שולחן ערוך, אורח חיים ר״ח: דין ברכה מעין שלש אחרי ה' מיני פירות וה' מיני דגן. ובו יח סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דין ברכה מעין שלש אחרי ה' מיני פירות וה' מיני דגן. ובו יח סעיפים:
על חמשת המינים שהם גפן ותאנ' ורימון וזית ותמרה מברך לאחריהם ברכה אחת מעין שלש:

ב

חמשת מיני דגן ששלקן או כתשן ועשה מהם תבשיל כגון מעשה קדירה הריפות וגרש כרמל ודייסא אפילו עירב עמהם דבש הרבה יות' מהם או מינים אחרי' הרבה יות' מהם מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף על המחיה אבל אם לא נתן הדגן בתבשיל אלא לדבקו ולהקפותו בטל בתבשיל:

ג

כשנותני' קמח לתוך שקדים שעושי' לחולה אם עושים כן כדי שיסעוד הלב מברך בורא מיני מזונות ואם לדבק בעלמא אינו מברך בורא מיני מזונות וטוב להחמיר ולגמעו בתוך הסעודה לאחר ברכת המוצי' ופטור ממנה:

ד

אכל דגן חי או עשוי קליות או שלוק והגרעינין שלמים אינו מברך אלא בורא פרי האדמה ולאחריו בורא נפשות: הגה והא דמברך לפניו בורא פרי האדמה היינו באוכל חטין וכיוצא בהן דראוין לאכול כך אבל האוכל שעורי' שלמים אפי' קלויין באש אינן ראוין לאכול רק ע"י הדחק ואין מברך לפניהם רק שהכל. [כל בו וכן משמע מדברי רשב"א שמה שהשוה חיטין לשעורין לברכ' אחרונה משמע ולא בראשונה] והתוספות נסתפקו אם יברך לאחריו ברכ' מעין שלש ולכך כתבו שנכון שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה ויפטרנו ברכת המזון:

ה

קמח אפי' של חיטים מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות לא שנא נטחן דק דק לא שנא נטחן קצת ועדיין יש בו טעם של חיטים לא שנא קמח של קליות:

ו

קמח של אחד מחמשת מיני דגן ששלקו [פי' בשלו הרבה] ועירבו במים או בשאר משקין אם היה עבה כדי שיהיה ראוי לאכיל' וללועסו [פירו' לטחון אותו בפה] מברך בורא מיני מזונות ואחריו על המחיה ואם היה רך כדי שיהא ראוי לשתיה מברך עליו שהכל ואחריו בורא נפשות:

ז

הכוסס [פירוש האוכל] את האורז מברך עליו בורא פרי האדמה ואחריו בורא נפשות ואם בשלו הגה עד שנתמעך [ב"י בשם הרא"ש והר"י] או שטחנו ועשה ממנו פת מברך עליו בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות והוא שלא יהא מעורב עם דבר אחר אלא אורז לבדו ואם עירב ממנו בתבשיל אחר והתבשיל האחר הוא הרוב מברך עליו כברכת אותו תבשיל:

ח

על פת דוחן ופליזו או של שאר מיני קטניות מברך שהכל ואחריו בורא נפשות: הגה העושה תבשיל משאר מיני קטניות אם נשארו שלימים וטובים מבושלים כמו חיין מברך בורא פרי האדמה ואם נתמעכו לגמרי או שאינן טובים מבושלים כחיין מברך שהכל. [וכן פירש הב"י דברי הטור]:

ט

עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניו' עם קמח של חמשת מיני דגן ובשלו בקדירה מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה ואם עשה ממנו פת מברך המוציא וברכת המזון ודוקא שיש באותו קמח מחמשת המינים כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס אבל אם אין בו זה השיעו' מחמשת המינים אינו מברך לבסוף בהמ"ז אלא בתחלה מברך המוציא כיון שיש בו טעם דגן אע"פ שאין בו כזית בכדי אכילת פרס ולבסוף על המחיה ואם בשלו בקדירה מברך תחלה בורא מיני מזונות ואחריו בורא נפשות:

י

בברכה אחת מעין שלש של פירות דחוצה לארץ חותם על הארץ ועל הפירות ובא"י חותם על הארץ ועל פירותיה ואם בח"ל אוכל מפירות הארץ חותם ג"כ על פירותיה:

יא

בברכה מעין שלש דיין אינו חותם על הגפן ועל פרי הגפן אלא על הארץ ועל פה"ג או על הארץ ועל הפירות:

יב

מזכירין בה מעין המאורע בשבת וי"ט ור"ח אבל לא בחנוכה ופורים אם אכל פירות מז' מינים ואכל מיני מזונות ושתה יין יכלול הכל בברכה אחת ויקדים המחיה ואח"כ הגפן ואח"כ העץ ויאמר על המחיה ועל הכלכלה ועל הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ וחותם על הארץ ועל המחיה ועל פרי הגפן ועל הפירות:

יג

אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים אינו צריך לברך על התפוחים בורא נפשות שגם הם בכלל ברכת על העץ שגם הם פרי העץ הם אבל אם אכל תפוחים ושתה יין צריך לברך בורא נפשות על התפוחים וכ"ש אם אכל בשר או פרי האדמה ושותה יין או אכל מז' המינים שצריך לברך על כל אחת ואחת וה"ה אם אכל בשר ודגים ואכל מחמשת מינים אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר ואת הדגים:

יד

שתה יין ובירך בפה"ג ואכל ענבים צריך לברך עליהם בורא פרי העץ וכן בברכה אחרונ' צריך להזכיר על העץ ועל פרי העץ:

טו

אם בדיעבד בירך על הענבים בפה"ג או אחריהם על הגפן יצא:

טז

שתה יין ומים אין לו לברך על המים בורא נפשות שברכת היין פוטרת כשם שבברכה ראשונה יין פוטר כל מיני משקים:

יז

ברכת שלשה אינה פוטרת מעין שלשה שאם אכל דייסא אין ברכת המזון פוטרתו אבל ביין ברכת שלשה פוטרתו שאם בירך על היין ברכת המזון במקום על הגפן יצא וה"ה אם בירך על התמרים בהמ"ז במקום על העץ יצא ואפילו לא אמר אלא ברכת הזן בין על היין בין על התמרים יצא ואם נזכר עד שלא חתם בברכת הזן יתחיל ועל שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה טובה ורחבה ויסיים ברכה דמעין שלשה:

יח

לא יכלול על הספק שום תוספת בברכת מעין שלש אע"פ שאינו מוסיף שם ומלכות [פי' כגון ששתה משקה שספק אם ברכתו על הגפן וכו' או בורא נפשו' רבות וכו' לאכול דבר שברכתו בורא נפשות רבות ודבר שברכתו על העץ ויכלול עמו ג"כ על הגפן ועל פרי הגפן כו' מספק] (ת"ה וכ"מ במרדכי פ' כ"מ וע' לעיל סעיף ט"ז):

א

ה' מיני דגן כו'. סופגנים הנעשים בפסח ממצה כתושה מברכין במ"מ (בש"ת מהרר"ש כהן ח"א סימן קס"ג):

ב

באוכל חטים כו'. אכן בברכה אחרונה חטים ושעורים שוין הם לברך על שניהם בנ"ר (ב"י בשם רשב"א):

ג

ולכך כתבו שלא לאכלו כו'. ולכן יש ליזהר שלא לאכול חיטין או שעורין וכן גרי"ץ שלימים מבושלי' אלא בתוך הסעוד' כנ"ל:

ד

הכוסס את האורז מברך בפה"א בין שהוא חי בין שהוא קלוי או שלוק והגרעין שלם (עיין בב"י שנסתפק אח"כ) וע"כ מפני הספק אין לאכול אורז מבושל שלם אלא בתוך הסעודה (ב"ח) ופי' אורז הירז דוחן בל"א רייז (מהרי"ל דף קט"ו ע"ב) וכן בערוך כתוב אורז הירזא וכ"מ לענין ברכה עירב קמח דוחן ושאר מיני קטניות עם קמח של ה' מיני דגן אפי' כשהקמח של הדוחן או שאר מיני קטניות הם הרוב אפ"ה מברך במ"מ ועל המחיה (ב"ח וכן משמעות הרמב"ם):

ה

בברכה א' מעין כו', ויש מי שכתב שאין לומר ועל תנובת השדה על הפירות ועל היין (רבינו יונה) אבל גירסא הגמ' והרי"ף והרמב"ם ומהר"מ בברכות וכן בשאר הפוסקים לא נמצא לחלק בין פירות לחמשה מינין לענין תנובת השדה ולא לענין פתיח' וחתימה וכן פסק מהרש"ל ומורי בב"ח:

ו

אלא על הארץ כו'. זה דעת הראב"ד והר"ר יונה והרא"ש אבל הרמב"ם בפ"ו כ' גם ביין חותם על הארץ ועל הפירות כמו בשאר ז' מינים ואין לשנות כ"א בפתיחה אבל בחתימה אין לשנות וכ"כ תוס' והמרדכי והסמ"ג בשם ר"י ובהגהו' סמ"ק וכ"כ מהרר"ם בברכות וע"כ אפי' לכתחילה יש לחתום בברכת היין על הארץ ועל הפירות (ב"ח) ועכ"פ אם אמר על הארץ ועל הפירות יצא (מהרר"י):

ז

מזכירין בה מעין כו'. היינו קודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב יאמר בשבת והעלינו לתוכו ושמחנו בבנינה רצה והחליצנו ביום השבת הזה כי אתה הוא ה' טוב ומטיב כו' ובי"ט יאמר ושמחנו בה זכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה ובר"ח יאמר זכרינו לטובה ביום ר"ח הזה (ב"י בשם התשב"ץ):

ח

שתה יין וברך בפה"ג כו' ויש מי שכ' דוקא באם לא היה לפניו בשעת ברכת ענבים או היה לפניו ולא כוון לפטור גם הענבים ואכל הענבים אז צריך לברך בפה"ע ובברכה אחרונה צריך לכתחלה לכלול בברכה על הגפן ויאמר על הגפן ועל פרי הגפן ועל העץ ועל פרי העץ כו' אבל אם היו לפניו שניהם ענבים ויין ובירך על היין בפה"ג ונתכוין לפטור גם הענבים וכן בברכת על הגפן אם נתכוין לפטור גם על העץ יצא בדיעבד אף על פי דבברכת פרי העץ שעל ענבים לא יצא על הענבים שהיא כוללת שהרי ענבים ג"כ פרי הגפן (כ"י):

ט

אבל ביין כו' וה"ה ברכת על המחיה פוטרת מעין ג' ודוקא של יין ותמרים משום דיין נמי סועד ותמרי נמי זייני הלכך שפיר שייך להם ברכת על המחיה אבל אינה פוטרת לשאר דברים מז' המינים שחייב עליהם לברך ברכה מעין ג' (בספר לחם רב):

א

דגן. והם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינן בכלל:

ב

כתשן. משמע דברישא מיירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבסעיף ד' כתב כששלקו כשהגרעינן שלמים מברך בפה"א ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך עיין מ"א:

ג

בעלמא. כ' הט"ז לכאורה נראה דאפי' אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם במ"מ ואע"ג דבשאר דברים אזלינן בתר רובא הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשוים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ. אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ונראה דמשום ספק זה כ' הש"ע כאן וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה. ובס"ב כשזכר שנותנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כשיש רובא כנ"ל עכ"ל. מאכל שעושים מביצים וצוק"ר וכשמשימים אותו על האש נותנין בו קמח נראה דבטל לגבי הביצים והצוק"ר דאין נותנין לתוכו קמח כ"א לדבקו ולהקפותו ואין מברכין עליו אלא שהכל אבל ממ"ש הרב פר"ח ביו"ד סי' קי"ב ס"ק י"ז על הקיפט"י דהיינו שלוקחין תירוש ומרתיחין אותו על האור ומערבין עמו קמח ומתעבה והתירוש מרובה על הקמח דמברכין במ"מ כיון שמלבד ממה שמדבק ומקפה התערובת מכשירו ומתקנו נמי לאכילה ע"ש וכ"כ בספרו מים חיים בתשובתו שם סי' ח' ע"ש. וכ"כ מהר"א יצחקי בתשובתו זרע אברהם סי"א א"כ ה"ה הכא נמי כיון שמלבד ממה שמדבק מכשירו לאכילה מברך במ"מ. ולענין ברכה אחרונה כתב הפר"ח שם בתשובתו שיברך ברכה מעין ג'. ומהר"א יצחקי בתשובתו שם כתב שאם אכל שיעור שיהיה בו כזית דגן בכדי אכילת פרס יברך מעין ג' ואם לאו יברך בנ"ר עיין יד אהרן. לפ"ז אין ספק בלעקי"ך ולכ"ע מברך במ"מ ואחריו ברכה מעין ג' ודלא כט"ז:

ד

הסעודה. כ' הט"ז תמיה לי למה כתבו שאוכלם בתוך הסעודה אמאי לא אמר שיברך עליהם שהכל. דהא על הכל שאמר שהכל יצא. ונ"ל דכאן הוי ספק משום ברכה אחרונה דאם יצטרך לברך במ"מ יצטרך לברך אחריו מעין ג'. ובברכה אחרונה אין לומר אלא כפי שנתקנה מש"ה כ' דיאכלנה בתוך הסעודה. לפ"ז אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך פחות מכזית ואז א"צ ברכה אחרונה יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום וא"צ תוך הסעודה ע"ש ולפי מ"ש בס"ק שלפני זה אין ספק בלעקי"ך ולעולם מברך במ"מ:

ה

ופטור. ממ"נ כצ"ל:

ו

דגן. כל ה' מינים בכלל:

ז

בתוך הסעודה. לכן יש ליזהר שלא לאכול חיטים או שעורין וכן גרי"ץ שלמים מבושלים אלא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה. ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר. וכ"כ הכנה"ג ועי' בתשו' גינת ורדים כלל א' סי' ט"ז. והיינו דוקא כשלא נדבקו ע"י בישול אבל אם נדבקו ע"י בישול או כתושים ברחיים מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה עיין מ"א. אם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנים בהם מים הרבה שאין ראוים רק לשורפו שקורין זופ"א אין המים בטלים לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפה"א ועל המים בפני עצמו שהכל דהא עיקרן על שם המים ומ"מ אין הגרעינים בטלים ברוטב דה' מינים חשיבי מ"א. ועי' בס' אבן העוזר דהוכיח מן ש"ס דעל כוסס שעורין שלימים חיים דאין לברך עליהם כלל כפסק הרד"א הביאו ב"י. וגם בדין התבשיל משבולת שועל חולק עליו:

ח

לאכילה וללועסו. משמע דאם אינו ראוי ללועסו אפי' הוא עב מברך שהכל והדר קאמר אם ראוי לשתיה וכו' משמע דאם הוא עב מברך במ"מ וכן עיקר וכ"מ בגמ' בעבה מברך במ"מ מ"א ועי' עוד במ"א סי' ר"ה ס"ק ו':

ט

האורז. האורז ריי"ז ודוחן היר"ז. וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה. ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק של"ה ב"ח. וט"ז כ' כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין ג' ואין כאן ספק אלא בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר. וגרופין שנעשה משעורים כתושים ברחיים ובישלם פשיטא שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשה מטטרק"ה שאין מחמשת המינין מברך שהכל ובנ"ר וזהו פשוט:

י

שנתמעך. עי' ט"ז ומ"א. (ובס' אליהו רבה כ' דאין חילוק באורז בין נתמעך או שלם ממש. ולכן סתם בש"ע ולא חילק בין נתמעך או לא וכן הסכים הב"ח ע"ש):

יא

נתמעכו לגמרי. דוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך וממשן קיים מברך פה"א. מ"א ושל"ה:

יב

דוחן וכו'. עיין מ"א ובפרח שושן כלל א' סי' נ':

יג

מעין ג'. נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. ועל פירות אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ וגו'. ועל היין על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וגו' וחותם על הארץ ועל הפירות ב"ח. אבל המנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן:

יד

הארץ. ובח"ל הסמוכה לא"י א"צ לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה ר"י מ"א. (ובספר אליהו רבה העלה להלכה דאם בודאי באים מא"י לח"ל יברך על פירותיה. ואם בודאי באו מח"ל לא"י מברך על הפירות. אבל בספיקא לעולם יברך על הפירות ע"ש):

טו

מעין המאורע. היינו קודם שיאמר כי אתה טוב ומטיב. אומר ושמחנו בה ורצה והחליצנו ביום השבת הזה ובי"ט אומר וזכרינו לטובה ביום חג פלוני הזה. וכן בר"ח. ואם לא הזכיר יצא. מ"א:

טז

הפירות. ובמרדכי כתב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה וכן נ"ל. מ"א:

יז

התפוחים. אע"ג דחותם על הארץ ועל הפירות כמש"ל סעיף י"א מ"מ כיון דאינו מזכיר בפתיחה פירות לא יצא:

יח

בפה"ג. טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג. ר"י לוי עיין מ"א ובתשובת פנים מאירות סי' נ"ח חולק ופסק דיצא. ע"ש:

יט

בפה"ע. ואם בשעת שתיית היין נתכוין לפטור הענבים פטור מברכת הענבים ב"י מ"א ט"ז ע"ש ועיין בתשובת פנים מאירות סי' נ"ח:

כ

ב"נ. עיין מהר"א הלוי בס' גן המלך סימן צ"ח:

כא

משקין. דוקא אם היו שאר משקין לפניו בשעה שבירך על היין אז פוטר היין אותם מברכה ראשונה ה"נ פוטרן מברכה אחרונה וע"ל סי' קע"ד סק"א. אבל היכא דאין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין והוצרך לברך על המשקין הבאים אח"כ ה"ה דצריך לברך לאחריהם מרדכי. ומיהו היכא דקבע על היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין מ"א ועי' סי' ר"ו ס"ה:

כב

פוטרתו. עיין בבאר הגולה שכתב לענ"ד דחוק הוא דודאי הדייסא מיזן זיין יותר מן התמרים וכו' ע"ש וכ"כ הפר"ח שאם בירך ב"ה על הדייסא יצא ע"ש. ומ"א כתב דשאני דייסא מתמרים ויין דאית ליה עלויא אחרינא בפת ע"ש ועיין בגינת ורדים כלל א' סי' מ"ח. ובהלק"ט ח"ב סי' קנ"ד ובס' אבה"ע ע"ש:

כג

פוטרתו. וה"ה ברכת על המחיה פוטרת יין ותמרים. לחם רב עטרת זקנים:

כד

שספק. וט"ז כתב דבדיעבד יכול להוסיף ע"ש ואם אכל פרי ואינו יודע אם הוא משבעת המינין ואין לו שום דבר לכלול בתוכו יברך על העץ דיוצא ממ"נ כמ"ש סי"ג. ובמשקה לא יברך כלל אחריו דיותר יש לחוש לברכה לבטלה מלאוכלו בלא ברכה דכל הברכות דרבנן. מ"א:

א

ברכות מ"ד

ב

שם ל"ט

ג

הרא"ש שם

ד

הרשב"א: ושם ל"ט

ה

תוספות

ו

ברכות ל"ז

ז

מדברי תוספות והרא"ש והרמב"ם בפ"ג מה"ב

ח

שם בשם הירושלמי ושאר פוסקים

ט

ברכות ל"ו וכרבי נחמן

י

הרא"ש שם לדעת הרי"ף

יא

שם ל"ח וכאוקימתא דרב חסדא

יב

שם ל"ז וכחכמים

יג

הרי"ף וכרב ושמואל שם

יד

הרא"ש שם

טו

הרי"ף שם והרמב"ם בפרק ג' ממשמעות הגמרא שם

טז

א"ח והרד"א

יז

רבי יונה

יח

ברכות מ"ד

יט

הרשב"ם שם

כ

רבי יונה והרא"ש והראב"ד

כא

תוס' בברכות מ"ד בשם ספר המיימוני והירושלמי וכן כ' הר"ר יונה והרא"ש ושאר פוסקים

כב

רמב"ם פ"ח ורבי יונה ורא"ש והרשב"א שם בשם ר"ח:

כג

רמב"ם שם

כד

טור בשם אביו הרא"ש

כה

שם בשם רבי יחיאל אחיו בשם אביו הרא"ש

כו

שם

כז

שם

כח

ב"י בשם ר' יונה

כט

לענ"ד הוא רחוק דודאי הדייסא מיזן זיין יותר מן התמרים שהרי קבעו עליה חכמים ברכת בורא מיני מזונות ואי לא מסתפינא אמינא מ"ש ר' יונה אבל ביין וכו' הה"ד בדייס' ולא בא להוציא אלא שאר דברים

ל

הרא"ש

לא

ת"ה:

א

ס"א על כו'. ל"ז א' מ"ד א' מתניתין וגמ':

ב

ותמרה. מ"א ב' ככותבת כו' בריך כו':

א

ס"ב חמשת כו'. שם ל"ו ל"ז ל"ח מ"ד:

ב

ששלקן כו'. לשון הרמב"ם וצ"ל שחלקן כו' וכמ"ש ל"ז א' אלו הן מעשה קדירה כו' וכמ"ש בספ"ב דמ"ק חילקא כו':

ג

ודייסא. ל"ו ב':

ד

אפי' כו'. שם:

ה

הרבה. ל"ז ב' דמפשי ביה קמחא:

ו

יותר מהם. שם האי ריהטא כו' ופי' הרשב"א דובשא עיקר פי' שרובו דבש ומיעוטו סולת עס"ד ועוד פי' הרשב"א פ"א דובשא עיקר דעיקרו דבש וסולת להטעימו כו' ע"ש וז"ש בסי' ר"ד סי"ב אבל אם כו':

ז

אבל כו'. ל"ט א' וכמש"ש:

א

ס"ג כשנותנים כו'. תוס' ל"ו ב' ד"ה כל כו':

א

ס"ד קליות כו'. תוס' שם בד"ה הכוסס וש"פ וכמש"ש אלו הן מעשה קדירה כו' משמע דוקא כה"ג וז"ש והגרעינין כו':

ב

ולאחריו בנ"ר. רמב"ם מדל"ק בכוסס ברכה מעין שלש כמו בסיפא שם בטחנה כו' וכמש"ש מ"ד א' ור"ג נמי כו' ורבנן ל"פ עליה בהא:

ג

והא כו'. מדקאמר חטה וביומא פ"א א' זר שכוסס כו' ובברכות ל"ה ב' מדמי להו ה"ד אילימא כו' משמע כדברי אבודרהם דאין מברך כלל אלא שהב"י הקשה עליו כיון דנהנה למה לא יברך וכמש"ש ל"ו א' בקימחא דשערי כו' וע"כ ההיא דתרומה לאו ראיה היא לכאן דהא בירושלמי רפ"ו דתרומות גרסי' תני הכוסס את החטה של תרומה משלם את הקרן ואינו משלם את החומש ר' אומר אומר אני שמשלם קרן וחומש אלא שהרמב"ם שם פסק כר' והראב"ד השיגו וטעמו של הרמב"ם שכ"מ ביומא כנ"ל ומיהו אינו מברך אלא שהכל כמו קימחא דשערי שאף למ"ד קימחא דחטי במ"מ דשערי שהכל כמש"ש ל"ו א' ופי' תוס' שם בקמח של קליות וז"ש אפי' כו':

ד

והתוס' כו'. בד"ה הנ"ל ע"ש:

א

ס"ה קמח כו'. כר"נ הרי"ף והרמב"ם וכ"פ הרא"ש כיון דפלוגתא היא:

ב

ל"ש כו'. ע' תוס' שם ד"ה קימחא כו':

א

ס"ו קמח כו'. הרמב"ם וע' תוס' שם ד"ה והא כו' אבל דרב כו' ומ"מ כו' וכ"כ תר"י דמשום לרפואה לא גרע הברכה אלא דה"ק אם היתה רכה כעין שעושין לרפואה ע"ש:

ב

וללועסו. לאו דוקא רק שאינו לשתיה כמ"ש תוס' שם:

ג

ואחריו ב"נ. אפי' לדעת תוס' דס"ד וכמ"ש למטה בבשלו כו' ואחריו כו' וע' רש"י שם ד"ה ולא כלום וכ"כ ש"פ בסי' ר"ז ולשון הרי"ף והרא"ש בפ"ו דברכות ס"ח וקי"ל דכל לבסוף ולא כלום בנ"ר כו' ולכאורה אינו מובן לפרש ולא כלום על ב"נ ומנא להו זה ונראה דה"פ דאמרינן בסוף פ"ו מ"ד ב' אר"י ב"א משום רבינו על הביעא כו' וקופרא כו' ולבסוף בנ"ר כו' אבל שארי דברים לא ואמוראי בתראי הוסיפו ירקא ומיא ורב אשי אמר אנא כו' עבידנא ככולהו ופסקו התוס' וכל הפוסקים כרב אשי דבתראה הוא לברך ב"נ בתר ירקא ומיא וש"ד וע"ש תוס' ד"ה עבידנא כו' וכן אנו נוהגין כו'. ומנהג הראשונים לא היה לברך אלא על ביעא וקופרא לבד והטעם שדייקו לשון נפשות מיני נפשות כמ"ש בירושלמי דברכות פ"ו רבי כשהיה אוכל בשר וביצה כו' מברך אשר ברא נפשות כו' ולכן בברייתא דאורז ודוחן תני ולא כלום דבאמת לא היו מברכין אחר פת אורז ודוחן כלל כמנהגם אך לדידן דנהגינן כרב אשי כל לבסוף ולא כלום דברייתא לדידן בנ"ר וז"ש וקיימא לן כל לבסוף כו' בנ"ר:

א

ס"ז ואם בשלו כו'. שם הביאו לפניו פת אורז כו' ושם אלו הן מעשה כו' והוא מבושל וכן שם אע"פ שהפרוסות כו' וה"ה כמו פת בעיניה כמ"ש בחטין ומדקאמר אע"פ כו' משמע דה"ה אם אין הפרוסות קיימות והוא כמו מבושל לחוד כמש"ש בחטין:

ב

עד שנתמעך כו'. כנ"ל בה' המינין בס"ב ול"ד שנתמעכו אלא שלא נשארו שלימין כמש"ש וב"י השמיטו בש"ע דס"ל דיש לחלק בין חטין לאורז דחטין אין דרכן אלא חלוקין או כתושין משא"כ באורז כיון שדרך אכילתו בכך אפי' שלם מברך במ"מ וכ"מ בגמ' דקא' אלו הן מעשה קדיר' חילקא כו' ואורז. ובזה דחה הרר"י דברי הרי"ף שכ' דוקא אורז אבל דוחן לא מדנקט אורז לבדו כמ"ש בס"ח וע' מ"א:

ג

ואחריו כו'. כנ"ל:

ד

והוא כו'. ל"ו ב' גופא רב ושמואל וצריכא כו' ואע"ג דבתרייתא דרב ושמואל איפריך מ"מ קדמייתא לא אפריך. הרי"ף וש"פ:

ה

והתבשיל כו'. הרא"ש שם דאם האורז הוא הרוב ה"ל כאילו בעיניה כמ"ש בכמה מקומות משא"כ בה' המינין וכמ"ש בס"ב:

א

ס"ח על כו'. רי"ף ורמב"ם ואע"ג דבברייתא שם תניא פת אורז ופת דוחן מ"מ כיון שבברייתא דהכוסס לא תני רק אורז וכן שם אלו הן מעשה כו' ואורז ש"מ דאדוחן לא מברכין כ"א שהכל אבל הרא"ש דחא' וכ' דנקט אורז לאפוקי דריב"נ אבל ה"ה לדוחן ותר"י כ' משום דאורז אפי' כשהוא שלם לאפוקי דוחן דוקא בחילקן שאין דרכו לאכול שלם וכמש"ל ולשני התירוצים קשה לתי' תר"י ק' למה לא נקט בברייתא דהכוסס ועל תי' הרא"ש ק' למה לא נקט בברייתא דמעשה קדירה דוחן וצריכא ב' התירוצים וכ' תר"י וטור בשם גאון וה"ה לפנינו שהוא נמי זיין כמו דוחן והוא דוחן לפירש"י שם אלא שהם מפרשים כפי' תוס' בד"ה רש"י כו' וי"מ כו' וכ' ב"י דסוגיא דעלמא כהאי פירושא וש"ע סתם כהרמב"ם שכ' פת דוחן כו' או של כו' והוסיף בש"ע ופליזו ונראה שזהו פניצו אלא שבלשונם קורין פליזו:

ב

העושה כו' אם כו'. כנ"ל סי' ר"ה:

ג

ואם נתמעכו כו'. כמו בפת וכ"כ הטור פת או תבשיל וכ"ה ברא"ש שם ופי' ב"י דהיינו שנתמעכו לגמרי שאין דרך אכילתן בכך וע' סי' ר"ב ס"ז בדין הטרימא:

ד

או כו'. כמ"ש בסי' ר"ה:

א

ס"ט עירב כו'. כנ"ל ס"ב וכמ"ש כל שיש בו כו' וכ"ש לענין המוציא וז"ש ואם עשה כו':

ב

ואם עשה כו'. כמ"ש בפ"ג דחלה מתני' ז' העושה עיסה מן החטין כו' וכ' הראב"ד והוא שיש כזית באכ"פ ואפי' לפי' הרמב"ן ורשב"א שחולקין וס"ל דא"צ ומשום גרירה דוקא באורז וע' בסי' תנ"ג ס"ב ומש"ש:

ג

ודוקא כו' אבל כו'. דכל השיעורין אינן מצטרפין ביותר מכא"פ וע"ל ר"ס ר"י האוכל כו' וע' מ"א:

ד

כדי שיאכל. ר"ל ודוקא שיאכל ג"כ בכא"פ:

ה

בתחלה מברך המוציא. דכאן א"צ בכא"פ כמ"ש כל שיש בו מה' מינין כו' רק שאינו לדבק כנ"ל וכמ"ש ואם בשלו בקדירה מברך כו' וה"ה לעניין המוציא:

ו

ולבסוף על המחיה. ט"ס הוא וצ"ל בורא נ"ר וכמ"ש בסיפא ואם בשלו כו' דמאי שנא וכן עיקר דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ:

ז

ואם בשלו כו' ואחריו בנ"ר. ערש"י מ"א ב' ד"ה פת הבאה כו' ומתוך כו' וע' תוס' שם ד"ה אלא שחולקים על זה וכ' ול"נ כו'. אבל הר' יונה שם אע"פ שגם הוא פי' כפי' תוס' לא מחמת קושיא זו ומ' שבדינא ל"פ עליה ע"ש:

א

ואם בח"ל כו'. כמש"ש אינהו עיכל כו' אלא כו':

ב

בברכה כו'. תוס' שם ד"ה על כו':

א

סי"א אלא כו'. הראב"ד ותר"י והרא"ש וכמו בתחילה שפותח על הגפן וכגי' הרי"ף ורא"ש וכל הפוסקים בגמ' דחמרא על הגפן ועל פרי הגפן אלא שבחתימה לא נזכר בגמ' ביין במה חותם:

ב

או כו'. כ"כ הרמב"ם וכ"כ סמ"ג בשם ר"י וכ"ה בתוס' שם וטעמא מדהוזכר פתיחה דיין ולא נזכר חתימה ש"מ שבכלל שבעת המינין היא ובסי"ב סתם כס' ראשונה והעיקר כסברא אחרונה שיחתום על הארץ ועל הפירות כי לא נזכר בגמ' חתימה אחרת וגם מ' שם דמאי דאמרו מחתם במאי כו' קאי על תרווייהו על יין ועל פרי העץ כו':

א

סי"ב מזכירין כו'. ירושלמי והביאו הרא"ש שם וש"פ:

ב

אבל כו'. דאף בבה"מ א"צ להזכיר מצד הדין כמ"ש בפ"ב דשבת אלא מצד המנהג משא"כ כאן שאין מנהג כלל וע' תוס' שם:

ג

אם אכל כו'. כמו שכולל שבת וי"ט בתפלה כמ"ש בפ"ב די"ט וספ"ג דערובין ועתוס' שם ד"ה הנ"ל:

ד

יכלול כו'. כמו בשבת וי"ט דקי"ל כב"ה שכולל בברכה אחת:

ה

ויקדים כו'. שם וכמ"ש בסי' רי"א:

ו

וחותם כו'. עתוס' שם ולא הוי חתימה כו' וכמ"ש בגמ' מ"ט א' ועיקר החתימה בארץ:

ז

ועל פה"ג כו'. לשון הרא"ש אבל ל' התוס' רק על הפירות וכנ"ל:

א

סי"ג אם אכל כו'. כמ"ש בסי"ז אבל ביין כו' וה"ה כו' וכ"ש כאן:

ב

אכל כו' וה"ה כו'. כמ"ש בסי"ז ברכת שלשה אינה כו' וכ"ש שמעין ג' אינה פוטרת בנ"ר:

א

סי"ד שתה כו'. אע"ג דבסט"ו כ' אם בדיעבד כו' כאן לא נפטר כמו בבפה"א ובורא פה"ע וכמ"ש רש"י מ"א א' ד"ה אבל כו':

ב

אם כו'. כמו על פה"ע בפה"א:

א

סי"ז שתה כו'. שם ב' ויין פוטר כו' ופי' המרדכי בין מברכה ראשונה ובין מאחרונה וכמו פת לר' חייא ועסי' קע"ד ס"ב:

ב

סי"ז ברכת כו'. שם הביאו לפניהם כו' ועתוס' דפסחים ק"ג א' ד"ה אנא כו' וע' ברכות י"ב א' מ"ט דתמרי כו' הא לא"ה לא ואף ר"ה ור"כ ל"פ אלא משום שבאים בתוך הסעודה וכאן מיירי לאחר הסעודה:

ג

שאם כו'. עבה"ג:

ד

אבל כו' וה"ה כו'. י"ב א' וכ"ש ביין ממ"ש ל"ה ב' א"ה נבריך כו' ול"פ אתמרים ש"מ דיין זיין טפי מתמרים. תר"י ורא"ש:

ה

ואפי' כו'. אע"ג שאין בו מעין שלש מ"מ כיון שאמרו משום דמיזן זייני יצא. שם ושם:

ו

ואם נזכר כו'. דלכתחילה אין לברך בהמ"ז ואף אין לו לפטור בבהמ"ז כמ"ש בירושלמי והביאו הרא"ש שם סי' כ"ח ר"ה אכל תמרי כו' תחילה וסוף ואף ששמעון ב"ש שם מ"ח א' בריך איין אמרינן שם לגרמיה הוא דעביד ועיין ב"י בשם הרשב"א וצ"ע:

א

עד שנתמעך – עיין במ"ב והנה בב"י מסתפק בעיקר הדין בביאור דברי רבינו יונה דמשמע מדבריו דבאורז מבושל אף כשהם שלמים מברך במ"מ ודחה קצת ע"ש ובכ"מ הסכים כן וכן מצדד הא"ר בשם הכלבו שכן הוא דעת רבינו יונה [וכן משמע מהגר"א אכן לא ביאר הכרעתו להלכה בזה אם נתפוס כרבינו יונה או כהרא"ש שחולק עליו בזה] ולדינא מחולקים בזה הרבה אחרונים אם לברך על אורז שלמים במ"מ או בפה"א או שהכל מספיקא [עיין בב"ח ובע"ת ובשל"ה ובט"ז ובמטה יהודה ובברכ"י ובמא"מ ובישועות יעקב ובהלק"ט ודה"ח] והעיקר לדינא נ"ל כדברי הרמ"א והאחרוני' הנמשכין אחריו דכשיתמעכו מברך במ"מ אבל אם הם שלמים מברך בפה"א דאף אם נפרש בדעת רבינו יונה שסובר דאף בשלמים במ"מ מ"מ בהרא"ש משמע להדיא דדוקא כשבשלו ועשאו כמין דייסא מברך במ"מ וכמו לענין חטין בס"ד וכן העתיק רי"ו ומצאתי עוד חבל ראשונים שסוברים כן הלא המה תוספות רבינו יהודה והעתיק דבריו גם האו"ז וכ"כ הריא"ז והובא בש"ג דדוקא כשעשאו כעין דייסא מברך במ"מ אבל כשהגרעינין שלמים מברך בפה"א. אכן מדברי הפמ"ג משמע שכ"ז בשלמים לגמרי אבל אם הוסר קליפתן כמו אורז שלנו יש לצדד באין זה בכלל שלמים אף אם לא נתמעכו ע"י הבישול דבלא"ה אפילו בחטים דעת הרמב"ם לפי מה שביארו המגן אברהם בסק"ב דבהוסר קליפתו יוכל לברך במ"מ ואף דמדברי רבינו יונה משמע דהוא סובר שם דדוקא כשנדבקו ע"י הבישול וכמו שהעיר שם המגן אברהם הא באורז דעתו בלא"ה דאפילו בשלמים מברך במ"מ וע"כ נראה דהמברך עליהם במ"מ לא הפסיד [ובפרט דבדיעבד ויצא בברכת במ"מ על כל מילי דזיין]:

א

על פת דוחן – הנה באמת בדוחן יש הרבה ראשונים שסוברין דברכתו במ"מ כמו אורז הלא המה דעת הגאון שהובא בתר"י וגם הוא מסכים שמה כן וכן הוא ג"כ דעת הרא"ש והראב"ד [הובא ברשב"א] והאשכול והאור זרוע בשם רבינו יהודה שירליאו"ן ושיבולי הלקט בשם רש"י והרא"ה בחידושיו על הרי"ף והריא"ז והגהמי"י בשם מורו והרוקח והאבודרהם כל אלו סוברין דאורז ודוחן דין אחד לשניהן בכל דבר וסתימת המחבר הוא רק דעת הרי"ף והרמב"ם ורבינו יהודה [והובא באשכול] וצ"ע על המחבר שסתם כן לדינא נגד הרא"ש וכל הני ראשונים העומדים בשיטתו ואולי שלא היו לנגד עיניו מאחר שלא הביאם בב"י ולפ"ז אף דלא נפיק מזה חורבא דבברכת שהכל יוצא על כל דבר בדיעבד עכ"פ מי שרוצה לברך במ"מ אין מוחין בידו כנלענ"ד. ודע עוד דיש כמה ראשונים שסוברין דלאו דוקא אורז ודוחן דה"ה שאר מינים שאנו יודעין דזיין וסועד הלב דינם כמו אורז ודוחן ומברך בורא מ"מ ובכלל זה הוא פליז"ו המבואר בשו"ע עיין בתר"י שהביא כן בשם גאון והסכים גם הוא לזה וכן כתב הרא"ש בתוספותיו על ברכות [והב"י שנסתפק בדעת הרא"ש בזה לא היה לפני אור עיניו תוספי הרא"ש] והשו"ע שסתם בפליז"ו שהכל משום דלא עדיף מדוחן לשיטתו ועיין במה שכתבנו במ"ב בשם ת' ח"ס דחשש לענין טירקש"י וויי"ץ דשמא הוא בכלל אורז ולדעת אלו הראשונים בלא"ה יש לחוש דזיין טובא. ומ"מ מי שמברך שהכל על דוחן וכל אלו בודאי יש לו על מה לסמוך:

א

עירב קמח דוחן וכו' – ולענין קמח אורז כשמעורב עם קמח חטים יש לעיין ונראה שתלוי זה בשיטת הפוסקים המבוארים בסימן תנ"ג ס"ב וע"ש בחק יעקב ועיין בפמ"ג ובדה"ח שמצדדים דלדינא יש לתפוס דאורז שוה לדוחן לעניננו אמנם במגן גבורים חולק ע"ז ע"ש:

ב

ואם עשה ממנו פת מברך המוציא – ומסתברא כל שיש לפניו פת מה' מיני דגן אפילו אינו נקיה ופת מעורב ויש בו כזית כא"פ מחטה אפ"ה עדיף טפי לברך על פת שאינה נקיה [פמ"ג]:

ג

וברכת המזון – עיין בפמ"ג שמסתפק לענין חיובא דאורייתא דבעינן כדי שביעה אם מצטרף יתר המינים להדגן לענין זה:

ד

אינו מברך לבסוף בהמ"ז – עיין בשע"ת שכתב דאם אכל כדי שביעה צריך לברך בהמ"ז ולא ביאר טעמו [וספר בית אפרים שלו אין בידי] ואולי משום דחשש לשיטת הפוסקים דטעם כעיקר דאורייתא וסובר דגם לענין בהמ"ז שייך זה וע"כ החמיר בכדי שביעה דחיובו בעלמא מדאורייתא אמנם מדברי הגר"א באות ל"ד שכתב דהעיקר הוא דבכל הברכות בסוף צריך כזית בכא"פ לכאורה לא משמע כן וכן מדברי המחבר שסתם בזה משמע דבכל גווני אינו מברך ברכת המזון:

ה

בקדירה – עיין מ"ב מש"כ דלאו דוקא תערובות קמח בקמח וכו' כ"כ הלחם חמודות והובא בשכנה"ג ואף דהמ"א בסוף סקט"ו כתב להיפך והעתיקו דבריו איזה אחרונים לא רציתי לסתום כן לדינא משום דהרבה אחרונים תמהו על דבריו ודעתם כהל"ח הנ"ל הלא המה המהר"מ בנע"ט בביאורו על המרדכי והמאמר מרדכי והנשמת אדם וכן מצדד ג"כ הע"ת והובא בא"ר [ולפי הנראה שגם הא"ר הסכים לזה ע"ש] וכן מביאור הגר"א בסקל"ה ד"ה ואם בשלו וכו' מוכח בהדיא דס"ל כהל"ח הנ"ל:

ו

מברך תחלה במ"מ – עיין במ"ב דבעינן שיהא בו טעם דגן כן מוכח מרהיטת דברי המחבר דאדלעיל קאי וכ"כ המגן אברהם בסימן ר"ד ס"ק כ"ה ע"ש [ואף דהפמ"ג רוצה לדחוק שם בכוונת המגן אברהם דלא יסבור כן פשטיות לשון המגן אברהם משמע כמו שכתבנו וכן הוא דעת הא"ר] ואף דמדברי הט"ז בריש סימן זה ובריש סימן ר"ב משמע דס"ל דלא בעינן שיהא בו טעם דגן והוכיח זה ממה שכתב המחבר אפילו עירב עמהם דבש וכו' כבר תמהו עליו בספר מטה יהודה ובספר נשמת אדם דאינו ראיה כלל דאפילו כשמעורב בדבש יוכל להרגיש קצת טעם דגן ע"ש ודעתם כמו שכתבנו במ"ב וגם בהגהת הגר"ח צאנזאר חולק על הט"ז וגם מדברי הרא"ש [שכתב כל שעיקרו מחמשת המינים אפילו רובו ממין אחר] משמע דעכ"פ בעינן שיהא בו טעם דגן דאל"ה אין שייך כלל לקרותו לעיקר וכעין זה מצאתי ג"כ בספר אור זרוע בשם פי' ר"ח ע"ש היטב ובפרט שמצאתי דעת הרא"ה בחידושיו על הרי"ף שסובר דבלית כזית בכא"פ אינו חשוב כלל וגם בתחלתו אינו מברך בורא מיני מזונות ונהי דלדינא אין לזוז מדברי השו"ע שפסק כהאבודרהם בשם רבינו יונה דבתחלתו מברך בכל גווני במ"מ טעם דגן עכ"פ בעינן:

ז

ואחריו בורא נפשות – עיין בביאור הגר"א שדין זה תלוי בשיטת הראשונים שזה הוא לדעת רש"י ורבינו יונה [והרא"ה שהבאנו למעלה] והתוספות חולקים ע"ז. והנה מצאתי בתוספות הרא"ש שהעתיק ג"כ כקושית התוספות על רש"י ומ"מ לדינא משמע מדבריו דנקט לעיקר כפסק השו"ע דבאין בו כזית בכדי א"פ אינו מברך לבסוף רק בנ"ר. והנה בביאור הגר"א ד"ה בתחלה מקורו ממה שאמרו כל שיש בו מה' מיני דגן משמע אפילו לית ביה כזית בכא"פ ולפ"ז הרי"ף שסיים בדברי רב ושמואל [אצל ריהטא דמחוזא] ולבסוף מברך עליו מעין שלש ע"כ דס"ל ג"כ כשיטת התוספות הנ"ל אכן בגמרא שלפנינו ליתא זה בדברי רב ושמואל:

א

אבל ביין וכו' – דע דביין יש כמה דעות בין הראשונים ויש בענין זה כמה חלוקים ונעתיק כולם לדינא.
א) אם שתה יין שלא בתוך הסעודה ובירך עליו בהמ"ז נפטר בדיעבד דכן הוא דעת רבינו יונה והרא"ש וכן משמע דעת הרשב"ם והמאור בפרק ע"פ אף שדעת הרמב"ן והר"ן שם דיין אין נפטר בבהמ"ז לא קי"ל כוותייהו וכמו שפסק השו"ע בסעיף זה. ב) אם שתה בתוך הסעודה אף דברכה ראשנה צריך לברך משום דחשוב וגורם ברכה לעצמו אבל ברכה אחרונה לכו"ע נפטר ע"י ברכת המזון וכמו שפסק השו"ע בסימן קע"ד ס"ו. ג) אם שתה אחר גמר סעודה דעת רבינו יונה והרשב"ם והמאור דנפטר ממילא ע"י בהמ"ז שבירך על הלחם אף שלא כוון בפירוש על היין אבל דעת הרא"ש [כן מוכח מדבריו בפ' כ"מ סוף אות כ"ו וכן כתב בהדיא בתוספותיו] והרמב"ן והר"ן דטעון ברכה לפניו ולאחריו ואין לסמוך על בהמ"ז [אך אם כוון בהדיא לפטור גם היין להרא"ש וסייעתו הנזכר באות א' בודאי מהני והרמב"ן והר"ן אף בדיעבד לא מהני] אך לדידן אין נ"מ בזה דלדידן נחשב הכל כתוך הסעודה כדלעיל בסימן קע"ז אם לא כשאמר הב לן ונברך דאז יהיה תלוי באלו הדעות וע"כ טוב שיכון בהדיא לפטור בבהמ"ז את היין ואז יוצא לרוב פוסקים. ד) אם שתה קודם הסעודה לבד לדעת המאור והרמב"ן והר"ן אין נפטר בבהמ"ז אבל לדעת הרא"ש נפטר לכתחילה משום דיין גורר תאות המאכל ושייך לסעודה והשו"ע פסק כוותיה בסימן קע"ד ס"ו ואף דבודאי אין לזוז פסק השו"ע מ"מ לכתחלה בודאי נכון שיכוין בבהמ"ז לפטור היין ששתה:

ב

ברכת שלשה פוטרתו – כ"כ הפוסקים מהא דברכות ל"ה ע"ב ע"ש בהא דפריך הגמרא א"ה נבריך עליה ג' ברכות ולכאורא הלא קושית הגמרא קאי שם רק על פורתא דסעיד ולא על טובא דגריר וכן מוכח בפסחים ק"ח ע"א דיין מגרר גריר ולא סעיד ובין אי אמרינן דהאי סוגיא דפסחים סוברת דאפילו פורתא סעיד ובין אי אמרינן דשם בטובא איירי כמו שכתבו התוספות שם הלא עכ"פ מוכח דטובא גריר [והיינו לערך ג' כוסות של רביעית כמו בסוגיא שם בפסחים] וכן נפסק בשו"ע לקמן בסימן תע"א ס"א דטובא גריר וא"כ ע"כ דקושית הגמ' בברכות קאי רק על פורתא אבל על טובא דגריר ולא סעיד לא שייך לפרוכי א"כ הו"ל לכאורה להשו"ע לחלק דבטובא אין יוצא אפילו בדיעבד כשבירך בהמ"ז וא"ל דכוונת הגמ' שם בפסחים דהוא סועד וגם גורר תאות האכילה והא דקאמר שם וא"א דסעיד היינו דסעיד לבד א"כ מאי קא מקשה הגמ' בברכות והא רבא הוי שתי וכו' והוצרך לחלק בין פורתא לטובא לימא דהוא גריר וגם סועד א"ו דזה אינו ואפשר לומר דכיון שנתחייב משעה ששתה פורתא ושייך אז אצלו בהמ"ז דאז נסעד הלב כמו ע"י לחם תו לא פקע אף ששתה טובא וצ"ע:

ג

וה"ה אם בירך על התמרים – היינו בדיעבד דלכתחלה בודאי יש לו לברך ברכה המיוחדת ואפילו אם אכלן בתוך המזון לאחר גמר סעודה אין לו לפוטרן בברכת המזון אלא טעון ברכה לפניו ולאחריו [כן הוא דעת הגר"א בסימן קע"ד ובסימן זה וכ"כ ג"כ האבן עוזר והוכיחו זה מירושלמי ודלא כמ"א בסימן קע"ז שהעתיק לדינא כהרשב"א] ולדידן אין שייך זה דהכל נחשב אצלנו בתוך הסעודה ואינו טעון ברכה רק לפניו וכבסימן קע"ז:

ד

אלא ברכת הזן וכו' יצא – עיין מ"ב ומ"מ צריך טעם דהלא חסר בברכתו ברכת הארץ וברכת ירושלים וע"כ צ"ל דלא תקנו לכלול בהברכה כל ג' דברים מזון וארץ וירושלים רק לכתחלה ובדיעבד אם לא הזכיר רק מזון לחוד יצא אח"כ מצאתי שכ"כ הרבינו יונה בפרק כ"מ בסופו והוכיח מזה דברכה מעין ג' היא דרבנן ולמ"ד דאורייתא באמת צ"ע:

א

מספק – עיין מ"ב מש"כ דעת הט"ז וש"א לענין דיעבד דדעתם דכדי שלא ישאר בלי ברכה אחרונה כלל מותר להוסיף. ודע עוד דלהפוסקים שהבאתי לעיל סט"ו במ"ב דאם בירך על היין בפה"ע יצא בדיעבד שהיא ברכה כוללת כמו פה"א שכוללת ג"כ העץ וא"כ בודאי ה"ה בברכה אחרונה אם בירך על היין על העץ ועל פרי העץ דיצא בדיעבד וכ"כ בנ"א ע"ש בכלל נ' וא"כ אף אם ננקוט שלא כדעת הט"ז ג"כ יש לו תקנה דהיינו שיברך רק על העץ ועל פרי העץ ויכוין בהדיא להוציא גם הספק יין ששתה מקודם:

א

סעיף ח' בהג"ה. נ"ב ולענין טטרק"י טיורקישען ווייטץ עיין תשובת ח"ס או"ח סי' נ' [שם נשאל ע"ד פת ותבשילין הנעשים מקמח של מין קטניות הידוע הנקרא קוקרוז או טירקישען ווייטץ אם לברך עליו שנ"ב או בפה"א ותוכן תשובתי דאם הי' פשוט שהוא מין קטניות היו מברכין שנ"ב לדעתי. אמנם אם גם שבודאי אינו מחמשת מיני דנן מ"מ יש להסתפק בו אם הוא מין אורז ואז ברכתו במ"מ והאריך שם לבאר דין פת אורז ודוחן לענין ברכה ובנדון הנ"ל סיים וז"ל ויען כי אין בידי דבר ברור וכו' לא יאכלנו אלא בתוך הסעודה לא אותו הטירקישען ווייטץ ולא הטטרק"י:

ב

שם במחבר סעיף י"ז שאם אכל דייסא, נ"ב עיין באבן העוזר דפליג וכן הוא דעת באר הגולה וכן נראה לפענ"ד:

א

פי' שאורז הוא היר"ש אבל על דוחן שיהיה ריי"ז אינו פי' ולרש"י דוחן הוא פניצ"ו ולפי שאין לנו שום נפקותא כל כך לידע מהו פירושו של דוחן שכל מה שאינו בכלל אורז מברך עליו שהכל לכן לא דקדק המ"א בלשונו:

א

[א] [לבוש] ושיפון קודם וכו'. לקמן סעיף י"ג ועיין סימן רי"א סעיף ו':

ב

[ב] [לבוש] אלא כתשן וכו'. לשון השולחן ערוך שלקן או כתשן ויפה כיון שהשמיט שלקן דהא בסעיף ד' יתבאר דאשלקות מברך בורא פרי האדמה מיהו כשיתמעכו ונדבקו על ידי בישול דינו ככתשן וכל זה כשנותן למאכל, אבל לדבקו משמע שאף הדגן הוא הרוב בטל וכן כתב הב"ח ומטעם זה כתב הט"ז שגם לעקוך דינא הכי וטוב לאוכלו בתוך הסעודה ולא ראיתי נוהגין כן אלא מברכין בורא מיני מזונות בלי פקפוק וטעמא ברובה דרובה בלעקוך הוא קמח לאכילה. ובשל"ה כתב דפנקוכ"ן מיקרי לדבקו, ואני ראיתי בתשב"ץ סימן שכ"ב דמברך על הפנקוכן בורא מיני מזונות ולסוף מעין שלוש מכמה מקומות בפסיקתו:

ג

[ג] דבש הרבה וכו'. זה לשון הט"ז משמע בחמשת המינים אף שאין נותנים טעם דהא כל דיש בו דבש אינו מרגיש רק טעם דבש, וכן כתב עוד הט"ז בריש סימן ר"ב דחמשת המינים חשובים שמברך עליהם אף שהם מיעוט ואין נותנים טעם, בחידושי רשב"א כ"ח מצאתי כן אבל במגן אברהם סוף סימן ר"ד מבואר דדוקא טעם בעינן שם דכל שאין בו כזית בכדי אכילת פרס מחמשת המינים אין מברך אחריה אלא בורא נפשות דכתבו לקמן בית יוסף בשם אבודרהם, ותמיהני על שיירי כנסת הגדולה שכתבו בשם לחם חמודות שכתב כן בשם אבודרהם וכתב עליו ואני בקשתי זה באבודרהם ולא מצאתי, עד כאן. ותימא גדולה דאשתמיטתיה דברי בית יוסף ושולחן ערוך לקמן, גם תימא עליו שראיתי זה להדיא באבודרהם ריש הלכות ברכות, גם על מגן אברהם יש לי תימא בענין זה שכתב בס"ק ט"ו בפשיטא שאבודרהם דוקא בערבו עם קמח קאמר אבל בשאר מינים מברך בורא מיני מזונות ועל המחיה אפילו ליכא בכדי אכילת פרס כמו שכתב סעיף ב' עד כאן לשונו, ואישתמטיתיה דברי לחם חמודות דף מ"ה דאפילו בשאר מינים קאמר והביאו שיירי כנסת הגדולה דאבודרהם דיבר ברגיל והווה, וכן כתב עולת תמיד ואי חולק עליהם היה לו להזכירם ולחלוק:

ד

[ד] [לבוש] מיני דבש וכו'. כפול לעיל סימן ר"ד סעיף י"ב ובשולחן ערוך לא חזרו בכאן. גם נראה דוקא בשקדים שיש רוב מחמשת המינים הוא דטוב להחמיר מה שאין כן אם יש מיעוט מדגן, ועוד יש לומר כיון שדרך לעשותו נמי לסעוד טוב להחמיר:

ה

[ה] [לבוש] שנכון וכו'. ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלין בשבת שירה חיטין שלימין ומבושלים. וכן בכל השנה אוכלין שעורים שלימים שקורין גערשט"ן שלימים, וכן גריץ שלימים מבושלים שאין לאכלן אלא תוך הסעודה, ב"ח. וכן גרויפ"ן כתב בשל"ה שהן בכלל שעורים. וכבר כתבתי דכל זה מיירי כשלא נתמעכו יפה. ובדיעבד אם אכל אחד מאלו שלא בתוך הסעודה כתב בכנסת הגדולה דמברך בורא נפשות רבות, ואף דבסוף סימן זה אכתוב שאין דבריו נראין מכל מקום בזה נראה לקבוע הלכה כמותו כיון דלהרבה פוסקים אין ספק כלל דמברך בורא נפשות רבות ואינו ספק אלא לתוס', אך תמיהני על הב"ח ושל"ה הא גרויפ"ן וגרי"ץ נכתשין ומסירין קליפתן ויש נחלקין, אם כן ראוי לברך על המחיה לכולי עלמא, ולמה יאכל אותם דוקא תוך הסעודה, ואפשר דסבירא ליה דמכל מקום בעינן שנתמעכו ונדבקו, וצריך עיון בכסף משנה פרק ג' מהלכות ברכות ולחם חמודות:

ו

[ו] אפילו קלויין וכו'. משמע לי הא נתבשלו דינו כחיטים מדלא כתב אפילו נתבשלו, ועוד הא בעיקר דין מפקפק הבית יוסף, ומה שדקדק בדרכי משה מדכתב הרשב"א דשערי שוה לחיטה לענין ברכה אחרונה תמיהני דעיינתי בחידושי רשב"א דף כ"ו וראיתי שכתב כן לענין קמחי, ועוד מצאתי בסמ"ק סימן ק"ג הכוסס חיטה ושעורה מברך בורא פרי האדמה הילכך על כל פנים בבישול ראוי לפסוק דמברך בורא פרי האדמה. דלא מצינו בכלבו ואפילו שחולק בבישול, ולפי זה לא פליג הרמב"ם אכלבו ודו"ק, ודלא כלחם משנה:

ז

[ז] [לבוש] וללעוטו וכו'. לשון השולחן ערוך וללעוסו בסמ"ך וכן הוא ברמב"ם פרק ג' מהלכות ברכות, אלא דמגן אברהם הקשה רישא אסיפא דמשמע דוקא ראוי לשתיה אבל אם הוא עב אף שאין ראוי ללועסו מברך שהכל, עיין שם. ואולי משום הבית יוסף שינה הלבוש וכתב ללעוטו שהוא מלשון הלעטה, וכן כל שאר פוסקים לא כתבו אלא כל שראוי לאכילה מברך בורא מיני מזונות, שוב מצאתי באבודרהם דף ק"ל כלשון הלבוש ללעוטי:

ח

[ח] [לבוש] הוא רכה וכו'. אף דעבדי לרפואה מכל מקום כיון דאית ליה הנאה מיניה בעי ברוכי, (ש"ס):

ט

[ט] [לבוש] בלשון אשכנז ריי"ז וכו'. כתב עמק ברכה ושל"ה דף צ"ב כיון דיש מפרשים איפכא אורז היר"ז ודוחן ריי"ז יכוין כל אדם שלא לאוכלן כי אם בתוך הסעודה, ואם צריך אדם לאכול בלא סעודה יברך מספק על שניהם שהכל נהיה בדברו, עד כאן, וכן החמיר הב"ח מטעם זה. ולעניות דעתי ליתן עוד טעם לחומרא זו כי מצאתי בשבלי הלקט וספר תניא שכתבו בשם ר"ש גאון ורב יהודאי גאון דאין מברכין בורא מיני מזונות אלא על חמשת המינים דוקא ולא על אורז ודוחן עיין שם. עוד כתב בשל"ה וחומרא זו לא שייכי כי אם שנתמעכו בתבשיל יפה, אבל אם לא נתמעכה והגרעינין שלימים בין של אורז בין של דוחן יכול אדם לאוכלן לכתחילה בלא תוך סעודה ומברך בורא פרי האדמה, עד כאן. אבל הב"ח החמיר גם בשלימים משום שבית יוסף מסופק בפירוש רבינו יונה עיין שם. ואני מצאתי בכלבו דף י"ט בשם רבינו יונה זה לשונו ואפילו אכלו שלם כמות שהוא וכו', עד כאן, הרי להדיא דאין חילוק באורז בין שלם ממש או נתמעך, וזה מן התימה על בית יוסף וכל אחרונים לכן ראוי להחמיר בדבר כדברי הב"ח, ואפשר דלהכי סתם בשולחן ערוך ולא חילק בין נתמעך אלא שרמ"א ולבוש חילקו ולא כיוונו יפה. כתבו אחרונים טטרק"ה שהוא הייד"ן לכולי עלמא שהכל ובורא נפשות רבות לעולם. כתב מגן אברהם תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנים בהם מים הרבה שאין ראוים רק לשרפו צריך לברך על הגרעין בורא פרי האדמה ועל המים בפני עצמו שהכל דהא עיקרן על שם המים, עד כאן, ועיין לעיל סימן ר"ה סעיף ב':

י

[י] [לבוש] רובה אורז וכו'. אף שהב"ח חולק בזה ועולת תמיד הביאו מכל מקום בשיירי כנסת הגדולה הסכים לשולחן ערוך ולבוש וכן פסק מגן אברהם, ומה שתמה הט"ז אינה תמיה כלל ואין להאריך. ונראה לי דאף כשהוא מחצה על מחצה מברך בורא מיני מזונות דבהרא"ש והטור לא הזכיר אלא כשרובה ממין אחר אין מברכין בורא מיני מזונות דלא חשיב כחמשת המינים אבל במחצה על מחצה משמע דמברכין בורא מיני מזונות:

יא

[יא] [לבוש] האוכלין בעין וכו'. כתב מלבושי יום טוב בפנים כתב זה על דין פת מדוחן ושאר מיני קטניות וגם הנך יש אומרים שכתב לא ידענא מאן נינהו, עד כאן, וכן כתב בלחם חמודות דף מ"ו וזה לשונו הרב ר' מרדכי יפה לא הזכיר דין פת דוחן וכתב במקומו אוכל דוחן בעין וצריך עיון למה ומנין לו עד כאן לשונו. ולעניות דעתי הא דלא הזכיר פת דוחן היינו דסמך על מה שכתב בסוף הסעיף ואפילו עשה מהם פת וכו', דקאי נמי אדוחן והיינו שכתב אינו חשוב כמו פת אורז וכו' ודו"ק, אך זה תמוה מאוד מנא ליה דין דוחן בעין, ולעניות דעתי דדקדק הכי מדברי רבינו יונה שהביא בית יוסף שכתב זה לשונו על האורז מברך בורא מיני מזונות אפילו שלם, אבל אדוחן אינו מברך אפילו כשהוא שלם וכו', הרי דמיירי בדוחן בעין, ומדכתב אינו מברך ולא כתב בורא מיני מזונות משמע ליה דאינו מברך כלל, ומבושל לא מסתבר שלא לברך כלל אלא משום חי דנקט לה הכי. גם יש לפרש דסמך ארישא דאינו מברך בורא מיני מזונות אבל בורא פרי האדמה מברך, מיהו מצאתי בכלבו בשם רבינו יונה דמברך על דוחן שלם שהכל ובתשב"ץ סימן שכ"ב ראיתי שפסק דמברך על דוחן בעין חי בורא פרי האדמה, וכן מצאתי בר' דוד אבודרהם דף קל"ב, וכן נראה עיקר לדינא, והכלבו מיירי בדוחן מבושל:

יב

[יב] נתמעכו לגמרי וכו'. ודוקא כשנמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות כמו שכתב בלחם חמודות ושל"ה, אבל כשמיעך אותו בכף מברך בורא פרי האדמה עד כאן לשון מגן אברהם. ותמיהני דבשל"ה דף צ"ב כתב דעל דיק"י ערביז"ן מברך שהכל, ולדינא נראין דברי מגן אברהם וכן משמע בעולת תמיד וצריך עיון:

יג

[יג] ואחריו בורא נפשות רבות וכו'. במגן אברהם תמה למה לא יברך מעין שלוש כמו בפת. ולעניות דעתי טעמא דנחתינן חד דרגא דבפת ראוי לברך ברכת המזון מברך מעין שלוש והכא ראוי לברך בורא מיני מזונות מברך בורא נפשות רבות כיון דליכא כזית בכדי אכילת פרס ועוד דפת חשוב, ועיין לעיל ס"ק ג' מה שכתבתי שם. ועתה מצאתי בדרישה שכתב דלעיל מיירי אפילו בכל דהו משום דנתנו הקמח של חמשת המינים בכיוון לטעם, וכיון שנתכוין חשוב הוא מה שאין כן הכא דנתערב שלא בכוונה, ויותר נראה דכאן דתערובות היה מתחילה קמח בקמח ואין לו טעם, משום הכי בעינן כזית בכדי אכילת פרס, מה שאין כן התם מכתח לה במאכל ותבשיל שנותנין בו טעם, עד כאן דבריו:

יד

[יד] [לבוש] כי אתה ה' טוב ומטיב וכו'. כתב לחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה דלבוש לא גריס ומטיב לכל, ואני אומר מדכתב הלבוש אחר כך ויש אומרים אחר שאמר כי אתה ה' טוב ומטיב לכל אלמא דגריס הכי, אלא דכאן נשמט מהדפוס תיבת לכל, וכן משמע בסעיף י"ב:

טו

[טו] [לבוש] בנוסח דידן וכו'. וכן הוא בהרי"ף והרמב"ם וראב"ן סימן ק"צ ושבלי הלקט ותניא ותשב"ץ וכפתור ופרח פרק י' וספר המנהיג, לכן אין לשנות:

טז

[טז] [לבוש] ואין לאומרו וכו'. כתב הב"ח הלא קדושת הארץ הנשפע בה מקדושת הארץ העליונה היא נשפעת גם בפירותיה שיונקים מקדושת השכינה, על כן ניחא שאומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה כי באכילת פירותיה אנו ניזונים מקדושת השכינה, עד כאן. ותימא לתמיהתו דאם כן מאי פריך בסוף פרק קמא דסוטה מפני מה נתאווה משה ליכנס לארץ ישראל וכי לאכול מפריה ולשבוע מטובה הוא צריך הא יש לומר אקדושה קאמר. ואפשר דשאני משה דשכינה תדיר לגביו, אף שלא היה אוכל מפירות ארץ ישראל כדפירש רש"י סוף פרשת בהעלותך, ולזה דקדק הש"ס וכי לאכול מפריה וכו' הוא צריך רצה לומר שמשה אינו צריך לזה. ולדינא צריך עיון דשבלי הלקט ותניא וכפתור ופרח ושל"ה גרסי הכי ולא גרסי בתחילת הברכה לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ומאבודרהם משמע שאף בעל הלכות גדולות לא גריס אלא לאכול מפריה ולא ונאכל, אבל ראיתי בבעל הלכות גדולות שגרס שניהם, וכן הכלבו:

יז

[יז] [לבוש] הוא נכון וכו'. וכן כתבו אבודרהם ורקאנטי ושל"ה, וכן פסקו האחרונים:

יח

[יח] [לבוש] זה לשון בית יוסף כתב רבינו יונה וכשמביאין פירות חוץ לארץ מארץ ישראל. על הספק אין צריך לשנות המטבע של חוץ לארץ, אבל הרשב"א כתב שאפילו בחוץ לארץ אי אכיל פירות הבאים מן הארץ מברך על הארץ ועל פירותיה עד כאן לשונו. וצריך לומר דמה שכתב פירות חוץ לארץ מארץ ישראל רצה לומר שהביאו פירות לחוץ לארץ מארץ ישראל, וכן מבואר בדרישה וזה לשונו והא דכתב רבינו יונה זכרונו לברכה כשמביאין פירות מארץ ישראל לחוץ לארץ על הספק אין צריך לשנות המטבע של חוץ לארץ, נראה לי דהכי פירושו כשמביאין ואין אני יודע אם זה שאני רוצה לאכול הוא מאותו פרי שהביאו מארץ ישראל או לא אין לשנות המטבע מספק, ובית יוסף הבין ספק דאמר רבינו יונה שמסתפקין בדין איך נברך על פירות המובאין מארץ ישראל לחוץ לארץ, ואיני רואה דבריו בזה עד כאן לשונו, וכן משמע מב"ח ומגן אברהם. ולפי זה בספק אם הם פירות ארץ ישראל בחוץ לארץ מברך על הפירות, והוא הדין אם הוא בארץ ישראל וספק אם באו מחוץ לארץ מברך על פירותיה, וכן פסק עולת תמיד, אבל לשון רבינו יונה שלפני עם מהר"מ טיקטין כתב וזה לשונו, וכשמביאין פירות חוץ לארץ לארץ ישראל על הספק אין צריך [לשנות] המטבע של חוץ לארץ אבל מספק יש לעשרם עד כאן לשונו, מבואר דכשהוא בארץ ישראל וספק אם באו מחוץ לארץ מיירי, ואפילו הכי אין לשנות המטבע של חוץ לארץ, ונראה להגיה כן בדברי בית יוסף פירות חוץ לארץ לארץ ישראל במקום מארץ ישראל, וסבירא ליה דכל שכן בפירות ארץ ישראל לחוץ לארץ דאין משנין מטבע חוץ לארץ אפילו בודאי מארץ ישראל, לכן כתב עליו דברי רשב"א שחולק על רבינו יונה, ובזה נסתלקה השגות הדרישה וב"ח מרבינו בית יוסף. אך יש לתמוה לפי זה איך כתב רבינו יונה אבל מספק יש לעשרם, הא משנה שלימה ריש פרק ב' דחלה פירות חוץ לארץ שנכנסו לארץ ישראל חייבים בחלה, ופסקו הרמב"ם פרק א' מהלכות תרומה וטור יו"ד סוף סימן של"א ושולחן ערוך שם הרי דאפילו ודאי פירות חוץ לארץ בארץ ישראל חייבין במעשר. ויש לומר דספיקא הוא אי גם נתמרחו בחוץ לארץ דאז אי ידעינן בודאי פטורים ממעשר כמבואר בטור ושולחן ערוך שם דבספיקא יש לעשרן. שוב מצאתי בכלבו דף י"ט שכתב בשם רבינו יונה וזה לשונו, אם פרי מארץ ישראל לחוץ לארץ אין צריך לשנות מטבע חוץ לארץ, אבל [יש] להפריש מהן מעשר עד כאן לשונו. הרי דמיירי להדיא בפירות ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ, ומכל מקום למדינן מיניה דאף בודאי באו מארץ ישראל קאמר רבינו יונה דאין משנין ממטבע חוץ לארץ וממילא נדחה השגות הדרישה וב"ח הנזכר לעיל. אך תימא הא בפירות ארץ ישראל שבאו לחוץ לארץ מבואר במשנה ורמב"ם וטור שהבאתי דפטור ממעשר אפילו בודאי באו מארץ ישראל ועד שרבתה התמיה עיינתי ברמב"ם שהשיג עליו הראב"ד דאם נתמרחו פירות של ארץ ישראל בארץ ישראל חייבין מדאורייתא ואם נתמרחו בחוץ לארץ חייבין מדבריהם, ואפשר דהכי סבירא ליה לרבינו יונה וכלבו, אבל הדבר תמוה דאם כן לא הוי ליה לבית יוסף ושולחן ערוך שם לפסוק בסתם דברי הרמב"ם ולא להזכיר כלל דברי רבינו יונה וכלבו שמסכימין להשגת הראב"ד. ולדינא נראה לי דבודאי באו מחוץ לארץ לארץ ישראל יברך על הפירות ובודאי באו מארץ ישראל לחוץ לארץ יברך על פירותיה, אבל בספיקא בין בארץ ישראל בין בחוץ לארץ מברכין על הפירות, דלא מצינו לרשב"א שחולק בזה:

יט

[יט] [לבוש] יצא וכו'. אבל בשולחן ערוך פסק דאיזה שירצה יאמר אף לכתחילה, וטעמא דלבוש שפסק נגד השולחן ערוך נראה לי משום שבית יוסף כתב וזה לשונו לזה הסכים הרשב"א וכתב דכן עמא דבר עד כאן לשונו, ואם כן אין לשנות ממנהג שהעיד הרשב"א וכן בלחם חמודות דף נ"ה הוא כמתמיה על השולחן ערוך בזה וכן מגן אברהם, ולכן רמיתי אנפשי ועיינתי בחידושי רשב"א סוף פרק כיצד מברכין ולמדתי משם שלא כתב הרשב"א דכן עמא דבר אלא על מה שאמר בתחילה שפותחין על הגפן ועל פרי הגפן, אבל על מה שמסיימין על הארץ ועל פרי הגפן לא כתב שכן עמא דבר אלא פסק כן מסברא דנפשיה וזה ברור למעיין שם, ולפי זה צריכין לפרש נמי דברי בית יוסף כמו שכתבתי וכתב שכן עמא דבר קאי אלפני פניו מה שכתב שמתחילין על הגפן ועל פרי הגפן, ואם כן נתרווח לן טעמא דשולחן ערוך שלא פסק לומר דוקא על הארץ ועל פרי הגפן. ומכל מקום לדינא נראה לי כפסק הלבוש, משום שמצאתי שבעל הלכות גדולות וראב"ן סימן ק"צ פסקו הכי, וכן הכריע בשבלי הלקט סימן מ"ג וספר תניא ואגור, ומהר"ם טוקטי"ן בגליון מרדכי, וספר זכרון להגאון ר"י הכהן. והב"ח כתב שלא כתבו הכי אלא ר' יונה והראב"ד והרא"ש והרשב"א ולכן פסק לומר לכתחילה דוקא על הארץ ועל הפירות, ואישתמיטתיה כל הני גדולי ראשונים, והכרעת גדולי האחרונים וכן הנוסחא בשל"ה על הארץ ועל פרי הגפן. והנה בשיירי כנסת הגדולה הסכים נמי לדברי לבוש משום שהב"ח כתב כדברי לבוש לכן הטיח על חכם אחד שבירך על הארץ ועל הפירות עיין שם, וזה מן התימא דהב"ח פסק להדיא היפך מלבוש, וכמו שהבאתיו. ומיהו לדינא כבר בררתי דנקטינן כלבוש וכמדומה שכן נוהגין, וכן מצאתי באבודרהם דף קל"ה שכן נוהגין העולם:

כ

[כ] [לבוש] קודם כי אתה טוב וכו'. מימי תמהתי למה אין מזכירין קודם ובנה ירושלים כמו בברכת המזון דהא ברכה זו מעין ברכת המזון הוא ודוחק ליישב, והרמב"ם סוף פרק ג' מהלכות ברכות כתב וזה לשונו אומר מעין קדושת היום כדרך שמזכיר בברכת המזון עד כאן לשונו, משמע כדברי וכן מצאתי בספר צידה לדרך דף נ"ח וזה לשונו קודם ובנה ירושלים עירך כי אתה טוב ומטיב לכל עד כאן לשונו, ואף שכתב אחר כך ביום טוב וראש חודש זכרינו לטובה ביום פלוני זה כי אתה טוב וכו', יש לומר דקא משמע לן דאם שכח ולא הזכיר קודם ובנה ירושלים דהרשות להזכיר קודם כי אתה טוב וכו' כמו דקיימא לן בסימן קפ"ח בברכת המזון דאם שכח אומרו קודם הטוב והמטיב לאפוקי אחר כך דלא ואפשר נמי שזה כוונת הטור ופוסקים דמילתא פסיקתא נקטו קודם כי אתה טוב וכו', ובאמת לכתחילה צריכין להזכיר קודם ובנה, ודוחק וצריך עיון. כתב מגן אברהם ואם לא הזכיר יצא:

כא

[כא] [לבוש] שם אין שייך וכו'. בלחם חמודות דף נ"ה השיג על הלבוש דלמה יגרע משכח דסוף סימן קפ"ז, גם לשון הגהת מיימוני שכתב אין צריך לא משמע כדבריו דלדבריו אינו מזכירו הוה ליה למימר, ופירש הלחם חמודות טעם אחר משום דחנוכה ופורים לא נזכרו בתורה ואינה אלא תקנת נביאים, לכן אין מזכירין אותן, עד כאן. ובמחילת כבודו אישתמיט ליה תשובת מהר"ם מרוטנבורג סימן ע' דמבואר שם כדברי הלבוש וכתב נמי לשון אין צריך, ולקמן סימן תרפ"ב בהלכות חנוכה הבאתיו ושם נתבאר על נכון דברי הלבוש:

כב

[כב] [לבוש] וחותם על הגפן וכו'. ובמרדכי ואגודה כתבו לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות עד כאן לשון מגן אברהם. ולא דק דאזלי לטעמייהו דגם בשותה יין לחוד חותם על הפירות מה שאין כן לדידן וקל להבין:

כג

[כג] [לבוש] אינם סועדים וכו'. והט"ז כתב טעם אחר כיון דשם של מזונות לא נזכר בפירוש בעל המחיה אינו פוטרות אפילו לתמרים דזיינא, אבל מב"ח משמע דפוטרות לתמרים כיון דזיינא והוא גידולי קרקע, וכן כתב הלבוש סעיף י"ז וצריך עיון:

כד

[כד] [לבוש] סוף סעיף הוא הדין שפוטר וכו'. אפילו אם אירע שהוצרך לברך על המשקין ברכה ראשונה כגון בנמלך והיסח הדעת, מכל מקום ברכה אחרונה דיין פוטרתה. של"ה:

כה

[כה] אין ברכת המזון פוטרו וכו'. כן כתב בשולחן ערוך, ופירש מגן אברהם משם דאית ליה עילוי אחרינא בפת, עד כאן. ולפי זה נדחה מה שכתב ר"מ רבקש זה לשונו, לעניות דעתי הוא רחוק דודאי הדייסא מזין יותר מתמרים שהרי קבעו עלייהו חכמים ברכת בורא מיני מזונות, ואי לא מסתפינא אמינא מה שכתב רבינו יונה אבל ביין וכו', הוא הדין בדייסא ולא בא להוציא אלא שארי דברים עד כאן לשונו, וצריך עיון שלא הזכירו מגן אברהם. ובאמת לא משמע כדבריו כיון שכתב רבינו יונה קודם זה בהדיא דאינו פוטר לדייסא וכן הכלבו דף י"ח, מיהו בחידושי רשב"א דף ל"ג ל"ד משמע דברכת המזון פוטר לדייסא, וכן ראיה ממה שכתב הרא"ש פרק כיצד מברכין בשם בעל הלכות גדולות דדייסא נפטר בברכת המזון ותמרי ורימוני אינו נפטרות, עיין שם. אף דקיימא לן דגם תמרי נפטר, מכל מקום נשמע דדייסא יותר מסתבר מתמרי, וצריך עיון:

כו

[כו] [לבוש] לפיכך אם אמר וכו'. כתב מלבושי יום טוב זה לשונו, זה לא מצאתי בשום מקום אלא דוקא ברכת המזון או הזן פוטר ואי מדנפשיה הוה ליה לכתוב נראה לי כדרכו, והקרוב אלי לפום ריהטא לא עיין יפה בלשון רבינו יונה שבבית יוסף במה שכתב אבל על היין פוטרות מעין שלוש, והיה סובר שברכת מעין שלוש היינו על המחיה פוטר היין, ואינו אלא דברכת המזון פוטר על הגפן שהוא מעין שלוש עד כאן לשונו. ואני יגעתי ומצאתיו להדיא בפירוש רש"י באלפסי סוף פרק קמא דברכות שפירש על הא דסיים בנהמא יצא דהיינו על המחיה ועל הכלכלה דתמרי נמי מיזן זיינא עיין שם. גם נראה לי הכי מסתברא דכיון דלא תיקנו חכמים עלה ברכת המזון גם על המחיה פוטרו דכיון דזיין לא גרע על המחיה מברכת על העץ שמברכין על התמרים, ועוד לפוסקים שכתבתי לעיל דברכת המזון פוטר לדייסא משום דדייסא זיין יותר מתמרי, אם כן אם ברכת המחיה פוטר לדייסא כל שכן לתמרים. אך יש לעיין לדינא דמדפירש רבינו יונה הא דסיים בדנהמא היינו ברכת המזון משמע דעל המחיה אינו פוטר, גם הפירוש שפירש מלבושי יום טוב בדברי רבינו יונה מצאתי להדיא בכלבו שם, גם כמדומה שראיתי באיזה פוסק שכתב דלא נודע מי חיבר רש"י באלפסי אם ראוי לסמוך עליו. מיהו יש לומר דרבינו יונה דנקט ברכת המזון לרבותא קאמר אף שיש בו שבח יותר והוא הדין על המחיה, ועיין לעיל ס"ק כ"ג:

כז

[כז] [לבוש] וטוב יותר וכו'. קשה לי דטוב יותר שלא לברך מספיקא כלל ועוד מאי חזית דברכת בורא נפשות רבות עדיף טפי מברכת מעין שלוש, ועוד הא להרבה פוסקים ברכה מעין שלוש דאורייתא ואם כן יותר יש לברך ברכה מעין שלוש מספיקא דאורייתא כמו בברכת המזון בסימן קפ"ז מברכת בורא נפשות רבות שהוא לכולי עלמא מדרבנן, גם בבית יוסף לא נזכר מזה, ובשיירי כנסת הגדולה פסק נמי בספק לברך בורא נפשות בלא טעם וראיה ולא נהירא לי, ונראה דלכך הניח הלבוש בצריך עיון. וגם קשה על הלבוש שכתב דין זה בעבר ואכל, הא בתרומת הדשן סימן ל' השאלה שם במי שתאב לאכול ולשתות דבר המסופק בברכה אחרונה שלא בתוך הסעודה ושאל השואל אם מותר לו לאכול על ידי תקנה זו שיאכל דבר שמברך עליו בורא נפשות רבות גם לשתות ולהוסיף בברכה, על זה השיב שלא לעשות כן דאין להוסיף אף בלא שם ומלכות והיינו שיאכל מתחילה על דעת כן, אבל אם כבר אכל מנא ליה ללבוש דאסור. שוב נדפס ספר ט"ז ומצאתי כדברי גם הקשה הקושיא ראשונה דמספיקא לא יברך כלל כשאין לו דבר לאכול וכן ספר מגן אברהם תמה על הלבוש. שוב עיינתי ליישב דברי הלבוש דמה שכתב וטוב יותר לברך בורא נפשות רבות רוצה לומר שיאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות דאם היה מותר להוסיף על פרי העץ לא היה צריך לברך בורא נפשות רבות כלל כדלעיל סעיף י"ג דאין צריך לברך על התפוח בורא נפשות רבות, אבל עתה דאסור להוסיף על העץ יאכל דבר שברכתו בורא נפשות רבות אבל כשאין לו לאכול אותו דבר לא כתב הלבוש כלל שיברך בורא נפשות רבות וגם על העץ לא יברך כשאין לו הדבר שברכתו על פרי העץ דאף שיוצא בברכה זו היינו כשבירך בו על אכילה שברכתו כך ודו"ק ודלא כמגן אברהם:

א

ששלקן. ט"ס יש כאן ובמקום ששלקן צ"ל שחלקן ת' בי"ד סי' תקל"ב תקל"ג:

ב

המחיה. ביאור ברכות מעין ג'. עיין ת' בי"ד באריכות סימן ע"ח:

ג

נפשות. במ"א תמה למה לא יברך מעין ג' כמו בפת ותירץ בס' אליהו רבה דנחתינן חד דרגא דבפת ראוי לברך בה"מ מברך מעין ג' והכא ראוי לברך במ"מ מברך בורא נפשות רבות כיון דליכא כזית בכדי אכילה פרס. ועוד דפת חשוב נ"ל ע"ש:

א

א) [סעיף א'] על חמשת המינים וכו' שמתוך חשיבותן שנשתבחה בהן ארץ ישראל קבעו להם ברכה בפ"ע. טור. ט"ז סק"א:

א

ב) שם וזית ותמרה. כי דבש האמור בפסוק הוא דבש תמרים. וא"כ יהיה פי' הפסוק ארץ שיש בה תמרים שעושין דבש. ומיהו עיין רש"י סוכה דף ו' ע"א שכתב כל מיני מתיקה קרוין דבש ותמרים מיני מתיקה הן עכ"ל ולפ"ז דאש האמור בפסוק הוא התמרים בעצמם ונקראו דבש על שם המתיקה:

א

ג) שם מברך לאחריהם וכו' מי שאכל פירות כשיעור ברכה אחרונה ותכף כשאכלם וירדו חדרי בטן הקיאם כולם אינו מברך ברכה אחרונה דלא גרע זה מנתעכל המזון דאינו מברך. ברכ"י אות א' שע"ת אות א' וכ"כ הדב"מ בהגה"ט אות א' והשיג על דברי קול אליהו ח"א סי' ט' יעו"ש. קיצור ש"ע סי' נ"א אות ט"ו ועיין עוד לקמן סי' ר"י אות י"א:

א

ד) [סעיף ב'] ה' מיני דגן וכו' שהן חטין ושעורין וכוסמין ושבולת שועל ושיפון שהן ג"כ חשובין שנשתבחה בהן א"י שכוסמין הן מין חטים ושבולת שועל ושיפון הן מיני שעורין. ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה האדם ואם עשה מהם פת מברך המוציא הלכך אפי' לא עשה מהם פת אלא תבשיל כגון מעשה קדרה וכו' מברך עליהם במ"מ ולבסוף ברכה אחת מעין ג' טור. ט"ז סק"ב. אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינו בכלל ה' מיני דגן. מ"א סק"א:

א

ה) שם ה' מיני דגן וכו' סופגנין הנעשים בפסח ממצה כתושה מברכין במ"מ. שו"ת מהר"ש כהן ח"א סימן קס"ג. עט"ז אות א' וכ"כ לעיל סימן קס"ח אות פ"ה:

א

ו) שם ששלקן או כתשן משמע דברישא איירי ששלקן בלא כתישה והא דבסעיף ד' כתב כששלקו הגרעינין שלמים מברך פה"א אפשר דהכא מיירי כששלקו עד שנתמעך. וכ"מ בלבוש סעיף ד' ולקמן סעיף ז' יעו"ש. מ"א סק"ב אבל היא"פ כתב דמ"ש בש"ע ששלקן היא ט"ס וצ"ל שחלקן דהא טעות דשכיח וגם הוא טעות דמוכח שהרי כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם פ"ג שכתב שחלקן או כתשן וכו' יעו"ש. וכ"כ ב"ד סימן תקל"ב. ומיהו לענין דינא אין הפרש דבין חלקן ובין שלקן עד שנתמעכו מברך במ"מ כמ"ש בב"י אבל אם הם שלמים מברך פה"א כמ"ש סעיף ד':

א

ז) שם או כתשן. כתישה דכאן לא דכו במדוכה או טחינה אלא שהוסר קליפתן ואעפ"י שהן שלימין כמו הריפות כן הוא. ומיהו בהוסר קליפתן ולא נדבקו כלל יש לספק. א"א אות ב':

א

ח) שם אפילו עירב עמהם דבש הרבה וכו' כאן בה' מינים שהם חשובים ביותר לא אזלינן בתר רובא רק כל שנותנין אותם למאכל משא"כ בשאר דברים אזלינן בתר הרוב כמ"ש לקמן סעיף ז' ט"ז סק"ג. וכ"כ המ"א לעיל סימן ר"ד ס"ק כ"ה. ועיין לעיל סימן ר"ד אות ס' וסימן ר"ב אות ק':

א

ט) שם או מינים אחרים הרבה יותר מהם וכו' וכגון דאיכא כזית דגן בכדי אכילת פרץ וגם אכל פרץ כדי שיהא במה שאכל כזית דגן ואם לאו לא יברך כ"א בנ"ר כמ"ש לעיל סימן קס"ח אות קכ"ב ואות קכ"ז יעו"ש וכ"כ החס"ל בזה הסימן אות ג' אגורה באהליך דף ד' יעו"ש. ויתבאר עוד לקמן מזה בסעיף ט יעו"ש:

א

י) שם ולבסוף על המחיה. ואם נטל סובין מתוכן וחזר לתוכן כתב המ"א סימן תנ"א סק"ב יש להסתפק אם מצטרף לכזית למצה וכתב הא"א בזה הסימן אות א' דה"ה לבהמ"ז כאן וברכת מעין ג' כה"ג יעו"ש אבל בחי' שם סק"ב כתב בפשיטות דאינו מצטרף יעו"ש וע"כ אם אירע כזאת יש לאכול כזית חוץ מסובין כדי לצאת מספיקא:

א

יא) שם ולבסוף על המחיה. בין אם קבע עליהם סעודתו בין לא קבע בין אם בישלם במים ושמן בין בשלם במים וחלב ושאר משקין. ברכ"י אות ב' וכ"כ לעינ סימן קס"ח אות מ"ט יעו"ש. ואם אינו אוכל התבשיל אלא רוצה לשתות המים שבשלו בהם לבדו עיין בדברינו לעיל סי' ר"ה סוף אות י"א שכתבנו דיש פלוגתא בזה ומן הספק יברך שהכל אבל אם אוכל התבשיל ושותה גם המים נפטר בברכת התבשיל יעו"ש:

א

יב) שם. אלא לדבקו וכו' כתב הב"ח כל שהוא לדבק אפי' הרוב הוא הקמח והמיעוט משאר דברים מברכין פה"א או פה"ע או שהכל כפי ברכתו של אותן המינין יעו"ש. וכ"כ העו"ת סוף אות ב' מיהו הט"ז סק"ד כתב דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הרבוי יעו"ש. וכ"כ המט"י אות א' דהדיבוק אינו מבטל אלא החשיבות ולא את רוב הדגן. וכתב דה"ה נמי בדין הכתוב בסעי' ג' דלא מיירי אלא בהשקדים שהוא רובא ולכך אם נותנין קמח לדבק אינו מברך אלא ברכת השקדים והספק דהתם הוא דשמא נעשה לסעוד ודלא כהט"ז סק"ה יעו"ש וע"כ אם אירע כזה שנתנו רוב דגן לדבק יש לאוכלו דוקא תוך הסעודה או לברך על דבר שברכתו במ"מ ועל דבר שברכתו כאותו המין ולפטור את זה ממ"נ כדי לצאת מספק:

א

יג) ולעקו"ך הוא הקמח עיקר. א"ר אות ב' א"א אות ד' ופא"ן קוכ"ן בשל"ה כתב מיקרי לדבק אבל בתשב"ץ סימן שכ"ב כתב דמברך עליו במ"מ ולבסוף מעין ג' א"ר שם:

א

יד) [סעיף ג'] כשנותנים קמח וכו' מברך במ"מ. ולאחריו אם יש כזית קמח בכדי אכילת פרס ואכל שיעור אכילת פרץ מברך מעין. ג' ואם לאו מברך בנ"ר כמ"ש לעיל אות ט' יעו"ש:

א

טו) שם ואם לדבק בעלמא וכו' לדעת הב"ח אפי' אם הרוב קמח נקרא נמי לדבק ולדעת המט"י דוקא אם הוא מועט כמ"ש לעיל אות י"ב יעו"ש:

א

טז) שם וטוב להחמיר ולגמעו וכו' והיינו דוקא אם הוא עב שצריך ללועסו בפה אבל אם הוא רך כ"כ שראוי לשתיה בלאו הכי אין לברך עליו כי אם שהכל ולאחריו בנ"ר כמ"ש לקמן סעי' ו':

א

טוב) שם וטוב להחמיר וכו' כתב הט"ז סק"ה דהספק הוא משום ברכה אחרונה ולפ"ז אם רוצה לאכול פחות מכזית יאמר שהכל יעו"ש אבל הנה"ש אות ג' כתב דדעת התו' והפו' שאף משום ברכה ראשונה טוב לצאת ידי ספק ולאכלו תוך הסעודה מלברך בספק שהכל יעו"ש. וכ"מ מדברי המט"י שכתבנו לעיל אות י"ב יעו"ש:

א

חי) שם ולגומעו בתוך הסעודה וכו' או יברך על פת כסנין תחלה ועל דבר שברכתו פה"ע ולפטור את זה ממ"נ וכמ"ש לעיל אות י"ב יעו"ש:

א

יט) שם ופטור ממנה ט"ס הוא וצ"ל ופטור ממ"נ כי כן הוא בב"י בשם התו' וכ"כ הט"ז סק"ו:

א

כ) [סעיף ד'] אכל דגן חי וכו' וכל ה' מינים בכלל. מ"א סק"ד. וזהו לדעת הש"ע אבל לדעת מור"ם ז"ל בהגה השעורים שהכל כמ"ש לקמן אות כ"ד יעו"ש:

א

כא) שם. אכל דגן חי וכו' כתב העו"ת אות ג' דאם הם חיים אפילו כתוש מאד מברך פה"א אבל המאמ"ר אות ו' כתב דאין לברך אלא שהכל דלא עדיף מקמח שלא נטחן רק קצת הכתוב לקמן סעיף ה' דאינו מברך אלא שהכל יעו"ש:

א

כב) שם. או שלוק. כלומר דלא מיקרי מבושל בין שלא הוסרה קליפתו ולא חילק. כ"מ פ"ג מה"ב דין ב' שכנה"ג בהגב"ו אות א':

א

כג) שם והגרעינין שלמים וכו' דאז אין אכילתן חשובה לקבוע עליהם ברכה מעין ג'. ט"ז סק"ז:

א

כד) שם הגה. אבל האוכל שעורים שלמים וכו' כ"כ הכלבו בשם ר"י שהכוסס שעורים חיין וכן על שבלים של שעורים שחרכן באור כדרך שעושין קליות מברך שהכל לפי שהוא מאכל קשה ואין דרך לאכלו עכ"ל והביאו ב"י וכתב עליו ואין כן דעת הטור אלא כל ה' מונין שוים לענין זה וכך הם דבריו כאן בש"ע שכתב סתמא דמשמע כל ה' מינים שוים וברכתם פה"א. מיהו מור"ם ז"ל בד"מ אות א' כתב על דברי הב"י דאין דבריו נראין דאע"ג דכתב הטור סתמא לא כיון אלא על דבר הראוי לאכילה כמו חטים אבל לא שעורים יעו"ש וכך הם דבריו כאן בהגהת ש"ע וכ"פ הלבוש והב"ח. ועיין באות שאח"ז:

א

כה) שם אבל האוכל שעורים וכו' והרד"א כתב שהכוסס את השעורים אינו מברך עליהם כלום מפני שהוא מאכל בהמה. והביאו ב"י וכתב עליו דאין זה טעם כלל דכיון שנהנה אעפ"י שהוא מאכל בהמה למה לא יברך עליו עכ"ל. וכ"כ העו"ת אות ג' דלא ק"ל כהרד"א אלא יברך שהכל. אמנם בס' אה"ע מסכים לדעת הרד"א דאין לברך עליהם כלום יעו"ש. וע"כ יש לפוטרו בדבר אחר כדי לצאת מחשש ספק ברכות וגם כדי שלא יהנה בלא ברכה:

א

כו) שם בהגה. אפי' קלוין וכו' כתב הא"ר אות ו' משמע הא נתבשלו דינו כחטים מדלא כתב אפי' נתבשלו ע"כ ונראה דאין ראיה מזה דהא דלא כתב אפי' נתבשלו משום דנקט לשון הכלבו ולעולם אין הפרש בין קלייה לבשול. ועוד דהא תלי הכלבו טעמא משום דאין דרך לאכלו וא"כ אף בבשול אין דרך לאכלו. וגם מ"ש עו"ש ראייה יש לדחות כאשר יראה המעיין וע"כ גם בבשול אין לברך כ"א שהכל. ולפי מ"ש באות הקודם די"א דאין לברך על השעורים כלום גם ע"ז לא יברך אלא יברך על דבר אחר שהכל ויכוין לפטור את זה:

א

כז) שם. והתו' נסתפקו וכו' אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ויסיים על האדמה ועל פרי האדמה משום דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך ברישא קודם אכילה במ"מ ב"י. ט"ז סק"ז:

א

כח) שם. והתו' נסתפקו וכו' ולכן יש ליזהר לפי המנהג שאוכלין בשבת שירה חטין שלמים מבושלים וכן בכל השנה שעורים שלמים מבושלין שקורין גערשט"ן שלמים וכן גרי"ן שלמים מבושלים שאין לאוכלן אלא בתוך הסעודה. ב"ח. עו"ת אות ג' א"ר אות ה':

א

כט) שם. אלא בתוך הסעודה וכו' היינו לכתחלה אבל בדיעבד אם אכלן שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר. כנה"ג בהגה"ט. מ"א סק"ז וכן הא"ר שם הסכים עם הכנה"ג בזה יעו"ש. ער"ה אות א' וכ"כ הגו"ר כלל א' סימן ט"ז. ח"א כלל נ"ד אות א' חס"ל אות ה' ועיין לעיל סי' ר"ב אות ע"ט:

א

ל) שם. אלא בתוך הסעודה וכו' או יאכל דבר שברכתו ודאי מעין ג' ודבר שברכתו בנ"ר ויפטור את זה ממ"נ:

א

לא) ואם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנין בהם מים הרבה שאין ראיים רק לשורפו שקורין זופ"א אפשר דאין המים בטלי לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין פה"א ועל המים שהכל. מ"א סק"ז י"א בהגה"ט. מיהו באה"ע חולק וכתב דלא יברך כ"א רק על המים ופוטר את הגרעינים כדין עיקר שפוטר את הטפל יעו"ש:

א

לב) [סעיף ה'] קמח אפילו של חטים וכו' וה"ה של שעורים כמ"ש לעיל סימן ר"ד סעיף א' וכ"כ הב"ח:

א

לג) שם אפי' של חטים וכו' ומיהו הפר"ח כתב דגם בקמח נכון ליזהר לאוכלו בתוך הסעודה כמו באוכל דגן שהגרעינים שלמים הכתוב בסעיף הקודם יעו"ש:

א

לד) שם לא שנא נטחן דק דק שאינו ראוי לאכילה טור:

א

לה) שם לא שנא של קליות. ואם בירך על קמח קליות פה"א כתב הנה"ש אות ו' דבדיעבד יצא. וכ"כ המאמ"ר אות י"ב. ולי נראה דגם בקמח שאינו של קליות אם בירך פה"א בדיעבד יצא כיון שהוא פרי האדמה ואינו משקר בברכתו. ועיין לעיל סי' ר"ו סוף אות ג':

א

לו) [סעיף ו'] וללועסו. כן הוא לשון הרמב"ם פ"ג ופ"ה וכ"ה לשון הלבוש שלפנינו אבל הא"ר אות ז' כתב שהגירסא בלבוש ללועטו שהוא לשון הלעטה וכתב שכ"ה ברד"א יעו"ש. ונראה שמזה הטעם כתוב בהגה פי' לטחון אותו בפה ור"ל שא"צ כ"כ יהיה עב עד שיהיה צריך ללועסו בשינים אלא כל שהוא עב שצריך למעכו בפה ואח"כ לבולעו מברך עליו במ"מ:

א

לז) שם ואם היה רך וכו' ואפילו אינו אוכל אותו אלא לרפואה בעי ברוכי כיון דמתהני. ב"י בשם תו' עו"ת אות ד' א"ר אות ח':

א

לח) [סעיף ז'] הכוסס את האורז וכו' רש"י פי' בפ' כיצד מברכין אורז מי"ל דוחן פני"ץ והתו' כתבו שי"מ אורז ריז"ו ודוחן מי"ל וסוגיין דעלמא כהאי פירושא ב"י. וכ"כ הלבוש. וכ"כ הל"ח והביאו מ"א סק"ד מיהו הב"ח כתב כל ירא שמים לא יאכל לא היר"ז ולא ריי"ז שהוא אורז או דוחן מבושל בין שהוא שלם בין נתמעך יפה אלא בתוך הסעודה עכ"ל והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ה' ולפ"ז אם א"א לאוכלם בתוך הסעודה מן הספק אין לברך כ"א שהכל. וכ"כ הט"ז ס"ק י"א וא"ר אות ט' יעו"ש ועיין באות שאח"ז:

א

טל) שם ואם בשלו וכו' מרן ז"ל בב"י נסתפק דאי דוקא כשנתמעך האורז יפה דהוי כמו דייסא הא לאו הכי אעפ"י ששלקו אינו מברך אלא פה"א או יש לחלק בין חטין לאורז משום שדרך האורז לבשלו כשהיא שלם בלתי שום כתישה והלכך אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו יעו"ש. ומדסתם כאן בש"ע משמע דס"ל כחילוק השני דכל שנתבשל אעפ"י שלא נתמעך מברכין עליו במ"מ. אלא דמור"ם ז"ל בהגה תפס עיקר דבעינן שנתמעך והו"ל לכתוב בשם י"א אלא כי כן דרכו בהרבה מקומות לכתוב סתמא אעפ"י שחולק וכ"כ המט"י אות ב' דמנהג העולם כסתם דעת הש"ע דלעולם מברכין במ"מ יעו"ש וכ"כ הברכ"י אות ו' בשם כמה פו' דאף שלא נתמעך מברכין עליו במ"מ וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל וכן מנהג העולם יעו"ש וכ"כ בספרו מחב"ר אות א' והשיג על המאמ"ר יעו"ש. וכ"כ החס"ל אות ז' בן א"ח פ' פנחס אות ח"י. ועיין בדברינו לעיל סימן טו"ב אות ב' שכתבנו דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל יעו"ש. וע"כ ה"נ אע"ג דאיכא פלוגתא בזה היכא דנהוג נהוג. ועוד עיין לעיל סימן ר"ו אות ו' ודוק:

א

מ) שם מברך עליו במ"מ וכו' ואעפ"י שאינו מז' מינים כיון שהוא נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ"ר משום דלא נתקנה ברכה מעין ג' כ"א על ז' המינים. ב"י בשם הרא"ש וכתב דהכי נקטינן ודלא כה"ג וראבי"ה שכתבו דמברך שהכל יעו"ש:

א

מא) שם ואחריו בנ"ר. מי שאכל אירז מבושל ובירך אחריו על המחיה או שאכל לחמניות ואורז ובירך על המחיה. כיון דאורז מסעד סעיד וגידולו מן הארץ ברכת על המחיה פוטרתו. מהר"י מולכו בתשו' כ"י סימן ל"ד. וכ"כ הלק"ט ח"א סימן מ' ברכ"י אות ז' שע"ת אות ט' ואעפ"י שאכל זה לחוד וזה לחוד יברך מעין ג' על כסנין ויפטור האורז. בן א"ח שם:

א

מב) שם ואחריו בנ"ר. השותה ג'ורבה של אורז מחוי הרבה כמו שעושין לחולה או פת שגוררין אותו במורג חרוץ דק דק אין לברך לאחריו ולא כלום משום דשוהא הרבה בין כף לכף ואפילו בכף אחת שוהא בה וגומע גמיעה אחר גמיעה באופן ששוהא באכילת כזית אורז או פת יותר מכדי שתיית רביעית. קול אליהו ח"א חא"ח סימן ז' ובספרו כס"א בזה הסימן אות ב' ומיהו עיין בדברינו לעיל סימן ר"ד אות מ' בענין שתיית הקאו"י שכתבנו שיש לפוטרו בדבר אחר אם אפשר וא"ל יש להרהר הברכה בלבו ונראה דה"ה לכאן:

א

מג) שם והתבשיל האחר הוא הרוב וכו' זהו לשון הטור זמשמע דאם האורז הוא הרוב אעפ"י שמעורב במין אחר מברך עליו במ"מ. וכ"כ ב"י אלא שכתב בב"י דמלשון הרמב"ם פ"ג משמע דאינו מברך במ"מ אלא א"כ היה האורז לבדו ואינו מעורב עם דבר אחר יעו"ש. וכ"כ הט"ז סק"ט דמשמע מלשון הרי"ף כשנתערב האורז עם מין אחר אין שום מעלה לאירז אפילו אם הוא הרוב יעו"ש. אבל דעת המ"א ס"ק י"א כפסק הש"ע דאם האורז הוא הרוב אעפ"י שמעורב בו מין אחר מברך עליו במ"מ יעו"ש וכ"פ המט"י אות ג' א"ר אות יו"ד מאמ"ר אות י"ד. חס"ל אות ו' וכתב שם הא"ר דאף שהוא מחצה על מחצה מברך במ"מ יעו"ש. אבל הפרישה אות א' כתב דאם הוא שוה בשוה אין לברך במ"מ עד שמוסיף יעו"ש. וכ"כ א"א אות י"א. וכ"כ הער"ה בק"א אות ב' דאם הוא מחצה על מחצה מברך שהכל ודחה דברי הא"ר יעו"ש ועיין לעיל סי' ר"ו אות א' ודוק:

א

מד) שם כברכת אותו תבשיל. דדוקא בה' מינים אמרו רב ושמואל דמברכין עלייהו במ"מ והיינו כל שאילו עשוי לדבק כדאיתא בסעיף ב' אבל בשאר מינים אזלינן בתר רובא. ט"ז סק"י ועיין לעיל אות ח':

א

מה) [סעיף ח'] על פת דוחן וכו' זהו דעת הרי"פ והרמב"ם אבל בה"ג כתב לברך על פת דוחן פה"א והרא"ש וגאון כתבו שדין דוחן כדין אורז דאיהו נמי מיזן זיין וסועד הלב כמו אורז ומברך עליו תחלה במ"מ ולבסוף בנ"ר כמ"ש כ"ז בטור יעו"ש וכ"פ הפר"ח. וכ"כ הער"ה אות ג' בשם כמם פו' יעו"ש. ואע"ג דאנן ק"ל סב"ל ואין לברך כ"א שהכל מ"מ נ"מ דאם בירך על פת דוחן פה"א או במ"מ בדיעבד יצא. וכן אם בדיעבד בירך אחריו על המחיה יצא כמ"ש לעיל אות מ"א יעו"ש:

א

מו) שם מברך שהכל וכו' ואע"ג דאשתנו למעליותא י"ל כיון דיצא מתורת פרי אין יכול לומר פה"א והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל. ואפשר לומר עוד הטעם מפני שאין דרך אכילתו בכך מברך שהכל מ"א ס"ק י"ב:

א

מז) שם מברך שהכל וכו' וגרויפ"ן שנעשו משעורין כתושים ברחיים ובישלם פשיטא שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מה' המינים הם. ט"ז ס"ק י"א. סו"ב אות ה' ומ"ש המש"ז אות י"א דזה חולק על מ"א סק"ב י"ל דהכא שאני דכיון שנכתשו ברחיים מסתמא הוסרה קליפתן וגם נחלקו ובתבשיל הם נדבקין וע"כ לכ"ע י"ל בכה"ג דמברך במ"מ ומעין ג':

א

מח) ואותן שנעשו מטטרק"א שאינן מה' המינים מברך שהכל ובנ"ר ט"ז שם. א"ר אות ט' סו"ב שם:

א

מט) וחטים הנקרא טריגי די מצרים ובלשון ישמעאל סארי דארי שגדל בקלח אחד גדול מכוסה בעלין יש מי שהורה לברך על הפת העשוי מקמח זה ברכת המוציא ובהמ"ז ואם נילוש במי פירות במ"מ אבל הרב לב חיים ח"ג סימן מ"ט חלק עליהם וכתב דלפי דעתו פשוט וברור כי חטה זאת אינה מה' מיני דגן וברכתה בתחלה פה"א ולבסוף בנ"ר יעו"ש. א"ח אות ו':

א

נ) שם בהגה. ואם נתמעכו וכו' דכיון דאין זה דרך אכילתן אין מברכין עליהם פה"א ב"י. ודוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות כמ"ש בל"ח ושל"ה אבל כשמיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך. ועוד שממשן קיים ומברך פה"א. מ"א ס"ק י"ג. י"א בהגב"י:

א

נא) שם בהגה. מברך שהכל. ובדיעבד אם בירך פה"א יצא. כמ"ש לעיל סימן ר"ו אות ג' יעו"ש:

א

בנ) [סעיף ט'] מברך במ"מ וכו' דכל דיש בו מה' מיני דגן מברך במ"מ כמ"ש סעי' ב' מ"א ס"ק י"ד:

א

גנ) שם כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי אכילת פרס וכו' מדנקט כדי שיאכל ממנו כזית דגן בכדי א"פ משמע דבעינן דוקא שיאכל פרס מאותו פת כדי שיהא באכילתו כזית דגן ושיעור אכילת פרס לדעת מרן ז"ל הוא ג' ביצים שהרי בסי' תרי"ב סעיף ד' כתב י"א ד' ביצים וי"א ג' ביצים וידוע דכשאומר מרן ז"ל י"א וי"א דדעתו לפסוק כס' שנייה כמ"ש לעיל סימן י"ג אות ז' יעו"ש. וכן סתם בסימן שס"ח סעיף ג' וסי' ת"ט סעיף ז' יעו"ש ושיעור ביצה שני כזייתות כמ"ש סימן תפ"ו וא"כ צ"ל חמשה זיתים מקמח אחר וכזית מה' מינים ואז נקרא כזית בכדי אכילת פרץ ואם אכל פרץ מאותו פת צריך לברך המוציא ובהמ"ז וכ"כ הפרח שושן כלל א' סי' ג' דלא סגי שיאכל כזית מן התערובת אלא יאכל כא"פ שיש בו ודאי כזית דגן יעו"ש. והביאו הער"ה אות ד' וכ"כ בשו"ת בית אפרים סימן י"ג דאין לברך אחריו בהמ"ז עד שיאכל פרס וגם שלא ישהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס והביאו השע"ת אות י"ב יעו"ש. וכ"פ הגר"א דה"ח אות י"ז. ומיהו י"א כיון דיש בו כזית בכא"פ נעשה כאלו כלו דגן ואפילו לא אכל כ"א כזית מתערובת מברך אחריו בהמ"ז מט"י אות ד' מאמ"ר אות ט"ו. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אין לברך אחריו בהמ"ז אלא א"כ אכל פרס ולא שהה באכילתו יותר מכדי אכילת פרס אבל אם לא אכל פרס או ששהא באכילת פרס יותר מכדי אכילת פרס אין לברך אחר פת זה כ"א על המחיה:

א

דנ) שם אבל אם אין בו זה השיעור וכו' אינו מברך לבסוף בהמ"ז וכו' והטעם כתבו האחרונים משום דכיון דאין בו כזית בכא"פ נחתינן חד דרגא בתחלה המוציא ולבסוף על המחיה ולפ"ז דאם עשו מזה פת הבא בכסנין דתחלתו במ"מ נחתינן חד דרגא ומברכינן אחריו בנ"ר כמו באם בשלו בקדרה. וכבר הארכנו מזה לעיל סי' קס"ח אות קכ"ב ואות קכ"ג ואין צריך לכפול הדברים קחנו משם:

א

הנ) שם אלא בתחלה מברך המוציא וכו' ולענין נט"י יש לטול בלא ברכה כיון דיש אומרים דגם על פחות מכזית צריך נט"י כמ"ש לעיל סימן קכ"ח אות יו"ד יעו"ש. וזה לא גרע כיון דברכתו המוציא ואוכל יותר מכזית וכ"כ בס' מנחת פתים דף מ"ה ע"א והביאו א"ח אות יו"ד:

א

ונ) שם ואחריו בנ"ר כתב המ"א סוף ס"ק ט"ו דאם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים מברך במ"מ ועל המחיה אפילו ליכא כזית בכא"פ כמ"ש סעי' ב' עכ"ל מיהו הל"ח פ' כ"מ אות י"ט כתב דאין חילוק דה"ה אם עירבו עם שאר מינים אי ליכא כזית בכא"פ אינו מברך כ"א בנ"ר יעו"ש וכ"כ העו"ת סוף אות ז' דלעיל בסעי' ב' נמי מיירי בדאיכא כזית בכא"פ יעו"ש. וכ"כ המאמ"ר אות י"ז דאין חילוק וגם בסעי' ב' מיירי כשיש בו כזית בכא"פ והשיג על המ"א יעו"ש:

א

זנ) [סעיף יוד'] בברכה אחת מעין ג' וכו' ונוסח ברכה זו בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלם עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלם עה"ק במהרה בימינו והעלנו לתוכה. ושמחנו בה (וגי' הרמב"ם ושמחנו בבנינה ונברכך עליה בקדושה ובטהרה) כי אתה ה' טוב ומטיב לכל בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה. טור. בשם גמרא ברכות מ"ד ע"א וכ"ה הנוסח בלבוש אמנם מ"ש הטור בחתימת הברכה בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה בגמרא שלפנינו ליתא תיבת ועל הכלכלה אלא רק בא"י על הארץ ועל המחיה. וכן ברי"פ וברמב"ם פ"ג מה"ב ניחא וכ"כ הסמ"ג בשם הרמב"ם ובה"ג דעיקר לחתום על הארץ ועל המחיה ולא על המחיה ועל הכלכלה והביאו ב"י ופרישה אות יו"ד וכ"כ השל"ה דף צ"ה ע"ב וכ"כ בביאור הגר"א וכן הסכים החס"ל אות י"א וכתב הטעם משום דאמרו בברכות מ"ט ע"א דאין לחתום בשתים ואם יאמר על הכלכלה הו"ל חותם בשתים יעו"ש וכ"כ ח"א כלל נ' אות ג' וכ"מ מדברי מרן ז"ל לקמן סעיף י"ב דאין לחתום כ"א רק על המחיה יעו"ש:

ב

זנ) וכתב בסמ"ג שיש לומר אחר כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ובשל פרי על הארץ ועל הפירות ובשל יין על הארץ ועל היין (וברד"א הנוסח ועל פרי הגפן וכן נוהגין) כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה עכ"ל והביאו הטור וכתב שהרא"ש ז"ל לא היה אומרו יעו"ש אמנם הט"ז ס"ק י"ג הסכים לאומרו וכ"כ המ"א ס"ק ט"ז. של"ה שם דה"ח אות ט' קיצור ש"ע סימן נ"א אות ח' בן א"ח פ' מסעי אות א' וכן עמא דבר. וכן בנוסח ונברכך עליה בקדושה ובטהרה כתב ב"ד סימן פ"ט דיש לנהוג לומר כן כיון דהרי"פ והרמב"ם וסמ"ג כתבוהו ואעפ"י שהרא"ש והטור לא כתבוהו יעו"ש:

א

חנ) שם ובא"י חותם על הארץ ועל פירותיה וכן בברכת על המחיה נוהגין לחתום ברוך אתה ה' על הארץ ועל מחיתה. וכ"כ הברכ"י אות יו"ד וגם אחר כי אתה טוב ומטיב לכל נוהגין לומר ונודה לך על הארץ ועל מחיתה כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה כנז' באות הקודם וכן בברכת הפירות נוהגין לאמר ונודה לך על הארץ ועל פירותיה ובברכת היין ונודה לך על הארץ ועל פרי גפנה. וחותמין בא"י על הארץ ועל פרי גפנה:

א

נט) שם ובא"י חותם וכו' ואם הם פירות מכבוש ראשון כתב הרב אדמת קדש ח"א סימן ג' דזה מחלוקת גדולי ישראל שהרב מהר"ש גארמוזאן הסכים שיברך על הארץ ועל הפירות והרב המגן סבר שיברך ועל פירותיה יעו"ש. אבל הרב פרי הארץ ח"ג סימן ג' האריך הרבה בזה והסכום לברך על הארץ ועל הפירות יעו"ש. והב"ד הברכ"י אות י"א:

א

ס) וכן אם הביאו צימוקים מחו"ל לארץ ועשו מהם יין בא"י אף שבא"י נגמר היין יחתום על פרי הגפן הרב פרי הארץ שם ברכ"י אות י"ב שע"ת אות י"ד:

א

סא) שם ואם בחו"ל אוכל מפירות הארץ וכו' אבל אם יש ספק אם הם מא"י אעפ"י דצריך לעשרם מספק מ"מ אין לשנות המטבע של חו"ל. ב"ח פרישה אות ט"ו. עו"ת אות ח' מ"א סוף ס"ק ט"ז:

א

סב) וה"ה אפכא בא"י ג"כ אינו משנה מספק וחותם על הארץ ועל פירותיה עו"ת שם. אבל הא"ר אות ח"י כתב דבין בארץ בין בחו"ל בספקא מברכין על הפירות יעו"ש וכן כתבו האחרונים וכן עמא דבר:

א

סג) [סעיף יא'] אינו חותם על הגפן וכו' והטעם דכמו שבחתימת מיני דגן ופירות ז' המינים מזכיר הארץ ה"ה ביין שאין ביניהם שינוי אלא שביין כשמזכיר הפרי צריך להזכיר בשם פרטי האילן שבו גדלו הענבים ובשאר מינים די שיאמר פירות אבל הארץ לעולם עומדת ובכולן יש לו להזכיר בחתימה על הארץ. ב"י בשם הר"י. מיהו בדיעבד אם חתם על הגפן ועל פרי הגפן ולא הזכיר ארץ כתב המ"א ס"ק י"ז דיצא. וכ"כ א"א אות י"ז. ח"א כלל ן' אות ד':

א

סד) שם אלא על הארץ ועל פה"ג או על הארץ ועל הפירות. לכאורה משמע מדברי הש"ע שבסעי' זה דאין הכרע רצה זה חותם רצה זה חותם. אבל כי דייקת שפיר משמע שדעתו לפסוק לכתחלה לחתום פה"ג והוא מדקאמר אלא על הארץ ועל פה"ג ולא קאמר או על הארץ ועל פה"ג או על הפירות וכ"מ לקמן סעיף י"ב יעו"ש. וכן פסק הלבוש. וכ"כ בב"י דהרשב"א הסכים לחתום על הארץ ועל פה"ג ושכתב וכן עמא דבר יעו"ש מיהו הב"ח כתב דלכתחלה צריך לחתום על הארץ ועל הפירות יעו"ש אבל הט"ז ס"ק י"ד כתב דטפי ניחא לן לימא פה"ג דמהני לכ"ע יעו"ש וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות י"א דהמנהג פשוט בפי הכל לחתם על פה"ג יעויין שם. וכן כתב העו"ת אות ט' מ"א ס"ק ט"ז. וכן כתב א"ר אות י"ט בשם כמה פוסקים דצריך לחתום על פה"ג וכתב שכן נוהגין וכן כתב ב"ד סי' פ"ט מאמ"ר אות כ"א יפ"ל אות ה' דה"ח אות ט' קיצור שלחן ערוך סי' נ"א אות ח' בן א"ח פ' מסעי אות א':

א

סה) [סעיף יב'] מזכירין בה מעין המאורע וכו' כגון בשבת קודם כי אתה טוב ומטיב יאמר ונחמנו ביום המצות הזה. וביו"ט אומרים ושמחנו ביום חג פלוני הזה. ובר"ח אומרים וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה. טור. מיהו בתשב"ץ כתב דביום שבת אומרים ורצה והחליצנו ביום השבת הזה והביאו ב"י. וכן כתב הלבוש מ"א ס"ק ח"י. ובס' חס"ל סימן קס"ח אות ד' ובס' חיים לראש רק"ד ע"א ובס' פרסומי ניסא דקמ"ה ע"א כתבו לומר בנוסח זה ורצה והחליצנו במצותיך ובמצות יום השביעי השבת הגדול והקדוש הזה. ובס' א"ח דל"ז ע"א כתב דבשבת אומרים ושמחנו בה בשבת קדשך וכן כתב החס"ל סימן קס"ח אות א' דבשבת אומרים ושמחנו ביום השבת הזה יעו"ש. והב"ד היפ"ל אות י' ונראה דיש לנהוג כנוסח שכתב החס"ל וחיים לראש ופרסומי ניסא משום דנוסח זה יותר מתוקן וגם האר"י ז"ל בשער הכוונות נתן טעם בסוד לתיבת רצה והחליצנו שאומרים בבהמ"ז בשבת וע"כ יש לאמרו גם במעין ג' מן הטעם ההוא. וביום ר"ה או' וזכרנו לטובה ביום הזכרון הזה כמו בר"ח. יפ"ל שם:

א

סו) שם בשבת ויו"ט וכו' וה"ה בחו"ה כמ"ש לעיל סי' פק"ח סעיף ה' גבי בהמ"ז יעו"ש. וכן כתב היפ"ל שם:

א

סז) שם. מזכירין בה מעין המאורע וכו' ואם לא הזכיר בדיעבד יצא כיון דהרבה פו' סוברים דעכשיו לא נהגו להזכיר כמ"ש בב"י יעו"ש וכן כתב מ"א שם. א"ר אות ך' מאמ"ר אות פ"ד וכתב דכל שלא הזכיר ה' אפילו אמר ברוך אתה חוזר ומזכירו תוך הברכה ודלא כדמשמע מדברי הא"ר דכל שאמר כי אתה טוב ולא הזכיר שוב אינו מזכיר יעו"ש. וכ"כ הרב המגיה בחס"ל אות ט' יעו"ש:

א

סח) שם אבל לא בחנוכה ופורים. משום דעל הנסים הודאה היא ובברכה זו אין אומרים בה לשון הודאה כמו בבהמ"ז ואפילו לפי מ"ש שיש לומר בסוף ונודה לך וכו' שם אין שייך להזכיר כלום שהרי הוא אחר סיום הטוב והמטיב. לבוש:

א

סט) שם ויקדים המחיה וכו' לפי שברכתו במ"מ שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שהוא ג"כ חשוב ויש לו ברכה בפרטות. ב"י ט"ז ס"ק ט"ו:

א

ע) שם וחותם על הארץ וכו' ולא הוי חתימה בשתים שהארץ מוציאה המחיה והיין והפירות. טור מ"א ס"ק י"ט. וקודם החתימה אומרים ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הפירות ועל פה"ג כמ"ש לעיל אות ז"ן. ובא"י אומרים ונודה על הארץ ועל מחיתה ועל פרי גפנה ועל פירותיה בא"י על הארץ ועל מחיתה ועל פרי גפנה ועל פירותיה:

א

עא) שם ועל פה"ג וכו' כתב המ"א סק"ך דבמרדכי כתוב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה עכ"ל. והביאו א"ר אות כ"ב וכתב עליו דלא דק דאזלי לטעמייהו דגם בשותה יין לחוד חותם על הפירות משא"כ לדידן עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר אות כ"ו לדידן דחותמין בברכת היין על פה"ג צרוך לחתום ועל פה"ג ועל הפירות והשיג על דברי המ"א יעו"ש. וכן כתב א"א אות ך' חס"ל אות י"ב דה"ח אות ט' ח"א כלל נ' אות ה' קיצור ש"ע סימן נ"א אות ח' מיהו בדיעבד אם לא הזכיר גפן רק על הארץ ועל הפירות יצא כיון די"א דאפי' לכתחלה חותמין בברכת היין על הפירות כמ"ש לעיל אות ס"ד וכ"כ ח"א שם:

א

עב) [סעיף יג'] אם אכל פירות מז' המינים ואכל תפוחים וכו' וה"ה אם אכל תפוחים לבדם ובירך אחריהם על העץ בדיעבד יצא. כמ"ש לעיל סימן ר"ז אות א' ועו"ש והא דנפטרים התפוחים במעין ל' דוקא אם אכל התפוחים כמו שהם אבל אם שתה מי תפוחים יש פלוגתא בזה אם נפטרים במעין ג' וע"כ אם שתה רביעית צריך לברך עליהם מקודם בנ"ר ואח"כ יברך מעין ג' ואם שכח ובירך מעין ג' מקודם אז יש לשתות מים או לאכול דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפטור את זה כמ"ש לעיל סימן ר"ב אות ע"ג יעו"ש:

א

עג) שם. אבל אם אכל ענבים ושתה יין צריך לברך וכו' והיינו לחותמים על היין על פה"ג אבל לאותם החותמים על היין על הפירות כיון שמזכיר בה פירות נפטרו גם התפוחים. ב"י בשם הרשב"א. וכ"כ הרב א"ח דף ל"ז ע"ד יעו"ש. והסמ"ק סימן קנ"א והאגודה כתבו הטעם דנפטרים התפוחים בברכת מעין ג' משום דהוו בכלל תנובת השדה שאומר בברכת מעין ג' יעו"ש. ולפ"ז גם אם אכל פה"א נפטר במעין ג' כיון שהם תנובת השדה מיהו הב"ח כתב דלדעת הרא"ש אף להחותמים בברכת היין על הארץ ועל הפירות כיון דבפתיחה שהיא על הגפן אינה ענין לתפוחים לא יצא. וכן כתב המ"א ס"ק כ"א. וכ"מ מדברי הלבוש ססעי' י"ד. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה וק"ל סב"ל אם שתה יין ואכל תפוחים לכתחלה יש לברך בנ"ר ואח"כ מעין ג' כדי שלא יכנס בספק ואין בזה איסור משום גורם ברכה שאינה צריכה כיון שרוצה לצאת מספק אבל אם כבר בירך מעין ג' קודם בנ"ר אז אם חתם על הפירות י"ל דינא כדעת הרשב"א והא"ח אבל אם חתם על הגפן חוזר ומברך בנ"ר בשביל התפוחים דבכה"ג אפילו להרשב"א והא"ח לא יצא כיון שלא יש מעין תפוחים לא בפתיחה ולא בחתימה. וכן אם אכל ענבים ופה"א יש לברך בנ"ר מקודם לכתחלה בשביל פה"א ואח"כ מעין ג' בשביל הענבים כי יש לחוש לכתחלה לדברי הסמ"ק ושמא נפטרין במ"ש ועל תנובת השדה אבל אם כבר בירך מעין ג' יש לברך אח"כ בנ"ר בשביל פה"א כיון דכן הוא דעת כל גדולי הפוסקים ומרן ז"ל וגם דהכי מסתברא כיון שלא נתקנה ברכה כ"א בשביל פרי העץ. ועוד כיון דגם הסמ"ק לא הזכיר בהדיא דמעין ג' פוטרת פה"א אלא רק שאנו מדקדקים לפי הטעם שנתן וע"כ אין לחוש רק לכתחלה אבל באם כבר בירך מעין ג' מברך אח"כ בנ"ר. ודלא כח"א כלל ן' אות ט' שכתב דיש בזה ספק ברכה יעו"ש. ומ"מ על צד היותר טוב אם אפשר יש לברך שהכל על המים או על דבר אחר שודאי ברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפטור גם פה"א:

א

עד) שם וכ"ש אם אכל בשר וכו' וטעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ. ט"ז ס"ק ט"ז:

א

עה) שם וה"ה אם אכל בשר וכו' אין ברכת על המחיה פוטרת וכו' נראה דה"ד אם אוכל כל אחד לבדו דומיא דלעיל תפוחים עם יין ובשר עם יין אבל אם מלפת הבשר ודגים עם פת הבא בכסנין ברכת על המחיה פוטרת הבשר ודגים משום דהוו טפל לפת וכל שהוא עיקר פוטר את הטפלה כמ"ש לקמן סימן רי"ב יעו"ש. מיהו הברכ"י אות י"ג כתב בשם זקנו מהר"א אזולאי שדקדק מלשון הטור אע"ג שבאו הבשר והדגים ללפת בו החמשה מינים אין נפטרים בברכת על המחיה אבל הוא ז"ל כתב דהמנהג פשוט לאכול לביבות עם גבינה ביותר ואין מברכין על הגבינה ולא עוד אלא רבים נוהגין לאכול כסנין בבקר עם גבינה ואין מברכין כ"א על הכסנין ומדין מברך על העיקר ופוטר את הטפילה נגעו בה יעו"ש וכן כתב הכס"א אות ג' דהנוהגין כן יש להם על מה לסמוך יעו"ש ועיין עוד לעיל סי' קס"ח אות צ"ט מ"ש בענין זה ודוק:

א

עו) שם אין ברכת על המחיה פוטרת את הבשר וכו' אבל אם אכל מחמשת המינים ואכל תמרים או שתה יין ושכח ולא הזכיר לא גפן ולא פירות כ"א בירך על המחיה לחוד נראה דיצא כיון דברכת על המחיה פוטרתן כמ"ש לקמן אות ט"פ יעו"ש:

א

עז) [סעיף יד'] שתה יין ובירך בפה"ג וכו' ואם טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג. מ"א ס"ק כ"ב בשם מהר"י לוי סימן מ"ז. וכ"כ הלק"ט ח"ב סימן קע"ט אבל הגו"ר כלל א' סימן י"ט הוכיח לומר דיצא וא"צ לחזור ולברך בפה"ג יעו"ש וכ"פ באה"ע והרבה להשיג על דברי מהר"י הלוי הנז' יעו"ש. וכ"כ הרב פנים מאירות ח"א סימן נ"ח. וכ"כ הרמ"ע באלפסי זוטא פ' כ"מ. וכ"כ רבינו אשר בר חיים בס' הפרדס כ"י שער יו"ד. והב"ד הברכ"י בשיו"ב סימן ר"ז וסימן ר"ב וכן הסכים בספרו יוסף אומץ סימן ע"ג סק"א יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות ח' בי"מ אות ח' וכן הסכים השד"ח באס"ד מע' ברכות סימן א' אות ב' משום דק"ל סב"ל יעו"ש מיהו אם נזכר מיד תוך כדי דיבור יסיים בפה"ג כמ"ש ביא"פ ס"ק כ"ב וקיצור ש"ע סימן נ"ו אות ג' אבל אם לא נזכר יצא כנז' וכ"כ קיצור ש"ע שם:

א

עח) וה"ה אם בירך על היין במ"מ יצא כמ"ש לעיל סימן ר"ב אות ט' יעו"ש וכן אם בירך על היין בפה"א יצא כמ"ש לעיל סימן ר"ב אות י"א יעו"ש. וכ"כ באה"ע וקיצור ש"ע בפאת השלחן שם. וכן אם בירך עליו שהכל יצא כמ"ש בש"ע לעיל סימן ר"ו סעיף א':

א

עט) וכן בברכה אחרונה אם טעה ובירך על היין על העץ ועל פה"ע ולא הזכיר גפן יצא ח"א כלל ן' אות ד' ובנ"א שם אות א' וכן אם טעה ובירך אחריו בהמ"ז או על המחיה יצא כמ"ש לקמן סעיף י"ז ובדברינו לשם אות ט"פ יעו"ש:

א

פ) [סעיף טו'] אם בדיעבד בירך על הענבים וכו' וה"ה אם שתה יין ונתכוון לפטור את הענבים יצא, ב"י. לבוש. ט"ז סס"ק י"ז. מ"א ס"ק כ"ג. מאמ"ר אות ל"א. וכן בשתה יין ואכל ענבים ונתכוון בברכת על הגפן לפטור בה את הענבים ג"כ בדיעבד יצא. כ"מ בב"י. וכ"כ הפרישה אות פ"ב. לבוש. עט"ז אות ח':

א

פא) ודוקא בנתכוון לפטור אבל אם לא נתכוון אעפ"י שהיו שתיהן לפניו בשעת ברכה אינו נפטר לא היין בברכת פה"ע ולא הענבים בברכת פה"ג כמ"ש לקמן סימן רי"א סעיף ג' דאם הביאו לפניו פה"ע ופה"א איזה מהם שירצה יקדים ולא חיישינן שאם יקדים פה"א יפטר העץ ואע"ג שברכת פה"א פוטרת פה"ע משום דאין מכוין וא"כ ה"ה לכאן. וכ"כ א"א בזה הסימן אות כ"ג. וכ"כ לעיל סימן ר"ו אות יו"ד יעו"ש:

א

פב) [סעיף טז'] שתה יין ומים וכו' ואם שתה מים תחלה כתב בשה"ג אשר סביב הרי"ף פ' כ"מ אפשר דצריך לברך על כל אחד ואחד לפניה ולאחריה עכ"ל. וכ"כ ב"ד סימן פ"ז דאם שתה מים תחלה קודם היין ולא בירך בנ"ר ואח"כ שתה יין דצריך לברך בנ"ר קודם ברכה אחרונה של יין ואפילו אם שתה עוד מים אחר ששתה יין אין ברכת היין פוטרת מים ראשונים יעו"ש מיהו הער"ה אות ז' כתב דמשמע מדברי הכלבו וא"ח אע"ג דחל עליו חיוב ברכה קודם לכן ברכת היין פוטרת בנ"ר בדיעבד ודלא כהרב ב"ד יעו"ש. וכן כתב הרב נשמת חיים בתשו' סימן ה' דברכת היין פוטרת אף אם הקדימו המים ליין יעו"ש. והב"ד הרו"ח אות ב' וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה לכתחלה יש ליזהר לברך בנ"ר על המים ואח"כ ישתה יין ולא הוי ברכה שאינה צריכה כמ"ש הער"ה שם. ואם שכח ושתה יין קודם שבירך ברכה אחרונה של מים אם אפשר יש לאכול דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפטור את המים ואם לא אפשר יש לברך בלבו בנ"ר וגם לכוין לפוטרו בברכה אחרונה של יין:

א

פג) שם אין לו לברך על המים וכו' ואפילו אם אירע שהוצרך לברך על המשקין ברכה ראשונה כגון בנמלך והיסח הדעת מ"מ ברכה אחרונה דיין פוטרתה של"ה א"ר אות כ"ד. א"א אות כ"ד:

א

פד) שם. אין לו לברך על המים בנ"ר וכו' לפעמים א"צ ברכה לפניו וטעון ברכה לאחריו כגון אם רוצה לשתות יין ומים כאחת ומביאין לפניו כוס גדול שבו מעט יין ומברך עליו בפה"ג ושותה מעט ואח"כ נותן בו מים הרבה באופן שנתבטל טעם היין ושותה ממנו ייתר מכדי רביעית דהא ודאי פשיטא דצריך לברך אחריו בנ"ר. כס"א אות ד':

א

פה) שם כשם שבברכה ראשונה וכו' עיין לעיל סימן קמ"ד סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

פו) [סעיף יז'] ברכת ג' אינה פוטרת וכו' פי' שלא בתוך סעודה דאילו תוך הסעודה אפילו קודם בהמ"ז ודאי ג' ברכות פוטרין ט"ז ס"ק ח"י. ועיין לעיל סימן קע"ז סעיף ב' ובדברנו לשם אות י"ג:

א

פז) שם שאם אכל דייסא אין בהמ"ז פוטרתו. והטעם כתב מ"א ס"ק כ"ה משום דדסייא אית ליה עלייא אחרנא בפת. אבל הפר"ח אות י"ז כתב על דברי הש"ע הנז' אעפ"י שמדברי תהר"י משמע כן אינם דברים של טעם דמילתא דפשיטא דדייסא זיין ומסעד טפי מתמרי יכיון שיצא לנו שאם בירך על התמרים ברכת הזן יצא כ"ש על חמשה מיני דגן יעו"ש. וכ"כ באר הגולה והביאו הפר"ח שם. וכ"כ א"ר אות כ"ה דמדברי הרשב"א והרא"ש משמע דדייסא נפטר בבהמ"ז יעו"ש. וכן הסכים המחב"ר אות ג':

א

חפ) שם אין בהמ"ז פוטרתו. וה"ה פירות דלא זייני אכן פירות דזייני וכ"ש פת כסנין מפטרי בג' ברכות. גו"ר כלל א' סימן מ"ח י"א בהגב"י וכן כתב שם הפר"ח דחוץ מה' מיני דגן ויין ותמרים ברכת ג' אינה פוטרת מעין ג' יעו"ש. וע"כ מי שאכל פת כסנין או תמרים ואח"כ רוצה ליטול ידיו ולאכול פת יש לברך מעין ג' קודם נטילה דלכתחלה צריך לברך על כל אחד ברכה הראויה לו ואין לפוטרם בבהמ"ז אבל אם שכח לברך עליהם עד אשר נטל ידיו ובירך המוציא כיון שהתחיל לחול עליו בהמ"ז ואלו נפטרין בבה"מ אין לברך עוד עליהם מעין ג' אלא יכוין לפוטרם בבהמ"ז אבל אם אכל פירות דלא זייני ושכח לברך עליהם ולא נזכר עד שבירך המוציא צריך לברך עליהם גם אחר שאכל המוציא משום דאלו אין נפטרין בבהמ"ז כנז' וכ"כ לעיל סימן קע"ד אות ל"ה וסימן קע"ז אות ז' יעו"ש:

א

טפ) שם אבל ביין ברכת ג' פוטרתו וכו' וכן אם אמר על היין או על התמרים על המחיה יצא. לבוש. לחם רב. עט"ז אות ט' א"ר אות כ"ו מחב"ר אות ז' וכתב וכן עיקר. מאמ"ר אות ל"ה וכתב וזה פשוט. אבל אם בירך על התאנים על המחיה לא יצא דתאנים לא זייני. ברכ"י אות י"ד בשם מהר"י מולכו. שע"ת אות כ"ג ועיין לקמן סי' ר"ט אות ז':

א

צ) שם ואם נזכר עד שלא חתם וכו' פי' דברכת היין או התמרים צריך להזכיר בה מעין כל הג' ברכות וברכת הזן אינה אלא ברכה אחת וע"כ אם לא חתם יתחיל ועל שהנחלת וכו' כדי להזכיר מעין כל הג' ורק בדיעבד יוצא בברכת הזן לחוד:

א

צא) [סעיף חי'] לא יכלול על הספק וכו' הט"ז ס"ק י"ט כתב דה"ד לכתחלה לא יאכל דבר שיש ספק בברכתו אחרונה בנ"ר או מעין ג' כדי לכלול אותו במעין ג' אבל אם כבר אכל יכול להוסיף אם א"א בענין אחר כיון דאין כאן ברכה לבטלה דבלאו הכי צריך לברך יעו"ש. וכן הסכים א"ר אות כ"ז מאמ"ר אות ל"ז וכתב שם המאמ"ר מרן ז"ל נמי לכתחלה קאמר אבל בדיעבד יכול להוסיף יעו"ש. מש"ז אות י"ט וכתב דגם לדעת מור"ם ז"ל בהגה נמי בדיעבד גמור יכול להוסיף יעו"ש ח"א כלל נ"א אות ך':

א

צב) ואם אכל דבר שהוא ספק לו אם מברכין עליו מעין ג' והוא פרי כתב הלבוש דלא ישתה אחריו יין או יאכל מיני דייסא כדי להוסיף בברכה אחרונה על העץ אלא טוב יותר לברך בנ"ר והמ"א ס"ק כ"ו כתב דאם אין לו שום דבר לכלול בתוכו טוב יותר לברך על העץ דיוצא ממ"נ כמ"ש סעיף י"ג ואם הוא משקה לא יברך אחריו כלל דיותר יש לחוש לברכה לבטלה מלאוכלן בלא ברכה והא"ר שם כתב דאם אין לו שום דבר לכוללו בתוכו לא יברך אחריו כלל וגם על העץ לא יברך והתם בסעיף י"ג שאני דכוללו עם דבר שברכתו כך ודלא כמ"א יעו"ש. אמנם עיין בדברינו לעיל סימן ר"ב אות ע"ט שהוכחנו שם דעל כל דבר שהוא ספק יכול לברך אחריו בנ"ר וליכא בזה שום חשש ברכה לבטלה יעו"ש. ואם כן ה"נ אם אכל או שתה דבר שיש ספק בברכתו אחרונה אם היא מעין ג' או בנ"ר ואינו יכול לפוטרו בדבר אחר או לכוללו עם דבר אחר כמ"ש באות הקודם אז יש לברך אחריו בנ"ר:

א

צג) שם. בהגה לא יאכל דבר שברכתו בנ"ר וכו' ומיירי שאין לו יין דאי יש לו יין ישתה יין ויאכל דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויברך על הגפן ובנ"ר ויוצא ממ"נ. ומ"מ גם באין לו יין יש לו לאכול דבר שברכתו אחרונה בנ"ר ויכוין לפטור את זה דבדיעבד ברכת בנ"ר פוטרת כמ"ש באות הקודם:

א

(ט"ז ס"ק י"ח) ועמ"ש סי' קע"ד ס"ז כצ"ל:

א

ה' מיני דגן. הם חטה ושעורה וכוסמין שבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טטרק"י אינו בכלל ועיין מה שכתב סימן תנ"ד:

ב

ששלקן או כתשן. משמע דברישא איירי ששלקן בלא כתישה וקשה דבס"ד כ' כששלקו הגרעינין שלמים מברך בפ"הא ואפשר דהכא מיירי ששלקו עד שנתמעך וכ"מ בלבוש ס"ד ע"ש וכ"מ לקמן ס"ז וז"ל תר"י דוקא כשנכתשו החטים ונדבקו ונעשה כעין חביץ קדרה אבל אם בישל החטים שלמים והגרעינין עומדין שלמים מברך בפ"הא עכ"ל צ"ל דה"פ כשנכתשו החטים ונדבקו כו' פירוש על ידי הבישול נדבקין דודאי ע"י כתישה אין נדבקין אבל אם בישל החטים שלמים פי' שלא הסיר הקליפ' ואם כן הגרעי' עומדים שלמים שאין נדבקין על ידי בישול מברך בפ"הא ולשון הרמב"ם שחלקן או כתשן משמע דכתשן אפילו לא חלקן רק שהסיר קליפתן וכ"מ מדכתב הריפות והן שעורים שהוסרה קליפתן, וכ"מ ממ"ש ס"ד אבל בגמ' לא קתני הריפו' רק חלק לפירש"י היינו שנחלק א' לשנים וכדאי' ספ"ב דמ"ק וא"כ מ"ש הב"ח שלא לאכול הני שעורין או חטים גנצ"י גערשטי"ן אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו על ידי בישול אבל אם נדבקו על ידי בישול מברך במ"מ ודוקא שנתמעכו יפה כמ"ש התוס' וכן הדין בגרי"ץ שלמים ועיין בשל"ה ועמ"ש סי' ר"ה ס"ב דהרוטב דינו כמאכל עצמו:

ג

לגמעו. פירוש לאכלו ועס"ו:

ד

דגן. כל ה' מינים בכלל:

ה

שלמים. שלא הוסר קליפתו ולא חילק רק כמו שמביאין אותו מהגורן מה שא"כ באורז דדרך לבשלו שלם (כ"מ רפ"ג) עס"ז וס"ב:

ו

והתוס' נסתפקו. אפי' חיין ול"ד לקמח בס"ה דמברך ב"נ דהתם כיון דנשתנו אף על גב דשמן זית גם כן נשתנה ומברכין עליו בפ"הע דהתם ל"ל עלויא אחרינא הכא אית ליה עלוי' אחרינ' בפת (גמ'):

ז

בתוך הסעודה. ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעוד' יברך אחריהם בנ"ר כ"מ דעת הרב"י, ונ"ל דאם עושין תבשיל משבולת שועל שקורין גנצ"י גרי"ץ ונותנין בהם מים הרבה שאין ראויה רק לשרפו שקורין זופ"א אפשר דאין המים בטלי לגבי הגרעין וצריך לברך על הגרעין בפ"הא ועל המים בפ"ע שהכל דהא עיקרן ע"ש המים כמ"ש סי' ר"ד ס"א גבי שכר שעורים מ"מ אין הגרעי' בטלי' לרוטב דה' מינין חשיבי כמ"ש ססי' ר"ד ועס"ו ועמ"ש סי' קס"ח סי"ג:

ח

לאכילה וללועסו. משמע דאם אינו ראוי ללועסו אפי' הוא עב מברך שהכל והדר קאמר אם ראוי לשתיה וכו' משמע דאם הוא עב מברך במ"מ וכן עיקר וכ"מ בגמ' בעבה מברך במ"מ וכ"מ מפירש"י גבי חביץ קדיר' וכ"מ באגוד' ועסי' ר"ה ס"ב מ"ש:

ט

האורז. ריי"ז, דוחן היר"ז בל"א וי"מ איפכא לכן לא יאכלם כשנתמעכו אלא בתוך הסעודה ואם אכלם בלא סעודה יברך על שניהם שהכל מספק (של"ה וב"ח) ובל"ח כ' דסוגין דעלמ' אורז ריי"ז דוחן הירז וכ"פ הרב"י ובלבוש:

י

עד שנתמעך. ז"ל הרב"י ונראה דבעי' שיתמעך כמ"ש ס"ב גבי חטים ואף על פי שכ' הרר"י דיש חילוק בין האורז ובין הדוחן שעל האורז מברך במ"מ אפי' כשהוא שלם י"ל דהא שלם לאו למימרא דלא בעינן שיתמעך אלא לו' דלא בעי' שיהי' כתוש וכ"מ סוף לשונו שכת' אבל על הדוחן אין מברך עליו כשהוא שלם שאין דרכו לאוכלו שלם אלא ע"י כתישה או טחינה אבל האורז דרכו לאוכלו שלם עכ"ל, אלמא דשלם דנקט גבי אורז אינו אלא לאפוקי כתישה אבל מעוך בעי' ומיהו יש לחלק בין חיטים לאורז דדרך האורז לבשלו כשהוא שלם בלא שום כתישה והלכך אף כשלא נתבשל הרבה לא תשתנה ברכתו משא"כ חטים דאין דרך לבשלם אלא חלוקים או כתישה כגון הריפות והלכך כשמבשלם שלמים בלא שום כתישה הוי כאלו כוסס אותן חיין עכ"ל הרב"י וא"כ דעת הרב"י אפי' לא נתמעך מברך במ"מ וצ"ע על רמ"א למה חלק עליו והב"ח כת' דבלא נתמעך הוי ספק ולא יאכל אלא תוך הסעודה שמעי' מזה דכל דבר שדרך אכילתו בכך מברך במ"מ ועמ"ש ס"ב:

יא

הוא הרוב. כ"כ הרא"ש וכ"ד הרמב"ם וכ"מ בכ"מ וחזר בו ממ"ש בב"י דלא כב"ח שעשה ספק מזה דאטו אם יש באורז מעט ממין אחר יתבטל ברכתו זה דבר שאינו עולה על הדעת ועססי' ר"ד ואף בב"י לא כ' אלא דמשמע מדברי הרמב"ם ע"ש:

יב

על פת דוחן. וא"ת הרי אישתני למעליות', וי"ל כיון דיצא מתורת פרי אין יכול לו' פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפש' לו' מפני שאין דרך אכילתו בכך מברך שהכל:

יג

נתמעכו לגמרי. שאין דרך אכילתן בכך [ב"י] ודוקא כשנתמעכו דרך כלי מנוקב שהן דקין מאוד או שעשה תבשיל מקמח של קטניות כמ"ש בל"ח ושל"ה, אבל כשמיעך אותו בכף עיקר דרך אכילתן בכך, ועוד שממשן קיים ומברך בפ"הא ועסי' ר"ב ס"ז:

יד

במ"מ. דכל שיש בו מה' מינין מברך במ"מ כמ"ש ס"ב:

טו

אם אין בו. כ"כ הרד"א בשם תר"י שנינו במסכת חלה העושה עיסה מן החטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייבת בחלה ואדם יוצא בה י"ח בפסח וכת' הרב"י סי' (תנ"ג) ס"ב כ' הראב"ד והרשב"א והוא שיש שם כזית בכא"פ והמ"מ והרמב"ן סוברים אפי' אין כזית בכא"פ לפי שהחטים גוררין את אורז ודוקא באורז אבל לא במינים אחרים וכ"ד הרמב"ם והרא"ש עכ"ל וידוע שדין חלה והמוצי' שוין בזה לכ"ע עסי' קס"ח סי"ג דגבי חלה לחם כתיב וגבי מצה מדמי בגמ' להמוציא כדאי' בברכות דף ל"ז ע"ב וגם הרמב"ם כתב בה' מצה זה הכלל כל שמברכים עליו ב"ה אדם יוצא בה י"ח ועססי' קפ"ח וא"כ מוכח דבאורז אף על גב דליכ' כזית בכדי א"פ מברכין המוציא וג' ברכות לדעת המ"מ וסיעתו ובשאר מינים לא מקרי לחם לענין המוציא וה"ה לענין ב"ה דכתב הרמב"ם בפ"ג די"א כל שמברכין עליו המוציא מברכין בסוף ב"ה וכל שמברכין עליו במ"מ מברך בסוף מעין ג' חוץ מן האורז וכ"ה בירושלמי ומיהו התם מסיים דקאי אמין שמברכין עליו וא"כ צ"ע למה כתב כאן בתחילה המוציא ולבסוף על המחיה ולא מצינו כיוצא בזה בכולי תלמודא וצ"ל כיון דקי"ל בכל איסורים שבתורה שאם אכל מעט מעט ושהה בכא"פ אינו חייב א"כ ה"ה לענין ב"ה א"צ לברך עד שיאכל כזית בלא שהיה בכא"פ והכא כיון שמעורב כזית בכא"פ ע"כ שוהה ביניהם ולכן אין מברך ב"ה וה"ה לענין מצה (ועמ"ש רסי' ר"י) אבל המוציא מברך דעל כל שהוא מברך המוציא וכ"מ קצת בלבוש ומ"מ קשה כיון דאינו מצרף א"כ גם על המחיה לא יברך דעל שאר המינין אינו מברך רק ב"נ ועוד דהא גבי חלה אעפ"י שיש בקמח של דגן לבד שיעור חלה אפ"ה אם עירבו בקמח אחר פטור מחלה אם אין בו כזית בכא"פ אלמא בטיל לגמרי וי"ל דלענין ברכה קי"ל כל שיש בו מה' מינים מברך במ"מ אפי' פחות מכזית בכא"פ כמ"ש ס"ב, אך קשה למה כתב אם בשלו מברך אחריו ב"נ דלא מצינו רק באורז כמ"ש הרמב"ם וצ"ע, ומיהו אם לא עירבו עם קמח רק עם שאר מינים מברך במ"מ ועל המחיה אפילו ליכא בכא"פ כמ"ש ס"ב:

טז

בברכה א' מעין ג'. נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלקינו עלינו ועל ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלי' עיר הקודש במהרה בימינו והעלינו לתוכה ושמחנו בה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ברוך אתה ה' על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה, ועל פירות אומר על העץ ועל פה"ע ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו', ועל היין על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וחותם על הארץ ועל הפירות (ב"ח) אבל המנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן וכ"כ ב"י בשם רשב"א שכן עמא דבר, ובחוצה לארץ הסמוכה לא"י אין צריך לשנות מטבע הברכה מספק שמא הפירות מא"י הן ולא חיישינן לזה (ב"ח תר"י דלא כמ"ש הרב"י):

יז

אינו חותם. ובדיעבד יצא כ"מ בתו' דף מ"ד:

יח

מעין המאורע. שאומר ושמחנו בתוכה ורצה והחליצנו ביום השבת הזה וביום טוב אומר וזכרינו לטובה ביום חג פלוני הזה, וכן בר"ח, ואם לא הזכיר יצא ע' בטור ע' סימן קפ"ח:

יט

על הארץ וכו'. ולא הוי חתימה בשתים שהארץ מוציא' כולם:

כ

ועל פרי הגפן. ובמרדכי כתוב לחתום על הארץ ועל המחיה ועל הפירות וכ"כ האגודה וכ"מ ממ"ש ס"י וסי"א:

כא

ושתה יין. אף על גב דחותם על הארץ ועל הפירות כמש"ל מ"מ כיון דאינו מזכיר בפתיחה פירות לא יצא:

כב

שתה יין. טעה ובירך על היין בפה"ע צריך לחזור ולברך בפה"ג (ב"ח ר"י לוי מ"ז) ואפי' יין חזק שלא נתן לתוכו מים אם בירך בפה"ע לא יצא עיין ברכות ספ"ז:

כג

אם בדיעבד. והוא הדין אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים יצא כמ"ש סי' ר"ו ס"ב (ב"י):

כד

שברכת היין. כ' המרדכי פכ"מ וז"ל כללו של דבר כל היכא דיין פוטר משקין מברכה שלפניו כגון שהיו לפניו יין ושאר משקין ה"נ פוטרן מברכ' שלאחריה' מק"ו מפירות תוך הסעוד' שאין הפת פוטרן מלפניו ופוטרן מלאחריו וכו' אבל היכא דאין המשקין לפניו בשעה שבירך על היין והוצרך לברך על המשקין דהא השותה בזמן הזה ליכא קבע לשתות יין ול"ש ביה לומ' הסיבו לשתות ולא פטר למשקין הבאים אחריה' מלברך לפניה' ה"ה דצריך לברך אחריהם עכ"ל וכ"כ האגודה ושל"ה כת' דקי"ל דיש קבע ליין כמ"ש סי' רי"ג א"כ הוי כסעודה וכמו שבסעודה אפי' אמר הב ונבריך ורוצה לשתות שצריך ברכה ראשונה א"צ ברכה אחרונה וה"ה בקביעו' דיין עכ"ל ול"נ דהא אפי' רק משך ידיו מן הפת צריך ברכה אחרונה כמ"ש סי' קע"ז ס"ב כ"ש כשאמר הב לן ונבריך ומיהו היכא דקבע על היין א"צ ברכה אחרונה על המשקין ועסי' ר"ו ס"ה:

כה

על התמרים. דיין ותמרי' נמי (סעדי) וזייני משא"כ בדייסא דאית ליה עלוי' אחרינא בפת:

כו

על הספק. כ' בלבוש שאם אכל פירא ואינו יודע אם הוא מז' המינין לא ישתה יין ויכלול בו על העץ וטוב יותר לברך בנ"ר וצ"ע עכ"ל, ול"נ דאם אין לו שום דבר לכלול בתוכו טוב יותר לברך על העץ דיוצ' ממ"נ כמ"ש סי"ג ואם הוא משק' לא יברך כלל אחריו כמ"ש הפוסקים דיותר יש לחוש לברכ' לבטלה מלאוכלן בלא ברכה דכל הברכות דרבנן:

א

(א) מברך לאחריהם וכו' – שמתוך חשיבותן שנשתבחה בהן א"י כדכתיב בקרא ארץ חטה ושעורה וגפן ותאנה ורמון ארץ זית שמן ודבש [והוא תמרים שזב מהן דבש] קבעו להן ברכה חשובה בפ"ע לאחריה:

ב

(ב) חמשת מיני דגן – הם חטה ושעורה וכוסמין ושבולת שועל ושיפון אבל מה שאנו קורין טאטארק"י או מה שאנו קורין טערקשי וויי"ץ לאו בכלל דגן הוא דהם פרי האדמה:

ג

(ג) ששלקן – צ"ל שחלקן והיינו אחד לשנים או ליותר והוא מה שקורין גרויפי"ן דאלו אם הם שלמים אף שבישלן מבואר בס"ד דמברך בפה"א אכן אם נתמעכו ע"י הבישול אף שמתחלה נתנן בקדרה שלמים לגמרי דהיינו כשהם בקליפתן מ"מ מברך במ"מ כיון שנתמעכו יפה:

ד

(ד) או כתשן – ר"ל אפילו לא חילקן רק שהסיר קליפתן ע"י הכתישה והאחרונים מצדדים דבעינן דוקא שיתדבק ע"י הבישול אז נחשב זה למעשה קדרה דאל"ה נחשב כשלמין בס"ד ועיין מה שכתבנו שם:

ה

(ה) הריפות וגרש כרמל – הריפות הוא פי' על כתשן וגרש כרמל הוא פי' על חלקן וכל אלו בכלל מעשה קדרה הן:

ו

(ו) ודייסא – מקרי כשנתמעך ונתדבק יפה. ומה שכתבו האחרונים שלא לאכול הני שעורים או חטים גנצ"י גערשטי"ן או גרי"ץ שלמים אלא בתוך הסעודה כמ"ש ס"ד היינו כשלא נדבקו ע"י הבישול אבל אם נדבקו ע"י הבישול מברך במ"מ:

ז

(ז) הרבה יותר מהם – הטעם כיון דהוא בא להטעים ולהכשיר את התבשיל והוא מחמשת המינין דחשיבי הוא העיקר ועיין לקמן בס"ט ובמ"ב שם לענין השיעור שיתחייב לברך על המחיה:

ח

(ח) אלא לדבקו וכו' – ר"ל שלא בא להטעים התבשיל ולא לסעוד הלב רק שיהא התבשיל מדובק לא חשיב ובטיל לגבי התבשיל אפילו נתן לתוכו קמח הרבה:

ט

(ט) מברך בורא מיני מזונות – ואפילו אם הם המועט כיון שהקמח הוא מחמשת המינין השקדים בטלי לגבייהו:

י

(י) אינו מברך בורא מיני מזונות – דהקמח בטל לגבי הפרי וכנ"ל בס"ב:

יא

(יא) וטוב להחמיר – משום דבמעשה השקדים הדרך לעשותו נמי לסעוד ולכן קשה לשער אם היה כונתו רק לדבק וע"כ טוב להחמיר:

יב

(יב) ולגמעו – פי' לאכלו שהיה עב וראוי לאכילה דאלו אם היה רך וראוי רק לשתיה אפילו שלא בתוך הסעודה ועשאו כדי לסעוד הלב ג"כ מברך רק שהכל וכדלקמן בס"ו:

יג

(יג) ופטור ממנה – צ"ל ממ"נ והקשו האחרונים דאם הוא רק לדבק א"כ בטל לגבי השקדים והרי צריך לברך על פרי בתוך הסעודה ונראה ליישב דכיון שהוא חולה וצריך להשקדים עיקר קביעת סעודתו לכתחלה הוא עליהם והו"ל כקובע סעודתו על הפירות דאינו מברך עליהם וכדלעיל בסימן קע"ז ס"ג עי"ש:

יד

(יד) דגן חי – כל ה' מינים בכלל והרמ"א חולק בשעורים:

טו

(טו) והגרעינין שלמים – ר"ל שלא חילקן מתחלה וגם לא נתמעכו כלל ע"י הבישול אינן חשובין למזון אלא כשאר פרי אדמה נינהו ואם הוסר הקליפה ע"י כתישה יש אומרים דברכתן במ"מ כשנתבשלו דחשיב מעשה קדרה ויש אומרים דברכתן פ"א כיון שגרעינין עצמן שלמים והנכון שלא יאכלם כ"א בתוך הסעודה [לבד סברת התוספות דלקמיה] ועיין לעיל בסוף סק"ו דכשנתדבקו ע"י הבישול יש לסמוך לכתחלה לברך במ"מ ואחריו מעין שלש. אכן שעורים שהוסר קליפתן וגם מקצת מהן גופא ע"י טחינת הריחיים שנעשים קטנים ממה שהיו מקודם [ומצוי זה במין שקורין פערי"ל גרויפי"ן] הנוהגין לברך עליהן במ"מ ולאחריו מעין שלש לכתחלה אף אם לא נתמעכו ע"י הבישול אין למחות בידן:

טז

(טז) רק שהכל – ואם היו מבושלים גם בשעורים מברך עליהן בפה"א [א"ר]:

יז

(יז) נסתפקו וכו' – ס"ל דמ"מ כיון שמין דגן הוא אפשר דלענין ברכה אחרונה צריך לברך מעין שלש ואף דעל המחיה אין יכול לומר דאינו מין מזון יאמר על האדמה ועל פה"א כמו שאומרים על העץ ועל פרי העץ אלא דלא מצינו שתקנו נוסח זה ולכך נשאר הדבר אצלם בספק:

יח

(יח) בתוך הסעודה – ואם אירע שאכלו שלא בתוך הסעודה יברך אחריהם בנ"ר כי כן הוא מעיקר הדין:

יט

(יט) אפילו של חטים – דחשיבי וכ"ש קמח של שעורים:

כ

(כ) מברך עליו שהכל – דאף דאכל את החטה כשהוא בעין ברכתו בפה"א כנ"ל בס"ד הכא כיון שנשתנה החטה שנטחן עומד להתעלות ולעשות ממנו פת וקודם לזה יצא מכלל פרי ולדרך אכילתו לא בא:

כא

(כא) דק דק – ר"ל דזה אינו טוב הקמח לאכילה כלל כשהוא חי ובודאי אינו מברך רק שהכל [משום קצת הנאה דאית ליה בזה] ואפילו נטחן רק קצת וכו' אפ"ה ברכתו רק שהכל:

כב

(כב) וללועסו – לאו דוקא דאפילו אם אינו עב כ"כ כיון שאינו רך שיהיה ראוי רק לשתיה מברך עליו במ"מ [אחרונים]:

כג

(כג) שהכל – דכיון שהמים רבים עליו כ"כ עד שאינו ראוי לאכילה ורק לשתיה אינו בכלל מאכל כלל ומברכין שהכל כברכת המים. וכ"ז הוא דוקא בקמח שממשו אינו בעין ומתבטל בריבוי המים אבל העושה תבשיל ממיני גרויפי"ן שנעשה מה' מיני דגן [כגון הנעשים במדינתנו משעורים ושבולת שועל שנחלק כל גרעין לשנים] ונתן בהם מים הרבה עד שאינו ראוי רק לשרפו שקורין זופ"א אין הגרויפ"ן בטילין לגבי המים כיון שהם בעין ומיני דגן לא בטלי וצריך לברך על הגרויפי"ן במ"מ ומ"מ אפשר שגם המים לא בטלי לגבייהו כיון שעיקרן נעשה רק לשתיה ולא לאכילה וצריך לברך גם על המים שהכל וע"כ יברך תחלה על המים ואח"כ על הגרויפי"ן [כן מתבאר מדברי המ"א בסימן זה ובסימן ר"ה] ובח"א כתב שיותר טוב בזה לברך שהכל על דבר אחר ויוציא את הרוטב. וכ"ז דוקא בה' מיני דגן דלא בטלי אבל בשאר מינים כגון רעצק"ע גרויפי"ן שנעשים בריבוי מים שאינם ראוין לאכילה ורק לזופ"א מברך ברכה אחת שהכל דהגרויפי"ן נתבטלו לגבי המים:

כד

(כד) הכוסס – פי' שאכלו כשהוא חי:

כה

(כה) האורז – ריי"ז דוחן היר"ז בל"א [ב"י ולבוש] ויש מפרשים איפכא וע"כ יש מחמירין דלא יאכלם כשנתמעכו אלא תוך הסעודה או שיברך עליהם שהכל מחמת ספק ובלחם חמודות כתב דסוגיין דעלמא אורז ריי"ז דוחן היר"ז וכן מוכח בברכי יוסף ומטה יהודה וכן מצאתי במעשה רב מהנהגות הגר"א דאורז הוא ריי"ז ומברך עליהם במ"מ:

כו

(כו) עד שנתמעך – היינו אפילו נתמעך קצת ע"י הבישול אבל כשהם עדיין שלמים מברך בפה"א ואפשר דאפילו אם רק הוסר קליפת האורז כמו בשלנו ג"כ לא מקרי שלמים ומברך עליהם במ"מ [פמ"ג] ומ"מ אם בירך בפה"א משמע שם דיוצא בזה עי"ש:

כז

(כז) פת – וה"ה תבשיל:

כח

(כח) מברך עליו בורא מיני מזונות – דפת שלו או תבשילו משביע וסועד הלב כמו מה' מיני דגן ועדיף משאר מיני קטניות ומ"מ לא חשיב פת שלו כלחם גמור של ה' מיני דגן לברך המוציא:

כט

(כט) בורא נפשות – דבהמ"ז או ברכה מעין שלש אינם אלא בחמשה מינין מפני חשיבותן:

ל

(ל) והוא שלא יהא וכו' – היינו דאף שבחמשה מיני דגן קי"ל לעיל בס"ב דאם עירבן בשארי מינין אפילו הם המיעוט אזלינן בתרייהו אורז אינו חשוב כ"כ וע"כ אם עשה תבשיל או פת וקמח דשארי מינין הם הרוב מברך עליו כברכת אותן המינין:

לא

(לא) לבדו – ה"ה אם הוא הרוב ונקט לבדו לאשמועינן רבותא דאפ"ה אין מברכין ברכה אחרונה כ"א בנ"ר:

לב

(לב) הוא הרוב וכו' – וכן פסקו הרבה אחרונים:

לג

(לג) על פת דוחן וכו' – דאף דהם פרי אדמה וע"י שנעשה פת אישתני למעליותא מ"מ כיון דעי"ז יצא מתורת פרי אין יכול לומר פרי האדמה והמוציא אין מברכין אלא בה' מינים ולכן מברכין שהכל ואפשר לומר עוד טעם מפני שאין דרך אכילתו בכך שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל. והנה לפי טעם זה במדינות שדרכן לעשות פת מטערקע"שי וויי"ץ לכאורה ברכתן בפה"א כיון שדרכן בכך [פמ"ג] אבל בתשובת ח"ס סימן נו"ן מסיק דבכל מקום אין מברכין בפה"א מטעם דלא נטעי אדעתא דהכי אלא לעופות ופטום אווזות וע"ד הדוחק בני אדם עושין מהן פת ואין זה עיקר פריין ואין לברך עליהן בפה"א ע"ש אך מסתפק שם דאולי הוא בכלל אורז שברכתו על הפת ועל התבשיל הוא במ"מ וע"כ הנכון לכתחלה שלא יאכלם אלא תוך הסעודה:

לד

(לד) ופליז"ו – בתר"י כתוב פניצ"ו והכל אחד והוא מין שהוא זיין יותר משאר מיני קטניות וקמ"ל דאפ"ה מברכין על פתו שהכל כשאר קטניות:

לה

(לה) מברך שהכל וכו' – וה"ה על תבשיל הנעשה מקמח שלהן וכדלקמיה:

לו

(לו) משאר מיני קטניות – וה"ה מדוחן לפי מה שפסק המחבר מקודם דדוחן שוה לקטניות:

לז

(לז) נשארו שלמים – לאו דוקא שלמים אלא כל שלא נתמעכו לגמרי שעדיין ניכר קצת תוארן וצורתן ברכתן בפה"א וע"כ מה שאנו קורין (רעצינ"ע קאש"ע) מברכין בפה"א [אחרונים]:

לח

(לח) נתמעכו לגמרי – היינו דוקא שעשה תבשיל מקמח של קטניות שאין דרך אכילתן בכך או שמיעך אותן דרך כלי מנוקב שהן דקין מאד כקמח (או מה שנעשה מן רעצקע שאנו קורין מל"ך גרופי"ן) אבל כשבישל הקטניות שלמין ומיעך אותן בכף עיקר דרך אכילתן בכך ועוד שממשן קיים ומברך בפה"א:

לט

(לט) או שאינן וכו' – כמ"ש בסימן ר"ה ס"א:

מ

(מ) מברך שהכל – ובדיעבד שבירך בפה"א כתב בח"א דיצא:

מא

(מא) מברך במ"מ וכו' – כנ"ל בס"ב עי"ש:

מב

(מב) מברך המוציא ובהמ"ז – דפת גמור הוא:

מג

(מג) בכדי אכילת פרס – פרס הוא חצי ככר של עירוב י"א שלשה ביצים וי"א ארבעה וכזית הוא חצי ביצה ומשערינן בו כל האיסורים שאם אוכל כזית איסור ושהא באכילתו יותר משיעור אכילת פרס אינו מצטרף למלקות ולחיוב חטאת וה"נ לענין בהמ"ז דבעינן דוקא שיאכל כזית דגן אין מצטרף השיעור כזית שלו אלא בכדי שיוכל לאכלו בתוך שיעור אכילת פרס וא"כ אינו מברך בהמ"ז אא"כ היה מעורב בו קמח דגן אחד משמינית עכ"פ דאז אם יאכל מהפת ארבעה ביצים יהיה מזה כזית דגן ויתחייב בבהמ"ז:

מד

(מד) בתחלה מברך המוציא וכו' – כדקי"ל לקמן בסימן ר"י דברכה ראשונה א"צ שיעור דאפילו על משהו יש לברך ברכה הראויה לאותו המין ומיני דגן חשיבי ולא נתבטלו בתערובתן בשום גווני כיון שנרגש טעמן:

מה

(מה) טעם דגן – הלא"ה לא חשיבי ובטיל ומברך שהכל ובנ"ר:

מו

(מו) ולבסוף וכו' – אפילו לא אכל רק כזית מהפת:

מז

(מז) על המחיה – רבים מהאחרונים נתקשו בזה דלא מצינו כיוצא בזה בברכות דמתחלה המוציא ולבסוף על המחיה ועוד דמאי שנא מהא דכתב לענין בישול בקדרה דאין מברך לבסוף רק בנ"ר מחמת דאין בו כדי אכילת פרס וה"נ לענין פת ומחמת זה באמת הגיה הגר"א דצ"ל גם כאן ולבסוף בנ"ר והרבה אחרונים טרחו ליישב דברי השו"ע [עיין בא"ר ובמטה יהודה] ומחמת זה ראוי לירא שמים שלא יאכל פת כזה אלא בתוך הסעודה ומ"מ הנוהג כדברי השו"ע אין למחות בידו דכן סתמו הרבה אחרונים לדינא ודע עוד דה"ה אם בהפת היה מעורב קמח דגן כזית בכדי א"פ אלא שהוא לא אכל רק מקצת מהפת שלא היה שיעור כזית דגן מכל הזיתים שאכל ג"כ אינו מברך בהמ"ז אלא על המחיה לדעת השו"ע או בנ"ר לדעת הגר"א:

מח

(מח) בקדירה – ר"ל ולא היה בהקמח של מיני דגן כזית בכדי אכילת פרס [או שהיה בהקמח כשיעור והוא לא אכל עד שיעור כזית וכנ"ל באות הקודם] דאף דבתחלה מברך במ"מ וכנ"ל בס"ב אבל על המחיה אינו יכול לברך אלא על שעור כזית דגן וע"כ מברך רק ברכת בנ"ר בשביל יתר המינים המעוררים בתבשיל זה. ועיין בביאור הלכה שביארנו דלאו דוקא תערובות קמח בקמח דאינו מנכר כ"כ המיני דגן דה"ה אם עירב ה' מיני דגן עם דבש ותבלין או שאר מינים וכההיא דס"ב הנ"ל ג"כ בעינן שיהא מהחמשה מיני דגן כזית בכדי א"פ ואי לא"ה אינו מברך ברכה אחרונה אלא בנ"ר וע"כ מיני [גרויפין] מה' מיני דגן שמבשל עם בולבע"ס וקטניות וכיו"ב אין לברך לבסוף על המחיה אלא דוקא כשאכל מהמיני דגן כזית בכדי אכילת פרס. ומ"מ לענין פת כיסנין שמעורב בתבלין הרבה [כגון צוקע"ר לעק"ך] נוהגין העולם לברך עליו לבסוף על המחיה כשיש בו כזית אף שבמין דגן לבדו שנמצא בו אין בו שיעור כזית ואולי שטעמם מפני שהתבלין בא להכשיר את האוכל מצטרף עם האוכל גופא לשיעור וכדאיתא כעין זה במ"א סימן ר"י. ולכתחלה טוב ליזהר לשער שיהיה בהקמח שיעור כזית:

מט

(מט) מברך תחלה במ"מ – וגם בזה בעינן דוקא שיהיה מנכר קצת טעם דגן דאם היה רק משהו בעלמא מקמח דגן ולא מנכר טעמו כלל בטל לגבי יתר המינים ומברך שהכל:

נ

(נ) מעין שלש – נוסח הברכה בא"י אמ"ה על המחיה ועל הכלכלה ועל תנובת השדה ועל ארץ חמדה טובה ורחבה שרצית והנחלת לאבותינו לאכול מפריה ולשבוע מטובה רחם ה' אלהינו על ישראל עמך ועל ירושלים עירך ועל ציון משכן כבודך ועל מזבחך ועל היכלך ובנה ירושלים עיר הקודש במהרה בימינו והעלנו לתוכה ושמחנו בבנינה ונאכל מפריה ונשבע מטובה [ויש שאין אומרים ונאכל מפריה ונשבע מטובה] ונברכך עליה בקדושה ובטהרה כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה בא"י על הארץ ועל המחיה [ונקראת ברכה זו מעין שלש לפי שיש בה מעין ג' ברכות שבברכת המזון דהיינו נגד ברכת הזן אומרים כאן על המחיה או על הגפן או על העץ ונגד ברכה שניה שעל הארץ ועל המזון אומרים כאן ועל ארץ חמדה טובה וכו' ונגד ברכה ג' שהיא בונה ירושלים אומרים כאן ובנה ירושלים ונגד הטוב והמטיב שהיא ברכה ד' בברכת המזון אומרים ג"כ כי אתה ה' טוב ומטיב ואף ע"פ שיש בברכה זו מעין ד' ברכות נקראת מעין ג' לפי שעיקר בהמ"ז מן התורה הם רק ג' ברכות והטוב והמטיב הוא מדרבנן] ועל פירות אומר על העץ ועל פרי העץ ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו' ועל יין אומר על הגפן ועל פרי הגפן ועל תנובת השדה ועל ארץ וכו' ולענין חתימה דיין מבואר בסעיף הסמוך:

נא

(נא) של פירות דחוצה לארץ – ר"ל כשהן משבעת המינים:

נב

(נב) ועל הפירות – שאין יכול לומר פירותיה כיון שאינם מפירות של א"י ואפילו הובאו לא"י ואכלן שם כיון שגדלו בחו"ל [ע"ת וא"ר]:

נג

(נג) על הארץ ועל פירותיה – שמשבח להש"י על נתינתו לנו את הארץ שמוציאה אותן פירות:

נד

(נד) אוכל מפירות הארץ – ר"ל כשיודע שהם מפירות הארץ אבל בספק כגון בחו"ל הסמוכה לא"י יאמר על הפירות וה"ה כשאוכל בא"י ואינו יודע אם הם מפירות הארץ או שהובאו מחו"ל יברך ג"כ על הארץ ועל הפירות:

נה

(נה) אינו חותם וכו' – דכמו בה' מיני דגן אומר בחתימתו על הארץ ועל המחיה וכן בפרי העץ אומר בחתימתו על הארץ ועל הפירות כן בפרי הגפן צריך ג"כ להזכיר ארץ בחתימה ומ"מ בדיעבד אם לא הזכיר ארץ כתב המ"א דיצא:

נו

(נו) על הארץ ועל פה"ג וכו' – טעם המחבר משום דיש דעות בין הפוסקים יש מראשונים דס"ל דכמו בפתיחת הברכה מתחילין ביין על הגפן ועל פה"ג משום שבחו ועילויו כן צריך להזכיר שבחו גם בחתימת הברכה ויש מראשונים דס"ל דבחתימת הברכה די אם יזכיר סתם ועל הפירות ואין לשנות נוסחתו משארי ברכות ולכך סתם המחבר להורות דיכול לעשות כמו שירצה ועיין באחרונים דמשמע מהם דהמנהג לחתום על הארץ ועל פרי הגפן. ומ"מ בדיעבד אם סיים על הארץ ועל הפירות בודאי יצא:

נז

(נז) מזכירין בה – בין על מיני מזונות ובין על היין ועל פירות הארץ:

נח

(נח) מעין המאורע – היינו קודם שאומר כי אתה ה' טוב ומטיב יאמר בשבת ורצה והחליצנו ביום השבת הזה וביום טוב אומר וזכרנו לטובה ביום חג פלוני הזה וכן בר"ח יאמר וזכרנו לטובה ביום ר"ח הזה ובדיעבד אפילו לא הזכיר מעין המאורע יצא:

נט

(נט) אבל לא וכו' – דהא אפילו בבהמ"ז אינו מחוייב להזכיר מצד הדין רק מצד מנהגא וכאן ליכא מנהג כלל ע"ז [הגר"א]:

ס

(ס) ויקדים המחיה – לפי שברכתו במ"מ שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שג"כ חשוב ויש לו ברכה בפרטיות:

סא

(סא) ועל פה"ג ועל הפירות – במ"א מצדד שלא לומר רק ועל הפירות וכן משמע בביאור הגר"א ומנהג העולם כהשו"ע וברכה שא"צ לא שייך כאן דאין מוסיף שם א"כ אין קפידא שיאמר פה"ג ופירות ועכ"פ בדיעבד אם לא אמר פה"ג בודאי אין חוזר [ח"א]:

סב

(סב) שגם הם וכו' – הא לא"ה אין ברכה מעין ג' פוטרת בנ"ר וכן להיפך [אחרונים]:

סג

(סג) פרי העץ הם – פי' אלא שמפני שאין חשובין כ"כ לא קבעו עליהן ברכה זו ועכשיו שמברך בלא"ה ברכה זו פוטרת ודוקא אם אכל תפוחים עצמן אבל סחטן ושתה מימיהן אינו נפטר בברכת על העץ דלאו פרי הוא כלל:

סד

(סד) ושתה יין – ואפילו להפוסקים שסוברין דבחתימה שבברכת היין מסיים על הארץ ועל הפירות כנ"ל בסעיף י"א מ"מ כיון דפתיחה הוא מזכיר רק גפן אין תפוחים בכלל ואינו יוצא [מ"א] ויש מאחרונים שכתבו דאם סיים בברכת היין על הארץ ועל הפירות אפשר דיוצא גם על התפוחים. וע"כ יש ליזהר היכא שאוכל תפוחים ושותה יין שיברך תחלה בנ"ר על התפוחים או שיסיים בברכת היין על הארץ ועל פה"ג:

סה

(סה) וכ"ש אם אכל בשר וכו' – טעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ:

סו

(סו) וה"ה אם וכו' – עיין לקמן בסימן רי"א לענין עיקר וטפל מה שכתבנו שם:

סז

(סז) לברך עליהם בפה"ע – דלא תימא דענבים נמי פה"ג נינהו ויפטרו בדיעבד בברכת היין קמ"ל דלא:

סח

(סח) צריך להזכיר על וכו' – ור"ל דלא תימא דיוצא בברכת על הגפן שמברך על היין אלא צריך להזכיר ג"כ על העץ ויכלול עם ברכת הגפן בברכה אחת וכנ"ל בסי"ב:

סט

(סט) אם בדיעבד וכו' – וה"ה אם שתה יין ונתכוין לפטור הענבים דיצא כמ"ש סימן ר"ו ס"ב עי"ש [אחרונים. וע"ש במ"ב מה שכתבנו בזה וה"ה לעניננו]. ואינו דומה לסי"ד דהתם לא כוון בפירוש בברכת פה"ג לפטור הענבים לכן אמרינן דממילא לא מיפטרי דלכתחלה יש לו לברך על כל אחד ברכה מיוחדת:

ע

(ע) על הענבים בפה"ג וכו' – ואם בירך על היין בורא פה"ע יש דעות בין הפוסקים יש אומרים דיצא בדיעבד וי"א דלא יצא וספק ברכות להקל:

עא

(עא) ומים – וה"ה כל מיני משקין אף החשובים ביותר:

עב

(עב) אין לו לברך וכו' – מיירי כשקבע על היין ואז פוטר אפילו לא היו המשקין לפניו בשעת ברכה או דמיירי שהיו המשקין לפניו בשעת ברכה ואז פוטר אפילו לא שתה רק כוס אחד אבל אם לא קבע וגם לא היו המשקין לפניו בשעת ברכה אז צריך לברך על המשקין לאחריהם כשם שצריך לברך עליהם לפניהם וכמבואר לעיל בסי' קע"ד במ"ב סק"ג ע"ש:

עג

(עג) שברכת היין פוטרתן וכו' – ואפילו אם אירע שהביאו המשקין אחר שנמלך והסיח דעתו משתיית היין דאז בודאי צריך לברך ברכה ראשונה על המשקין [דלא עדיף מיין גופא] אפ"ה א"צ לברך בנ"ר כיון שקבע מתחלה על היין נטפל הכל ליין ונפטר בברכתו:

עד

(עד) שאם אכל וכו' – ר"ל שלא בתוך הסעודה דאלו בתוך הסעודה אפילו קודם בהמ"ז ודאי ג' ברכות פוטרן:

עה

(עה) דייסא – וה"ה שאר מיני תבשילין שהם מה' מיני דגן ואף דכל זה הוא זיין יותר מתמרים אפ"ה כיון דאית להו עילויא אחרינא בפת שפת נעשית עיקר ממיני דגן לא שייך ברכת שלשה כ"א בפת. ודע דלדינא הסכימו כמה אחרונים שלא כדעת המחבר אלא דדייסא וכן כל שהוא ממיני דגן בדיעבד בהמ"ז פוטרתן דכיון דהוא זיין לא גריעא מתמרים [וכ"ש בפת כיסנין דודאי בהמ"ז פוטרתן]:

עו

(עו) אבל ביין וכו' – ר"ל אפילו כששתה שלא בתוך הסעודה גם כן בדיעבד פוטרו כשבירך עליו ברכת המזון והטעם משום דיין זיין וסועד הלב כמו לחם ועיין בה"ל:

עז

(עז) על התמרי' – דתמרים נמי זיין כעין מיני דגן ושייך בהו בדיעבד בהמ"ז משא"כ שאר פירות אפי' מז' המינים אפי' בדיעבד אין יוצא בבהמ"ז:

עח

(עח) אלא ברכת הזן וכו' – אע"ג שאין בו מעין שלש מ"מ כיון שכבר גמר הזן את הכל שוב אין יכול לומר הברכות הנותרות שלא נתקנו לכתחלה על היין והתמרים:

עט

(עט) ואם נזכר וכו' – דלכתחלה הלא בודאי יש לו לברך ברכה שיכלול מעין שלש כדין:

פ

(פ) ודבר שברכתו וכו' – ומיירי שיין אין לו [דאי יש לו הלא יכול להוציא עצמו מספק דיברך על היין בפה"ג ועל מין אחר בנ"ר ויצא ממ"נ] ורוצה ליקח דבר אחר שברכתו ג"כ מעין שלש ויכלול ג"כ באמצע ברכה מספק על הגפן וכו' וכמו בסי"ב והטעם דאסור דשמא ברכתו בנ"ר ואין שייך פה שם גפן כלל ומוטב שלא להזכיר כלל ומ"מ אם יש לו על איזה דבר לברך בנ"ר יברך דשמא ברכתו בנ"ר ומה שיוכל לתקן יתקן:

פא

(פא) ויכלול עמו וכו' – ואם אכל פרי עץ ואינו יודע אם הוא משבעת המינים ואין לו פרי אחר שהוא משבעת המינים להוציאו בברכת מעין שלש כתב המ"א דיוכל ליקח יין וה"ה אחד מה' מיני דגן שברכתו ג"כ מעין שלש ויוסיף לכלול בהברכה על העץ ועל פרי העץ ויצא ממ"נ דאף אם הפרי זו אינה משבעת המינים שייך לומר עליה פרי העץ וכנ"ל בסי"ג:

פב

(פב) מספק – ודעת הט"ז והסכימו אתו כמה אחרונים לדינא דלא אמרינן סברא זו רק לענין לכתחלה דהיינו שישתה משקה זו ויסמוך לענין ברכה אחרונה על סמך שיכלול אח"כ בתוכה שום תוספת אבל לענין דיעבד דהיינו שכבר שתה משקה שיש לו ספק מוטב שיכלול בתוכה ממה שישאר בלי ברכה אחרונה כלל:

א

(מ"א ס"ק ו'.) א"כ ראוי לברך על הלביבות תחלה ואחר כך על המים כצ"ל:

א

סעיף ב' דבש הרבה יותר מהם אפי' בענין דליכא כזית דגן בכא"פ מג"א סי' זה ס"ק ט"ו ואפי' לא אכל רק כזית מהתערובות דהכל נחשב אחר הדגן פר"ח בתשו' סי' א':

ב

סעיף ג' ופטור ממנה קשה לי הא אם הוא לדבק צריך לברך כמו בכל פירות אח"כ מצאתי כן בגן המלך להרב גו"ו סי' קל"ב:

ג

מג"א ס"ק ז' ועס"ו. וכזה כ' המג"א לעיל סי' ר"ה ס"ק ו' דיברך תחלה על המים ע"ש:

ד

סעיף ה' ואחריו בורא נפשות רבות מדלא נקט גם בזה דהוי ס' אם יברך לאחריו מעין ג' כמ"ש בס"ו מבואר דס"ל להמחבר דספיקא דתוס' הוא רק בדגן חי היכא דמברך תחלה בפה"א אבל היכא דמברך שהכל בודאי מברך לאחריו בנ"ר ולכאורה ראיה לזה מסוגי' דברכות ל"ח גבי זית מליח דמברך תחלה שהכל ואחריו בנ"ר הרי אף דזית הוי מ"מ ממין ז' אינו מברך אחריו מעין ג' כיון דבתחלה מברך שהכל ולכאורה סתירה לזה מתוס' שכ' דהאמוראים בירושלמי היה מסופקים בזה אם מברכים לאחריו בפה"א והא י"ל דס"ל ודאי דהיכי דמברכים תחלה בפה"א מברכים אחריה מעין ג' אלא דנסתפקו בסלת אם מברכים תחלה בפה"א כר"נ או שהכל כר"י וממילא הוי ס' בברכה אחרונה אע"כ דאין חלוק בין היכא דמברכים תחלה בפה"א או שהכל:

ה

אמנם היטב השיב לי א' מבחורי חמד דמ"מ היה אפשר להם לאכול סולת ולאכול ג"כ קליות ועוד מין שברכתו אחריו בנ"ר ולברך מעין ג' ובנ"ר וכעין זה כ' התה"ד והובא בט"ז ססי' זה אע"כ דבקליות עצמו מספקי אם מברכים לאחריו מעין ג' אולם מ"מ הרי מפורש ברשב"א בח"י דבין בקמחא דחטי ובין בקמחא דשערי הוי ס' בברכה אחרונה והביא כן הב"י עצמו ואיך פסק כאן בפשיטות דלא כהרשב"א ולשטת הרשב"א צ"ל בהא דזית מליח הנ"ל היינו כיון דאשתני מחמת מליח בטיל ממנו חשיבות ז' מינים אבל בסלת אף לאחר שנשתנה ראוי לעשות ממנו פת ולברך בהמ"ז מש"ה כי לא אפו לה מברך מעין ג' אח"כ מצאתי דעמד בזה באשל אברהם וכ' לתרץ דהרשב"א לשטתי' דפסק כר"נ דבקמחא דחטי מברך בפה"א דס"ל אף בנשתנה במלתי' קאי מש"ה ס"ל דגם בקמחא דשערי אף דברכתו שהכל משום דאשתני אשתני לברכה מ"מ לענין ברכה אחרונה אף דאשתני במלתי' קאי אבל למאי דפסק בקמחא דחטי דמברך שהכל משום דאשתני ה"נ אשתני לענין ברכה אחרונה ע"ש ולפ"ז ממילא מיושב ההיא דזית מליח דהתם דקיימא לפי הס"ד דשלקות מברכים שהכל ומטעם דאשתני מש"ה מברכין אחריו בנ"ר אולם מלבד דמפשטא דדברי הרשב"א לא משמע כן והרי בהוכחת הרשב"א מהברייתא דלא עשאו דגן משמע דלכ"ע אף לר"י מברכים אחריו מעין ג' בלא"ה אינו מספיק ביישוב דברי המחבר דהא הך גופא דפסק דמברכים על קמחא דחטי שהכל היינו רק מספיקא דרבוואת' כמ"ש הב"י וא"כ עדיין הוי ס' בברכה אחרונה דשמא הדין דתחלתו מברכים בפה"א ומברכים אחריו מעין ג' ודוחק לו' דהוי כמו ס"ס ס' דתחלתו מברכים שהכל ואת"ל דמברכים בפה"א מ"מ דלמא ברכה שאחריה בנ"ר דדלמא גם בכוסס חטה מברך אחריו בנ"ר. וביותר י"ל דהמחבר ס"ל לדינא לעיקר דהכוסס חטה מברך אחריו בנ"ר כנראה מהלשון דהש"ע רק דהביא גם דתוס' נסתפקו לחשש בעלמא להזהר לכתחלה ולזה בקמחא דחטה כיון דיש עוד סניף ומברכים תחלה שהכל משום דנשתנה בזה סמכי' בוודאי לברך אחריו בנ"ר. ועדיין צ"ע:

ו

סעיף י"ג שגם הם בכלל ברכת על העץ. דוקא תפוחים אבל אם סחטן ושתה מימיהם או אפי' בשלן במים לדעת הרשב"א לעיל סי' ר"ב ס"י אינו נפטר בברכת על העץ דלאו פירי הוא כלל מג"א לעיל סי' ר"ב סקכ"ה:

ז

מג"א ס"ק כ"ב לחזור ולברך בפה"ג. תמהתי ע"ז דהא שם פרי עליו דהא מברכים פה"ג וא"כ ממילא שפיר מברך פרי העץ אלא דלא בירר איזה עץ וא"כ גרע מאם בירך שהכל דיצא:

ח

סעיף י"ז שאם אכל דייסא דוקא דייסא שאין בו שייכות בהמ"ז דאפי' קבע עלה אין מברך בהמ"ז. אבל פת הבא בכסנים דהוי לחם גמור אלא דבלא קבע לא חייבו חז"ל לברך בהמ"ז. דמה"ת בפת גמור ג"כ אין חיוב בבהמ"ז אא"כ אכל כדי שביעה ע' אבן העוזר סי' קס"ח בזה ברהמ"ז פוטרו כיון דבאמת הוא לחם וכ"כ בגנת וורדים חא"ח סנ"ג:

א

בש"ע מברך לאחריהם כו' אכל הפירות כשיעור ברכה אחרונה ושוב הקיא' לא יברך ברכ' אחרונה דלא גרע מנתעכל כ"כ בר"י וע' פמ"א ר"ב סי' כ"א:

ב

כתשן. עבה"ט וע' ביד אפרים מש"ש על דברי המ"א בזה:

ג

בעלמא. עבה"ט וע' פמ"א ח"א סי' ס"ח שחושש לומר שיברך המוציא וג' ברכות שכן הוא לדעת ר"ת בחלה והביא שם דברי הב"ח והט"ז וע' בשו"ת בית אפרים סי' י"א י"ב והבאתיו לעיל סי' קס"ז ומבואר דמנהג העולם לברך במ"מ ומעין ג' יש לו על מה לסמוך: בש"ע ס"ד והתוס' נסתפקו כו' ע' ביד אפרים מ"ש על מג"א בזה:

ד

האורז. עבה"ט ועי' בבר"י בשם מהר"י מולכו והלק"ט סי' ח' אם אכל אורז מבושל ובירך על המחיה או שאכל לחמניות ואורז ובירך על המחיה פוטר את האורז בדיעבד ומיקרי שפיר מחיה וכלכלה ע"ש ונראה דאף לדידן דמספקא לן איזה אורז מ"מ כיון שכבר בירך על המחיה אינו חוזר ומברך בנ"ר דספק להקל וע' בפ"מ שתמה דלמה אין מברכין על גרופין מטטרקי בפה"א וע' במשבצות זהב בפת שעושין מטורקשין ווייץ:

ה

דוחן ע' בשו"ת בית אפרים סי' י"ג נתבאר באריכות בדינים אלו והמורם מהם בקצרה העושה עיסה מן החטין ומן האורז ואפאם ועשה ממנו פת אם יש מהחיטים כזית בכדי א"פ דהיינו כשאוכל ג' ביצים שוחקות שהם ששה זיתים כבר אכל מהתערובות זית חטים ואכל שלשה בצים מהתערובות ולא שהה באכילה זו רק כשיעור הצריך לאכילת ג' ביצים פת חיטין בלפתן ובהסיבה דעי"ז היא אוכל במהירות ואינו שוהה באכילתו מברך אחריו ג' ברכות ואין צ"ל שמברך לפניו המוציא ואע"פ שרוב אורז. ואם רוצה לאכול פחות משיעור זה ירא שמי' לא יאכל אלא בתוך הסעודה שאוכל פת אחר שחייב ג' ברכות ואם אוכל פת מהתערובות הנזכר פחות משיעור פרס שהוא שלש ביצים שוחקות ואין לו כזית מפת אחר אז אם שבע ממנו מברך אחריו בהמ"ז ואם אינו שבע אינו מברך רק ברכה אחת מעין ג' ואם אין בתערובות כ"כ דגן כשאוכל אלא שיעור ארבע ביצים יש בתוכו כזית מחיטים ואכל שיעור ארבעה ביצים צריך לברך בהמ"ז ואם אין בתערובות כ"כ אז לפניו מברך המוציא ואם שבע מאכילתו מברך בהמ"ז ואם לאו מברך מעין ג' ואף בכזית מהתערובות מברך מעין ג' ודוקא כשיש שם טעם דגן אבל אם אין בו טעם דגן אע"פ שיש כזית בכא"פ מברך לפניו במ"מ ואחריו בנ"ר כברכת האורז ואם רוב העיסה דגן וטעמה דגן ואין טעם האורז נרגש ואוכל ממנו כזית יש מי שנראה שלדעתו צריך לאכול דגן כ"כ מהתערובות עד שבודאי אכל כזית דגן אז יברך בהמ"ז ואין נראה כן ונראה עוד דכל שרובא דגן סגי אע"פ שאין טעמה דגן וכזה צריך שיאכל כל כך מהתערובות עד שבודאי אכל כזית מהדגן: ואף שיש בכא"פ בתערובות זה אם לא שבע ממנו אף שאכל כל הפרס רק ששהה באכילתו יותר משיעור הנזכר לעיל אינו מברך רק מעין ג' ומעין ג' צריך לברך אף בכזית מהתערובות. וכבר ביארתי שיש ליזהר שלא לאכול אלא בתוך הסעודה ונ"ל ג"כ דאם יש יותר מכא"פ אלא שאכל בחפזון ולא שהה באכילתו יותר משיעור הנזכר למעלה מברך אחריו בהמ"ז כיון שאכל מהתערובות כ"כ עד שבודאי אכל כזית דגן וגם אכלו בכא"פ מברך אחריו ג' ברכות. ודין תערובות קמח מחיטים ואורז שכתבתי לעיל יראה לי דה"ה מינים אחרים עם אחד מה' מינים דינם שוה לכל הדרכים שכתבתי ויש שאין נראה כן מדבריו ולפ"ז היו הרבה חילוקי דינים וי"א שגם שעורים שוה לחיטים וגם לענין תערובות שאר מינים יש כמה חלוקים והרוצה לעמוד עליהם יעיין בתשובה הנ"ל:

ו

הארץ. עבה"ט וע' בהלק"ט ח"ב סי' נ"ה וע' בבר"י בשם פרי הארץ ח"ג כת"י אם הביאו צמוקים מח"ל לא"י ועשו מהן יין בא"י אף שבא"י נגמר היין יחתום על פרי הגפן ע"ש והוא פשוט:

ז

(ש"ע סי"ג) וה"ה אם אכל בשר ודגים ע' בבר"י שמנהג לאכול לביבות עם גבינה הרבה ואין מברכין על הגבינה וגם רבים נוהגים לאכול בבוקר כיסנין עם גבינה ואין מברכין כ"א על הכסנין ומדין מברך על העיקר ופוטר את הטפילה נגעו בה וצריך להתיישב בדבר עכ"ל וע"ש דלעיל מיניה מייתי בשם מז"ה דמשמע ליה מלשון הטור והש"ע דאף על גב שבאו הבשר והדגים ללפת הה' מינים והניח בצ"ע בלביבות עם גבינה ע"ש ובאמת לשון הש"ע לא משמע כן וגם לשון הטור יש ליישב:

ח

בפה"ג עבה"ט וגם באה"ע חולק על מהר"י הלוי וע' ביד אפרים מ"ש בזה:

ט

פוטרתו עבה"ט ובבר"י כ' בשם מהר"י מולכו דעל תאנים לא יצא דתאנים לא זייני ע"ש וע' במעשה ניסים והוא פי' על הגדת פסח שחיבר בד"ז הגאון מופת הדור מוה' יעקב נ"י בעהמ"ח חוות דעת ובתחלתו שמה כמה חדושי דינים בהלכות ברכות משם תדרשנו:

א

מברך לאחריהם כו'. שמתוך חשיבתן שנשתבחו בהן א"י קבעו להם ברכה בפ"ע לאחריה':

ב

ה' מיני דגן שהם חטי' שעורים וכוסמין ושיבולת שועל ושיפון שהם ג"כ חשובים וז"ל הטור שכוסמין הם מין חטים שבולת שועל ושיפון הם מין שעורים ועוד יש להם מעלה כי עליהם יחיה אדם ע"כ אם עשה מהם פת מברך המוציא ואם שלקן או כתשן כו' ועמ"ש בסימן קס"ח ס"ד בכוסמין.

ג

אפילו עירב עמהם כו'. כאן בחמשת המינים שהם חשובים ביותרלא אזלינן בתר רוב רק כל שנותנים אותן למאכל משא"כ בשאר דברים אזלינן בתר הרוב כמ"ש סי' ר"ב בתחלתו ע"ש וכן אי' בסי' ר"ח ס"ז משמע דכאן אפי' אינם נותנים טעם שיש להם חשיבות כיון שהם למאכל דהא כל דיש דבש אין מרגיש רק טעם דבש:

ד

ואם לדבק בעלמא כו'. לכאורה נראה דאפילו אם החמשת מינים הם רוב כיון שאינם למאכל אין להם חשיבות מאכל לברך עליהם בורא מיני מזונות ואע"ג דבשאר דברים אזלי' בתר רובא כמ"ש רסי' ר"ח הכא גרע טפי שאינם בכלל מאכל כלל כיון שאינם אלא לדבק וא"כ אותן הלעקי"ך שהם עשויים בשביל הדבש והבשמים ממילא הוי הקמח רק לדיבוק בעלמא אין לברך עליהם במ"מ אלא דאין להקל בכך כיון שיש לו הנאה חשובה עכ"פ מצד הריבוי ודומה לזה אי' בי"ד סי' ק"ג בש"ע ויש מי שחוכך לומ' שאם הגדיל האיסו' כו' והוא מטעם שעכ"פ הוא נהנה מצד הרבוי אע"פ שהוא לפגם ה"נ נימא כן שיש חשיבות לה' מיני' בזה אע"פ שאינן אלא לדבק ונר' שזהו הספק שכתבו התוס' והביא' כאן בש"ע וטוב להחמיר לגומעם בתוך הסעודה ובס"ג כשזכר שנתנו לדבקו ולהקפותו לא כ' שם להחמיר בזה דשם מיירי שאין מה' מינים רוב אז ברור דהם בטלים כל שהם לדבק משא"כ כאן שיש רוב כנלע"ד:

ה

וטוב להחמי' ולגומעו כו'. כ"כ התו' בפ' כ"מ דף ל"ז ותמוה לי טובא למה כתבו שיצ' ידי הספק במה שאוכלים תוך הסעודה ממילא לא יברך עליהם כלל ואמאי לא אמרו שיברך עליהם שהכל דהא על הכל שאמר שהכל יצא. וכן אי' בס"ס ר"ד כל דבר שהוא מסופק בברכתו מברך שהכל וכן אי' בטור סי' זה לענין ברכה מעין ג' שהביאו בש"ע ס"ד שהתו' מסתפקי כו' וסיים בטור שאם אדם מסופק בברכה ראשונה יברך שהכל אבל ברכה אחרונה אין לו' אלא כפי שנתקנה ע"כ לא יאכל אלא תוך הסעודה וכאן דקאי אברכה ראשונה הוי להם לומר שהכל וצ"ל דגם כאן הוה הספק משום הברכה אחרונה דאם יצטרך לו' במ"מ יצטרך ג"כ לברך אחריו מעין ג' ולפי זה אם רוצה לאכול דבר זה וכן הלעקי"ך שזכרנו פחות מכזית וא"צ ברכה אחרונה כמ"ש סי' ר"י אז א"צ תוך הסעודה אלא יאמר לפניו שהכל ולאחריו ולא כלום כנ"ל פשוט:

ו

ופטור ממנה. ט"ס יש כאן וצ"ל ופטור ממ"נ וכן הוא בתוספות:

ז

והגרעינין שלימים. דאז אין אכילתן חשובה לקבוע עליהם ברכת מעין שלש וספיקא דתוס' לענין ברכה אחרונה הוא אם יברך על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה אלא אם בירך תחלה במ"מ:

ח

עד שנתמעך. הב"י נסתפק בזה אי בעי דוקא נתמעך כעין דייסא אז מברכין במ"מ אבל אם הוא שלם אע"פ שנתבשל מברכין בפה"א כמו בחטין או לא הוי כחטין כיון שדרך לבשל אורז משא"כ בחטין ונראה כוונת רמ"א שהגיה עד שנתמעך משום הספק דהא עכ"פ יוצא בברכת בפה"א שהי' ברכתו תחלה ואע"ג דבפת דוחן בסמוך מברכין שהכל ולא בפה"א התם שאני שאין דרך לאוכלו בכך משא"כ בזה ע"כ יברך בפה"א ולא יברך במ"מ עד שיתברר שברכתו במ"מ בבירור:

ט

אלא אורז לבדו. ז"ל הרי"ף והרמב"ם ומשמע מלשון הרי"ף כשנתערב האורז עם מין אחר אין שום מעלה לאורז אפילו אם הוא רוב דהא רב ושמואל לא נתנו מעל' לאורז לברך בורא מיני מזונות ואתותבו מבריית' דנתנו מעלה זו לאורז וכת' הרי"ף דבזה דוקא אתותבו במה שלא נתנו מעלה לאורז אפי' הוא בעין אבל כל שלא בעיניה אפי' אם הוא הרוב לא אתותבו רב ושמואל ואין בזה מעלה לאורז וכן י"ל ל' הרמב"ם ולא כהרא"ש והטור שכתבו שלא הפסיד האורז מעלתו רק אחר שיש בתבשיל אחר הרוב וכבר כת' ב"י מזה אלא דכאן בש"ע חזר בו וס"ל כל שאורז הוא הרוב לא מקרי תערובות וכמו שסיים אח"כ ואם עירב וכו' שזה דעת הרא"ש והטור אבל הוא תמוה באמת דהברייתא שנתותבו בו רב ושמואל לא מיירי כלל מאורז בתערובות וא"כ אמאי נפסוק דלא כרב ושמואל בתערובות אפי' מעט ממין אחר ולפמ"ש שראוי לברך שהכל על האורז מספק אין כאן נ"מ דאם התבשיל אחר הוא הרוב ודאי אזלי' בתרי' ואי האורז הוא הרוב מברך שהכל ופוטר הכל:

י

כברכת אותו תבשיל. דדוקא בה' מינים אמרו רב ושמואל דמברכין עלייהו במ"מ והיינו כל שאינו עשוי לדבק כדאיתא בסי' זה אבל בשאר מינים אזלי' בתר רובא:

יא

על פת דוחן כו'. שאין דרך לעשות פת מזה ע"כ יברך שהכל מה שא"כ באורז בסעי' הקודם לזה ובפי' אורז ודוחן רש"י פי' בפ' כ"מ אורז מי"ל פי' בל"א היר"ז והתוס' כתבו י"מ אורז רייז ודוחן מי"ל וסוגיין דעלמא כהאי פירושא כ"כ ב"י וכ"כ בלבוש ומהרי"ל כתוב דוחן הוא ריי"ז ואורז הוא היר"ז וכת' מו"ח ז"ל כל ירא שמים לא יאכל לא היר"ז ולא רייז מבושל בין שלם בין נתמעך אלא תוך הסעודה ול"נ כיון דעכ"פ אין באלו ברכות מעין שלש ואין כאן ספק רק בברכה ראשונה אם תהיה שהכל או במ"מ יש לברך על רייז והיר"ז שהכל ואחריו בנ"ר וגרויפן שנעשו משעורין כתושי' ברחיים ובישלם פשיט' שמברך במ"מ ולאחריהם מעין ג' דהא מחמשת המינין הם ואותן שנעשו מטטרק"ה שאין מחמשת המינים מברך שהכל ובנ"ר זהו פשוט:

יב

מברך המוציא כיון כו'. פי' דברכת המוציא אינו צריך שיעור כמ"ש סי' ר"ט:

יג

בברכה א' מעין שלש כו'. בטור מביא אלו הנוסחאות בברכה זו דסמ"ג כתב שי"ל אחר כי אתה ה' טוב ומטיב לכל ונודה לך על הארץ ועל המחיה ובשל פירות על הארץ ועל הפירות ובשל יין על הארץ ועל היין כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה ואח"כ כ' בשם הרא"ש שלא היה אומר ונודה לך כו' וכת' ב"י דבלא"ה יש מעין החתימה במ"ש ונברכך עליה בקדושה ובטהרה ולעד"נ שאין זה מעין החתימה וטפי יש לנו לומר דבמ"ש כי אתה ה' טוב ומטיב נכלל בזה הטבת הארץ והפירות והמחיה והיין אבל נלע"ד להביא ראיה שיש לאמרו מדאיתא בסי' קפ"ז בברכת נודה לך ר' אבא אומר צריך שיזכיר בה הודאה תחלה וסוף וז"ש בה ועל הכל אנו מודים לך וא"צ לו' קודם החתימ' ונודה לך סלה על הארץ ועל המזון דא"כ ה"ל ג' וכשם שאין לפחות כך אין להוסיף עכ"ל ש"מ שלולי ההוספה היה ראוי לאומרו כי היכי דלהוי מעין החתימה ממילא הכא יש לאומרו דאין כאן הוספה כנ"ל:

יד

או על הארץ ועל הפירות. בגמרא איתא בפרי חותם על הארץ ועל הפירות וברכת היין לא נזכר שם והרמב"ם והר"י ס"ל דבכלל ברכת הפירות הוא ומפני כך לא הזכירוהו ואף על גב שבפתיחת ברכה אחרונ' מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן מ"מ בחתימת הברכה משמע להו דכמו חתימת ברכת הפירות הוא והר"י והראב"ד והרא"ש ס"ל דלא הוצרך בגמ' להזכיר משום דמברכה ראשונה דיין שמעי' דלעולם על היין מזכי' שם פרטי ממילא משמע שבברכה אחרונה מתחיל על הגפן ועל פרי הגפן וחותם ג"כ על הארץ ועל פרי הגפן וכאן בש"ע לא הכריע מאן דעביד כמר עביד ומאן דעביד כמר עביד ולפי הנרא' כיון דאין כאן הכרע ומאן דמסיים על הפירות מודה הוא דגם אם מסיים על הגפן שפיר עביד דאין כאן פקפוק אלא דגם בעל הפירות הוא שפיר אלא מ"ד על פרי הגפן ולא סגי בעל הפירות טפי ניחא לן לומר מה דמהני לכ"ע כנ"ל:

טו

ויקדים המחיה. לפי שברכתו במ"מ שהיא חשובה ומבוררת וגם קודמין בפסוק ואח"כ יין שהוא ג"כ חשיב ויש לו ברכה בפרטיות:

טז

וכ"ש אם אכל בשר. נראה דטעם הכ"ש דיין ותפוחים הם עכ"פ תרווייהו מין עץ כ"ש מה שאינו מין עץ: כתב הטור ואני הייתי רוצה לומר דה"ה אם אכל מיני לפתן ואכל עמו מחמשת מינין שא"צ לברך על הלפתן שברכת על המחיה פוטרתו דאף הוא זיין ולא הודה א"א הרא"ש ז"ל לדברי ופי' ב"י טעם שלא הודה משום דלפתן אע"ג דזיין לא סעיד ודגן סעיד הלכך לא שייכי אהדדי עכ"ל. ומו"ח ז"ל הקשה ע"ז דהא איתא בספ"ק דברכות דאם בירך על הנהמא יצא ג"כ ידי ברכת תמרים כיון דתמרי זייני ולדברי ב"י קשה דהא לא סעדי תמרי ותי' הוא דשאני תמרי' שהם גידולי קרקע כמו נהמא משא"כ לפתן שהוא בשר ודגים וכל זה איננו שוה לי דודאי סתם לפתן לא קאי אבשר ודגים ותו דא"כ שאר מיני לפתן שהם גדולי קרקע יפטור אותה ברכה מעין ג' וזה לא מצינו והיה להם לחלק בזה. ולעד"נ דמש"ה לא הודה הרא"ש לזו דשאני ג' ברכות שנזכר בהם הזן וע"כ הוא פטור משאר מידי דזיין וכדאיתא בסעיף י"ז דברכת הזן הוא העיקר אם בא לפטור תמרי דזייני משא"כ במעין ג' דלא הוזכר שם מידי ממזון היאך יפטור דבר אחר שמעלתו מצד הזיין אע"פ שאומ' על המחיה מ"מ שם מזונות לא נזכר שם כנלע"ד:

יז

שתה יין ובירך בפה"ג זה כ' הטור בשם אחיו הרר"י שהיה סבור דפטור מברכה ראשונה של ענבים שהיא בפה"ע מחמת שבירך בפה"ג וכן מברכה אחרונה של ענבים פטור ממנה מחמת שבירך על הגפן ולא הודה לו הרא"ש לשניהם ומ"מ הסכים שאם בירך על ענבים בפה"ג יצא. ופירש ב"י דע"כ לא הודה לו שלכתחלה צריך לברך על כל דבר ברכתו הראוי' לו אלא שבדיעב' יצא בברכת בפה"ג על הענבים ואגב שיטפיה לא דק הרב דא"כ למה אמר הר"ר יחיאל ומ"מ הסכים לזה שאם בירך על הענבים בפה"ג יצא הל"ל שבדיעבד יצא אפי' אם בירך על היין דגם הענבים פטורים מברכתן כיון דמהני לפי' ב"י אלא פשוט הוא דאפילו בדיעבד אסר הרא"ש ודבריו הם דברי רש"י ממש שמביא ב"י דכ' ואע"ג דתנן בירך על פירות האילן בפה"א יצא ה"מ בחד מינא וטעה ובירך עליו בפה"א אבל צנון וזית ובירך על הצנון לא נפטר הזית והכי נמי הוא פי' הדברים שלא הודה הרא"ש לבנו הר"י דהיה סבור דגם בענבי' ויין מהני ברכת היין לענבים ולא הודה לו אלא דהסכים אם בירך על הענבים עצמן בפה"ג דיצא וכדברי רש"י וכאן בש"ע פסק סתם ביין וענבים ולא חילק בין נתכוין בשעת ברכת יין וענבים או לא וב"י זכר מזה ולא הכריע והוא תמוה בס"ס ר"ז ס"ב פסק דמהני נתכוין לענין פרי האדמה עם פרי העץ ממילא ה"ה כאן דמהני דבירך על היין ונתכוין לפטור גם הענבים דפטור מברכת ענבים:

יח

שאם אכל דייסא פי' לא תוך הסעודה דאלו תוך הסעודה אפי' קודם ברכת המזון ודאי ג' ברכות פוטרן וביין דפוטר ב"ה נראה הטעם מדאמרי' חמרא מסעיד סעיד ועמ"ש סי' קע"ז ס"ז דאין ב"ה פוטר בנ"ר:

יט

לא יכלול על הספק. ביאור דבר זה אינו מספיק מה שכתב כאן הדברים האלו בתה"ד סימן ל' במי שרוצה לאכול דבר אחד שיש בו ספק בברכתו דהיינו ברכה אחרונה או בורא נפשות רבות או מעין ג' ורוצה לאכול אותו ולצאת ידי הספיקות דהיינו שיאכל אחר כך ב' דברים הא' שברכתו בורא נפשות רבות והב' ברכתו מעין ג' ממילא יהיה יוצא ידי ברכה של אותו דבר שאכל ממה נפשך. וכוונתו שם דודאי אם יאכל מין אחר שברכתו מעין ג' וברכתו ודאי כההיא שאוכל מעין שלש שאז ודאי יכול לעשות כן שאין כאן שום ריעותא אלא דמיירי שאין לו מין אחר שברכתו כעין מה שאכל אלא ברכה אחרת מעין ג' אלא שרוצה להכניס בברכ' ההיא מה שיש לו ספק במה שאכל בזה היתה השאלה והשיב ע"ז דאין יכול להכניס שום דבר נוסף בברכה אחרונ' אע"פ שלא הזכיר בשביל זה שם ומלכות בפרט ויליף לה מההוא דירושלמי דרב ירמיה לא אכל חטים שלמים מימיו משום ספק ברכה אחרונה וכמ"ש הטור והש"ע סעיף ד' דיש לספוקי אם יאמר עליו פה"א וכמש"ל שם אלמא דאין רשאין להוסיף שום דבר מחמת הספק וא"כ לא אכל אותו דבר כלל וזהו מה שנשאל עליו בעל תה"ד. אבל הב"י והש"ע כאן כתבו דבר זה במי שאכל כבר ואינו יודע מה יברך אחריו אין לו תקנה להוסיף שום דבר בברכה והוא ג"כ באופן שזכרתי שא"א לו למצוא לאכול מה שצריך ברכה כההיא שאכל כבר מספק דאז יש לו תקנה בלי חשש אלא אם רוצה לברך ברכה אחרת ולכלול בה מה ששייך לאותו ספק בזה יש איסור. ונלע"ד דבעל תה"ד מודה בזה דיש לו רשות להוסיף מה שצריך לו בשביל ספק מאחר שא"א לו בענין אחר דהא עיקר ראייתו מר' ירמיה שלא אכל חטים שלימות מימיו כמ"ש וזהו לכתחלה דאינו מן הראוי להכניס עצמו בספק לכתחלה אבל בדיעבד ניחא טפי להוסיף מה שצריך לו כיון שאין כאן ברכה לבטלה דהא בלאו הכי צריך לברך ולא נאמר שלא יברך. ובלבוש הביא דברים הללו בדרך שאינו מיושב לפי דעתי וכתב עוד מן הספק יברך בנ"ר ולא נהירא דהא כתב הטור בשם הרא"ש ס"ס ר"י בדבר שראוי למעין שלש בשביל חסרון שיעור לא שייך ברכה אחרת והכי נמי דכוותיה כנלע"ד ברור אחר העיון במקור הדין:

א

בט"ז ס"ק ב' מיני דגן וכ' הטור וז"ל שהם שעורים כו' שהם ג"כ חשובים שנשתבחה בהם א"י שכוססין או כתשן כו' עכ"ל כצ"ל:

ב

במג"א ס"ק ב' שהוסרה קליפתן וכ"מ ממה שכתבתי סעיף זיין כצ"ל ור"ל דשם ס"ק ט' הביא ממ"ש הב"י מחיטי' שדרך לבשלם חלוקים או כתושים כגון הריפות ע"ש ובקונטרסי כתבתי על מ"ש המג"א וקשה בסעיף ד' כ' כששלקו כו' ולענ"ד נראה ברור דמ"ש בש"ע ששלקן הוא ט"ס וצ"ל שחלקן והוא טעות דשכיח וגם הוא טעות דמוכח שהרי כל הסעיף הוא לשון הרמב"ם שכ' שחלקן או כתשן שהוא דין המבו' בש"ס וגם כתבתי שם לתמוה על מ"ש המג"א לקמן סק"ה דכתשן היינו שהסיר קליפתן מש"ס דמ"ק דף י"ד וע"ש שכתבתי שי"ל מ"ש הרמב"ן דגן שלוק כמות שהוא היינו שלא עירב בתוכו דבש דאי עירב דבש והוא הרוב מברך שהכל דכללא כל שיש בו מה' מינים אינו אלא במקום דמברך עליו במ"מ אבל בכה"ג דמברכין עליו בפה"א לא והבאתי דברי הש"ג בשם ריא"ז בזה שלענ"ד הוא עיקר לדינא ע"ש ואחר זמן רב מצאתי באשל אברהם שכ' בשם תשובת בית דוד ג"כ להגיה שחלקן ושמחתי:

ג

(ס"ו ו') אפי' בשעורין חיין ר"ל דג"כ שייך ספק זה לענין ברכה אחרונה כמ"ש בב"י בשם הרשב"א וכמ"ש בהגה ואמנם באה"ע חולק על הב"י והרמ"א לענין ברכה בשעורים חייון וכ' שהדין עם אבודרהם דהא אזוקי מזיק כו' וכ' שמזה ראיה להרמב"ם דבשמן מברך שהכל מהא דכוסס שעורים כו' ותו דדייק הש"ס קמחא דחטה כו' ולכאור' מנ"ל דיש לחלק קצת בינייהו אלא ודאי משום דקמחא דשעורים אוזיקי מזיק כו' ע"ש ונפלאתי שבמחכ"ת אגב חורפי' ושטפיה רהיט לי' דשרי הש"ס במקומו דקאמר להדיא גבי קמחא דשערי סד"א הואיל וקשה לקוקאיני לא לברך עליו כלל קמ"ל כיון דאית לי' הנאה מיניה בעי ברוכי (ועיין בשבת דף ק"ט דקוקאיני הוי מקומחא דשערי דחליף עלי' מ"ם יום משנטחן ומשמע דקודם לזה אינו קשה והכא דקאמר סד"א הואיל וקשה כו' היינו משום דנקט סתמ' ויש בכלל הזה גם כשעברו מ"ם יום) ועיין בב"ח שכ' ג"כ ראיה מדברי הש"ע הלזו דקאמר קמ"ל כיון דאית ליה הנאה כו' ע"ש ובקונטרס הנ"ל כתבתי דאין זה ראיה שכמה דברים שאמרו שהם קשים כגון לפת וקשואים וכן ברמב"ם הל' דעות כ' בכמהין ופטריות קשה לגוף ואין לאכול מהם לעולם ובכל בו מוכח דמברך עלייהו וע"כ שאין לדמות זה לזה ואין לך אלא מה שאמרו חכמים בתרומה דפטור מינה יליף לברכה וא"כ י"ל דשאני קמח שעורים אע"ג דקשה מ"מ אינו מזיק כ"כ כשעורים וכמ"ש באה"ע שם לדעת הפוסקים דלא כהרמב"ם ע"ש. ומ"מ כתבתי ליישב דעת הב"י והרמ"א עפ"י מה שיש לתמוה על הראב"ד פרק יו"ד דתרומות שכ' לענין כוסס את החטה אע"ג דמברכין עליו בפה"א מ"מ מזיק הוא ע"ש והוא תמוה דא"כ מה פריך הש"ס בשמן אוזוקי מזיק כו' וכתבתי דבשמן דוקא קאמר הכי דאשתני ולמאי דס"ד ששותה שמן עצמו דאשתני לגריעותא הוא כיון דמזיק ואית ליה עלויא ע"י אניגרון ולכן ס"ל שאין לברך בפה"ע משא"כ בכוסס חטה אע"ג דאוזיקי מזיק י"ל דלא איכפת לן בהכי ואית ליה הנאה מיניה ובעי ברוכי כיון דלא אשתני כלל ובמלתי' קאי ולפי"ז לדעת הראב"ד גם בכוסס שעורים הדין כן דהא לדידי' כוסס חטה נמי מזיק הוא וע"כ דכוסס שעורים דנקט לאו דוקא ואין לחלק לענין חטה ושעורה לענין ברכה ג"כ וקצרתי: ומ"ש ולא דמי לקמח צ"ע דבש"ס אמרינן הכי לר"נ אבל לר"י לא מחלק בין אשתני או לא והא דפסקינן שהכל לאו משום דברירא לן דקי"ל כר"נ רק משום ספיקא אבל לענין ברכה אין להקל וצ"ע על הרא"ש והטור דהו"ל לכתוב גם קמחא וקליות שאכל תוך הסעודה כמ"ש בכוסס חטה וכן מבואר ברשב"א ובגהמ"יי בשם ר' שמחה ובקונטרס הנ"ל הארכתי בזה ושם כתבתי בשם הכנה"ג והסכים עמו בא"ר דבכוסס חטה בדיעבד אם בירך בנ"ר יצא וה"ה בזה אעפ"י שלענ"ד יש להחמיר בקמח של קליות או שלא נטחן היטב ועדיין יש בו טעם חיטים שלא לאכלו אלא בתוך הסעודה מ"מ בדיעבד יצא בבנ"ר לכן אם אירע שאכל שלא בתוך הסעודה יברך בנ"ר:

ד

(מ"א ס"ק ט"ו) שנינו במס' חלה עיין מ"ש בקונטרס הנ"ל באורך בסוגיא זו דחלה (וכעת נדפס בספרי שו"ת בית אפרים משם תדרשנו ואחר כותבי יצא לאור ספר פרי מגדים על א"ח ושם בפתיחה להל' פסח הרחיב ג"כ בשיט' זו וראיתי שכמ' יש שנתכוונו בעזה"י ויש שלא דרכו דרכיו אך קשה למגמר בעתיקא וארשום מה שראיתי דרך העברה שם בסעיף א' כ' לתרץ דברי רש"י ממתני' דחלה עיין ביש"ש סימן מ"ו שכבר ביאר הדברים שם כן ושם בסעיף ב' הביא תשו' הרלב"ח דלהרמב"ם בכא"פ אף שלא אכל הפרס אסור נ"ל שאין זה סותר למה שכתבתי בקונטרסי אליבא דהרמב"ם משום דאף דס"ל דאסור היינו משום חצי שיעור אבל מ"מ לא לקי עליו ולא להפוך לאיסו' ושם בסעיף ג' כ' דאפשר דאע"ג דלא לקי מ"מ כיון דטכ"ע דאוריי' מרבויא יוצא בזה והביא דברי המ"כ ודלא כפר"ח כבר ביארתי שגם דעת היש"ש כן הוא אבל אין נלענ"ד כמ"ש מש"ס דזבחים וכתבתי מלתא בטעמא דכל דלא לקי לא נהפך לאיסור כו' וע"ש בסעיף ה' דהקשה דרובא דגן ל"ל דהא כזית בכא"פ דאורייתא ולפי מ"ש בקונטרסי מיושב זה דאל"כ א"צ להוציא רק לפי חשבון אע"פ שיש שם כשיעור דגן רק למ"ד דנהפך צ"ל תירץ אחר דאי אין רובא דגן לא גריר ומ"ש שם דמוכח דפליגי אר"ל דפסק כרשב"א אינו מוכרח דאע"ג דאינהו אמתני' קיימי דמיירי דליכא כשיעור ולהכי ס"ל דבעי רובא דגן ומ"מ יוכל להיות דס"ל כרשב"ג. ומ"ש בנידון דאזלינן בתר רוב דמהפכן אף לקולא וכן מ"ש בסעיף א' על המג"א עיין מ"ש בענין זה ומ"ש בסעיף יו"ד להקשות ממתני' דשאור בעיסה ומהא דר' הילא ס"ל רובא דגן וס"ל גרירה לפי מ"ש יש ליישב בפני' שונים וחדא שא"א להוציא לפי חשבון אם לא משום גרירה ומ"ש בסעיף י"ח דהמחבר בסימן ר"ח ס"ל דוק' אכילת כזית דגן ואני כתבתי דלא תלי באכיל' אלא בשיעורא:

ה

(שם) כתב הראב"ד והרשב"א והוא שיש כו' וה"ה והרמב"ם סוברים כו' לחם כתיב וגם מצה מדמי בגמרא והכא כיון שמעורב כזית ביותר מכא"פ כו' כצ"ל:

ו

ס"ק ט"ז בא"י על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה כו' כך הוא נוסחת הטור וכך כ' הלבוש וכן הגי' במעדני מלך באשר"י עפ"י הלבוש וכן הוא באור חדש ובסידו' מהר"י עמדין ז"ל אך ב"י הביא בשם הסמ"ג שלא לחתום רק על המחיה לבד וכ' שהוא נוסחת בה"ג ע"ש וכן איתא נוסחא זו בקצת ספרים וסידורים וגם מבואר כי החותמי' על המחיה ועל הכלכלה אומרי' תחל' ונודה לך על המחיה לבד ובנוסחא שמסיים על המחיה לבד על הרוב אית' שם ונודה לך על הארץ ועל המחיה ועל הכלכלה ובלהק"ט ח"ב סימן נ"ה ראיתי שכ' שבא"י חותמין ועל מחייתה ועל כלכלתה ותיבו' כלכלתה נרשם בחצאי עיגול שהוא מחמת חילוף הנוסחאות ע"ש וצ"ע על המע"מ שהגיה בהרא"ש דאי משום הנוסחא שבטור תולה דברי הרא"ש בט"ס אימא איפכא שט"ס בטור. ונראה שסמך על הלבוש שתפס נוסחת הטור בזה נראה שסובר שכן עיקר וצ"ע:

ז

(ס"ק כ"ב) אם טעה כו' ועיין באבן העוזר שחולק ע"ז ובקונטרס הנ"ל כתבתי ליישב ראיית אה"ע ועיין בהלק"ט ח"ב סי' קמ"ט שפוסק בין אם בירך בפה"ע על היין או בפה"א על הפת לא יצא ומטעם דכיון שכל מין ומין יש לו ברכתו הכללית חוץ לחם ויין שיצאו ללמוד בדבר החדש שקבעו להם ברכה בפ"ע מפני חשיבותם אי אתה יכול להחזירם לכלל שאר פירות דמיקרי משנה ממטבע שטבעו חכמים בפרט והוציא' מן הכלל עכ"ל ע"ש. וראיית ר"י הלוי מהתוס' דף י"ב שפי' באה"ע בדרך אחר פשיטות הדברים מראים כמהר"י הלוי. ועיין בפני יהושע דף מ"ם ובפמ"א ח"א סי' נ"ט ובשו"ת גינת וורדים כלל א' סי' י"ט דס"ל ג"כ דיצא בדיעבד והארכתי בזה כתבתי שלהוציא עצמו מידי ספק יסיי' תכ"ד בפה"ג ויצא אליבא דכ"ע ע"ש: