שולחן ערוך, אורח חיים רט״ז: דיני ברכת הריח. ובו יד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני ברכת הריח. ובו יד סעיפים:
אסור ליהנות מריח טוב עד שיברך קודם שיריח אבל לאחריו א"צ לברך:

ב

אם זה שיוציא ממנו הריח עץ או מין עץ מברך בורא עצי בשמים. ואם הוא עשב מברך בורא עשבי בשמים ואם אינו לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס"ק מברך בורא מיני בשמים. ואם הי' פרי ראוי לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות והני מילי כשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו אבל אם נטלו לאוכלו ולא נתכוין להריח בו אע"פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מברך ועל כולם אם אמר בורא מיני בשמים יצא הלכך על כל דבר שהוא מסופק בו מברך בורא מיני בשמים על אגוז מוסקאט"ה ועל קניל"ה וקלוא"ו וכל בשמים שהם לאכילה מברך הנותן ריח טוב בפירות:

ג

על הורד (ועל הקנמון שהוא עור הנדי) ועל מי הורד ועל הלבונה והמצטיכי וכיוצא בהם בורא עצי בשמים:

ד

על שמן אפרסמון מברך בורא שמן ערב:

ה

שמן זית שכתשו או טחנו עד שחזר ריחו נודף מברך עליו בורא עצי בשמים:

ו

שמן שבשמו כמו שמן המשחה אם בעצי בשמים מברך בורא עצי בשמים ואם בעשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים ואם היו בו עצים ועשבים מברך בורא מיני בשמים ואם סיננו והוציא ממנו הבשמים יש אומרים שמברך בורא שמן ערב וי"א שאינו מברך עליו כלל דהוי ריח שאין לו עיקר וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו:

ז

סימלק וחילפי דימא מברך בורא עצי בשמים סימלק יש מפרשים רוסמארי"ן ויש מפרשים יאסמי"ן ויש מפרשים שהוא עשב שיש לו ג' שורות של עלין זו למעלה מזו ולכל שורה שלש עלין. וחילפי דימא הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק:

ח

סיגלי והם ויאול"ש בורא עשבי בשמים:

ט

נרגיס והוא חבצלת ויש אומרים שהוא ליריי"ו אם גדל בגנה מברך בורא עצי בשמים ואם הוא גדל בשדה מברך בורא עשבי בשמים:

י

היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים ומיני בשמים מברך על כ"א ברכה הראויה לו: הגה ואם בירך על כולם מיני בשמים יצא (טור ריש הסימן) ואם צריך להקדים של עץ לשל עשבי בשמים עיין לעיל סימן רי"א:

יא

הביאו לפניו הדס ושמן להריח בהן אם ברכותיהן שוות מברך על ההדס ופוטר את השמן ואם אינם שוות מברך על ההדס תחלה:

יב

מברכין על המוגמר (פי' בשמים שמשימים על הגחלים להריח בהם) משיעלה קיטור עשנו קודם שיגיע לו הריח אבל לא יברך קודם שיעלה קיטור העשן:

יג

המוגמר אם הוא של עץ מברך בורא עצי בשמים ואם של עשב בורא עשבי בשמים ואם של שאר מינים בורא מיני בשמים:

יד

המריח באתרוג של מצוה מברך עליו וי"א שאינו מברך לכך נכון שלא להריח בו: הגה י"א דהמריח בפת חם יש לו לברך שנתן ריח טוב בפת (אבודרהם ב"י סי' רכ"ו בשם א"ח) וי"א דאין לברך עליו (ב"י) לכך אין להריח בו:

א

כמו המוס"ק שקורין בל"א פיזם ואסור לאכול פיזם משום דם:

ב

וכיון שהוא ספק כו'. אבל מי הורד שבסעיף ג' יש בהם ממש וריח כמו הורד עצמו וי"א שמברך במ"ב וכל דבר שהוא מסופק בו יברך במ"ב וא"צ ליזהר שלא יריח בו (ב"ח) ומיהו בכלים המוגמרים א"צ לברך כלל ומ"ה נוהגי' המדקדקי' שלא לברך במ"ש ברכת הריח על כלי עץ שטוחנין בו בשמים דהוי נמי ריח שאין לו עיקר רש"ל:

א

מריח טוב. עיין הלק"ט ח"א סי' קצ"ז. דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפי' לכתחלה תשובת אמונת שמואל סי' מ"ה. ועיין הלק"ט סי' ל"ה:

ב

א"צ לברך. דהנאה מועטת היא פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו. ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו ל"ח עיין מ"א. אין מברכין על קול ערב הואיל ואין בו ממש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה נ"ל כיון דאין נכנסין לגוף:

ג

המוס"ק. הוא פיז"ום בל"א. וכתב בטור שהיא זיעת חיה ידוע ויש לה חטוטרת בצווארה ומתקבץ שם בתחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המוס"ק והרמ"ה היה חושש לאוכלו משום דם. והר"י כתב דפירשא בעלמא הוא אע"ג דמתחלה היה דם ועיין ט"ז ומ"א וכנה"ג:

ד

ראוי לאכילה. אפילו אינו ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות. מ"א:

ה

אינו מברך. על הריח:

ו

במ"ב יצא. אפילו המריח על פירות דבמ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה. ומטעם זה אין אנו מברכין בהבדלה רק על מיני בשמים:

ז

מוסקאט"ה. מושקא"ט נוס הוא עיקר הפרי. קניל"ה הוא צימרנ"ד. וקלאו"י הוא נעגלי"ך אף שהוא אינו עיקר הפרי מכל מקום עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו. על הנענ"ה שקורין אותו מינט"ה נסתפק בתשובת גינת ורדים כלל א' סי' מ"א אם יש לברך עליה או לא ודעתו נוטה שלא לברך ובתשובת פרח שושן כלל א' סי' י"ג כתב שיש לברך עליה הנותן ריח טוב בפירות וכן המריח בקאו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ועיין הלק"ט ח"ב סי' קט"ו. ועיין בס' בני חייא אם על חצי פרי מברך. ובגינת ורדים כלל א' סי' מ"ב:

ח

הורד. שקורין רוזא"ש אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרן עומד לאכילה אלא להריח:

ט

והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת:

י

עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה. ש"ג מ"א:

יא

אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע. תר"י:

יב

שכתשו. דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ:

יג

עיקר. ומה"ט אין מברכין על הטואבק ששואפין בחוטם. הלק"ט ת"א סי' ק"א וע"ל סימן ר"י ס"ק ט':

יד

אישפי"ק. היינו שפיגנרדי"א בלשון פולין שעושין מזה שהיא לריח ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים שם לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ובהלכות י"ט כתבתי שאין לנהוג כן ט"ז ע"ל סי' קכ"ח ס"ק ח':

טו

בגינה. שמשקין אותו וגדל ומתקיים אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב"י:

טז

יצא. כתב הב"ח דאם בידך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבי אינו כולל של עץ וכ"כ הלבוש ועיין בס' גן המלך סי' צ"ט:

יז

להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו כמו שכ' סי' רי"ז סוף ס"ב:

יח

ההדס. בורא עצי בשמים:

יט

עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקים שא"ל עשבי בניקוד שו"א ופתח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים. ט"ז:

כ

וי"א שאין מברך. דלאו לריח עבידא אלא למצוה מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילה לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך מ"א וכ"כ בסי' תרנ"ג ע"ש ועיין ט"ז:

כא

להריח בו. ואם מריח בו כתב הב"ח דמברך עליו ומ"א חולק עליו שלא לברך וכן בפת חם:

א

ברכות מג

ב

שם מ"ד ונדה נ"א

ג

ברכות מג

ד

שקורין בפלאנ"א פיזם

ה

שם

ו

הרמב"ם בפ"ט מה"ב ורא"ש והטו'

ז

תוס' שם בע"א ורמב"ם שם

ח

מרדכי בשם ר"מ מרוטנבורג והרא"ש

ט

רמב"ם שם

י

ברכות וכרבי יוחנן

יא

שם וכנהרדעי

יב

דעת רמב"ם שם והרא"ש שם

יג

טור בשם י"א

יד

שם

טו

בג' שם

טז

ר' יונה

יז

ר' ירוחם

יח

רש"י שם

יט

שם בגמ'

כ

שם

כא

רש"י בשם בה"ג

כב

נמוקי יוסף

כג

שם בגמ'

כד

רמב"ם שם ורב עמרם

כה

שם בגמ' לגירסת הרי"ף

כו

שם לגי' הרא"ש

כז

שם בגמ'

כח

שם לפי' הטור

כט

טור בשם אבי העזרי

ל

שם בשם רבי שמחה

א

ס"א אסור כו'. מ"ג ב' מנין שמברכין כו':

א

ס"ב אם זה כו'. האי נרקום שם כו':

ב

ואם אינו כו'. שם א':

ג

המוס"ק כו'. עמ"א ס"ק ג' י"א כו' וכהרר"י כו' ונ"ל כו'. וכל זה כתב הרא"ש פ"י סי' ל"ה ועמ"א שהאריך בזה ואשתמיטתיה מ"ש הר"ן בספ"ב דע"ז ל"ט ב' על מ"ש אי משום איערובי מסרי כו' וז"ל אי משום איערובי דבר טמא מסרח סרח הלכך לא מערבי ואחרים פירשו אי משום איערובי שדרך הוא לערב בדבש דברים אחרים ונימוחו בתוכו וחוזרין דבש ליכא למיחש להכי לפי שהמתערב בו עד שלא נימוח מסריח ומותר כדאמרי' בתמורה בפ' כל האסורין אפרוח ביצת טריפה מותר דאימת קגדיל לכי מסרח ההיא שעתא עפרא בעלמא הוא:

ד

וה"מ כו'. ע' תוס' מ"ג א' ד"ה ועל כו' לאפוקי כו' ר"ל דאין מברכין כלל דאל"כ הל"ל לאפיקי מוס"ק וכל כיוצא ועתוס' שם ב' ד"ה האי ממ"ש נ"ג א' למימרא דכל היכא דלאו כו' וע' ברא"ש שכ' דמ"ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח כו' אבל כו' דלא כרש"י ותוס' אבל העיקר כדעת רש"י ותוס':

ה

ועל כולם כו'. שכן בחנות של בשם מברך במ"ב ועתוס' מ"ג א' סד"ה ועל כו' והר"מ מקוצי כו' כמו שהכל שכולל כל ברכת אכילה שע"ד שאין גידולו מן הארץ אומר שנ"ב כך במ"ב בברכת הריח וכמש"ש ועל כולם אם אמר שנ"ב יצא כן כאן בברכת מ"ב:

ו

הלכך כו'. תוס' שם וכמו בשנ"ב:

ז

על אגוז כו'. כמש"ש באתרוגא:

א

ס"ג על הורד. קמ"ל אע"פ שראוי לאכילה כיון שאין עיקרו לאכילה כמ"ש הרא"ש שם ודלא כגאון שכ' לברך הנותן ר"ט בפירות וקמ"ל בורד שהוא פרי אילן וע' בהג"מ שכתב בשם מהר"מ לברך על שושנים בורא עשבי בשמים ועב"י שמחלק בין הגדלים כו' ע"ש אלא שהרמב"ם משמע דשושנים אינן ורדים אבל כ' לברך על שניהם עצי בשמים וכתב הערוך בשם הגאונים כל שמוציא מעצם עץ הוא וכ"כ הרשב"א וז"ל רד"א אמרינן בירושלמי כל שתמרתו נשארת משנה לשנה מברך עצי בשמים וכל שתמרתו מתייבשת וכלה בחורף מברך עשבי בשמים ורש"י פי' חבצלת השרון וכ"כ הטור וכמ"ש בס"ט. ובמי ורד קמ"ל דמברכין אותה ברכה עצמה ואף שאין ראיה ממשחא כבישא להרא"ש דכבוש כמבושל אף לענין ברכה כמ"ש ל"ח ב' במליח וכ"ש בכבוש כאן מודה כמ"ש ב"ח ועמ"א וע"כ צ"ל כן דהא הרא"ש והטור כתבו כאן בעצמם כן:

ב

הקנמון. כמ"ש קנה וקנמון כו':

ג

שהוא עור הנדי. ט"ס וצ"ל עוד הנדי בדלי"ת שכ"כ הרמב"ם בפירושו במס' כריתות פרק א' וכ"כ בחיבורו בפ"ב מהל' כלי המקדש והוא ל' ערבי וע"ש בפ"א ור"ל הנדי מהודו כמש"ש ועוד הוא בלשונם עץ כמ"ש בפי' שם עו"ד בלס"אן אבל הסמ"ג חלק על זה שהרי אמרו בפ"ו דשבת שנגנז כו' וע' כ"מ שם בפ"ב:

ד

ועל הלבונה. כמ"ש עצי לבונה:

ה

והמצטבי. ע' רש"י פ"ד די"ט ל"ג ב' ד"ה במוסתכי כו' שרף כו' וכן הר"ן בפ' שמונה שרצים ואע"פ שהוא שרף רק מן האילן עצמו:

א

ס"ד על שמן כו'. שם א':

א

ס"ה שמן כו'. כן מפרש הרמב"ם משחא כבישא או טחינא ופ' כנהרדעי וכ"פ הרי"ף ורא"ש וש"פ ודוקא שמן שעיקרו עץ. מ"א:

א

ס"ו שמן שבשמו כו'. הוא כשרתא לפי' הרמב"ם ואף שהרמב"ם כתב במ"ב לפי גי' אבל גי' שלנו בע"ב וכ"כ הטור והיינו שבשמו בעצי בשמים ורמב"ם מיירי שבשמו במינים הרבה וע' ב"י וז"ש ואם היו בו עצים ובשמים כו' וכ"כ הרא"ש שם פי' בערוך כו' ואם היו מעורבי' כו':

ב

ואם היו כו עצים כו'. כמ"ש בחנות של בשם ועמ"ש בריש סי' רי"ז:

ג

י"א שמברך כו'. כמו שמן אפרסמון. טור. שמפרש דלהכי מברך בשמן אפרסמון בש"ע לפי שאין בו בשמים בעין וז"ש האי משחא דאפרסמא מאי מברך:

ד

וי"א כו'. שם ועסי' רס"ז ס"ג יעמ"א ודעת הראב"ד שמברך במ"ב ע' רא"ש וטור ודעת תוס' ד"ה משחא שמברך כמו אם הבשמים בתוכו:

א

ס"ז סימלק כו'. עמ"א בשם הרשב"א שכתב כן בשם הגאונים וכ"כ הערוך בשם הגאונים וכ' דהא פשתן אע"ג דרכיכי נקרא עץ:

ב

י"מ רוסמא"רין. כ"כ ב"י בשם תר"י. וטעה דתר"י לא כתבו אלא על חלפי דימא וכן פי' בערוך בשם הגאונים ועבש"ס בגליון שפי' גרופלי וצ"ע דא"כ יברך שנתן ריח כו' כמ"ש בסס"א:

ג

שבולת נרד. רש"י שם וכן פירש"י ג"כ בפ"ק דכריתות וכן פי' הרמב"ם שם בפי' שכן הוא בלשון לע"ז:

א

ס"ח סיגלי. ע' בסנהדרין צ"ט א' וכמ"ש הדודאים נתנו כו':

ב

ויאולי"ש. ברכות שם ברש"י:

א

ס"ט חבצלת. רש"י ותר"י בשם ערוך. וכמ"ש אני חבצלת ותרגומו שם אנא מתילא לנרקום כו':

ב

וי"א. תר"י בשם י"א:

א

ס"י היו לפניו כו'. כמו בברכת הפירות כמ"ש בסי' רי"א כו' וד"מ ועסי"א:

ב

ואם כו'. כנ"ל ס"ב:

ג

ואם צריך כו'. ר"ל דתליא בפלוגתא בה"ג ותוס' כמש"ש ס"ג:

א

ס"יא הביאו כו'. כגי' הרי"ף דל"ג ולא היא וכב"ה וערא"ש:

ב

אם. כגי' הרי"ף דגרס ופוטר כו':

ג

ואם כו'. כגי' הרא"ש וגי' שלנו וחוזר ומברך כו' וכל הפי' אמת. טור:

א

ס"יב קודם כו' אבל כו'. גמ' שם ועמ"א:

א

ס"יג המוגמר כו'. עתוס' שם ד"ה כל וד"ה ועל כו'. ומ"ש על כל כו' ר"ל אם הוא של עץ אבל של עשב מברך עש"ב. טור:

ב

של שאר כו'. שם חוץ כו':

א

ס"יד וי"א כו'. דלאו לריחא עבידא וכמ"ש בסי' רי"ז ס"ב וס' הראשונה ס"ל כיון שמותר להריח בו כמ"ש בפ"ג דסוכה דלא אקציה מריחו מברך עליו ונראה עיקר כסברא שנייה כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמ"ש בחנותו של בשם בגמ' אע"פ שמתכוין להריח ועמ"א בר"ס רי"ז ס"ק א':

ב

י"א כו'. נ"ל דתליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל דס' אחרונה ס"ל דוקא שעומד להריח וס' ראשונה ס"ל כיון דנתכוין להריח בנטילתו והוי כמו נטלו לאכלו ולהריח וס' האחרונה עיקר כיון שאין עיקרו עומד להריח וכמש"ל:

א

מריח טוב – ואין חילוק בין מבשמים תלושין ובין כשהוא עדיין מחובר בארץ כגון שהולך בשדה שגדלין בו אותן הפירות והבשמים המריחין [כן משמע משכנה"ג והובא בהגהת מהרל"ח ע"ש בסי' רי"ז]:

א

המוס"ק – עיין מ"ב ומוכח מזה דדבר האסור באכילה מותר להריח בו דעד כאן לא פליגי הרא"ש והרמ"ה אלא לאכילה אבל להריח הלא מבואר בש"ס דמברכין ג"כ עליה ושמעת מינה דמותר להריח אף אם נימא דהוא דם חיה וכ"כ בבה"ט בשם ד"ש וכ"כ במאמר מרדכי בשם פר"ח ופר"ת ביו"ד סימן ק"ח לענין ריחא מלתא. איברא דמסתברא דלא כל דבר שוה בזה דדבר כמו מוס"ק וכדומה שעיקרו עומד להריח ולא לאכילה ואפילו אם נותנין אותו בקדירה ג"כ עיקרו להריח בודאי לא חיישינן כשמריח שמא יבוא לאוכלו משא"כ בדבר שעיקרו עומד לאכילה ומחמת טוב טעמו מריח בזה מסתברא דלכתחלה אין להריח כיון דגם ריחו הוא רק טעם התבשיל שמריח מחמת טובו ושמנו וכדומה בודאי יש לחוש שמא יבוא לאוכלו ודוגמא לזה איתא בש"ס אמרינן לנזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב משום שמא יבוא לאוכלו וכ"ש להריח בו להדיא לעורר בו תאוה לאותו דבר ומכש"כ אם הוא מלתא דאית ביה קיוהא וכדומה כההיא סוגיא דכתובות ס' ע"ב [והובא לעיל בסי' קס"ט] בודאי אסור להריח בו לכתחלה שמא יחלש מחמת ריחו ואז יהיה מוכרח גם לאכול כההיא עובדא הנ"ל שם בש"ס והסביר לנו שם באס"ז בשם הרא"ה משום דדיינינן ליה כעוברה שהריחה ע"ש:

ב

כשנטלו להריח בו – ודוקא נטלו כדי להריח בו דבזה נעשה כאלו הפרי עומד להריח כמו שכתבו האחרונים בסי' רי"ז אבל אם היה מונח לפניו על השלחן והוא נהנה מהריח ומתכוין להריח אינו צריך לברך דהרי הפרי עיקרה אינו עומד לריח אלא לאכילה כדאיתא בתוספות ושארי ראשונים ודבר דלאו לריח עבידא אפילו מתכוין להריח אינו מברך כ"ז שלא נטלו בידו כדלקמן ברי"ז:

ג

או לאכלו ולהריח בו וכו' – עיין בביאור הגר"א ד"ה וה"מ כו' שכתב וז"ל עיין תוספות מ"ג ע"א ד"ה ועל כו' לאפוקי וכו' ר"ל דאין מברכין כלל [היינו לא מבעיא דאין מברכין בורא עצי בשמים אפילו ברכת בורא מ"ב שיוצא בזה בדיעבד על הכל [וכן ברכת אשר נתן] ג"כ אין מברך כשאוכלן אע"ג דנהנה מריחן] דאל"כ הל"ל לאפוקי מוסק"י וכל כיוצא ועיין תוס' שם ע"ב ד"ה האי ממ"ש נ"ג ע"א למימרא דכל היכא דלאו וכו' [ר"ל דמשם מוכח דכל היכא דלאו לריחא עבידא לא מברכין עלויה והכא נמי כשלוקח לאוכלן לא מברכינן עלויה] ועיין ברא"ש שכתב דמ"ש האי מאן דמרח באתרוגא מיירי כגון שלקחו להריח בו או לאוכלו ולהריח וכו' אבל וכו' דלא כרש"י ותוספות אבל העיקר כדעת רש"י ותוספות עכ"ל הגר"א ועיין בדמשק אליעזר שכתב דכוונת הגר"א שהתוספות וכן רש"י שם בנ"ג ע"א חולקין על הרא"ש במה שמצריך לברך כשלקחו לאוכלו ולהריח בו ומפרש דמה שכתבו התוספות לאפוקי תפוחים וחבושים שאין עקרן לריח אלא לאכול היינו דע"כ אפילו לוקחן להריח ולאכול ג"כ אין מברך [וכן ברש"י נ"ג ע"א ד"ה אין מברכין וכו' לא בבא בתוך הסעודה היינו אפילו הובא בשביל שניהם] ואיני יודע האיך נוכל לומר כן בדעת התוספות הלא הטור וכן רבינו ירוחם וכן רבינו מאיר [בברכות מהר"מ] כולם כתבו בהדיא בשם התוספות דכשנוטלו לאוכלו ולהריח בו חייב לברך ובאמת בתוספות רבינו יהודה על ברכות [שנדפס זה מקרוב] דאיתא שם כמעט כל לשון התוספות שלפנינו יראה שכונתם הוא כפשוטו משום דאין עקרן לאכילה לכן לא תקנו בה ברכת עצי בשמים אפילו כשמתכוין רק להריח אבל לענין ברכת אשר נתן לא איירו כלל ובזה צריך לברך אפילו כשמתכוין לאכול ולהריח וכ"כ ר"י להדיא בתוספותיו ס"פ אלו דברים כהרא"ש לבד היכא דאין מתכוין רק לאכול אע"ג דנהנה הוא מריח אין מברך כלל כמו שכתב שם וכן ראבי"ה בהלכותיו על ברכות כתב ג"כ בהדיא דכשנוטלו לאכלו ולהריח בו מברך וכן מרש"י נ"ג הנ"ל ג"כ אין ראיה דכוונת רש"י הוא אפילו כשהובא בשביל שניהם לכן נ"ל דכוונת הגר"א הוא רק להשיג על לשון הרא"ש במה שמסיים אבל וכו' כיון שלא נתכוין להריח משמע דאם מתכוין אח"כ להריח מברך ובזה סובר הגר"א דכוונת התוס' ע"ב ד"ה האי דלא כוותיה אלא כיון דבא לכתחלה בשביל אכילה אפילו לבסוף נתכוין להריח אינו מברך וכן משמע יותר בדף נ"ג ע"א ברש"י ותוספות שם מסתימת דבריהם דהיכא שבא בתוך הסעודה בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח אינו מברך וכן דעת השיטה מקובצת להדיא בפרק אלו דברים וז"ל שם ואע"ג דמורח באתרוגא מברך שנתן ריח טוב וכו' התם כשלוקחו ע"ד כן להריח בו אבל מי שאוכלו והריח בו לא ואפי' נתכוין אח"כ להריח בו וכו' עכ"ל אבל אם בשעת לקיחתו מכוין בשביל שניהם גם הגר"א מודה לכל הפוסקים הנ"ל דמברך [ואין להקשות על דברינו מסי"ד לענין מריח באתרוג של מצוה דמסכים הגר"א שם לסברא שניה דאין לברך משום דעיקרו לאו לריח עבידא ושם בודאי אפי' אם בעת הנטילה לשם מצוה כוון ג"כ בשביל להריח ג"כ אין מברך וכן מי"א השני לענין פת שמסכים שם ג"כ הגר"א שלא לברך מטעם שאין עיקרו עומד להריח ושם משמע ג"כ בהדיא בהגר"א שאפילו אם בעת נטילת הפת שנטלו לאכלו כוון גם להריח אפ"ה א"צ לברך ברכת אשר נתן דלענין אתרוג כיון דלקיחתו למצוה היא חיובית נתבטל אצלה המחשבה שחישב אז בנטילתו גם בשביל ריח ולא אמרינן דעל ידי המחשבה שחישב אז גם לריח נעשה כאלו האתרוג לריח עבידא וכמו שהארכתי לקמן בבה"ל בד"ה המריח ע"ש וכן לענין פת כיון דסתמא עומד רק לאכילה והריח שבו אינו רק לפי שעה בעת שהוא חם ע"כ לא אמרינן דבשביל שחישב בעת הנטילה לאכילה גם בשביל הריח דיהיה נעשה כאלו לריח עבידא משא"כ לענין אתרוג [בשאר ימות השנה] ותפוח שריחן הטוב הוא לעולם אם שביל הריח נעשה כאלו לריח עבידא]. ודע עוד דאף לדעת השיטה מקובצת והגר"א דוקא כשלקחה מתחלה לאוכלה ואח"כ רוצה להריח בה ס"ל דנפטר אז מברכה אבל בשרוצה מתחלה להריח ואח"כ לאכול נ"ל דבודאי צריך לברך לכו"ע דהא נטילתו היה עתה בשביל להריח ומאי איכפת לן שרוצה לאוכלה אח"כ וק"ו ממה דפסק השו"ע בלקחו לאכלו ולהריח בו דצריך לברך. [ואפילו לדעת הדמש"א דלעיל ג"כ צריך לברך בזה וסייעתא לזה מדברי הבה"ג שהבאתי בשער הציון אות ז' ע"ש]:

ד

ולא נתכוין להריח בו – לשון זה הוא מהרא"ש וכבר כתבתי שהגר"א מפקפק בזה על דבריו ובאמת הדין אתו דהלא קי"ל לקמן ברי"ז דכל היכא דלאו לריחא עבידא אפי' מתכוין להריח ג"כ אין מברך אא"כ נטלו בידו בשביל להריח וכנ"ל וא"כ בעניננו כיון דבעת נטילתו היה בשביל אכילה אפילו אם לבסוף כוון גם להריח ג"כ אין יכול לברך ונ"ל שלזה כוון גם המגן אברהם בסק"ה ד"ה אינו מברך דלאו לריח עבידא עכ"ל ור"ל דא"כ אפילו מתכוין להריח ג"כ אינו מברך ולולא דמסתפינא הו"א דגם הרא"ש מודה בזה וכונתו במש"כ שלא נתכוין להריח היינו שבעת הנטילה לא נתכוין בשביל להריח וע"כ אפילו לבסוף נתכוין גם להריח לא מהני וכמו שכתב בשיטה מקובצת הנ"ל ובזה יהיה מדוקדק כל דברי הרא"ש ע"ש דאל"ה אין סוף דבריו מכוונים לראשן אך לשון השו"ע דמסיים אע"פ שהוא מעלה ריח טוב אינו מדוקדק כ"כ לפ"ז דהו"ל לסיים יותר רבותא אע"פ שנתכוין אח"כ להריח:

ה

אע"פ שהוא מעלה ריח טוב וכו' – וה"ה כשהביאו לפניו בתוך הסעודה שמן לאכילה והשמן מבושם במיני בשמים שמריחין ומעלה ריח טוב כיון שעיקר כונתו בהבאתו לאכילה אין צריך לברך [כן מוכח ברש"י נ"ג ע"א בסופו ע"ש]:

א

עצי בשמים – כתב מגן אברהם וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש"ג] ומשמע מלשון זה אע"ג דיבש לבסוף בקרקע ואין נשאר בחורף אפ"ה כל שהקלח שלו קשה מברך בורא ע"ב אע"ג דלענין ברכת אכילה אינו כן עיין סימן ר"ג ס"ב בהג"ה אכן בס"ק י"ד במגן אברהם משמע להיפך דלא מברכינן ברכת הריח עצי בשמים עד שיהיו בו הסימנים שהוא עץ כמו לענין אכילה וצ"ע וכבר העיר הפמ"ג בזה והנה בח"א משמע שהוא מפרש דכונת המגן אברהם בשם הש"ג הוא רק לסימנא בעלמא לידע אם הוא עץ או עשב דהיינו ראשון לכל אנו צריכין לראות אם הקלח קשה [דאם הוא רך מסתמא עשב הוא] ומ"מ אפילו אם הוא קשה בעינן אח"כ לראות אם מוציא עליו מעצו ומתקיים משנה לשנה ע"ש אכן פשטא דלישנא דש"ג לא משמע כן ע"ש בש"ג בשם הריא"ז אמנם באמת יש פלוגתת הראשונים בזה דהרא"ה בהלכותיו ומובא ג"כ בשמק"ו לברכות כתבו בהדיא בדף מ"ג וז"ל סמלק וחילפי דימא הם עשבים בעלי ריח בגופן ואינם רכים כמו עשבים אלא קשים כעץ וגדלין ע"ג קרקע ואי הוה להו פירי בודאי בפה"א הוה מברכינן עלייהו ולא בפה"ע משום דעץ הנזכר בברכת בפה"ע הכונה אילן והני לאו אילן נינהו אבל מ"מ כל דבר שהוא קשה נקרא בלשון העולם עץ וכיון דכן הני נמי שהן קשין ואית להו ריח טוב בגופן עץ מקרי ומברכינן עלייהו בורא עצי בשמים ומייתי ראיה דאפילו מידי דלאו אילן רק משום דקשה מקרי עץ מדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ובודאי פשתים אינו אילן וקרי ליה עץ עכ"ל [וכן משמע קצת ברש"י מ"ג ע"ב ד"ה סמלק שכתב שהוא מין עשב שיש לו ג' שורות וכו' והובא לקמן בס"ז אמנם יש לדחות דהכונה שהוא רך ביותר כעשב אבל אה"נ דעצו מתקיים משנה לשנה ותדע דהא זה פי' על יסמין ודעת הערוך ג"כ דסמלק הוא יסמין והערוך בעצמו סובר דבעינן שיהיה בו סימני אילן וכדלקמיה] אכן לפי המבואר בערך חילפא בשם הגאונים תלוי דינא דברכת בשמים בעיקר דינו של אילן אם עץ הוא או ירק וז"ל שם ופירשו הראשונים דהני חילפי דימא לא ברירא לן בודאי מאי ניהו וקי"ל כי האי מתניתא [בתוספתא דכלאים] דכל שתחלת ברייתו מוציא עץ אילן הוא ועל כל שהוא כענין הזה בורא עצי בשמים מברכין עלייהו עכ"ל ע"ש וכ"כ באו"ז בשם הערוך ומסיים ע"ז וכ"כ ר"י אלפס דקי"ל כי האי מתניתא דכל שתחלת ברייתו מוציא עלין ירק הוא [ודע שבכמה מקומות מביא דברי ר"י אלפס וליתא באלפס שלפנינו ואולי נמצא בתשובותיו] וכ"כ באשכול בשם הגאונים וכ"כ בחידושי רשב"א בשם רב אחאי ובשם הגאונים ע"ש היטב וכן מצאתי להמאמר מרדכי שכתב בשם הא"ח ובשם אבודרהם כשיטה זו וא"כ לא מברכינן עצי בשמים אא"כ נתקיים בו כללי דהג"ה לעיל בסימן ר"ג [ולפ"ז מה שהביא הגמרא ראיה מפשתן לחילפי דימא והלא חילפי דימא לשיטה זו ע"כ מתקיים משנה לשנה ובתחלת ברייתו מוציא עץ מה שאין זה כלל בגבעולי פשתן אלא דהראיה הוא רק דאע"ג דרכיכי נקרא עץ וכמו בגבעולי פשתן דנקרא עץ אף על גב דג"כ לאו קשים הם כ"כ הערוך והביאו הגר"א בס"ז ומה דמשמע מהרא"ה הנ"ל דגבעולי פשתן קשים הם אין סותר לזה דלגבי שאר תבואות ועשבים קשים הן ולגבי עץ רכין הן] ולדינא קשה להכריע אף דפשטיה דש"ס מסתבר כהרא"ה וריא"ז מ"מ רבים הם החולקים וע"כ יברך בורא מיני בשמים כל שאין בו סימני אילן וכן משמע מפמ"ג ומאמר מרדכי שמצדדים כן לדינא:

א

מברך על ההדס תחלה – עיין בא"ר שהקשה על הטור שכתב לענין שמן אפרסמון אם נזדמן לו עם ההדס דמברך תחלה על ההדס הא לפי טעם הבה"ג משום דהדס איתא בעין לא שייך זה כ"א לגבי שמן שבשמו בעשבי בשמים שהשמן קלט רק מריח משא"כ לענין אפרסמון וקשה לדבריו אמאי פסק הרמב"ם לענין שמן זית [שיש לו ריח] והדס שההדס עיקר וע"כ דגם זה לא חשיב בעין לענין הדם שגוף העץ קיים וה"נ לענין אפרסמון וכ"כ הרא"ה לענין אפרסמון וכמו שכתבנו במ"ב. ודע כי הרא"ה כתב גם בסברא זו דמיירי שאין אחת חביבא ליה עי"ש אלא דאח"כ בסוגיא דהביאו לו שמן ויין כתב ג"כ דמיירי שאין אחת חביבא ליה ואח"כ מסיים א"נ אליבא דהלכתא בהא כיון דאין ברכותיהן שוות אפילו איכא חד מינייהו דחביב עליה טפי בתר חשוב אזלינן ובהא פליגי הי מינייהו חשיבא עי"ש. אמנם לפי מאי דאסיקנא לעיל בסימן רי"א בבה"ל דרוב פוסקים סוברין דבאין ברכותיהן שוות ג"כ אזלינן בתר חביב לפ"ז ע"כ לכאורה יהיה קאי דברי השו"ע לדינא רק בששניהם חביבין ליה בשוה ואפשר לומר דכיון דמעלת ההדס דהוא קיים בגופו דוחה אפילו מעלת ברכת שמן ערב דהוא ברכה המבוררת כ"ש שדוחה מעלת חביב שהוא למטה מזה כדלעיל ברי"א וצ"ע:

א

משיעלה קיטור עשנו – דע דמוכח מרש"י ותוספות דאפילו נשרפו הבשמים לגמרי ג"כ צריך לברך עליו אע"ג דהשתא אינם כלל ולא קפדינן שיהיה קצת מהבשמים קיים בשעת ברכה ולא מקרי ריח שאין לו עיקר דאדרבה הריח בא מן גופן וכן דרך הבשמים שכשנשרפים מריחים וכן מוכח לשון הרמב"ם דין ב' עי"ש וכן מוכח באו"ז ובש"ג בשם ר' ישעיה ע"ש וכן פסק הט"ז וכתבתי כ"ז להוציא מדברי הרא"ה בהלכותיו שלדעתו אין מברכין אא"כ עיקרו קיים עדיין דאחר שעיקרו כלה באש אין מברכין דהוי ריח שאין לו עיקר ומפרש כולה סוגיא בדרך זה עי"ש ונמשך אחריו בעל שיטה מקובצת ואינו כן לכל הפוסקים הנ"ל:

ב

קודם שיגיע לו הריח – ואף שאין תופס המוגמר בידו לא מקרי קודם דקודם וכמו לעיל בסימן קס"ז ס"ג לענין לחם דהתם מחסר הלקיחה בידו והאכילה משא"כ הכא לא מחסר רק שיריח ומקרי שפיר קודם לעשייתן:

א

המריח באתרוג וכו' – וי"א שאינו מברך וכו'. עיין מ"ב מש"כ בשם מג"א בשם מהרש"ל וכ"כ הגאון ר' מרדכי בנעט בביאורו למרדכי אבל א"ר ונהר שלום בסימן תרנ"ג ומאמר מרדכי ומטה יהודה חולקים עליו ולדידהו לדעה ב' כל ימי החג אין לברך על ריחו בין בשעה שנוטלו למצותו ובין בשאר כל היום משום דהוקצה למצותו ואינו עומד להריח וכן משמע מלבוש אמנם לענ"ד הדבר תמוה אחרי כי בש"ס נאמר מפורש דאתרוג מותר להריח בו שלא הקצהו אלא מאכילה שעומד בעיקרו לכך אבל מריח לא אקצייה ושפיר היה בדעתו ליהנות הימנו מריחו א"כ אמאי לא יברך עליו עכ"פ בשעה שאינו לוקחו למצותו בשלמא בשעה שלוקחו למצותו אפשר לומר בטעם סברא שניה דמאחר דבלא"ה חייב ליקחנו בשביל לצאת בו הו"ל כדבר שלא נעשה להריח ואע"ג דמתכוין ג"כ להריח ל"ל בה ועדיפא מלקחו לאכלו ולהריח דהתם רשות הוא עיקר לקיחתו וכשלקחו לאכלו ולהריח מאן מפיס שעיקר לקיחתו בשביל אכילה והריח בא ממילא ולא איפכא דעיקר הוא בשביל הריח או אפשר בשביל שתי הנאות בשוה משא"כ הכא דבודאי עיקר נטילתו היה בשביל מצוה בשעתה דמחוייב בזה א"כ ההנאה לכו"ע טפלית היא אבל שלא בשעת מצוה מאי איכא למימר [ולא נוכל לתרץ ולומר דכיון דעיקרו אינו עומד להריח אלא לעשות בו מצוה כל שבעה ימים לכך לא נוכל לברך עליו ברכת אשר נתן זה אינו דהא אתרוג בשאר ימות השנה כשלוקחו לאכלו אע"ג דנהנה הוא מריח סברי כולי עלמא ג"כ שלא לברך עליו מטעם דעיקרו אינו עומד להריח אלא לאכילה ואפ"ה כשנוטלו להריח לבד לכו"ע יש לו לברך וה"נ אע"ג דעיקרו עומד למצוה ולא להריח עכשיו כשנטלו להריח לבד יש לו לברך] ויש מן האחרונים שרוצים לומר באופן זה דמאחר שאינו עומד להריח בעיקרו א"כ אין לו לברך עליו עצי או מיני בשמים כדמסקינן בש"ס פ' כ"מ [לפי גרסת התוספות בשם הבה"ג] תנא הדס וכל דדמי ליה שעומדים בעיקרם להריח משא"כ אתרוגים ותפוחים עי"ש בתוס' ורשב"א וא"כ אין לברך עליו רק אשר נתן ריח טוב בפירות ככל דבר שעומד בעיקרו לאכילה והכא בחג דהוקצה מאכילה א"כ גם ברכה זו אין לברך [זהו תורף כונתם אף שלא זכרו מסוגיא זו דתני הדס עיין בכנה"ג ובגדי ישע ומאמ"ר] אבל מ"מ לא מסתברא כלל דכי בשביל שהקצה עצמו מאכילת פרי זה אינה עומדת לאכילה בעיקרה ולא שייך למקרי פרי ובפרט לפי מה שכתב הרשב"א מובא בב"י סימן תרנ"ג דאם התנה שלא יהא אסור באכילה או בהנאה מהני עי"ש היטב א"כ בודאי לא נתבטל ממנה שם מאכל ע"י שפירש עצמו מלאכלה גם המעיין בטור יראה שהר"ר שמחה בעל סברא שניה לא כתב כלל כיון שאינה עומדת לאכילה אלא אדרבה כתב כיון שאינה עומדת להריח עי"ש וע"כ נראה דהעיקר כהמג"א לדינא דבשארי פעמים בכל ימי החג צריך לברך כשמריח לכו"ע ומ"מ אחרי שהרבה אחרונים הנ"ל מחמירין בזה והעתיקו הדה"ח והח"א את דבריהם יש למנוע מלהריח באתרוג כל ימי החג. ודע דאם ממשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגד אינו מברך על אותו הריח כלל לכו"ע אפילו בשאר ימות השנה שריח זה אין לו עיקר [אחרונים]:

א

במג"א ס"ק ג' בהעגול והרא"ש מ"ח דברבות נ"ב פ"ו דברכות סימן ל"ה:

ב

(שם) בא"ד אמרינן כל כמה. נ"ב נעלמו ממנו דברי הר"ן בע"ז דף ל"ט ע"ב גבי דבש למאי ניחוש לה ע"ש וכבר הזכירם בשכה"ג בסימן זה אות ט' ע"ש בר"ן דף שמ"ו ע"ב ועיין חק יעקב סימן תפ"ז סק"ז. והריני כמוסיף על הדברים בעזהי"ת דמ"ש הרא"ש ראייתו צריך ראיה הרי ראייתו מבואר בש"ס ע"ז עפ"י פירוש הר"ן הנ"ל וגילו לנו חכז"ל דלאו דוקא אפרוח אלא כל דבר המשתנה קודם העיפוש וההעדר לההוי' ואמנם בכ"ז בעינן תרתי לטיבותא שישתנ' לדבר המותר כגון אפרוח או דבש אבל דם הנעכר ונעשה חלב אע"ג דמסתמא נתעפש תחלה מכל מקום חידוש הוא שאינו משתנ' לדבר המותר ועיין במס' כריתו' דף ה' ע"א לחם לא איתא בעינא לא אמר לחם לא אשתני א"כ אפי' קמח גמי לשתרי ועיין ע"ז דף מ"ו ע"ב ובתו' ריש מ"ב ע"א אלא ע"כ כיון דליכ' עיפוש לא יועיל שינוי אלא שנתערב במים ואי לאו דכתיב לחם לא היה חייב על כזית לחם אלא לפי שיעור החיטים שבו וכן הדין בנודר מן החיטים אינו חייב על כזית פת מצומצם משום שיעור מים שבו וכן ה"נ אי לא הוי כתיב לחם. ועדיין צ"ע לדינא במים שבלחם ועיין לשון רש"י בפסחים דף ל"ג ע"ב סוף ד"ח טמא מת שסחט ויש לחלק וק"ל. ובלא"ה לא נאמר בש"ס כריתות דף ה' ע"א אלא ע"ד צריכותא וס"ד אבל לא לפי האמת חלילה ששינוי כזה יתיר איסורים ועיין בחולין דף ק"כ המחה חלב וכו' התם לא משום שינוי אלא משום דאכיל' כתיב ואין שתייה בכלל אכילה אלא בתירוש ויצהר אבל כל משקים היוצאים אי חוזרין לתוך המאכל ואוכל שפיר חייב אע"ג דנשתנה כמ"ש התוס' בבכורות דף ו' ע"ב סוף ד"ה רוטב וכו'. ונפלאתי על דברי הגאון מקור חיים סימן תס"ז בזה ע"ש וכבר קדמו הפ"י בפסק חדש:

א

סעיף ב' אם זה שיוצא ממנו הריח וכו' נ"ב עיין במג"א מה שהקשה על הרא"ש בשם רבינו יונה בדין נבלה הנהפך לדבש ועיין בחיבורי מס' נדה דף ט' מ"ש עליו בזה גם בחיבורי למס' ע"ז דף כ"ט ע"ב גבי חומץ של נכרים מה שפלפלתי שם בזה דברים נחמדים בעזה"י ודו"ק היטב:
(שם) כמו המוסק מברך בורא מיני בשמים. נ"ב עיין בחיבורי ספר החיים מ"ש בדברי רבינו יונה גבי מוסק ועיין בחיבורי מי נדה במסכתא נדה דף ט"ז גבי מי יתן טהור מטמא מ"ש שם בזה ודו"ק היטב:

א

[א] [לבוש] כל הנשמה וכו'. כלומר מדהוה ליה למימר הנשמה תהלל יה וקאמר כל הנשמה:

ב

[ב] [לבוש] נראה לי משום וכו'. כתב לחם חמודות דף רצ"ד ומלבושי יום טוב, אישתמיטתיה ללבוש מה שפירש רש"י בנדה דף נ"ב הטעם משום דהנאה מועטת הוא, עד כאן. ונראה לי דלבוש מפרש לדברי רש"י הוא דכיון שכלה הריח וכו' לכך הוי הנאה מועטת, וכן פירש הב"ח דברי רש"י, גם אישתמיטתיה ללבוש ולחם חמודות ומלבושי יום טוב דברי הכלבו דף כ"א שכתב להדיא כדברי הלבוש. ועולת תמיד כתב טעם אחר משום דלא כלה דבר המריח מחמת שמריחין בו אין שייך ברכה אחרונה. כתב לחם חמודות דמזה הטעם, דהנאה מועטת אפשר ליישב הא דאין מברכין על הריח שהחיינו, ומהר"ם דיין זכרונו לברכה אמר לפי שברכת הריח סמכו על כל הנשמה תהלל והנשמה נצחיות לא שייך לומר שהחיינו וקיימנו וכו' שהרי קיימת נצחיות בעצמו, ומגן אברהם כתב משום שהם כל השנה והחוש מכחיש זה ועיין שיירי כנסת הגדולה:

ג

[ג] [לבוש] אין בו ממש וכו'. מזה תמהתי על מה שכתב מהר"י פינטו פרק כיצד מברכין שאם הריח ולא בירך ועבר ממקום הריח יכול לומר הברכה תיכף, ומטעם הדבר שהמאכל אם כבר נאכל שוב אין מברכין לשעבר, אבל הריח אף על פי שכבר הריח מכל מקום הנשמה היא מקבלת הנאה ותהלל יה על הריח שעבר, עד כאן. ותימא דאם כן ליבעי ברכה אחרונה, וקל וחומר הוא ומה אכילה שמברכין ברכה אחרונה אין מברכין ברכה ראשונה אחר אכילה, ריח שאין מברכין ברכה אחרונה כל שכן דאין מברכין ראשונה אחריה, וכן בט"ז סוף סימן רי"ז משמע כן. גם מה שפירש כן דברי אביי הוא תמוה דאביי קאי על שלוש תכיפות דתיכף לתלמידי חכמים ברכה, וכמבואר בש"ס [ברכות] דף מ"ב. גם מה שהקשה למה לא אמר הדרש איזה דבר שהנשמה וכו' בדברי מר זוטרא וכו', הוא תמוה הא אמרינן בש"ס ועין יעקב ובבעל הלכות גדולות ורי"ף ורא"ש וטור וכל הפוסקים ואין ספק שנוסחא מוטעת נזדמנה לו:

ד

[ד] [לבוש] דם הנצרר וכו'. ולכך אסור לאוכלה, טור. ועיין במגן אברהם ושיירי כנסת הגדולה שהאריכו בזה, ודעת מעדני מלך דף נ"ג וט"ז להתיר, וכן נראה מרבינו ירוחם וכן פסק בשלטי גיבורים פרק השוכר את הפועלים, וכתב כנסת הגדולה שכן עמא דבר:

ה

[ה] [לבוש] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם הנותן וכו'. כתב ארחות חיים ודלא כאותן שאומרים אשר נתן או שנתן כי בטובו מחדש בכל יום תמיד, עד כאן, ודבריו תמוהים. בשולחן ערוך כתב פעם שנתן ופעם הנותן משמע דאין קפידא, וכן מצאתי בפסקי רקנאט"י סימן ע"ח ע"ט, ועוד דרמ"א בסוף סימן זה כתב שנתן וכן כתבו אבודרהם ושבלי הלקט ותניא. ובלחם חמודות דף ס"א כתב לומר אשר נתן בלשון עבר, ובדף נ"ד משמע מדבריו דלשון שנתן ולשון אשר נתן אחד הוא, ויותר תימא שראיתי בש"ס ובעל הלכות ורי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור וראב"ן וסמ"ג וסמ"ק ורוקח ותשב"ץ ורבינו ירוחם ומרדכי ואגודה וכלבו שכתבו אשר נתן ומי יקל ראש נגדם, גם מה שכתב ארחות חיים דלבוש דקדק לכתוב בכל מקום הנותן וכן כתב לחם חמודות ליתא דלקמן סימן תרנ"ג כתב אשר נתן:

ו

[ו] לאוכלו ולהריח וכו'. כתב עולת תמיד דמברך תחילה על אכילה ואחר כך על הריח כמו שכתב הטור בסוף סימן רי"ב דאם ברכת הריח וברכת השתיה לפניו דמברך תחילה על השתיה, והוא הדין לענין אכילה ואין ברכה אחת מפסיק לחברתה כמו שמצינו בפסח שמברך על מצה מוציא ועל אכילת מצה, אלמא כיון דשתי ברכות חייב קודם אכילה אין אחד מפסיק לחברתה, עד כאן. ולעניות דעתי אינו נכון דשם שתי ברכות חיובא משום אכילה אבל כאן הריח לא תליא באכילה ואפשר לברך על הריח קודם אכילה, גם דמיא לסימן קס"ה בברכת נטילת ידים ואשר יצר. ונראה דאין לומר שיברך תחילה על אכילה ויאכל דאם כן תיכף יריח ואחר כך כשמברך על הריח לא יהא עובר לעשייתן, גם מיד שלוקח בפיו קודם אכילה הוא מריח. לכן נראה יותר לברך תחילה על הריח ויריח ואחר כך יברך ויאכל, ולא דמי למה שכתב הטור סימן רי"ב דהתם יש שני דברים אחד של ריח ואחד של שתיה, ודו"ק, ועיין מה שכתבתי סוף סימן רי"ב:

ז

[ז] [לבוש] ופוטר את הטפל וכו'. חפשתי בכל הפוסקים ראשונים ואחרונים ולא מצאתי מטעם זה מידי, ועוד תמה אני דאם כן במוגמר בסימן רי"ז ובשמים של מתים ובית הכסא ושמן העשוי להעביר את הזוהמא מאי אומר ביה הא פסיק רישא הוא ועל כרחו מריח. אלא ודאי כל שאינו נעשה להריח אף שמריח אין צריך לברך כלל, כיון שאין כוונתו להריח וזה ברור, ואם כן אין צריכין למה שמחלק בין הא לסימן רי"ב בענין פוטר את הטפל, כי הוא דחוק מאוד ואין להאריך, וכן מוכח להדיא באבודרהם ותשב"ץ דף כ"ט:

ח

[ח] ועל כולם וכו'. אפילו במריח בפרי. כתב עולת תמיד דאפילו בירך שהכל יצא בדיעבד בכל מיני ריח וצריך עיון:

ט

[ט] וקנמון וכו'. השמיט מה שכתב בשולחן ערוך קניל"א וקלא"וו, וכתב במקומו קנה וקנמון. ונראה לי משום דסבירא ליה דקניל"א הוא צימטרינ"ד והוא קנה וקנמון כדלעיל סוף סימן ר"ב. ומה שכתב בשולחן ערוך קנמון מברכין בורא עצי בשמים פירש בלחם חמודות דף מ"ה. ונראה לי דלאו היינו צימטרינ"ד רק עור הנד"א, ולפי זה אינו חולק הלבוש על השולחן ערוך, ובמלבושי יום טוב כתב שחולק על השולחן ערוך ולא נהירא, והא דהשמיט קלא"וו שהוא נעגלי"ך, נראה לי דסבירא ליה ללבוש דלאו פרי הוא דהא אין מברכין עליהם באכילה, וכן פירש הנחלת צבי דברי שולחן ערוך. וקלא"ו שהזכיר השולחן ערוך הכא הוא מין אחר ולא נעגליך ודלא כעולת תמיד שכתב דמברכין בנעגלי"ך אשר נתן ריח טוב בפירות, וכתב טעם דעיקר פרי הם וורדים אינם עיקרי הפרי, עד כאן. ואינו נכון דהא כתב הרא"ש והטור הטעם בוורדים שאין עיקרן לאכילה. מיהו הט"ז כתב דנעגלי"ך עיקרן עומד לאכילה ומברך שנתן ריח טוב בפירות, וצריך לומר דהיינו על ידי תערובות עומד לאכילה, וכן משמע במגן אברהם וצריך עיון, ועוד דבלאו הכי הרבה פוסקים סבירא להו לברך גם בצימטרינ"ד בורא עצי. ומספיקא יש לברך על נעגלי"ך בורא מיני, כמו שכתב האגור גם בצימטרינ"ד, ועל הקידה שקורין אינגב"ר עיין לקמן סימן רצ"ח בהבדלה. כתב עולת תמיד ונראה דיש לברך על הצימטרינ"ד אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה, דיש לברך בפירוש על מין האדמה ועל מין העץ, וכן כתב בית יוסף בשם הרא"ש, ובמקום שאין ידוע אם הוא של עץ מברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות, עד כאן. ובהרא"ש לא נזכר אלא בפרי האדמה אבל בפרי העץ כתב דמברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות, וכן כתבו כל הפוסקים. ועוד דגם בפרי אדמה כתב הטור דמברכין סתם ועוד אפשר דגם הרא"ש לאו דוקא קאמר אלא קאמר שהוא פרי האדמה כמו אתרוג מעץ לאפוקי מפוסקים שמברכין בורא עצי עיין שם ודו"ק. והיינו דהטור אינו סותר דברי אביו. וכן מצאתי בהגהות סמ"ק ושלטי גיבורים שכתבו בשם הרא"ש דמברך סתם אלא ודאי כדפירשתי:

י

[י] בין המצטיכי בין וכיוצא וכו'. פירש הר"ן פרק שמונה שרצים, הוא שרף עץ שעושין ממנו זפת:

יא

[יא] [לבוש] שמפני וכו'. זה לשון בית יוסף בשם רבינו יונה לפי שנמצא בארץ ישראל והוא חשוב וכו', עד כאן. ובבעל הלכות גדולות מצאתי ומה שכתב מכל משחי בשמי הנך מעצר עצרי להו וריחא דהאי מאילנא נפיק, עד כאן. כתב עולת תמיד בשם הב"ח ובדיעבד אם בירך בורא עצי בשמים יצא, עד כאן. אף שהב"ח כתב דיש חולקין מכל מקום משמע דעתו ועיקר דיצא, ובירושלמי פרק כיצד מברכין ראיתי פלוגתא בזה:

יב

[יב] [לבוש] לפיכך נכון וכו'. ודעת הב"ח והנחלת צבי להריח בו ולברך בורא מיני בשמים, וברור דראיית הב"ח מדקרי ליה הרמב"ם שמן המשחה כשרתא דמברך בורא מיני בשמים כמו שכתב הבית יוסף, ופשוט דשמן המשחה היו מסננים, ולא ירדתי לסוף דעת הט"ז שהביא דעת הב"ח לדבר שלא עלה על לבו מעולם כאילו לשון השולחן ערוך הוא לשון הרמב"ם וליתא כלל. ולדינא נראה לי עיקר כב"ח ונחלת צבי וראיה מדכתבו הרא"ש ורבינו יונה וכלבו ורבינו ירוחם ואבודרהם ושאר פוסקים לדברי ראב"ד, דאם הוציא הבשמים משם דמברך בורא מיני בשמים ולא פירשו דמיירי שיהא עיקרן קיים קצת כמו שכתב הטור אלא ודאי מיירי בפשטות שסיננו. גם דעה שכתב הטור ושולחן ערוך דמברכין עליו בורא שמן ערב יחידאה היא אחר העיון בפוסקים, וכן פסק ריא"ז בשלטי גיבורים דמברך בורא מיני בשמים, ולא דמי לסימן רי"ז סעיף ג' דשם לא קלט אלא מעשן, אבל הכא קלט מעיקר הבשמים שהוציא הליחות תמציתו, ועוד יש לחלוק בין מין פרי שקלט הריח ובין כלי שקלט הריח, ועיין סוף סימן, (תניא):

יג

[יג] [לבוש] אלא יריח וכו'. תקנה זו הוסיף הלבוש מדעתו, וכתב לחם חמודות ולא הועיל לנו אלא אם כן שיקח אפרסמון ויברך עליו שהרי דעת האומרים לברך על השמן הזה הם אומרים לברך בורא שמן ערב, ואם לזה נתכוין לא הוה ליה לסתום אלא לפרש שעל כן כתב עליו אור חדש ואני תמה עליו שהיה לו לפרש אם הוא בארץ ישראל ואפשר דמיירי שהובא לחוץ לארץ, עד כאן. ולא דק דמשום דחשוב וגדל בארץ ישראל קבעו ברכה דבורא שמן ערב, ודאי נתקן אף אם גדל בחוץ לארץ כמו כל השבעת המינים שנשתבח בהן ארץ ישראל דקבעו ברכה מעין שלוש אף שגדל בחוץ לארץ כדלעיל סימן ר"ח, ואולי שמן אפרסמון לא שכיח כלל שגדל בחוץ לארץ. ועיקר קושית הלחם חמודות, נראה לי לתרץ דסבירא ליה ללבוש כב"ח דבדיעבד יוצא בברכת בורא עצי בשמים בשמן אפרסמון, ואם כן אם אין לנו אפרסמון חשיב כדיעבד ועוד כיון דהרבה פוסקים לברך על שמן זה בעצי בשמים כמו שכתב בית יוסף, סבירא ליה ללבוש דשרי לכתחילה בזה אפילו יקח דבר שמברכין בורא עצי בשמים. ודו"ק:

יד

[יד] אישפי"ג. והיינו שפיגנדי"א בלשון פולי"ן ורגילין לשפוך למים שהכהנים נוטלין לדוכן וצריכין לברך בורא עצי בשמים. ולשון ארחות חיים שקורין שפיק"א נרד"י ויש שקורין אותו לווענד"ל והוא מזה המין, עד כאן:

טו

[טו] והם וויאול"ש. והוא הדין שושנים הגדלים בקרקע, בית יוסף, וארחות חיים כתב והם שושנים ולא דק:

טז

[טז] [לבוש] פוטרות את וכו'. פירוש אף שדעתו לפטור את האחרת, דאילו בברכת מיני בשמים פוטר כשדעתו לפטור אחרת, אבל כשאין דעתו לפטור את אחרת, אף במיני בשמים אינו פוטר, וכן נראה לי מוכח מבעל הלכות גדולות, ודלא כדרישה וט"ז דמסתפקי בזה. מיהו משם משמע שדינים אלו שווין לברכת אכילה בכל ענין, ואם כן אפשר דעשבי בשמים פוטר עצי כמו פרי האדמה, אלא שהב"ח כתב טעם דעשבי אינו כולל לשל עץ, וכן מבואר בפסקי ראקנט"י סימן ע"ט שכתב ספק אם הוא מין עץ או עשב יברך בורא מיני בשמים, עד כאן, ואילו פרי עץ ופרי האדמה מברך מספיקא בורא פרי האדמה. ועיין לקמן ס"ק י"ז כתב הכלבו ושארי פוסקים דאם נתערבו עצי בשמים ועשבי בשמים מברכין בורא מיני בשמים, עד כאן. ומזה יש ללמוד באגודה שקורין פישל"א שקשורה עצי עם עשבי, וכן כתב בארחות חיים. ושמעתי שזקינו הגאון זכרונו לברכה היה מקטם מין אחד תחילה ובירך, ואחר כך בירך על המין האחרות באגודה, ועיין לקמן סימן רי"ז ס"ק ב':

יז

[יז] [לבוש] ולדעתי הוא יקדים וכו'. ולכאורה יש לחלק דגם יש אומרים מודים לזה דהתם נפטר פרי העץ בברכת בורא פרי האדמה, מה שאין כן הכא דאין נפטר עצי בברכת עשבי, ומגן אברהם הוסיף וכתב שהבית יוסף כתב בשם הרוקח ולא מצאתי ברוקח כלל מזה, ואפשר שהבית יוסף היה לו דפוס אחרת, ולכן נראה לי דאזלינן בתר החביב, עד כאן לשונו. ותימא על גדול שכמותו שלא עיין, אלא ברוקח סימן שמ"ב ששם דיני ריח אבל לא עיין ברוקח סימן שכ"ט בדיני קדימת פירות שם כתב להדיא דעצי קודם לעשבי:

יח

[יח] להריח בהן וכו'. פירוש דאילו שמן לסוך אינו מברך עליו כדלקמן סימן רי"ז סעיף ב', מיהו אם נעשה השמן לכתחילה להריח אף שבא עתה לסוך ידים מסיק הב"ח דמברך עליו, ועיין לקמן סימן רי"ז ס"ק א', ואולי מיירי כשמכוין נמי להריח בשעת הסיכה ועיין לעיל במגן אברהם ס"ק ה':

יט

[יט] ברכותיהן שוות וכו'. במעדני מלך דף נ"ד האריך לתמוה על גירסת הרי"ף דמיירי בברכותיהן שוות, אם כן מאי טעמא הדס עדיף ונדחק משום דחשיב להיות בארבע מינים, עיין שם. ותמיהני דאם כן אתרוג תקדים לשאר מינים, ולעיל סימן רי"א מבואר להדיא בבית יוסף ושאר פוסקים דאין לו דין קדימה כלל, ויותר תמיהני דאישתמיטתיה דברי בעל הלכות גדולות דף ח' שכתב זה לשונו, היכא דאייתא משחא כבישא או משחא טחינא והדס דתרוויהו בורא עצי בשמים מברך אהדס הואיל והדס איתא לבושם בעיניה, לאפוקי משחא דליתא בעיניה, עד כאן. הרי הטעם מפורש ואין ספק שרי"ף ורמב"ם שגירסתם כגירסת בעל הלכות גדולות נמשכו אחריו כדרכם כנודע, וכן למגן אברהם אישתמיטתיה עיין שם, ולא עליהם לבד תמהתי אלא יותר על הטור ובית יוסף שכתבו דרי"ף מודה גם באין ברכתן שוות דהדס קודם, הא תינח בשמן שבשמו בין בעצים בין בעשבים בין במיני בשמים דאז הדס קודם, כיון דבשמן ליתא בעיניה, אבל בשמן אפרסמון דאיתא לבושם בעיניה ודאי קודם, וכן מסתבר שברכת שמן ערב ואינה כוללת כלל, כמו שכתב מגן אברהם, ועוד הא כתבתי לעיל דבדיעבד יוצא בברכת עצי בשמים בשמן אפרסמון, אם כן יש להקדים השמן, ובאמת בדברי הרא"ש לא נזכר בזה שמן אפרסמון. ויש לומר דמיירי במשחא כבישא בעשבי בשמים אבל הטור שכתב דהדס קודם לשמן אפרסמון, וכן כתב אבודרהם קשה. ואולי סבירא ליה דגם שמן אפרסמון לא הוי לבושם בעיניה נגד ההדס, ודוחק מאוד:

כ

[כ] אינן שוות וכו'. כן כתב הטור, וכתב הפרישה וזה לשונו ואף על גב דאם אין ברכותיהן שוות כתב הטור לעיל בסימן רי"א דאיזה שירצה מהן יקדים, יש לומר דשאני הכא כיון דברכות הדס היא בורא עצי וברכת שמן הוא בורא מיני בשמים וכוללת כל הדברים, ודומה למה שכתב הטור בסימן רי"א דברכת בורא פרי העץ קודמת לשהכל, עד כאן לשונו. ותימא גדולה הא כתב הטור בריש דבריו שם אין ברכתן שוות כגון שמן אפרסמון, ועוד דלדבריו אם בשמו לשמן בעצי יברך על מה שירצה ואישתמטתיה דברי בעל הלכות גדולות הנזכר לעיל:

כא

[כא] [לבוש] שהריח עדיין וכו'. ומלבושי יום טוב כתב משום דהוה עובר דעובר כמו בתפילין סימן כ"ה סעיף ח', עד כאן. וכן כתב מעדני מלך דף נ"ג ועיין שם:

כב

[כב] לכך נכון וכו'. כתב סדר ברכות לכן יריח בו קודם יום טוב ויכוין לצאת בו כל היום טוב בברכה זו שמברך עליו קודם יום טוב, ולאחר זמן מצוותו בהושענא רבה מותר להריח באתרוג לכל הדעות, עד כאן. וכתב ארחות חיים שהוא תימא לברך ברכת הנהנין פעם אחת ולכוין לצאת בו כל ימות החג, דהלא נאמר ברוך ה' יום יום, בכל יום תן לו מעין ברכותיו ושמא שאני הכא דלא אפשר, וצריך עיון, עד כאן. ואני אומר דהא אפשר לברך על פרי אחר ויפטור גם את זה, וכתב מגן אברהם בשם רש"ל שכתב דדוקא בשעת נטילה לשם מצוה, אבל קודם לכן או אחר כך מברך, עד כאן. ומסדר ברכות הנזכר לעיל מבואר דכל ימי החג אין מברך עד הושענא רבה אחר זמן מצוותו וכמו שכתב בט"ז סימן תרנ"ג ותרנ"ח ותרס"ה ושם יתבאר יותר:

כג

[כג] [לבוש] לכך נכון גם כן וכו'. נראה דלא שייך בזה תקנה דלעיל כיון דאינו מין פרי ולא מין בושם שאינו פוטרו שום מין אחר. כתב הט"ז שמעתי מהמדקדקים שאין לומר עשבי בשמים בשב"א ופת"ח אלא בחיר"ק כדכתיב באיוב עשבי הרים:

א

חבצלת. עיין ס' מגן שאול סי' נ"ב נ"ה נ"ו:

א

א) [סעיף א'] אסור להנות מריח טוב עד שיברך וכו' שנאמר כל הנשמה תהלל יה. איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו היי אומר זה הריח. ברכות מ"ג ע"ב. ב"י ולבוש:

א

ב) שם עד שיברך קודם שיריח. הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה. טור ססי' רי"ב והביאו מ"א רסי' זה וכתב הטעם משום דברכת הנאה קודמת והא דברכת הנאה קודמת היינו אם היו ב' לפניו אבל אם הביאו הריח לפניו מקודם א"צ להמתין עד שיביאו דבר ההנאה וכמ"ש לעיל סימן רי"א אות כ"ג יעו"ש:

א

ג) שם עד שיברך וכו' ואם מסופק בעשב אם מריח מותר לנסות קודם ברכה. ס' אדני פז בסימן זה. חס"ל אות א' רו"ח אות ג' וכן אם מסופק בעצמו אם יכול להריח יכול לנסות קודם ברכה. בן א"ח פ' ואתחנן אות ב':

א

ד) אסור להריח בורד או שושנה או בשמים של הקדש ואף אם תמצי לומר שאין בו מעילה איסורא איכא. הרדב"ז ח"ג סימן תרכ"א שנדפסו מחדש באשכנז. מחב"ר אות א' ועיין באות שאח"ז:

א

ה) מותר להריח בפרחי האילנות של ערלה אעפ"י שיש בהם עיקר פרי אבל אסור להריח בפרי אם גדל קצת כיון שהוא ערלה. הרדב"ז בחדשות סי' מ"ד. מיהו בשו"ת זרע יעקב סי' ז' העלה דפירות הקדש או קונם מותר להריח בהם ולא יברך עליהם יעוש"ב. והביאו מחב"ר אות ח' ונראה כיון דיש פלוגתא בזה ואסור להנות מן העולם בלא ברכה שב וא"ת עדיף ולא יריח בדבר האסור בהנאה אפילו בלא ברכה. ועיין ש"ע יו"ד סי' ק"ח סעי' ז':

א

ו) דבר שאסור באכילה ולא בהנאה מותר להריח בו אפילו לכתחלה. שו"ת אמונת שמואל סי' מ"ה פר"ח בי"ד סימן ק"ח אות כ"א ואות כ"ה. מאמ"ר בזה הסימן אות ד' והשיג על שכנה"ג בהגה"ט אות ח' שכתב דדבר שאסור לאכול אסור להריח בו יעו"ש וכן הסכים הר' זרע יעקב סימן ז' ער"ה אות ד' ועיין לקמן אות כ"ב:

א

ז) ורד והדס שנתלשו ביו"ט מותר להריח בהם בלי שיטלטלם. שו"ת זרע יעקב סי' ח' מחב"ר אות ט' וכ"פ בשלחן ערוך לקמן סימן של"ו סעי' יו"ד דאף בהדס מחובר מותר להריח יעו"ש וכ"כ הער"ה אות ח':

א

ח) שושנים שמונחים על הרימונים של ס"ת יכול לברך עליהם פר"ח יו"ד סימן קי"ו אות ז' זכ"ל אות ב':

א

ט) שם עד שיברך וכו' כתב בס' בני חיים בשם מהר"ח אלפאנדרי הזקן דמסתברא דעל חצי פרי מברכין ולא על קליפת הפרי ומיהו נאמר שם בשם מהר"י בן הרב הנז' דמברכין על קליפת הפרי יעו"ש. אבל המחב"ר אות ד' השיג עליו וכתב דאין לברך הנותן ריח טוב בפירות על הקליפין אלא יברך בורא מיני בשמים יעו"ש. וכ"כ הבי"מ אות א' חס"ל אות ו':

א

י) שם אבל לאחריו א"צ לברך. והטעם כתב רש"י בנדה ריש דף נ"ב משום דהנאה מועטת היא והביאו הב"ח. וכתב דר"ל דמיד לאחר שהריח נפסקה ההנאה ודמי לאוכל ונתעכל המזון שבמעיו דאינו מברך לאחריו עכ"ל. וכ"כ הט"ז סק"א וכ"כ המ"ח סק"א בשם הכלבו והעו"ת אות א' כתב עוד טעם אחר משום דלא כלה דבר המריח מחמת שמריחין בו יעו"ש ולי נראה לתת עוד טעם אחר דאין מברכין ברכה אחרונה אלא בדבר דשייך ביה שביעה לא כן בריח דאף אם יריח יומם ולילה לא ישבע וע"כ אין מברכין עליה ברכה אחרונה ומכל הני טעמי משמע דאם לא בירך קודם שהריח או בשעה שמריח לא יוכל לברך אח"כ וכ"כ א"ר אות ג' א"א אות א':

א

יא) שם אבל לאחריו א"צ לברך ולענין שהחיינו כתב הרדב"ז ח"ב סימן ד' ובחדשות סימן רצ"ז דעל הריח טוב המתחדש משנה לשנה כגון דימי"ר הינד"י והיאסמי"ן והבארגאס והורד וכיוצא בהם אני רגיל לברך עליהם זמן בשעה שאני נהנה מן הפרי יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגה"ט סימן רכ"ה ומ"א שם ס"ק י"ב. וכן כתב שבות יעקב ח"ב סימן ל"ח והביאו השע"ת שם אות י"א. אבל הל"ח פ' כ"מ אות ק"ך כתב דאין מברכין שהחיינו על הריח יעו"ש והביאו מ"א בזה הסימן סק"א. וכן כתב שכנה"ג בזה הסימן בהגה"ט אות ב' יעו"ש ועיין ברכ"י אות א' מ"ש בזה וסיים דלענין הלכה אין לברך כיון דבמחלוקת שנוייה וכתב דכן עמא דבר יעו"ש. וכ"כ בספרו מחב"ר אות ג' והביאו שע"ת אות ב' וכן על ורדים המרוקחים בדבש אין לברך שהחיינו על אכילתם כיון דאינם ראויים לאכילה בפ"ע. וכן והמעש"ר פ"ט מה"ב דין א' כתב הטעם משים דלא נטעי ליה. אינשי אדעתא דהכי לרקחם בדבש אלא לריחא וע"כ לא תקנו לברך שהחיינו גם על אכילתם יעו"ש:

א

יב) כתב המרדכי פ' א"ד דאין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במ"ש הואיל ותחלת ברייתו הוא והביאו ד"מ אות א' וכתב דמה"ט אין מברכין על קול ערב. עכ"ד. ובמט"מ כתב הטעם משום דאין בו ממ"ש יעו"ש. והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה כיון דאין נכנסין לגוף. מ"א סק"א:

א

יג) על ריח מינט"ה הנקרא בערבי נענ"ה ובלשון משנה פ"ז דשביעית דנדנה ופ"ק דעוקצין מינתא. ואמיתא בשבת קכ"ח כתב הגו"ר חא"ח כלל א' סימן מ"א דאין מברכין עליו. והרב פרח שושן כלל סי' י"ג חלק עליו וכתב דמברכין עליו הנותן ריח טוב בפירות וכן כתב הלק"ט ח"ב סימן קט"ו אלא שכתב דהעולם נוהגין לברך עליו עשבי ולא ידע למה יעו"ש י"א בהגה"ט. אבל השה"ל ססי' מ"ד כתב וז"ל והפיגם רוטא והאמיתה מינטה וכל שהן עשב שריחן נודף מברך עליהם עשבי בשמים עכ"ד. והביאו הברכ"י אות ב' וכן עמא דבר לברך על המינט"ה הנקרא בערבי נענ"ה עשבי בשמים כמ"ש השה"ל והלק"ט:

א

יד) על עשב שקורין בערבי ריחא"ן מברכין עשבי לכ"ע בן א"ח פ' ואתחנן אות ח':

א

טו) הרודא הוא מין עשב כמ"ש בפ"א דכלאים משנה ח' דפיגם הוא מין ירק ופירש הרמב"ם והרע"ב שם הנקרא בלע"ז רוד"א וכן פרש"י ז"ל בעירובין ל"ד ע"ב יעו"ש וא"כ ברכתו עשבי בשמים וכ"כ לעיל באות הקודם בשם השה"ל יעו"ש. ומיהו עיין זכ"ל ח"א וח"ג אות ב' ובק"א שבסוף ח"ג שהביא פלוגתא בזה שי"א לברך על הרוד"א עצי בשמים יעו"ש. ומ"מ כיון דלדעת רש"י והרמב"ם והרע"ב שהפיגם הוא רוד"א והמשנה קראה אותו ירק נראה לענין דינא דאין לברך עליו כ"א עשבי בשמים. וכ"כ הברכ"י בשיו"ב אות ג' ועי"ש הטעם בשם מהר"ש נאוי דזה שקראה אותו המשנה ירק אע"ג דמתקיים ימים רבים משום דלא נטעי ליה אלא לירק והעץ שלו אינו שוה לכלום יעו"ש. וכן כתב החס"ל אות ד' דעל הרוד"א עשבי בשמים. וכ"פ הבי"מ אות ב' דעל הרוד"א במקום שריחו טוב ונהנין ממנו מברך עשבי בשמים אבל במקום שאין נהנין מריחו אין לברך עליו כלים יעו"ש. ומיהו הרוצה להחמיר יש לברך מיני בשמים:

א

טז) בכל פעם שתריח איזה ריח טוב בכל זמן מהזמנים תכוין כונה זו ואף אם הוא מיני בשמים אחרים שאינם מין הדס והיסוד של כוונה זו מיוסד על ארבעה תיבות ריח ניחח אשה לה'. שער הכוו' דף ע"ב ע"ד. ועי"ש הכוונות שכתב בד'. תיבות הללו וע"כ בכל פעם שמניח האדם בין עצי בין עשבי בין מיני בשמים בין בחול בין בשבת בין ביו"ט יש לכוין בד' תיבות הללו כיון שכל כוונת הריח תלויה בהם:

א

טוב) [סעיף ב'] אם זה שיוצא ממנו הריח עץ וכו' כל בשמים שהקלח קשה כקלחים של פשתן בורא עצי בשמים וכל שקלח שלהם רך כירק מברכין בורא עשבי בשמים. ריא"ז והב"ד בשה"ג פ' כ"מ. כנה"ג בהגה"ט מ"א סק"ט. מיהו בא"ח כתב בשם הירושלמי דכל שהוא אילן לענין אכילה לברך עליו פה"ע הוי עץ לענין ריח וכל שאינו עץ לענין אכילה ומברך פה"א מברך על ריחו עשבי וסימן אחד לשתיהם יעו"ש. וכה"ג כתב הרד"א בשם הירושלמי והב"ד המאמ"ר אות ג' ותמה על מ"א שהביא דברי השה"ג וכתב דנראה שהוא חלוק על הא"ח והרד"א וש"פ בשם הירושלמי יעו"ש וסימן אילן שמברכין על פירותיו פה"ע עיין לעיל סימן ר"ג סעיף ב' בהגה ובדברנו לשם אות ז' וא"כ ה"ה לכאן שמברכין עליו עצי בשמים מיהי דבר שיש בו פלוגתא או ספק מברך עליו מיני בשמים כמ"ש לקמן סעי' זה:

א

חי) שם או מין עץ וכו' אפילו אינו עיקר הפרי כמ"ש לקמן סעיף ג' מ"א סק"ב. ור"ל כמו מי הורד הכתוב לקמן סעיף ג' שמברכין עליו עצי בשמים. וכ"כ א"א אות ב':

א

יט) שם בורא עצי בשמים. מי שיש לפניי עצי ועשבי בשמים יש שנהגו לברך על שתיהם ברכה אחת בנוסח זה בא"י אמ"ה בורא עצי ועשבי בשמים ולא לברך בפרטות על כל אחת וראיה כמו שמברכין על תרומות ומעשרות ברכה אחת והובא ביו"ד סימן של"א סעיף ע"ח יעו"ש מחב"ר אות ה' ועי"ש. מיהו בק"א שם במחב"ר כתב ע"ז דאינו מוכרח יעו"ש. והביאו השע"ת אות ו' וע"כ נראה דלכתחלה יש לברך על כל אחד בפ"ע וכן הוא המנהג עכשיו בינינו רק אם בדיעבד כללם בברכה אחת או שבירך עליהם בורא מיני בשמים יצא:

א

כ) שם בורא עצי בשמים ואם בירך על עצי בשמים עשבי בשמים או על עשבי עצי לא יצא. ב"ח וכ"כ הלבוש סעיף יו"ד והב"ד מ"א ס"ק ט"ז. וכ"כ הלק"ט ח"ב סימן כ"ד. ג"ה סימן צ"ט והב"ד י"א בהגב"י. וכ"כ הברכ"י אות ט"ו שע"ת אות יו"ד. חס"ל אות ה' ח"א כלל ס"א אות ט' מיהו דבר שיש בו פלוגתא כגון שלא נשאר לשנה האחרת כ"א דוקא השורש תחת הארץ כמ"ש לעיל סימן ר"ג אות ז' שצריך לברך עליו מיני בשמים אם טעה ובירך עצי או עשבי יצא דכיון דאיכא דס"ל הכי אמרינן סב"ל ובדיעבד יצא. וכן על דבר שיש בו ספק אם לברך עליו עצי או עשבי שצריך לברך עליו מיני אם טעה ובירך עצי או עשבי בדיעבד יצא. וכ"כ החס"ל אות ו':

א

כא) שם כמו המוסק וכו' בברכות מ"ג ע"א אמרו המוסק מין חיה הוא ופירש"י ז"ל מן הרעי של חיה. והטור כתב י"א שהוא זיעת חיה. והנכון בעיני שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרות בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעשה ממנו המור והרמ"ה היה אוסר לאכלו משום חשש דם והר' יונה כתב שאפשר ליתן בו טעם להתירו דפירשא בעלמא הוא אע"ג דתחלתו היה דם בתר השתא אזלינן והרא"ש כתב על דבריו דאפילו ראייתו צריכה ראייה יעו"ש. וכתב הב"ח דהרא"ש מודה אם נעשה פירשא מותר אלא דמי הוא הנביא שהגיד שנעשה פירשא דשמא האיסור נותן טעם לשבח בהיתר וטעם כעיקר דאורייתא עכ"ל. מיהו דעת הט"ז סק"ב להתיר וכן דעת הפר"ח בשו"ת מים חיים סימן יו"ד להתיר אם נתייבש ונעשה כעפר יעו"ש: וכ"כ השה"ג פ' השוכר את הפועל דמותר לאכלו. והביאו כנה"ג בהגה"ט וכתב וכן עמא דבר. וכ"כ בשכנה"ג הגה"ט אות ז' דמעשים בכל יום להשליכו תוך המרקחת לריח טוב יעו"ש. והביאו הרב ב"ד חא"ח סימן צ"א אלא שכתב שמצא למרן ז"ל בבד"ה בתחלת הגהותיו על יו"ד שכתב דאסור באכילה יעו"ש. וכ"כ העט"ז אות א' המוסק שקורין בל"א פיזם אסור לאכלו משום דם. וכן מסיק הפר"ת ביו"ד סימן פ"א:

א

כב) אמנם הראב"ד בהשגות פ"א מה' כלי בהמ"ק והרמב"ן בפי' התורה פ' כי תשא כתבו שהמר הוא מין עשב או אילן וריחו נודף. ורבי' בחיי פ' כי תשא כתב בשם הרמב"ן שהוא סם הנקרא בלשון ארמי לאמה ובלשון רומי מירא ובלשון פרסי אמרנון. וכתב ע"ז ומן הנראה שאין זה הכרח כי מר שבכאן אפשר שיהיה המוסק כדעת הגאונים וצרור המר שבמקדש יהיה זה הנקרא מירא ויהיה זה וזה ראש לכל הבשמים זה ראש למיני בשמים של קטורת לעלות ע"ג האור וזה ראש לכל בשמים להיות מריח בלי אור. והביאו שכנה"ג בהגה"ט אות ד' יעו"ש וכן כתב הפרישה אות ג' בשם רבי' יונה דאין זה מה שנקרא מר בתורה שאותו מעשבי בשמים הוא כמ"ש אריתי מורי עם בשמי יעו"ש:

א

כג) כתב השכנה"ג בהגה"ט אות ח' האלגאליא שהיא זיעת חתול נראה בעיני דלכ"ע אסורה באכילה דלא שייך לומר שנתייבשה דבלחותה עומדת ולפ"ז צריך ליזהר שלא לאכול האלגאליא או ליתנה תוך המאכלים והוא הדין דאסור להריח בה ולברך כמ"ש השה"ג שהבאתי לעיל שכל דבר שיש איסור באכילתו אין מריחין ומברכין בו יעו"ש. אמנם מ"ש דאין מריחין ומברכין עליו כבר כתבנו לעיל אות ו' דאין כן דעת הפוסקים אלא אפילו אם הוא אסור באכילה מותר לברך ולהריח בו יעו"ש. וכ"נ ממ"ש לעיל אות ד' בענין המוסק דאף לדברי הפוסקים דאסור באכילה מותר לברך ולהריח בו יעו"ש:

א

כד) שם כמו המוסק וכו' וכן על שוועמליך יבשים שיש להם ריח טוב אם מריח בהם מברך מיני בשמים. קיצור ש"ע סימן נ"ח אות ה':

א

כה) שם ואם היה פרי וכו' והמריח פרחי הפירות קודם שילדלו כמו הזה"ר של נארגא"ס ולימיני"ש מברך עצי בשמים דעדיין לא פרי. י"א בהגה"ט בשם מהריק"ש וכ"כ הברכ"י אות ג' ובספרו מחב"ר אות ז' בשם הנז' ובשם מהר"י צמח יעו"ש. חס"ל אות ג' בן א"ח פ' ואתחנן אות ז':

א

כו) ומכאן ראיה דעל פרי שלא נגמר בישולו כגון על הנארגא"ס שהם קטנים שמברך הנותן ריח טוב בפירות אע"ג דעדיין לאו פרי ראוי לאכול הוא. י"א שם:

א

כז) שם מברך הנותן ריח טוב בפירות. וכן הוא הנוסח בטור ובלבוש. מיהו בש"ס ברכות מ"ג ע"ב הנוסח שנתן ריח טוב בפירות. וכן הנוסח ברי"ף וברמב"ם פ"ט מה"ב ובהרא"ש פ' כ"מ ולקמן בהגה סעיף י"ד. וי"א אשר נתן עיין א"ר אות ה' וכ"כ ח"א כלל ס"א אות ב' וע"כ כיון דאיכא שינוי בנוסח הברכה בדברי הפו' יש נמנעים מלהריח בפירות אמנם הרב דה"ח אות ד' כתב כנוסח הטור והש"ע הנותן ריח וכו' וכ"כ הבי"מ אות ג' חס"ל אות ב' יפ"ל אות ג' וכתב שכן המנהג יעו"ש:

א

כח) שם או לאכלו ולהריח בו. כתב העו"ת אות ב' ואז מברך שתים אחת על האכילה ואחת על הריח ומברך תחלה על האכילה ואח"כ על הריח וכמ"ש הטור בססי' רי"ב דברכת שתיה קודמת לברכת הריח וה"ה ברכת אכילה ואין בזה הפסק כמו המוציא ואכילת מצה יעו"ש אבל הא"ר אות ו' כתב על דברי העו"ת הנז' דאינו נכון דשם שתי ברכות חיובא משום אכילה אבל כאן הריח אינו תלוי באכילה אלא יברך תחלה על הריח ויריח ואח"כ יברך ויאכל יעו"ש. וכן הסכים המאמ"ר אות ה' והשיג על העו"ת יעו"ש:

א

כט) שם ולא נתכוון להריח וכו' אינו מברך דלאו לריחא עבידא. מ"א סק"ה. ונראה דה"ה דאם בה"ב ניתן לפני האורחים פירות לאכילה דאין לברך עליהם ברכת הריח דכיון דדעת בעל הפירות בנתינה זו לאכילה ולא לריחה הי"ל דלא לריחה עבידא ואין יכול האחד לברך:

א

ל) שם ועל כולם וכו' ואפילו המריח בפרי אם אמר בורא מיני בשמים יצא. ב"י. ט"ז סק"ג. א"ר אות ח' וא"כ אם יש לפניו פרי לברך עליו הנותן ריח וכו' וכן אם יש לפניו עצי ועשבי ומיני מברך תחלה עצי ואח"כ עשבי ואח"כ מיני. והטעם כיון דברכת מיני כוללת הכל כמו שהכל צריך להניחה לבסוף וכמ"ש לעיל סימן רי"א סעיף ג' ובדברינו לשם בס"ד ולקמן אות ע"א יעו"ש וז"ש אם יש לפניו עצי ועשבי ומיני דמברך גם על המיני ה"ד אם זה המיני לא מין עץ ולא מין עשב כמו המוס"ק וכדומם אבל אם ברכת המיני הוא מפני הספק אם הוא מין עץ או מין עשב לא יברך עליו אלא מכוין בברכת עצי וברכת עשבי עליו ונפטר ממה נפשך:

א

לא) ואם יש לפניו רק עצי ומיני שהיא ספק או עשבי ומיני שהיא ספק אז לא יוכל לברך על שניהם עצי ומיני או עשבי ומיני דאם יברך עצי קודם שמא זהוא ג"כ עצי ונפטר וכן אם יברך עשבי קודם שמא זהוא ג"כ עשבי ונפטר ואיך יכול לחזור ולברך על הפסק. ואם יברך מיני קודם כיון שהוא מכוין בברכה זו לפטור את ספק מין עץ או מין עשבי איך יכול לחזור ולברך עצי או עשבי אלא או יברך עצי או עשבי ולא יריח במיני משום ספק או יברך מיני ויכוין לפטור גם את העצי או העשבי ודרך הראשון נ"ל עיקר ועיין לקמן אות ע"א:

א

לב) שם על כל דבר שהוא מסופק מברך בורא מיני וכו' וי"א שמברך שהכל דעל הכל אם אמר שהכל יצא. תו' ברכות מ"ג ע"א ומרדכי פ' הנז' והב"ד ב"י וע"כ כיון דאיכא דסברי הכי וק"ל סב"ל אם בדיעבד בירך שהכל על דבר שהוא מסופק בו או אפילו על עצי או עשבי אם טעה ובירך שהכל יצא. וכ"פ העי"ת אות ב' א"א אות י"ט בן א"ח פ' ואתחנן אות ט' ועיין לעיל סימן ר"ו ססעי' א' ובדברינו לשם אות ה':

א

לג) האוכל לימוניש חמוצים ממותקות בצוקר ובירך עליהם שהכל וכיון לפטור באותה ברכה הריח יצא. זכ"ל בה"ב אות ר':

א

לד) שם על אגוז מוסקאט"ה וכו' אגוז מוסקאט"ה היא עיקר פרי. והקניל"ה שהוא צמרינ"ד וקלאו"ו שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ"מ עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו. ט"ז סק"ד וכן כתב העו"ת אות ב' אבל הב"ח כתב בשם ברכות מהר"ם דעל נעגליך מברך בורא עצי בשמים יעו"ש. והא"ר אות ט' כתב דמספיקא יש לברך על נעגלי"ך בורא מיני בשמים והביאו הברכ"י אות ה' יעו"ש וכן כתב שו"ת דב"ש סימן שס"ה וכ"כ ח"א סימן ס"א אות ד' דה"ח אות ה' בי"מ אות א' חס"ל אות ו' וי"א גם על צמרינ"ד יש לברך בורא מיני בשמים. א"ר שם. ח"א שם אות ג' וכ"פ דה"ח שם. חס"ל שם. ועיין לעיל סימן ר"ב סעיף ט"ז וי"ז ובדברנו לשם אות ק"ט וקי"א ודוק:

א

לה) ועל מי הקלאו"ו שכותשין אותו ומערבין אותו במים מברך הנותן ריח טוב בפירות. פה"א ח"א דכ"ט ע"ג ועי"ש שהסכים מהר"ם מזרחי ז"ל וכתב דאם לאחר שקלט המים הריח הסירו הקלא"ו לא יברך עליהם כלל. וכן הסכים בס' סמא דחיי חא"ח סימן ד' י"א מ"ב בהגב"י אות ו' אמנם לפי מ"ש באות הקודם שדעת האחרונים לברך על הקלאו"ו בורא מיני בשמים א"כ ה"ה למימיהם. ועיין לקמן אות ג"ן:

א

לו) המים שמביאין מצפת תובב"א שריחם כריח הקלאו"ו והם מין עשב שכל זמן שהוא עשב אין בו ריח כלל וכשמוציאין אותו באלנבי"ק ריחו כריח הקלאו"ו על המים אלו מברך בורא עשבי בשמים. מהר"ם מזרחי שם. י"א שם אות ו' ועיין לקמן אות ל"ח:

א

לז) שם הנותן ריח טוב בפירות. וכתב שם העו"ת דעל צמרינד שברכתו פה"א יש לברך אשר נתן ריח טוב בפירות האדמה דיש לברך בפי' על מין האדמה ועל מין עץ כמ"ש ב"י בשם הרא"ש רק במקום שאין יודע אם הוא של עץ או של אדמה מברך סתם אשר נתן ריח טוב בפירות יעי"ש אבל הא"ר אות ט' כתב דהרא"ש לא דוקא קאמר וכן מצא בהגהת סמ"ק וש"ג שכתבו בשם הרא"ש דמברך סתם יעו"ש וכן כתב המאמ"ר אות ו' דמ"ש הרא"ש לא דוקא והביא ראיה מן הש"ס ומכמה פו' ראשונים ואחרונים דאף אם הוא מין עץ או אדמה אינו מברך אלא סתם וכתב שכן המנהג פשוט יעו"ש. וכ"מ בהדיא מדברי הטור והש"ע והלבוש דאף אם הוא יודע שזהו מין עץ או אדמה איני מברך אלא סתם הנותן ריח טוב בפירות. וכן הוא דעת האחרונים וכן עמא דבר:

א

לח) [סעיף ג'] על הורד וכו' שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה. ט"ז סק"ה. אבל שושנים הגדילים בקרקע מברך עשבי בשמים. ב"י ששם המרדכי והגמ"י. וא"כ ה"ה של מימיהם של אלו ורדים הגדילים בקרקע מברך עשבי בשמים וכ"כ לעיל אות ל"ו יעו"ש:

א

טל) שם על הורד וכו' ועל הורד שקורין רוז"ש אעפ"י שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח ומברך עצי בשמים. מ"א סק"ו. אבל הטור כתב בשם גאון לברך עליו הנותן ריח טוב בפירות והטעם כתב ב"י בשם הרשב"א דכיון שנאכלין במרקחת הרי הן כאתרוגין עכ"ל. ונראה כיון דיש בו פלוגתא יש לברך על הורד שעושין ממנו מרקחת בורא מיני בשמים וכמ"ש בסעי' הקודם דכל דבר שיש בו ספק או פלוגתא יש לברך מיני בשמים לפי שכוללת הכל כמו שהכל ועיין לעיל סימן ר"ד סעיף י"א ובדברינו לשם אות ז"ן:

א

מ) שם ועל הקנמון שהוא עוד הנדי וכו' ר"ל עץ הבא מערי הנדיי"א כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והינדי ר"ל שהיא מהינדיי"א כי שם גידוליו ובטורק"י קורין אותו אוד אגאש"י ובלע"ז ספרדי קורין לו עץ אלואי"ס כמ"ש הרמב"ם בפי' המשנה. מחב"ר אות ו' ועי"ש מה שהשיג על הפו' שלא פירשו כן וכתב דאין ספק שמברכין עליו עצי וכן עמא דבר יעו"ש. והביאו שע"ת אות ב':

א

מא) שם ועל מי הורד וכו' פי' כיון דהורד כלה בבישולו ועיקרו יוצא ויש לי טעם ורד ממש א"כ אינו זיעה בעלמא כמו שאר פירות כדלעיל סימן ר"ב סעיף יו"ד. ב"ח. מ"א סק"ז. מיהו הראב"ד חלוק בדבר דס"ל דעל מי הורד והלבונה והמצטכי אינו מברך אלא בורא מיני בשמים והביאו ב"י ובכ"מ פ"ט מה"ב דין ו' יעו"ש. אמנם מהרימ"ט בתשו' ח"ב חי"ד סימן ל"ד כתב ראינו אבותינו ורבותינו מברכין על ורדים ועל מי ורדים בורא עצי בשמים והקבלה והמעשה עמודי ההוראה יעו"ש. והביאו כנה"ג בהגב"י י"א בהגב"י וכ"כ ח"א כלל ס"א אות ה':

א

מב) שם ועל מי הורד וכו' וכן על מי אזהא"ר שמוציאין באלנבי"ק מפרחי נאראנגא"ש יברך עצי בשמים וכ"ש הוא ממי הורד שכתב מרן ז"ל. ב"ד א"ח סימן צ"א. וכן כתב נאמן שמואל סימן ד' מחב"ר אות ז' חס"ל אות ג':

א

מג) שם ועל הלבונה. שהוא קטף היוצא מן האילן. טור. לבוש. וכ"כ הב"ח בסימן קל"ג בשם הרד"ק יעו"ש:

א

מד) שם ועל המצטכי. פרש"י ז"ל פ' המביא דהוא שרף של עץ שעושין ממנו זפת וכ"כ הר"ן פ"ח שרצים. ב"ח מ"א סק"ח. וכתב בס' נתיב חיים דע"כ אינו ר"ל זפת ממש דמסריח אלא ר"ל מה שאנו קורין מאסטיק. מחה"ש:

א

מה) [סעיף ד'] על שמן אפרסמון וכו' דלפי שחשוב הוא שהיה גדל ביריחו וע"ש הריח היתה נקראת יריחו קבעו לו ברכה בפני עצמו. רש"י ברכות מ"ג ע"א וב"ח:

א

מו) שם שמן אפרסמון וכו' והוא צרי בלשון המקרא וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש"ס (כריתות ו' ע"א) הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף. ערוך ואו"ז ורא"ה מ"ב אות כ"ב:

א

מז) שם מברך בורא שמן ערב. ועל עץ אפרסמון עצמו מברך עצי בשמים. שם בגמרא. וע"כ נראה אם בירך על שמן אפרסמון עצי בשמים יצא. ב"ח. עו"ת אות ד' וכתב א"ר אות י"א דאף שכתב הב"ח יש חולקין מ"מ משמע דעתו דיצא ובירושלמי פ' כ"מ איכא פלוגתא יעו"ש, וא"כ כיון דק"ל סב"ל י"ל בדיעבד יצא:

א

מח) [סעיף ה'] שמן זית שכתשו וכו' דוקא שמן זית מפני שגדל על העץ. מ"א ס"ק י"א י"א בהגה"ט. אבל שאר שמנים שאינם גדילין על עץ אי טחנן וכתשן ומריחין מברך מיני בשמים א"א אות י"א:

א

מט) שם שמן זית שכתשו וכו' פי' כגון שכתשו וע"י כתישה חוזר ריחו נודף ולית ביה תערובת משאר דברים ולפיכך מברך עצי בשמים. עו"ת אות ה' והא דאין מברך הנותן ריח טוב בפירות כמו אתרוג וכדומה נ" הטעם לפי שאין הריח בפרי אלא במה שיוצא ממנו ולכך חזרה הברכה על עיקר המוציא שהוא האילן ועיין לבוש ומה שהשיג עליו הא"ר ובמ"ש א"ש:

א

נ) [סעיף ו'] שמן שבשמו כמו שמן המשחה וכו' העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת. והיא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור. הרמב"ם פ"א מה' כלי המקדש. והעושה קטורת מי"א סימנים המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישיתו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת. עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור. הרמב"ם שם פ"ב. מ"א ס"ק י"ב:

א

נא) שם מברך מיני בשמים. משום דמיני בשמים כולל את הכל. טור. לבוש:

א

נב) שם דהוי ריח שאין לו עיקר. כיון שאינו מגופו של שמן. טור:

א

נג) שם דהוי ריח שאין לו עיקר. ולא דמי למי ורד הכתוב בסעיף ג' שמברך עצי בשמים דהתם מיירי כגון שסחטו הורדים והוציאו מימיהם או שבשלו אותם במים עד שנימוחו ונתערב עיקר הפרי במים וכמ"ש לעיל אות מ"א והוי ריח שיש לו עיקר משא"כ הכא דאין בו אלא קליטא בעלמא:

א

נד) שם ריח שאין לו עיקר. ולכן הטאבק"ו ששואפין אותו בחוטם אם יש בתוכו ריח טוב אין לברך עליו משום דהוי ריח שאין לו עיקר. וכמ"ש לעיל סימן ר"י אות ל"ג יעו"ש:

א

נה) שם ריח שאין לו עיקר. ומשום הכי נוהגין המדקדקין שלא לברך במ"ש ברכת הריח על כלי עץ שטוחנין בו בשמים דהוי נמי ריח שאין לו עיקר רש"ל. עט"ז אות ב' וכ"כ הע"ז סימן רי"ז סק"ב דאין שייך כלל ברכה ע"ז יעו"ש. ובדברינו לשם אות ט"ו:

א

נו) שם וכיון שספק הוא נכון ליזהר מלהריח בו. ה"ד כשאין לו רק שמן זה אבל אם יש לו מיני בשמים אחרים מברך עליהם ומכוין להוציא ג"כ את זה. עו"ת אות ו' וכ"כ הלבוש. והיינו אם קלט ריח עצי פוטרו בעצי ואם עשבי פוטרו בעשבי ואם קלט עצי ועשבי פוטרו במיני דלא עדיף מאם היה בו מעיקר הריח שמברך עליו כמו אותו הריח. וה"ה דיכול לפוטרו במיני ואפילו אם הריח שקלט הוא עצי לבדו או עשבי לבדו משום דמיני פוטר הכל:

א

נז) שם נכון ליזהר מלהריח בו. וכן יש ליזהר מלהריח בפלפלין וזנגביל משום די"א דאין מברכין עליהם כמ"ש בא"ר סימן רצ"ז אות א' יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ס"א אות ה' קיצור ש"ע סימן נ"ח אות ג':

א

נח) [סעיף ז'] סימלק וחלפי דימא וכו' ואע"ג דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עלין מעצו מברכין עצי בשמים. ב"י בשם הרשב"א. מ"א ס"ק י"ד:

א

נט) שם ויש מפרשין יאסמין. רש"י בברכות מ"ג ע"ב ועיין לקמן אות ס"ג:

א

ס) שם ויש מפרשים שהוא עשב וכו' רש"י שם. וגם לפי פירוש זה ברכתו עצי שהרי מפרש מ"ש הגמ' סימלק עצי ולפי פרש"י עשב שיש לו וכו' ויאסמין הוא אחד ואצ"ל יש מפרשין ויש מפרשין כיעו"ש ודוק:

א

סא) שם שקורין אשפי"ק ועשוי כעין גבעולי פשתן רש"י שם. (ועיין גיטין ס"ח ע"ב שפי' בענין אחר) והיינו שפיגנריד"א בלשון פולין שעושין מזה לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכין העומדים לברך בורא עצי בשמים כמו במי ורד סעי' ג' ט"ז סק"ט. א"ר אות י"ד ולענין אם מותר ליתן אותו ביו"ע עיין בדברינו לעיל סימן קכ"ח אות מ"ד יעו"ש:

א

סב) מנטור וקלאביאינ"ה בורא עצי בשמים. ברכ"י אות ז' מיהו הזכ"ל כתב בשם הרב מעם לועז פ' תולדות דעל הקלאביאינ"ה מברך מיני יעו"ש. ועיין בן א"ח פ' ואתחנן אות ו' שכתב שנוהגין בעיר בגדאד יע"א לברך עצי משום שהגדל שם הקלח שלו קשה ואין העלין יוצאין משרשיו וגם נשאר משנה לשנה יעו"ש ועיין עו"ש אות ז' שכתב דעל הורד שקורין בערבי ראסק"י יברך עצי יעו"ש:

א

סג) [סעיף ח'] סיגלי והם ויאיל"ש וכו' כן פרש"י בגמ' שם אבל בחומש פ' ויצא פרש"י ז"ל ובלשון ישמעאל יסמי"ן יעו"ש ולכאורה נראה שהוא היפך מ"ש בגמ' על סמלק שהוא יסמין שברכתו עצי וע"כ כתב הפר"ח דראוי ליזהר שלא להריח ביסמי"ן מפני הספק יעו"ש אבל האחרונים תמהו עליו דלמה לא יריח יברך מיני ויריח שהרי מיני פוטר את הכל יעו"ש בדבריהם. ונראה ליישב פרש"י ז"ל דשניהם סמלק וסיגלי קורין בלשון יסמין וע"כ כשפרש"י ז"ל בגמ' על סמלק יסמי"ן נתן בו סי' שהוא עשב שיש לו וכו' לרמוז שיש עוד מין אחר ג"כ שקורין יסמי"ן אלא שהוא תואר אחר. ומ"מ לענין דינא בענין היסמי"ן אם ידוע שמתקיים משנה לשנה ומוציא עליו מעצו מברכין עליו עצי ואם ידוע שהוא עשב ואינו מתקיים מברכין עליו עשבי ואם ספק מיני:

א

סד) שם והם ויאול"ש וכו' בא"ת ה' ברכות אות ע"ל כתב בויאול"ש עצי ופי' דהיינו סמלק ברכ"י אות ה' וע"כ לצאת ידי ספק יש לברך מיני:

א

סה) שם והם ויאול"ש וכו' ואותו סגלי שגדל בבית מגזע אחד בלי שינוי ותמורה ואינו כמו אותו שגדל בשדה יש להסתפק בברכתו ויברך מיני לצאת ידי ספק. דב"ש סימן ב' י"א בהגה"ט:

א

סו) על נופארא"ס מברך עשבי בשמים. ברכ"י אות ט' בי"מ אות ב':

א

סז) על שושן הנקרא בהא"ר מברך עשבי. שו"ת בית יהודה חא"ח סימן ס"ב בשם רבו מהר"ש צרוד וכתב שכן נוהגין. ברכ"י אות יו"ד. בי"מ שם חס"ל אות ד' וכתב שם החס"ל דאם בירך עצי יצא יעו"ש:

א

סח) [סעיף ט'] נרגיס והוא חבצלת השרון. וי"א שהיא ליריי"ו ויש בכל אחד ששה עלים לבנים. ב"י בשם הר"י:

א

סט) שם אם גדל בגנה וכו' וטעמא דמפליגי בין גינוניתא לדדברא בברכה משום דגינוניתא נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אעפ"י שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו. ב"י בשם הרשב"א ט"ז סק"י. מ"א ס"ק ט"ו:

א

ע) שם אם גדל בגנה מברך בורא עצי וכו' כתב הברכ"י אות י"א שמהר"ש הבדלה ז"ל בתשו' כ"י האריך להוכיח דאין זה מה שקורין בערבי היום נרגיס ובטורק"י זירנ"י קאד"י שעל אלו יש לברך עשבי וראיתי מדקדקים שמברכים עליהם מיני בשמים עכ"ל. וכ"כ בשיו"ב אות ב' בשם הרב הנז' שהירא את דבר ה' לא יסמוך על המנהג אלא יברך על נרגיס בין דגנה בין דשדה ועל הזינבולי"ס ומישקירומי"ס וכיוצא שעץ שלהם רך עשבי. ועל ליריי"ו ובויאולאס ובאלחאבק"א וכיוצא מיני מספק יעו"ש. וכ"כ הזכ"ל וכן על מינקש"י שקורין בערב"י בנפש"ה יברך מיני מספק. בן א"ח פ' ואתחנן אות ה':

א

עא) [סעיף יוד'] היו לפניו עצי בשמים ועשבי וכו' ולכתחלה יש לו לברך על עצי בשמים לפי שאינה כוללת אלא מה שהוא עץ. ואח"כ עשבי בשמים שהוא כולל כל מה שהוא נקרא עשב ואח"כ על מיני בשמים שהוא כולל כל מה שהיא בושם. אלא שאם בירך בתחלה על מיני בשמים ונתכוון לפטור גם את עצי ועשבי בשמים פטר הכל שהכל מיני בשמים. ב"ח ואם בירך בתחלה מיני בשמים ולא כיון לפטור עצי ועשבי יוכל לברך עליהם אח"כ כמ"ש לעיל סי' ר"ו אות יו"ד וסי' רי"א אות י"ב יעו"ש וכ"כ הט"ז בזה הסימן ס"ק י"א והא דאמרינן דאם בירך תחלה מיני יוכל לברך אח"כ עצי ועשבי היינו כגון דזה המיני הוא מין בפ"ע כגון מוס"ק וכדומה אבל אם זה המיני הוא משום ספק עצי או עשבי לא יוכל לברך אח"כ כמ"ש לעיל אות ל' ואות ל"א יעו"ש:

ב

עא) סדר המעלות אפרסמון בורא שמן ערב. ב' עצי בשמים. ג' הנותן ריח טוב בפירות. כי היא כוללת יותר דגם פה"א יש בו ריח טוב. ד' עשבי בשמים. דכוללת יותר אף שאינו פרי. ה' בורא מיני בשמים. ועל כולם אם אמר מיני בשמים יצא כמו שהכל. א"א אות י"ט. ח"א כלל ס"א אות ח' וכן אם אמר על כולם שהכל יצא כמ"ש לעיל אות ל"ב יעו"ש:

א

עב) כתב הכלבו ושאר פו' דאם נתערבו עצי בשמים ועשבי בשמים מברכין מיני בשמים ע"כ. והב"ד א"ר אות ט"ז וכתב דמזה יש ללמוד באגודה שקשורה עצי עם עשבי דיברך מיני וכ"כ בא"ח ושמעתי שזקני הגאון ז"ל היה מקטם מין אחד תחלה ובירך ואח"כ בירך על המין האחר באגודה עכ"ל. וכן אם יכול להריח, באגודה עצמה כל אחד בפ"ע יברך תחלה עצי ויריח עצי ואח"כ עשבי ויריח עשבי ואח"כ יריח שניהם בב"א אם ירצה:

א

עג) [סעיף יא'] הביאו לפניו הדס ושמן להריח וכו' דאילו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ"ש סימן רי"ז ססעי' ב' יע"ש. מ"ח ס"ק י"ז:

א

עד) שם אם ברכותיהם שוות וכו' כגון שמן שבשמו בעצי בשמים דברכתו עצי כמו ההדס. טור. וכ"כ העו"ת אות ח':

א

עה) שם מברך על ההדס וכו' ונוטלו בימינו כמ"ש סימן ר"ו סעי' ד' מ"א ס"ק ח"י:

א

עו) שם ואם אינם שוות וכו' בטור כתב כגון שמן אפרסמון וכ"כ העו"ת אות ח' והקשה המ"א ס"ק י"ט דהו"ל לאקדומי לאפרסמון בלבד וכתב דצ"ל דהדס חשיבי טפי יעו"ש ונ"ל הטעם דהדס קדים משום דהוא העץ בעצמו לא כן באפרסמון דאינו אלא דבר היוצא מן העץ וכמ"ש לעיל אות מ"ו יעו"ש:

א

עז) [סעיף יב'] קודם שיגיע לו הריח. ואעפ"י שעדיין אינו מריח כיון שמוכן לעלות הריח יכול לברך כמו שמברכין על אכילת לחם וכדומה אעפ"י שעדיין לא אכל. ב"י. עו"ת אות ח' ואם לא בירך קודם יכול לברך אח"כ כ"ז שעדיין הוא מריח:

א

עח) שם אבל לא יברך קודם וכו' דבעינן סמוך לעשייתו כמ"ש סימן כ"ה סעי' ח' מ"א סק"ך. ואם בירך קודם בדיעבד יצא כל שלא הפסיק בדיבור בין הברכה לריח כמ"ש לעיל סימן ר"ו אות ט"ז יעו"ש:

א

עט) [סעיף יג'] בורא עשבי וכו' שמעתי מהמדקדקים שאין לומר העי"ן של עשבי בניקוד שב"א ופת"ח אלא י"ל בחירק ומצינו כן באיוב עשבי הרים. ט"ז ס"ק י"ב. א"ר אות כ"ג. מיהו המש"ז אות י"ב כתב דלא נמצא באיוב אלא במשלי כ"ז יש עשבות הרים יעו"ש ומ"מ המנהג כהט"ז וכ"כ האחרונים:

א

פ) [סעיף יד'] וי"א שאינו מברך וכו' וכ"כ בשלחן ערוך לקמן סימן תרנ"ג. והטעם כתב הט"ז בסימן זה ס"ק י"ד לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז' וע"כ לאו לריחא קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולהריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה קאי אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח עכ"ל:

א

פא) מצאתי כתוב בשם רש"ל דדוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך מ"א ס"ק כ"א וכ"כ לקמן סימן תרנ"ג אבל הא"ר אות כ"ב כתב דכל ימי החג אין לברך עליו יעו"ש וכ"כ א"א אות כ"א ומ"ש שם הא"ר בשם א"ח דביום הו"ר אחר זמן מצותו יוכל לברך לכ"ע כתב המש"ז אות י"ד דלהט"ז אסור אף בשמיני עצרת דכל זמן שהוא אסור באכילה ניטל ממנו מעלת הריח ג"כ יעו"ש:

א

פב) שם לכן נכון שלא להריח בו. ואם הריח בו כתב הב"ח דמברך עליו אבל המ"א ס"ק כ"ב כתב דיש ליזהר מספק ברכות ולא לברך עליו יעו"ש:

א

פג) שם לכן נכין שלא להריח בו. אבל על הדס של מצוה אסור להריח בו שהוא מיוחד לריח והוקצה למצוה ואם התנה עליו ועל ההדס להריח בהם התנאי מועיל. ברכ"י אות י"ג בשם ס' צרור החיים לתלמיד הרשב"א. אבל הער"ה אות ט' תמה על הברכ"י שהביא דברי צרור החיים הנז' כיון דבזה"ז אין להתנות כמ"ש בסי' תרל"ח גבי נוי סוכה יעו"ש:

א

פד) הממשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגד אינו מברך על אותו הריח כלל שאין לו עיקר. ברכ"י אות י"ד משם ס' הנז' שע"ת אות ך':

א

פה) שם הגה. י"א דהמריח בפת חם וכו' בא"ח משמע דאיכא מאן דאמר דאף על פת צונן יברך. וכ"מ בב"י סי' רצ"ז ברכ"י אות ט"ו. ונ"מ לדידן דאף בפת צונן יש ליזהר מלהריח בו:

א

פו) שם בהגה. י"א דהמריח בפת חם וכו' וכן המריח בקאו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו הריח י"א שצריך לברך י"א בהגה"ט. ולפי מ"ש ב"י בסימן רצ"ז דאין לברך על ריח הפת נראה דה"ה דאין לברך על ריח הקאו"י ולכן יש ליזהר מלהריח בה וכמ"ש מור"ם ז"ל לגבי הפת:

א

פז) שם בהגה. לכן אין להריח. ואם הריח אין לברך. מ"א ס"ק כ"ב:

א

מג"א סק"ג והרר"י ז"ל כ' דאפשר לו' כצ"ל:

ב

מ"א סק"ו כמ"ש סי' ר"ד סי"א כצ"ל:

ג

ש"ע ס"ו אם הי' בו עצים ועשבים מברך כצ"ל:

א

כתב הטור סי' רי"ב הביאו לו יין ושמן טוב להריח בו מברך על היין תחלה דברכת הנאה קודמת ועסי' רצ"ו ס"ז: לאחריו א"צ לברך. משום דהנאה מועטת היא (רש"י נדה) ומה"ט אין מברכין עליו שהחיינו (ל"ח) ול"נ משום שהם כל השנה עסי' רכ"ה ס"ו ובכל בו פי' משום דכשמפסיק הריח מחוטמו כבר עברה הנאתו לכן אין מברך ברכה אחרונה משא"כ באכילה שנשארה תוך מעיו, כת' המרדכי פ' א"ד אין מברכין אלא על דבר שהגוף נהנה ממנו ולכן אין מברכין על האש אלא במוצאי שבת הואיל ותחלת ברייתו הוא ע"כ ונ"ל דמה"ט אין מברכין על קול ערב (ד"מ) ובמט"מ כת' הואיל ואין בו ממש ע"ש והא דאין מברכין על רחיצה וסיכה צ"ל כיון דאין נכנסין לגוף כדאמרינן בברכות דף נ"ו ועמ"ש ס"ס ר"י:

ב

מין עץ. אפילו אינו עיקר הפרי כמ"ש ס"ג:

ג

המוס"ק. י"א שהוא מדם שמתקבץ בגרון חיה ואח"כ חוזר ונעשה מוסק והרז"ה היה חושש לאוכלו משום חשש דם וכהרר"י ז"ל דאפשר לומר דפירשא בעלמא הוא אף על פי שמתחלה היה דם לא חיישינן להא דבתר השתא אזלינן שהרי אם נפל חתיכת איסור לדבש אף על פי שנמחה בתוכ' כיון שדרך הדבש לחזור הדבר הנופל לתוכו לדבש כמו דבש דיינין ליה ומותר ה"נ כיון שיצא מתורת דם בתר השתא אזלי' ומותר אף על פי שנותן טעם לשבח בתבשיל ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראיה (טור והרא"ש פ"ח דברכות) ולענ"ד צ"ע דאמרי' בבכורות דף ו' דחלב חידוש הוא כיון דדם נעכר ונעשה חלב ה"ל לאסרו א"כ ש"מ דבתר מעיקרא אזלינן וכ"ת נילף מחלב הא קי"ל דמחידוש לא ילפינן וא"ל דהמוסק פירשא בעלמא הוה ולא הוי מאכל כלל דא"כ לכ"ע שרי מידי דהוי אכשרה שינקה מן הטריפה דמותר להעמיד גבינות בקיבת' ועוד דהדבש הוא טוב למאכל ומ"ש הרר"י דפירשא בעלמ' הוא היינו שאין עליו תורת דם וא"כ הדרא קושיא לדוכתא וגבי אפרוח שנולד מביצה טריפה אמרי' כל כמה דלא מסרח לא גביל ובעידנא דקגביל עפרא בעלמא הוא משמע דאי לאו ה"ט אסור דבתר מעיקרא אזלינן וא"ת ה"נ קודם שנעשה מוסק עפרא הוא כי מי יודע זה ועוד דגבי דבש מאי איכא למימר וצ"ע:

ד

ראוי לאכילה. אפילו אין ראוי לאוכלו בפ"ע רק ע"י תערובות כמ"ש סי' ר"ב:

ה

אינו מברך. דלאו לריח עביד' (ברכו' מהר"מ):

ו

על הורד. שקורין ריזא"ש אף ע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת מ"מ אין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח וא"ת כיון שאינם עיקר הפרי לא לברך עליהם עצי בשמים כמ"ש סי' ר"ד סי"א, נ"ל דשאני הכא דא"א לברך עשבי בשמים כיון שאינו מין עשב לכן מברך עצי בשמים:

ז

מי הורד. אפילו למאן דפליג בסימן ר"ב ס"י היינו משום דמי פירות אין להם טעם כהפירות עצמן מה שאין כן כאן דמי הורד מריחין כמו הורד עצמו (ב"ח):

ח

והמצטיכי. שרף שעושין ממנו זפת (רש"י ב"ח):

ט

עצי בשמים. וכן בכל דבר שהקלח שלו קשה [ש"ג]:

י

שמן אפרסמון. מפני שגדל בא"י קבעו לו ברכה בפ"ע (תר"י):

יא

שמן זית. נ"ל דוקא בשמן זית מפני שגדל על העץ:

יב

שמן המשחה. העושה שמן המשחה במעשה ובמשקל האמור בתורה חייב כרת ובשוגג חייב חטאת והוא שיעשה אותו להמשח אבל אם עשה להתלמד או ליתנו לאחרים פטור (רמב"ם פ"א מהלכות כלי המקדש) והעושה קטורת מי"א סממנין המוזכרים לפי משקולת אלו אפילו לא עשה אלא חציו או שלישותו הואיל ועשה לפי משקולת אלו חייב כרת עשה להתלמד בה או למסרה לצבור פטור (פ"ב שם):

יג

נכון ליזהר. והב"ח כתב דאף הרמב"ם מודה כאן דבשלמא בכלים מוגמרים לא קלט הריח העיקר הבושם משא"כ כאן רק שיש ספק כיצד יברך לכן יברך במ"ב ואין לחוש לאותם שאומרי' שאין מברכין עליו עכ"ל, והד"מ כ' מדלא חלק הטור כאן על הרמב"ם רק בסימן רי"ז ש"מ דס"ל דכלים מוגמרים עדיפי שנשרף הבושם ונעשה ריח מה שא"כ כאן קלט ריח בעלמא, ובש"ע משמע כמ"ש הב"ח דהא בכלים מוגמרים לא כ' שם ליזהר מלהריח בהן:

יד

סימלק וחילפי דימא. אף על גב דאית בהו מאי דרכיך לא איכפת לן אלא כיון דמוציא עליו מעצו מברך בורא עצי בשמי' (ב"י רשב"א עסי' ר"ג):

טו

גדל בגינה. שמשקין אותו ונעבד ונעבד וגדל ומתקיים אף על פי שעצו מתייבש אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו (ב"י רשב"א):

טז

על כולם. כתב הב"ח דאם בירך על של עץ עשבי בשמים לא יצא דעשבים אינו כולל של עץ ע"כ וכ"כ הלבוש וצ"ע דא"כ למה כתב ב"י בשם הרוקח דצריך להקדים של עץ לשל עשבים דהא שניהם שוים זה לזה דאין זה כולל יותר מזה ומיהו י"ל דעכ"פ שם עשב כולל לכל הגדל באדמה ועצי אינו כולל אלא הגדל באילן כן כ' הרא"ש גבי פירות ובאמת לא מצאתי ברוקח כלל מזה ואפשר שהרב"י היה לו דפוס אחרת ולכן נ"ל דאזלי' בתר החביב כמ"ש בסי' רי"א ס"ג וגם הב"ח עצמו כ' שם כן:

יז

להריח בהם. דאלו להעביר הזוהמא אין מברכין עליו וכמ"ש סי' רי"ז סס"ב ע"ש:

יח

מברך על ההדס. ונוטלו בימינו עיין סי' ר"ו ס"ד:

יט

אינם שוות. צ"ע דלהרא"ש אין שום קדימה באין ברכותיהן שוות כמ"ש רסי' רי"א ועוד קשה דהכא מיירי בשמן אפרסמון כמ"ש הטור וברכתו מיוחדת לאפרסמון בלבד כמ"ש ס"ד ואם כן ה"ל לאקדומי דה"ל ברכה פרטית כמ"ש סימן רי"א ס"ג וצ"ל דהדס חשיב טפי וצ"ע, מיהו ברא"ש לא כתב אפרסמון ואפשר דמיירי בשמן שבשמו בעשבי בשמים ועל ההדס מברך עצי בשמים עמ"ש רסימן זה וסי' רי"ז ב"ב:

כ

לא יברך וכו'. דבעי' סמוך לעשייתן כמ"ש סי' כ"ה ס"ח:

כא

שאינו מברך. דלאו לריחא עבידא אלא למצוה, מ"כ בשם רש"ל דוקא בשעת נטילתו לשם מצוה אבל קודם לכן ואח"כ מברך:

כב

שלא להריח. ואם מריח בו כ' הב"ח דמברך עליו דאית' במדרש מה אתרוג יש בו טעם וריח א"כ עביד לריח עכ"ל, ואין זה אלא דרך דרש לכן יש ליזהר אספק ברכות ולא לברך עליו וכן פת חם:

א

(א) אסור ליהנות וכו' – וכמו שאסור ליהנות באכילה ושתיה עד שיברך ואסמכוהו בש"ס אקרא דכתיב כל הנשמה תהלל יה דמשמע שאף הנשמה תהלל על הנאתה ואיזהו דבר שהוא הנאת הנשמה בלבד הוי אומר זה הריח:

ב

(ב) עד שיברך – הברכה המבוארת לקמיה בס"ב:

ג

(ג) קודם שיריח – דבעינן עובר לעשייתן וכמו באכילה ושאר מצות. כתבו האחרונים דאם שכח והריח בלא ברכה ונזכר לאחר שגמר מלהריח הפסיד ברכתו וכמו באכילה לאחר שגמר מלאכול שהפסיד ברכתו הראשונה וכמו שנתבאר בסימן קס"ז ס"ח:

ד

(ד) אבל לאחריו וכו' – דלא תקנו ברכה אחרונה רק באכילה ושתיה ולא בריח שהנאה מועטת היא. כתבו הפוסקים היו לפניו שתי ברכות אחת של טעם ואחת של ריח נוטל תחלה המין של טעם בימינו ומברך עליו לפי שהיא חשובה שנכנסת בגוף ואח"כ נוטל של ריח ומברך עליו. עוד נתבאר בפוסקים דדוקא אריח תקנו חכמים ברכה ולא אקול [ר"ל בשומע קול נעים] שאין בו ממש וכן לא תקנו ברכה ארחיצה וכדומה משום דאין נכנסין לגוף:

ה

(ה) אם זה וכו' – רצה לבאר כיצד מברכין עליו וע"ז קאמר אם זה וכו':

ו

(ו) או מין עץ – ר"ל אע"ג דלאו עץ גמור הוא דרכיך מ"מ כיון דמוציא עלין מעצו מברך בורא ע"ב:

ז

(ז) כמו המוס"ק – ובלשון לעז פיז"ם ובשמים זה בא מן החיה לפיכך מברך עליה בורא מיני בשמים. ודע שמוס"ק זה יש אומרים שבא מזיעת חיה ויש אומרים שבא מדם של חיה אחת שמתקבץ בצוארה ואח"כ מתייבש ונעשה בושם ולפי סברא זו האחרונה יש שרצו לאסרו עכ"פ לתת בקדירה להטעים בריחו את התבשיל דדם אסור באכילה והרבה פוסקים מתירים אפילו לתת בקדירה דאזלינן בתר השתא והשתא לאו דם הוא אלא עפרא בעלמא שנותן ריח טוב ועיין בא"ר שמצדד להורות כדבריהם ובפמ"ג במשב"ז מצדד ג"כ דיש לסמוך על דבריהם להקל אף לכתחלה ביש ששים כנגדו בתבשיל:

ח

(ח) ראוי לאכילה – כאתרוג ותפוח או פרי אדמה שמריח ריח טוב. ואפילו אינו ראוי לאכול בפ"ע אלא ע"י תערובות וכמו שיתבאר בסוף הסעיף:

ט

(ט) הנותן וכו' – עיין בא"ר שכתב דמש"ס ופוסקים משמע שצריך לומר אשר נתן בלשון עבר:

י

(י) או לאכלו ולהריח בו – ואיזה מהם יברך תחלה עיין בא"ר שמסיק דבכגון זה שהריח והאכילה הוא בחד פירא מוטב לברך על הריח תחלה דמקרבא הנייתא שתיכף כשאוחזו בידו מריח ואח"כ יברך על האכילה וכ"כ ג"כ המאמר מרדכי ע"ש. ובפמ"ג נתן עצה אחרת בזה והוא שיטעום קצת מן הפירי ויברך עליה ברכת האכילה ולא יכוין אז ליהנות מן הריח ואח"כ יברך ברכת אשר נתן וכו' ויריח:

יא

(יא) אע"פ שהוא וכו' אינו מברך – דהויא לזה כדבר שלא נעשה להריח שאין מברכין עליו אע"ג שנותן ריח ונהנה וכמו שמבואר לקמן סי' רי"ז ס"א:

יב

(יב) ועל כולם – בין שהריח בעץ או בעשב או בפרי שמריח:

יג

(יג) יצא – שלשון ברכה זו כוללת הכל כמו ברכת שהכל שכוללת כל מיני אכילה ושתיה. ודעת איזה אחרונים שבדיעבד אם בירך אריח שהכל יצא דלא עדיף ריח שהנאה מועטת היא מאכילה ושתיה שהנאתם מרובה ואעפ"כ יוצאים בשהכל ודעת מגן גבורים שאפילו בדיעבד לא יצא דאין זו מטבע שטבעו חכמים בברכות ולא נתקן ברכת שהכל כ"א אאכילה ושתיה:

יד

(יד) אגוז מוסקא"ט וכו' – פי' אם רוצה להריח בו:

טו

(טו) ועל קנילה – שקורין צימערינג:

טז

(טז) וקלאו"ו – שקורין נעגעל"ך ואע"ג דכל הני הם מיני בשמים מ"מ עיקרייהו לאכילה קיימי [רא"ש] ועיין באחרונים שמפקפקין לענין קלאו"ו והרבה מהן מסכימין שטוב יותר לברך בורא מ"ב על ריחה. כתבו האחרונים המריח בקאוו"י כתושה והיא חמה שריחה נודף ואדם נהנה מאותו ריח צריך לברך ברכת אשר נתן וכו':

יז

(יז) על הורד – הוא מה שאנו קורין רוזא"ש וקמ"ל בזה אע"פ שראוי לאכילה ע"י מרקחת ומברכין עליה כמבואר בסימן ר"ד סי"א אפ"ה לא נוכל לברך על ריחה אשר נתן ריח טוב בפירות כיון שאין עקרה עומד לאכילה אלא להריח אלא מברכין בורא עצי בשמים. והיינו על הורדים הגדלים באילנות אבל אלו הגדלים בקרקע מברכין בורא עשבי בשמים [ב"י] ובביאור הגר"א משמע שמצדד דאם מוציא עליו מעצו והוא מתקיים משנה לשנה [דהיינו שאין העץ מתייבש וכלה בחורף] יברך בורא עצי בשמים ואפשר שגם הב"י מודה לזה וצ"ע:

יח

(יח) עור הנדי – ט"ס וצ"ל עוד הנדי וביאורו עץ בושם הבא מארץ הודו כי עוד הוא עץ בלשון ערבי והנדי היינו מארץ הודו ששם גידולם [הגר"א] ועיין בשע"ת מש"כ בשם מחזיק ברכה:

יט

(יט) מי הורד – היינו בין מי הלחלוחית שיצא מן הורד ע"י סחיטתו ובין מה שיצא ע"י שנשרה ונתבשל במים ואפילו למאן דס"ל בסימן ר"ב ס"י דמי שריית פירות אינו כפירות עצמן היינו לענין ברכת אכילה לבד ולא לענין ברכת הריח:

כ

(כ) הלבונה – הוא קטף יוצא משרשי עץ:

כא

(כא) והמצטיכי – הוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב:

כב

(כב) על שמן אפרסמון – הוא צרי בלשון המקרא וחותכין העץ ומקלפין אותו ונוטף שמן ממנו ומוזכר בש"ס הצרי אינו אלא שרף הנוטף מעצי הקטף:

כג

(כג) בורא שמן ערב – מפני שנמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה להורות על חשיבותו ואם בירך בורא ע"ב אם יצא בדיעבד עיין בב"ח ופמ"ג:

כד

(כד) שכתשו וכו' עד שחזר – פי' שלא נתן בתוכו שום בשמים אלא שמחמת כתישת או טחינת הזית התחיל השמן להיות ריחו נודף:

כה

(כה) בורא עצי בשמים – שהזית גדל על העץ וה"ה משאר פירות שגדלין על העץ אם עשה כה"ג ואם היה זה מפירות שאין גדלין על העץ שטחנם וכתשם ומריח שמנם אינו מברך עליהם רק בורא מיני בשמים [פמ"ג] והא דאין מברכין על כל אלו הנותן ריח טוב בפירות כמו באתרוג וכיוצא בו דהתם שאני שגדל עם הריח אבל הכא אין הריח גדל עמם אלא בא ע"י כתישה וטחינה שנעשית בידי אדם אין שייך לברך הנותן וכו' שלא ניתן בו הריח מתחלתו ושייך טפי לברך עליו בורא ע' בשמים על שהוטבע בו כח הבושם בפנימיותו:

כו

(כו) שמן שבשמו – ר"ל שנתן בו בשמים כדי שיריח השמן וה"ה מים ושאר משקין שנתן בהם הבשמים [ח"א]:

כז

(כז) כמו שמן המשחה – אין הכונה שעשאו בשיעור ובמדה כמו שמן המשחה דזה אסור אלא הוא מראה לנו שדרך לבשם שמן בבשמים וכמו שמצינו בשמן המשחה שהיו מבשמים אותו:

כח

(כח) עצים ובשמים – ר"ל בין עשבי בשמים ובין מיני בשמים:

כט

(כט) ואם סיננו – פי' דכ"ז מיירי בשנשאר עכ"פ מעט מן עיקר הבושם לתוכו לפיכך מברכין ברכת אותו מין אבל אם סיננו וכו':

ל

(ל) בורא שמן ערב – וכמו באפרסמון:

לא

(לא) שאין לו עיקר – ואינו אלא ריח קלוש בעלמא ואין מברכין עליו וכעין דמבואר לקמן בסימן רי"ז לענין מריח בכלים שהם מוגמרים:

לב

(לב) מלהריח בו – כדי שלא יכניס עצמו בספק ברכה [והיינו כשאין לו אלא בושם זה אבל כשיש לו בשמים אחרים מברך עליהם עצי או מיני ויוצא גם ע"ז] ועיין באחרונים דמסקי דמי שאין רוצה להחמיר ע"ע מותר לו לכתחלה להריח ולברך בורא מיני בשמים. וצריך להזהיר שביוה"כ לוקחים מיני שפיריטו"ס המריחים להריח בו ואינם מברכין כלל ויותר מזה ששופכין על בגד פשתן שיריח בו וזה אסור דמולידין ריח בבגד. ואותן שפיריטו"ס שקורין (שלאקוואסער) אין לברך ע"ז כלל שאינו מריח כלל [ח"א]:

לג

(לג) סימלק וחילפי דימא – אע"ג דקלח שלהם אינו קשה כשל עץ אפ"ה כיון דמוציא עליו מעצו כשאר אילנות בכלל עץ הוא ומברך בורא ע"ב:

לד

(לד) רוסמארי"ן – ובביאור הגר"א חולק והוכיח דלדעת היש מפרשים והוא תר"י חלפי דימא הוא רוסמארי"ן:

לה

(לה) הוא שבולת נרד וכו' – והוא מה שקורין בימינו ספיגינאר ומעלה ריח טוב ובעלי בתים נוהגים באיזה מקומות ליתן זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן כדי שיהיה עי"ז ריח טוב ואין נכון לעשות כן דהא מוליד ריחא במים ביו"ט דאסור:

לו

(לו) סיגלי – הם מין דודאים הנזכר במקרא:

לז

(לז) גדל בגינה וכו' – הטעם דמחלקינן בין גינה לשדה הוא משום דהגדל בגינה נעבד ומשקים אותם ואע"פ שעצו מתייבש מתקיים הוא לשנה הבאה אבל דדברא מתייבש כעשב והולך לו:

לח

(לח) היו לפניו – פי' ורוצה להריח בהם. ואם בירך וכו': כנ"ל בס"ב אלא דשם מיירי שנקט עצי בשמים או עשבי בשמים בידו ובירך עליהם בורא מ"ב והכא מיירי שנקט רק מיני בשמים ובברכתו כוון להוציא גם את העצי בשמים ועשבי בשמים אפ"ה יצא שברכה זו שייך בדיעבד גם עליהם:

לט

(לט) מברך על כל אחד וכו' – ר"ל אין לו לפטור עצמו בברכה כוללת אחת דהיינו בברכת בורא מ"ב אלא לכתחלה צריך לברך על כל אחד בפ"ע. ויברך בתחלה על עצי בשמים ועשבי בשמים ואח"כ יברך על שאר מינים בורא מ"ב וכמו דקי"ל לעיל סימן רי"א ס"ג לענין ברכת הפירות. נתערבו כמה מינים יחד או שהם באגודה אחת וא"א להריח מכל מין בפ"ע מברך עליהם בורא מ"ב [א"ר ודה"ח] מיהו משמע בא"ר דטוב לקטום מהאגודה איזה מין כדי שיוכל לברך עליו ברכתו הראוי לכתחלה. יצא – היינו כשכיון בהדיא להוציא כל המינים ואי לא"ה לא וכמו לענין ברכת הפירות כשיש לפניו דבר שברכתו פה"ע ופה"א ויש לפניו דבר שברכתו שהכל אינו יוצא בסתמא בברכת שהכל על הכל וכנ"ל בסי' ר"ו. כ' האחרונים דכשם שברכת עצי בשמים אינו פוטר לברכת עשבי בשמי' כן ברכת עשבי בשמי' אינו פוטר לברכת עצי בשמים דבעשבים איננו נכלל עץ:

מ

(מ) עיין לעיל סימן רי"א – ר"ל דשם איתא פלוגתא כעין זה בס"ג לענין פה"ע ופה"א אם צריך להקדים פה"ע וה"נ בעניננו. ודע דשם הסכימו האחרונים דמה שהוא חביב לו תמיד יותר צריך להקדימו אך אם שניהם חביבין אצלו בשוה נכון יותר להקדים הפה"ע וה"ה הכא אם חביבין אצלו שניהם בשוה נכון יותר להקדים העצי בשמים שהיא ברכה מבוררת ופרטית ביותר ואח"כ יברך עשבי בשמים:

מא

(מא) להריח בהם – דאלו שמן שהביא לסוך ידיו להעביר מהם זוהמת האוכלים אין מברך וכמ"ש בסימן רי"ז ס"ב ע"ש בבה"ל מה שנכתוב בזה:

מב

(מב) אם ברכותיהן שוות – כגון שהשמן היה מבושם בעצי בשמים שמברכין על השמן בורא עצי בשמים כמבואר בס"ו:

מג

(מג) מברך על ההדס – הטעם דהדס הוא גוף העץ הנקרא בשמים והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר הלכך הדס חשיבא טפי ולהכי מברך עליו ופוטר השמן בברכתו. וכשמברך עליו נוטל ההדס בימין והשמן בשמאל דעל דבר שמברך נוטלו בימינו:

מד

(מד) ואם אינם שוות – כגון שהיה שמן שמבושם בעשבי בשמים שברכתו בורא עשבי בשמים או שהיה שמן אפרסמון דמבואר בס"ד דברכתו הוא בורא שמן ערב וא"כ אין יכול לברך על ההדס עצי ולפטור את השמן:

מה

(מה) מברך על ההדס תחלה – ואע"ג דשמן אפרסמון ריחו מחמת עצמו ולא קלט מאחרים וגם ברכתו חשובה שמזכיר ומיחד שמן בברכתו אפ"ה הדס שהוא כברייתו וקיים בגופו חשיב טפי [הרא"ה]:

מו

(מו) להריח בהם – לאפוקי אם מעשן בשביל לבטל הסרחון אין מברכין עליו כלל ואף שנהנה מהבשמים מאד וכדלקמן בסימן רי"ז:

מז

(מז) קודם שיגיע וכו' – דבעינן לכתחלה עובר לעשייתן. ובדיעבד יכול לברך אף בעת שמריח:

מח

(מח) אבל לא וכו' – דסמוך לעשייתן עכ"פ בעינן ולא שתהיה מרוחקת הברכה מההנאה. ובדיעבד יצא כל שלא הפסיק בינתים וכדלעיל בסימן ר"ו ס"ה ע"ש:

מט

(מט) בורא עצי בשמים – ולא נשתנה ברכתו אע"פ שנשרף ע"י הגימור אין שריפתו נקרא מכלה אותו אדרבה הוא גורם שתעלה תמרתו וריחו נודף [לבוש]:

נ

(נ) עשבי בשמים – העי"ן בחירק והשי"ן בשו"א והבי"ת רפויה [פמ"ג] וע"ש שמביא עוד דעת אחרת בזה:

נא

(נא) המריח באתרוג וכו' – אין הכונה שנטלו בידו לצאת ואגב אורחיה העלה ריח דבזה לכו"ע אין לברך וכדלעיל בס"ב כיון דאין מתכוין להריח אלא איירי כגון שנטלו לצאת ולהריח דבכה"ג פסקינן לעיל דמברך על אכילה ועל הריח וסובר דעה ראשונה דה"ה בזה דמברך על נטילת האתרוג ועל הריח:

נב

(נב) וי"א שאינו מברך – דלאו לריח עבידא כיון שהוא של מצוה וכתב מ"א בשם רש"ל דדוקא בשעת נטילתו למצוה אבל קודם לכן או אח"כ מברך לכו"ע ויש שחולקין בזה ועיין בבה"ל:

נג

(נג) לכך נכון וכו' – כדי לצאת מידי ספק ברכה. ואם מריח בו דעת מג"א שלא לברך וכן דעת הגר"א בביאורו:

נד

(נד) דהמריח וכו' יש לו לברך – כמו בשאר פירות שעומדים לאכילה ויש להם ריח שמברך עליהם כשנוטל אותם כדי להריח בהם:

נה

(נה) וי"א דאין לברך עליו – דאין זה ריח חשוב שיהא ראוי לברך עליו [ב"י בסי' רצ"ז]:

נו

(נו) לכך אין להריח בו – ואם מריח אין מברך עליו [מ"א]:

א

(במ"א סק"ח) שעושין ממנו זפת צ"ל דזפת ריחו רע בסוטה ד' י"ח בל"א קורין לו מאסטיק:

א

מג"א סק"ג ולענ"ד צ"ע. ע' חק יעקב סי' תמ"ו סט"ז:

ב

ט"ז ס"ק ד' שהוא נעגליך. בא"ר מסיק לברך על נעגליך במ"ב והגאון פרי מגדים בספרו אשל אברהם באגרת שבתחלת הספר אות ק' כ' וקליפת מראנצן ספק ברכה לאכילה ה"ה המריח בהם מברך במ"ב עכ"ל. ולענין פלפלין וזנגביל ע' בא"ר לקמן רסי' רצ"ט:

א

א"צ לברך עבה"ט ובשו"ת שבות יעקב ח"ב סוף סי' ל"ז כת' לברך שהחיינו על עשבים שנעשו להריח וכ"כ בתשו' הרדב"ז והביאו בכנה"ג סי' רכ"ה ובבר"י כ' שלא שמענו ולא ראינו זה וכן עמא דבר שלא לברך שהחיינו על הריח ע"ש:

ב

(בש"ע סעיף ג') קנמון שהיא עור הנדי ע' בהגהות בעל תוספת שבת ובסי' רצ"ז במג"א ומ"ש בתוס' שבת שם וביד אפרים שם שאפשר שט"ס במג"א וצ"ל מור הנדי ועיין במח"ב שם שהביא דברי שיורי כנה"ג והתוס' שבת שכתבו שט"ס בש"ע ומח"ב כתב דליתא וע"ש שכת' דעור הוא עץ בלשון ערבי והנדי ר"ל מאינדיאה ששם גידולם ובטורקי קורין לו אודאגאשי ובלע"ז ספרדי קורין עץ אלואיש כמ"ש הרמב"ם בפהמ"ש ושפיר מברך עצי בשמים (ועיין בחוות יאיר דף רמ"ט מתרגום שיר השירים ותהילים מור ואהלות מתרגם אקסיל אלואן והביא שם מערוך על מפשח אליתא ומכאן מבואר דשם הבושם כן הוא בלע"ז):

ג

במ"ב יצא עבה"ט ועיין במח"ב שכתב ששמע מחכם א' שאם יש לפניו עצי ועשבי בשמים כוללן ברכה אחת בא"י מ"ה בורא עצי ועשבי בשמים (ולא) לברך בפרטות על כל א' והחכם הוקשה בעיניו שלא מצינו לכלול כ"א בברכת מעין ג' דהתוס' כתבו דאין זה מצות חבילות דהשבח על הארץ המוציא מזונות וגפן ואיך יכלול כאן ושוב מצא בירושלמי גבי המפריש תרומה ותרומת מעשר וחלה וכ"פ הרמב"ם דכולל הכל עכ"ל ובק"א שם כת' שצריך להתיישב דאין ראיה משם דכחדא חשיבי כו' ע"ש ועיין בשו"ת בית אפרים חלק א"ח סי' ד' באורך בענין ברכת להניח ועל מצות תפילין וע"ש מ"ש על דברי הירושלמי דהתוספתא ודברי הריב"ש בתשובה סי' שפ"ד וע"ש בדברי הש"ס בסוכה דף מ"ו שרמז להם המג"א בסי' כ"ה ע"ש:

ד

עצי בשמים וכ' בבר"י בשם מהר"י פראגי בתשובה אם בירך על מין עץ בורא עשבי בשמים לא יצא ע"ש:

ה

וי"א שאין לברך עבה"ט וכת' בבר"י המשמש באתרוג ונשאר הריח בידו או בבגדו אינו מברך על אותו הריח כלל שאין לו עיקר. מז"ה בשם ס' צרור החיים תלמיד הרשב"א.

א

אבל לאחריו א"צ כלום. רש"י פי' בנדה ד' כ"ב הטעם משום דהנאה מועטת הי' פי' שנפסק מיד ודומה לאוכל שנתעכל במעיו:

ב

כמו המוסק הוא בל"א פיז"ם. וכתוב בטור שהוא זיעת חיה והוא שחיה ידוע היא ויש לה כמין חטוטרת בצוארה ומתקבץ שם תחלה כמין דם ואח"כ מתייבש ונעש' ממנו המור והרמ"ה היה אוסרן משום חשש דם והר"י כ' דפירש' בעלמא הוא אע"ג דתחלתו היה דם דבתר השתא אזלי' תדע שהרי הדבש אם נפל לתוכו חתיכת איסור נימוח בתוכו כיון שדרך הדבש להחזיר הדבר שנפל לתוכו דבש דיינינן ליה כמו השתא ה"נ אע"פ שתחלתו היה דם בתר השתא אזלי' וא"א הרא"ש כתב ונ"ל דאפי' ראייתו צריכה ראי' עכ"ל ולע"ד תמוה דהא יש ראיה ברורה להיתר ממ"ש הרא"ש בס"פ כ"ה בחלב טריפה במעי כשירה דכתב ר"ת דאם הוא קרוש הוי כפירשא בעלמא א"כ ה"נ כיון שנקרש על הבהמה נעשה פירש' דמה לי תוך הבהמה או ע"ג הבהמה אידי ואידי פירש' בעלמא הוא:

ג

ועל כולם כו'. פי' ב"י אפי' המריח על פירו' דבורא מ"ב היא כוללת כמו שהכל באכילה:

ד

על אגוז מוסקא"ד. הוא עיקר פרי והקניל"א שהוא צימרנ"ד וקלאוי שהוא נעגליך אף שהוא אינו עיקר הפרי מ"מ עיקרו עומד לאכילה ע"כ שם פרי עליו לריחו:

ה

על הורד כו' עצי בשמים. שהרי יוצא מן האילן ואינו פרי שעיקרו אינו עומד לאכילה:

ו

על שמן אפרסמון. לפי שהוא נמצא בא"י והוא חשוב קבעו לו ברכה בפ"ע:

ז

ואם היו בו עצים ועשבים. ז"ל הרמב"ם עד ואם סיננו שהוא ל' הש"ע מן הטור דהרמב"ם לא מיירי כלל מסיננו אלא ס"ל כל שלא כתשו טחנו אין בו ריח כלל ואם כתשו עד שיש לו ריח מברך בע"ב ואם לא כתשו וממילא אין בו ריח מצד עצמו רק שכבש בתוכו בשמים שמולידים ריח הולכי' אחר אותן הבשמים והיינו כ"ז שהם בתוכו אבל אם סיננו ונשאר ריח בלא עיקר יש פלוגת' כמ"ש הש"ע. ומו"ח ז"ל כ' שהרמב"ם מיירי מסיננו ומבי' ראי' מדברי ב"י ולא דק כי ב"י לא כ"כ על הרמב"ם כלל. גם מ"ש הטור אחר דברי רמב"ם וא"א כתב סתם על כולם בע"ב גם זה לא מיירי אלא בישנם בעין עדיין לא בסיננם:

ח

שאין מברכין עליו. בסי' רי"ז כתב הטור בשם הרמב"ם וחלק עליו ופסק הש"ע שם כרמב"ם ע"ש בדברינו:

ט

הוא שבולת נרד שקורין אישפי"ק. והיינו שפיגנרדי"א בל' פולין שעושין מזה שהוא לריח טוב ובעלי בתים רגילים לשפוך זה למים שהכהנים נוטלים ידיהם לדוכן וצריכים העומדים לברך בע"ב כמו במי ורד בס"ג ולקמן בה' י"ט כתבתי שאין לנהוג כן:

י

גדל בגינה כו'. דגינונית' נעבד ומשקין אותו וגדל ומתקיים אע"פ שעצו מתיבש אבל דדבר' מתיבש כעשב והולך לו:

יא

היו לפניו עצי בשמים. בטור כתוב ונ"ל שאם היו לפניו כו' נראה לפרש דברי הטור דודאי אם בירך על מיני בשמים ונתכוין לפטור הכל פשיטא דיצא דאין חילוק אם מין א' מונח לפניו וברכתו בורא עצי בשמי' או עשבי בשמים ובירך עליו מיני בשמים דיצא כמ"ש ריש הסי' או שמונח הרבה לפניו דכיון דנתכוין על כולם אסור לו לברך בחנם על השאר ברכתו המיוחדת ואם נתכוין באמרו במ"ב על דבר שברכתו כך לחוד כדלעיל ודאי צריך עוד לברך על השאר כ"א ברכתו ודומה לאומר בפה"א ויש פרי עץ ג"כ לפניו ולא נתכוין עליו כי אם על פה"א דצריך לברך עוד בפה"ע על פה"ע הכי נמי כ"ה אלא דאם בא לכתחלה לימלך כיצד יתנהג בזה כ' הטור דיראה שיברך בורא מיני בשמים על כולם כיון שיש על כל פנים דבר שברכתו כך ואע"ג דבפה"א ובפה"ע אם מונחי' לפניו שניהם יברך על כל אחד ברכתו ולמה לא יעש' ג"כ כאן כן וכן הקשה ב"י צ"ל דבריח שאני שהריח בא לו שלא בבחירה שלו דהריח נכנס מאליו והרי הוא הביא כלם להריח בהם. ואף אם יבחור לכתחלה להריח בזה אפשר שיביא לו תחלה הריח מהשני ע"כ יברך בדבר שהוא כולל כולם כיון שיש עכ"פ אחד ביניהם שברכתו כך משא"כ באכיל' שתלוי בבחירה שלו אם ירצה יאכל תחלה מזה יברך עליו בפרט. והא דכת' הטור ובירך מיני בשמים פטר הכל לאו למימרא דוק' דיעבד שהרי סיים אח"כ ל' לכתחלה בכל מה שהביא בדין זה. וכן ברמב"ם ורב עמרם כולם מיירי ל' לכתחלה שהרי לא זכרו שום דבר מאם בירך תחלה במ"ב אלא פשוט דגם הטור ברישא מיירי לכתחלה וכ"כ בית יוסף וכדמשמע כאן מדברי רמ"א ע"ז וע"ז הביא הטור גם דעת הרמב"ם שכ' באין שם מיני בשמים מברך על כל אחד משמע ביש שם מיני בשמים מברך דרך כלל כן אבל רב עמרם ס"ל דגם כאן הוה כמו בפירות לענין אכילה שזכרנו ולא מחלק בין ריח לאכילה דאע"ג דהריח נכנס ממילא מ"מ אינו חייב לברך עד שיתכוין להריח בו בפ"ע ע"כ יברך תחלה על מה שרוצה להריח תחלה ואח"כ על השני והשלישי ואם רוצה להריח תחלה על במ"ב ולא יתכוין בפי' להיות יוצא על כולם צריך עדיין לברך ג"כ בפרט על האחרים וגם באכילה לענין שהכל ודאי הדין כן הוא דאין יוצא באמירת כל על שברכתו מלברך בפה"א כיון שלא נתכוין בפי' גם עליו. ומו"ח ז"ל פי' בדרך אחר וכתב עליו ושרי ליה מאריה ואני אומר גברא דמריה סייעיה ופירושו אמת אך מה שהקשה מ"ש מפירות לאכילה כו' ופסק כאן כרב עמרם כבר נתיישב היטב בדברינו בס"ד:

יב

ואם בירך על כלם. פי' שנתכוין על כולם יצא כמ"ש בשם הטור דאפי' לכתחלה אך שעכשיו שפסק כרע"מ כתב רמ"א ע"ז דבדיעבד אפי' רע"מ מודה. בברכת בורא עשבי בשמים. שמעתי מהמדקדקי' עשבי בניקוד שבא ופת"ח כיון שהוא דבוק לתיבה שאחריה אלא י"ל בחיר"ק ומצינו כן הנקודה בכתוב במשלי כ"ז עשבות הרים:

יג

המוגמר. ששורפין בשמים אף שאינם בעין מברכין על הריח:

יד

באתרוג של מצוה. לפי שהוא עשוי לאכילה ולזה הוקצה לו כל ז' ע"כ לאו לריחו קאי דבשאר ימות השנה קאי לאכילה ולריח אבל בסוכות כיון דלאו לאכילה אלא למצוה בטל ממנו גם מעלת הריח כנ"ל טעם זה להאי דיעה:

א

במ"א ס"ק ד' כמ"ש סי' ר"ב ונ"ל שכוונתו למ"ש במג"א שם ס"ק יז לענין קליפת מראנצי"ן דגם תוך הפרי אינו טוב בלא תיקון ותערובות ציקר (ונראה דאלימנס קאמר הכי) כו' ע"ש ומזה נרא' שיש לברך על קליפת מראנצין או לימונ"ס בשנטלו להריח בו או לאכלו ולהריח בו נותן ריח טוב בפירות ולא ראיתי נוהגין כן וראיתי בספר בני חייא כתב דמסתברא דמברכין על חצי הפרי ולא על קליפה ומ"ש בשם מר דודו עיין בספר מח"ב דעתו לברך בורא מיני בשמים ע"ד דמסקי התם בגרעינן לברך שהכל ע"ש ובאמת שאין ראיה מברכת הנהנין לכאן דשם דנטעי להו ע"ד כך תליא מלתא משא"כ כאן דלא איכפת לן בהכי אך מח"ב שם חושש לדעת הסוברים דגרעינן לאו פרי נינהו וה"ה לקליפין ועיין לעיל סי' ר"ד לענין קליפת מראנץ מרוקח בדבש ע"ש: