ברכת המזון עדות המזרח, הנוסח המלא לקריאה נוחה: כולל הלכות
נוסח עדות המזרח מופיע ראשון ובגלילה מטה, תוכלו לקרוא את נוסח אשכנז (ספרד) - ולאחר מכן יופיעו ההלכות וההסברים.
הטקסט המודגש הוא הנוסח שאותו אומרים שזמן שאין תוספות (ראש חודש, שבת,פורים, חנוכה וכן הלאה)
ברכת המזון - נוסח עדות המזרח (ספרדי)
זימון:
(יטול מים אחרונים, וטוב שיאמר)
לַמְנַצֵּח בִּנְגִינֹת מִזְמוֹר שִׁיר: אֱלֹהִים יְחָנֵּנוּ וִיבָרְכֵנוּ יָאֵר פָּנָיו אִתָּנוּ סֶלָה: לָדַעַת בָּאָרֶץ דַּרְכֶּךָ בְּכָל גּוֹיִם יְשׁוּעָתֶךָ: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: יִשְׂמְחוּ וִירַנְּנוּ לְאֻמִּים כִּי תִשְׁפֹּט עַמִּים מִישׁוֹר וּלְאֻמִּים בָּאָרֶץ תַּנְחֵם סֶלָה: יוֹדוּךָ עַמִּים אֱלֹהִים יוֹדוּךָ עַמִּים כֻּלָּם: אֶרֶץ נָתְנָה יְבוּלָהּ יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים אֱלֹהֵינוּ: יְבָרְכֵנוּ אֱלֹהִים וְיִירְאוּ אֹתוֹ כָּל אַפְסֵי אָרֶץ:
אֲבָרְכָה אֶת יְהֹוָה בְּכָל עֵת תָּמִיד תְּהִלָּתוֹ בְּפִי: סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם: תְּהִלַּת יְהֹוָה יְדַבֵּר פִּי וִיבָרֵךְ כָּל בָּשָׂר שֵׁם קָדְשׁוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּיָהּ: וַיְדַבֵּר אֵלַי זֶה הַשֻּׁלְחָן אֲשֶׁר לִפְנֵי יְהֹוָה:
(אם המסובים שלושה או יותר חייבים לזמן ככתוב כאן)
(ויאמר המזמן)
הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא
(והמסובים עונים)
שמים:
(ואומר המזמן)
בִּרְשׁוּת מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא וברשותכם נְבָרֵךְ (בעשרה ויותר: אלהינו) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
(והמסובים עונים)
בָּרוּךְ (בעשרה ויותר: אלהינו) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
(והמסובים עונים)
בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
סדר ברכת המזון:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל הַזָּן אוֹתָנוּ וְאֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ, בְּחֵן בְּחֶסֶד בְּרֵיוַח וּבְרַחֲמִים רַבִּים, נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל, תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל, וְשֻׁלְחָנוֹ עָרוּךְ לַכֹּל, וְהִתְקִין מִחְיָה וּמָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא בְרַחֲמָיו וּבְרוֹב חֲסָדָיו, כָּאָמוּר. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ. וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַזָּן אֶת הַכֹּל:
נודה:
נוֹדֶה לְךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ, עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, בְּרִית וְתוֹרָה, חַיִּים וּמָזוֹן. עַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֵּי רְצוֹנָךְ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ. וְעַל חַיִּים וּמָזוֹן שֶׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ:
על הניסים (בחנוכה ופורים אומרים כאן על הניסים:)
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.
(בחנוכה אומרים:) בִּימֵי מַתִּתְיָה בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְשַׁכְּחָם תּוֹרָתָךְ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךְ וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ לְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ בְּהַלֵּל גָּמוּר וּבְהוֹדָאָה, וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה:
(בפורים אומרים) בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים הֵפַרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבוֹתָ לוֹ גְמוּלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה:
עַל הַכֹּל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אֶת שְׁמָךְ כָּאָמוּר וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ. וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:
רחם:
רַחֵם יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ וְעַל יִשְׂרָאֵל עַמָּךְ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ. וְעַל הַר צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדָךְ וְעַל הֵיכָלָךְ. וְעַל מְעוֹנָךְ. וְעַל דְּבִירָךְ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אָבִינוּ רְעֵנוּ זוּנֵנוּ. פַּרְנְסֵנוּ כַּלְכְּלֵנוּ. הַרְוִיחֵנוּ הַרְוַח לָנוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לִידֵי מַתְּנוֹת בָּשָׂר וָדָם. וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. אֶלָּא לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה וְהָרְחָבָה. הָעֲשִׁירָה וְהַפְּתוּחָה. יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ בָּעוֹלָם הַזֶּה. וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם הַבָּא. וּמַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחָךְ תַּחֲזִירֶנָּה לִמְקוֹמָהּ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ:
(בשבת מוסיפים:)
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי. הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה כִּי יוֹם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא מִלְּפָנֶיךָ. נִשְׁבּוֹת בּוֹ וְנָנוּחַ בּוֹ וְנִתְעַנֵּג בּוֹ כְּמִצְוַת חֻקֵּי רְצוֹנָךְ. וְאַל תְּהִי צָרָה וְיָגוֹן בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וְהַרְאֵנוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַנֶּחָמוֹת וַהֲגַם שֶׁאָכַלְנוּ וְשָׁתִינוּ חָרְבַּן בֵּיתְךָ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ לֹא שָׁכַחְנוּ. אַל תִּשְׁכָּחֵנוּ לָנֶצַח וְאַל תִּזְנָחֵנוּ לָעַד כִּי אֵל מֶלֶךְ גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ אָתָּה:
(בראש חודש ביום טוב ובחול המועד מוסיפים:)
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא, יַגִּיעַ יֵרָאֶה וְיֵרָצֶה, יִשָּׁמַע יִפָּקֵד וְיִזָּכֵר, זִכְרוֹנֵנוּ וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, זִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִירָךְ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵטָה, לְטוֹבָה, לְחֵן, לְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם:
(בראש חדש:) רֹאשׁ חֹדֶשׁ הַזֶּה,
(בפסח:) חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם (ביום טוב מוסיפים: טוב) מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה,
(בשבועות:) חג השבועות הזה, בְּיוֹם טוב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה,
(בראש השנה:) הזכרון הזה, בְּיוֹם טוב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה,
(בסוכות:) חַג הַסֻּכּוֹת הַזֶּה, בְּיוֹם (ביום טוב מוסיפים: טוב) מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה,
(בשמיני עצרת:) שמיני, חג עצרת הזה, בְּיוֹם טוב מִקְרָא קֹדֶשׁ הַזֶּה,
לְרַחֵם בּוֹ עָלֵינוּ וּלְהוֹשִׁיעֵנוּ. זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָּקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים, בִּדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ, וַחֲמֹל וְרַחֵם עָלֵינוּ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה.
ותבנה:
וְתִבְנֶה יְרוּשָׁליִם עִירָךְ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה בּוֹנֵה יְרוּשָׁליִם (ואומר בלחש) אָמֵן:
(אם בשבת שכח לומר "רצה והחליצנו" ונזכר לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" יאמר:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בּאַהֲבָה, לְאוֹת ולִבְרִית. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
(אם שכח לומר "יעלה ויבוא" בראש חודש ונזכר לפני שהתחיל ברכת "הטוב והמטיב" יאמר:)
בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִּכָּרוֹן
(אם שכח לומר "רצה והחליצנו" וגם "יעלה ויבוא" בר"ח ושבת, ונזכר לאחר שחתם "בונה ירושלים", יאמר:)
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁנָּתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בּאַהֲבָה, לְאוֹת ולִבְרִית, וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִּכָּרוֹן. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה, מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ. מַלְכֵּנוּ. אַדִּירֵנוּ. בּוֹרְאֵנוּ. גּוֹאֲלֵנוּ. קְדוֹשֵׁנוּ. קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל. שֶׁבְּכָל־יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב לָנוּ. הוּא מֵטִיב לָנוּ. הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ. הוּא גְוֹמלֵנוּ. הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים וְרֶוַח וְהַצָּלָה וְכָל־טוֹב: (יענו אמן)
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח עַל כִּסֵּא כְבוֹדוֹ
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח בָּנוּ לְדוֹר דּוֹרִים
- הָרַחֲמָן הוּא קֶרֶן לְעַמּוֹ יָרִים
- הָרַחֲמָן הוּא יִתְפָּאַר בָּנוּ לָנֶצַח נְצָחִים
- הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד וְלֹא בְבִזּוּי, בְּהֶתֵּר וְלֹא בְאִסּוּר, בְּנַחַת וְלֹא בְצָעַר
- הָרַחֲמָן הוּא יִתֵּן שָׁלוֹם בֵּינֵינוּ
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח בְּרָכָה רְוָחָה וְהַצְלָחָה בְּכָל מַעֲשֵׂה יָדֵינוּ
- הָרַחֲמָן הוּא יַצְלִיחַ אֶת דְּרָכֵינוּ
- הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֹל גָּלוּת מְהֵרָה מֵעַל צַוָּארֵנוּ
- הָרַחֲמָן הוּא יוֹלִיכֵנוּ מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת בְּאַרְצֵנוּ
- הָרַחֲמָן הוּא יִרְפָּאֵנוּ רְפוּאָה שְׁלֵמָה רְפוּאַת הַנֶּפֶשׁ וּרְפוּאַת הַגּוּף
- הָרַחֲמָן הוּא יִפְתַּח לָנוּ אֶת יָדוֹ הָרְחָבָה
- הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מִמֶּנּוּ בִּשְׁמוֹ הַגָּדוֹל כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב בַּכֹּל מִכֹּל כֹּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ יַחַד בְּרָכָה שְׁלֵמָה. וְכֵן יְהִי רָצוֹן וְנֹאמַר אָמֵן
- הָרַחֲמָן הוּא יִפְרוֹשׂ עָלֵינוּ סֻכַּת שְׁלוֹמוֹ:
* (בשבת)
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ עוֹלָם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.
* (בר''ח)
הָרַחֲמָן הוּא יְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה.
* (ברה''ש)
הָרַחֲמָן הוּא יחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה.
* (בסוכות)
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לֵישֵׁב בְּסֻכַּת עוֹרוֹ שֶׁל לִוְיָתָן. הָרַחֲמָן הוּא יַשְׁפִּיעַ עָלֵינוּ שֶׁפַע קְדֻשָּׁה וְטָהֳרָה מִשִּׁבְעָה אֻשְׁפִּיזִין עִלָּאִין קַדִּישִׁין, זְכוּתָם תְּהֵא מָגֵן וְצִנָּה עָלֵינוּ. הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפֶלֶת.
* (במועדים)
הָרַחֲמָן הוּא יַגִּיעֵנוּ למוֹעֲדִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לשָׁלוֹם.
* (ביו''ט)
הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב.
הָרַחֲמָן הוּא יִטַּע תּוֹרָתוֹ וְאַהֲבָתוֹ בְּלִבֵּנוּ וְתִהְיֶה יִרְאָתוֹ עַל פָּנֵינוּ לְבִלְתִּי נֶחֱטָא. וְיִהְיוּ כָל מַעֲשֵׂינוּ לְשֵׁם שָׁמָיִם:
(יכול להוסיף כאן בקשות פרטיות)
הָרַחֲמָן הוּא יְחַיֵּינוּ וִיזַכֵּנוּ וִיקָרְבֵנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְבִנְיַן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.
מַגְדִּיל (בשבת ויו''ט וביום שמתפללים מוסף יאמר: מִגדול) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ. וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ. וְדוֹרְשֵׁי יְהֹוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: נַעַר הָיִיתִי גַּם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב. וְזַרְעוֹ מְבַקֵּשׁ לָחֶם: כָּל הַיּוֹם חוֹנֵן וּמַלְוֶה וְזַרְעוֹ לִבְרָכָה: מַה שֶּׁאָכַלְנוּ יִהְיֶה לְשָׂבְעָה. וּמַה שֶּׁשָּׁתִינוּ יִהְיֶה לִרְפוּאָה. וּמַה שֶּׁהוֹתַרְנוּ יִהְיֶה לִבְרָכָה כְּדִכְתִיב וַיִּתֵּן לִפְנֵיהֶם וַיֹּאכְלוּ וַיּוֹתִרוּ כִּדְבַר יְהֹוָה: בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהֹוָה. עוֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה. וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטָחוֹ: יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן. יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם: עוֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא בְרַחֲמָיו יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל עַמּוֹ יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
ברכת המזון - נוסח אשכנז (ספרד)
בשבת קודם ברכת המזון אומרים:
שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב יְהֹוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים: אָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה: הִגְדִּיל יְהֹוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ הָיִינוּ שְׂמֵחִים: שׁוּבָה יְהֹוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב: הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ: הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו:
בחול קודם ברכת המזון אומרים:
עַל נַהֲרוֹת בָּבֶל שָׁם יָשַׁבְנוּ גַּם בָּכִינוּ בְּזָכְרֵנוּ אֶת צִיּוֹן: עַל עֲרָבִים בְּתוֹכָהּ תָּלִינוּ כִּנֹּרוֹתֵינוּ: כִּי שָׁם שְׁאֵלוּנוּ שׁוֹבֵינוּ דִּבְרֵי שִׁיר וְתוֹלָלֵינוּ שִׂמְחָה שִׁירוּ לָנוּ מִשִּׁיר צִיּוֹן: אֵיךְ נָשִׁיר אֶת שִׁיר יְהֹוָה עַל אַדְמַת נֵכָר: אִם אֶשְׁכָּחֵךְ יְרוּשָׁלִָם תִּשְׁכַּח יְמִינִי: תִּדְבַּק לְשׁוֹנִי לְחִכִּי אִם לֹא אֶזְכְּרֵכִי אִם לֹא אַעֲלֶה אֶת יְרוּשָׁלִַם עַל רֹאשׁ שִׂמְחָתִי: זְכֹר יְהֹוָה לִבְנֵי אֱדוֹם אֵת יוֹם יְרוּשָׁלִָם הָאֹמְרִים עָרוּ עָרוּ עַד הַיְסוֹד בָּהּ: בַּת בָּבֶל הַשְּׁדוּדָה אַשְׁרֵי שֶׁיְשַׁלֶּם לָךְ אֶת גְּמוּלֵךְ שֶׁגָּמַלְתְּ לָנוּ: אַשְׁרֵי שֶׁיֹּאחֵז וְנִפֵּץ אֶת עֹלָלַיִךְ אֶל הַסָּלַע:
מים אחרונים חובה קודם ברכת המזון, ולא להפסיק בין נטילה לברכת המזון אף בדברי תורה. וישים מגבעתו על ראשו כשמברך ברכת המזון משום הכון לקראת אלהיך ישראל. כשנוטל כוס לברך ברהמ"ז נוהגין לומר וקודם שיברך יאמר:
הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵּם מִצְוַת עֲשֵׂה שֶׁל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן שֶׁנֶּאֱמַר, וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ, עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה, אֲשֶׁר נָתַן לָךְ:
שלושה שאכלו כאחד חיבין בזימון, וכך מזמנין:
המזמן אומר: רַבּוֹתַי. מִיר וֶועלֶן בֶּענְטְשְׁן (או רַבּוֹתַי נְבָרֵךְ):
המסובים עונים: יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
המזמן אומר: יְהִי שֵׁם יְהֹוָה מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבּוֹתַי נְבָרֵךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
המסובים עונים: בָּרוּךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
והמזמן חוזר: בָּרוּךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
מי שלא אכל עונה: בָּרוּךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) וּמְבוֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
בסוף הברכה יופיע זימון לברית ולנישואין
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ. בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר. כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: וּבְטוּבוֹ הַגָּדוֹל תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר שְׁמוֹ הַגָּדוֹל. כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל וּמֵטִיב לַכֹּל וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה הַזָּן אֶת הַכֹּל:
נוֹדֶה לְּךָ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ. עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה. וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם. וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים. וְעַל בְּרִיתְךָ שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ. וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ. וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ. וְעַל חַיִּים חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ. וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד. בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה:
על הניסים
--------------------------------------------------------------------------------
בחנוכה ופורים אומרים כאן על הניסים:
וְעַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַנִּפְלָאוֹת וְעַל הַנֶּחָמוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בַּזְּמַן הַזֶּה.
בחנוכה אומרים: בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנָאִי וּבָנָיו כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנָךָ וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם רַבְתָּ אֶת רִיבָם דַּנְתָּ אֶת דִּינָם נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמָךְ וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה וְאַחַר כָּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת (יָמִים אֵלּוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדָאָה וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נֵס וָפֶלֶא וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל סֶלָה:) יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל:
בפורים אומרים: בִּימֵי מָרְדְּכַי וְאֶסְתֵּר בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה כְּשֶׁעָמַד עֲלֵיהֶם הָמָן הָרָשָׁע בִּקֵּשׁ לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד אֶת כָּל הַיְּהוּדִים מִנַּעַר וְעַד זָקֵן טַף וְנָשִׁים בְּיוֹם אֶחָד בִּשְׁלֹשָׁה עָשָׂר לְחֹדֶשׁ שְׁנֵים עָשָׂר הוּא חֹדֶשׁ אֲדָר וּשְׁלָלָם לָבוֹז וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים הֵפַרְתָּ אֶת עֲצָתוֹ וְקִלְקַלְתָּ אֶת מַחֲשַׁבְתּוֹ וַהֲשֵׁבוֹתָ לוֹ גְמוּלוֹ בְרֹאשׁוֹ וְתָלוּ אוֹתוֹ וְאֶת בָּנָיו עַל הָעֵץ (וְעָשִׂיתָ עִמָּהֶם נִסִּים וְנִפְלָאוֹת וְנוֹדֶה לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל):
וְעַל הַכּל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ. יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד: כַּכָּתוּב. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָּזוֹן:
רַחֶם נָא יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ. וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ. וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ. וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ. וְעַל הַבַּיִת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו: אֱלֹהֵינוּ. אָבִינוּ. רְעֵנוּ זוּנֵנוּ פַּרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ. וְהַרְוַח לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם. כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה. הַפְּתוּחָה. הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה. שֶׁלֹּא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם (וְלֹא נִכָּשֵׁל) לְעוֹלָם וָעֶד:
בשבת מוסיפים:
רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְּׁבִיעִי הַשַּׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ. וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וְהַרְאֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיּוֹן עִירֶךָ וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת:
בראש חודש ובחול המועד אומרים כאן "יעלה ויבא":
אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא, וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה, וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר, זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדוֹנֵנו וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדָּךְ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵטָה, לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם בְּיוֹם:
בראש חדש: רֹאֹשׁ הַחֹדֶשׁ
בפסח: חַג הַמַּצּוֹת
בשבועות: חַג הַשָּׁבֻעוֹת
בסוכות: חַג הַסֻּכּוֹת
בשמ"ע ובש"ת: שְׁמִינִי עֲצֶרֶת הַחַג
בר"ה: הַזִּכָּרוֹן
ילדים האוכלים ביו"כ: הַכִּפּוּרִים
הַזֶּה. זָכְרֵנוּ יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּ בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים טוֹבִים, וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים. חוּס וְחָנֵּנוּ, וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהוֹשִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנּוּן וְרַחוּם אָתָּה:
דיני שכחה:
שכח לומר רצה בשבת או יעלה ויבא בראש חודש ויום טוב וחול המועד ונזכר קודם שאמר השם מברכת בונה ירושלים אומרו שם אבל אם אמר השם אם נזכר קודם שהתחיל הטוב והמטיב אומר:
בשבת אומר:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת:
ביו"ט אומר:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִים:
ביו"ט שחל בשבת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְיָמִים טוֹבִים לְשָׂשׂוֹן וּלְשִׂמְחָה אֶת יוֹם חַג (פלוני) הַזֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְמַנִּים:
בראש השנה:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן יָמִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ יִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
בראש השנה שחל בשבת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְיָמִים טוֹבִים לְיִשְׂרָאֵל אֶת יוֹם הַזִּכָּרוֹן הַזֶּה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְיוֹם הַזִּכָּרוֹן:
בראש חודש:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן רָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל לְזִכָּרוֹן: (ואינו חותם)
בראש חודש שחל בשבת:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם אֲשֶׁר נָתַן שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל בְּאַהֲבָה לְאוֹת וְלִבְרִית וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים לְזִכָּרוֹן: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה מְקַדֵּשׁ הַשַּׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְרָאשֵׁי חֳדָשִׁים:
וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹּדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלָיִם. אָמֵן:
בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הָאֵל. אָבִינוּ. מַלְכֵּנוּ. אַדִּירֵנוּ. בּוֹרְאֵנוּ. גּוֹאֲלֵנוּ. יוֹצְרֵנוּ. קְדוֹשֵׁנוּ קְדוֹשׁ יַעֲקֹב. רוֹעֵנוּ רוֹעֵה יִשְׂרָאֵל. הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל. שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב הוּא מֵטִיב הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים וּלְרֶוַח. הַצָּלָה וְהַצְלָחָה. בְּרָכָה וִישׁוּעָה. נֶחָמָה. פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה. וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב. וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם אַל יְחַסְּרֵנוּ:
הָרַחֲמָן הוּא יִמְלֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד: הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים. וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים. וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים: הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבֹּר עֻלֵנוּ מֵעַל צַוָּארֵנוּ וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיּוּת לְאַרְצֵנוּ: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו: הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב וִיבַשֶּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת:
אם הוא אוכל על שלחן אחרים יברך לבעה"ב ואפילו בנים הסמוכים על שלחן אביהם, וגם האב הנסמך על שלחן בניו וגם אשתו תאמר כן:
לזכר:
יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא יֵבוֹשׁ בַּעַל הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא יִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְיִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסָיו. וְיִהְיוּ נְכָסָיו וּנְכָסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדָיו וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְאַל יִזְדָקֵּק לֹא לְפָנָיו וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מַעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
לנקבה:
יְהִי רָצוֹן שֶׁלֹּא תֵּבוֹשׁ בַּעֲלַת הַבַּיִת בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא תִכָּלֵם לָעוֹלָם הַבָּא. וְתִצְלַח מְאֹד בְּכָל נְכָסֶיהָ. וְיִהְיוּ נְכָסֶיהָ וּנְכָסֵינוּ מוּצְלָחִים וּקְרוֹבִים לָעִיר. וְאַל יִשְׁלוֹט שָׂטָן לֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֶיהָ וְלֹא בְּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ. וְאַל יִזְדָקֵּק לֹא לְפָנֶיהָ וְלֹא לְפָנֵינוּ שׁוּם דְבַר הִרְהוּר חֵטְא וַעֲבֵירָה וְעָוֹן מַעַתָּה וְעַד עוֹלָם:
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעֲלַת הַבַּיִת הַזֶּה. אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם. (ואם סמוך על שלחן עצמו יאמר:) הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אוֹתִי וְאֶת אִשְׁתִּי וְאֶת זַרְעִי וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לִי, אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ. כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, בַּכּל. מִכֹּל. כֹּל. כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה. וְנֹאמַר אָמֵן:
בַּמָּרוֹם יְלַמְּדוּ עֲלֵיהֶם וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָּׂא בְרָכָה מֵאֵת יְהֹוָה. וּצְדָקָה מֵאֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ. וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם:
איך מברכים ברכת המזון?
- דבר תורה - לאחר אכילת הלחם או המזונות בכמות מספקת לברכת המזון אומרים דבר תורה קצר, אפילו הלכה כמו "יחיד ורבים - הלכה כרבים" או "מים אחרונים חובה" (הלכות פסוקות מהשולחן ערוך).
- סילוק כלים ריקים מהשולחן - יש לברך אך ורק שאין כלי מתכת (לא כולל כסף או זהב) או כלים רקים מהשולחן (על פי הסוד הדבר מזיק מאוד).
- נטילת מים אחרונים - נוטלים מים אחרונים לתוך כלי שלא צמוד לשולחן או לקרקע, עד שורשי האצבעות עם מעט מים ככל הניתן.
- זימון - במידה ואכלו שלושה יחד יש לעשות זימון כמו שמופיע בסידורים או באתר אשובה.
- ברכת המזון - ישים את ידיו זו על זו (ימין מעל שמאל) מול ליבו, ויתחיל לברך בכוונה. הבן איש חי אומר שההבדל היחידי בין ברכת המזון לתפילת 18 הוא שבברכת המזון יושבים ובשמונה עשרה עומדים. פשוטו - שאין לדבר, או לרמוז שום דבר תוך כדי ברכת המזון - שהיא גם סגולה לעשירות והצלחה.
- ברכת היין - במידה ואכלו שלושה יחד, נכון הוא לברך על הכוס בסוף הברכה. הבן איש חי אומר שזה נחשב כ1000 עליות שישי בשבת וזהו תיקון הברית גדול מאוד. לכן אם לא יכולים לעשות כן ביום חול, לפחות בשבת יברכו על היין בסוף ב"הז - אך חשוב לזכור לברך אחרי היין על הגפן (מעין שלוש) .
שאלות ותשובות על הלכות ברכת המזון
על איזה מזונות צריך לברך ברכת המזון?
על לחם, או על מאפים וכל מאכל שמברכים עליו "בורא מיני מזונות" לאחר אכילת 173 גרם "מזונות"
מאיזה כמות של אכילת לחם צריך לברך ברכת המזון?
החל מחיוב של "כזית" (27-28 גרם) צריך לברך מדרבנן, והחל ממשקל "כביצה" (54-56 גרם) צריך לברך מדאורייתא (מדין התורה)
האם חייבים לעשות מים אחורנים?
בדין מים אחרונים הרבה מקילים, אבל נכון לכל ירא שמים ליזהר בהם. ואין צריכין ליטול אלא עד פרק שני מן האצבעות, וישפיל ידיו קודם שמנגבן, והמברך הוא נוטל בראשונה. (קיצור שולחן ערוך)
אפשר לברך ברכת המזון בעמידה או הליכה?
לא יברך מעומד, ולא מהלך, אלא מיושב, ואפילו היה הולך בתוך ביתו כשאכל, או שהיה עומד או מסיב, כשצריך לברך צריך לישב, כדי לכוין דעתו ביותר, וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה, אלא ישב וילבש מלבוש העליון. וגם יניח הכובע בראשו שיהא מורא שמים עליו. ויעורר הכונה ויברך באימה וביראה, ולא יעשה שום דבר בשעה שהוא מברך. (קיצור שולחן ערוך)
אני לא בטוח שבירכתי - האם אני צריך לחזור ולברך?
מי ששכח ונסתפק לו אם בירך ברכת המזון או לא, אם הוא שבע (דאז ברכת המזון דאורייתא) צריך לברך פעם שנית. וכן אם נרדם בשינה באמצע ברכת המזון, וכשהקיץ אינו יודע היכן פסק, צריך לחזור לראש ברכת המזון. ואשה שנסתפקה אם ברכה או לא אינה צריכה לברך פעם שנית. (קיצור שולחן ערוך)
האם מברכים על לחם שאינו מחמשת מיני דגן כמו אורז?
על לחם גמור שהוא מחמשת מיני דגן מברכין לפניו המוציא ולאחריו ברכת המזון. (קיצור שולחן ערוך)
תוספות מיוחדות לברכת המזון
הרחמן לברית מילה
סדר הרחמן לסעודת ברית מילה:
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ אֲבִי הַיֶלֶד וְאִמּוֹ, וְיִזְכּוּ לְגַדְּלוֹ וּלְחַנְּכוֹ וּלְחַכְּמוֹ, מִיּוֹם הַשְּׁמִינִי וָהָלְאָה יֵרָצֶה דָמוֹ, וִיהִי יְהֹוָה אֱלֹהָיו עִמּוֹ. (אמן:)
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ בַּעַל בְּרִית הַמִּילָה, אֲשֶׁר שָׂשׂ לַעֲשׂוֹת צֶדֶק בְּגִילָה, וִישַׁלֵּם פָּעֳלוֹ וּמַשְׂכֻּרְתּוֹ כְּפוּלָה, וְיִתְּנֵהוּ לְמַעְלָה לְמַעְלָה. (אמן:)
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ רַךְ הַנִמוֹל לִשְׁמוֹנָה, וְיִהְיוּ יָדָיו וְלִבּוֹ לָאֵל אֱמוּנָה, וְיִזְכֶּה לִרְאוֹת פְּנֵי הַשְּׁכִינָה, שָׁלשׁ פְּעָמִים בַּשָּׁנָה. (אמן:)
הָרַחֲמָן, הוּא יְבָרֵךְ הַמָּל בְּשַׂר הָעָרְלָה, וּפָרַע וּמָצַץ דְּמֵי הַמִּילָה, אִישׁ הַיָּרֵא וְרַךְ הַלֵּבָב עֲבוֹדָתוֹ כְּשֵׁרָה, אִם שְׁלָשׁ אֵלֶּה יַעֲשֶׂה לָה. (פְּסוּלָה אִם שְׁלָשׁ לֹא אֵלֶּה יַעֲשֶׂה לָה) (אמן:)
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָנוּ מְשִׁיחוֹ הוֹלֵךְ תָּמִים, בִּזְכוּת חֲתַן לַמּוּלוֹת דָּמִים, לְבַשֵּׂר בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת וְנִחוּמִים, לְעַם אֶחָד מְפֻזָּר וּמְפֹרָד בֵּין הָעַמִּים. (אמן:)
הָרַחֲמָן, הוּא יִשְׁלַח לָנוּ כֹּהֵן צֶדֶק אֲשֶׁר לֻקַּח לְעֵילוֹם, עַד הוּכַן כִּסְאוֹ כַּשֶּׁמֶשׁ וְיָהֲלוֹם, וַיָּלֶט פָּנָיו בְּאַדַּרְתּוֹ וַיִּגְלוֹם, בְּרִיתִי הָיְתָה אִתּוֹ הַחַיִּים וְהַשָּׁלוֹם. (אמן:)
בשבת: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים:
בראש חדש: הָרַחֲמָן הוּא יְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:
ביום טוב: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב:
לב' לילות ראשונות של פסח: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלּוֹ טוֹב: לְיוֹם שֶׁכֻּלּוֹ אָרוּךְ לְיוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִין וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִין מִזִּיו הַשְּׁכִינָה וִיהִי חֶלְקֵנוּ עִמָּהֶם:
בראש השנה: הָרַחֲמָן הוּא יְחַדֵּשׁ עָלֵינוּ אֶת הַשָּׁנָה הַזֹּאת לְטוֹבָה וְלִבְרָכָה:
בסוכות: הָרַחֲמָן הוּא יָקִים לָנוּ אֶת סֻכַּת דָּוִד הַנּוֹפָלֶת:
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא: בחול: מַגְדִּיל (ביום שיש בו מוסף אומר: מִגְדּוֹל) יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם: עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
יְראוּ אֶת יְהֹוָה קְדוֹשָׁיו כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו: כְּפִירִים רָשׁוּ וְרָעֵבוּ וְדוֹרְשֵׁי יְהֹוָה לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב: הוֹדוּ לַיהֹוָה כִּי טוֹב כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ: פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן: בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיהֹוָה וְהָיָה יְהֹוָה מִבְטַחוֹ: נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי וְלֹא רָאִיתִי צַדִּיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם: יְהֹוָה עֹז לְעַמּוֹ יִתֵּן יְהֹוָה יְבָרֵךְ אֶת עַמּוֹ בַשָּׁלוֹם:
עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאֵל וְאִמְרוּ אָמֵן:
זימון לברית מילה ונישואין
ברכת המזון לברית מילה
המזמן אומר: נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה.
והמסובים עונים: נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה.
והמזמן אומר: בִּרְשׁוּת אֵל אָיוֹם וְנוֹרָא. מִשְׂגָּב לְעִתּוֹת בַּצָּרָה. אֵל נֶאְזָר בִּגְבוּרָה. אַדִּיר בַּמָּרוֹם יְהֹוָה.
והמסובים עונים: נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה.
והמזמן אומר: בִּרְשׁוּת הַתּוֹרָה הַקְּדוֹשָׁה. טְהוֹרָה הִיא וְגַם פְּרוּשָׁה. צִוָּה לָנוּ מוֹרָשָׁה. משֶׁה עֶבֶד יְהֹוָה.
והמסובים עונים: נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה.
והמזמן אומר: בִּרְשׁוּת הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם. אֶקְרָא לֵאלֹהֵי הָעִבְרִיִּים. אֲהוֹדֶנּוּ בְּכָל אִיִּים. אֲבָרְכָה אֶת יְהֹוָה.
והמסובים עונים: נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה.
והמזמן אומר: בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי. אֶפְתְּחָה בְּשִׁיר פִּי וּשְׂפָתַי. וְתֹאמַרְנָה עַצְמוֹתַי. בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יְהֹוָה.
והמסובים עונים: נוֹדֶה לְשִׁמְךָ בְּתוֹךְ אֱמוּנַי. בְּרוּכִים אַתֶּם לַיְהֹוָה.
והמזמן אומר: בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבּוֹתַי נְבָרֵךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ:
המסובים עונים: בָּרוּךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
והמזמן חוזר: בָּרוּךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
מי שלא אכל עונה: בָּרוּךְ (בעשרה או יותר אֱלֹהֵינוּ) וּמְבוֹרָךְ שְׁמוֹ תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד:
ברכת המזון לנשואין:
דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן. וְאָז אִלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן. נְחֵנוּ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק. שְׁעֵה בִּרְכַּת יְשׁוּרוּן. בְּנֵי אַהֲרֹן:
בִּרְשׁוּת מָרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי. נְבָרֵךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. וְשֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ:
ועונין המסובין: בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. וְשֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
והמזמן חוזר: בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ. וְשֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
(יחיד אינו אומר: בָּרוּךְ הוּא וּבָרוּךְ שְׁמוֹ)
הלכות ברכת המזון
קצת על ברכת המזון מחכמי ישראל
ספר המצוות לרמב"ם על ברכת המזון
מצוה יט.
היא שצונו לברכו אחר אכילה והוא אמרו (דברים ח-י) ''ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך''. ולשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר (דברים ח-י) ''ואכלת ושבעת וברכת''. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים ממסכת ברכות. (והיה עקב, אהבה הלכות ברכות פ"א):
הלכות ברכת המזון ובציעת הפת מתוך השולחן ערוך
הלכות בציעת הפת
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קסו - דין הפסקה בין בציעה לנטילה
ובו סעיף אחד
א יֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵינוֹ צָרִיךְ לִזָּהֵר מִלְּהַפְסִיק בֵּין נְטִילָה לְהַמּוֹצִיא, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁצָּרִיךְ לִזָּהֵר, וְטוֹב (א) לִזָּהֵר. וְאִם שָׁהָה כְּדֵי הִלּוּךְ (ב) כ''ב אַמָּה, מִקְרֵי הֶפְסֵק (תוס' פ' אֵלּוּ נֶאֱמָרִים).
באר היטב (א) ליזהר. כתב בזוהר בשלח שיתפלל קודם נטילה על מזונו ואם שכח להתפלל עד אחר נטילה מותר להפסיק בכך. והעולם נוהגים לומר מזמור ה' רועי בין נטילה להמוציא. מ''א: (ב) כ''ב אמה. עיין מ''א וע''ל סי' ח'. ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד לית לן בה. ע''ת וכ''כ מהרש''ל דדוקא במים אחרונים בעינן תיכף לנטילה ברכה אבל בראשונים אין שם כ''א זהירות בעלמא. ט''ז ועיין יד אהרן:
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קסז - מקום וזמן הבציעה, ומי הוא הבוצע
ובו כ' סעיפים
א בּוֹצֵעַ בַּפַּת, בַּמָּקוֹם שֶׁנֶּאֱפָה (א) הֵיטֵב, וּבְפַת דִּידָן יֵשׁ לִבְצֹעַ בְּצַד הַפַּת וְיַחְתֹּךְ מְעַט מִצַּד הָעֶלְיוֹן וְהַתַּחְתּוֹן (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת), וְיַחְתֹּךּ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה; וְצָרִיךְ לַחְתֹּךְ מְעַט, שֶׁאִם יֶאֱחֹז בַּפְּרוּסָה יַעֲלֶה שְׁאָר כִּכָּר עִמּוֹ, שֶׁאִם לֹא כֵן חָשׁוּב (ב) כִּפְרוּסָה, וְיַנִּיחֶנָּה מְחֻבֶּרֶת לַפַּת וְיַתְחִיל לְבָרֵךְ וְאַחַר שֶׁסִיֵּם הַבְּרָכָה יַפְרִידֶנָּה, כְּדֵי שֶׁתִּכְלֶה הַבְּרָכָה בְּעוֹד שֶׁהַפַּת שָׁלֵם; וְלֹא יִבְצַע פְּרוּסָה קְטַנָּה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּצַר עַיִן, וְלֹא פְּרוּסָה יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כִּרְעַבְתָּן. הגה: וּבְשַׁבָּת לֹא יַחְתֹּךְ בַּכִּכָּר עַד אַחַר הַבְּרָכָה, כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ הַכִּכָּרוֹת שְׁלֵמוֹת (תוס' וּמָרְדְּכַי פ' כֵּיצַד מְבָרְכִין). וּמִכָּל מָקוֹם אִם שָׁכַח וְחָתַךְ כְּמוֹ בַּחֹל, אֵינוֹ מַזִּיק (מָרְדְּכַי). וְנִרְאֶה הָא דְּלֹא יִבְצַע יוֹתֵר מִכַּבֵּיצָה, הַיְנוּ דַּוְקָא בַּחֹל וְאוֹכֵל לְבַדּוֹ, אֲבָל בְּשַׁבָּת אוֹ שֶׁאוֹכֵל עִם הַרְבֵּה בְּנֵי אָדָם וְצָרִיךְ לִתֵּן מִן הַפְּרוּסָה לְכָל אֶחָד (ג) כַּזַּיִת, מֻתָּר לִבְצֹעַ כְּפִי מַה שֶּׁצָּרִיךְ לוֹ. וְע''ל סי' רע''ד.
באר היטב (א) היטב. פי' במקום הקשה ולא במקום הרך. זקן שאין לו שינים יבצע ממקום הרך הלק''ט ח''ב סי' (קפ''ב) [קפ''ח]: (ב) כפרוסה. ונ''ל דאפי' בפרוסה לא יחתוך לגמרי קודם הברכה כדי שתהא יותר גדולה וכן נוהגין. מ''א: (ג) כזית. לכתחלה יש לעשות כן. ועיקר המצוה לתת מהפרוסה שחתך לכל אחד ואחד כזית ולא מהלחם הנשאר. וצריך ליזהר בזה בסעודה גדול'. מט''מ מהרי''ל מ''א:
ב יְבָרֵךְ: (ד) הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ. וְאִם רַבִּים מְסֻבִּים יְכַוְּנוּ לִבָּם לִשְׁמֹעַ בְּרָכָה וְיַעֲנוּ אָמֵן, וְהַמְבָרֵךְ יְכַוֵּן לָאָמֵן שֶׁאוֹמְרִים (אוֹר זָרוּעַ). יִתֵּן רֶוַח בֵּין לֶחֶם וּבֵין מִן.
באר היטב (ד) המוציא. עיין עט''ז מ''ש בשם תולדות יצחק. ויאריך קצת בה''א דהמוציא. האר''י ז''ל:
ג אֵין לְבָרֵךְ קֹדֶם שֶׁיִּתְפֹּס הַלֶּחֶם.
ד יִתֵּן שְׁתֵּי יָדָיו עַל (ה) הַפַּת בִּשְׁעַת בְּרָכָה, שֶׁיֵּשׁ בָּהֶן י' אֶצְבָּעוֹת כְּנֶגֶד י' מִצְווֹת הַתְּלוּיוֹת (ו) בַּפַּת וּלְכָךְ יֵשׁ י' תֵּבוֹת בְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק מַצְמִיחַ חָצִיר לַבְּהֵמָה (תְּהִלִּים קד, יד) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק עֵינֵי כָּל אֵלֶיךָ יְשַׂבֵּרוּ (תְּהִלִּים קמה, טו) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעוֹרָה (דְּבָרִים ח, ח) וְי' תֵּבוֹת בַּפָּסוּק וְיִתֶּן לְךָ (בְּרֵאשִׁית כז, כח).
באר היטב (ה) הפת. ואם יש לו בית יד צריך להסירו הגמ''נ. כשיאמר השם יגביה הפת ובשבת שתיהם. מהרי''ל מ''א: (ו) בפת. אלו הן לא תחרוש בשור וחמור כלאים לקט שכחה ופאה בכורים תרומת מעשר ומעשר שני חלה:
ה לֹא יִבְצַע עַד שֶׁיָּבִיאוּ לְפָנָיו מֶלַח אוֹ לִפְתָּן (פי' רַשִׁ''י כָּל דָּבָר הַנֶּאֱכָל עִם הַפַּת) לְלַפֵּת בּוֹ פְּרוּסַת הַבְּצִיעָה, וְאִם הִיא נְקִיָּה אוֹ שֶׁהִיא מְתֻבֶּלֶת בְּתַבְלִין אוֹ בְּמֶלַח כְּעֵין שֶׁלָּנוּ אוֹ נִתְכַּוֵּן לֶאֱכֹל פַּת חֲרֵבָה, אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַמְתִּין. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם מִצְוָה לְהַנִּיחַ עַל כָּל שֻׁלְחָן מֶלַח קֹדֶם שֶׁיִּבְצַע, כִּי הַשֻּׁלְחָן דּוֹמֶה (ז) לְמִזְבֵּחַ וְהָאֲכִילָה לְקָרְבָּן, וְנֶאֱמַר: עַל כָּל קָרְבָּנְךְ תַּקְרִיב מֶלַח (וַיִּקְרָא ב, יג) (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי הַלֶּקֶט) וְהוּא מָגֵן מִן הַפֻּרְעָנֻיּוֹת (תוס' וְהַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין) וְע''ל (ח) סוֹף סִימָן ק''ע.
באר היטב (ז) למזבח. לכן אסור להרוג כינה על השלחן. ס''ח מ''א: (ח) ס''ס ק''ע. אע''ג דאין אנו נוהגין באכילת מלח משום דיש בפת מלח מ''מ מצוה להניח על השלחן. וכ''כ האר''י ז''ל דעל דרך הנסתר צריך מלח אפי' על פת נקי וכ''כ בית יעקב סי' קס''ה. וכתבו המקובלים דיטביל פרוסת המוציא במלח ג''פ:
ו יֹאכַל מִיָּד וְלֹא יָשִׂיחַ בֵּין בְּרָכָה (ט) לַאֲכִילָה; וְאִם שָׂח, צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ אֶלָּא אִם כֵּן הָיְתָה הַשִּׂיחָה בִּדְבָרִים מֵעִנְיַן דְּבָרִים שֶׁמְּבָרְכִין עָלָיו, כְּגוֹן שֶׁבֵּרַךְ עַל הַפַּת וְקֹדֶם שֶׁאָכַל אָמַר הָבִיאוּ (י) מֶלַח אוֹ לִפְתָּן תְּנוּ לִפְלוֹנִי לֶאֱכֹל, תְּנוּ מַאֲכָל לַבְּהֵמָה וְכַיּוֹצֵא בְּאֵלּוּ, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ. הגה: וּמִכָּל מָקוֹם לְכַתְּחִלָּה לֹא יַפְסִיק כְּלָל (כָּל בּוֹ), וְהָא דְּאִם שָׂח דְּבָרִים בְּטֵלִים צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ, הַיְנוּ דַּוְקָא שֶׁשָּׂח קֹדֶם שֶׁאָכַל הַבּוֹצֵעַ, אֲבָל אַחַר כָּךְ לָא הָוֵי שִׂיחָה (יא) הֶפְסֵק, אַף עַל פִּי שֶׁעֲדַיִן לֹא אָכְלוּ אֲחֵרִים הַמְסֻבִּים, כְּבַר יָצְאוּ כֻּלָּם בַּאֲכִילַת הַבּוֹצֵעַ, כִּי אֵין צְרִיכִים כֻּלָּם לֶאֱכֹל מִן פְּרוּסַת הַבּוֹצֵעַ, רַק שֶׁעוֹשִׂין כֵּן לְחִבּוּב מִצְוָה (רוֹקֵחַ וְאוֹר זָרוּעַ).
באר היטב (ט) לאכילה. וצריך לאכול שיעור כזית קודם שידבר ואם הכניס המוציא לתוך פיו ולעס אין לדבר עד שיבלע ואם שח בעודו לועס א''צ לחזור ולברך. של''ה עיין מ''א ועיין הלק''ט ח''ב סי' ל''ג. עיין ט''ז ס''ק ו' דלא אמר לטעום וכו' ע''ש וצ''ע דבגיטין דף ס''ב אמר אסור לטעום עד שיאכיל לבהמתו. והרב מהור''ר משה חאגי''ז השיב דכלל גדול בש''ס דאין לסמוך כ''א על שנשנה במקומו לזה דייק הט''ז למה אמרו כאן דקאי על ברכות ודו''ק באר היטב אשר לפני: (י) מלח. אפי' לדידן שפת שלנו נילוש במלח. אפ''ה לא הוי הפסק. ט''ז: (יא) הפסק. ט''ז ומ''א חלקו ופסקו דהוי הפסק וכ''כ בפרח שושן חא''ח כלל א' סי' י''ד וט''ז מסיים שראוי לאדם לנהוג בביתו שיצוה לכל א' שיברך לעצמו ברכת המוציא אם יסיח קודם אכילת המוציא והבע''ה הבוצע יכוין שלא יוציא רק מי שלא יפסיק בדברים קודם שיאכל ממילא אין כאן חשש ברכה לבטלה ע''ש. ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ''ג:
ז רְאוּבֵן שֶׁהָיָה נוֹטֵל יָדָיו לַאֲכִילָה, וְיַעֲקֹב הָיָה מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וְנִתְכַּוֵּן לְהוֹצִיא הַשּׁוֹמְעִים, וְאַחַר כָּךְ נִגֵּב רְאוּבֵן יָדָיו וּבֵרַךְ עַל נְטִילַת יָדַיִם, לָא הָוֵי הֶפְסֵק וְיוֹצֵא בְּבִרְכַּת יַעֲקֹב, וְאֵינוֹ צָרִיךְ לַחֲזֹר וּלְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא.
ח שָׁכַח וְאָכַל וְלֹא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא, אִם נִזְכַּר בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה (יב) מְבָרֵךְ, וְאִם לֹא נִזְכַּר עַד שֶׁגָּמַר סְעוּדָתוֹ, אֵינוֹ מְבָרֵךְ.
באר היטב (יב) מברך. כתב ב''י אם יכול לאכול יברך ויאכל מעט. וכתב המ''א וטוב לעשות כן מאחר שהרשב''א כתב דלהראב''ד צריך לברך אע''פ שגמר סעודתו ולכן טוב להוציא עצמו מפלוגתא:
ט אִם הוּא מְסֻפָּק אִם בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא אִם לָאו, אֵינוֹ חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ.
י אִם בִּמְקוֹם בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא בֵּרַךְ: שֶׁהַכֹּל נִהְיָה בִּדְבָרוֹ, אוֹ שֶׁאָמַר: בְּרִיךְ רַחֲמָנָא (יג) מַלְכָּא מַארֵיהּ דְּהַאי פִּתָּא, יָצָא.
באר היטב (יג) מלכא מריה. אפילו לא אמר פתא נמי יצא ב''י ב''ח. וצ''ל מלכא דעלמא מריה דמלך לבד אינו מלכות עי' סי' רי''ד. מ''א:
יא אִם הָיוּ שְׁנַיִם אוֹ רַבִּים, אֶחָד מְבָרֵךְ לְכֻלָּם; וְדַוְקָא הֵסֵבּוּ, שֶׁהוּא דֶּרֶךְ קֶבַע אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵיתוֹ דְּהָוֵי כְּהֵסֵבּוּ (טוּר), אֲבָל אִם הָיוּ יוֹשְׁבִים בְּלֹא הֲסִבָּה, כֵּיוָן שֶׁאֵינָם נִקְבָּעִים יַחַד, כָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ; וְאִם אָמְרוּ: נֹאכַל כָּאן אוֹ בְּמָקוֹם פְּלוֹנִי, כֵּיוָן שֶׁהֵכִינוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, הָוֵי קֶבַע וַאֲפִלּוּ בְּלֹא הֲסִבָּה, וְהָאִדָּנָא שֶׁאֵין אָנוּ רְגִילִים בַּהֲסִבָּה, יְשִׁיבָה דִּידָן בְּשֻׁלְחָן אֶחָד אוֹ בְּלֹא שֻׁלְחָן בְּמַפָּה אַחַת, הָוֵי קְבִיעוּת; וַאֲפִלּוּ לִבְנֵי חֲבוּרָה כַּהֲסִבָּה דִּידְהוּ דָּמִי. וּלְדִידָן, אֲפִלּוּ קָבְעוּ מָקוֹם לַאֲכִילָתָן, אוֹ בַּעַל הַבַּיִת עִם בְּנֵי בֵּיתוֹ, לֹא מְהָנֵי אֶלָּא אִם כֵּן יָשְׁבוּ בְּשֻׁלְחָן א' אוֹ בְּמַפָּה אַחַת.
יב אִם הָיוּ רוֹכְבִים וְאָמְרוּ: (יד) נֹאכַל, אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ, שֶׁלֹּא יָרְדוּ מֵהַבְּהֵמוֹת, מִצְטָרְפִין כֵּיוָן שֶׁעָמְדוּ בְּמָקוֹם אֶחָד, אֲבָל אִם הָיוּ אוֹכְלִים (טו) וְהוֹלְכִים, לֹא; וְאִם הָיוּ אוֹכְלִים בְּשָׂדֶה מְפֻזָּרִים וּמְפֹרָדִים, אַף עַל פִּי שֶׁאוֹכְלִים כֻּלָּם בְּשָׁעָה אַחַת וּמִכִּכָּר אֶחָד, כֵּיוָן שֶׁלֹּא קָבְעוּ מָקוֹם, וְאוֹכְלִים מְפֻזָּרִים, אֵינָם מִצְטָרְפִין.
באר היטב (יד) נאכל. אע''ג דלעיל כתב דלא מהני אמירה אא''כ ישבו בשלחן א' היינו בבית אבל בשדה דליכא שלחן הוי קביעות באמירה בלא שלחן. מ''א: (טו) והולכים לא. פי' לא מהני אמירה. וצ''ע אם יושבים בעגלה א' ואמרו נאכל כאן ואוכלין יחד אם מצטרפין. ובספינה פשוט דקביעות גמור הוא. מ''א:
יג הֵיכָא דְּלֹא קָבְעוּ מָקוֹם דְּאָמְרִינַן שֶׁכָּל אֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אִם כִּוֵּן הַמְבָרֵךְ (טז) לְהוֹצִיאָם וְהֵם נִתְכַּוְּנוּ לָצֵאת, יָצְאוּ.
באר היטב (טז) יצאו. והמ''א הניח דבר זה בצ''ע ע''ש:
יד אִם הַמְסֻבִּים רַבִּים, גָּדוֹל שֶׁבְּכֻלָּם (יז) בּוֹצֵעַ. הגה: אִם הֵם שָׁוִים וְאֶחָד מֵהֶן כֹּהֵן, מִצְוָה לְהַקְדִּימוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן עַם הָאָרֶץ, תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם (יח) לוֹ; וְאִם הַכֹּהֵן גַּם כֵּן תַּלְמִיד חָכָם, אֶלָּא שֶׁהוּא פָּחוֹת מִן הַשֵּׁנִי, טוֹב (יט) לְהַקְדִּימוֹ אֲבָל אֵין חִיּוּב בַּדָּבָר. וע''ל סי' ר''א (וּמָרְדְּכַי פ' בְּנֵי הָעִיר בֵּית יוֹסֵף סי' קל''ה בְּשֵׁם רַשְׁבָּ''א) וְאִם יֵשׁ עִמָּהֶם בַּעַל הַבַּיִת, הוּא (כ) בּוֹצֵעַ וַאֲפִלּוּ אִם הָאוֹרֵחַ גָּדוֹל וְהַמְבָרֵךְ יֹאמַר תְּחִלָּה בִּרְשׁוּת (כא) מוֹרַי וְרַבּוֹתַי (אוֹר זָרוּעַ וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
באר היטב (יז) בוצע. והחתן בוצע ביום חתונתו אעפ''י שיש גדול ממנו. ב''י מ''א: (יח) לו. ואם הת''ח נותן לו רשות אין כאן בית מיחוש שכנה''ג. והב''ח כ' דיש להחמיר שלא ליתן ת''ח רשות לכהן ע''ה וכ''כ המ''א: (יט) להקדימו. ומאריך ימים בכך. עיין ע''ת ובספר באר שבע דף כ''ג: (כ) בוצע. ונהגו לחלוק כבוד לאורח וכ''מ בגמ' דר' אבהו חלק כבוד לר' זירא לבצוע. מ''א: (כא) מורי. ונהגו ליטול רשות מכהן קודם הת''ח דהא מצוה להקדימו ומ''מ לא מהני מי שאומר ברשות אם לא נתן לו הכהן רשות. מ''א:
טו אֵין הַמְסֻבִּין רַשָּׁאִים לִטְעֹם עַד שֶׁיִּטְעֹם הַבּוֹצֵעַ. אֲבָל מֻתָּר לָתֵת לְכָל אֶחָד חֶלְקוֹ קוֹדֵם שֶׁאוֹכֵל הוּא, וְהֵם יַמְתִּינוּ עַד שֶׁיֹּאכַל הוּא (תּוֹס' וּמָרְדְּכַי פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ); וְאִם כָּל אֶחָד אוֹכֵל מִכִּכָּרוֹ וְאֵין כֻּלָּם זְקוּקִים לַכִּכָּר שֶׁבְּיַד הַבּוֹצֵעַ, רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם; וְאִם הוּא שַׁבָּת, צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא לִפְנֵי הַמְסֻבִּים לֶחֶם מִשְׁנֶה חוּץ מִמַּה שֶּׁלִּפְנֵי הַבּוֹצֵעַ, וְאָז יִהְיוּ רַשָּׁאִים לִטְעֹם קֹדֶם הַבּוֹצֵעַ.
טז אֵין הַבּוֹצֵעַ רַשַּׁאי לִבְצֹעַ עַד שֶׁיִּכְלֶה אָמֵן מִפִּי רֹב הָעוֹנִים.
יז הַבּוֹצֵעַ פּוֹשֵׁט יָדוֹ תְּחִלָּה לַקְּעָרָה לֶאֱכֹל, וְאִם בָּא לַחֲלֹק כָּבוֹד לְמִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, רַשַּׁאי.
יח הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן (כב) פְּרוּסָה לִפְנֵי כָּל אֶחָד וְהָאֶחָד נוֹטֵל פְּרוּסָה בְּיָדוֹ, וְאֵין הַבּוֹצֵעַ נוֹתֵן בְּיַד הָאוֹכֵל אֶלָּא אִם כֵּן הָיָה (כג) אָבֵל. פֵּרְשָׂה צִיּוֹן בְּיָדֶיהָ (אֵיכָה א, יז) רֶמֶז לִפְרוּסַת הַמּוֹצִיא שֶׁנּוֹתְנִין בְּיָדוֹ בִּשְׁעַת אֲבֵלוּת (בֵּית יוֹסֵף וְאַבּוּדַרְהַם בְּשֵׁם רַמְבַּ''ם פ''ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּתְשׁוּבוֹת הָרַשְׁבָּ''א).
באר היטב (כב) פרוסה. ואסור לזרוק הפת כמ''ש סי' קע''א: (כג) אבל. ובשבת פורס כדרכו דאין אבילות בשבת:
יט מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל אֵינוֹ יָכוֹל לְבָרֵךְ בִּרְכַּת (כד) הַמּוֹצִיא לְהוֹצִיא הָאוֹכְלִים, אֲבָל (כה) לִקְטַנִּים יָכוֹל לְבָרֵךְ אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם, כְּדֵי לְחַנְּכָם בְּמִצְווֹת.
באר היטב (כד) המוציא. וה''ה בכל ברכת הנהנין: (כה) לקטנים. אפילו אינם בני ביתו. ט''ז:
כ אֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת, שֶׁהוּא חַיָּב לֶאֱכֹל פַּת, לֹא יְבָרֵךְ לוֹ חֲבֵרוֹ בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא, אִם אֵינוֹ אוֹכֵל; וְלֹא שָׁרֵי לְבָרֵךְ לַאֲחֵרִים אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ טוֹעֵם, אֶלָּא בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא דְּמַצָּה בְּלֵיל רִאשׁוֹן שֶׁל פֶּסַח, וּבִרְכַּת הַיַּיִן דְּקִדּוּשׁ, בֵּין שֶׁל לַיְלָה בֵּין שֶׁל יוֹם. הגה: וְיֵשׁ לֶאֱכֹל הַפְּרוּסָה שֶׁבָּצַע עָלֶיהָ קֹדֶם שֶׁיֹּאכַל פַּת אַחֵר, (כו) שֶׁתְּהֵא נֶאֱכֶלֶת לְתֵאָבוֹן, וְהוּא מִשּׁוּם חִבּוּב מִצְוָה (אָגוּר וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם שִׁבּוֹלֵי לֶקֶט).
באר היטב (כו) אחר. י''א לאוכלה באחרונה. לכן יאכל קצת בתחלה וקצת בסוף של''ה. אין להאכיל מפרוסת הבציעה לעכו''ם או לבהמה. אבודרה''ם ט''ז מ''א:
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קסח - על איזה מיני פת מברכין
ובו י''ז סעיפים
א הָיוּ לְפָנָיו חֲתִיכוֹת שֶׁל פַּת, וּפַת שָׁלֵם הַכֹּל מִמִּין אֶחָד, מְבָרֵךְ עַל הַשָּׁלֵם אֲפִלּוּ הוּא פַּת קִבָּר (פי' לֶחֶם שֶׁאֵינוֹ נָקִי) וְקָטָן, וְהַחֲתִיכוֹת פַּת נְקִיָּה וּגְדוֹלָה; אֲבָל אִם הַשָּׁלֵם שְׂעוֹרִים וְהַחֲתִיכוֹת מֵחִטִּים, אֲפִלּוּ הִיא קְטַנָּה מַנִּיחַ הַפְּרוּסָה תַּחַת (א) הַשְּׁלֵמָה וּבוֹצֵעַ מִשְּׁתֵּיהֶן יַחַד. הגה: וְכָל זֶה כְּשֶׁרוֹצֶה לֶאֱכֹל מִשְּׁנֵיהֶם, אֲבָל אִם אֵינוֹ רוֹצֶה לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאֶחָד, יִבְצַע עָלָיו וְאֵין לָחוּשׁ לַשֵּׁנִי, אַף עַל פִּי שֶׁחָשׁוּב אוֹ חָבִיב עָלָיו (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל''ב).
באר היטב (א) השלימה. ודוקא כשסעד יחידי אבל אם שנים הם טוב שיברך א' על הפת שלם וא' יברך על הפרוסה. מט''מ ב''ח ושל''ה בשם רש''ל. ואם הא' שיפון א''צ להניחו דאינו ממין ז' עיין מ''א:
ב אִם ב' שְׁלֵמוֹת מִמִּין אֶחָד, אַחַת גְּדוֹלָה וְאַחַת קְטַנָּה, מְבָרֵךְ עַל הַגְּדוֹלָה; אִם יֵשׁ לְאָדָם שְׁנֵי חֲצָאֵי לֶחֶם וְאֵין לוֹ לֶחֶם שָׁלֵם, יְחַבְּרֵם יַחַד בְּעֵץ אוֹ בְּשׁוּם דָּבָר שֶׁלֹּא יְהֵא נִרְאֶה, וְדִינוֹ כְּדִין שָׁלֵם; וַאֲפִלּוּ בְּשַׁבָּת יָכוֹל (ב) לְחַבְּרָם.
באר היטב (ב) לחברם. דבעינן לחם משנה ובחול אין נוהגין לחברם. וכשמחברם בשבת יזהר שלא ליקח עץ שהוא מוקצה מ''א עיין בתשובת פנים מאירות בשיטתו לזבחים דף ק''ה ע''ב שדחה דברי רוקח ממ''ש התוס' שם בד''ה חיבור אוכלין וכו' ע''ש ועיין יד אהרן שמיישב:
ג שְׁנֵי גְּלוּסְקָאוֹת הַדְּבוּקִים יַחַד שֶׁנֶּאֱפוּ וְנֶחְתַּךְ מִן הָאַחַת וְהַשְּׁנִיָּה נִשְׁאֲרָה שְׁלֵמָה, טוֹב לְהַפְרִיד הַחֲתִיכָה מֵהַשְּׁלֵמָה כְּדֵי שֶׁתְּהֵא נִרְאֵית שְׁלֵמָה, מִמַּה שֶּׁיַּנִּיחֶנָּה דָּבוּק בָּהּ אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֵית יוֹתֵר גְּדוֹלָה. הגה: וְלֹא יִבְצַע מִמֶּנָּה בַּמָּקוֹם שֶׁהָיְתָה דְּבֻקָּה בַּחֲבֶרְתָּהּ, שֶׁשָּׁם נִרְאֵית כִּפְרוּסָה, אֶלָּא יִבְצַע מִמָּקוֹם הַשָּׁלֵם שֶׁבָּהּ (מַהֲרִי''ל).
ד פַּת שְׂעוֹרִין וּפַת כֻּסְמִין, מְבָרֵךְ עַל שֶׁל שְׂעוֹרִים כֵּיוָן שֶׁהוּא מִמִּין ז', אַף עַל פִּי שֶׁהַכֻּסְמִין יָפִים; פַּת נְקִיָּה וּפַת קִבָּר, מְבָרֵךְ עַל (ג) הַנְּקִיָּה; וְאִם שְׁתֵּיהֶן נְקִיּוֹת וְזוֹ לְבָנָה (ד) יוֹתֵר מִזּוֹ, מְבָרֵךְ עַל הַלְּבָנָה יוֹתֵר.
באר היטב (ג) הנקיה. אפילו הקיבר גדול מהנקיה. כתב ב''י אפילו אמר הבוצע דפת נקי אינו חביב עליו בטלה דעתו אצל כל אדם והמ''א הקשה עליו מסי' רי''א ע''ש והיד אהרן מיישבו: (ד) יותר. ואם השנייה גדולה מזו יש להסתפק. מ''א:
ה פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים נְקִיָּה וּפַת קִבָּר שֶׁל יִשְׂרָאֵל, אִם אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים מְבָרֵךְ עַל אֵיזֶה מֵהֶם (ה) שֶׁיִּרְצֶה; וְאִם הוּא נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, מְסַלֵּק פַּת נָקִי שֶׁל (ו) עוֹבֵד כּוֹכָבִים מֵעַל הַשֻּׁלְחָן עַד לְאַחַר בִּרְכַּת הַמּוֹצִיא; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת אֵינוֹ נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל כָּל הַסְעֻדָּה רַק פַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים כִּי הִיא נְקִיָּה, אֲבָל בְּנֵי בֵּיתוֹ אָכְלוּ מִפַּת שֶׁאֵינוֹ נָקִי שֶׁל יִשְׂרָאֵל, וּשְׁתֵּי הַלֶּחֶם מוּנָחִים עַל (ז) הַשֻּׁלְחָן, צָרִיךְ לִבְצֹעַ עַל פַּת נְקִיָּה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, הוֹאִיל וְהוּא הַבּוֹצֵעַ וְאֵין דַּעְתּוֹ לֶאֱכֹל אֶלָּא מֵאוֹתוֹ פַּת; וְאִם בַּעַל הַבַּיִת נִזְהָר מִפַּת עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְיִשְׂרָאֵל שֶׁאֵינוֹ נִזְהָר בְּכָךְ מֵסֵב עִמּוֹ עַל הַשֻּׁלְחָן, כֵּיוָן דְּמִצְוָה מֻטֶּלֶת עַל בַּעַל הַבַּיִת, יִבְצַע מִן הַיָּפֶה שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְכֵיוָן שֶׁהֻתַּר לִבְצֹעַ הֻתַּר לְכָל הַסְעֻדָּה. הגה: וְדַוְקָא שֶׁחָבִיב עָלָיו אוֹתוֹ פַּת, אֲבָל אִם אֵינוֹ חָבִיב עָלָיו, בְּלֹא אִסּוּר פַּת שֶׁל עוֹבֵד כּוֹכָבִים אֵינוֹ צָרִיךְ לְהַקְדִּימוֹ (תְּרוּמַת הַדֶּשֶׁן סי' ל''ב).
באר היטב (ה) שירצה. עי' ט''ז ומ''א. אם של גוי פרוסה נקי ושל ישראל שלמה וקיבר מברכין על של ישראל דשתי מעלות יש לו. וכן אם של ישראל פרוסה נקי ושל גוי שלם וקיבר מברך ג''כ על של ישראל דיש לו ג''כ שתי מעלות עי' עטרת זקנים: (ו) עכו''ם. ט''ז הגיה דצ''ל ואם הוא נזהר מפש''ג יברך דוקא על ישראל אפי' הוא קיבר וי''א שהוא מסלק וכו' ע''ש: (ז) השלחן. דאז אינו יכול לסלקו מפני האורח:
ו פַּת הַבָּאָה בְּכִסְנִין, מְבָרֵךְ עָלָיו: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וּלְאַחֲרָיו: בְּרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אָכַל מִמֶּנּוּ שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים רְגִילִים לִקְבֹּעַ (ח) עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא לֹא שָׂבֵעַ מִמֶּנּוּ, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם מִתְּחִלָּה הָיָה בְּדַעְתּוֹ לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ מְעַט, וּבֵרַךְ: בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת, וְאַחַר כָּךְ אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים קוֹבְעִים עָלָיו, יְבָרֵךְ עָלָיו בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בֵּרַךְ הַמּוֹצִיא (ט) תְּחִלָּה; וְאִם אָכַל שִׁעוּר שֶׁאֲחֵרִים אֵין קוֹבְעִים עָלָיו, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא קוֹבֵעַ עָלָיו, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעַיִן שָׁלֹשׁ, דִּבְטֵלָה דַּעְתּוֹ אֵצֶל כָּל אָדָם.
באר היטב (ח) עליו. נ''ל דאם הוא קבע סעודתו עליו אעפ''י שאכל עמו בשר ודברים אחרים ואלו אכלו לבדו לא הי' שבע ממנו אפ''ה מברך המוציא וג' ברכות ואם אכלו לבדו בעי' שיאכל כ''כ שאחרים רגילים לשבוע ממנו לבדו ואם הוא שבע ממנו וגם אחרים רגילין לשבוע ממנו כשמלפתין עמו דבר אפי' אכלו לבדו מברך המוציא כיון ששבע ממנו מ''א ועי' בס' פרח שושן חא''ח כלל א' סי' ג' מ''ש עליו ועי' ביד אהרן: (ט) תחלה. משמע אע''ג דנמלך באמצע לאכול יותר א''צ לברך המוציא דהא לית ביה שיעורא בנותר. וכ''כ מהרש''ך ח''א קס''ג. ופשוט דאם לאחר שאכל מעט נמלך לאכול עוד כשיעור קביעות צריך ליטול ולברך המוציא. מ''א:
ז פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין, יֵשׁ מְפָרְשִׁים: פַּת שֶׁעָשׂוּי כְּמִין כִּיסִים שֶׁמְּמַלְּאִים אוֹתָם (י) דְּבַשׁ אוֹ סוּקָר וֶאֱגוֹזִים וּשְׁקֵדִים וְתַבְלִין, וְהֵם הַנִּקְרָאִים רישקלא''ש די אל חש''ו; וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁהִיא עִסָה שֶׁעֵרֵב בָּהּ דְּבַשׁ אוֹ שֶׁמֶן אוֹ חָלָב אוֹ מִינֵי תַּבְלִין וַאֲפָאָהּ, וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה טַעַם תַּעֲרֹבֶת הַמֵּי פֵּרוֹת אוֹ הַתַּבְלִין נִכָּר בָּעִסָה, וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁזֶּה נִקְרָא (יא) פַּת גָּמוּר, אֶלָּא אִם כֵּן יֵשׁ בָּהֶם הַרְבֵּה תַּבְלִין אוֹ דְּבַשׁ כְּמִינֵי מְתִיקָה שֶׁקּוֹרִין (יב) לעקי''ךְ שֶׁכִּמְעַט הַדְּבַשׁ וְהַתַּבְלִין הֵם עִקָּר, וְכֵן נוֹהֲגִים (רַשִׁ''י וְעָרוּךְ וְכֵן יֵשׁ לְפָרֵשׁ דַּעַת רַמְבַּ''ם); וְיֵשׁ מְפָרְשִׁים שֶׁהוּא פַּת, בֵּין מְתֻבֶּלֶת בֵּין שֶׁאֵינָהּ מְתֻבֶּלֶת, שֶׁעוֹשִׂים אוֹתָם אוֹתָם כְּעָבִים יְבֵשִׁים וְכוֹסְסִין (יג) אוֹתָם, וְהֵם הַנִּקְרָאִים בישקוני''ש, וַהֲלָכָה כְּדִבְרֵי כֻּלָּם שֶׁלְּכָל אֵלּוּ הַדְּבָרִים נוֹתְנִים לָהֶם דִּינִים שֶׁאָמַרְנוּ בְּפַת הַבָּאָה (יד) בְּכִסְנִין.
באר היטב (י) דבש. פי' שרש''י מפרש פת הבאה בכיסנין היינו מצד המילוי והעיסה עצמה נילושה במים אלא שמלאוהו בצוק''ר או דבש או אגוזים. ובכלל זה מה שעושין בפורים עיסה רחבה וכפולה וממלאין אותה בשומשמין. והי''א הוא הרמב''ם דס''ל דכיסנין הוא מצד העיסה עצמה שנילושה בדבש או תבלין. ונסתפק הב''י אי נימא דוקא שנילושה בהרבה דבש והמיעוט מים אבל אי הוי מיעוט דבש בטל לגבי רוב מים והוי פת גמור. או דלמא אפי' ע''י תערובות מעט דבש כל שניכר הטעם בעיסה מיקרי כיסנין. וכתב דלענין הלכה כיון דמידי דרבנן הוא יש להקל כדברי כולם ועי' מ''ש המ''א על הרמב''ם ועי' בתשובת פנים מאירות סי' ס''ח: (יא) פת גמור. פי' אם אין בו אלא מעט דבש וע''כ יפה עושין שאופין בשבת שמל''ץ קוכי''ן ללחם משנה כי אין שם רק מעט שומן. וכתב הט''ז נראה דלא פליג רמ''א אלא אהך מילתא לחוד. אבל על מ''ש הש''ע תחלה מצד המילוי וכן מ''ש אח''כ וי''מ וכו' לא פליג. ונ''ל דלענין כיסנין שהם מחמת המילוי אפי' אם ניקח המילוי ממנו ונשאר הבצק לבד הוי עדיין דין כיסנין עליו והטעם דאנו הולכים בתר שעת אפייה ט''ז. קרעפלי''ך של פורים הוי כיסנין: (יב) לעקי''ך. ב''ח בשם רש''ל כתב דגם על לעקי''ך אין לברך במ''מ אא''כ הדבש עיקר וקמח מעט וכתב הט''ז עליו דברי יחיד הם והעיקר תלוי בלישה אם נילוש ברוב דבש ומעט מים הוי כיסנין ע''ש: (יג) אותם. היינו הקיכל''ך שעושין בסעודה לתיאבון ולא כדי להשביע: (יד) בכיסנין. הטעם דברכת במ''מ פוטר הכל אפי' עיסה דהא זיין אלא שמפני חשיבות הפת קבעי עליו המוציא ושלש ברכות מש''ה כל כמה שלא ברור לנו שיש שם חשיבות ואינו בכלל כיסנין יש להקל שלא להצריך המוציא וג' ברכות ט''ז. והב''ח מחמיר אפי' אית בהו תבלין או דבש דלא יאכלם אלא בתוך הסעודה אא''כ הדבש והתבלין הן מרובים מהקמח ע''ש וט''ז דחה דבריו ע''ש ועי' בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' כ''ד דף י''ג:
ח לַחְמָנִיּוֹת, אוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן עָבָה שֶׁקּוֹרִין (טו) אובליא''ש, לֶחֶם גָּמוּר הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאוֹתָן שֶׁבְּלִילָתָן רַכָּה וְדַקִּים מְאֹד שֶׁקּוֹרִין (טז) ניבלא''ש, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם קָבַע (יז) סְעוּדָתוֹ עֲלֵיהֶם, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִי אָכִיל לְהוּ בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה שֶׁלֹּא מֵחֲמַת (יח) הַסְעֻדָּה, טְעוּנִים בְּרָכָה (יט) לִפְנֵיהֶם וְלֹא לְאַחֲרֵיהֶם, אֲבָל אוֹתָם רְקִיקִים דַּקִּים שֶׁנּוֹתְנִים מִרְקַחַת עֲלֵיהֶם, הֵם טְפֵלִים לְגַבֵּי (כ) הַמִּרְקַחַת וּבִרְכַּת הַמִּרְקַחַת פּוֹטַרְתָּן.
באר היטב (טו) אובליא''ש. נראה שהוא נאפה מבלי גלגול רק שמערב קמח עם מים לישה עבה. ט''ז: (טז) ניבלא''ש. שקורין נאלסינק''י דהיינו שמערבין קמח עם מים בקדירה כמו דייסא ושופכין העיסה על עלי ירקות רחבים ונאפים בתנור עם העלים: (יז) סעודתו. ושיעור קבע הוא ג' או ד' ביצים עיין בספר פרח שושן כלל א' סי' ד' ועיין יד אהרן ע''ל ס''ק ח' מש''ש בשם מ''א. וט''ז העלה דאין לקבוע סעודה ולברך המוציא בכל מינים שבלילתן רכה והם דקים אבל המין שקורין נאלסינק''י מהני קביעות לברך המוציא דהא אינם דקים ע''ש: (יח) הסעודה. פי' שאין אוכלין לשבוע אלא לתענוג או לקינוח להקל מכובד המאכל: (יט) לפניהם. וא''כ כל מיני פת הנזכרים בסעיף ז' טעונים ברכה לפניהם תוך הסעודה כשאוכלין לקינוח והא דקי''ל בירך על הפת פטר את הפרפרת היינו כשבאין להמשיך תאות המאכל. כללא דמילתא כל שאוכל למזון ולתבשיל כגון עפי''ל פלאדין ופאווידלי פלאדין תמיד מחמת הסעודה הם באים וא''צ לברך עליהם תוך הסעודה כי הפרי נעשה תבשיל תוך המולייתא וקימחא עיקר ואין להחמיר וליקח קצת תפוחים מבפנים ולברך עליהם בפה''ע דהוי ברכה לבטלה דקימחא עיקר עיין סי' קע''ז. ודבר שבא לקינוח או לתענוג כגון עוגות דקות או מיני מתיקה שכתב בס''ז צריכה ברכה ואין הפת פוטרתן אא''כ שבאין להמשיך תאות המאכל מ''א. ואפלטק''ס והויז''ן בלאזי''ן שקורין פריטל''ך צריך לברך במ''מ בתוך הסעודה. ט''ז: (כ) המרקחת. היינו כגון מה שמטגנין בפורים נויא''ט על עיסות שאין לברך על אותה עיסה כ''ז שאוכל אותה עם הנוא''ט. אבל אס אוכל העיסה בפ''ע מברך עליה במ''מ דבשעת אפיה לא נאפה בתורת לחם ע''ל ס''ק י''א ט''ז:
ט פַּת גָּמוּר, אֲפִלּוּ פָּחוֹת (כא) מִכַּזַּיִת, מְבָרֵךְ עָלָיו: הַמּוֹצִיא, אֲבָל לְאַחֲרָיו אֵינוֹ מְבָרֵךְ כְּלוּם, כָּל שֶׁלֹּא אָכַל כַּזַּיִת.
באר היטב (כא) כזית. מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר תוך כדי אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על הראשון. נסתפק בהלק''ט ח''ב סי' קמ''ז אם מחויב לברך לאחריו. ועיין עוד שם סי' רנ''ז:
י חביצ'' א, דְּהַיְנוּ פֵּרוּרֵי לֶחֶם שֶׁנִּדְבָּקִים יַחַד עַל יְדֵי מָרָק, אִם (כב) נִתְבַּשֵּׁל, אִם יֵשׁ בָּהֶם (כג) כַּזַּיִת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, אַף עַל פִּי שֶׁנִּרְאֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ תֹּאַר לֶחֶם, אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא (כד) בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אֵינוֹ מְבֻשָּׁל, אֶלָּא שֶׁהוּא מְחֻבָּר עַל יְדֵי דְּבַשׁ אוֹ מָרָק, אִם יֵשׁ בַּפְּרוּסוֹת כַּזַּיִת מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ אֵין לוֹ תֹּאַר לֶחֶם; וְאִם אֵין בָּהֶם כַּזַּיִת, אִם יֵשׁ בָּהֶם תֹּאַר לֶחֶם, דְּהַיְנוּ שֶׁהוּא נִכָּר וְיָדוּעַ שֶׁהוּא לֶחֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; וְאִם אֵין בָּהֶם תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם אֵינוֹ לֹא מְבֻשָּׁל וְלֹא מְחֻבָּר, אֶלָּא מְפֹרָר (כה) דַּק דַּק, אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בּוֹ כַּזַּיִת וְלֹא תֹּאַר לֶחֶם, מְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְע''ל סי' קפ''ד כַּמָּה שִׁעוּר אֲכִילָה לְבָרֵךְ עָלֶיהָ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן.
באר היטב (כב) נתבשל. דהיינו שנתן הלחם בכלי ראשון אבל אם הניח הפירורין בקערה ועירה עליהם רותחין לא מיקרי נתבשל ב''י מרדכי. וכתב המ''א נ''ל מאחר שיש מחלוקת בי''ד סי' ס''ח אם עירוי מבשל ככלי ראשון לכן יש למנוע שלא לאכול פירורין שעירה עליהם מכ''ר ונראה שיש בו תואר לחם וכ''ש כשאוכל הרבה עד ששבע ממנו דהוי ספק דאורייתא אם יברך ב''ה לכן יברך על פת אחר תחלה כמ''ש סי' קע''ז: (כג) כזית. פי' שבכל פרוסה בפ''ע הוי כזית: (כד) במ''מ. ובכל הני אפי' קבע סעודתו עליו מברך במ''מ כיון דלאו פת הוא כלל וע''ל ס''ק י''ז. איתא בגמרא אם פירר הלחם עד שמחזירן כסולת ואחר כך חזר וגבלן יחד וחזר ואפאן צריך לברך המוציא. וכתב המ''א א''כ אותם שעושים פרימזלי''ך מלחם מפורר או מלחם שרוי במים צריך לברך המוציא כיון שתחלתו היה לחם לא נפק מתורת פת עד שאין בכל א' כזית. ומ''מ אם עירב בהן קמח וטגנן בשומן או לשו בהן צ''ע אם נלך אחר הרוב. ועיין סעיף י''ג. וכנה''ג בשם הש''ך ח''א סי' קס''ג פסק בפשיטות דיברך במ''מ ע''ש. ומיהו אותן המטגנים פרוסות שלימות פשוט דמברך המוציא כמ''ש בש''ע. מ''א ע''ש: (כה) דק דק. דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת:
יא יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר דְּפֵרוּרִין שֶׁנּוֹתְנִין (כו) בְּמַיִם וְהַמַּיִם מִתְלַבְּנִים מֵחֲמַת הַפֵּרוּרִין, אָזִיל לֵיהּ תּוֹרִיתָא (פֵּרוּשׁ כְּאִלּוּ אָמַר תֹּאֲרִיתָא כְּלוֹמַר תֹּאַר הַלֶּחֶם) דְּנַהֲמָא וְאֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ.
באר היטב (כו) במים. וה''ה הנותנים חתיכות פת שמייבשין על הגחלים בשכר וקורין פעני''ץ נמי דינא הכי של''ה. והיינו שאין בהם כזית בכל א' וכמ''ש בסעיף שאח''ז:
יב יֵשׁ מִי שֶׁאוֹמֵר שֶׁפַּת הַשָּׁרוּי (כז) בְּיַיִן אָדֹם אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וְנִרְאֶה שֶׁאֵין דְּבָרָיו אֲמוּרִים אֶלָּא בְּפֵרוּרִין אוֹ בִּפְרוּסוֹת, שֶׁאֵין בְּכָל אַחַת כַּזַּיִת.
באר היטב (כז) ביין אדום. שעי''ז נשתנה צורתו אבל בלבן הוי דינו עד שיתלבן היין מחמת הפת כמ''ש בסעיף שלפני זה ולענין אם חייב לברך על היין נראה דאזלינן בתר העיקר אם היין עיקר ואכילת הפת בתוכו למתק את השתיה מברך על היין ופוטר את הפת ואם הפת עיקר והיין למתק לו האכילה מברך על הפת ופוטר את היין ואם שתיהם עיקרים מברך על שניהם על הפת במ''מ ועל היין בורא פרי הגפן ע''ת ועיין מ''א ס''ק למ''ד:
יג אֲפִלּוּ דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ (פֵּרוּשׁ לִישַׁת הַקֶמַח בְּמַיִם) עָבָה, אִם בִּשְּׁלוֹ אוֹ טִגְּנוֹ אֵין מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא, אֲפִלּוּ שֶׁיֵּשׁ עָלֶיהָ תּוֹרִיתָא (כח) דְּנַהֲמָא וַאֲפִלּוּ נִתְחַיְּבָה (כט) בְּחַלָּה, דְּבִרְכַּת הַמּוֹצִיא אֵינוֹ הוֹלֵךְ אֶלָּא אַחַר שְׁעַת אֲפִיָּה; וְיֵשׁ חוֹלְקִין וְאוֹמְרִים דְּכָל שֶׁתְּחִלַּת הָעִסָה עָבָה, אֲפִלּוּ רִכְּכָהּ אַחַר כָּךְ בְּמַיִם וַעֲשָׂאָהּ סֻפְגָּנִין (פֵּרוּשׁ עִסָה שֶׁלָּשׁוּהָ וַעֲשָׂאוּהָ כְּמִין סְפוֹג) וּבִשְּׁלָהּ בְּמַיִם אוֹ טִגְּנָהּ בְּשֶׁמֶן, מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְנָהֲגוּ (ל) לְהָקֵל, וִירֵא שָׁמַיִם יֵצֵא יְדֵי שְׁנֵיהֶם, וְלֹא יֹאכְלֵם אֶלָּא עַל יְדֵי שֶׁיְּבָרֵךְ עַל לֶחֶם אַחֵר תְּחִלָּה. הגה: וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בִּדְאִית בֵּהּ לְאַחַר אֲפִיָּה תֹּאַר לֶחֶם (לְשׁוֹן הַטּוּר וְהַפּוֹסְקִים), אֲבָל אִי לֵית בֵּיהּ תֹּאַר לֶחֶם כְּגוֹן לאקשי''ן שֶׁקּוֹרִין בְּל''א ורומזלי''ף, לְכֻלֵּי עָלְמָא אֵין מְבָרְכִין עֲלֵיהֶם הַמּוֹצִיא וְלֹא ג' בְּרָכוֹת, דְּלֹא מִקְרֵי לֶחֶם; אֲבָל פשטיד''א (לא) וקרעפלי''ף מִקְרֵי תֹּאַר לֶחֶם (מָרְדְּכַי פֶּרֶק כָּל שָׁעָה) וְאֵין לְאָכְלָם אֶלָּא אִם כֵּן בֵּרַךְ עַל שְׁאָר הַפַּת תְּחִלָּה. וְכָל זֶה לֹא מַיְרֵי אֶלָּא בְּעִסָּה שֶׁאֵין בָּהּ שֶׁמֶן וּדְבַשׁ וְכַיּוֹצֵא בּוֹ, אֶלָּא שֶׁמְּטֻגָּן בָּהֶן, אֲבָל אִם נִלּוֹשׁ בָּהֶן כְּבַר נִתְבָּאֵר דִּינוֹ אֵצֶל פַּת הַבָּאָה בְּכִיסְנִין.
באר היטב (כח) דנהמא. פי' כגון שאפאו באלפס אפ''ה לא הוי לחם ול''ד למ''ש בסעיף י' דהתם הוי לחם מעיקרא לכן כל זמן שיש בו תואר לחם לא נפיק מתורת לחם ועי' סי''ד בהג''ה דמעט משקה לא מיקרי משקה: (כט) בחלה. פי' למ''ד דחייב בחלה אבל אנן קי''ל דפטורה כמ''ש בי''ד סי' שכ''ט עיין מ''א: (ל) להקל. פי' שאין מברכין המוציא רק במ''מ ומ''מ נ''ל שאם שבע ממנו הוי ספק דאורייתא וצריך לברך בה''מ מספק כמ''ש סי' קפ''ד ס''ד מ''א: (לא) וקרעפלי''ך. פי' שממולאין בבשר דאלו ממולאים במיני פירות הוי כיסנין כמ''ש ס''ז אפי' נאפה בתנור מ''א. וט''ז כתב דלעולם הוי כיסנין אפילו ממולאים בבשר ע''ש ועמ''ש בס''ק ד':
יד חָלוּט (פֵּרוּשׁ כְּמִין פַּת חוֹלְטִין אוֹתוֹ בְּרוֹתְחִין) שֶׁאַחַר כָּךְ אֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר, פַּת גָּמוּר (לב) הוּא וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא. הגה: וְכֵן דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה שֶׁאֲפָאוֹ בַּתַּנּוּר בְּלֹא מַשְׁקֶה, דִּינוֹ כְּפַת וּמְבָרֵךְ עָלָיו הַמּוֹצִיא וְשָׁלֹשׁ בְּרָכוֹת; וְכֵן אִם אֲפָאוֹ בְּאִלְפָּס בְּלֹא מַשְׁקֶה (תוס' וְהָרֹא''שׁ וְהר''ן פֶּרֶק כָּל שָׁעָה וְרַמְבַּ''ם פ''ו מֵהל' חַלָּה וּשְׁאִלְתּוֹת וְטוּר), וּמְעַט מַשְׁקֶה שֶׁמּוֹשְׁחִין בּוֹ הָאִלְפָּס שֶׁלֹּא יִשָּׂרֵף הָעִסָּה לֹא מִקְרֵי מַשְׁקֶה (הַגָּהוֹת מַיְמוֹנִי פ''ג מֵהל' בְּרָכוֹת); אֲבָל דָּבָר שֶׁבְּלִילָתוֹ רַכָּה וְטִגְּנוֹ בְּמַשְׁקֶה, לְכֻלֵּי עָלְמָא לָאו לֶחֶם הוּא (תּוֹסָפוֹת וְהָרֹא''שׁ וְהָרַ''ן וְר''י פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין).
באר היטב (לב) הוא. ובכלל זה איב''ר זאטיני זעמיל:
טו טְרוֹקְנִין דְּהַיְנוּ שֶׁעוֹשִׂין גּוּמָא בַּכִּירָה וְנוֹתְנִים בָּהּ קֶמַח (לג) וּמַיִם מְעָרְבִין בָּהּ וְנֶאֱפֶה שָׁם, מְבָרֵךְ (לד) עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ; וְאִם קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו, מְבָרֵךְ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן; אֲבָל טְרִיתָ'' א, דְּהַיְנוּ שֶׁלּוֹקְחִין קֶמַח וּמַיִם וּמְעָרְבִים אוֹתָם וְשׁוֹפְכִים עַל הַכִּירָה וְהוּא מִתְפַּשֵּׁט וְנֶאֱפֶה, אֵין עָלָיו תּוֹרַת לֶחֶם כְּלָל וְאֵין מְבָרְכִים עָלָיו אֶלָּא בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת וּבְרָכָה אַחַת מֵעֵין שָׁלֹשׁ, וַאֲפִלּוּ קָבַע סְעוּדָתוֹ עָלָיו.
באר היטב (לג) ומים. ובלילתן רכה מאוד כמ''ש ס''ח: (לד) עליו. מ''א חולק ופסק דמהני קביעות בטריתא כמו בטרוקנין. ומ''מ אותן שאופין בדפוס ברזל אע''פ שהן מכונסין בדפוס שקורין וואפלטקיס מ''מ כיון שהן רקיקין דקין מאוד אחר האפייה אפי' קבע עלייהו לא הוי קביעות ומברך במ''מ עיין מ''א:
טז נַהֲמָא דְּהִנְדְּקָא, וְהוּא (לה) לֶחֶם שֶׁאוֹפִין בְּשִׁפּוּד וּמוֹשְׁחִין אוֹתוֹ בְּשֶׁמֶן אוֹ בְּמֵי בֵּיצִים, וְכֵן לֶחֶם הֶעָשׂוּי לְכוּתָח שֶׁאֵין אוֹפִין אוֹתוֹ בְּתַנּוּר אֶלָּא בַּחַמָּה, מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא מִינֵי מְזוֹנוֹת.
באר היטב (לה) לחם. כלומר בצק. דלחם שאופין בשפוד לחם גמור הוא. מ''א:
יז פשטיד'' א הַנֶּאֱפֵית בְּתַנּוּר בְּבָשָׂר אוֹ בְּדָגִים אוֹ (לו) בִּגְבִינָה, מְבָרֵךְ עָלֶיהָ הַמּוֹצִיא וּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. הגה: וְדַוְקָא שֶׁאֲפָאוֹ בְּתַנּוּר בְּלֹא מַשְׁקֶה, אֲבָל אֲפָאוֹ בְּמַחֲבַת בְּמַשְׁקֶה, אֵין לְבָרֵךְ עָלָיו וְאֵין לֶאֱכֹל רַק תּוֹךְ הַסְּעֻדָּה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר (דַּעַת עַצְמוֹ וכ''כ ש''ל).
באר היטב (לו) בגבינה. ע''ל ס''ק ל''א מש''ש. וט''ז כתב דלעולם הוי כיסנין בין במילוי בשר בין במילוי פירות. והש''ע איירי כאן בקבע סעודתו וקמ''ל דה''א דפשטיד''א זו אפי' קבע סעודתו לא יברך המוציא מכח דעיקר בשר קמ''ל דלא ע''ש. ומ''א מחלק בין מילוי בשר למילוי פירות ובשמים דמילוי פירות ובשמים הוי קינוח והוי כיסנין ע''ש. ודע דפת של כיסנין דמברך עליה במ''מ הוא אפי' אם אפאו בתנור. כללי סי' זה. א עיסה שנילושה במי פירות ונאפית אח''כ בסעיף ז'. ב אם נטגנה במי פירות או במים בסעיף י''ג. ג ואם ממולא בפירות בסעיף ז'. ד ואם ממולא בבשר ודגים בסעיף ט''ז. וכל זה בבלילתו עבה. ה בלילתו רכה בסעיף ח' ובסעיף י''ד וסט''ו. ו ולחם גמור ששראו ובישלו אח''כ בסעיף י'. כן הוא למחבר מ''א דמחלק בין מילוי בשר למילוי פירות. אבל להמחבר ט''ז אין חילוק בין מילוי בשר או שאר דברים ולעולם הוי כיסנין ואיירי בסעיף ז' בין במילוי בשר בין בשאר דברים וסעיף (ט''ז) [י''ז] איירי בקבע עלייהו ודו''ק ועיין בבני חייא. ופרח שושן כלל א' סי' ה' וסי' ג' וביד אהרן:
הלכות דברים הנוהגים בסעודה
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קסט - דין שמש הסעדה
ובו ג' סעיפים
א כָּל דָּבָר שֶׁמְּבִיאִין לִפְנֵי הָאָדָם שֶׁיֵּשׁ לוֹ רֵיחַ וְהָאָדָם תָּאֵב לוֹ, צָרִיךְ לִתֵּן מִמֶּנּוּ לַשַּׁמָּשׁ (א) מִיָּד; וּמִדַּת חֲסִידוּת הוּא לִתֵּן לוֹ מִיָּד מִכָּל מִין (ב) וָמִין, וְלֹא יִתֵּן לוֹ כָּל זְמַן שֶׁהַכּוֹס בְּיָדוֹ אוֹ בְּיַד בַּעַל הַבַּיִת וְדַוְקָא לַשַּׁמָּשׁ, אֲבָל לְאַחֵר שֶׁבַּסְּעֻדָּה מֻתָּר לִתֵּן (ג) בְּכִי הַאי גַּוְנָא (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים); וְאָסוּר לִתֵּן לוֹ פְּרוּסַת פַּת, אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁנָּטַל יָדָיו.
באר היטב (א) מיד. פי' דבר מועט: (ב) ומין. ואם התנה עמו בשעת שכירות שיתן לו מזונות כשאר בני הבית א''צ ליתן לו מכל מין ומין רק ממין שיש לו ריח ומה''ט אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין וגם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנה בכך של''ה. וכתב המ''א ונ''ל דבענין המאכל לא מהני תנאי כיון שהטעם משום צערא. ודוקא בשמש שעומד ומשמש בסעודה כמ''ש רש''י. אבל אם הוא מיסב בשלחן לית לן בה ע''כ ע''ש. (ובסי' ק''ע ס''ק ח' כתב אפי' אינו משמש בסעודה רק מבשל האוכל אפי' אין מזונתו עליו): (ג) בכה''ג. דאין בע''ה מקפיד אם אורח אחד נותן לחברו מאחר שזימן כולם ולאחר שלא זימן אסור ליתן. מ''א:
ב לֹא יִתֵּן לֶאֱכֹל אֶלָּא לְמִי שֶׁיּוֹדֵעַ בּוֹ שֶׁיְּבָרֵךְ, וְיֵשׁ מְקִלִּין אִם נוֹתֵן לְעָנִי בְּתוֹרַת (ד) צְדָקָה (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים).
באר היטב (ד) צדקה. ואם יודע בודאי שלא יטול ידיו ושלא יברך אסור והב''ח כתב דוקא בנט''י אסור דתיכף בשעה שנותן לידו כדי לאכול עובר משום לפני עור וגו' אבל בברכה בשעה שנתנו אינו עובר ואם אח''כ לא יברך מה עלינו לעשות:
ג הַשַּׁמָּשׁ מְבָרֵךְ בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן עַל כָּל כּוֹס וְכוֹס שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ, לְפִי שֶׁהוּא (ה) כְּנִמְלָךְ, וּבְרָכָה אַחֲרוֹנָה אֵינוֹ מְבָרֵךְ אֶלָּא לְבַסוֹף; וְאֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה אִם יֵשׁ אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, שֶׁיּוֹדֵעַ שֶׁיִּתְּנוּ לוֹ כָּל צָרְכּוֹ מִפַּת; וְאִם אֵין אָדָם חָשׁוּב בַּסְעֻדָּה, צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל כָּל פְּרוּסָה וּפְרוּסָה, כְּמוֹ עַל הַיַּיִן. הגה: שְׁנַיִם שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּיַחַד, הַשַּׁמָּשׁ אוֹכֵל עִמָּהֶם בְּלֹא נְטִילַת רְשׁוּת, כְּדֵי שֶׁיִּצְטָרְפוּ לְזִמּוּן וְע''ל סי' ק''ע. (סכ''א)
באר היטב (ה) כנמלך. ואם היה דעתו בשעת ברכה ראשונה על כל מה שיתנו לו א''צ לברך עיין סי' קע''ט. (אבל הט''ז בסי' קע''ט כתב דלא מהני דעתו כיון שאין לו בירור שיתנו לו עוד וצ''ע לדינא):
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קע - דברי מוסר שינהג אדם בסעדה
ובו כ''ב סעיפים
א אֵין מְשִׂיחִין (א) בַּסְעֻדָּה, שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט; וַאֲפִ' מִי שֶׁנִּתְעַטֵּשׁ (פִּי' שטארנודאר''י בְּלַעַ''ז) בַּסְעֻדָּה, אָסוּר לוֹמַר לוֹ: אָסוּתָא; הָיוּ מְסֻבִּין בַּסְעֻדָּה וְיָצָא אֶחָד מֵהֶם לְהָטִיל מַיִם, נוֹטֵל יָדוֹ אַחַת (ב) שֶׁשִּׁפְשֵׁף בָּהּ; וְאֵינוֹ נוֹטֵל אֶלָּא בִּפְנֵי כֻּלָּם, שֶׁלֹּא יַחְשְׁדוּהוּ שֶׁלֹּא נָטַל; הגה: וְאִם לֹא שִׁפְשֵׁף אֵינוֹ נוֹטֵל כְּלָל, אִם לֹא נָגַע בִּמְקוֹם טִנֹּפֶת, אֲבָל אִם עָשָׂה צְרָכָיו, וַדַּאי צָרִיךְ נְטִילָה (הַגָּהוֹת אֲשֵׁרִי פ''ב דִּבְרָכוֹת). וְהָנֵי מִילֵי לִשְׁתּוֹת, אֲבָל לֶאֱכֹל נוֹטֵל אֲפִלּוּ בַּחוּץ, דְּמֵידַע יָדְעֵי דַּאֲנִינָא (פי' שֶׁמִּתְטָרֶפֶת וּמִתְבַּלְבֶּלֶת דַּעְתּוֹ) דַּעְתֵּיהּ וְלֹא אָכַל בְּלֹא נְטִילָה. וְאִם דִּבֵּר עִם חֲבֵרוֹ וְהִפְלִיג, נוֹטֵל שְׁתֵּי (ג) יָדָיו כֵּיוָן שֶׁהִסִיחַ דַּעְתּוֹ. הגה: וְהָא דְּבָעֵינָן נְטִילָה לִשְׁתִיָּה הַיְנוּ בְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה, דְּחַיְשִׁינָן שֶׁמָּא יֹאכַל, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי אֵין צָרִיךְ נְטִילָה לִשְׁתִיָּה ( (הר''י סוֹף פֶּרֶק אֵלּוּ דְּבָרִים וְרַשִׁ''י פֶּרֶק אָמַר לָהֶם הַמְמֻנֶּה).
באר היטב (א) בסעודה. אפי' בד''ת: (ב) ששפשף. וצריך לברך ענט''י ויברך תחלה ענט''י ואח''כ אשר יצר מ''א. והט''ז כתב שא''צ לברך ענט''י עיין סי' קס''ד ס''ק ה' בט''ז ובסי' קס''ה ס''ק א' במג''א. ומיהו אם אינו רוצה לאכול רק לשתות א''צ לכ''ע ברכת ענט''י דמשום חששא א''צ ברכה מ''א ועיין יד אהרן סי' קס''ד: (ג) ידיו. וא''צ לברך המוציא כמ''ש רמ''א סי' קע''ח מ''א. (ועיין בס' ברכת אברהם דף כ''ד):
ב שְׁנַיִם מַמְתִּינִים זֶה אֶת זֶה בַּקְּעָרָה, שֶׁכְשֶׁהָאֶחָד מְסַלֵּק יָדוֹ מִן הַקְּעָרָה (ד) לִשְׁתּוֹת, חֲבֵרוֹ מַפְסִיק מִלֶּאֱכֹל עַד שֶׁיִּגְמֹר הַשְּׁתִיָּה; אֲבָל אִם הֵם שְׁלֹשָׁה, אֵין הַשְּׁנַיִם פּוֹסְקִין בִּשְׁבִיל הָאֶחָד.
באר היטב (ד) לשתות. ל''ד לשתות אלא ה''ה לד''א מחויב להמתין מ''א. אי' בתוס' בכורות דף מ''ד אין שותין מים בפני רבים אלא יהפוך פניו ושלא בשעת סעודה אפי' בשאר משקין יהפוך. בכתובות דף ס''ה אשה שאין בעלה עמה אין לה לשתות יין ובאכסנאי אפי' בעלה עמה אסורה וה''ה שאר משקין המשכרין מ''א ואם היא רגילה לשתות יין בפני בעלה מותרת לשתות מעט שלא בפני בעלה ועיין בא''ע סי' ע':
ג מְשַׁיְּרִין פֵּאָה בַּקְּעָרָה, כָּל אֶחָד מֵהָאוֹכְלִים, וְהוּא מַאֲכַל (ה) הַשַּׁמָּשׁ; אֲבָל כְּשֶׁהַשַּׁמָּשׁ מְעָרֶה מִן הָאִלְפָּס לְתוֹךְ הַקְּעָרָה אֵין דֶּרֶךְ לְהַנִּיחַ בָּאִלְפָּס כְּלוּם לְצָרְכּוֹ.
באר היטב (ה) השמש. ומדת חסידות ליתן לו מיד דבר מועט ע''ל סי' קס''ט ס''א:
ד אֵין מִסְתַּכְּלִין בִּפְנֵי הָאוֹכֵל וְלֹא בִּמְנָתוֹ, שֶׁלֹּא לְבַיְּשׁוֹ.
ה הַנִּכְנָס לְבַיִת, כָּל מַה שֶּׁיֹּאמַר לוֹ בַּעַל הַבַּיִת (ו) יַעֲשֶׂה.
באר היטב (ו) יעשה. ומ''מ אין דרך ארץ שיעשה מיד עד שיפציר בו אבל בגדול עושין מיד עיין מ''א:
ו לֹא יְהֵא אָדָם קַפְּדָן (פי' כַּעֲסָן אוֹ רַגְזָן) בַּסְעֻדָּה.
ז לֹא יֹאכַל אָדָם פְּרוּסָה (ז) כַּבֵּיצָה, וְאִם אָכַל הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.
באר היטב (ז) כביצה. אפי' אוכל מעט רק שאוחז פרוסה כביצה בידו. ב''י:
ח לֹא יִשְׁתֶּה כּוֹסוֹ בְּבַת אַחַת, וְאִם שָׁתָה הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן; שְׁנַיִם, דֶּרֶךְ אֶרֶץ; שְׁלֹשָׁה, הֲרֵי זֶה מִגַּסֵי הָרוּחַ. הגה: וּמִיהוּ כּוֹס קָטָן (ח) מְאֹד, מֻתָּר לִשְׁתּוֹתוֹ בְּבַת אַחַת (בֵּית יוֹסֵף); וְכֵן גָּדוֹל מְאֹד, בִּשְׁלֹשָׁה אוֹ אַרְבָּעָה פְּעָמִים (דִּבְרֵי עַצְמוֹ).
באר היטב (ח) מאוד. פי' שהוא קטן מרביעית ושכר שלנו שיעורו יותר מרביעית. מ''א:
ט לֹא יֹאכַל שׁוּם אוֹ בָּצָל (ט) מֵרֹאשׁוֹ, אֶלָּא מֵעָלָיו; וְאִם אָכַל, הֲרֵי זֶה רְעַבְתָּן. הגה: וְלֹא יֹאכַל דֶּרֶךְ רְעַבְתָּנוּת, וְלֹא יֶאֱחֹז הַמַּאֲכָל בְּיָדוֹ אַחַת וְיִתְלֹשׁ מִמֶּנּוּ בְּיָדוֹ הַשְּׁנִיָּה (טוּר).
באר היטב (ט) מראשו. פי' שלא יתחיל לאכלו מראשו ובשבת יתחיל לאכול מראשו. מ''א:
י לֹא יִשֹּׁךְ (י) פְּרוּסָה וְיַנִּיחֶנָּה עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן.
באר היטב (י) פרוסה. משום מיאוס:
יא לֹא יִשְׁתֶּה אָדָם שְׁנֵי כּוֹסוֹת בְּבַת אַחַת בְּתוֹךְ סְעוּדָתוֹ וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן, מִפְּנֵי שֶׁנִּרְאֶה כְּגַרְגְּרָן.
יב שְׁנַיִם שֶׁיּוֹשְׁבִין עַל הַשֻּׁלְחָן, הַגָּדוֹל פּוֹשֵׁט יָדוֹ (יא) תְּחִלָּה; וְהַשּׁוֹלֵחַ יָדוֹ בִּפְנֵי מִי שֶׁגָּדוֹל מִמֶּנּוּ, הֲרֵי זֶה גַּרְגְּרָן.
באר היטב (יא) תחילה. אפי' כל א' קערה שלו לפניו או במיני פירות שיש לכל א' לפניו ב''ח ועי' ט''ז:
יג הַנִּכְנָס לְבַיִת לֹא יֹאמַר: תְּנוּ לִי (יב) לֶאֱכֹל, עַד שֶׁיֹּאמְרוּ הֵם. הגה: לֹא יֹאמַר אָדָם לַחֲבֵרוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי מַה שֶּׁהֶאֱכַלְתַּנִי, דְּהָוֵי כְּפוֹרֵעַ לוֹ חוֹבוֹ וְנִרְאֶה כְּאִלּוּ הִלְוָה לוֹ, וְיֵשׁ לָחוּשׁ שֶׁיַּאֲכִילֵהוּ יוֹתֵר וְאִית בֵּיהּ מִשּׁוּם רִבִּית; אֲבָל מֻתָּר לוֹמַר לוֹ: בֹּא וֶאֱכֹל עִמִּי וְאֶאֱכֹל עִמְּךְ בְּפַעַם אַחֶרֶת, וּמֻתָּר לֶאֱכֹל עִמּוֹ אַחַר כָּךְ אֲפִלּוּ בִּסְעֻדָּה יוֹתֵר גְּדוֹלָה (דִּבְרֵי עַצְמוֹ לְפִי' הַטּוּר).
באר היטב (יב) לאכול. ואם נתנו לפניו לאכול א''צ שיאמרו לו שיאכל וראיה מאליעזר שאמר לא אוכל וגו' והרי עדיין לא א''ל אלא א''צ אמירה מ''א. ויכסה השלחן בצניעות מפני רוח קדושה השורה עליו ולא יאכל ממקום שאכל עכבר וחתול שקשה לשכחם. ובענין דברים המשכחים כגון זתים וכיוצא בהם אין זה אלא בע''ה אבל האוכלם בכוונה כנודע מוסיפין לו זכירה. אך צריך ליזהר מאוד שלא לאכול לב בהמה חיה ועוף. האר''י היה אוכל עשבי המדבריות שאין נזרעין ע''י אדם לקיים ואכלת עשב השדה. כתבים:
יד לֹא יִפְרֹס אָדָם פְּרוּסָה עַל גַּבֵּי (יג) הַקְּעָרָה, אֲבָל מְקַנֵּחַ הַקְּעָרָה בִּפְרוּסָה.
באר היטב (יג) הקערה. שמא תפול לתוך הקערה ותמאס. אל יחתוך בשר ע''ג יד אלא ע''ג השלחן. ש''ס:
טו לֹא יְלַקֵּט פֵּרוּרִין וְיַנִּיחַ עַל גַּבֵּי הַשֻּׁלְחָן, מִפְּנֵי שֶׁהוּא מַמְחֶה (פי' מַטְרִיד) דַּעְתּוֹ שֶׁל חֲבֵרוֹ; וְלֹא יִשֹּׁךְ פְּרוּסָה וְיִתְּנֶנָּה לִפְנֵי חֲבֵרוֹ אוֹ לְתוֹךְ הַקְּעָרָה, לְפִי שֶׁאֵין דַּעַת כָּל הַבְּרִיּוֹת שָׁוָה.
טז לֹא יִשְׁתֶּה מֵהַכּוֹס וְיִתֵּן (יד) לַחֲבֵרוֹ, מִפְּנֵי סַכָּנַת נְפָשׁוֹת.
באר היטב (יד) לחבירו. שמא מחמת הבושה יקבל חבירו ממנו וישתה בע''כ וימות מחמת מיאוס. וט''ז כתב אני ראיתי בצוואת ר''א הגדול שמזהיר מאוד שלא לשתות ממה ששייר חבירו כי שמא יש לו חולי בתוך גופו ויצא רוח מפיו לאותו שיור ע''ש:
יז וְלֹא יִשְׁתֶּה כּוֹס וְיַנִּיחֶנּוּ עַל הַשֻּׁלְחָן, אֶלָּא יֹאחֲזֶנּוּ בְּיָדוֹ עַד שֶׁיָּבֹא הַשַּׁמָּשׁ וְיִתְּנֶנּוּ לוֹ.
יח הַנִּכְנָס לִסְעֻדָּה לֹא יִקַּח חֶלְקוֹ וְיִתְּנֶנּוּ לַשַּׁמָּשׁ, שֶׁמָּא יְאֵרַע דְּבַר קִלְקוּל בַּסְעֻדָּה, אֶלָּא יִקָּחֶנּוּ וְיַנִּיחֶנּוּ וְאַחַר כָּךְ יִתְּנֶנּוּ לוֹ.
יט אוֹרְחִים הַנִּכְנָסִין אֵצֶל בַּעַל הַבַּיִת אֵינָם רַשָּׁאִים לִטֹּל מִלִּפְנֵיהֶם וְלִתֵּן לִבְנוֹ אוֹ (טו) לְעַבְדּוֹ שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת, אֶלָּא אִם כֵּן נָטְלוּ רְשׁוּת מִבַּעַל הַבַּיִת.
באר היטב (טו) לעבדו. ולשמש המשמש בסעודה שרי רש''ל פג''ה ס''ך והבאר היטב אשר לפני העתיק עוד משמו וה''ה לאחר שנתן לכל א' חלקו ע''ש והעתקתי אחריו בש''ע א''ע סי' כ''ח ס''ק ל''ב ותרצתי עפ''ז קושית הב''י וט''ז ע''ש. אבל עתה שבתי וראיתי וחפשתי במהרש''ל שם ולא מצאתי רק כמו שהעתקתי כאן ולא יותר. ונ''ל שלשון הט''ז אטעיתיה שכתב בסעיף י''ח ס''ק ט' שא''צ להמתין רק עד אחר שיניח לכל א' חלקו כראוי ע''ש. וסבר הבאר היטב אשר לפני דה''ה כאן נמי הדין כן ולא דק ע''ש:
כ נְקִיֵּי הַדַּעַת שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם לֹא הָיוּ מְסֻבִּין בִּסְעֻדָּה אֶלָּא אִם כֵּן יוֹדְעִים מִי מֵסֵב (טז) עִמָּהֶם, מִפְּנֵי שֶׁגְּנַאי הוּא לְתַלְמִיד חָכָם לִישֵׁב אֵצֶל עַם הָאָרֶץ בִּסְעֻדָּה.
באר היטב (טז) עמהם. אפי' בסעודת מצוה. מט''מ: (עי' בס' אליהו רבה שמביא בשם של''ה כמה דיני מוסר בסעודה וכתב בשם רוקח דרך ארץ לא יאכל אדם מעומד ולא ישתה מעומד ולא יקנח הקערה כו' ולא יעמוד מיד אחר הסעודה ולכל מין מאכל ישהא אחריו כשיעור ברכה אחרונה שלו. איתא במסכת דרך ארץ לא ישמח אדם בין הבוכים ולא יבכה בין השמחים ולא יהיה ער בין הישנים ולא ישן בין הערים ולא יושב בין העומדים ולא עומד בין היושבים כללא של דבר אל ישנה אדם דעתו מדעת חבירו ובני אדם. ולא יישן אחר אכילה מיד ועי' ברמב''ם הלכות דעות שהאריך בדברים אלו והנהגתן):
כא הַשַּׁמָּשׁ שֶׁהָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁנַיִם, הֲרֵי זֶה אוֹכֵל עִמָּהֶם אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתְנוּ לוֹ (יז) רְשׁוּת; הָיָה מְשַׁמֵּשׁ עַל שְׁלֹשָׁה, אֵינוֹ אוֹכֵל עִמָּהֶם אֶלָּא אִם כֵּן נָתְנוּ לוֹ רְשׁוּת.
באר היטב (יז) רשות. מפני שיזמן עמהם. ממילא אם אוכלין מידי דאין מזמנין עליו אין לו לאכול בלא רשות. ט''ז:
כב אַחַר שֶׁשָּׁתִיתָ וְנִשְׁאַר יַיִן בַּכּוֹס לִשְׁתִיַּת חֲבֶרְךָ, קַנַּח מְקוֹם נְשִׁיקַת הַפֶּה מִשּׁוּם מִאוּס, וְלֹא תִּשְׁפֹּךְ מִשּׁוּם בַּל תַּשְׁחִית אֲבָל אַחַר שְׁתִיַּת מַיִם שְׁפֹךְ מֵהֶם דֶּרֶךְ שָׁם. הגה: אַחַר כָּל אֲכִילַתְךְ אֱכֹל מֶלַח, וּלְאַחַר כָּל שְׁתִיַּתְךְ שָׁתָה מַיִם, וּכְמוֹ שֶׁיִּתְבָּאֵר לְקַמָּן סי' קע''ט. וְנ''ל דַּוְקָא שֶׁלֹּא הָיָה מֶלַח בַּפַּת אוֹ בַּמַּאֲכָלִים שֶׁאָכַל, וְכֵן שֶׁלֹּא שָׁתָה מַשְׁקֶה שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מַיִם, אֲבָל בְּלָאו הָכֵי לֵיכָּא לְמֵיחַשׁ. וְכֵן נוֹהֲגִין שֶׁלֹּא לִזָּהֵר בַּאֲכִילַת מֶלַח וּשְׁתִיַּת מַיִם אַחַר הַסְּעֻדָּה, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר.
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קעא - שלא לנהג בזיון באכלין
ובו ה' סעיפים
א עוֹשֶׂה אָדָם צְרָכָיו בַּפַּת וְהָנֵי מִלֵּי דְּלֹא מַמְאִיס בֵּיהּ, אֲבָל מִדֵּי דְּמַמְאִיס בֵּיהּ, (א) לֹא; הִילְכָּךְ אֵין מַנִּיחִין עָלָיו בָּשָׂר חַי, וְאֵין מַעֲבִירִין עָלָיו כּוֹס מָלֵא, וְאֵין סוֹמְכִין בּוֹ הַקְּעָרָה אִם הִיא מְלֵאָה דָּבָר שֶׁאִם יִפֹּל עַל הַפַּת יִמָּאֵס, וְאֵין נוֹטְלִין הַיָּדַיִם בְּיַיִן בֵּין חַי בֵּין מָזוּג אֲפִלּוּ נְטִילָה שֶׁאֵינָהּ צֹרֶךְ אֲכִילָה, וְאֵין זוֹרְקִין (ב) הַפַּת מִשּׁוּם בִּזְיוֹן אֳכָלִים; וּכְשֵׁם שֶׁאֵין זוֹרְקִין אֶת הַפַּת, כָּךְ אֵין זוֹרְקִין אֳכָלִין הַנִּמְאָסִים עַל יְדֵי זְרִיקָה; אֲבָל מִדֵּי דְּלֹא מַמְאִיס, כְּגוֹן אֱגוֹזִים וְרִמּוֹנִים וְחַבּוּשִׁים, שָׁרֵי.
באר היטב (א) לא. ודבר שהוא צורך האדם או לרפואה ליכא ביזוי ומותר ומה''ט נוטלין לידים במשקין אי ליכא מים. מ''א ע''ש: (ב) הפת. אפי' לא ממאיס בכך. ב''ח. כשרואים אוכלים מונחים על הארץ אסור לילך ולהניחם אלא צריך להגביהם אם לא במקום דאיכא למיחש לכשפים כגון ככר שלם. ואסור לגרום לאוכלים שיאסרו בהנאה עי''ד ס''ס ש''צ. מאכל אדם אין מאכילין לבהמה תענית דף כ'. מ''א:
ב לֹא יֵשֵׁב אָדָם עַל (ג) קֻפָּה מְלֵאָה תְּאֵנִים וּגְרוֹגָרוֹת, אֲבָל יוֹשֵׁב הוּא עַל עִגּוּל שֶׁל דְּבֵלָה אוֹ עַל קֻפָּה מְלֵאָה קִטְנִיּוֹת.
באר היטב (ג) קופה. דוקא בקופה של נצרים שהיא נכפפת והאוכלין נמאסות. אבל בקופה של עץ שאינה נכפפת אפי' היו בתוכה ספרים מותר לישב עליהם וכ''ש אוכלים ב''ח. ובתשובת רמ''א כתב דאסור לישב על התיבה שהספרים בתוכה ובי''ד סי' רפ''ב כתב הט''ז דאם הוא קבוע בכותל שרי וכן נוהגין בבה''כ ועי' בתשובת אוהל יעקב סי' י''ח:
ג מֻתָּר לֶאֱכֹל דַּיְסָא (פי' הַחִטָּה הַנִּקְלֶפֶת מְבֻשֶּׁלֶת) בְּפַת בִּמְקוֹם כַּף, וְהוּא שֶׁיֹּאכַל הַפַּת אַחַר כָּךְ; וְהַמְדַקְדְּקִים אוֹכְלִים בְּכָל פַּעַם שֶׁמַּכְנִיסִים לְתוֹךְ פִּיהֶם מְעַט מִן הַפַּת עִם הַדַּיְסָא. הגה: וְהַנִּשְׁאָר מִן הַפַּת אַחַר כָּךְ, אוֹכְלִים אוֹתוֹ (בֵּית יוֹסֵף).
ד מַמְשִׁיכִין יַיִן בְּצִנּוֹרוֹת לִפְנֵי חָתָן וְכַלָּה, וְהוּא שֶׁיְּקַבְּלֶנּוּ בִּכְלִי בְּפִי הַצִּנּוֹר; וְזוֹרְקִין לִפְנֵיהֶם קְלָיוֹת וֶאֱגוֹזִים בִּימוֹת הַחַמָּה, שֶׁאֵינָם נִמְאָסִים; אֲבָל לֹא בִּימוֹת הַגְּשָׁמִים, מִפְּנֵי שֶׁנִּמְאָסִים; אֲבָל לֹא גְּלוּסְקָאוֹת לְעוֹלָם.
ה הַזּוֹרְקִים חִטִּים לִפְנֵי חֲתָנִים, צָרִיךְ לִזָּהֵר שֶׁלֹּא יִזְרְקוּ אֶלָּא בְּמָקוֹם נָקִי וְגַם יְכַבְּדוּ אוֹתָם מִשָּׁם, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִדְרְסוּ עֲלֵיהֶם.
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קעב - מי שהכניס אכלין ומשקין לפיו בלא ברכה
ובו ב' סעיפים
א שָׁכַח וְהִכְנִיס מַשְׁקִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, בּוֹלְעָן וְאֵינוֹ מְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּרָכָה (א) רִאשׁוֹנָה. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דִּמְבָרֵךְ (ב) עֲלֵיהֶם, וְכֵן נִרְאֶה עִקָּר (הָרַשְׁבָּ''א בְּשֵׁם הָרַאֲבָ''ד וְהָרֹא''שׁ פֶּרֶק ג' שֶׁאָכְלוּ וְכֵן דִּבְרֵי הַרַמְבַּ''ם פ''ח מהל' בְּרָכוֹת).
באר היטב (א) ראשונה. דוקא כשאין לו משקין יותר לשתות והוא דחוק למשקין הללו אבל אם יש לו יותר יפלוט ולא יהנה בלא ברכה משום מעט משקין הראב''ד ב''ח. עי' כנה''ג וביד אהרן: (ב) עליהם. וצ''ע אם יברך ג''כ ברכה אחרונה דלא מצינו ב' ברכות סמוכות זה לזה ונ''ל דעל ז' המינין יברך די''א דהוי דאורייתא אבל במים ושאר מינין אפשר דבזה אין לברך וצ''ע לכן יש לנהוג שיפלוט אותו כמש''ל. מ''א:
ב שָׁכַח וְהִכְנִיס אֳכָלִין לְתוֹךְ פִּיו בְּלֹא בְּרָכָה, אִם הוּא דָּבָר שֶׁאֵינוֹ נִמְאָס אִם יִפְלְטֶנּוּ, יִפְלְטֶנּוּ (ג) וִיבָרֵךְ עָלָיו; וְאִם הוּא דָּבָר שֶׁנִּמְאָס, מְסַלְּקוֹ לְצַד אַחֵר וּמְבָרֵךְ.
באר היטב (ג) ויברך. ולא מהני בזה סילוק לצד אחר דכתיב ימלא פי תהלתך:
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קעג - דין מים אמצעיים
ובו ג' סעיפים
א מַיִם אֶמְצָעִים, רְשׁוּת; וְהָנֵי מִילֵי בֵּין תַּבְשִׁיל לְתַבְשִׁיל, אֲבָל בֵּין תַּבְשִׁיל לִגְבִינָה, חוֹבָה עַיֵּן בְּיוֹרֵה דֵּעָה סי' פ''ט.
ב בֵּין בָּשָׂר לְדָגִים, חוֹבָה לִטֹּל מִשּׁוּם דְּקָשֶׁה לְדָבָר (א) אַחֵר, וַחֲמִירָא סַכַּנְתָּא מֵאִסוּרָא וְעַיֵּן יוֹרֶה דֵּעָה סי' קט''ז.
באר היטב (א) אחר. ואפשר דבזמן הזה אין סכנה כ''כ דהרבה דברים נזכרים בש''ס בהם סכנה לרוח רעה ושאר דברים והאידנא אינו מזיק דנשתנו הטבעיות וגם הכל לפי טבע הארצות מ''א עי' בי''ד סי' קט''ז ס''ג ובא''ע סי' קנ''ו:
ג כָּל הַדְּבָרִים הַנּוֹהֲגִים בָּאַחֲרוֹנִים נוֹהֲגִים בָּאֶמְצָעִים, בֵּין לְהָקֵל בֵּין לְהַחְמִיר, חוּץ מֵהֶסַח הַדַּעַת שֶׁפּוֹסֵל בָּאֶמְצָעִים מִפְּנֵי שֶׁעֲדַיִן רוֹצֶה לֶאֱכֹל וְיָדָיו צְרִיכִים שִׁמּוּר; וְחוּץ מִנִּגּוּב הַיָּדַיִם, שֶׁאֶמְצָעִים צְרִיכִים נִגּוּב כָּרִאשׁוֹנִים. הגה: וְיֵשׁ שֶׁאָמְרוּ שֶׁאֶמְצָעִים צְרִיכִים מַיִם דַּוְקָא, מַה שֶּׁאֵין כֵּן בָּאַחֲרוֹנִים, כְּדִלְקַמָּן סי' קפ''א (בֵּית יוֹסֵף בְּשֵׁם אָרְחוֹת חַיִּים).
--------------------------------------------------------------------------------
סימן קעד - דין ברכת היין בסעדה
ובו ח' סעיפים
א יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה מְבָרֵךְ עָלָיו בּוֹרֵא פְּרִי הַגֶּפֶן, וְאֵין הַפַּת פּוֹטְרוֹ.
ב יַיִן פּוֹטֵר כָּל מִינֵי (א) מַשְׁקִין. הגה: אֲפִלּוּ מִבְּרָכָה רִאשׁוֹנָה (הר''י פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין וּבֵית יוֹסֵף בְּשֵׁם הַפּוֹסְקִים).
באר היטב (א) משקין. דדוקא אם היו שאר משקין לפניו בשעה שבירך על היין אז היין פוטר אותם. ט''ז:
ג אִם אֵין לוֹ אֶלָּא כּוֹס אֶחָד, מַנִּיחוֹ עַד לְאַחַר (ב) הַמָּזוֹן וּמְבָרֵךְ עָלָיו.
באר היטב (ב) המזון. לפמ''ש רמ''א ס''ס קצ''ז די''א דאינו חייב לברך מדאורייתא אם לא שתה והוא תאב לשתות ע''ש א''כ ה''נ מוטב לשתות ובפרט שנוהגין עכשיו כמ''ד דאינה טעונה כוס ומ''מ אם אינו צמא כ''כ פשוט דמחויב להניחו לבה''מ. מ''א:
ד אִם קָבַע (ג) לִשְׁתּוֹת לִפְנֵי הַמָּזוֹן, אֵינוֹ צָרִיךְ לְבָרֵךְ עַל יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ (ד) הַמָּזוֹן, דְּיַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן פּוֹטְרוֹ; וְכֵן יַיִן שֶׁל קִדּוּשׁ פּוֹטֵר יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן; וְכֵן הַמַּבְדִּיל עַל הַשֻּׁלְחָן, פּוֹטֵר הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן וְיֵשׁ אוֹמְרִים שֶׁאֵין בִּרְכַּת יֵין הַבְדָּלָה פּוֹטֵר, אֶלָּא אִם כֵּן נָטַל (ה) יָדָיו קֹדֶם הַבְדָּלָה, הִלְכָּךְ הַמַּבְדִּיל קֹדֶם נְטִילָה יְכַוֵּן שֶׁלֹּא לְהוֹצִיא יַיִן (וְע''ל סי' רצ''ט סָעִיף ז') שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה; וּבְדִיעֲבַד שֶׁלֹּא כִּוֵּן כָּךְ, פּוֹטֵר יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה, דִּסְפֵק בְּרָכוֹת דְּרַבָּנָן לְהָקֵל.
באר היטב (ג) לשתות. לאו למימרא דבלא קבע אינו פטור אלא בא לאפוקי אם לא היה דעתו תחלה לשתות אח''כ דהוי נמלך: (ד) המזון. וה''ה ליין שלאחר המזון קודם ברכת המזון. מגן אברהם: (ה) ידיו. ל''ד דה''ה אם קבע עצמו לסעודה. מ''א ע''ש:
ה כָּל מַה שֶּׁשּׁוֹתֶה בְּתוֹךְ הַסְעֻדָּה דַּי לוֹ בִּבְרָכָה אַחַת, אֶלָּא אִם כֵּן כְּשֶׁבֵּרַךְ לֹא הָיָה דַּעְתּוֹ לִשְׁתּוֹת אֶלָּא אוֹתוֹ הַכּוֹס וְנִמְלַךְ לִשְׁתּוֹת (ו) אַחֵר. הגה: וְכֵן מִי שֶׁבָּא לִסְעֻדָּה וּמוֹשִׁיטִין לוֹ הַרְבֵּה כּוֹסוֹת, מְבָרֵךְ עַל כָּל אֶחָד וְאֶחָד דְּהָוֵי (ז) נִמְלָךְ (כָּל בּוֹ) וְע''ל סי' קע''ט; וְכֵן מִי שֶׁבֵּרַךְ עַל כּוֹס בִּרְכַּת נִשּׂוּאִין וְאֵינוֹ יוֹדֵעַ לְהֵיכָן יַגִּיעַ הַכּוֹס, כָּל אֶחָד צָרִיךְ לְבָרֵךְ, דְּמִקְרֵי נִמְלָךְ (אֲגֻדָּה פֶּרֶק עַרְבֵי פְּסָחִים) וְע''ל סִימָן ק''צ.
באר היטב (ו) אחר. כתב הט''ז נראה פשוט דה''ה לענין אכילה כגון שקנה לעצמו לחם א' לאכלו כולו ועד''ז בירך ואח''כ נתאוה לאכול עוד ושולח לקנות עוד צריך לברך שנית המוציא. אבל אם יש לו בבית לחם וחותך לו חתיכה לאכול אותה ואח''כ רוצה לחתוך עוד אין זה נמלך דדרך אדם הוא ט''ז עי' סי' ר''ו ס''ה: (ז) נמלך. והאידנא שיש מנהג כשאחד בא אצל אותם ששותין כבר שהרבה נותנין לו כוסות מסתמא כשבירך על הראשונה דעתו על כל מה שיתנו לו עוד. ט''ז ע''ש:
ו אֵין לְבָרֵךְ אַחַר יַּיִן שֶׁבַּסְעֻדָּה, דְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן פּוֹטַרְתּוֹ; וְכֵן פּוֹטֶרֶת יַיִן שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן, וַאֲפִלּוּ לֹא הָיָה לוֹ יַיִן בְּתוֹךְ הַמָּזוֹן, וְע''ל סוֹף סִימָן רע''ב, וּלְעִנְיַן יַיִן שֶׁל הַבְדָּלָה שֶׁלִּפְנֵי הַמָּזוֹן ע''ל סִימָן רצ''ט סָעִיף ח'.
ז אִם אֵין לוֹ יַיִן וְשׁוֹתֶה מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקֶה, אֵין לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם דַּחֲשִׁיבֵי כְּבָאִים מֵחֲמַת הַסְעֻדָּה, לְפִי שֶׁאֵין דֶּרֶךְ לֶאֱכֹל בְּלֹא (ח) שְׁתִיָּה; וְאַף יַיִן לֹא הָיָה צָרִיךְ בְּרָכָה לְפָנָיו, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהוּא חָשׁוּב וְקוֹבֵעַ בְּרָכָה לְעַצְמוֹ; אֲבָל מַיִם אוֹ שְׁאָר מַשְׁקִים לֹא חֲשִׁיבֵי, וְאֵינָם טְעוּנִים בְּרָכָה; וַאֲפִלּוּ אִם הָיָה צָמֵא קֹדֶם סְעֻדָּה, כֵּיוָן שֶׁלֹּא רָצָה לִשְׁתּוֹת אָז, כְּדֵי שֶׁלֹּא יַזִּיקוּ לוֹ הַמַּיִם, נִמְצָא כִּי שְׁתִיַּת הַמַּיִם בְּסִבַּת הַפַּת הִיא, וּפַת פּוֹטַרְתָּם. וְיֵשׁ אוֹמְרִים לְבָרֵךְ עַל הַמַּיִם שֶׁבַּסְעֻדָּה, וְיֵשׁ מַחְמִירִין עוֹד לְבָרֵךְ עֲלֵיהֶם בְּכָל פַּעַם, דִּסְתָמָא נִמְלָךְ הוּא בְּכָל פַּעַם; וְהָרוֹצֶה לְהִסְתַּלֵּק מִן הַסָפֵק יֵשֵׁב קֹדֶם נְטִילָה בִּמְקוֹם סְעוּדָתוֹ, וִיבָרֵךְ עַל דַּעַת לִשְׁתּוֹת בְּתוֹךְ (ט) סְעוּדָתוֹ. הגה: וְהַמִּנְהָג כִּסְבָרָא הָרִאשׁוֹנָה.
באר היטב (ח) שתיה. משמע דיין שרף דאין דרך לשתות תמיד לא חשיב כבאים מחמת הסעודה וצריך לברך עליו ואף מי שרגיל לשתותו תמיד בטלה דעתו אצל כל אדם מט''מ ורש''ל ול''ח וט''ז ועיין מ''א. והעטרת זקנים בסי' קע''ז כתב משם הגאון מהר''ר פייביש ליתן היין שרף על השלחן בשעת המוציא ואז ברכת המוציא פוטר ואם לא עשה כן יטבול מעט פת בתוכו ע''ש. ומיהו בשבת אין צריך לכל זה דממה נפשך אם קידש על היין נפטר בזה כמ''ש ס''ב ואם קידש על השכר נפטר בברכת שהכל ועיין מ''א. משקה שקורין מע''ד א''צ ברכה דגם הוא בכלל שתיה כאכילה ודינו כשכר. ט''ז: (ט) סעודתו. ומ''מ צ''ע אם שתה רביעית אם צריך ברכה אחרונה ע''כ ישתה פחות מרביעית לפני הסעודה ובזה יסתלק מן הספק וכ''כ בכוונת האר''י ז''ל. או יתן לאחר שאינו אוכל לברך ויתכוין לפוטרו ואם שתה רביעית כגון בסעודות גדולות ששותין לפני המזון יש ליזהר שלא יצא קודם הסעודה דהוי הפסק ואז פטור מברכה אחרונה דבה''מ פוטר הכל. ועיין מ''א וט''ז וביד אהרן. מה שנוהגין בסעודות גדולות שלאחר שמברכין בה''מ על כוס יין מביאין עוד משקין שקורין קאו''י כדי לישב דעתו של אדם ממאכליו אין לברך על אותה הקאו''י בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' אב''ג ע''ש. כתב בש''ג האנוס''י שאוכלין אחר הסעודה למתק השתיה הוי כמו צנון וזית וברכת היין פוטרתו עכ''ל. וכתב המ''א ונ''ל דבשאר משקין תוך הסעודה ברכת הלחם פוטרתן דהמשקה טפל ללחם והאנוס''י למשקה:
ח עַל יַיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַמָּזוֹן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ, אֲפִלּוּ הֵסֵבּוּ יַחַד. הגה: דְּלֹא יְכוֹלִין לַעֲנוֹת אָמֵן (טוּר), מִשּׁוּם דְּחַיְישִׁינָן שֶׁמָּא יַקְדִּים קָנֶה לַוֵּשֶׁט. הגה: וְיֵשׁ אוֹמְרִים דְּאִם אָמַר לָהֶם: סַבְרִי רַבּוֹתַי, וְיִשְׁמְעוּ וִיכַוְּנוּ לַבְּרָכָה וְלֹא יֹאכְלוּ אָז וְיַעֲנוּ: אָמֵן, אֶחָד מְבָרֵךְ (י) לְכֻלָּם, וְכֵן נוֹהֲגִין (הַגָּהַת מיי' פ''ז מֵהִלְכוֹת בְּרָכוֹת וּמָרְדְּכַי סוֹף פֶּרֶק כֵּיצַד מְבָרְכִין וְטוּר בְּשֵׁם רַשִׁ''י). וְיֹאמַר: סַבְרִי רַבּוֹתַי, ר''ל סוֹבְרִים אַתֶּם לָצֵאת בִּבְרָכָה זוֹ, וְלֹא יֹאמַר בִּרְשׁוּת רַבּוֹתַי, וְכֵן כָּל מָקוֹם שֶׁמְּבָרְכִין עַל הַיַּיִן מִשּׁוּם בִּרְכַּת הַיַּיִן שֶׁבְּתוֹךְ הַסְּעֻדָּה אֵין אוֹמְרִים בִּרְשׁוּת, אֶלָּא סַבְרִי, מִטַּעַם שֶׁנִּתְבָּאֵר (בֵּית יוֹסֵף סִימָן קס''ז בְּשֵׁם שֶׁבּוּלֵי הַלֶּקֶט).
באר היטב (י) לכולם. וצריכין שיטעום כל א' תיכף מהכוס שלא להפסיק בין ברכה לשתיה מ''א עיין סי' קס''ז סעיף ו':
מתוך ספר החינוך
תל. לברך את השם אחר אכילת המזון.
לברך את השם יתברך אחר שיאכל האדם וישבע מלחם או משבעת המינים הנזכרים בכתוב (דברים ח ח), כשהוא זן מהם ולחם סתם נקרא פת העשויה מחטה ושעורה, ובכלל החטה הכסמת, ובכלל השעורה שבלת שועל ושיפון, ועל כלל שבעת המינין הזנין נאמר (שם י) ואכלת ושבעת וברכת את יי אלהיך על הארץ הטובה וגו'. וזאת השביעה אינה שוה בכל אדם, אלא כל אדם יודע שביעתו, וידענו שעור שביעת הצדיק, שהוא באכלו לשבע נפשו, ארצה לומר, כדי מחיתו לבד, והראיה, שאין חיוב הברכה מן התורה רק אחר השביעה, מה שאמרו זכרונם לברכה בפרק מי שמתו בברכות (כ, ב) דרש רב עוירא וכו', עד אמר להם לא אשא פנים לישראל, שאני כתבתי בתורתי ואכלת ושבעת וברכת, והם דקדקו על עצמם עד כזית ועד כביצה. ועוד ארחיב המאמר בפרוש הכתוב הזה ובדינין היוצאין ממנו בדיני מצוה זו, בעזרת השם, ואודיע המחלקת שיש לרבותינו במשמעותו.
משרשי המצוה. הקדמה, הלא הגדתי לך בני במה שקדם, כי לשם ברוך הוא כל הכבוד וההוד וכל הטוב וכל החכמה וכל היכלת וכל הברכה, ודברי בן אדם וכל מעשהו אם טוב ואם רע לא יוסיף ולא יגרע, על כן צריך אתה להבחין כי באמרנו תמיד בברכות ברוך אתה השם או יתברך, אין המשמעות לפי הדומה, להוסיף ברכה במי שאיננו צריך לשום תוספת חלילה, כי הוא האדון על הכל ועל הברכות, הוא מחדש אותן, וממציאן מאין, ומשפיע מהן שפע רב באשר יהיה שם רצונו הטוב. על כן צריכין אנו לחפש כונת הענין מהו, ולא נוציא זמננו במה שהעסק בו תמיד מבלי הבנה בו כלל. ואני המעורד, אין מחשבתי שישיג שכלי אפילו כטפה מן הים באמתת הענין, כי כבר הגד לי ושמעתי מפי חכמים, כי יש בדברים אלה, יסודות חזקים וסודות נפלאים, יודיעום חכמי התורה לתלמידיהם כשהם נבונים וכשרים ובכל מעשיהם נאים, אבל רב חפצי להשיג בזה קצת טעם ישיאני לדבר בו, ואולי היתה טובה השתיקה, אבל האהבה תקלקל השורה.
ידוע הדבר ומפרסם, כי השם ברוך הוא, פועל כל הנמצא וברא האדם והשליטו על הארץ ועל כל אשר בה, וממדותיו ברוך הוא, שהוא רב חסד והוא חפץ בטובת בריותיו, ורוצה להיותן ראויין וזכאין לקבל טובה מאתו, וזה באמת משלמותו ברוך הוא, כי לא יקרא שלם בטובה, רק מי שהוא מיטיב לאחרים זולתו, אין ספק בזה לכל בן דעת. ואחר הסכמה זו שידענו בחיוב מרב שלמות טובו שחפצו להריק עלינו מברכתו, נאמר שענין הברכה שאנו אומרים לפניו איננו, רק הזכרה לעורר נפשנו בדברי פינו כי הוא המבדך, ומברך יכלל כל הטובות, ומתוך ההתעוררות הטוב הזה בנפשינו ויחוד מחשבתינו להודות אליו שכל הטובות כלולות בו והוא המלך עליהם לשלחם על כל אשר יחפץ, אנו זוכים במעשה הטוב הזה להמשיך עלינו מברכותיו, ואחר הזכרה והודאה זו לפניו, אנו מבקשים ממנו מה שאנו צריכים דעת, או סליחה לעונותינו, או רפואה, או עשר וכל דבר. וכן אחר הבקשה ממנו, אנו חוזרין ומודים אליו בזה לומר, כי ממנו יבוא אלינו, וזהו פתיחה וחתימה של הברכות, פן נחשב כעבד שנטל פרס מרבו והולך לו בלא רשות כמתגנב. ונמצא לפי הנחת טעם זה, שיהיה ברוך תאר, כלומר, הודאה עליו כי הוא כולל כל הברכות, ובלשון יתברך שאנו מזכירין תמיד שהוא מהתפעל נאמר, שהכונה בו שאנחנו מתחננים אליו שיהיה רצון מלפניו לסבב לב בריותיו להיות נכון לפניו שיודו הכל אליו ובו יתהללו, וזהו פרוש יתברך כלומר, יהי רצון מלפניך שכל בני העולם יהיו מיחסים הברכה אליך, ומודים כי ממך תתפשט בכל, ועם הודאת הכל בזה תנוח ברכתו בעולם, וישלם חפצו, שהוא חפץ להטיב, כמו שאמרנו, ותשלום החפץ תכלית כל המבקש. והנה מצאנו קצת טעם אף בלשון יתברך המתמיה, ומן הפרוש (נ''א השרש) הזה, מה שאמרו זכרונם לברכה (חולין ס ב) שהקדוש ברוך הוא מתאוה לתפלתן של צדיקים, לומר, שחפצו שיעשו פעלה שיזכו בה לפניו וימשיכו עליהם מטובו, כי חפץ לעשות חסד הוא, ולתת עליהם מברכתו מטוב שלמותו כמו שכתוב, וזהו השרש הגדול לכל אשר יעשה האדם טוב בעולם הזה, שזה שכרו מאת השם שמשלים חפצו, באשר הוא רוצה בטובתן של בריות.
ומן השרש הזה שאמרתי שהזכרת ברוך הוא הודאה לפניו על הברכות שהן לו, ושצריך להודות אליו בזה בתחלת השאלה ובסופה, לבל יהי כעבד שנטל פרס מאת רבו והלך בלא רשות, יצאו לפי דעתי החלוקין שקבעו לנו רבותנו זכרונם לברכה (ברכות יא, א) בענין הברכות, שיש מהן פותחות בברוך וחותמות גם כן בברוך, ויש חותמות ולא פותחות, ויש פותחות ולא חותמות, כיצד? כל ברכה שבעולם שיש בה בקשת דבר מאת השם יתברך או הזכרת נס, ואינה סמוכה לברכה אחרת פותחת בברוך וחותמת בברוך. כגון יוצר אור דשחרית ומעריב ערבים דערבית, וכיוצא בהן כמה מן הטעם הנזכר. וכל ברכה הסמוכה לחברתה חותמת בברוך, אבל אינה פותחת, מן הטעם הזה, שהרי מכיון שהודה ונתן הממשלה לאל בסוף הברכה הסמוכה לזו, ולא הפסיק אחר הודאה זו בדבר קטן או גדול, אין ראוי לכפל הודאת קבלת האדנות פעמים בבת אחת בשביל חלוק השאלות שאנחנו שואלים לפניו, אבל ראוי להיות חותמת בברוך, כי אחר שהפסיק בשאלת צרכיו ראוי לו לחזר ולהזכיר ולתת אל לבו פעם אחרת קבלת מלכותו ואדנותו עליו. ועל הדרך הזה תמצא לפי דעתי טעם כלן, אם תחשב בהן. ואשר בהן סמוכות יוצאות מגדר זה, כגון ברכת חתנים וקדושא ואבדלתא ואחרות, כבר תרצום לנו מורינו ישמרם אל, והטעם שלמדונו בקצתם, לפי שפעמים נאמרות אותן הברכות שלא בסמיכות, ורבותינו לא רצו לחלק ולומר, כשתבוא בסמיכות תאמר בענין כן, וכשלא בסמיכות כן, כי הם יברחו מן החלוקין לעולם בכל מה שמסור ביד ההמון, וכן הדעת.
וכל ברכה בעולם שאין בה בקשת דבר מהאל ולא הזכרת נס של ישראל, כגון, הברכות שלפני מאכל ומשתה וכל הנאות הגוף וכן ברכת נס של יחיד, שאין באלו הברכות לעולם נוסח ארך, ידוע הדבר לכל יודע ספר, שכלן פותחות בברוך ולא חותמות, מן הטעם הנזכר, דמכיון שהזכיר מלכות השם ואדנותו ומיד גמר דבריו אינו מן החיוב לחזר פעם שנית הזכרת ברוך, שידמה בכפל דבר במה שאין צרך, דבר ברור הוא.
וכל הברכות שהן קבועות לשבח השם לבד, כגון, הרואה ים הגדול ואילנות טובים וכן שומע קול רעמים, ויתר הענינים הנזכרים בפרק הרואה מהן פותחות בברוך ולא חותמות, ומהן חותמות ולא פותחות, והכל מן הטעם הנזכר, כי המזכיר שבחים, די לו לפי הנראה בהזכרת האדנות בתחלה או אפילו בסוף, אחר שאיננו מבקש דבר לו ואינו מברך בשביל הנאה שירצה לקבל, שאלו המבקש דבר או רוצה להנות ראוי באמת להאיר פתח דבריו ולהתחיל בהזכרת אדנותו ברוך הוא, וזהו שאמרו שהברכות של נהנין פותחות בברוך וכן ברכות המצות פותחות בברוך לרב התועלת שהועילנו האל ברוך הוא בהן.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (שם לה א), שאף על פי שהתורה לא תחיב אותנו לברך כי אם אחר שנשבע במזון, חכמים זכרונם לברכה חיבונו לברך גם כן אחר כל דבר שיהנה אדם ממנו, בין שהוא מפרות שבעת המינין שנשתבחה בהן הארץ או מכל שאר דברים. ולמדו הדבר, בראותם שהתורה תחיב האדם לברך האל אחר שישבע האדם מן המזון המקים גופו קיום חזק, והלכו הם אחר הטעם הזה, וחיבונו לברך גם כן על כל אשר יאכל הגוף ממנו, בין שיהיה מזון או שאינו דבר הזן, מכיון שיהנה האדם בו, וכמו כן חיבונו זכרונם לברכה לברך קדם אכילה, ולמדו לומר כן מן הסברא שראוי לו לאדם שלא יהנה מן העולם הזה בלא ברכה, עשו הברכה, על דרך משל, כנטילת רשות מבעל הבית לאכל מן הנמצא בביתו.
ויש מרבותינו שדעתן לומר, כי התורה תחיבנו ברכה אחר כל שבעת המינין כמו שנתחיבנו באמת לברך אחר אותן מהן שזנין, כגון תמרים ויין ודבלת תאנים (עי, ברכות יב א), ואמרו שעל כלן נאמר ואכלת ושבעת וברכת. ואמרו גם כן ששביעה דאוריתא היא בכביצה לבד, דבהכי מיתבא דעתה דאיניש ורואה אני בזה ראיה קצת לדבריהם ממה שאמרו בריש פרק כיצד באותה שקלא וטריא שהיא בגמרא למצא חיוב ברכה דאוריתא, אמרו שם, מה שבעת המינין דבר שנהנה וטעון ברכה אף כל שנהנה וטעון ברכה, נראה מכאן, שאין חלוק בשבעת המינין, בין אותן הזנין מהן לאחרים, שבכלן חיוב הברכה מן התורה, אבל מכל מקום, ראיתי הרמב''ם זכרונו לברכה (ברכות א, א פ''ב יב ועיי''ש בכסף משנה) ואחרים עמו, שנראה לי מדבריהם לומר, שאין עקר חיוב ברכה דאוריתא אלא על אכילת שביעת מזון ולא על שאר מינין אף על פי שהן משבעת מינין, כגון רמונים, וענבים, ותאנים לחים וזיתים, מכיון דלא זיני, כי התורה לא תחיב אלא על מזון, ומפני כן סמך לחם אל הברכה, כמו שכתוב תאכל בה לחם, והדר ואכלת ושבעת. ואל הגדולים שבדורנו נשמע במצות התורה.
ואחר הכרעה זו, מי שנסתפק לו אם ברך מעין שלש אחר כל שבעה מינין חיב לברך מספק, וכן אם נסתפק לו בברכת המזון, ואפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חיב לברך, ובלבד שאכל כביצה, אבל האוכל כזית או יותר עד כביצה, ונסתפק אם ברך או לא מן הדומה שאינו חיב לברך לדברי כלם, ששעור זה דרבנן הוא. ולפי הנראה לי מדברי הראשונים, כל זמן שלא שבע במזון לא יתחיב לחזר ולברך מספק. ואומר אני שאולי כי מה שנראה רבים מהמון העם מקילים בברכת מעין שלש ואין אחד אפילו עם הארץ גמור מקל בברכת המזון, כי היא מיסוד הראשונים שדעתן לומר שעקר צווי התורה לא יבוא כי אם על שביעת מזון ומפשוטו של מקרא כך היה נראה. נמצא, ענין הברכות כן הוא, שחיוב מצות התורה אינו רק לברך אחר המזון לא לפניו, ובדברי האחרונים אף על שבעת מינין הנזכרים בתורה.
וכל שאר הברכות כלן הן מדרבנן, חוץ מאחת שהיא מן התורה, וכן הוא מפרש בגמרא בברכות (כא א), והיא ברכת התורה לפניה. גם הרמב''ן זכרונו לברכה (במצות עשה טו שהוסיף למנין הרמב''ם) יחשב אותה מצות עשה בפני עצמה. והענין הזה שחיבנו האל ברוך הוא ברכה בקריאת התורה לפניה ובמזון לאחריו מן הדומה שהטעם לפי שהוא ברוך הוא, לא ישאל מן החמר לעובדו ולהודות בטובו, רק אחר שיקבל פרס ממנו, כי החלק הבהמי לא תכיר בטובה רק אחר ההרגש. אבל קריאת התורה שהוא חלק השכל, והשכל יודע ומכיר, וקדם קבלת התועלת יבין אותו, על כן יחיבנו האל להודות לפניו קדם קריאת התורה, ומודה על האמת ימצא טעם בדברי.
ואחרי זאת, נגיד, דרך כלל חיוב הברכות דרבנן, והם, לברך קדם אכילה ושתיה בכל דבר שיש בו טעם כלל לחיך, ואחריו כמו כן, וכן חיבונו לברך על כל ריח טוב שנריח, קדם הריח, אבל לא אחריו, וכללו של דבר, על כל שהגוף נהנה בו קבעו ברכה, וכן חיבונו (פסחים ז, ב) לברך השם ולהודות לפניו על כל הטובה אשר גמלנו בעשותינו מצותיו היקרות, ואמרו שמברכין עליהם ועובר לעשיתן. והענין הוא לדעתי כטעם הנזכר סמוך בקריאת התורה, וכמו כן חיבונו לברך ברכות בשבח העורא על עצם גבורותיו, כגון, הרואה הים לפרקים, וכיוצא באלו הענינים, כמו שמזכר בפרק הרואה (שם נד, א).
ונוסח הברכות כלן (רמב''ם שם א ה) עזרא ובית דינו תקנום, ואף על פי שאמרו זכרונם לברכה (ברכות מח, ב) משה תקן ברכת הזן, יהושע ברכת הארץ, על עקר הענין אמרו כן, אבל כל נוסח הברכות עזרא ובית דינו תקנום, ואין ראוי להוסיף או לגרע בנוסח שלהם, וכל המשנה בהן אינו אלא טועה, ומכל מקום בדיעבד מי ששנה או ששכח קצת מנוסח הברכה, כל זמן שהזכיר עקר משמעותה ואמר חתימתה כתקנה אין מחזירין אותו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה לב, א), שהברכות נאמרות בכל לשון, ובלבד בהזכרת השם ומלכות שמים.
וחיבונו זכרונם לברכה (שבת כד א) להזכיר בברכת המזון, קדשת היום, כלומר, ענין שבת או ימים טובים, כמו שידוע, והשוכח ולא זכר אותן בברכה מחזירין אותו באותן הימים שחיב אדם לאכל על כל פנים, והן שתי סעדות מחיבות, דהינו ליל ראשון של פסח וליל ראשון של חג הסכות, ודעת קצת המפרשים, בכל שבת, ובכל יום טוב מחזירין אותו גם כן.
ואכתב לך, בני, עוד מעט בדיני ברכות הסעדה. ואף על פי שהרבה הרחבנו הדבור בזאת המצוה מחפצי בברכה, ולא כן דרכי במקום אחר בזאת המלאכה, כל ישראל צריך לטל ידיו קדם אכילת פת במים הראויין, כלומר, שלא נפסלו מלשתות לכלב ולא נעשתה בהן מלאכה, ושעורן רביעית לג, שהוא ביצה ומחצה לנטילה אחת, ולכל הפחות צריך לטל לאכילת פת עד הפרק שבסוף האצבעות, ומברך ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו וצונו על נטילת ידים. ומברך על אכילת הפת בתחלה ברוך אתה יי אלהינו מלך העולם המוציא לחם מן הארץ. ולבסוף אם אכל ממנו כזית מברך ארבע ברכות הידועות, הזן, וברכת הארץ, ובונה ירושלים, והטוב והמטיב שתקנו ביבנה.
וכל דבר שבא בסעדה משהתחיל לברך על הפת, בין דברים הזנים, כגון, תבשילין הרבה שעושין בני אדם מחמשת מיני דגן, בין כל שאר מיני פרות בעולם, כל שאוכל אותו אדם להשביע רעבונו למלא בטנו, בין שיאכל אותן דברים באמצע סעדתו, בין אחר שגמר מלאכל פתו, הכל ברכת הפת פוטרת לפניו ולאחריו. וכן הדין אם אינן באים דברים אלו להשביע אלא ללפת הפת שברכת הפת פוטרתן לפניהם ולאחריהם, ואם אין באין לא להשביע ולא ללפת אלא לתענוג בעלמא בתוך הסעדה, אי מידי דזיין הוא, כגון, תבשיל מחמשת המינין פטור בברכת הפת בין לפניו בין לאחריו, ואי מידי דלא עבדי אנשי למזון ובא לתענוג בתוך המזון, כגון, פרות שאוכלין בני אדם לתענוג בתוך המזון מברך לפניהם ולא לאחריהם, דברכת המזון פוטרתן, ובכלל תענוג זה הוא מי שאוכל בתוך הסעדה זית מליח וכיוצא בו לפתח תאות המאכל, ולפיכך מברך לפניו ולא לאחריו. תמרים אף על פי שהן פדות דין מזון יש להם ופטורין בברכת הפת לפנהם ולאחריהן.
הביאו לפניו מיני פרות הרבה, אם ברכותיהן שוות כגון שכלן של עץ, מברך על האחד החביב לו ואחר כך אוכל כל השאר בלא ברכה. ואם אין אחד מהן חביב לו יותר מן השאר, אם יש ביניהם משבעה פרות המנויין בתורה לשבח ארץ ישראל מברך תחלה על הקודם בפסוק, וכלן פטורין מברכה. ואם אין ברכותיהן שוות, כגון פרי עץ ופרי אדמה מברך על כל אחד ואחד, ומקדים החביב לו, כלומר, אותו שרצונו לאכל בתחלה, ואם אין שם חביב לו יותר מחבירו מקדים החשוב בברכה, דהינו פרי עץ, שהברכה מיחדת לו יותר מפרי האדמה שכולל כל מה שבאדמה. יין (ברכות מא ב) אינו בכלל פת כלל, ואין ברכת הפת פוטרתו, וענין שתיה הוא ומברכין עליו אפילו בא בתוך המזון. ועוד קבעו חכמים זכרונם לברכה (שם נט ב), ברכה אחרת על היין, היכא שהביאו יין שני בתוך הסעדה או אחר סעדה, מלבד אותו שהביאו תחלה, והיא הטוב והמטיב, והוא שיהיו האוכלים שנים או יותר. ויין שלפני המזון (שם מב א) פוטר מברכה ראשונה כל היין הבא אחריו, בין בתוך הסעדה בין אחריה, אבל יין שבתוך המזון אינו פוטר את של אחר המזון מברכה ראשונה, אבל מברכה אחרונה ברכת המזון פוטרת הכל, דיין בכלל מזון הוא, דאיהו נמי זיין ומשמח.
מים אחרונים (חולין קה, א) חובה, וצריכים להיות מים קרים, ושיפלו לכלי או לכל דבר שחוצץ ביניהן ולקרקע, כגון קסמין וכיוצא בהן, ומי שלא אכל דבר מזהם, ולא טלטל מלח בסעדתו אינו צריך להן.
בשבת ויום טוב צריך אדם להזכיר קדשת היום בברכה שלישית כמו שאמרנו, ואם לא הזכיר (רמב''ם שם פ''ב הי''ב) ופתח בהטוב והמטיב חוזר לראש, לא פתח בו אלא שחתם ברכה שלישית, אם בשבת אומרים נוסח זה, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן שבת (בברכות מט ב והגי' שבתות) מנוחה לעמו ישראל לאות ולברית ברוך אתה ה' מקדש השבת. ואם ביום טוב אומרים, ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים. וכן ראש חדש וחלו של מועד וחנכה ופורים יש להם הזכרה בברכת המזון בברכה שלישית, אבל שכח וחתם הברכה אין מחזירין אותו, ואין מזכירין כלל. כך מקבל אני מרבותי, ישמרם אל, שכל הזהיר בברכת המזון מזונותיו מצויין לו בכבוד כל ימיו. ויתר פרטי המצוה מבארים במסכת ברכות [א''ח סי' קפ''ח].
ונוהגת מצוה זו מן התורה בכל מקום ובכל זמן בזכרים, ובנקבות (ברכותכ ב) הוא ספק לרבותינו אם חיבות בה מן התורה אם לאו. ואיש העובר על זה ואכל מזון ולא ברך אחריו פטל עשה זה, ואשה שעברה ולא ברכה בטלה מצוה דרבנן, ואולי מצוה דאוריתא. וכן כל שקרא בתורה בשחרית קדם שיברך הברכות המתקנות בתורה או ברכת אהבת עולם בטל מצוה דאוריתא, ולפיכך מי ששכח אם ברך ברכת התורה בשחרית אם לא ברך חוזר ומברך, ומי שעבר ולא בירך כל שאר הברכות שבעולם, לבד אלו שזכרנו בטל מצות חכמים לבד, ופורץ גדר ישכנו נחש (קהלת י ח). והזהיר בהן יתברך, מדה כנגד מדה. וצריך האדם להזהר מאד מהזכיר ברכה לבטלה, שיש בדבר ענש חמור שמזכיר שם שמים המקדש שלא לצרך, וחכמים (ברכות לג, א) סמכו הדבר ללאו דלא תשא את שם יי אלהיך לשוא. ובא וראה כמה היו זהירין בזה בדורות הראשונים, שהרי שמשון נזיר אלקים נשא אשה מפלשתים אשר אהב בנחל שורק, והיה זהיר כל כך בהזכרת השם שלא להזכירו כלל, בין לצורך או שלא לצרך, שדלילה הכירה כי הגיד לה את כל לבו, בהזכירו אלקים בתוך דבריו באמרו אליה כי נזיר אלהים אני (שופטים טז יז). וכמו שכתוב אחריו ותרא דלילה כי הגיד לה את כל לבו. ואמרו זכרונם לברכה (סוטה ט, ב), מנא ידעה? ומהם שאמרו נכרין דברי אמת, ומהם שאמרו על שהזכיר שמשון אלקים בתוך דבריו, ואף על פי שלא אמר דרך שבועה אלא דרך ספור.
תלא. מצות אהבת הגרים.
שנצטוינו לאהב הגרים, כלומר, שנזהר שלא לצער אותם, בשום דבר, אבל נעשה להם טובה ונגמל אותם חסד כפי הראוי והיכלת, והגרים הם, כל מי שנתחבר אלינו משאר האמות שהניח דתו ונכנס בדתנו, ועליהם נאמר (דברים י יט) ואהבתם את הגר וגו'. ואף על פי שיכללהו כמו כן הצווי בישראל, שנאמר עליו ואהבת לרעך כמוך (מצוה רמג), שהרי גר צדק בגלל רעך הוא, הוסיף לנו השם בו מצוה מיחדת לו באהבתו, וכמו כן הדבר במניעה מלרמות אותו, שאף על פי שהיה בכלל ולא תונו איש את עמיתו (מצוה שלח), הוסיף לנו הכתוב בו מניעה מיחדת לו, באמרו וגר לא תונה (מצוה כג). ואמרו בגמרא (ב''מ נט, ב), שהמאנה הגר עובר משום לא תונו וגו', ומשום וגר לא תונה, וכמו כן מבטל מצות ואהבת לרעך, ומצות ואהבתם את הגר.
משרשי המצוה. כי השם בחר בישראל להיות לו לעם קדוש ורצה לזכותם, ולכן הדריכם וצום על דרכי החנינה והחמלה, והזהירם להתעטר בכל מדה חמודה ויקרה למצא חן בעיני כל רואיהם, ויאמרו (יחזקאל לו כ) עם יי אלה. וכמה היא דרך נעימות וחמדה להתחסד ולגמל טובה לאשר הניח אמתו וכל משפחת בית אביו ואמו, ויבוא לחסות תחת כנפי אמה אחרת באהבתו אותה, ובבחירתו באמת ושנאת השקר, ובהיותנו זוכים למדות טובות הללו תחול טובת האל עלינו ותדבק בנו, ושום דבר לא תמנענו ממנו, כי הטובה תתפשט בטובים, והפכה ברעים.
מדיני המצוה. מה שאמרו זכרונם לברכה (ב''מ נח, ב) שלא יאמר אדם לגר זכור מעשיך הראשונים. ומה שאמרו (סנהדרין צד, א) גיורא עד עשרה דרי לא תבזי ארמאה באנפיה, וכל זה שלא לצערו בשום ענין. והפלגת האהבה שהפליגו בהם עד שאמרו, שהשוה הכתוב אהבתם לאהבת המקום, שבהם נאמר ואהבתם, ובאהבת המקום ואהבת וגו', והוא כמו שכתבתי בסדר משפטים במצות שלא להונות הגר אפילו בדברים (מצוה סג). ויתר פרטיה, במדרשות ובמקומות בגמרא [הל' דעות פ''ו].
ונוהגת מצוה זו בכל מקום ובכל זמן בזכרים ונקבות. והעובר עליה ומצער אותם, או שמתרשל בהצלתם, או בהצלת ממונם, או שמקל בכבודם מצד שהם גרים ואין להם עוזר באמה, בטל עשה זה. וענשו גדול מאד, שהרי בכמה מקומות הזהירה תורה עליהם. ויש לנו ללמד מן המצוה היקרה הזאת לרחם על אדם שהוא בעיר שאינה ארץ מולדתו ומקום משפחות אבותיו, ולא נעביר עליו הדרך במוצאנו אותו יחידי ורחקו מעליו עוזריו, כמו שאנו רואים שהתורה תזהירנו לרחם על כל מי שצריך עזר, ועם המדות הללו נזכה להיות מרחמים מהשם יתברך, וברכות שמים ינוחו על ראשינו, והכתוב רמז טעם הצווי באמרו כי גרים הייתם בארץ מצרים, הזכיר לנו שכבר נכוינו בצער הגדול הזה שיש לכל איש הרואה את עצמו בתוך אנשים זרים ובארץ נכריה, ובזכרנו גדל דאגת הלב שיש בדבר, וכי כבר עבר עלינו, והשם בחסדיו הוציאנו משם יכמרו רחמינו על כל אדם שהוא כן.
מתוך ספר המצוות לרמב"ם על ברכת המזון
מצוה יט.
היא שצונו לברכו אחר אכילה והוא אמרו (דברים ח-י) ''ואכלת ושבעת וברכת את ה' אלהיך''. ולשון התוספתא ברכת המזון מן התורה שנאמר (דברים ח-י) ''ואכלת ושבעת וברכת''. וכבר התבארו משפטי מצוה זו במקומות רבים ממסכת ברכות. (והיה עקב, אהבה הלכות ברכות פ"א):
מתוך משנה תורה לרמב"ם - ספר אהבה - על ברכת המזון
הלכות ברכות - פרק חמישי
א נָשִׁים וַעֲבָדִים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. וְסָפֵק יֵשׁ בַּדָּבָר אִם הֵן חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה לְפִי שֶׁאֵין קָבוּעַ לָהּ זְמַן אוֹ אֵינָם חַיָּבִין מִן הַתּוֹרָה. לְפִיכָךְ אֵין מוֹצִיאִין אֶת הַגְּדוֹלִים יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל הַקְּטַנִּים חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים כְּדֵי לְחַנְּכָן בְּמִצְוֹת:
כסף משנה נשים ועבדים וקטנים וכו'. משנה פרק מי שמתו (ברכות כ':): ומ''ש וספק יש וכו'. גם זה שם בעיא ולא אפשיטא. ומ''ש אבל הקטנים וכו'. הוא מדין חינוך המוזכר בסוף לולב הגזול וכוונת לשון רבינו כך היא בנשים מספקא לן אם היא מדאורייתא או דרבנן אבל הקטנים ודאי היא דרבנן ופירש''י דאורייתא דכתיב ואכלת ושבעת וה''ל מ''ע שאין הזמן גרמא או דרבנן דכתיב על הארץ הטובה אשר נתן לך והיא לא נתנה לנקבות להתחלק ואי משום בנות צלפחד חלק אביהם הוא דנטלו שהיה מיוצאי מצרים:
ב שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת כְּאֶחָד חַיָּבִין לְבָרֵךְ בִּרְכַּת הַזִּמּוּן קֹדֶם בִּרְכַּת הַמָּזוֹן. וְאֵי זוֹ הִיא בִּרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם הָיוּ הָאוֹכְלִים מִשְּׁלֹשָׁה עַד עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ אֶחָד מֵהֶם וְאוֹמֵר נְבָרֵךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְהַכּל עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וּמְבָרֵךְ [א] בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ:
כסף משנה שלשה שאכלו וכו'. משנה ר''פ שלשה שאכלו (שם דף מ"ה): ואיזו היא ברכת הזימון וכו'. ג''ז משנה שם (מ"ט:) כיצד מזמנין בשלשה אומר נברך בשלשה והוא אומר ברכו ובגמרא אמר שמואל לעולם אל יוציא אדם עצמו מן הכלל והא דתנן בשלשה והוא אומר ברכו ה''ק אף ברכו ומ''מ נברך עדיף: ומ''ש והוא חוזר ומברך. שם (מ"ו:) להיכן הוא חוזר רב זביד משמיה דאביי אמר חוזר לראש ורבנן אמרי למקום שפסק והלכתא למקום שפסק ופירשו התוספות דקאי אהא דאמרינן המברך אומר נברך שאכלנו משלו והמסובין עונין ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו להיכן הוא חוזר המברך לאחר שיענו המסובין חוזר לראש שהמברך חוזר ואומר נברך שאכלנו משלו ובטובו חיינו ורבנן אמרי למקום שפסק שאומר ברוך שאכלנו משלו וכן הלכתא וזה דעת רבינו. ומה שכתב והן עונין אמן. לאו למימרא שאם שמעו כל הברכות מתחלה ועד סוף ולא ענו אמן שלא יצאו אלא לומר שמצוה עליהם לענות אמן כדי שיטלו שכר כמברך וכמ''ש בפ''א מהלכות אלו:
ג וְאַחַר כָּךְ אוֹמֵר בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ' אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַזָּן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ עַד שֶׁגּוֹמֵר אַרְבַּע בְּרָכוֹת. וְהֵן עוֹנִין אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה:
ד הָיוּ הָאוֹכְלִין מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה מְזַמְּנִין בְּשֵׁם. כֵּיצַד. הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵן עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וְהוּא חוֹזֵר וְאוֹמֵר בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ. וּמַתְחִיל בִּרְכַּת הַמָּזוֹן:
כסף משנה היו האוכלין וכו'. ג''ז משנה שם (מ"ט:) בעשרה אומר נברך לאלהינו אחד עשרה ואחד עשרה רבוא בק' הוא אומר נברך לה' אלהינו באלף אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל ברבוא אומר נברך לה' אלהינו אלהי ישראל אלהי צבאות יושב הכרובים, ובגמרא הא גופא קשיא אמרת אחד עשרה ואחד עשרה רבוא אלמא כי הדדי נינהו והדר קתני במאה אומר באלף אומר ברבוא אומר אמר רב יוסף לא קשיא הא רבי יוסי הגלילי הא ר''ע אמר רבא הלכה כר' עקיבא דאמר אחד עשרה ואחד עשרה רבוא:
לחם משנה נברך לאלהינו. מ''ש כאן רבינו ז''ל לאלהינו בלמ''ד משום דהיכא דמזכיר שם לא איכפת לן שיאמר למ''ד דמוכחא מילתא דעל קודשא בריך הוא קאמר ולא מצינו למימר דאמר לבעל הבית דכן אמר בגמרא גבי למי שעשה ניסים וכו' וכן גבי בעשרה דמוכחא מילתא. משמע דהיכא דמוכחא מילתא לא איכפת לן לומר למ''ד ואדרבא טפי עדיפא לדמויי לברכה דלמי שעשה ניסים. אמנם פליג על מה שכתב הרב בית יוסף בסימן קצ''ב על מה שכתב הטור ז''ל דאין לומר נברך לאלהינו דהוא מטעם שאין לומר למי שאכלנו. ולעניות דעתי נראה כדכתיבנא דשאני היכא דמזכיר שם דיכול לומר למ''ד וכן הוא בעצמו כתב למטה. ונראה לי דמהאי טעמא מצי למימר למי שאכלנו כשהם עשרה:
ה הַסּוֹעֵד [ב] בְּבֵית חֲתָנִים מִשֶּׁיַּתְחִילוּ לְהִתְעַסֵּק בְּצָרְכֵי סְעֻדַּת נִשּׂוּאִין וְלַהֲכִינָהּ עַד שְׁלֹשִׁים יוֹם אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה [ג] בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִים בָּרוּךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ וְכוּ'. וְאִם הָיוּ עֲשָׂרָה מְבָרֵךְ נְבָרֵךְ לֵאלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ. וְהֵם עוֹנִין בָּרוּךְ אֱלֹהֵינוּ שֶׁהַשִּׂמְחָה וְכוּ'. וְכֵן סְעֵדָּה שֶׁעוֹשִׂין אוֹתָהּ אַחַר הַנִּשּׂוּאִין מֵחֲמַת הַנִּשּׂוּאִין עַד שְׁנֵים עָשָׂר חֹדֶשׁ מְבָרֵךְ שֶׁהַשִּׂמְחָה בִּמְעוֹנוֹ:
כסף משנה הסועד בבית חתנים וכו'. פ''ק דכתובות (דף ח') רב אשי איקלע לבי רב כהנא יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא פנים חדשות בריך כולהו ואי לא אפושי שמחה בעלמא הוא מברך שהשמחה במעונו ואשר ברא מז' ועד תלתין בין אמר להו כלומר לקרואים מחמת הלולא קראתי אתכם בין לא אמר להו מחמת הלולא מברך שהשמחה במעונו מכאן ואילך א''ל מחמת הלולא מברך שהשמחה וכו' ואי לא לא וכי אמר להו מחמת הלולא עד אימת אמר רב פפי משמיה דרבא עד י''ב ירחי שתא ומעיקרא מאימת כלומר מעיקרא מאימת התחלת שמחת החופה מכי רמו שערי באסינתא כלומר משהתחילו לשרות שעורים בעריבת מים להטיל שכר לצורכי חופה, ורמו שערי באסינתא לאו דוקא דה''ה ענין אחר מצרכי סעודת החופה וז''ש רבינו משיתחילו להתעסק בצרכי סעודת נישואין:
ו הַכּל חַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן כְּדֶרֶךְ שֶׁחַיָּבִין בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן. אֲפִלּוּ כֹּהֲנִים שֶׁאָכְלוּ קָדְשֵׁי הַקָּדָשִׁים בָּעֲזָרָה. וְכֵן כֹּהֲנִים וְיִשְׂרְאֵלִים שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְאָכְלוּ [ד] הַכֹּהֲנִים תְּרוּמָה וְיִשְׂרָאֵל חֻלִּין חַיָּבִין בְּזִמּוּן כְּחִיּוּבָן בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן:
כסף משנה הכל חייבין בברכת הזימון וכו'. בריש ערכין (דף ג':) תניא הכל חייבין בזימון כהנים לוים וישראלים ופריך פשיטא לא צריכא דאכלי קדשים סד''א ואכלו אותם אשר כופר בהם אמר רחמנא והא כפרה הוא קמ''ל ואכלת ושבעת אמר רחמנא והא איתנהו הכל מצטרפין לזימון כהנים לוים וישראלים פשיטא לא צריכא דאכלי כהנים תרומה או קדשים וזר אכיל חולין סד''א הואיל ואי בעי זר למיכל בהדי כהן לא מצי אכיל לא ליצטרף קמ''ל דכיון דכהן מצי אכיל בהדי זר מצטרף:
ז נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים אֵין מְזַמְּנִין עֲלֵיהֶן אֲבָל מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְלֹא תְּהֵא חֲבוּרָה שֶׁל נָשִׁים וַעֲבָדִים וּקְטַנִּים מִפְּנֵי הַפְּרִיצוּת. אֲבָל נָשִׁים [ה] מְזַמְּנוֹת לְעַצְמָן אוֹ עֲבָדִים לְעַצְמָן וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יְזַמְּנוּ בְּשֵׁם. אַנְדְּרוֹגִינוּס מְזַמֵּן לְמִינוֹ וְאֵינוֹ מְזַמֵּן לֹא לְנָשִׁים וְלֹא לַאֲנָשִׁים מִפְּנֵי שֶׁהוּא סָפֵק. וְהַטֻּמְטוּם אֵינוֹ מְזַמֵּן כְּלָל. [ו] קָטָן הַיּוֹדֵעַ לְמִי מְבָרְכִין מְזַמְּנִין עָלָיו וְאַף עַל פִּי שֶׁהוּא כְּבֶן שֶׁבַע אוֹ כְּבֶן שְׁמוֹנֶה. וּמִצְטָרֵף בֵּין לְמִנְיַן שְׁלֹשָׁה בֵּין לְמִנְיַן עֲשָׂרָה לְזַמֵּן עָלָיו. וְהָעַכּוּ''ם אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו:
כסף משנה נשים ועבדים וכו'. משנה (ברכות דף מ"ה) נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין עליהן. ומ''ש אבל מזמנין לעצמן וכו'. ברייתא שם בראש הפרק נשים מזמנות לעצמן ועבדים מזמנים לעצמן נשים ועבדים וקטנים אין מזמנין ומפרש בגמרא טעמא משום פריצותא דעבדים בנשים או בקטנים והטעם שלא הזכיר הברייתא וקטנים מזמנין לעצמן לפי שהקטנים אינן חייבים בשום מצוה אלא על אביהן מוטל לחנכן וכיון שהיא חברת קטנים אינם מצווים בזימון. ומה שכתב ובלבד שלא יזמנו בשם, מדאמרינן כל דבר שבקדושה לא יהא בפחות מעשרה גדולים ובני חורין כמו שנתבאר בפרק שמיני מהלכות תפלה: אנדרוגינוס מזמן למינו וכו'. כר' יוסי דאמר בסוף פרק הערל (יבמות דף פ') בריה בפני עצמו הוא וכיון שכן אינו מצטרף לא עם אנשים ולא עם נשים כיון שהוא גרוע מהם: והטומטום אינו מזמן כלל. כלומר דטומטום לפעמים הוא נקרע ונמצא זכר ולפעמים נקרע ונמצא נקבה ואם המברכים אנשים אינו מצטרף עמהם שמא הוא אשה ואם הם נשים גם כן לא יצטרף עמהם דשמא ימצא זכר ואם הם טומטומים לא יצטרף עמהם דשמא יקרעו הם וימצאו זכרים והוא ימצא נקבה או אפכא: קטן היודע למי מברכין וכו'. פרק שלשה שאכלו (ברכות מ"ז מ"ח) שקלינן וטרינן טובא בדין צירוף דקטן ואסיקנא ולית הלכתא ככל הני שמעתתא אלא כי הא דאמר רב נחמן קטן היודע למי מברכין מזמנין עליו. וכתב הרי''ף דכיון דקרי ליה קטן אפילו בן עשר ובן תשע כשהוא יודע למי מברכין מזמנין עליו וזה דעת רבינו ומדאמר סתם מזמנין עליו משמע דבכל ענין מצטרף בין לשלשה בין לעשרה: והעכו''ם אין מזמנין עליו. משנה שם (דף מ"ה):
לחם משנה והעכו''ם. אמרו בגמרא (דף מ"ז:) שאפילו מל ולא טבל ולא הוצרך רבינו להזכירו שהרי כתב שם בדין הגרים דהוי כעכו''ם כל היכא דלא טבל: כזית פת. בגמרא (דף מ"ח) אמרו כזית דגן וסובר רבינו ז''ל דדוקא פת דאיכא ביה ברכה דאורייתא אבל במעשה קדירה דליכא אלא ברכה מעין שלש דהוי מדרבנן לא מצטרף ולהרא''ש מצטרף דס''ל דהוי דאורייתא:
ח אֵין מְזַמְּנִין אֶלָּא עַל מִי שֶׁאָכַל כְּזַיִת פַּת וּלְמַעְלָה. שִׁבְעָה שֶׁאָכְלוּ פַּת וּשְׁלֹשָׁה אָכְלוּ עִמָּהֶן יָרָק אוֹ צִיר וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן מִצְטָרְפִין לְזַמֵּן בְּשֵׁם. וְהוּא שֶׁיִּהְיֶה הַמְבָרֵךְ מֵאוֹכְלֵי הַפַּת. אֲבָל שִׁשָּׁה שֶׁאָכְלוּ פַּת וְאַרְבָּעָה יָרָק אֵין מִצְטָרְפִין עַד שֶׁיִּהְיוּ אוֹכְלֵי הַפַּת רֹב הַנִּכָּר. בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים בַּעֲשָׂרָה. [ז] אֲבָל בִּשְׁלֹשָׁה צָרִיךְ שֶׁיֹּאכְלוּ כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן כְּזַיִת פַּת וְאַחַר כָּךְ מְזַמְּנִין:
כסף משנה אין מזמנין אלא על מי שאכל וכו'. משנה שם דמי שאכל פחות מכזית אין מזמנין עליו. ומ''ש שבעה שאכלו פת וכו'. שם (דף מ"ח) אמר רב יהודה בריה דרב שמואל בר שילת משמיה דרב ט' שאכלו דגן ואחד אכל ירק מצטרפין אמר רבי זירא בעאי מיניה מרב יהודה ח' מהו ז' מהו אמר לי ל''ש ששה ודאי לא מיבעיא לי א''ל רבי ירמיה שפיר עבדת דלא איבעי לך התם טעמא מאי משום דאיכא רובא ה''נ איכא רובא ואיהו סבר בעינן רובא דמינכר ופירש''י ר' זירא שהיה קובל ומתחרט על שלא שאל על הששה סבר דילמא רובא דמינכר שפיר בעינן דליכול דגן ואי בעאי מיניה ששה לא היה מתיר וכיון דלרבי זירא מספקא ליה הכי נקטינן וכן פסק הרי''ף. וכתב עוד הרי''ף וקאמרי רבנן דוקא לאצטרופי לבי עשרה אבל לבי תלתא אינו מצטרף עד שיאכל כזית דגן. וגרסי' תו בגמרא אמר רב חנא בר יהודה משמיה דרבא אפילו לא טבל עמהם אלא בציר ולא אכל עמהם אלא גרוגרת אחת מצטרף ולהוציא את הרבים י''ח אינו מוציא עד שיאכל כזית דגן. ויש לדקדק בלשון רבינו למה כתב בתחלה אין מזמנין אלא על מי שיאכל כזית פת ולמעלה מאחר שכתב בסוף אבל בג' צריך שיאכלו וכו', וצ''ל דה''פ בתחלה כתב דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת ואח''כ ביאר דלזמן בעשרה אפשר לזמן אפילו על שלשה שלא אכלו פת ולא נאמר דאין מזמנין אלא על מי שאכל כזית פת אלא בזימון של שלשה:
ט שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ וְגָמְרוּ מִלֶּאֱכל וּבָא שְׁלִישִׁי וְאָכַל. אִם יְכוֹלִין לֶאֱכל עִמּוֹ כָּל שֶׁהוּא וַאֲפִלּוּ [ח] מִשְּׁאָר אֳכָלִין מִצְטָרֵף עִמָּהֶן. [ט] וְחָכָם גָּדוֹל שֶׁבַּמְסֻבִּין הוּא שֶׁמְּבָרֵךְ לְכֻלָּן אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא בָּאַחֲרוֹנָה:
כסף משנה שנים שאכלו וכו'. שם (דף מ"ז) רב ושמואל הוו יתבי בסעודה אתא רב שימי בר חייא הוה מסרהב ואכיל כלומר ממהר לאכול כדי להצטרף לזימון ויזמנו עליו א''ל רב מאי דעתיך לאצטרופי בהדן אנן אכלינן לן א''ל שמואל אילו אייתי לי ארדיליא וגוזליא לאבא מי לא אכלינן. ופרש''י שמואל חביבן עליו ארדיליא בקינוח סעודה והם כמהין ופטריות ולרב היו חביבין גוזלות ושמואל היה קורא לרב אבא כדי לכבדו. ומשמע דכן הלכה דהא רב נמי לא פליג וא''כ כל היכא דאי מייתו להו מידי מצו למיכל מיניה מצטרף בהדייהו. ומ''מ כתבו התוספות שאם אמר הב לן ונבריך שהסיחו דעתם מלאכול אין השלישי מצטרף עמהם: וחכם גדול וכו'. גם זה שם והלכתא גדול מברך ואף על גב דאתא לבסוף. וכתבו התוספות שהגדול יכול ליתן רשות לקטן כדא''ל רבי לרב משי ידך:
י שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְכֵן אַרְבָּעָה וְכֵן חֲמִשָּׁה. וְשִׁשָּׁה יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק עַד עֲשָׂרָה. מֵעֲשָׂרָה וּלְמַעְלָה אֵינָם רַשָּׁאִים לֵחָלֵק עַד עֶשְׂרִים. שֶׁכָּל זְמַן שֶׁיֵּחָלְקוּ וְתִהְיֶה בִּרְכַּת הַזִּמּוּן לְכָל חֵלֶק וְחֵלֶק כְּזִמּוּן הַכּל יֵשׁ לָהֶם לֵחָלֵק:
כסף משנה שלשה שאכלו וכו'. משנה שם (דף נ') שלשה שאכלו כאחד אינן רשאים ליחלק וכן ארבעה וכן חמשה ששה נחלקים עד עשרה ועשרה אינן נחלקין עד שיהיו עשרים:
יא * שְׁלֹשָׁה בְּנֵי אָדָם שֶׁבָּאוּ מִשָּׁלֹשׁ חֲבוּרוֹת שֶׁל שְׁלֹשָׁה שְׁלֹשָׁה אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאִם כְּבָר זִמֵּן כָּל אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶן בַּחֲבוּרָה שֶׁלּוֹ רַשָּׁאִין לֵחָלֵק. וְאֵינָן חַיָּבִין בְּזִמּוּן שֶׁכְּבָר זִמְּנוּ עֲלֵיהֶן. שְׁלֹשָׁה שֶׁיָּשְׁבוּ לֶאֱכל פַּת אַף עַל פִּי שֶׁכָּל אֶחָד וְאֶחָד אוֹכֵל מִשֶּׁלּוֹ [י] אֵינָן רַשָּׁאִין לֵחָלֵק:
ההראב"ד ג' בנ''א כו' עדשכבר זימנו עליהם. כתב הראב''ד ז''ל לא זימן ממש אלא אפילו זימנו עליו בני חבורה על כרחו פרח זימון מינייהו ואפילו אכלו שלשתן אחר מכאן לפי שאלו השלשה לא נועדו יחד תחלה עכ''ל:
כסף משנה שלשה בני אדם וכו'. שם אמר רב הונא ג' בני אדם שבאו מג' חבורות אינן רשאין ליחלק אמר רב חסדא והוא שבאו משלש חבורות של שלשה שלשה בני אדם אמר רבא ולא אמרן אלא דלא אקדימו הנך ואזמון עלייהו בדוכתייהו אבל אזמון עלייהו בדוכתייהו פרח זימון מינייהו: וכתב הראב''ד ז''ל לא זימן ממש וכו' לא נועדו יחד תחלה עכ''ל. כלומר שמלשון רבינו שכתב וזימן משמע שמפרש לא אמרן שאינן רשאין ליחלק אלא בשלא זימנו עם בני חבורתם דלא פקע זימון מינייהו אבל אם כבר זימנו בחבורתם פקע זימון מינייהו ואינן מזמנין ומקשה הראב''ד דהא ודאי פשיטא ולמה לרבא לאשמועינן אלא הכי פירושו כשרצה כל אחד מאלו לצאת וזימנו עליו ע''כ שהוא לא היה רוצה להפסיק שהיה רוצה לאכול עוד ונצטרפו שלשה אלו יחד סד''א אף על פי שזימנו עליהם בני חבורתם כיון שחזרו לאכול יחד צריכין לחזור ולזמן קמ''ל דכיון דאכילה זו היא גמר סעודה ראשונה ואלו השלשה לא נועדו יחד מתחלה אינם צריכין לחזור ולזמן. ודעת רבינו נראה שהוא כפירוש הראב''ד ומ''ש וזימן עניינו שנצטרף עמהם לזימון שרצו לפסוק אבל הוא לא היה דעתו לפסוק וע''כ אית לן לפרש דשלשה אלו גמרו סעודתן יחד וכדברי הראב''ד ז''ל שאם לא כן היאך שייך למימר בהו אינן רשאים ליחלק הא ודאי אין זימון אלא במקום ברכה וכיון שכל אחד צריך לחזור למקום שאכל ולברך היכי שייך למימר בהו אינן רשאין ליחלק ואין לומר דהכא במאי עסקינן כשחבורות רואות זו את זו ואם כן ה''ל כולהו כחבורה אחת ופשיטא דאי לא אזמון עלייהו שאין רשאים ליחלק כנ''ל: שלשה שישבו וכו'. שם מימרא דר' אבא אמר שמואל:
לחם משנה שלשה בני אדם שבאו משלש חבורות וכו' רשאין לחלק וכו'. קשה דהיה לו לומר דמצוה לחלק ולא מצו למעבד זימון ומדקאמר רשאין ואין חייבין משמע דהרשות בידם ואולי סובר רבינו ז''ל דלא אמרו (דף נ':) פרח זימון מינייהו אלא לומר דאינן חייבים אבל מכל מקום אם ירצו לזמן יכולים לזמן. ודעת הראב''ד ז''ל בהשגות נראה לי שהוא כפירוש רבינו יהודה שאומר שאפילו שלא זימן הוא אלא האחרים זימנו ולא היה שם, ובהכי מתורץ הקושיא דפשיטא שהקשה רבינו יהודה בדברי הרא''ש ז''ל כמו שהוזכר. ומה שאמר הראב''ד ז''ל ואפילו אכלו שלשתן וכו' מסברא אמר ליה ולא מכח הקושיא דפשיטא דאמר הרא''ש ז''ל דלדידיה מיתרצא הך קושיא בלאו הכי כיון דהוא מפרש כפירוש רבינו יהודה:
יב שְׁתֵּי חֲבוּרוֹת שֶׁהָיוּ אוֹכְלִין בְּבַיִת אֶחָד. בִּזְמַן שֶׁמִּקְצָתָן רוֹאִין אֵלּוּ אֶת אֵלּוּ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד. וְאִם לָאו אֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן וְאֵלּוּ מְזַמְּנִין לְעַצְמָן. וְאִם יֵשׁ שַׁמָּשׁ אֶחָד בֵּינֵיהֶם שֶׁהוּא הוֹלֵךְ וּמְשַׁמֵּשׁ מֵחֲבוּרָה זוֹ לַחֲבוּרָה זוֹ מִצְטָרְפִין לְזִמּוּן אֶחָד אַף עַל פִּי שֶׁאֵין מִקְצָת אֵלּוּ רוֹאִין אֶת אֵלּוּ. וְהוּא שֶׁיִּשְׁמְעוּ שְׁתֵּיהֶן כָּל דִּבְרֵי הַמְבָרֵךְ בְּבֵאוּר:
כסף משנה שתי חבורות שהיו אוכלין וכו'. משנה שם. ומ''ש ואם יש שמש וכו'. שם תנא אם יש שמש ביניהם שמש מצרפן. וכתב רבינו והוא שישמעו וכו' וכן כתבו התו' ונ''ל שלמדו כן מדאמרינן בההיא פירקא (דף נ') אמר רבא כי אכלינן ריפתא בי ריש גלותא מברכין תלת תלת וליברכו עשרה עשרה שמע ר''ג ואיקפד וניפקו בברכתא דר''ג איידי דאוושי כ''ע לא שמעי כלומר שהיו שם מסובין רבים ולא היה קול מברך נשמע בביאור. וכתב רבינו דין זה כשהם שתי חבורות דאז הוא אורחא דמילתא שאין קול המברך נשמע אבל ה''ה לחבורה אחת כל היכא שאין קול המברך נשמע אין מצטרפין ונ''ל שאם קול מברך נשמע בברכת זימון אף כי לא נשמע בברכת המזון מצטרפין. ומ''ש רבינו והוא שישמעו שתיהן כל דברי המברך צ''ל דאברכת זימון קאי דברי המברך דאילו ברכת המזון אם רצה כל אחד לברך לעצמו ש''ד:
יג שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק קוֹרְאִין לוֹ כְּדֵי שֶׁיְּכַוֵּן לִשְׁמֹעַ מַה שֶּׁהֵן אוֹמְרִים וּמְזַמְּנִין עָלָיו וְהוּא בַּשּׁוּק וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. וְלִכְשֶׁיַּחֲזֹר לְבֵיתוֹ יַחֲזֹר וִיבָרֵךְ בִּרְכַּת הַמָּזוֹן לְעַצְמוֹ [כ] אֲבָל עֲשָׂרָה שֶׁאָכְלוּ וְיָצָא אֶחָד מֵהֶן לַשּׁוּק אֵין מְזַמְּנִין עָלָיו עַד שֶׁיַּחֲזֹר לִמְקוֹמוֹ וְיֵשֵׁב עִמָּהֶן:
כסף משנה שלשה שאכלו ויצא אחד מהן וכו'. שם (מ"ה:) אמר רב דימי בר יוסף אמר רב שלשה שאכלו כאחד ויצא אחד מהם לשוק קוראין לו ומזמנין עליו אמר אביי והוא דקרי ליה ועני אמר מר זוטרא ולא אמרן אלא בג' אבל בעשרה עד דניתי ומסיק בגמרא דכיון דבעי לאדכורי ש''ש בציר מעשרה לאו אורח ארעא. וא''ת לדעת רבינו דגבי אוכל ירק אם מצטרף מחמרינן טפי בג' מבעשרה אמאי הכא מחמרינן בעשרה טפי מבשלשה י''ל הכא שאני דכיון דבעי לאדכורי ש''ש צריך שישב עמהם דליהוו בעשרה אבל לענין הצטרפות בג' שהם מועטים בעינן דכולם יאכלו דגן אבל בעשרה כיון דרובא דמינכר אכלו דגן הוה ליה כאילו כולם אכלו:
לחם משנה קוראין לו כדי שיכוין. מה שאמרו בגמרא (ברכות דף מ"ה:) קוראין לו מפרש רבינו ז''ל קוראין לו ואומרים לו כדי שיכוין לבו לשמוע דצריך כוונת שמיעה שיהא סמוך כדי שיענה ברוך שאכלנו וכו':
יד שְׁלֹשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד וְקָדַם אֶחָד מֵהֶן וּבֵרֵךְ לְעַצְמוֹ [ל] מְזַמְּנִין עָלָיו וְיָצְאוּ הַשְּׁנַיִם יְדֵי חוֹבַת זִמּוּן וְהוּא לֹא יָצָא בְּזִמּוּן זֶה שֶׁאֵין זִמּוּן לְמַפְרֵעַ:
כסף משנה שלשה שאכלו כאחד וקדם אחד מהם וכו'. גם זה שם (דף נ') מימרא דרבה תוספאה:
טו שְׁנַיִם שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד כָּל אֶחָד וְאֶחָד מְבָרֵךְ לְעַצְמוֹ. וְאִם הָיָה אֶחָד מֵהֶן יוֹדֵעַ וְאֶחָד אֵינוֹ יוֹדֵעַ זֶה שֶׁיּוֹדֵעַ מְבָרֵךְ בְּקוֹל רָם וְהַשֵּׁנִי עוֹנֶה אָמֵן אַחַר כָּל בְּרָכָה וּבְרָכָה וְיוֹצֵא יְדֵי חוֹבָתוֹ. * וּבֵן מְבָרֵךְ לְאָבִיו. וְעֶבֶד מְבָרֵךְ לְרַבּוֹ. וְאִשָּׁה מְבָרֶכֶת לְבַעְלָהּ. וְיוֹצְאִין יְדֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אָמְרוּ חֲכָמִים תָּבוֹא מְאֵרָה לְמִי שֶׁאִשְׁתּוֹ וּבָנָיו מְבָרְכִין לוֹ:
ההראב"ד ובן מברך לאביו כו' עד אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו. כתב הראב''ד ז''ל אין הדברים כתקנן ואין מסכימין להלכה דקי''ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא היא שהרי מוציאין אחרים שאכלו כדי שבען ולא נאמרו דברים הללו אלא לרב עוירא דאמר כזית דגן מדקדוק שדקדקו ישראל על עצמן עד כזית וכביצה הוא וברייתא דקתני בן מברך לאביו וכן אשה ועבד במקרין אותו ועונה אחריהם מה שהן אומרים ואיתא בירושלמי עכ''ל:
כסף משנה שנים שאכלו כאחד וכו'. ברייתא שם (מ"ה:) שנים שאכלו כאחד מצוה ליחלק בד''א בששניהם סופרים אבל אחד סופר ואחד בור סופר מברך ובור יוצא. וכתב רבינו והשני עונה אמן משום דכשעונה אמן חשוב כמברך עצמו ושומע ואינו עונה לא חשוב כמברך עצמו כמ''ש בפ''א מה' אלו: ובן מברך לאביו וכו' עד מברכין לו. ברייתא פרק לולב הגזול (סוכה דף ל"ח) וטעמא דאמרו תבא לו מארה משום דכיון דאשתו ובניו מברכין לו מפני שלא למד הוא. ובפ' מי שמתו (ברכות כ') אוקימינא לה כגון שלא אכל אביו אלא שיעורא דרבנן הילכך אתי דרבנן ומפיק [דרבנן]: וכתב הראב''ד אין הדברים כתקנן וכו' ואיתא בירושלמי עכ''ל. טעמו שהוא ז''ל סובר דלא קיימא לן כההיא אוקימתא דמי שמתו משום דההיא אוקימתא הוא לרב עוירא אבל לדידן דקיימא לן דכזית וכביצה דאורייתא כי תניא בן מברך לאביו ל''ש לן בין אכל כזית לאכל כדי שבעו והביא ראיה דקיימא לן כזית וכביצה דאורייתא שהרי מוציאין את הרבים י''ח כלומר מדאמרי' בפ' שלשה שאכלו (ברכות מ"ה) ולהוציא את הרבים י''ח עד שיאכל כזית דגן ומשמע ליה שאם אכל כזית דגן מוציא את הרבים אפילו שבעו דהא סתמא קתני להוציא את הרבים וא''כ מאי שכתב רבינו דבעינן שלא יאכל טפי מכזית ליתא ומשום דקשיא ליה א''כ ברייתא דקתני בן מברך לאביו היכי מיתוקמא הא אפי' לא אכל אלא כזית מיחייב מדאורייתא והיכי אתי בן דמיחייב מדרבנן ומפיק אב דמיחייב מדאורייתא לכך כתב וברייתא דקתני וכו' כלומר לא מיתוקמא כשהוא יוצא בברכתם אלא הן מקרין אותו והוא עונה אחריהם ויוצא בברכת עצמו דומיא דמתני' דהתם לגבי הלל דאשה עבד וקטן מקרין אותו והוא עונה אחריהם מה שהם אומרים ואיתניא עלה הך ברייתא: ודעת רבינו דקי''ל כאוקימתא דפרק מי שמתו וכרב עוירא דהא לא אשכחן מאן דפליג עליה וכ''כ בראש הלכות אלו דמן התורה אינו חייב לברך אלא א''כ אכל כדי שבעו וההיא דאמרי בפ' שלשה שאכלו ולהוציא את הרבים ידי חובתם עד שיאכל כזית דגן ה''פ להוציא את הרבים אינו מוציא בשאר אוכלים אפילו מי שאכל שיעורא דרבנן אא''כ אכל כזית דגן דאז מצי לאפוקי למי שאכל שיעורא דרבנן וההוא דבן מברך וכו' לאו כגוונא דמתניתין מיתנייא אלא כשהן מברכין והוא עונה אחריהם אמן וכן דעת רש''י והתוספות והר''ן ז''ל ומתוך דברי נתבארה תשובת רבינו לחכמי לוניל ששאלוהו יורנו מורנו והלא הלכה רווחת היא שלהוציא את הרבים י''ח אין מוציא עד שיאכל כזית דגן ואיהו דאורייתא מוציא ינאי וחבריו שאכלו כדי שבען ולגרמיה הוא דעבד שמעון בן שטח שהוציא באחד מן הז' [מינים] עכ''ל: תשובה תימה גדול יש בדבריכם והלא דבר זה בפירוש הוא בפ' מי שמתו א''ל רבינא לרבא נשים חייבות בברכת המזון דאורייתא או דרבנן וכו' וזה אין בו ספק והך דאמר עד שיאכל כזית לאפוקי מי שאכל שאר אוכלין וזה ענין אחר הוא אם זה שאכל כזית דגן מוציא מי שאכל כל שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שנתחייב מדרבנן כמו שנתבאר בפרק מי שמתו אותן הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות עכ''ל: ביאור דבריו תימה גדול יש בדבריכם כלומר איך אתם מכחישין דברי דבן ואשה ועבד לא מפקי אלא למי שאכל שיעורא דרבנן והלא דבר זה בפירוש הוא בפרק מי שמתו וכו' כלומר ואין לדחות דבר מפורש בלא מחלוקת מפני דבר אחר שיכול להתפרש בלא מחלוקת כי זה שאמר להוציא אחרים עד שיאכל כזית דגן שהבאתם ראיה ממנו לאו למימרא דבכזית דגן מצי מפיק למי שאכל כל שובעו אלא לאפוקי שאר אוכלין איתמר דהכי איתא בפרק שלשה שאכלו ינאי מלכא ומלכתא כריכו ריפתא אתא שמעון בן שטח יהבו ליה כסא לברוכי אמר היכי אבריך ברוך שאכל ינאי וחביריו משלו שתייה לההוא כסא יהבו ליה כסא אחרינא ובריך אמר ר' יוחנן שמעון בן שטח לגרמיה הוא דעבד דלעולם אינו מוציא את הרבים י''ח עד שיאכל כזית דגן ופירש''י לגרמיה הוא דעבד אין אדם מודה לו עכ''ל. והדבר ברור דהתם מפני שלא אכל דגן ובא להוציא אחרים בשתיית כוס יין הוא שאמרו לגרמיה הוא דעבד ולא נחת השתא ללמדנו כמה שיעור הדבר שצריך שיאכל כדי להוציא את הרבים י''ח. ומה שהזכירו כזית היינו לומר שמי שאכל כזית דגן אפשר שיוציא אחרים י''ח אם לא אכלו כדי שבען אבל מי שלא אכל דגן אע''פ שאכל שאר אוכלין א''א להוציא אחרים אע''פ שהם לא אכלו כדי שבעם וז''ש ומה ענין אחר הוא כלומר ואינו מענין ההוא דפרק מי שמתו דאילו לענין השיעור שצריך שיאכל כדי שיוכל להוציא אחרים י''ח אם באכילתו כזית מוציא מי שאכל כדי שובעו או אם אינו מוציא אלא מי שלא נתחייב אלא מדרבנן זה לא נתבאר אלא בפרק מי שמתו שאמרו שאינו חייב בכזית אלא מדרבנן. ומה שאמר אותם הדברים ברורים ובנויים על עקרי הברכות כלומר אם תקשה לדברי למה הזכירו כזית ה''ל לסתום ולומר להוציא את הרבים י''ח עד שיאכל דגן אשיבך שאותם דברים ברורים שהם בנויים על עיקרי הברכות שנתבארו בפרק מי שמתו ולפיכך לא חשש ליזהר מלהזכיר כזית: ודע שכתבו רש''י והתוספות בפרק שלשה שאכלו שדעת בה''ג כדעת רבינו ודחו דבריו משום דהא ינאי וחבריו אכלו כדי שבען ואפקינהו שמעון בן שטח ואע''ג דלגרמיה הוא דעבד טעמא משום דלא אכל כזית הא אכל כזית ה''נ עכ''ל. ובמה שכתב רבינו בתשובה זו נתיישבה דחייה זו: ויש לדקדק בלשון רבינו שכתב בתחילה שנים שאכלו כל אחד וכו' ואם היה אחד מהם יודע וכו' ויוצא י''ח משמע דבכל גוונא יוצא י''ח דאפילו מי שלא אכל כדי שובעו מוציא את מי שאכל כדי שובעו מדסתים לה סתומי ואח''כ כתב בד''א שיצאו י''ח וכו' ולפיכך מוציאין אותן קטן או עבד או אשה י''ח אבל אם אכל ושבע שהוא חייב בברכת המזון מן התורה בין אשה בין קטן אין מוציאין אותם דמשמע שלא כתב חילוק בין אכל כדי שובעו ללא אכל כדי שובעו אלא בעבד אשה וקטן אבל בישראל גדול אפילו לא אכל כדי שובעו מוציא אחרים י''ח שאכלו כדי שבען דאל''כ למה לו להזכיר עבד אשה וקטן בחילוק בין אכלו כדי שבען ללא אכלו כדי שבען אלא בכזית ויש לתמוה דמ''ש הא מהא. ואין לומר דמה שאמר תחלה סתם יוצא י''ח הוא משום דענה אמן אחר כל ברכה וה''ל כמברך עצמו והלכך אפילו אכל כדי שובעו יוצא בברכתו של זה שלא אכל כדי שבעו מאחר שענה אמן אבל ההיא דבן מברך לאביו וכו' כשלא ענה אמן דא''כ לפלוג וליתני בדידה וע''ק דלערבינהו וליתנינהו, והיה אפשר לומר שדעתו כדעת רש''י והתוספות והרא''ש שאפילו לא אכל כדי שבעו מוציא מי שאכל כדי שבעו משום דמן הדין היה שאפילו לא אכל כלל יפטור אחרים שאכלו דכל ישראל ערבים זה לזה אלא שחכמים הצריכוהו שלא יברך ברכת הנהנין אלא א''כ נהנה אבל קטן ועבד ואשה אינם בכלל ערבות ולפיכך אינן מוציאין אלא למי שחיובו דרבנן. ומ''ש אין מוציאין אותו מי''ח אלא החייב באותו דבר מן התורה כמותו איש גדול אע''פ שלא אכל חייב בדבר כמותו מיקרי מטעמא דאמרן אלא שמדבריו בתשובה שכתבתי בסמוך לא משמע הכי אלא דאפילו איש גדול אינו מוציא אחרים שאכלו כדי שבען אלא א''כ אכל גם הוא כדי שבעו הילכך עכצ''ל דלא שאני ליה בין עבד קטן ואשה לאיש גדול ונקטה בהני וה''ה לגדול וסמך אכלל דכייל כל שחייב בדבר מן התורה אין מוציא אותו מי''ח אלא החייב בדבר כמותו ונקט הכי דמשום דמלתא פסיקתא היא דלעולם אין מוציאין אלא למי שלא אכל כדי שבעו אפילו אכלו הם כדי שבען:
טז בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים שֶׁיָּצְאוּ יְדֵי חוֹבָתָן בִּזְמַן שֶׁאָכְלוּ וְלֹא שָׂבְעוּ שֶׁהֵן חַיָּבִים לְבָרֵךְ מִדִּבְרֵי סוֹפְרִים וּלְפִיכָךְ מוֹצִיאִין אוֹתָן קָטָן אוֹ עֶבֶד אוֹ אִשָּׁה מִידֵי חוֹבָתָן. אֲבָל אִם אָכַל וְשָׂבַע שֶׁהוּא חַיָּב בְּבִרְכַּת הַמָּזוֹן מִן הַתּוֹרָה. בֵּין אִשָּׁה בֵּין קָטָן אוֹ עֶבֶד אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן. שֶׁכָּל הַחַיָּב בְּדָבָר מִן הַתּוֹרָה אֵין מוֹצִיאִין אוֹתָן מִידֵי חוֹבָתָן אֶלָּא הַחַיָּב בְּאוֹתוֹ דָּבָר מִן הַתּוֹרָה כְּמוֹתוֹ:
לחם משנה במה דברים אמורים שיצאו ידי חובתן וכו'. דעת רבינו ז''ל כמו שהשיב לחכמי לוניל שאף על פי שאמרו בגמרא (דף מ"ח) עד שיאכל כזית דגן דמשמע הוא אם אכל כזית דגן מוציא והיה מוציא רבי שמעון בן שטח לינאי אע''פ שינאי אכל כל שבעו דהא בגמרא לא אמרו לגרמיה הוא דעבד אלא משום שלא אכל כזית מ''מ סובר הוא ז''ל דמ''ש בגמרא כזית דגן לאו בדוקא נקט כזית דהכונה למעט שאר אוכלין והכי קאמר דגן ולא שאר אוכלין ומשום הכי קאמר לגרמיה הוא דעבד שלא אכל דגן ופטר להם בשתיית יין מפני שהוא מן השבעה מינין אבל הדברים האמורים בפרק מי שמתו לא איירו בהני כללי וכמו שכתב באותו תשובה והם דברים ברורים. וחכמי לוני''ל סבירא להו דההיא דפרק מי שמתו הוי אליבא דרב עוירא כדכתב הראב''ד ז''ל דלית הלכתא כוותיה אבל לדידן קי''ל כזית או כביצה הוי דאורייתא דברייתא דפרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ט:) דפליגי רבי מאיר ורבי יהודה לא הוי אסמכתא כדכתבו התוספות ובהכי מיתרצא ההיא דשמעון בן שטח:
יז הַנִּכְנָס אֵצֶל אֲחֵרִים וּמְצָאָן מְבָרְכִין בְּבִרְכַּת הַזִּמּוּן. אִם מָצָא הַמְבָרֵךְ אוֹמֵר נְבָרֵךְ הוּא עוֹנֶה בָּרוּךְ הוּא [מ] וּמְבֹרָךְ. וְאִם מָצָא הָאוֹכְלִים עוֹנִין בָּרוּךְ שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלּוֹ הוּא עוֹנֶה אַחֲרֵיהֶן אָמֵן:
כסף משנה הנכנס אצל אחרים וכו'. ריש פרק שלשה שאכלו (ברכות דף מ"ה) בא ומצאן כשהם מברכין מהו אומר אחריהם רב זביד אמר ברוך ומבורך רב פפא אמר עונה אמן ולא פליגי אשכחינהו דקאמרי נברך אומר ברוך ומבורך. אשכחינהו דקאמרו ברוך עונה אמן:
טוב ונחוץ להתרגל ללמוד על שלחנו קודם ברכת המזון, לפחות פרק אחד ממשניות, כמו שהפליגו בזה הספרים הקדושים, וממילא יבוא מזה, שיהיה לו הרבה פרקים שגורים על פה.
מתוך הספר - ואין למו מכשול – הלכות תלמוד תורה-הנהגות יקרות ונפלאות
ברכת המזון
כל הזכויות שמורות (c) ל הרב אברהם ישראל שליט''א
ה. בעל תשובה שנמצא בדרך או במקום עבודתו, ואכל לחם, ולאחר מכן התברר לו שאין לו סידור כדי לברך ברכת המזון, ואינו יודע את כל ברכת המזון בעל פה אלא רק את הברכה הראשונה או השניה, אין לו לברך את הברכות שיודע, מפני שבִּרכות ברכת המזון תלויות אחת בשניה.
ועל כן, אם אינו יודע את שלושת הברכות של ברכת המזון שהן מהתורה [כלומר: הזן את הכל, על הארץ ועל המזון, בונה ירושלים], אינו יכול לברך שום אחת מהברכות הללו.7
ואפילו אם יודע לברך את ברכת "מעין שלוש" [על המחיה ועל הכלכלה] בעל פה, אינו רשאי לברך ברכה זו במקום ברכת המזון.8 (וראה בסעיף הבא).
כתב מרן השולחן ערוך (סימן קצד סעיף ג): ג' שאכלו כאחד, ואין אחד מהם יודע כל ברכת המזון, אלא אחד יודע ברכה ראשונה ואחד השנייה ואחד השלישית, חייבים בזימון וכל אחד יברך הברכה שיודע, ואף על פי שאין בהם מי שיודע ברכה רביעית, אין בכך כלום. ע"כ.
ומשמע, שדוקא אם אינם יודעים ברכה רביעית אין בכך כלום, אבל אם אף אחד מהם אינו יודע אחת משלשת הברכות הראשונות, אינם יכולים לזמן, מפני שאינם יכולים לברך שום ברכה משלושת הברכות. וכן כתב המגן אברהם (ס"ק ג) שמשמע מהגמרא והרי"ף, שאם אין שם מי שיודע אלא ברכה אחת, לא יברך כלום, משום שהברכות מעכבות זו את זו.
כיצד ברכו ברכת המזון בזמן משה רבינו
והנה בשו"ת משכנות יעקב מקרלין (סימן פט) כתב, דלפי מה שאמר רב נחמן בברכות (מח:) שמשה תיקן להם לישראל ברכת הזן, אם כן בירכו בימי משה רק ברכה אחת והיא ברכת הזן, ומנין לנו להוציא שהברכות מעכבות זו את זו, ואם אינו יודע כולן לא יברך אף אותן ברכות שיודע. ע"כ.
אומנם בשו"ת יביע אומר חלק ב (סימן יב ד"ה ואגב), תמה עליו שלא זכר שר דברי הרשב"א בחידושיו לברכות (שם), שמשה ויהושע תיקנו רק את המטבע של הברכה, אבל לעולם כולם מן התורה הם, ונתחייבו לאמרן מיד, וכל א' באיזה מטבע שירצה לאומרן אומר. ובודאי מטבע שאמרו לאחר כיבוש הארץ ובנין ירושלים, לא היה כמטבע שאמרו קודם לכן. וכן מבואר בהרא"ש שם. ולכן יש להורות שהברכות מעכבות אחת את השניה.
והניף ידו שנית בשו"ת יחווה דעת (חלק ו סימן י), שקיימא לן שמי שאינו יודע לברך כל שלש ברכות של ברכת המזון, אינו רשאי לומר הברכה שיודע, וכדמוכח להדיא בשלחן ערוך (שם) ומדברי האחרונים. וכן פסק בשו"ת תפארת אדם (סימן ד), שכל שלשת הברכות מעכבות זו את זו. וכן כתב בספר ברכת ה' (חלק ב עמוד שכט).
לברך ברכת המזון קצרה
ראה ראיתי בספר חשוקי חמד (ברכות עמוד רפא), שנשאל שאלה מחוזר בתשובה, שאינו זוכר את ברכת המזון בעל פה, ומאידך, כיון שעובד במקום שאינו דתי והעובדים לועגים עליו כשהוא מברך ברכת המזון מתוך סידור, האם כדאי ללמדו נוסח ברכת המזון מקוצרת, או שמא כדאי ללמדו רק את נוסח הברכה ראשונה [ברכת הזן] על מנת שיאמר את כולה בשלמות.
וכתב, שעדיף ללמדו את הברכה הראשונה בשלימותה, שזו עיקר הברכה האמיתית, ואחר כך במשך הזמן ילמד את שאר הברכות. אבל יש לעודדו ולחזקו ללמוד גם את הסעיף הראשון בשולחן ערוך שלא יבוש מפני המלעיגים עליו בעבודת ה', ולכן יבוא לעבודה עם ברכון ויתברך מפי עליון. ע"כ.
ולפי האמור לעיל, אין דבריו נכונים להלכה לדידן הספרדים, דמה הואילו חכמים בתקנתם זו שאותו בעל תשובה יברך ברכה אחת בשלמות, והרי ברכה זו אינה שלימה כל זמן שלא הושלמו שאר הברכות של ברכת המזון. [ועל כל פנים לדעת המשנה ברורה (שם ס"ק יג), מי שאכל ושבע, יש לו לברך איזה ברכות שיודע].
ועל כן נראה שעדיף שילמד נוסח ברכת המזון המקוצרת, וכמו שמצינו במסכת ברכות (מ:) על בנימין הרועה, שבירך אחר האכילה "בריך רחמנא מלכא דעלמא מריה דהאי פיתא", שיצא בזה ידי חובת ברכה ראשונה של ברכת המזון, אף שקיצר מאוד בנוסח הברכה שתקנו חכמים.
ובשו"ת אור לציון (ח"ב עמוד שד) כתב, שחולה שקשה לו לברך ברכת המזון, די שיקצר את שלושת הברכות הראשונות, ויאמר: ברוך אתה ה' אלוקינו מלך העולם, הזן אותנו ואת העולם, ברוך אתה ה' הזן את הכל. נודה לך ה' אלוקינו על שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה חיים ומזון, על בריתך שחתמת בבשרנו, ועל תורתך שלימדתנו, ברוך אתה ה' על הארץ ועל המזון. רחם ה' אלוקינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ומלכות בית דוד תחזירנה למקומה במהרה בימינו, ברוך אתה ה' בונה ירושלים. ע"כ. והוא הדין כשהוא אנוס בכל אונס שהוא, שיכול לומר ברכת המזון המקוצר. ועיין בספר בן איש חי (חקת אות יא).
עיין בשו"ת יביע אומר חלק ב (סימן יב), ובספר הלכה ברורה חלק י (עמוד תעד).
ו. מי שאכל לחם ושבע, והתברר לו שאין לו סידור כדי לברך ברכת המזון, אם הגיע למקום שיש שם סידור, ועדיין הוא מרגיש שהוא שבע, כגון שעדיין לא עברו שש שעות מסוף זמן אכילתו, רשאי לברך ברכת המזון באותו מקום.
אבל אם אכל ולא שבע מאכילתו, יכול לברך ברכת המזון רק באופן שעדיים לא עברו 72 דקות מסיום אכילתו. וכן אם אכל ושבע, אבל עברו כבר שש שעות מגמר האכילה, שוב אינו יכול לברך ברכת המזון.9
כתב השולחן ערוך (סימן קפד סעיף ה): עד אימתי יכול לברך ברכת המזון, עד שיתעכל המזון שבמעיו. וכמה שיעורו, כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, ומשעה שהתחיל להיות רעב, אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי, כנתעכל לגמרי דנים אותו. ע"כ. וזמן שש שעות שהזכרנו, כן כתב בספר ברכת ה' (ח"ב עמוד רלד), ולמד זאת מדין המתנת שש שעות בין אכילת בשר לגבינה. ע"ש.
שגג ולא בירך ברכת המזון האם יחזור למקום שאכל כדי לברך
והנה בשולחן ערוך (שם סעיף א) כתב, שמי שאכל במקום אחד, צריך לברך קודם שיעקור ממקומו. ואם יצא ממקומו ולא בירך, אם היה במזיד, יחזור למקומו ויברך, ואם בירך במקום שנזכר, יצא. ואם היה בשוגג, להרמב"ם יברך במקום שנזכר, ולרבינו יונה והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך. ע"כ.
ובנידון דידן נראה, שנחשב הדבר לשוגג, מאחר שלא ידע שאין לו סידור לברך ברכת המזון. ולכן לדעת הרמב"ם אינו חייב לחזור למקומו כדי לברך, ולדעת רבינו יונה והרא"ש צריך הוא לחזור למקומו. ובספר הלכה ברורה (שם) כתב שהעיקר לדינא כדברי הרמב"ם, והמחמיר לחזור לאותו מקום כדי לברך כדעת רבינו יונה והרא"ש, תבוא עליו הברכה. וראה בילקוט יוסף (ח"ג עמוד רעו).
ללמד חילוני לברך
ז. אדם שרוצה ללמד את חבריו או קרוביו לברך על מאכל או משקה, ובכדי ללמדם את נוסח הברכה, צריך הוא להזכיר את שם ה' במלואו, מפני שאם יאמר להם ברוך אתה השם אלוקינו וכו', יחזרו אחריו ולא יאמרו את שם ה' כראוי, מותר לו להזכיר שם שמים בשעה שהוא מלמדם ברכות שונות.10
בספר חשוקי חמד (פסחים תרקד) נשאל בענין אברך המטפל באדם בוגר השב לאור תורה ומצוות, והוא מלמד אותו ברכות הנהנין, האם מותר לו לברך יחד עם המתקרב בשם ומלכות גם בשעה שהוא עצמו אינו טועם מהמאכל וכמו כן יש לשאול האם מותר לו להזכיר שם שמים בשעה שהוא מלמד את הבוגר ברכות שונות.
והביא שם דברי מרן השלחן ערוך (סימן רטו ס"ג), שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתיקונן, ואף על פי שהם מברכים לבטלה בשעת לימוד. ואפילו הרב מותר להזכיר את השם בברכה כדי ללמדם, שהרי אנו מצווים ללמוד עימהם כדי לחנכם בלימוד התורה וקיום מצוותיה.
והמשנה ברורה (ס"ק יד) הוסיף מה שאמרו חז"ל: "ולמדתם אותם את בניכם" שבניכם אלו תלמידיכם. ולכן גם בוגר בכלל זה אם לא ניתן ללמדו אלא אם כן הרב יזכיר את השם, ויש ללמדם וגם לרב מותר לומר את השם, וכך מבואר בשולחן ערוך (סימן תפד סעיף א) ובמשנה ברורה (שם סק"ח), ובשער הציון (ס"ק י).
ואין למו מכשול - חלק י'
כל הזכויות שמורות (c) ל ”ויקיטקסט” תחת רשיון ”GNU Free Doc.’ ול- J. Alan Groves Center, ר’ פנחס ראובן שליט”א (בנוסף לכך ליתר בעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו') כל הזכויות שמורות (c) ל תורת אמת ולר.מ.
תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5
נהנתם? יש לנו עוד תוכן משובח באתר
רוצים ללמוד דף יומי בגמרא? לחצו כאן ללימוד הדף היומי
רוצים ללמוד על פרשת השבוע? לחצו כאן לשיעורי תורה על הפרשה
רוצים ללמוד מתוך ספרי הקודש השונים אונליין? לחצו כאן לקריאת ספרי קודש
צריכים לשאול רב שאלות בהלכה או הנהגה? שאל את הרב שאלות בכל התחומים
רוצים להתפלל? תפילות חובה ורשות? לתפילות חובה, רשות וסגולות
רוצים לברך ברכת המזון? לקריאת ברכת המזון בנוסח עדות המזרח או אשכנז
נוסעים ממקום למקום? לחצו כאן כדי לקרוא תפילת הדרך או תפילה לטיסה