שולחן ערוך, אורח חיים ק״א: שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון. ובו ד סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

שצריך לכוין בכל הברכות ושיכול להתפלל בכל לשון. ובו ד סעיפים:
המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות אם לא כיון באבות אע"פ שכיון בכל השאר יחזור ויתפלל: הגה (והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה שאף בחזרה קרוב הוא שלא יכוין אם כן למה יחזור) (טור):

ב

ולא יתפלל בלבו לבד אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קולו ואם אינו יכול לכוין בלחש מותר להגביה קולו וה"מ בינו לבין עצמו אבל בצבור אסור דאתי למטרד ציבורא: הגה ואם משמיע קולו בביתו כשמתפלל כדי שילמדו ממנו בני ביתו מות' (טור):

ג

י"א שבר"ה וי"ה מותר להשמיע קולו בתפלתו אפי' בציבור: הגה וכן נוהגין ומ"מ יזהרו שלא להגביה קולם יותר מדאי (דרשות מהרי"ו):

ד

יכול להתפלל בכל לשון שירצה וה"מ בצבור אבל ביחיד לא יתפלל אלא בלשון הקודש וי"א דה"מ כששואל צרכיו כגון שהתפלל על חולה או על שום צער שיש לו בביתו אבל תפלה הקבועה לצבור אפי' יחיד יכול לאומרה בכל לשון ויש אומרים דאף יחיד כששואל צרכיו יכול לשאול בכל לשון שירצה חוץ מלשון ארמי:

א

לפחות יכוין באבות וירגיל אדם את עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפלת חנה וקי"ג פעמים לב בחומש לומר שצריך כוונת הלב (טור בשם הר"א) ויכוין ג"כ שר"ת של י"ח ברכות עולין אלף ת"ת ולכן אין נכון לומר (ו)למלשינים אלא [ו]למלשינים ולירושלים ואלף ות"ת מלאכים מקבלין ומשימין כתר להקב"ה:

ב

ומשמיע לאזניו בלחש ודוקא לכתחלה אבל בדיעבד יצא אף שלא השמיע לאזניו כמו בק"ש (ברכות דף ל"א והרשב"א) ואם אינו יכול מחמת חולי או דבר אחר יאמר בלבו שנאמר אמרו בלבבכם (ב"י בשם הא"ח):

ג

שלא להגביה קול'. מ"מ הודוים שאנו אומרים בנוסח אחד כולם כטוב כחוטא בי"ה מותר לאומרם בקול רם כדי להתודות בכל לב (ב"י מהררמ"י) ואם משמיע קולו בביתו כדי שילמדו ממנו ב"ב ישמיע קולו יותר ולכן יש לגעור באותם החזנים שמגביהים קולם ביותר ממה שצריך להשמיע לציבור כדי שיענו איש"ר וברכו ואמן (מורי בב"ח):

א

כוונה. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין כמ"ש סי' ס"ג ס"ד:

ב

בלבו. ואם התפלל בלבו צ"ע אם יצא. עמ"א:

ג

לאזניו. ואם לא השמיע לאזניו יצא. האר"י ז"ל לא היה משמיע קולו אפי' בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט:

ד

בלחש. פי' דאף דיכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין. ט"ז:

ה

להשמיע. ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יוכל לכוין בלחש עדיף טפי. מ"א ע"ש:

ו

מדאי. דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר דבריו שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. ט"ז וכ"כ המ"א דלא כב"ח ופר"ח ע"ש. אכן אותם שעושים כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן. ועיין א"ז שכתב בשם הרמב"ם ויקראו אל אלהים בחזקה מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עיין שם סוף פרשת בא:

ז

בלה"ק. שאין מלאכי השרת נזקקים לשאר לשונות אבל בצבור הקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:

ח

ארמי. דאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם:

א

ברכות ל"ד

ב

שם ברא"ש

ג

שם ל"א

ד

שם כד

ה

מרדכי דיומא

ו

סוטה ל"ג

ז

אלפסי

ח

רבני צרפת

ט

הרא"ש בברכות מ"א

א

ס"א אם לא כו'. למ"ד ב' ועתוס' ל"ד ב' ד"ה יכוין כו':

ב

אע"פ שכוון כו'. טור יראה לי אפילו כו' וכ"ה בגמ' מדקאמר באבות מ' אבל באחרת לא וכן הא דר"א:

ג

והאידנא כו'. עתוס' ר"ה ט"ז ב' ד"ה ועיון וכו' וכ"ש האידנא וכן הוא בירושלמי פ"ב דברכות בהדיא א"ר ירמיה בשם ר"א התפלל ולא כוון לבו אם יודע שהוא חוזר ומכוין את לבו יתפלל וא"ל אל יתפלל אמר ר' חייא רבה אנא מן יומי לא כוונית אלא חד זמן בעי מכוונה והרהרית בלבי ואמרית מאן עליל קומי מלכא קדם ארקבסה או ריש גלותא שמואל אמר אנא מנית אפרוחיא ר' בון בר חייא אמר אלא מנית דימוסיא א"ר מתנא אנא מחזיק טיבו לרישא דכד מטי מודים הוא כרע מגרמי' והביאו תוס' בר"ה שם ד"ה הנ"ל שאין מכוין לבו בתפלתו כדאמר בירושל' אר"ח כו':

א

ומשמיע כו'. ירושלמי פ"ב תני התפלל ולא השמיע לאזנו יצא למי נצרכה לר' יוסי היידן ר' יוסי הדא הוא דתנינן הקורא את שמע ולא השמיע לאזנו יצא ר' יוסי אומר לא יצא וכן מ' בגמ' שאמרו כל המשמיע קולו כו' ר"ל לאחרים וכ"ה בזוהר ויקהל ודלא כמ"ש בתוספתא פ"ג והביאו הרשב"א והטור יכול יהא משמיע לאזנו כבר מפורש ע"י חנה כו' אבל ט"ס הוא וכ"ה בתד"א ר"פ כ"ח ואפשר שגם שם ט"ס שהרי בגמ' הביאו התוספתא ול"ק באזניו וכ"ה בתוספתא שלנו וכן בירושלמי אמרו יכול יגביה קולו כו' ועיין טור:

ב

ולא כו'. שם וכ"ד ב':

ג

להגביה קולו כו'. כ"כ הרא"ש שם אע"ג דבגמ' לא אמרו אלא אמשמיע אבל בירושלמי פ"ד אמרו ר' יונה כד הוי מצלי בכנישתא הוי מצלי בלחישה כד הוי מצלי בביתא הוה מצלי בקלא עד דילפון בני ביתא צלותא מיניה ופי' תר"י והרא"ש שכ"כ היה מתפלל בקול לעורר הכוונה עד שב"ב היו שומעין ולומדין התפלה אבל הרשב"א וטור פי' שכוונת השמעתו היתה רק כדי שילמדו התפלה ממנו וכ"ה במרדכי כי היכי דילפין כו' וכמ"ש בהג"ה ואם כו':

ד

וה"מ כו'. גמ' שם:

א

ס"ג י"א כו'. כמ"ש סוף ר"ה משום דאוושי ופי' רש"י דנפישי וכן פי' הרמב"ם בפ"ח מהל' תפלה וכמ"ש בפ"ד דעירובין אוושי דיורין ובריש נדרים משום דאוושי ליה מפרש כו' אבל התוס' פי' מתוך שאין רגילין משמיעין קולם ומטעה א' את חבירו וזהו אוושי כמו בפ"ג דחולין ריאה דאווש' אוושו עליה כ"ע דפ"ז דברכות ופ"ד דכתובות. אוושי ביני קני דפ"ז דב"מ וע' הגמ' שם וכן פי' הערוך שם:

ב

ומ"מ יזהרו כו'. דהוי מנביאי השקר מהרי"ו ולפי' הרא"ש בס"ב אין חילוק שכ' דאם א"י לכוין אפילו להגביה מותר ובר"ה אפי' בציבור מותר וכבר תמה כנה"ג עליו:

א

ס"ד וה"מ בציבור כו'. גמ' שם ל"ג א':

ב

וי"א כו'. כמש"ש צרכיו ועגמ' ע"ז ח' א' והטעם דציבור א"צ מליץ:

ג

וי"א כו'. דהם מכירים בכל לשון רק דלשון זה מגונה בעיניהם וז"ש אין נזקקים לו ובזה מתורץ קושיית התוס' דשבת י"ב ב' ד"ה שאין כו' ותמהו על תוס' מנין להם שמכירין מחשבות שבלב ונראה שלמדו ממ"ש ג' דברים מזכירין כו' ועיון תפלה ועתוס' שם אבל בזוהר ח"א ק"א ב' לא ידעו בהאי עלמא אלא מה כו' ואע"ג דבגמ' ב"מ פ"ז א' אמרו יודעין היו כו' מ"מ אמת הוא אף להגמ' וכן לשון אין מכירין מ' אין מבינין ולכן לא אתמסר להון וז"ש אין נזקקין:

א

המתפלל וכו' – זה איתא אפילו למ"ד לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות אין צריכות כונה דשם היינו לצאת ידי המצוה משא"כ בזה דענינו הוא שלא יכוין בדברים אחרים בעת התפלה. ומשמע מלשון הרשב"א המובא בב"י לעיל בסימן ס"ג ד"ה כתב דיש ליזהר באבות שלא יהא לבו פונה באמצע הברכה לדברים אחרים ואפילו אם בעת שיאמר אח"כ התיבות של הברכה יחזור ויכוין כן משמע לכאורה שם מפשטות לשונו אף דיש לדחות קצת ויש לעיין לענין דיעבד ועכ"פ לכתחלה יש ליזהר בזה מאוד:

ב

ואם אינו יכול וכו' – משמע מלשון זה דאפילו לכתחילה מותר לעמוד ולהתפלל כיון שהוא אנוס שאינו יכול ליישב דעתו וכן משמע לישנא דברייתא ולפלא שלא הוזכר זה ברמב"ם שכתב דין זה רק בלשון דיעבד שאם כיון בברכה ראשונה יצא ואולי באינו יכול גם הוא מודה דזה מוטב משלא יתפלל כלל ועכ"פ נראה פשוט דאם יכול להמתין וליישב דעתו מטרדותיו ולא יעבור זמן ק"ש ותפלה עי"ז דצריך ליישב דעתו:

ג

יכוין באבות – עיין לעיל בסימן נ"ג ס"ה בהג"ה דמשמע שם דבדיעבד מהני אם התפלל ש"ץ אף שאינו מבין מה שהוא אומר ואולי דשם מיירי שמבין עכ"פ ברכת אבות או אפשר דש"ץ עדיף טפי משום דשומע כעונה והוי כאלו השומע אמר בעצמו הברכת אבות והוא מבין ביאורו. ולפי מה שכתב הפמ"ג בסי' תר"ץ בא"א סק"ט א"א להוציא באופן זה וע"כ כתירוצינו הראשון:

ד

והאידנא אין חוזרין וכו' – לכאורה כונתו אם סיים השמ"ע ולא כיון באבות אבל אם עומד אצל אתה גבור ונזכר שלא כיון באבות כיון דמצד הדין לא יצא בזה האיך נאמר לו שיברך עוד ברכות שלא יצא בהם אחרי דחסר לו ברכת אבות וכי מפני שקרוב שלא יכוין נאמר לו שיברך עוד ברכות שבודאי לא יצא בהם כן היה נראה לי אבל מדברי הח"א כלל כ"ד דין ב' משמע דאינו חוזר אפילו עומד אצל אתה גבור ויותר נ"ל עצה אחרת באופן זה שלא יאמר עוד עתה כלל וימתין על הש"ץ שיאמר ברכת אבות ויכוין לצאת וכשיגיע הש"ץ לברכת אתה גבור יתחיל בעצמו דהלא בתפלה קי"ל דאינו מוציא אלא דוקא מי שאינו בקי משא"כ באבות כיון שאינו יכול לברך אותה בעצמו:

א

בלבו – ובדיעבד אם התפלל בלבו מצדד המגן אברהם דלא יצא וכן כתב בספר נפש החיים פרק ה':

ב

ואם אינו יכול לכוין בלחש – עיין במ"ב בשם הט"ז ולפי מה דאיתא בזוהר שאם מגביה קולו בתפילה כ"כ עד שחבירו יכול לשמוע אין תפילתו נשמעת למעלה נ"ל שאין לסמוך על קולתו של הט"ז ולענין קושיתו דמקשה על הרא"ש עיין בפרישה ויתיישב לך ובפרט לפי מה דמשמע בביאור הגר"א בסעיף זה ובסעיף ג' בהג"ה דלדעת הרשב"א והטור לא נמצא בהגמרא דיהא מותר להגביה הקול במקום שאינו יכול לכוין עכ"פ בדינו של הט"ז בודאי יש להחמיר בזה. אך דדברי הגר"א צע"ק דבטור מוכח בהדיא דמותר להגביה הקול ואולי י"ל דכונתו לשיטת הטור אין לדין זה מקור מהגמרא:

ג

דאתי למטרד ציבורא – אלא אם אינו יכול לכוין בלחש ילך ויתפלל בביתו בקול [פרישה] וההיא דס"א ע"כ מיירי שגם בביתו ובקול אינו יכול לכוין מרוב טרדותיו. ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להתפלל ביחיד ולעורר הכונה שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לש"ש כ"כ הפמ"ג:

א

יכול להתפלל בכל וכו' – עיין במ"ב וכתב במגן אברהם בשם הספר חסידים דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין בלשה"ק ומוכח בספר חסידים סימן תקפ"ח דהיינו דוקא אם הוא י"ש ורצונו בזה הוא רק כדי שיתפלל בכונה אבל אם אינו בכי האי גוונא יתפלל בלה"ק והטעם כי לה"ק יש לו סגולות רבות מכל לשונות והוא הלשון שהקב"ה מדבר בו עם נביאיו כמו שכתב הרמב"ן בפ' תשא וחז"ל אמרו בלה"ק נברא העולם כדכתיב לזאת יקרא אשה כי מאיש לוקחה זאת וגם כשתקנו כנה"ג את נוסח התפלה היו ק"ך זקנים ומהם כמה נביאים והמה נימנו על כל ברכה בתיבותיה ובצירופי אותיותיה בכמה סודות נעלמות ונשגבות וכשאנו אומרין דברים אלו כלשונם של כנה"ג אף שאין אנו יודעין לכוין מ"מ עלתה לנו תפלתינו כהוגן כי התיבות בעצמן פועלין קדושתן למעלה משא"כ כשמתפללין בלע"ז:

א

סעיף א' המתפלל צריך וכו'. נ"ב הנה מבואר בספרים שצריך האדם לדמות את עצמו כעני בשעת התפלה. והנה טעמם פשוט כמ"ש כי לא בזה ולא שקץ ענות עני וכן כתוב תפלה לעני כי יעטוף וכן תפלה לדוד הטה ד' אזניך כי עני ואביון אנכי וכו'. אך טעם הדבר והתועלת בזה הוא דהנה ידוע מאמר הכתוב אל ישוב דך נכלם והקב"ה מקיים את התורה תחלה וכיון דהאדם משים עצמו כעני לכך הוא ית' מקיים את התורה ואינו משיבו ריקם וז"ש הכתוב אל ישוב דך נכלם עני ואביון יהללו שמך כלומר ע"י מה דאל ישוב דך נכלם לכך ראוי שעני ואביון יהללו שמך כי המה יהיו נענין ע"י מעלה זו דאל ישוב דך נכלם ואתי שפיר וק"ל. ויה"ר שיקויים בנו כן ואל ישוב הוא ית' תפילתי ריקם כי עני ואביון אנכי כמע"ט. ולכך נראה דראוי לומר קודם אלהי נצור או אח"כ פסוק זה אל ישוב דך נכלם וכו'. אך יהיה נזהר דגם הוא יעשה ואז בטוח שישלם לו הוא ית' מדה במדה וגם הוא ית' יקיים כן:

ב

(שם) סעיף ב' לא יתפלל וכו'. אלא מחתך הדברים בשפתיו וכו'. נ"ב הנה חז"ל למדו זה מקרא דחנה דאין להתפלל אלא בלחש. והראני בני החתן החריף ושנון כ' אברהם בנימין שיחי' בספר תשובה מאהבה (סימן י"ג) שנשאל מאחד על פירש"י בשמואל א' שפירש בפסוק ויחשבה עלי לשכורה שלא היו רגילין להתפלל בלחש ונשאל דהרי אחז"ל דאין להתפלל אלא בלחש ע"ש שנדחק בזה. ולפענ"ד אתי שפיר עפמ"ש בילקוט שמעוני בפרשת ואתחנן בפסוק כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו. וז"ל בוא וראה מה"ש קוראין בקול גדול שנאמר וינועו אמות הספים מקול הקורא למה שהקב"ה רחוק מהם אבל אדם מישראל עומד ומתפלל בלחש והקב"ה שומעו למה שהקב"ה קרוב אצלו שנאמר כי יעמוד לימין אביון וכו' ע"ש א"כ מוכח דמי שהקב"ה קרוב לו יוכל להתפלל בלחש אבל מי שהקב"ה רחוק ממנו יתפלל בקול רם. והנה הקב"ה אינו עומד רק אצל זכר ולא אצל נקבה דאין זה כבודו כמ"ש במדרש ורש"י פ תולדות בפסוק ויאמר ד' לה כמה כרכורים כרכר שלא להשיח עם אשה ע"ש א"כ ה"נ אין כבודו לעמוד אצלה לכך הנשים יתפללו בקול רם. וז"ש רש"י שלא היו רגילין היינו הנשים לא היו רגילין להתפלל בלחש לכך היא שמתפללה בלחש חשבה עלי לשכורה. אבל היא השיבה לו כי קשת רוח אנכי דהנה כתיב קרוב ד' לנשברי לב ובע"כ הכוונה דאף למי שאינו ראוי בלא"ה להיות קרוב מ"מ אם הי' לו שבירת לב הוא קרוב דאי על סתם בני אדם הרי כתיב קרוב ד' לכל קוראיו ולמה כאן לנשברי לב בע"כ הכוונה אף למי שאינו ראוי להיות קרוב לו מ"מ לנשברי לב הוא קרוב ולכך גם בנשים הוי קרוב להם אם היא שבירת לב ולכך אמרה לא אדוני כי אשה קשת רוח אנכי ולכך בטוח אני שהקב"ה קרוב לי לכך אני מתפלל בלחש. וז"ש ואשפוך את נפשי לפני ד' דייקא שעומד אצלי לכך אני מתפלל בלחש ואתי שפיר בעזה"י ודו"ק:

ג

(שם) סעיף ד' יכול להתפלל בכל לשון וכו'. נ"ב הנה בש"ס נתן טעם שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי והתום' הקשו על זה וכו'. ולפענ"ד נראה לפרש הכוונה ויובן נמי מ"ש כי אתה שומע תפלת כל פה מה רבותא הוי בזה וכי לפניו ית' יש חילוק בין אדם לאדם. אך הכוונה דהנה הוא ית' חלק את האוה"ע לשבעים אומות וכן חלק לשבעים לשונות ולכך כמו דהאומה מלמטה מדבר בלשונה שנחלק לה ממנו ית' כן השר שלה מדבר בלשונה זה בכה וזה בכה וכשהשר בא לבקש רחמים מלפניו ית' על עמו מדבר נמי לפניו ית' כלשון האומה. ולכך אמר שומע תפלות כל פה כל שר ושר כלשונו והקב"ה שומעו. והנה לישראל נחלק לשון הקודש ולכך השר שלנו היינו מיכאל שר הגדול נמי אינו מדבר רק לשון הקודש וגם יתכן שהוא אינו יודע רק לשון הקודש ולכך היחיד אינו רשאי להתפלל רק בלשון שמדבר השר שלנו למעלה ולכך החיוב ליחיד להתפלל רק בלשון הקודש ולכך ניהו דשאר המלאכי השרת אפשר יודעין כל הלשונות מ"מ השר שלנו אינו מבין רק בלשון הקודש. ובפרט אם מתפללין בלשון אחר שלא נתייחד לנו זה גורם קטרוג שהשרים של מעלה כל אחד מדבר בלשונו שחלק לו הקב"ה ואנחנו נבקש בלשון אחר שלא נחלק לנו רק בציבור לא הוי קטרוג דיש לומר דשאני השר דהוי רק יחיד ואנחנו הרבים ולא הוי קטרוג כל כך אבל היחיד אינו רשאי להתפלל בלשון אחר דהוי קטרוג מן השרים של מעלה שנתפלל בלשון שלא נחלק לנו, לכך תפח רוחן ויקולל חלקם אשר תקנו התפלה כלשון אחר ימ"ש וזכרם ועלינו יערה רוח הבורא במהרה אמן כי"ר:
(שם) בסעיף הנ"ל וי"א דאף יחיד כו'. נ"ב הנה פלוגתתם תלוי בפירוש הגמרא בפ"ק דשבת מה דאמרינן דאין מה"ש נזקקין ללשון ארמי אם הכוונה דאין מבינים כלל הלשון או דמבינים רק שמגונה בעיניהם. ולדעתי דיעה זו דס"ל שמבינים הכל רק שמגונה בעיניהם תמוה מאד מן הש"ס דסוט' (דף ל"ג ע"א) דפריך שם ואין מה"ש מבינים בלשון ארמי והתניא יוחנן כה"ג שמע בת קול וכו' ובלשון הארמי היה אומר ומשני שאני בת קול דלאשמועי עבידא ואבע"א גבריאל הוי דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשון. וקשה טובא בשלמא להסוברים שאין יודעים כלל הלשון שפיר משני דגבריאל הוי והוא מכין הכל וראיה דהרי אמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשון מוכח דמכיר הכל. אבל להך לישנא דמכירין הכל רק שמגונה בעיניהם א"כ בע"כ מה דפריך מברייתא דבלשון ארמי היה אומר היינו כיון שמגונה בעיניהם לא הו"ל לומר בלשון זה וא"כ מה דמשני שאני בת קול דלאשמועי עבידי היינו ניהו דהוה מגונה בעיניהם מ"מ היכי דהוה הכרח כגון שצריך להשמיע מוכרח לספר בלשון ארמי א"כ מה קאמר אח"כ אבע"א גבריאל הוה דאמר מר בא גבריאל ולמדו שבעים לשון דלפי דיעה זו מוכרח לפרש דמשני דגבריאל אין לשון ארמי מגונה בעיניו וא"כ מה ראיה מייתי מהא דבא גבריאל ולמדו שבעים לשון הרי שם הוי הכרח לכך לצורך יוסף ומה ראיה להיכי דלא הוי הכרח להם שלא יהיה מגונה בעיניהם דהרי שם בע"כ הוי הכרח לכך דאל"כ למה לא למדו עד הנה גם לא עביד הקב"ה ניסא לשקרא ובע"כ דהוי צורך שעה בכך א"כ מה ראיה זה לבעלמא. ולכאורה מוכח מזה בע"כ כהסוברים דאין מכירין כלל הלשון והסוברים שמכירין אלא שמגונה בעיניהם י"ל דהם מפרשים הסוגיא דזה הוי תירוץ אחד ממש דכוונתו כך דאבע"א שאני בת קול דלאשמועי עבידי והיכי דהוי הכרח לכך אינה מגונה בעיניהם ואת"ל דאף היכי דהוי הכרח לכך נמי מגונה בעיניהם אז מוכרח לומר דגבריאל הוי שאינו שנוי בעיניו דהרי אמר מר בא גבריאל ולמרו שבעים לשון וא"כ ממ"נ עכ"פ חזינן גבריאל סיפר בלשון ארמי וא"כ אם נימא דלכך סיפר מכח דהוי צורך שעה א"כ נשאר התירוץ הראשון שאני בת קול דלאשמועי עבידי ואם נימא דאף היכי דהוי צורך שעה מאוס בעיניהן א"כ שוב מוכרח דלגבריאל אינו מאוס וא"ש ממ"נ כנלפענ"ד נכון ודו"ק היטב:

א

ול"נ הטעם משום דכאן יש חשש ברכה לבטלה:

א

[א] יכוין באבות וכו'. פירש אבודרהם לפי שהיה חשוב יותר משאר ברכות מפני שיש בהם גדלות השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים, עד כאן. והכלבו כתב לפי שיש בו מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב. כתב בית יוסף כתב סמ"ק אם אינו יכול לכוין בכל ברכות שמונה עשרה יכוין באבות ומודים, ואם אינו יכול לכוין בשניהם יכוין באבות, עד כאן. ובטור סימן קי"ג הוסיף דלכך מתחיל הברכה בבי"ת וסיים במ"ם. וכתב בית יוסף וצריך תלמוד מנין לו דעדיף מודים טפי משאר ברכות עד כאן לשונו, ולכן לא הזכיר מודים בשולחן ערוך אבל מצאתי באגודה סוף פרק אין עומדין יכוין לבו באחת מהן, חד אמר באבות וחד אומר בהודאה, עד כאן. אלמא דגירסא היה כך בש"ס ונראה דלכתחילה חש הסמ"ק לתרווייהו ובדיעבד סבירא ליה עיקר כמאן דאמר באבות, וזה תימא על בית יוסף שלא ראה דברי אגודה, וכן מצאתי בספר חסידים סימן קנ"ח יכוין באבות או בהודאה, וכן הכלבו ומהרי"ל פסקו כסמ"ק. גם הב"ח כתב טעם לדברי סמ"ק לפי שברכות אבות היה תחילת שלוש ראשונות שמסדר שבחיו ומודים היה תחילת שלוש אחרונים ולפיכך יהא שוחה באבות והודאה תחילה וסוף, עד כאן. אלא שיש תימא עליו דמודים ברכה שניה דשלוש אחרונים הוא, וצריך לומר דמכל מקום כיון דהוא תחילת ברכת שבח צריך כוונה דברכת רצה מעין בקשת צרכיו הוא אלא דלישנא תחילת שלוש אחרונים תמוה גם טעמא דשוחין במודים הוא כדי להכניע על ידי הודאה כדלקמן סימן קכ"א ובאמת מטעם זה נראה דצריך כוונה:

ב

[ב] והאידנא וכו'. כתב הטור שירגיל עצמו לפחות בחתימה דכל ברכה וברכה שיש בהן קי"ג תיבות כמו שיש בתפילת חנה וקי"ג פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב:

ג

[ג] ומשמיע לאזניו וכו'. ובדיעבד כתב הב"ח דיצא אף לא השמיע לאזניו וכל זה הוא לפי מה דמסיק בבית יוסף דהלכה דמצוה להשמיע לאזניו אבל ראיתי בספר בדק הבית שלו וכתב זה לשונו, ומכל מקום הזוהר שכתבתי בסימן קמ"א מסכים לתוספתא דלא ישמיע לאזניו ורמ"א שכתב בסימן קמ"א ואפילו להשמיע לאזניו ליכא למיחש דלא עדיף מתפילה כדלעיל סימן כ"א, עד כאן. משמע מדבריו דלכתחילה לא ישמע לאזניו וכן פירש הנחלת צבי שם, וכן כתב בלבוש שם. גם נראה דלא ראה רמ"א ספר בדק הבית שחזר השולחן ערוך גם מדין תפילה וכן הפרישה שהקשה דברי שולחן ערוך אהדדי אישתמיטתיה, מיהו לדינא אין ראיה דהפרישה ועולת תמיד מפרשים דברי הזוהר בענין שלא ישמע לאחרים וצריך עיון. כתב מגן אברהם צריך עיון אם התפלל בלבו אם יצא אף על גב דקיימא לן גבי קריאת שמע הרהור לאו כדיבור דמי שאני תפילה שהוא עבודה שבלב אלא דבש"ס משמע דלא יצא דאם לא כן הוה ליה לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפילה דהא רשאי להרהר כיון דקיימא לן הרהור לאו כדיבור דמי אלא על כרחך דלא יצא בהרהור, ועוד מדכתבו הפוסקים דאם בירך ברכת המזון בלבו לא יצא, אם כן סבירא ליה דכללא כייל בכל מילי דאם לא כן יש לחלק בשלמא קריאת שמע כתיב ביה ושננתם מה שאין כן ברכת המזון וצריך עיון, עד כאן. ותימה דנראה שהוכיחו בברכת המזון דלא יצא בהרהור דאי יוצא תיקשי למה בעל קרי מהרהר יוציא בשפתיו דהא טעמא דהרהור לאו כדיבור דמי לענין קריאת שמע היינו משום דכתיב ושננתם, ועוד נראה לי דמוכח ממתניתין דפרק אלו נאמרין דתנא ברכת המזון בכל לשון ואי יוצא בהרהור לא שייך ביה לשון כמו שכתב בסימן ס"ב אבל אין להוכיח תפילה מזה דתנא נמי תפילה בכל לשון, דיש לומר דבא להורות דאפילו בלשון ארמית שואל צרכיו. גם מה שכתב דהוה ליה לתקן דיהרהר בעל קרי בתפילה וכו', לכאורה נראה לי דאדרבה כיון דיצא בהרהור הוי הרהור דידיה כמו מוציא בשפתיו דאסור בבעל קרי אלא דלפי זה קשה מאי פריך הש"ס מהא דאין רשאי להרהר בתפילה על קריאת שמע ודו"ק, אך אפשר לומר כיון דתפילה דרבנן פטרו לבעל קרי לגמרי גם ברמב"ם ריש פרק ה' מהלכות תפילה משמע דיוצא מיהו לדידיה גם בברכת המזון יוצא כדלקמן סימן קפ"ה וצריך עיון:

ד

[ד] ולא ישמיע קולו וכו'. דהוי מקטני אמנה גם למדו מתפילת חנה ועיין באליהו זוטא מזה, ועוד כתבתי בשם מלבושי יום טוב כל זה בתפילת שמונה עשרה בלחש, אבל נוהגין בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהין קולם וצועקים בקול רם עד שהנכרים מלעיגין על זה. ונצטערתי מימי לדעת מאין בא זה המנהג כי מנהגן של ישראל תורה היא עד שהאיר ה' את עיני וראיתי דרמב"ן סוף פרשת בא שכתב בזה הלשון וכוונת רוממת הקולות בתפילות וכו' כמו שאמרו חז"ל ויקראו אל האלקים בחזקה מכאן אתה למד שתפילה צריכה קול, עד כאן, ועיין לעיל סימן צ"ה סעיף ג':

ה

[ה] ומכל מקום יזהרו וכו'. והלבוש אפשר דהשמיטו בכוונה כי נוהגים להתפלל בקול רם. עוד נראה לי דנכלל במה שכתב יותר משאר ימות השנה דמשמע דלא יגביה מאוד רק יותר משאר ימות השנה, ועיין לקמן סימן תקפ"ב סק"י כתבתי מזה. כתב הב"ח דיש לגעור בחזנים שמגביהין קולם ביותר ממה שצריך להשמיע לציבור כדי שיענו אמן יהא שמיה רבה וברכו ואמנים וכסבורים דשפיר עבדי והוה עבירה חמורה עד כאן, ואין דבריו מוכרחים מגן אברהם, וכן מט"ז משמע דמותר, גם הקשיתי באליהו זוטא הא קיימא לן לעיל סימן נ"ו דמחויבים לענות אמן יהא שמיה רבה בקול רם, ועוד קשה הא קיימא לן לקמן סוף סימן קכ"ד העונה אמן לא יגביה קולו מן המברך, ואם כן על כרחך החזנים צריכין להגביה קולם ביותר, ואף שכתב ר"י דאין צריך לתת קולות גדולות עד שיתלוצצו ממנו בני אדם היינו דפירש בכל כחו כוונתו אבל אנן קיימא לן כתוס' דבעינן נמי קול רם ומשמע דפליגי, וכמו שכתב בית יוסף בסימן נ"ו. ומכל מקום נראה לי אף דבעינן בקול רם מכל מקום אפשר דמודים דאין צריך קולות גדולות, ולא פליגי וכן משמע בלחם חמודות דף ק"ב:

ו

[ו] בציבור וכו'. שתפילת ציבור אינה צריכה מליץ כל כך והרא"ש ור"י ופירוש רש"י בסוטה דף ל"ג אבל בספר תניא דף ק"ב מצאתי שכתב הטעם דמלאכים המסורים לציבור מבינים בכל לשון וצריך עיון בש"ס שם:

ז

[ז] אבל יחיד וכו'. שהמלאכים אינם מבינים שאר לשונות לבוש ולפי זה הא דאמרינן בש"ס אל ישאל אדם צרכיו בלשון ארמי לפי שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי, רצה לומר אפילו לשון ארמי שהוא קרוב ללשון הקודש כדאמרינן בפסח שני מפני מה הגלה הקב"ה לישראל לבבל מפני שקרוב לשונם ללשון הקודש וכל שכן שאין מכירין בשאר לשונות:

ח

[ח] ויש אומרים אף יחיד וכו'. דסבירא ליה דמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם ותוס' שבת דף י"ב הוכיחו זה דהא אפילו מחשבות אדם יודעים וכו' עיין שם ולא פירשו מנין להם זה. ומעדני מלך דף י' פירש כי היודע ברוח הקודש מכיר מה שבלבו של אדם כמו שמצינו מרבקה ויאמר עשיו בלבו, והמתנבא על ידי מלאך גדול ממנו, אם כן המלאך כל שכן שיודע מחשבות. אך קשה מה שאמר שלמה המלך עליו השלום אתה לבדך ידעת את לבב האדם וכן בירמיה י"ז עקב הלב וגו' מי ידענו אני ה' חוקר לב וגו':

ט

[ט] חוץ מלשון ארמי וכו'. שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמי. כתב עולת תמיד תימא דלשון תרגום הוא לשון חשוב מכל הלשונות חוץ מלשון הקודש, עד כאן, ואישתמיטתיה דברי מעדני מלך שם שכתב לפי שתרגום הוא קרוב ללשון הקודש משום כך הוא מגונה בעיניהם לפי שהוא כמו לשון שנשתבש, אך לפי זה אם כן לשון ערבי גם כן יהיה מגונה בעיניהם שהוא כמו כן קרוב ללשון הקודש. ובספר תמים [דעים] סימן קפ"ד מצאתי שמטעם זה אמרו שאין מלאכי השרת מכירין בלשון ארמי כדי שלא יניחו המתפללים לשון הקודש אם יניחוה מלהתפלל בו ורצה לומר שאין משגיחין בו להביא תפילתו לפני המקום ובספר באר שבע פרק אלו נאמרים כתב הטעם לפי שרצה הקב"ה שלא יבינו כשאנו אומרים תפילות נאות ושבחות גדולות בלשון ארמי כדי שלא יתקנאו בנו, עד כאן. כתב מלבושי יום טוב ומכל מקום בציבור נראה דליכא קפידא וכן רגילין לומר יקום פורקן, גם בריך שמיה וכו' דבזוהר פרשת ויקהל, עד כאן, וכן כתב בלחם חמודות דף י' דאפשר לומר שכשהוא בציבור לא קאמר ר' יהודה, עד כאן. והוא תמוה הלא הוא ש"ס מפורש בסוטה דף ל"ג הוא, כתב בספר תמים דעים והוא הדין אפילו ביחיד אם מתפללין בדמעה וצועקים בו על אונאה דשערי דמעה ושערי אונאה לא ננעלו ואין צריך שיביאו המלאכים את תפילתן והוא הדין אם מתפללין בכיוון גדול מתוך צרה שהם נשמעים אף שאין המלאכים מכירין לשונם, שהרי מנשה קיבל הקב"ה תפילתו בעל כרחן של מלאכים. כתב בספר ווי העמודים טוב לבכות בעת תפילתו, ומי שיש לו לב קשה ואינו יכול לבכות יתן קולו בבכי כאילו הוא בוכה, וזה פירוש הפסוק כי שמע ה' קול בכיי וגו' ומכל מקום נראה שיהא הכל בלחש ובפרט בציבור כמו שכתב סעיף ב':

א

יכוין באבות. עיין באבודרה"ם הטעם ובאגודה משמע אף במודים וכ"כ בס"ח ועיין בס' אליה רבה דמביא טעמים ע"ז:

א

א) [סעיף א'] המתפלל צריך שיכוין בכל הברכות ואם אינו יכול לכוין בכולם לפחות יכוין באבות וכו' כתב הטור בשם הרא"ה שירגיל אדם עצמו שיכוין לפחות בחתימה של כל ברכה שיש בהן מאה ושלש עשרה תיבות כמו שיש בתפלת חנה ומאה ושלש עשרה פעמים לב בחומש לומר שצריך בהן כוונת הלב עכ"ל, והב"ד הלבוש ועו"ת או' א' וא"ר או' ב' והעט"ז או' א' ר"ז או' א' ש"ץ דקי"ר ע"ב, והטעם כתב הב"ח מפני דחתימת הברכה הן סיפור שבחיו ית' וראוי שיכוין את לבו יותר בסיפור שבחיו ית' ממה שיכוין בשאלתו, וכתב שכן כתב הסמ"ק ריש סי' י"א יעו"ש, והביאו ש"ץ שם ועוד נראה לי הטעם שצריך לכוין יותר בחתימת כל ברכה מפני שיש בה הזכרת השם וכל מי שאינו מכוין בהזכרת השם הוא נענש כמבואר בדברינו לעיל סי' ה' או' ה' יעו"ש:

א

ב) שם, לפחות יכוין באבות וכו' והטעם כתב אבודרה"ם לפי שהיא חשובה יותר משאר ברכות מפני שיש בה גדולת השם וזכות ראשונים וגאולת אחרונים ע"כ, והכלבו כתב לפי שיש בה מ"ב תיבות כנגד שם של מ"ב ע"כ, והב"ד א"ר או' א' ולי נראה עוד הטעם מפני שרוב כוונת התפלה היא בברכת אבות כמבואר בשער הכוו' ובסי' הרש"ש ז"ל:

א

ג) שם, ולפחות יכוין באבות וכו' וכן צריך ליזהר לכוין במודים, א"ר שם, והרב אדמת יהודה די"ט ע"א וב' כתב דהטעם שאמרו שצריך לכוין ג"כ במודים הוא שעי"ז ניצול שלא יהיה שדרו נחש ומודים גי' מאה דמתקן הב' נונין יעו"ש, והביאו הרח"פ בס' כף החיים סי' ט"ו או' טו"ב:

א

ד) שם הגהה, והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו' וכ"כ הלבו"ש, פר"ח או' א' ר"ז או' א' וכ"כ הברכ"י או' ב' וז"ל דעת מרן שהשמיט דברי הטור הנז' נראה דגם עתה ראוי להיות חוזר ויתעצם לכוין דעתו אבל לא נהגו כדבריו, וכן מהריק"ש בהגהותיו כתב דברי הטור כמור"ם עכ"ל, וכ"כ סידור בי"ע בדיני תפלת י"ח או' פ"ה בשם האחרונים דהכי נקטינן ודלא כהש"ע יעו"ש, וכ"כ החס"ל או' א' וכתב שם החס"ל דעכ"פ בדיעבד תפילתו תפלה ולא הו"ל ברכותיו לבטלה, רק צריך להבין חומר הענין ולהתאמץ בכל כוחו לפחות לכוין בברכה ראשונה יעו"ש, ועוד עיין בדברינו לעיל סי' צ"ח או' ט"ו ודו"ק ומ"ש ח"א כלל כ"ד או' ב' דנראה לו אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף הברכה יחזור לומר מאלהי אברהם וכו' עיין מ"ש עליו הפתה"ד או' ב' ומסוף דבריו נראה שאינו מסכים לדבריו יעו"ש:

א

ה) שם בהגהה, והאידנא אין חוזרין בשביל חסרון כוונה וכו' אבל בק"ש כיון דדי בפסוק אחד חוזרין וכמ"ש סי' ס"ג סעי' ד' וסי' נ"א סעי' ז' מ"א סק"א, סו"ב או' א' ר"ז שם, ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

ו) [סעיף ב'] ולא יתפלל בלבו לבד וכו' ואם התפלל בלבו לבד מדברי המ"א ק"ב נראה דלא יצא אלא שסיים דצ"ע יעו"ש, וכ"כ א"ר או' ג' וכן הסכים הער"ה או' ג' וכ"פ ר"ז או' ד' וכ"נ דעת הפרמ"ג בא"א או' ב' וכ"נ מדברי מהרח"ו ז"ל בס' עץ הדעת פ' ואתחנן על פסוק ואתחנן והביאו היפ"ל או' ה' יעו"ש, וכ"כ היפ"ל ח"ג או' ג' בשם המבי"ט יעו"ש, וכ"מ מדברי הזוה"ק באדרת האזינו דף רצ"ד ע"ב שכתב וז"ל ובג"כ כל צלותא ובעותא דבעי ב"נ מקמי קב"ה בעי לאלקא מילין בשפיותיה דאי לא אפיק לון לאו צלותיה צלותא ולאו בעותיה בעותא, וכיון דמלין נפקין מתבקעין באוירא וסלקין וטסין ואתעבידו קלא ונטיל לון מאן דנטיל ואתיד לון לאתרא קדישא ברישא דמלכא עכ"ל, וכן איתא בתיקונים תיקון ס"ט וז"ל דכד ב"נ אפיק הבלים ודבורים בצלותיה כמה עופין פתחין גדפייהו ופומייהו לקבלה לון הה"ד כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר ונטיל קבה"ו אלין מלין ובני בהין עלמין דאתמר בהון כי כאשר השמים החדשים וכו' עכ"ל, מכל זה משמע דדוקא צריך להוציא בשפתיו ואם לאו לא חשיבה תפלה, רק בחולה שא"א לו להתפלל כתבו הפו' דיהרהר תפלה בלבו כמ"ש בב"י בזה הסי' ובסי' צ"ד והביאו מור"ם שם בהגהה סעי' ו' ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

ז) שם, ומשמיע לאזניו בלחש וכו' והכי איתא במסכת ברכות דף כ"ד ע"ב, המשמיע קולו בתפלתו הרי זה מקטני אמנה, המגביה קילו בתפלתו הרי זה מנביאי השקר ע"כ, ופי' רש"י ז"ל הרי זה מקטני, כאילו אין הקב"ה שומע תפלת לחש, הרי זה מנביאי השקר, דכתיב ויקראו בקול גדול עכ"ל, וכ"כ הטור, ומדברי התיקונים תיקון יו"ד משמע דנאחזים בה החיצונים שכתב וז"ל ובגין דא בעמדם ישראל בעמידה לאתערא לגבה ח"י ברכאן בחשאי לארקא לה ברכאן, אתמר בחיוון בעמדם תרפינה כנפיהם דלא צריך למשמע גדפייהו כגוונא דחנה דאתמר בה וקולה לא ישמע וכו' ואם הוא אשתמע קליה מיד לפתח חטאת רובץ, ולא עוד אלא דאיהו זעיר במהימנותא וכו' עכ"ל, וכ"כ האר"י ז"ל בשער הכוו' דרוש א' דחזרת העמידה דל"ח ע"ב וז"ל הראשונה היתה בלחש לפי שהיתה עדיין למטה במקום נה"י דז"א אשר יש שם פחד ואחיזה לחיצונים והקלי' כמו שמצינו להרשב"י ע"ה בזוהר מגזם מאד בענין המשמיע קולו בתפלתו שהקלי' אוחזות בתפלתו יען הוא במקום תחתון אבל עתה בעלותה אל חג"ת דז"א אין שם פחד מן הקלי' ולכן אומרים אותה בקול רם עכ"ל, וכ"כ בפע"ח סוף פ"ב דשער העמידה וז"ל ואם תגביה קילך בעמידה דלחש תגרום לאחיזת הקלי' לכן הזהר מאד שלא תגביה קולך עכ"ל, ועיין באו' שאח"ז. ודע דמה שנוהגים שמי שלא השיג לענות קדושה עם הצבור שמגביה קולו בתפילתו ואומר ג' ראשונות בקול רם כדי שישמעו הצבור ויענו עמו קדושה ואח"כ מסיים התפלה בלחש לא נכנס בסוג זה וזה מותר דכיון דהוא עושה כן כדי לזכות את עצמו ואת אחרים כדי שיענו עמו קדושה מצוה זו תגין לבל יתאחזו בה החיצונים ומנהגם של ישראל תורה היא, ועיין בדברינו לעיל סי' ס"ט או' א':

א

ח) שם, ומשמיע לאזניו בלחש וכו' פטור הביא פלוגתא בזה אם יכול להשמיע לאזניו אם לאו, שכתב וז"ל י"א הא דאמר שלא ישמע קולו בתפלתו שצריכה שתהיה בלחש עד שלא תשמע אפי' לאזניו ומביאין ראיה מן התוספתא יכול יהא משמיע לאזניו כבר פירש בחנה וקולא לא ישמע, ומיהו בגמרא דידן אינו ממעט אלא השמעת קילו דמשמע שמשמיע קולו לאחרים אבל לאזניו יכול להשמיע, והכי איתא בהדיא בירושלמי יכול יהא מגביה קולו בתפלתו כבר פירש בחנה וקולה לא ישמע, והדעת נותנת שיותר טוב להשמיע לאזניו כי אז יוכל לכוין יותר וכ"כ הרמב"ם ז"ל ולא יתפלל בלבו אלא מחתך הדברים בשפתיו ומשמיע לאזניו בלחש ולא ישמיע קילו עכ"ל, וכ"פ מרן ז"ל בב"י להלכה וכך הם דבריו כאן בש"ע, מיהו בזוהר ויקהל דף ר"ב ע"א משמע דלא ישמיע קולו בתפלתו לא לאחרים ולא לאזנו, שכתב וז"ל האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון מארי דאודנין ואי ההוא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין בר מאן דשמע בקדמיתא בג"כ בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו דמלא דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה ומלה דעלמא עלאה לא איצטריך למשמע עכ"ל, והביאו מרן ז"ל בסי' קמ"א, וכ"כ מהרח"ו ז"ל בעו"ת בענין התפלה וז"ל התפלה אינה נכנסת בשום רקיע כ"א אותה תפלה דלא אשתמעת לאודנין ולכן בק"ש תיקנו שישמיע לאזניו אבל הכא אם התפלה נשמעת לאזניו לא סלקא כי אז שומעין לה החיצו' והם מתערבים בהדה אבל כשהיא בלחש שאינה נשמעת לאזניו אז היא רוחנית מאד מגדר טבע רוח האדם שהיא פנימית ורוחנית יותר מאד מן הסט"א ואינם רואים אותה, וזה היפך סברת מהרי"ק בב"י שפסק שיותר טוב הוא להשמיעה לאזניו כירושלמי (נ"ל שכך צ"ל דהא בב"י פסק כירושלמי כיעו"ש) ועיין בברייתא ה' ותמצא כדברי היפך סברתו עכ"ל, ומ"ש שם בזוהר בגין דאינון צייתין כל אינין דמצלאן צלותהון בלחישו וכו' דלא אשתמע ההיא צלותא לאחרה ר"ל שמתפללין בלחש בלא השמעת אוזן דאינה נשמעת להחיצו', וכמ"ש מהרח"ו ז"ל דאם התפלה נשמעת לאזניו שומעים לה החיצו' ודו"ק ובזה נסתלקה קושיית הצמח על מהרח"ו ז"ל כיעו"ש, ועיין למרן ז"ל בבד"ה שכתב וז"ל ומ"מ מזוהר שכתבתי סי' קמ"א מסכים לדברי התוספתא וראוי לחוש לו עכ"ל, וכ"פ הפר"ח או' ב' כדברי הזוה"ק והתוספתא יעו"ש, פרמ"ג א"א או' ג' ועיין ברכ"י או' ג' מ"ש בזה וסיים וז"ל ולענין הלכה העלה הפר"ח כדמשמע מתוספתא והזוהר דלכתחלה לא ישמיע לאזניו, וכן ראוי לנהוג וכמ"ש מרן בד"ה שראוי לחוש לדברי הזוהר, וגם אני שמעתי שכ"כ גורי האר"י זצ"ל והכרעת האר"י ז"ל מכרעת עכ"ל וכן פסק בספרו קש"ג סי' י"ב אות ב' ומחב"ר סי' קמ"א או' ב' וכ"כ ש"ץ דק"ה ודש"ט ע"ב וע"ג (ומ"ש בר"מ פ' פינחס דלא ישמע קלא דיליה בצלותא לגבי חבריה וכו' כתב שם הש"ץ בדק"ה ובדף יו"ד ע"א בשם מהר"ם לינזאנו בס' שתי ידות דקט"ו דהכי פירושו לא אצטריך למשמע הוא עצמו ואם שמע אינו נענש אך אם השמיע לזולתו נענש אעפ"י שלא השמיע הדברים רק הקול יעו"ש. וכן פי' הרב ח"י בפ"ו מהל' ר"ה והביאו הרב המגיה שם בש"ץ ונו"ש אוי ב' יעו"ש,) חס"ל או' ב' ומ"ש סידור בי"ע בדיני תפלת י"ח או' ע"ה נראה הוא מפני שלא ראה דברי מהרח"ו ז"ל בס' עו"ת דאילו היה רואה לא היה כותב כן דמי לנו גדול ממהרח"ו ז"ל אשר סמך האר"י ז"ל עליו יותר מכל החברים כמ"ש בסוף שער הגלגולים דף ע"א וע"כ אין לסמוך עליו בזה חלא כמ"ש מהרח"ו ז"ל ומרן ופר"ח והחיד"א והאחדונים דצריך ליזהר שלא להשמיע תפלתו אפי' לאזנו ובפרט דטעמא טעים שלא יתאחזו בה החיצו', ועיין בדברינו לעיל סי' ב"ה או' ע"ה ודו"ק:

א

ט) ומיהו אין זה אלא דוקא למישרים אורחותם כי שיח וכי שיג להם לכלכל את דבריהם במשפט האורים, אמנם להמון העם תיסגי שלא ישמיעו לאחר והנח להם לישראל כי לא נאמרו כל השיעורים האלו אלא למצניעיהם לסידרי בירורין והוו זהירין ואת צנועים חכמה, מחב"ר שם, ש"ץ שם, נו"ש שם, שע"ת או' ג' וכתב שם השע"ת דהעיקר בזה הכל לפי מה שהוא משער בנפשו שיש מי שאם לא יחתך היטב עד שיהיה הקול יוצא מן השפה ולחוץ ברוב סרעפיו אף שפתיו יניע אז תתקפהו שינה, ועכ"פ השמעת קול הברה בלי השמעת התיבה עצמה יכול לעשות אם א"א בענין אחר ולא נמנעו מלעשות כן אף אנשי מעשה המישרים אורחותם כשמרגישין בעצמם שאין דעתם מיושבת כ"כ שיוכלו לכוין בתפלת לחש לגמרי עכ"ד:

א

י) אפשר דאפי' למתפלל על צרה פרטית שלו לא ישמיע קולו אפי' לאזניו, וז"ש דלא לשתמע קליה בצלותיה מחב"ר אות ב' ובספרו קש"ג סי' י"ב או' ג' שע"ת אות ו' מיהו בזוה"ק פ' חיי שרה דקל"ב ע"א כתוב שמעה תפלתי ה' דא צלותא די בלחש ושועתי האזינה דא צלותא דארים ב"נ קליה בעקתיה ועי"ש שמפליג בשבחו, וע"כ נראה הכל לפי מה שהוא אדם כיצד יוכל לכוין יותר ככה יעשה, וכ"כ החס"ל אות ד' ועיין זוהר פ' שמות דף ך' ע"א:

א

יא) שם ולא ישמיע קולו, כתב הב"ח ולכן יש לגעור בחזנים שמגביהין קולם ביותר ממה שצריך להשמיע לצבור כדי שיענו איש"ר וברכו ואמנים כסבורין דשפיר עבדי והיא עבירה חמורה עכ"ל, והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג' פר"ח אות ב' עט"ז אות ג' עו"ת אות ה' אמנם המ"א סק"ג כתב על דברי הב"ח הנ"ל דאין דבריו מוכרחים וכ"כ הט"ז סק"ג דתזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוו' ולהשמיע שפיר לבריות ודאי שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ נתקנה דוקא בקול רם אכן אותם שעושין כן להראות קולם ודאי עושין שלא כהוגן עכ"ד, והב"ד א"ר אות ה' סו"ב אות ד' י"א בהגב"י, נו"ש אות ה' ר"ז אות ג' ועי"ש בא"ר שכתב שמפני שצריך לענות הקדיש בקול רם כמ"ש ריש סי' נ"ו והעונה אמן לא יגביה קולו יותר מן המברך כמ"ש ססי' קכ"ד ע"כ החזנים צריכים להגביה קולם ביותר יעו"ש, והביאו המש"ז אות ג' ועיין בדברינו לסי' נ"ו אות ט"ו:

א

יב) שם ולא ישמיע קולו וכו' כל זה בתפלת י"ח דלחש, א"ז בשם מי"ט ובספרו א"ר אות ד' וכתב שם בא"ר נוהגים בכל אלו הארצות בפיוטים וכיוצא בהן שמגביהין קולם וצועקים בקול רם עד שהנכרים מלעיגים ע"ז ונצטערתי מימי לדעת מאין זה בא המנהג כי מנהגן של ישראל תורה היא עד שהאיר ה' את עיני וראיתי ברמב"ן סוף פ' בא שכתב בזה הלשון וכוונת רוממות הקולות בתפלות וכו' כמ"ש רז"ל ויקראו אל האלהים בחזקה מכאן אתה למד שתפלה צריכה קול עכ"ד, והיינו חוץ מתפלת י"ח כמ"ש לעיל אות יו"ד, ובסי' א' אות כ"ז:

א

יג) שם ואם אינו יכול לכוין בלחש וכו' כתב הט"ז סק"א דאף אם יוכל לכוין בלחש מ"מ אם אינו יכול לכוין כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל בקול ביחיד עכ"ל ומ"מ האידנא אין לנו להורות היתר זה להחפלל ביחיד ולעורר הכוו' שילמדו ממנו אחרים אם לא גדול הדור ומפורסם שכל מעשיו לשם שמים מש"ז אות א' ומיהו לפי הטעם שזכרנו לעיל אות ח' שתפלה שהיא בקול נאחזים בה החיצו' ואינה נכנסת בשום רקיע צריך האדם לזרז את עצמו ביותר ולעורר כוונתו בכל כוחו כדי לכוין ולהתפלל בלחש ולא בקול ויחיד אפי' אם הוא גדול הדור ומפורסם וכו' דאין לנו עכשיו כמו בימי חכמי הגמרא שיודע בעצמו אם יתפלל בקול לא יתאחזו בה החיצו':

א

יד) שם הגהה, ואם משמיע קולו בביתו וכו' כ"כ הטור לפי פירושו בירושלמי, ומרן השמיטו שרבינו יונה והר"ש פ' מי שמיתו פירשו פי' אחר בירושלמי וכמ"ש מרן, בב"י, ברכ"י אות ד' ועיין מש"ל באות הקודם:

א

טו) [סעיף ג'] י"א שבר"ה ויה"כ מותר להשמיע קולו וכו' הא דכתב זה בשם י"א לפי שבס' הפליאה היה קורא תגר על מנהג זה כמ"ש בכ"י. וכ"כ המ"א סק"ד דלפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יכול לכוין בלחש עדיף טפי עכ"ל, וכ"כ א"א אות ד' וכ"כ א"ר בסי' תקצ"ב אות ך' ומחב"ר שם אות ח' כתב לפי טעם הזוהר והאר"י ז"ל כ"ש שצריך ליזהר בר"ה ויה"כ דדינא יתיב עכ"ד וכ"כ הש"ץ בש"ח דף ש"ט ע"ג, חס"ל אות ב' ומה שיש נוהגים באיזה מקומות דבערבית של ר"ה ויוה"כ ובמועדים אומר הש"ץ תפלת י"ח בקול רם צריך כל בעל נפש לחוש לעצמו שלא יעשה היפך הזוהר והאר"י ז"ל שהזהירו מאד בזה כנז"ל אות ז' ואות ח' ומנהג עיר קודשנו ירושת"ו שאין לומר שום תפלה דלחש בקול רם בכל זמן ועדן:

א

טז) [סעיף ד'] יכול להתפלל בכל לשון וכו' כתב בס' עשרה מאמרות דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש, וכ"כ בס"ח סי' תקפ"ח ותשפ"ח, מ"א סק"ה, אמנם הסו"ב או' ה' כתב שיש לגמגם בזה כי התפילות תיקנו לנו אנשי כנה"ג כל מילה וכל נקודה ע"פ הסוד לעשות יחודים ולתקן תיקונים ולהעלות העולמות והן הם הפעולות שהיו נעשים בזמן שבה"מ היה קיים ע"י הקרבנות וע"כ כתב השל"ה דף רמ"ט ע"ב שלא ישנה אפי' נקודה א' כי שינוי אפי' נקודה אחת יכול להחריב העולם וכו' עכ"ל, וכ"כ החס"ל או' ה' ועיין בשער הכוו' בדרושי התפלה דכמה סודות עמוקים ורזין עילאין יש בנוסח התפלה, וע"כ מי שיודע להתפלל בלשון הקודש לא יתפלל כ"א בלה"ק ובנוסח התפלה המסודרת מאנשי כנה"ג אף אם אינו מבין רק שישתדל למצוא איזה אנשים שילמדוהו הבנת נוסח התפלה אם אפשר, מיהו מי שאינו יודע להתפלל כלל בלה"ק אף באין מבין אז יתפלל בלשון לע"ז כדי שלא. יתבטל ממצות התפלה לגמרי, ועיין לקמן בסי' קצ"ג סעי' א' שמשמע שם שבלה"ק יוצא אף שאינו מבין אם אומר בעצמו אבל בשאר לשו' צריך שיבין יעו"ש. וכ"כ א"א או' ה' וכ"כ אנו לעיל סי' ס"ב או' ג' ומ"ש הנו"ש או' ו' דדעת מרן ז"ל להתיר אינו מוכרח יעו"ש, ויתבאר עוד שם בסי' קצ"ג בס"ד:

א

טוב) וכ"ז הוא בסדר התפלה שתקנו לנו אנשי כנה"ג כמו שהוא מסודר אצלינו סדר הברכות והקרבנות והמזמורים וק"ש עם ברכותיה ותפילת י"ח וכו' עד אחר עלינו, וכן מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו ובזמנים, אבל התפילות שתקנו הקדמונים ולא ע"פ הסוד האר"י ז"ל לא היה אומרם כלל ולכן מי שאינו מבין אותם בלה"ק יאמרם בלשון שמבין וא"צ לאומרם בלה"ק עם הצבור שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם משא"כ ביחיד שהוא ע"י מלאכים והם אין נזקקים לשאר לשונות, סו"ב, שם, ועיין בדברינו לעיל ריש סי' ס"א:

א

חי) שם, וה"מ בצבור אבל ביחיד וכו' לפי שאין מ"ה נזקקין ללשון ארמית וה"ה לשאר לשונות חוץ מלה"ק אבל צבור א"צ מליץ, ט"ז סק"ד, מ"א סק"ו, משמע מזה דמ"ש וה"מ בצבור היינו שכל הצבור מתפללים ביחד בזה הלשון אבל אם הצבור מתפללין בלה"ק ויחיד מתפלל עמהם בלשון אחר זה לא נקרא בצבור, וכ"כ היפ"ל או' יו"ד, וצבור היינו עשרה, א"א או' ו' והוא פשוט:

א

יט) שם, וי"א דה"מ וכו' וע"כ מי שאינו יודע להתפלל סדר התפלה בלה"ק כגון הנשים וע"ה יש להתפלל בלשון לע"ז כדי שלא יתבטלו ממצות תפלה, ועיין לעיל או' ט"ז ובדברינו לסי' י"ג או' ז' ודו"ק, ועוד עיין לקקן בסי' קכ"ד סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

א

ך) שם, חוץ מלשון ארמי, שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם, ט"ז סק"ה, מ"א סק"ז, וזה טעם לאמירת כל חמירא דלא יקטרגו מלה"ש כמ"ש המפ' ז"ל וגם לקדיש דיצמח פורקניה ויקרב משיחיה והשאר, הרי על הכל יש מקטרגים למעלה ולכך תיקנו בלשון תרגום וכמ"ש ז"ל, רו"ח או' ג' עי"ש ובדברינו לעיל סי' נ"ו או' א' ואו' י"א ודו"ק:

א

כא) שם, חוץ מלשון ארמי, ומ"מ בצבור נראה דליכא קפידא וכן רגילין לומר יקום פורקן, גם בריך שמיה וכו' דבזוהר פ' ויקהל א"ר או' ט' בשם מי"ט, מש"ז או' ה':

א

והאידנא. אבל בק"ש כיון דדי בפסוק א' חוזרין וכמ"ש סי' ס"ג ס"ד וסי' נ"א ס"ז:

ב

ולא יתפלל בלבו. צ"ע אם התפלל בלבו אם יצא דלכאורה משמע דיצא אף על גב דקי"ל דהרהור לאו כד"ד כמ"ש סי' ס"ב וסי' קפ"ה שאני תפלה דגמרי' מדכתיב ולעבדו בכל לבבכם איזו עבודה שבלב זו תפלה א"כ עיקר תלי בכוונת הלב והקב"ה יודע מחשבות אלא דבגמר' משמע דלא יצא דאל"כ ה"ל לתקן שבעל קרי יהרהר בלבו התפלה דהא רשאי להרהר כיון דקי"ל הרהור לאו כד"ד אלא ע"כ דלא יצא בהרהור דבעי' שיחתוך בשפתיו כי הקול מעורר למעלה כידוע והא דכ' בסי' צ"ד דחולה יהרהר בלבו היינו לרווחא דמלתא אבל אינו יוצא ידי תפלה בזה וכ"מ בפוסקים דהא בגמ' דף ט"ו ע"ב אמרי' אם בירך ב"ה בלבו יצא וה"ה לשאר ברכות וכ' הרא"ש פ' מ"ש דמיירי שמוצי' בשפתיו דהרהור לאו כד"ד וכן פסק סי' קפ"ה א"כ ס"ל דכללא כייל בכל מילי דאל"כ יש לחלק בשלמא ק"ש כתיב ביה ושננתם משא"כ ב"ה דכתיב וברכת וכשמהרהר נמי מברך להקב"ה כי הוא יודע מחשבות אלא ע"כ אין לחלק וכן משמע בגמ' וצ"ע:

ג

ומשמיע לאזניו. כהרב"י בב"ה שהזוהר מסכים להתוספתא שלא ישמיע לאזניו ואין ראי' משם די"ל דכוונ' הזוהר שאיש אחר לא ישמע קולו וכמ"ש רמ"א סי' קמ"א ומ"מ פשוט דאם לא השמיע לאזניו יצא. כ' ב"ח דאף החזנים לא יגביהו קולם יותר אלא כדי צורך שישמיעו להצבור ואין דבריו מוכרחים: האר"י לא היה משמיע קולו אפילו בזמירות רק בשבת הרים קולו מעט [הכוונות]:

ד

מותר להשמיע כו'. ולפי טעם הזוהר משמע דאסור לכן אם יכול לכוון בלחש עדיף טפי:

ה

בכל לשון. כתב בסי"מ דמוטב להתפלל בלשון שמבין אם אינו מבין לשון הקודש וכ"כ בס"ח סי' תקפ"ח ותשפ"ח:

ו

ביחיד. שאין מלאכי השרת נזקקין לשאר לשונות אבל בצבור הקדוש ברוך הוא בעצמו מקבל תפלתם:

ז

דאף יחיד. דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם:

א

(א) המתפלל וכו' – וירגיל אדם עצמו לכוין עכ"פ בחתימת של כל ברכה:

ב

(ב) שיכוין – היינו פירוש המילות ע"כ מה נכון מאוד להמונים שילמדו פירוש המילות של כל התפלה ועכ"פ של ברכת אבות ומודים בודאי יש חיוב עליו לידע ביאורו:

ג

(ג) באבות – כי הוא סידור שבחו של מקום ע"כ אינו בדין שיהא אז פונה לבבו לדברים אחרים ויש פוסקים דגם מודים חשוב כאבות לכתחלה. ואם הוא משער שאפילו באבות לא יכוין לא יתפלל כלל עד שתתיישב דעתו שיהיה יוכל עכ"פ לכוין באבות:

ד

(ד) והאידנא וכו' – כתב הח"א נ"ל כיון דמצד הדין צריך לחזור ולהתפלל עכ"פ אם נזכר קודם שאמר בא"י בסוף ברכה יחזור לומר מאלקי אברהם וכו':

ה

(ה) ומשמיע – ויש שכתבו דצריך לחוש לדברי הזוהר שאף לכתחילה לא ישמיע לאזניו אבל המ"א כתב שאין ראיה מהזוהר וכ"כ בביאור הגר"א דאף דעת הזוהר הוא כהשו"ע וכ"כ שארי אחרונים שטוב יותר לכתחילה שישמיע לאזניו. ובדיעבד לכו"ע אם אמר בלחש כ"כ שאפילו לאזניו לא השמיע יצא כיון שמ"מ הוציא בשפתיו:

ו

(ו) ולא ישמיע – דכתיב בתפילת חנה רק שפתיה נעות וקולה לא ישמע וכל המשמיע קולו בתפלתו ה"ז מקטני אמנה כאלו אין מאמין שהקב"ה שומע תפלת לחש וכל המגביה קולו בתפילתו ה"ז מנביאי השקר שהיה דרכן לצעוק בקול לע"ז שלהן ועיין בברכי יוסף ובח"א דלכתחילה צריך להתפלל בלחש כ"כ שאף חבירו העומד בסמוך לו לא יהיה יוכל לשמוע ומ"מ אם א"א לו לכוין בענין זה יש לו לעשות בענין שיכול לכוין אך שיזהר שלא יטריד לאחרים וכדלקמיה:

ז

(ז) קולו – ואפילו בפסוקי דזמרה טוב שלא להרים קול כי הקב"ה שומע בלחש לא כאותם המגביהים קולם יותר מדאי ומיהו בשבת שנוהגים שאחד אומר פסוקי דזמרה בקול רם שפיר דמי [פמ"ג]:

ח

(ח) בלחש – הט"ז כתב דאף אם יכול לכוין בלחש אבל לא כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל ביחיד בקול ועיין בבה"ל שכתבנו דאין להקל בזה:

ט

(ט) להגביה קולו – ואיירי דאפילו אם ישמיע קולו במקצת ג"כ לא יוכל לכוין דאל"ה אסור:

י

(י) בצבור אסור – אפילו להשמיע קולו במקצת וכ"ש להגביה קולו:

יא

(יא) אפילו בצבור – לעורר הכונה ולמיטרד ציבורא לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם ועיין במג"א דמסיק דיותר טוב להתפלל בלחש אם יכול לכוין וכ"כ הרבה אחרונים:

יב

(יב) יותר מדאי – דה"ז מנביאי הבעל שנאמר בהם ויקראו בקול גדול א"נ דעי"ז בודאי יבלבל אחד מהן את חבירו ומ"מ נראה דהחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכונה ולהשמיע שפיר הדברים שפיר עבדי דעיקר תפלת ש"ץ נתקנה דוקא בקול רם. אכן אותם שעושין כן כדי להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן:

יג

(יג) בכל לשון – ומצוה מן המובחר הוא דוקא בלשון הקודש ועיין בסימן ס"ב ס"ב ובמשנה ברורה שם מה שכתבנו בשם האחרונים בזה וגם עיין בתשובת ח"ס או"ח סי' פ"ד ופ"ו שהאריך בכמה ראיות דמה שהתירו להתפלל בכל לשון היינו דוקא באקראי אבל לקבוע בקביעה תמידית ולהעמיד ש"ץ ולהשכיח לה"ק לגמרי זה א"א בשום אופן עי"ש ועוד מחמת כמה וכמה טעמים נכוחים האריכו כל גאוני הזמן בספר דברי הברית והסכימו שאיסור גמור הוא לעשות כן ולאפוקי מכתות חדשות שנתפרצו מחוץ למדינה בזה והעתיקו את כל נוסח התפלה ללשון העמים ועבירה גוררת עבירה שדלגו הברכה של קבוץ גליות וברכת ולירושלים עירך וכשם שרוצים להשכיח זכרון ירושלים כן רוצים להשכיח לשה"ק מישראל פן יגאלו בזכות שלא שינו את לשונם הקב"ה ישמרנו מדיעות אפיקורסות כאלו ועיין בבה"ל:

יד

(יד) שירצה – והוא שיבין אותו הלשון על בוריו אבל בלשון הק' יוצא אפילו אינו מבין הלשון:

טו

(טו) אלא בלה"ק – לפי שאין מלאכי השרת נזקקין ללשון ארמית וה"ה שאר לשונות חוץ מלשה"ק אבל צבור א"צ מליץ שהקב"ה בעצמו מקבל תפלתם:

טז

(טז) על חולה – ר"ל שלא בפניו אבל בפניו של חולה מותר בכל לשון דהקב"ה מצוי שם [שבת י"ב ע"ב]:

יז

(יז) הקבועה – דכיון שהתפילה קבועה לצבור הקב"ה בעצמו פונה אליה אפילו שלא בזמן שהצבור מתפללין:

יח

(יח) דאף יחיד – דס"ל דהמלאכים מכירין בכל לשון רק שאין נזקקין לארמית שמגונה בעיניהם. ומשו"ה מותרות הנשים להתפללות בשאר לשונות:

יט

(יט) ארמי – ובצבור מותר אף לשון ארמי. ובזה אתי שפיר מה דאומרים יקום פורקן ובריך שמיה בצבור וכדומה [פמ"ג]. ולפ"ז אם מתפלל בביתו אין יכול לאמר שום יקום פורקן. וכן מוכח באור זרוע הגדול בהלכות שבת סי' נ':

א

מג"א ס"ק ג' שלא ישמיע לאזנו. וכן משמע ברש"י יומא י"ט ד"ה בם וד"ה ולא בתפלה:

ב

מג"א ס"ק ה' כתב בספ'. עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח' א' סי' ל"א:

א

כוונה עבה"ט שירגיל אדם עצמו לכוון עכ"פ בחתימת של כל ברכה כו' וע' בעטרת זקנים ע"ז:

ב

לאזניו עבה"ט ועיין ביד אפרים מ"ש מדברי הבכ"ש בברכות ובר"מ פ' פנחס כתב בצלות' כל חד מצלי בחשאי דלא ישתמע קלא דיליה בצלותא לגבי דחברי' כו' משמע שאף חבירו העומד אצלו לא ישמע אך גדולה מזו כתב בזוהר פ' ויגש ובג"כ לא אצטריך ב"נ למשמע קלא בצלות' דמשמע שגם הוא עצמו לא ישמיע לאזניו וכתבו בשם מהר"מ דילונזאנו דאם הוא שמע אינו נענש אך אם השמיע לזולתו נענש אע"פ שלא השמיע הדברים רק הקול. דיקא נמי דקאמר דאישתמע קלא ולא אמר ומאן דשמע קלא עכ"ל והדיוק אינו כלום דמה היה לו לומר ומאן דשמע דמה איכפת ליה לשומע אין אנו מדברים רק במשמיע. וגם אין לדייק מזוהר פ' ויגש כלל די"ל שהכוונה שלא להשמיע קולו לאחרים. ותיבת למשמע צ"ל המ"ם בפת"ח או שנתחלף המ"ם באל"ף אך גם בשם האר"י ז"ל כתבו שלא ישמיע לאזניו ומי יבא אחרי המלך אך כתב במח"ב שאין זה אלא למישרים אורחותם כו' אמנם להמון מסתייע שלא ישמיע לאחר והנח להם לישראל כי לא נאמרו השיעורים הללו אלא למצניעיה' ע"ש והעיקר כזה שהכל לפי מה שהוא משער בנפשו שיש מי שאם לא נחתך היטב עד שיהי' הקול יוצא מן השפה ולחוץ ברוב סרעפיו אף שפתיו לא יניע או תתקפהו שינה ועכ"פ השמעת קול הברה בלי השמעת התיב' עצמה יכול לעשות אם א"א כענין אחר ולא נמנעו מלעשות כן אף אנשי מעשה המישרים אורחותם כשמרגישין בעצמם שאין דעתם מיושבת כ"כ שיוכלו לכוין בתפלת הלחש לגמרי:

ג

מדאי. עבה"ט ועיין מח"ב דמקראי דהנה מוכח דאף יחיד המתפלל על צרתו שלא בשעת תפלה אסור להגביה קולו. וכן מוכח לישנא דרב הונא דקאמר מכאן שאסור להגביה קולו בתפלתו כלומר אף תפלתו הפרטיות שלא בעונת תפלת י"ח אסור כו' ע"ש:

א

כדי שילמדו ממנו בני ביתו. בירושלמי אמרינן ר' יונה כד הוה מצלי בבי כנישתא הוי מתפלל בלחישה וכד הוי מצלי בביתיה הוה מצלי בקלא עד דילפין מיניה בני ביתא צלותא ופירש הטור דהאי עד דילפין הוה כמו כדי דילפון דאל"כ אלא לא היה נתכוין לזה אלא דבר זה נמשך במקרה שהיו לומדים ממנו בני ביתו קשה שהרי איסור יש להגביה קולו וא"ל דטעם שלו היה שלא היה יכול להתכוין בלחש זה נחשב לגנאי לר' יונה שכל זמן שהתפלל בבה"כ היה מתפלל בלא כוונה כיון שהיה צריך להתפלל בלחש אלא ע"כ לאו מטעם זה אלא כדי שילמדו ממנו וכ"ד המרדכי שהעתיק בזה הירו' כי היכי דילפינן מיניה כו' כמ"ש ב"י אבל הרא"ש כ' וז"ל פי' כ"כ היה מתפלל לעורר רוח הכוונה עד שבני ביתו היו שומעים ולומדים התפלה ממנו וה"מ ביחיד כו' עכ"ל נראה דס"ל דאף אם יוכל לכוון בלחש מ"מ אם אינו יוכל לכוין כ"כ כמו בקול מיקרי אינו יכול לכוין ויכול להתפלל בקול ביחיד וא"כ מתורץ מה שהוקשה לטור כפי שזכרנו וכן קי"ל כנ"ל:

ב

אפי' בצבור. לעורר הכונה ולהטעות לא חיישינן כיון שסידורים ומחזורים בידם:

ג

ומ"מ יזהרו כו'. הטעם דאז בודאי יבלבל אחד את חבירו ומ"מ נראה בחזנים שמגביהים קולם כדי לעורר הכוונה ולהשמיע שפיר לבריות ודאי שפיר עבדי דעיקר תפלת הש"ץ ניתקנה דוקא בקול רם אכן אותם שעושין כן להראות קולם ודאי עושים שלא כהוגן וכעין שכתב הרשב"א בענין מה שמאריך הש"ץ בניגונים הביאו לקמן:

ד

אלא בלה"ק. לפי שאין מ"ה נזקקין ללשון ארמית וה"ה לשאר לשונות חוץ מלה"ק אבל צבור א"צ מליץ:

ה

חוץ מלשון ארמי. כ"כ התוספות פ"ק דשבת שהקשו והלא אפילו מחשבות האדם יודעים המלאכים ואמאי אמרו אין מכירין בלשון ארמי אלא ודאי שמבינים הכל אלא לשון זה של ארמי דוקא מגונה בעיניהם ולא שאר לשונות:

א

(במ"א ס"ק ג') (ואין ראיה משם כו' ועיין מ"ש בבכ"ש בברכות דמוכח מש"ם דיומא דף ע"ג לענין אורים ותומים דתפלה בלחש לא נאסר כ"א השמעת קול ממש שישמעו כל סביביו אבל אם ידבר והעומד נגדו לפניו או אצלו ממש שומע שפיר דמי ע"ש וקצת צ"ע דהא בסוטה דף ל"ב אמרינן מפני מה תיקנו תפלה בלחש שלא לבייש ע"ע ע"ש. משמע שנתקן שלא ישמע שום אדם וכמו שמצינו בבהמ"ק עומדים צפופים כו' שלא ישמע אחד וידויו של חבירו ועיין בבכ"ש חולין דמ"א ע"ב שכתב שודאי ראוי לפרסם רק לא רמינן עליו בע"כ לפרסם ואם לא תיקנו תפלה בלחש רק בקול רם מי שהיה מתפלל בלחש היה מבויש בהכרח דמסתמא ראוי להתפלל קצת בקול רם לעורר הכוונה כו' להכי תיקנו שהכל יאמרו בלחש ע"ש. ולפי"ז י"ל דאע"ג דמקראי דחצה ילפינן לה מ"מ עיקרא דמלתא תקנתא דרבנן הוא והם תיקנו בלחש שא"צ להשמיע לשום אדם ואם זה רוצה לעורר כוונתו ומשמיע קצת עד שנשמע לחבירו שהוא אצלו ממש אין קפידא בזה כיון שברצונו תליא מלתא. אך להגבי' קולו אסור משום שנראה כקטני אמנה ועוד טעמים ועיין במג"א סי' קמ"א מ"ש על דברי הזוהר וראיתי בבר"י שכתב בענין זה ע"ש וכן בספרו מח"ב וע"ש שכתב לדחות הראי' מיומ' דמאי דאמרינן כדרך שאמרה חנה בתפלה לאו כדרך ממש קאמר רק שלא יהרהר ולא יגבי' קולו אבל לענין שמיעת העומד אצלו שם צריך הכהן לשמוע וכאן חנה מדברת נכח פני ה' אף שצריך לבטא בשפתים שזה צריך לפי הפשט וע"ד האמת להיות קול ודיבור אבל מ"מ צריך שקולם לא ישמע כלל כי הוא עונה לחש ע"ש והחילוק נכון אך שדוחק לפרש כדרך שאמרה כו' דמשמע שע"ד זה ממש היתה שאלת אורים ותומים שהכהן העומד אצלו היה שומע. ומ"מ פשיטא שלהתפלל בלחש שאף העומד אצלו לא ישמע שפיר דמי כדמוכח מחנה שאף עלי לא שמע. ואפשר שהרגילות היה להתפלל שלא בלחש ממש רק בחיתוך המלות בענין שהעומד אצלו היה שומע. ובהכי הוא א"ש ההיא דעלי דלכאורה קשה שלמה חשבה לשכורה ולא העלה על דעתו שמתפללת בלחש (ורש"י בשמואל שם כתב שלא היו רגילים להתפלל בלחש והביאו בט"ז סי' ק"ב ונראה שג"כ לא היו רגילים להגבי' קולם בתפלתם אף להשמיע קצת לעורר הכוונה ולכך חשבה לשכורה) שלפי שרגילות היו להתפלל בהשמעת קול קצת בענין שהיה נשמע להעומד אצלו והיא יתירה עשתה ורק שפתיה נעות וקולה לא ישמע כלל ולכן כתב ועלי שומר את פיה שהיה חושב שמתפללת וישמעו אזניו מה שהי' מוציאה מפי'. אך היא רצתה שגם עלי לא ישמע ולכך התפללה בלחש ממש ולכך חשבה לשכורה אך לפ"ז צ"ל דמה שאמר בש"ס כדרך שעשתה חנה היינו שעכ"פ לא היה בקול רם ולא בהרהור הלב. אבל מה שזה אצלו שומע או בלחש לגמרי שוים ותרווייהו בכלל שפתיה נעות וקולה לא ישמע הוא אך שהרגילות היה להתפלל קצת בדבור פה לעורר הכוונה כמש"ל מדברי אא"ז בכ"ש. ואמנם לפי"ז י"ל שאח"כ תיקנו בלחש ממש שלא לבייש ע"ע וצ"ע במפרשים ועיין בבית יוסף מלשון הזוהר ויקהל שכתב אי האי צלותא אשתמע לאידני' דבר נש לית מאן דציית ליה לעילא כו' משמע שאף להעומד אצלו ממש לא ישמע ומכל מקום מי שאינו יכול לכוון בענין אחר יש לו לעשות בענין שיכול לכוון דאע"ג דקי"ל אם לא כיון א"צ לחזור ולהתפלל מ"מ אם עושה תפלתו קבע בענין שא"א לו לכוון ודאי לא יצא י"ח וצריך לחזור ולהתפלל כנלע"ד:

ב

מג"א ס"ק ה'. כ' בס' יו"ד מאמרות כצ"ל ומ"ש דמוטב להתפלל כו' מ"מ פשיטא שיוצא בלה"ק אע"פ שאינו מבין כמבואר במג"א ס"ק נ"א ובסי' ס"ב ס"ק א' ושם מבואר ברמב"ם וש"ע שיזהר מדברי שיבוש שבאותו לשון וידקדק בו כמו בלה"ק כו' ולכן בזמנינו זה שאין מי שיודע בפתרון לה"ק על בוריו המיקל לעצמו לו' שיוצא בלשון לעז גוערין בו בנזיפה שלא יפרוש מדרכי צבור שנהגו בכל תפוצות ישראל מאז מעולם לו' נוסח התפלה בלשון הקודש שיוצא אף שאינו מבין והבא לחוש למ"ש בס"ח בקל יוכל ללמוד פתרון הענין עכ"פ וכיון שמבין פתרון הענין הרי הוא יודע מה הוא מבקש ומתפלל ואע"פ שיהיה קשה לו לקבל פתרון כל תיבה בפ"ע אין בכך כלום ואין לו לעזוב מקור מים חיים לחצוב לי בורות נשברים וגם כי אם לא ירצה להטריח עצמו אף בלימוד פתרון הענין הרי סיפוק בידו לעשות להתפלל עם הצבור בלשה"ק ואח"כ מי מעכב על ידו שמקר' התפלה אח"כ בלשון לעז ג"כ כדת הנשים שנוהגות להתפלל עם הצבור וחוזרים וקוראים לעצמם הפירוש המודפס בלשון לעז והארכתי בזה בתשובה בעזה"י. ומ"ש בשם ס"ח סי' תקפ"א ותשפ"ה כצ"ל: