שולחן ערוך, אורח חיים תק״ז: דין אפייה ביום טוב. ובו ז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין אפייה ביום טוב. ובו ז סעיפים:
אופין בפורנ"י דהיינו תנורים שלנו הגדולים ופיהם בצדם ובלבד שלא תהא חדש' דחיישי' שמא תפחת ויפסד הלחם וימנע משמח' י"ט ומחמין חמין באנטיכי [פי' יורה גדולה]:

ב

אעפ"י שעצים שנשרו מן הדקל בי"ט או בשבת שלפניו אסור להסיקן אם נשרו ביו"ט בתוך התנור מרבה עליהם עצים מוכנים [שלא יהיו עצי איסור ניכרים] (ר"ן פ"ק דביצה) ומבטלן ובלבד שלא יגע בהם עד שיתבטלו ברוב אבל אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביום טוב שלאחריו אפי' על ידי ביטול ברוב:

ג

אסור ליקח עץ מבין העצים לחתות בו האש בתנור דהוה ליה מתקן מנא:

ד

תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה ולא יתחרך הפת או הצלי אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו שלא לצורך אבל מות' להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהי' חלק ולא יגע בפת כלל אע"פ שאם היה נוגע בו לא היה כדי לחרכו אבל אם יש בטיח שנפל לתוכו כדי לחרך הפת או הצלי אם היה נוגע בהם אע"פ שבלא גריפה היה אפשר לאפות ולצלות בו כיון שהוא מתחרך מותר לגורפו דחשיב טלטול לצורך ודוקא בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת סביבם ואין צריכים לגרפם אלא מהטיח שנפל לתוכו אבל תנורים שלנו כיון שאי אפשר לאפות בהם בלא גריפה מותר לגרפו מהאפר והגחלים ואע"פ שהוא מכבה אי אפשר בלא כן וכשם שמותר להבעיר לצורך אוכל נפש כך מותר לכבות לצורך אוכל נפש והרי זה כמניח בשר על הגחלים וכן נהגו:

ה

תנור וכירים חדשים אין סכין אותם בשמן ולא טשין אותן במטלית אבל מותר להסיקן אפילו היסק ראשון ובלבד שלא יפיגם בצונן כדי לחסמן ואם הוסקו יותר מדאי והוצרכו להפיגם בצונן כדי לאפות בהם מותר לפיכך מותר לשרות המכבד' שמכבדין בה התנור אף שמכבה:

ו

מותר לאפות תנור מלא פת אף על פי שאינו צריך אלא פת א' ודוקא בתנוריהם שהיו קטנים והיו מדבקים הפת בדפנותיהם ומתוך שהוא מלא אין מקום לחומו להתפשט והפת נאפה יפה אבל בתנורים שלנו אין לאפות יותר ממה שצריך:

ז

מותר לסתום פי התנור בטיט ורפש שעל שפת הנהר והוא שרככו מאמש או עושה בו סי' ונתקו לצד אחד אבל לגבל טיט בי"ט אסור ומותר לגבל אפר לסתום פי התנור:

א

עצי איסור ניכרים. וי"א אפילו ניכר מתחל' כיון דלסוף לא יהא ניכר דמקלי קלי מועיל להם ביטול ושרי לבטל לכתחלה אעפ"י שיל"מ וב"ח פסק כן להלכה אבל למעשה צ"ע:

א

תפחת. ובתנורים שלנו יש להקל עיין מ"א:

ב

באנטיכי. שמשמר החום הרבה אפי' אחר י"ט ולא אמרינן שמחמם בי"ט לצורך חול:

ג

לחתות. אלא אם כן תקנו מעי"ט מטעם זה נראה דה"ה אסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא אלא אם כן תיקנו מעי"ט. ט"ז:

ד

שלנו. מ"מ אם התנור גדול וגרף מקצתו ואפש' לאפות באותו מקצת אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת שמא יהא נחרך אסור. ב"ח ועמ"א וט"ז:

ה

שמכבה. אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים קטנים ליפות אסור מאחר שמכבה יש"ש ב"ח מ"א. וכתב האגודה אחר שכבדו התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף:

ו

שלנו. ורש"ל מתיר אפי' בתנורים שלנו. ודוקא כשצריך לאכול אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו אסור עכ"ל (אבל בספר אליה רבה הוכיח בראיות ברורות דאסור בתנורים שלנו בכל ענין):

ז

סי'. וטיט שמונח ברחוב אם אין צריך גיבול לא בעי' סי' אם היה דעתו עליו עמ"א:

ח

אפר. ורש"ל מחמיר גם באפר לגבל מים רק להניחו עליו כך:

א

ברייתא ביצה ל"ד

ב

רמב"ם בפ"ג

ג

ה"ה בפ"ב

ד

מהא דרב מתנ' שם ד'

ה

טור בשם אחיו הר' יחיאל

ו

מימרא דרבא שם ל"ג

ז

משנה וגמרא שם ל"כ

ח

מלשון הטור לדעת הרא"ש אביו

ט

כן פי' הרא"ש שם

י

ברייתא שם ל"ד

יא

הרא"ש שם וכ"כ הטור

יב

פי' לחזקן

יג

שם בברייתא

יד

טור בשם ר"מ מרוטנבורג

טו

ברייתא שם י"ז וכר"ש בן אלעזר גמרא שם

טז

הרא"ש שם וש"פ

יז

מימרא דר"א שם ל"ב

יח

כפירוש רמב"ם בפ"ג

יט

כפירוש רש"י שם

כ

טור בשם רש"י אהא דאמר רבינא וקיטמא שרי שם:

א

ס"א דהיינו כו'. רש"י ד"ה פורני כו':

ב

ובלבד. גמ' שם ועתוס' ד"ה ואין כו' וז"ש ובלבד דהיינו בגדולה ועבד"מ:

ג

ומחמין. גמרא שם:

א

ס"ב אע"פ כו'. אם כו'. ר"ל דוקא בי"ט כמ"ש למטה אבל אם כו':

ב

שלא יהיו. ערש"י בחולין צ"ט ב' ד"ה וליבטיל כו':

ג

ובלבד. ריש י"ט שם:

ד

אבל אם כו'. שם והא קא כו'. ה"מ בדאורייתא כו' ועתוס' שם ב' ב' ד"ה והיה. אך תימא כו' אבל הר"ן כתב דאף כה"ג אינה מדאורייתא אלא בביצה דוקא דהא ביומה אינה אסורה אלא מדרבנן ע"ש:

א

ס"ד תנור כו'. אם אפשר כו'. מתני' שם ובגמרא ואם א"א כו':

ב

שהוא מטלטלו כו'. וכן פירש הרא"ש שם דלא כרש"י שפי' משום תקוני מנא:

ג

אבל מותר כו'. מתני' שם:

ד

האש והאפר. כ"כ הטור וכ' ב"י אבל העפר לא שהוא מוקצה דלא כרש"י שרש"י אזיל לשיטתו שפי' משום תקוני מנא:

ה

אף על פי כו'. דאם לא כן אפי' גריפה מותר:

ו

אבל אם יש. גמ' שם תני כו'. ואם א"א כו' א"ל רבא לשמעיה כו':

ז

אע"פ. שם דביתהו כו' א"צ כו':

ח

דחשיב טלטול כו'. עסי' תקי"ח ס"ג בהג"ה:

ט

ודוקא כו' אבל כו'. כנ"ל דאם א"א מותר:

י

ואע"פ כו' וכשם כו'. כמש"ש כ"ג א' ואי לעשן כו'. וכמ"ש בס"ה וזהו לגי' רש"י וש"פ אבל הרי"ף שם דגרס התם ליכא כיבוי ואסור כיבוי לצורך אוכל נפש:

א

ס"ו ודוקא. דבהא ל"פ רשב"א את"ק:

א

ס"ז ומותר לגבל כו'. עמ"א ס"ק ט"ז והם דברי המ"מ:

א

מרבה עליהם עצים מוכנים – עיין משנה ברורה דלהסיקן כדי ליהנות לאורן לכו"ע אסורים. כן הוא משמעות המפרשים עיין במג"א וא"ר ושארי אחרונים ולענ"ד צ"ע דאפשר דמאחר דסתם עצים להסקה עומדים לאפות בו פת או לבשל ולהנאה אחר הביעור התירו חכמים לערב ולבטל וממילא העצים מותרים הם כשאר עצים המוכנים ויכול להדליק אותם אפילו להאיר ומדברי הטור בסימן תרע"ז בשם מהר"ם אין ראיה דהתם על עיקר הנאת עצים קאמר דהוא לאפות בו פת משא"כ בפתילה שאינה עומדת רק להאיר. ולכאורה ראיה גמורה לזה שהרי משעה שנתערב מותר לו לטלטל אע"ג דלא הסיק עדיין בהם ועדיין לא מיקלי קלי וע"כ צ"ל דבשביל טעם זה כבר ניתר מעיקרו משעת התערובות וא"כ אפשר ה"ה לנידון דידן נמי מיהו לסברת חמד משה שנביא לקמן דלא התירו בעיקר דין זה רק מדוחק לא קשה מה שהקשינו וצ"ע:

ב

שלא יהיו עצי איסור נכרים – עיין במ"ב שיש חולקים אדין זה וכן אהא שהביאו הפוסקים דדוקא בנפל לתנור שהיו בו עצים מקודם. וכבר כתבנו בשעה"צ שהרשב"א גופיה רפיא הדבר בידו ובאמת מהרא"ש גבי לפידים בפ"ק דביצה סוף הלכה א' משמע דלא חש לזה כלל שהרי לפידים לא נתערבו מקודם וגם אם מערב אותם יהיו גם אח"כ נכרים ודברי הרא"ש נובעים בזה מדברי בעל התרומה. וכן מסוגיא דשבת ד' כ"ט מוכח לכאורה דליתא להאי כללא שהרי אמר בכלים שמסיקין שאסור להפוך בהם עד שמרבה עליהם ומבטלן אע"ג דמסתברא שיהיה ניכר הכלי גם אח"כ בין העצים ולסברא דדוקא שנפל בתנור שהיו בו עצים לא קשה מהך סוגיא דשאני הכא שעדיין הוא היתר וכמו שכתבנו במ"ב בשם מג"א אבל לענין מה שמצרכינן לערב עד שלא יהא ניכר מאי נ"מ אם היה היתר מתחלה סוף סוף אינו מתבטל לסברא זו וא"כ כי קמהפך באיסורא קמהפך ועיין ברשב"א שם שכתב ג"כ דלאו מתורת בטול קאתי דלא שייך בשניכר אלא משום שלא יהא נראה להדיא דמטלטל מוקצה עיי"ש ובביצה הביא הרשב"א דעה שניה וצ"ע ועיין בחמד משה שכתב סברא חדשה דאפשר כל עיקרו דהיתר זה דמרבה עליו ומבטלו אינו רק בנפל לתנור דאם לא נבטל אין לו מקום לאפות בו פתו שהרי התנור מלא מעצי מוקצה ובע"כ צריך לפנות המוקצה בשביל צורך אוכל נפש וא"כ מוטב שיבטל ויאפה הא בענין אחר ליכא כלל היתר זה וכעין זה כתב בנהר שלום דדוקא בתנור הא אם נתערב בשדה עם עצים של היתר לא נתיר לו לבטל וכן מצאתי למאירי כדברי נהר שלום אמנם מפוסקים לא מוכח כן שהרי למדו מזה לכל איסורי דרבנן לענין לבטל איסור לכתחלה עיין ביורה דעה סימן צ"ט וכ"כ הגר"ז דאין לחלק בזה:

ג

אפילו ע"י ביטול ברוב – דע דסברא זו לאו לכו"ע היא ומטור גופא מוכח בתחלת דבריו דבכולהו מהני בטול ברוב אלא שאח"כ הביא דעת הר"ר יחיאל ועיין בב"ח שכתב ג"כ דמשאר פוסקים משמע דגם הכנה זו אינה אלא מדרבנן וכן תמה במאמר מרדכי שלא הביאו בזה שום פלוגתא וכן בחמד משה נוטה להקל גם בזה ע"י ביטול ברוב ועיין בביאור הגר"א ובבית מאיר. ועיין עוד במגן אברהם שכתב דאם נתלשו ביו"ט לכו"ע אין אסור בשבת שלאחריו אלא מדרבנן דביו"ט עצמו נמי מותר להסיקן מדאורייתא אלא דרבנן אסרו משום גזירה דיעלה ויתלוש וא"כ מדאורייתא הרי הכינה יו"ט לעצמה ומסיים וא"כ אם צריך להסיק בשבת ע"פ האופנים המבוארים בסימן רע"ו דמותר על ידי עכו"ם מותר לבטל העצים ברוב היתר עי"ש ולא העתקנום במ"ב כי דחו דבריו הבגדי ישע והגר"ז כי א"צ כלל לביטול שהרי עצי היתר נמי מוקצים הם בשבת והתירו משום צורך וא"כ ה"ה עצים אלו:

א

מותר להשכיב האש והאפר – עיין מש"כ במ"ב וכתבו המפרשים דהטיח והעפר שנפל מכותלי התנור אסור להשכיב שהרי הם מוקצה והוא לא לצורך שהרי הפת לא יתחרך ובאמת אף שמשמע כן מרא"ש וטור מ"מ אפשר דשארי פוסקים לא ס"ל כן שהרי רש"י והאו"ז והרא"ה והר"ן ומאירי פירשו דהאי אבל מכבשין אטיח ועפר קאי אלא דבאמת מרש"י אין הוכחה שהרי אוקמי מתניתין כרבנן דמכשירי או"נ אין דוחין יו"ט ופירש באבל מכבשין כדי שלא יגע בפת וישרפנו וכיון דהטיח יכול לשרוף שפיר מתיר דמוקצה לצורך אוכל נפש מותר לטלטל וגם להרא"ש מותר בכה"ג וכמו שמסיים המחבר אלא דהר"ן פירש ג"כ דאבל מכבשין אעפר קאי והוא כתב בחד לישנא לאוקמי מתניתין אפילו כר"י ומיירי שאפשר לאפות בלי גריפה דבזה אפילו ר"י מודה והיינו שלא יתחרך ג"כ [דאי שלא ישרף לגמרי אבל יתחרך על ידי נגיעת טיח הטיט בודאי לר' יהודה שרי וגם דא"כ לא אתי שפיר מה שכתב הר"ן דהא דמסיים הברייתא ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר דהוא כר"י דלפ"ז האי א"א היינו שישרף לגמרי אם לא יגרוף ובאופן זה בודאי גם לרבנן שרי לפי מה שהעתיק הב"י בשם הפוסקים] וא"כ לפ"ז מה דמסיים אבל מכבשין אפילו באינו צריך לזה ג"כ מכבשין העפר וע"כ דלא ס"ל טעמא דמוקצה [וזהו כפי הנראה כונת הב"י ע"ש בדבריו אלא שדבריו מגומגמין שהוא כתב כן בשיטת רש"י ולרש"י אינו כן אלא להר"ן וכמו שביארנו]. ואפשר שטעם הר"ן וסייעתו דלא חשו למוקצה דס"ל דהתירו חכמים בכגון זה שאינו מטלטל לגמרי אלא מכבש וגם שהרי מיירי שמכבש לאחר שהסיק וטיח הטיט חם וס"ל דלא גרע זה מאפר חם שראוי לצלות בו ביצה וכיוצא וה"נ דכוותיה אם לא שהיה הטיח בתנור מאתמול בין השמשות שהיה צונן וחל עליו שם מוקצה דהוא עפר בעלמא ומיגו דאיתקצאי ביה"ש איתקצאי לכולי יומא. ודברי התוספות בדף כ"ח ע"ב בד"ה גריפת שכתבו ג"כ להקשות דהלא אסור משום מוקצה אין שייך לעניננו דלא הקשו זה אלא לפי מה שחידשו לפרש מימרא דר"ח אתנור חדש ומיירי שרוצה לפנות התנור קודם הסקה דבזה בודאי האבנים והטיט שנמצאו שם מוקצים משא"כ בעניננו:

ב

כיון שהיה מתחרך מותר לגורפו – עיין מ"ב והוא ממגן אברהם וב"י בשם הרה"מ שהביא כן בשם הרשב"א וכן איתא לפנינו בעבוה"ק שלו. ומה שהעתקנו כגון שלא היה יודע מעיו"ט אף שבר"ן מפקפק בזה בשם בעל התוס' ראיתי בחידושי הרשב"א והמאירי העתיקו ג"כ פירש"י ומשמע דס"ל כוותיה. והנה הרב המגיד מסיים שם דהרמב"ם לא חילק בזה ומשמע דלהרמב"ם בכל גווני שרי ובאמת לכאורה דברי הרשב"א מבואר בסוגיא דף כ"ח ע"ב דאר"ח גריפת תנור באנו למחלוקת ר"י ורבנן וע"ש בפירש"י שפירש כמו שמפרש במתני' דף ל"ב ע"ב וגם במשנה דף ל"ב ע"ב מפרש רש"י בהא דר"ח בר יוסף דאם א"א לאפות וכו' דאתיא כר"י וא"כ ודאי דוקא בשלא היה אפשר מעיו"ט ככל מכשירי או"נ ועיין בלח"מ מה שתירץ ודוחק וראיתי להגאון ר' יהונתן בפירושו להלכות יום טוב שכתב דאפשר דלהרמב"ם האי מימרא דר"ח דגריפת התנור באנו לידי מחלוקת לא הוי כגריפת תנור דמתניתין דבמתניתין ליכא רק לתא דמוקצה ובזה אין חילוק כלל בין אפשר מעיו"ט או לא דבכל גווני שרי ובההיא דר"ח יפרש כפירוש התוס' דמיירי בתנור חדש שלא סילק עדיין הלבנים והטיט ובגריפה כזו הוא גומר את הכלי והוי כמכה בפטיש ובזה באנו להתיר רק מטעם מכשירי או"נ ולא שייך זה רק בשאי אפשר מאתמול עי"ש וכ"כ העולת שבת דהמחבר שלא חילק בזה הוא משום דאיהו מעתיק דברי הרא"ש והטור דמיירי בתנור ישן שנפל לתוכו טיח הטיט דליכא כאן רק איסור טלטול מוקצה ושמותר בשביל או"נ לא מפלגינן בזה בין אפשר מערב ללא אפשר דבכל גווני שרי [והוכיח כן מדברי התוס' בדף כ"ח ע"ב ד"ה גריפת שם אכן עיינתי שם היטב ואין דבריו מוכרחים]. ומ"מ לדינא אין להקל דידוע שיטת רש"י והר"ן והמאירי דמתניתין דדף ל"ב וכן הברייתא טעמם הכל משום דהוי תיקון מנא [וכן מוכח דעת הרמב"ן במלחמות בסוגיא דדף כ"ב דמעשה דביתהו דר' חייא דנפל לה אריחא משום תקון מנא הוא והלכה כר' יהודה ושלא כדעת הרא"ש דסובר דאין בזה רק משום טלטול מוקצה ומימרא דר"ח בדף כ"ח ע"ב הוא רק לענין תנור חדש כמו שכתבו התוס' שם] ותליא בפלוגתא דר"י ורבנן וממילא אין להקל אף לר"י כ"א בשלא היה אפשר לגרוף מעיו"ט או שלא ידע מזה מבע"י. ובאמת אפשר דגם הרמב"ם סובר כן דהטעם משום תיקון מנא ובזה ניחא מה שלא העתיק הדין דתנור חדש דס"ל דמימרא דר"ח בדף כ"ח ומשנה וברייתא דדף ל"ב הכל הוא ענין אחד ומה שלא הזכיר דדוקא בשלא היה אפשר לתקן מבע"י סמך בזה על מה שכתב בפ"א הלכה חי"ת עי"ש ובהגהות מיימוני:

ג

כך מותר לכבות לצורך או"נ – עיין בביאור הגר"א שכתב דזהו לגירסת רש"י וש"פ [ר"ל דגרסי בשבת קל"ד התם לא אפשר וכו' והרי"ף גריס שם התם (בבשרא אגומרי) ליכא כיבוי וכו'] אבל הרי"ף שם דגרס התם ליכא כיבוי אסור כיבוי לצורך או"נ [ומה דמותר בשר ע"ג גחלים עיין במ"א]. ובאמת כדבריו כתב ג"כ הר"ן והביאו ב"י בסי' תקי"א ע"ש אבל קשה דהא הרא"ש העתיק ג"כ גירסא זו בפ"ב דביצה סימן כ"ג ואפ"ה בפ"ד סימן ח' העתיק דכיבוי לצורך או"נ מותר אף לרבנן וצ"ע:

א

והוא שרככו מאמש – עיין מש"כ במ"ב והנה דברי המחבר ראשיתם הם דברי הרמב"ם וסופם הם דברי רש"י ותימה שהרכיבם יחד ובאמת דברים נפרדים הם ומחולקים בפירוש דברי הש"ס וכמו שנבאר דאיתא בגמרא א"ל רבינא לרב אשי אמר לן רב אחא מן הוצל דמר שרקין ליה תנורא ביומא טבא (ופירש רש"י דהקושיא היא משום מגבל ביו"ט) א"ל אנן ארקתא דפרת סמכינן (ופירש"י שא"צ לגבל טיט ששפת פרת טיט מגובל הוא) וה"מ דצייריה מאתמול (פירש"י עשה בו סימן ונתקו לצד אחר) עי"ש ולפ"ז טיט שעל שפת הנהר הוא משום לתא דגיבול וצייריה מאתמול הוא משום הכנה והרמב"ם כפי הנראה פירש להיפך שהשאלה היתה בשביל טיט מוקצה וע"ז השיב לו דאנן ארקתא דפרת סמכינן והוי לן כמוכן ועומד וע"ז מסיימינן והוא דצייריה מאתמול ר"ל שגבלו דאל"ה מאי מהני לן במה שמוכן כיון שצריך לגבל ואם כן דברי המחבר שהעתיק שתי הסברות ביחד וכתב או עשה וכו' מוקשים מאוד ואפשר עוד לפרש בדוחק בדברי הרמב"ם שמפרש שפיר כפירוש רש"י דעל שפת הנהר הוא משום חששא דגיבול אלא דמ"מ איכא למיחש שמא אותו רגב טיט שהוא נוטל נתרכך היום וא"כ מאתמול היה מוקצה ולהכי מסיים הש"ס והוא דצייריה מאתמול והאי צייריה הוא כמו סייריה מאתמול ר"ל שהשגיח מאתמול על אותו רגב טיט שהיה מרוכך וכמו סייר נכסיה (דחולין ק"ח) וכן הוא הגירסא בהרב המגיד ובשב"ל הלכות יו"ט סימן ר"נ ולפ"ז אין הכונה שרככו אלא שרוככו במלאפום. וכ"ז בפירוש דברי הרמב"ם אבל דברי המחבר לא ניחא גם בפירוש זה שהרי אפילו נימא כן עכ"פ מחולק הרמב"ם עם רש"י שלרש"י צריך ליחד במעשה ולרמב"ם א"צ שום יחוד אלא צריך רק לראות אם לא נתגבל ביו"ט גופא והוא הרכיב שתי הסברות וצ"ע ולולא יראתי הייתי אומר שצ"ל ועשה בו סימן וכו' והיינו שחשש המחבר לצאת גם לדעת רש"י. וראיתי בעולת תמיד שמפרש או עשה בו סימן וכו' ר"ל ואפילו היה מגובל צריך לעשות בו סימן משום מוקצה עי"ש וגם לפי דבריו קשה מאי או דקאמר אם לא דנגרוס ועשה בו סימן וכו' ונפרש כפירושנו הנ"ל וצ"ע:

ב

ונתקו לצד אחר – עיין מ"ב מש"כ בשם מ"א. ובאמת כפי מה שכתבנו לעיל בבה"ל בפירוש דברי הרמב"ם גם כן מוכח הכי דהא איהו פי' ארקתא דפרת סמכינן משום מוקצה אלמא דאי רק סמיך בדעתו דיו לאפוקי ממוקצה אלא דקשה ע"ז דאפילו נימא דמחשבה מוציאה מידי מוקצה ולא בעינן מעשה וכמו דנקטינן לעיל סימן ש"ח ס"כ וכ"א מ"מ לא מהני זה לענין עפר וטיט שברחוב או על שפת הנהר דבודאי בטלים הם ע"ג קרקע שהרי קי"ל לעיל סימן ש"ח סל"ח וסימן תצ"ח סי"ז דמכניס אדם מלא קופתו עפר מבע"י ומייחד להם קרן זוית ומותר להשתמש לכל צרכיו בהם הרי דעכ"פ צריך לייחד להם מקום ובשבת דף נ' מבואר להדיא דדין זה הוא אליבא דמ"ד דמחשבה מוציאה מידי מוקצה דאלו למ"ד דמעשה מוציאה לא מהני במה שמיחד קרן זוית עד שיהיה מעשה מוכיח עי"ש ברש"י ומינה מוכח דאפילו למ"ד במחשבה סגי מ"מ צריך להכניס ולייחד מקום דאל"ה לא מיקרי מחשבה כלל וא"כ הא דאמרינן והוא דצייריה מאתמול לאו משום דהוא מחובר לקרקע אלא משום דצריך לסמן ולייחד הטיט שבדעתו להשתמש ממנו למחר ואם כן אפילו הטיט תלוש גם כן צריך לייחד עכ"פ במקום מיוחד לזה ולא במחשבה בעלמא ומזה ראיה לדעת הלבוש שכתב דאפילו לטיט שברחוב צריך מערב יו"ט לעשות סימן במקום שירצה ליקח ולנתקו לצד אחד כדי שיהא מוכן ממש עכ"ל:

ג

אבל לגבל טיט ביו"ט אסור – עיין ברא"ש דמוכח מיניה דאפילו כבר נתן עליו מים מבע"י אפ"ה אסור ביו"ט לגבלו. ועיין לעיל בסימן שכ"א בבה"ל ד"ה אין מגבלין שהוכחנו דבין לרבי ובין לר"י בר' יהודה יש בזה משום לישה:

ד

ומותר לגבל אפר – עיין ברא"ש דרצה לומר דהאי התירא דגיבול אפר אתיא רק אליבא דרבי [ואליבא דר"י בר' יהודה אסור בכל גווני] ומיירי שנתן עליו כבר מים מבע"י דנתינתו זהו גיבולו ולהכי שרי אבל מדסתם המחבר משמע דס"ל כיתר הפוסקים דשרי בכל גווני כ"כ העו"ש ופשוט:

א

במג"א ס"ק ד' היה לו חולה הי' כו'. נ"ב ולזה נתכוון ה"ה רפ"ב מהלכות יו"ט והלח"מ והמל"מ שם לא עמדו בזה ועיין לקמן סי' תקי"ג ס"ק ט"ו:

א

סעיף ב' אעפ"י שעצים שנשרו מן הדקל ביו"ט או בשבת וכו'. נ"ב מה שדברי או"ה כלל כ"ד סעיף יו"ד מוקשים קצת עמ"ש לפרשם על נכון בחיבורי על או"ח משנת תרט"ז בתשובה לק"ק ניקילשפורג דק"כ ע"ש ודו"ק. והנה המג"א העלה דמוקצה מותר בהנאה. והנה הקשה לי חכם אחד להסוברים דמוקצה אסור בהנאה מחולין דף י"ד עמ"ש בהשמטות לנדרים סי' רכ"ח לק"ק ראווא קנה שם מקומה דרך אגב ע"ש בעזה"י מ"ש בתשובה והעליתי דלשמחת יו"ט מותר בהנאה לכ"ע דלא גרע מטלטול משא"כ באכילה אסור אף ביו"ט ע"ש ודו"ק:

ב

(שם סעיף ו') מותר לאפות תנור מלא פת אעפ"י שאינו צריך אלא פת אחד וכו'. נ"ב עיין בחידושי לתורה פרשת אמור שנה זו שנת תרט"ז מ"ש להקשות כן מנ"ל כן ודלמא רק אם צריך לרוב הפת מותר לאפות המיעוט בשביל הרוב אבל אם א"צ רק למיעוט מנ"ל להטריח בהרוב בחנם עבור המיעוט ובפרט כיון דאיכא תנא דאוסר לגמרי אפילו אם צריך להרוב א"כ אף המיקל מנ"ל להרבות במחלוקת ודלמא גם הוא אינו אומר רק אם צריך להרוב ע"ש שהנחתי בצ"ע ע"ש ודו"ק היטב:

א

ולענ"ד לא קשיא ולא מידי ודברי המג"א אצלי תמוהים שאם היה זה כלל גדול לתורה שכל שאחר יכול להנות בתחלת בעורו אסור א"כ למה כתבו תו' שם כמו נו"נ שאין קרבין ביו"ט והרי בנו"נ טעם אחר יש לפי שמשולחן גבוה קזכו וכמו שאמרו בביצה דבהמה חצי' של נכרי מותר לשחטה ונו"נ אסור משום דמשולחן גבוה קזכו ולפי דברי המג"א קשה הלא בלא"ה יש הפרש דבהמה חצי' של נכרי יכול הישראל להנות משלו תכף משא"כ נדרים ונדבות צריך להמתין אחר זריקה אלא ודאי דלא איכפת לן אם יוכל להנות תכף או אחר כך וכוונת התוספת בפסחים הוא לפי מ"ש בביצה דף כ"ז ע"ב בד"ה ועל החלה שנטמאת שהביאו ראיה דמותר לשרוף תרומה טמאה מן התורה ביו"ט אף שעקרה לצורך גבוה מ"מ מותרת להדיוט ולכן דעת התוספות דהיכי שהיא מותרת תכף להדיוט מותר אף שעקרה לצורך מצוה והיכי שאין בה צורך גבוה אף שאינו מותר תכף להדיוט גם כן מותר רק היכי שעקרה לגבוה וגם אסורה בתחלתה להדיוט אז אסור ביו"ט ולכן אסור שריפת חמץ שעיקר לשם מצות ביעור וגם אסור להדיוט בתחילת ביעורו:

א

[א] שמא תיפחת וכו'. כתב מגן אברהם ונראה לי להקל דאין דרכן של תנורים שלנו ליפחות מיהו משום היסק ראשון אסור כמו שכתב סוף סימן תק"ב ועיין סעיף ה':

ב

[ב] לתוך התנור וכו'. משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים (מגן אברהם), אבל ים של שלמה סימן ו' מתיר אפילו אין שם עצים דלא כר"ן, והא דנקט תוך התנור נראה לי דלרבותא דאף בתוך התנור אסור עד שמרבה וכן משמע ברבינו ירוחם דף ל"ד, אך בתשובת הרשב"א סימן של"ו פסק כר"ן ומגן אברהם ובספרי ליו"ד סימן נ"ט סעיף ו' יתבאר עוד:

ג

[ג] ניכרים וכו'. דעת רש"ל שם אפילו ניכרים שרי ואף דבשאר איסורים כשניכר לא שייך ביטול הכא מקילין משום דמקילי ובלבד שלא יזיז עצי האיסור כשרואה אותן וכן משמע בסימן תק"א סעיף ו' דכלי מסתמא ניכר:

ד

[ד] [לבוש] אפילו לכתחילה וכו'. עיין סוף סימן תרע"ז בלבוש ועולת שבת הקשה מנר חנוכה ולא ראה שם:

ה

[ה] [לבוש] קודם שנהנה וכו'. ומכל מקום נראה דמותר לחמם בהן בשעת ביעורן כיון דעיקר הנאתו לאפות פת דלא כמלבושי יום טוב, וממגן אברהם משמע דמותר אף להסיק לחמם בשעת ביעורין דעל כל פנים הנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן לא יעשה אך כשעושה לחמם או לאפות דמותר ליהנות לאורן:

ו

[ו] בשבת וכו'. ואם נפלו ביום טוב מותר להסיקן בשבת על ידי כותים על ידי ביטול ברוב (מגן אברהם) וצריך עיון שם:

ז

[ז] הוי כמתקן וכו'. ולפי זה אפילו יבש אסור (מגן אברהם), והוא הדין דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח לדלת דהוה ליה מתקן אלא אם כן הוכן לכך מערב יום טוב (ט"ז):

ח

[ח] מותר לגרפו וכו'. אפילו נפל לתוכו מערב יום טוב ולא מידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו (ים של שלמה מגן אברהם), ולא דמי למה שכתב סימן תצ"ט ס"ק ז' בנשחט מערב יום טוב דהתם אפשר לשחוט קודם מה שאין כן הכא דנפל כן נראה לי:

ט

[ט] תנורים שלנו וכו'. מיהו כשגרף היטב ואחר כך חזר ונמלך לגורפו עוד לכבות גחלים קטנים שנשארו בתוכו כדי שתהא הפת נאפה יפה אסור (ים של שלמה פרק המביא סימן י"ג), ואף בפעם ראשון אם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד ושאר התנור פנוי דיכול לאפות הפת בלא כיבוד אלא שצריך לכבדו שלא יהיו סמוכים לפת שמא יהא נחרך בקצתו אסור (ב"ח), והט"ז מקיל בכל זה דהכל הוי לצורך אוכל נפש, ומגן אברהם החמיר ור"מ ברוקח סימן רצ"ט, ונראה שיגרוף על ידי כותים וזה נראה מב"ח:

י

[י] אין סכין וכו'. כן הוא בגמרא [ביצה] דף ל"ד ורי"ף ורמב"ם וטור לכן צריך עיון מה שכתב בעבודת הקודש דף מ"א זה לשונו וכן שפין את הקדירה והתנור אבל אין שפין אותן במטלית להחליקן ולצחצחן, עד כאן, וצריך עיון למה לא כתב דין דאין סכין גם קדירה מאן דכר שמיה וצריך לומר דסבירא ליה קדירה דינו בזה כתנור, והא דלא כתב אין סכין יש לומר בנמי כדי להחליקן ולצחצחן כדפירש ר"י שם וצריך עיון דכל שכן הוא מאין שפין ובש"ס לא זו אף זו קאמר כן נראה לי:

יא

[יא] מותר להסיקו וכו'. בתנורים שלהם שהיו עשוים כקדירה של חרס אבל בתנורים שלנו נגמרים בהיסק ראשון שהטיט מתיבש ומתחזק על ידי היסק וגרע מבישול קדירות חדשות בסוף סימן תק"ב (מגן אברהם) וצריך עיון:

יב

[יב] כדי לאפות וכו'. והא דבסימן תק"ח אין מלבנין לצלות שאני הכא דכיון שעושה על ידי משקין ודאי חוסמין (תוס' דף ל"ד), ור"ן תירץ דהתם תיקונו של כלי קודם תשמיש שנשתמש בו וצריך עיון דלמדתי מספר עבודת הקודש דף מ"ב דוקא בנתחסמו מערב יום טוב והוסקו ביום טוב הרבה עד שמתיירא שישרוף הפת הוא דמותר להפיג אבל כשלא נתחסמו מערב יום טוב משמע דאסור ביום טוב כמו בליבון אבנים וקדירות חדשות דסוף סימן ק"ב:

יג

[יג] מותר לשרות וכו'. אבל אחר שכיבדו התנור אסור לטבל המכבדות במים לכבותה שלא תשרף:

יד

[יד] [לבוש] מפני שהפת וכו'. דוקא כשמכוין לכך הא לאו הכי אסור ועיין סוף סימן תק"ג:

טו

[טו] בתנורים שלנו וכו'. כן דקדק הרא"ש מדאמר ר' שמעון בן אלעזר [ביצה] דף י"ז ממלאה אשה ושביק נחתום דאמר תנא קמא אלמא דתנור גדול דנחתום אסור, עד כאן, וקשה אם כן מנלן לרבא שם דפליג ר' שמעון בן אלעזר דילמא גם תנא קמא מודה דהא לא אמר אלא נחתום, ויש לומר מדנקט ברישא סתם אין אופין וכו' משמע אפילו בקטן, עוד יש לומר דאם כן למה נקט תנא קמא ממלאה אשה קדירה בשר לימא ממלאה אשה תנור וקל וחומר קדירה בשר דאיכא נמי טעם דמיתקן יותר, אך קשה מאי הקשו תוספות ד"ה עיסה וכו' בדף כ"א הא רבי שמעון בן אלעזר מיירי בתנור קטן ודילמא רב חסדא מיירי בגדול ומכח קושיא זו דחה רש"ל סימן ט"ו דין זה מהלכה, ולעניות דעתי דתוס' הוכיחו דמיירי בכל תנור דאם לא כן אדמפליג בין בהמה לעיסה ליפלוג וליתני בדידה בעיסה גופיה בין תנור גדול לקטן וממילא דמותר לשחוט בהמה שחציה לכותים דהא בקטן מותר משום דפת כותים כל שכן בזה שאי אפשר לכזית בשר בלא שחיטה אלא ודאי רב חסדא מיירי בכל תנור, ותדע דאם לא כן תיקשי על תוס' דילמא רב חסדא בעיסה גדול שצריך לשני תנורים כמו שכתב הר"ן שם אלא דקשיא להם ליפלוג וליתני בדידהו וכדאמרן ודו"ק, אך קשה על הר"ן אמאי לא מתרץ דרב חסדא מיירי בתנור גדול דהא גם הוא מחלק בין קטן לגדול. הנה במגן אברהם כתב זה לשונו ורש"ל כתב מדסתמא הרי"ף ורמב"ם והרא"ש והטור שמע מינה דאפילו בתנורים שלנו מותר, עד כאן, ותמיהני דהרא"ש וטור אוסרים להדיא בשלנו ובים של שלמה לא נזכר רק רי"ף ורמב"ם, גם נראה לי דרי"ף ורמב"ם לא הוצרכו לחלק דסמכו על דיקדוק הרא"ש דהתחילו בנחתום וסיימו ממלאה אשה וכו', ועוד שהמגיד פרק א' פסק כן אדברי רמב"ם גם הרוקח והגהות מיימוני כתבו שכל רבותינו אוסרים לכן אין להקל כלל. כתב בית יוסף אף תנורים קטנים שלנו אסור כיון שאין מדבקין בדפנות:

טז

[טז] אפר מותר וכו'. ורש"ל פסק דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך ואחרונים הביאו ועל ידי כותים יש להקל על כל פנים:

יז

[יז] [לבוש] שברחוב וכו'. ודעת מגן אברהם דוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו מאתמול אבל טיט שמונח ברחוב תלוש הוא ולא בעי סימן, ומיהו דוקא בטיט שאין צריך גיבול דומיא דעל שפת הנהר שמגובל מסתמא:

א

א) [סעיף א'] בפורני וכו' ולא חיישינן לטרחא אם יש לו אוכלין הרבה דלא סגי ליה בתנור. רש"י ביצה ל"ד ע"א. וכ"כ שם הר"ן. ואתא לאשמיעינן היכא דיש לו אוכלין הרבה ורוצה לאפות הכל בתנור הגדול שקורין פורני דאיכא טרחא מרובה בהסקה ובכיבוד הגחלים במכבדות מקמי שישים הפת בתנור אפ"ה לא חיישינן לטרחא. מיהו יותר מכדי צרכו ודאי אסור דלא קאמר רשב"א (לקמן סעי' ו') ממלאה אשה התנור מלא פת אעפ"י שא"צ אלא לפת א' אלא בתנורים קטנים אבל לא בתנור גדול. ב"ח:

א

ב) שם. אופין בפורני וכו' וה"ד ביש לו אוכלין הרבה שצריך לאפות בפורני. עו"ש או' א' והוא מדברי רש"י הנז' ומשמע דאם יש לו אוכלין מעט שיכול לאפותם בתנור קטן אינו יכול לאפות בתנור גדול דטירחא שלא לצורך הוא להסיקו כולו ולכבדו. אמנם אם אין לו כ"א תנור גדול אעפ"י שאין לו אלא אוכלין מועטים מותר לאפות בו ולא חיישינן לטירחא כיון שא"א בלא"ה דכמה מלאכות התירו חז"ל משום שמחת יו"ט. שו"ג או' א':

א

ג) שם. ובלבד שלא תהיה חדשה וכו' ובתנורים שלנו שהם של טיט ולבנים אין לחוש כלל אפי' בחדש משום שבעת עשייתן מסיקין אותם באש הגדולה כדי ליבש הטיט ולהחזיקו ושוב אין לחוש לפחת שכבר נגמר בישולו. שו"ג או' ב' ואפי' הוא גדול. שם או' ד':

א

ד) שם. ובלבד שלא תהיה חדשה. שעדיין לא אפו בה כלל. ר"ז או א':

א

ה) שם. ובלבד שלא תהיה חדשה וכו' עיין מ"א ריש הסי' שכתב דבתנורים שלנו שאינם גדולים יש להקל דהא אין דרכם ליפחת ועוד דתנור גדול היינו שמחזיק י"ב עשרונים של מצה אלא שכתב שמטעם אחר יש לאסור בתנורים שלנו משום דנגמרים בהיסק ראשון שהטיט מתייבש ומתחזק ע"י היסק דגרע מבישול קדירות חדשות שאסור לבשל בהם בתחלה ביו"ט כמ"ש לעיל ססי' תק"ב יעו"ש. והב"ד א"ר או' א' ח"א כלל צ"ג או' ז' אבל הר"ז או' א' כתב דיש להקל בתנורים שלנו שאינן גדולים מאד ועוד אין דרכם ליפחת לעולם אפי' כשהן חדשים עכ"ל ועי"ש בקרא או' א' מה שהרבה להשיב על דברי מ"א הנז' שכתב לאסור וגם כתב כיון שאמרו בגמ' שמא תיפחת משמע שאין בהם משום מלאכה יעו"ש. וכ"פ מק"ק סי' א' או א' ועיין לקמן סעי' ה' ובדברינו לשם או' מ"ד ומ"ו יעו"ש ומיהו גם לדברי מ"א זהו דוקא שנעשה מחדש אבל אם כבר נעשה ימים הרבה ממילא נתיבש בלא"ה ושרי. ח"א שם. וכן אם היה אנוס ונגמר סמוך ללילה שרי ביו"ט לאפות בתנור קטן או בתנור גדול שלנו דלא מיפחת. א"א ריש הסי' וכתב עו"ש הא"א וכן תנור קאכלין בית החורף בחדש בכה"ג יש לאסור להחם היסק ראשון ושני כ"ז שהטיט לח עכ"ל. והב"ד האחרונים:

א

ו) שם. דחיישינן שמא תפחת וכו' ר"ל שמא יפול מהטיח על הלחם ויפסד:

א

ז) שם. דחיישינן שמא תפחת וכו' ואף אם הסיקוהו מעיו"ט אין משימין בו הלחם ביו"ט דאיכא למיחש שמא תפחת אחר שמשימין בו הלחם ביו"ט. ברכ"י או' א' וכתב שזהו בין לטעמא דרש"י ובין להרמב"ם ודלא כשכנה"ג שכתב לחלק בטעמם יעו"ש. דזהו לתנור גדול שכתב הש"ע אבל בתנור קטן כבר כתבנו דיש מתירין אפי' אם הוסק היסק א' ביו"ט:

א

ח) שם. ומחמין חמין באנטיכי. ואעפ"י שמשמר חומו הרבה אפי' לאחר יו"ט לא חישינן דמיחזי כמאן דמחמם לצורך חול. הר"ן. והמ"מ פ"ג כתב פי' אנטיכי יורה גדולה ואין חוששין שמא יאמרו לחול הוא עושה. והכלבו כתב מחמין באנטיכי פי' הוא כלי נחושת ואין חוששין לו משום צירוף. ב"י. ומה שהכריע כאן מור"ם ז"ל בהגה כפי' המ"מ שכתב פי' יורה גדולה משום שקרוב לזה ג"כ פי' הר"ן שכתב ולא חיישינן דמיחזי כמאן דמחמם לצורך חול. וגם כי כן פי' הרשב"א בעה"ק בבית מועד שער ב' או' ו' כפי' המ"מ יעו"ש:

א

ט) שם. ומחמין חמין באנטיכי. והיינו בצריך למים חמין הרבה או שאין לו מחם אחר וכמ"ש לעיל או' ב' יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' ד':

א

י) [סעיף ב'] אעפ"י שעצים שנשרו מן הדקל וכו' אסור להסיקן. כמ"ש לעיל סי' תק"א סעי' ה' והוא משום נולד ומשום שמא יעלה ויתלוש כמבואר בב"י ובדברינו לשם או' ל' יעו"ש:

א

יא) שם. או בשבת שלפניו וכו' משום דאין שבת מכין ליו"ט כמ"ש לקמן סי' תקי"ג סעי' ה' יעו"ש:

א

יב) שם. אם נשרו ביו"ט בתוך התנור וכו' או שהניחם שם גוי שלא מדעת ישראל. ר"ז או' ג' מ"ב או' ז':

א

יג) שם. אם נשרו ביו"ט בתוך התנור וכו' הפת שאפאו בעצי מוקצה כתב הראב"ד שהפת אסור כאלו אפאו באסורי הנאה שיש שבח בעצים בפת. ברכ"י או' ב' בשם זקנו מהר"א אזולאי שכתב בשם ס' בית מועד. אמנם בב"י סי' תקי"ז כתב בשם התו' דיש להתיר ליקח מן הגוי פת חמה שנאפה ביו"ט דאין לאסור משום שהעצים שנאפה בו נתלשו היום ומוקצים הם דמה בכך הא פר"י דלא אמרינן יש שבח עצים בפת רק לענין איסורי הנאה יעו"ש. ועי"ש בב"י שאעפ"י שהביא דעת החולקים בזה מ"מ פסק בש"ע שם סעי' א' כדעת התו' יעו"ש. וכ"ה דעת האחרונים שם. כפסק הש"ע:

א

יד) וכתב רבינו גרשום דאם נתבטל מוקצה בכלי נראה דמותר לבשל באותו כלי לכתחלה ביו"ט מפני שנשרף האיסור ונבלע בכלי דאין מוקצה בעין וכן עשינו הוראה למעשה. ברכ"י שם בשם הנז' והביאו השע"ת וכתב דצ"ע דלקמן סי' תקי"ג סעי' ג' משמע דגם טעמו אסור יעו"ש. ונראה דלא דמי דשאני התם דטעם המוקצה נכנס באוכל עצמו לא כן הכא דהו"ל נותן טעם בר נותן טעם דהמוקצה נתן טעם בקדרה וחוזר הקדרה ונותו טעם לתבשיל וכולי האי לא חששו חז"ל באיסור מוקצה שהוא מדבריהם:

א

טו) שם. אם נשרו ביו"ט בתוך התנור וכו' משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים אחרים ולכן אעפ"י שהם אינם רבים על אלו מותר להוסיף עליהן אבל נפל למקום שאין שם עצים אסור להרבות עליהם וכ"פ ביו"ד סי' צ"ט סעי' ו' כו"פ הר"ן. מ"א סק"א. וכ"ה דעת הרשב"א בתשו' סי' של"ו והרמב"ן פ' אלו עוברין. וכ"ה דעת י"א בהגב"י. מאמ"ר או' ה' ר"ז או' ג' מק"ק סי' ל"ג או' ח' מ"ב או' ז' מיהו היש"ש פ"ק דביצה סי' ו' כתב להתיר אפי' נפלו במקום שאין שם עצים של היתר דלא כהר"ן יעו"ש. וכ"נ דעת הרוקח סי' ש"א שכתב גבי שמן שנשאר בנר שכבה משבת ליו"ט דמרבה עליו שמן אחר ומותר כדאשכחן גבי עצים שנשרו יעו"ש. וכ"כ הב"י סי' תק"א בשם הרא"ש דלפידים שכבו בראשון מרבה עליהם עצים אחרים ויבטלם ברוב יעו"ש ומשמע אפי' ליכא היתר עמהם יכול לבטלם. וכ"כ הנה"ש או' א' דיש לסמוך ע"ז במידי דרבנן ולהתיר אפי' אם אין עצים בתנור וכדמשמע מסתמיות הפו' יעו"ש. נמצא דדין זה בפלוגתא שניא וע"כ היכא דנפלו עצי מוקצה בתנור ואין שם עצים אחרים של היתר אם אפשר יש לאפות ולבשל בתנור אחר לחוש לדעת האוסרים אבל אם א"א לו בתנור אחר ולהסיר המוקצה בידו אסור אז יש לסמוך על המתירין שמרבה עליהן עצים מוכנים ומבטלן:

א

טז) שם. מרבה עליהם עצים וכו' ואע"ג דאין מבטלין איסור לכתחלה ה"מ בדאו' אבל בדרבנן מבטלין. ולרב אשי דאמר כל דבר שיש לו מתירין אפי' בדרבנן לא בטיל ה"מ היכא דאיתיה לאיסורא בעיניה הכא מקלא קלי איסורא. ביצה דף ד' ע"ב. ועיין ביו"ד סי' צ"ט סעי' ו' לענין שאר איסורי דרבנן:

א

טוב) שם הגה. שלא יהיו עצי איסור ניכרין. כ"כ הר"ן מסתברא דדוקא בשאינו מכיר עצי האיסור לאחר שנתערבו הא מכירן אין ביטול מועיל להם שאין ביטול מועיל לדבר שהוא ניכר לעין עכ"ל והב"ד ב"י. וכ"פ הר"ז או' ה' אמנם בתשו' הרשב"א סי' תפ"ה כתב אע"ג דבשאר איסורים כשהוא ניכר בעין אפי' באלף לא בטיל הכא שאין לאיסור זה עיקר מדאו' אפי' ניכר שרי לבטלו יעו"ש. והב"ח כתב דלמסקנא דמקלי קלי אפי' ניכר מתחלה כיון דלבסוף לא יהא ניכר דמקלי קלי מועיל להו ביטול ואין ראייה משאר איסורין שנשארין בעין אלא שכתב שכן נראה לו להלכה אבל למעשה צ"ע יעו"ש וכ"ה דעת היש"ש פ"ק דביצה סי' ו' להתיר מה"ט שכתב דאע"ג דבשאר איסורים כשניכר לא שייך ביטול הכא מקלינן משום דמקלי קלי איסורא אלא שכתב ובלבד שלא יזיז עצי האיסור כשרואה אותן יעו"ש. והב"ד מ"א סק"ב א"ר או' ג' נמצא דדבר זה בפלוגתא שניא וכבר כתבנו באו' הקודם דאם אפשר יש לאפות או לבשל בתנור אחר ואם לא אפשר יש לסמוך על המתירין:

א

חי) שם. ובלבד שלא יגע בהם וכו' ואע"ג דבשעה שמרבה עליהם עצים הם מתנודדים לא חיישינן לזה דהו"ל טלטול כלאחר יד דלא מיקרי טלטול כמ"ש לעיל סי' ש"ח סעי' ג' בהגה ובדברינו לשם בס"ד:

א

יט) שם. ובלבד שלא יגע בהם וכו' עיין מ"א סק"ג שמצדד לומר דשרי להתחמם בהן בשעת ביעורן דעכ"פ ההנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור וכן מותר ליהנות לאורן יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' ד' מק"ק סי' ל"ג או' ח' מ"ב או' ח' ויש מקילין גם להסיק לכתחלה בשביל להעמיד קדרה או להתחמם כנגד המדורה דאעפ"י שהעצים דולקים עדיין מ"מ עיקר הנאה הוא האכילה ובשעה שאוכל אינו נהנה אלא מחום שבתבשיל וחום זה כבר מופרד מהאש שבעצים שהם בעין וכן במחמם כנגד המדורה עיקר ההנאה בא לו מן החום וכבר כלה האיסור מיהו להסיק כדי ליהנות לאורה בודאי אסור שהרי הוא נהנה מהאש שהוא בעין וכדלקמן סי' תרע"ז סעי ד' לענין נר חנוכה יעו"ש. מ"ב שם:

א

ך) שם. עד שיבטלו ברוב. משמע דתיכף שנתבטלו ברוב מותר להפך בהם. וכ"מ מדברי השו"ג או' ז' והר"ז או' ג' יעו"ש. וכ"כ מ"ב או' י"א:

א

כא) שם. אבל אם נפלו בתנור בשבת אסור להסיקן ביו"ט וכו' י"א שאיסור זה מה"ת משום הכנה דכתיב והכינו את אשר יביאו חול מכין לשבת ויו"ט ואין שבת מכין ליו"ט כמ"ש בטור וב"י. וי"א שאין איסור זה אלא מדרבנן ואינו אלא כעין הכנה דאו' כמ"ש הב"ח וקצת האחרונים. ומ"מ אם נתלשו ביו"ט לכ"ע אין אסורין בשבת שלאחריו אלא מדרבנן דמדאו' מותר להסיקן ביו"ט עצמו אלא דאסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש ועוד דנולד הוא כמ"ש התו' דף ב' וא"כ עצים שנשרו ביו"ט מותר להסיקן בשבת ע"י עכו"ם ע"י ביטול ברוב. מ"א סק"ד א"ר או' ו' חמ"מ או' ב' אמנם הר"ז בקו"א או' ד' כתב להשיג בזה על דברי המ"א וכתב דאם העכו"ם מסיק לישראל בשבת כגון במקומות שהקור גדול או לחולה שאין בו סכנה בלא ביטול נמי שרי שהרי עצי היתר נמי מוקצים הם בשבת והתירום משום צורך וא"כ ה"ה בעצים אלו יעו"ש. וכ"כ להשיג בבגדי ישע על מ"א סק"ד וכן הסכים מ"ב בב"ה:

א

כב) [סעיף ג'] אסור ליקח עץ וכו' אפי' הוא יבש וראוי להסיק בו ביו"ט. ר"ז או' ז' ח"א כלל צ"ד או' ט' מק"ק עי' ל"ג או' ל"א. מ"ב או' י"ד:

א

כג) שם. אסור ליקח עץ וכו' ומשמע דוקא לברור עץ ארוך ודק ראוי לחתות אש נראה כמתקן הא אם ליטול עץ סתם בלא ברירה באקראי לחתות אש ולא מיחד עתה לכך י"ל דשרי לתו' והרא"ש ביבש עכ"פ. א"א או' ה' והב"ד האחרונים:

א

כד) שם. דהו"ל מתקן מנא. ואם הכינו לכך מעיו"ט מותר. ב"י ב"ח. עו"ש או' ג' מ"א סק"ה. חמ"מ או' ב' ר"ו שם. ח"א שם. מק"ק שם. מ"ב שם:

א

כה) שם. דהו"ל מתקן מנא. ומטעם זה נראה דה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת דהו"ל ג"כ מתקן מנא אלא א"כ תקנו מעיו"ט כמבואר בסי' שי"ג. ט"ז סק"ד. א"ר או' ז' מק"ק שם. מ"ב או' ט"ו ובהכנה לבד שרי אבל בריח י"ל בעי תיקון מעשה כמ"ש סי' שי"ג סעי' א' מש"ז או' ד' והב"ד האחרונים:

א

כו) וכן אסור לעשות בעצים המוכנים להסקה שום תשמיש אחר אם לא שהכינו לכך מעיו"ט כמ"ש סי' תק"ב סעי' ד' חמ"מ שם. מ"ב שם:

א

כז) ואוד שנשבר ביו"ט אין מסיקין ביו"ט עיין סי' תק"א סעי' ו' ואמנם לרבות בעצי היתר י"ל דשרי וע"י עכו"ם אף ניכרין י"ל דשרי. א"א או' ה' ועיין לעיל או' טו"ב וסי' תק"א או' ל"ז:

א

כח) ואותם המסיקין בתבן דרכן לעשות מהתבן קודם הסקה חבילות חבילות קטנות ואוגדין החבילות ומסיקין בהם וכשרוצין להסיק בתבן ביו"ט צריכין לאגוד החבילות מעיו"ט אבל ביו"ט אסור לאגדן מפני שהוא מתקן כלי ביו"ט. ר"ז או' ח' והוא מדברי הט"ז סי' תקי"ח סק"ה יעו"ש. ועי"ש בסעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד.

א

כט) [סעיף ד'] תנור שנפל לתוכו וכו' ומיירי בתנורים שבימי חכמי הש"ס וכדמסיים אח"כ שהיו כמו קדרה ופיהם למעלה והפת היו טוחין אותו בכותלי התנור וא"כ הגחלים שבקרקע התנור אין יכולין להפסיד הפת רק טיח הטיט או לבנה שנופל והוא מגיע לפעמים עד מקום שהעיסה טוחה בכותל התנור וחורך אותה. כ"כ האחרונים:

א

ל) שם. אסור לגרפו מפני שהוא מטלטלו וכו' ר"ל שמטלטל המוקצה שלא לצורך אוכל נפש. כ"כ האחרונים:

א

לא) שם. אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו וכו' מפני שכ"ז שהוא חם אין עליו שם מוקצה כמ"ש לעיל סי' תצ"ח סעי' ט"ו יעו"ש. אבל אסור להשכיב העפר דמוקצה הוא ב"י. ב"ח. וא"כ אפר שהוסק ביו"ט ונצטנן נמי אסור כמ"ש סי' תצ"ח סעי' ט"ו. ונראה דאם נצטנן וחזר והוחם שרי כמ"ש סי' ש"י סעי' ג' מ"א סק"ו. א"א או' ו' א"ר סי' תצ"ח או' ל' ר"ז שם או' כ"ה:

א

לב) שם. אעפ"י שבלא גריפה אפשר היה לאפות ולצלות בו. ר"ל ולא היה נשרף:

א

לג) שם. מותר לטורפו וכו' ואפי' נפל לתוכו מעיו"ט. ב"י בשם המ"מ פ"ג. יש"ש פ"ד דביצה סי' י"ג וכתב שכ"ה דעת הרי"ף והרא"ש והטור וכ"נ עיקר אם לא שנפל וידע והיה שהות לתקנו שאז אסור לגורפו ביו"ט יעו"ש. וכ"כ מ"א סק"ז. א"ר או' ח' מאמ"ר או ז' וכתב דלא כהעו"ש שכתב להתיר אפי' ביודע בו שנפל מעיו"ט יעו"ש. וה"פ החמ"מ או' ג' בדברי הפו' הנז' ודלא כהעו"ש. וכ"פ הר"ז או' יו"ד. מ"ב או' כ"א:

א

לד) ואפי' אם שכח לתקנו כיון שידע בו מעיו"ט והיה לו שהות לתקנו אסור לגורפו ביו"ט. מ"א סי' תק"ע סק"ב. א"ר שם או' ג' ר"ז שם. מ"ב שם. וכן תנור וכירים חדשים שיש בהם עפר ואבנים אסור לגרפן. פסקי תו' ביצה סי' ק"א. והא דלא הזכירוהו הפו' נראה משום שהוא נלמד מכ"ש מהטיח שנפל מעיו"ט וידע בו שאסור לגורפו ביו"ט:

א

לה) שם. דחשיב טלטול לצורך. וכמ"ש לקמן ססי' תק"ט בהגה דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש יעו"ש:

א

לו) שם. אבל בתנורים שלנו שפתחיהם בצדם ואופין בקרקע התנור:

א

לז) שם. כיון שא"א לאפות בהן בלא גריפה. היינו שישרף הפת.

א

לח) שם. מותר לגרפן וכו' ואם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי דיכול לאפות הפת בלא כיבוד אלא דאתא לכבד הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת שמא יהא נחרך בקצתו אסור. ב"ח. מ"א סק"ח. חמ"מ או' ג' נה"ש או' ג' ועי"ש מה שהשיג על הט"ז שמקיל בזה יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"ב. מק"ק סי' א' בליקוטי רימ"א או' ג' מ"ב או' כ"ג. ועיין לקמן או' מ"א:

א

לט) ובכיבוי לא אמרינן מתוך שהותר לצורך הותר שלא לצורך. ב"ח. ואפי' לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן. מ"א שם. חמ"מ שם. ר"ז שם. מק"ק שם:

א

מ) שם. מותר לגורפן מהעפר והגחלים. ואפי' במכבדת שרוייה במים אם צריך לזה. וכדלקמן סעי' ה' וכ"כ הר"ז או' י"ב. מ"ב או' כ"ד:

א

מא) שם. ואעפ"י שהוא מכבה וכו' אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים הקטנים ליפות הפת אסור מאחר שהוא מכבה. יש"ש פ"ד דביצה סי' י"ג. וכ"כ הב"ח. מ"א ס"ק י"ב. והגם דדעת הט"ז סק"ו להקל אפי' בשביל ליפות הפת יעו"ש כבר כתבנו לעיל או' ל"ח שאין כן דעת האחרונים. וכ"פ הר"ז או' י"ג כדברי היש"ש והב"ח והמ"א הנז' וכ"פ החמ"מ או' ד' מק"ק שם או' ד' מ"ב או' כ"ג. והא"ר או' ט' כתב להקל שיגרוף ע"י גוי. והב"ד המש"ז או' ו' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ד':

א

מב) שם. כמניח בשר על הגחלים וכו' במותר לצלותו אעפ"י שמכבה. לבוש. ואין זה כמיתוק החרדל שאסור למתקו בגחלת של עץ (כמ"ש לקמן סי' תק"י סעי' ג') מפני שהחרדל ראוי בלא כיבוי גחלת אלא למפונקין ועוד שאפשר בגחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר. הרשב"א בעה"ק בבית מועד שער ב' או' ו':

א

מג) שם. כמניח בשר על הגחלים וכו' וכבד ביו"ט ע"ג גומרי כיון שרוצה אח"כ לבשלו י"ל דאסור ביו"ט כ"א אשפוד. א"א או' ט':

א

מד) [סעיף ה'] תנור וכירים חדשים. מותר לאפות בהן. ואעפ"י שאין אופין בפורני חדשה כמ"ש בתחלת סי' זה היינו משום שפורני הוא גדול ויש לחוש יותר שמא תפחת אבל בתנור וכירים קטנים לא חיישינן שמא יפחתו. לבוש. והוא מדברי התו' ביצה ל"ד ע"א ד"ה ואין אופין והב"ד ב"י וב"ח. ועיין לקמן או' מ"ו דיש מחמירין בתנור שלנו אפי' אם הוא קטן יעו"ש:

א

מה) שם. אין סכין אותן בשמן. להחליקן ולצחצחן. רש"י שם והר"ן. ור"ל דכך היה דרכן לסוכן בשמן כדי להחליקן ולצחצחן. וטעמא דכולהו כתב רש"י שם משום מתקן מנא. וכ"כ הר"ן שם. וכ"כ הלבוש:

א

מו) שם. אבל מותר להסיקן וכו' ואעפ"י שהוא חדש והיסק ראשון אסור כדאמרינן ברעפים החדשים (לקמן רס"י תק"ח) י"ל דבתנור אינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן. ב"י בשם הרא"ש. לבוש. מ"א סק"י. ומיהו בתנורים שלנו דעת המ"א רס"י זה דיש לאסור משום דנגמרים בהיסק ראשון אלא דיש חולקים עליו כמ"ש לעיל או' ה' יעו"ש:

א

מז) שם. ובלבד שלא יפיגם בצונן וכו' שזהו עיקר הגמר של חיזוק הכלי והוא מתקן מנא. ט"ז סק"ז:

א

מח) שם. ואם הוסקו יותר מדאי וכו' וחושש שמא תשרף הפת. ר"ז או' ט"ז:

א

מט) שם. כדי לאפות בהם מותר. ול"ד לליבון אבנים שאסור כמ"ש סי' תק"ח דהתם תיקונו של כלי הוא קודם תשמישו ששמתמש בו אבל הכא בשעת תשמיש הוא שמתקנו לתשמישו. הר"ן. והתו' כתבו כיון שהוא עושה ע"י משקין אינו ודאי חוסמן. והמרדכי כתב דמותר להפיג תנור משום דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מעיו"ט עכ"ל פי' שלא ידע מאתמול שיוסק כ"כ שיצטרך להפיגה בצונן משא"כ קדרה הו"ל לבשל בה מאתמול וליבון אבנים הוי חיסום ודאי. מ"א ס"ק י"א:

א

נ) שם. לפיכך מותר וכו' ר"ל מותר לטבל המכבדת במים ולכבד את כל התנור אפי' לא נשארו שם רק גחלים דקים ואעפ"י שהו מכבה כיון שהוא צורך אוכל נפש שלא תתקלקל הפת ה"ז מותר. ר"ז או' י"ד:

א

נא) שם. לפיכך מותר לשרות במים וכו' ואחר שכבדו התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף. אגודה. מ"א סיק י"ב. א"ר או' י"ג. ר"ז או' ט"ו. ואפי' אם הוא צריך לה עוד שרוצה לאפות עוד בו ביום מ"מ כיון שכבייה זו אינה אלא מכשירי אוכל נפש שהרי אין גופו נהנה מכבייה זו עצמה לפיכך אם אפשר לו להשאיל מכבדת אחרת אסור לכבותה אעפ"י שתשרף כולה. ר"ז שם. ומיהו לפי מ"ש לעיל או' ט"ל דאפי' לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן את האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן משמע דגם בכה"ג דא"א לשאול מאחרים אסור לכבות משום שרוצה לאפות אח"כ ואפשר דע"י עכו"ם יש להקל. ועיין א"א או' י"ב:

א

בנ) [סעיף ו'] מותר לאפות תנור מלא פת וכו' כתב הא"ח בשם הרא"ה דוקא במתכוין להשביח הפת אבל בלא"ה אסור. והב"ד ב"י וכתב ואין נראה כן מדברי הפו' מיהו המ"א ס"ק י"ג כתב דיש להחמיר דאע"ג דבסי' תק"ג כתב אפי' עושה לצורך חול שרי לבשל בקדרה א' שאני סתם דחד טירחא הוא אבל הכא כל ככר צריך טירחא בפ"ע עכ"ל. וכ"ה דעת א"ר או' י"ד והחמ"מ או' ה' להחמיר כדברי הרא"ה והמ"א אבל הר"ז בקו"א או ז' כתב להשיג על דברי מ"א ודעתו להקל יעו"ש. וכ"נ דעת שאר האחרונים שלא העתיקו דברי הרא"ה ומ"א הנז' ומ"מ המחמיר תע"ב:

א

גנ) שם. אעפ"י שא"צ אלא פת א' ומ"מ לא יאמר בפירוש שהוא עושה לצורך מחר כמ"ש לעיל סי' תק"ג או' ט"ו:

א

דנ) שם. אבל בתנורים שלנו וכו' והטעם משום דבכל ככר וככר איכא טירחא בעריכה ואפייה ולכן לא שרי לאפות יותר כל שאין הפת נאפה יותר יפה מצד מילוי התנור והכי מתבאר מדברי הרא"ש והטור ז"ל יעו"ש מאמ"ר או' יו"ד:

א

הנ) שם. אבל בתנורים שלנו וכו' ואפי' קטן שבקטנים חשוב גדול לגבי תנורים דידהו שהיו מדבקים הפת בדפנותיהם. ב"י וכתב ודלא כדברי המרדכי שכתב לא שנא תנור קטן ל"ש פורני יעי"ש. מיהו דעת רש"ל ביש"ש פ"ק דביצה סי' ט"ו כדברי המרדכי דאפי' בתנור גדול שלנו שרי וכתב שכ"מ מדסתמו הרי"ף והרמב"ם ודלא כהרא"ש אלא שכתב ודוקא כשצריך לאכול אבל אם א"צ לאכול רק שמערים מעט ממנו אסור יעו"ש והב"ד מ"א ס"ק י"ד. אבל הא"ר או' י"ד הביא דברי רש"ל הנז' וכתב דאין להקל כלל וכתב דגם דברי הרי"ף והרא"ש שסתמו יש לפרש כדברי הרא"ש יעו"ש. וכ"ה דעת מט"מ סי' תקצ"ט כדברי הרא"ש והטור יעו"ש. וכ"כ השו"ג סוף או' י"ז דהכי נקטינן כפסק הש"ע אעפ"י שיש חולקים יעו"ש. וכ"פ הר"ז או' י"ט אלא שכתב דיש לסמוך על המתירים בשעת הדחק כגון מי שלא הניח ע"ת וצריך לו פת לשבת מותר לו לאפות בע"ש קודם אכילת שחרית לצורך השבת אם הוא צריך לפת א' בו ביום עצמו עכ"ל והב"ד מק"ק סי' א' בליקוטי רימ"א או ו' מ"ב או' ל"ה ובס' שע"ש כתב דאין להקל בתנורים שלנו כלל נגד הש"ע. והב"ד הפת"ע או' ח"י. וע"כ אין להקל אפי' בשעת הדחק אלא אם כן א"א לשאול מאחרים. ודע שאפי' להמרדכי שמתיר אף בתנור גדול ה"ד אם תלוש עיסה גדולה מותר למלאת כל התנור דחד טירחא היא בלישה אבל ללוש עוד עיסה אחרת כדי למלאת התנור אסור, מט"מ ש"ם שכנה"ג בהגב"י או' יו"ד:

א

ונ) שם. אין לאפות יותר וכו' ואותם בני אדם שאופין ביו"ט יותר ויותר מהצריך להם בו ביום איסורא עבדי ואעפ"י שעושין הכל על הרוב ע"י עכו"ם בין בלישה בין בעריכה ואפיה אפ"ה אסיר דכל מה שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו. מאמ"ר או' יו"ד:

א

זנ) שם. אין לאפות יותר וכו' עיר א' שקצתם עשו פת ביו"ט ובאו האופים עכו"ם עם הנסרים ללוקחו והוליכוהו מחוץ למחנה ישראל ואפאוהו וחקרו רבני העיר וידעו שמכוונים מלאכתם ביו"ט וגם עשו שאור בליל יו"ט וקצת שרפו החלה ביו"ט וקצת רקדו וגדרו גדר והכריזו שכל פת שעשו ביו"ט לא יאכל עד לאחר יו"ט אין לפקפק עליהם ויישר כחם. הרמ"ז בתשו' סי' כ"ט. ברכ"י או' ג' זכ"ל או' יו"ד:

א

חנ) [סעיף ז'] מותר לסתם פי התנור וכו' כדי שישמור חומו. טור. לבוש. והוא כגון ע"ש שחל ביו"ט שצריך להטעין התבשילין לצורך מחר או לצורך יו"ט גופיה כדי שיצטמק המאכל. ועיין ב"י ולעיל סס"י רנ"ט:

א

טנ) שם. מותר לסתום פי התנור וכו' ואע"ג דאכתי איכא משום ממרח כשטח אותו בתנור היינו טעמא משום דמדינא בין גיבולו ובין טיחתו מותר משום דצורך אוכל נפש הוא והרי הוא כהבערה גופא לפי שבטיחה זו משתמר החום. אלא דגיבול אסור מפני שנראה שמגבל לצורך בניין. ב"י בשם הר"ן. והב"ח כתב דגיבול אסור משום דאפשר מעיו"ט אבל טיחה דא"א אלא ביו"ט שרי אעפ"י דממרח כיון דלצורך אוכל נפש הוא. וכ"כ הלבוש שני טעמים הנז' ומיהו עיין בח"א כלל צ"ב או' א' שהביא דעת הפו' שאוסרים במירוח וכתב שכ"מ לשון הש"ע שכתב רק מותר לסתום פי התנור משמע בלא מירוח יעו"ש. וכתב שם בתו' חיים על ח"א או' א' דאם אפשר ע"י עכו"ם או ע"י עצמו בלא מירוח יעשה שטוב לחוש לדברי המחמירין בדבר שאין בו הפסד כלל. וכתב עו"ש בתו' חיים דהא דמותר לסתום פי התנור דוקא שלא היה בתנור אש בשעת סתימתו אבל אם היה בתנור אש וסותמו אסור משום מכבה יעו"ש. ונראה דהא שכתב אסור משום מכבה היינו דוקא בדבר שא"צ כ"כ אלא ליפות אבל בדבר שאינו מתבשל בטוב בלא הטמנה אפי' מכבה מותר כמ"ש לעיל או' מ"א יעו"ש:

א

ס) שם. בטיט ורפש שעל שפת הנהר. שא"צ לגבל דטיט שעל שפת הנהר מגובל הוא. רש"י ביצה ל"ב ע"ב:

א

סא) שם. והוא שרככו מאמש או עשה בו סי' וכו' ר"ל אם צריך לרככו מרככו מאמש ואם א"צ לרככו עושה בו רק סי' ומנתקו לצד אחר משום הכנה:

א

סב) שם. או עשה בו סי' ונתקו לצד אחר. אבל בס' לחוד אסור משום דקעביד גומא ולהכי בעינן נמי דנתקו לצד אחר. ב"ח:

א

סג) שם. או עשה בו סי' וכו' וטיט שברחוב בנותן דעתו עליו מבע"י סגי ואעפ"י שלא עשה בו סי' דדוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו מאתמול אבל טיט שמונח ברחוב תלוש הוא ולא בעי סי' ומיהו דוקא בטיט שא"צ גיבול דומיא דעל שפת הנהר שמגובל מסתמא. מ"א ס"ק ט"ו. א"ר או' י"ז. חמ"מ או' ו' ר"ז או' ך' ומיהו בלבוש כתב דגם טיט ורפש שברחוב שנתרכך מאתמול יעשה בו סי' מעיו"ט במקום שרוצה ליקח וינתקו לצד אחר כדי שיהא מוכן ממש. וכ"כ ח"א כלל פ"ה או' ו' דמה שנוהגין העולם ליקח רפש מרחוב גם זה אסור אלא א"כ הוא כבר תלוש מעיו"ט ומונח בקרן זוית דאם לא כן בטל לגבי קרקע והוי כמחובר. וכ"כ קיצור ש"ע סי' צ"ח או' י"ב:

א

סד) שם. אבל לגבל טיט ביו"ט אסור. ואם גבלו מעיו"ט ונתייבש למחרתו וצריך ללחלחו במים לפי הטעם שכתבנו לעיל או' נ"ט שהאיסור משום שנראה שמגבל לצורך בנין אסור ולטעם משום דהיה אפשר לעשות מעיו"ט מותר דהא עשה מה שהיה אפשר לעשות מעיו"ט וא"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה אי איכא צורך גדול בדבר יש להקל ע"י עכו"ם:

א

סה) שם. ומותר לגבל עפר וכו' ואפי' למ"ד אפר בר גיבול (עיין לעיל סי' שכ"א או' צ"ב) כיון שמתייבש לשעתו וא"א לגובלו מעיו"ט מותר לגבלו בי"ט. המ"מ פ"ג דין יו"ד בשם הרשב"א. והב"ד ב"י. ט"ז סק"ח. מ"א ס"ק ט"ז, וכ"ה בעה"ק לרשב"א בבי"מ שער ב' או' ו' ולפי טעם זה לא שרינן לגבל אפר אלא במקום שלא ימצא טיט מגובל ומזומן מעיו"ט, וכ"כ בש"מ לדעת הרשב"א. והר"ן פ"ד דביצה כתב הטעם משום דלא מיחזי כמגבל לבניין דקיטמא לאו לבניין קיימא יעו"ש, ועיין לעיל או' נ"ט ודו"ק:

א

סו) שם. ומותר לגבל אפר וכו' ולדעת ר"ת אפר נמי אסור לגבלו ביו"ט ופי' מ"ש בגמ' (ביצה ל"ב ע"ב) קיטמא שרי היינו להניחו כך כשהוא יבש לסתום פי התנור וקמ"ל דלא גזרינן דלמא אתי לגבל. והב"ד הטור וב"י. וכ"פ רש"ל ביש"ש פ"ד דביצה סי' י"ד. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' י"ג, ט"ז שם. מ"א שם. א"ר או' ט"ז. ר"ז או' כ"א וכתב ויש לחוש לדבריו. והא"ר שם כתב וע"י עכו"ם יש להקל. וכ"כ ח"א כלל פ"ה או' ו' והיינו כל היכא דאיכא פלוגתא אפשר אמירא לעכו"ם שרי דהוי ספק דרבנן ומ"מ י"ל דלא בכ"מ אמרינן כן. א"א או' ט"ז. וכ"ז באפר שמותר לטלטלו ביו"ט ועל דרך שכתוב בסי' תצ"ח סעי' ט"ו יעו"ש. וכ"כ האחרונים:

א

(מ"א סקי"א) בה מאתמול כצ"ל:

ב

סקי"ד מדסתמו הרי"ף ורמב"ם דלא כהרא"ש כצ"ל:

א

כ' הד"מ כתב הב"י בתנור קטן שרי ואף על גב דאין אנו בקיאין איזה מקרי קטן או גדול ולכן כולם אסורים וכמ"ש הטור סי' תק"ד מ"מ מאחר שכ' הטור בסי' זה דמות' להסיק תנור חדש ש"מ דסתם תנורי' שלנו אינן נקראי' גדולים וכן נתבא' בי"ד סי' צ"ז עכ"ל, ועוד נ"ל להקל דהא אין דרכן של תנורים שלנו ליפחת ועוד דתנור גדול היינו שמחזיק י"ב עשרוני' של מצה עמ"ש סי' תמ"ז ומשמע מכאן ומל' הר"מ דעכ"פ אין איסו' להסיר תנור חדש דאינו נגמר בהסק' עד שיפיגנו בצונן וכמ"ש ס"ה ומיהו י"ל דוקא בתנורים שלהם שהיו עשוים כקדירה של חרס אבל בתנורים שלנו ודאי נגמרים בהיסק ראשון שהטיט מתייבש ומתחזק ע"י היסק וגרע מבישול קדירות חדשות שאסור כמ"ש ססי' תק"ב ועמ"ש ס"ה: בתוך התנור. לכאורה משמע דנקט תוך התנור משום דרגילין להיות שם עצים אחרים ולכן אף על פי שהם אינן רבים על אלו מותר להוסיף עליהן אבל נפל למקום שאין שם עצים אסור להרבות עליהן וכ"פ בי"ד סי' צ"ט ס"ו וכ"פ הר"ן והא דכתב סימן תק"א ס"ו בהג"ה דמותר להרבות על כלים שאני התם דהכלי עדיין היתר הוא אלא שאחר שיתחיל לישרף יהיה איסור ואין זה מבטל איסור:

ב

שלא יהיו כו' ניכרים. ויש"ש ס"ו כתב דאפי' ניכרים שרי ובלבד שלא יזיז עצי האיסור כשרואה אותן ואף על גב דבשאר איסור כשניכר לא שייך ביטול הכא מקלינן משום דמקלי קלי איסורא, והב"ח כתב למעשה צ"ע ועסי' תרכ"ו ס"א מ"ש:

ג

ומבטלן. אף על גב דדשיל"מ לא בטיל הכא כיון שאין נהנה מהם עד אחר שנשרפו אופה בהן פת מותר אבל אסור להתחמם בהן בשעת ביעורן או ליהנות לאורן (וכמ"ש סי' תרע"ז והע"ש לא ע"ש בטור) וכ"מ ברא"ש שכ' גבי לפידים שיכול לבטלם ברוב ולא כ"כ גבי פתילות עססי' תק"א וכ"מ בב"ק דף ק"א ע"ב וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים דף ה' דכל דבר שאין יכול ליהנות מהן בתחלת ביעורן אסור לשרוף בי"ט ע' סי' תמ"ו ואפשר לומר דשרי להתחמם בהן בשעת ביעורן דעכ"פ ההנאה באה לו מן החום וכבר כלה האיסור אבל ליהנות לאורן אסור דנהנה מן האור עצמו ולפי מ"ש סי' שכ"ה ס"ד לק"מ דמוקצה אינו אסור בהנאה ואיסור ההסקה משום טלטול עצים הוא וכ"מ סי' רע"ו ס"א:

ד

בתנור בשבת. דאע"ג דלא הוי הכנה ממש מ"מ הוי כעין הכנה דאורייתא ואין מבטלין איסור דאורייתא ובטור משמע דהוי דאורייתא וביש"ש כתב דהתלישה הוי הכנה גמורה ומ"מ משמע בר"ן דלא הוי הכנה דאורייתא כיון דאלו היה לו חולה היה רשאי לבשל באלו העצים אם כן שבת לעצמו הכינה ועסי' תקי"ג ואם נתלשו בי"ט לכ"ע אין אסורין בשבת אלא מדרבנן דמדאורייתא מותר להסיקן בי"ט עצמו אלא דאסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש ועוד דנולד הוא כמ"ש התוס' דף ב' וכ"כ המאור גבי עכו"ם שהביא דורון ובפ"ד דפסחים מצריך לתרווייהו ע"ש והרא"ש והרי"ף כתבו דה"ל נולד ואסרי להו רבנן גזירה שמא יעלה ויתלוש משמע דחד טעמא נינהו ע"ש [וא"כ] עצים שנשרו בי"ט מותר להסיקן בשבת ע"י עכו"ם ביטול ברוב ועססי' רע"ו ומ"ש סי' תמ"ה:

ה

מתקן מנא. והרא"ש כתב דמיחזי כמתקן מנא ולטעם זה אפי' יבש אסור, אא"כ הוכן לכך מעי"ט עססי' תק"ב:

ו

והאפר שבו. אבל אסור להשכיב העפר דמוקצ' הוא (ב"י ב"ח) ואם כן אפר שהוסק בי"ט ונצטנן נמי אסור כמ"ש סי' תצ"ח סט"ו ונ"ל דאם נצטנן וחזר והוחם שרי כמ"ש סי' ש"י ס"ג ועססי' תק"ט:

ז

מותר לגורפו. אפי' נפל לתוכו מעי"ט ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו (ב"י יש"ש) ערסי' תק"ט:

ח

תנורים שלנו. מ"מ אם התנור גדול וגרף מקצתו ואפשר לאפות באותו מקצת אלא שהוצרך לכבדו שלא יגע בפת ויחרך מקצתו אסור ובכיבוי לא אמרי' מתוך שהותר לצורך הותר' שלא לצורך (ב"ח) וערסי' תקי"ד ועסי' תק"ב ס"א בהג"ה דמשמע דאפי' לצורך אכילה דוקא בשעה שמתקן האוכל שרי לכבות ולא קודם לכן:

ט

ע"ג גחלים. ואף על פי שאפשר לצלות בשפוד או לבשל שרי כיון שאינו מכבה גמור שסופו מבעיר (הר"ן ומלחמות ובב"י סי' תקי"א) וא"כ צ"ע מ"ש כאן וה"ז כמניח בשר על גבי גחלים שהרי כאן הוי כיבוי גמור ושרי משום דא"א בע"א לכן נ"ל דס"ל כשפירש"י דכיבוי גמור הוא ושרי משום דחשיב א"א בע"א דרוצ' לאכלו כך וכיוצא בזה איתא בי"ד סי' ס"ט סי"ד לענין דשיל"מ ע"ש:

י

מותר להסיקן. שאינו נגמר בהסקה עד שיפיגנו בצונן (הרא"ש) ועמ"ש ס"א:

יא

כדי לאפות בהן מותר. ול"ד לליבון אבנים שאסור כמ"ש סי' תק"ח דהתם תיקונו של כלי הוא קודם לתשמישו שמשתמש בו אבל הכא בשעת תשמיש הוא שמתקנו לתשמישו (הר"ן) והתוס' כתבו כיון שהוא עושה ע"י משקין אינו ודאי חוסמן עכ"ל, וצ"ע מ"ש דאסור לבשל בקדירות חדשות כמ"ש ססי' תק"ב ונ"ל דקדירות מתחסמין ודאי ע"י משקין כצ"ל לדעת הרא"ש, והמרדכי כתב דמותר להפיג תנור משום דהוי מכשירי אוכל נפש שא"א לעשותו מעי"ט עכ"ל פירוש שלא ידע מאתמול שיוסק כ"כ שיצטרך להפיג' בצונן משא"כ קדיר' הו"ל לבשל בה מאתמול וליבון אבנים הוי חיסום ודאי:

יב

מותר לשרות. אבל אם כבר גרף רק שרוצה לגרוף פעם אחרת הגחלים הקטנים ליפות אסור מאחר שמכבה (יש"ש ב"ח) וכ"מ ברא"ש וטור אף על פי שהב"י כתב לדייק מדברי המ"מ שמותר לגרוף כדרכו בחול ואינו חושש אינו נ"ל דהא המ"מ כתב הואיל וא"א בלא כן משמע דאם אפשר לאפות בלא גריפה אסור לכן יש להחמיר וכתב האגודה אחר שכבדו התנור אסור לטבל המכבדת במים לכבותה שלא תשרף:

יג

מותר לאפות. כתב הא"ח בשם הרא"ה דוקא במתכוין להשביח הפת אבל בלא"ה אסור ע"כ ואין נראה כן מדברי הפוסקים (ב"י) ול"נ להחמיר אף על גב דבסי' תק"ג כ' אפי' עושה לצורך חול שרי לבשל בקדיר' א' שאני התם דחד טירחא הוא אבל הכא כל ככר צריך טירחא בפ"ע ועמ"ש שם:

יד

בתנורים שלנו. ורש"ל כתב מדסתמו הרי"ף והרמב"ם והרא"ש והטור ש"מ דאפי' בתנורים שלנו מותר ודוקא כשצריך לאכול אבל אם אין צריך לאכול רק שמערים לאכול מעט ממנו אסור עסי' תק"ג עכ"ל:

טו

מאמש. או שהי' דעתו על הטיט שברחוב (מרדכי) וכב"י איני יודע מה מלמדינו ול"נ דקמ"ל דאע"פ שלא עשה בו סימן שרי דדוקא בטיט שבנהר שעדיין מחובר לקרקע צריך לנתקו מאתמול אבל טיט שמונח ברחוב תלוש הוא ולא בעי סי' ומיהו דוקא בטיט שא"צ גיבול דומי' דעל שפת הנהר שמגובל מסתמא:

טז

לגבל אפר. ואפי' למ"ד בסי' שכ"ד ס"ג דמידי דלאו בר גיבול הוא נתינת מים זהו גיבולו מ"מ הכא שרי כיון דלצורך אוכל נפש הוא לשמור חומו אבל בטיט אסור דנרא' כמתקן לבנין וביש"ש פסק כר"ת דאסור לגבל האפר במים רק להניחו עליו כך עססי' רנ"ט:

א

{א} אופין בפורני וכו' – ואע"פ שצריכה היסק גדול ונפיש טרחא ולא חיישינן ג"כ שיאמרו לצורך חול הוא אופה והוא שצריך לפת הרבה שנזדמנו לו אורחים רבים וכדומה או שאין לו תנור קטן:

ב

{א} אופין בפורני וכו' – ואע"פ שצריכה היסק גדול ונפיש טרחא ולא חיישינן ג"כ שיאמרו לצורך חול הוא אופה והוא שצריך לפת הרבה שנזדמנו לו אורחים רבים וכדומה או שאין לו תנור קטן:

ג

{ב} ובלבד שלא תהא חדשה – היינו שלא הסיקו אותה קודם היסק של אפיה זו ואפילו היה ההיסק מבעוד יום ג"כ אסור לאפות וכדמסיים טעמא דחיישינן וכו':

ד

{ב} ובלבד שלא תהא חדשה – היינו שלא הסיקו אותה קודם היסק של אפיה זו ואפילו היה ההיסק מבעוד יום ג"כ אסור לאפות וכדמסיים טעמא דחיישינן וכו':

ה

{ג} שמא תפחת וכו' – מעזיבת התנור ותפול על הפת. ונתבאר בפוסקים דדוקא בפורני שהיא גדולה חיישינן שמא תפחת אבל בתנורים לא חיישינן לזה וכדמשמע לקמן סעיף ה' ומשמע ממחבר דתנורי פת שלנו הוי כפורני שבזמן הש"ס וא"כ יש לנו לאסור לאפות בתנור חדש אכן האחרונים צדדו להקל בזמננו שהתנורים נעשים מלבנים ונותן טיט בין לבנה לחברתה להדביקן יחד והם חזקים ואין מצוי כלל לפחת אלא שיש מצדדים לאיסור בתנורים שלנו מצד היסק ראשון שמיבש התנור ומחזקו והוא תיקון מנא אם לא שהוסק מבעוד יום וכנ"ל בס"ק ב' ויש מקילים בכל גווני ואם נעשה מכמה ימים ונתייבש אף שלא הוסק עדיין לית לן בה אף לדעת המחמירים [ח"א]:

ו

{ג} שמא תפחת וכו' – מעזיבת התנור ותפול על הפת. ונתבאר בפוסקים דדוקא בפורני שהיא גדולה חיישינן שמא תפחת אבל בתנורים לא חיישינן לזה וכדמשמע לקמן סעיף ה' ומשמע ממחבר דתנורי פת שלנו הוי כפורני שבזמן הש"ס וא"כ יש לנו לאסור לאפות בתנור חדש אכן האחרונים צדדו להקל בזמננו שהתנורים נעשים מלבנים ונותן טיט בין לבנה לחברתה להדביקן יחד והם חזקים ואין מצוי כלל לפחת אלא שיש מצדדים לאיסור בתנורים שלנו מצד היסק ראשון שמיבש התנור ומחזקו והוא תיקון מנא אם לא שהוסק מבעוד יום וכנ"ל בס"ק ב' ויש מקילים בכל גווני ואם נעשה מכמה ימים ונתייבש אף שלא הוסק עדיין לית לן בה אף לדעת המחמירים [ח"א]:

ז

{ד} ומחמין חמין וכו' – והרבותא הוא כנ"ל לענין פורני ומיירי ג"כ שצריך להרבה חמים או שאין מוצא מיחם קטן וכנ"ל:

ח

{ד} ומחמין חמין וכו' – והרבותא הוא כנ"ל לענין פורני ומיירי ג"כ שצריך להרבה חמים או שאין מוצא מיחם קטן וכנ"ל:

ט

{ה} אע"פ שעצים שנשרו וכו' – משום מוקצה שהרי הם מחוברין ביה"ש ועוד משום שמא יעלה ויתלוש וכמו שנתבאר לעיל סימן תק"א ס"ה:

י

{ו} בשבת שלפניו – משום דאין שבת מכין ליו"ט וכמו שיבואר לקמן סימן תקי"ג ס"ה:

יא

{ז} אם נשרו ביו"ט – וה"ה בהניחם עכו"ם בתנור שלא לדעת ישראל. ומיירי שהיו עוד עצים בתנור אלא שלא היה שם רוב כנגד העצים שנשרו דבכה"ג מוסיפין ומבטלים איסור דרבנן וכדמבואר ביו"ד סימן צ"ט ס"ה עיי"ש ואפילו להרמ"א שם שמחמיר מלבטל איסור לכתחלה אפילו בכה"ג מודה הכא משום דהאיסור נשרף וכדלקמיה:

יב

{ח} מרבה עליהן עצים מוכנים וכו' – ואע"ג דעצים אלו יש להם מתירין למחר ודבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל ואפילו באיסורי דרבנן איסור זה קילא טפי שהרי עיקר הנאת העצים בא לאחר הסקה שאופה בו [אם מחמם ביתו] ואז האיסור כבר אינו בעין ובכגון זה לא החמירו חכמים בשביל שהוא דבר שיש לו מתירין וגם אם ירצה אחר הסקה להעמיד קדירה לבשל נגד האש [או לחמם גופו או אפילו ליהנות לאור האש] בשעה שהעצים דולקים שרי דמוקצה אינו אסור בהנאה הבא מאליה רק דאסור לטלטל מוקצה או להשתמש בה אפילו בלי טלטול וכדלעיל בסימן תק"א במ"ב ס"ק כ"ג וכ"ד והכא שמשתמש בה בהיתרא בשביל אפיית פת מותר ממילא ליהנות גם בשאר הנאות אף על פי דלולא הנאות העצים מוקצים הם ויש מקילין גם להסיק לכתחלה בשביל להעמיד קדירה אז להתחמם כנגד המדורה דאע"פ שהעצים דולקים עדיין מ"מ עיקר הנאה הוא האכילה ובשעה שאוכל אינו נהנה אלא מחום שבתבשיל וחום זה כבר מופרד מהאש שבעצים שהם בעין וכן במחמם כנגד המדורה עיקר ההנאה בא לו מן החום וכבר כלה האיסור מיהו להסיק כדי ליהנות לאורה בודאי אסור שהרי הוא נהנה מהאש שהוא בעין וכדלקמן סימן תרע"ז ס"ד לענין נר חנוכה ועיין ביאור הלכה:

יג

{ט} שלא יהיו יהיו עצי האיסור ניכרים – דבניכרים לא שייך ביטול:

יד

{י} ובלבד שלא יגע בהן – ואע"ג דבשעה שמרבה עליהם עצים ומערב אותם העצים הקודמים מתנודדים ל"ח לזה דהוא כטלטול מן הצד:

טו

{יא} עד שיתבטלו ברוב – ואז כשמהפך בהם בעת הדלקתם מזוית לזוית בהיתרא קמהפך ומשמע דתיכף משעה שנתבטלו מותר להפוך בהם אע"פ שלא הדליקם עדיין. ודע דיש פוסקים המקילים בדין זה ביותר ולדידהו אפילו לא היה בתנור עצים כלל רק אלו שנשרו מן הדקל מותר ג"כ לערב ואפילו אם יהיו עצי איסור ניכרים לאחר עירוב ברוב ג"כ ל"ח רק שלא יזיז בעצי האיסור כשרואה אותן והכל מטעם הנ"ל שהאיסור נשרף והנאה באה לאחר שהאיסור אינו בעין ועיין בה"ל מה שכתבנו בזה:

טז

{יב} אסור להסיקן ביו"ט שלאחריו – לפי שתלישה זו מכינה אותם להסקה וכיון דבשבת אינם ראוים להסקה א"כ השבת מכינה אותם לצורך מחר שהוא יו"ט ואין שבת מכין ליו"ט:

יז

{יג} אפילו ע"י ביטול ברוב – דאיסור הכנה הוא מדאורייתא ובדאורייתא אין מבטלין איסור:

יח

{יד} אסור ליקח עץ וכו' – בין לח ובין יבש אף שראוי הוא להסקה ודוקא אם לא הכינו מעיו"ט:

יט

{יד} אסור ליקח עץ וכו' – בין לח ובין יבש אף שראוי הוא להסקה ודוקא אם לא הכינו מעיו"ט:

כ

{טו} דהוי ליה מתקן מנא – ואפילו אינו מתקנו כלל מ"מ הרי עושהו לכלי ביו"ט. וה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת מטעם זה אא"כ הכינו מעיו"ט וכן כל כה"ג ועיין בסימן תקי"ח ס"ז:

כא

{טו} דהוי ליה מתקן מנא – ואפילו אינו מתקנו כלל מ"מ הרי עושהו לכלי ביו"ט. וה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת מטעם זה אא"כ הכינו מעיו"ט וכן כל כה"ג ועיין בסימן תקי"ח ס"ז:

כב

{טז} תנור שנפל וכו' – מיירי בתנורים שבימי חכמי הש"ס וכדמסיים לקמיה שהיו כמו קדרה והפת היו טוחין בכותלי התנור וא"כ הגחלים שבקרקע התנור אין יכולים להפסיד לפת רק טיח טיט או לבנה שנופל והוא מגיע לפעמים עד מקום שהעיסה טוחה בכותל וחורך:

כג

{טז} תנור שנפל וכו' – מיירי בתנורים שבימי חכמי הש"ס וכדמסיים לקמיה שהיו כמו קדרה והפת היו טוחין בכותלי התנור וא"כ הגחלים שבקרקע התנור אין יכולים להפסיד לפת רק טיח טיט או לבנה שנופל והוא מגיע לפעמים עד מקום שהעיסה טוחה בכותל וחורך:

כד

{יז} מפני שהוא מטלטלו וכו' – והרי הוא מוקצה דהא אינו ראוי לשום דבר:

כה

{יז} מפני שהוא מטלטלו וכו' – והרי הוא מוקצה דהא אינו ראוי לשום דבר:

כו

{יח} האש והאפר – מפני שכל זמן שהוא חם אין עליו שם מוקצה וכדלעיל בסימן תצ"ח סט"ו. ולכאורה לפ"ז א"כ גם להוציא לגמרי את האפר מן התנור שרי ומ"ש משכיבין דנקט וכ"מ בסמ"ג ואפשר משום דיש אש באפר ובגריפת האפר יכבה האש אכן בהשכבה אפשר ליזהר שלא יכבה האש וכההיא דלעיל סימן תק"ב ס"א בהג"ה [אכן אח"כ מצאתי בפירוש המשניות להר"מ ומוכח דסובר דאפי' אפר לבד אסור להוציא ואפשר דשיטתו דגם זה חשיב כתיקון התנור או משום דהוא טרחא יתירה אחרי דאפשר לאפות בלא"ה]:

כז

{יח} האש והאפר – מפני שכל זמן שהוא חם אין עליו שם מוקצה וכדלעיל בסימן תצ"ח סט"ו. ולכאורה לפ"ז א"כ גם להוציא לגמרי את האפר מן התנור שרי ומ"ש משכיבין דנקט וכ"מ בסמ"ג ואפשר משום דיש אש באפר ובגריפת האפר יכבה האש אכן בהשכבה אפשר ליזהר שלא יכבה האש וכההיא דלעיל סימן תק"ב ס"א בהג"ה [אכן אח"כ מצאתי בפירוש המשניות להר"מ ומוכח דסובר דאפי' אפר לבד אסור להוציא ואפשר דשיטתו דגם זה חשיב כתיקון התנור או משום דהוא טרחא יתירה אחרי דאפשר לאפות בלא"ה]:

כח

{יט} אע"פ וכו' לא היה בו כדי לחרכו – דאם יוכל לחרוך הפת אפילו גריפת הטיט מותר וכדלקמיה:

כט

{יט} אע"פ וכו' לא היה בו כדי לחרכו – דאם יוכל לחרוך הפת אפילו גריפת הטיט מותר וכדלקמיה:

ל

{כ} היה אפשר לאפות ולצלות – ר"ל שלא היה נשרף:

לא

{כ} היה אפשר לאפות ולצלות – ר"ל שלא היה נשרף:

לב

{כא} דחשיב טלטול לצורך – וכפי שיבואר לקמן ס"ס תק"ט בהג"ה דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש וכתבו הפוסקים דכ"ז בשנפל הטיח היום או אפילו אתמול ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו אבל בהיה יכול לתקן מאתמול ולא תיקן מחמת שכחה אסור לגרוף ככל מכשירין שאפשר לעשות מבע"י שאסור לעשות ביו"ט ועיין בה"ל:

לג

{כא} דחשיב טלטול לצורך – וכפי שיבואר לקמן ס"ס תק"ט בהג"ה דמותר לטלטל מוקצה לצורך אוכל נפש וכתבו הפוסקים דכ"ז בשנפל הטיח היום או אפילו אתמול ולא ידע מזה או שלא היה לו שהות לתקנו אבל בהיה יכול לתקן מאתמול ולא תיקן מחמת שכחה אסור לגרוף ככל מכשירין שאפשר לעשות מבע"י שאסור לעשות ביו"ט ועיין בה"ל:

לד

{כב} ודוקא בתנורים וכו' – הלשון מגומגם קצת וברא"ש שממנו נובע דברים אלו איתא כן דלא התירו חכמים לגרף אלא טיח של תנור דהוא רק טלטול מוקצה אבל לגרף גחלים דבא לידי כיבוי עי"ז לא התירו וכ"ז בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת בכותלי התנור וא"כ אין הגחלים שבתחתיתו יכולין לשרוף הפת אלא לחרך מעט ולא יהיה הפת יפה ומשום זה לא התירו גריפת גחלים שבא לידי כיבוי אבל בתנורים שלנו שאופים בתחתית התנור אפילו גחלים מותר לגרוף מפני שא"א כלל לאפות זהו תוכן דברי הרא"ש וכן הוא כונת המחבר:

לה

{כב} ודוקא בתנורים וכו' – הלשון מגומגם קצת וברא"ש שממנו נובע דברים אלו איתא כן דלא התירו חכמים לגרף אלא טיח של תנור דהוא רק טלטול מוקצה אבל לגרף גחלים דבא לידי כיבוי עי"ז לא התירו וכ"ז בתנורים שלהם שהיו מדבקים הפת בכותלי התנור וא"כ אין הגחלים שבתחתיתו יכולין לשרוף הפת אלא לחרך מעט ולא יהיה הפת יפה ומשום זה לא התירו גריפת גחלים שבא לידי כיבוי אבל בתנורים שלנו שאופים בתחתית התנור אפילו גחלים מותר לגרוף מפני שא"א כלל לאפות זהו תוכן דברי הרא"ש וכן הוא כונת המחבר:

לו

{כג} כיון שאי אפשר וכו' – היינו שתשרף. ואם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי שיכול לאפות הפת בלי גירוף אלא דאתא לגרף הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת ושמא יהא נחרך בקצתו אסור. וכן אם גרף התנור מהגחלים הגדולים ונשארו גחלים קטנים וניצוצות באופן שלא ישרף הפת רק אפשר שיהא נחרך קצת במקום שיגעו אסור לגרפם פעם שניה משום כיבוי:

לז

{כג} כיון שאי אפשר וכו' – היינו שתשרף. ואם התנור גדול והגחלים מונחים במקום אחד בתנור ושאר התנור פנוי שיכול לאפות הפת בלי גירוף אלא דאתא לגרף הגחלים כדי שלא יהיו סמוכין לפת ושמא יהא נחרך בקצתו אסור. וכן אם גרף התנור מהגחלים הגדולים ונשארו גחלים קטנים וניצוצות באופן שלא ישרף הפת רק אפשר שיהא נחרך קצת במקום שיגעו אסור לגרפם פעם שניה משום כיבוי:

לח

{כד} מותר לגרפן מהאפר והגחלים – ואפילו במכבדת טבולה במים אם צריך לזה וכדלקמיה בס"ה:

לט

{כד} מותר לגרפן מהאפר והגחלים – ואפילו במכבדת טבולה במים אם צריך לזה וכדלקמיה בס"ה:

מ

{כה} והרי זה כמניח בשר ע"ג גחלים – לצלותו שאע"פ שמכבה הגחלים בתחלתו מותר מפני שהוא לצורך או"נ. ואין זה כמיתוק החרדל בגחלת של עץ בתוכו דאסור (כדלקמן בסי' תק"י ס"ג) מפני שהחרדל ראוי לאכול בלי כיבוי גחלת בו אלא מפונקים מכבים גחלת בתוכו ועוד שאפשר זה ע"י כיבוי גחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר [עבודת הקדש]:

מא

{כה} והרי זה כמניח בשר ע"ג גחלים – לצלותו שאע"פ שמכבה הגחלים בתחלתו מותר מפני שהוא לצורך או"נ. ואין זה כמיתוק החרדל בגחלת של עץ בתוכו דאסור (כדלקמן בסי' תק"י ס"ג) מפני שהחרדל ראוי לאכול בלי כיבוי גחלת בו אלא מפונקים מכבים גחלת בתוכו ועוד שאפשר זה ע"י כיבוי גחלת של מתכת והוא ראוי ומצוי יותר [עבודת הקדש]:

מב

{כו} אין סכין אותן בשמן וכו' – שדרכן היה לסוך לתנורים בעודן חדשים בשמן ולשפשף אותן כדי להחליקן ולצחצחן ואסור משום תקון כלי:

מג

{כו} אין סכין אותן בשמן וכו' – שדרכן היה לסוך לתנורים בעודן חדשים בשמן ולשפשף אותן כדי להחליקן ולצחצחן ואסור משום תקון כלי:

מד

{כז} אבל מותר להסיקן וכו' – ול"ד למלבן את הרעפים כדי לצלות עליהן שאסור כדלקמן בסימן תק"ח וכמו כן למבשל בקדרה חדשה שאסור לכמה פוסקים וכדלעיל בס"ס תק"ב ומשום דמתחסמת [מתחזקת] בליבון ובהיסק זה וכגומר כלי ביו"ט דמי צ"ל דתנור אינו נתחסם בהיסק שמסיקין בו בפנים ודעת מ"א דתנורים שבזמנינו מתחסמין שפיר ע"י היסק ראשון ואסור ויש חולקין עליו וכמו שכתבנו בס"א:

מה

{כז} אבל מותר להסיקן וכו' – ול"ד למלבן את הרעפים כדי לצלות עליהן שאסור כדלקמן בסימן תק"ח וכמו כן למבשל בקדרה חדשה שאסור לכמה פוסקים וכדלעיל בס"ס תק"ב ומשום דמתחסמת [מתחזקת] בליבון ובהיסק זה וכגומר כלי ביו"ט דמי צ"ל דתנור אינו נתחסם בהיסק שמסיקין בו בפנים ודעת מ"א דתנורים שבזמנינו מתחסמין שפיר ע"י היסק ראשון ואסור ויש חולקין עליו וכמו שכתבנו בס"א:

מו

{כח} ובלבד שלא יפיגם בצונן וכו' – שע"י הצונן הבא להם אחר היסק בעוד שהם חמין מתחזקין יותר והו"ל מתקן מנא:

מז

{כח} ובלבד שלא יפיגם בצונן וכו' – שע"י הצונן הבא להם אחר היסק בעוד שהם חמין מתחזקין יותר והו"ל מתקן מנא:

מח

{כט} כדי לאפות בהם – שלא ישרף הפת:

מט

{כט} כדי לאפות בהם – שלא ישרף הפת:

נ

{ל} מותר – אע"פ שממילא מתחסם לית לן בה ואע"ג דגבי ליבון רעפים לא משגחינן במה שכונתו כדי לצלות עליהם ואסור שאני התם שתיקונו של רעפים הם קודם לתשמיש שישתמש בהם אח"כ לצורך יו"ט אבל הכא הרי הפת מוכן להניחו בתנור אלא שצריך לקרר מעט התנור וא"כ בתיקונו הוא מתקן הפת ושרי ויש שכתבו דהפגת צונן אינו עושה רק חיסום כל דהו ולהכי שרו חכמים כל שאינו מכוין להדיא לחסמה:

נא

{ל} מותר – אע"פ שממילא מתחסם לית לן בה ואע"ג דגבי ליבון רעפים לא משגחינן במה שכונתו כדי לצלות עליהם ואסור שאני התם שתיקונו של רעפים הם קודם לתשמיש שישתמש בהם אח"כ לצורך יו"ט אבל הכא הרי הפת מוכן להניחו בתנור אלא שצריך לקרר מעט התנור וא"כ בתיקונו הוא מתקן הפת ושרי ויש שכתבו דהפגת צונן אינו עושה רק חיסום כל דהו ולהכי שרו חכמים כל שאינו מכוין להדיא לחסמה:

נב

{לא} לפיכך וכו' – ר"ל אם הוסק התנור יותר מדאי וחושש שלא ישרף הפת שורה המכבדת במים כדי לצנן בו את התנור וגם כדי לגרוף בו עוד הגחלים הדקים שנשארו אחר הגריפה הראשונה וכ"ז שרי אע"פ שמכבה כיון שהוא צורך אוכל נפש וכבר כתבנו דבזה וכן בההיא דמפיג התנור הוא דוקא אם בלא זה יתקלקל הפת אבל אם לא יתקלקל רק שיהיה מתחרך מעט ולא יהיה נאה אסור מאחר שהוא מכבה וכתבו הפוסקים דלאחר שכיבד התנור אסור לטבול המכבדת במים שלא תשרף מפני ניצוצי אש שיש בה שהרי הוא כיבוי שלא לצורך אוכל נפש ואפילו אם הוא צריך לה עוד לאפיה ביום זה:

נג

{לא} לפיכך וכו' – ר"ל אם הוסק התנור יותר מדאי וחושש שלא ישרף הפת שורה המכבדת במים כדי לצנן בו את התנור וגם כדי לגרוף בו עוד הגחלים הדקים שנשארו אחר הגריפה הראשונה וכ"ז שרי אע"פ שמכבה כיון שהוא צורך אוכל נפש וכבר כתבנו דבזה וכן בההיא דמפיג התנור הוא דוקא אם בלא זה יתקלקל הפת אבל אם לא יתקלקל רק שיהיה מתחרך מעט ולא יהיה נאה אסור מאחר שהוא מכבה וכתבו הפוסקים דלאחר שכיבד התנור אסור לטבול המכבדת במים שלא תשרף מפני ניצוצי אש שיש בה שהרי הוא כיבוי שלא לצורך אוכל נפש ואפילו אם הוא צריך לה עוד לאפיה ביום זה:

נד

{לב} תנור מלא פת אע"פ שא"צ וכו' – יש מן הפוסקים שסוברין דוקא במתכוין שעי"ז יושבח הפת אבל במתכוין לצורך חול אסור ואף דלעיל בסימן תק"ג לענין מילוי קדרה בשר אפילו עושה לצורך חול שרי מפני שעי"ז משתבח הבשר שצריך ליו"ט שאני התם דחד טרחא הוא אבל הכא כל כיכר צריך טרחא בפ"ע:

נה

{לב} תנור מלא פת אע"פ שא"צ וכו' – יש מן הפוסקים שסוברין דוקא במתכוין שעי"ז יושבח הפת אבל במתכוין לצורך חול אסור ואף דלעיל בסימן תק"ג לענין מילוי קדרה בשר אפילו עושה לצורך חול שרי מפני שעי"ז משתבח הבשר שצריך ליו"ט שאני התם דחד טרחא הוא אבל הכא כל כיכר צריך טרחא בפ"ע:

נו

{לג} והיו מדבקים הפת בדפנותיהם – ובמקומות שאין דרכן לדבק גדול וקטן שוה לאיסור:

נז

{לג} והיו מדבקים הפת בדפנותיהם – ובמקומות שאין דרכן לדבק גדול וקטן שוה לאיסור:

נח

{לד} אבל בתנורים שלנו וכו' – הטעם משום שבכל ככר וככר איכא טרחא בעריכה ואפיה ולכן לא שרי לאפות יותר כל שאין הפת נאפה יותר יפה מצד מילוי התנור. ואפילו ע"י עכו"ם אסור:

נט

{לד} אבל בתנורים שלנו וכו' – הטעם משום שבכל ככר וככר איכא טרחא בעריכה ואפיה ולכן לא שרי לאפות יותר כל שאין הפת נאפה יותר יפה מצד מילוי התנור. ואפילו ע"י עכו"ם אסור:

ס

{לה} אין לאפות יותר וכו' – ויש פוסקים שמתירין אף בתנור שלנו ודוקא כשצריך באמת עכ"פ פת אחד ליו"ט אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט ממנו כדי להתיר לו האפיה אסור. ובשעת הדחק כגון מי שלא הניח ערובי תבשילין וצריך לו פת לשבת יש לסמוך על דעה זו לאפות קודם אכילת שחרית אם צריך עכ"פ לפת אחד בו ביום עצמו אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט כדי להתיר לו האפיה אסור אף שעושה זה בשביל שבת. והאופים שמכוונים לעשות מלאכתם ע"י עכו"ם ביו"ט כדי שיהיה מוכן להם הפת תיכף למוצאי יו"ט ומערימין לאכול מהם פת אחד בו ביום עושין איסור לכו"ע:

סא

{לה} אין לאפות יותר וכו' – ויש פוסקים שמתירין אף בתנור שלנו ודוקא כשצריך באמת עכ"פ פת אחד ליו"ט אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט ממנו כדי להתיר לו האפיה אסור. ובשעת הדחק כגון מי שלא הניח ערובי תבשילין וצריך לו פת לשבת יש לסמוך על דעה זו לאפות קודם אכילת שחרית אם צריך עכ"פ לפת אחד בו ביום עצמו אבל אם אינו צריך רק שמערים לאכול מעט כדי להתיר לו האפיה אסור אף שעושה זה בשביל שבת. והאופים שמכוונים לעשות מלאכתם ע"י עכו"ם ביו"ט כדי שיהיה מוכן להם הפת תיכף למוצאי יו"ט ומערימין לאכול מהם פת אחד בו ביום עושין איסור לכו"ע:

סב

{לו} מותר לסתום פי התנור – כגון ע"ש שחל ביו"ט שצריך להטמין התבשילין למחר או ביום טוב גופא שיצטמק המאכל יותר:

סג

{לו} מותר לסתום פי התנור – כגון ע"ש שחל ביו"ט שצריך להטמין התבשילין למחר או ביום טוב גופא שיצטמק המאכל יותר:

סד

{לז} בטיט ורפש שעל שפת הנהר – שמפני רוב המים מצוי שהם מרוככים ואינם צריכין גיבול ואע"ג דמ"מ צריך למרח אותם ע"ג התנור בשעת סתימה וממרח ג"כ אב מלאכה היא מירוח שאני שא"א לעשותה מעיו"ט ומותר לצורך אכילה:

סה

{לז} בטיט ורפש שעל שפת הנהר – שמפני רוב המים מצוי שהם מרוככים ואינם צריכין גיבול ואע"ג דמ"מ צריך למרח אותם ע"ג התנור בשעת סתימה וממרח ג"כ אב מלאכה היא מירוח שאני שא"א לעשותה מעיו"ט ומותר לצורך אכילה:

סו

{לח} והוא שרככו מאמש – הלשון מגומגם דהא איירינן במרוכך. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

סז

{לח} והוא שרככו מאמש – הלשון מגומגם דהא איירינן במרוכך. ועיין בבה"ל מה שכתבנו בזה:

סח

{לט} או עשה בו סימן – משום הכנה:

סט

{לט} או עשה בו סימן – משום הכנה:

ע

{מ} ונתקו לצד אחר – דאל"ה עושה גומא בנטילתו [ב"ח] וברפש או טיט מרוכך שברחוב שתלושים הם מן הקרקע דעת מ"א שא"צ שום סימן וניתוק רק שיהיה דעתו עלייהו מעיו"ט לסתום בהם פי התנור ומהלבוש משמע שאין לחלק בזה ועיין בבה"ל שהבאנו ראיה לדברי הלבוש:

עא

{מ} ונתקו לצד אחר – דאל"ה עושה גומא בנטילתו [ב"ח] וברפש או טיט מרוכך שברחוב שתלושים הם מן הקרקע דעת מ"א שא"צ שום סימן וניתוק רק שיהיה דעתו עלייהו מעיו"ט לסתום בהם פי התנור ומהלבוש משמע שאין לחלק בזה ועיין בבה"ל שהבאנו ראיה לדברי הלבוש:

עב

{מא} אבל לגבל וכו' – יש שכתבו הטעם דגיבול זה לסתום התנור הוא רק מכשירי אוכל נפש שאינו מותר רק בא"א לעשותו מעיו"ט והכא הלא אפשר היה לגבלו מקודם ולפי טעם זה יש בזה איסור תורה ויש שכתבו דלסתום התנור כדי שיתבשל או כדי שיצטמק המאכל מיקרי אוכל נפש גופיה כהבערה ואפ"ה אסור חכמים משום דיאמרו דמגבל לבנין:

עג

{מא} אבל לגבל וכו' – יש שכתבו הטעם דגיבול זה לסתום התנור הוא רק מכשירי אוכל נפש שאינו מותר רק בא"א לעשותו מעיו"ט והכא הלא אפשר היה לגבלו מקודם ולפי טעם זה יש בזה איסור תורה ויש שכתבו דלסתום התנור כדי שיתבשל או כדי שיצטמק המאכל מיקרי אוכל נפש גופיה כהבערה ואפ"ה אסור חכמים משום דיאמרו דמגבל לבנין:

עד

{מב} טיט – וה"ה עפר דבר גיבול הוא:

עה

{מב} טיט – וה"ה עפר דבר גיבול הוא:

עו

{מג} ומותר לגבל אפר – לא מיבעיא למ"ד שאין חייבין בשבת על גיבול אפר משום דאין מתדבק ע"י הגיבול בודאי שרי אלא אפילו למ"ד בגמרא דבדבר שאינו בר גיבול כגון באפר משעה שנתן בו מים חייב מ"מ הכא מותר דהא לצורך אוכל נפש הוא ושני הטעמים דלעיל לא שייכי גבי אפר שהרי מעיו"ט לא היה אפשר לו לגבל שאפר אינו מחזיק מים ומתייבש וטעם שני דמחזי כמגבל לבנין ג"כ לא שייכי באפר שאין מגבלין אפר לבנין וכו"ע ידעי דלצורך התנור מכין לה ומ"מ אם יש לו טיט מגובל אסור לגבל אפר ביו"ט ויש שכתבו להחמיר בגיבול אפר ביו"ט. ואע"פ שאינו כן מעיקר הדין מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. וכ"ז מיירי באפר שהסיקו מעיו"ט דאינו מוקצה וכדלעיל סימן תצ"ח סט"ו:

עז

{מג} ומותר לגבל אפר – לא מיבעיא למ"ד שאין חייבין בשבת על גיבול אפר משום דאין מתדבק ע"י הגיבול בודאי שרי אלא אפילו למ"ד בגמרא דבדבר שאינו בר גיבול כגון באפר משעה שנתן בו מים חייב מ"מ הכא מותר דהא לצורך אוכל נפש הוא ושני הטעמים דלעיל לא שייכי גבי אפר שהרי מעיו"ט לא היה אפשר לו לגבל שאפר אינו מחזיק מים ומתייבש וטעם שני דמחזי כמגבל לבנין ג"כ לא שייכי באפר שאין מגבלין אפר לבנין וכו"ע ידעי דלצורך התנור מכין לה ומ"מ אם יש לו טיט מגובל אסור לגבל אפר ביו"ט ויש שכתבו להחמיר בגיבול אפר ביו"ט. ואע"פ שאינו כן מעיקר הדין מ"מ המחמיר תבוא עליו ברכה. וכ"ז מיירי באפר שהסיקו מעיו"ט דאינו מוקצה וכדלעיל סימן תצ"ח סט"ו:

א

(מ"א ס"ק ד') משמט דחד טעמא נינהו. נ"ב ולי נראה דה"פ הרי"ף והרא"ש אסרו להו רבנן כלו' שאסרו חכמים עוד מטעם חדש גזירה שמא יעלה ויתלוש וא"ת הכל קשה למה צריך לב' טעמים וע"ק דהא עצים שנשרו מילתא דלא שכיח ואמאי גזרו בהו רבנן שמא יעלה ויתלוש וניחא לי בזה דאם יושב ומצפה לא שייך טעמא דנולד כמ"ש תוספות בחולין דף י"ד בד"ה מחתכין אך אם יושב ומצפה שכיח שנושרין אם כן אסו' שמא יעלה ויתלוש. וא"ת ל"ל הנך טעמים כיון דביו"ט אחר שבת אסור משום הכנה י"ט דעלמא גזרינן משום יום טוב אחר שבת כדאמרינן לעיל גבי ביצה תי' מהר"ם שיף ומגן אברהם וט"ז גם דברי מהרש"א יש לכוונתם על דרך זה והוא הנכון דלא דמי לביצה דהתם גזרי' אי שרי ביצה נולד ביו"ט שרינן נמי ביצה הנולדה ביו"ט אחר שבת אבל הכא ליכא למגזר אם שרינן ביום טוב עצים שנשרו אתי למטעי אם נשרו עצים בשבת למשרי ביום טוב דבין י"ט לשבת לא טעו אינשי ולשיטת הר"ן בלא"ה לא קשה דיום טוב אחר שבת היא גופא מדרבנן ואי נגזור יום טוב אטו יו"ט אחר שבת הוי גזירה לגזירה. ומעתה קשה מאד על שיטת מהרש"ל דהוי הכנה דאורייתא ובפ"ק בס' יש"ש סי' י"ו בהשיגו על ר' יחיאל ע"ש לא ניחא ליה להך תו' ראשון א"כ הקושיא במ"ע ופסק ר' יחיאל שריר וקים:

א

מג"א סק"ב ויש"ש ס"ו כ' דאפי'. ע' בתשו' הרשב"א סי' תפ"ה בסופו:

ב

מג"א סק"ג גבי פתילות. ע' בב"י סי' תקנ"ד שכ' בשם הרוקח דלדברי האוסרים להדליק באותו שמן מרבה עליו שמן אחר ומותר עיי"ש:

ג

שם וצ"ע דהתוס' כתבו בפסחים. לא ידעתי הדמיון דהתם דעיקר הבערה משום המצוה. אלא דלאחר דנעשה מצותו ונעשה גחלת יכול להנות ממנו בזה דמי לנדרים ונדבות דאמרי' משלחן גבוה קזכי. משא"כ בעלמא בכל ענין שרי ה"ק עקיבא. ומצאתי אח"ז כ"כ במשבצות זהב ליו"ד סי' צ"ט סי"ב:

א

חמין באנטיכי. פי' שמשמר החום הרבה אפי' אחר י"ט ולא אמרי' שמחמם בי"ט לצורך חול:

ב

מרבה עליה' כו'. אע"ג דאין מבטלין איסו' לכתחלה ש"ה דמקלי קלי האיסור ואין נהנין ממנו רק עד אחר שנשרף ואינו בעין וגם האיסור הוא דרבנן וע' בי"ד סי' צ"ט ס"ו לענין שאר איסורי דרבנן:

ג

אבל אם נפלו בתנור בשבת. שאז אסור מן התור' משום הכנה דכתיב והכינו את אשר יביאו אין שבת מכין לי"ט ובאיסור דאוריית' אין מבטלין איסור לכתחלה בכל גווני:

ד

דה"ל מתקן מנא. מטעם זה נראה דה"ה דאסור ליקח עץ לעשות ממנו בריח להבריח הדלת דה"ל ג"כ מתקן מנא אא"כ תקנו מעי"ט כמבואר בסי' שי"ג:

ה

תנור שנפל לתוכו כו'. סעיף זה הוא לשון הטור ונכנס בו ביאור הב"י ולעד"נ הביאור בדרך אחר כמ"ש בס"ד. שנינו במשנה אין שוברין החרס ואין חותכין הנייר לצלות בו מליח ואין גורפין תנור וכיריים אבל מכבשין ואמרי' בגמרא מ"ט משום דקא מתקן מנא ופירש"י דטעם זה קאי גם אאין גורפין ואתיא כרבנן דס"ל מכשירי אוכל נפש אסור ותו בגמר' אין גורפין תנור תנא ר' חייא בר יוסף ואם א"א לאפות אא"כ גורפו מותר פירש"י זהו כר"י דס"ל מכשירי אוכל נפש מותר כל שא"א לעשותו מעי"ט וכ' הרא"ש הך גריפה מיירי בנפל בתנור מהטפילה ומהטיח של תנור וא"צ כ"כ בגריפה זו אלא שיהא הפת נאה שלא יגע בפת וצלי ויחרך ואפ"ה התירוה דאין בה אלא טלטול בעלמא וכו' עכ"ל ועפ"ז כתב הטור וז"ל תנור שנפל לתוכו מטיח הטיט אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפה אסור לגורפו אבל מותר להשכיב האש והאפר שבו כדי שיהא חלק ולא יגע בפת אבל אם צריך לגורפו אפי' אם אפשר לאפות ולצלות בו בלא גריפ' אלא כדי ליפות הפת והצלי כדי שלא יגע בו הטיט ויחרך שרי עכ"ל וביאר ב"י דהטור והרא"ש חולקים עם רש"י דפי' איסור הגריפ' משום תיקון מנא ולהרא"ש וטור הוא משום טלטול שלא לצורך ול"נ דגם רש"י ס"ל טעם דהרא"ש ולא נקט במתני' טעם תיקון מנא אלא לרבנן דאסרי מכשירי אוכל נפש בכל גווני אבל לר' יהוד' דס"ל מותר במכשירים בא"א מעי"ט ה"נ א"א מעי"ט דנפל בי"ט או דנפל בעי"ט ולא ידע מזה אין כאן איסור תיקון מנא רק משום טלטול והיינו ברייתא דר"ח בר' יוסף והוכרח רש"י לזה דבמתני' שנאו לגריפת תנור בהדי אינך דודאי הטעם משום תיקון מנא ותו דבמתני' משמע אפי' היכא דלא אפשר בלא גרופה אסור לגרוף והיינו משום תיקון מנא דלא שייך בו היתר אוכל נפש אבל ברייתא דמתיר בלא אפשר ע"כ לא ס"ל משום תיקון מנא והיינו כרבי יהודה ואפ"ה אסור במקום שאפשר בלא גריפ' וע"כ הטעם משום טלטול ואנן קי"ל כר"י כמ"ש סי' תק"ט ע"כ גם רש"י ס"ל הדין הזה כמו הרא"ש וטור אלא דפי' המשנה אינו כן בין לרש"י בין להרא"ש. עוד כ' ב"י לבאר דברי הטור על ג' חלוקים דאם אפשר לאפות בלא גריפה ולא יתחרך אסור לגרוף משום טלטול אבל להשכיב האש ואפר מותר כדי שלא יגע בו כלל אע"פ שמכח הנגיעה לא יהיה חירוך אבל אם יש בטוח שנפל כדי לחרך פת ע"י הנגיעה מותר דחשיב טלטול לצורך ומשמע דהא דמשכיב היינו אש ואפר אבל לא עפר טיח שנפל ודלא כרש"י שכתב משכיב אפר ועפר כו' ע"כ ותמוה לי היאך שייך לחלק בנגיעה לענין שלא יהא נחרך דודאי יהיה נחרך אם תגע בו האש ופסוק מלא הוא היחת' איש אש בחיקו וגו' ותו דלמה באמת יהיה מותר להשכיב במקום שלא יגיע ההיזק כלל להפת ותו דלמה לא נקט רבותא בריש' דאפי' במקום שיש חשש נגיע' באש או טיט אסור לגרוף כיון שאין בו כדי חירוך ונלע"ד דאין כאן אלא ב' חלוקות דכל שנוגע ודאי יחרך אלא דיש כאן ב' קלקולי' הא' מחמת הטיט שנפל שם באם יגע יחרך ולזה אין תיקון כ"א בגריפה והשני מחמת האש שיגע ולזה יש תקנה בלא גריפה אלא השכבה לחוד ע"כ אמר הטור דאם אפשר לאפות בלא גריפה כי אין חשש נגיעה בטיט אל הפת אסור לגרוף הטיט ובכלל זה גם האש והאפר אסור לגרוף וזה אפי' אם יש חשש נגיעה באש וישרף מ"מ אסור לגרוף כיון שיש היתר בהשכבת האש והאפר לא נתיר לו יותר ומ"ה לא זכר כאן להשכיב הטיט שנפל לאסור בו הגירוף אפי' ביש חשש נגיעה שאין מועיל השכבה לטיט שהוא דבר גס וצריך דוקא גירוף משא"כ באש ואפר שמועיל לו השכבה שהוא דבר דק ולא לחנם נקט רש"י משכיבין האפר והעפר ולא נקט הטיט כמו שהתחיל בו שם אלא דודאי מיירי מעפר שנעשה דק ממה שנפל מטפול התנור ונעשה כאפר ומהני לו השכבה דינו כמו אפר ואש ואסור בגירוף אפי' אם הוא בענין שחושש שיגע בו אבל בדבר גס כמו חתיכת טיט לא שייך בו השכבה אלא גריפה ובזה יש חילוק אם אין בו חשש נגיעה אסור לגרוף זהו דין הרישא אבל אם יש חשש נגיעה בטיט ממילא ודאי יחרך זהו דין הסיפא דבשביל חשש נגיע' שהיא אירוך מותר אפי' לגרוף כיון דאין השכב' מועלת לזה נמצא דעיקר החילוק בין רישא לסיפא אם יש חשש נגיעה בטיט או לא אלא שהכניס בנתיים דין ההשכב' שזה מיירי אפי' בתנור שלם שירא מנגיעת האש להורות ששם יש דין אחר כיון שמועיל לו השכבה וע"כ אסור לגרוף אפי' יש חשש נגיעה משא"כ בחשש נגיע' בטיט שהוא דבר גס ואין לו תיקון כ"א בגירוף קמ"ל בסיפא דזה מותר אפי' לגרוף כדי להנצל מהנגיעה שהיא החירוך בודאי כנלע"ד בביאור דברי הטור:

ו

כיון שא"א לאפות כו'. בטור כתוב אבל בתנורים שלנו שמכבים הגחלים בגריפתן אם אפשר לאפות זולתה אלא שרוצה לגרוף כדי לייפות הפת אסור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר עכ"ל ותמה ב"י כיון שסתם תנורי' דידן א"א בלא גריפה לא היה לכתוב אם אפשר בלא גריפה וע"כ כתב כאן בש"ע באמת כן גם רש"ל הקשה כן ותי' דמיירי בגחלים דקים שנשארו אחר כיבוי הראשון ול"נ דלק"מ דודאי אין אפשרות להושיב הפת על הגחלים אלא צריך לפנות מקום למושב הפת ולכבות שם הגחלים אלא דהטור מיירי במה שגורף כל הגחלים שבתנור ומכבה אותן ובזה חילוק שאם אין הכרח להאפיה בשביל זה אסור אפי' אם מהני גריפת כל התנור כדי ליפותו ואע"ג דמצינו בגמ' דא"ל ר"ח לדביתהו חזי דאנא ריפתי מעלי' בעי ורמז לה שתגרף התם הי' הפת מתחרך מחמת הטיט שנפל משא"כ בתנורים שלנו שאנו גורפין התנור בשביל יפוי לחוד בלי חשש חירוך וזהו שמסיק הטור אבל אם א"א לאפות בלא גריפ' מותר פי' שיש חשש חירוך מחמת הגחלים שיש סביבו והשכב' לא שייך בתנורים דידן כיון שהלחם על קרקע התנור מותר לגרוף כל התנור. והקש' מו"ח ז"ל דלמה יאס' הכיבוי כדי לייפותו כיון דמותר בשביל אוכל נפש נימא ביה מתוך שהותרו לצורך הותר נמי שלא לצורך כיון שיש בו צורך קצת כדאמרי' בהבער' מתוך כו' כמ"ש סי' חצ"ה ותי' ע"פ דברי התוס' בפ"ב דף כ"ג ד"ה ע"ג חרס דדוקא גבי הבער' אמרינן מתוך כו'. כיון שיש לפעמים לצורך תיקון אוכל נפש מה שאין כן בכיבוי שלעולם אינו לצורך תיקון אוכל נפש ואפי' להרא"ש דכתב כאן דכיבוי לצורך אוכל נפש מותר מ"מ אין זה קרוי אוכל נפש. דאינו אלא להציל שלא יזיקנו חום האש אבל הכריע בשולחן ערוך יפה כאן שמותר הכיבוי גם בשביל הייפוי לחוד דהכל היא צורך אוכל נפש והוא דעת הרשב"א:

ז

ובלבד שלא יפיגם בצונן. שזהו עיקר הגמר של חיזוק הכלי והוה מתקן מנא:

ח

ומותר לגבל האפר. כ"כ הרמב"ם ורי"ף ור"ת הקש' ע"ז דהא אפר בר גיבול הוא וכמ"ש סי' שכ"ד תי' ה' המגיד דכיון דא"א לעשות גיבול זה מעי"ט שמתיבש לשעתו הלכך מותר לגבלו בי"ט משום אוכל נפש ורש"ל פסק כיון דלר"ת והרא"ש אסו' אין להתיר בגיבול האפר במים בי"ט: