שולחן ערוך, אורח חיים תק״ד: דיני התבלין בי"ט ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני התבלין בי"ט ובו ד סעיפים:
דכין את התבלין כדרכן שאם ידוך אותם מבעוד יום יפיג טעמן אבל מלח אינו נדוך בי"ט אלא א"כ הטה המכתשת או שידוך בקערה וכיוצא בה כדי שישנה שאם שחק המלח מערב י"ט לא יפיג טעמו ואין שוחקין את הפלפלין ולא את החרדל ברחיים שלהם משום דהוי כעובדין דחול [אלא] דך אותם במדוכה ככל התבלין: הגה ומיהו נוהגין לשנות קצת במדיכת תבלין (הגהות מיימוני פ"ג בשם סמ"ג) וכן ראוי להורות:

ב

מותר להוליך תבלין ומדוך אצל מדוכה או מדוכה אצלם אפילו דרך ר"ה אע"פ שהיה אפשר להוליכם מערב יום טוב:

ג

אין כותשין הריפות במכתשת גדולה אבל כותשין במכתשת קטנה שזה הוא השינוי שלה ובא"י אפי' בקטנה אסור וכיון שאין אנו יודעים עכשיו מה נקראת גדולה או קטנה יש לאסור הכל: הגה ומותר לגרוד גבינה בי"ט על הכלי שהוא מורג חרוץ מיהו צריך שינוי מעט כמו דיכת מלח [ריב"ש סי' קפ"ד] וה"ה מצות בלא שינוי משום דאין טחינה באוכלין שהיו טחונין תחלה: [מהרי"ל]:

ד

מותר אדם למדוד תבלין ליתן בקדירה בשביל שלא יקדיח תבשילו (פי' שלא ישרפנו ויקלקלנו מחמת ריבוי תבלין):

א

משום דהוי כעובדין דחול. אבל משום טחינה ליכא דלא אסרוהו במה שאין דרך לטחון לימים הרבה (ב"י סי' תצ"א):

ב

משום דאין טחינה באוכלין לפ"ז אפי' בשבת שרי וכ"כ הב"י בסי' שכ"א בשם הגהו' מיימון והביא הרב בהגה שם אמנם בש"ג דשבת דף ק"ל ע"ב משמע דאף על גב דבשבת סמכינן להתיר מ"מ בי"ט דקיל טפי שרי בכה"ג שאינה ממש טחינה:

א

התבלין. וה"ה כל הנדוכין כגון שום ושחליים. וה"ה כרכום ב"י מ"מ. אבל היש"ש וב"ח ומהרי"ל אוסרים בכרכום ופלפלין שאין מפיגין טעמן וע"י שינוי שרי. מ"א. (ובס' אליה רבה הסכים להתיר כדעת הלבוש) ע"ש:

ב

לשנות. שמתוך כך יהיה זכור שאסור לדוך יותר ממה שצריך לי"ט סמ"ג. וביש"ש כתב דא"צ לשנות אא"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין:

ג

לגרוד. ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד. ולפ"ז התמכ' שקורין קרי"ן אסור לגורדו בי"ט שדרך לגרוד הרבה לב' או לג' ימים מ"א ע"ש לפ"ז נ"ל דאסור לטחון בי"ט האקווי"א וכן נוהגין (אבל בס' אליה רבה מתיר לגרוד תמכ' דלא הוי עובדא דחול אלא ברחיים שטוחן הרבה מאוד). גם נראה לי המגיה טעם להתיר דמפיג ודאי הטעם כשעושה מעי"ט. ולפ"ז גם בקאווי"א אפשר להקל אם שכח מעי"ט:

ד

שינוי. ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין ריב"ש ב"י יש"ש. מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמ"ש בסעיף קטן ב'. מ"א:

ה

מצות. ובשבת אסור עטרת זקנים ע' סי' תצ"ה ס"ק ד' שכתבתי שם בשם מהרי"ל דאסור לברור פירורי מצות הגדולים מתוך הקטנים דבורר אסור גם בי"ט וכ"כ הט"ז ומ"א:

ו

למדוד. והאידנא דאף בחול לוקחים באומד הדעת אסור למדוד בי"ט. מ"א:

א

משנה ביצה יד וכב"ה

ב

שם בגמ' כרב כפירוש הרי"ף וכן כ' רמב"ם בפ"ג

ג

משנה שם כ"ג וכחכמים הסכמת הפו'

ד

ה"ה בפ"ג בשם רשב"א וכן כ' הר"ן

ה

משנה שם י"א

ו

ב"י כמ"ש הר"ן בדין הולכת הסכין

ז

ברייתא וגמרא שם י"ד

ח

ה"ה בפ"ד ושכן כראה מדברי קצת הגאונים דנחתום שאמרו שם בגמרא כ"ט ל"ד וה"ה לכל אדם:

א

ס"א שאם ידוך כו'. כשיטתו בכ"מ שאומרים ח"א וח"א כלישנא בתרא ועבפי' לסוטה שם על הקנקנתו':

ב

אבל מלח כו'. כשמואל שם אלא דגם שמואל סבר דמלח בעי שינוי וכמש"ש רב אחא ורב ששת:

ג

או שידוך כו'. כמו שכתב שם במתני' והמלח בפך שאף לב"ש מותר בכה"ג וכ"ש לב"ה שמתיר אף במדוך של עץ:

ד

ולא את החרדל כו'. ר"ל אף על גב שאמרו בירושלמי השום והשחליים והחרדל נידוכין כדרכן מ"מ בריחים אסור משום עובדא דחול דהא פלפלין נידוכין נמי כדרכן כמ"ש בתוספתא והפלפלין כתבלין והביאו הרא"ש שם ותו' בשבת קמ"א א' ד"ה הני ואפ"ה ברחיים אסור משום עובדין דחול וה"ה לחרדל ועתוס' שם ושם והרא"ש שם:

ה

מיהו נוהגין כו'. עמ"א בשם סמ"ג וזה כ' לתוספת טעם אליבא דכ"ע אבל העיקר משום ס' התוס' דפ' כמתניתין ופ' בפלוגתא דר"ה ור"ח לחומרא וכמ"ש הרא"ש שם וצריך ליזהר כו' וא"ל בשל סופרים כו' וע' הג"א שם ואין לדוך כו' ר"ל משום ס' התו' וכ"כ התו' בשבת קמ"א א' ד"ה הני ומיהו היכא דידע כו' ובסמ"ג והגהת סמ"ק כ' בתחלה דעת תוס' ואח"כ דעת רב אלפס וכת' זה הטעם שמביא מ"א משום ס' רב אלפס ע"ש:

א

ס"ב אפי' כו' אע"פ כו'. דהוצאה בא"נ כא"נ עצמו וכמש"ל בסי' תצ"ח ס"כ:

א

ס"ג ומותר לגרוד. כמו תבלין ומלח בס"א ול"ד לחרדל ברחיים ועמ"א:

ב

מיהו כו'. שאין מפיג טעם וכנ"ל גבי מלח:

ג

וה"ה מצות כו'. עסי' שכ"א סי"ב בהג"ה ומש"ש:

א

ואין שוחקין את הפלפלין וכו' ברחיים שלהם – עיין מ"ב והנה טעם של המחבר כתבו הרשב"א בחידושיו ביצה י"ד אבל בחדושיו לשבת דף קמ"א כתב דהוי טוחן ודבריו נובעין שם מדברי הרמב"ן בחידושיו וכ"כ שם הריטב"א ובעבוה"ק כתב עוד יותר שזו היא טחינה גמורה וכ"כ הט"ז בשם ר"ת דהוי כטוחן חיטין וכבר נזכר מזה בא"ר ואם כן אפשר דלפ"ז להרשב"א שנוטה לומר דכל מלאכות שקודם לישה הוא מדאורייתא גם בזה הוא מדאורייתא ומצאתי להרשב"א בחידושיו פ' המצניע (שבת דף צ"ה) שכתב להא דירושלמי אין בוררין ולא טוחנין וכו' ופריך עלה והא תני של בית ר"ג היו שוחקין פלפלין בריחיים שלהם וכו' אמר ר' יוסי בר' בון לא הותרה טחינה כדרכה ופי' הרשב"א שאין שחיקת פלפלין בריחיים שלהם לר"ג טחינה כדרכה ע"כ ומשמע מזה דלרבנן דפליגי ע"ז בשילהי פ"ב דביצה לדידהו הוא טחינה גמורה וכן מצאתי להח"א שכתב דלהרשב"א הוא מדאורייתא וא"כ ה"ה לטוחן קאוו"י בריחיים שלהם שאיסור גמור הוא ואף אם יפיג טעם קצת כשיכתוש במכתשת ג"כ לא מהני דעכ"פ קודם לישה לא הותר מלאכה אלא דיש לחלק בזה ולומר דע"כ גם להרשב"א שאיסור תורה הוא מ"מ נמסר הדבר לידי חכמים והם לא אסרו רק במלאכה שדרך לעשותה הרבה בפעם אחת לימים רבים דאל"כ מאי נ"מ בין מכתשת לריחיים הלא גם כותש במכתשת חייב בשבת משום טוחן כמבואר ברמב"ם פ"ח דין ט"ו עי"ש ורק משום דבמכתשת דרך לכתוש רק ליומא וכ"כ הרשב"א להדיא בעבודת הקודש דאסרה תורה להני משום שנעשים לימים הרבה וא"כ אפשר לומר דגם בריחיים שאסרו היינו דוקא בכגון פלפלין או חרדל שמפני מרירותם בטחינת פ"א בריחיים מספיק לימים הרבה וכ"כ בריב"ש סי' קפ"ד דפלפלין וחרדל אסור בריחיים משום דדרך לטחון לימים רבים אבל בטחינת קאוו"י אם הריחיים קטן כנהוג אצל בע"ב בביתם ידוע שאין נכנס קאוו"י לתוך המטחן רק בכדי שיעור לפ"א או לשני פעמים אפשר דבזה לא גזרו חכמים וכן הביא באמת בשע"ת וכ"כ בבגדי ישע ובח"א כתב דעכ"פ ע"י עכו"ם מותר אפילו בריחיים רק שעכו"ם יטחון בשינוי קצת וכתב דאם נוטל התיבה הקטנה שמקבלת הקאוו"ע מהטחינה נקרא שינוי:

א

אין כותשין הריפות – בשו"ע לא נזכר אלא לענין הריפות אבל בש"ס איתא אין עושין טיסני ופירש"י טיסני הוא שכותש החטים עד שנחלקים לארבע והוא טרחא גדולה ודייסא וחילקא אין טרחן מרובה כ"כ ע"ש בסוגיא דמוכח לכאורה דלרבא דאמר דאין עושין טיסני ואין כותשין במכתשת חדא היא ומה טעם קאמר מה טעם אין עושין טיסני משום דאין כותשין במכתשת וכדמוקי לה בש"ס דאארץ ישראל קאי שאסור בין בגדולה ובין בקטנה וא"כ לדידן דשרינן עכ"פ בקטנה גם טיסני מותר לעשות בקטנה אע"ג דהוא טורח גדול וכן מוכח מהרב המגיד עי"ש וכן משמע מהטור שכתב הריפות וכיו"ב משמע שכולל כל דברים הנכתשין וכ"כ במהר"ם שי"ף עי"ש אכן הרב המאירי כתב להדיא דדייסא וחילקא לדידן מותר לעשות בקטנה אבל טיסני אסור אף לדידן עי"ש ועיין בקיצור פסקי הרא"ש שדבריו מגומגמים קצת ועיין בעיטור ובמפרש שם וצ"ע:

ב

וכיון שאין אנו וכו' – עיין פר"ח שחולק אטור וכתב דמדברי כל הפוסקים מוכח דגם לדידן שייך האי דינא ושפיר בקיאינן בזה דכל שאין רגילים לכתוש בזה בשאר ימות השנה מפני קטנותה מקרי קטנה ומסיים וכן נראה להקל במילתא דרבנן עכ"ל [וכן הקשה הב"ח על האי דינא דאם דוכה החטים במכתשת של תבלין בודאי הוי שינוי ע"ש] וכן היש"ש בחיבורו לא העתיק להא דהטור ולפי דבריהם במדינתנו שיש לזה כלי מיוחד שקורין שטופ"ע שכותשין בה שעורים ובשום פעם אין דוכין בכלי אחר וא"כ כשידוך ביו"ט שלא במכתשת אלא בכלי אחר בודאי אין לך שינוי גדול מזה ואפשר היה לומר דבשעת הדחק כשלא היה לו פנאי מעיו"ט לזה יש להקל לכתוש שלא במכתשת וכנ"ל אכן יש להחמיר בזה מצד אחר לפי שמוכרח אח"כ לבוא למלאכה אחרת שאסורה מצד הדין כי ידוע שאחר כתישת השעורים מנהג מדינתנו כשכותשין שעורים שיש עליהן פסולת הרבה שנותנין אותן בעריבה וזורין ממנה הפסולת כדרך זרייה ממש וזה אסור כדמוכח לקמן בסימן תק"י ס"א עי"ש:

ג

משום דאין טחינה באוכלין – עיין מ"ב לענין ברירת פירורי מצה והוא ממגן אברהם בשם מהרי"ל וכן הביא הט"ז דברי מהרי"ל אלו בסימן תצ"ה והנה הד"מ דחה לזה דהא קי"ל לקמן בסימן תק"י דביו"ט בורר כדרכו והנה המפרשים הנ"ל תירצו כ"א לפי דרכו הט"ז תירץ דבאמת גם בסימן תק"י לא התירו ברירה אלא לסעודה שצריך ובאופן שגם בשבת מותר עי"ש בסימן תק"י אכן רוב האחרונים דחו שם דבריו והמגן אברהם כתב לתלות עניננו בהא דסימן תק"ו ס"ב בהג"ה דיש מחמירין שם לברור ביד צרור וקיסם ובאמת אינו מיושב כלל דגם על הא דסימן תק"ו קשה מההיא דסימן תק"י הנ"ל וכבר העירו ע"ז כמה אחרונים עיין מאמ"ר ונהר שלום ובית מאיר ומוכרחים אנו לתרץ דדוקא שם גבי קטניות התירו ומשום דאין דרך לברור לימים הרבה משא"כ בשארי תבואה וקמחים הדרך להכינם לימים הרבה וכן הביא הגר"ז בשם השיטה מקובצת לחלק אכן תירוץ זה לא שייכא לנידון דידן דברירת פירורי מצות לכאורה ביותר אין מכינים לימים הרבה מבקטניות וא"כ למה אסרם המהרי"ל וצ"ע איברא דבח"א כתב טעם להמחמירין בנפל צרור או קיסם ליטלו ביד משום דדרך הוא כן ליטלו ביד וא"כ דרך ברירתו כן הוא וכתב עוד שם דפירור מצה בקמח ג"כ דינו כצרור וקיסם עי"ש וטעמו דגם בזה הדרך ליטלו אף ביד ולפ"ז ניחא הכל ומ"מ צ"ע:

א

[א] [לבוש] מותר לדוך וכו'. היינו כשיטת הרי"ף שהביא בית יוסף דהלכה כרב יהודה אמר שמואל בדף י"ד בים של שלמה סימן ל"ט הקשה הא קיימא לן שמואל ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן, ולא קשה מידי דכיון דאמוראי רב ששת ורב אחא סבירא להו כשמואל הכי הילכתא, ועיין בהרא"ש בקידושין פרק האומר וכן רוב פוסקים בכולם פסק כשמואל נגד פירוש תוס', ודלא כאחרונים שאסרו כפירוש תוס'. כתב הב"ח משמע לי דסבירא ליה לרי"ף דכל מיני תבלין לא בעי הצלאה אפילו ידע מאי בעי לבשולי אפילו מוריקא, וראייתו מדאקשינן ודילמא תבלין היה מאי קושיא דילמא אפילו אם תמצא לומר דתבלין היה מכל מקום אסור במוריקא או היכא דידע, עד כאן, ותימא דמכל מקום המקשן פריך שפיר מנא ליה דילמא היה שאר תבלין ולא ידע, ולעניות דעתי דדייק הרי"ף מדפריך סתם ודילמא תבלין אלמא דלא הצריך שינוי אלא במלח לבד דאי קאי גם אמוריקא הוה ליה לאקשוי ודילמא שאר תבלין היה ולא ידע. והנה הט"ז תמה אי סבירא ליה לרי"ף דמוריקא אין צריך שינוי אם כן מאי משני תבלין נבוחי מנבח קליה כשמשתברין הגרעין דילמא מוריקא הוה שאין מנבח קולו טפי מן מלח וכן הקשה על תוס' שם, עד כאן. ולעניות דעתי ליישב דבעבודת הקודש דף ל"ח פסק כרי"ף ואפילו מוריקא דאין מפיג טעם אין צריך שינוי וכתב טעמא דמלח צריך שינוי משום דמלח רכה ונידכת היטב בשינוי, עד כאן, וכן מבואר בסוף דברי ר"ן שהביא בית יוסף ואם כן נראה לי דפירש תבלין נבוחי וכו' משום שהם קשים היינו יותר ממלח שהיא רכה ולא כדפירש רש"י מחמת שנשתברו הגרעין. ובאמת תימא לי על הרשב"א בתשובת סימן תרפ"ד כתב טעמא דמלח בעי שינוי משום דאין מפיג טעם אם כן דבריו סותרים, עוד תמיה לי על הר"ן ובית יוסף וגדולים הנזכרים לעיל שפירשו לדברי רי"ף דאף במוריקא אין צריך שינוי הא סיים הרי"ף שכן פסק בעל הלכות גדולות, ואני עיינתי בבעל הלכות גדולות דף ל"ו שכתב זה לשונו, כל דמידק לא בעי לאצלויי לבר ממילחא ומוריקא דאמר ליה רב לרב אחא כי דייקת אצלי, עד כאן, הרי להדיא דמצריך שינוי במוריקא ופשוט למעיין שכל דברי הר"ן קאי לתרץ קושייתו על הרי"ף וכן מבואר במה שסיים ועוד מפני שהוא נדוכת וכו' וכמו שכתבתי בשם עבודת הקודש לאפוקי מט"ז עיין שם שקיצרתי, גם מה שתירץ קושיית הר"ן דכיון דרי"ף פסק כתנא דברייתא מתיר בכל גוונא בתבלין ולא במלח אלא על כרחך סבירא ליה טעמא דרב הונא ורב חסדא:

ב

[ב] מלח וכו'. במקום שיש מלח גסה (רש"י ור"ן), ועיין סימן שכ"א סעיף ח' ותוס' שם כתבו מלח של ים צריך שינוי לדוך אותו גרעין אבל שלנו אין צריך שינוי הואיל והוא עשוי בידי אדם, עד כאן, וכתב מהרש"א לא ידענא כיוון דבריהם, עד כאן, ונראה לי דקשיא להם למה לא מחלק רב במלח בין שבת ליום טוב כמו בפלפלין ותירצו דבמלח של ים בעינן שינוי גמור בקתא דסכינא חדא חדא דוקא כמו בפלפלין אבל במלח שלנו אין צריך שינוי כל כך אלא אפילו טובא מותר במדוך של עץ או אבן על ידי הטייה ולכן לא נקט רב מלח כיון דלא שייך במלח שלנו וגם זה דוקא במלח גסה כדלעיל, אך בפסקי תוס' צריך עיון ויש ליישב. כתב בספר יראים ורוקח וסמ"ק דמלח אוכל נפש ממש הוא וכיון דאפשר לעשות ערב יום טוב הצריכו שינוי ועיין סימן תצ"ה סעיף א', ור"ן כתב שגם דיכת תבלין אוכל בכלבו דף נ"ט ע"ג ובזה מיישב מה שהקשה לחם משנה:

ג

[ג] פלפלין וכו'. אפילו חדא חדא (סמ"ק והגהות מיימוני):

ד

[ד] החרדל וכו'. ודעת רש"ל פרק ג' סימן א' להתיר במרדכי דאפילו פלפלין אינו אלא משום עובדא דחול, עד כאן, ובאמת דתוס' והרא"ש ושבלי הלקט כתבו טעם זה וכן כתב בית יוסף בשם המגיד ור"ן שכתבו הכי בשם הרשב"א, אבל תמוה דעיינתי בעבודת הקודש לרשב"א דף ל"ח שכתב טעם שזו טחינה גמורה בין בפלפלין בין בחרדל וטחינה פסק בדף ל"ז דאסור מדאורייתא ביום טוב ודוחק ליישב, וכן במגיד פרק ג' לא הזכיר עובדא דחול גם בלאו הכי אין להקל כלל נגד הרשב"א ור"ן ומגיד וכן כתב הריב"ש סימן קפ"ד:

ה

[ה] מיהו נוהגין וכו'. היינו מצד המנהג כדמסיים טעמא שמתוך כך יזכרו וכן משמע בבעל הלכות גדולות סמ"ק והגהות מיימוני דלא כהבנת ט"ז שהוא מדינא, ומכל מקום נראה לי במוריקא מדינא צריך שינוי מראיות שהבאתי לעיל מיהו נראה דוקא כשידע שיצטרך למחר דקיימא לן לשמואל תרתי לקולא, וכן פסק ריא"ז בשלטי גיבורים וכן משמע בסמ"ק ריש סימן קצ"ד, ונראה לי דבזה מיושב תמיהת הר"ן דלא הוצרך הרי"ף להביא דברי רב הונא ורב חסדא דבמה שכתב דמלח צריך שינוי ממילא מבואר כל דדמי למלח ממש דהיינו שאין מפיג טעמא וכל אדם יודע שצריך מלח, וכן נראה לי פירוש תוס' שם ודו"ק. כתב בים של שלמה שם זה לשונו כתבו תוס' והגהות אשירי המחמיר לדוך פלפלין מערב יום טוב הרבה ביחד יתברך מהאל המיוחד והטעם לפי שעינינו רואות שפלפלין אינן מפיגין טעמא, עד כאן, ודבריו תמוהין דבפשיטות כתבו תוס' קודם דפלפלין מפיג טעם אלא פשוט דמיירי כשידע שיצטרך דבהכי מיירי תוס' שם להדיא וקאי למעלה על מה שכתב דאזלינן בתרווייהו לחומרא ודו"ק וכן הרמב"ם וסמ"ג ומרדכי ותניא והרא"ש והגהות מיימוני ושבלי הלקט (ומה שכתוב בסמ"ק פלפלין פשוט שהוא טעות סופר וצריך לומר מוריקא דלא יניח מוריקא שהוזכר בש"ס ויזכור פלפלין) מתוספתא כתבו שמפיג טעמו, ומה שכתב רש"ל מהגהות אשירי תמוה יותר דזה לשון הגהות אשירי המחמיר לדוך מלך ותבלין יחד יתברך וכו', עד כאן, הרי דלא קאי כלל אפלפלין, גם נראה לי פירושו שידוך ביום טוב מלח ותבלין יחד דאז אין צריך שינוי כלל אפילו למלח כמבואר בש"ס שם וכן כתב בעבודת הקודש שם, אך צריך עיון על הגהות אשירי מה חומרא היא זו דהא במלח לבד בעי שינוי לכולי עלמא ואי לתבלין קאמר דיש לחוש לפירוש תוס' דבעי שינוי משום מפיג טעמא אם כן מאי תקנה שידוך גם מלח עמו דהשתא יש שני דברים דצריך שינוי. נראה דצריך שינוי דבש"ס לא קאמר דאין צריך אלא לשמואל דתבלין לא בעי שינוי, ואפשר דהגהות אשירי סבירא ליה דבמה שדכין ביחד אין לך שינוי גדול מזה וצריך עיון, וראיתי בביאורי רש"ל לסמ"ג דף מ"ז שהביא הגהות אשירי בזה הלשון והמחמיר מלדוך מלח ותבלין הרבה ביום טוב יחד יתברך וכו', עד כאן, ולפיכך פירושו שלא לדוך מלח או תבלין הרבה ביום טוב יחד רק מעט מעט ובין כך ובין כך לא נזכר פלפלין, ועוד הוא אפילו במלח החמיר:

ו

[ו] שהיה אפשר וכו'. עיין סימן תצ"ח סעיף ב':

ז

[ז] [לבוש] אינו מפיג וכו'. ואם מפיג טעם אין צריך שינוי דהוי כתבלין (ריב"ש), ונראה לי אף למה שנוהגין בתבלין לשנות אמרינן הכי דלא להוסיף על מנהגא ואין צריך שינוי:

ח

[ח] הריפות וכו'. פירוש שכותש חיטים. גרסינן בביצה דף י"ד רב פפי איקלע לבי מר שמואל אייתי ליה דייסא ולא אכל ודילמא במכתשת קטנה עבדוה דחזייה דהוי דייק טפי ודילמא מאתמול עבדיה דחזייה דצהיר מראיתה, וקשה תיכף הוה ליה לאקשויה דילמא מאתמול, ונראה לי דהוא היה גס ואם כן על כרחך נעשה היום דאי מאתמול היה מותר בגדולה והיה דייק טפי, עוד יש לומר דבתחילה הקשה יותר חזקה דהוי כעין ספק ספיקא דילמא מאתמול ואם תמצא לומר היום דילמא במכתשת קטנה, ואחר שמתרץ ליה זה הקשה מספק אחד. כללא דמילתא דמספיקא אין לאכול הרי הרי"ף הביא סוגיא זו ועיין סימן תק"ג בעבר ובישל דמותר וצריכין לחלק. ראיתי בבעל הלכות גדולות דף ל"ו ע"ב דלא גריס דילמא מאתמול וכו' אלא דילמא אצלי, ולפי זה מותר לכתוש בהטה אף במכתשת גדולה וצריך עיון שלא נזכר בפוסקים מזה:

ט

[ט] ומותר לגרור וכו'. ולא דמי לחרדל שאסור לשחוק בריחיים דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל כאן אין דרך לגרור אלא מה שצריך לשעתו (ריב"ש קפ"ד), ולפי זה תמכא שקורין קרי"ן אסור לגררו ביום טוב שדרך לגרור הרבה לשני או שלושה ימים (מגן אברהם), ולא נהירא דלא הוי עובדא דחול אלא כמו בריחיים שטוחן הרבה מאוד דומיא טעם דטחינה בסימן תצ"ה סעיף ב', והיינו שכתב הריב"ש גופיה אבל בכלי זה אין דרך וכו', גם ודאי גם בגבינה דרך לגרור לאיזה ימים שהרי אינו מפיג טעמא, ועוד שהרי כתב מגן אברהם לעיל שגם בחרדל בריחיים מדינא שרי, ואף שכתבתי בס"ק ד' דאין להקל מכל מקום בזה שאינו ריחיים אין להחמיר גם הריב"ש לא כתב אלא שהיה אפשר להחמיר לגרור כמו חרדל בריחיים כו' משמע שאין מחליט הדמיון, גם קשה על הריב"ש שכתבתי לעיל דרשב"א לא סבירא ליה טעם עובדא דחול אלא שהוא טחינה גמורה, ומשמע נמי בעבודת הקודש דוקא ריחיים הוי טחינה ולא בכלי זה:

י

[י] מותר לאדם וכו'. משמע אפילו אינו נחתום וכמו שכתב בית יוסף וכן פסק רש"ל פרק אין צדין סימן כ"ו וב"ח וגמ' הראיה נראה לי מש"ס [ביצה] דף י"ז מלא נחתום מים ובסוף סימן תק"ג משמע דכל אדם מותר. כתב מגן אברהם האידנא דאף בחול לוקחין באומד הדעת אסור:

א

א) [סעיף א'] דכין את התבלין כדרכן וכו' זהו דעת הרי"ף והרמב"ם פ"ג אבל לדעת התו' גם פלפלין ותבלין צריכין הטייה אם יודע מעיו"ט כמה קדרות רוצה לבשל ואם אינו יודע שרי ושום וחרדל ושחליים אפי' אם יודע מעיו"ט שרי לפי שנפגמים ביותר אם שוחקים אותם מעיו"ט. טור. ועיין לקמן בהגה שבסוף סעי' זה ובדברינו לשם בס"ד. והגם דבלא"ה אסור לאכול שום קלוף ובצל קלוף וכו' שעבר עליהם הלילה כדאיתא בנדה י"ז ע"א י"ל דכשהם מבושלים או מעורבים עם דבר אחר אינו מזיק אם עבר עליהם הלילה וכמ"ש בס' זבחי צדק על יו"ד סי' קט"ז או' ס"א יע"ש:

א

ב) שם. דכין את התבלין כדרכן וכו' ר"ל אף דטחינה לכ"ע אסור ביו"ט כמ"ש לעיל סי' תצ"ה סעי' ב' מ"מ דיכת תבלין מותר משום שאם ידוך אותם מבע"י יפיג טעמם וכ"ש שום ובצל ושחליים וכדומה דמותר לכ"ע וכמ"ש באו' הקודם:

א

ג) שם. דכין את התבלין כדרכן. ר"ל במדוך וכדומה שדכין בהם בחול בלי שום שינוי. וזהו לפסק הש"ע ומיהו עיין לקמן בהגה שכתב שנוהגין לשנות קצת:

א

ד) שם. יפיג טעמן. ממירין טעמן ריחו לא נמר מתרגמינן לא פג, רש"י ביצה י"א ע"א:

א

ה) שם. יפיג טעמן. וה"ה כרכום ופלפלין דמפיגין טעמן וא"צ שינוי כמבואר בב"י ואפי' אם ידע מעיו"ט שיצטרך להם ביו"ט כ"ה לשיטת הש"ע דפסק כהרי"ף והרמב"ם כמ"ש באו' א' ומה שאין שוחקין הפלפלין והחרדל בריחים שלהם הוא רק משום דהוי עובדא דחול אבל במדוכה שרי בלא שינוי כמו שאר התבלין, אבל דעת היש"ש פ"ק דביצה סי' ט"ל והב"ח לאסור בכרכום ופלפלין שאין מפיגין טעמם ורק ע"י שינוי שרי יעו"ש. והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' ב' ומ"א סק"א ובלא"ה כבר כתב לקמן בהגה דנוהגין לשנות בדיכת תבלין וא"כ א"צ להאריך בזה להביא דעת שאר האחרונים:

א

ו) שם. אבל מלח וכו' ואין חילוק בין יו"ט א' ליו"ט ב' דאפי' ביו"ט ב' צריך שינוי ובשינוי אפי' ביו"ט א' מותר משום דמלח כאוכל הוא וכן ביקוע עצים כצורך או"נ דמי. הרא"ש מלוניל בס' תמ"ד סי' ק"ך יעו"ש. ער"ה או' א':

א

ז) שם. אבל מלח וכו' במקום שיש מלח גסה. רש"י והר"ן. אבל במקומות שהמלח שלהן אינה גסה ואפשר להשתמש בהן בלי כתישה לא. מאירי:

א

ח) שם. אבל מלח וכו' והיינו מלח הגס שחופרין מהקרקע או של ים אבל מלח שהיה דק מתחלה ונתבשל ונעשה פתיתין אין בו אסור כתישה דאין טוחן אחר טוחן וכמ"ש לעיל סי' שכ"א סעי' ח' בהגה. מש"ז או' א' וכ"כ התו' (ביצה י"ד ע"א) דמלח שלנו א"צ שינוי הואיל והוא עשוי בידי אדם יעו"ש וכ"כ בפסקי תו' שם או' מ"ד. ומ"ש הא"ר או' ב' לפרש התו' בדרך אחר כבר השיגו עליו האחרונים. ומ"מ נראה דמשום מראית העין או מפני המון העם שאין יודעים לחלק יש להחמיר ולעשות בשינוי:

א

ט) שם. אבל מלח אינו נידוך ביו"ט וכו' ואם מעורב המלח עם התבלין דך כדרכו ואינו חושש הואיל ואינו טורח בה בפני עצמה. הרמב"ן במלחמות פ"ק דביצה וכ"כ הרשב"א בעה"ק וכ"כ המאירי בחידושיו. וכ"כ הפר"ח וכ"כ א"ר או' ה' ומיהו לפי מ"ש ההגה לקמן דנוהגין לשנות קצת בדיכת התבלין לא נ"מ מידי דהא גם בתבלין צריך לשנות והגם שכתב שם הא"ר ואפשר דהג"א ס"ל דבמה שדכין ביחד אין לך שינוי גדול מזה יעו"ש זהו דוקא בדרך אפשר ודוקא להג"א כאמור אבל לשאר הפר הנז' דמשום טרחא הוי דינו כתבלין וכיון דתבלין עצמן בעי שינוי גם בנתערב עמהם מלח בעו שינוי:

א

י) שם. אלא א"כ הטה המכתשת וכו' וה"ד ביו"ט אבל בשבת אין להתיר בכה"ג אלא בשינוי גדול וכמ"ש לעיל סי' שכ"א סעי' ח' ובדברינו לשם בס"ד:

א

יא) שם. או שידוך בקערה וכיוצא בה. דהיינו במדוך של עץ. וכדתנן שם במתני' ומיהו מסתברא שאם דרך לדוך בו כל שאר ימות השנה שגם זה צריך הטייה. פר"ח:

א

יב) שם. שאם שחק המלח מעיו"ט וכו' וע"כ יש ליזהר לשחוק המלח מעיו"ט לכל מה שיצטרך ביו"ט כדי שלא יצטרך לשנות וכן בכרכום ופלפלין נוהגין לדוך מעיו"ט לכל מה שצריך ליו"ט דהא גם בשאר הימים אין מקפידין ע"ז ודכין בפעם אחת לכמה ימים:

א

יג) שם. ואין שוחקין את הפלפלין וכו' ואפי' חדא חדא אסור ברחיים שלהם. הגמ"י פ"ג. ב"י. מ"א סק"ב. א"ר או' ג' חמ"ע או' א' ר"ז או' ד' מק"ק סי' יו"ד או' ג' מ"ב או' ט':

א

יד) שם. ואין שוחקין את הפלפלין וכו' לטחון הקאפ"י ביו"ט בריחים שלהם צדד הרב פנים מאירות בתשו' ח"ב סי' מ"ד להתיר וכ"מ שהיא מסקנתו. ויראה לי שיש להחמיר לדוך הקאפ"י ביו"ט במדוכה ולא ברחיים שלהם דמיחזי כעובדין דחול כמ"ש ז"ל בחרדל וכמ"ש הרב הנז' בריש דבריו יעי"ש ודוק. ברכ"י או' ד'. מיהו בספרו מחב"ר בקו"א סי' זה כתב שראה להמו"ק סי' תצ"ה שהתיר בריחיים דידא כל איש בביתו לאפוקי ריחיים של חנוני דאין להתיר אפי' ביו"ט ב' יעו"ש וכתב עו"ש המחב"ר שכן ראה למהרד"ף בספרו חסדי דוד דף פ"ז ע"ב שהאריך בזה והוכיח במישור שהוא מותר והמחמיר ית' כמ"ש התו' דהמחמיר בכל התבלין הנה כי כן מבורך יעו"ש עכ"ל. והב"ד הזכ"ל או' יו"ד, שע"ת או' ג' כר"ש. אמנם המש"ז או' א' כתב לדוך קאוי ביו"ט במדוך שרי דמפיג ובריחיים עובדין דחול הוא ואסור אעפ"י שאין בו כלי כברה ואפי' ע"י שינוי יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל פ"ג או' ב' דקאוי דינן כפלפלין ואסור עכ"פ בריחיים שלהם. וכ"כ המאמ"ר או' ג' אלא שכתב דכל שדכו במדוכה תו לא בעי שינוי אחר ואפי' למנהג שהזכיר רמ"א יעו"ש. וכ"כ בחי' רעק"א. אבל המחה"ש סק"ד כתב דגם בדכו במדוכה צריך שינוי קצת יעו"ש. וכ"כ הישי"ע או' ב' ובתשו' עולת שמואל סי' ס"ד. קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ג'. וכ"ז ליחיד בביתו אבל הסוחרים שיש להם מדוכות גדולות ודכין בהם לימים הרבה אף זה אסור, עולת שמואל שם. פ"ת:

א

טו) ולטחון הקאוי ע"י עכו"ם מותר אפי' בריחיים שלהם רק שהעכו"ם יטחון בשינוי קצת ושמעתי בק"ק פראג שאם נוטל התיבה הקטנה שעשוי לקבל הקאוי השחוק ומניח שם נייר זה נקרא שינוי. ח"א שם:

א

טז) שם. אלא דך אותם במדוכה וכו' והיינו דוקא ביו"ט אבל בשבת במדוכה אסור אלא דוקא בקתא של סכין ובקערה כמ"ש לעיל סי' שכ"א סעי' ז' ובדברינו לשם בס"ד:

א

טוב) שם. אלא דך אותם במדוכה וכו' והיינו דוקא לצורך אותו היום אבל לצורך מחר אסור אפי' הוא יו"ט או שבת כמ"ש לעיל רסי' תק"ג יעו"ש. ועיין לקמן או' ל"ו:

א

חי) שם. אלא דך אותם במדוכה וכו והיש"ש פ"ג דביצה סי' מ' כתב שמדינא מותר לטחון את החרדל בריחיים ורק הפלפלין אסור יעו"ש והב"ד מ"א סק"ג. אבל הא"ר או' ד' כתב דאין להקל כלל נגד הרשב"א והר"ן והמ"מ וכ"כ הריב"ש סי' קפ"ד יעו"ש. וכ"ה הסכמת האחרונים כדברי הש"ע דגם החרדל אסור לטחון בריחיים אלא במדוכה. לבוש. חמ"מ, או' א' ר"ז או' ד' ח"א כלל פ"ג או' א' מק"ק סי' יו"ד או' ג':

א

יט) שם. אלא דך אותם במדוכה וכו' ואפי' ע"י שינוי נמי אסור בריחיים דהוה כעובדין דחול. א"א או' ב' מק"ק שם בליקוטי רימ"א או' ג':

א

ך) שם. ככל התבלין. ומותר לשחוק תבלין כדי לעשות קונדיטון ביו"ט שהוא יין המתובל בתבלין כמבואר בירושלמי. ריא"ז הב"ד השה"ג פ"ק דביצה. וכ"כ הר"ן שם בשם הירושלמי והב"ד ב"י יעו"ש:

א

כא) שם הגה. ומיהו נוהגין לשנות קצת וכו' והטעם דמתוך כך יהיו זכורין שאסור לרוך יותר מהצריך ליו"ט. כ"ה בהגמ"י פ"ג בשם סמ"ג והב"ד ב"י. וכ"כ הלבוש. עו"ש או' א' ולפי טעם זה אין חילוק בין אם היה יודע מאתמול שיצטרך לתבלין ביו"ט או אם לא היה יודע וכ"כ המאמ"ר או' ד' מיהו היש"ש פ"ק דביצה סי' ט"ל כתב דא"צ לשנות אלא א"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין. והב"ד מ"א סק"ד. והוא כדברי התוס' שכתבנו לעיל או' א' יעו"ש. אמנם דעת האחרונים להחמיר כדברי הגמ"י ומור"ם ז"ל דאין לחלק בין ידע דלא ידע וכתבו הטעם כדי שיזכור. ר"ז או' ב' ח"א כלל פ"ג או' א' מק"ק סי' יו"ד או' א' ועיין עוד באו' שאח"ז.

א

כב) שם בהגה. וכן ראוי להורות. דבזה יוצאין ג"כ דעת התו' דמצריכין שינוי. ד"מ או' ב' והוא דברי התו' שכתבנו לעיל או' א' יעו"ש.

א

כג) שם בהגה. וכן ראוי להורות. וכ"כ הלבוש. וכ"ה דעת הפר"ח. וכ"ה דעת האחרונים כמ"ש באו' הקודם. ועיין בחי' רעק"א שכתב שאף לפי המנהג אין להחמיר בשום וא"צ שינוי יעו"ש. והב"ד האחרונים. ועיין לעיל או' א':

א

כד) [סעיף ב'] מותר להוליך תבלין ומדוך וכו' מדוך היינו בוכנא שדוכין בו תבלין במדוכה. רש"י ביצה י"א ע"א.

א

כה) שם. אפי' דרך רה"ר וכו' דהוצאה לצורך היא ולא חיישינן דלמא אתי לאמלוכי ולא יבשל הקדרה דבעי תבלין ונמצא טרח שלא לצורך. לבוש. ועיין לעיל סי' תצ"ח סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

כו) [סעיף ג'] אין כותשין הריפות וכו' פי' שכותש חטים. א"ר או' ח' וכ"כ הר"ז או' ז' פי' שכותשין חטים ושעורים להסיר קליפתן:

א

כז) שם. במכתשת גדולה. שזהו עובדא דחול. לבוש. ר"ז שם:

א

כח) שם. אין כותשין הריפות וכו' ומשמע בגמ' (ביצה י"ד ע"ב) דאם כתש בגדולה לא יאכל ממנה ואפשר דוקא אדם חשוב צריך להחמיר. מ"א סק"ה. וכ"כ הריטב"א בש"ע דר"פ מחמיר על עצמו היה יעו"ש. ורי"ו כתב אדם שיש לו עבדים וכו' שרגילים לעשות בגדולה וכו' או שהוא כתוש כ"כ שא"א לעשות כן בקטנה אסור לאכול הימנו יעו"ש והב"ד מ"ב בשער הציון או' ך'.

א

כט) שם. ובא"י אפי' בקטנה אסור. בגמ' מסיק שם משום דאיכא עבדי התם דמזלזלי ואמרי בקטנה עבדינהו ולא כתשו אלא בגדולה ולפיכך אסר להם אף בקטנה ומשמע דבליכא עבדי אפי' בא"י מותר. אבל הרמב"ם פ"ג כתב הטעם דתבואה של א"י אסור משום דתבואה שלהם טובה היא ואי כותשין אותה מעיו"ט אין בכך הפסד ולפ"ז אין להתיר בא"י אפי' במקום דליכא עבדי וכ"נ לענין דינא ולאסור אפי' במקום דליכא עבדי וכ"מ מסתימת לשון המחבר. עו"ש או' ב'. ודעת הראב"ד והרש"בא דלאו דוקא בא"י אלא ה"ה בכל המקומות שאין תדירין לאכול הריפות דאף בקטנה אסור לפי שאין כתישה בקטנה שינוי להם ויש להחמיר. פר"ח וכ"כ הר"ז או' ז' ועיין באו' שאח"ז.

א

ל) שם. וכיון שאין אנו יודעים וכו' יש לאסור הכל. כ"כ הטור. והקשה הב"ח כיון שרש"י פי' דקטנה אינה אלא לתבלין כל המיוחד לדוך בו תבלין הו"ל קטנה וא"כ מפורש השיעור עכ"ל וכ"כ הפר"ח על דברי הטור והש"ע הנז' דאינו מחוור שהרי פורש"י אבל כותשין בקטנה דהוי כלאחר יד דאינה אלא לתבלין וכן דעת הרי"פ והרמב"ם והרשב"א דקטנה מיקרי כל שאין דרך לכתוש בו הריפות בשאר ימות השנה מרוב קטנותה וכן עיקר להקל במידי דרבנן עכ"ל. והשו"ג או ח' כתב דאה"נ כל שדך אותן במכתשת שאינה מיוחדת אלא לדוך תבלין דמותר דאין לך שינוי גדול מזה אבל הטור והש"ע שכתבו שאין אנו יודעים וכו' היינו במכתשת שדורכין הריפות וכו' אבל כל שכותש במכתשת של תבלין הא ודאי מודים הטור והש"ע שמותר יעו"ש. ולענין הניפוח אם מותר לנפח החטין והשעורין מן הפיסולת שלהן שנעשה ע"י כתישה עיין לקמן רסי' חק"י:

א

לא) שם בהגה. ומותר לגרור גבינה וכו' ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו ברחיים דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל כאן אין דרך לגרור אלא מה שצריך לשעתו. ריב"ש סי' קפ"ד. ולפ"ז התמכא שקורין קרי"ן אסור לגוררו ביו"ט שדרך לגרר הרבה לשנים או לג' ימים וכ"מ סי' תק"י סעי' ג' יעו"ש. מ"א סק"ז. ר"ז או' ד' ועיין מהח"ש שכתב לדעת המ"א גם ע"י שינוי אסור יעו"ש. וכ"כ פעולת שכיר על מעשה רב או' קס"ח יעו"ש. אמנם הא"ר או' ט' כתב על דברי מ"א הנז' דלא נהירא דלא הוי עובדא דחול אלא כמו ברחיים שטוחן הרבה מאוד יעו"ש. וכתב הא"א או ז' דעכ"פ שינוי בעי. וכ"כ ח"א כלל פ"ג או' ג' דע"י שינוי שרי. וכ"כ פעולת שכיר שם. והב"ד מק"ק סי' יו"ד בליקוטי רימ"א או' ד' וכ"כ מ"ב או' י"ט. והשינוי שיעשה בתמכא דהיינו שלא יגרור בקערה רק על השולחן או על המפה. ח"א שם או' א' מ"ב שם, וכן להפך הריב איזיין ראשו למטה וכדומה הוי שינוי. פעולת שכיר שם. ליקוטי רימ"א שם:

א

לב) ומותר לחתוך ביו"ט ירקות דק דק בסכין בלא שינוי רשב"א בעה"ק בבית מועד שער א' או ז' ח"א שם או' ג' מ"ב שם:

א

לג) וכתב ב"י בשם הכלבו שהגרגיר שקורין אורוגא אסור לעשותה ביו"ט לפי שהעשוי מבערב טובה עכ"ל ונ"ל דהיינו מה שאנו קורין קורקושון שעושין כעין עיסה מקמח וביצה ומעבירין אותה על כברה ויוצאין משם גרגרין דרך נקבי הכברה והעשויין מאתמול יותר טובים ואף אם אין זה אורוג"א שהזכיר הכלבו נראה דדין א"י להם ומיהו נראה דעכ"פ יש להתיר ע"י שינוי כגון להפוך הכברה וכיוצא. מאמ"ר או' ה' ומיהו מ"ש ומיהו נראה וכו' כ"כ בהדיא ד"מ או' ג' דע"י שינוי שרי:

א

לד) שם בהגה. מיהו צריך שינוי וכו' ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין. ריב"ש סי' קפ"ד. ב"י. יש"ש פ"ג דביצה סי' מ' מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול. מ"א סק"ח. וכ"כ לעיל או' א' ולפי מ"ש מור"ם ז"ל לעיל סעי' א' בהגה דנווהגין לשנות קצת בדיכת התבלין א"כ ה"ה לכאן וכ"כ מ"ב שם:

א

לה) שם בהגה. וה"ה מצות בלא שינוי וכו' ר"ל דה"ה מצות דמותר לכתוש אותם בכלי המיוחד כמו שנהגו ולטחון אותם על מורג חרוץ אך בזה קל יותר דמותר אפי' בלא שינוי משום דאין טחינה אחר טחינה. ואם מותר לברור פירורים הגדולים מתוך הקטנים כבר כתבנו זה לעיל סי' תצ"ה או' כ"ב קחנו משם וגם בענין אם מותר לדוך שקדים ביו"ט להוציא מהם חלב כתבנו שם או' ט"ו קחנו משם:

א

לו) וכל זה שמותר לשחוק דוקא מה שצריך לבו ביום אבל ליום אחר הכל אסור ולרשב"א דוקא מה שצריך לאותה סעודה ואפי' דיכת מצות יש ליזהר. ח"א שם או' ד' מק"ק שם או' ז' קיצור ש"ע סי' צ"ח או' ג' מ"ב שם. ועיין לעיל רסי' תק"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

לז) [סעיף ד'] מותר אדם למדוד וכו' זהו דעת המ"מ פ"ד אבל דעת הטור דווקא לנחתום מותר, והטעם כתב הרשב"א לפי שמוכר לרבים ולהפסד מרובה חששו אבל איש בביתו לא יתן במדה שלא חששו להפסד מועט שהרי אמרו לא ימדוד אדם שעורים ויתן לפני בהמתו וכו' אלא שכתב ואפשר שאף בשאר כל אדם מותר יעו"ש והב"ד הפר"ח וכתב ולזה הסכים היש"ש פ"ג דביצה סי' כ"ו כפסק הש"ע והביא ראייה ג"כ מהירושלמי וכתב וכן עיקר יעו"ש. אמנם המ"א סק"י כתב דהאדנא דאף בחול לוקחים באומד הדעת אסור למדוד ביו"ט והב"ד א"ר או' יו"ד, חמ"מ או' ב' וכ"פ הר"ז או' ט' מק"ק סי' יו"ד או' ח' אבל נחתום דמדקדק י"ל דשרי הא לשקול אסור. א"א או יו"ד. והמחה"ש כתב אפשר לדידן יש להחמיר גם בנחתום דהא בזה"ז גם הנחתום לוקח באומד:

א

(ט"ז סק"א) דמוריקא אסור אפי' באינו יודע כמה כצ"ל:

ב

(שם) דה"ל לרמ"א להזכיר באם אינו יודע כצ"ל:

ג

(מ"א סק"ט) אסור ג"כ ליטול פירורי המצות כצ"ל:

א

התבלין. וה"ה כל הנידוכין כגון שום ושחליים (יש"ש מ"מ תוספתא) וה"ה כרכום (ב"י מ"מ) אבל היש"ש וב"ח ומוהרי"ל אוסרים בכרכום ופלפלים שאין מפיגין טעמן וע"י שינוי שרי:

ב

ואין שוחקים הפלפלים. אפי' א' א' (הג"מ):

ג

כעובדין דחול. וב"ח כתב בשם המרדכי משום דהוי כמכביר (פי' מפני שיש כברה בתוכו) וביש"ש כתב שמדינ' שרי לשחוק חרדל אלא שטוב להחמיר עיין במרדכי:

ד

לשנות קצת. שמתוך כך יהיו זכורין שאסור לדוך יותר ממה שצריך לי"ט (סמ"ג) וביש"ש כתוב דא"צ לשנות אא"כ ידע מאתמול שיצטרך תבלין:

ה

אין כותשין. משמע בגמר' דף י"ד אם כתש בגדולה לא יאכל ממנה ואפשר דדוקא אדם חשוב צריך להחמיר עיי' רסי' שי"ח:

ו

ובא"י וכו'. וה"ה בכל מקום שיש פריצותא דעבדי דגזרינן שיעשו בגדולה (יש"ש) ובב"י כתב הטעם דבא"י לא שכיחא דייסא:

ז

ומותר לגרוד. ול"ד לחרדל שאסור לשוחקו ברחיים דהתם רגילין לשחוק הרבה ביחד ודמי לעובדא דחול אבל כאן אין דרך לגרוד אלא מה שצריך לשעתו (ריב"ש) ולפ"ז התמכא שקורין קרי"ן אסור לגרדו בי"ט (בלי שינוי כמו גבי מלח) שדרך לגרד הרב' לשני או לג' ימים וכ"מ סי' תק"י ס"ג ע"ש מ"ש:

ח

צריך שינוי. ואם מפיג טעם א"צ שינוי דהוי כתבלין (ריב"ש ב"י יש"ש) מיהו יש מחמירין אם ידע מאתמול כמש"ל:

ט

והוא הדין מצות. כ' מהרי"ל דאסור לברור פירורי מצו' הגדולי' מתוך הטחוני' ובד"מ כתוב דשרי דהא אפי' פסולת מתוך אוכל שרי כמ"ש סי' תק"י וכ"כ היש"ש ול"נ דמהרי"ל סבר דאסור ליטול קיסם בידו מקמח וכמ"ש סי' תק"ו ס"ב בהג"ה ולכן אסור ג"כ ליטול המצות ואף על גב דבסי' שי"ט ס"ג כתב דמותר לברור חתיכות גדולות מקטנות במין א' דוקא בחתיכות אבל הכא מה שנטחן הוי כקמח ולכן יש להחמיר כמ"ש מהרי"ל:

י

מותר למדוד. וי"א דוקא לנחתום שרי ולכן נ"ל דהאידנא דאף בחול לוקחי' באומד הדעת אסור למדוד בי"ט ערסי' תק"ו:

א

{א} דכין את התבלין וכו' – ר"ל אף דטחינה לכו"ע אסור ביו"ט וכדלעיל בסי' תצ"ה ס"ב ולכמה פוסקים יש בזה איסור תורה אף שכונתו לצורך או"נ באותו יום מ"מ דיכת תבלין מותר וכ"ש שום ובצל ושחליים וכדומה:

ב

{א} דכין את התבלין וכו' – ר"ל אף דטחינה לכו"ע אסור ביו"ט וכדלעיל בסי' תצ"ה ס"ב ולכמה פוסקים יש בזה איסור תורה אף שכונתו לצורך או"נ באותו יום מ"מ דיכת תבלין מותר וכ"ש שום ובצל ושחליים וכדומה:

ג

{ב} כדרכן – במדוך ובמדוכה שכותשין בו בחול בלי שום שינוי:

ד

{ב} כדרכן – במדוך ובמדוכה שכותשין בו בחול בלי שום שינוי:

ה

{ג} שאם ידוך וכו' – ר"ל אפילו ידע מאתמול שצריך לו למחר ג"כ לא אמרינן דהו"ל להכין מאתמול שאם ידוך וכו':

ו

{ג} שאם ידוך וכו' – ר"ל אפילו ידע מאתמול שצריך לו למחר ג"כ לא אמרינן דהו"ל להכין מאתמול שאם ידוך וכו':

ז

{ד} יפיג טעמן – ופלפלין וחרדל בכלל תבלין הם וג"כ מפיגין טעמן כששוהין הרבה כתושין:

ח

{ד} יפיג טעמן – ופלפלין וחרדל בכלל תבלין הם וג"כ מפיגין טעמן כששוהין הרבה כתושין:

ט

{ה} אבל מלח וכו' – כגון מלח גסה שצריך כתישה ונתבאר לעיל סימן שכ"א ס"ח דאיסור כתישה במלח אינו אלא במלח ים שהיא גסה מתחלתה משא"כ מלח שקורין שליני"ש שנעשה דק מתחלתו ואח"כ נתבשל ועושין ממנו פתיתין גדולים אין בו איסור כתישה מן הדין ורק מפני מראית העין יש שמחמירין בזה:

י

{ה} אבל מלח וכו' – כגון מלח גסה שצריך כתישה ונתבאר לעיל סימן שכ"א ס"ח דאיסור כתישה במלח אינו אלא במלח ים שהיא גסה מתחלתה משא"כ מלח שקורין שליני"ש שנעשה דק מתחלתו ואח"כ נתבשל ועושין ממנו פתיתין גדולים אין בו איסור כתישה מן הדין ורק מפני מראית העין יש שמחמירין בזה:

יא

{ו} אינו נידוך וכו' – ואם מעורב המלח עם התבלין דך כדרכו ואינו חושש הואיל ואינו טורח בה בפני עצמה:

יב

{ו} אינו נידוך וכו' – ואם מעורב המלח עם התבלין דך כדרכו ואינו חושש הואיל ואינו טורח בה בפני עצמה:

יג

{ז} וכיוצא בה – דהיינו שידוך במדוך של עץ:

יד

{ז} וכיוצא בה – דהיינו שידוך במדוך של עץ:

טו

{ח} שאם שחק המלח וכו' – ויש פוסקים שכתבו דה"ה במיני תבלין שאין מפיגין טעם כגון כרכום שקורין זאפרע"ן דידוע שאינו מפיג טעם ובפרט היכא שידע מאתמול שיהיה צריך לו למחר כרכום לקדרתו שאסור לו לכתוש בלי שינוי ויש להחמיר ולחוש לסברא זו:

טז

{ח} שאם שחק המלח וכו' – ויש פוסקים שכתבו דה"ה במיני תבלין שאין מפיגין טעם כגון כרכום שקורין זאפרע"ן דידוע שאינו מפיג טעם ובפרט היכא שידע מאתמול שיהיה צריך לו למחר כרכום לקדרתו שאסור לו לכתוש בלי שינוי ויש להחמיר ולחוש לסברא זו:

יז

{ט} משום דהוי כעובדין דחול – טפי ויש שכתבו משום דהוי עי"ז טוחן גמור דאסור ביו"ט לכו"ע וכדלעיל בסימן תצ"ה ואפילו רוצה לעשות שינוי כגון לטחון חדא חדא וכה"ג נמי אסור בריחיים. וה"ה לטחון קאוו"י בריחיים שלהן נמי אסור אלא יכתוש במכתשת ועיין בה"ל:

יח

{ט} משום דהוי כעובדין דחול – טפי ויש שכתבו משום דהוי עי"ז טוחן גמור דאסור ביו"ט לכו"ע וכדלעיל בסימן תצ"ה ואפילו רוצה לעשות שינוי כגון לטחון חדא חדא וכה"ג נמי אסור בריחיים. וה"ה לטחון קאוו"י בריחיים שלהן נמי אסור אלא יכתוש במכתשת ועיין בה"ל:

יט

{י} אלא דך אותם וכו' – מיהו צריך ליזהר שלא ידוך אותם אלא מה שצריך ליום זה ואפילו להכין ליו"ט שני נמי אסור:

כ

{י} אלא דך אותם וכו' – מיהו צריך ליזהר שלא ידוך אותם אלא מה שצריך ליום זה ואפילו להכין ליו"ט שני נמי אסור:

כא

{יא} ומיהו נוהגין וכו' – הטעם משום דיש פוסקין המחמירין ואומרים דגם בתבלין המפיגין טעם אין מותר לדוכן ביו"ט כדרכן אא"כ לא ידע מאתמול שיצטרך להם ביו"ט וחוששין אנו לדבריהם לכתחלה מיהו גם הם לא אמרו אלא בתבלין אבל בשום ובצל ושחליים לכו"ע אין לו לדוכם מעיו"ט אפילו ידע שיצטרך להם למחר שמפיגין טעמם לגמרי ומתקלקלים ויש שכתבו דלפי המנהג אין חילוק בין ידע מאתמול ללא ידע ובכל גווני אין נוהגים לדוך ביו"ט אא"כ ע"י איזה שינוי שמתוך כך יהיו העם זכורים שאסור לדוך רק מה שצריך לאותו היום:

כב

{יא} ומיהו נוהגין וכו' – הטעם משום דיש פוסקין המחמירין ואומרים דגם בתבלין המפיגין טעם אין מותר לדוכן ביו"ט כדרכן אא"כ לא ידע מאתמול שיצטרך להם ביו"ט וחוששין אנו לדבריהם לכתחלה מיהו גם הם לא אמרו אלא בתבלין אבל בשום ובצל ושחליים לכו"ע אין לו לדוכם מעיו"ט אפילו ידע שיצטרך להם למחר שמפיגין טעמם לגמרי ומתקלקלים ויש שכתבו דלפי המנהג אין חילוק בין ידע מאתמול ללא ידע ובכל גווני אין נוהגים לדוך ביו"ט אא"כ ע"י איזה שינוי שמתוך כך יהיו העם זכורים שאסור לדוך רק מה שצריך לאותו היום:

כג

{יב} ומדוך אצל מדוכה – מדוך היינו הבוכנא שמכין בו בתוך המדוכה:

כד

{יב} ומדוך אצל מדוכה – מדוך היינו הבוכנא שמכין בו בתוך המדוכה:

כה

{יג} אפילו דרך ר"ה – ולא חיישינן דלמא מימלך ולא ידוך ונמצא שהוציא שלא לצורך וכדלעיל סימן תצ"ח ס"ב עי"ש:

כו

{יג} אפילו דרך ר"ה – ולא חיישינן דלמא מימלך ולא ידוך ונמצא שהוציא שלא לצורך וכדלעיל סימן תצ"ח ס"ב עי"ש:

כז

{יד} אין כותשין הריפות וכו' – שזהו כמו טחינה גמורה שאסור ביו"ט וכמו פלפלין בריחיים שלהם. ואם כיתש משמע בגמרא שאסור לאכול מזה:

כח

{טו} שזה השינוי שלה – דבחול אין דרך לכתוש בקטנה מפני שאין נכתש דק היטב:

כט

{טז} ובארץ ישראל וכו' – כמה פירושים יש בזה יש מפרשים דאסרו בא"י משום דהיו רגילים להחזיק עבדים ומזלזלי בזה שעושין כדרכן בחול ואומרים בקטנה עשינו לפיכך אסרו חכמים לגמרי וא"כ לדינא בזמנינו תלוי בזה היכי שמחזיקים עבדים כנענים אסור בכל גווני ויש שכתבו דבא"י היו החטים משובחים שאין מתקלקלים ולא נשתנה מראיתם אם יכתשם מעיו"ט ולפיכך לא התירו להם חכמים לכתוש ביו"ט וא"כ ה"ה בכל מקום ומקום שהחטים טובים ואינם נפגמים אם יהיו נידוכים מלפני יו"ט אסור ויש שכתבו דבבבל היו רגילים לאכול תדיר דייסא ומתוך שהיה צרכיהן מרובה לזה לא כתשו במכתשות קטנות וכשכותש ביו"ט בקטנה הוי שינוי משא"כ בא"י שלא היו רגילין הרבה בזה גם בימות החול מצוי שכותשים במכתשת קטנה וליכא שום שינוי ביו"ט ולהכי אסור וה"ה בזמנינו תלוי ג"כ בזה אם אין דרך לכתוש בקטנה בחול שרי ויש להחמיר ככל הפירושים:

ל

{יז} וכיון שאין וכו' – עיין בה"ל:

לא

{יח} ומותר לגרור וכו' – ולא דמי לפלפלין וחרדל בריחיים דבריחיים הוי עובדא דחול טפי:

לב

{יט} מיהו צריך שינוי – דע"פ רוב אין מפיג טעם ומיהו אם מפיג טעם מותר אפילו בלי שינוי מן הדין אלא דליש נוהגין דלעיל בכל גווני משני. ותמכא שקורין חריי"ן אע"ג שכמה פעמים טוחנין התמכא בשיעור מרובה לב' או לג' ימים אעפ"כ יש לצדד ולומר דלא גזרו חכמים בזה לאסור אפילו בטוחן ליומו דלא גזרו אלא בריחיים שהוא מעשה חול גמור וכדרך כל טחינה. ומיהו עכ"פ יש לשנות קצת. וכשטוחן התמכא שלא ע"ג קערה אלא על המפה או על השולחן מקרי שינוי. מותר לחתוך ביו"ט ירקות דק דק בלי שינוי אכן כל אלה אינו מותר רק בכדי שיעור שצריך לאותו היום:

לג

{כ} וה"ה מצות בלא שינוי – ר"ל דה"ה מצות דמותר לכתוש בכלי המיוחד כמו שנהגו ולטחון אותם על מורג אכן בזה קיל יותר דמותר אפילו בלא שינוי כלל משום דאין טחינה אחר טחינה. ולאחר הטחינה נכון ליזהר שלא יברור פרורי מצות שלא נכתשו עדיין היטב מתוך הקמח אף ביד דהוי כמו פסולת מתוך אוכל דאסור גם ביו"ט לחד מאן דאמר וכמו שיתבאר לקמן סימן תק"ו ס"ב בהג"ה [מ"א בשם מהרי"ל] ואם ירצה ליקחם יקחם עם מעט קמח דליכא חששא דברירה וכמו שנתבאר בהלכות שבת סימן שי"ט ועיין בה"ל:

לד

{כא} למדוד תבלין וכו' – אע"ג דקמח אסור למדוד וכדלקמן ר"ס תק"ו הכא שיקדיח תבשילו התירו וכדמסיים:

לה

{כא} למדוד תבלין וכו' – אע"ג דקמח אסור למדוד וכדלקמן ר"ס תק"ו הכא שיקדיח תבשילו התירו וכדמסיים:

לו

{כב} בשביל שלא יקדיח – דיפסיד כשיתן תבלין יותר מדאי ואם דרכו גם בחול ליקח בלי מדידה אלא באומד הדעת אסור לו למדוד ביו"ט:

לז

{כב} בשביל שלא יקדיח – דיפסיד כשיתן תבלין יותר מדאי ואם דרכו גם בחול ליקח בלי מדידה אלא באומד הדעת אסור לו למדוד ביו"ט:

א

סעיף א' ולא את החרדל בריחיים. אבל שום ושחליים אף בלא שינוי מותר וכן הקווע. נז"ש:

ב

מג"א סק"א כגון שום. זהו עדיפא מתבלין כמ"ש תוספות והרא"ש. דאף לל"ק דתבלין וידע בעי שינוי. מ"מ שום דמפיג טעמו הרבה בוודאי לא בעי שינוי ונ"מ לדידן והמנהג לשנות קצת בדיכת תבלין. והיינו לחוש לשטת תוספות כמ"ש המג"א סק"ד בשם יש"ש. מ"מ בשום לא בעי שינוי:

ג

סעיף ג' הג"ה דאין טחינה באוכלים וכו'. לא ידעתי למאי דייק בזה. ולא נקיט סתם דאין טחינה אחר טחינה. ובלבוש נקיט באמת. סתם וע' לעיל סי' ש"ז ס"ב:

א

לגרור, עבה"ט ועיין במים רבים סי' מ"ז בענין טחינה הקאקאז וללוש גיקולאקי בי"ט וע' בפנים מאירות ח"ב סי' מ"ד שמותר לטחון קאוו"י ברחיים שלהם הקטנים ביד ובבר"י מפקפק בזה אך במח"ב חזר וכ' שראה במור וקציעה שברחיים של כל איש בביתו מותר וברחיים של חנוני אסור אפילו בי"ט ב' ובספר חסדי דוד כתב ג"כ שמותר אך המחמיר יתברך כמ"ש התו' בכל תבלין ע' שם:

א

דכין את התבלין כו'. ז"ד הרמב"ם ע"פ פי' הרי"ף שמביא ב"י ל' הגמ' והרי"ף מ"ש שמביא דברי הר"ן על הרי"ף ומה שסיים הר"ן אבל נ"ל דמאי דאמר רב אצלי ודוך חומרא בעלמא כו' סבר ב"י שבזה פי' הר"ן דברי הרי"ף וע"כ הקשה עליו לא ה"ל להרי"ף להביא מימרא דא"ר יהודה כו' ול"נ דהר"ן כתב זה דרך פלוגתא על הרי"ף וכ"מ ל' אבל נ"ל וקושיית הר"ן למה לא הביא רי"ף דברי ר"ה ור"ח נ"ל דלק"מ דכיון דיש נ"מ בין ר"ה ובין ר"ח דלמר אסור ביודע כמה צריך ולמר אסור במוריקא והרי"ף דפסק כתנא דברייתא מותר בכל גווני ע"כ לא הביאם כנ"ל והטור הביא שיטת התו' דפסקו כר"ה ור"ח דהיינו כחומרא של כל אחד והקשה ב"י דא"כ למה לא הביא הטור דמוריקא אסור אפילו ביודע כמה צריך כחומרא דלישנא בתרא ולא ראיתי ישוב נכון ע"ז ונ"ל שהטור דקדק לשונו בהתחלת הסי' שכ' תבלין או פלפלין דקשה לכאורה למה לא הזכי' תבלין לחוד והלא פלפלין בכלל תבלין אלא דהראה לנו דוקא תבלין שהם כמו פלפלין שהם מפיגים טעמן מ"ה לרי"ף מותר בכל גווני ולשיטת התו' חזר ונקט פלפלין ותבלין בזה דוקא יש היתר אם אינו יודע כו' משמע אבל בשאר תבלין שאינם דומין לפלפלין והיינו מוריק' ושאר דברים כיוצא בהם שאין מפיגים טעמן אסור אפי' אם אין יודע כנ"ל דעת הטור וכן הלכה וע"כ כתב רמ"א וכן ראוי להורות אלא דקשה דה"ל לרמ"א להזכיר באם אינו יודע דשרי בלא שינוי אלא משום דאתי למטעי בחילוק זה דיודע או לא יודע ואתי להתיר בכל גוונא ע"כ החמירו בכל גווני להצריך שינוי כנ"ל כוונת רמ"א שכ' וכן ראוי להורות ולא כ' שכן עיקר אלא שנתכוין למ"ש דראוי להורות כן בפני המון עם ועוד יש טעם דשמא ידוך בי"ט יותר ממה שצריך לאותו יום כנ"ל וכן כוונת התוס' שכתבו בדין זה והמחמיר לדוכן בעי"ט הרבה ביחד יתבר' באלהים ובשם המיוחד: כ' מהרי"ל בשם מהר"ש שאסור לדוך שקדי' בי"ט להוציא מהם חלב שאפשר לעשות בעי"ט גם אם מפיג קצת בלינה עכ"ל וכתב רש"ל למה לא התיר מכח הפגת טעם דמשמע בסוגיא אפי' קצת מפיג טעם מותר אלא טעם האיסור דהוי כסחיטת פירות. קשה לי ע"ד הרי"ף דלא הביא דברי ר"ה ור"ח משמע דלא ס"ל דמוריק' צריך שינוי דהא הרי"ף מבי' דברי רב ששת להלכ' ולר"ש מוכח דס"ל מוריקא צריך שינוי דאי' בגמ' רב ששת שמע קול בוכנא אמר האי לאו מגוואי דביתי הוא (יודע אני שאין זה בביתי כי אסרתי עליהם לדוך במדוך של אבן בלא שינוי) ודלמא אצלוי אצלי על צידה ומשני דשמע דהוה צליל קלי' (ואלו הי' מכה באלכסון כשמטה לא היה קולו צליל) ודלמא תבלין הוי (שא"צ שינוי) תבלין נבוחי מנבח קליה (כשהן משתברין הגרעין נשמע קולן במדוכה) ואי ס"ד דמוריקא מותר בלא שינוי אכתי תקשי שמא תבלין של מוריק' הי' דבזה אין קולו מנבח טפי מן מלח אלא ודאי דמוריקא שוה למלח וגם מוריקא אסור לבני ביתו וגם על שיטת התוספות והרא"ש קשה מזה דהם כתבו שיש ספק להלכה כטעם דלא ידע או כטעם דמפיג טעם הא מרב ששת מוכח כמ"ד משום מפיג טעם ומוריק' אסור אלא דעל הרי"ף קשה טפי כיון שהביא הא דרב ששת להלכה וצ"ע: