שולחן ערוך, אורח חיים רט״ו: עניית אמן אחר הברכות. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

עניית אמן אחר הברכות. ובו ד סעיפים:
אין עונה אמן אחר ברכותיו אלא אחר ב' ברכות או יותר שהם סוף ברכות ונהגו לענות אמן אחר יהללוך ואחר ישתבח: הגה ויש אומרים שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלים בברכת המזון וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות (תוס' ומרדכי ר"פ שלשה שאכלו) (מהרי"ק שורש ע"ב) ובמקומות שנהגו לענות אמן אחר יהללוך וישתבח יענה ג"כ אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד:

ב

השומע א' מישראל מברך אחת מכל הברכות אע"פ שלא שמע כולה מתחלתה ועד סופה אע"פ שאינו חייב באותה ברכה חייב לענות אחריו אמן אבל אם היה המברך אפיקורס או כותי או תינוק או היה גדול ושינה מטבע הברכות אין עונין אחריו אמן: הגה ועונין אמן אחר עכו"ם אם שמע כל הברכה מפיו (הר"י פ' אלו דברים):

ג

והא דאין עונין אמן אחר תינוק דוקא בשעה שלומד הברכות לפני רבו שמותר ללמד לתינוקות הברכות כתקנן ואע"פ שהם מברכין לבטלה בשעת הלימוד אבל בשעה שהם מברכין לפטור את עצמן כיון דבני חנוך הם עונים אחריהם אמן וכן בשעה שאומרים ההפטרה בבית הכנסת:

ד

כל המברך ברכה שאינה צריכה הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אחריו אמן:

א

יענה ג"כ אחר כו' וכן בשבת אחר פורס סוכת שלום כו' במקום שיש מנהג לענות אחר ברכת עצמו (ב"י) ובברכת התורה שחרית שיש בה שני ברכות צריך עיון אם יש לענות אמן אחר ברכת עצמו (מהרש"ל) וספק ברכות להקל:

ב

אבל כשהם כו'. מ"מ גדול שחייב באותה הברכה לא נפטר בשמיעתו מן הקטן ואף כשמתכוין לצאת ועונה אמן אפ"ה אינו יוצא י"ח שהרי הקטן אינו חייב באותה הברכה אלא כדי להתחנך (לחם רב):

א

ירושלים. שהיא סוף ברכות שהם מדאורייתא שהטוב והמטיב דרבנן:

ב

אמן. במדרש איתא כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בבה"מ. מ"א:

ג

אחר עכו"ם. אבל חיובא ליכא ט"ז ע"ש ועיין מ"א ואף שהעכו"ם כוונתן לע"א מ"מ חושב וכו' כמ"ש ס"ס קנ"ו:

ד

בשעה שלומד. אבל גדול בשעה שלומד אומר בלא שם. מ"א:

ה

עונים אחריהם. ומ"מ אינו יכול להוציא הגדול:

ו

לשוא. ואסור לגרום ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה אחת. ומה"ט אסור לשוח בין שחיטה לשחיטה. ובשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יוכל להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה להשלים ק' ברכות של"ה. ומהר"ם גלאנט"י סי' ל"ח כתב דבשבת יוכל לצוות לבני ביתו שלא להניח לפניו כל הפירות בבת אחת. וכנה"ג בשם ספר הזכרונות אוסר להרבות בברכות אפי' אם מצוה שלא יביאם לפניו ע"ש ועיין מ"א:

א

ברכות מ"ה לפירוש הרי"ף והרמב"ם והר' יונה והרא"ש והרשב"א

ב

שם נ"א

ג

שם נ"ג

ד

רמב"ם פ"א מה"ב

ה

שם בגמרא

ו

רמב"ם שם

ז

טור בשם פירוש הראב"ד

ח

רש"י שם

ט

רמב"ם שם:

א

ס"א אין כו' ונהגו כו' וי"א כו'. עמ"ש בסי' נ"א ס"ג:

ב

ובמקומות כו'. דשם הוא סיום הברכות כמ"ש במתני' בשחר מברך כו' וכמו בונה ירושלים:

א

ס"ב חייב כו'. רמב"ם דמפ' מ"ש אחר הכל עונין אמן חיובא קא' וכמ"ש כי שם ה' כו' וכמ"ש בספרי שם ומנין שעונין אמן אחר המברך שכ' הבו כו' וע' גמ' דיומא ל"ז א' ותענית ט"ז ב':

ב

אבל כו'. רמב"ם ובשלא שמע כל הברכה וכמ"ש במתני' שם בכותי וה"ה לאפיקורוס דחד טעמא להם אבל בתינוק וגדול כו' אפי' שמע כל הברכה ותינוק שם נ"ג ב' וכמ"ש בס"ג וה"ה למשנה ממטבע כו' וכמ"ש הרמב"ם דהטעם דאין עונין אמן אחר תינוקות משום דהברכה לבטלה ואע"ג דמותר כ"ש במשנה דקי"ל דלא יצא והוי לבטלה וכר"י מ' ב' דהלכה כר"י אבל הרא"ש שם כ' בשם ירושלמי דהלכה כר"מ וע' סי' קס"ז ס"י ואפשר כמש"ש ע"כ ל"ק ר"מ התם כו' וערמב"ם שם הלכה ט"ו:

ג

ועונין כו'. צ"ע דבתוספתא וירושלמי אמרו באינו יהודי אע"ג שלא שמע כל הברכה והביאו הרא"ש שם וז"ל הירוש' ספ"ח דברכות תניא א"י שבירך את ה' עונין אחריו אמן ואף שהירושלמי יש לפרש כדברי תר"י דבשמע כל הברכה איירי וקמ"ל דאף אחר א"י עונין אמן אבל בתוספתא לא מ' כן דקא' שם ס"ו א"י המברך השם עונין אחריו אמן כותי המברך השם אין עונין אחריו אמן עד שישמע את הברכה כולה ודברי ב"י צ"ע יותר שכ' דלהרמב"ם בא"י אין עונין אחריו לעולם וכותי עכשיו כא"י כמ"ש בפ"ק דחולין ולכן סתם הרמב"ם וכ' דאין עונין אחריהן ואף שדחק ואמר כיון דבגמ' לא הוזכר ע"כ פליגי אתוספתא וירושלמי ודבריו תמוהין מאוד וכן מלשון הרב משמע דבכותי אפי' שמע כולה לא וכ"ז תמוה ונ"ל דע"כ ט"ס ברמב"ם והדין ברור דבכותי ששמע כולה וא"י אפי' מקצתה עונין אבל לגי' שלנו ברמב"ם א"א ליישבה כלל דודאי מ' אפי' שמע כולה מדסתם ועוד מדכייל בהדי תינוק וגדול כו':

א

ס"ג שמותר כו'. רמב"ם ומגמ' הנ"ל:

ב

אבל כו'. שם בגמ' וכפי' הרא"ש בשם הראב"ד:

א

ס"ד כל כו'. ל"ג א':

ב

ואסור כו'. רמב"ם ולמד מהא דתינוקות כמ"ש בס"ב:

א

שלא שמע כולה – עיין במ"ב במה שכתבנו דבעינן שישמע הזכרת השם הוא דעת הרא"ש ותר"י ודעה השניה היא דעת רש"י ואור זרוע [ועוד פוסקים כמו שציינתי בשעה"צ] ולכאורה הלא זה ע"כ איירי בסתם אמן על ברכה שאין מחויב עתה בעצמו כדאיתא בגמרא וא"כ אפילו לא שמע סוף הברכה ג"כ צריך לענות אמן אם יודע איזה ברכה היא ואפשר דכונת רש"י הוא ג"כ דע"י ששומע סוף הברכה יודע הוא באיזה ברכה עומד המברך אבל על הרא"ש ותר"י שכתבו דצריך לשמוע ג"כ הזכרת השם מפי המברך בודאי קשה דהא מדבריהם בעצמם לעיל בפרק שלשה שאכלו בענינא דאמן יתומה מוכח דלכו"ע יכול לענות אמן בברכה שאין מחויב בה אפילו לא שמע הברכה כלל אם יודע על מה הוא עונה [וזהו בין לתירוץ קמא או לתירוץ בתרא שם ע"ש בתר"י והרא"ש] ולולא דמסתפינא הו"א דגם להרא"ש ותר"י הכי הוא דבעינן רק שידע על מה הוא עונה ואפילו לא שמע קול המברך בעצמו רק ע"י אחרים או ששמע רק סוף הברכה והא דנקטו הזכרת השם משום דרצה לסיים אבל גבי כותי אפילו שמע הזכרת השם לא מהני דשמא כונתו לשם הפסל שהעמידו להם בהר גרזים ע"ש בתר"י וכן י"ל כה"ג בדברי הרא"ש ע"ש עוד י"ל דלענין שיהא מותר לענות אמן דהיינו שלא יהיה אמן יתומה די אם יודע על מה הוא עונה ובזה אתיא ההיא דאלכסנדריא של מצרים שהניפו בסודרין אבל לענין שיהיה חייב לענות אמן אינו חייב עד שישמע הזכרת השם מפי המברך דהא חיובא דאמן נובע מדכתיב כי שם ה' אקרא ואחז"ל שאמר להם משה לישראל כשאני אזכיר שם ה' אתם הבו גודל לאלהינו באמן וע"כ בעינן דוקא שישמע העונה הזכרת השם ואז יש עליו חיובא וצ"ע בדעת הרא"ש ותר"י. ודע דמסתימת לשון הרמב"ם שהועתק בשו"ע משמע דאפי' לא שמע הזכרת השם רק סוף הברכה לבדה ג"כ יענה אמן וכ"כ הא"ר ועיין מה שנכתוב לקמיה:

ב

מתחלתה ועד סופה – משום דבגמרא מסיים דלענין כותי בעינן עד שישמע כולה [היינו קודם שגזרו עליהן] להכי נקט המחבר ג"כ בלשון זה דלענין ישראל לא בעינן זה אבל באמת אפילו לא שמע גם סוף הברכה אם יודע איזה ברכה שבירך המברך יכול לענות אמן לכו"ע וכדלעיל בסימן קכ"ד ס"ח בהג"ה ע"ש כיון דהכא איירי בשאין השומע רוצה לצאת באותה ברכה [דברוצה לצאת כבר פסק לעיל בסימן רי"ג ס"ג דבעינן דוקא עד שישמע כולה ע"ש]:

ג

חייב לענות אחריו אמן – עיין בט"ז דמוכח מיניה שהוא סובר דגם הטור מודה בעצם החיוב אלא שסובר דלענין חיובא בעינן דוקא שישמע ממנו כל הברכה ועיין במאמר מרדכי שגם הוא מצדד כן ולא כש"פ שנדחקו בדברי הטור:

ד

המברך אפיקורוס – עיין לעיל בסימן מ' בבה"ל ד"ה שכתבן אפיקורוס. ופשוט דפו"י שאינם מאמינים בדברי חז"ל הם ככותים קודם שגזרו עליהם דצריך לענות אחריהם אמן כששמעו כל הברכה מפיהם וזהו דוקא לענין עניית אמן לבד. ולענין צירוף לשארי דבר שבקדושה לא עדיף מכת הקראים ועיין לעיל בסי' נ"ה סקמ"ז במ"ב:

ה

אם שמע כל הברכה – הנה דעת כמה אחרונים שלדעת הרמב"ם אין עונין אחריו בכל גווני ומ"מ נראה דלמעשה יש לנהוג להקל אחרי דיש פוסקים שסוברין דאפילו לא שמע כל הברכה ג"כ צריך לענות כדמוכח מהירושלמי וכן פסק הגר"א לדינא וע"כ די לנו אם נחמיר שצריך שישמע כולו:

א

ואסור לענות אחריו אמן – עיין במ"ב ומ"מ נראה דאם אחד נוהג כאיזה דעה ואותה דעה לא הודחה לגמרי מן הפוסקים [כגון מי שמברך בא"י חי העולמים כדעת הירושלמי] אף שמן הדין אין מחוייב לענות עליה אמן דספק אמן לקולא מ"מ אין איסור אם עונה עליה וכמו שכתב הפמ"ג באות א' דאין בו חשש דלא תשא:

א

סעיף א' נ"ב עיין בפרי מגדים בהפתיחה וכאן באותו סי' שנסתפק אם בס"ס מותר לברך או לא ועמ"ש בחיבורי לאו"ח שנת תר"ד בהלכות סוכה סי' תרל"ח מה שיש לפשוט ספק זה ע"ש ודו"ק:

ב

שם סעיף ב' השומע אחד מישראל מברך וכו'. נ"ב הנה כן היא דעת הרמב"ם ולשון הטור סי' רט"ו הוא כך וזה"ל ונראה לי דעונין דקאמר לאו חיובא היא אלא רשות וכו' אבל הרמב"ם כת' כל השומע חייב לענות אמן וכו'. ותמוה לי היאך עלה על דעת הטור לומר דהוי רשות והרי ש"ס מפורש בפ"ד דשבועות דף ל"ו אמר ריב"ה אמן בו שבועה וכו' בו האמנת דברים דכתי' ויאמר ירמי' אל חנניא אמן כן יעשה ד' וכו' ופירש"י אמן בו אמונת דברים וראוי לענות אמן על תפלה ותחנה שהוא לשון יאמן הדברים שיהא רצון שיהיה האמת כן עכ"ל. א"כ מוכח דהוה חיוב לענות אמן. ואפשר דהטור מפרש דלא כפירש"י רק י"ל דקמ"ל דמותר לענות ואינו אמן יתומה ואפשר להיות ראיה דהכוונה כן ממה דקשה לו למה לו להביא ראיה מירמי' ולא הביא ראיה מקרא דדוד הקודם לירמי' מ"ש בקפיטיל ע"ב וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן וכן בקפיטיל פ"ט ברוך ד' לעולם אמן ואמן וכן בקפיטיל ק"ו ברוך ד' אלהי ישראל מן העולם ועד העולם ואמר כל העם אמן. א"כ מכל זה מוכח דאמן הוה אמנת דברים ולמ"ל קרא דירמי'. אך לפי הנ"ל שבא להוכיח דאינו אמן יתומה אתי שפיר דקמ"ל דאף באמירת דברי חנניא דהוי נביא שקר נמי לא הוי אמן יתומה אם מברך את ישראל ואתי שפיר אך על הטור קשה היאך אפשר לו' דהוי רשות דהרי הכתוב אומר ואמר כל העם אמן משמע דהוה חיוב לענות אמן ואין לו' בזה דקמ"ל דרשאין לו' בזה אמן הא כבר נשמע מקפיטיל ע"ב ופ"ט דמותר לענות אמן ובע"כ דקמ"ל דהוי חיוב לענות אמן ומוכח כהרמב"ם וצ"ע רב ועיין בט"ז סק"ד מ"ש בביאור דברי הטור ומ"ש עונין וכו' ועמ"ש בחיבורי על ש"ע או"ח משנת תר"ט בתשובה לק"ק פמארין קנה מקומה בהלכות תפלה סי' קכ"ד ע"ש ודו"ק:

ג

(שם) סעיף ד' כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן. נ"ב הן הגיע לידי ספר חיי אדם לפי שעה וראיתי שם בנשמת אדם שהעיר למה יהיה ברכה לבטלה מן התורה אם אינו דרך שחוק והיתול הרי אם יאמר אלף פעמים אתה הוא ד' מלך העולם בורא פה"א ועוד ביוצא בזה לא יהיה אסור וכשאומר ברוך אתה וכו' יהי' עכת"ד ובזה מלאו לבו לחלוק על כל הפוסקים ולהתיר בספק ברכה ואני אומר ישתקע הדבר ולא יהיה נאמר דודאי דברי הפוסקים נכונים דודאי גודל מעלת הברכה יתר על שאר שירות ותשבחות זה גורם הפסדה ואיסורה אם הוי בחנם דהנה ענין ברכה הוי תשלומין על הטובה שקבלנו ממנו יתברך הן קבלת טובת עוה"ז ככל ברכת הנהנין הן טובת הנפש במצוה שנתן לנו הכל הוי הברכה גמול מן גמול וכמו שאמרו חז"ל להדיא בפ"ו דברכות דכל הנהנה מהעוה"ז בלי ברכה כאלו גוזל להקב"ה וכנ"י וכן אמרו דהוי כמעל בקדשי שמים מכל זה מוכח דהברכה הוי תשלומין לו יתברך עבור הטובה וממילא כיון דאם יאמר אתה ד' מלך עולם בראת וכו' לא יצא בזה ידי שילום תשלומין רק אם אמר ברוך אתה הוא תשלומין ומוכח דברכה יש בה מעלה הרבה על דרך שיר ושבח וא"כ מהאי טעמא גופא אסור אם הוי לבטלה ע"ד משל באם אדם יאמר לאיש נכבד הריני מחזיק לך טובה על הטובה שעשית לי אם הנכבד יודע שלא עשה לו טובה יכעוס עליו כי יאמר צחקת בי והרי לא עשיתי לך טובה ולמה תחזיק לי טובה חנם ודובר שקרים לא יכון לנגד עיני א"כ מכ"ש בו יתברך הרי אמרו חז"ל דלכך לא אמרו הגבור והנורא דמתוך שיודע שהוא יתברך אמיתי לא כזבו בו רק דאח"כ החזירו עטרה ליושנה שאמרו שאינו כזב דהן הן גבורותיו אבל לולא זה לא היו אומרים לו כיון דהוא אמיתי כן ה"נ דרך ברכה דהוי תשלומין לו יתברך זה אינו שייך רק בשעה שנהנה מטובתו יתברך מאותו דבר הן הנאת הנפש הן הנאת הגוף אז שייך לו יתברך תשלומין. אך אם בשעה זו לא נהנה מדבר זה א"כ הוי התשלומין דבר שקר ודובר שקרים לא יכון לנגד עיניו יתברך לכך אסור לברך ברכה לבטלה אבל אם אינו בלשון ברוך אתה רק בלשון אתה הוא כיון שדרך ברכה אינו יוצא בו מוכח דאינו תשלומין רק שבח ושירה לכך מהאי טעמא אף אם אינו נהנה בשעה זו אינו שקר לכך מותר לאמרו ולכך מהאי טעמא גם מספק אין לברך דספק שקר נמי אסור ונתקיימו דברי הפוסקים הראשונים בעזה"י וזה ברור ואמת לפענ"ד: ובנידון מ"ש בספר חיי אדם הנ"ל אם מברכין בספק ספיקא עיין בחיבורי על ש"ע או"ח משנת תר"ז בדף ס"ד ובדף ק"ה מ"ש בתשו' לק"ק שוואביק בזה בעזה"י ודו"ק: והנה אם יש בברכה לבטלה לאו דאורייתא עיין בחיבורי על ש"ע יו"ד מהדורא ה' סי' י"ד שם כתבתי דרך אגב השייך לכאן ע"ש בתשובה לק"ק ריטין. והנה המג"א כאן הביא הפלוגתא דלהתוס' הוי ברכה לבטלה רק דרבנן ולהרמב"ם הוי מן התורה. ונראה לי כעת בעזה"י ראיה ברורה דהוי רק דרבנן ממ"ש פרק ע"פ דף קט"ו אפי' למ"ד מצות אין מבטלות זא"ז ה"מ דאורייתא ודאורייתא אבל דאורייתא ודרבנן מבטלין וקשה למה יחשב מרור דרבנן ניהו דגוף חיובו הוי רק דרבנן מכל מקום אם מברך על אכילת מרור א"כ בשלמא אם אכל לא הוי ברכה לבטלה דגם דרבנן שייך וציונו כמ"ש בפ"ב דשבת מלא תסור אבל אם לא יאכל מרור כלל א"כ בירך ברכה לבטלה ועשה איסור תורה וא"כ אם בירך עליו כבר נעשה דאורייתא ולמה יבטל המצה ובע"כ מוכח דברכה לבטלה רק דרבנן ואף אם לא יאכל הוי ברכה לבטלה ולכך הוי מרור רק דרבנן ודוחק לו' דיש חילוק בין חד דאורייתא לב' דאורייתא דמצה הוי ברכה ג"כ והוי ב' דאורייתא דז"א דניהו דלענין דרבנן שייך לחלק כן בין חד דרבנן לתרי אבל בדאורייתא אין לחלק אך נראה דיש לדחות כן די"ל דודאי אם אוכל מצה ומרור ביחד אינו מברך תחלה על אכילת מצה ואח"כ על מרור בפ"ע דהוי הפסק בין ברכת מצה לאכילתו כיון דמרור אינו רק דרבנן א"כ לא נחשב צורך אכילה א"כ הוי הפסק ובע"כ יברך ברכה אחת על מצות ומרורים או על מצה ומרור וא"כ בזה כיון דעכ"פ מצה אכל לא נחשב ברכה לבטלה אף דזכר מרור ג"כ ובזה לכ"ע לא הוי ברכה לבטלה ונ"מ לשיטת רש"י דס"ל בתפילין דלא סח מברך אחת והיינו על מצות א"כ אם בירך על מצות ולא היה לו רק תפלה אחת מ"מ לא הוי ברכה לבטלה כיון דעכ"פ באחד יצא ודו"ק היטב: והנה בהא דאיתא בש"ע כל המברך ברכה שא"צ הרי זה נושא שם שמים לשוא והרי הוא כנשבע לשוא ואסור לענות אמן עיין במג"א ד"ה אמרינן ביומא מפורש שם דאף הגורם ברכה שא"צ עובר בלא תשא. והנה מזה יש להוכיח כדעת התוס' במס' ר"ה דף ל"ג דכל דרך ברכה אינו עובר בלא תשא רק מדרבנן והוא ממ"ש במס' סוטה דף מ"ג ע"ב וז"ל שם מה איכא בין ר' יוסי לר"י הגלילי איכא בינייהו עבירה דרבנן כמאן אזלא הא דתניא שח בין תפלה לתפלה עבירה היא בידו וחוזר עליו מעורכי המלחמה כמאן כר"י הגלילי ופירש"י בד"ה עבירה היא בידו אם לא חזר ובירך דהכי אמרינן במנחות סח מברך שתים לא סח מברך אחת וקשה מנ"ל להש"ס דכונה עבירה היא בידו בלא חזר ובירך ומוכרחים לו' דלא הוי כר"י הגלילי כיון דהוי רק עבירה דרבנן אדרבא אם דהכוונה עבירה היא בידו בחזר ובירך הוי עבירה מדאורייתא כיון דגרם לברך ברכה שא"צ ועבר על לא תשא דמן התורה אם נימא דדרך ברכה נמי הוי בלא תשא ובע"כ מה שחייבו חכמים לברך היינו משום דמחוייב לברך מדרבנן שאסמכוהו על לאו דלא תסור אין בכלל לא תשא לשוא אבל בזה כיון דאם לא סח לא היה מחויב לברך אף מדרבנן רק ע"י מעשיו שסח הביא את עצמו לכלל חיוב ברכה א"כ גרם ברכה שא"צ כדמוכח ביומא שהביא המג"א שאף זה בכלל ברכה שא"צ א"כ ממילא עובר על לא תשא מן התורה א"כ השתא מצי אתיא אפילו כר"י הגלילי ומי דחקו דאיירי בלא בירך ברכה שנית ואתיא דלא כר"י הגלילי ובע"כ מוכח כדעת התוס' דכל דרך ברכה אינו עובר בלא תשא ומשום הכי אף בברכה שא"צ וא"כ ממ"נ בין בירך ובין לא בירך הכל הוי כעברה דרבנן ובע"כ אתיא דלא כר"י הגלילי וזה ראיה ברורה לדעת התוס' ודו"ק:

א

[א] [לבוש] גדול העונה וכו'. ומלבושי יום טוב חולק בזה דמדחזינן דרב אמר לחייא בריה חטוף ובריך וכן רב הונא אלמא דהלכה דמברך עדיף, עד כאן. ולעיל סימן קצ"ז סעיף ב' היה לו לכתוב כן ועיין בסוף נזיר ובשל"ה דף רנ"ה:

ב

[ב] [לבוש] ושמע שהזכיר וכו'. כן כתבו הרא"ש וטור ורבינו יונה ורבינו ירוחם דף ק"ג. ותמיהני על הברטנורא סוף פרק אלו דברים שכתב אף על פי שלא שמע הזכרות השם אלא סוף הברכה, עד כאן. מיהו בפירוש רש"י ורמב"ם משמע לכאורה כוותיה וכל האחרונים לא הרגישו בזה:

ג

[ג] אבל אם היה וכו'. הבית יוסף וכסף משנה וט"ז ומגן אברהם לא עיינו בפירוש המשנה להרמב"ם דמבואר שם דדוקא אחר ישראל חבירו עונה, ואין חילוק בין שמע כל הברכה או לא:

ד

[ד] שמותר ללמוד וכו'. אבל גדול בשעה שלומד הברכות בש"ס אומר בלא הזכרת השם מגן אברהם:

ה

[ה] כנשבע לשוא. מכל מקום אינו אלא מדרבנן כיון שמברך תוס' ראש השנה דף ל"ג, וכן משמע קצת בברכות דף ל"ג הבדיל בזו ולא הבדיל בזו ינוחו ברכות על ראשו, ואי איתא דאורייתא הוא מה שייך ברכה וכן מצאתי בספר החינוך פרשת עקב, וכן יש לפרש דברי הרמב"ם, ודלא כמגן אברהם, עיין ביו"ד סימן של"ד סעיף ז'. וכתב בשל"ה בשם הרמב"ן המזכירו לבטלה אף כי לא נידוהו שום אדם הוא יחלוץ מנעליו וישב על הקרקע כנידוי ויבקש משלושה שיתירו לו ואז בהכנעתו ונסלח לו, ואם לאו עליו איתמר אם לו תשמור וכו' ליראה וכו' והפלא ה' את מכתך ומצוה זו תמידי וכו', עד כאן. עוד כתב ואם הוא שוגג שלא היה יודע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור, ועיין לעיל סימן קנ"ו. כתב ספר חסידים סימן תתרצ"ט אם תשמע אדם שמזכיר את השם אל תכניס תוך דבריו עשה לי כך וכך שהרי ישתוק לשמוע דבריך נמצא שאתה גורם לו שמוציא שם שמים לבטלה כשאמר הקב"ה, אבל אם הזכיר את השם כדי לקלל אז תפסיק דבריו כי יחטא שמקלל עד כאן:

א

כנשבע כו' כ' בספר אליה רבה. מ"מ אינו אלא מדרבנן כיון שמברך תו' ר"ה דף ל"ג וכן הוא בס' החינוך פ' עקב וכן יש לפרש הרמב"ם דלא כמ"א וכ' בשל"ה בשם הרמב"ן המזכירו לבטל' אף כי לא נדוהו בני אדם הוא יחלוץ מנעליו וישב על הקרקע כנידוי ויבקש מג' שיתירו לו ואם לאו עליו איתמר ח"ו אם לא תשמור כו':

א

א) [סעיף א'] אלא אחר שתי ברכות וכו' לפ"ז יש לענות אמן אחר ברכותיו על הפטרה. וכן נוהגין קצת. ברכ"י אות א' וכ"כ בספרו לד"א סימן ך' אות י"ט. ש"ץ דפ"ח ע"א. אמנם הזכ"ל אות א' כתב דאין מנהג זה בינינו. וכן עתה בזמנינו לא ראינו מי שנוהג כן:

א

ב) שם אלא אחר שתי ברכות וכו' כתב מהרש"ל לפ"ז צ"ע בברכת התורה שחרית שיש בה ב' ברכות אם לענות אמן אחר ברכת עצמו עכ"ל והביאו הב"ח וכתב דלא נהנו לענות אמן אחר ברכת התורה. והטעם הוא דלא אמר הרמב"ם אלא בב' ברכות וג' דדומין לבונה ירושלם שכל ברכה ניתקנה על דבר בפ"ע כגון בהמ"ז אחד ברכת הזן ב' ברכת הארץ ג' בונה ירושלם אבל ב' ברכות התורה חשובה כאחת לפי ששניהם על התורה עכ"ד:

א

ג) שם ונהגו לענות אמן אחר יהללוך וכו' לפי שאסור להפסיק באמצע הלל ובפסוקי דזמרה. והו"ל כאילו ברכה ראשונה ואחרונה סמוכות זו לזה. משא"כ בברכת הפירות. ובברכת התורה נמי תקנת הקדמונים היתה שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה ולא הו"ל סמוכות. מ"א סק"א:

א

ד) שם ונהגו לענות אמן אחר יהללוך וכו' וכן נוהגין לענות אמן אחר סיום י"ח. אבל אחר גאל ישראל של שחרית לא נהגו לענות משום דע"פ הזוהר הוי הפסק ב"י. ועיין לעיל סי' ס"ו סעיף ז' וכן אחר סיום ברכתו בנ"ר אין לענות אמן ב"י:

א

ה) שם ואחר ישתבח. וכן כתב בשער הכוונות דף נ"א ע"ב והב"ד לעיל סימן נ"א אות ו':

א

ו) שם הגה וי"א שאין עונין אמן רק אחר ברכת בונה ירושלם וכו' להפסיק בין ברכות דאורייתא לברכות דרבנן. ב"י ט"ז סק"א. מ"א סק"ב. ועיין לעיל סימן קפ"ח סעיף א"ב ובדברינו לשם בס"ד:

א

ז) שם רק אחר ברכת בונה ירושלם וכו' מיהו אם סיים ברכת ישתבח או יהללוך או שומר ישראל לעד בשוה עם הש"ץ עונין אמן גם לפי סברה זו. ח"א כלל ו' אות ב' קיצור שלחן ערוך סימן ו' אות י"א:

א

ח) שם בהגה. יענה ג"כ אחר ברכת שומר וכו' וכן אחר הפורס סוכת שלום של ערבית בשבת. ב"י. עט"ז אות א' ועיין לקמן סימן רל"ו סעיף ד':

א

ט) [סעיף ב'] חייב לענות אחריו אמן. זהו לשון הרמב"ם ולאפוקי ממ"ש הטור תחלה קודם שהביא לשון הרמב"ם דאין חיוב לענות יעו"ש. וכן כתב הט"ז סק"ב ועיין א"א אות ו' שכתב דעניית אמן אחר הברכות י"א דאורייתא יעו"ש ועיין בזו"ח מדרש רות דצ"ז ע"א שכתב מדור השלישי שם נידונין מי שאינו עונה אמן אחר המברך יעו"ש. ועיין עוד מדיני אמן לעיל סי' קכ"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

י) שם חייב לענות אחריו אמן מי שעוסק בפסוקים ומגיע לדבר רע בשעת שמיעת הברכה פטור מלענות אמן דהוי כמקלל כמ"ש ספ"ד דשבועות. ס' מאורי אור בחלק באר שבע די"ג ע"א. א"ח אות ג'. ומ"מ אם אפשר יש להקדים או לאחר כדי שלא לבטל עניית אמן

א

יא) איתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בבהמ"ז. מ"א בזה הסימן סק"ג ולעיל סימן קפ"ט סק"א חס"ל אות ד'. וכ"כ לעיל סימן קפ"ז אות ד'. ואם בירך גוי את ישראל בשם אין עונין אחריו אמן דמסתמא לבו לע"ז אבל אם ברכו בלא שם יענה אחריו אמן ולא יפסיק בעניית אמן בין ברכה לאכילה או לקיום המצוה עד שחיך יטעם ועד שיעשה המצוה חס"ל שם:

א

יב) שם או כותי. ואע"ג דבגמרא אמרינן שבכותי נמי עונין אם שמע כל הברכה היינו קודם הגזרה אבל אח"ז גזרו עליהן להיות כעו"ג גמורין. ב"י. מ"א סק"ג:

א

יג) שם או גדול ושינה ממטבע הברכה וכו' ולפ"ז ה"ה אם גמגם בלשונו ודילג שם או מלכות דאין לענות אחריו אמן כיון דאינה ברכה כמ"ש בסי' הקודם:

א

יד) שם הגה. ועונין אמן אחר עכו"ם וכו' מיהו בכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אין עונין אפילו שמע כל הברכה ודלא כירושלמי. וכ"כ הב"ח. מ"א סק"ג. וכ"כ המט"י מדהשמיט הש"ע דין העכו"ם מוכח דדינו ככותי. ומור"ם ז"ל בהגה ודאי חולק והו"ל לכתוב וי"א אלא דכן דרכו בכמה מקומות לכתוב כמה דינים בסתם אעפ"י שהש"ע חולק עליו ודלא כלבוש שהשווה אותם יעו"ש. וכ"כ הא"א שם דלדעת הש"ע כותי ועכו"ם אפילו שמע מהם כל הברכה אין עונים אחריהם אמן יעו"ש ואף לדעת הסוברים עונים אחר עכו"ם אינו אלא רשות ט"ז סק"ג מש"ז אות ב':

א

טו) ואם שומע הברכה כתיקון ז"ל מפי ישמעאל אעפ"י שאומרה בלשון ערבי עונה אחריו שכוונתו לשי"ת ולא לע"ז כלל. מהריק"ש ז"ל. י"א בהגה"ט:

א

טז) [סעיף ג'] שמותר ללמד לתינוקות וכו' אבל גדול בשעה שלומד הברכות בש"ס אומר בלא הזכרת השם מ"א סק"ה. א"ר אות ד' מיהו בשאילת יעבץ סימן פ"א כתב דאם יש הזכרה באמצע מטבע הברכה הכתובה בש"ס יכול לאומרה והביאו הברכ"י אות ד' וכתב דאין דבריו מוכרחים ומנהג רבנן קשישאי בארץ הצבי שלא להזכיר השם בקריאתו עכ"ל. וכ"כ במחב"ר אות א' שמצא למהר"ם בתשב"ץ סימן תכ"ב דאינו קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כ"א השם יעו"ש. והביאי שע"ת אות ד' חס"ל אות ז':

א

טוב) כשקורא בש"ס ובשאר דברי רז"ל ובכלל דבריהם כתובים הבאים קורא כדרכו במקרא האזכרות כקריאתן. הרב שאילת יעבץ בתשו' הנז' משם הגאון מר אביו זלה"ה. ברכ"י אות ה' שע"ת שם. וכ"כ א"א אות ה' דכשלומד פסוקים בתלמוד ודורשן רשאי לאומרם כמו שהם כתובים עם הזכרת השם עכ"ד. וכן כתב החס"ל שם:

א

חי) שם שמותר ללמד לתינוקות וכו' משמע שגם המלמד יכול להוציא השם מפיו בשעה שמלמד הברכות וכ"מ מדברי הלבוש ומ"מ אם אפשר יש ליזהר:

א

יט) שם כיון דבני חנוך הם וכו' משמע הא אם עדיין לא הגיע לחינוך אעפ"י שמברכין לפטור עצמם אין עונים אחריהם אמן:

א

ך) שם עונים אחריהם אמן. אבל מ"מ אין יוצאין בו. ידי חובת אותה ברכה כיון שהתינוק אינו חייב באותה ברכה אלא כדי להתחנך. לבוש. וכ"כ העט"ז בשם לחם רב. ועיין לעיל סימן קפ"ו סעיף ב' ובדברינו לשם אות ח' ודוק:

א

כא) שם וכן בשעה שאומרים ההפטרה וכו' דקטן יוכל להפטיר כמ"ש לקמן סי' רפ"ד סעי' ד' יעו"ש:

א

כב) [סעיף ד'] הרי זה נושא שם שמים לשוא וכו' ועובר משום לא תשא. ברכות ל"ג ע"א. ואם הוא מדאורייתא או מדרבנן כתב המ"א סק"ו דלדעת התו' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקדישין אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא ולדעת הרמב"ם מדאורייתא יעו"ש. אבל הא"ר אות ה' כתב שהוא מדרבנן וכתב דכן יש לפרש דעת הרמב"ם ודלא כמ"א יעו"ש וכן העלה בשו"ת זר"א סימן א' דברכה שא"צ אין איסורה אלא מדרבנן יעו"ש והביאו המחב"ר אות ב' וכ"כ הפר"ח ססי' ס"ז. עולת שמואל סי' ך' נ"א כלל ה' אות א' ר"ז אות ג':

א

כג) ומוכח מדברי הריב"ש סימן ת"ח דלאו דוקא כמזכיר שם בן ד' דה"ה נמי אלהינו אסור לאומרו יעו"ש. משנה למלך ה' ברכות פ"א דין ט"ו וע"כ המסייעים למברך בניגון ובפרט בסדר הברכות כגון בברכת תחנים וכדומה יש ליזהר שלא יסייעו בתיבת אלהינו. מזבח אדמה ד"א חס"ל אות ח':

א

כד) ומעשה בחסיד אחד שהיה יושב בבית החופה ושמע אחד מן המשוררים במחולות שהיה מזכיר את השם בשירו ואז היה אותו חסיד מנדהו על כל פעם ופעם. ס"ח סימן ד'. והביאו היפ"ל אות ה' וכתב דאם משורר פסוקים יכול לשורר כדרכו המקרא והאזכרות כקריאתן. וכ"כ בס' חיים שאל ח"ב סימן ל"ח אות ע' בשם ס' מעשה ה' להגאון מהר"א אשכנזי דמותר לנגן בתיבת ה' וע"ז נאמר רננו צדיקים בה' יעו"ש. והביאו היפ"ל שם. ונראם דה"ד אם מיציא ה' באימה וביראה אבל בדרך שחוק ודאי אסור ואפילו אם מוציאו אגב המקרא ולא תעשה כזאת בישראל:

א

כה) וכתב בשל"ה בשם הרמב"ן המזכירו לבטלה אף כי לא נידוהו שום אדם הוא יחלוץ מנעליו וישב על הקרקע בנידוי ויבקש מג' שיתירו לו ואז בהכנעתו ונסלח לו. ואם לאו עליו איתמר אם לא תשמר וכו' ליראה את ה' וכו' והפלא ה' וכו' וכתב עוד ואם הוא שוגג שלא ידע שזה אסור מזהירו ומתרה בו שלא יחזור ע"כ. והביאו א"ר אות ה'. ועיין בנ"י נדרים ט' ע"ב שכתב דהא דשומע לחבירו שמזכיר ש"ש לבטלה מחוייב לנדותו היינו בלה"ק דוקא אבל בלשון לע"ז גוערין בו ואין מנדין אותו יעו"ש. ועוד עיין תוס' קדושין כ"ח ע"א ד"ה הקורא ודוק:

א

כו) וכתב בס"ח סימן תתרצ"ד אם אדם שמזכיר ה' כגון שר"ל ה' עשה לי כך וכך וכיוצא בו אל תכנס בתוך דבריו כשהזכיר ה' שהרי ישתוק לשמוע דבריך ונמצא שאתה גורם שמוציא שם שמים לבטלה כשאמר הקב"ה אבל אם הזכיר את ה' כדי לקלל אז תפסיק דבריו כי יחטא כשמקלל עכ"ל. והביאו א"ר שם:

א

כז) שם נושא שם שמים לשוא וכו' ואפילו אם אומר ברכה שא"צ בלשון לע"ז עובר בל"ת שו"ת רבי עקיבא איגר סימן כ"ה. וכן בלשון תרגום או בלשון חול איכא איסור משום הזכרת ה' לבטלה. פ"ת ביו"ד סימן שכ"ח אות א':

א

כח) שם שם שמים לשוא וכו' ואסור לגרום ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה אחת. מ"א סק"ו. ר"ז אות ד':

א

כט) וכתב ב"ש דף נ"ח בשם הרבה פו' דבכל הברכות אמרינן כן דלא כהרמ"ע בתשו' סימן כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרינן כן דלא נתקנה אלא מפני כבוד צבור דליתא. מ"א שם:

א

ל) וכתב בשל"ה דבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים ק' ברכות. מיהו המ"א שם השיג עליו וכתב דגם בשבת אסור לגרום ברכה שא"צ יעו"ש. וכ"כ הר"ז אות ד' חס"ל או' ו' ומהר"ם גלאנטי בתשו' סימן ל"ח כתב דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת א' אבל בכנה"ג סימן מ"ו בהגב"י כתב ס' הזכרונות דאפי' מצוה שלא יביאם לפניו בבת א' אסור להרבות בברכות יעו"ש והביאו מ"א שם. וכן הסכים הברכ"י סימן מ"ו אות ו' לדברי ס' הזכרונות יעוש"ב. חס"ל שם:

א

לא) שם שם שמים לשוא וכו' מי שנדר נדר גמור להתענות ושכח ובירך והכניס האוכל לתוך פיו ובעידו לועס נזכר מן הנדר צריך שיפליט הכל מפיו ולא יבלע כלום ואין לחוש לאיסור ברכה לבטלה. ודלא כהרב נחפה בכסף חא"ח סימן ו'. טל אורות דף ד' ע"ד חס"ל אות ו'. ומ"מ י"ל ברוך שם וכו' על שהוציא ש"ש לבטלה וכמ"ש לעיל סימן ר"ו סעיף ו' יעו"ש:

א

לב) שם שם שמים לשוא וכו' וכל דבר שיסתפק לך אם טעון ברכה אם לאו עושין אותו בלא ברכה. הרמב"ם פי"א מה"ב דין ט"ו. והטעם כתב שם הכ"מ משום דהוי ספק עובר על בל תשא יעו"ש. והביאו א"א אות ו':

א

לג) וכתב החס"ל אות ט' לפי חומר איסור ברכה לבטלה נקוט כללא בידך ספק ברכות להקל וכל מידי דתליא בפלוגתא אפילו אם דעת מרן ורוב פו' ס"ל לברך חיישינן למיעוטא ושוא"ת עדיף חוץ מאם פשט המנהג לברך הלך אחר המנהג והטוב והישר אם יוכל לתקן כדי לצאת כל הדיעות יעו"ש. וכ"כ אנן לעיל סימן ח"י אות ז' וסימן טו"ב אות ב' יעו"ש:

א

לד) וכתב בשל"ה דף קכ"ח מה שנמצא כתוב בסידורים שלנו הבקשה המסודרת אחר ע"ב פסוקים חתימה בברכה בא"י שומע תפלה. וכן חתומין ג"כ קצת שאר תחינות ובקשות הנדפסים במקומות אחרים טעות הוא כי ברכה זו לא הוזכר בש"ס ופו' והמברכה מברך ברכה לבטלה. אלא כך יאמר ברוך שומע תפלה בלא הזכרת שם. א"ר סימן א' אות ז' חס"ל בזה הסימן אות ו':

א

לה) ומעין דוגמא לאיסור ברכה שא"צ אומר אני דה"נ צריך ליזהר שלא להוציא שמות יתירים בתפילות ותחנונים כל דסגי בלאו הכי וכל אשר יכול למעט בהזכרת שם ה' ימעט והרי זה בכלל מצות ליראה את ה' הנכבד והנורא. חס"ל אות ט':

א

לו) וכן ש"צ או יחיד הקורא בתורה וטעה בנגינה בתיבת ה' לא יחזור לימר תיבת ה' משום דהוי כמזכיר ש"ש לבטלה אלא חוזר לתחלת הפסוק או לאמצעיות. חס"ל שם. ועיין ח"א כלל ה' אות ב':

א

אחר יהללוך. לפי שאסור להפסיק באמצע הלל ופסוקי דזמר' ה"ל כאלו ברכה ראשונה ואחרונה סמוכות זו לזו משא"כ בברכת הפירות ובברכת התורה נמי תקנת קדמונים היתה שהראשון מברך לפניה והאחרון לאחריה ולא ה"ל סמוכות:

ב

בברכת המזון. להפסיק בין ברכות דאורייתא לברכות דרבנן:

ג

או כותי. דאע"ג דבגמרא אמרי' שבכותי נמי עונין אם שמע כל הברכה היינו קודם הגזירה אבל עכשיו גזרו עליהם להיות עכו"ם גמורים (ב"י) ובכ"מ כתב דדעת הרמב"ם דאף בעכו"ם אין עונין אפי' שמע כל הברכה דלא כירושלמי וכ"כ הב"ח, עוד כ' הכ"מ דהרמב"ם איירי כשלא שמע כל הברכה אבל אם שמע כולה עונ' בין לעכו"ם בין לכותי וזהו דעת הרב בהג"ה: איתא במדרש כששומע אחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפי' בלא הזכרת השם חייב לענות אמן ולכן עונין אמן אחר הרחמן בב"ה:

ד

כל הברכה. דאף שהעכו"ם כוונתן לע"א שלהם מ"מ חושב וכו' וכמ"ש סי' קנ"ו:

ה

שמותר ללמד וכו'. אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם וכ"מ בפי' המשניות להרמב"ם בפ' הרואה ובתו' ר"פ הרואה:

ו

כנשבע לשוא. דאמרי' דעובר משום לא תשא וגו' מ"מ אינו אלא מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא היא (תוס' סוף ר"ה והרא"ש פ"ק דקידושין) ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא וכ"ה בתמורה דף ד' פשטא דתלמוד' והתו' מפרשי' דמיירי בלא ברכה ולדבריהם אם מברך מספק אינו עובר על לא תשא ועסי' י"ז ס"ב, אמרי' ביומ' ד"ע וניתי ס"ת אחרינא וניקרי אר"ל משום ברכה שא"צ דכשיביא ס"ת אחרת יצטרך לברך שנית ואסור לגרו' ברכה אחרת כשיכול לפטור בברכה א' וכ' הרשב"א בת"ה סוף בית א' דאסור לשיח בין שחיטה לשחיטה מה"ט וכ' ב"ש ד' נ"ח בשם הרבה פוסקים דבכל הברכות אמרינן כן דלא כמ"ע בתשובה סי' כ"ט דכתב דדוקא בברכת התורה אמרי' כן דלא נתקנה אלא משום כבוד צבור דליתא, וכ' של"ה דבשבת אם הביאו לו פירות תוך הסעודה יכול להניחם עד אחר הסעודה כדי לברך עליהם ברכה אחרונה דבשבת מותר לגרום ברכה כדי להשלים ק' ברכות וקשה דהא בגמרא בי"ה עסקי' וחסר ממנין מאה ברכות ובשל"ה עצמו דחק היאך יכול להשלים מנין ק' ברכות ואפ"ה אסור לגרום ברכה ק"ו בשבת ועוד שבתוס' שבת דף קי"ח כתבו דאסור לחלק סעודת שחרית לשנים כדי לקיים ג' סעודות משום דגורם ברכה שא"צ ואף דלא קי"ל הכי היינו משום סעודה ג' אבל משום ק' ברכות אסור להוסיף, ור"מ גלאנטי בתשובה סי' ל"ח כת' דבשבת יכול לצוות לבני ביתו שלא להביא כל הפירות לפניו בבת אחת עכ"ל וה"ה דיכול לצוות להביאם אחר הסעודה ומיהו אף בחול אם אין חפץ לאכול אלא מעט מעט או שחפץ לאכול אחר הסעודה רשאי אלא דבשבת ראוי לעשות כן משום הברכה ובכ"ה כ' בשם ס' הזכרונות דאפי' מצוה שלא יביאם לפניו אסור להרבות בברכות ועיין בספר שתי ידות דף ק"ב ע"ב:

א

(א) אחר ברכותיו – ר"ל אחר כל ברכה מיוחדת שהוא מברך או אפילו אחר שתי ברכות כל שאינם סיום ברכות אין עונה בעצמו אחריהם אמן דאיתא בגמרא כל העונה אמן אחר ברכותיו ה"ז מגונה. והנה מלשון הגמרא משמע דלא עשה בזה איסור רק דהוא מגונה וה"מ דלא עשה בזה הפסק אבל אם בירך על איזה דבר מצוה שרוצה לעשות או ברכת הנהנין דהפסיק בזה בין הברכה לאותו דבר עשה איסור בזה וחוזר ומברך [פמ"ג בסי' נ"א]:

ב

g (ב) שהם סוף ברכות – היינו אחר ברכת שומר עמו ישראל לעד [או אחר הפורס סוכת וכו' שאומרים בשבת] שהוא גמר ברכות ק"ש או אחר ברכת בונה ירושלים שהוא גמר ג' ברכות ראשונות שהם מן התורה ולא אחר ברכות ראשונות דערבית ודשחרית שאף שהם שתי ברכות הלא אינם בסוף הענין ואמן לא שייך אלא בגמר וסילוק הענין:

ג

(ג) אחר יהללוך וכו' – ואע"ג דאין עונין אמן אחר עצמו אלא דוקא אחר שתי ברכות סמוכות מ"מ הני מקרי סמוכות דיהללוך סמוכה להברכה שלפני הלל וישתבח סמוכה לברוך שאמר דהא אסור להפסיק ולהשיח בין ברוך שאמר לישתבח ובין ברכה שלפני הלל ליהללוך [ופסוקי דזמרה שאומרים ביניהם לא מקרי הפסק] משא"כ בברכה אחרונה שאחר ברכת הנהנין אע"ג דאיכא ג"כ שתי ברכות אחת לפניה ואחת לאחריה כיון שאין לה אחיזה עם ברכה ראשונה שהרי רשאי להפסיק ולדבר בין הטעימה שאחר ברכה ראשונה לבין ברכה אחרונה הויא ברכה אחרונה כברכה מיוחדת:

ד

(ד) בונה ירושלים – מפני שהוא סוף ברכות שהם מדאורייתא דברכת הטוב והמטיב הויא מדרבנן וכדי להראות שחילוק יש ביניהם לכך עונים אחריה אמן:

ה

(ה) שומר עמו וכו' – אבל אין עונין אחר יראו עינינו שמברך בעצמו כי היא אינה שייך לברכת ק"ש והויא כברכה מיוחדת:

ו

(ו) שלא שמע כולה – אלא שמע רק שמזכיר השם וסוף הברכה חייב לענות אמן אחריו ויש שפוסקים דאפילו לא שמע רק חתימת הברכה צריך לענות אמן [א"ר] ועיין בח"א שהכריח דאפילו דעה הראשונה מודה היכא שיודע על איזה ברכה הוא עונה דצריך לענות וכדלעיל בסימן קכ"ד ס"ח בהג"ה ע"ש:

ז

(ז) אע"פ שאינו חייב – ר"ל וכ"ש היכא שהוא עצמו חייב באותה ברכה ורוצה לצאת בברכת המברך בודאי חייב לענות אמן להורות שגם הוא מחזק ומקיים דברי המברך אכן אז בעינן דוקא שישמע כל הברכה מתחלה ועד סוף כדלעיל בסימן רי"ג ס"ג:

ח

(ח) חייב לענות – דכתיב כי שם ה' אקרא הבו וגו' ואחז"ל [יומא ל"ז] אמר להן משה לישראל כשאני מברך ומזכיר שם השי"ת אתם הבו גודל לאלהינו בעניית אמן:

ט

(ט) אחריו אמן – איתא במדרש כששומע שאחד מתפלל דבר או מברך לישראל אפילו בלא הזכרת השם חייב לענות אמן. ולכן נתפשט המנהג שעונין אמן אחר הרחמן בבהמ"ז [אחרונים]:

י

(י) אבל אם היה וכו' – מדכייל אפיקורוס וכותי בהדי תינוק וגדול ששינה משמע דחדא דינא אית להו וכי היכי דבתינוק וגדול ששינה אפילו שמע כל הברכה מפיהם לא יענה אמן דהברכה היא לבטלה כן ה"ה באלו ואע"ג דבגמרא אמרינן שאף בכותי עונין אם שמע כל הברכה מפיו היינו קודם שמצאו להן דמות יונה בהר גרזים שהיו עובדין לה אבל אח"כ לא דכונתן להר גרזים ואפיקורוס נמי אין כונתו לשמים אלא לע"ג והגר"א בביאורו פסק דבאלו השנים אם שמע כל הברכה מפיו עונה אחריו אמן:

יא

(יא) ושינה וכו' – ודוקא כששינה באופן דלא יצא בהברכה מחמת זה והרי הוא כמברך ברכה לבטלה דאסור לענות אמן אחריו:

יב

(יב) שמע כל הברכה – שאין דרך העו"ג לכוין לע"ג כשמזכיר השם [ונראה דה"ה במי ששמע מאחד שהמיר דתו לע"ג] ומ"מ דעת הט"ז דאין עליו חיוב לענות בעכו"ם רק רשות:

יג

(יג) שלומד וכו' – ר"ל דאין שייך לומר אמן לאמת ולקיים את דברי המברך אחרי דאין שם ברכה עלה:

יד

(יד) לבטלה – ר"ל שלומד הרב עמהם הברכות שלא בזמנן אפ"ה מותר להזכיר שם השם ואפילו הרב יכול להזכיר השם כדי ללמד להתינוק הברכות שהרי ע"כ אנו צריכים ללמוד עמהם כדי לחנכם בלימוד התורה ובקיום המצות (וכמו דכתיב ולמדתם אותם את בניכם וגו') ודוקא עם התינוק מותר להזכיר את השם אבל גדול בשעה שלומד הברכות בגמרא אומר בלא הזכרת השם ורק כשלומד הפסוקים הנזכרים בתלמוד רשאי לאומרן כמו שהם כתובים עם הזכרת השם:

טו

(טו) לפטור וכו' – כגון שמברך הברכות בזמנן דרך חינוך:

טז

(טז) דבני חינוך הם – משמע דעל ברכה שמברך על אכילה וכה"ג קודם שהגיע לחינוך אין לענות אמן עליו [פמ"ג בחידושיו על ברכות]:

יז

(יז) שאומרים ההפטרה – ר"ל שאז קורין בתורה ובנביאים ומברכין לפניהם ולאחריהם וצריך לענות אמן עליהם:

יח

(יח) ברכה שאינה צריכה – כגון שמברך בתוך הסעודה על דברים שנפטרו כבר ע"י ברכת המוציא דזו הברכה שלא לצורך היא כלל ועוד כתבו הפוסקים דאפילו אם עכשיו לא היה הברכה לבטלה ג"כ היא לפעמים בכלל ברכה שאינה צריכה כגון אם שלחנו ערוך לפניו ודעתו לילך וליטול ידיו ולאכול ולוקח קודם הנטילה ומברך על דברים שדעתו לאכלם בתוך הסעודה ג"ז אסור דגורם ברכה שאינה צריכה וכ"ש המפסיק בין הברכה לעשיה דגורם שתתבטל הברכה הראשונה לגמרי בודאי אסור ועיין לעיל בסימן מ"ו במ"ב סקי"ד ובמ"א בסימן זה לענין השלמת מאה ברכות בשבת:

יט

(יט) לשוא – ר"ל אף שהוא מברך כסדר נוסח הברכה בדרך הודאה ושבח כיון שאינה צריכה וכ"ש אם הזכיר שם השם לבטלה ח"ו ולא דוקא שם של ד' אותיות ה"ה שארי השמות ג"כ בכלל איסור הזה. וה"ה אם הוציא השם בלשון לעז לבטלה דהיינו שלא בדרך שבח והודאה ג"כ יש איסור (אחרונים). כתב הא"ר בשם ס"ח אם תשמע שחברך מזכיר השם אל תכנס תוך דבריו לומר עשה לי כך וכך שהרי עי"ז ישתוק לשמוע דבריך ואתה גורם שיוציא שם שמים לבטלה אבל אם תשמע שחברך הזכיר שם השם לקלל את חבירו אז תפסיק דבריו כי יחטא כשיקלל:

כ

(כ) כנשבע לשוא – הוא לשון הרמב"ם ומקורו ממה דאיתא בגמרא כל המברך ברכה שא"צ עובר משום לא תשא את שם וגו' ומ"מ דעת כמה ראשונים דעיקר האיסור הוא מדרבנן כיון שהוא מזכירו בברכה דרך שבח והודאה וקרא אסמכתא בעלמא אבל אם הוא מזכירו להשם ח"ו לבטלה בלא ברכה לכו"ע יש בו איסור תורה שהוא עובר על מ"ע דאת ה' אלהיך תירא שהיא אזהרה למוציא שם שמים לבטלה כדאיתא בתמורה [דף ד'] כי זהו מכלל היראה שלא להזכיר שמו הגדול כ"א בדרך שבח והודאה מה שמחויב אבל לא לבטלה. ומ"מ בין לדעת הרמב"ם ובין לשארי פוסקים אם נסתפק לו על איזה ברכה אם בירך או לא אם הוא דבר שהוא דאורייתא חוזר ומברך ואם הוא דרבנן לא יחזור ויברך ומשמע מכמה אחרונים דאיסור יש בדבר לחזור ולברך. כתבו האחרונים דאפילו יש ספק ספיקא להצריך ברכה כגון ספק אכל כזית או לא ואת"ל לא אכל שמא הלכה דעל בריה אפילו פחות מכזית מברכין אפ"ה ספיקו להקל ולא יברך:

כא

(כא) ואסור לענות אחריו – דלא עדיף מתינוק שמזכיר השם דרך לימודו דלא עשה איסור בהזכרתו ואפ"ה אין לענות אמן אחריו דאין שם ברכה עלה כ"ש זה דעשה איסור דהוציא ש"ש לבטלה [הגר"א]:

א

מג"א סק"ו ודעת הרמב"ם שהוא דאורייתא ע' בכ"מ פ"ג מה' מילה ה"ו ובשו"ת קול אליה סי' ז':

א

אמן עבה"ט ובלבוש כ' שגדול העונה אמן יותר מהמברך והשיגו עליו מדאמר רב חטוף ובריך ועיין באורר בש"ך ח"מ סי' שפ"ט ובפמ"א ה"א סי' נ"ז ובשו"ת שבסוף ספר שער יוסף סי' ז' שהביא מהריטב"א כהש"ך ועיין בבר"י מזה:

ב

בשעה שלומד עבה"ט ובשאילת יעבץ סי' פ"א כת' דאם יש הזכרה באמצע מטבע ברכה הכתובה בש"ס יכול לאומרה ע"ש. ובבר"י כ' דרבנן קשישאי בא"י נהגו שלא להזכיר השם בקריאתו וכן במח"ב שכן כ' בתשב"ץ קטן בשם מהר"מ ואיני קורא שם של ד' אותיות בתלמוד כ"א השם ע"כ ועיין עוד בשאלת יעבץ שם שכ' כשקורא בש"ס ובשאר דברי חז"ל ובכלל דבריהם כתובים הבאים קורא כדרכו במקרא האזכרות בקריאתן וכתב שכן היה נוהג מר אביו ח"צ ז"ל:

א

אחר ברכת בונה ירושלים. שהוא סוף ברכות שהם מן התורה והטוב והמטיב הוא מדרבנן:

ב

חייב לענות אמן. ז"ל הרמב"ם לאפוקי ממ"ש הטור תחלה דעונין דקאמר היינו לאו חיוב אלא קמ"ל דאין עונין אחר הכותי ואמתני' קאי הטור דאמרה עונין אחר ישראל וע"ז אמר הטור אח"כ אבל הרמב"ם כתב כו' היינו דפליג על מ"ש תחלה בישראל אין חיוב לענות אחריו כשלא שמע כל הברכה מפיו אבל הרמב"ם עושה חיוב גם בזה:

ג

ועונין אמן אחר עכו"ם. זה מירוש' שהביא הרא"ש וכתב הטעם לפי שאין דרך העכו"ם לכוין לע"א כשמזכיר את השם פי' לאפוקי כותי שאם מזכיר השם כונתו להר גריזים וכ"כ ר"י בשם ירוש' ואני אומ' אמן אחר כל המברכים שנאמר ברוך תהיה מכל העמי' וברמב"ם שהיה לפני הב"י כתוב עכו"ם דומיא דכותי וכתב בכ"מ שבגי' הטור ברמב"ם לא כתוב בעכו"ם איסור אלא דוק' כותי והוא הנכון ומש"ה פסק רמ"א כותיה והוא הנכון כיון דלא מצינו תלמודא דידן חולק ודאי אזלינן בתר הירושלמי אלא שהכריע דדוקא בשמע כל הברכות ממנו וזה לחלק עכ"פ בין עכו"ם לישראל ועוד נרא' לחלק דבעכו"ם ליכא חיובא אלא שאין איסור לענות אחריו קאמר וכמו שהיה הטור רוצה לפ' תחלה בישראל וזה מוכח מדתנן עונין אמן אחר ישראל וכו' ולא נקט עכו"ם אלא עכ"פ חילוק ביניהם והיינו בדרכי' שכתבתי: