שולחן ערוך, אורח חיים ר״ט: דיני טעות וספק בברכת היין ובו ג סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני טעות וספק בברכת היין ובו ג סעיפים:
לקח כוס של שכר או של מים ופתח ואמר ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על דעת לומ' שהכל וטעה ואמר בפה"ג אין מחזירין אותו מפני שבשעה שהזכי' שם ומלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראוי לאותו המין ויש אומרים שאם לקח כוס שכר או מים וסבור שהוא של יין ופתח ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם על דעת לומ' ב"פ הגפן ונזכ' שהוא שכר או מים וסיים שהכל יצא: הגה וכל שכן אם היה בידו יין וסבור שהוא מים ופתח אדעתא לומר שהכל ונזכר ובירך בפה"ג שיוצא שהרי אף אם סיים שהכל יצא [טור]:

ב

לקח כוס של שכר או מים ובירך ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בפה"ג ותוך כדי דיבור נזכר שטעה ואומ' שהכל נהיה בדברו וכן היתה אמירתו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בפה"ג שהכל נהיה בדברו יצא: הגה ואם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם ודעתו ג"כ על יין שהיה סבור שבכוסו יין ובירך בפה"ג ונמצא אח"כ שבכוסו מים או שכר כשחוזר ושותה אח"כ יין א"צ לחזור ולברך ויוצא בברכה שבירך על כוסו אע"פ שהיתה בטעות דהא דעתו היה לשתות ג"כ שאר יין גם הוציא האחרי' ששותין שם ולכן ברכתו ברכה (תשובת מהרי"ל סי' צ"ב ב"י ססי' ר"ו):

ג

כל הברכות אם נסתפק אם בירך אם לאו אינו מברך לא בתחלה ולא בסוף חוץ מבהמ"ז מפני שהוא של תורה:

א

לקח כוס של שכר כו' וכן הדין באם היה לפניו פה"א והתחיל הברכה ע"ד לומר בפה"א וטעה ואמר בפה"ע אין חוזר ומברך מפני שבשעה שהזכיר שם ומלכות שהם עיקר הברכ' לא נתכוין אלא לברכה הראויה וכן הדין בתבשיל של דגן ופת (כ"כ הרמב"ם בפ"ח) והקשו עליו והשיב לחכמי לוני"ל שלא כ"כ אלא בשכר היוצא מן הגפן אבל בשכר של שעורים פשיטא דלא יצא וכן פסק בעל המאור בהדיא וכן היא דעת רש"י והרי"ף והרא"ש ורוב גאונים דלא יצא וצריך לחזור ולברך:

א

המין. מסקנת כל האחרונים דלא אזלינן בתר דעתו אם אמר שלא כהוגן עיין בדבריהם:

ב

יצא. כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם שהוא דיעה א' לא יצא משום שהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכ"כ הכ"מ אבל העיקר דיצא. כמש"ל. מי שהיה מברך ברכת השחר וכשהגיע לברכת פוקח עורים טעה ואמר מלביש ערומים וחזר תכ"ד ואמר פוקח עורים צ"ע אם יצא פ"ע אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע מ"א ועי' מ"ש עליו הפנים מאירות סי' נ"ח. מי שהיה מבדיל ואחר ברכת היין אמר בורא מאורי האש ונזכר וסיים בורא מיני בשמים יצא. מיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש משפט צדק כנה"ג. וכ' המ"א ודוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ידי אש ומברך אח"כ על הבשמים כנ"ל עיין מ"א שיש ט"ס בדבריו:

ג

בפה"ג. ומיירי שידע שהוא מים רק טעה בדיבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בפה"ג וסיים שהכל לא יצא. מ"א ע"ש:

ד

כ"ד. משמע שאחר כדי דבור צריך לחזור ולברך מהר"י לוי סי' מ"ז והלק"ט ח"ב סי' קמ"ט ובגינת ורדים כלל א' סי' י"ט כ' דא"צ לחזור ולברך עיין מ"א והיד אהרן:

ה

שותים. לכאורה משמע כאן דתרתי בעי אחרים שותין ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם היה בדעתו לשתות גם שאר יין אפילו אין אחרים עמו א"צ לברך ודוקא שלא הפסיק עד ששתה יין ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך והאחרים שהיה יין לפניהם יוצאים בברכתו אף שהיה ברכה לבטלה עיין מ"א:

ו

של תורה. ובטור כתב דגם ברכת מעין ג' על הז' המינים היא דאורייתא ע"כ במי שנסתפק יאכל עוד מאותו המין ויברך ויוצא גם על הספק שלו. ט"ז ועי' הלק"ט ח"א סי' קמ"ג:

א

ברכות י"ב לפי' הרמב"ם בפ"ח מה"ב

ב

רש"י ותוספות שם ושאר פוסקים:

ג

הרי"ף לפי פי' הרא"ש וכ"כ המרדכי בשם ר"מ

ד

הרמב"ם שם:

א

ס"א לקח כו'. הרמב"ם ומפ' כפי' רש"י ולמד מזה דה"ה להיפך והבעיא לקולא ומ"מ צ"ע למה השמיט עיקר הדין וגם ל"ד לזה וכבר השיגו הראב"ד ועכ"מ פ"א מה' ק"ש שנדחק מאוד:

ב

או כו'. לאפוקי תשובת הרמב"ם ועמ"א.

ג

וי"א כו'. גמ' שם לפי' רש"י והבעיא לקולא כמ"ש הרי"ף:

ד

וכ"ש כו'. גמ' שם:

א

ס"ב לקח כו'. כפי' הרי"ף וערא"ש שם:

ב

ותכ"ד. תוס' שם ד"ה לאו כו' וכ"ה להרי"ף דודאי לאחר כ"ד לאו כלום הוא ואין חילוק בזה בין רי"ף לתוס' אלא דלתוס' דוקא שיודע שהוא י"ט דאז היתה תחלת ברכתו כהוגן כשיטתם שפ' לחומרא אבל להרי"ף א"צ:

ג

ואם כו'. כדעת ר"ת בסי' ר"ו ס"ו וע' מ"א:

א

ס"ג כל כו'. שהברכות כולן דרבנן חוץ מבהמ"ז כמ"ש כ"א א' ועוד תנן כו' ושם ספק כו' ועתוס' ל"ה א' ד"ה אלא כו' וד"ה לפניו כו' אלא דשם מ' דמעין ג' הוי דאורייתא וכן שם מ"ד א' וכ"ד הרשב"א אבל דעת הרמב"ם דכ"ז הוא אסמכתא מדהוצרך מתחלה לדחוקי ללמד מקמה וכרם וכן הברייתא דיליף מקדש הילולים ש"מ דל"ל בז' מינין דאורייתא:

א

ותוך כדי דיבור – עיין במ"ב מש"כ ודוקא בברכות שהם דרבנן כ"כ המגן אברהם בשם הריא"ז והטעם דהא בגמרא הוא בעיא דלא איפשיטא וכתב ברי"ף דנקטינן לקולא משום דהוא ספיקא דרבנן ומינה דבדאורייתא אזלינן להחמיר ומה שציירתי וטעה וסבר שאכל פירות דאי בשעת שאמר שם ומלכות היתה כונתו לומר כהוגן אלא שאח"כ נכשל בלשונו ואמר על העץ ועל פרי העץ נראה שמהני מה שחזר תוך כדי דיבור לומר כהוגן אפילו בדאורייתא וראיה לדבר דהא דעת ר"י בתוספות דבברכות אפילו דרבנן בספיקא אזלינן לחומרא ואפ"ה כתבו מיהו היה אומר הר"ם דאם היה יודע בבירור שטעה בדיבורו דבתוך כדי דיבור יכול לחזור בו מאחר שהוא יודע שהוא יו"ט ע"ש הרי דזה דבר פשוט הוא לתוספות דהיכא שכונתו בעת אמירת שם ומלכות היה כהוגן אלא שאח"כ נכשל בלשונו יכול לחזור בו תוך כדי דיבור וספיקא דהש"ס הוא רק אם הכוונה היתה ג"כ שלא כהוגן. ודע עוד דאף דלדעת רש"י והרשב"א והרבינו יונה היכא דבשעת אמירת שם ומלכות היתה על דעת שלא לסיים כהוגן ואח"כ נזכר וסיים כהוגן [והוא הי"א שבסעיף א'] הוא בעיא בגמרא ומשום דלא איפשטא אזלינן לקולא כמו שכתבו הפוסקים וא"כ לפ"ז אי איתרמי כה"ג במלתא דאורייתא [כגון בבהמ"ז שבשעה שאמר בא"י אמ"ה היתה דעתו לומר על העץ ועל פה"ע ונזכר וסיים בפיו הזן את העולם כהוגן] הכי נמי לא יצא וצריך לחזור לראש דהא ספיקא דאורייתא הוא וכן כתב באמת הריא"ז שהובא בשלטי הגבורים ובמ"א מ"מ לדינא צ"ע דמכמה ראשונים משמע דפליגי על רש"י [הראב"ד והרמב"ן ופירשו כן דעת הרי"ף ג"כ] וסברי דפשיטא דלא אזלינן כלל בתר מחשבה לבד כיון שבפיו אמר כהוגן וא"כ לדידהו בודאי אף בדאורייתא יצא וצ"ע לדינא:

א

סעיף ג' כל הברכות. עיין בשאלתות דר"א גאון פ' יתרו סי' נ"ב שס"ל דברכה מעין שלש היא דאוריית' ועיין בשאילת שלום שהאריך בדין זה ומביא עוד פוסקים דס"ל כן ע"ש [מהגאון כ"ס]:

א

סעיף ב' לקח כוס של שכר או מים וכו' ותוך כ"ד נזכר שטעה ואמר שהכל נהיה בדברו וכו'. נ"ב יש לדייק דמ"ש כך היתה אמירתו הוא למותר כיון דכבר כתוב דתוך כ"ד נזכר שטעה ואמר שהנ"ב ממילא מובן הדבר ול"ל להוסיף עוד פירוש הדבר ובהלכות פסח סי' תפ"ז לא כתב רק בקיצור דתוך כ"ד נזכר וסיים ביו"ט ולא סיים כלל בלשון וכך היתה אמירתו כמ"ש כאן. ולכך נראה דכוונה גדולה כוון בזה דהרי כבר הרגיש המ"א למה לא ביאר כאן שידע שהוא שכר או מים כמ"ש שם בהלכות פסח. ולכך נראה לומר דידוע מ"ש קצת פוסקים דאף באלו דברים דקיי"ל תוך כ"ד לאו כדיבור דמי מ"מ אם הוי דיבור אחד ממש מהני חזרה ע"ש והובא בב"י בש"ע אהע"ז סימן ל"ח ליישב דברי הרמב"ם במעשה קודם לתנאי ותירץ שם דיש חילוק בין תוך כ"ד לדיבור אחד ממש דמהני ביה חזרה לכ"ע ע"ש ובב"ח שם. א"כ יש לומר ה"נ בזה דודאי אם לא עשה הכל בדיבור אחד ממש אז ניהו דהוי תוך כ"ד מכל מקום בזה בעינן שעכ"פ ידע שהוא יו"ט ובלא"ה לא יצא אבל כאן מיירי שהוי דיבור אחד ממש ולכך התם דפירש דמיירי שידע שהוא יו"ט לכך סתם דבתוך כדי דיבור יצא ולא בעינן שיהיה דיבור אחד ממש. אבל כאן מיירי שלא ידע שהוא שכר לכך לא מהני בתוך כדי דיבור לבד אם הפסיק קצת. לכך פירש כאן דמ"ש תוכ"ד נזכר אין הכוונה שהיה הפסק קצת רק דכך היתה אמירתו בפה"ג שהנ"ב והוי דיבור אחד ממש לכך בזה יצא אף שלא ידע שהוא שכר ומים. ובזה היה נראה ליישב מה שהקשה המג"א למה לא כתב כאן בשם י"א כיון דלדיעה ראשונה תלוי בכוונתו ע"ש,. אך לדעתי י"ל דהפוסקים הנ"ל ס"ל הסברא להיפוך דע"כ לא אזלינן בתר כוונתו רק אם לא סיים כלל כפי כוונתו בזה הוי הקפידא בגוף הברכה דלא הוי הסיפא רישא ולא רישא סיפא דתחלה כיוון לברכת בפה"ג ואח"כ סיים שנ"ב ואם הוי יין ממש כפי כוונתו בתחלה נמי בירך שלא כהוגן דניהו דהיה יוצא היינו מטעם אחר דעל כולם אם אמר שנ"ב יצא אבל מכל מקום אין זה ברכתו הראויה לו בעצם לכתחלה ובזה כל דהסיום בגוף הברכה לא הוי בכוונתו תחלה בזה אזלינן בתר כוונתו. אבל אם סיים הברכה כפי כוונתו א"כ הברכה מצד עצמה נאמרה כהוגן ואם הוי כאן יין הוי ברכה מעלייתא ראשו כסופו ואין הקפידא רק מצד אחר שכוס זה אינו יין וכל דהמניעה מצד אחר לא אשגחינן בכוונתו ולכך כיון דסיים שהנ"ב יצא. ויש להמתיק עוד כיון דמצות צריכות כוונה לא שייך רק במצוה שמחוייב בה אבל במצוה שאינו מחוייב בה ל"ש כוונה וכמ"ש בחיבורי ספר החיים סימן סמ"ך. ושוב הוגד לי שהר"ן בחידושיו לחולין כת' כן. וא"כ ה"נ אם הקפידו בגוף הברכה שלא הוי סופו כראשו ולא לכך כיוון תחלה ס"ל כיון דכבר אוכל ושותה א"כ חייב בברכה לכך נחשבת הברכה כמחוייב בה ובעינן בה כוונה אבל אם אין סתירה בגוף הברכה דמצד גוף הברכה נאמרה כהוגן תחלתה וסופה בכוונה אחת רק דחסרון הוי רק מצד המאכל והמשקה שאין זה כפי הברכה והרי המאכל והמשקה אין לו חיוב רק רשות לכך בדבר שאין חובה עליו לא בעי כוונה לכך עדיף טפי אם סיים הברכה כפי כוונתו ואח"כ נזכר ואמר שהנ"ב דבזה אם הי' יין כפי כוונתו הוי ברכה מעליותא מתחילתו וסופו משא"כ אם כוון בתחלתו ליין וסיים רק שהנ"ב דבזה אף אם היה יין כפי כוונתו תחלה לא הוי ברכה כהוגן מצד עיקר דינו לכתחילה בזה הוי הפסול בגוף הברכה ולכך מפסיד חסרון הכוונה וכיון דבאמת אינו יין רק שכר לא יצא אבל אם סיים בפה"ג א"כ הברכה מצד עצמה אם הוי יין ברכה מעליותא רק החסרון מצד המשקה שאינו כפי הברכה בזה לא בעינן כוונה רק ברכה וכיון דסיים שהנ"ב תכ"ד יצא. ולכך אתי שפיר שינוי לשון הש"ע דהנה הענין מה דתוך כ"ד יכול לחזור בו היינו דבחזרה זו עוקר דיבור הראשון ושוויה כמאן דליתא מעיקרא וראיה לזה שהרי מוכה בש"ס דנזיר ותמורה והובא בקצה"ח סי' ת"ה דהיכי דיכול לשאול עליו מצי נמי לחזור תכ"ד אבל היכי דלא מהני שאלה לא מהני חזרת תוכ"ד. א"כ מוכח להדיא כמו דבשאלה הוי עקירת הנדר וההקדש למפרע כאלו לא אמרו מעולם כן ה"נ בחזרת תכ"ד משווי לדיבור הראשון כאלו לא אמרו מעולם ועוקרו מעיקרא דאם אינו עוקרו מעיקרא מה דמיון הוי לשאלה ומה ענין זה לזה ובע"כ דתוכ"ד עוקר נמי הדיבור הראשון מעיקרא. אך היינו דוקא אם הפסיק עכ"פ מעט אז לא מהני רק מטעם חזרה דשווייה דיבור הראשון כמאן דליתא אבל היכא דהוי דיבור אחד ממש מהני בלא זה בלי עקירת דיבור הראשון למפרע. ולכך הוי החילוק בהני דברים דתוכ"ד לאו כדיבור דמי מכל מקום אם כד"ד עוקר דיבור הראשון למפרע והני דהוו ענינים גדולים א"י לעקור דיבור הראשון למפרע וכמ"ש הטורי זהב באהע"ז סי' ל"ח לענין מתנה כיון דהוי מעשה א"י לחזור בו ע"ש. אך היכי דהוי דיבור אחד ממש דבזה הוי כדיבור ממש בלא טעם חזרה ועקירת דיבור הראשון וכיון דא"צ לעקור דיבור הראשון ולכך מהני אף בהו ולכך אתי שפיר דברי הש"ע כאן ובהלכות יו"ט דהתם מיירי דלא סיים תיכף של יו"ט רק דהפסיק מעט ניהו דהוי תוכ"ד מכל מקום כיון דתוכ"ד לא מהני רק מכח עקירת דיבור הראשון כאילו לא אמרו וא"כ ה"נ אם יעקור דיבור הראשון כאלו לא אמרו והוי כאילו סיים רק בשל יו"ט ובתחלה כוון רק בשל שבת דלא מהני לדעת הרמב"ם וסייעתו דאזלו בתר כוונתו לכך בעינן שידע שהוא יו"ט ואז יצא תוכ"ד. אבל כאן דמיירי בדיבור אחד ממש ובזה א"צ לעקור דיבור הראשון רק הוה כאילו אמרו ואעפי"כ כיון דסיים בדיבור אחד שהנ"ב מהני ובכוונה אין קפידא כיון דאמר נמי בפה"ג לכך בעינן שיהיה דיבור אחד ממש אבל אם לא הוי דיבור אחד רק תוך כ"ד אז לא מהני כיון שלא ידע שהוא שכר א"כ ממ"נ לשיטת הרמב"ם בסעיף א' דבעינן כוונה א"כ ממנ"פ אם נחשב כאילו אמר נמי בפה"ג לא מהני אח"כ שהנ"ב שלא כוון דהפסיק באמצע ואם יעקור דיבור של בפה"ג למפרע כאילו לא אמרו שוב לא מהני לשיטת הרמב"ם כיון דכוון תחלה לשם יין ולכך בעינן שיהיה דיבור אחד ממש ואתי שפיר פסקי הש"ע על נכון ודו"ק: ועוד היה אפשר לומר בישוב דברי הש"ע לפמ"ש לעיל דיש לחלק בין ברכה שמחוייב בה לברכה שאינו מחוייב בה וא"כ י"ל דהכא מיירי בברכה שאינו מחוייב בה לכך בזה הכריע הש"ע העיקר דלא כדעת הרמב"ם רק לא משגחינן בזה אחר כוונתו רק כיון דסיים כהוגן יצא אבל לקמן דמיירי לענין ברכת יו"ט דהוה ברכה שמחוייב בה בזה יש לומר הלכה כהרמב"ם דבעינן כוונה וא"נ כוון תחלה לשבת לא מהני מה דסיים בשל יו"ט ולכך בעינן שם שידע שהוא יו"ט רק שטעה בדיבורו. ולפ"ז היה נראה דבכוס של קידוש או ד' כוסות וכדומה באם חייב בהכוס הזה אז אם כוון לברך בפה"ג שסבר שהוא יין ונודע לו שהוא שכר וסיים שהנ"ב לא יצא דבזה קיי"ל כהרמב"ם דבעינן כוונה. מיהו היכי דהוי דיבור אחד ממש יש לומר אף אם הוי חובה יצא בזה כנלפענ"ד נכון לדינא. ואדרבא לדברי המג"א היה לו לפרש הש"ע כאן שידע כמו שפירש בהלכות פסח והרי הוי ק"ו דבהלכות יו"ט לא מיירי תחלה להיפוך ופירש דמיירי שידע וכאן מיירי תחלה להיפוך לא פירש. אבל לפמ"ש בלא ידע לא הוצרך לפרש כיון דברישא מיירי בלא ידע פשיטא דאדלעיל קאי ודו"ק היטב בזה:
שם בהג"ה ואם היו אחרים שותים ג"כ ויין לפניהם, נ"ב עיין במג"א לקמן סי' רי"ג שהקשה על זה. ועיין מה שכתבתי בחידושי להלכות ר"ת בחיבורי על או"ח משנת תקצ"ט בהלכות ד"ה סי' תקצ"ט לדחות תירוצו של המג"א וכתבתי ליישב בענין אחר דלא לחנם נקט הרמ"א שהיה יין לפניהם דדוקא בכהאי גוונא דהוי מחשבתם ניכרת מתוך מעשיהם אז יצאו הם ויצא הוא על ידן אבל בלא"ה הם תלויים בו כיון דהוא לא יצא גם הם לא יצאו רק אם מחשבתם ניכר מתוך מעשיחם אז נחשב באלו ברכו הם ממש ואז הוא תלוי בהם ע"ש מה שביארתי מלתא בטעמא בעזה"י ודו"ק היטב:

א

ולא דמי לכוס שכר דשם הכוס בידו ומחשבתו נכרת:

ב

גם כאן מיירי שהבשמים בידו כנ"ל:

א

[א] [לבוש] הוא הדין כשסיים בשתיה וכו'. וסבור שהוא יין וכו'. קשה דלקמן סימן תפ"ז כתב אחרי שהוא יודע שהוא יום טוב משמע דאם לא ידע לא יצא, בשלמא על השולחן ערוך יש לומר דמיירי הכי נמי דידע שהוא יין אלא שטעה בדיבורו, וכן פירש מגן אברהם וכן מצאתי בפרישה, אבל על הלבוש תימא, ויותר תימא עליהם שלא הרגישו בתמיה זו. ועוד תמיהני דאי מיירי השולחן ערוך בידע קשה הא קל וחומר מרישא במים דפתח על דעת לומר שהכל וסיים בורא פרי הגפן דיצא, כל שכן אם מתקן תוך כדי דיבור ואומר שהכל יצא אלא ודאי גם השולחן ערוך מיירי בלא ידע, ומה שהקשה מגן אברהם דהוה ליה לכתוב בשם יש אומרים לא קשה מידי דקאי למעלה על יש אומרים דאם לקח וכו'. ועיקר הקושיא מסימן תפ"ז יש לומר דסבירא ליה בתפילה להחמיר יותר מברכות דספיקא לקולא משום ברכה לבטלה מה שאין כן בתפילה. עוד יש לומר דהשולחן ערוך שם מילתא דפסיקא נקט מה שמודים כולי עלמא בידע ובלא ידע סמך אהכא, אי נמי נקט לשון תוס' ברכות דף י"ג שכתבו הכי אפילו לר"י דמחמיר, אבל באמת לדידן יצא אפילו לא ידע. ובזה מיושב היטב תמיהת מעדני מלך דף ט' במאי שמקשה הרא"ש על רש"י מפתח ביוצר אור עיין שם, דנראה לי דאפשר לפרש הברייתא בידע וטעה בדיבורו דאפילו לר"י דמחמיר לפירש רש"י מודה בזה, ודו"ק:

ב

[ב] [לבוש] ויש אומרים עוד וכו' או מים וכו'. והב"ח והאחרונים כתבו דדוקא בשכר היוצא מגפן אבל בשכר שעורים פשיטא דלא יצא ואם כן כל שכן במים דלא יצא עיין שם. וברמב"ם פרק ח' מהלכות ברכות כתב דהוא הדין אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה על מנת לומר בורא פרי האדמה וטעה ואמר בורא פרי העץ אין מחזירין אותו, וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח על מנת לומר בורא מיני מזונות וטעה ואמר המוציא יצא, עד כאן. וטעמא כתב בלחם המשנה דסיום הברכה אינו שקר ששכר יוצא מן הגפן הוא וכן בפירות האדמה פרי עץ מיקרי דהא לר' יהודה חיטה מין אילן הוא, וכן בתבשיל של דגן אינו שקר שהרי דגן לחם מיקרי, אבל אם סיום הברכה הוא שקר אינו יוצא. כתב משפט צדק מי שאומר אחר ברכת יין בורא מאורי האש ונזכר וסיים על הבשמים צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש ולא על הבשמים כיון שכיוון בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ומברך אחר כך על הבשמים:

ג

[ג] [לבוש] כיון שברכתו וכו'. בדרכי משה מבואר דאף שלא היתה הברכה להוציא אחרים אם בדעתו לישתות הימנה אין צריך לחזור ולברך כששותה, והוא הדין כשאין דעתו לשתות אם היתה להוציא אחרים ועיין בסעיף ז' מה שהאריך לתמוה על בית יוסף ורמ"א שלא זכרו דמהרא"י חולק, ולא קשה מידי דמהרא"י מיירי באין דעתו לשתות ותימא עליו דבסוף סימן רע"א מבואר כדבריו גופיה דמהרא"י בהכי מיירי ועיין סימן ר"ו סק"י. כתב ארחות חיים מעשה שבירך אחד ברכת המזון על כוס מים וסבר שהוא יין ולא היה כוס לפני המסובין ולא נשאר רק בקנקן והורו דצריך לברך בורא פרי הגפן אם רוצה לשתות יין אחר שאמר ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד על הברכה לבטלה, דהא לא היה דעתו ודעתם לשתות רק מכוס זה, עד כאן, ועיין לעיל סימן קפ"ב ס"ק ט' וצריך עיון:

ד

[ד] [לבוש] דכולהו רבנן וכו'. הרבה פוסקים חולקים דברכה מעין שלוש נמי דאורייתא ולכן כל ירא שמים יאכל עוד מאותו מין:

א

א) [סעיף א'] לקח כוס של שכר או של מים וכו' זהו מדברי הרמב"ם פ"ח מה"ב ושם לא כתוב רק כוס של שכר ומרן הוסיף או של מים. מיהו בעיקר דין זה הראב"ד שם חולק וכתב שאין הולכין אלא אחר מה שהוציא בפיו. וכ"כ הב"ח דדעת רש"י והרי"פ והרא"ש והרשב"א ורוב גאונים דלא יצא וצריך לחזור ולברך וכ"פ הט"ז סק"א. מ"א סק"א סו"ב אות א' א"ר אות ב' וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אם נזכר תוך כדי דיבור אחר שאמר בפה"ג י"ל ג"כ שהכל נהיה בדברו דבזה יוצא לרוב פו' כמ"ש סעיף ב' ואם לא נזכר תוך כדי דבור יש לברך כל הברכה כתקנה בלבו:

א

ב) וכתב שם הרמב"ם וכן אם היו לפניו פירות הארץ והתחיל הברכה ע"מ לומר בפה"א וטעה ואמר בפה"ע אין מחזירין אותו. וכן אם היה לפניו תבשיל של דגן ופתח ע"מ לומר במ"מ וטעה ואמר המוציא יצא מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהן עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין עכ"ל והטעם כתב שם הלח"מ אעפ"י שאין זו הברכה הראויה לו אין זו שקר שהרי פירות האדמה פרי עץ מיקרו כמ"ש בפ' כ"מ דלר"י חטה מין אילן הוא וכן בתבשיל של דגן שאמר המוציא אין זה שקר שהרי דגן לחם מיקרי אבל אם אומר שקר לא יצא יעו"ש. והביאו א"ר אות ב' והא"א אות א' כתב דגם בחלוקות אלו מחזירין אותו יעו"ש. ומיהו כבר כתבנו באות הקודם כיון דיש פלוגתא בזה אם נזכר תוך כדי דיבור יש לסיים ג"כ סיום הברכה הצריכה לאותו מאכל ואם לא נזכר כדי דבור יש לחזור ולברך אותה ברכה כתקנה בלבו:

א

ג) שם וי"א שאם לקח וכו' כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם לא יצא משום דהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכן כתב בכ"מ פ"א דק"ש. מ"א סק"ב וכתב המ"א אבל העיקר דיצא. וכ"כ א"א אות ב' דהעיקר דיצא. וכן כתב העו"ת אות א' אעפ"י די"א זה נראה כסותר דבריו הראשונים מ"מ בשניהם פסק שאינו חוזר משום דלכל אחד מן הפי' יש להם פנים בשיטת הש"ס וק"ל סב"ל עכ"ד. וכ"כ הנה"ש אות ב' דדעת מרן ז"ל לפסוק בשניהם להקל:

א

ד) כתב בא"ח מעשה שבירך אחד בהמ"ז על כוס מים וסבר שהוא יין ולא היה כוס לפני המסובין ולא נשאר רק בקנקן והורו דצריך לברך בפה"ג אם רוצים לשתות יין אחר שאמר בשכמל"ו על הברכה לבטלה. דהא לא היה דעתו ודעתם לשתות רק מכוס זה ע"כ. והביאו א"ר אות ג' וכתב עליו וצ"ע אבל הח"א כלל נ"ח אות ג' כתב כיון שהיה דעתו לשתות יין ויש יין לפניו יקח תכף היין וישתה וא"צ ברכה יעו"ש. ועיין לקמן אות י"ב:

א

ה) מי שהיה מבדיל ואחר ברכת היין היה בדעתו לברך בורא מאורי האש או שאמר בורא מאורי האש ונזכר וסיים על הבשמים יצא וא"צ לחזור ולברך על הבשמים. ומיהו ברכת מאורי האש צריך לחזור ולברך משפט צדק ח"ב סימן ס"ב כנה"ג בהגה"ט. מ"א ססי' זה וכתב שם המ"א ודוקא כשנתכוון בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוון על האש יצא ומברך אח"כ על הבשמים וכן כתב א"ר אות ב' ולי נראה דאפילו אם היתה כונתו לומר בשמים אם טעה ואמר מאורי אש לא יסיים עוד באותה ברכה בשמים דא"כ אפשר לומר דיצא ידי שניהם דהא מי שצריך לב' ברכות יכול לכוללם בברכה אחת אם מזכיר שניהם כמ"ש ביו"ד סימן של"א סעיף ע"ח יעו"ש. אלא כיון שטעה והזכיר מאורי אש לא יסיים עוד באותה ברכה בשמים כדי שיוכל אח"כ לברך ברכת הבשמים בפ"ע:

א

ו) וכן מי שהיה צ"ל פוקח עורים וטעה בדבורו ואמר מלביש ערומים לא יחזור לסיים באות ברכה פוקח עורים דא"כ יצא שניהם כנז' וכ"כ לעיל סימן מ"ו אות מ"ו יעו"ש:

א

ז) מי שאכל תאנים וכשבא לברך ברכה אחרונה פתח ואמר על המחיה וכשהגיע לסוף הברכה נזכר וחתם על הפירות צריך לחזור ולברך. גו"ר כלל א' סימן כ"ז. י"א בהגה"ט. ומיהו לפי מ"ש לעיל סימן ר"ח אות ע"ג די"א דמה שמזכירין במעין ג' על תנובת השדה הוי כאילו מזכיר פירות א"כ ה"נ כיון שהזכיר תחלה על תנובת השדה וחתם אח"כ על הפירות הו"ל פתיחה וחתימה על הפירות ויצא. ועיין לעיל סימן ר"ב אות ט' ודוק:

א

ח) [סעיף ב'] לקח כוס של שכר וכו' וכן הדין בפה"ע ופה"א שהיה לו לברך על אחד מהם ופתח אדעתא דאידך ינזכר וסיים כדינו או שאמר שניהם יצא. טור:

א

ט) שם לקח כוס של שכר או מים וכו' ונראה דמיירי שהיה סבור ג"כ שהוא יין ואפ"ה יצא. דחוזר הש"ע על וי"א שכתב בסעיף הקודם אלא דהפרש הוא דשם נזכר קודם שאמר פה"ג והכא אחר שאמר פה"ג ואפ"ה יצא כיון שנזכר וחתם כדין. וכ"מ מדברי הטור שכתב הכל בהמשך אחד מ"ש בסעיף זה ובסעיף הקודם יעו"ש. וכן כתב בלבוש בהדיא יעו"ש. וכ"מ לקמן בש"ע סימן תקפ"ב סעיף ב' וכן כתב הפר"ח בסימן תפ"ז. וכ"כ א"ר אות א' ומאמ"ר אות ב' והנה"ש אות ב' והשיגו על מ"א שכתב דמיירי שידע שהוא מים יעו"ש ומ"מ לענין דינא גם המ"א פסק לקמן בסימן תקפ"ב סק"ב דיצא וכן כתב בסימן תפ"ז סק"ב דרוב הפו' ס"ל אעפ"י שלא ידע יצא כיון שנזכר וחתם כדין יעו"ש ומ"ש כאן דלא יצא עיין מחה"ש שהגיה בדבריו יעו"ש:

א

י) שם ותוך כדי דבור וכו' משמע הא לאחר כדי דיבור אינו יכול לחזור בו וצריך לחזור ולברך. ויש מי שר"ל דשאר הפוסקים חלוקים ע"ז אבל הר"י הלוי בתשובה סימן מ"ז האריך להוכיח דכ"ע מודים בזה דאחר כדי דבור צריך לחזור ולברך יעו"ש. וכן כתב משפט צדק ח"ב סימן ס"ב דסברה זו מוסכמת מכ"ע יעו"ש. והב"ד הכנה"ג בהגב"י מ"א סק"ד. ומ"ש שם המ"א דמל' התו' משמע דזה אז"ל לשיטת ר"י דמשמע להרי"פ א"צ תכ"ד כתב עליו הנה"ש אות ג' דאין מזה הכרח דלהרי"פ נמי י"ל בעינן תוך כדי דיבור יעו"ש:

א

יא) שם בורא פה"ג שהנ"ב יצא. וכן אם טעה ואמר על היין שהנ"ב בורא פה"ג יצא. טור. עו"ת אות ב':

א

יב) שם הגה. ואם היו אחרים שותים וכו' לכאורה משמע כן דתרתי בעינן אחרים שותים ודעתו ג"כ אבל בד"מ משמע דאם היה בדעתו לשתות גם שאר יין אפילו אין אחרים עמו אינו צריך לברך. מ"א סק"ה. וכ"כ העו"ת אות ב' דאחת מתרתי בעינן או שיכיין להוציא אחרים או שהיא בעצמו היה רוצה לשתות עוד יין. וכן כתב א"ר אות ג' ועיין לעיל אות ד' ולקמן אות י"ד:

א

יג) שם. בהגה ודעתו ג"כ וכו' דאי לאו הכי הרי היא כמו שבירך על פרי ונפל מידו דחוזר ומברך. עו"ת שם. וכן כתב המ"א שם דאם לא היה דעתו לשתות שאר יין צריך לברך ובענין האחרים שכיוונו לברכתו צדד המ"א שם לומר דלא יצאו משום שברכתו היתה לבטלה אלא שסיים שדעת רמ"א בד"מ וכאן בהגה משמע דיצאו יעו"ש. וכ"מ ממ"ש לעיל סימן קס"ז אות נ"ט דיצאו יעו"ש:

א

יד) שם בהגה ונמצא אח"כ שבכוסו מים וכו' א"צ לחזור וכו' ומשמע אף שטעם המים קודם ששתה יין לא הוי הפסק וא"צ לחזור ולברך אם היה דעתו לשתות עוד יין וכ"ה בהדיא בתשו' מהרי"ל שהביא ב"י בססי' ר"ו יעו"ש וכן כתב מ"א בזה הסימן סק"ה. קיצור ש"ע סי' נ"ו אות ז' וכ"מ ממ"ש לעיל סי' ר"ו אות ט"ז דשהייה בשתיקה בלא דיבור בדיעבד לא הוי הפסק יעו"ש. וא"כ ה"נ כיון דלא הפסיק בדיבור כ"א בטעימה לחוד שהיית הטעימה לא הוי הפסק. מיהו אם כיון בברכתו להוציא אחרים והאחרים טעמו קודם שטעם המברך אפילו הפסיק בדיבור קודם שטעם י"א שא"צ לחזור ולברך כמ"ש לעיל סימן קס"ז אות נ"ט יעו"ש:

א

טו) [סעיף ג'] כל הברכות אם נסתפק וכו' אינו מברך וכו' דבדרבנן אמרינן אתי ספק ומוציא מידי ודאי. ברכ"י אות ב' וכתב המאמ"ר אות ה' ועכ"פ ראוי ונכון להרהר בלבו הברכה כיון די"א אם בירך במחשבה יצא ובהרהור ליכא איסור משום ברכה לבטלה וע"כ הנכון להרהר הברכה בלבו ובפרט לענין ברכה מעין ג' שהיא דאורייתא להרבה פו' יעו"ש. ועיין לעיל סימן זק"ן אות יו"ד ובאות שאח"ז:

א

טז) שם חוץ מבהמ"ז וכו' זוהי דעת הרמב"ם דס"ל דכל הברכות כולן אפילו ברכה דמעין ג' אינם רק מדרבנן ולפיכך אזלינן בספיקא להקל אבל דעת הטור ברכה דמעין ג' היא דאורייתא וכ"כ ב"י בשם הרשב"א והרא"ש. וע"כ ראוי לכל ירא שמים אם נסתפק בברכה במעין ג' לאכול עוד מאותו המין ויברך אחריו כדי לצאת מספק וכ"כ הט"ז סק"ג. עו"ת אות ג' א"ר אות ד' סו"ב אות ב' ברכ"י בשיו"ב. ואם אין לו מאותו המין אז יוכל לאכול מין אחר שברכתו מעין ג' ולכלול אותו בתוכו כמ"ש לעיל סימן ר"ח אות צ"א דהיכא דלא אפשר יכול להוסיף יעו"ש או לפחות יאכל דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפטור מה שאכל מז' מינין כיון די"א בנ"ר פוטר את הכל ואם גם מזה אין לו אז יהרהר ברכת מעין ג' בלבו כמ"ש באות הקודם:

א

טוב) שם חוץ מבהמ"ז וכו' והוא שאכל כדי שביעה כמ"ש לעיל סימן קפ"ד אות כ"ב יעו"ש:

א

חי) שם חוץ מבהמ"ז וכו' ואם נסתפק בבהמ"ז וחוזר כתב הפר"ח דאומר גם ברכה רביעית. והביאו הברכ"י אות ד' מיהו לענין דינא כבר כתבנו לעיל סימן קפ"ד אות ט"ו דיש פלוגתא בזה ואין לחזור מספק יעו"ש:

א

או של מים. זה לא נזכר ברמב"ם רק כוס של שכר כתוב בכ"מ פ"א מק"ש שהרבה גדולים תמהו על הרמב"ם בזה דמה איכפת לן שהיה בדעתו לו' כהוגן אטו מי שהיה בידו פירי והיה בדעתו לומר בפה"ע ואמר המוציא מי יצא והלא דברים שבלב אינן דברים וגם חכמי לוני"ל שאלו להרמב"ם ע"ז והשיב שאיירי בשכר היוצא מן הגפן ולכן יצא בברכת בפה"ג וכ"כ הרמ"ך, ול"נ שתשובה זו צ"ע וכו' רק העיקר דס"ל להרמב"ם דאזלינן בתר כונתו עכ"ד הכ"מ ולכן הוסיף כאן או של מים אבל הב"ח כ' דהעיקר כחכמי לוני"ל ואף את"ל דדעת הרמב"ם כמ"ש הכ"מ מ"מ יש לנו לילך אחר רוב הפוסקים וכמעט כלם הסכימו דלא אזלינן בתר דעתו ואף לפרש"י לא איבעי' לן אלא היכ' שאמר כהוגן רק שהיה בדעתו לו' שלא כהוגן אבל אם אמר שלא כהוגן פשיטא דלא יצא אף שהיה בדעתו לו' כהוגן וכן יש להורות:

ב

וי"א שאם כו'. כתב בלשון וי"א משום דלהרמב"ם לא יצא משום דהיה בדעתו לומר שלא כהוגן וכ"כ בכ"מ אבל העיקר דיצא כמש"ל:

ג

לקח כו'. כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו דאלת"ה אלא איירי שסובר שהי' יין קשה דלעיל כ' וי"א וכו' אף ע"ג דאמר כהוגן כ"ש כאן דאמר שלא כהוגן ה"ל לכתוב וי"א וכו' ולמה כ' סתמ' ועוד דלמה לא כתב כאן ג"כ וסבור שהוא של יין כמש"ל אלא ע"כ כאן מיירי שידע שהוא מים רק שטעה בדבורו אבל אם סבור שהוא יין ואמר בורא פרי הגפן וסיים שנ"ב לא יצא וכ"פ התוס' והמרדכי ורש"י והרמב"ם וכ"כ סי' תפ"ז ס"ח /ס"א/ אחרי שהוא יודע שהוא י"ט משמע דאם לא ידע לא יצא ואפי' תכ"ד ועסי' ר"ח ס"ג ומ"מ קשה למה פסקו התוס' לחומר' הא קי"ל ספק ברכות להקל וכן הקשה במ"צ ח"ב ס"ב ואפשר לומ' דס"ל מצות צריכות כונה והכא נתכוין למין אחר כמ"ש התוס' שם ובב"ה לכ"ע צריך לחזור אם לא פתח כהוגן כיון שהי' דאורייתא וכ"מ בש"ג ספ"ז וספ"ח:

ד

ותוך כ"ד. משמע שאחר כדי דיבור צריך לברך וי"א דשאר הפוסקים חולקים ע"ז ור"י הלוי סי' מ"ז הוכיח דכ"ע מודה בזה וכ"מ במ"צ ח"ב ס"ב ומיהו מל' התו' משמע דזה אזיל לשיט' ר"י ע"ש (כ"ה):

ה

אחרים שותין כו'. לכאורה משמע כאן דתרתי בעינן אחרי' שותים ודעתו ג"כ וכו' אבל בד"מ משמע דאם הי' בדעתו לשתות גם שאר יין אפי' אין אחרי' עמו אינו צריך לברך דלא גרע מנשפך הכוס כמ"ש סי' ר"ו ס"ו ע' סי' ער"א סט"ו ומשמע דוק' שלא הפסיק עד ששתה יין, ובמהרי"ל אי' שטעם הכוס של מים ע"ש וקשה דלהוי הטעימת מים הפסק בין הברכה לשתיית היין כמ"ש סי' קס"ז, ואפשר דס"ל דטעימה כיון שהי' ג"כ אכילה לא הוי הפסק וצ"ע ואם לא היה בדעתו לשתות שאר יין הוא צריך לברך כמ"ש שם, אבל האחרי' שהיה יין לפניהם צ"ע, ונ"ל דיצאו מ"ד אקידוש שיכול לברך להם בפה"ג אף על פי שאינו טועם ה"נ יצאו בדיעבד ומיהו אפשר לומר כיון שבירך ברכה לבטלה אף הם לא יצאו, עמ"ש סי' רי"ג ס"ב וצ"ע ודעת רמ"א בד"מ משמע דיצאו וכ"מ כאן דכתב גם הוצי' האחרים ששותין שם ולכן ברכתו ברכה משמע משום דהוציא האחרים גם הוא יצא, והיכא דבעי למימר בא"י אמ"ה פוקח עורים וטעה בדיבורו ואמר מלביש ערומים וחזר ואמר תכ"ד פוקח עורים [צ"ע אם] יצא ידי פוקח עורים אבל אם נתכוין למלביש ערומים יצא ידי מ"ע, מי שאמר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר וסיים במ"ב יצא ומיהו צריך לחזור ולברך בורא מאורי האש (מ"צ ח"ב ס"ב כ"ה) ונ"ל דוקא כשנתכוין בשעת הברכה על הבשמים אבל כשנתכוין על האש יצא ומברך אח"כ על הבשמים:

א

(א) אין מחזירין אותו – זהו דעת הרמב"ם אבל רוב הפוסקים וכמעט כולם חולקים עליו והסכימו דלא אזלינן בתר דעתו כיון שבפיו הוציא ברכה שאינה ראויה לאותו המין לא יצא ומחזירין אותו וכתבו האחרונים דכן יש להורות:

ב

(ב) וי"א שאם לקח וכו' – וכן הלכה [אחרונים]:

ג

(ג) על דעת וכו' – היינו אע"ג דבשעה שהזכיר שם ומלכות שהוא עיקר הברכה היה דעתו על ברכה שאינה ראויה לאותו המין כלל אפ"ה כיון שחתימת הברכה הזכיר בפיו כהוגן יצא בדיעבד:

ד

(ד) שהרי אף אם סיים – ונמצא שאף לפי מחשבתו היתה ברכה הראויה לאותו המין:

ה

(ה) ובירך בא"י וכו' – היינו אפילו בעת תחלת הברכה היה סבור שהוא יין ונמצא שהיה תחלת הברכה וסופה שלא כהוגן אפ"ה כיון שעקר תוך כ"ד וסיים כהוגן יצא:

ו

(ו) ותוך כדי דיבור – אבל לאחר כדי דיבור לא מהני עקירתו וחוזר ומברך. ודע דהא דמקילינן בדיעבד בתוך כדי דיבור דוקא בברכות דרבנן אבל בבהמ"ז שהוא דאורייתא אם אירע כה"ג כגון שאכל לחם וטעה וסבר שאכל פירות והתחיל לברך בא"י אמ"ה על העץ ועל פרי העץ ונזכר שהוא לחם וסיים הזן את העולם וכו' כהוגן צריך לחזור ולברך ודוקא באופן זה שציירנו אבל אם טעה וסבר על הלחם שאכל שהוא אחד מחמשת המינים והתחיל לברך בא"י אמ"ה על המחיה ונזכר יכול לסיים הזן את העולם כולו וכו' ויצא דמחיה נמי מזון הוא. כתבו האחרונים מי שאומר אחר ברכת היין בורא מאורי האש ונזכר שצריך להקדים בשמים וסיים בורא מיני בשמים יצא ידי בשמים וחוזר ומברך בא"י אמ"ה בורא מאורי האש ודוקא כשנתכוין בשעת הזכרת שם ומלכות על הבשמים שנקט בידו ונכשל בלשונו ואמר בורא מאורי האש אבל כשנתכוין על האש יצא ידי ברכת מאורי האש ואח"כ מברך ברכה אחרת על הבשמים דהא על האש ג"כ צריך לברך והסדר אינו מעכב. ולענין ברכת השחר אם טעה בפוקח עורים ומלביש ערומים וכדומה נתברר לעיל בסימן מ"ו במ"ב סק"כ עי"ש:

ז

(ז) ובירך בפה"ג – וכונתו היתה להוציא גם האחרים בברכתו:

ח

(ח) דהא דעתו היה וכו' – אמר שני טעמים לפטור אחד כיון שדעתו לשתות שאר יין ואפילו לא היה אז אותו היין לפניו והביאו לו אח"כ חל הברכה עליהם [ואף דכוס זה היה מים והתחיל לשתותו אפ"ה לא מקרי הפסק כיון שלא הפסיק בדיבור בינתים] ואפילו לא היה דעתו בהדיא לשתות יותר ורק בסתמא כיון שהוציא אחרים בברכתו שיהיו יכולים לשתות היין שלפניהם נמצא שלא היתה ברכתו לבטלה ולכן מותר גם לו לשתות שאר יין. והנה הרמ"א אזיל לשיטתו בסימן ר"ו ס"ג בהגהה שס"ל שם דהיכא שלא היה דעתו בהדיא ורק בסתמא צריך לחזור ולברך ולכן בעניננו נמי כתב דהא דעתו וכו' אבל לפמש"כ שם במ"ב ובה"ל דיש כמה פוסקים שסוברין דאפילו בסתמא כל שהיו לפניו על השלחן בשעת ברכה ממילא חל הברכה על כולם ואין צריך לחזור ולברך כשנשפך הכוס שבירך עליו א"כ ה"ה בעניננו כשנמצא מים ושותה כוס אחר יין שהיה לפניו בכל גווני א"צ לחזור ולברך:

ט

(ט) כל הברכות וכו' – משום שהן מד"ס וספיקא דרבנן לקולא ועיין לעיל סימן קס"ז ס"ט במ"ב:

י

(י) חוץ מבהמ"ז – והוא שאכל כדי שביעה דאז הוא מחוייב מן התורה ועיין לעיל קפ"ד ס"ד במ"ב. והנה מהמחבר משמע שסתם כהרמב"ם וסמ"ג שסוברין דברכה מעין שלש שמברכין על שבעת המינים הוא מדרבנן אבל באמת יש הרבה ראשונים שסוברין שהוא מדאורייתא וע"כ כתבו האחרונים דמי שאכל כדי שביעה מפירות או תבשיל של שבעת המינים ונסתפק לו אם בירך אחריו יאכל עוד מאותו המין שיעור כזית ויברך אחריו ויוציא עי"ז גם הספק שלו ועיין בפמ"ג שמצדד דאם אין לו מאותו המין יקח ממין אחר שהוא משבעת המינין כגון שאכל פרי עץ יקח מיני מזונות ויכלול בהברכה:

יא

(יא) של תורה – ועיין בסימן מ"ז במ"ב סק"א מ"ש לענין ברכת התורה אם נסתפק:

א

מג"א ס"ק ב' משום דלהרמב"ם. ע' סי' רס"ח במג"א ס"ג:

ב

מג"א ס"ק ג' הא קיי"ל ספק ברכות להקל. לענ"ד למה דהוציא המהרש"א פסחים ק"ב א' מדברי הרשב"א שם דס"ל ס' ברכות להקל והיינו בברכת המצות אבל בברכת הנהנין אם מסופק אם נפטר המאכל בברכה או לא אסור לאכלו וכאלו מעל א"כ בעלמא במסופק אם ברך על המאכל א"א לו לחזור ולברך דשמא כבר ברך וגם אסור לאכלו דשמא לא ברך והכא אם נפסוק דלא יברך שנית יהא אסור לאכלו ויהיה הברכה שברך בוודאי ברכה לבטלה. ואם נפסוק דמברך שנית ג"כ לא הוי רק ברכה א' לבטלה. ואין הפרש בין יחזור ויברך בין שלא יחזור ויברך דבין כך ובין כך הוי ברכה א' לבטלה י' שפיר הדין דיברך שנית ויאכל והרי"ף והנך פוסקים דפסקו בהך דינא ס' ברכות להקל וישתה בלא ברכה. צ"ל דגם ברכת הנהנין ס' ברכות לקולא. היינו דמותר לאכלו בלא ברכה שנית ודלא כהרשב"א ועכ"פ אין כאן תימה על הר"י די"ל כו'. אח"כ ראיתי באבן עוזר לקמן רי"ד שכ' במלות קצרות דר"י לשטתיה דפסק בשכרא דאזלינן לחומרא בס' ברכות הנהנין ואפשר דכוונתו למה שכתבנו:

ג

מג"א ס"ק ד' משמע שאחר כדי דבור. ע' תשו' פרח שושן כלל א' סי' א':

א

יצא עבה"ט וע' בדגול מרבבה וביד אפרים מ"ש בזה:

ב

של תורה עיין בה"ט וע' בשו"ת משאת משה סי' א' שהאריך בפרטי דינים של ספק ברכות וע' בלקוטי פר"ח ושם מבואר שאם נסתפק בבהמ"ז חוזר ואומר גם ברכה רביעית וע' בכהונת עולם סי' ע"ח:

א

לקח כוס של שכר או מים כו'. זהו לשון הרמב"ם רק הך או מים ליתיה ברמב"ם ומאוד תמוה פסק זה שהביא בש"ע דבפ"א מק"ש כתב הכ"מ ששאלו חכמי לוני"ל לרמב"ם על זה למה יצא בשכר אם בירך בפה"ג והא זה דמי לפתח במעריב ערבים וסיים ביוצר אור דלא יצא והשיב דשכר היינו שכר היוצא מן הגפן אבל שכר שעורי' פשיטא דלא יצא וא"כ למה העתיק בש"ע דברי רמב"ם והוסיף עליו מים דבזה פשיט' דלא יצא כמו בשכר שעורי' גם הראב"ד בהשגה חלק על הרמב"ם ואמר הכל הולך אחר מה שהוצי' בפיו עכ"ל והיינו הי"א שמביא אח"כ דבעי' שיאמר עכ"פ הברכה כהוגן הכי קי"ל שכן ס"ל לרוב הפוסקי':

ב

ואם היו אחרי' כו'. זו היא תשו' מהרי"ל סי' צ"ו הביאה ב"י סי' ר"ו בשם תשובת אשכנזית וס"ל למהרי"ל דבדעתו תלי' מלתא ובהג"מ בשם ר"ת שמבי' ב"י סי' ר"ו הבאתיה שם. וראיתי למהרא"י בפסקיו סי' קט"ז וז"ל קידש על מים וסבור שהוא יין אם יקדש על היין שנית אז די לו בברכת בפה"ג אחרי שהקידוש על היין דוק' הוא דרבנן ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם הוא דרבנן דכמה מצות הם דרבנן ואנו מברכין עליהם ומחייבין בהו בלאו דלא תסור ואטו אם תקע בר"ה בטעות גמור בתקיעות דמעומד שא"צ לחזור ולתקוע הואיל וכבר יצא י"ח מן התורה בתקיעות דמיושב הא אינו אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל והנה מה ששייך להקשות ע"ז מענין הקידוש שנית יתבאר בס"ד בסי' ער"א בסופו אך מה דמשמע מזה שצריך לחזור ולברך בפה"ג אחר שקידש שנית הוא כדעת הרא"ש דסי' ר"ז אם היו פירות לפניו ודעתו לאוכלו ונטל אחד מהם ובירך עליו ונאבד מידו דצריך לברך שנית על הפירות שיאכל וכבר פסק רמ"א שם כר"ת דמהני דעתו ומ"ה פסק נמי כמהרי"ל והיינו דלא כפיסקי מהרא"י שזכרנו ותימה על שלא זכר ב"י ורמ"א מהך פלוגת' כלל:

ג

חוץ מב"ה. ובטור כ' דברכת מעין ג' הי' דאורייתא על ז' המינים וכ"כ ב"י בשם הרשב"א והרא"ש ע"כ ראוי לכל ירא שמים שיאכל עוד מאותו מין ויברך אחריו ויוצא גם על ספק שלו:

א

מ"א סק"ה צ"ע אם יצא כו' והא דלקח כוס של שכר כו' דיצא י"ל דשאני התם שכוס בידו מוכיח' עליו שטעם בלשונו כ"כ בספר דגול מרבבה. ולפי"ז מ"ש אבל אם נתכוין למלביש ערומים כו' הוא כפשוטו דאע"ג דנזכר אח"כ שצ"ל מתחלה פוקח עורים וחזר תכ"ד ואמר פוקח עורים מ"מ יצא ידי מלביש ערומים כו' כמ"ש המג"א לקמן דאם נתכוון על האש יצא כו' ואפשר לומר עוד שספק של המ"א הוא דבשלמא לקח כוס שכר שפיר יצא דמה שאמר בפה"ג אין לו שייכות כלל לכאן ודיינינן ליה כלא אמרו כלל וכיון שתכ"ד אמר שהנ"ב שהוא ברכה הראויה יצא משא"כ כאן דאע"ג דפוקח עורים הוא מסודר קודם לברכת מלביש ערומים מ"מ גם מלביש ערומים חייב לברך וכיון דחיובא רמי עליו לא דיינינן ליה כמאן דליתא וכאילו לא אמרו כלל כיון שעכ"פ יש עליו חיוב אמירת מ"ע ולכך המג"א מסתפק ושואל בזה אם יצא ידי פ"ע ולפי"ז י"ל מ"ש אח"כ אבל אם נתכוין למ"ע יצא ידי מ"ע ר"ל דהיכא שנתכוין למ"ע וטעה ואמר פ"ע ונזכר תכ"ד וסיים מ"ע שפיר יצא ידי מ"ע כיון שכבר בירך פ"ע א"כ מה שאמר פוקח עורים כמאן דליתא כיון שכבר נסתלק מעליו חיוב פ"ע כלקח כוס של שכר דמי כו' ואף אם נפרש מ"ש המ"א אם נתכוון כו' כפשטו וכמ"ש מ"מ י"ל דמה שנסתפק המג"א ברישא דמילתא הוא מטעם שכתבתי וא"כ גם במלביש ערומים הדין נכון כמ"ש בזה ויצא. משא"כ לפי הטעם שכוסו מוכיח אף במ"ע בכה"ג שכבר בירך פ"ע ואח"כ נתכוון לברך מ"ע וטעה ואמר פ"ע ותכ"ד סיים מ"ע ג"כ נופל הספק הזה כיון שאין כאן מוכיח שטעה ואפשר דגם לפי"ז יצא דהו"ל ג"כ מוכיח מתוכו כיון שכבר אמר פ"ע מוכחא מלתא שעתה טעה משא"כ כשטעה בברכת פוקח עורים וטעה לומר מלביש ערומים דלא מוכחא מלתא וא"כ הוא דברים אחדי' עם הטעם שכתבתי. וראיתי בפנים מאירות ח"א סי' נ"ח כתב להגיה וצ"ע אם יצא ידי מ"ע כיון שסיים פוקח עורים כו' ע"ש ולענ"ד כמ"ש: