הדף היומי מסכת בבא בתרא דף קעה

דף היומי - שיעורי הדף היומי בגמרא תלמוד בבלי מסכת בבא בתרא מבית "דרשו" עם הרב מאיר שפרכר שליט"א, הדף היומי בהבנה ובבהירות ומתיקות התורה
לשיעורים נוספים באתר דרשו: http://www.dirshu.co.il/

הדף היומי מסכת בבא בתרא דף קעה

[מוזיקה] בבטר דף קעה מתחילים בעזרת השם קעד עמוד ב שורה חמישיית מלמטה אמר רב הונה חולה נוטה למות שכיב מרע שכשהוא היהה בריא הוא הקדיש את כל נכסיו הנכסים שלו כולם הם מקדש והוא אומר לא כל הנכסים שלי הם מקדש כי אני חייב מנה לפלוני החוב שלו בידי והנכנסים שלי משועבדים לו אז האדם נאמן והיורשים יתנו מנה לאותו פלוני ורק את השאר הם יתנו להקדש בתחלה מביאה הגמרא שהטעם הוא כי חזקה אין אדם עושה קנוניה על ההקדש אנחנו לא חוששים שהוא לא היה חייב אלא שהוא רוצה שמנה מתוך נכסיו יצא מרשות ההקדש אז הוא אומר שהוא היה חייב את זה למישהו ואם כן לא חלל זה ההקדש אדם לא חשוד שהוא ישקר ויעשה קנוניה על הקדש אבל הגמרא מקשה שלא ייתכן שזה הסיבה מתקיף לרב נחמן וכי אדם עושה קנוניה על בניו לתת לאחרים ולהפסיד את בניו ודאי שלא ואף על פי כן רב ושמואל אמרו שניהם דמרי תרבו שכיב מרע חולה נוטה למות שאמר מנה לפלוני בידי אז רק אם הוא הוסיף ואמר תתנו לו נותנין אבל אם הוא לא הוסיף ואמר תנו לו אין נותנין זאת אומרת על אותו מקרה בדיוק שדיברנו לגבי הקדש לגבי ורשים לא נותנים לאותו מלווה אף על פי שהמוריש אמר מנה לאותו פלוני בידי וכי אדם עושה קנוניה על בניו לתת לאחרים ולהפסיד את בניו ודאי שלא אלא מה כן הסיבה למה בכל זאת הוא אמר מנה לפלוני בידי אל מה אדם עשוי לומר שחלק מהנכסים שלו הם לא באמת שלו כדי שלא להשביע את בניו כדי שלא יחשבו על בניו שהם עשירים לכן הוא אמר שהוא חייב חלק מהכסף לאנשים אחרים הח הנמי כאן גם כשההוא הקדיש את כל נכסיו הוא אמר שהוא חייב כסף למישהו לומר שאף על פי שאדם לא עושה נונ על ה הקדש בכל זאת אדם עשוי שלא להשביע את עצמו הוא לא רוצה שאנשים יחזיקו אותו שהוא עשיר לכן הוא אומר שחלק הוא חייב כסף לאיזה בן אדם מבארת הגמרא אז באמת מה ההבדל למה הוא נאמן כשהוא הקדיש את נכסיו ואמר שמנה לפלוני בידו אז אותו אחד באמת מקבל מנה והוא נאמן להוציא את זה מדי ההקדש אז בהתחלה מתרצת הגמרא כי כמר רבונה התם מה שהוא אמר מה שרב הונה אמר לגבי אדם שהקדיש את נכסיו והוא טוען שמנה הוא חייב לפלוני ולכן את המנה הזה הוא לא הקדיש מדובר שאותו פלוני המלווה נקיד שטרא יש לו שתר רחוב המלווה הציג שתר רחוב וה לובה הודה לו שואלת הגמרא מכלל דרב ו שמואל שאמרו שאם אותו מוריש לא הוסיף ואמר תנו לו אז אפילו שהוא אמר והוא הודע שהוא חייב מנה לפלוני אז לא נותנים לאותו פלוני מדובר דלא נקיית שטרא המלווה לא מציג שתר חוב אם כן למה הם אמר תנו נותנים הרי אם מדובר פה במלווה בעל פה שאותו אחד אין לו שטר מלווה על פה אבה ורב ושמואל אומרים שניהם דמרי תר ויו מווה בעל פה אינו גובה מן היורשים לא מן היורשים ולא מן הלקוחות אם אותו אחד מחר למישהו מהנכסים שלו ועכשיו כשבא המלווה לגבות אומר לו אין א לי כסף ואין לי נכסים אומר לו אבל הנכסים שהיו לך בזמן ההלואה ה משועבדים אני הולך וגוב את זה מהל הכוחות אז כל זה טוב דווקא אם יש לאותו מלווה שטר אבל מלווה בעל פה לא כל לגבות מהלקוחות ולא מהיורשים כמובן אלא לכן מבארת הגמרא את ההבדל זאת אומרת יש לנו כאן הלכה שאמר רב הונה שאם אדם הקדיש את כל נכסיו והוא טוען שהוא חייב מנה לפלוני הוא נאמן יש את ההלכה שאמרו רב ושמואל שאם אדם הודה ביחס ליורשים שלו להוציא מהיורשים שלו שהוא חייב מנה לפלוני שם כתוב שאם הוא לא הוסיף ואמר תתנו להם אז הוא לא נאמן אלא כל מה שהוא אמר שהוא חייב כסף לות לו פלוני זה כדי שלא יחשבו שהבנים שלו הם עשירים שהוא נותן להם ירושה גדולה אז מה באמת ההבדל למה לגבי הקדש הוא נאמן ולגבי היורשים הוא לא נאמן אמר רב נחמן די ודי דנקי שטרא באמת גם כשההוא בא להפסיד מידי ההקדש את המנה וגם כשההוא בא להפסיד לבניו את המנה מדובר שהמלווה יש לו שת רחוב על אותו מנה ולא כך שזה לא סותר מה שדיבר רב הונה לגבי ההקדש מדובר שאותו מלווה מחזיק בשטר מקוים שהעידו על החתימות שבשטר שהם נכונים אם כן לא צריך את ההודעה של הלוה אותו מוריש הדבר היחיד שזה מועיל זה ש שכשיבוא המלווה לגבות הוא לא יצטרך להישבע כמו כל אדם שבא לגבות מנכסי יתומים ומה שאמרו רב ו שמואל שרק אם הוא הוסיף ואמר תתנו רק אז הוא נאמן וגובים מנכסיו מדובר בשטר לא מקוים ולכן אם הוא אמר תתנו הוא הוסיף אחרי שהוא הודע שהוא חייב מנה לפלוני הוא גם אמר תתנו לו בזה הוא קיים לאותו מלווה כימי לשטרי לכן נותנים למלווה את החוב ואם הוא לא הוסיף ואמר תנו לא קיימי לשטרי הוא לא קיים את השטר אז אם כן לא נותנים למלווה עד שהשטר יקוים אם כן נמצא שדברי רב הונה לגבי מי שרוצה להוציא מהקדש מנה על ידי שהוא אומר שהמנה הזה הוא חייב למישהו הוא נאמן ומה שאמרו רב ו שמואל שאדם רוצה כאילו להוציא מהיורשים שלו מנה והוא טוען שהמנה הזה הוא חייב למישהו אם הוא לא הוסיף ואמר תתנו לו הוא לא נאמן בעצם שני ההלכות האלה לא חולקים רב הונה לא חולק על רב ושמואל ורב ושמואל לא חולקים על רב הונה שם פשוט משלימים אחד את השני שני המקרים מדובר שמלווה יש לו שתר אלא שבמקרה של רב הונה שאדם בא להוציא מהקדש מדובר שהשטר הזה כבר מקוים בדקו את החתימות של העדים ומצאו שהחיות האלה טובות אם כן הוא כבר נאמן לגבות עם השטר אבל במקרה של רבו שמואל כשאותו אדם בא ואומר שהוא חייב מנא לפלוני כדי להוציא מיורשיו את אותו מנא למה שם אם הוא לא הוסיף ואמר תנו ללא המוריש לא נאמן כי מדובר כאן בשטר שהוא עדיין לא מקוים שטר שאפשר לערער עליו היתומים יכולים לבוא ולומר ללא אותו מלווה השטר מזוייף החתימות כ מזוייפות והוא יצטרך ללכת ולקיים את החתימות במקרה הזה אם אותו מוריש הודה ואמר תנו אחרי שהוא אמר מנה לפלוני בידי זה הקיום שהוא קיים את השטר ולכן הוא יהיה נאמן ובאמת אותו מלווה יוכל לגבות מהיורשים אמר רבא הריף מבאר שדבריו נאמרו במקרה שבו באו לטבוע את המוריש חייב כסף ולכן הוא בא והודה במקרה כזה אז ודאי גובים מנכסיו במקרה שהשיב מרש שאמר מנה לפלוני בידי והם אמרו אחר כך היתומים פרנו אז בהתחלה אומר רבא שהם נאמנים ואם הוא אמר לפני פטירתו לא רק מנה לפלוני בידי אלא הוא הוסיף תנו מנה לפלוני אמרו היתומים פרנו כאן הם אינם נאמנים שואלת הגמרא כלפי ליה אבח מסתברא כלפי היכן הדברים כאן הולכים הרי מסתבר בדיוק הפוך אם אביהם אמר תנו מנה לפלוני כיוון פסקה אבון למילתא הוא ממש פסק את הדבר הוא ציווה עליהם לפרוע קע לממר פראי אפשר להאמין להם שהם באמת פרעו שלמו וקמו את דברי אהב אבל אם הוא רק אמר מנה לפלוני בידי כיוון דלא פסק אבוהון למילתא הוא לא פסק את הדבר הוא לא ציווה עליהם לפרוע איכל ממר דלא פראי אפשר לומר שהם לא מארו והדרו לפרוע כי הרי אביהם לא ציווה אותם לעשות את זה אלא התמר אח תמר אם נמרו דברי רבא הם נאמרו בצורה הזאת שחיב מרה חולה נטה למות שאמר מנה לפלוני בידי אני מודה אני חייב לפלוני מנה ואמרו היתומים אחרי מיתתו חזר בו ואמר לנו אבא עוד לפני מיתתו שהוא נזכר שהוא שילם את החוב פרעתי אז כיוון שהוא רק אמר מנה לפלוני בידי הוא לא אמר תתנו נאמנין לומר שבסוף הוא חזר בו ואמר שבסוף הוא שילם מה היייתה מה דקורה מדקר אחר כך אביים נזכר שהוא כבר פרע את החוב הזה ולכן בהתחלה הוא לא אמר להם תנו כי לא היה לו זיכרון כל כך בהיר וצלול שבאמת הוא חייב אז יכול להיות שבסוף הוא אומר להם לא בעצם כבר שילמתי יכול ות שבן אדם ככה נראה לו אומר מנה לפלוני בידי לא לא בעצם כבר שילמתי לו הוא אומר טוב רבותיי עכשיו תלכו לאותו פלוני תשלמו לו אז הוא אומר שהוא היה יותר ברור בזה שבאמת הוא חייב ולכן כשהוא אמר תנו מנה לפלוני ואמרו היתומים חזר ואמר לנו אבא פרתי אין נאמנים דמיט דפרי אם באמת הוא החזיר את החוב אז הוא לא היה בא ואומר להם בצורה כל כך פסוקה לאבה אמר תנו הוא היה אומר אני זוכר שאותו פלוני הלוה לי פעם כסף א בעצם אני כבר שילמתי לו אולי היה אומר טוב תרוצו תשלמו לו כשהוא אומר תרוצו תשל זה אומר שהוא בטוח אנחנו לא מאמינים ליתומים כשהם אומרים שאחר כך אבא אמר לנו לא בעצם שילמתי לו זה מאוד דחוק לומר פחות מסתבר לומר שהוא יחזור בו מביאה הגמרא בא רבה הר יש הלכה אדם בא לחברו אומר אתה יודע חייב לי כסף אז הוא אומר לו כן נכון בסוף הוא אומר לו נו אז מחרת הוא מגיע אומר לו נו תשלם לי אומר מה נראה לך שאני חייב לך כסף משטה הייתי בך סך הכל עשיתי ממך א עשיתי צחוק לא התכוונתי ברצינות חשבתי שאתה בה צוחק עליה צחקתי בחזרה לא לא חשבתי שאתה לוקח את זה ברצינות אז זה באדם רגיל אבל מסתפק רבא שכיב מרעש הודה אדם בא ואמר לו אתה חייב לי כסף הוא הודה נכון אני חייב לך מה הוא האם הוא צריך כעת לומר לשומעים אתם אידי כדי שזה באמת לא יהיה כמו סתם אדם שכשאדם אומר לו אתה חייב לי כסף הוא אומר נכון אז הבן אדם הזה לא באמת נהייה חייו אלא אם כן הוא אומר לאלה שסביבו אתם עידה תהיו עדים שאני יודעתי או אילא צריך לומר להם אתם מידי אלא כיוון שהוא שכיב מרע אז אין אדם משטה בשעת מיתה דבר נוסף האם צריך לומר צריך שיאמר לאותם מידים כתבו תכתבו שאני עודדתי ושבאמת זה זה יהיה שטר על מה שאמרתי או אי נו צריך לומר להם כתוב הו האם אדם ישתה בישת מיתה או אין אדם ישתה ביה בישת מיתה זה היה ספק בהתחלה שרבא הסתפק אבל מיד אחרי או לא מיד אחרי שהוא הסתפק בת דביה הדר פשתה הוא בעצמו השיב על הספק אין אדם משטה בשעת מיתה אדם לא הולך לומר לחברו נכון אני חייב לך בצחוק מתי שהוא ממש כבר נמצא לפני לתת דין לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא וכן כשהוא אמר שהוא חייב כותבים אפילו שהוא לא אמר תכתבו כותבים האדים שהוא אמר שהוא חייב כותבים את זה בשטר כי דברי אשכיב מרע כ כתובים וכמספר כתבו את מה שהוא אמר ומסרו את זה אז ודאי שאפשר לכתוב ולמסור כעצם הדברים שלו יש להם כוח כאילו הם כתובים ומסורים משנה האחרונה במסכת בב בטרה המלווה את חברו אם הלווה כתב שטר והחתים עלדים אז גובה המלווה מהלובי ואם אין לו גובה מהנכסים שלו ואם אין לו נכסים כי הוא מכר אותם מהזמן ההלוואה והלא כיוון שהנכסים שלו היו משועבדים להלוואה אז המלווה גובה אפילו מנכסים משועבדים אחרי שהם נמכרו ללקוחות הוא הולך ומוציא את זה מידי הלקוחות אבל אם הוא הלווה על ידי אדים בלי שטר גובה מנכסים אבל רק אלה שנמצאים ברשותו של הלוה בזמן פירעון החוב כאלה שהם בני חורין שהם לא נמכרו אחרים אם המלווה הוציא על הלווה כתב ידו שהוא חייב לו ממון כתוב כאן שאתה חייב לי כסף אבל אין על זה חתימות של עדים גובה מנכסים בני חורין למה אף על פי שיש כאן שטר כיוון שלא חתומים על זה עדים אם כן לא היו מעורבים בהלוואה הזאת הרבה אנשים אז זה לא כל כך התפרסם ואותם אלה שקנו נכסים לובה לא היו צריכים לדעת שהנכסים האלה משועבדים לכן לא גובים מהם עוד אומרת המשנה אם יש שטר עם עדים ואחרי העדים יש ערב שחתום היוצא לאחר חיתום השטרות אחרי החתימות של הידים הערב כותב שהוא מקבל על עצמו ערבות ש הוא מוכן לקחת על עצמו לשלם את החוב הזה אז אומרת המשנה גובה המלווה מהערב רק בנכסים בני חורין מנכסים בני חורין אבל לא נכסים ש הוא מחר כבר ללקוחות זה לא גובים מידע לכוחות מעשה ובא לפני רבי ישמעאל ערב שחתם אחריך מת השטרות ואמר גובה מנכסים בני אחוריים כמו שכעת אמרנו אמר לו בן ננס אינו גובה לא רק מנכסים משועבדים ולא מנכסים בני חורין אמר לו למה למה שלא יגבה הרי הערב הזה תחייב שהוא ישלם אמר לו בן נס אני רוצה לשאול אותך הרי החונק את אחד בשוק הוא קופא את בעל חובו שישלם לו הוא מצאו חברו ואמר לו אנחלו ואני אתן לך מה שהוא חייב לך הוא פטור למה שלא על אמונתו לוהו הרי המלווה כבר אלוה ללובה לפני שהערב הזה קיבל על עצמו להיות ערב כל רב שקיבל ערבות אחרי שהמלווה כבר נתן את הכסף ללובה הוא לא נחשב ערב אלא איזה הוא ערב שהוא חייב והוא גם כן משתעבד להלוואה ודווקא כשהוא קיבל את הערבות לפני שהמלווה נתן את ההלוואה הוא אומר לוהו ואני נותן לך אז הוא חייב שכן על אמונתו הלוהו אבל במקרה שבן אדם כבר החליט אני נותן את האלוה ואז בא מישהו ואמר טוב אני לוקח על עצמי גם כן להשתעבד לחוב הזה במקרה כזה לא גובים ממנו אפילו לא מנכסים שנמצאים כעת ברשותו ואמר רבי ישמעאל הרוצה שיחכים יעסוק בדיני ממונות שאיין לך מקצוע בתורה גדול יותר מהן והן כמעיין הנובע צריך דרישה וחקירה לעמוד על דין מרומה לבטל הרמאויות של בעלי הדינים ומתוך כך הוא מתחכם ו המעיין שלו נובע הוא מבין דבר מתוך דבר והרים שדיני ממונות צריך יותר לדייק בהם משאר דינים שבתורה בשאר דינים שבתורה אם אדם רוצה להחמיר והבעל דין גם כן מוכן לקבל את החומרה אז אפשר לפסוק אפילו לחומרה אבל בדינים דיני ממונות מכיוון שיש כאן שני בעלי דינים כל דבר שאדם פוסק לא שייך להגיד כאן אני מחמיר כי אם אתה מחמיר לאחד אתה מקל לשני בעצ יש כאן שני בעלי דינים אז חייבים להגיע ל לחדות של פסק הדין זה צריך להיות חד כמו תר שההלכה תהיה ממש מפורשת ובוררת ומדויקת עד עד השר לא יהיה דודק שיהיה ממש ש בצורה מאוד מאוד ברורה עוד מבהרים בדרך צחות אדם בא לרב על שאלה של טריפה האם הבהמה או העוף כשרים או לא אם הרב אומר לו שזה טריפה אז הוא אומר טוב מסירות נפש הוא זורק את הבשר ה ממחר את זה לגויים אדרב הוא אפילו מקבל כבוד על זה שהוא מסר נפש בשביל כשרות אבל כשבן אדם מחייבים אותו בדין תורה אז זה אומר שהיריב שלו שבא איתו לדין תורה הוא מרוויח את מה שהבן אדם הזה מפסיד דבר כזה בן אדם ימצא כל טצדקי כל הטענות שבעולם כדי גם אם הוא נותן את הכסף הוא לא רוצה שזה יגיע לידי זה שעכשיו היה איתו בדין תורה ולפעמים מגיעים לידי הפך של אהבה אחד עם השני ככה אומרים בדרך צחות אז אם כן כל כך הרבה יש סברות ודברים בדיני ממונות שהם כמעיין הנובע והוסיף רבי ישמעאל ואמר ה רוצה שיעסוק בדיני ממונות ישמש את בן אנס שקראו לו שמעון שמעון בן אנס מביא הגמרא כעת שתי דעות לגבי המושג הזה שבאים ללובה ובאים לגבות ממנו את החוב ואם אין לו מה לשלם הולכים לוקחים את הקרקעות שלו והחידוש הגדול הוא שאם הוא מכר קרקעות מזמן ההלוואה ועד זמן הפירעון הולכים ללקוחות ומוציאים מהם את הקרקעות האלה אומרים להם הקרקעות האלה היו משועבדים לחוב יש ויכוח כאן האם השיעבוד הזה שנכסיו של הלוה משועבדים למלווה הם זה שיעבוד השיעבוד הוא מהתורה או שהשיבו הו השיעבוד הוא רק מדרבנן אמר אולה לפי דעתו השעבוד של הנכסים הוא מהתורה דבר תורה לא רק במלווה בשטר יש שיעבוד אלא אחד מלווה בשטר ואחד מלווה בעל פה יש שיעבוד ואמור להיות שהוא גובה מנכסים משועבדים מה היייתה מה שעבודה דאורייתא מהתורה הנכסים שלה לובי משתעבדים כמו שהפסוק אומר שהלווה חייב כסף על המלווה משאיר את המלווה שיחכה בחוץ מחוץ לביתו והוא מוציא אליו איזשהו כלי את האבות החוצה אז אם כן אומר הרשבא רואים מכאן שכל הממון של הלווה משועבד למלווה הוא צריך למצוא איזה משהו לתת למלווה מממונו ולמ תם אמרו חכמים שרק מלווה בשטר גובה מהלקוחות מנכסים משועבדים למה מלו על פי אינו גום נכסים משועבדים אלא רק מנכסים בני חורין מפני ש במלווה בשטר כבר אמרנו במשנה שמדובר גם שיש שני עדים זה מתפרסם אז אדם שבא וקונה קרקע לפני שהוא קונה הוא יכול לברר אם המוכר שלו הוא אדם שלקח הלוואות ממלו ואם כן הנכסים שלו משועבדים או לא אבל כזה מלוה בעל פה זה יכול גם להיות מאוד מאוד בהצנע ואם כן לא כולם יודעים מזה יכול להיות שאף אחד לא יוכל לתת לאותו קונה תיזהר אל תקנה קרקעות מהבן אדם ההוא כי הנכסים שלו משועבדים לכן תקנו חכמים משום פס דדי לכוחות שלא יתאבדו הנכסים ולא יכלו לגבות מהנכסים האלה שואלת הגמרא אם כן י אחי למה רק במלוה בעל פה מוו בשטר נמי גם התקנו חכמים שלא יגבה אלא מנכסים שנמצאים אצל ה לובה ולא מנכסים שהוא מכר כבר ללקוחות מ מתרצת הגמרא שם התם כיוון שזה נודע שהבן אדם הזה לקח הלוואה כי הרי היה בשטר שעל שטר חותמים ידין אז כשבאים אנשים וקונים הם היו יכולים לשאול ולבדוק האם הנכסים של הבן אדם הזה משועבדים או לא וכזה שהם לא בדקו אנו נינו ד הפסידו הנפש היו הם הפסידו לעצמם זה דעתו של אולה שמה ורה יש שיעבוד נכסים של הלווה למלווה ורבא אמר לו דבר תורה אין שיעבוד נכסים אחד מלווה בשטר אפילו כל שכן אחד מלווה בעל פה אינו גובה אלא מנכסים שיש אצל ה לוה בזמן פירעון חוב אלה שהם בני חורין מה היתה מה כי שיעבוד של הנכסים מעיקר דין תורה לאו דאורייתא רק חכמים תיקנו שיה שיעבוד ומה הטעם אמרו חכמים מלוה בשטר גוה מנכסים משועבדים כדי שהלוים יהיה להם ממי לקחת הלוואות שלו תנל דלת בפני לובים הם ידפקו בדלת אצל העשיר קשו ממנו הלוואה והוא לא רוצה לתת להם מה יקרה אם בסוף לא י לכם מאיפה לשלם אמ לו מה זאת אומרת יש לנו קרקעות ואם תבקרו את זה אז גם כן לא ייה לי מאיפה לגבות ללכן תקנו חכמים שאם האדם שבא לבקש הלוואה יש לו כעת נכסים הם משועבדים להלוואה ואפילו אם ימכור אותם המלווה יוכל לגבות מהם ואז המלווים יתנו את הסכמתם לתת הלוואות שואלת הגמרא אם כן יא אחי מיל מלווה על פה נאמי שחכמים תקנו שגם אם אדם לקח הלוואה בלי שתר ועדים יוכלו לגבות מנכסים משועבדים כדי שיוכלו לקבל הלוואות מתרצת הגמרא התם במלוה בעל פה כמו שאמרנו לת לי קלה זה לא מפורסם לא יוצא זה כול על ההלוואה הזאת אז כמו שאמרנו אנשים יבואו לקנות שדה קרקע לא ילו בדעתם שהקרקע הזאת משועבדת כי זה לא מפורסם אבל כשזה מלווה בשטר וחתומים על זה עדים זה מתפרסם והם יכלו לברר ולבדוק האם הנכסים משועבדים או לא שואלת הגמרא ומי אמר רבא החי אכי כך אומר רבא שהשיבו שהנכסים משועבדים למלווה זה רק מדרבנן ולא מהתורה והרי אמר רבא אם היורשים ירשו את הירושה של אביהם וחילקו את הירושה בשווה בין כולם אבל הם נתנו לבכור פי שניים למשל אם היו שני אחים אחד מהמהם בכור מחלקים את הירושה לשלושה חלקים שני חלקים לבכור וחלק אחד לאח הפשוט אחר כך פתאום בא איזה אחד ואומר אתם יודעים אני הייתי חייב כסף לאבא שלכם הנה אני עכשיו משלם איך מחלקים את הפירעון החוב הזה אומר על זה רבא תלוי אם היורשים גבו קרקע זאת אומרת הוא בא ושלם להם עם קרקע יש לו בכור פי שניים כיוון ש שהקרקע הזאת הייתה משועבדת לאביהם מהתורה אז אם כן לחורה קשה על רבא שאמר ש השעבוד הוא לא מהתורה כל פע ממשיך רבא ואומר ואם היורשים גבו מאות זאת אומרת הבן אדם הזה בא ושלם להם במזומן כסף אין לבכור פי שניים כיוון שזה רק ראוי זה לא מוחזק כאבא לא היה מוחזק בכסף הזה שה לובה ב כעת וחזיר לה יורשים בכל אופן רואים כאן במאמר הזה של רבא דברים ברורים ש השיעבוד מהתורה שזה מה שגורם שהבכור משהו יורש פי שניים זה זה מהתורה ואתה אומר שאם גבו קרקה כיוון שהיא הייתה משועבדת לאביהם ה מקבל פי שים זאת אומרת שהשבט הזה הוא מהתורה בסוף הגמרא מעמידה שרבא באמת לא סובר את ההלכה הזאת הוא רק אמר את זה לדבריהם של בני ארץ ישראל את ההלכה הזאת הוא אומר תדעו לכם צריכים לחלק את החילוק הזה בקרקע לפי דעתכם צריך להיות שהבחור מקבל פי שניים ובמאות לא אבל לפי דעתי בכלל שעבוד הוא מדרבנן אבל בהתחלה מנסה הגמרא לומר אולי א אמר הפוך ואם תרצה להפוך את הדעות וכי תמה ההיפוך דרבא להולה ודולה לרבא שרבא סובר ש השיעבוד הו מהתורה וולה סובר שהשיבו ו מדרבנן והרי אמר אולה שהשיבו הו מהתורה דבר תורה בעל חוב שבא לגבות מהלו הוא גוה קרקעות איזה קרקע הוא גוה לא מה קרקעות הטובות אלא מהקרקעות הגרועות שלו מלכוב דיני זיבורית ומנין הוא לומד את זה זה שכתוב שהלווה מוציא אל המלווה אבות כמו שבנו מקודם את הפסוק שממנו דורשים שהשיבו הו מהתורה כמו שהביא רשבם בעצם את מה שמביא הרשב בחוץ תעמוד ואיש אשר אתה נושב בו יוציא אליך את האבות החוצה צ יוציא אליך איזה כלי אז ראינו מכאן ש הנכסים של הלוה משועבדים למלווה חייב להיכנס למצוא משהו ולתת למלווה אבל דורשים הולה דורש מהפסוק הזה דבר נוסף מה דרכו של הלוה להוציא אל המלווה הפחות שבכלים הוא לא יתן לו את הכלים העיקרים שלו הוא ינסה לתת לו כמה שיותר דברים שהוא רוצה להיפטר מהם הוא פחות צריך אותם אז אותו דבר גם לגבי קרקעות הוא נותן את הקרקעות הגרועות שלו ה זיבורית אז אם כן רואים מכאן שאולה סובר שהשיבו ו מהתורה אלא באמת רבא הוא סובר ש שיעבוד הו מדרבנן ומה שהוא אמר שאם ה לובה מחזיר ליורשים חוב שהוא היה חייב להביאם אז אם הוא מחזיר קרקע הבכור מקבל ביזה פי שניים רואים מכאן שזה היה משועבד להם כבר זה לא כי כך סובר רבא אלא טעמם של בני ארץ ישראל דבני מערב הכ אמר שלפי דעתם באמת שעבודו מהתורה אבל לי לא סבירה ליו בעצמו סובר שהשיבו הוא מדרבנן מביאה הגמרא רב ושמואל הם סוברים ש שעבוד זה מדרבנן כמו דעתו של רבא אמרי תרו מלווה על פה אם אדם לא לקח את ההלוואה בשטר חתום על ידי אדים אינו גובה המלווה לא יכל לגבות לא מן היורשין שלה לא וולא מנל הכוחות שקנו קרקע מזמן ההלוואה והלאה מה התמה מה הטעם שעבוד עליו דאורייתא השעבוד הוא לא מהתורה מהתורה הנכסים של הלוה לא משתעבדים רבי יוחנן ורבי שמעון בן לקיש אמרו שניהם דמרי תרוו מלווה על פה אפילו הוא שלא היה שתר ולא היו עדים על ההלוואה שהוא נתן גובה בין מן היורשין ובין מן הלקוחות מה התמה מה הסיבה כי השיעבוד שעבוד הנכסים מדאורייתא מהתורה כמובן שחכמים תיקנו שמלווה בעל פה לא יגבה אבל מעיקר דין תורה מלווה בעל פה גם גוה מהיורשים או הלקוחות קשה הגמרא כעת על רבו שמואל מיטיבי החופר בור ברשות הרבים הוא עושה מעשה אשר לא יעשה למה קודם כל זה לא המקום שלו ואיין לו שום רשות לחפור כאן בור בנוסף הוא עושה כאן מכשול אנשים יעברו עלולים ליפול ותוך כדי שהוא חופר את הבור נפל עליו שור והרג אותו בעל השור פטור זה שהשור שלו הרג את את זה שחפר את הבור ולא עוד אלא שהי מתה שור מחמת הנפילה שהוא נפל בבור שהחופה הזה חפר אז היה אמור להיות שבעל הבור ישלם ת נזק כי הוא עשה פה בור ברשות הרבים אבל כיוון שהוא מת יורשי בעל הבור חייבים לשלם דמי אישור לבעליו עכשיו התשלום ש ש בעל הבור משלמים לבעל השור זה כמו מלווה בעל פה שבה מתחייב לבעל השור וכתוב שגובה מהיורשים אז איך רב ושמואל אמרו שמלווה בעל פה אינו גובה מן היורשים אמר רבי ילה אמר בשם רב מדובר פה כשבעל הבור עמד בדין ואחרת בית דין היא כמו מלווה בשטר ולכן היורשים משלמים שואלת הגמרא והרי הרג קטן כתוב שהשור הרג את בעל הבור איך הוא עמד בדין אמר רבד בראבה מה שכתוב שהשור הרג את חופר הבור לא הכוונה שהוא הרג אותו מיד אלא שעשה עוד טרפה הוא פצע אותו מאוד והוא מת קצת אחר כך בינתיים עוד הספיק לעמוד בדין ולהתחייב שואלת הגמרא והרי אמר רב נחמן שיש ברייתא תני תנה ש ה בעל הבור מת והשור קבר אותו שם בתחתית הבור אשם וודאי לא הספיק אותו חופר ללכת לבית הדין תרץ סגמה את הבריתה הזאת צריך להעמיד התם דית דיני הפומה דבירה מדובר שבית דין בדיוק ישבו ליד הבור בדיוק שהשור נפל עליו ומספיק לדון אותו כשהוא עדיין היה חי וכיבו אותו לשלם ומיד אחר כך הוא מת אז אם כן זה נחשב כמו מלווה בשטר אז אם כן אפשר לסדר את דברי הבריתה האלה גם כן עם דת רב ושמואל אמר רב פפה להלכה הלחתה מלווה על פה שלא כתבו שטר חתום ממדים גובה מן היורשין של הלוה ואינו גובה מן הלקוחות שקנו ממנו קרקעות מזמן ההלוואה גובה מן היורשין לתקנה כדי שלא תנעל דלת בפני לובן ש אנשים יסכימו להלוות כסף הם ידעו שהם יכלו לגבות אפילו מהיורשים ומה הסיבה שאינו גובה מן לכוחות דלת להקלה כי זה לא מתפרסם כיוון שלא היו חתימות עדים על שטר אז הקונה לא היה יכול לדעת שהקרקע שהוא כעת בא לקנות שהשדה שהוא בא לקנות הוא לא היה יכול לדעת שהיא משועבדת לאיזה הלוואה לכן להלכה נפסק שלא גובים מלקוחות במקרה שההלוואה הייתה רק בעל פה עד כאן דף קעה
לצפיה בתכנים נוספים: