הלכות רכילות בשפה פשוטה

הרכילות מהי?

הפסוק "לא רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט, ט"ז)  אוסר את כל אופני לשון הרע, אך המושג "רכיל" מתייחס במיוחד לרכילות, סיפור דברים המרבים שנאה בקרב יהודים. בעוד לשון הרע שיש בו דברי גנאי יכול לגרום למדובר כי יתבזה בעיני אחרים, יכולה הרכילות להזיק ליחסים שבין המדובר לבין אחיו היהודים.
אסור לספר למישהו שפלוני עשה משהו כדי להזיק לו, דיבר עליו לשון הרע, אינו מחבב אותו או אינו מעריך אותו, היות ורבים הסיכויים שדברים כאלו יעוררו בלב השומע רגש שלילי כלפי פלוני.

כשיש הצדקה למעשה

אסור לספר רכילות אפילו כשברור שהייתה הצדקה מלאה למעשה הנדון. לפיכך אסור לספר לאדם שמישהו דיבר בגנותו לתועלת. יתרה מזו, אסור לספר לאדם שמישהו דיבר נגדו בעצת פוסק. אנשים נוטים לחוש טינה כלפי מי שמדבר נגדם אפילו כאשר ברור שהייתה למספר הצדקה לעשות זאת.

ועדות -קבלה ובתי דין

חשוב מאוד לזכור את האיסור לספר רכילות כאשר ועדת קבלה מתכנסת לדון במועמדים להתקבל כתלמידים, במועמדים למשרה או למינוי לתפקיד קהילתי או אירגוני. בין אם תהיה התוצאה הסופית בעד אותו מועמד ובין אם לאו , אסור לגלות את זהותו של כל מי שהתנגד למועמדותו. אסור לחבר הועדה לומר  למועמד "אני הייתי בערך אבל חברי הכריעו נגדך".
הוא הדין כאשר בית דין פוסק נגד אחד הצדדים המתדיינים. אסור לאחר הדיינים לספר שכולם הסכימו פה - אחר נגדו, או אלו דיינים צידדו עם איזה צד , או אפילו לומר "אני פסקתי לטובתך אבל החלטת הרוב היתה נגדך ", מפני שטבעי שאנשים יחושו טינה כלפי מי שפסקו נגדם .

דעות שליליות

היות וכל אמירה העלולה לעורר מדנים בין יהודים נחשבת בגדר רכילות , אסור לומר ליצרן או למפיץ שפלוני אינו אוהב את מוצריו. כך הדבר אפילו כשאותו מוצר בדרך כלל בלתי מקובל. בדומה לכך ,אסור לומר לדרשן או מרצה שהרצאתו לא מצאה חן בעיני פלוני או בעיני מספר אנשים ,וכן אסור לומר לסופר או לאמן שאנשים מסוימים אינם מעריכים את עבודתו (אלא אם כן הדבר נחוץ בהחלט לתועלת )

ידידים וקרובים

סביר להניח שאנשים אינם מחבבים את אלו המדברים סרה בידידיהם או בקרוביהם. לפיכך , לספר למישהו שפלוני דיבר בגנות ידידו או קרובו הרי זה לספר רכילות.
חשיבות רבה יש לכלל זה כשהמדובר בילדים. למדנו שמותר לאדם לספר על התנהגותו הרעה של ילד אם הן המספר והן השומע לא ישנו את דעתם על הילד עקב כך. היות והתורה רואה ילדים כאשמים בגלל מעשיהם רק במובן מוגבל , הסיפור על התנהגותם נחשב כגנות רק אם אנשים נוהגים כגרועה ,בכל זאת תופעה נפוצה היא שהורים או סבים נוטרים טינה למי שמספר לאחרים על התנהגותו הבלתי -ראויה של בנם או נכדם על כן , יהיה זה בגדר רכילות לספר להורים או לסבים שמישהו דיבר בגנות התנהגותו של הילד.

עוקצנות ולעג

אסור לספר לאדם החבר בקהילה מסוימת או בארגון מסוים, או בן למשפחה מסוימת שמישהו דיבר בלעג על קהילתו  ארגונו או משפחתו , שהרי זו רכילות. הוא הדין גם במקרים בהם בני הקהילה, הארגון או המשפחה רגילים להתבדח על עצמם דרך קבע. אף כי אנשים מוכנים להתבדח על עצמם, הרי הם נפגעים כשהם שומעים זאת מפי אחרים.

הוא הדין ביחס לבתי ספר. תלמידים הרגילים להתבדח על כיתתם או על בית ספרם,לרוב נפגעים כאשר זריםמתבטאים כך על מקום לימודם. לפיכך, יהיה זה משום סיפור רכילות אם יספרו לתלמידים שמישהו דיבר בגנות בית ספרם .

)יש לציין שכאשר תלמידים מתבדחים על בית ספרם, בדרך כלל כרוכים בכך דיבורי לשון הרע או לפחות אבק לשון הרע).

בין שונאים

היות ורכילות מוגדרת כאמירה שיש בה להרבות מדנים בין יהודים, עלול אדם לחשוב שדברים הנוגעים לצדדים שכבר ממילא שונאים זה את זה אולי לא נכללים בהגדרה זו. למעשה, אין זה כך, אסור להגדיל את השנאה בין הצדדים ואסור אפילו להזכיר למישהו את רגשותיו השליליים כלפי זולת .

לראות את הנולד

באיסור סיפור רכילות נכלל סיפור דברים שבסופו של דבר יעוררו שנאה אם יגיעו לאוזניהם של אדם מסוים או אנשים מסוימים.
לפיכך, אסור לספר לאף אדם משהו העלול לעורר שנאה בשום אדם כלפי זולתו. צריך לצאת מתוך הנחה שדברים המסופרים אפילו לאדם אחד בלבד עלולים לחזור ולהישנות באזני אחרים, ובסופו של דבר יכולים להגיע לאוזני כולם. רק אם מזהירים את השומע שלא לספר לשום אדם את הדברים שהוא עומד לשמוע , ואפשר לסמוך עליו שיקיים את האזהרה ,יהיה מותר לספר לו את הדברים (כמובן בתנאי שאין אלו דברי גנות: אחרת , יהיה זה בגדר לשון הרע).

אף כשהדברים כבר ידועים

האיסור לספר רכילות קיים אפילו כשהשומע יודע את הדברים הללו. רכילות כוללת כל דבר העלול לעורר מדנים. אין לחזור לספר כיצד הרע פלוני לשומע, כי על ידי כך מוסיפים לשומע פרטים על הדברים שנאמרו אודותיו או שנעשו נגדו ובעקבות זאת הולכת ומתגברת שנאתו. יתרה מזו, אם השומע עדיין לא התעמק בדברים, הרי החזרה עליהם תעורר אצלו שנאה חדשה נוסף על הקודמת.

בגלוי וברמז

כמו באופנים השונים של לשון הרע, כן גם בהלכות רכילות אין הבדל בין רכילות הנאמרת במפורש לבין זו הנרמזת בלבד. דברים שהושמטו מהם שמות האנשים, הם עדיין דברי רכילות אם השומע יכול להכיר מתוכם את זהות האנשים המעורבים. גם אסור להעביר דברי רכילות הנרמזים באמצעות תנועות, שפת סימנים או כל אמצעי אחר. כמו כן אסור להציג חומר כתוב או מוקלט אם ידיעת תוכנו עלולה לעורר שנאה בלב איש על רעהו.

כפל פנים

דיבור העלול להתפרש על ידי השומע כאילו צד אחד פעל או דיבר נגד משנהו - הוא סיפור רכילות, למרות שבעיני המספר לא הייתה זו המשמעות של הדברים אותם סיפר. דברים כאלו יהיה מותר לספר רק אם המספר מבהיר שאין בהם כל כוונה רעה וגם השומע אינו ידוע כאדם נרגן הנוהג לדון לחובה את זולתו ולהסיק תמיד מסקנות שליליות.

המתבקש לספר

כמו בכל איסור מן התורה, אסור לאדם לספר רכילות אפילו כשהוא מתבקש לעשות זאת על ידי מישהו שלא יראה בעין יפה את סירובו לשתף פעולה ואשר יש בכוחו להזיק לו. מוטב לו לבוא במבוכה, לסכן את מעמדו החברתי ואפילו לאבד את מקום עבודתו ובלבד שימנע מסיפור רכילות. כמו באופנים האחרים של דיבור אסור, אסור לספר רכילות גם אם הבקשה לעשות זאת באה מפי הורה, מורה או רב, אלא אם כן נחוץ הדבר לתועלת. (ראה להלן)

למען השלום

יש מצבים שבהם עצם הסירוב לענות על שאלה יכול להיות בגדר עבירה על איסור סיפור רכילות. לדוגמא, כאשר אדם נשאל האם פלוני היה האשם במעשה מסוים, עצם שתיקתו מגלה את התשובה לא פחות מאשר תשובה מפורשת של "כן ". כאן דורשת  ההלכה שהאדם יעלים את העובדות ולמען השלום פשוט יענה ויאמר "לא".

כמובן מתעוררת השאלה: מדוע עדיף השקר על פני סיפור רכילות - הרי שניהם אסורים מן התורה? כדי לענות על כך עלינו להתעמק בהבנת המצווה "מדבר שקר תרחק ") שמות כ"ג, ז').
הגמרא (שבועות ל"א, ע"א) מדגישה ניסוח זה של "מדבר שקר תרחק "- התורה לא ציותה "לא תשקר" אלא ציותה להתרחק מ"דבר שקר". כדי לקבוע אם אמירה מסוימת היא אכן  "דבר שקר" או שמא לא , צריך לבדוק יותר את תוצאתה הסופית מאשר את דיוקה הטכני.

"שקר לבן קטן", לדוגמא, שמבחינה תכנית הוא נכון אך הוא נאמר מתוך כוונה להטעות,  הריהו בגדר של שקר.

המהר"ל מסביר שהתורה רואה שנאה אישית בין בני אדם כצורה של דבר שקר. חז"ל מביעים בצורה ברורה את הגישה הזו באמצעות הביטוי הידוע "שנאת חינם".

על כן דברי רכילות שיכולים לגרום לשנאת חינם, יכולים להיות מקור לדבר – שקר. הסתרת העובדות או שינוים כדי למנוע רכילות יש בהם כדי סיוע לאמת. בלשונם של חז"ל מובע רעיון זה בביטוי "מותר לשנות מפני השלום". (ראה רש"י לבראשית נ', ט"ז)

עם זאת, יש להדגיש שבשום פנים ואופן אסור להישבע לשקר – אף לא מפני השלום.

הצתת שנאה -אבק רכילות

מי שאינו זהיר בלשונו עלול מבלי משים לעורר מדגים ולהצית את אש השנאה. אסור לדבר על אירוע מסוים או כל ידיעה אחרת שיזכירו לשומע מצב שבו נגרם לו עוול על ידי פלוני. סיפור דברים כאלו הוא בגדר אבק רכילות. המספר אותם עובר עבירה למרות שלא הייתה לו כל כוונה לגרום לשומע כי ייזכר בעוול שנגרם לו וחז"ל אומרים שהיה עליו להיזהר בלשונו ולא להזכיר דברים העלולים לעורר מדנים .

רכילות תוך כדי ההשתדלות להימנע ממנה

אסור לומר לאדם "אני מעדיף שלא לספר לך מה אמר עליך פלוני", מכיוון שמשתמע מכך שפלוני דיבר בגנותו של השומע. אם המדבר אכן באמת התכוון – אף כי בתמימות – להימנע מלספר רכילות, הוא עובר רק על איסור אבק רכילות מדרבנן. מכל מקום, אם כוונתו הייתה לרמוז בדבריו על אותה גנות, הרי דבריו הם ממש רכילות והוא עובר על איסור דאורייתא.

דברי שבח

כאשר באמת ובתמים משבחים את נדיבותו של פלוני באזני אחרים, צריך להיזהר שלא לעשות זאת באופן שיעורר עליו תרעומת מצד בני משפחתו או שותפיו לעסקים הסבורים שאותה נדיבות באה על חשבונם. כשמשבחים נדיב בנוכחות אשתו או מישהו מצאצאיו על תרומה נדיבה במיוחד, עלול הדבר לעורר בהם את ההרגשה שהוא נוהגפזרנות בכספי המשפחה. אם כל כוונותיו של מקבל התרומה היו אך ורק לטובה, הרי הוא עובר על אבק רכילות.

בקשת עזרה

כשאדם פונה לחברו בבקשת עזרה, כספית או מסוג אחר, עליו להיזהר ולא לציין שידוע לו שאחרים נעזרו על ידו, אלא אם כן אותו חבר ידוע כמי שמעריך פרסומה של עובדה זו.
כלל זה מבוסס על החשש שאנשים אולי אינם מעוניינים בפרסום מעשי הצדקה שלהם, היות
ועל ידי כך עלול להתעורר זרם בלתי פוסק של פניות ובקשות עזרה. כשאדם מזכיר שפלוני קיבל תרומה מאותו אדם בכך הוא מגלה שפלוני סיפר על כך לאחרים וכתוצאה מכך עלולה להתעורר בלב התורם תרעומת כלפי פלוני.
כשמזכירים את העובדה שמישהו נעזר על ידי אותו אדם לצורך קידום בקשת התמיכה הנוכחית, ולא כדי לעורר טינה ,הרי זה אבק רכילות.

רגישות

רכילות מעוררת שנאה גלויה בין יהודים. אבק רכילות גורם לתרעומת - אמנם פחותה יותר – בין יהודים. דוגמא לאיסור אבק רכילות הוא כאשר אדם מספר לשומע שפלוני דיבר עליו באופן שאמנם אין בו גנות ואין בו נזק אבל יש בדברים כדי לעורר בשומע תרעומת כלפי אותו פלוני. הדוגמא הידועה למקרה כזה היא בדברי הקב"ה לאברהם על שרה שלא האמינה לדברי המלאך בבשורתו כי תיפקד. "למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי" אומר ה' לאברהם (בראשית י"ח ,י"ג), אך לאמיתו של דבר אמרה שרה "ואדוני זקן " (פסוק י"ב).

בירושלמי (פאה א' ע"א) מובא שחזרה על דבריה של שרה, הייתה נחשבת לאבק רכילות.

והנה, לומר על אדם בן תשעים ותשע שהוא זקן הרי אין זה גנאי ולא דבר מזיק. בכל זאת, אין זה נעים לאדם קשיש לשמוע שאשתו מתבטאת עליו כ"אדם זקן " ודרך בני אדם להקפיד על כך, ולפיכך חזרה על ביטוי זה יש בזה משום אבק רכילות. על כן דיברו הכתובים "לשון בדאי" בשביל להטיל שלום בין אברהם לשרה.

סודות

האופן החמור ביותר של אבק רכילות הוא כאשר אדם מגלה סודות שהופקדו בידיו.(על גילוי מידע סודי כדי למנוע נזק ממישהו נדון בהמשך הדברים).  גילוי סודות נחשב לאבק רכילות מכיוון שהדבר גורם לחוסר שליטה עצמית בדיבור בנושאים הקשורים לעניין ומכאן מגיעים לרכילות של ממש.
כאשר מתברר שפרסם הסוד ברבים גרם לנזק, הרי יש בכך גם אבק רכילות וגם דיבור לשון הרע  ממש. גם כאשר הנזק לא היה צפוי מראש, עצם הפרת הסודיות הופכת את האדם להולך רכיל.

דיבור לתועלת

כמו באיסור דיבור לשון הרע, כן גם באיסור רכילות נכללים רק דברי רכילות חסרי משמעות או מזיקים. אולם כאשר מספרים לאדם מה דיבר או עשה נגדו פלוני מתוך כוונה לתועלת, אין זה נחשב לסיפור רכילות ויתכן אפילו שהדבר ייחשב למצווה.
מכל מקום, תנאי מוקדם לגילוי מידע מסוג זה הוא הבנה ברורה של התנאים ההכרחיים להתרת הגילוי בתוספת גישת אובייקטיבית.

במטרה להביא תועלת

אנשים המספרים רכילות, בדרך כלל מיחסים זאת למניע הנחשב בעיניהם כחיובי. אולם, על פי השקפת התורה, אין כאן אלא הליכת רכיל, ודיבורים כאלו אסורים בהחלט אלא אם כן ברור בתכלית שהמניע הוא לתועלת.
המניעים לתועלת השכיחים ביותר שבגינם אפשר יהיה להתיר סיפור דברים שבדרך כלל אסור לספרם, שלושה הם :
1) להזהיר אדם מפני כוונתו של מישהו אחר להזיק לו, כך שאותו אדם יוכל להתגונן מפני הנזק הצפוי.
2) להודיע לאדם שמישהו גורם לו נזק עכשיו, כדי שיוכל לשים קץ למצב זה.
או 3) לספר לאדם שמישהו כבר גרם לו נזק, כך שיוכל לקבל פיצוי על הנזק )אם המדובר בהפסד כספי) או לפחות למנוע נזקים נוספים.

 עובדות ולא שמועות

כדי שדברים לא ייחשבו כסיפור רכילות ויוגדרו כתועלתיים, חייבים להתמלא מספר תנאים.
החשוב מכל הוא לוודא שהמידע אכן נכון ומדויק לגמרי. לשם כך צריך הן לאמת את העובדות והן להבין בברור את המצב (כפי שהדברים נדונו לעיל בעניין סיפור דברים שיש בהם גנות כדי להועיל). * תנאי ראשון : נפעל אך ורק על יסוד מידע מכלי ראשון.
הציווי "לא תעמד על דם רעך" (ויקרא י"ט , ט"ז) מחייב אותנו למסור מידע מועיל אם הוא ידוע לנו ממקור ראשון.אם אדם מחליט לספר על מעשה שעליו שמע ואשר הוא עצמו לא היה עד לכך, כדי למנוע מזולתו הפסד או נזק צפוי, עליו לומר בפירוש ובצורה ברורה שהידיעות שברשותו מבוססות על שמועות ואין לקבל אותן כעובדות.

הבנה יסודית

*תנאי שני : ניתוח זהיר של הנסיבות:
אפילו כאשר אדם היה בעצמו עד להתרחשות, עליו להימנע ממסקנה נמהרת שאחד הצדדים הזיק, או עומד להזיק,לצד השני. לעיתים קרובות אי אפשר להבין עד תום את גישתו ואת התנהגותו של אדם אחד כלפי רעהו מבלי להכיר באופן יסודי את מערכת היחסים ביניהם. מה שנראה לכאורה כמזימה עשוי להיות בעצם תכנית להגנה עצמית של אותו אדם. חשיפת ה"זומם " במקרה זה עלולה להותיר אותו כקרבן האמיתי, כשהוא חשוףלפגיעות וחסר הגנה.

מציאות או דמיון ?

דיבורים הנשמעים לכאורה כתכנון מזימה שיש לחשוף אותה בטרם תצא אל הפועל, עלולים לפעמים להיות לא יותר מאשר דיבורים חסרי משמעות גרידא. אם מגיעה לאוזני אדם שמועה על אחרים המתכננים להזיק למישהו אחר, אסור לו לספר על כך לקרבן המיועד אלא אם כן יש בסיס מוצק להנחה שכוונותיהם של הזוממים אכן רציניות.

מפעם לפעם קורה שאנשים מתמודדים עם כעס ותסכול באמצעות דמיונות, אשליות, תיכנונים ואיומים בשעה שאין להם כל כוונה ממשית להוציא את הדברים מן הכוח אל הפועל. במצבים כאלו, השומע בעל הכוונות הטובות ההולך ומספר את הדברים עובר על איסורי לשון הרע, רכילות והוצאת שם רע.

תוכחה במקומה

*תנאי שלישי :הוכח הנאשם בטרם תדבר עליו
ראינו לעיל בעניין לשון הרע שאסור לדבר בגנותו של אדם לשם תועלת מבלי לדבר איתו על כך תחילה. היוצא מן הכלל הזה הוא כאשר השיחה עם אותו אדם עלולה לחבל בהשגת המטרה הרצויה.
אשר לאיסורי רכילות, עלול היוצא מן הכלל, כלומר שלא לדבר תחילה עם האדם שעומדים לדבר עליו רכילות, להיות שכיח יותר מן הכלל. כאשר פלוני כבר גרם נזק לזולתו או עומד להזיק לו, אין להיכנס עמו לשיחה בעניין זה אם הדבר יגרום לניזוק קשיים בהגנה על עצמו או בהשגת פיצויים.
במצבים אחרים של רכילות, החובה הראשונה היא להוכיח את הנאשם, ורק אחריה מותר יהיה לספר את הרכילותכשמכוונים לתועלת. יתכן שהשיחה עם האדם תבטל את הצורך לספר את הרכילות אודותיו ותפיג את החשדות באשר לכוונותיו האמיתיות. (נושא התוכחה יורחב בהמשך בעז"ה).

דיוק לעומת הגזמות

*תנאי רביעי :בלי הגזמות.
כמו בנוגע לאיסורי לשון הרע, אסור להגזים בדברי הרכילות אפילו כשמכוונים לתועלת. אם אדם הזיק, או מתכונן להזיק לזולתו וחייבים להודיע על כך לניזוק, אסור לספר לו בצורה מוגזמת על מה שקרה או שעתיד לקרות.
אפילו כשהאדם המוזהר אינו מתייחס ברצינות מספקת לסכנה הצפויה לו, אסור להגזים על מנת להמריצו לפעולה.
יתר על כן, מותר לאדם לספר רק את הדברים הנחוצים להשגת המטרה. ברגע שנתחיל לדבר על מגרעותיו של הזולת מסיבות מוצדקות, יש נטייה להיגרר לדברי גנאי אחרים אודותיו, שאינם קשורים לנושא הנדון, גם זו תהיה עבירה על איסור רכילות.

טוהר הכוונה

*תנאי חמישי : כוונת המספר חייבת להיות אך ורק לתועלת.
התורה מצווה עלינו "לא תלך רכיל בעמיך" (ויקרא י"ט ט"ז) ובכך מלמדת אותנו שהתענגות על הפצת רכילות עומדת בניגוד מוחלט לגישה הבוגרת ולהתנהגות המכובדת הנדרשות מאיתנו. וכך, מי שנהנה מהפצת רכילות עובר על מצווה זו אפילו כשדבריו מביאים לידי תוצאה מועילה.

סיפור דברי גנאי לשם תועלת, שאחרת היו נחשבים לרכילות, מותר רק אם כוונתו של המספר היא אך ורק לשם השגת אותה תועלת. הסיפוק מ"להיות בעניינים " או מסיכול תכניותיו של מישהו בלתי אהוד עלינו, אסור בהחלט.
מכל מקום, כוונה בלתי ראויה אינה פוטרת אותנו מהחובה לספר דברים לשם תועלת. התורה מצווה עלינו שלא לעמוד מנגד אלא לפתח את הגישה הנכונה לדברים ולהיחלץ לעזרת זולתנו מתוך דאגה אמיתית וכנה.

 תוצאה מועילה

למדנו אתמול שמותר לספר רכילות לתועלת אך ורק כשכוונת המספר טהורה לגמרי ואין לו כל מניעים אישיים בדבר. אכן, הכוונה לתועלת היא זו המבדילה בין אדם אחראי ודואג לזולתו לבין ההולך רכיל.
יחד עם זאת, אין די בטוהר הכוונה כדי להתיר סיפור דברי רכילות. אם אין סיכוי סביר להשגת המטרה הרצויה יעבור כאן המספר - למרות כוונותיו הטובות - על איסור רכילות.
מפעם לפעם אנו מוצאים את עצמנו נותנים עצות לידידים שנפלו קרבן להתעללות גופנית או רגשית, במסגרת המשפחה, החברה או העבודה. לפעמים אין הניזוק מודע לחומרת הבעיה, או שאין הוא יודע מיהו האחראי לזנק. מסתבר שהבהרת הדברים לניזוק ויעוץ כיצד לטפל בצד שפגע בו הם בגדר של מעשה חסד ומצווה אמיתית.

אולם, במקרים רבים מסוג זה אין לניזוק את האומץ הדרוש להגנה עצמית והוא יפעל אך מעט, אם בכלל, כדי לשפר את מצבו. כשמדובר באדם כזה, אסור להראות לו כיצד מישהו אחר מצער אותו, שהרי לא תהיה כאן אלא רכילות בעלמא ללא שום תועלת. למרבה הצער, אסור לעורר אדם להגברת המודעות למצבו אם ידוע שהלה לא ינקוט בצעדים לשיפור המצב אלא רק יצטער יותר בעקבות ההבהרות והעצות הנ"ל.

באין תועלת

במצב שבו נגרם נזק לאדם, אסור לגלות לו את זהותו של המזיק, אלא אם כן יש סיכוי סביר שהדבר יהיה לתועלת. העובדה שמישהו היה עד להתנהגות בלתי נאותה אינה מצדיקה אוטומטית את סיפור הדברים לניזוק. אם אין סיכוי סביר לפיצויים ואין מקום לחשוש שהניזוק צפוי לנזקים נוספים ,הרי שלא יושג שום הישג חיובי על ידי גילוי זהות האחראי לנזק. גילוי זהותו של המזיק ייחשב כסיפור רכילות.

זה לעומת זה

* תנאי ששי: כשיש דרך אחרת, אסור לספר את הגנאי.
כמו באיסור לשון הרע, אסור לספר רכילות אפילו כשמכוונים לתועלת אם אפשר להשיג מטרה זו באמצעים אחרים.
כמובן, שהגישה הישירה היא הקלה לביצוע ביותר, כאשר מודיעים לקרבן המיועד על התכנית הנרקמת נגדוומאפשרים לו להתגונן מפניה, אך התורה רואה זאת כמוצא אחרון בלבד. במידת האפשר חייבים להגן על הקרבן מבלי שהלה אפילו יחשוד שמשיהו מתכונן להרע לו. (אפשרות זו אינה מעשית כאשר חשוב שהקרבן המיועד ידע לעמוד על המשמר מפני נזק הצפוי לו מיריבו כעבור זמן.)

מובן שיש גבול למאמצים הנדרשים מאיתנו כדי להגן על זולתנו מפני נזק  כאשר הוא מסוגל להגן על עצמו בכוחו – הוא. אם נדרש מאיתנו – כדי למנוע את מעורבותו של הקרבן המיועד – להקדיש זמן בלתי סביר וכוחות בלתי נלאים, יהיה מותר להודיע לו על הענין כדי שהוא יוכל להתגונן מפניו.

בלי נקמות

*תנאי שביעי :להימנע מנזק מוגזם ,
התנאי האחרון הנחוץ להתרת סיפור דברים, שאחרת היו נחשבים לרכילות, כשמכוונים לתועלת הוא והתנאי שהדברים המסופרים לא יזיקו יותר מדי לאדם שעליו מדובר. כוונה לתועלת אינה מצדיקה גרימת נזק לאדם אחר.
לפיכך, אין לספר לאדם שפלוני עומד להרע לו אם אותו אדם עלול להגיב בגרימת נזק לפלוני. דבר זה חל לא רק על נקמה פיסית או כספית אלא אפילו גם על נקמה בצורה של דיבור לשון הרע באופן האסור על פי הדין.

 רכילות ולשון הרע

התנאים שעל פיהם דיבור ייחשב כדיבור מותר לתועלת ולא יוגדר כרכילות אסורה כמעט זהים לאלו המתירים סיפור דברים באופן שלא ייחשבו כלשון הרע (דהיינו דברים שיש בהם גנאי או נזק). למעשה התעמקות באופניםהמתירים רכילות לתועלת מגלה שכמעט בכל אחד מהם כרוך גם דיבור לשון הרע.
כפי שהובא לעיל, בין הסיבות המאפשרות סיפור רכילות לתועלת נמנות מניעת נזק או הפסקתו ,

או השגת פיצוי על הנזק שנגרם על ידי האדם שעליו מדובר. אמירות כאלו על המדובר בהכרח מפלילות אותו ועל כן הן נחשבות כלשון הרע. לפיכך, כדי להתיר רכילות לתועלת, חייבים להתמלא גם כאן כל התנאים המתירים לשון הרע לתועלת.

לעומת זאת, לא כל האופנים המאפשרים לספר גנות לתועלת מתאימים לסיפור רכילות לתועלת. מותר לפרסם את מעשיו הרעים של פלוני אם לחץ חברתי יכול להניעו להיטיב את דרכיו, אבל אי אפשר לעשות זאת אם הקרבן עדין לא יודע את זהותו של המזיק. הרעה שבהצתת שנאה בין הקרבן למזיק עולה על האפשרות שלחץ חברתי יביא לתוצאות מועילות של ממש.

ידיעות שאינן ממקור ראשון

למדנו לפני כמה ימים שידיעות מכלי שני אשר באופן רגיל נחשבות כרכילות עשויות להיחשב כדברים שמותר לאומרם כשמכוונים לתועלת ובתנאי שאין מציגים אותן כעובדות. אולם, באשר ללשון הרע, ברוב המקרים אסור לספר דברים הידועים מכלי שני אף כשמכוונים לתועלת.
החפץ חיים מסביר שאף כי השגת תוצאה חיובית על יסוד מידע מכלי ראשון מוצדקת אפילו כשסיכויי ההצלחה מזעריים, הרי מותר להשתמש במידע מכלי שני רק כשיש מקום להניח שכמעט בטוח שהתוצאה הרצויה אכן תושג. על פי זה מותר לספר לאחד הצדדים בהצעת שידוך או בהצעת שותפות עסקית על אפשרות קיומן שלבעיות רציניות אצל הצד השני על סמך שמועה, היות ומידע כזה בודאי יילקח בחשבון ברצינות מרבית.

מאותה סיבה מותר להזהיר אדם מפני נזק הצפוי לו על יסוד מידע מכלי שני. לעומת זאת, אסור לפרסם התנהגות בלתי נאותה של פלוני שמקורה בשמועות במטרה שלחץ חברתי ישכנעו להיטיב את דרכיו או לפצות את קורבנותיו על הנזק שנגרם להם. הדבר יהיה מותר רק כשהמספר עצמו נכח באירוע והיה עד להתרחשותה של אותה התנהגות. יעילותו של לחץ חברתי בשכנוע אנשים להיטיב את דרכיהם מוגבלת מכדי להצדיק סיפור דברי גנאי מכלי שני – אפילו כשמציינים במפורש שאין אישור לאמיתותן של הידיעות.

 דיוק בעובדות לעומת הצדקת המעשה

מובן שהדרישה לבדוק את אמיתות העובדות ולדייק בהן חלה על כל המקרים שבהם צריך לספר לשון הרע או רכילות כשמכוונים לתועלת. אולם, יש בכל זאת צד אחר לדרישה זו אשר אינו חל בכל המקרים.
ראינו בימים הקודמים שהתורה דורשת מאיתנו לדון את זולתנו לכף זכות ולהימנע מהמסקנה שהוא חטא כל עוד אפשר למצוא דרך אחרת שבה ניתן להסביר את התנהגותו. כאמור, גם כאשר ברור שפלוני חטא, צריך קודם לכל להביא בחשבון את האפשרות שאולי היה הדבר כתוצאה מאי ידיעה או בשל נסיבות מיוחדות ובתנאים בלתי רגילים.
אף כי התורה מורה לנו לדון את האחרים לכף זכות, הרי אין לעשות זאת על חשבונו של הזולת. לפי זה, אם היה אדם עד למעשה שבו הזיק פלוני לרעהו, או ניסה להזיקו, הצורך לדייק באמיתות הדברים אינו מחייב ניסיון להצדיק את פעולת המזיק. גם אם היה זה מעשה שאינו אופייני למזיק והוא חורג מהתנהגותו הרגילה, הדבר טעון תיקון ולפיכך מותר לספר על כך לצדדים הנוגעים בדבר.

אל תוכח לץ פן ישנאך

ראינו לעיל שלפעמים התוכחה אינה מועילה ואף עלולה להזיק ולפיכך אין היא רצויה. יש עוד מספר גורמיםשחייבים להביאם בחשבון בטרם מחליטים אם לפנות אל פלוני ולדבר איתו ביחידות לפני שמספרים דברים נגדו.
במקרה שבו רגיל היחיד לעבור דרך קבע על מצווה מסוימת ומחפשים דרכים להשיבו מחטאו ולמנוע אחרים מללכת בעקבותיו - מובן וברור שהצעד הראשון הוא הצורך להוכיחו. אין כל הצדקה לפרסום התנהגותו השלילית של אדם אם שיחה רצינית איתו עשויה לשכנעו להיטיב את דרכיו. גם כאשר ברור שאותו אדם לא יושפע מן התוכחה ,חייבים לפנות אליו ולדבר איתו. אם לא ייגשו אליו ישירות לפני סיפור הדברים עלול הדבר להתפרש שלא כהלכה על ידי אחרים כחנופה שיקרית.

אולם, אם האדם המדובר הזיק למישהו, ומטרת פרסום מעשיו היא לתקן את המצב, אין לחשוש מהמצב שיש כאן אי הגינות. במקרה כזה לא תהיה התוכחה תנאי מוקדם לסיפור הדברים אלא אם כן יש סיבה להאמין שהיא תשא פרי.

במקרה של הצעת שידוך או שיתוף בעסקים, כשדברים מסוימים בעברו של המדובר מטילים ספק בהתאמת ההצעה, אין בכח התוכחה להשפיע על העניינים ועל כן היא בלתי נחוצה. גם אם יתחייב האדם להיטיב את דרכיו, יש להזהיר את הצד השני שכנגד שהוא עלול לחזור לסורו. מכל מקום, יש לנסות לשכנע את האדם כי יספר לצד השני על עברו ובכך יפחת הצורך לערב בעניין צד שלישי.

הגזמות

הכלל שאין הצדקה להוצאת שם רע אפילו כשמכוונים לתועלת נראה ככלל מוחלט ללא יוצא מן הכלל. אולם החפץ חיים מעלה את האפשרות שאם אי אפשר להגיע לתוצאה החיובית ללא הגזמות, כי אז אולי יהיה מותר להיעזר בכך. הדוגמא שהוא מביא היא כאשר אדם מנסה להפריד בין שני ילדים, שאחד מהם משפיע לרעה על חברו. אםהשני מסרב להינתק ממנו, אלא אם כן יגזימו בהשפעת השליליות של חברו, כי אז יתכן שמותר לעשות זאת.
הקו המבדיל בין הכלל הזה לבין היוצא מן הכלל הוא דק מאוד ורגיש מאוד. אין להסתמך עליו מבלי להתייעץ תחילה עם בעל סמכות הלכתית.

הפרת סודיות

כאמור לעיל, אסור לגלות פרט שהופקד בידי האדם כסוד, וזה אבק רכילות. תחום רגיש במיוחד שלא נדון בספר חפץ חיים הוא סיפור מידע סודי כשמכוונים לתועלת. אולם ברור שאם ההלכה דורשת מאדם לגלות דבר סודי ליחיד מסוים, ובמקום זה הוא מגלה את הדבר למישהו אחר, והוא עומד על כך שהדבר יישאר סודי, בקשתו לא תכובד. אם, לדוגמא, מישהו המועמד לשידוך מגלה לחברו בסוד שיש לו מחלה כרונית רצינית, מחובתו של החבר לדאוג לכך שהצד השני ישמע על המחלה. אין הוא יכול לדרוש סודיות כשהתורה מחייבת אותו לגלות מידע כזה.
מצב שני שבו ברור שחייבים לגלות סוד הוא כשפלוני סיפר לחברו על תכניתו הסודית לגרום נזק למישהו. אי אפשר לדרוש סודיות כשעומדים להזיק לאחרים .

עורכי דין ומרפאים

הצווי "לא תעמוד על דם רעך " (ויקרא י"ט,ט"ז) מציב התלבטות רצינית בפני בעלי המקצוע שהצלחתם, שמם הטוב ופרנסתם מבוססים על האמון שלקוחותיהם נותנים בהם. לרוב יסכים אדם לגלות בפני רופאו או עורך דינודברים שהוא שומר בסוד - שלא בצדק - מפני מישהו אחר.
ככל האפשר, חייב המטפל לשכנע את מטופלו שיש לו חובה מוסרית לגלות את המידע שברשותו לצד הנכון. יש להסביר למטופל שלמרות התוצאות הצפויות הוא יחוש הקלה לאחר גילוי המידע.  יתר על כן, בהיותו ישר וגלוי בחייו הפרטיים, הוא יוכל לפתח דימוי עצמי חיובי יותר.
אם המטופל ממשיך להתעקש בסירובו לגלות את המידע לצד הנוגע בדבר, עלול עורך הדין או הרופא לעמוד בפני ברירה כואבת: להניח לקשר ההרסני להתממש או להעמיד בסכנה את פרנסתו ואת שמו הטוב. במצבים כאלו הכרח לשאול בעצת רב מוסמך.

כלל זה חל גם על רופא שנודע לו שחולה כרוני שלו מתכונן להתחתן. כאשר מביאים עניינים כאלו בפני רב, אין לציין את שמות הצדדים המעורבים אלא אם כן הדבר הכרחי בהחלט.

מסייע לעוברי עברה

אסור לעורך דין לשתף פעולה עם לקוח הנוהג שלא בצדק. אסור לו לייצג לקוח בתביעה לקבל תשלום שהלקוח עצמו מודה שאינו מגיע לו. כך גם אסור לעורך דין להציג את אישורים רפואיים שלקוחו סיפר לו שהם מזויפים. גםעורך הדין צריך לשאול בעצת רב כדי שיוכל לנהל את ההליכים באופן שאינו נוגד את דיני התורה.
בדומה לכך אסור למרפא לסייע למטופל לחיות באורח חיים בלתי מוסרי. מטפלים יהודים חייבים לעבוד לאור הכוונת רבנים מוסמכים הבקיאים היטב בתחומי ההלכה הנוגעים בדבר.

מורים

הבאנו לעיל את פרטי הלכות לשון הרע ביחס למורים החפצים לדון עם אחרים על תלמידיהם. עניין נוסף שהמורה חייב להקפיד עליו הוא גלוי סוד שנמסר לו מפי תלמידו.
מצב נפוץ הוא, במיוחד בקרב מורים לילדים בגיל הרך, שילד מגלה למורה סוד משפחתי שהוריו בודאי אינם רוצים שאיש ישמע עליו. בשום פנים ואופן לא הותר למורה להאמין לדברים כאלו אם יש בהם דברי גנאי או כאשר פרסומם עלול להזיק למשפחה. ברור שאסור למורה לספר לאחרים מה שסיפר לו הילד. יתרה מזו, סיפור הדברים ששמע מפי הילד להוריו עלול להיות רכילות (מכיוון שיש בכך כדי להעכיר את היחסים בינם לבין בנם)  או אונאת דברים, גרימת נזק באמצעות אמירת הדברים.

במצבים מסוימים יהיה זה ראוי שהמורה ידבר עם ההורים כך שיוכלו להזהיר את ילדם שלא לחזור על הדברים ולא לשוב ולספרם.

אבל, אם הילד מזכיר משהו שיש בו כדי להזיק, יתכן שתידרש התערבותו של המורה. הדבר נכון במיוחד כשהדבר נוגע להתעללות. צריך לבדוק היטב את הדברים ובשעת הצורך יש לפנות לרשויות המתאימות.

כשתלמידים בוגרים יותר מספרים למורה דברים אישיים, אסור לו להעבירם הלאה ולספרם למישהו אחר. אם יש לו צורך בהצעת מפקחים או עמיתים לעבודה, לא יגלה להם את זהותו של התלמיד המדובר. מותר למורה לגלות את הדברים וכן את זהות התלמיד רק כאשר התלמיד מגלה לו דברים שההלכה מחייבת אותו לגלות לאחרים. בכך נכללות בעיות התנהגות או בעיות בריאות שהנהלת המוסד חייבת לדעת עליהן (כגון חוסר איזון כימי). כמו במקרה של המרפא או עורך הדין, על המורה להתייעץ עם בעלי סמכות הלכתית כאשר מתעוררות שאלות של גילוי סודות.

דיבור לתועלת : סיכום

לאחר דיון בדיני דיבור לתועלת הן ביחס ללשון הרע והן ביחס לרכילות, מתברר שאין קיצורי דרך בהחלטה האם לומר דברים כשמכוונים לתועלת. הימנעות מדיבור בשעת ספק יכולה להיות נכונה כשמדובר במצבים שאינם לתועלת, אבל כשחייו של משיהו אחר, או איכות חייו, תלויים על חוט השערה, יתכן שהאדם יידרש להתערב בעניין. חייבים ללמוד היטב את פרטי כל שבעת התנאים הנדרשים לסיפור גנאי כשמכוונים לתועלת, או לפחות להיות בקשר עם אדם מוסמך הבקיא היטב בעניינים אלו.

איסור השמיעה

כמו בהלכות לשון הרע, כן חייב אדם לעשות כמיטב יכולתו כדי להתעלם ממי שעומד להתחיל, או שכבר התחיל, לספר רכילות. אם מישהו מתחיל לספר כיצד גרם פלוני עוול לאלמוני, ומאזינים ברצון להמשך דבריו, הרי זו - לפיהחפץ חיים - עבירה על "לא תשא שמע שווא" (שמות כ"ג, א ') כפי שמגונה לספר רכילות, כך גם מגונה לשמוע רכילות.

המדובר

אסור לשמוע דברי רכילות הקשורים באחרים, ועל אחת כמה וכמה כאשר מספרים לשומע כיצד אחרים שונאים אותו. (כשיש מטרה לתועלת בהבאת הדברים לידיעת השומע, יתכן שיהיה מותר לשמוע אותם. נרחיב על כך בהמשך). אסור לשמוע דיבורים כיצד דיברו אחרים בגנות בני משפחתו או ידידיו של פלוני. בדרך כלל אין בשמיעת דברים אלו כל מטרה מועילה והיא גורמת לשומע לשנוא את האדם שעליו מדובר.

התעלמות ותוכחה

כמו בדיני לשון הרע, כן אסור לשמוע רכילות מפי הורים, אחים, אחיות, בן זוג או בת זוג. קירבה משפחתית אינה הצדקה לדיבורים המעוררים מדנים ומחלוקת בין יהודים.
כאשר אדם שומע דברי רכילות, לא זו בלבד שעליו להתרחק מהם אלא שעליו גם להוכיח את המדבר העובר על מצווה מן התורה. רק כאשר התוכחה עלולה לגרום לכך שהדובר יגדיל עוד יותר את דברי השטנה - עליו להימנע מלהוכיחו.
אם מעבידו של אדם, או חבריו לעבודה, נוטים לסיפורי רכילות, עליו להתעלם משיחותיהם. (אין הוא נדרש להוכיחם אם הדבר עלול לגרום לו נזק ולהביא לידי אובדן מישרתו. קיום מצוות עשה (כגון מצות תוכחה) אינו מחייב סיכון כספי כה גדול כאיבוד מקום עבודה. מכל מקום, עליו להביע בהזדמנות כלשהי את מורת רוחו מן הרכילות, כדי שלא יהיה כמתחנף).

בכל המצבים, חייב השומע לעשות כמיטב יכולתו להפסקת הרכילות. אפשר לעשות זאת באמצעות שינוי נושא השיחה בצורה עדינה.

בחבורה

מלשון הפסוק "הוכח תוכיח את עמיתך ולא תשא עליו חטא "(ויקרא י"ט , י"ז) לומדים חז"ל שהתוכחה צריכה להיעשות בלשון רכה ומבלי לבייש את החוטא. לפיכך, כשאדם מספר רכילות בחברת אחרים, עדיף שהשומע יחליף בעדינות את נושא השיחה ולאחר מכן יוכיח את המספר ביחידות. מותר למחות נגד רכילות באופן שהמספר יחוש אי - נוחות רק כאשר אין דרך אחרת להפסיק את דבריו.

כשאי אפשר להפסיק את המדבר

כשאדם מוצא את עצמו במחיצת מישהו המספר רכילות ואין הוא מצליח להפסיקו, עליו להתרחק מן המקום. אם אין ביכולתו לקום ולצאת מן המקום, הוא חייב לפחות להחליט שלא להאזין לדברים, שלא להאמין להם ולהראותבברור בהבעות פניו את מורת רוחו מן הדיבורים הללו.

הרחק מבעלי הלשון

למרבה הצער, יש בעלי לשון המרבים להוציא דיבה ולרכל דרך קבע, אולי כתוצאה מחוסר מעש או בשל הצורך להיות מעורים בחברה. אם אין האדם יודע בברור שביכולתו לעזור להם להיטיב את דרכיהם, עליו להימנע כלילמחברתם. אם אין לו אפשרות לנתק את הקשר עמם, ישתדל להמעיט אותו ולהפחית אותו ככל הניתן.
חייב אדם להימנע גם ממצבים ומנסיבות שצפויים בהם דיבורי רכילות. הטוב ביותר הוא שימצא תמיד דרך לשנות לחלוטין את אופי השיחה בנסיבות שכאלו כך שגם הנוכחים האחרים יימנעו מחטא הרכילות.

שמיעה לתועלת

כשם שיש מקום להתיר סיפור רכילות (שבדרך כלל היא אסורה) כשמכוונים לתועלת, כן יש מקום להתיר שמיעת רכילות אם השומע באמת ובתמים מאמין שידיעת הדברים הללו חשובה לו ביותר. בגדר זה נכללים דברים היכולים לסייע לשומע להתגונן מפני אחרים המתכוננים להזיק לו, או לשמוע דברים היכולים לסייע בתיקון הנזק שכבר נגרם לאותו אדם או לאחרים. במקרים כאלו לא ייחשבו הדברים בגדר רכילות אלא כדיבור המכוון לתועלת.

הסרת המכשול מלפני המספר

כדי שיהיה מותר לאדם על פי הדין לשמוע דברי רכילות, אין די בכך שלשומע תהיה הצדקה לכך. גם המספר חייב שתהיה לו כאן כוונה לתועלת. אם אין המספר מודע לכך שהדברים שהוא מספר הם בעלי חשיבות לגבי השומע,הרי הוא עובר על איסור רכילות. יוצא איפוא, שהשומע הוא הגורם לעבירה של המספר והוא עובר על האיסור "לפני עוד לא תיתן מכשל" (ויקרא י"א" י"ד) האוסר עלינו להחטיא את זולתנו.
על כן מחוייב השומע להסביר למספר שחשוב לו לשמוע את הדברים המסופרים ולפיכך אין הם בגדר סיפור רכילות.
אם המספר כבר התחיל לספר את הרכילות לאחרים לפני הופעת האדם שהדברים חשובים עבורו, אין אותו אדם אשם בהחטאת המספר. גם במקרה כזה ראוי שהשומע יסביר מדוע הוא שומע את הדברים כדי שהאחרים ידעושאין הוא עובר עבירה ושהוא יודע ששמיעתם שלהם, שאיננה לתועלת, עבירה היא.

בעת ביקוש מידע

לא זו בלבד שיש מקום לשמוע רכילות בעלת חשיבות לשומע, אלא שמותר לו אפילו לנקוט יוזמה ולפנות אל אחרים בבקשת מידע שבאופן אחר היה נחשב כרכילות. מובן שמבקש המידע חייב להבהיר שהוא פונה בבקשתו זו באופן המותר על פי הדין.
חייב אדם גם להקפיד על כך שהמידע אותו הוא מבקש הוא אך ורק המידע הנחוץ לו, ולא יותר. אם מספק המידע מתחיל לספר רכילות שאין בה צורך, יש להפסיקו מיד.

הטיית אוזן

יש אשר מותר לאדם לשמוע רכילות למרות שהדברים אינם נוגעים אליו כלל וכלל.
כשמישהו מביע את צערו וכאבו, או נותן ביטוי לדאגותיו והוא זקוק למישהו שיחלוק עמו את רחשי ליבו, תחשב ההקשבה לדברים למעשה של חסד. עם זאת על השומע להיות בטוח שהמצב אכן כזה והנסיבות אמנם מצדיקות את הדבר. כמו כן חשוב שהתבטאות כזו לא תהפוך להרגל קבוע אצל המדבר.

יש להיזהר שהמספר לא יחרוג במהלך דבריו מן העניין שבו הוא עוסק ולא ייגרר לסיפור דברים אחרים של לשוןהרע אודות מי שנראים בעיניו כאויביו.
מותר לאדם גם לשמוע סיפור רכילות, אם בכוונתו להסביר למספר שתפיסתו את המצב והסתכלותו על האנשים שבגנותם הוא מדבר - מוטעות הן.

איסור קבלת הרכילות

מאיסור קבלת רכילות שבפסוק "לא תשא שמע שווא" לומדים שאין לקבל את דברי הגנאי ואסור להאמין להם.
לעיתים קרובות קשה מאוד למספר הדברים, אם לא בלתי אפשרי, לספר את כל הפרטים ואת כל הידיעות הנחוצות להבנת הרקע ולהבנת המצב המתואר. מוכן שאם המספר עובר על ההלכה ומספר רכילות, אסור להניח שהוא מקפיד על סיפור האמת בלבד. לפיכך, כמו בעניין לשון הרע, אין זה מוצדק ואסור להאמין למידע הנמסר מכלי שני באופן המעורר מדנים ומחלוקת בין בני אדם.

איסור קבלת רכילות בכל מקרה

שלא כמו ההיתר לשמוע רכילות כשהדברים חשובים לשומע, הרי אסור בשום מקרה להאמין לדברי הרכילות ואסור לקבל אותם בלי כל קשר למטרת הדברים. אפילו כשאדם חייב לברר על פלוני שעמו הוא מתכונן להיכנסלשותפות או לקשר אחר, אסור לו לקבל כעובדה שום דבר מדברי הגנאי שנאמרו אודותיו. אסור לפתח אף פעם רגשי שנאה כלפי אדם על יסוד דברים שנשמעו אודותיו, למרוח שהידיעות הושגו באופן מותר.

פרשנות מעוררת מדנים

אם נכח אדם בשעה שנאמר משהו, או שנעשה משהו, על ידי פלוני, ואז אומר מישהו אחר - שהיה אף הוא בין הנוכחים באותו מעמד - לאותו אדם שהדברים נאמרו או נעשו כדי לפגוע בו, אסור לו להאמין לפרשנות זו שלהדברים. לא זו בלבד שאין להאמין לסיפור דברי רכילות, אלא שגם אסור לקבל פרשנות ההופכת התרחשות תמימה למעשה עוול.

נקיטת אמצעי זהירות

לאור האיסור להאמין לדברי רכילות, יכולה להתעורר השאלה הבאה: איך אפשר בכלל להתייחס לדברים כאלו כדברי תועלת ולהתיר את שמיעתם? איזו מטרה יכולה להיות לשמיעת דברים שאסור להאמין להם ?
את התשובה לכך נותנת ההלכה, המבדילה בין קבלת דברי רכילות כעובדות - שהיא אסורה בהחלט, לבין נקיטה באמצעי זהירות מחשש שעלולה להיות אמת בדברים - שהיא צעד מותר. להאמין ברכילות הרי זו אווילות ושחיתות. מאידך, להתעלם מהם כליל הרי זו תמימות וחוסר אחריות.
בעוד שאסור שהדברים שנאמרו על פלוני ישפיעו על היחס כלפיו, הרי חייב אדם להגן על עצמו מפני האפשרות של נזק צפוי.

"בעירבון מוגבל "

אסור להאמין לדברי רכילות אפילו כשהמספר הוא אדם הקרוב מאוד אל השומע וברור שהוא לא חפץ לגרור אותו למחלוקת שלא לצורך. אף כי ברור שהמספר מתכוון אך ורק לטובתו של השומע, אסור לקבל את הדברים שהוא מספר כאילו היו עובדות.
אם השומע מתקשה לשכנע את עצמו שהדברים הם זיוף גמור, עליו לפחות להניח שפרשנותו של המספר לדברים הללו מוטעית היא ושלמדובר לא הייתה כל כוונה רעה. (כפי שאמרנו לעיל, אם הדברים סופרו לו כדי להצילו מנזק, ברור שהוא חייב להיזהר ולהגן על עצמו בהביאו בחשבון את האפשרות שאולי יש אמת בדברים.)

פרסום ברבים ושתיקה חשודה

אסור להאמין לדברי רכילות אפילו כשסופרו בריש גלי. העבודה שאדם אינו חושש לספר בפומבי דברים שיש בהם כדי לעודד שנאה ומדנים איננה ראיה לאמיתותם של הדברים ובודאי שלא לדיוקם.

יתרה מזו, אפילו כשמאשימים אדם בפניו, והנאשם אינו מגיב, אסור לפרש את שתיקתו כאילו הוא מודה בדברים ומפליל את עצמו. יתכן שהוא המום ואינו מסוגל להגיב, ויתכן שהוא מעדיף לשתוק מאשר לגרום להחרפת המחלוקת.

מהימנות מוחלטת

יש יחידים אנשי מעלה שמהימנותם אינה מוטלת בספק והם כל כך מדייקים, הן בכושר הבחנתם והן באופן שבו הם מספרים את העובדות, ששמיעת דבריהם כמוה כנוכחות מעשית בהתרחשות הדברים. על פי הדין מותר להאמין לדברי רכילות שנשמעו מפיהם, אבל אסור לגלותם לאחרים.
כמובא בהלכות לשון הרע החפץ חיים אומר שכל זה הוא בזמן התלמוד, אבל בימינו אין שום אדם בדרגה כה גבוהה של מהימנות מוחלטת, ועל כן אין להסתמך על דין זה למעשה.

המסיח לפי תומו

כשאדם אומר דברים בתום לב, מבלי לדעת את התוצאות הצפויות ובלי כל רצון לעורר מדנים,  אנשים נוטים לקבל את הדברים כעובדות. גם ההלכה, במקרים מסוימים, מקבלת דברים כאלו כעבודות. (כמה דוגמאות: בעדות על מותו של פלוני כדי להתיר את אשתו מעגינותה: בעניין קביעת כשרותם של מוצרי מזון: או במצבים שבהם ממילא יתגלו הדברים בסופו של דבר.) מכל מקום, אסור לקבל דברי רכילות כעבודות אפילו כשהדברים נאמרו בתום לב.

דברים הניכרים

כמו בעניין לשון הרע, במקרה היחיד שבו מותר להאמין לדברי רכילות כאילו היו עובדות הוא כאשר הדברים מאשרים חשדות משכבר אשר נתמכו בראיות שלא הספיקו כשלעצמן. לדוגמא, אם התנהגותו של פלוני מעידה בברור על כך שהלה עשה משהו רע, ומישהו לדבריו בא וטוען שהיה עד למעשה, מותר להאמין לדבריו של אותו אדם. אולם אין זה אומר שמותר לספר זאת לאחרים, אלא אם כן יש כוונה לתועלת המתירה על פי הדין לגלותזאת.
בסיכום, מותר לספר רכילות ולשמוע אותה כשמכוונים לתועלת, אבל אסור להאמין לה אלא רק באשר היא נתמכת בראיות ניכרות.

תשובה על רכילות

מי שעבר וסיפר רכילות, או שמע דברי רכילות ממישהו אחר, או האמין לדברים הנחשבים לרכילות, חייב לעשות תשובה על פי האופן שבו עבר את העבירה.
מי שסיפר רכילות, הטוב ביותר הוא שיפנה לכל מי שהיה נוכח בעת דיברו ויסביר לו שהדברים לא היו מדויקים. אם לא יעשה כן, הריהו חייב לפנות אל המדובר ולבקש ממנו מחילה על שדיבר עליו דברי רכילות.
מי ששמע דברי רכילות אינו צריך לבקש מחילה מהמדובר, אפילו כשהאמין לדברים. מכל מקום, אם קיבל אתהדברים והאמין להם, עליו להוציא את הדברים מליבו ולשכנע את עצמו שיתכן שהדברים היו בלתי מדויקים לחלוטין והוצאו מהקשרם.
בכל המצבים שהזכרנו, חייב אדם להתוודות לפני ה' על שעבר עבירה מן התורה, ולהביע חרטה על מעשיו, ולקבל על עצמו להבא שלא לחזור על אותה עבירה בעתיד.

אם אתם רוצים ללמוד גם הלכות לשון הרע בקלות ובבהירות - לחצו כאן.