שולחן ערוך, אורח חיים רכ״ה: דיני ברכת שהחיינו. ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני ברכת שהחיינו. ובו י סעיפים:
הרואה את חבירו לאחר שלשים יום אומר שהחיינו ואחר י"ב חודש מברך מחיה מתים והוא שחביב עליו הרבה ושמח בראייתו:

ב

מי שלא ראה את חבירו מעולם ושלח לו כתבים אע"פ שהוא נהנה בראייתו אינו מברך על ראייתו: הגה יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה (מהרי"ל בשם מרדכי ובר"ר פ' תולדות) וטוב לברך בלא שם ומלכות (דעת עצמו):

ג

הרואה פרי חדש מתחדש משנה לשנה מברך שהחיינו אפילו רואהו ביד חבירו או על האילן ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה: הגה ומי שבירך בשעת ראייה לא הפסיד (טור) ואין לברך עד שנגמר תשלום גידול הפירי (תשובת רשב"א סי' ר"נ וכל בו) ואם לא בירך בראייה ראשונה יכול לברך בראייה שניה (אגור):

ד

אם בירך שהחיינו על שיריזא"ש כשיאכל גינדא"ש חוזר ומברך שהחיינו: הגה והם כשני מיני גודגדניות כגון ווינקש"ל וקירש"ן וכל כיוצא בזה:

ה

אם בירך שהחיינו על ענבים כשישתה יין חדש אינו חוזר ומברך:

ו

פרי שאינו מתחדש משנה לשנה אפילו אם יש ימים רבים שלא אכל ממנו אינו מברך שהחיינו: הגה פרי שמתחדש ב"פ בשנה מברכין עליו שהחיינו (ב"י) אבל שאין לו זמן קבוע לגדולו אין מברכין עליו (ב"י בשם הר"ר מנוח) לכן אין מברכין שהחיינו על ירק חדש דעומד כל השנה בקרקע (מהרי"ל):

ז

אינו מברך שהחיינו על הבוסר אלא כשהבשילו האשכולות ענבים וכן בכל פרי אחר גמרו:

ח

הרואה כושי וגיחור דהיינו שהוא אדום הרבה והלווקן דהיינו שהוא לבן הרבה והקפח דהיינו שבטנו גדול ומתוך עוביו נראית קומתו מקופחת והננס והדרקונה דהיינו מי שהוא מלא יבלת ופתויי הראש שכל שערותיו דבוקות זה בזה ואת הפיל ואת הקוף מברך בא"י אמ"ה משנה הבריות:

ט

הרואה את החיגר ואת הקטע ואת הסומא ומוכה שחין והבהקנין והוא מי שמנומר בנקודות דקות אם הם ממעי אמם מברך משנה הבריות ואם נשתנה אח"כ מברך דיין האמת ויש מי שאומר דדוקא על מי שמצטער עליו אבל על עכו"ם אינו מברך ואינו מברך אלא פעם ראשונה שהשינוי עליו גדול מאוד: הגה וי"א משלשים יום לשלשים יום (טור):

י

הרואה אילנות טובות ובריות נאות אפילו עכו"ם או בהמה אומר בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו ואינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה ולא יותר לא עליהם ולא על אחרים אלא אם כן היו נאים מהם:

א

הרואה את חבירו כו'. הכל בשם ומלכות ואין חילוק בין זכרים לנקבות בכולם דינם שוה לברך (ב"י בשם תשובות הרשב"א מהררמ"י):

ב

הרואה פרי חדש כו' ולאו דווקא שנתחדש משנה לשנה אלא ה"ה מזמן לזמן אפילו אינו אלא חצי שנה לאפוקי ירק חדש דאין מברכין עליו שהחיינו כיון דעומד בקרקע כל השנה (מהררי"ו):

ג

כגון וווינקסיל או קירשן כו' אפילו במקום שקורין הכל בשם אחד מאחר שאלו שחורים ואלו לבנים תרי מיני נינהו ויחזור ויברך על כל אחד ואחד שהחיינו (ת"ה סי' ל"ג):

ד

אם בירך שהחיינו כו' זה דעת האגור אבל ת"ה פסק לברך על היין חדש וטוב שיביא את עצמו לידי חיוב ברכת שהחיינו ממקום אחר כגון על פרי חדש או על מלבוש וכיוצא בהן וישים יין חדש בצדו כשיברך ויכוין לפטור גם אותו (עמק ברכה):

ה

הרואה אילנות טובות כו' אפי' נכרי או בהמה צריך לברך בא"י אמ"ה שככה לו בעולמו ולא לבד פעם אחד אלא צריך לברך ג"כ מל' יום לל' יום (פרק הרואה וכן הוא בטור):

א

חבירו וכו'. והכל בשם ומלכות ובתשו' פנים מאירות סי' ס"ו כתב דברכת מחיה מתים א"צ לברך בשם ומלכות כיון דנוסח ברכה זו היא בתפלת י"ח ושם לא נזכר מלכות ע"ש. ואין חילוק בין זכרים לנקבות ב"י בשם תשובת הרשב"א מהררמ"י עטרת זקנים. אם בתוך למ"ד קיבל ממנו כתב אפ"ה מברך שהחיינו. אבל מחיה מתים לא יאמר אם קיבל כתב בתוך י"ב חדש. הלק"ט ח"א סי' ר"כ:

ב

מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו. ב"ח:

ג

מעולם. דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כ"כ:

ד

שפטרני. דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ובלבוש פירש איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ילקוט חדש בליקוטים סי' כ"ט. וכתב המ"א דמשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד. וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום עי' סי' נ"ג סעיף י':

ה

שהחיינו. ואינה אלא רשות עיין מ"א:

ו

אכילה. ברכת הפרי יקדים לשהחיינו. הלק"ט ח"א סי' רל"ו:

ז

הפסיד. הסומא מברך ג"כ על הראייה כיון שהם בראיה אצל אחרים. שבות יעקב ח"ב סי' ל"א. והמחבר יד אהרן חולק עליו ופסק דיברך בשעת אכילה. וכ"כ הסמ"ק דמי שאינו נהנה בראייתו רק באכילתו מברך באכילתו ע"ש. על פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכים על הראיה. הלק"ט ח"א סי' ס':

ח

בראייה שניה. הר"מ וסמ"ק כתבו שאין מברכין וה"ה לדידן אם לא בירך בשעת אכילה אינו חוזר ומברך גם אם יחזור לאכול מאותו פרי וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה בעוד שלא נתעכל הפרי הרדב"ז ח"א סי' ק"ל וכ"כ בהלק"ט ח"א סי' ר"ל אם בירך שהחיינו קודם שנגמר הפרי חוזר ומברך כשיגמור הפרי עב"י. וכשהגיע לפול הלבן מברך עליו. הרדב"ז עיין מ"א:

ט

וקירש"ן. אפי' אין חלוקין בשמן אם חלוקים בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לבוש. וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' קל"ה דאפי' ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים מברכין ומט"מ כ' בשם ס"ח אפי' יש להם טעם אחד כגון אדומות ושחורות. וכן פסק בתשובות שבות יעקב ח"ב סי' ל"ז דיש לברך שהחיינו על קירש"ן שחורות ואדומות על כל אחד ואחד בפני עצמו ע"ש ובתשובות פנים מאירות סי' ו' הקשה עליו והניח בצ"ע ע"ש. ועי' בהלק"ט ח"ב סי' רל"א:

י

ומברך. ורדב"ז ות"ה כתבו לברך על היין חדש. ומספיקא אני מונע מלאכול ענבים עד שאני שותה תירוש מהרי"ל. וטוב שיביא את עצמו לידי חיוב שהחיינו ממקום אחר כגון על פרי חדש או על מלבוש וכיוצא בהן וישים יין חדש בצידו וכשיברך יכוין לפטור גם אותו. עמק ברכה ושל"ה ומ"מ משמע דוקא כששותה תירוש אבל כשהוא יין אע"פ שיודע שהוא חדש א"צ לברך משום דאין ניכר בין חדש לישן. ואם בירך שהחיינו על יין חדש לכ"ע אינו חוזר לברך שהחיינו על הענבים ע"ת:

יא

משנה לשנה. פי' דבר שאינו גדולי קרקע כגון עופות ודגים אינו מברך דאע"פ שהוא לא אכל ממנו ימים רבים אחרים אכלו ממנו. או יש לומר שהפרי שעומד על העץ יותר משנה. וכ"כ בתשובת שער אפרים סי' ל"ה אתרוג שהוא דר באילנו משנה לשנה שאין לברך עליו שהחיינו ועי' בהלק"ט ח"ב סי' רל"ג וסי' רנ"ז. על ריח המתחדש משנה לשנה אני מברך זמן מהרדב"ז וכ"כ בתשובת שבות יעקב ח"ב סי' ל"ח וע"ל סי' רי"ו ס"ק ב' כתבתי בשם ל"ח דאין מברכין זמן על ריח. מ"כ בתשב"ץ כתוב בקלף שעל גדיים וטלאים מברכין שהחיינו וצ"ע. מ"א:

יב

ב"פ בשנה. הברכת הזבח דף כ"ח ובס' גן המלך סי' כ"ד והמ"א הביאו ראייה שמברכין שהחיינו ממה דאמרינן בפ' כ"מ ובפ' אלו מנחות האוכל מנחות מברך שהחיינו ולא היה אוכל אלא ב"פ בשנה ע"ש. והיד אהרן הקשה עליהם דמאי שהיו מברכין שהחיינו לאו על אכילת מנחות היה אלא על המצות שהגיעם וקיימם לאותו זמן לעמוד לשרת בבית ה' ע"ש. מי שהיו לפניו ב' מיני פירות שהיה צריך לברך עליהם שהחיינו ברכה אחת לשתיהן די וכ"כ היד אהרן עי' שם:

יג

ירק חדש. וכל ירק בכלל. ועל צנון ומיני לפתן מברך. פרישה. על הלחם חדש אין מברכין דאין ניכר בין חדש לישן של"ה. ומ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים מ"א. ועי' בהרמב"ם פ"ז מהלכות תמידין ומוספין שכתב שהמקריב מנחה מן החדש שיברך שהחיינו וכ"כ רש"י בפ' אלו מנחות ועי' שם בכ"מ שנראה שלא ראה דברי רש"י שבפ' אלו מנחות הרי שאפי' שאינו ניכר בין חדש לישן מברך שהחיינו יד אהרן. ויש לחלק דשם מנחת העומר ניכר. עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראה מיני מגדים ולא אכל. ר"א הוי מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מיני חדש. ירושלמי מט"מ מ"א:

יד

שמצטער עליו. וקאי אברכת דיין האמת אבל אם הם ממעי אמן מברך לעולם משנה הבריות. ט"ז מ"א:

טו

לל' יום. פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך למ"ד יום:

טז

עכו"ם. דהיינו ראיה בעלמא דמותר אבל להסתכל בו ביותר אסור. ואסור לומר כמה נאה כותי זה:

יז

בהמה. על הפרדה נאה אין לברך דמאיסי. הלק"ט ח"א סי' רס"ה:

א

ברכות נ"ח

ב

תוס' שם רבי יונה והרא"ש

ג

הרשב"א בתשוב'

ד

עירובין מ'

ה

רש"י שם והרמב"ם בפ"ו מהל"ב

ו

רש"י שם ור' מנוח

ז

הרא"ש שם

ח

תרומת הדשן

ט

האגור לדעת מהר"י מולין:

י

טור וסמ"ג בשם רב שרירא גאון

יא

הרשב"א בתשובת שאלה

יב

ברכות נ"ח

יג

שם

יד

טור בשם הראב"ד

טו

ברכות מ"ג ונ"ח

טז

ירושלמי שם

יז

טור בשם הראב"ד

א

ס"א והוא כו'. וז"ש שם א"ל בהדי דחזינך כו' ושהחיינו דלכאורה לא הודיעו בשהחיינו כלום:

א

ס"ב מי שלא כו'. עמ"א וכמ"ש בס"א והוא כו':

ב

י"א מי כו'. ב"ר ריש פ' תולדות פ' ס"ג וכ"ה במהרי"ל בהל' קריאת התורה וז"ל שם מהר"י סג"ל בזמן שבנו נעשה בר מצוה וקרא בתורה היה מברך עליו בא"י אמ"ה אשר פטרני כו' וכן איתא במרדכי הגדול ברכה זו בשם ומלכות עכ"ל וכן עיקר:

א

ס"ג מתחדש כו'. ע' ס"ו פרי כו' אבל שאין לו כו' וכמ"ש בעירובין מ' כיון דמזמן לזמן כו':

ב

ואפי' רואהו כו'. כמו בקנה כלים חדשים כו' בסי' רכ"ג ס"ד וכ"כ הרשב"א:

ג

ונהגו כו'. עמ"א בשם סמ"ק:

ד

שעת אכילה. כמו בקידוש כמ"ש בפ"ד דסוכה:

ה

ואין לברך כו'. כמו בבנה בית דקאמר בנה ולא הבונה:

ו

ואם לא כו'. דהא אנו מברכין בשעת אכילה וכנ"ל. מהרי"ל סי' קנ"ד:

א

ס"ד אם בירך כו'. הוא מס' חסידים סי' תתמ"ח והביא ראיה שם מפ"ד דתרומות תאנים שחורות ולבנות דפליגי שם. והוא תמוה חדא דר"י פליג ור"ע דוקא בידוע כיון שניכר ואפי' באותו מין אם ניכר אינו בטל ועוד דא"כ עגולים ומלבנים נמי וגם דברי תה"ד שם תמוה שכתב ביין וענבים דבתר שמא אזלינן וקשה דא"כ תאנים שחורות ולבנות ודאי שם א' לעניין משהו וגם אין ראיה מריש פרק ראשית הגז דקאמר שם ב' מינים שחופות ולבנות דשם קאמר לדברי הס"ד דבזכרים ונקיבות ודאי ליכא לספוקי. וכן מפ"ד דכריתות אין ראיה וערש"י שם דף כ' א' ד"ה ור' יהודה סבר כו' הואיל והם כו':

א

ס"ה אם כו'. אע"ג דקי"ל כרבא בפ"ה דמס' ע"ז דבתר שמא אזלינן כיון דחד טעמא לא מברכינן דהא אם בירך על לולב בשעת עשייה אינו מברך בשעת נטילה וע' רא"ש בפ"ק דפסחים מ"ש בענין שהחיינו שאין מברכין בשעת בדיקה. וצ"ע וע"ש במהרי"ל בסי' קל"ה וסי' רי"ג:

א

ס"ו פרי כו'. עמ"א:

ב

שמתחדש כו'. עתוס' דברכות ל"ז ב' ד"ה היה כו':

א

ס"ח שהוא כו' שהוא כו'. רש"י שם וגמ' בכורות מ"ה ב':

ב

שבטנו כו'. טור ופי' הראשון שברש"י שם אבל בגמ' הנ"ל איתא כפי' שני וצ"ע:

ג

דהיינו כו'. טור:

ד

שכל כו'. שם ורש"י:

א

ס"ט והוא מי כו'. עמ"א וכ"ה בקרא בהק הוא כו':

ב

ויש מי כו'. לא קאי רק על דיין אמת אבל משנה הבריות לא גרע מפיל וקוף ועמ"א:

ג

דדוקא. וכמו בס"א לענין שהחיינו:

ד

ואינו כו'. הראב"ד דאזיל לשיטתו כמש"ל סי' רי"ח ס"ג וז"ש וי"א כו' וכ"כ הטור ע"ש וכן מ"ש בס"י ואינו מברך כו' ג"כ לשיטתו דלא כב"ח:

א

ס"י אפי' כו'. גמרא ע"ז דף כ' א':

ב

או בהמה. ירושלמי הביאו תוס' שם ד"ה הרואה וש"פ:

א

פרי חדש – בין פרי העץ או פרי האדמה כגון דלעת וכיו"ב. ולענין פרי אדמה (שקורין ער"ד עפי"ל) עיין במ"ב סקי"ח. כתבו האחרונים דלברכה זו אין צריך שיעור דהיא על שמחת הלב שרואה שנגמר פרי. כתב הבה"ט בשם הלק"ט דעל פירות המורכבים מין בשאינו מינו אין מברכין עליו לפי שבתחלתו נעשה נגד מצות הבורא ובתשובת שאילת יעב"ץ (סי' ס"ג) חולק ע"ז דלענין בריות נאות אף על הממזר יברך ואין לך הרכבה פסולה יותר ממנו ע"ש:

ב

או על האילן – נראה דאף אם רואה בשבת שאין יכול לתלשו ולאכלו אפ"ה יברך דבאמת כבר נגמר הפרי אלא דארי' הוא דרביע עלה. ועיין בסימן רכ"ג בחי' רע"א במש"כ לענין בנה בית חדש כשעדיין לא קבע מזוזה ובמה שכתבנו שם:

א

ואם נשתנה אח"כ וכו' – ואם הרואה אותו אינו יודע אם נולד כן או לא צ"ע אם יברך דיין אמת [חי' רע"א ע"ש]:

א

אפילו עו"ג – עיין מ"ב בשם מגן אברהם וקצת ראיה לדבר מע"ז דף כ' דקמקשה מיתיבי וכו' שלא יסתכל אדם באשה נאה וכו' תיפוק ליה דאפילו היה זכר היה אסור להסתכל בו מצד דאסור להסתכל בדמות וכו' א"ו דהסתכלות בעלמא שרי דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו והתם לענין אשה אפילו סתם הסתכלות אסור:

א

במחבר סעיף א' אמר שהחיינו. נ"ב בתשובות חו"י סי' ע' כ' לברך שהחיינו ביום שנעשה בן שבעי' ונראה לברך בלא שם ומלכות ועיין בתשובות:

ב

(שם) סעיף ג' במחבר עד שעת אכילה נ"ב עיין רמב"ם פי"א מהלכות ביכורים הלכה ד' מבואר דאפי' בפדיון הבן מברך תחלה על הפדיון ואח"כ שהחיינו ומכ"ש בפירות דברכת הפירות תדיר טפי ומכל מקום אין אנו נוהגין כן ע"פ מורינו הגאון זצ"ל צל"ע. ועיין שו"ת כתב סופר חלק או"ח סי' כ"ה:

א

סעיף ב' בהג"ה יש אומרים מי שנעשה בנו בר מצוה יברך בא"י אמ"ה שפטרני מעונשו של זה. נ"ב עיין במג"א ב' פירושים ועיין במדרש פרשת תולדות פ' ס"ו וזה"ל אר"א צריך אדם להטפל בבנו עד י"ג שנים מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך השם שפטרני מעונשו של זה עכ"ל. הנה מלשון זה משמע כפירוש קמא שהחיוב עליו לטפל עמו ולהנהיגו בדרך הישר ואם לאו נענש האב עבורו אבל מי"ג ואילך אומר שפטרני מעונשו של זה שאינו נענש עוד עבור עון הבן להנהיגו בדרך הישר וזה מבואר כפירוש קמא. ודו"ק. והנה במה שכתב המג"א והביא בשם הלבוש דפירוש דעד הנה הבן נענש בעון האב ע"ש ודבריו תמוהין דמשמע דבן גדול אינו נענש בעון אביו והרי אמרינן בש"ס בפסוק ובאהרן התאנף ד' מאוד להשמידו דאין השמדה אלא כלוי בנים אלא שתפלה של משה רבינו עשה מחצה וכו' והרי אז היו נדב ואביהו יותר מי"ג שנים מדצוה הקב"ה להם להיות כהנים ולעשות להם בגדים וכהן קטן אינו עובד ובע"כ דגדולים היו וגם מדאמר הקב"ה לאלעזר ואיתמר ראשיכם אל תפרעו ולא תמותו ואם היו קטנים בו ביום הרי אינן בני מצות ועונשין כלל ובע"כ דגדולים היו ומכ"ש דנדב ואביהוא הגדולים מהם היו בני עונשין ואעפי"כ נענשו בעון אביהם מוכח דבן גדול נענש בעון האב. ובע"כ מ"ש מעונשו של זה היינו כפירוש המג"א שלא יהיה האב נענש בעון הבן ודברי הלבוש צ"ע ודו"ק, והנה השיב לי משכיל אחד די"ל כיון דאמרינן בסוף מס' מכות דף כ"ד דד' דברים גזר משה על ישראל ובאו הנביאים וביטלם משה רבינו אמר פוקד עון אבות על בנים ויחזקאל אמר נפש החוטאת היא תמות ע"ש וא"כ י"ל דמעשה אהרן הוי קודם שביטלו יחזקאל והשבתי לו שזה אי אפשר לו' דהרי חז"ל דייקו בלשונם שד' דברים גזר משה על ישראל משמע שזה הוי מאמר משה לא מאמרו יתברך והיינו דמאמר ד' ד' וכו' פוקד עון אבות וכו' הוי מאמר משה רבינו שאמר כן. ולפ"ז הרי מאמר פוקד עון אבות הוי בארבעים אחרונים כדמפורש בפרשת כי תשא ומאמר גם באהרן התאנף ד' מאד להשמידו מבואר בפרשת עקב שהיה בארבעים אמצעיים וא"כ הוי גזירתו יתברך להשמיד בני אהרן קודם שגזר משה פוקד עון אבות והיאך תלה הש"ס זה במשה רבינו שגזר כן על ישראל ובע"כ דזה הוה שני עניינים נפרדים דמה שאמר משה רבינו פוקד עון אבות על בנים היינו באם כבר מת האב תחלה א"כ כעת מה שנענשים הבנים בעוה"ז לא נחשב העונש לאב כיון שכבר אינו בעולם ולא הוה העונש להאב רק לבן הנענש עצמו זה הוי העונש שהבן סובל עון האב וזה גזר משה ויחזקאל ביטלו אבל אם באב קיים שח"ו נענש במיתת אביו זה הוי העונש להאב עצמו שיסבול צער זה וכמ"ש גם באהרן התאנף ה' מאוד להשמידו משמע דחיוב עונש זה על שם אהרן יקרא זה גזר הקב"ה מתחלה ולא בא יחזקאל וביטלו דאין שייך בזה לו' נפש החוטאת היא תמות דגם בזה הוה עיקר העונש להאב עצמו ואין כח בנביא לבטל דעתו יתברך וא"כ שפיר הקשיתי דמוכח דגם בגדולים נענשים בעון האב ודו"ק. ובזה מיושב מה שהקשה עוד המשכיל הנ"ל למה לא משני הש"ס במכות ובברכות במה דפריך כתיב פוקד עון אבות על בנים וכתיב לא יומתו אבות על בנים למה לא משני כאן בקטנים כאן בגדולים וכו'. ולפמ"ש אתי שפיר דבעונש הבנים עצמן אין סברא לחלק בין קטנים לגדולים ולא כתבו התוס' והמג"א לחלק בין קטנים לגדולים רק באם האב קיים ונקרא העונש על שם האב בזה יש לחלק בין אם הבן קטן והוא ברשות האב ובין אם הוא גדול ואינו ברשות האב אבל אם הוי העונש על הבן עצמו אין סברא לחלק בין קטן לגדול וכיון דהתם כתיב פוקד עון אבות על בנים דמשמע שהעונש יחול על הבן בזה אין סברא לחלק בין קטן לגדול: והנה מדי דברי בזה אזכיר מה שיש לתמוה על התוס' בפ"ב דשבת שכתבו דלקמן מוכח דאין הבנים נענשים בעון האבות רק כשהם קטנים ולדעתי הדבר תמוה מנ"ל ואם ממה שאמרו חז"ל דבעון נדרים בנים מתים כשהם קטנים מנ"ל דאין נענשים כשהם גדולים דלמא כוונת הש"ס דאם חוטא בנדרים אז אינו זוכה לגדל בנים ואינו מאריך לו עד שיגדיל רק עדיין בעודם קטנים מתים ולעולם אם התחיל לעבור על נדרים כשכבר הגדילו בניו או איזה עון אחר יש לו' דגם בניו הגדולים נענשים וצ"ע בזה. ועוד היה מקום להאריך בזה אלא שאין הזמן גרמא ועיין בילקוט רות שם איתא דעד י"ג שנים הבן נענש בעון האב הרי מפורש כדעת המג"א שם ע"ש ועיין בחיבורי לעין יעקב בברכות מ"ה במעשה שחלה בנו של ריב"י שם הוכחתי מה שלא השיב ריב"ז דאין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים כמו שהשיב לעיל מזה הוכחתי דבן גדול אינו נענש בעון אביו ולכן לא שייך בזה אין חבוש מתיר עצמו מבית האסורים ודו"ק:

א

[א] מברך מחיה וכו'. ואז אין מברך שהחיינו, רש"ל וב"ח. ואם הוא חכם בישראל בין ראה אותו לאחר ל' דמברך שהחיינו בין לאחר שתים עשרה חודש דמברך מחיה המתים מברך נמי ברוך שחלק מחכמתו ליראיו, כדאיתא בש"ס [ברכות] שאביא בס"ק שאחר זה:

ב

[ב] [לבוש] שאין נופל וכו'. ולי נראה שאין צריך לברך בנוסח אחר שהרי ברכת שהחיינו כולל גם אחרים עמו, כן כתב בלחם חמודות, וצריך עיון מריש סימן רכ"ג דיש חילוק בין שהחיינו להטוב ומטיב כשיש אחר עמו והוא מש"ס [ברכות] דף נ"ט. ועל עיקר דין זה דאין מברך הטוב והמיטיב נראה לי ראיה מש"ס דף נ"ח דקאמר רב פפא ורב הונא הוו קאזלו באורחא פגעו ביה ברב חנינא אמרו ליה בהדיה דחזינן ברכינן עליך תרתי ברוך אשר חלק מחכמתו ליראיו ושהחיינו, עד כאן, הרי שאף שהיו שנים ברכו שהחיינו:

ג

[ג] [לבוש] ואין חילוק וכו'. פירוש אפילו רואה אשה שהיא אהבו מברך:

ד

[ד] [לבוש] בידיהם לא. פירוש דסבירא ליה שאין הפירוש שאב נפטר מעונש בן דהא הבן עדיין קטן ולאו בר עונשין הוא אלא דאב מברך שנפטר הבן ממנו שאין נענש עבורו, ועל זה נראה מכוין הלשון מעונשו, כמו שכתבו תוס' בבא בתרא דף כ"ב שכל אחד היה מתאונן שמא נענש על ידו, עיין שם. ועל זה הקשה בלבוש הא עדיין לא נפטר, מיהו בלחם חמודות כתב פירוש הברכה שעד עתה היה מחויב לחנכו במצוות ולגדלו בתורה ונמצא האב פטור, וכן נמצא מבואר במדרש פרשת תולדות, אמר ר' עקיבא צריך אדם לטפל בבנו עד שלוש עשרה שנים מכאן ואילך צריך שיאמר ברוך שפטרני וכו'. כתב בילקוט יש אומרים שמצוה לעשות סעודה בר מצוה לבנו כיום שנכנס לחופה, ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת ארבע עשרה, וכתב בים של שלמה פרק ז' דבבא קמא סימן ל"ז שאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום, ועיקר טעם הסעודה כתב משום דגדול מצווה ועושה. והנה רש"ל תמה על דסמכינן עליו בברכת המזון דאורייתא שמא לא הביא שתי שערות ומתרץ דמן התורה יוצא בברכות קטן אלא שרבנן אמרו שאין מוציא הגדול, לכך אוקמינן אחזקה שהביא שתי שערות, ומגן אברהם בסימן קצ"ט הקשה עליו דאם כן לישני הש"ס דף כ' דכיון שאינו יודע לברך לא גזרו רבנן כדי שלא יתבטל ברכת המזון דאורייתא, עד כאן, כדאיתא ריש סימן קצ"ג, עד כאן. ולא קשה מידי דהא קיימא לן חכמים העמידו דבריהם בשב ואל תעשה ושאני בריש סימן קצ"ג דאפילו שניהם יודעים ליכא אלא מצוה מן המובחר לחלק עיין שם. ומאי שהקשה עוד אמאי פסקו האי בעיא לחומרא בריש סימן קפ"ו, יש לומר דהתם לכתחילה, ובלאו הכי הרבה ספיקות דרבנן הם לחומרא כמבואר בפוסקים. עוד נראה לי כיון דבקטן על כרחך באכל שיעור דרבנן מיירי כדקאמר הש"ס שם, אם כן מסתמא גם באשה דנקטו בחדא בבא נמי בהכי מיירי, ומה שהקשה דקטן לא שייך בערבות איך יוצא הגדול לא קשה מידי דסבירא ליה דטעם ערבות הוא דרבנן, ועיין לעיל סימן קצ"ט עוד מזה:

ה

[ה] וטוב לברך וכו'. הטעם בלחם חמודות משום שלא הוזכר ברכה בש"ס, עד כאן, וכן ראיתי בדרכי משה ויברך כשקורא בתורה לפי שאז נודע לרבים שהוא גדול דקודם לכן לא היה יכול לקרות בתורה, ולכן אם קודם לכן התפלל בציבור יברך בפעם ההוא, ומבואר דאסור לקרות קודם בן שלוש עשרה שלימות אפילו יום אחד, וכן מבואר בסימן נ"ה ובסימן רפ"ב דקטן עולה למנין שבעה, מכל מקום אסור לקרות להוציא רבים ואפילו בברכות המזון שאכל שיעור דרבנן אמרינן פרק שלושה שאכלו תבוא מאירה למי שאשתו ובניו מברכין ואף דקטן נמי חייב בברכת המזון מדרבנן כדלעיל סימן קפ"ו. ועוד גם האידנא עיקר שמוציא החזן דמהאי טעמא קוראין לסומא ועם הארץ כדלעיל סימן ל"ט וכדלקמן סימן תרס"ט כן כתב לחם חמודות. והנוסח במהרי"ל ברוך אשר פטרני, וכתב ארחות חיים שהוא הנכון, אבל לא יתכן לומר כמו שאנו אומרים בטעות שפטרני, עד כאן. ואני אומר שאין קפידא דהא במדרש רבה הוא לשון זה, גם דמיא לסימן רט"ז לברכת שנתן ריח טוב, עיין שם:

ו

[ו] מברך שהחיינו וכו'. כתב הרוקח סימן שנ"א למה שלושה פעמים שהחיינו וקיימנו והגענו כנגד הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי, עד כאן. גרסינן בסוף פרק בכל מערבין איבעיא להו מהו לומר זמן בראש השנה ויום כיפור, אמר רב יהודה אנא אקרא חדתא נמי אמינא זמן, אמר ליה רשות לא קא מיבעיא לי כי קא מיבעיא לי חובה מאי, עד כאן. וכתב כנסת הגדולה וזה לשונו כתב שלטי גיבורים נראה מלשון זה דאין חיוב שהחיינו על פירות המחדשין דכיון שהוא רשות אין שום עונש למי שלא בירך, עד כאן, ויראה שהוא מפרש רשות על הברכה. ולי נראה דרשות קאי אקרא חדתא כלומר דבר שאינו מוכרח לעשותו ולאכול קרא חדתא והוא רוצה לאכול לא קא מיבעיא לן כי מיבעיא לן חובה כלומר דבר שאינו יכול לשמוט ממנו לעשותו, עד כאן. ותמיהני למה הרחיק דוד הא כתב בית יוסף בסימן זה בשם תשובת רשב"א, וכן בסימן רכ"ג בדברי שלטי גיבורים דשהחיינו רשות הוא וכן כתב בכסף משנה פרק י' מהלכות ברכות, וכן פסקו הב"ח ועולת תמיד. שוב מצאתי במגן אברהם שהשיג עליו בזה, אך מצאתי בהגהות סמ"ק סימן קנ"א זה לשונו אקרא חדתא, פירוש אראייתה, מיהו התם משמע דרשות ולא חובה ובפנים משמע דחובה דומיא דעל אכילתן, עד כאן לשונו. הרי דיש מחלוקות ישנה בזה, ובסמ"ק גופיה משמע דחובה. עוד משמע לי מלשון הגהות סמ"ק הנזכר לעיל דעל אכילתן כלומר ברכת שהחיינו על אכילתן כולי עלמא מודים דחובה הוא אפילו למאן דאמר דרשות הוא היינו על ראייתן, לכן אני אומר דראוי ליזהר שלא לבטלו, ועוד ראה זה איתא בירושלמי דפרק עשרה יוחסין ישמעו ענווים וישמחו אמר ר' בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שלא אכל מיני מגדים, ור' אליעזר חש להאי שמעתא הוי מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מיני חדש בשתא, וסיים בתשב"ץ סימן ש"כ הטעם כדי להרבות בברכות, עד כאן, ומשמע ברכות שהחיינו קאמר. כתב הסמ"ק וכלבו ואם אינה נהנה רק על אכילתן אינו מברך רק על אכילתן, עד כאן. ונראה לפי זה אף שכבר בירך על הראיה מברך על אכילתו כיון שאין נהנה בראייתו:

ז

[ז] [לבוש] לברך בשניה וכו'. בשיירי כנסת הגדולה חולק בזה דיש להחמיר במחלוקות כמו באכל ענבים, ואחר כך יין חדש דמחמרינן מספיקא. ולעניות דעתי דרמ"א ולבוש נכונים דבענבים ויין חדש גדול אחרון מהרי"ל מסופק בו, אבל בדין זה מהרי"ל הסכים לברך בדברים של טעם, וכמו שכתב בית יוסף ובתשובת מהרי"ל סימן קנ"ד, ועוד דאגור שהוא נמי גדול אחרון פסק בשניהם כדברי רמ"א:

ח

[ח] עד שנגמר וכו'. כתב מלבושי יום טוב זה לשונו רבו רמ"א כתב כן כאן וללא לצורך שזהו עצמו מה שנזכר בפנים סעיף ז', עד כאן. ולעניות דעתי ליישב דקא משמע לן הכא דאף שכבר בירך על הבוסר שהחיינו צריך לחזור ולברך על גמר בישולו וקאי על מה שכתב בהגה"ה ומי שבירך בשעת ראיה לא הפסיד, ועל זה כתב ואין לברך עד גמר וכו' כלומר דבזה הפסיד הברכה, וכן נראה לי מוכח מתשובת הרשב"א סימן ר"ן:

ט

[ט] וקירש"ן וכו'. לשון תרומת הדשן סימן ל"ג או אמרעל"ן, ובמהרי"ל הלכות תשעה באב וזה לשונו אף דשם אחד לכולם דכמה מיני אגסים הם, וכן תפוחים גודגניות, וכן לוזים ואגוזים כל אחד מין לעצמו לברכה, עד כאן לשונו. וכתב שיירי כנסת הגדולה אין כן המנהג אלא כיון דבירך על מין אחד אין מברכין על שאר המינין, עד כאן, גם מלבושי יום טוב כתב ומהר"ש לא הורה כן, ולכן על קריכ"ן ושפיצעכ"ן אין לברך שתי פעמים, עד כאן לשונו. ומנהגינו כרמ"א ולבוש על פי דברי ספר חסידים סימן תתנ"ה ותרומת הדשן ותשובת מהרי"ל סימן קל"ה ואגור:

י

[י] [לבוש] בטעמן וכו'. לשון ספר חסידים שם אף שטעמן שוה:

יא

[יא] [לבוש] אינו מין וכו'. פירוש לענין שהחיינו כיון שיוצא מהענבים דלענין ביטול מין במינו קיימא לן ביו"ד סימן צ"ח דשני מינין הן:

יב

[יב] [לבוש] וספק וכו'. כתב מטה משה דטוב ונכון שלא לאכול ענבים עד ליל שני דראש השנה, ומאן דאכל ענבים ונזדמן ליה אחר כך תירוש יהיה מהדר אחר פרי חדש או שאר דבר שצריך לברך עליו שהחיינו ויפטור גם את התירוש, ואם לא אפשר ליה ישתה התירוש בלא ברכת שהחיינו, עד כאן. ואם שתה תחילה תירוש אין צריך לברך אחר כך שהחיינו על הענבים, וכן הדין בכל זה בזיתים ויצהר, וכן משמע במהרי"ל:

יג

[יג] ירק חדש וכו'. כתב מלבושי יום טוב ודגן וקטניות יש זמן לגידולן ויברך עליהם ואם לא בירך על עצמן של קטניות או דגן או קליות יברך על הלחם או תבשיל, ועיין סעיף דלעיל, כן נראה לי עד כאן לשונו. אבל בעמק ברכה ושל"ה כתב שאין לברך על הלחם החדש מפני שאין ניכר יפה בין חדש לישן כמו שאין מברכין על שום ירק אף שידוע שהוא חדש שהעולם יטעו ויבואו לידי ברכה לבטלה, מיהו בסולת בלולה כתב כדברי מלבושי יום טוב וטוב לאכול דגן חדש או הריפות מדגן חדש דאז אין צריך לברך אלחם. כתב הפרישה מדלא הזכירו אלא ירק משמע דבצנון ומיני לפתן מברך והאריך בטעמו. כתב מגן אברהם מצאתי כתב בתשב"ץ בכתב על קלף שעל גדיים וטלאים מברך זמן, וצריך עיון, עד כאן. כמהין ופטריות נראה דאין מברך עליהם שהחיינו שהרי אין קבע לגידולן, ועוד שמאויר גדלין:

יד

[יד] [לבוש] שאין וכו'. קצת קשה דלעיל סעיף ג' כתב שאין עיקר שמחתו וקרוב לזה לשון הרשב"א בבית יוסף שהכל הולך אחר שבח הפרי וגמרו וכו':

טו

[טו] דהיינו שבטנו וכו'. לישנא אחרינא קפח ארוך הרבה ופרצופו שמוט ובולט דמכוער הוי, רש"י [ברכות] דף נ"ט, אבל בבכורות דף מ"ה קאמר הש"ס באריכא שמטה סניא, ופירש רש"י דארוך הוא ודק שאינו עבה לפי אורכו ולפי שדק הוא אינה יכול לסבול קומתו ונכפף ונדמה כמו שחוליותו שמוטה, עיין שם. ובאמת יש לפרש בש"ס בכורות גם שני פירושים כפירוש רש"י הכא ודו"ק:

טז

[טז] והדרניקוס דהיינו וכו'. כן כתב הטור, אבל רש"י פירש פיו עקום וכן פירש רבינו ירוחם וספר זכרון, בערוך פירש מי שקומתו ארוכה יותר משאר בני אדם וכן כתב ר' דוד אבודרהם בשם רב שריראי:

יז

[יז] ופיתוי הראש דהיינו וכו'. ויש מפרשים רחב הראש מלמעלה דמשונה משאר בני אדם שהם סגלגל ופיתוי לשון פותיא דמתרגמינן רחב ר' דוד אבודרהם וכן כתב רוקח:

יח

[יח] החיגר. לשון הש"ס וטור ושולחן ערוך החיגר והקטע, וכתב ר' דוד אבודרהם פירוש חיגור מרגלו האחד והקטע שנקטעו שוקיו או שיבשו והולך על ברכיו, ורש"י פירש חיגר מרגלו וקטע מידיו ואת הסומא פירוש משתי עיניו:

יט

[יט] דקות וכו'. בבכורות דף מ"ה משמע שהיו נקודות לבנות (מגן אברהם), ולא משמע שם שיהא משונה מבריות בזה עיין שם, ועוד דרש"י בברכות פירש לינטייליו"ש כעדשים וכן כתב בכסף משנה פרק י' מהלכות ברכות משמע שהם אדומים, מיהו ברוקח סימן שמ"ג מצאתי נקודים בלובין כתיישים:

כ

[כ] [לבוש] אלא על ברכות וכו'. כן כתב הב"ח לחד תירוצא וכן פסק לחם רב, וכן נראה לי עיקר כי לפי זה אין חולק הראב"ד על מה שכתב הר"א בר יצחק שכתב אבודרהם משמו דמברך אף אכותי דהוא מיירי להדיא שם בברכות משנה הבריות, ודלא כבית יוסף שכתב מחלוקות. עוד תירץ הב"ח דשאני פיל וקוף דהם בריות משונים מה שאין כן בכל שאר דברים שהם בבני אדם בכולן טעמא דמצטער עליהם, וכן כתב הפרישה, ובנחלת צבי כתב בשם הב"ח כתירוץ שני דלבוש דלא קאי על כותי וכיוצא בו ולא דק. ומכל מקום תירוץ ראשון דלבוש וב"ח נראה לי נכון ובסעיף שאחר זה אביא עוד ראיה לזה:

כא

[כא] [לבוש] ומטעם הזה וכו'. ליתא דחילוק הבבות מפני שאלו הן דוקא ממעי אימן ואלו יכולין להשתנות אחר שנולדו, ותדע שהרי שאר דברי הראב"ד שאינו מברך אלא פעם אחת ודאי דאכולן קאי. ומכל מקום דברי הלבוש הם נכונים בטעמן ויפה פירש, כן כתבו מלבושי יום טוב ולחם חמודות דף ע"א, ולפי זה הפיתוי ראש אינן מה שקורין בלשון אשכנז מא"ר צעפ' שזה נעשה ברוב בני אדם אחר לידתן. אך תמיהני שראיתי שכתב רבינו ירוחם דף ק"ד וזה לשונו, וכתב הראב"ד על אותם שאמרנו שמברך עליהן דיין האמת זהו בפעם ראשונה שראהו, ודוקא ממי שמצטער עליו, עד כאן לשונו. משמע שכל דברי הראב"ד קאי דוקא אברכת דיין אמת דבזה דוקא כשמצטער, ועיקר צערו בפעם ראשונה וזה נמי דלא כט"ז עיין שם, ומזה ראיה לתירוץ ראשונה:

כב

[כב] [לבוש] על כל אלו וכו'. לשון זה כתב הלבוש מנפשיה ולפי מה שכתבתי לעיל אין אלא בברכת דיין אמת. והנה לכאורה תימא על המחבר שולחן ערוך שפסק כסברא זו הא בטור כתב דזה תליא מחלוקת דסימן רי"ח, וכיון שפסקו שם דבכל שלושים מברך הוא הדין הכא, וכן על הלבוש קשה שכתב הכא שני דעות, ומה שהאריך הנחלת צבי לחלק דשינוי אינו אלא בפעם ראשונה, עדיין קשה מנא ליה לשולחן ערוך לסתור דברי הטור דכתב דשווין הן. שוב עיינתי ונראה לי דהשולחן ערוך סמך על רבינו ירוחם הנזכר לעיל שפסק לדברי הראב"ד אף שגם הוא פסק לעיל דמברך בכל שלושים אם כן על כרחך צריכין לחלק בינייהו, וכן נראה לי עיקר כסברא ראשונה והיינו דוקא בברכת דיין האמת, אבל בשאר הברכות צריך לברך בכל שלושים וכדאמרן, ועוד הא הטור וכן אבודרהם וצדה לדרך משמע דאף בברכת דיין אמת יש לברך בכל שלושים, ומכל מקום אפילו בברכת דיין האמת נראה לי לברך בלא שם ומלכות בכל שלושים. כתב בתשובת רדב"ז אם רואה הרבה כושים או גיחורים או לווקנים ביום אחד מברך על כולם, עד כאן, וממגן אברהם לא משמע הכי ובסוף סימן רכ"ד כתב הוא גופיה הכי גבי מלך ודוחק לחלק ועיין לקמן סימן רכ"ז:

כג

[כג] ויש אומרים משלושים וכו'. בטור לא כתב זה כאן אלא לעיל, וכן רמ"א. וכתב מלבושי יום טוב דמכל מקום סברא נכונה הוא ולא שנא, וכן לחם חמודות ושיירי כנסת הגדולה העתיקו דברי לבוש, וכן מצאתי בשלטי גיבורים דתוס' ורא"ש וטור פליגי גם בזה, ודלא כב"ח שכתב דהטור מודה באילנות טובות דאין מברך אלא בפעם ראשונה, ומכל מקום לעיל כתבתי דעיקר כסברא ראשונה ויש לברך בלא שם ומלכות. ומה שכתב כותים מבואר בש"ס עבודה זרה דף כ' אפילו נקיבה:

א

חוזר ומברך ואם היה לפניו ב' מינים צריך לברך על כל א' וא' דכל פרי ופרי יש לו טעם בפני עצמו ויש שמחה אחרת באכילתן מהרי"ק בשם תשוב' אשכנזית סי' רצ"ה אמנם בת' מ"י סימן מ"ה העלה דליתא להאי סברא ובברכה א' סגי וראייתו דגבי עשיית סוכה אין מברכין על עשייתה אלא מסדרין לה אכסא עיין סימן תרמ"א ה"ה הכא:

א

א) [סעיף א'] הרואה את חבירו וכו' וכ"ש אם ראה גדול ממנו או אביו או רבו וזכר לדבר מדכתיב ומשלוח מנות איש לרעהו ואמרו פ"ק דמגילה קיימת בנו רבינו וכו' ומילתה דפשיטא היא דמידי הוא טעמא אלא שנהנה ושמח בראייתו א"כ לא שנא גדול או קטן ממנו ברכ"י אות א' שע"ת אות א':

א

ב) שם הרואה את חבירו וכו' ואין חילוק בין זכרים לנקבות. ב"י בשם הרשב"א ופשוט דאיש מברך על אשה ואשה מברכת על איש. ברכ"י אות ב' וכ"כ א"ר אות ג' ונראה ה"ד אם היא קרובתו שלבו גס בה אבל אינה קרובתו לא יברך דאיכא למיחש שמא יבא לידי הרהור ואח"כ ראיתי שכ"כ הלק"ט ח"א סימן רי"ג יעו"ש ועיין יפ"ל ח"ב בקי"א אות א' שכתב דאין לאדם נכבד לברך על אשתו ואפי' על בתו לא נהגו לברך יעו"ש:

א

ג) שם אומר שהחיינו ואעפ"י שאחרים ג"כ נהנין בראייתו אין מברך אלא שהחיינו ולא הטוב והמטיב ב"י בשם הרשב"א מ"א סק"א:

א

ד) שם מברך מחיה המתים. וכיון שמברך מחיה המתים אין לברך שהחיינו דבכלל מחיה מתים היא. ב"ח וכתב שכ"כ רש"ל יעי"ש. מ"א סק"ב ברכ"י אות ג' והא דמברך מחיה המתים דוקא כשלא קבל ממנו מכתב ואינו יודע משלומו אבל אם קבל ממנו מכתב או יודע משלומו אינו מברך מחיה מתים כ"א שהחיינו הלק"ט ח"א סימן ר"ך וכ"כ הברכ"י שם בשם מהר"א אזולאי:

א

ה) ואם הוא חכם בישראל בין ראה אותו לאחר ל' יום שמברך שהחיינו בין לאחר י"ב חדש שמברך מחיה המתים מברך נמי ברוך שחלק מחכמתו ליראיו. ב"ח מיהו כבר כתבנו לעיל סי' רכ"ד אות י"ט דאין לברך על חכמי ישראל כ"א בלתי שו"מ יעו"ש:

א

ו) שם מברך מחיה המתים. פי' ברכה שלמה בשם ומלכות ודלא כהרב פמ"א ח"א סימן ס"ו. וכ"כ בפי' בס' הפדדס כ"י. ברכ"י בשיו"ב אות א' וכ"נ דעת הער"ה אות א' שהשיג על הפמ"א יעו"ש ומיהו עיין בן א"ח פ' עקב אות י"ג שכתב דלא נהגו לברך ברכה זו אפילו בלא שו"מ וכתב הטעם משום דאנינא דעתייהו דאינשי דמברכי עלייהו הכי ושם באות י"ד כתב דגם ברכת שהחיינו לא נהגו לברך על חבירו יעו"ש וע"כ במקום דליכא מנהג לברך יש לברך שהחיינו בלתי שו"מ וברכת מחיה מתים בלבו. וכן בענין מי שהיה במדינת הים וילדה אשתו זכר שכתבנו לעיל סימן רכ"ג אות ו' במקום דליכא מנהג לברך יברך על פר"ח ויכוין לפטור את הבן יעו"ש. וא"כ ה"ה אם שהה ל' יום או יותר שלא ראהו יברך על פר"ח ויפטור הכל:

א

ז) שם והוא שחביב עליו וכו' אברכת שהחיינו נמי קאי כן מבואר בתו' ברכות נ"ח ע"ב. וכ"כ הב"ח. עו"ת אות א':

א

ח) ומסתברא דכל ברכת שבח והודאה אחד מוציא חבירו ודוקא כשנתחייבו שניהם הא לאו הכי לא. א"א אות א' ואם לברך ברכת הראייה על ממזר ובר נדה עיין לקמן אות ה"ו. ועל אדם רשע פשיטא דאין לברך כיון דאסור להסתכל בפניו כמ"ש במס' מגילה כ"ח א' ואיך יברך על ראייתו ולא דמי למלך רשע ועכו"ם דמברך עליהם כמ"ש בסי' הקודם דהתם על ראיית הכבוד והכא על ראיית הפנים:

א

ט) [סעיף ב'] מי שלא ראה וכו' דכיון דלא ראהו אינו אוהבו כ"כ. מ"א סק"ג. ור"ל דאעפ"י שהיה רגיל להריץ אגרות וכתבים מזה לזה מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פנים אל פנים אין מעולה האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו. שע"ת אות ג':

א

י) שם הגה. י"א מי שנעשה בנו בר מצוה וכו' היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד. מ"א סק"ד והיינו תחלת שנת י"ד יום שנולד בו וכמ"ש מ"א לעיל סימן נ"ג ס"ק י"ב. מחה"ש ועיין בדברינו לשם אות ג"ן ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. ל"ח מ"א שם. ומבואר דאסור לקרות קודם בן י"ג שלימות וכן מבואר בסי' נ"ג ואע"ג דקטן עולה למנין ז' כמ"ש סימן רפ"ב מ"מ אסור לקרות להוציא רבים. א"ר אות ה':

א

יא) כתב בי"ח בליקוטים סימן כ"ט מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד. וביש"ש פ"ז דב"ק כתב דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום. יעו"ש מ"א שם. והטעם שמצוה לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כתב המחה"ש מדאמרינן במס' ב"ק דפ"ז ע"א ובקידושין דף ל"א אמר רב יוסף השתא דשמענא להא דרבי חנינא גדול המצוה ועושה ממי שאינו מצוה ועושה מ"ד אין הלכה כר"י עבידנא יומא טבא לרבנן מ"ט דכי מפקידנא אית לי אגרא טפי. א"כ כשנעשה הבן גדול והוא עכשיו מצוה ועושה יש לעשות סעודה כמו רב יוסף יעויין שם. וכ"כ בזו"ח פ' בראשית דף י"ד ע"א דביום שנכנס רבי אלעזר לשנת י"ד רשב"י זמין למארי מתניתא למיכל בסעודתא רבא דעביד להו וכו' יעו"ש. וכ"כ בזוה"ק פ' משפטים דצ"ח ע"א כל ההוא דזכי לתליסר שנין ולהלאה אקרי בן לכ"י וכל מאן דאיהו מבן עשרים שנין ולעילא וזכי בהו אקרי בן לקב"ה ודאי בנים אתם לה' אלהיכם יעו"ש. והטעם משום דבהתחלת שנת י"ד זוכה לבחינת נשמה כידוע וע"כ נוהגין לדרוש ולעשות סעודה ביום שנכנס לבר מצוה כדי שע"י עסק התורה ומצות סעודה שעושין לכבוד הכנסו למצוה יזכה לבחינת הרוח היותר גדולה במעלה וקדושה ואם אינו יודע הבן לדרוש דורשין לפניו ואם אביו יודע לדרוש הוא יותר טוב משאר אדם. ועיין בסה"ק חקי חיים שסדרתי שם קצת דרושים השייכים לבר מצוה ולהלבשת תפילין קחנו משם:

א

יב) וטוב ללבוש בגד חדש או לאכול פר"ח באותו היום ולכוין בברכת שהחיינו על שנכנס בעול מצות וגם הבת תעשה כן בהכנסה לש' י"ג לברך שהחיינו על בגד חדש או פר"ח ואעפ"י שאין עושין לה סעודה: וכ"כ בן א"ח פ' ראה אות י"ז ואם יודעת ללמוד יש לה ללמוד באותו היום יותר משאר ימים וכן הבן יעשה כן ושלא יפסיק מלימוד באותו יום לא ביום ולא בלילה. וטוב ללמוד משנה באותו יום מפני שהוא אותיות נשמה או כס' הזוה"ק:

א

יג) שם בהגה. שפטרני מעונשו וכו' פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו. ובלבוש פי' איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב יעו"ש. מ"א סק"ה וכפי פי' השני מ"ש ברוך שפטרני ר"ל משום שהבנים קטנים מתים בעון אביהם והאב נענש עליהם מפני שהוא גרם מיתתן דבזה מוסיף על חטאתו פשע ולכך מברך ברוך שפטרני. מט"י אות א' ועי"ש מ"ש על הלבוש. וכ"כ המחה"ש סק"ה:

א

יד) וגם האשה חייבת לחנך את בנה לייסרו ואם לא יסרתו היא ג"כ נענשת על כך ממ"ש רז"ל במס' גיהנם פ"ה והביאו הר"ח שער היראה פי"ב וז"ל הה' מכה את אביו ואת אמו ואומר להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומע"ט כדי שיעשה מצות ומע"ט ויפרוש ממעשים רעים מיד נותנים לו רשות להכות את אביו. ואת אמו ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם עכ"ל. רו"ח אות ב':

א

טו) שם שפטרני מענשו וכו' והא שאין מברכין על הנקבה בהגיעה לתחלת י"ג נ"ל הטעם משום דדרך העולם הבת ניזונת מבית אביה עד הנישואין וא"כ כיון שהיא תחת ממשלתו לזונה ולהשיאה יכול להוכיחה ג"כ וא"כ לא נפטר עד הנישואין עד אשר תהיה תחת ממשלת בעלה ואז הוא חייב להוכיחה ולטעם השני של הלבוש משום שהיא נענשת בחטאו נראה בבת שיש לה ג"כ מזל של בעלה שבת פלוני לפלוני אפשר שיגביר מזל הבעל ולא תענש בחטא האב וע"כ לא תקנו לברך:

א

טז) שם בהגה. וטוב לברך בלא שו"מ והטעם כתב בד"מ אות א' משים דלא נזכרה ברכה זו בגמ' רק בב"ר ריש תולדות יצחק הזכיר דין זה וע"כ פסק לברך בלא שו"מ מיהו דעת הגר"א לברך בשו"מ וכ"כ ח"א כלל ס"ה אות ג' קיצור ש"ע סימן ס"א אות ח'. אמנם אנן חיישינן לספק ברכות כמ"ש לעיל סימן ח"י אור. ז' וע"כ אין לברך כ"א בלתי שו"מ כפסק מור"ם ז"ל. וכ"פ החס"ל אות ט"ז. בן א"ח פ' ראה אות י"ז וכ"ה דעת ריעב"ץ והביאו עה"ש על קיצור הש"ע שם אות ה' וכתב שכן נוהגין:

א

טוב) [סעיף ג'] הרואה פרי חדש וכו'. ואין חילוק בין פרי הנאכל חי כאבטיחים וקשואים לפרי שאינו נאכל כ"א מבושל וכמ"ש אקרא חדתא אמינא זמן. ברכ"י אות ד' חס"ל אות י"ז:

א

חי) מי שהיה לפניו ב' מיני פירות שצריך לברך עליהם שהחיינו ברכה אחת לשתיהם די משפטים ישרים סימן מ"ה. והביאו י"א בהגב"י והסכים לדבריו יעו"ש. שע"ת אות י"ב. ונראה דה"ה לדידן דמברכין בשעת האכילה אם היה מברך שהחיינו על פרי אחד שרוצה לאכול והיה לפניו מין פרי אחר שצריך לברך עליו שהחיינו אעפ"י שאינו רוצה לאוכלו עכשיו נפטר באותה ברכה משום דלפום דינא הברכה על הראייה וכיון שהיה נראה בשעת ברכה נפטר. וכן אם היו לפניו פה"ע ופה"א או פרי ומלבוש או פרי ומצוה שצריך לברך עליה שהחיינו כיון שהיו לפניו כולם בשעת ברכה נפטרין בברכה אחת ואע"ג דצריך לברך פה"א אחר אכילת פה"ע לא חשיבא הפסק לענין שהחיינו כיון דלפום דינא היא על הראייה וכבר ראה בשעת הברכה:

א

יט) מי שהביא לי חבירו פר"ח אחר שמברך ברכת שהחיינו מברך לחבירו בלשון הזה יה"ר שתשנה ותתן לי לשנה הבאה. מדרש תנחומא ס' תבא ובילקוט שם ע"פ השקיפה ממעון וכו' יעו"ש. ואני נוהגין לומר למברך שהחיינו אחר הברכה והאכילה תזל"ר ניט"א והוא משיב תזכה ותחיה ותאריך ימים. והיינו אומרם כל המברך מתברך. רו"ח אות ד' ויש להשתדל להביא פירות חדשים לת"ח לברך שהחיינו כדי שיהא נחשב לו כאלי הקריב בכורים ע"ד מ"ש רז"ל במס' כתובות ק"ה ע"ב כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים יעו"ש. וא"כ כ"ש אם מביא בכורים בעצמם. וי"ל קודם הבאתם הרני מוליך פירות אלו דורון לת"ח ויה"ר מלפניך ה' או"א שתחשב לי מצוה זו כאלו הבאתי בכורים לבהמ"ק ונתתים לכהן וקיימתי מצוה זו בשלימות וכמ"ש רז"ל כל המביא דורון לת"ח כאלו מקריב בכורים. ויהי נועם וכו':

א

כ) שם הרואה פרי חדש וכו' אבל על הריח המתחדש משנה לשנה אין לברך שהחיינו משום דיש בו פלוגתא וכ"ה מנהג העולם שאין לברך כמ"ש לעיל סימן רט"ז אות י"א יעו"ש:

א

כא) ואם יש לברך שהחיינו על מי גשמים של שנה חדשה וכן על מי נילוס שבמצרים נשאל ע"ז הרדב"ז סימן תש"ם והשיב דצריך לברך יעו"ש אבל הרב כס"א אות א' כתב דיש לגמגם בזה ממ"ש הפוסקים דאין לברך שהחיינו על לחם חדש וכתב שכן שמע ג"כ שלא נהגו במצרים לברך שהחיינו על מי נילוס יעו"ש. וכן אני הדרים בירושת"ו ששותים מי גשמים לא שמענו ולא ראיני מי שבירך שהחיינו על מי גשמים של שנה חדשה. וע"כ אין לזוז ממנהג העולם שנהגו שלא לברך. ועיין לקמן אות מ"ו:

א

כב) שם מברך שהחיינו. ואינו אלא רשות. ב"י בסימן זה ובסימן רכ"ג בשם הרשב"א. וכ"כ בכ"מ פ"י מה"ב דין ב' וכ"פ הב"ח. עו"ת אות ה' מ"א סק"ו. וכ"כ הער"ה אות ב' בשם כמה פו' אלא דבשם הראב"ד בס' תמ"ד ססי' ר"ם כתב דנראה קצת דרשות שאמרו ר"ל דרשות בידו שלא לראות יעו"ש. וכ"כ א"ר אות ו' בשם הגהות סמ"ק דאפילו למ"ד רשות היינו על ראייתן אבל על אכילתן כ"ע מודים דחובה וע"כ כתב דראוי ליזהר שלא לבעלו יעו"ה. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב אות ב' דכשאוכל חובה לומר זמן יעו"ש:

א

כג) איתא בירושלמי דפ' עשרה יוחסין ישמעו ענוים וישמחו. א"ר בון עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שלא אכל מיני מגדים. ורבי אלעזר חש להאי שמעתא והוי מצמצם פריטי למיכל בהון מכל מיני חדש בשתא. וכתב הטעם בתשב"ץ סימן ש"ך כדי להרבות בברכות יעי"ש. והב"ד א"ר שם וכתב דמשמע דלהרבות בברכות שהחיינו קאמר עכ"ד:

א

כד) שם מברך שהחיינו ולמה ג"פ שהחיינו וקיימנו והגיענו כנגד הללי נפשי את ה' אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי. רוקח סימן שנ"א א"ר אות י' ויברך תחלה ברכת הפרי ואח"כ שהחיינו. הלק"ט ח"א סימן רל"ו. י"א בהגה"ט וכ"כ החיד"א בס' יוסף אומץ סימן נ"ו ובמחב"ר לעיל סימן כ"ב אות ג' שנוהגים באכילת פר"ח לברך ברכת הפרי ואח"כ שהחיינו יעו"ש וכ"כ פה"א ח"א ריש פ"י דברכות וכ"כ הבי"מ אות ז' דה"ח אות א' חס"ל אות י"ז יפ"ל אות ד' ומיהו י"א לברך שהחיינו קודם עיין א"א אות ז' ומאמ"ר אות א' וכתונת יוסף אות ח"י. אבל המנהג כסברא ראשונה לברך ברכת הפרי קודם. וכ"כ לעיל סימן כ"ב אות ז' יעו"ש:

א

כה) שם מברך שהחיינו עכשיו שנוהגים לברך בשעת אכילה גם הסומא שפיר מצי לברך אבל על הראייה לא יברך ודלא כשבות יעקב ח"ב סימן ל"ח. י"א בהגה"ט בי"מ אות ד':

א

כו) על פירות המורכבים מין בשאינו מינו כיון שנעשו נגד רצון הבורא מסתברא דאין לברך עליהם ברכת הראייה. הלק"ט ח"א סימן ס' והב"ד הרב בירך את אברהם דף צ"ז ע"ב וכתב וז"ל יוצא מדבריו דאם יש לאדם אהוב וחשוב והוא ממזר לא יברך על ראייתו. וכן אם הוא בן הנידה שכל שנולד באיסור איך יברך עליו יעו"ש. אבל הרב שאלת יעב"ץ סימן ס"ג כתב דפרי מורכב מין בשאינו מינו מברך עליו שהחיינו דלא יהא אלא כרואה בריות נאות עכו"ם דמברך אעפ"י שעמידתו בעולם נגד רצון הבורא ואף על ראיית הממזר יברך ודלא כהלק"ט יעו"ש והביאו עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות ל' ומיהו עיין חס"ל אות י"ז ויפ"ל אות י"ב מ"ש להשיב על דברי שאלת יעב"ץ הנז' ומ"ש שם החס"ל דבעס"ק ירושת"ו נהוג עלמא לברך שהחיינו על פרי מורכב הנקרא מישקיולי וכן על פורטוקאל יעו"ש בזמנינו זה לא שמענו ולא ראינו מי שבירך וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה שב וא"ת עדיף ואין לברך:

א

כז) שם מברך שהחיינו. וכן על פרי שקורין בערבי סברא"ס מברכין שהחיינו כמ"ש לעיל סי' ר"ב אות ו' יעו"ש:

א

כח) שם ונהגו שלא לברך עד שעת אכילה. והטעם כתב ב"י בשם הרא"ש כמו שהחיינו דעשיית לולב וסוכה שקובעין בשעת קידוש היום עכ"ל. והלבוש כתב הטעם משום דבראייה לבדה לפעמים אדם רואה ולאו אדעתיה משא"כ בשעת אכילה עכ"ד:

א

כט) שם הגה. ומי שבירך בשעת ראייה לא הפסיד ר"ל כיון דלפום דינא הברכה על הראייה אלא שנהגו לברך בשעת האכילה אם בדיעבד בירך על הראייה יצא וא"צ לחזור ולברך בשעת האכילה. וכ"כ הלבוש:

א

ל) שם בהגה ואין לברך עד שנגמר וכו' דין זה כתבו הש"ע לקמן סעי' ז' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

לא) שם בהגה. ואם לא בירך בראייה ראשונה יכול לברך בראייה שנייה. וכן אם לא בירך באכילה ראשונה יכול לברך בשנייה או אימתי שיזכור. לבוש אבל הר' מנוח והאגור בשם הסמ"ק כתבו שאם שכח ולא בירך בראייה ראשונה אינו מברך בראייה שנייה. והב"ד ב"י. וכתב הרדב"ז ח"א סימן ק"ל דה"ה לדידן דנהגינן לברך בשעת אכילה אם אכל ושכח ולא בירך אינו חוזר ומברך אפילו יחזור לאכול מאותו פרי. וכ"ש אם בא לברך באותה אכילה עצמה כל עוד שלא נתעכל במיעיו שלא יברך עכ"ל והביאו כנה"ג בהגב"י מ"א סק"ט. וכ"פ הלק"ט ח"א סימן ר"ל. וכ"פ שכנה"ג בהגב"י אות א' וכתב שכן הוא דעת מרן ז"ל משום סב"ל אלא שכתב דלאפוקי נפשין מפלוגתא יביא פר"ח אחר ויהיו שניהם לפניו ויברך שהחיינו על פר"ח ויכוין לפטור את זה יעו"ש. וכ"כ א"א אות יו"ד בן א"ח פ' ראה אות ט"ו. ואם א"א לו בפר"ח נראה דיברך שהחיינו בלבו או לברך שהחיינו בלתי שו"מ קודם ברכת פה"ע כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה לאכילה. וכן יעשה בכל מקום שיש ספק אם יברך שהחיינו:

א

לב) אין לברך שהחיינו על גרעין פרי חדש אעפ"י שהוא מתוק כשם שאין מברכין עליו פה"א אלא שהכל אבל יכול לברך אפילו על חצי פרי. יוסף אומץ סימן כ"ד. עיקרי הד"ט סימן יו"ד אות נ"ד:

א

לג) מברך זמן על פירות שהקדים בשולן בתוך בתי החורף אעפ"י שאין זמנן להתבשל לאחרים דמ"מ יש שמחה לכל מי שיהיה שהגיע לזה"ז בין בעל הפירות בין אחרים עמק בנימין סימן ד' הד"ט שם אות מ"ד:

א

לד) [סעיף ד'] אם בירך שהחיינו וכו' וכן תאנים לבנות ותאנים שחורות תרי מיני נינהו לענין העלאת תרומה וה"ה לענין זמן. ב"י בשם תה"ד סימן ל"ג. וכ"כ הלבוש דאם אינם חלוקים בשמם אלא במראיהן ובטעמם כמו תאנים לבנים ותאנים שחורים מברך שהחיינו על כל מין ומין מהם וכן כל כיוצא בהן עכ"ל. וכ"כ מהרי"ל סימן קל"ה דאפילו ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים מברכין ובס"ח סימן תתמ"ח כתב דאם אכל שחורות ואח"כ אדומות יברך שהחיינו ואעפ"י שטעמם שיה יעו"ש. והב"ד מ"א סק"י. אמנם הרב פמ"א ח"א סימן ו' תמה על דברי התה"ד הנז' מסתם מתני' דפ"ב דתרומית דתאנים שחורות ולבנות מין אחד הם וכ"פ הרמב"ם פ"ה תה"ת יע"ש. וכ"כ הלק"ט ח"א סימן רל"א ורל"ב דכל אלו הם מין אחד ואם בירך שהחיינו על מין אחד אין לחזור ולברך על השני יעו"ש. וכ"כ שכנה"ג בהגב"י אות ג' וכ"נ דעת הגר"א וכ"כ הברכ"י אות ה' דמה שהשמיט הש"ע דברי התה"ד אפשר דסבר שאינם שני מינין לענין זמן וכבר פשט המנהג שאינו חוזר ומברך כשאוכל ענבים שחורים ותאנים ותותים עכ"ל. וכ"כ המאמ"ר אות ד' חס"ל אות ח"י ומ"מ לצאת מפלוגתא יש נוהגין כשמברכין על פירות שיש בהם שני מינים לבנים ושחורים כגון תמרים וענבים ותאנים ותותים וכיוצא להניח משניהם לפניו בשעת ברכת שהחיינו ומברך על אחד ומכוון לפטור גם את השני ואם לא נמצא משניהם ביחד בשעת ברכה מברכין על האחד ואחר כך פוטרין השני בשהחיינו של פרי אחר ואם אינו יכול לפוטרו בפרי אחר יש לברך בלבו אי בלתי שו"מ קודם ברכת הפרי כמ"ש לעיל אות ל"א יעו"ש:

א

לה) פירות הדומים כמין אחד והם מתבשלים בזמנים שונים זה בתחלת הקיץ וזה בסופו גם להחולקים על התה"ד בדין תאנים שחורות ולבנות מודו בזה לברך שהחיינו ברכ"י אות ו' וכ"כ החס"ל שם ולכן אוהם תותים האדומים והם כמעט חמוצים הגדלים בסוף הקיץ יש לברך עליהם שהחיינו כיון שזמניהם שונים וגם בטעמם הם משונים וכ"כ בן א"ח פ' ראה אות י"ג:

א

לו) וכן על המלפפין שקורין בערבי כייאר ועל הקשואין לכאורה נראה דיש לברך שהחיינו על כל אחד בפ"ע כיון שהם חלוקין בשם ומראה ובטעם. וכ"כ בן א"ח שם אות י"ב. אמנם עיין בהרמב"ם פ"ה מה"ת דין ג' וביו"ד סימן של"א סעיף נ"ג שכתבו לענין תרומה שהם מין א' כמו מיני התאנים וא"כ לדברי החולקים על התה"ד בתאנים נראה דה"ה במלפפות וקישות ומעט השינוי שיש בטעם ובמראה לא חשיב שינוי וע"כ נראה דהוי דינם כמו תאנים שחורות ולבנות ומיני אגסים ותפוחים שכתבנו לעיל אות ל"ד דיברך על שניהם כאחד ולפוטרם יעו"ש:

א

לז) שם אם בירך שהחיינו על שיריזא"ש וכו' עיין בהלק"ט ח"א סי' רל"א שכתב דשיריזא"ש וגינדא"ש הם מין א' ואם בירך שהחיינו על מין אחד לא יברך על השני יעו"ש. מיהו הזכ"ל ח"ג אות כ"ד כתב דמנהג לברך שהחיינו בשיריזא"ש ובוישנא"ש כמרן ז"ל ואין לערער על המנהג דבמקום מנהג לא אמרינן סב"ל עכ"ל והב"ד החס"ל אות ח"י. וכ"כ המאמ"ר אות ד' דמנהגם בזה כמרן ז"ל לברך ע"כ אחד ואחד יעו"ש. ועיין לעיל סימן טו"ב אות ב':

א

לח) [סעיף ה'] אינו חוזר ומברך ומיהו התה"ד סימן ל"ג והרדב"ז ח"א סימן נ"ג כתבו דמברך שהחיינו פעם אחרת על היין יעו"ש אלא דמרן ז"ל פסק לקולה דאינו חוזר ומברך משום סב"ל. וכ"כ הלבוש וכ"פ המט"י אות ב' כדעת מרן ז"ל וכתב ודלא כהפר"ח יעו"ש וכ"פ המאמ"ר אות ו' וכתב שם המט"י דהרוצה לצאת ידי שמים יביא עצמו לידי חיוב שהחיינו או לא יאכל ענבים עד שיביא תירוש לפניו ויכוין לפטור שניהם וכ"כ השל"ה ומט"מ סימן ש"ס. והב"ד מ"א ס"ק י"א וכתב שם המ"א ומ"מ משמע דוקא כששותה תירוש אבל כשהוא יין אעפ"י שיודע שהוא חדש א"צ לברך משום דאין ניכר בין חדש לישן עכ"ד. וכ"כ הסו"ב אות ה' קיצור ש"ע סימן ס' אות ט"ו והמאמ"ר שם כתב דמי שחושש לדברי המצריכים לברך ופוטרו בפר"ח גם ביין גמור יש לחוש יעו"ש ומיהו במט"מ שם משמע דאין לחיש אלא דוקא בתירוש כדברי המ"א יעו"ש:

א

טל) שם אינו חוזר ומברך. משמע דה"ה אם בירך שהחיינו על יין חדש דאינו חוזר ומברך על הענבים. וכ"כ העו"ת אות ד' סו"ב שם מיהו לא שמענו ולא ראינו מי שבירך שהחיינו על יין חדש אלא דוקא על הענבים ואפשר לומר הטעם משום דאינו ניכר בין ישן לחדש ועוד י"ל הטעם משום דאין בו שמחה כ"כ כיון שיין ישן הוא יותר טוב מחדש כידוע. ומ"מ נ"מ דיש ליזהר מלשתות יין חדש עד אשר יברך תחלה שהחיינו על הענבם כדי שלא יכנס בספק. ואם שתה ולא ידע יש לברך שהחיינו על פרי אחר ויכוין לפטור הענבים:

א

מ) מי שאכל פרי חדש בין המצרים ושכח מלומר שהחיינו לא יאכל עוד מאותו פרי עד לאחר בין המצרים ואז יברך שהחיינו על פרי אחר ויכוין לפטור את זה. שכנה"ג בהגב"י אות ד'. עו"ת אות ה'. סו"ב שם:

א

מא) [סעיף ו'] פרי שאינו מתחדש וכו' פי' דבר שאינו גדולי קרקע כגון עופות ודגים אינו מברך דאעפ"י שהוא לא אכל ממנו ימים רבים אחרים אכלו ממנו. מ"א ס"ק י"ב. ועוד י"ל שאינו מתחדש משנה לשנה ר"ל אלא שהוא מצוי תמיד בכל זמן אינו מברך שהחיינו משום דלית ביה שמחה:

א

מב) שם הגה. פרי שמתחדש ב"פ בשנה וכו' בב"י כתב דפרי המתחדש פעמיים בשנה אפשר דבא מזמן לזמן מיקרי ומברכין עליו בכל פעם שהחיינו אבל מדברי הרמב"ם והטור שכתבו פרי המתחדש משנה לשנה משמע חדש פעמיים בשנה אינו מברך עליו שהחיינו כלל ומיהו אפשר דמשנה לשנה לאו דוקא אלא אורחא דמילתא נקטו ואה"נ דפרי המתחדש פעמיים בשנה מברך עליו בכל פעם שהחיינו עכ"ל. ומה שלא הזכיר מור"ם ז"ל בהגה לברך עליו שני פעמים כמ"ש בב"י אפשר שדעתו לעשות פשרה ואין לברך כ"א דוקא פעם אחת וכ"נ מדברי הלבוש שלא הזכיר לברך שני פעמים. וכ"ה מנהג העולם שאין לברך כ"א פעם אחת דוקא בפעם הראשון:

א

מג) שם בהגה. אבל שאין לו זמן קבוע וכו' והטעם כתב ב"י בשם הר' מנוח מפני שפעמים יכול להתקיים כל השנה יעו"ש. ועפ"ז כתב הלק"ט ח"א סימן רל"ג דאתרוג שהוא דר באילנו משנה לשנה אין לברך עליו שהחיינו יעו"ש מיהו בתשו' שע"א סימן ל"ה משמע דמברכין שהחיינו על האתרוג יעו"ש. וכן העיד הרב פה"א ח"א דנ"ו שנוהגין לברך עליו שהחיינו בעה"ק ירושת"ו שאוכלים אותו בליל שני של ר"ה במקום פרי חדש יעו"ש. והב"ד החס"ל אות י"ז ובן א"ח פ' ראה אות י"א וכתב שם הבן א"ח שגם הם נוהגין לברך עליו שהחיינו קודם יו"ט אבל מי שלא בירך קודם יו"ע לא יברך עוד מפני שנפטר בברכת שהחיינו שעל הלולב יעו"ש. ועיין לעיל אות כ"ט ובסימן ר"ב אות ה"ן:

א

מד) שם בהגה. לכן אין מברכין שהחיינו על ירק וכו' והטעם כתב בד"מ אות ב' בשם מהרי"ו משום דעומד על הקרקע כל השנה ואין ניכר בין חדש לישן עכ"ד. ור"ל מפני שתמיד נמצאים על הקרקע מחמת שזורעין מהם תמיד כמו הכרפס והכרתי והסלקא וכדומה אבל ירקות שאין זורעין מהם תמיד אלא מזמן לזמן כמו הלפת והכרוב והחזרת והקרא והפולין וכדומה המנהג לברך שהחיינו. וכ"כ בן א"ח פ' ראה אות י"ב:

א

מה) על הצנון כתב פרישה אות ה' ששמע מרש"ל שאין מברכין עליו שהחיינו אבל הוא ז"ל דעתו לברך יעו"ש והעולם נוהגין שלא לברך כרש"ל:

א

מו) על הדגן וקטניות כתב מי"ט דיש זמן לגדולן ויברך עליהם ואם לא בירך על עצמן של קטניות או דגן או קליות יברך על הלחם או תבשיל אבל בעמק ברכה ושל"ה כתבו שאין לברך על הלחם חדש מפני שאין ניכר בין חדש לישן כמו שאין מברכין על הירק והב"ד א"ר אות י"ג וכתב דטוב לאכול דגן חדש או הריפות מדגן חדש דאז א"צ לברך אלחם עכ"ד. וכ"כ מ"א ס"ק י"ד. אמנם המו"ק חולק ע"ז וכתב דאין לברך גם על דגן או הריפות מדגן חדש כיון שאין חלוקים בטעמם יעו"ש. וכן מנהג העולם שלא לברך לא על דגן חדש ולא על לחם חדש:

א

מז) על פירות שאין בהם היכר בין ישנים לחדשים כגון אגוזים ושקדים אעפ"י שהם מתחדשים משנה לשנה ויודע באלו שמברך עליהם שהם חדשים של השנה ההיא אפ"ה לא יברך שהחיינו מאחר שאין בגופם היכר בין חדשים לישנים. בן א"ח שם אות יו"ד:

א

מח) על כמהין ופטריות אין לברך שהחיינו שהרי אין קבע לגידולן ועוד שמאויר גדלין. א"ר אות י"ג. א"א אות י"ב:

א

מט) [סעיף ז'] אינו מברך שהחיינו על הבוסר וכו' ואם בירך משמע מדברי הרשב"א שהביא ב"י דחוזר ומברך על הענבים אבל הרדב"ז ח"א סימן מ"ג כתב דמשהגיע לפול הלבן מברך עליו שהחיינו. והביאו כנה"ג בהגה"ט מ"א סק"ח. וכתב א"א אות ח' דאם בירך כפול הלבן תו לא יברך אח"כ דספק ברכות לקולא עכ"ל וע"כ יש ליזהר מלאכול שום פרי קודם גמר בישולו לא חי ולא מבושל כדי שלא יכנס בספק ברכות כיון דלהרדב"ז צריך לברך עליו שהחיינו ולהרשב"א אין לברך ואם שכח ואכל פרי קודם גמר בישולו בין חי בין מבושל אח"כ כשיגמר בישולו יש לפוטרו בשהחיינו של פרי אחר. וכ"כ החס"ל אות י"ז ועיין לעיל אות נ"א:

א

נ) [סעיף ח'] הרואה כושי וכו' נראה דהיינו שנולד כושי ואביו ואמו לבנים אבל על בני כושיים אין לברך ואם הם כושיים וילדו לבן אפשר לומר ברוך הטוב. הלק"ט ח"א סימן ר"מ. י"א בהגה"ט:

א

נא) שם הרואה כושי וכו' ודוקא כשראה אותם אחד לשלשים יום. ומיהו אם רואה הרבה כושיים או גיחוריים או לווקנים ביום אחד מברך על כולם. הרדב"ז ח"ב סימן ג' כנה"ג בהגה"ט. אמנם מ"ש דמברך אחת לשלשים יום זהו לדעת הטור ומור"ם ז"ל לקמן סעיף ט' אבל לדעת הראב"ד והש"ע שם אין לברך כ"א בפעם הראשונה וגם לדעת מור"ם ז"ל דמברך אחת לשלשים יום כתב המ"א ס"ק י"ט היינו שלא ראה אח"כ כיוצא בו תוך ל' יום אבל אם ראה אחר כיוצא בו אינו מברך יעו"ש באופן שדין זה של הרדב"ז בפלוגתא שניא ואנן ק"ל סב"ל:

א

נב) שם והקפח דהיינו שבטנו גדול וכו' כ"כ הטור וכן פי' רש"י בברכות נ"ח ע"ב בלשון אחר אבל בבכורות מ"ה ע"ב משמע דקפח היינו דאריך וקטין וכן פי' רש"י שם ובערוך כדאיתא בגליון הש"ס שם. והמ"א ס"ק ט"ו הקשה על רש"י ברכות שפי' ב' פירושים מגמ' בכורות דמשמע דקפח הוא דוקא אריך וקטין אבל הא"ר אות ט"ו כתב דגם בבכורות יתפרש כשני פירושי רש"י יעו"ש:

א

נג) שם והננס אבל על הבעל קומה שהוא גבוה מכל אדם אם גופי עב כפי קומתו ואינו אריך וקטין משמע שאין לברך עליו משנה הבריות משום שנשתנה למעליותא כדאיתא בבכורות שם מנין שהקב"ה משתבח בבעלי קומה וכו' ועיין יפ"ל אות ט' שכתב דיש לברך עליו ברוך שככה לו בעולמו יעו"ש. ונראה כיון שלא נזכר זה בש"ס יש לברך בלא שו"מ:

א

נד) שם והדרקונה דהיינו מי שהוא מלא יבלת כ"כ הטור אבל רש"י פי' פיו עקום וכן פי' ר' ירוחם וס' הזכרון ובערוך פי' מי שקומתו ארוכה יותר משאר בני אדם. וכ"כ רד"א בשם רב שרידאי א"ר אות ט"ז וצ"ל לפי' הערוך כגון ארוך ודק דאם היא ארוך ועב אין לברך משנה הבריות כמ"ש באות הקודם:

א

נה) שם שכל שערותיו דבוקות וכו' וצ"ל שנברא כן ממעי אמו דאם נעשה אח"כ מברך דיין האמת כמ"ש לקמן סעיף ט':

א

נו) שם ופתויי הראש שכל שערותיו דבוקות וכו' וי"מ רחב הראש מלמעלה דמשונה משאר בני אדם שהם סגלגל ופתויי לשון פותיא דמתרגמין רחב רד"א. וכ"כ ר"קח. א"ר אות י"ז:

א

נז) שם ואת הקוף. בגמ' ורי"ף ורא"ש איתא גם הקיפוף. ג' מיני קיפוף הם שנים בעופות האחד תנשמת. והשני ינשוף. והשלישי מין חיה. מעיו"ט בשם תו' פא"ט. פת"ע אות ך':

א

נח) [סעיף ט'] הרואה את החיגר וכו' הרד"א פי' חיגר מרגלו אחת וקיטע שנקטעו שוקיו או שיבשו והולך על ברכיו. ורש"י פי' חיגר מרגלו וקוטע מידיו ואת הסומא פי' משתי עיניו. א"ר אות ח"י. א"א אות י"ז:

א

נט) שם בנקודות דקות בבכורות דמ"ה ע"ב משמע שהם נקודות לבנות יעו"ש. מ"א ס"ק י"ז והביאו א"ר אות י"ט וכתב אבל לא משמע שם שיהא משונה מבריות בזה ועוד דרש"י בברכות פי' ליטליש כעדשים וכ"כ בכ"מ פ"י מה"ב. משמע שהם אדומים מיהו ברוקח סימן שמ"ג כתב נקודים בלובן כתיישין עכ"ד ועיין מחה"ש ס"ק י"ז שכתב דבהקנין ר"ל עדשים שיש להם נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח וע"ש אותו הלובן נקרא בהקנן יעו"ש:

א

ס) שם אם הם ממעי אמם. צ"ל דלא קאי אקיטע דבקיטע אין שייך לומר אם הוא ממעי אמו אלא קאי אשארא החיגר והסומא וכו' ב"ח וכן פי' רש"י ז"ל דקיטע בתר דאתיליד הוא. מיהו הא"א אות ט"ז כתב דיכול להיות הקיטע מברייתו:

א

סא) שם על מי שמצטער וכו' זה קאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנה הבריות לא שייך לומר במצטער דוקא. ט"ז סק"א. וכ"כ הב"ח ומ"א ס"ק ח"י:

א

סב) שם אבל על עכו"ם אינו מברך מיהו הרד"א כתב בשם הראב"ד שאפילו על עכו"ם מברך. והביאו ב"י. וכ"כ הלבוש. אלא דמרן ז"ל לא פסק הכי ולא קשיא מרואה בריות טובות דמברך אפילו על עכו"ם כמ"ש בסעיף שאח"ז כיון דנהנה בראייתן. כנה"ג בהגה"ט יפ"ל אות י"א:

א

סג) שם ואינו מברך אלא פעם ראשונה וכו' זה קאי על משנה הבריות. ט"ז סק"א מש"ז אות א':

א

סד) שם אלא פעם ראשונה וכו' פי' אפילו רואה אדם אחר שבו אלו הדברים הנז' אינו מברך. ולא דמי לסימן רי"ח סעיף ג' דפסק המחבר דמברך מל' לשלשים יום דשאני הכא דמברך על שינוי הבריאה די לו בפעם ראשונה שהשינוי גדול מאד בעיניו עו"ת אות ו':

א

סה) שם הגה. וי"א משלשים יום וכו' פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל' יום. מ"א ס"ק י"ט. אבל לאחר ל' יום אפילו רואה אותו אדם עצמו מברך וכ"ש אם רואה אחרים בדוגמתו שמברך. עו"ת שם. וזהו לדעת מור"ם ז"ל אבל לדעת מרן ז"ל אין לברך כ"א פעם ראשונה לבד ולפי מה דק"ל סב"ל היה ראוי לפסוק כדעת מרן ז"ל לברך בפעם ראשונה. אמנם כתב הח"א כלל ס"ג אות א' דאין אנו נוהגין לברך על אילנות טובות ובריות טובות וכן על כושי וננס משום דאין מברכין אלא בפעם ראשון שהשינוי גדול עליו וכיון שאנו רגילין תמיד בזה אין לנו שינוי גדול יעו"ש. ומ"מ נ"ל דיש לברך בלא שו"מ:

א

סו) [סעיף יוד'] אפילו עכו"ם וכו' והא דאמרינן במגילה כ"ח א' דאסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע הכא מיירי שרואהו. ומ"מ נראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור אבל ראייה בעלמא מותר. וכמ"ש לקמן ריש סימן רכ"ט גבי קשת וה"ה כאן לגבי עכו"ם מ"א סק"ך וא"א אות ך' ואסור לומר כמה נאה עכו"ם זה. ע"ז ך' ע"א. והביאו מ"א שם:

א

סז) שם או בהמה כגון פרה נאה וחמור נאה. ב"י בשם הירושלמי אבל על פרדה נאה אין לברך דמאיסי. הלק"ט ח"א סימן רס"ה. י"א בהגה"ט. ועוד י"ל הטעם משום דהם מורכבים מין על שאינו מינו והם נגד רצונו ית' ואיך יברך עליהם ברוך שככה לו בעולמו. ועיין לעיל אות כ"ו:

א

סח) שם אלא פעם ראשונה וכו' י"א דהכא כ"ע מודו וי"א דגם הכא לדעת הטור ומור"ם ז"ל יש לברך מל' יום לשלשים יום. עיין עו"ת אות ז' וא"ר אות כ"ג ומיהו עיין לעיל סוף אות ס"ה שכתבנו שנוהגין שלא לברך אפילו פעם ראשונה אלא רק דיש לברך בלא שו"מ יעו"ש:

א

אומר שהחיינו. ואף על פי שיש אחרים שנהנין בראייתו אינו מברך הטוב והמטיב (ב"י רשב"א) דאין זה טובה אלא שמחה (לבוש):

ב

מחיה מתים. ואז אין מברך שהחיינו (ב"ח):

ג

שלא ראה. דכיון דלא ראה אינו אוהבו כ"כ:

ד

בר מצוה. היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו לברך בשעה שהנער מתפלל או קורא בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (ל"ח). כ' בי"ח בליקוטים סי' כ"ט שמצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשו בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה ומשמע דהיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וביש"ש פ"ז דב"ק כ' דאם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפי' אינו באותו יום:

ה

מעונשו של זה. פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו ובלבוש פי' איפכא דעד עתה הבן נענש בעון האב וע"ש:

ו

שהחיינו. ואינה אלא רשות (גמרא) וכ"כ בש"ג וכ"ה בסי' רכ"ג דלא כמו שנדחק בכ"ה:

ז

עד שעת אכילה. דמי שאינו נהנה בראייתו רק באכילתו מברך באכילתו (סמ"ק):

ח

עד שנגמר. ורדב"ז כתב דכשהגיע לפול הלבן מברך עליו ומשמע ברשב"א שאם בירך קודם גמר הפרי חוזר ומברך כשיגמר הפרי עב"י:

ט

ואם לא בירך. והר"מ וסמ"ק כתבו שאינו מברך וה"ה לדידן אם לא בירך בשעת אכילה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה בעוד שלא נתעכל הפרי (רדב"ז ח"א ק"ל):

י

אם בירך. אפי' אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורות ב' מינים הן לבוש וכ"כ בתשובת מהרי"ל סי' קל"ה דאפי' ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזי' מברכין ומט"מ כ' בשם ס"ח אפי' יש להם טעם א' כגון אדומות ושחורות:

יא

אינו חוזר. כיון דחד טעמא היא ששמח כשרא' או כשאכל ענבים וידע שהיין יצא מהם והכל שמחה אחד הוא אפי' שתי ליה אחר מ' יום מ"ד אלולב דנהוגין שלא לברך ביום שני שהחיינו אף על גב דאי יומא חול לא שעת עשייה ולא שעת מצוה הוא ה"נ בכה"ג ודעתי נוטה לפטור יותר מלחיוב ומספיק' אני מונע לאכול ענבים עד שאני שות' תירוש (מהרי"ל סי' ש"ו) ורדב"ז כתב לברך וכ' של"ה דכשישתה יין טוב שיביא עצמו לידי חיוב שהחיינו ממקום אחר וכ"כ מט"מ ומ"מ משמע דוקא כששות' תירוש אבל כשהוא יין אף על פי שיודע שהוא חדש אין צריך לברך משום דאין ניכר בין חדש לישן וכמ"ש ס"ז:

יב

שאינו מתחדש. פי' דבר שאינו גדולי קרקע כגון עופות ודגים אינו מברך דאע"פ דהוא לא אכל ממנו ימים רבים אחרים אכלו ממנו: על ריח המתחדש משנה לשנה כגון רימ"ר הינד"י והורד וכיוצא בהם אני מברך זמן (רדב"ז ח"ב ע"ד) ועמ"ש סימן רי"ו דיש חולקין: שקדים הגדלים במצרים מברכין עליהם זמן (רדב"ז ח"א מ"ג), מ"כ בתשב"ץ כ' בקלף שעל גדיים וטלאים מברכין שהחיינו וצ"ע:

יג

ב' פעמים בשנה. וכ"מ בברכות דף ל"ז בתוס' האוכל מנחות מברך שהחיינו מפני שמשמורות מתחלפות ולא היה אוכל אלא ב' פעמים בשנה ע"ש:

יד

שאין לו זמן קבוע. ז"ל הרב"י בשם הר"מ ועל עשב המתחדש כגון אלחבק"ה וכיוצ' בו אין מברך שהרי פעמים שיכול להתקיים כל השנה משא"כ בקרא ובשאר פירות העץ עכ"ל, וז"ל מהרי"ו הא דאין מברכין שהחיינו על ירק חדש משום דעומד על הקרקע כל ימות השנה ואין ניכר בין חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אשתקד עכ"ל, ובמדינ' זו לא ראיתי שגדל כל השנה ואפשר דמש"ה שינה רמ"א לשונו וכת' דעומד כל השנה בקרקע כלומר שמטמינין אותו בקרקע בבורות ועומד כל ימות השנה משא"כ פירות אף על גב דיש מטמינין אותן ה"ל מיעוט' דמיעוטא ולא חיישי' להו ושל"ה כת' דאין מברכין על שום ירק וה"ה על לחם חדש דאין ניכר בין חדש לישן עכ"ל ונ"ל דמ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים: עתיד אדם ליתן דין וחשבון על שראתה עינו מיני מגדים ולא אכל ר"א חש לה והיה אוכל מכל מין חדש בשנה (ירוש' פ' י' יוחסין מט"מ):

טו

והקפח. ובבכורות פ"ז איתא קפח היינו דאריך וקטין וכן פירש"י לחד לישנא וצ"ע היאך מפרש אידך לישנא כמ"ש בש"ע והוא נגד הגמ' בבכורות ע"ש:

טז

הקטע. בידיו:

יז

דקות. בבכורות דף מ"ה משמע שהיו נקודות לבנות ע"ש:

יח

על מי שמצטער. קאי אברכת דיין האמת וכ"כ רי"ו בהדיא אבל אם הם ממעי אמן מברך משנה הבריות מידי דהוה אפיל וקוף וכ"כ הב"ח דלא כב"י:

יט

מל' יום. פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל' יום:

כ

אפי' עכו"ם. והא דאמרי' אסור להסתכל בצלם דמות אדם רשע הכא מיירי שרואהו ומ"מ נראה דדוקא להסתכל בו ביותר ולהתבונן בצלמו ודמותו אסור אבל ראיה בעלמא מותר וכמ"ש רסי' רכ"ט ע"ש ובב"י ואסור לומר כמה נאה כותי זה:

א

(א) חבירו – ואין חילוק בין איש לאשה והיינו אם רואה אשתו ואמו בתו ואחותו כיון שהוא שמח ונהנה בראייתם. כתבו הפוסקים דאם ראה חכם מחכמי ישראל מברך עליו אשר חלק וכדלעיל בסימן רכ"ד ס"ו וגם שהחיינו אם הוא שלשים יום שלא ראה אותו:

ב

(ב) לאחר שלשים יום – מראיה ראשונה. ואם קיבל ממנו כתב או שאנשים הודיעוהו משלומו יש דעות באחרונים וספק ברכות להקל:

ג

(ג) אומר שהחיינו וכו' – וכל אלו הברכות הוא בשם ומלכות ואפילו ברכת מחיה מתים [מגן גבורים ושאר הרבה אחרונים דלא כתשובת פ"מ]:

ד

(ד) מחיה המתים – ואז אין מברך שהחיינו. וטעם ברכה זו כתב בחידושי אגדות לפי שבכל שנה האדם נידון בר"ה ויוה"כ אם למות אם לחיים ואם רואהו אחר ר"ה ויוה"כ זה ואח"כ אין רואה אותו עד אחר ר"ה ויוה"כ הבא הרי עבר עליו דין אם למות אם לאו וע"כ אומר ברוך מחיה מתים שניצול מדין מיתה בר"ה ויוה"כ:

ה

(ה) ושלח לו כתבים – ר"ל אע"פ שהריצו כתבים מזה לזה ועי"ז נעשו אוהבים מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פנים אל פנים אין מעולה האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו. כתב הפמ"ג דאם נתבשר לו שילדה אשתו והוא היה במדינת הים וראהו עתה מברך שהחיינו או מחיה המתים [אם הוא לאחר י"ב חודש] דודאי יש לו שמחה בולדו אף שלא ראהו מעולם:

ו

(ו) בר מצוה – היינו כשנעשה בן י"ג ויום אחד ועכשיו נהגו שלא לברך עד שעה שהנער מתפלל בצבור בתורת ש"ץ או שהוא קורא בתורה בשבת ראשונה שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה. מצוה על האדם לעשות סעודה ביום שנעשה בנו בר מצוה כיום שנכנס לחופה והיינו ביום שנכנס לשנת י"ד וטעם הסעודה משום דעכשיו נעשה איש ישראל שנצטוה במצות התורה. ואם הנער דורש הוי סעודת מצוה אפילו אינו באותו יום:

ז

(ז) שפטרני מענשו וכו' – פי' דעד עכשיו נענש האב כשחטא הבן בשביל שלא חנכו למצות התורה ועכשיו שנעשה איש מחוייב הוא להתחזק בעצמו למצות הש"י. ודע דאע"פ ששוב אין עליו ענין חינוך מ"מ יש על האב מצות הוכחה כשרואה שאינו מתנהג כשורה וכשאינו מוחה בידו נענש עליו דלא גרע משאר ישראל וכידוע מה שאחז"ל כל מי שיש לו למחות באנשי ביתו ואינו מוחה נתפס בעון אנשי ביתו. וכל מי שיש לו למחות באנשי עירו ואינו מוחה וכו':

ח

(ח) וטוב לברך בלא וכו' – משום שלא הוזכרה ברכה זו בגמרא וכן העתיק בדה"ח אמנם דעת הגר"א בביאורו דמאחר שהוזכרה ברכה זו במדרש ומהרי"ל עשה כן הלכה למעשה יש לברך בשם ומלכות ועיין בח"א שכתב ג"כ דהמברך לא הפסיד:

ט

(ט) מברך שהחיינו – ואינה אלא רשות דאי לא מברך לא מיענש. ומ"מ ראוי ליזהר שלא לבטלה [א"ר ע"ש]:

י

(י) ביד חבירו – דעיקרה נתקן על שמחת הלב שמשמח על צמיחת פרי חדש:

יא

(יא) עד שעת אכילה – דמי שאין לבו שמח בראייתו רק באכילתו לכו"ע מברך רק אאכילתו ולכך נהגו תמיד בזה משום לא פלוג ועיין בפמ"ג שכתב דלכתחלה נכון לברך שהחיינו קודם ואח"כ יברך ברכה הראויה לה וה"ה אם טועם מעט ואח"כ מברך שהחיינו אפשר דג"ז טוב הוא ובדיעבד אם בירך שהחיינו אחר הברכה שבירך על האכילה קודם שהתחיל לטעום ג"כ אין זה הפסק ע"ש:

יב

(יב) עד שנגמר וכו' – ר"ל דאף דלענין ברכה על הפרי קי"ל בסימן ר"ב ס"ב דמברכין על הבוסר [בגפנים] בפה"ע משהגיעו לשיעור פול הלבן ובשאר כל האילנות משיוציאו פרי שהוא ראוי לאכול ע"י הדחק הכא לענין שהחיינו אין לברך עד שיהיה נגמר תשלום גידולו שיהיה טוב למאכל ואפילו בדיעבד אם בירך מקודם שנגמר ברכתו היא לבטלה. ועיין במ"א שהביא דדעת הרדב"ז הוא דכשהגיע לפול הלבן [ומסתמא ה"ה בשאר כל האילנות משיוציאו פרין] כיון שמברך עליו ברכתו הראוי לו כשאוכלו יוכל ג"כ לברך עליו שהחיינו ולענין דיעבד יש לסמוך עליו שלא לחזור ולברך:

יג

(יג) בראיה שניה – דהרי אנן נהגינן דאין מברכין עד שעת אכילה אף שראה כמה פעמים מקודם. ואם לא בירך בשעת אכילה ראשונה שוב לא יברך על אכילה שניה וכ"ש שלא יברך על אותה אכילה עצמה אף שעדיין לא נתעכל הפרי [אחרונים]:

יד

(יד) כשיאכל גינד"ש וכו' – ר"ל אע"פ שכולם נכנסים תחת סוג מין אחד מ"מ כשני מינים הם לענין ברכת זמן כי שתי שמחות הן ועיין במ"א ובשארי אחרונים שכתבו דאפילו אם אין חלוקין בשמן אם חלוקין בטעמן כגון תאנים לבנים ותאנים שחורים ב' מינים הן לזה וצריך לברך על כל אחד ברכת שהחיינו כשאין באין לפניו בבת אחת וכן ב' מיני אגסים או תפוחים או אגוזים ג"כ צריך לברך על כ"א שהחיינו. [ובביאור הגר"א מפקפק בכל זה ודחה ראיותיהן ומשמע שדעתו דכיון שבעצם הוא מין אחד ד' במה שבירך בפעם ראשונה וכן בספר מור וקציעה הביא בשם אביו החכם צבי ג"כ כעין זה ממש אמנם לבסוף מצדד שם דאף דבאמת לשארי ענינים נקראין מין אחד מ"מ לענין ברכת שהחיינו דנתקן על השמחה שבלב מסתברא דנתחדש לו על כל דבר שמחה בפני עצמו וניחא פסק השו"ע ע"ש]:

טו

(טו) אינו חוזר ומברך – ואפילו אם שתי ליה אחר מ"ם יום שנתחזק היין ויש לו טעם אחר מן מוהל הענבים מ"מ הכל שמחה אחת היא דבעת שראה אז שאכל הענבים ידע שהיין יצא מהם ועיין באחרונים שהביאו די"א דמ"מ צריך לברך שהחיינו גם על היין החדש משום דיש בו שמחה יתירה מבענבים וע"כ טוב שאם בירך שהחיינו על הענבים אזי כשישתה יין חדש יברך תחלה שהחיינו על איזה מין חדש או על מלבוש כדי לפטור גם את היין [אבל אם בירך תחלה שהחיינו על היין דעת הע"ת דלכו"ע אינו חוזר לברך שהחיינו על הענבים] וכ"ז דוקא כששותה את היין כשהוא תירוש שהוא ניכר שהוא יין חדש אבל אם אינו שותהו עד שהוא יין אפילו לא בירך שהחיינו על הענבים אינו מברך עליו שהחיינו אף שהוא יודע שהוא יין חדש משום דאינו ניכר בין חדש לישן [אחרונים]:

טז

(טז) שאינו מתחדש וכו' – ר"ל שאפילו בימות החורף אינו משתנה ממראיתו כגון אתרוג וכה"ג שדר באילנו משנה לשנה שכיון שעומד בירקותו כל השנה אין הנאה נרגשת בחידושו וכן בא למעט דבר שאין לו זמן קבוע לגידולו וכדלקמיה בהג"ה וכן דבר שאינו גידולי קרקע כגון עופות ודגים שנזדמנו לו אפילו אותן שלא טעם ממינן מעולם אפ"ה אין מברך עליהם שהחיינו דזה המין אינו חדש בעצם דאע"פ שהוא לא אכל מהם אחרים אכלו מהם. על כמהין ופטריות אין לברך שהחיינו דגם להם אין זמן קבוע גם מאויר הן גדלין ולא מקרקע [פמ"ג]. על ריח המתחדש משנה לשנה כמו ורד וכיו"ב שאר דברים שנעשו להריח יש דעות בפוסקים אי מברך עליהם זמן ונהגו שלא לברך [שע"ת בסי' רט"ז] י"א שעל גדיים וטלאים שרגילים להתחדש פעמים בשנה שמברכין עליהם שהחיינו וצ"ע [מ"א] והעולם נהגו שלא לברך ע"ז:

יז

(יז) מברכין עליו שהחיינו – בכל פעם ופעם כיון דעכ"פ בא מזמן לזמן:

יח

(יח) דעומד כל השנה בקרקע – ר"ל שיש ירק שדרכו לעמוד כל השנה בקרקע וברכת שהחיינו לא נתקן אלא בדבר הבא מזמן לזמן אכן באמת אינו מצוי זה כ"א באיזה ירקות ולא בכולן ואפשר משום דאין לחלק בין ירק לירק [פרישה] ויש לפרש עוד דכונת רמ"א במה שכתב דעומד כל השנה בקרקע היינו שמטמינין אותו בקרקע בבורות ועומד כל ימות השנה ואינו ניכר בין ירק חדש שגדל בשנה זו לישן שגדל אישתקד משא"כ פירות אע"ג דיש מטמינין אותן הו"ל מיעוטא דמיעוטא ולא חיישינן להו [מ"א] ולפ"ז פשוט דאין לברך שהחיינו על פרי אדמה שקורין (ער"ד עפי"ל) דהרי דרך העולם להטמין אותם בבורות בחורף ומתקיים זמן רב. ובשם של"ה כתבו האחרונים דאין לברך שהחיינו על שום ירק חדש וכן על לחם חדש דאין ניכר בין חדש לישן והעולם יטעו ויבואו לידי ברכה לבטלה וכתב המ"א דמ"מ מברכין על הריפות שעושין מדגן חדש שניכרין היטב שהם חדשים אכן במור וקציעה חולק ע"ז דאחרי שאין מינכר בטעמו אין יתרון להם ע"ש ויש למעט בברכות. ובקטניות כשהן חדשים וניכרין שהן חדשים כגון שהם ירוקים עדיין במקצת נראה שיוכל לברך שהחיינו וכן משמע בא"ר. על מיני לפתן שקורין מיירי"ן וריבי"ן ואוגערקע"ס מברכין עליהם שהחיינו [א"ר ודה"ח]:

יט

(יט) אחר גמרו – ר"ל שיהיה נגמר לגמרי וטוב למאכל ועיין לעיל בסקי"ב. כתבו האחרונים בשם הירושלמי דמצוה לאכול מעט מכל מין חדש בשנה והטעם כדי להראות שחביב עליו בריאתו של הקב"ה:

כ

(כ) והקפח דהיינו וכו' – ובבכורות [דף מ"ה] משמע דהוא אריך וקטין ולפי שדק הוא אינו יכול לסבול קומתו ונכפף ודומה כמי שחוליותיו שמוטות [מ"א]:

כא

(כא) שכל שערותיו וכו' – ונולד כך ממעי אמו דאי נעשה לו זה אח"כ אומר דיין האמת:

כב

(כב) הקטע – שנקטעו לו ידיו:

כג

(כג) הסומא – משתי עיניו:

כד

(כד) דקות – היינו שיש לו נקודות כעדשים אדומים קצת אלא שבין עדשה לעדשה יש לובן צח ומבהיק ועל שם אותו הלובן נקרא בהקנין [מחה"ש ועיין בא"ר ובפמ"ג אכן אם שכיח שם הרבה אנשים כזה מסתברא דאין זה גנאי ולא שינוי שיברך ע"ז דיין האמת ומשנה הבריות וכ"ש אם נעשה זה ע"י חום השמש ועתידין להסתלק נראה דלכו"ע אין לברך ע"ז]:

כה

(כה) ממעי אמם – קאי אכולהו לבד אקיטע:

כו

(כו) מברך דיין האמת – שבא לו זה ע"י עונש:

כז

(כז) דדוקא וכו' – קאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנה הבריות לא שייך במצטער דוקא מידי דהוי אפיל וקוף:

כח

(כח) אבל על עובד כוכבים – מילתא דפסיקא נקט וה"ה לכל מי שאינו מצטער עליו:

כט

(כט) ואינו מברך וכו' – זה קאי גם אברכת משנה הבריות [ט"ז] ור"ל דאפילו ראה כושי אחר [וכה"ג שארי דברים הנ"ל] אחר שלשים יום ג"כ אינו מברך והטעם דעל שינוי אין שייך לברך רק פעם ראשון שרואה הדבר והשינוי גדול בעיניו ומשמע מהט"ז דכ"ש דקאי המחבר אברכת דיין האמת אמנם בספר נהר שלום כתב דלענין דיין האמת שהוא דוקא על קרובו ואוהבו שמצטער עליו מסתברא דאם רואה זה עוד על קרובו אחר בודאי נתגדל עליו עוד הצער יותר ושייך לברך ע"ז דיין האמת:

ל

(ל) וי"א וכו' – ולמעשה יש להורות דיברך אחר ל' בלא שם ומלכות [א"ר עי"ש]:

לא

(לא) משלשים יום – פי' שלא ראה אחר כיוצא בו תוך ל' יום [מ"א]:

לב

(לב) הרואה וכו' ובריות נאות – בין זכרים בין נקבות. ועכשיו לא נהגו כלל לברך ברכה זו [ח"א ע"ש טעמו] ומ"מ נכון לברך בלא שם ומלכות:

לג

(לג) עובד כוכבים – היינו ראיה בעלמא דמותר אבל להסתכל בו ביותר ולהתבונן בדמותו אסור [מ"א] ואסור לומר כמה נאה כותי זה משום לא תחנם [גמרא]:

לד

(לד) ולא על אחרים – אפילו לאחר שלשים יום:

א

סעיף א' מחיה המתים. בלא מלכות כיון דבמקומה בתפלת י"ח היא סמוכה לחברתה וכמ"ש בגליון לעיל סי' קי"ד ס"ד ובשם רבינו יונה לענין תפלת הדרך תשו' פנים מאירות ח"א ס"ח ס"ו:

ב

מג"א ס"ק ה' ובלבוש פי' איפכא. ע' בס' אבן השהם סי' כ"ו:

ג

מג"א ס"ק ט' נתעכל הפירי. ע' תשו' שער אפרים סי' ל"ה:

ד

מג"א ס"ק י"א א"צ לברך משום דאינו ניכר ואם שתה יין חדש ואח"כ אוכל ענבים צ"ע אם מברך על ענבים אחרים שכבר שתה יין חדש ע' מג"א ס"ט:

ה

סעיף ו' בהג"ה ירק חדש דעומד כל השנה. בא"ר סי' תקפ"ג סק"ג כ' מהרי"ל היה נוהג לאכול ערד עפפיל בר"ה כי הוא מקרר והיה מברך עליו שהחיינו עיי"ש:

ו

מג"א ס"ק י"ג וכ"מ בברכות. כבר קדמו בראיי' זו בבה"ז מנחות דף ע"ה:

ז

סעיף ט' מברך דיין האמת. ובספק אם נולד כך או לא ע' יו"ד סי' פ"א וצ"ע לדינא:

ח

מג"א ס"ק כ' והא דאמרינן. מגלה כ"ח:

ט

שם כמה נאה. כדאיתא בש"ע יו"ד סי' קנ"א:

א

חבירו עבה"ט ומ"ש שאין חילוק בין זכרים לנקיבות. ועיין בר"י דפשוט דאיש מברך על אשה ואשה על איש ועיין בהלק"ט דהיינו אשתו ואמו ובתו ואחותו ע"ש. ולפי"ז גם האשה שמברכת על איש דוקא בכה"ג הוא: ומ"ש חבירו כ' בבר"י דכ"ש מי שגדול ממנו כגון אביו או רבו כיון שנהנה בראייתו ומ"ש בשם הלק"ט בקיבל ממנו כתב כו' וע"ש דמשמע שאף אם באו אנשים שהודיעו משלומו וכן בבר"י בשם מז"ה משמע דגם אם הוא יודע משלומו אף שלא כ' לו אין מברך וצ"ע:

ב

מעולם עבה"ט ור"ל דאע"פ שהיה רגיל להריץ אגרות וכתבים מזה לזה מ"מ כיון שלא נתחבר עמו פא"פ אין מעולם האהבה כ"כ עד שיהיה נהנה ושמח בראייתו:

ג

שפטרני עיין בה"ט וע' בשערי אפרים שער ד' מדינים אלו:

א

ויש מי שאומר דוקא על מי שמצטער עליו. כ"פ הטור בשם הראב"ד ונראה דקאי על ברכת דיין האמת דאינו שייך אלא למי שמצטער ומצדיק הדין אבל ברכת משנ' הבריות ל"ש לומר במצטער דוקא ובזה מתורץ מה שהקשה הב"י הא בפיל וקוף לא שייך מצטער ומ"ש כאן הש"ע ואינו מברך אלא פעם ראשונה זה ודאי קאי גם על משנה הבריות:

א

במג"א ס"ק ז' והטעם דמי שאינו כו' ר"ל וכיון שא"א להבחין כ"כ בהנאת ראיה קבעו הברכה של שעת אכילה ויותר נראה שצריך לציין על תיבת אפילו רואהו שבש"ע וגם צ"ל דמי שאינו נהנה כו':