הלכות לשון הרע בשפה פשוטה

מהו איסור לשון הרע?

הגדרת לשון הרע היא דיבור בגנותו של אדם או דיבור העלול לגרום נזק לזולת. אם דיבר אדם בגנות חברו,  הרי זה בגדר לשון הרע, אף אם ברור שלא ייגרם על ידי כך כל נזק לחברו. עצם העיסוק בחסרונותיו של הזולת הוא איסור בפני עצמו.

סיפור דבר העלול לגרום נזק למישהו - ויהי זה מבחינה כספית, גופנית או נפשית או כל נזק אחר- הוא לשון הרע, גם אם הדברים הנאמרים אינם שליליים.

לשון הרע : דברי גנאי אובייקטיביים

מי שעבר עבירה

אסור לספר על אדם שעבר על מצווה כלשהי - בין אם זו מצווה מדאורייתא ובין אם היא מדרבנן, ואפילו סייג שתיקנו חכמים או מנהג מקובל. מעשים כאלו הם שליליים בעיני התורה ועל כן הסיפור עליהם הוא סיפור בגנות האחראים להם.

לפיכך, אסור לספר על אירוע שבו עבר פלוני על הלכה, אפילו כשהמדובר בהלכה שהרבה מהמוני ישראל אינם נזהרים בה.

רשלנות בקיום מצוות

אסור לומר על אדם שהוא מתרשל בקיום מצוות מסוימות. על כן אסור לומר שמישהו מקדיש אך זמן מועט מיומו ללימוד תורה או שהוא אינו משתדל להיטיב עם זולתו.

הדברים תקפים גם אם הדובר והשומע עצמם ממעטים ללמוד תורה או אינם ידועים בנדיבותם לזולת והם מודים בזאת ללא כל מבוכה. היות והתורה מעמידה בראש סולם עדיפויותינו את לימוד התורה וגמילות החסדים, אסור לומר על אדם אחר שהוא מתרשל בתחומים אלו.

הכול לפי מדרגת האדם

ישנם דברים הנחשבים לשון הרע כשהם נאמרים על אדם אחד, בעוד שהם נחשבים אפילו כשבח לגבי אדם אחר. לדוגמא, אם אומרים על איש עסקים שהוא לומד תורה חמש שעות ביום הרי זה בודאי שבח. מאידך, אם אומרים זאת על אברך בכולל האמור להקדיש את כל שעות היום לעמל התורה - הרי זה גנאי עבורו. כך גם אסור לספר על סכום כסף שנתן פלוני לצדקה, אם סכום זה נחשב מקובל רק בקרב אנשים הדחוקים בממונם.

עלולות להיות נסיבות שבהן אסור לספר דברים גם אם ברור שהם דברי שבח. לדוגמא, אנשים המרבים במתן צדקה לרוב אינם מעוניינים שהדבר יפורסם ברבים.

דיבורים על מידותיו של הזולת

דוגמא שכיחה לאמירה אובייקטיבית שיש בה משום דיבור בגנותו של אדם היא האמירה שפלוני הוא בעל מידות רעות. לדוגמא, אסור לומר על מישהו שהוא נוח - לכעוס וכחן, קמצן, יהיר וכדומה.

כשאומרים שפלוני הוא רע, הרי אלו דברי גנאי. אולם, אין זה לשון הרע ויתכן שאפילו מותר לרמוז על מישהו שמידותיו ממצעות (כגון שאין הוא מתעלם מרעה שנגרמה לו) אף אם אין זה לשבחו.

במצבים נפוצים שבהם יש לביטוי "ממוצע" משמעויות שליליות, תחשב גם אמירה כזו בגדר לשון הרע.

על פי הכלל הקודם - שהובא לעיל ביום  הקודם - שהכול יחסי לפי מדרגת האדם שעליו מדובר, לומר על פלוני הידוע בצדקותו שלאמיתו של דבר אין הוא למעלה מן הממוצע, הרי זה בהחלט לשון הרע.

לשון הרע :דברי גנאי סובייקטיביים

על תוכן ועל כוונה

ראינו לעיל שאסור לומר דבר גנאי אפילו אם אין המדבר מתייחס לו כדבר שלילי, מצד שני, אסור לומר דברים שאמנם על פי מהותם אין הם דברי גנאי אם המדבר, או השומע, יפרשו זאת כדברי גנאי.

נמחיש זאת בדוגמא של דיבור על הופעתו החיצונית ודרך לבושו של פלוני. אף כי יתכן שאין כל רע באופן לבושו של אותו אדם, בכל זאת אסור לומר שהוא מתלבש באופן זה, אם המדבר, או השומע, אינם רואים בעין יפה אנשים המתלבשים באותו אופן.

דיבורים על טעם

נראה לכאורה שאין כל גנאי בציון עניינים של טעם אישי. כשאדם אומר "אינני אוהב יין יבש" זהו תאור העדפותיו של המדבר ואין כאן מתיחת ביקורת על היין.

למראית עין נדמה, איפוא, שמותר לאדם לומר שאין הוא אוהב את סגנונו של נואם או מרצה מסוים.

אבל למעשה אסור בדרך כלל לומר דברים כאלו, כי משתמע מתוכם שהנואם איננו מוצלח.

מעשים ראשונים

תחום נוסף של לשון הרע שאיננו גנאי מבחינה אובייקטיבית, הוא הזכרת העבר. אסור לספר משהו על עברו של אדם אשר המדבר או השומע, רואים בכך גנות, גם אם למעשה אין כאן כל גנות.

חז"ל אומרים ש"מקום שבעלי תשובה עומדין צדיקים גמורים אינם עומדין" (ברכות ל"ד ע"ב). כך יוצא שאין כל גנאי בהיותו של אדם בעל תשובה. בכל זאת, אסור לספר שפלוני הוא בעל תשובה אם המדבר או השומע מזלזלים בבעלי תשובה.

לשון הרע

לשון הרע ללא שנאה

שני סוגי הגנות - האובייקטיבית והסובייקטיבית - אסורים הם, אף אם יכלול המספר בגנות הזו גם את עצמו בהיותו בעל אותה מגרעת או בציינו שהוא עצמו עשה מעשה אשר כזה. למדים זאת מהקפדתו של הקב"ה על הנביא ישעיהו בשל דבריו "כי איש טמא שפתיים אנוכי ובתוך עם טמא שפתיים אנוכי יושב" (ישעיה ו' ה').

יתר על כן, אסור לדבר לשון הרע אף כשברור שהמדבר אינו עושה זאת מתוך כוונה רעה ושאין לו כל כוונה להזיק.  אסור לאדם לדבר דברי גנאי על שום אדם אחר, ואף לא על בני משפחתו הקרובים אליו ביותר .

גם כשהרשות נתונה

אסור לדבר בגנותו של אדם אפילו כשברור שאותו אדם אינו מקפיד על כך .

כפי שהובא לעיל, עצם הדיבור בגנות חברו הוא איסור לשון הרע בפני עצמו, גם מבלי להתייחס לרגשותיו של האדם שעליו מדובר. דיבור לשון הרע הוא הניגוד הגמור למעלתו הרוממה של האדם כנברא היחידי שיש בו צלם אלוקים, ונקודה זו תקפה ואיננה ניתנת לשינוי על ידי העובדה שאדם קיבל רשות לדבר דברי גנאי.

כשכול יודעים זאת

דברי גנאי נחשבים כלשון הרע אפילו כשהגנאי ידוע לכל, וזאת מהטעם הנזכר לעיל שעצם הדיבור בגנות הזולת הוא איסור בפני עצמו.

אסור לחזור ולספר דברי גנאי על יהודים שהופיעו בעיתונות. לעיתים קרובות מפרסמים העיתונים דברים מפי השמועה ועל כן אסור אפילו להאמין לדברים אם העיתון הוא מקורם היחיד. אפילו לאחר אימות הדברים, אסור לחזור ולספרם.

אמירות מעורפלות

יהודי מישראל מצווה לנהוג זהירות מרובה בלשונו ולא לומר דברים היכולים להתפרש כגנאי.

דוגמא לדיבור דו - משמעי שאסור לאומרו הוא "פלוני מתכוון לטובה", שאפשר לפרשו "הוא מתכוון לטובה אך אינו מצטיין בחכמה", או "כוונותיו טובות אבל מעשיו רעים". אם אדם מתכוון בפשטות לומר על פלוני ש"כוונותיו טובות והוא  אדם הגון",כי אז עליו להבהיר זאת בצורה ברורה.

מתי מותר להתבטא באופן דו משמעי

אסור לספר דברים העלולים להתפרש כגנאי ,אולם אין הדבר כך כאשר ברור שהשומע יבין שאין כאן כל כוונה לדבר בגנותו של פלוני.

לפיכך ההלכה מתירה לומר דבר המתפרש לשני פנים כאשר יתקיימו בו שלושת התנאים הבאים :

1)         אין בו כל כוונה לדבר בגנותו של פלוני.

2)         אם ללא כוונה עלול להשתמע מדבריו גנאי, אך לא גנאי גמור.

3)         הדברים נאמרים בפני שלושה, או בנוכחות האדם שעליו מדובר.

לשם דוגמא מציינים הראשונים את האמירה "בבית פלוני יש תמיד אש, תמיד מבשלים שם". אפשר להבין מהדברים שביתה של משפחה פלונית תמיד פתוחה לרווחה לפני אורחים, או שהם מרבים מידי בסעודות. אם הדברים נאמרים בפני שלושה, יש להניח בביטחון שהם יגיעו לאוזני המשפחה המדוברת. במקרה כזה, יניחו השומעים שכונתו של המדבר הייתה לשבח.  מותר גם לומר דבר כזה בנוכחות המשפחה המדוברת היות ואז ברור לכל שאין כאן כל כונה של גנאי.

"עמיך"

התורה מצוה עלינו "לא תלך רכיל בעמיך") ויקרא י"ט ט"ו). מהמלה "בעמיך" לומדים חז"ל שאסור לדבר לשון הרע על יהודי רק כאשר הוא עושה מעשה עמך - כשהוא הולך בדרכי עם ישראל.

על פי זה אין האיסור חל על עיסוק במגרעותיו של רשע שהוא אכזר ורע. אולם, מי שחוטא מחמת חוסר ידיעה או בגלל אי יכולתו לעמוד נגד פיתוי אזי הוא נכלל בגדר "עמיך" ואסור לדבר עליו לשון הרע (אלא אם כן המטרה היא לשם תועלת, כפי שיוסבר בימים הבאים ב"ה).

איסור נוספים של לשון הרע

מן התורה אסור לדבר לשון הרע על החיים. אבל חכמינו מוסיפים גם את האיסור לבזות ולחרף את המתים, וכתבו הפוסקים שיש תקנה וחרם קדמונים שלא להוציא לעז ושם רע על המתים.

אסור גם כן להוציא שם רע על ארץ הקודש, ארץ ישראל. והרי מובא בתורה שדור יוצאי מצרים נענשו בארבעים שנה במדבר, ושם גם מתו, על שום שהוציאו דיבת הארץ רעה (ראה במדבר ,פרקים י"- י"ד).

לאמיתו של דבר עדיף להימנע מלדבר סרה שלא לצורך אפילו בחפצים בלתי מקודשים. "ונאמר על אחד מן החסידים, שעבר על נבלת - כלב מסרחת מאוד ואמרו לו תלמידיו : כמה מסרחת נבלה זאת ! אמר להם: כמה לבנות שיניה! ונתחרטו על מה שספרו בגנותה. וכיון שהוא גנאי לספר בגנות כלב מת, כל שכן באדם חי.

וכיון שהוא אוב לשבח נבלת כלב בלובן שיניה, כל שכן שהוא חובה לפי זה לשבח אדם משכיל ומבין. והיתה כוונתו להוכיחם, שלא ילמדו לשונם לדבר רע, וישוב להם טבע: וכן כשילמדו לשונם לדבר טוב, ישוב להם טבע קבוע!

למי אסור לספר לשון הרע

ברגע שדבר נכלל בגדר לשון הרע, אסור לספרו לכל אדם שהוא. אסור לאדם לספר לחבריו לשון הרע ששמע על זולתו, וגם לא לבני משפחתו, כולל אשתו. יש להדגיש שסיפור לשון הרע לבן או לבת הזוג אינו נופל בחומרתו מסיפור הדברים למישהו אחר. אין זה יאה ואין זה טוב להתמקד במגרעותיו של זולתנו.

סדר התשובה

ראינו שסיפור לשון הרע על הזולת משמעותו פגיעה במעמדו כנברא בצלם אלוקים.

מי שנכשל בלשון הרע יעשה תשובה כמתחייב בכל העבירות שבין אדם למקום: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד ששוב לא יחזור לדבר לשון הרע לעולם.

אין הוא מצווה לדבר על כך עם האדם שעליו דיבר לשון הרע ולבקש את מחילתו ,אלא אם כן גרם לו נזק של ממש. (על סדר התשובה כאשר נגרם נזק על ידי לשון הרע ידובר בהמשך ).

דיבור העלול להזיק: הגדרה

עד כה עסקנו בדברים שהם מטבעם דברי גנות. הסוג השני של לשון הרע הוא כשמספרים דבר שאם יתפרסם עלול לגרום היזק לחברו בגופו, או בממונו או אפילו להצר לו או להפחידו.

הגמרא אומרת שגרמא בנזיקין אסור - אסור לספר דבר שאם יתפרסם יכול לסבב רעה לחברו, גם באופן עקיף. לפיכך, כל דיבור שהוא, ואפילו אין הוא דיבור של גנאי, שעלול לגרום נזק למישהו, הריהו בגדר לשון הרע ואסור לספרו.

האיסור לבייש ולבזות את הזולת

כל המספר דברים לאחרים, אין לו שליטה על הנאמר ואינו יכול לדעת באילו נסיבות יסופרו שוב הדברים. מה שאדם אומר על חברו עלול להגיע לאוזני החבר ואף יתכן שיסופר בפניו.

לפיכך אסור לספר כל דבר על הזולת שעלול לביישו או לצערו אם יסופר בפניו, אף אם אין בדברים הללו כל גנאי.

אסור לספר על פלוני שהוא בעל תשובה אם אותו אדם רגיש לכך. הוא הדין גם בציבור שבו זוכים בעל תשובה להערכה רבה.

בעלי תשובה

למדנו לפני כמה ימים (ח' ניסן) שאסור להזכיר שמישהו בעל תשובה, אם המדבר או השומע חושבים זאת לגנאי (בעוד שלמעשה אין זה כך). על יסוד האיסור לספר בגנותו של אדם או לספר דבר העלול להזיקו או לפגוע בו, מותר לספר שפלוני בעל תשובה אך ורק אם בנוסף לכך שהמדבר והשומע אינם רואים בכך גנאי גם בעל התשובה עצמו מדבר בגלוי על עברו ואם עובדה זו תצוין בנוכחותו הוא לא ייפגע מכך. או (כאשר בעל התשובה רגיש בנוגע לעברו) כשידוע שהשומע מיטיב לשמור סוד ולא יגלה זאת לעולם באזני אחרים.

גרימת הפסדים

אסור לספר כל דבר שגם אם אין הוא גנאי, פרסומו עלול להזיק לזולת בענייני פרנסה או שידוך. סוג זה של לשון הרע רווח ביותר, כשאנשים מתבקשים לספק מידע בנוגע לשידוך או להצעת עבודה.

אסור לדבר על חולשותיו הגופניות של פלוני או על חוסר חכמתו גם אם הן המדבר והן השומע אינם רואים בכך כל גנאי, פרסום דברים מסוג זה עלול לגרום למדובר הפסד ונזק.

דיבור על מוצרים

הדיבור בגנות מוצר שבעקבותיו נמנעים אנשים מלרכשו נחשב כדיבור לשון הרע כי הוא עלול לפגוע בפרנסתו של היצרן או של מוכר המוצר. (במקרים מסוימים יהיה הדבר מותר כפי שיוסבר בהמשך ).

בדומה לכך אסור להתבטא בלגלוג על דרשן פלוני באופן שירחיק ממנו את קהל השומעים או שיחליש את השפעת דבריו על הציבור.

כמו בכל מצווה אחרת, יש להרגיל את בנו ובתו הקטנים להימנע מדיבור לשון הרע ברגע שהם מגיעים לגיל שבו הם מבינים את משמעות הדבר. ילדים מרבים לדבר בגנות המאכלים המוגשים להם, ובכך הם פוגעים במי שהכינם. יש להרגיל את הילדים להימנע מהערות גנאי מסוג זה.

כשהמדובר מסכים לדברים

בניגוד לדברי גנאי, מותר לומר על פלוני דברים העלולים לגרום לנזק אם ברור שאין הוא מתנגד לכך.

אם אדם מרבה לספר על חוסר יכולתו לזכור מספרי טלפון, ואפילו את מספר הטלפון שלו עצמו, לא ייאסר על אחרים לספר זאת הלאה, בתנאי שלא המדבר ולא השומע יפחיתו בערכו של המדובר בגלל תכונה זו.

ברור שאם אדם נותן לאחרים רשות מפורשת לספר עליו דבר העלול להזיק לו, מותר להם לעשות זאת, בתנאי שאין בדברים הללו משום גנאי.

דברים גלויים אך מזיקים

ראינו לעיל שאסור לספר דברי גנאי אפילו כשהדברים כבר היו ידועים קודם לכן לשומע. הרי זה משום שעצם דיבור הגנאי הוא איסור בפני עצמו.

לעומת זאת, מתקבל על הדעת שאפשר לומר דברים העלולים לגרום נזק בנוכחותו של מישהו שכבר יודע אותם, אלא אם כן המדבר מדגיש נקודה שהשומע לא היה מודע לה עד כה. הרי זה משום שהדברים לא יגרמו לנזק שלא היה נגרם בלעדיהם.

הרמב"ם מרחיב את הדברים וקובע שאם נאמרו בפני שלושה, דברים העלולים להזיק, מותר לשלושה להזכיר את הדברים בשיחותיהם עם אחרים.

הטעם לכך הוא משום שכל אחד מן השלושה יכול להניח ששני האחרים ממילא יספרו את הדברים. מכל מקום, הדבר יהיה אסור במקרים הבאים :

1)         כאשר ידוע שאחד מבין השלושה הוא שומר סוד הנזהר עד מאוד בהלכות שמירת הלשון.

2)         כוונתו של המדבר בספרו את הדברים היא להמשיך ולהפיצם ברבים.

לפי החפץ חיים, מתיר הרמב"ם לכל אחד מהשלושה ששמעו את הדברים לחזור ולספרם אפילו הם דברי גנאי. החפץ חיים אינו מוצא הצדקה לקולא זו; ויותר מכן, הוא אינו ממליץ להסתמך על דעת הרמב"ם בעניין לשון הרע הנאמר בפני שלושה, היות ומרבית הפוסקים האחרים אינם מסכימים איתו וגורסים שאין שום מקור לקולא זו מהש"ס, לכן השומר נפשו ירחק מזה. לפיכך, אסור אף פעם לחזור על דברי גנאי, אפילו כשהם נאמרו בפני שלושה או יותר שומעים.

פגיעה ברשע

ראינו שמותר לספר בגנותו של רשע.

בעניין דיבור מזיק, ברור שאסור לומר כל דבר העלול לגרום נזק - גופני, כספי או נפשי - לאדם אחר, אלא אם כן התורה מתירה להזיקו. כשם שאסור לגזול מן החוטא, כן אסור לדבר עליו באופן העלול לגרום לו הפסד ממון.

דיבור על ילדים

אסור לדבר לשון הרע על ילדים. אף כי רוב בני האדם מבינים ש"ילדים הם ילדים" והתורה אינה רואה בהם אחראים למעשיהם, הרי שאדם המדבר על ילד באופן שהוא או השומע רואים בכך גנות, הריהו עובר על איסור לשון הרע.

כמו כן אסור לומר או לכתוב משהו אודות ילד, העלול להסב לו נזק.

מורה העומד לכתוב הערה שלילית בתעודתו של תלמיד, יעצור לרגע ויהרהר בהשפעתה של הערה זו על עתידו של הילד הן מבחינה חינוכית והן מבחינת הפגיעה בסיכויי פרנסתו.

באופן דומה על המורים לנהוג בהגינות ובזהירות מרובה שעה שהם מוסרים למורה הבא את חוות דעתם על התלמיד.

חזרה בתשובה

אם אדם דיבר על פלוני דבר העלול להזיקו, בכך עבר גם על עבירה שבין אדם למקום וגם על עבירה שבין אדם לחברו. חרטה, וידוי וקבלה לעתיד יכולים להועיל בתשובה רק על עוונות שבין אדם למקום. על עוונות שבין אדם לחברו אין כפרה כל עוד לא ביקש החוטא מחילה מחברו.

דברים אלו מתייחסים רק למצב שבו כבר נגרם נזק על ידי אותו דיבור. אם נאמרו דברים העלולים להזיק, אולם טרם נגרם נזק של ממש, מוטלת על המדבר האחריות לעשות ככל יכולתו למניעת הנזק.

דרך מעשית למניעת הנזק תהיה בכך שהמדבר ייגש אל כל מי ששמע את הדברים העלולים להזיק ויסביר לו שהדברים לא היו מדויקים.

לשון הרע : דיבור מזיק

עשיית תשובה כשהניזוק אינו יודע על הנזק

אדם שגרם נזק לחברו חייב לרצותו ולבקש את מחילתו אפילו כשהחבר כלל אינו יודע שנגרם לו נזק.

לדוגמא, כשעובד היה מועמד לקידום בעבודתו אך כלל לא נודע לו כל כך. אם עבר מישהו על איסור לשון הרע, וסיפר למעביד דבר מה שבעקבותיו לא קודם העובד, עליו לגשת אל העובד, להסביר לו מה ארע ולבקש את סליחתו.

אולם, רבי ישראל סלנטר גורס שאם עלול הדבר לצער את האדם הניזוק, מוטב שלא לנקוט בצעד זה בין יתר שלבי החזרה בתשובה.

הלכות החלות על 2 סוגי לשון הרע

אמצעי הבעה נוספים

לאחר שעמדנו על שני הסוגים העיקריים של לשון הרע )המספר בגנות חברו והמספר דבר שפרסומו עלול להזיק לחברו), חשוב להזכיר מספר כללים השייכים לשני הסוגים הללו.

איסור לשון הרע אינו מוגבל אך ורק לדיבור. בגדר איסור זה נכללים כל אמצעי ההבעה שעל ידיהם מבוטאים דברי הגנאי או הדברים המזיקים. לפיכך, גם לשון הרע על ידי כתיבה, רמזים, קריצות, סימנים או העוויות פנים המביעים דבר גנאי או נזק - אסורים הם.

אסור להראות לאחרים מכתב או מאמר שמתוכו עולה רושם שלילי על הכותב, כשם שאסור לגלות את זהות מחברו של מאמר או ספר הנחשבים לבלתי מוצלחים. כמו כן אסור להראות תמונות של אנשים העלולות להביך אותם.

בלי שמות

כל האופנים של לשון הרע אסורים הם אפילו כשאין מזכירים שמות, אם אפשר להבין מתוך הדברים על מי מדובר.

יתרה מזו, אם משמיטים את השמות מתוך הדברים, אולם הסיפור מטיל צל על ציבור שלם של אנשים, אסור לספר את הדברים. לעיתים קרובות, כשמותחים ביקרות על תלמיד ישיבה מסוימת מבלי להזכיר את שמו, מתקבלים הדברים כביקורת על כל תלמידי אותה ישיבה או על כלל תלמידי הישיבות באשר הם. אם כך משתמע מתוך הדברים, הרי זהו אופן חמור יותר של לשון הרע, היות והוא מטיל דופי בציבור גדול של יהודים.

הוצאת שם רע

כל אופני לשון הרע אסורים הם אפילו כשהדברים נכונים ומדויקים. העובדה שדבר מסוים הוא נכון איננה פוטרת מן האיסור לדבר דברי גנאי או דברים העלולים להזיק. (רק בתנאים מיוחדים ומפורשים מותר לומד דבר שאילולי כן היה נחשב כלשון הרע, ועל כך ידובר בהמשך).

הוצאת שם רע - דהיינו סיפור דברים שאינם אמת - עוונה גדול יותר והיא גרועה מלשון הרע, שהיא אמנם גנאי אך היא אמיתיה.

סיפור דברי גנאי שביסודם הם נכונים אך נוספה להם הגזמה או אפילו שינוי קל של העובדות - גם הוא בגדר הוצאת שם רע.

שחוק וקלות ראש אסורים

אסור לספר דברים לשם שחוק וקלות ראש בלבד, אם יש בהם דברי גנאי או נזק אפשרי.

אם מספרים משהו משעשע העלול להביך מישהו מבין המעורבים בו כאשר יסופר בנוכחותו, הרי זה לשון הרע. הרבה מצבים מבדחים הם בעצם מקור לכאב למעורבים בהם.

בעלי לשון הרע

האיסור העיקרי של לשון הרע הוא "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט ,ט"ז) אך החפץ חיים מבאר על כמה לאוין ועשין וארורין עובר אדם כשאינו נזהר מאיסורי לשון הרע ורכילות.  בעל לשון הרע, הרגיל בתמידות לדבר לשון הרע, עלול בקלות לצבור לעצמו הרבה מאוד עבירות יותר מכל חטא אחר, ועל כן אומרים חז"ל על שלוש עבירות נפרעין מן האדם בעולם הזה ואין לו חלק לעולם הבא ואילו הן עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, ולשון הרע כנגד כולן.

יתר על כן, אין בעלי לשון הרע יכולים לפייס את כל מי שנפגע מכל דיבורי לשון הרע שדיברו ולבקש את מחילתו ולפיכך יהיה זה בלתי אפשרי עבורם לחזור בתשובה שלמה על חטאיהם, כי בודאי לא יזכרו את כל הנפגעים וגם אם יזכרו, לא יוכלו להגיע אל כל הנפגעים ואל הדורות הבאים שנפגעו ולא תגיע אליהם מחילה על זה.

חז"ל מזהירים אותנו שלא להתחבר עם בעלי לשון הרע ולא לדור בשכנותם.

רמזים שליליים

יש אשר אדם מדבר בצורה חיובית על פלוני, ואכן זו כוונתו, אך מתוך דבריו אפשר להבין דברים שליליים ומזיקים. אדם זה אינו נחשב כהולך רכיל מדאורייתא מכיוון שברור שהן כוונתו והן דיבוריו כנים וחיוביים.

אולם מדרבנן גם זה אסור, והדבר נכלל בגדר אבק לשון הרע , המופץ בשל חוסר זהירות.

צורה נפוצה של אבק לשון הרע היא כאשר אדם משבח את זולתו באמת ובתמים, אך תוך כדי השבח הוא רומז על חסרון במעלה כלשהי של המדובר.

"מי היה מאמין שפלוני יגיע עד כדי כך?" היא אמירה שמשתמע ממנה בברור משהו שלילי אודות פלוני. אמירה כזו עלולה להביך אותו בהאמרה בנוכחותו והיא עלולה להסב לו נזק אף בהעדרו. לפיכך, היא אסורה.

אבק לשון הרע

שבח הבא לידי הפסד

גם דברי שבח מובהקים עלולים לפעמים להיחשב בגדר אבק לשון הרע. אסור לפרסם ברבים את נדיבותו של פלוני או את גודל הכנסת האורחים בביתו אם על ידי כך ייטפלו אליו אנשים רעים כדי לנצלו והדבר יגרום לו הפסד כספי או עגמת נפש.

שבח בפני שונא

אופן אחר של אבק לשון הרע הוא לדבר בשבחו של אדם כאשר יש סיכוי שמישהו מהנוכחים יבוא על ידי כך לספר בגנותו. אסור לספר בשבחו של פלוני בנוכחות אנשים המוחזקים כשונאיו היות ומצוי מאוד שהם יגיבו על דברי השבח במתיחת ביקורת ובציון מגרעותיו.

לפיכך אסור לספר בשבחו של פלוני בפני רבים, היות ויש סיכוי סביר שלפחות אחד מן הנוכחים אינו רוחש לו ידידות.

כמו כן אסור לספר בשבחו של איש עסקים בנוכחות מתחריו, אפילו אין הם נחשבים כלל כשונאיו.

אין להרבות בשבחו של חברו, כי לעיתים קרובות עלול הדבר לעורר תגובות שליליות בקרב השומעים, אפילו כשאין בהם כל שנאה כלפי האדם שעליו מדובר.

לשון הרע מבין השיטין

אחד מאופני אבק לשון הרע יכול להיגרם דווקא מתוך ההקפדה על שמירת הלשון. אם אומר אדם שאין הוא רוצה לדבר לשון הרע על חברו, הרי למעשה משתמע מתוך דבריו שהוא יודע משהו בגנותו של אותו חבר.

"הייתי מעדיף שלא לדבר על פלוני אלמוני" הרי זה אסור מטעם אבק לשון הרע.

כשאדם נקלע למצב כזה, עליו להשתדל לכוון את השיחה לנושא אחר ,או לרמוז שאין ברשותו שום מידע על האדם המדובר.

ככלל שאר לאוין

כמו איסור אחר מן התורה, אין אדם יכול להצדיק עצמו בדברו לשון הרע בגלל צורך אישי או צורך מעשי. על כל איש מישראל להיות מוכן להפסיד את נוחותו, את מעמדו החברתי ואפילו את פרנסתו ולא לעבור על איסור מן התורה. אין צריך לומר שאסור לדבר לשון הרע כדי לזכות בידידות או להרשים את הזולת.

אסור להיכנע ללחץ חברתי ולהיגרר לרכילות, בדיוק כשם שלא מתפשרים על עניני כשרות בגלל לחץ חברתי. אסור להיענות לדרישתו של מעביד לגלות מידע שהוא בגדר לשון הרע - גם אם משמעות הדבר הפסד המשרה.

בדומה לכך, המצווה כבד את אביך ואת אמך אינה מצדיקה דיבור לשון הרע. על האדם לסרב - מתוך כבוד ומורא - להפצרות מי מהוריו המבקש לשמוע ממנו דבר שיש בו משום גנות או נזק לזולת.

לא תקום ולא תטור

ראינו בימים הקודמים שעל האדם להיזהר ולא לעבור על איסורי לשון הרע אפילו יפסיד על ידי כך מממונו מכבודו או מנוחיותו.

בעולם העסקים נוהגים המתחרים זה בזה מידה כנגד מידה. אין זה דרכה של תורה. אין כל יסוד ובסיס לסברה שאם נפגע אדם מלשון הרע מותר לו להשיב באותה מטבע ולדבר בגנות מי שפגע בו.

כוונה לתועלת

על פי הכלל שמוטב לו לאדם להינזק מבחינה חברתית או כספית ובלבד שלא ידבר לשון הרע, נראה לכאורה שאין כל הצדקה הלכתית לדיבור לשון הרע כשמכוונים לתועלת. אם כן, מדוע מתירה ההלכה דיבורים כאלו כשמכוונים לתועלת?

ראינו שכל אופני לשון הרע מסווגים לשני סוגים :

א. דברי גנאי.

ב. דברים העלולים להזיק לאדם.

אסור לדבר בגנות הזולת, באשר יש כאן התרכזות במגרעותיו של אדם או בהתנהגותו השלילית.

יש פעמים שבהן ברור שהדיבור על חסרונותיו של אדם עשוי להביא תועלת ורצוי לנקוט בו. דבר זה נכון במצבים הבאים: כשמנסים לעזור לאדם שעליו מדובר או כשמנסים להגן על אחרים מפני אותו אדם. במצבים כאלו, למרות שיש להזכיר חסרונות או התנהגות שלילית, אין הדיבור הזה נחשב כלשון הרע. דיבור מזיק הוא הגדר לשון הרע. דיבור לתועלת איננו לשון הרע.

כדי להבדיל בין דיבור אמיתי לתועלת לבין דברים שאינם אלא ניסיונות להצדיק דיבור לשון הרע, יש צורך ברגישות רבה, באובייקטיביות ובידיעת ההלכות. החפץ חיים מונה מספר תנאים הנדרשים להגדרת דיבור כדיבור לתועלת אשר לא יחשב כלשון הרע.

צריך ללמוד היטב את התנאים הללו – אשר נעסוק בהם ב"ה בהמשך – המתירים דיבור מסוים כדיבור לתועלת, בטרם מחליטים לאומרו, כדי שלא להסתכן בדיבור שאיננו אלא לשון הרע. כל החלטה שגויה בעניין עלולה להביא לנזק בלתי ניתן לתיקון, ועל כן ראוי מאוד להתייעץ תחילה עם רב מוסמך.

מהו דיבור לתועלת?

ארבעה הם הסוגים העיקריים של דיבור לתועלת שלמענו מותר לספר גנאי :

1. לסייע לאדם שעליו מדובר )כגון לדון עם אדם אחר על מגרעותיו של פלוני כדי לסייע לפלוני בשיפור מידותיו(.

2. לסייע לאלו המושפעים לרעה מהתנהגותו של אותו אדם:

א. להגיש עזרה למי שנפגעו ממנו פיזית נפשית או כלכלית.
ב. להגן על אנשים מפגיעתו של אדם זה להבא, כולל הזהרת מי שמתעתדים להיכנס איתו לשותפות עסקית או חברתית בלתי רצויה והם אינם חושדים בדבר.

3. לשים קץ למחלוקת שבה מעורב אותו אדם והיא מאיימת לפלג את הציבור.

4.  לסייע לאחרים ללמוד משגיאותיו של אותו אדם.

בדיקת אמיתות העובדות

אין די בכך שמצב יוגדר כשייך לאחד מסוגי הדיבור לתועלת שנמנו לעיל. חייבים להתקיים לא פחות משבעה תנעים לפני שיהיה מותר לומר דבר ביקורתי על פלוני.

תנאי ראשון: נפעל רק על פי מידע מכלי ראשון.

קבוצת התנאים הראשונה עוסקת באימות העובדות. אסור בהחלט לומר משהו מכריע על פלוני על יסוד ידיעות שהושגו ממישהו אחר. אין להסיק על ליקוי בהתנהגותו או באופיו של פלוני אלא רק על יסוד מידע ממקור ראשון. (היוצא מכלל זה יהיה כאשר אדם מנסה להגן על משיהו מפני נזק אפשרי, במקרים כאלו מותר לספר ידיעות מכלי שני ועל כך ידובר בהמשך).

תנאי שני: יש לנתח היטב את נסיבות העניין.

גם אם אדם היה עד להתנהגות שהיא לכאורה בלתי נאותה, אל יהיה פזיז בשיפוטו לגבי המעשה. אירוע המוצא מתוך הקשרו יכול להטעות עד מאוד הן באשר לחריצת דעה על אופיו של פלוני והן באשר להחלטה מי מבין הצדדים המעורבים במחלוקת הוא הצודק. צריך לבדוק היטב – היטב את כל הנתונים לפני שמחליטים שאמנם מבינים את המצב לאשורו. יותר מכל חשוב לדעת היטב את כל ההלכות הקשורות לעניין לפני שמחליטים שפלוני אכן עבר עבירה.

ראשית כל - הוכח תוכיח

תנאי שלישי : הוכחת האדם לפני שמדברים עליו

לפני שמדברים עם אחרים בגנותו של פלוני, חייבים תחילה ללבן את העניין עם פלוני עצמו. לפני שמכניסים מישהו אחר לתמונה, חייבים קודם כל לנסות להוכיח את האדם שעבר עבירה ולנסות לשכנעו להיטיב את דרכיו. (כלל זה לא יחול אם השיחה עם אותו אדם עלולה להקשות, אם לא לסכל כליל, על השגת התוצאה הרצויה בכל דרך אחרת ).

חובת הדייקנות

תנאי רביעי: לעולם אין להגזים

בעוד שיש מקום להתיר סיפור גנות כשמכוונים לתועלת, הרי אין כל הצדקה להוצאת שם רע. אסור לאדם להגזים או לשנות עובדות אפילו כשהוא מכוון לתועלת, וכן אסור לו להשמיט פרטים המפחיתים מחומרת מעשיו של האדם. שימוש מוגזם במלה "מאד" יכול בקלות להעניק מימדים מוגזמים לעובדה מסוימת. למעשה, זהו סוג שכיח מאוד של הוצאת שם רע שאנשים מסתבכים בו מבלי משים. (לעומת זאת, חייב אדם להשמיט פרטים נכונים המוסיפים על חומרת המעשה אם אפשר להשיג את התוצאה הרצויה גם בלעדיהם).

כוונה

תנאי חמישי : כוונה המדבר צריכה להיות אך ורק לתועלת

לאחר שנתברר לחלוטין: 1) שדברי הגנאי אמיתיים הם. 2) שלחוטא לא הייתה הצדקה למעשיו. 3)שהתוכחה אינה משפיעה עליו.  4) הדברים ייאמרו בצורה מדויקת  -חייב להתקיים עוד תנאי אחד לפני סיפור הדברים. המספר חייב להיות בטוח שכוונתו היחידה היא אך ורק לתועלת. אם הוא יודע שבעמקי לבו הוא מתענג על הטלת הדופי בחוטא ,אסור לו לדבר, למרות שאין כל דרך אחרת להשגת המטרה הרצויה.

אסור ליהנות מסיפור דברי גנאי, אפילו כשמכוונים לתועלת. הדבר קשה במיוחד כשאדם מתבקש לדבר על מישהו שאינו חביב עליו. נחוץ קודם כל לעקור מן הלב כל רגש של שנאה או טינה כלפי אותו אדם, רק אז אפשר לספר את הגנות הנחוצה לתועלת.

גם כשכוונת המספר טהורה היא

אפילו כשכוונת המספר היא אך ורק לתועלת, עליו לבדוק היטב האומנם יביאו דבריו לתוצאה הרצויה, או שמא לא. מוצדק לספר גנאי לתועלת רק כאשר יש סיכוי סביר שאכן תהיה תועלת בדבר.

משנה חשיבות יש לעניין זה כשאדם מתכוון למנוע נזק צפוי מהתקשרות עסקית, מקשר ידידות או משידוך מסוים. לעיתים מזומנות קורה שכבר התקבלה החלטה סופית ועל כן אין כל תועלת בסיפור לשון הרע על הצד השני.

אך ורק כמוצא אחרון

תנאי ששי: אין למתוח ביקורת כל עוד קיימת אפשר אחרת

אם קיימת דרך כל שהיא בנוסף לתוכחה האישית, שבאמצעותה אפשר להימנע מלדבר בגנותו של אדם, חייבים לנקוט באותה דרך. גם כשהגנות נאמרת לשם תועלת, מוטב להימנע ממנה ככל האפשר.

כמו כן, כאשר נחוץ לספר את הגנאי, יש לשקול היטב עד כמה מותר לספר כדי להשיג את התועלת הרצויה. כל תוספת בלתי - נחוצה של דברי גנאי היא בגדר לשון הרע.

יתר על כן, גם כאשר ברור שחייבים להביא לידיעת פלוני מידע שלילי מסוים של זולתו, חייבים לחפש את אופן הביטוי המתון ביותר. עדיף לכוון את השומע באופן שיגלה בעצמו את הדברים מאשר לבטא זאת ישירות במילים.

כאשר משווים בין שני מועדים למשרה ,לרוב די בכך אם מזכירים את מעלותיו של האחד מבלי לציין את מגרעותיו של השני. בכל מקרה, תמיד עדיף להשתדל למעט ככל האפשר בציון מגרעות.

גרימת נזק

תנאי שביעי: מניעת נזק מיותר

כפי שהוזכר לעיל, ההיתר לספר לשון הרע לתועלת הוא מבוסס על העיקרון המאפשר לספר גנות כאשר מכוונים לתועלת חיובית.

הכוונה בכך היא אך ורק לדברי גנאי שאין בהם משום גרימת נזק. אולם אסור לספר דברים מזיקים גם כשמכוונים לשם תועלת. במקרה זה יש לברר את ההלכה ועל סמך ידיעתה לומר רק מה שמותר.

והייתם נקיים

כאשר ניצב אדם בפני מצב שבו חייב להימסר המידע השלילי, עליו להסביר מדוע הוא אומר דברים שבדרך כלל אסור לאומרם, כך שהשומע יבין שאין כאן עבירה על איסור לשון הרע. אסור לספר דברים שעל ידיהם יחשבו שהוא מדבר לשון הרע בשעה שאלו דברים שמן הדין מותר לספרם, ואם הביא עצמו לידי חשד זה, הרי זה בכלל אבק לשון הרע.

סיכום - ארבע מטרות, שבעה  תנאים

מותר לדבר בגנותו של אדם כשמכוונים לתועלת בתנאים הבאים :

1) כשהכוונה לעזור לאותו אדם; או

2) כשהכוונה לעזור למי שנפגע מאותו אדם; או

3) להשקיט מחלוקת; או

4) לתת לאחרים אפשרות ללמוד משגיאותיו של אותו אדם, וזאת בתנאי ש:

א.         הדברים מבוססים על מידע מהימן מכלי ראשון ועל בירור יסודי.

ב.         נוסף על כך ברור שאותו אדם אכן לא נהג כהלכה, וכמו כן  -

ג.          נעשה ניסיון להוכיחו אך הוא מסרב להיטיב את דרכיו, וכמו כן  -

ד.         הדברים שייאמרו יהיו אמיתיים ומדויקים, וכן  -

ה.         כוונתו של המספר היא אך ורק לשם תועלת (ויש סיכוי סביר שהמטרה הרצויה אכן תושג), וכמו כן –

ו.          אין כל דרך אחרת להשיג את המטרה הרצויה, וכמו כן –

ז.          אמירת הדברים לא תגדיל יותר מידי את הנזק למדובר.

הדוגמאות המובאות להלן (וכן אלו שנביא בחלק הדן ברכילות) מיועדות להבהיר תנאים אלו הלכה למעשה.

עזרה לזולת בשיפור המידות

המטרה הראשונה שבהיתר לספר לשון הרע לתועלת היא לסייע לאדם שעליו מדברים. בקרב רבים רווחת הנטייה להתעלם מהתנהגות בלתי נאותה של זולתם באמתלא של "והתעלמת". הבה נבין תחילה מדוע מתנגדת התורה לגישה כזו של התעלמות.

כל אדם נולד עם מגרעותיו – הוא. תפקידנו בחיים הוא להשתנות ,לגודל, לשאוף לשלמות ולהתעלות רוחנית. כולנו היינו רוצים להשתחרר ממגרעותינו. אנשים אכן חפצים להיות טובים. האתגר הגדול בחיים נוצר על ידי המידות הרעות המסנוורות  אותנו. איננו מצליחים לראות נכוחה את מטרותינו, או שאנו נוטים להצדיק את עצמנו, ולאבד את יכולת ההבחנה בין טוב ורע.

אחת המתנות הגדולות ביותר שבהן ברך אותנו הקב"ה היא החברות: ידידים, בני משפחה, ואנשים הקרובים אלינו דיים כדי שידאגו לנו, אך מאידך מספיק רחוקים כדי לשמור על אובייקטיביות. ההימנעות מדיבור גלוי, מתוכחה הדדית ומהדרכה והכוונה, הן בעצם נישול הדדי של אחד מהכלים החשובים ביותר לצמיחה אישית. אנו חייבים להיות מעורבים, ובשעת הצורך לגייס גם את מעורבותם של אחרים כדי לעזור לאנשים במאבקי החיים. לעמוד מהצד ללא אומר כאשר נדרשת תוכחה – אין זו שמירת הלשון... זהו קיפוחו של הזולת מהאפשרות להגיע לשיפור עצמי.

בצדק תשפוט עמיתך

בטרם יגיע אדם למסקנה שיש להוכיח את זולתו על מעשיו, עליו לבדוק ולוודא לחלוטין שחברו באמת עבר עבירה.

מן הציווי "בצדק תשפט עמיתך" (ויקרא י"ט ,ט"ו) אנו לומדים שאם עבר אדם עבירה המנוגדת כליל לאופיו, עלינו לנסות לדונו לכף זכות. אם יש דרך כל שהיא של מציאת צד זכות במעשהו, חובה עלינו לנקוט בה.

אם התברר למעלה מכל ספק שהאדם אכן עבר עבירה - שבדרך כלל דרכו להישמר ממנה - עלינו להניח שבודאי התחרט עליה על אתר ובודאי כבר עשה תשובה עליה. אסור לגלות זאת לאחרים ,והדיבור על כך הוא לשון הרע.

החוטא מפעם לפעם

אם ידוע על אדם הרגיל מפעם לפעם לעבור עבירה מסוימת שהנה עשה מעשה שיש בו מאותה עבירה, כי אז לא חל החיוב לדונו לכף זכות. אולם, רצוי בכל זאת לנסות למצוא לו צד של זכות ולהניח שהפעם לא עבר עבירה. במקרה זה אין צורך בתוכחה.

אם ברור למעלה מכל ספק שהאדם אכן עבר עבירה, אזי חלה מצוות התוכחה וצריך לסייע לאותו אדם להתגבר על היצר הרע באמצעות תוכחה בדרך מכובדת ובלשון רכה.

יש אשר תהיה תועלת גדולה יותר כשהתוכחה תיעשה על ידי מישהו אחר, כגון ידיד קרוב, או רב. לכאורה מותר לאדם שהיה עד לאותה עבירה לפנות לידיד או לרב, לספר לו על כך ולבקשו לטפל בענין. אולם למדנו שאסור לרב לפעול על פי השמועה. ומשמעות הדבר שאסור לאדם להוכיח את זולתו אלא אם כן היה הוא עצמו עד לעבירה.

על פי זה, על אותו עד למצוא את הדרך היעילה להוכיח בעצמו את החוטא או לפנות אל רב ולבקשו לבדוק אישית את הענין או לדבר בעדינות עם עובר העבירה מבלי להטיח בו האשמות.

הרגיל לחטוא

במקרה של אדם הרגיל לחטוא והוא מתעלם לחלוטין דרך קבע ממצוה מסוימת, יש להניח שאפילו מעשה המוטל בספק הוא בעצם עבירה על אותה מצוה. "בצדק תשפוט עמיתך" משמעו לנהוג בהגינות, לא בתמימות.

כאשר המסקנה היא שהאדם אכן עבר עבירה, חיבים לנסות ולהבין מדוע אותו אדם חוזר שוב ושוב על אותה עבירה. אולי זה מחמת חוסר ידיעה – יתכן שהוא כלל לא יודע שמעשה זה הוא אסור, או שאין הוא מכיר בחומרת האיסור. במקרה כזה, חייבים למצוא דרך להאיר את עיניו של האדם מבלי לפגוע ברגשותיו.

לחץ חברתי

מומר לתאבון הוא מי שנכנע דרך קבע לפיתוי של עבירה gל מצווה מסוימת. האיסור ללכת רכיל אכן חל על הדיבור אודותיו היות והוא אינו כופר בעיקר. מצבו שונה תכלית שינוי ממי שעובר מפעם לפעם על מצווה מסוימת אבל ביסודו של דבר הוא בדרך כלל מקיים אותה.

כפי שלמדנו, האיסור הראשון של לשון הרע הוא "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז). מי שמבייש את רעהו היהודי עובר על הלאו "לא תונו איש את עמיתו" (ויקרא כ"ה, י"ז)

חז"ל מפרשים את הביטוי "עמיך" שבאיסור הראשון "העם שלך", להוציא מכלל זה רק מומר להכעיס שעקב זלזולו באיסור מסוים הוא מתרגל לעבור עליו בתמידות ובדרך קבע. אולם, הביטוי "עמיתו" שבאיסור השני מוציא מן הכלל אפילו את המומר לתאבון. לפיכך אסור לדבר לשון הרע על מומר לתאבון, אבל מותר להפעיל עליו לחץ חברתי כדי לשכנעו להיטיב את דרכיו.

מותר לפרסם ברבים שיהודי עובר דרך קבע על הלכה מסוימת אם ברור שהוא מודע לקיומה של אותה הלכה והוא בחר להתעלם ממנה, וסביר להניח שפרסום התנהגותו ישפיע עליו להיטיב את דרכיו. כך הדבר אפילו כשהוא עובר את העבירה בגלל פיתוי. אולם חייבים לוודא שמתקיימים כאן כל התנאים שיכוון לתועלת, כולל טוהר הכוונות והעדרה של כל דרך אחרת.

גילוי ברבים

מקובל להפעיל לחץ חברתי על יהודים אשר נדמו כשומרי מצוות בציבור אך בחייהם הפרטיים עברו בצורה בולטת על עיקרי הדינים.

כשכל דרך אחרת לא הועילה, מותר לפרסם ברבים שיהודי זה הנחשב כשומר מצוות מתנהג דרך קבע בחוסר מוסריות, אם הגילוי ברבים יעורר אותו לשוב מדרכו הרעה.

בדומה לכך מוסמכים בתי דין לפרסם ברבים בשעת הצורך כתב סרוב נגד המסרבים לקיים את דברי בית הדין. לפעמים נותר הלחץ החברתי כאמצעי היחיד לאכיפת החלטות בית הדין.

לשון הרע על אילו שאינם שומרי מצוות

לאור הכללים שנלמדו לעיל, מתבררים גם כללי לשון הרע ביחס ליהודים שאינם שומרי מצוות כלל וכלל.

1) היהודי הממוצע שאינו שומר מצוות בימינו לא זכה לחינוך יהודי משמעותי. בין אם הכיר אורח חיים יהודי כהלכתו ובין אם לאו, החברה היא זו שהרחיקה אותו מהכרת חיי התורה. הרמב"ם משווה אדם כזה לתינוק שנשבה, אשר שוביו גידלו אותו לאור ערכים זרים ואשר חטאיו נעשים מחמת בורות. אדם כזה יכול להכלל הן בגדר של "עמיך" והן בגדר של "עמיתו". עלינו מוטלת החובה לחנכו מתוך אהבה ,דאגה ורגישות ואסור בשום פנים לדבר עליו לשון הרע.

2) יהודי שאינו שומר מצוות אשר קיבל חינוך יהודי מהותי, למד את ערכי התורה והוא יודע שמעשיו אינם טובים, אך הוא טוען ששמירת המצוות קשה מידי, הוא מומר לתאבון. הוא נכלל בגדר של "עמיך" – דהיינו, מותר לדבר עליו לשון הרע רק כשמכונים לתועלת. עם זאת, אין הוא נחשב בגדר "עמיתך" ועל כן לא חל כלפיו האיסור של אונאת דברים (ויקרא כ"ה, י"ז). מותר להשתמש בלחץ חברתי כדי להביאו לשמירת מצוות, גם אם תגרם לו מבוכה במהלך הדברים, בתנאי שנתקימו כל התנאים של דיבור לתועלת. דיבור שאינו לתועלת ואשר כלולים בו דברי גנאי או נזקים – נחשב ללשון הרע.

3) האפיקורס היודע את ריבונו ומתכוון למרוד בו והוא כופר בעיקר, אינו נחשב בגדר "עמיך" וגם לא בגדר "עמיתו". אם קיים אדם כזה בימינו, מותר לדבר עליו, לגנותו ולבזותו ללא תנאים מוקדמים.

הימנעות מצביעות

אסור למתוח ביקורת על פלוני מאחורי גבו ,ועם זאת להביע הסכמה להתנהגותו בשעה שהוא נוכח. גם כאשר מותר לדבר דברי גנות כשמכוונים לתועלת, חייבים להימנע מחנופה מזויפת כלפי האדם המדובר. אם הדאגה היא שלא לפגוע ברגשותיו, יהיה הפתרון לכך בהבעת הערכה ודאגה לאותו איש כבן אדם, אבל להביע התנגדות מפורשת להתנהגותו.

אם האדם משוכנע שפלוני לא יקבל דברי תוכחה הוא בכל זאת חייב להוכיחו ולנסות לשכנעו להיטיב את מעשיו בטרם יפרסם ברבים את התנהגותו, כדי שלא ייחשב כחונף או כשקרן.

במקרה זה, שבו ברור שהחוטא לא יקבל את התוכחה, אפשר להימנע מהצורך לדבר עמו תחילה על ידי הבהרת כנותו המוחלטת והסרת כל חשד אפשרי באשר לה. לדוגמא אם אדם מדבר ברבים נגד החוטא (בפני שלושה) ולא בפני אנשים יחידים  בנפרד, ברור לכל שאין המדבר מנסה למצוא חן בעיני החוטא על ידי הפגנת הסכמה להתנהגותו. בדומה לכך, כאשר ידוע שהמדבר ירא שמים בתחלית ואין לחשדו בחנופה, הוא יכול לספר על כך בפני פחות משלושה. כמו כן, אם ברור לכל שהחוטא הוא אדם קשה ומסוכן לפרסם ברבים את התנהגותו, כי אז מותר לדבר עליו אפילו שלא בפני שלושה מבלי לחשוש שיחשדו בכנות כוונותיו.

תיקון המידות

סיוע לזולת בתיקון מידותיו נחשב, כאמור, בגדר תועלת. אם נדרש עידון במידותיו של פלוני, כי אז מצוות הוכח תוכיח את עמיתך מחייבת להביא את הנושא לתשומת לבו בלשון רכה וברגישות. אולם, אם אדם מרגיש שאין הוא מסוגל להוכיח את זולתו והוא יודע שגם האחרים מודעים לפגמים במידותיו של הזולת, מותר לו לדבר איתם על כך ולשאול בעצתם או לבקש את התערבותם במקרה הצורך.

אם מוצא אדם לנכון להתייעץ עם מישהו אחר - שאיננו מודע למגרעותיו של פלוני - כדי שידריכו כיצד לפנות אל האדם שמידותיו טעונות שיפור, מותר לו לעשות זאת כי גם דבר זה נחשב בגדר תועלת. אולם אם יש אפשרות לדון בעניין בלי לציין שמות עדיף לעשות זאת כך.

למדנו בימים הקודמים שאם אדם מעוניין במעורבותו הפעילה של משיהו אחר שאינו מכיר את המצב, יהיה על אותו אדם לברר את המצב באופן אישי ולאמת את העבודות בטרם יחליט סופית לנקוט בפעולה.

תלמידים בעייתיים

המורה המסור נאלץ לעיתים קרובות לדון עם הורים, מורים ומנהלים על התקדמותם ועל קשייהם של תלמידיו. בהעדר הנחיות ברורות ביחס ללשון הרע אפשר להגיע לאוירה פתוחה מדי, שבה מדברים עם כולם אודות כולם, או לקיצוניות ההפוכה, דהיינו, גישה פשטנית של שמירת הלשון שבעטיה נפגעת יעילותו החינוכית של המורה.

באופן כללי ניתן לומר שהתחום החינוכי כוונתו לתועלת והוא מאפשר דיון במגרעות הנוגעות לתלמיד. אולם, תמיד יש להפקיד ולשמור על התנאים המסוימים המתירים דיבור לשון הרע לשם תועלת. חיוני ביותר לאמת את העובדות. רשלנות גדולה היא מצד מורה להתיימר להגיע למסקנות פסיכולוגיות ולאבחון פזיז של התלמיד כסובל מקשיים או מהפרעות מבלי לבדוק את העניין לאשורו. תוצאות הדבר עלולות להיות הרסניות ביותר.

אם יספר המורה לאחרים את הערכותיו אלו, יהיה בכך משום הוצאת שם רע. מה מצער הדבר שילדים בעייתיים מסוימים נחלו כישלון אך ורק בגלל שהובנו שלא כהלכה על ידי מורה, שהדביק להם תוויות אשר פגעה בתדמיתם בעיני כל מוריהם לעתיד.

על המורה להשתדל בכל כוחו להבין עד תום את התנהגותו של כל תלמיד ותלמיד. אל ימהר לגנות. חיוני ביותר שהתלמיד ירגיש בנוח לבטא את רגשותיו האמיתיים בפני מורו (כמובן מתוך כבוד ודרך ארץ). ארבעת התנאים הראשונים של דיבור לתועלת דורשים שיחה מלב אל לב עם התלמיד לפני שמדוחים על בעייתו (אלא אם כן יש מקום לחשוש מפני סכנה של ממש).

באין דרך אחרת

אם לאחר שהקדיש מחשבה מרובה לעניין, מורה מגיע למסקנה שתלמיד מסוים סובל מבעיה לימודית או התנהגותית והוא משוכנע שאי אפשר לטפל בבעיה ללא התערבות המנהל, חבריו בצוות המורים או הורי התלמיד, כי אז עליו לדבר ללא דיחוי עם הגורם הנדרש.

התנאי החמישי של דיבור לשם תועלת הוא שכונתו של הדבור היא אך ורק למטרות מועילות ולא כתוצאה מכעס או מתסכול. דבר זה קשה במיוחד כשהתלמיד המדובר מרבה להפריע ולהכעיס את המורה.

ככל שיקשה הדבר, אל למורים לראות בהתנהגות התלמידים פגיעה אישית. במרבית המקרים, אותו תלמיד מפריע אינו נלחם נגד המורה. הוא נתון במאבק עם עצמו אל מול אתגרי החיים.

פגיעה בתלמיד

בסופו של דבר, על המורה להיזהר מאוד שלא לפגוע בתלמיד שלא כדין. לפעמים חייב המורה לנקוט באמצעי ענישה, כדי לשמור על המשמעת בכיתה או לטובתו של התלמיד ולמען התפתחותו והתקדמותו. כפי שלמדנו בימים הקודמים על המורים להביא בחשבון את ההשפעות לטווח ארוך שתיגרמנה מתיעוד או מסיפור או מסיפור מגרעותיו של התלמיד.

על המורה לשקול היטב היטב את נחיצות פעולותיו לאור תוצאותיהן האפשריות.

תועלת – סיוע לקרבן

מסירה

האופן השני של פרסום גנות לתועלת הוא כשהכוונה לסייע למי שנפגע מהתנהגותו של האדם שעליו מדובר.

אם ראה אדם במו עיניו כיצד יהודי גורם נזק כספי, או אחר לזולתו, ומגמתו היא לדאוג לפיצוי עבור הנפגע, הרי זו מטרה לתועלת ועל כן מותר לו לספר את שהתרחש. לאחר שווידא שהפרטים נכונים, ולאחר שדיבור עם המזיק והוכיחו, עליו להביא בחשבון מה תהיינה התוצאות של סיפור הענין והאם על פי הדין מותר לו לעשות זאת.

בחברה תרבותית, הדרך הישרה לטיפול במעשה פשע הוא להודיע לשלטונות. אולם, מסירת יהודי לשלטונות חילוניים עלולה להביא לענישה שאינה מגיעה לו על פי דין תורה. לדוגמא, מאסר בכלא אינו אמצעי מקובל בדין תורה כעונש בדיני ממונות. מסירת מידע העלול להוביל לכליאתו של יהודי יכולה להיחשב כמלשינות. אך ורק אם ברור שפלוני מהווה סכנה לציבור, מותר לדבר עליו כדי להגן על הזולת מפני פגיעתו. ענינים אלו מורכבים ורגישים עד מאוד ולפיכך נדרשת בהם התיעצות עם גורם הלכתי מוסמך.

הזמנה לדין תורה

התורה מחייבת כי מחלוקות בדיני ממונות יובאו לפני בית דין רבני. מותר להפעיל לחץ חברתי על יחיד כדי לשכנעו להתדיין בדין תורה בבית הדין.

אולם אין לנקוט בלחץ חברתי העלול להביך את האדם אם הוא נכלל בגדר "עמיתך". אדם הסבור בטעות שיש לו הצדקה ליטול את כספו של הזולת אכן יש להעמידו על טעותו אבל אין הוא מומר.

אסור לביישו, אבל מותר לדון בעניין עם כל מי שיכול להשפיע עליו ולהסביר להם שאותו אדם מעורב במחלוקת ממונית ויש לשכנעו להופיע בפני בית דין. שלא כמו במקרה של יחיד, רשאי בית הדין לפרסם את העובדה שפלוני מסרב להישמע לדבריו או להופיע לפניו.

כפי שהוזכר לעיל, לעיתים קרובות הלחץ החברתי הוא האמצעי היחיד שבעזרתו יכול בית הדין לאכוף את פסיקותיו.

נטילת הדין לידיים

ראינו שמותר לבית הדין הרבני להפעיל אופנים מסוימים של לחץ חברתי כדי לשכנע אדם המעורב במחלוקת להישמע להחלטותיו.

אולם, אסור להשתמש בלחץ חברתי כדי לעקוף את תהליכי הדיון ולכפות על הגנב להחזיר את הגנבה. אין ליצור בקרב הציבור עמדה במחלוקת ממונית המבוססת אך ורק על יסוד פסק של בית הדין. לפיכך מן הראוי לוודא ששני הצדדים יבואו לפני בית הדין, אבל אסור ליטול את הדין לידיים ולהפיץ ברבים ביוזמה אישית מה שנראה בעיניו של היחיד כצדק הנדרש.

טענות כלפי בית הדין

כשאדם היה עד למעשה פשע שהובא בפני בית דין, והנאשם זוכה על ידי בית הדין מכל אשמה אסור לו למתוח ביקורת על פסק הדין. עליו לצאת מתוך הנחה שבית הדין, המורכב מתלמידי חכמים, עשה כמיטב יכולתו כדי לברר את העובדות על פי דרישות ההלכה (לדוגמא ,עדות של שני עדים כשרים) ופסק על פי הדין כמפורש בשולחן ערוך.

אם היה אותו אדם עד יחידי למעשה, אזי עדותו פסולה חרף דבריו המשכנעים. יתר על כן  עליו להשלים עם המציאות שבה מוגבלת היכולת האנושית לדון דין צדק מושלם, ולאמיתו של דבר רק הקדוש ברוך הוא זה המסוגל לתקן את אי- הצדק החברתי.

ברור שאדם שהפסיד בדין אינו יכול להיות אובייקטיבי בהערכתו את פסק הדין. טענות ופקפוקים באשר לטיבו של בית הדין או האשמת הדיינים במשוא פנים, הרי זו במפורש הוצאת שם רע.

בכל זאת אם יש לאדם מקום לחשוש שפסק הדין נקבע כתוצאה מטעות בהליכי הדיון, הוא יכול לשאול בעצת סמכות רבנית ולבקש מן הרב שיברר את העניין.

זכויותיו של הקרבן

למדנו בימים הקודמים שאפילו כשברור לאדם שמישהו הזיק לזולתו מבחינה כספית, אסור לו לנסות להשפיע על עשיית הצדק מחוץ לגדרי ההלכה. הדברים חלים לא רק על עד, אלא גם על הקרבן עצמו.

אם אדם מרגיש שהוא נפל קרבן לחוסר הגינותו של פלוני, ולאחר שברר את אמיתות העובדות הוא מגיע למסקנה שיש לו בסיס מוצק לתביעה נגדו, אסור לו לספר ברבים על המזיק כדי להשיג פיצוי על הפסדיו.  עדיף כי יתעמת באופן פרטי עם אותו יחיד, ובמקרה הצורך ישאל בעצת רב.  במידת האפשר ישתדל שלא להזכיר את שמו של המזיק באזני הרב.

אסור למי שהיה עד למעשה לגלות לקרבן את זהות האשם במעשה, אם יש מקום לחשוש שהקרבן ישתמש בדרכים שאינן כשרות על פי ההלכה כדי לקבל חזרה את כספו.

נזק נפשי ורגשי

תחום חשוב של דיבור הנחשב לתועלת הוא זה המסייע להקל על מצוקתו הנפשית או הרגשית של אדם שנגרמה לו על ידי אחרים.

מותר לכל אדם הסובל רגשית או נפשית לפנות בבקשת עזרה, גם אם הדבר כרוך בדיבורים על אנשים ומאורעות שאלמלי כן היו נחשבים כלשון הרע. רצוי, במידת האפשר, להשמיט את שמות המעורבים ולספר רק את הדברים הנחוצים לצורך העניין.

החפץ חיים מעלה את האפשרות שאדם המספר דברים מתוך כוונה להפיג את דאגתו ולהקל מעל עצמו, הוי כמכון לתועלת להבא, בבחינת דאגה בלב איש ישיחנה לאחרים. מובן שהדברים אמורים במצבים קשים במיוחד ולא במהלך השגרתי של חיי יום יום.

השפלה מילולית

מותר לדבר בגנותו של אדם שהשפיל אחרים בדברים, כדי לנחם את המושפל.   אפשר להקטין את כאב העלבון כאשר מבהירים לנעלב שהמעליב אינו שיא התבונה או הנימוס, שדבריו היו דברי שטות ושאנשים אינם מתייחסים אליו ברצינות.

לאחר מכן, חשוב יהיה לסייע לנעלב להבין את טבעו ואת בעיותיו של המעליב כך שהוא יוכל ללמוד כיצד להסתדר עם אותו אדם תוך מניעת הישנות עלבונות מסוג זה.

איומים רציניים

התורה מצווה עלינו "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא י"ט, ט"ז). עלינו לעשות כל מאמץ כדי למנוע מאחינו היהודי כל נזק נפשי, רגשי או כספי.

במצב שבו הקרבן המיועד אינו מודע לאיום המרחף עליו, אנו נדרשים להזהיר אותו, גם אם יהיה בכך משום הטלת דופי באדם או באנשים האשמים בזאת.  לא זו בלבד שדיבור מסוג זה מותר הוא, אלא שהוא אף מצווה.

עם זאת, עלינו להיות בטוחים שנתקיימו התנאים הנחוצים בדיבור המכוון לתועלת.

נזק אפשרי

שלא כמו במקרים אחרים של דיבור המכוון לתועלת, הגנה על אדם מפני נזק אפשרי מותרת אפילו כשהמידע איננו ממקור ראשון.  אם אדם שומע במקרה שיהודי אחד מתכנן להזיק לזולתו, מותר להזהיר מפניו את הקרבן המיועד.   במקרה כזה, שבו מבוססים החשדות על עדות שמיעה, אסור להציג את הדברים בתור עובדות.   יש לומר בצורה ברורה שהדאגה נובעת מידיעות מכלי שני, שלא אומתו:  "שמעתי כך וכך, ואפשר שהוא אמת, ונכון לחוש".

החפץ חיים מביא שלמרות שהנמנע מלהזהיר את חברו מפני סכנה המרחפת עליו עובר על "לא תעמוד על דם רעך", הרי אין הדברים אמורים במצב שבו האדם אינו מסוגל לוודא באופן אישי שאותה סכנה אכן קיימת.  מכל מקום, מן הראוי להעביר אפילו מידע מכלי שני אם יש סיכוי שעל ידי כך יינצל מישהו מפני נזק.

איום שהגיע במקרה לאוזני אחרים

מקרה ברור שבו נדרש לספר בגנות אדם ואין זו לשון הרע הוא כאשר במקרה נשמע אותו אדם בתכננו לגרום נזק למישהו. אף כי ראינו שכשאר יהודי עלול להיות בסכנה מותר לספר אילו דברים מכלי שני, הרי הכרחי לברר שהמזימה אכן רצינית ואיננה רק בגדר בדיחה גרועה.

התנאי שעל פיו חייבים תחילה להוכיח את האדם שעליו מתכוננים לספר יחול רק אם יש יסוד להאמין שהוא יקבל את התוכחה. אם ברור שהוא לא יקבל את התוכחה, אין להוכיחו כי הדבר אך יגרום לו לשכלל את תכניתו כדי שמזימתו לא תתגלה.

יתר התנאים נדרשים כאן כמו בכל מקרה אחר של דיבור המכוון לתועלת: כוונתו של המספר חייבת להיות אך ורק לשם מניעת נזק (ולא , למשל, למען התענוג שבסיכול המזימה). אם קיימת  דרך אחרת שבה אפשר להימנע מגילוי זהותו של מתכנן המזימה, כי אז יש לנקוט בה.

כמו כן יש לוודא במידת האפשר שלא ייגרם נזק בלתי הוגן למתכנן המזימה.  אם הקרבן המיועד מוכר כמהיר חימה והוא עלול להגיב בנקמנות, כי אז אין לדבר איתו.   יש למצוא דרכים אחרות כדי להגן עליו מבלי לסכן את בעל המזימה. (פרטי מקרה שבו מגיע תכנונו של בעל המזימה לאוזני אחר בלי כוונה, יידונו ביתר הרחבה במסגרת הלכות רכילות).

תועלת הקונה

תועלת הקונה היא תחום חשוב, אך רגיש, שבו מותר לספר דברים שמטרתם לתועלת.

אם חנווני מחזיר ללקוח פחות עודף מן המגיע לו, או שהוא מחייב אותו בתשלום עבור מצרך שהלקוח לא רכש, אסור להסיק מכך שהחנווני אינו הגון או שהוא רשלן.  כולנו טועים פה ושם. אם הדברים מתרחשים לעיתים קרובות, יש להביאם לתשומת לב החנווני ולהודיע שאם ימשיכו, לא יהיה מנוס מלגלותם לקהל קוניו. אם בכל זאת לא חל שינוי במצב, כי אז חייבים להזהיר את הקונים כי יבדקו היטב את העודף שהם מקבלים ואת חשבונות הקניה שלהם.  אסור לרמוז שבעל העסק בלתי הגון, גם אם יש יסוד לחשש זה, היות ומספיק שהקונים יחשבו שהוא רשלן (או מתקשה בחשבון) כדי לנקוט באמצעי הזהירות הדרושים.

כמו כן אסור לספר זאת ליחידים מהירי חימה העלולים, לדוגמא, לבזוז את החנות למען הצדק.

קניה מוצלחת

מותר לספר לידידים ולשכנים על חנות שבה ניתן לקנות בזול יותר או באיכות טובה יותר מאשר במקום בו הם רגילים לערוך את קניותיהם.

גם כאן חייבים להתמלא מספר תנאים:

המידע צריך להיות מכלי ראשון. (אם אין אפשרות לבדוק את המידע ממקור ראשון, יהיה צורך לומר: "שמעתי אבל לא הצלחתי לאמת את הדברים...". צריך לוודא שאכן טיב המוצר עולה על המוצרים האחרים (שמות יוקרתיים אינם בהכרח ערובה לטיב מעולה).  כשיש הבדל משמעותי במחיר יש לברר אם  המוצר הזול איננו באיכות ירודה לעומת זו של היקר יותר.

חייבים לוודא מעל לכל ספק שהחנות הזולה אינה משווקת סחורה גנובה, שרכישתה אסורה על פי הדין.

כשמספרים את הדברים, חשוב שלא ישתמע מתוכם שהמוכר הראשון מפקיע מחירים או משווק סחורה פגומה. חייבים לספק את הנתונים עצמם ללא תוספת ביקורת והתרשמות אישית. יתר על כן, היות ואנשים נוטים בדרך כלל להביט בשלילה על מחירים גבוהים, המידע עלול להיחשב כלשון הרע ועל כן יש למסרו רק כשמכוונים לתועלת.  בהתאם לכך, מותר לאדם לספר את הדברים רק לאנשים המעוניינים לערוך קנייה. סיפור הדברים רק לצרכי שיחה בלבד עלול להיחשב בגדר דיבור לשון הרע.

לבסוף, על האדם לחשוב על שום מה הוא בכלל מוצא לנחוץ לספר את הדברים.  אולי מוטב שלא להתערב כלל ולהימנע מכל מעשה העלול לפגוע בהכנסותיו של בעל החנות.

מוצרים מסוכנים

מותר להזהיר אנשים מפני מוצר מסוכן – בתנאי שהאזהרה אכן מבוססת ואמיתית. אינספור פריטים טומנים בחובם סכנה כתוצאה משימוש בלתי נכון, והרבה מוצרי מזון מעובדים אינם בריאים אם משתמשים בהם בכמויות מרובות.

במקרים כאלו, לא יהיה מוצדק להדביק להם תוית  של מוצרים "מסוכנים". מוצדק להכתיר מוצר בתואר "מסוכן" רק כאשר הכרזה כזו נחשבת הגיונית על פי אמות המידה המקובלות. יתר על כן, אם המידע אינו ידוע מכלי ראשון, צריך לציין זאת בשעה שמספרים את הדברים.

אם היצרן יהודי, חייבים תחילה לפנות אליו ולדבר איתו. אם לא נתקיימו התנאים דלעיל, ייחשב סיפור הדברים כלשון הרע, היות והם גורמים נזק ליצרן, וגם לצרכן הנמנע – שלא לצורך – מרכישת המוצר.

כשרות

תחום רגיש ביותר לעניין דיבור לתועלת הוא תחום הכשרות.

העלאת ספקות באשר למהימנותו של הכשר מבלי להתבסס על  ידיעות מהימנות, נחשבת לדיבור לשון הרע. אם יש למשהו סיבה לפקפק בהידורו של הכשר מסוים, עליו לדון על כך עם רב מוסמך שיוכל להדריכו מה הם הצעדים הבאים שעליו לנקוט. גם אם רב אחד סובר שאין לסמוך על הכשר מסוים, לא מן ההכרח שאכן אין לסמוך על אותו הכשר לגמרי. הרב המקומי הוא זה שיחליט על מהימנותו של הכשר עבור בני קהילתו, או יפנה אותם לפוסק ידוע אשר יחליט בעניין.

כשמתעוררת שאלה בדבר מצרך של יצרן יהודי מקומי שומר מצוות, הנוטל אחריות על כשרות מוצריו ואינו נתון תחת פיקוח למתן הכשר, יש לנקוט בזהירות מרבית לפני שמכריזים שאותו מוצר אינו כשר.

רק רב או פוסק מקומי יכול להחליט על כשרותו של המוצר, לאחר שיביא בחשבון את כל הגורמים. עניין חמור מאוד הוא כאשר מביאים לידי כך שיהודי נאלץ לסגור את עסקו ומניעתו עשויה להיות חשובה הרבה יותר מאשר הקפדה על החומרות הנהוגות בד"כ בקרב הציבור.

גלגול האשמה

מצב אחר שבו אפשר להתיר סיפור גנאי על אחרים הוא כאשר אדם נופל קרבן להאשמת שווא וברצונו לחשוף את זהות האשם האמיתי כדי לטהר את עצמו. אם מותר הדבר או אם לאו – זאת ניתן לקבוע על פי טיבעו של המעשה שלא כהוגן.

אם זוהי עבירה שעל פי ההלכה מחויב מי שראה את הדבר להודיע לקרבן המעשה או לאחרים את זהות החוטא, עליו לעשות כן.

אם אין כל מטרה מועילה בגילוי זהות האשם פרט לטיהור העצמי, אסור יהיה על הנאשם לגלות את שם האשם האמיתי. עליו להכריז על חפותו ולהימנע מהפללת מישהו אחר.
במצב שבו יש רק שני חשודים אפשריים, דהיינו שהכחשה שמצידו של האחד מהם משמעותה האשמת השני, מותר להכחיש את ההאשמות בתנאי שהמעשה עליו מדובר אכן היה מעשה שלא כהוגן.

אולם, אם ההאשמה שבה מדובר הייתה בעצם אמירה תמימה או מעשה שאינו בלתי הגון, כי אז אסור לנאשם להכחיש אותה. מן ההכחשה ישתמע במקרה זה שהאדם השני הוא האשם במעשה שאיננו עבירה.

ממידת החסידות הוא לקבל את האשמה בכל מקרה, אלא אם כן גילוי זהות האשם יש בו מן התועלת. כמו כן אין לקבל את האשמה על מעשה שיפגע בשמו הטוב של כלל הציבור או של כלל שומרי המצוות, שהרי זה חילול ה'.

ניתוק ידידות מזיקה

אופן נוסף של דיבור לתועלת הוא כדי למנוע או לפרק קשר המביא נזק לפחות לאחד הצדדים. מותר להציע לפלוני להתרחק מאדם מסוים או מאנשים מסוימים שעלולים להשפיע עליו לרעה. כך גם ראוי להודיע להורים שבנם עלול להיות מושפע לרעה ממשהו מסוים. כמובן שחייבים להתמלא כאן כל התנאים המוקדמים כולל ברור אמיתות העובדות  והכוונה לתועלת. אם הדברים אינם ידועים ממקור ראשון, מותר בכל זאת לספרם בתנאי שמציגים אותם בצורה ברורה כידיעות מכלי שני.

ביחס לדרישת הדיוק בדברים, אומר החפץ חיים שיש אפשרות להתיר להגזים בהם אם זוהי הדרך היחידה להשפיע על האדם או על ההורים לנתק את הקשר המזיק.

החפץ חיים מוסיף שהכרחי להסביר מדוע אין בסיפור הדברים משום לשון הרע במיוחד כשמדברים על ילד.

קשרים העלולים להביא להפסד ולנזק

הכללים הבאים מתייחסים לסיפור הדברים אשר פרסומם עלול למנוע התקשרות מתוכננת בין אנשים (כגון: שותפות עסקית,שידוך, קבלת אדם לעבודה.)

במקרים כאלה מבחינה ההלכה בין שלושה מצבים:

א.                               כשהמספר הוא זה שהציע את ההתקשרות

ב.                               כשאדם נשאל ע"י צד א' שאלות הנוגעות לצד ב'

ג.                                כשאדם מסוגל לספק מידע לכל אחד מהצדדים אודות עמיתו אף כי לא נתבקש לעשות זאת.

שלושה מצבים אלו כרוכים במצוות שונות מן התורה ועל כן גם שונות הגישות שבהן יש לגשת לכל אחד מהם.

כאשר מציעים למישהו להיכנס לשותפות עם משהו אחר, צריך להיזהר שלא לעבור על "לפני עיור לא תיתן מכשול" שחז"ל רואים בה אזהרה מפני מתן עצה שאינה הוגנת.

אסור בהחלט להציע אדם כמועמד לקבלת עבודה, לשותפות עסקית או לשידוך אם:

א.                               מבחינה אובייקטיבית לא יהיה זה לטובת האנשים הקשורים לעניין, או

ב.                               מבחינה סובייקטיבית אין זה מתאים לצרכיהם של שני הצדדים.

לא זו בלבד שיש אכזריות בהעמדת אנשים במצבים שאינם טובים עבורם, אלא שגם אין לסבך אנשים שאינם מודעים בקשרים שלא היו רוצים בהם אילו היו יודעים את העובדות.

בהלכות הבאות בעז"ה נביא דוגמאות לכלל זה.

הצעת שיתוף או שידוך

ראינו שאסור לערב אדם במצב שלא היה רוצה להיות בו אילו היה יודע עובדות מסוימות.

אם מכר מחפש אדם בעל ניסיון כדי להקים עסק יחד איתו, אסור להמליץ על מישהו הנראה כמנוסה אך לאמיתו של דבר הוא חסר ניסיון, אלא אם כן מגלים זאת לאותו המכר. כך הדבר אפילו כשהמעומד נחון בכישרון טבעי השקול כנגד חוסר ניסיונו.

לעיתים קרובות מרגישים אנשים שהם יודעים יותר טוב מידידם מה הוא באמת מחפש ועל כן נראה להם מוצדק להונותו על ידי סיפוק מידע בלתי מדויק על הצעת שידוך או הצעת עבודה, במטרה להגיע למימושו של השידוך או לקבלת העבודה.

התימרות מלאת יוהרה היא לחשוב שיש למישהו הזכות לקבל החלטות הנוגעות לחייהם של אחרים.

יתר על כן, יש לדעת שאישיות האדם מורכבת היא ביותר. מבחינה הגיונית, לכאורה נראה לאדם שהנה הצליח למצוא את השידוך המושלם עבור רעהו. בכל זאת, אם הידיד פיתח לעצמו גישה – ותהיה בלתי הגיונית ככל שתהיה – שעל פיה הוא יינשא רק למישהי העונה על דרישות מסוימות, הרי העלמת האמת מפניו אודות הצעת שידוך מסוימת עלולה לגרור השלכות ארוכות טווח על כל חייו.

כאשר יגלה את האמת אחרי החתונה, הוא עלול להתהלך במשך כל חיי הנישואין עם ההרגשה שבחירתו לא הייתה טובה. גם אם היה שומע את האמת זמן קצר לפני הנישואין ובכל זאת היה מחליט להינשא, עלולות תחושות האכזבה לצוץ ולהתעורר לאחר מכן.

מהלכים כאלו, אף כי כוונתם לטובה, מהווים מתן עצה שאינה הוגנת ויש בהם עבירה על "לפני עיור לא תיתן מכשול".

היתר להעלים עובדות

יש פעמים שבהם על פי שאלת חכם מותר להציע שידוך תוך כדי העלמה זמנית של מידע העלול למנוע את ההתקשרות בין הצדדים.

יש אשר נוצר מצב שבו נרתעים אנשים אפילו משמיעת הצעת שידוכין עם אדם מסוים או משפחה מסוימת, אף כי למעשה המצב אינו מחייב רתיעה שכזו.

במקרה כזה לעיתים הרב מציע לגשת לפגישה ראשונה (ולפעמים אפילו מספר פגישות) מבלי לגלות את העובדה המסוימת, כך שכאשר היא לבסוף מתגלה, ניתנת לאותו אדם האפשרות שישפטו אותו בצורה הוגנת.

מכל מקום, אסור להעלים את המידע עד אחרי שהצד השני כבר התקשר רגשית לשידוך, מפני שבשלב זה תישלל ממנו האפשרות להגיע לכלל החלטה אובייקטיבית והוא יהיה קרבן לתחבלנות ולחוסר הגינות.

אין צורך לומר שלא השדכן הוא זה שיקבל החלטות אלו, ובודאי שלא המשפחה המעורבת בעניין. רק אישיות תורנית מוסמכת תהיה זו אשר תחליט בעניינים כאלו.

הצעת שידוך -האיזון הנכון

לאור האיסור להוליך שולל את הזולת  עלול אדם להחליט שלא להציע בכלל הצעות שידוכין. אחרים עלולים להסיקשעליהם להזכיר כל מגרעת וכל חסרון של המועמד כדי שלא יהיו אשמים בעיוות האמת , אך מעט מעשי חסד יכולים להשתוות לזה של סיוע בהקמת בית בישראל , אדם הסבור שבחור מסוים מתאים לשידוך עם בחורה מסוימת ,אינו אחראי לברורים על הצדדים ועל משפחותיהם בטרם יעלה את ההצעה זוהי אחריותם של הצדדים המעורבים ושל הוריהם , מכל מקום האיסור שלא לתת מכשול בפני עיור ולא להשיא עצה שאינה הוגנת מחייב להימנע מהצעת שידוך אלא אם כן :

א.                               הוא מאמין שלאור הנתונים הנמצאים בידו על אישיות שני הצדדים הם מתאימים זה לזה, ולא ידועה לו כל סיבה שבעטיה תיגרם להם עגמה נפש בעקבות ההתקשרות ההדדית.

ב.                               לדעתו יש מקום להאמין שהפגשת הצדדים תביא לידי אירוסין ביניהם (אין זה ראוי לבזבז זמן ואנרגיה ולפגוע ברגשות בני אדם)

ג.                                לא ידוע לו על חיסרון במידות, ליקוי רפואי או נפשי הפוגמים בהתאמתו של אחד הצדדים לחיי הנישואין.

ד.                               לא נראה לו שאחד הצדדים עלול להשפיע לרעה על משנהו.

ה.                              לא ידוע לו על העדר תכונה מסוימת אצל אחד הצדדים החשובה מאוד לצד שכנגד, או על קיומו של דבר שהצד השני מתנגד לו המיוחד והביע במפורש את התנגדותו זו.

בהתעורר חשש לגבי קיומו של אחד מהתנאים הנ"ל, יש לשאול בעצת תלמיד חכם.

מתן עצה

הכללים דלעיל מתייחסים ליוזמתו של אדם להציע שידוך , מקום עבודה או שותפות עסקית, ההלכה רואה באדם כזה נותן עצה ,ודורשת ממנו שלא להציע הצעה שיש מקום לחשוש שלא תהיה לטובת מי מן הצדדים ,
כללים דומים חלים על מי שלא העלה את ההצעה, אבל אחד מן הצדדים פונה אליו ומבקש את עצתו. גם עליו נאסר לתת עצה שאינה הוגנת לצדדים המעורבים. למעשה , אחריותו אפילו גדולה יותר מזו של השדכן ,בעוד שהשדכן רק מציע את השידוך, הרי היועץ לרוב מביע דעה על הצעה ההתקשרות ודעתו עשויה להשפיע ביותר על החלטתו הסופית של אותו צד,
אין להתייחס בקלות לנושא של מתן עצות , אדם אינו מדריך אחרים אלא אם כן הוא מאמין שהוא מבין את המצבלאשורו ויש לו את ההבנה וניסיון החיים הנדרשים כדי להדריך את הפונה אליו. לעולם אל יעודד אדם הצעת שידוך שאין לו כל ידיעה בו אך ורק כדי לראות שפלוני "סוף סוף מתחתן". מותר לעודד שידוך רק כאשר מאמינים בכנות שההצעה היא לטובת שני הצדדים.

לפיכך, בעוד שמחויבותו הקודמת של היועץ היא כלפי אותו צד הנועץ בו, אסור לו לדרבן שידוך כשידוע לו בוודאות  שהשידוך יהיה לרעת הצד השני. יהיה בכך משום דיבור לשון הרע באופן של דיבור מן הסוג הגורם נזק לזולת.

אסור ליועץ למנוע התקשרות בין הצדדים אלא אם כן התנגדותו מבוססת על ידיעות ממקור ראשון שנבדקו ונותחו היטב היטב.

לבסוף, אם יועץ עודד את הפונה אליו להמשיך בשידוך מסוים אך הלה התעלם מעצתו, אל יסיק מכך שאותו אדם

מסירת מידע

שלא כמו השדכן או היועץ , כשפונים לצד שלישי בשאלות מוגדרות על אחד מן הצדדים אין הוא משיא עצות . לפיכך לא יהיה ענינו העיקרי שלא לתת עצה שאינה הוגנת. אחריותו העיקרית היא לענות ביושר ולהימנע מלדבר מה שעלול להיחשב כלשון הרע ,
אם הוא נשאל האם לצד השני יש חסרון מסוים, בודאי שנכון יהיה לספר את האמת. למשל , אם שואלים אותו על אופיו של פלוני , והוא יודע שהלה מהיר חימה ,הוא חייב לגלות זאת לתועלת מובן שנדרשים כאן התנאים לסיפור דברים מסוג זה (ידיעות מכלי שני יש להציג כמידע מכל שני, נדרשת כוונה לתועלת, מותר לספר רק מה שמדויק ונחוץ ).
אם , בכל זאת , מבקשים מאדם מידע שמבחינה אובייקטיבית אינו נוגע לעניין אך הוא חשוב בעיני השואל , הרי הוא ניצב בפני בעיה : מתן המידע הוא בעצם סיוע להפרה בלתי מוצדקת של הצעת שידוך העשוי להצליח. מאידך האדם אינו רשאי להוליך שולל את אותו צד על ידי מתן מידע כוזב, ובעשותו כך הוא משפיע על עתידו של אותו אדם מבלי ידיעתו. החפץ חיים מציע במקרים כאלו להסתפק באמירה "אינני יודע" (בהמשך נברר מדוע אין זה בגדר שקר).

בסיכומו  של דבר, אם לדוגמא בחור טוב עומד על כך שבת זוגתו תהיה צעירה ממנו לפחות הארבע שנים , אחת שמעולם לא נכשלה בשום מבחן בבית הספר היסודי, אשר תתאים לאיזה שהוא תנאי בלתי סביר. כאשר פלוני נשאל על כך, עליו פשוט לענות "אינני יודע".

מכל מקום, אסור לשדכן להציע לו משהי שאינה מתאימה לתנאים הללו מבלי להתייעץ תחילה עם רב.

דעות אישיות

השאלות שקשה ביותר לענות עליהן הן שאלות סובייקטיביות אודות בני אדם:"האם הוא תלמיד חכם ?" "האם היא בחורה נבונה ?"
המושגים הללו יחסיים הם, שהרי באיזו נקודה נחשב בחור ישיבה ל"תלמיד חכם"? כיצד מודדים תבונה ? העדר קנה מידה ברור ומוגדר הוא בעיה גם לגבי רוב תכונות האופי ומקשה מאוד על קביעת הערכות מדויקות בתחומים אלו .
יתרה מזו, ראינו שאסור לספק מידע העלול לחבל במימושו של שידוך אלא אם כן יש באותו מידע בסיס מספיק לכך. כיצד יכול אדם להיות בטוח באמת שהנקודות הכלולות בשאלה מעמידות בספק את התאמתו של השידוך ? כיצד אפשר , אפוא ,לספק בהלכה את המידע שנתבקש למסור ?
ברור שלא יהיה זה מן התבונה שאחד הצדדים יפנה בבקשת מידע מסוג זה אל מכרו.
למעשה, החפץ חיים אומר שברורים כאלו אינם ראויים לתשובה. מכל מקום, אפשר להביא שאלות כאלו לפני רב, ראש ישבה או מנהל סמינר וכיוצא באלו, שיש לו החכמה והניסיון הדרושים להערכה נכונה של מצבים והוא יוכל לתת את התשובה הנכונה. אנשים אחרים המתבקשים  לענות על שאלות מעין אלו, טוב יעשו אם יפנו את השואל אל הסמכות המתאימה.

מידע חיוני

אדם שנודע לו על שידוך הנמצא בהליכים ויש בידו מידע שלילי אודות אחד מן הצדדים ,נושא באחריות - במקרים מסוימים - למסור את המידע הזה מבלי להמתין עד שיתבקש לעשות זאת ,
המצווה "לא תעמוד על דם רעך " )ויקרא י"ט , ט"ז) מחייבת למסור מיוזמתנו מידע מסוים אם אנו יודעים שלאחר הצדדים בשידוך יש חסרון רציני מבחינה גופנית , נפשית או רוחנית אשר על פי אמות מידה אובייקטיביות ניתןלצפות כי יפריע לחיי הנישואין , ושמידע זה מוסתר מפני הצר השני .
גם כאן חייבים להתקיים התנאים המאפשרים לספר לשון הרע לתועלת :

א.                               המידע חייב להיות ממקור ראשון, או שיודגש בברור שזהו מידע מכלי שני אשר לא נבדק ולא אומת.

ב.                               הבעיה חייבת להיות בעיה של ממש על פי קנה מידה אובייקטיביים (כגון: מחלה המגבילה את האדם בתפקודו, מחלה במשפחה הידועה כמחלה תורשתית, הפרעות נפשיות קשות, נטיות אלימות, בעיות רציניות בהשקפה, חוסר צניעות) ולא עניין של דעה אישית, גם אם משוכנעים שאין זה לרוחו של הצד השני. צריך גם להיות ברור שמידע זה אכן מוסתר מן הצד השני.

ג.                                עדיף, במידת האפשר, לשכנע את הצד המסתיר את המידע כי יגלה אותו.

ד.                               כשמוסרים את המידע, אין להוסיף או להגזים בו ויש לספר רק את הדברים הנחוצים לצורך העניין.

ה.                              כוונת המספר צריכה להיות מניעת נזק צפוי, ולא השמצת הצד שעליו הוא מספר. זאת ועוד חייבת להיות אפשרות ממשית שלא יתעלמו מן המידע המסופר, כך שיהיה בכך מימוש של הכוונה לתועלת.

ו.                                 אין שום אפשרות מעשית למציאת דרך חלופית למסירה ישירה של המידע.

ז.                                לא ייגרם נזק בלתי צודק על ידי סיפור הבעיה לאחד הצדדים. אם יש לחשוש שהצד השומע יסיק שרימו אותו ומשום כך ישמיץ את הצד השני או ינסה לנקום בו בדרך אחרת, עדיף שלא להתערב כלל.

 

שידוכים ושותפות -סיכום

נשוב עתה לשלושת המצבים הראשונים ונגיע למסקנה שאם אדם יודע על משהו שלילי שעל פי קני מידה אובייקטיביים ישמיט את הבסיס לקשר מתוכנן בין שני צדדים, הוא מחויב לגלות אותו. אולם, אם הגורם השלילי הזה לא יביא לתוצאה כזו על פי קני מידה אובייקטיביים אלא שהוא עלול להשפיע לרעה על עתידם של האנשים המעורבים בדבר, אל לו לנדב את המידע מיוזמתו - הוא אלא יענה תשובה אמיתית כאשר ישאלו אותו במישרין שאלה מסוימת בנושא שהגורם השלילי נכלל בו.
אם אין לגורם זה - על פי אמות מידה אובייקטיביות - השפעה על הקשר בין הצדדים, אך ברור שהצד השני מייחס לו חשיבות, אין לנדב את המידע מיוזמת המספר, ועליו אף להימנע מלספר זאת אפילו כאשר יישאל על כך.  עם זאת, אסור לו לעודד את המשך המהלכים ליצירה הקשר או השותפות.

לסיכום סעיף זה, יש לזכור שעלולים להתעורר אין ספור מצבים של צורך בסיפור לשון הרע לתועלת, כגון : בחוג המשפחה, הידידים, החברה, העסקים, העבודה, החינוך וכד'. שום ספר אינו יכול לספק הוראות מדויקות ומפורשות לכל סוגי המצבים. המוצא היחד הוא ללמוד היטב את הכללים, להבין את המושגים ולהתרגל לשאול בעצת רב, כך שאפשר יהיה לנהוג כהלכה בהתעורר מצבים אלו.

בעלי מחלוקת

בגמרא מובא שיש אומרים שמותר לדבר לשון הרע על בעלי מחלוקת המוכנים ומזומנים להצית בקרב הציבור יריבות ומחלוקות. תכלית סיפור לשון הרע עליהם היא להרחיק מעליהם את יתר הציבור.  בידוד המסיתים למחלוקת יכול להשקיט את הרוחות בקרב הציבור. לדוגמא ,הרב המקובל על כל הציבור יכול לעורר את הקהל להימנע מדיבור עם אנשים מסוימים ובכך לסכל באיבו כל ניסיון להצית את אש המחלוקת .
מכל מקום, זלזול של אחד מן הצדדים למחלוקת בזולתו גורר בדרך כלל השמצות המחריפות את המצב ומגדילות את המחלוקת, לא לכך התכוונו האומרים שמותר לדבר על בעלי המחלוקת ,ואם לא תשקוט המחלוקת על ידי כך, אין שום היתר לדבר עליהם לשון הרע .

תועלת –להשכנת שלום

מחלוקת לשם שמים או יריבות אישית?
המשנה במסכת אבות (פרק ה' משנה כ') מעמידה זו כנגד זו מחלוקת שהיא לשם שמים ומחלוקת שאינה לשם שמים. הסמל למחלוקת שהיא לשם שמים היא המחלוקת שבין הלל ושמאי, שדעותיהם השונות בענייני הלכה נלמדות מתוך יגיעה והתעמקות דור אחרי דור כחלק בלתי נפרד מן התורה שבעל פה. הסמל לסוג השני היא מחלוקת קורח ועדתו , שטינתו האישית כלפי משה רבנו הביאה לסופו המר, למותו ולקלונו הנצחי. כפי שמביא החפץ חיים בהקדמתו לספר חפץ חיים, המצית את אש המחלוקת על ידי דיבורים אסורים עובד על הלאו "ולא יהיה בקרח וכעדתו" (במדבר י"ז ה' )
חלק בלתי נפרד מחייו של יהודי הוא ההתנצחות בלימוד במהלך החתירה לאמת, כבנים לעם רוחני ובעל מחשבה, נותנים היהודים תמיד בעיצומם של חילופי דעות ודיונים רעיוניים. לעומת זאת, מריבות אישיות, קנאה ותחרות, הם סימני חולשה וחוסר בגרות. אין להם מקום בעולמו של היהודי.

אולם, הקושי נעוץ בנטייתנו להפוך כל ויכול פְּלוּגְתָא (מחלוקת) רעיונית. גם לקורח הייתה השקפת עולם: כל העדה כולם קדושים, ולפיכך אין כל הצדקה שמשפחה אחת, אהרון וצאצאיו הכוהנים תהיה מעל כולם.

חז"ל אומרים שמחלוקתו של קורח נבעה מקנאה, על שום שנמנע ממנו להיות נשיא לבני קהת.

לפני פתיחה במערכה רעיונית נגד אחרים, חייב אדם לשאול את עצמו: "האומנם באמת אקדם בכך את האמת, או שמא אני מעורב במחלוקת אישית במסווה של פלוגתא רוחנית?"

לעולם אל לחלוקי הדעות להוביל לידי יריבות אישית. כשלומדי תורה חולקים זה על זה, מחלוקתם היא רעיונות ולעולם אין היא אישית. כשתלמיד חכם מעורב בויכוח, על תלמידיו להיזהר מאוד שלא יתערבו בעניין שאינו נוגע להם ובוודאי שעליהם להימנע מרצח אופי ומשנאה אישית כלפי מתנגדו של רבם.

תועלת -חינוך
לימוד משגיאותיהם של אחרים 

ראינו לעיל , שאסור לספר על מגרעותיו של אדם אפילו לאנשים המכירים אותן ממילא, משום שעצם סיפור בגנות מידות רעות של אדם - אסור הוא.
אולם ,כשמדובר במטרות חינוכיות מותר להביא דוגמא מציאותית להתנהגות בלתי ראויה של הזולת ואפילו לציין את שמם של בעלי התנהגות זו , בתנאי שהמאזינים מכירים כבר את התנהגותם של אותם אנשים. השימוש בדוגמאות מעשיות יכול לסייע בהעברת המסר יותר מאשר דיון מופשט בלבד. כאן נעשית הזכרת הגנאי לשם תועלת, ועל כן אין בה משום לשון הרע .
לפיכך מותר להזכיר אורח חיים של יהודי שאינו שומר מצוות למטרה חינוכית - כדי להדגיש פגם בהתנהגותו ואת תוצאותיה - אף כי אי שמירתו את המצוות נובעת מתוך בורות וחוסר ידע. מכל מקום , יש להיזהר שלא לגנות אותו.

אין להביא דוגמאות מעברו של בעל תשובה ללא רשותו. כוונה לתועלת אינה מתירה להביך אדם ולהכלימו. כמו כן, אין להביא דוגמאות מאורי החיים של עדות שונות בקרב עם ישראל אלא אם כן ברור שהן המספר והן המאזינים אינם בעלי דעה שלילית על אותה עדה.

איסור שמיעת לשון הרע

לא זו בלבד שדיבור לשון הרע הוא מעשה ירוד שאינו הולם את צלם האלוקים שבו נברא האדם, אלא שכך הדבר גם לגבי שמיעת לשון הרע מפי מישהו אחר. מקור האיסור לשמוע לשון הרע בפסוק "לא תשא שמע שווא" )שמות כ"ג א'(. על פי החפץ חיים עצם תשומת הלב לדברי לשון הרע בשעת האמרם - גם מבלי לקבל אותם - היא עבירה על האיסור "לא תשא שמע שוא" כי יש בזה משום הענקת מידה מסוימת של אמון לדברים שנאמרו.
כשם שאסור לאדם להציג את חסרונותיו של הזולת כנושא לדיבורו, כך גם אין למקד את תשומת הלב בדברי גנאי המסופרים מפי אחרים.
כשם שאסור לגרום נזק לזולת באמצעות הדיבור, כך גם אין להטות אוזן ולשמוע מפי אחרים דיבורים הטומנים בחובם נזק אפשרי.
בקצרה, אסור לשמוע לשון הרע הנאמר על ידי סיפור גנות או על ידי דיבורים מזיקים אחרים. שמיעת לשון הרע, אפילו כשלא מאמינים לדברים, היא עבירה על איסור מדאורייתא .

שותף לדבר עבירה

בנוסף לעבירה על האיסור לשמוע לשון הרע, הופך כל השומע לשון הרע לשותף לעבירת דיבור לשון הרע שהרי בעצם הקשבתו הוא מאפשר למספר לבטא את דיבוריו האסורים ולפיכך הוא שותף לחטאו של המספר.
במקרה של מאזין יחיד, בודאי חל האיסור "לפני עיור לא תתן מכשל " (ויקרא י"ט ,י"ד ) שהרי בפסוק זה נכלל גם האיסור להביא יהודי אחר לידי חטא. אם אדם הוא המאזין היחיד ללשון הרע, הרי הוא זה האחראי למתן ההזדמנות לחטוא למספר הלשון הרע.
להלן נראה שבמקרים מסוימים אסור לשמוע לשון הרע לא בגלל האיסור העיקרי שבשמיעתו אלא בגלל האיסור לגרום ליהודי אחר לחטוא.

הוכחת המדבר לשון הרע

המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך" )ויקרא י"ט , י"ז( מחייבת להודיע לחוטא שהתנהגותו אינה הולמת ולנסות לשכנעו להיטיב את דרכיו. במהלך התוכחה, על המוכיח להיות מוכן לתגובה מביכה או מעליבה ובכל זאת עליולהמשיך בתוכחתו כל עוד המעשה האסור חוזר ונשנה. גם אם נראה שיש סיכוי קלוש ביותר,  או שאין כלל סיכויים שדבריו יתקבלו - בכל זאת עליו להמשיך ולמחות על המעשה. רק במקרה שבו ידוע שהתוכחה תגרום לחוטא להגדיל עוד יותר את הקלקול - יש להימנע מלהוכיחו.
התוכחה חייבת להיעשות בנחת ובלשון רכה, רצוי ככל האפשר להוכיח את החוטא בצנעה ולא להלבין את פניו ברבים. באופן כללי, אדם השומע לשון הרע חייב להפסיק את המספר לשון הרע ולהוכיחו. עליו לעשות כמיטב יכולתו כדי לעצור בעדו ולשים קץ לדיבוריו האסורים אלא אם כן תגובתו הצפויה של המספר תהיה להרבות עוד יותר את דברי הגנות על המדובר וזאת כאמצעי הגנה על דיבורו האסור.

מצב נוסף שבו אין מקום לתוכחה הוא כאשר: א. המספר אינו מודע לכך שדבריו הם לשון הרע, או שאינו יודע כלל שלשון הרע אסור מהתורה. ב. אם ברור שהמספר ימשיך לדבר לשון הרע גם אחרי שיאמרו לו שהדבר אסור.

במקרה כזה תהפוך התוכחה את החוטא משוגג למזיד ולפיכך עדיף שלא להוכיחו.

תוכחה לרבים

ראינו שחייבים להוכיח את המספר לשון הרע גם כשכמעט אין כל סיכוי שהוא יקבל את דברי התוכחה. כשמספר אנשים מעורבים בשיחה הכוללת לשון הרע, חייב אחד מהם להוכיחם על הדיבור האסור.  אולם, שלא כמו במקרה של יחיד המדבר לשון הרע אם הקבוצה מתעלמת מן התוכחה, לא ימשיך היחיד בתוכחתו אלא אם כן יש לו יסוד להניח שדבריו יביאו בסופו של דבר לידי תועלת. כשמדובר בחבורת אנשים שאינם מקבלים תוכחה מוטב שלא להרבות בה.
היוצא מכלל זה הוא כאשר אדם מוצא עצמו בתוך ציבור שמזה זמן רב כבר הפסיק להתייחס לאיסור לשון הרע, הרגל נפוץ דורש יותר מאשר תוכחה רגילה. נדרשה כאן מחאה נמרצת, צריך לעורר את האנשים לחומרת עווןדיבור לשון הרע ולצורך ידיעה ברורה בהלכות לשון הרע.

תגובה כהלכה 

על יסוד הכללים הקודמים, מובן וברור שברגע שאדם שומע לשון הרע,  עליו להפסיק מיד את הדובר. עדיף לשנות בעדינות את נושא השיחה ובכך למנוע המשך דיבורי לשון הרע. יש לומר לדובר שהדברים שאמר היו אסורים. יש לעשות זאת מיד, על אתר, אם אין בכך כדי להביך את הדובר. אם עלולה להיגרם לו מבוכה יש להוכיחו בצנעה בהזדמנות אחרת.
אם אין השומע יכול לשנות את הנושא עליו להתרחק מן המקום. כשאין ביכולתו לקיים את מצוות התוכחה, הוא בכל זאת חייב להימנע מן החטא שבשמיעת לשון הרע.  אם אינו יכול לעזוב את המקום, לפחות יעשה כמיטב יכולתו להתעלם מן הנאמר ויפגין בארשת פניו את זעמו על כך, ודאי שלא יראה שום סימן כאילו הוא נהנה מן הדברים.

חייב אדם להרגיל עצמו להגן על ערכיו, לדאוג יותר לאמת מאשר לגאוותו האישית. בסופו של דבר יגלה שככל שיחשוש פחות מן המלעיגים, כן תגדל הערכתו העצמית ומעמדו אף יעלה בעיני האחרים.

הוכח תוכיח - את מי?

על פי החיוב להוכיח את הזולת נדרשת גם מניעת הורה מדיבור לשון הרע על ידי שינוי הנושא מתוך כבוד ודרך ארץ. כמו כן אין להניח גם לרב  לדבר מה שנראה כלשון הרע. מכל מקום, יש מן החוצפה בהאשמת רב בדיבורלשון הרע, עדיף לבקש מן הרב הסבר שיסייע להבין מדוע מותר היה לו להתבטא באופן מסוים.
החיוב של הוכח תוכיח את עמיתך אינו חל על הוכחת ילדים. בכל זאת, אחראים הן ההורים והן המורים להתנהגותם של הילדים מכח מצוות החינוך. עליהם לחנך את הילדים לשמירת המצוות כהלכתן. לפיכך, עליהם להרגיל את הילדים כבר בגיל הרך להימנע מדיבור לשון הרע או משמיעתו.

את מי אין להוכיח

המצווה להוכיח את עמיתנו היהודי אינה חלה על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הנכלל בגדר מומר (זה היודע את החיובים ההלכתיים ומתעלם מהם). בכל זאת, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הנכשל בחטא דיבור אסור בגללחוסר ידיעה, יש להורותו בדרכי נועם מהו לשון הרע. אפילו בעלי הידיעה הקלושה היותר בתורה ובמצוות יכולים לראות את היופי שבשמירת הלשון ויש לאפשר להם זאת בהזדמנות האפשרית הראשונה .
מכל מקום, לא יוכיח אדם את זולתו שאינו שומר תורה אם אין לו כל קשר איתו. ברור שתוכחה כזו לא תשכנע אותו לחדול מדיבור לשון הרע בעתיד והיא אך תעורר את כעסו, הרי זה דומה למצב שבו עלולה התוכחה לגרוםלקלקול גדול עוד יותר ולפיכך יש להימנע ממנה, כלל זה חל גם לגבי יהודי שומר תורה ומצוות.

אין טעם לנסות להוכיח מישהו שאין כל קשר אליו, כי ברור שהוא לא ייטב את דרכיו והוא ייפגע מכך שאדם זר מתערב בענייניו. במקרה כזה התוכחה תעורר שנאה, וייתכן שאף תגרום לעוד יותר לשון הרע.

שמיעה לתועלת
ידיעות נחוצות

מן האיסור "לא תשא שמע שווא"  אנו למדים שאסור לשמוע דיבור לשון הרע ואסור לקבל אותו. מכל מקום, כשהידיעות בהן מדובר חשובות ועשויות להיות לתועלת, מותר לשמוע אותן, כשם שמותר לספר דברים כשמכוונים לתועלת ואין בהם משום לשון הרע, כן גם מותר לשמוע אותם כשיש בהם תועלת. הדברים שמותר לשמוע אותם כוללים כל מה שעשוי לסייע במניעת נזק והפסד למישהו, או לתקן נזק שכבר נגרם, ויהי זה נזקו של המספר, השומע, זה שעליו מדברים או כל אדם אחר. הדברים כוללים  מידע שיוכל לסייע במניעת או בתיקון נזק גופני, כספי, נפשי או רוחני.
מותר לשמוע טענתו של אדם נגד פלוני אם השומע חושב שביכולתו לסייע בתיקון המעוות, או כאשר השומע או מישהו אחר עלול להיפגע באותו אופן על ידי אותו פלוני.

מותר לשמוע מידע על אדם שעומדים להיכנס איתו לשותפות אם הידיעות נוגעות לאותה שותפות. בכל המצבים שצוינו לעיל, שומעים את הדברים לשם תועלת, ולפיכך אין הם נחשבים בגדר לשון הרע.

על פי הכוונה

בעוד ששמיעת דברים שליליים למטרת תועלת איננה בגדר עבירה על איסור קבלת לשון הרע, בטרם שומעים דברים כאלו חייב השומע להיות בטוח שאין הוא גורם למספר הדברים לעבור עבירה. ראינו שכדי לספר את הדברים הנחוצים מבלי  שייחשבו כלשון הרע, חייבים להתקיים כמה תנאים. לדוגמא: כוונתו של המספר צריכה להיות לתועלת. אם המספר אינו מכוון לתועלת, יהיו דבריו לשון הרע, למרות העובדה שיש להם חשיבות לגבי השומע. במקרה כזה, שמיעת הדברים תהיה עבירה על "לפני עיור לא תיתן מכשל ".
אם אדם עוסק בשותפות עם מישהו אחר, ואז במקרה מתחיל ידיד לדבר לשון הרע על אותו שותף, הוא חייב להפסיק אותו מיד או לעזוב את המקום! היות והמספר אינו יודע שהשומע קשור עם אותו אדם בקשרי עסקים, הרי הוא מדבר לשון הרע וחובה להפסיקו.

לאחר שיפסיקו, מותר לו לומר למספר שהדברים שהחל לספר עשויים להביא תועלת לשומע, וכי מותר לו להמשיך בהם בתנאי שהוא מסוגל באמת ובתמים לספרם אך ורק לשם תועלת.

שמיעת לתועלת

בירורים

לאור האמור לעיל, אם חייב פלוני לברר על אדם מסוים, על משפחה, על קהילה, על בית ספר או ישיבה, בעומדו לפני החלטה חשובה, אך אין הוא חפץ שאחרים ידעו על תכניותיו, אסור לו לגלגל את השיחה עם אחרים כדי להוציא מהם ידיעות שיש בהן דברי גנאי או נזק אפשרי. היות והמספר אינו יודע שדיבורו עשוי להביא תועלת, הריהו חוטא בדיבור לשון הרע, והשומע שגרר אותו לשיחה זו הוא זה המחטיאו.
לפיכך, כאשר מבררים וזקוקים למידע חשוב, צריך להבהיר במפורש לאדם השני שהדברים מותרים לאור הנסיבות, ועל כן תשובתו לא תהיה בגדר לשון הרע .
הרגל נפוץ במצבים כאלו הוא לא רק להימנע מגילוי מטרת הבירורים, אלא גם לברר על כמה וכמה אנשים בעת ובעונה אחת, כדי להסתיר  את העובדה שבעצם מטרת הבירורים נוגעת לאדם מסוים אחד, דבר זה אסור לחלוטין. הרצון לשמור על הפרטיות אינו מצדיק השגת מידע שלילי בלתי נחוץ והחטאת אחרים בדיבור לשון הרע .

תנאים מוקדמים לאיסוף מידע

היות ואסור להחטיא את הזולת, אסור לבקש מידע אלא אם כן ברור לחלוטין שלמשיב מותר לספק את המידע הזה. משום כך, חייבים להתקיים התנאים הבאים כדי שאפשר יהיה לאסוף את המידע המבוקש:

א.                               האדם שאליו פונים בבקשת המידע איננו מוכר כמי שממציא סיפורים על אחרים, אינו מפרש את התנהגותם בצורה מעוותת או שאינו ממהר להסיק מסקנות חפוזות על אופיים. כמו כן  –

ב.                               אין הוא ידוע כבעל גוזמאות בתיאור דברים. וכמו כן –

ג.                                אפשר להניח שכאשר יודיעו לו על נחיצות המידע הוא ישיב מתוך שנאתו למדובר (על כן אסור לפנות בבירורי מידע לאדם הידוע ביחסיו המעורערים עם המדובר). וכן –

ד.                               ברור שהמידע נחוץ למען מטרה מועילה, ואין כל דרך אחרת להשיגו .

אינו נוגע אך מותר

במקרים שנדונו עד כה ראינו שהגורם הקובע את ההיתר לשמוע דברי גנות הוא שייכותם של הדברים. אם הדברים מסופרים מתוך כוונה לתועלת השומע, והם חשובים עבורו, מותר לו לשמוע אותם ולפעמים גם מותר לולבקשם.
יש פעמים שבהם מתירה ההלכה לשמוע דברי גנות כשאין הם נוגעים לשומע או למישהו ממכריו. כאשר המספר מרגיש צורך לבטא את כעסו או את תסכולו כדי להקל על מצוקתו הרגשית, הרי זה מעשה של חסד כששומעים אותו ומגלים הבנה לרגשותיו. אם השומע מרגיש שאפשר להסביר למספר שהוא מבין שלא כהלכה את האדם שציער אותו ואשר בגנותו הוא מדבר - חובה לעשות זאת. (אולם לעיתים קרובות האדם המביע את תסכולו זקוק לגילוי השתתפות והבנה ואינו מוכן להקשיב להסברים הגיוניים. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהמספר כבר נרגע, יכול השומע לפנות אליו ולנסות להסביר לו כיצד יתכן שטעה בפרשנותו ולא הבין נכונה את המצב).

יש לשמור שהמספר לא יסטה מן הנושא ולא ייגרר שלא לצורך להטלת דופי בתכונותיו של מי שהוא סבור שהרע לו. יתרה מזו, השומע – במקרה כזה – חייב להיזהר שלא לקבל כעובדות את הדברים הנאמרים.

 

בין איש לאשתו

ראינו לעיל שאסור לאדם לספר לאשתו דברי רכילות. אין לראות בהימנעות מסיפור לשון הרע לאישה משום פגיעה באמון ההדדי ביניהם. יתרה מזו, סיפור דברי גנות (כגון ידיעות שיש בהם גנאי או רגשות שליליים וכדומה) אינו מסייע ליצירה קשר בריא וחיובי.
מכל מקום, כשבעל או אישה זקוקים, לתמיכה רגשית בעמדם בפני קשיים, הרי זה אך טבעי לצפות לסיוע מבת או בן הזוג. דיבור או שמיעה בתנאים כאלו כוונתו לתועלת, וברור שהוא מותר.
כאשר יתאפשר הדבר, צריך להשתדל להסביר לבן הזוג את המצב באופן שיקל על רגשי כעסו או תסכולו .
אם מתברר שבן הזוג זקוק באופן מתמיד ל"שחרור קיטור" - חשוב ליצור שינוי כללי בגישתו על ידי שיחות, קריאה ועיון, האזנה לקלטות או שיחות עם רב או בר - סמכא אחר.

בעוד שבן (בת) הזוג צריך להיות מוכן להקשיב לבת (בן) הזוג ולהעניק לו או לה תמיכה רגשית בעת הצורך, הרי צריך תמיד להיזהר שלא להיגרר לשיחה של לשון הרע שאין בה מטרה של תועלת. לעיתים מזומנות קורה שזוגות שאינם מצליחים לשמור על ההבחנה הזו, ועקב כך הם מתעלמים לחלוטין מהלכות שמירת הלשון בשיחותיהם.

 

ילדים

על ההורים מוטלת החובה לחנך את ילדיהם לרגישות לחומרת עוון לשון הרע ולסייע להם בפיתוח שליטה עצמית בתחום זה. בה בעת מוטלת על ההורים החובה להעניק לילדיהם סיוע ותמיכה רגשיים.  ההורה הקפדן מדי עלול לגרום לילדיו נזק בלתי ניתן לתיקון אם ינזוף בו תמיד, גם שלא לצורך. מכל מקום, אי הצלחה בחינוך הילד למשמעת הריהי לא פחות מזיקה. צריך ללמוד להבחין בין מצבים שבהם הילד מספר על אירוע מכיוון שהוא זקוק לעזרת ההורה, לבין מקרים שבהם הוא מדבר לשון הרע ללא כל סיבה מוצדקת. יש לחנך את הילד להשמיט את השמות בספרו על אירועי היום המעניינים שיש בהם דברי גנות על הזולת. כשילד מספר כיצד חברו הפריע בכיתה, הרי זה לשון הרע, גם אם התנהגותו של אותו חבר הייתה שנונה ומשעשעת. מאידך, מותר לילד לגלות את זהותו של חבר המפריע לו או מציק לו בכיתה בשעת השיעור.

מי שאינם שומרי תורה ומצוות

כפי שראינו, אסור לשמוע דברי גנאי בכל מצב שבו המספר עובר על איסורי לשון הרע ורכילות בספרו את הדברים. כשם שאסור לדבר לשון הרע על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות אלא אם כן הוא ידוע כאפיקורוס, כך אסור לשמוע לשון הרע המסופר עליו. כפי שהוזכר לעיל, כיום מוגדר היהודי הממוצע שאינו שומר תורה ומצוות כ"תינוק שנשבה", קרבן הנסיבות והבורות ולא חלילה, אפיקורוס.

כפי שהוזכר לעיל, דיבור על אורח חייו של מישהו מסוים שאינו שומר תורה ומצוות כדי לחנך אחרים שלא ילמדו מדרכיו - נחשב דיבור לתועלת, והוא מותר. לפיכך גם מותר לשמוע עליו דיבור מסוג זה.
בדומה לכך, כשמפרסמים ברבים את התנהגותו הבלתי ראויה של יחיד כאמצעי לחץ עליו שייטיב את דרכיו, מותר לשמוע זאת. שהרי המטרה לעולם לא תושג אם הכול יחליטו להתעלם מהנאמר אודותיו.

קבלת לשון הרע
ידיעות מכלי שני 

המצווה "לא תשא שמע שווא" )שמות כ"ג ,א'( אוסרת לקבל כעובדה כל גנות שהיא אודות אדם או קבוצת אנשים.כדי לפרש נכונה התנהגותו של אדם ו/או מעשיו, נדרשות ידיעה יסודית של הרקע למעשיו והשתלשלות האירועים שהובילו אליהם: הבנת אישיותו של אותו אדם, הלך רוחו ואופן דיבורו  וכן רגישות רבה. מובן שכל זה בלתי אפשרי אלא אם כן היה מישהו נוכח בשעת המעשה ושמע את התגובות הנלוות. התורה מתנגדת להסתמכות עלרגישות, אובייקטיביות, יושר וחכמה של מישהו אחר שהשמועה טוענת שהיה עד למעשה השלילי, והיא ואסרת להאמין לשמועות אלו. ברור שאם המספר עובר על חטא לשון הרע, גם יושרו שלו מוטל בפסק ואי אפשר לקבל את דבריו כנכונים ומדויקים. על פי דין תורה, אפשר להאמין בדברים שליליים על בן אדם ולראותם כעובדות רק על פי עדותם של שני עדים כשרים שהתקבלה על ידי בית הדין.

זהירות באיסור קבלת לשון הרע

העובדה שדברי גנות נאמרו מתוך כוונה לתועלת אינה מתירה לשומע לקבל זאת כעובדה. מותר לשמוע דבר גנות לשם תועלת, אבל אסור להאמין למידע שלילי זה. מותר לאדם לפעול על יסוד מידע כזה בהביאו בחשבון שיתכן שיש בכך אמת.
משום כך התנאי הראשון לדיבור לשם תועלת הוא שהאדם  יודע ממקור ראשון את המידע השלילי אותו הוא מוסר. היות ואין לקבל לשון הרע כעובדה, אין הוא יכול להציג זאת לאחרים כעובדה. במצבים שבהם מותר למסורהלאה מידע מכלי שני, נדרש האדם לציין שהוא שמע זאת מאחרים ואין הוא בטוח בדיוקם של הדברים.

 
גישה נכונה

הגמרא אומרת בבהירות שעל אף שאין להתייחס לדברי גנות כאל עובדות אפשר וצריך לפעול להגנה עצמית או להגנת אחרים מתוך החישוב שיתכן ויש אמת בדברים. כשם שאסור ואווילי להאמין לדברי לשון הרע שאדם שומע, כן יהיה זה אווילי וחסר אחריות להתעלם לחלוטין מדברים שעשויים להציל את האדם או אחרים, מפני אפשרות של נזק או סבל.
במישור האישי, אסור לשנות את היחס אל האדם נשוא דברי הגנות. סביר להניח שהדברים אינם מדוקים, אם לא כוזבים לגמרי. לפיכך אסור שהדברים ישפיעו כלל וכלל על יחס לאותו אדם, ויש להמשיך לנהוג כלפיו בסבר פנים יפות ולהמשיך לעזור לו כמו בעבר. במישור המעשי, צריך לברר את העניין ולהתגונן מפני כל נזק אפשרי העלול להיגרם אם יתברר שהדברים אכן נכונים.

אם למשל, אדם שומע שמטילים דופי ביושרו של אחד ממכריו, אסור לו לחשוב עליו כעל אדם בלתי הגון – אבל עליו לשמור את ארנקו במקום בטוח כאשר אותו מכר נמצא בסביבה! אם מספרים לאדם שפלוני המקבל צדקה הוא בעצם איש אמיד, לא יפסיק לתמוך בו עד שהעניין יבורר היטב ויתבהר מעל לכל ספק שאין הוא זקוק לתמיכה.

 
להקדים בדברי הבהרה

ראינו שאסור להאמין לדברי גנאי על פלוני כאילו הם עובדות אפילו כשמכוונים לתועלת יש לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים מבלי לשנות את היחס כלפי האדם המדובר.
למדנו גם שהמחטיא יהודי אחר עובר על האיסור "לפני עיור לא תתן מכשל". לפיכך, כשאדם מספר דברי גנותלשם תועלת, עליו להיזהר שלא להחטיא את השומע בכך שהלה יקבל את הדברים כעובדות של ממש.
האופן הנכון למסירת מידע שלילי כשמכוונים לתועלת הוא להקדים לדברים משפט כגון "אינני ערב לנכונות הדברים - יתכן שאני טועה - אבל יש להתייחס לעניין ברצינות".

דאגה בלב איש

ראינו לעיל שסיפור גנות לצורך פריקת מועקה נפשית של המספר יכול להחשב כאופן של דיבור שכוונתו לתועלת. סביר שאדם יביע את כעסו ותסכולו שנגרמו לו על ידי פלוני באזני הוריו, בן או בת הזוג, מורו או רבו כדי לקבל מהם עצה או אישור והשתתפות ברגשותיו וחובתו של השומע לספק לו את התמיכה הזו ולהרגיעו מדאגותיו. אולם, גם במצבים כאלו, אסור לשומע לקבל בליבו את הדברים כדברי אמת, היות וככל שהדברים נוגעים אליו הרי המידע הזה הוא רק מכלי שני, לפיכך חשוב שתהיינה ההבנות הבאות בין המעורבים בשיחות מעין אלו:
ההלכה מתירה לאדם לפרוק מעת לעת את רגשותיו ולהביע את תסכוליו באזני מישהו אחר. אולם, ברור שמי שמעורב במחלוקת עד כדי כעס, או רואה עצמו קרבן לעלבונות של אחרים, אינו מסוגל להיות אובייקטיבי.

כל דברי גנות המושמעים בנסיבות שכאלו חייבים להתקבל אך כתיאור רגשותיו של הדובר ולא כדיווח אמיתי ומדויק של המתרחש.

באופן זה, בעל ואישה או ידידים קרובים יכולים לסמוך זה על זה במתן תמיכה רגשית מבלי לעבור על הלכות לשון הרע.

 

בין תלמיד לרבותיו

לשון הרע מפי ילדים שנתקבל כעובדות על ידי הוריהם, גורם לעיתים קרובות לעוול ולאי - צדק רב. תכופות קורה שתלמיד אחד או שניים, בעלי מעמד בכיתתם מחליטים באופן שרירותי להטיל דופי במורה והסיפורים מקבלים מימדים מוגזמים ומתחילים להתפשט סביב סביב. ללא כוונות רעות מקבלים הורים את סיפורי ילדיהם על המתרחש בכיתה ועד מהרה מוצא עצמו המורה בעמדת התגוננות ובמאבק על שמו הטוב.
כפי שיודע כל מבוגר, אי שביעות רצונם של ילדים אינה מעידה על מגרעותיו של המורה כמחנך יש להתחשב בגרסתם של התלמידים על המצב, אך אין לקבל אותה כעובדה. יש לערוך בירור יסודי וזהיר, אשר לא יביך את המורה  בטרם מכריזים על אי כשירותו.

אף על המורה מוטלת החובה שלא להאמין להאשמות שמטיחים תלמידיו זה בזה. גם כאן יש צורך לברר את העניין ובאין ביסוס עובדתי, אסור לפעול על פיהן.

שמועות

יש שמועות שההלכה מתירה לחוש להן, אך לעולם אין לקבל אותן כעובדות ואסור להאמין בלב באמיתותן.
חשוב להכיר בהבדלים ההלכתיים שבין שמועות שאולי יש להן מעט אמינות לבין כאלו שאינן אלא רצח אופי, אם ידוע שלמדובר יש אויבים בקרב הציבור, וסביר מאוד שהם הם המקור לשמועות, אסור בהחלט לקבלן. גם אם אין לו אויבים בעיר שאפשר לומר שהם הוציאו עליו את הקול, על הלעז לעבור בעיר לפחות יום ומחצה מבלי לאבד מעוצמתו לפני שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות.
כששמועה בכל זאת ממשיכה לעבור במלוא תוקפה, מותר על פי הדין להטיל ספק במעמדו של המדובר, כגון כשהשמועה נוגעת למעמדו של אדם ככהן או כבעל יחוס דומה.

המציאות המצערת היא שלעיתים נדירות ביותר יש בשמועה שמץ שיהיה בו יותר מהפצת לשון הרע גרידא. גם כאשר על פי ההלכה יש איזה איסור שעליו עבר המדובר, אסור לקבל את השמועה כאמת ואין להאמין בה.

 

היוצא מן הכלל

ראינו לעיל שאסור להאמין אפילו לבן או בת הזוג, או לידיד קרוב ביותר, כשהם מספרים לשון הרע על אחרים. לכל היותר מותר להביא בחשבון את האפשרות שהדברים אולי יכולים להיות אמיתיים. הגמרא מביאה יוצא מן הכלל לכלל זה: כאשר המספר נחשב בעיני השומע כאיש מהימן במיוחד השוקל בפלס את כל דבריו. באדם כזה אפשר לתת אמון ולהניח שהוא מספר את המעשה בדיוק כפי שהתרחש, עד כדי כך שהשומע כאילו היה עד למעשה, והוא יכול לקבל את הדברים ולהאמין להם בתור עובדות. עם זאת היות וההחלטה בדבר מהימנותו של המספר היא החלטה אישית של השומע, אסור לו להעביר הלאה את הדברים ולספרם לאחרים כאילו היה עד להם, אפילו כשמכוון לתועלת.
החפץ חיים גורס שבימינו אין איש שיוכל להיחשב מהימן בדרגה כזו שדבריו יוכלו להתקבל בעובדות, ולפיכך אסור לכל אדם לקבל דברי לשון הרע ורכילות על יסוד סיפורו של מישהו אחר.

הערות "תמימות"

יש פעמים שההלכה מקבלת הערות "תמימות" כעובדות. לדוגמא: כשהן נאמרות מפי מסיח לפי תומו שאינו מודע לתוצאות דבריו. ככלל, אנשים אינם משקרים שלא לצורך, כך שכאשר אדם אינו מודע לכך שהוא אומר דברים בעלי משמעות יש להניח שהוא דובר אמת.
ההלכה מעניקה לאמירות כאלו תוקף של עדות בשני מצבים :
א.כאשר בטוח שבסופו של דבר תתגלה האמת לכל. אנשים אינם ממציאים סיפורים כאשר ברור להם שדברי השקר שלהם יתגלו במלואם.
ב. כדי לקבוע שפלוני אינו בחיים.
לעומת זאת, אין תוקף להערות שליליות "תמימות", הרי הן לשון הרע ואסור להאמין להן.

אימות חשדות

התורה אינה מקבלת ראיה נסיבתית כהוכחה לאשמתו של אדם. לפיכך, כאשר מישהו חושד שפלוני התנהג שלא כראוי, אסור לו להחליט שחשדותיו נכונים על יסוד תגובותיו של פלוני להאשמות נגדו או על יסוד כל התנהגות הריגה אחרת המצביעה על אשמתו .
בכל זאת אם - בנוסף לראיה הנסיבתית - החשדות הללו נתמכים על ידי מישהו אחר, הטוען שהיה עד לדברים וראה בעצמו את פלוני בעשותו את המעשה, ניתן להאמין שחשדותיו נכונים.

מכל מקום, השומע עדיין חייב במידת האפשר לדון את המואשם לכף זכות, עליו להשתדל להבין את מניעיו ואל ימהר לגנות אותו.
יתר על כן, אסור לספר את הדברים מבלי שנתקיימו התנאים המאפשרים סיפור גנאי כשמכוונים לתועלת.

החוטא בקביעות

איסור קבלת לשון הרע אינו חל כשהמדובר ידוע כמי שעובר כקביעות ובשאט נפש על איסור ידוע. לפיכך, אם ראה פלוני במו עיניו את אותו אדם שב ועובר על אותו איסור מספר פעמים, מותר לו להאמין שהלה עבר על אותו איסור פעם נוספת, מתוך דברי החפץ חיים עולה שיהיה לו אפילו מותר להאמין שהלה עבר על חטא אחר. כאשר אדם ידוע ומוחזק כרשע גמור שאינו שומר כלל תורה ומצוות, מותר לקבל עליו שעבר כל עבירה שהיא.

אם אדם ידוע כחוטא בשוגג בקביעות העובר על איסור מסוים בגלל עצת היצר, מותר להאמין שעבר שוב על אותו איסור, אבל יש לדחות את הטענה שהפעם היה זה במזיד.

עשיית תשובה

סדר התשובה הרגיל למי שעבר על עבירות שבין אדם למקום הוא: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד שלא לחזור על אותו החטא לעולם. מי ששמע ויקבל לשון הרע שסופר על ידי מישהו אחר, צריך לעשות תשובה כסדר הזה .
אם מישהו האמין וקיבל את דברי הלשון הרע, כי אז עליו להקדים לשלבי התשובה הנ"ל השתדלות אמיתית לעקור מליבו את הדברים ולשכנע את עצמו שאין הם נכונים. הדברים תקפים גם כאשר ההלכה מתירה לשמוע גנות לתועלת, אבל אינה מתירה להאמין בה כעובדה.
באופן כללי, עבירות שבין אדם לחברו אין להן כפרה עד שיבקש החוטא מחילה מהאדם שחטא לו, אולם דברים אלו אינם אמורים במי שקיבל לשון הרע.

כל עוד השומע לא פעל על יסוד הדברים ששמע באופו שיזיק למדובר, אין צורך לפנות אליו ולבקש מחילתו. למעשה, אסור לספר לו שדיברו עליו לשון הרע, כי לא תצמח מכך שום תועלת פרט לפגיעה ברגשותיו ואולי גם עיסוק ברכילות, המעוררת שנאה.

רכילות
הרכילות מהי?

הפסוק "לא רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז)  אוסר את כל אופני לשון הרע, אך המושג "רכיל" מתייחס במיוחד לרכילות, סיפור דברים המרבים שנאה בקרב יהודים. בעוד לשון הרע שיש בו דברי גנאי יכול לגרום למדובר כי יתבזה בעיני אחרים, יכולה הרכילות להזיק ליחסים שבין המדובר לבין אחיו היהודים.
אסור לספר למישהו שפלוני עשה משהו כדי להזיק לו, דיבר עליו לשון הרע, אינו מחבב אותו או אינו מעריך אותו, היות ורבים הסיכויים שדברים כאלו יעוררו בלב השומע רגש שלילי כלפי פלוני.

כשיש הצדקה למעשה
אסור לספר רכילות אפילו כשברור שהייתה הצדקה מלאה למעשה הנדון. לפיכך אסור לספר לאדם שמישהו דיבר בגנותו לתועלת. יתרה מזו, אסור לספר לאדם שמישהו דיבר נגדו בעצת פוסק. אנשים נוטים לחוש טינה כלפי מי שמדבר נגדם אפילו כאשר ברור שהייתה למספר הצדקה לעשות זאת.איסור שמיעת לשון הרע
לא זו בלבד שדיבור לשון הרע הוא מעשה ירוד שאינו הולם את צלם האלוקים שבו נברא האדם, אלא שכך הדבר גם לגבי שמיעת לשון הרע מפי מישהו אחר. מקור האיסור לשמוע לשון הרע בפסוק "לא תשא שמע שווא" )שמות כ"ג א'(. על פי החפץ חיים עצם תשומת הלב לדברי לשון הרע בשעת האמרם - גם מבלי לקבל אותם - היא עבירה על האיסור "לא תשא שמע שוא" כי יש בזה משום הענקת מידה מסוימת של אמון לדברים שנאמרו.
כשם שאסור לאדם להציג את חסרונותיו של הזולת כנושא לדיבורו, כך גם אין למקד את תשומת הלב בדברי גנאי המסופרים מפי אחרים.
כשם שאסור לגרום נזק לזולת באמצעות הדיבור, כך גם אין להטות אוזן ולשמוע מפי אחרים דיבורים הטומנים בחובם נזק אפשרי.
בקצרה, אסור לשמוע לשון הרע הנאמר על ידי סיפור גנות או על ידי דיבורים מזיקים אחרים. שמיעת לשון הרע, אפילו כשלא מאמינים לדברים, היא עבירה על איסור מדאורייתא .
שותף לדבר עבירה
בנוסף לעבירה על האיסור לשמוע לשון הרע, הופך כל השומע לשון הרע לשותף לעבירת דיבור לשון הרע שהרי בעצם הקשבתו הוא מאפשר למספר לבטא את דיבוריו האסורים ולפיכך הוא שותף לחטאו של המספר.
במקרה של מאזין יחיד, בודאי חל האיסור "לפני עיור לא תתן מכשל " (ויקרא י"ט ,י"ד ) שהרי בפסוק זה נכלל גם האיסור להביא יהודי אחר לידי חטא. אם אדם הוא המאזין היחיד ללשון הרע, הרי הוא זה האחראי למתן ההזדמנות לחטוא למספר הלשון הרע.
להלן נראה שבמקרים מסוימים אסור לשמוע לשון הרע לא בגלל האיסור העיקרי שבשמיעתו אלא בגלל האיסור לגרום ליהודי אחר לחטוא.
הוכחת המדבר לשון הרע
המצווה "הוכח תוכיח את עמיתך" )ויקרא י"ט , י"ז( מחייבת להודיע לחוטא שהתנהגותו אינה הולמת ולנסות לשכנעו להיטיב את דרכיו. במהלך התוכחה, על המוכיח להיות מוכן לתגובה מביכה או מעליבה ובכל זאת עליולהמשיך בתוכחתו כל עוד המעשה האסור חוזר ונשנה. גם אם נראה שיש סיכוי קלוש ביותר,  או שאין כלל סיכויים שדבריו יתקבלו - בכל זאת עליו להמשיך ולמחות על המעשה. רק במקרה שבו ידוע שהתוכחה תגרום לחוטא להגדיל עוד יותר את הקלקול - יש להימנע מלהוכיחו.
התוכחה חייבת להיעשות בנחת ובלשון רכה, רצוי ככל האפשר להוכיח את החוטא בצנעה ולא להלבין את פניו ברבים. באופן כללי, אדם השומע לשון הרע חייב להפסיק את המספר לשון הרע ולהוכיחו. עליו לעשות כמיטב יכולתו כדי לעצור בעדו ולשים קץ לדיבוריו האסורים אלא אם כן תגובתו הצפויה של המספר תהיה להרבות עוד יותר את דברי הגנות על המדובר וזאת כאמצעי הגנה על דיבורו האסור.

מצב נוסף שבו אין מקום לתוכחה הוא כאשר: א. המספר אינו מודע לכך שדבריו הם לשון הרע, או שאינו יודע כלל שלשון הרע אסור מהתורה. ב. אם ברור שהמספר ימשיך לדבר לשון הרע גם אחרי שיאמרו לו שהדבר אסור.

במקרה כזה תהפוך התוכחה את החוטא משוגג למזיד ולפיכך עדיף שלא להוכיחו.

תוכחה לרבים

ראינו שחייבים להוכיח את המספר לשון הרע גם כשכמעט אין כל סיכוי שהוא יקבל את דברי התוכחה. כשמספר אנשים מעורבים בשיחה הכוללת לשון הרע, חייב אחד מהם להוכיחם על הדיבור האסור.  אולם, שלא כמו במקרה של יחיד המדבר לשון הרע אם הקבוצה מתעלמת מן התוכחה, לא ימשיך היחיד בתוכחתו אלא אם כן יש לו יסוד להניח שדבריו יביאו בסופו של דבר לידי תועלת. כשמדובר בחבורת אנשים שאינם מקבלים תוכחה מוטב שלא להרבות בה.
היוצא מכלל זה הוא כאשר אדם מוצא עצמו בתוך ציבור שמזה זמן רב כבר הפסיק להתייחס לאיסור לשון הרע, הרגל נפוץ דורש יותר מאשר תוכחה רגילה. נדרשה כאן מחאה נמרצת, צריך לעורר את האנשים לחומרת עווןדיבור לשון הרע ולצורך ידיעה ברורה בהלכות לשון הרע.

תגובה כהלכה 

על יסוד הכללים הקודמים, מובן וברור שברגע שאדם שומע לשון הרע,  עליו להפסיק מיד את הדובר. עדיף לשנות בעדינות את נושא השיחה ובכך למנוע המשך דיבורי לשון הרע. יש לומר לדובר שהדברים שאמר היו אסורים. יש לעשות זאת מיד, על אתר, אם אין בכך כדי להביך את הדובר. אם עלולה להיגרם לו מבוכה יש להוכיחו בצנעה בהזדמנות אחרת.
אם אין השומע יכול לשנות את הנושא עליו להתרחק מן המקום. כשאין ביכולתו לקיים את מצוות התוכחה, הוא בכל זאת חייב להימנע מן החטא שבשמיעת לשון הרע.  אם אינו יכול לעזוב את המקום, לפחות יעשה כמיטב יכולתו להתעלם מן הנאמר ויפגין בארשת פניו את זעמו על כך, ודאי שלא יראה שום סימן כאילו הוא נהנה מן הדברים.

חייב אדם להרגיל עצמו להגן על ערכיו, לדאוג יותר לאמת מאשר לגאוותו האישית. בסופו של דבר יגלה שככל שיחשוש פחות מן המלעיגים, כן תגדל הערכתו העצמית ומעמדו אף יעלה בעיני האחרים.

הוכח תוכיח - את מי?

על פי החיוב להוכיח את הזולת נדרשת גם מניעת הורה מדיבור לשון הרע על ידי שינוי הנושא מתוך כבוד ודרך ארץ. כמו כן אין להניח גם לרב  לדבר מה שנראה כלשון הרע. מכל מקום, יש מן החוצפה בהאשמת רב בדיבורלשון הרע, עדיף לבקש מן הרב הסבר שיסייע להבין מדוע מותר היה לו להתבטא באופן מסוים.
החיוב של הוכח תוכיח את עמיתך אינו חל על הוכחת ילדים. בכל זאת, אחראים הן ההורים והן המורים להתנהגותם של הילדים מכח מצוות החינוך. עליהם לחנך את הילדים לשמירת המצוות כהלכתן. לפיכך, עליהם להרגיל את הילדים כבר בגיל הרך להימנע מדיבור לשון הרע או משמיעתו.

את מי אין להוכיח

המצווה להוכיח את עמיתנו היהודי אינה חלה על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הנכלל בגדר מומר (זה היודע את החיובים ההלכתיים ומתעלם מהם). בכל זאת, יהודי שאינו שומר תורה ומצוות הנכשל בחטא דיבור אסור בגללחוסר ידיעה, יש להורותו בדרכי נועם מהו לשון הרע. אפילו בעלי הידיעה הקלושה היותר בתורה ובמצוות יכולים לראות את היופי שבשמירת הלשון ויש לאפשר להם זאת בהזדמנות האפשרית הראשונה .
מכל מקום, לא יוכיח אדם את זולתו שאינו שומר תורה אם אין לו כל קשר איתו. ברור שתוכחה כזו לא תשכנע אותו לחדול מדיבור לשון הרע בעתיד והיא אך תעורר את כעסו, הרי זה דומה למצב שבו עלולה התוכחה לגרוםלקלקול גדול עוד יותר ולפיכך יש להימנע ממנה, כלל זה חל גם לגבי יהודי שומר תורה ומצוות.

אין טעם לנסות להוכיח מישהו שאין כל קשר אליו, כי ברור שהוא לא ייטב את דרכיו והוא ייפגע מכך שאדם זר מתערב בענייניו. במקרה כזה התוכחה תעורר שנאה, וייתכן שאף תגרום לעוד יותר לשון הרע.

ידיעות נחוצות

מן האיסור "לא תשא שמע שווא"  אנו למדים שאסור לשמוע דיבור לשון הרע ואסור לקבל אותו. מכל מקום, כשהידיעות בהן מדובר חשובות ועשויות להיות לתועלת, מותר לשמוע אותן, כשם שמותר לספר דברים כשמכוונים לתועלת ואין בהם משום לשון הרע, כן גם מותר לשמוע אותם כשיש בהם תועלת. הדברים שמותר לשמוע אותם כוללים כל מה שעשוי לסייע במניעת נזק והפסד למישהו, או לתקן נזק שכבר נגרם, ויהי זה נזקו של המספר, השומע, זה שעליו מדברים או כל אדם אחר. הדברים כוללים  מידע שיוכל לסייע במניעת או בתיקון נזק גופני, כספי, נפשי או רוחני.
מותר לשמוע טענתו של אדם נגד פלוני אם השומע חושב שביכולתו לסייע בתיקון המעוות, או כאשר השומע או מישהו אחר עלול להיפגע באותו אופן על ידי אותו פלוני.

מותר לשמוע מידע על אדם שעומדים להיכנס איתו לשותפות אם הידיעות נוגעות לאותה שותפות. בכל המצבים שצוינו לעיל, שומעים את הדברים לשם תועלת, ולפיכך אין הם נחשבים בגדר לשון הרע.

על פי הכוונה

בעוד ששמיעת דברים שליליים למטרת תועלת איננה בגדר עבירה על איסור קבלת לשון הרע, בטרם שומעים דברים כאלו חייב השומע להיות בטוח שאין הוא גורם למספר הדברים לעבור עבירה. ראינו שכדי לספר את הדברים הנחוצים מבלי  שייחשבו כלשון הרע, חייבים להתקיים כמה תנאים. לדוגמא: כוונתו של המספר צריכה להיות לתועלת. אם המספר אינו מכוון לתועלת, יהיו דבריו לשון הרע, למרות העובדה שיש להם חשיבות לגבי השומע. במקרה כזה, שמיעת הדברים תהיה עבירה על "לפני עיור לא תיתן מכשל ".
אם אדם עוסק בשותפות עם מישהו אחר, ואז במקרה מתחיל ידיד לדבר לשון הרע על אותו שותף, הוא חייב להפסיק אותו מיד או לעזוב את המקום! היות והמספר אינו יודע שהשומע קשור עם אותו אדם בקשרי עסקים, הרי הוא מדבר לשון הרע וחובה להפסיקו.

לאחר שיפסיקו, מותר לו לומר למספר שהדברים שהחל לספר עשויים להביא תועלת לשומע, וכי מותר לו להמשיך בהם בתנאי שהוא מסוגל באמת ובתמים לספרם אך ורק לשם תועלת.

בירורים

לאור האמור לעיל, אם חייב פלוני לברר על אדם מסוים, על משפחה, על קהילה, על בית ספר או ישיבה, בעומדו לפני החלטה חשובה, אך אין הוא חפץ שאחרים ידעו על תכניותיו, אסור לו לגלגל את השיחה עם אחרים כדי להוציא מהם ידיעות שיש בהן דברי גנאי או נזק אפשרי. היות והמספר אינו יודע שדיבורו עשוי להביא תועלת, הריהו חוטא בדיבור לשון הרע, והשומע שגרר אותו לשיחה זו הוא זה המחטיאו.
לפיכך, כאשר מבררים וזקוקים למידע חשוב, צריך להבהיר במפורש לאדם השני שהדברים מותרים לאור הנסיבות, ועל כן תשובתו לא תהיה בגדר לשון הרע .
הרגל נפוץ במצבים כאלו הוא לא רק להימנע מגילוי מטרת הבירורים, אלא גם לברר על כמה וכמה אנשים בעת ובעונה אחת, כדי להסתיר  את העובדה שבעצם מטרת הבירורים נוגעת לאדם מסוים אחד, דבר זה אסור לחלוטין. הרצון לשמור על הפרטיות אינו מצדיק השגת מידע שלילי בלתי נחוץ והחטאת אחרים בדיבור לשון הרע .

תנאים מוקדמים לאיסוף מידע

היות ואסור להחטיא את הזולת, אסור לבקש מידע אלא אם כן ברור לחלוטין שלמשיב מותר לספק את המידע הזה. משום כך, חייבים להתקיים התנאים הבאים כדי שאפשר יהיה לאסוף את המידע המבוקש:

א. האדם שאליו פונים בבקשת המידע איננו מוכר כמי שממציא סיפורים על אחרים, אינו מפרש את התנהגותם בצורה מעוותת או שאינו ממהר להסיק מסקנות חפוזות על אופיים. כמו כן  –

ב. אין הוא ידוע כבעל גוזמאות בתיאור דברים. וכמו כן –

ג. אפשר להניח שכאשר יודיעו לו על נחיצות המידע הוא ישיב מתוך שנאתו למדובר (על כן אסור לפנות בבירורי מידע לאדם הידוע ביחסיו המעורערים עם המדובר). וכן –

ד. ברור שהמידע נחוץ למען מטרה מועילה, ואין כל דרך אחרת להשיגו .

אינו נוגע אך מותר

במקרים שנדונו עד כה ראינו שהגורם הקובע את ההיתר לשמוע דברי גנות הוא שייכותם של הדברים. אם הדברים מסופרים מתוך כוונה לתועלת השומע, והם חשובים עבורו, מותר לו לשמוע אותם ולפעמים גם מותר לולבקשם.
יש פעמים שבהם מתירה ההלכה לשמוע דברי גנות כשאין הם נוגעים לשומע או למישהו ממכריו. כאשר המספר מרגיש צורך לבטא את כעסו או את תסכולו כדי להקל על מצוקתו הרגשית, הרי זה מעשה של חסד כששומעים אותו ומגלים הבנה לרגשותיו. אם השומע מרגיש שאפשר להסביר למספר שהוא מבין שלא כהלכה את האדם שציער אותו ואשר בגנותו הוא מדבר - חובה לעשות זאת. (אולם לעיתים קרובות האדם המביע את תסכולו זקוק לגילוי השתתפות והבנה ואינו מוכן להקשיב להסברים הגיוניים. בשלב מאוחר יותר, לאחר שהמספר כבר נרגע, יכול השומע לפנות אליו ולנסות להסביר לו כיצד יתכן שטעה בפרשנותו ולא הבין נכונה את המצב).

יש לשמור שהמספר לא יסטה מן הנושא ולא ייגרר שלא לצורך להטלת דופי בתכונותיו של מי שהוא סבור שהרע לו. יתרה מזו, השומע – במקרה כזה – חייב להיזהר שלא לקבל כעובדות את הדברים הנאמרים.

בין איש לאשתו

ראינו לעיל שאסור לאדם לספר לאשתו דברי רכילות. אין לראות בהימנעות מסיפור לשון הרע לאישה משום פגיעה באמון ההדדי ביניהם. יתרה מזו, סיפור דברי גנות (כגון ידיעות שיש בהם גנאי או רגשות שליליים וכדומה) אינו מסייע ליצירה קשר בריא וחיובי.
מכל מקום, כשבעל או אישה זקוקים, לתמיכה רגשית בעמדם בפני קשיים, הרי זה אך טבעי לצפות לסיוע מבת או בן הזוג. דיבור או שמיעה בתנאים כאלו כוונתו לתועלת, וברור שהוא מותר.
כאשר יתאפשר הדבר, צריך להשתדל להסביר לבן הזוג את המצב באופן שיקל על רגשי כעסו או תסכולו .
אם מתברר שבן הזוג זקוק באופן מתמיד ל"שחרור קיטור" - חשוב ליצור שינוי כללי בגישתו על ידי שיחות, קריאה ועיון, האזנה לקלטות או שיחות עם רב או בר - סמכא אחר.

בעוד שבן (בת) הזוג צריך להיות מוכן להקשיב לבת (בן) הזוג ולהעניק לו או לה תמיכה רגשית בעת הצורך, הרי צריך תמיד להיזהר שלא להיגרר לשיחה של לשון הרע שאין בה מטרה של תועלת. לעיתים מזומנות קורה שזוגות שאינם מצליחים לשמור על ההבחנה הזו, ועקב כך הם מתעלמים לחלוטין מהלכות שמירת הלשון בשיחותיהם.

 

ילדים

על ההורים מוטלת החובה לחנך את ילדיהם לרגישות לחומרת עוון לשון הרע ולסייע להם בפיתוח שליטה עצמית בתחום זה. בה בעת מוטלת על ההורים החובה להעניק לילדיהם סיוע ותמיכה רגשיים.  ההורה הקפדן מדי עלול לגרום לילדיו נזק בלתי ניתן לתיקון אם ינזוף בו תמיד, גם שלא לצורך. מכל מקום, אי הצלחה בחינוך הילד למשמעת הריהי לא פחות מזיקה. צריך ללמוד להבחין בין מצבים שבהם הילד מספר על אירוע מכיוון שהוא זקוק לעזרת ההורה, לבין מקרים שבהם הוא מדבר לשון הרע ללא כל סיבה מוצדקת. יש לחנך את הילד להשמיט את השמות בספרו על אירועי היום המעניינים שיש בהם דברי גנות על הזולת. כשילד מספר כיצד חברו הפריע בכיתה, הרי זה לשון הרע, גם אם התנהגותו של אותו חבר הייתה שנונה ומשעשעת. מאידך, מותר לילד לגלות את זהותו של חבר המפריע לו או מציק לו בכיתה בשעת השיעור.

מי שאינם שומרי תורה ומצוות

כפי שראינו, אסור לשמוע דברי גנאי בכל מצב שבו המספר עובר על איסורי לשון הרע ורכילות בספרו את הדברים. כשם שאסור לדבר לשון הרע על יהודי שאינו שומר תורה ומצוות אלא אם כן הוא ידוע כאפיקורוס, כך אסור לשמוע לשון הרע המסופר עליו. כפי שהוזכר לעיל, כיום מוגדר היהודי הממוצע שאינו שומר תורה ומצוות כ"תינוק שנשבה", קרבן הנסיבות והבורות ולא חלילה, אפיקורוס.

כפי שהוזכר לעיל, דיבור על אורח חייו של מישהו מסוים שאינו שומר תורה ומצוות כדי לחנך אחרים שלא ילמדו מדרכיו - נחשב דיבור לתועלת, והוא מותר. לפיכך גם מותר לשמוע עליו דיבור מסוג זה.
בדומה לכך, כשמפרסמים ברבים את התנהגותו הבלתי ראויה של יחיד כאמצעי לחץ עליו שייטיב את דרכיו, מותר לשמוע זאת. שהרי המטרה לעולם לא תושג אם הכול יחליטו להתעלם מהנאמר אודותיו.

ידיעות מכלי שני 

המצווה "לא תשא שמע שווא" )שמות כ"ג ,א'( אוסרת לקבל כעובדה כל גנות שהיא אודות אדם או קבוצת אנשים.כדי לפרש נכונה התנהגותו של אדם ו/או מעשיו, נדרשות ידיעה יסודית של הרקע למעשיו והשתלשלות האירועים שהובילו אליהם: הבנת אישיותו של אותו אדם, הלך רוחו ואופן דיבורו  וכן רגישות רבה. מובן שכל זה בלתי אפשרי אלא אם כן היה מישהו נוכח בשעת המעשה ושמע את התגובות הנלוות. התורה מתנגדת להסתמכות עלרגישות, אובייקטיביות, יושר וחכמה של מישהו אחר שהשמועה טוענת שהיה עד למעשה השלילי, והיא ואסרת להאמין לשמועות אלו. ברור שאם המספר עובר על חטא לשון הרע, גם יושרו שלו מוטל בפסק ואי אפשר לקבל את דבריו כנכונים ומדויקים. על פי דין תורה, אפשר להאמין בדברים שליליים על בן אדם ולראותם כעובדות רק על פי עדותם של שני עדים כשרים שהתקבלה על ידי בית הדין.

זהירות באיסור קבלת לשון הרע

העובדה שדברי גנות נאמרו מתוך כוונה לתועלת אינה מתירה לשומע לקבל זאת כעובדה. מותר לשמוע דבר גנות לשם תועלת, אבל אסור להאמין למידע שלילי זה. מותר לאדם לפעול על יסוד מידע כזה בהביאו בחשבון שיתכן שיש בכך אמת.
משום כך התנאי הראשון לדיבור לשם תועלת הוא שהאדם  יודע ממקור ראשון את המידע השלילי אותו הוא מוסר. היות ואין לקבל לשון הרע כעובדה, אין הוא יכול להציג זאת לאחרים כעובדה. במצבים שבהם מותר למסורהלאה מידע מכלי שני, נדרש האדם לציין שהוא שמע זאת מאחרים ואין הוא בטוח בדיוקם של הדברים.

 גישה נכונה

הגמרא אומרת בבהירות שעל אף שאין להתייחס לדברי גנות כאל עובדות אפשר וצריך לפעול להגנה עצמית או להגנת אחרים מתוך החישוב שיתכן ויש אמת בדברים. כשם שאסור ואווילי להאמין לדברי לשון הרע שאדם שומע, כן יהיה זה אווילי וחסר אחריות להתעלם לחלוטין מדברים שעשויים להציל את האדם או אחרים, מפני אפשרות של נזק או סבל.
במישור האישי, אסור לשנות את היחס אל האדם נשוא דברי הגנות. סביר להניח שהדברים אינם מדוקים, אם לא כוזבים לגמרי. לפיכך אסור שהדברים ישפיעו כלל וכלל על יחס לאותו אדם, ויש להמשיך לנהוג כלפיו בסבר פנים יפות ולהמשיך לעזור לו כמו בעבר. במישור המעשי, צריך לברר את העניין ולהתגונן מפני כל נזק אפשרי העלול להיגרם אם יתברר שהדברים אכן נכונים.

אם למשל, אדם שומע שמטילים דופי ביושרו של אחד ממכריו, אסור לו לחשוב עליו כעל אדם בלתי הגון – אבל עליו לשמור את ארנקו במקום בטוח כאשר אותו מכר נמצא בסביבה! אם מספרים לאדם שפלוני המקבל צדקה הוא בעצם איש אמיד, לא יפסיק לתמוך בו עד שהעניין יבורר היטב ויתבהר מעל לכל ספק שאין הוא זקוק לתמיכה.

להקדים בדברי הבהרה

ראינו שאסור להאמין לדברי גנאי על פלוני כאילו הם עובדות אפילו כשמכוונים לתועלת יש לנקוט באמצעי הזהירות הנדרשים מבלי לשנות את היחס כלפי האדם המדובר.
למדנו גם שהמחטיא יהודי אחר עובר על האיסור "לפני עיור לא תתן מכשל". לפיכך, כשאדם מספר דברי גנות לשם תועלת, עליו להיזהר שלא להחטיא את השומע בכך שהלה יקבל את הדברים כעובדות של ממש.
האופן הנכון למסירת מידע שלילי כשמכוונים לתועלת הוא להקדים לדברים משפט כגון "אינני ערב לנכונות הדברים - יתכן שאני טועה - אבל יש להתייחס לעניין ברצינות".

דאגה בלב איש

ראינו לעיל שסיפור גנות לצורך פריקת מועקה נפשית של המספר יכול להחשב כאופן של דיבור שכוונתו לתועלת. סביר שאדם יביע את כעסו ותסכולו שנגרמו לו על ידי פלוני באזני הוריו, בן או בת הזוג, מורו או רבו כדי לקבל מהם עצה או אישור והשתתפות ברגשותיו וחובתו של השומע לספק לו את התמיכה הזו ולהרגיעו מדאגותיו. אולם, גם במצבים כאלו, אסור לשומע לקבל בליבו את הדברים כדברי אמת, היות וככל שהדברים נוגעים אליו הרי המידע הזה הוא רק מכלי שני, לפיכך חשוב שתהיינה ההבנות הבאות בין המעורבים בשיחות מעין אלו:
ההלכה מתירה לאדם לפרוק מעת לעת את רגשותיו ולהביע את תסכוליו באזני מישהו אחר. אולם, ברור שמי שמעורב במחלוקת עד כדי כעס, או רואה עצמו קרבן לעלבונות של אחרים, אינו מסוגל להיות אובייקטיבי.

כל דברי גנות המושמעים בנסיבות שכאלו חייבים להתקבל אך כתיאור רגשותיו של הדובר ולא כדיווח אמיתי ומדויק של המתרחש.

באופן זה, בעל ואישה או ידידים קרובים יכולים לסמוך זה על זה במתן תמיכה רגשית מבלי לעבור על הלכות לשון הרע.

 

בין תלמיד לרבותיו

לשון הרע מפי ילדים שנתקבל כעובדות על ידי הוריהם, גורם לעיתים קרובות לעוול ולאי - צדק רב. תכופות קורה שתלמיד אחד או שניים, בעלי מעמד בכיתתם מחליטים באופן שרירותי להטיל דופי במורה והסיפורים מקבלים מימדים מוגזמים ומתחילים להתפשט סביב סביב. ללא כוונות רעות מקבלים הורים את סיפורי ילדיהם על המתרחש בכיתה ועד מהרה מוצא עצמו המורה בעמדת התגוננות ובמאבק על שמו הטוב.
כפי שיודע כל מבוגר, אי שביעות רצונם של ילדים אינה מעידה על מגרעותיו של המורה כמחנך יש להתחשב בגרסתם של התלמידים על המצב, אך אין לקבל אותה כעובדה. יש לערוך בירור יסודי וזהיר, אשר לא יביך את המורה  בטרם מכריזים על אי כשירותו.

אף על המורה מוטלת החובה שלא להאמין להאשמות שמטיחים תלמידיו זה בזה. גם כאן יש צורך לברר את העניין ובאין ביסוס עובדתי, אסור לפעול על פיהן.

 

שמועות

יש שמועות שההלכה מתירה לחוש להן, אך לעולם אין לקבל אותן כעובדות ואסור להאמין בלב באמיתותן.
חשוב להכיר בהבדלים ההלכתיים שבין שמועות שאולי יש להן מעט אמינות לבין כאלו שאינן אלא רצח אופי, אם ידוע שלמדובר יש אויבים בקרב הציבור, וסביר מאוד שהם הם המקור לשמועות, אסור בהחלט לקבלן. גם אם אין לו אויבים בעיר שאפשר לומר שהם הוציאו עליו את הקול, על הלעז לעבור בעיר לפחות יום ומחצה מבלי לאבד מעוצמתו לפני שאפשר יהיה להתייחס אליו ברצינות.
כששמועה בכל זאת ממשיכה לעבור במלוא תוקפה, מותר על פי הדין להטיל ספק במעמדו של המדובר, כגון כשהשמועה נוגעת למעמדו של אדם ככהן או כבעל יחוס דומה.

המציאות המצערת היא שלעיתים נדירות ביותר יש בשמועה שמץ שיהיה בו יותר מהפצת לשון הרע גרידא. גם כאשר על פי ההלכה יש איזה איסור שעליו עבר המדובר, אסור לקבל את השמועה כאמת ואין להאמין בה.

היוצא מן הכלל

ראינו לעיל שאסור להאמין אפילו לבן או בת הזוג, או לידיד קרוב ביותר, כשהם מספרים לשון הרע על אחרים. לכל היותר מותר להביא בחשבון את האפשרות שהדברים אולי יכולים להיות אמיתיים. הגמרא מביאה יוצא מן הכלל לכלל זה: כאשר המספר נחשב בעיני השומע כאיש מהימן במיוחד השוקל בפלס את כל דבריו. באדם כזה אפשר לתת אמון ולהניח שהוא מספר את המעשה בדיוק כפי שהתרחש, עד כדי כך שהשומע כאילו היה עד למעשה, והוא יכול לקבל את הדברים ולהאמין להם בתור עובדות. עם זאת היות וההחלטה בדבר מהימנותו של המספר היא החלטה אישית של השומע, אסור לו להעביר הלאה את הדברים ולספרם לאחרים כאילו היה עד להם, אפילו כשמכוון לתועלת.
החפץ חיים גורס שבימינו אין איש שיוכל להיחשב מהימן בדרגה כזו שדבריו יוכלו להתקבל בעובדות, ולפיכך אסור לכל אדם לקבל דברי לשון הרע ורכילות על יסוד סיפורו של מישהו אחר.

הערות "תמימות"

יש פעמים שההלכה מקבלת הערות "תמימות" כעובדות. לדוגמא: כשהן נאמרות מפי מסיח לפי תומו שאינו מודע לתוצאות דבריו. ככלל, אנשים אינם משקרים שלא לצורך, כך שכאשר אדם אינו מודע לכך שהוא אומר דברים בעלי משמעות יש להניח שהוא דובר אמת.
ההלכה מעניקה לאמירות כאלו תוקף של עדות בשני מצבים :
א.כאשר בטוח שבסופו של דבר תתגלה האמת לכל. אנשים אינם ממציאים סיפורים כאשר ברור להם שדברי השקר שלהם יתגלו במלואם.
ב. כדי לקבוע שפלוני אינו בחיים.
לעומת זאת, אין תוקף להערות שליליות "תמימות", הרי הן לשון הרע ואסור להאמין להן.

אימות חשדות

התורה אינה מקבלת ראיה נסיבתית כהוכחה לאשמתו של אדם. לפיכך, כאשר מישהו חושד שפלוני התנהג שלא כראוי, אסור לו להחליט שחשדותיו נכונים על יסוד תגובותיו של פלוני להאשמות נגדו או על יסוד כל התנהגות הריגה אחרת המצביעה על אשמתו .
בכל זאת אם - בנוסף לראיה הנסיבתית - החשדות הללו נתמכים על ידי מישהו אחר, הטוען שהיה עד לדברים וראה בעצמו את פלוני בעשותו את המעשה, ניתן להאמין שחשדותיו נכונים.

מכל מקום, השומע עדיין חייב במידת האפשר לדון את המואשם לכף זכות, עליו להשתדל להבין את מניעיו ואל ימהר לגנות אותו.
יתר על כן, אסור לספר את הדברים מבלי שנתקיימו התנאים המאפשרים סיפור גנאי כשמכוונים לתועלת.

החוטא בקביעות

איסור קבלת לשון הרע אינו חל כשהמדובר ידוע כמי שעובר כקביעות ובשאט נפש על איסור ידוע. לפיכך, אם ראה פלוני במו עיניו את אותו אדם שב ועובר על אותו איסור מספר פעמים, מותר לו להאמין שהלה עבר על אותו איסור פעם נוספת, מתוך דברי החפץ חיים עולה שיהיה לו אפילו מותר להאמין שהלה עבר על חטא אחר. כאשר אדם ידוע ומוחזק כרשע גמור שאינו שומר כלל תורה ומצוות, מותר לקבל עליו שעבר כל עבירה שהיא.

אם אדם ידוע כחוטא בשוגג בקביעות העובר על איסור מסוים בגלל עצת היצר, מותר להאמין שעבר שוב על אותו איסור, אבל יש לדחות את הטענה שהפעם היה זה במזיד.

עשיית תשובה

סדר התשובה הרגיל למי שעבר על עבירות שבין אדם למקום הוא: חרטה, וידוי וקבלה לעתיד שלא לחזור על אותו החטא לעולם. מי ששמע ויקבל לשון הרע שסופר על ידי מישהו אחר, צריך לעשות תשובה כסדר הזה .
אם מישהו האמין וקיבל את דברי הלשון הרע, כי אז עליו להקדים לשלבי התשובה הנ"ל השתדלות אמיתית לעקורמליבו את הדברים ולשכנע את עצמו שאין הם נכונים. הדברים תקפים גם כאשר ההלכה מתירה לשמוע גנות לתועלת, אבל אינה מתירה להאמין בה כעובדה.
באופן כללי, עבירות שבין אדם לחברו אין להן כפרה עד שיבקש החוטא מחילה מהאדם שחטא לו, אולם דברים אלו אינם אמורים במי שקיבל לשון הרע.

כל עוד השומע לא פעל על יסוד הדברים ששמע באופו שיזיק למדובר, אין צורך לפנות אליו ולבקש מחילתו. למעשה, אסור לספר לו שדיברו עליו לשון הרע, כי לא תצמח מכך שום תועלת פרט לפגיעה ברגשותיו ואולי גם עיסוק ברכילות, המעוררת שנאה.