שולחן ערוך, אורח חיים קפ״ג: המברך איך יתנהג בכוס של בהמ"ז ובו יב סעיפי': – עם 21 מפרשים

א

המברך איך יתנהג בכוס של בהמ"ז ובו יב סעיפי':
כוס של ברכה טעון הדחה מבפנים ושטיפה מבחוץ ואם הוא נקי ואין בו שיורי כוסות אינו צריך:

ב

יתן היין לתוכו חי עד שמגיע לברכת הארץ ואז מוזגו להודיע שבח הארץ: הגה וי"א דאם היין אינו חזק אינו צריך למוזגו [טור] וכן נוהגים באלו הארצות ויוציאנו מן החבית לשם ברכה [טור בשם רש"י] ונראה דלדידן שאין לנו הרבה יין א"צ רק לשפכו מן הקנקן ששומרים בו היין לשם ברכה וחבית לאו דוקא וכן נוהגין במדינות אלו וכוס של ברכה ימלאנו שיהא מלא על כל גדותיו:

ג

צריך לחזור אחר כוס שלם:

ד

מקבלו בשתי ידיו וכשמתחיל לברך נוטלו בימינו ולא יסייע בשמאל: הגה והיינו דוקא שלא תגע השמאל בכוס אבל אם נותן השמאל תחת הימין לסייעה מותר [ב"י בשם שבולי הלקט] ומגביהו מהקרקע טפח אם הוא יושב על גבי קרקע ואם הוא מיסב בשלחן מגביהו מעל השלחן טפח ונותן בו עיניו שלא יסיח דעתו: הגה וע"כ אין לוקחין כוס שפיו צר שקורין גלוק גלא"ז לברך עליו ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו:

ה

יש מי שאומר שאם המברך אטר (בלע"ז מנצינ"ו) אוחז הכוס בימינו שהוא שמאל כל אדם:

ו

משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך והמסובין אין להם להשיח משהתחיל המברך לא מבעיא בשעה שהוא מברך שצריך לשמוע ולהבין מה שאומר המברך אלא אפילו בין ברכה לברכה אין להם להשיח ואם עברו ושחו בין ברכה לברכה בשעה שהמברך שותק מעט יצאו: הגה אפי' אם סח המברך עצמו אבל אם שחו בשעה שהוא מברך לא יצאו:

ז

נכון הדבר שכל אחד מהמסובין יאמר בלחש עם המברך כל ברכה וברכה ואפי' החתימות: הגה ויקדים לסיים קצת קודם המברך כדי שיענה אמן כדלעיל סי' נ"ט. אין נותנין כוס של ברכה אלא לטוב עין [גמרא פרק אלו נאמרין]:

ח

לענין לשאול בבהמ"ז מפני היראה או מפני הכבוד יש מי שאומר שדינה כתפלה:

ט

צריך לישב בשעה שמברך בין אם היה הולך בביתו כשאכל או עומד או מיסב כשמגיע לברך צריך לישב כדי שיוכל לכוין יותר וגם לא יהא מיסב שהוא דרך גאוה אלא ישב באימה: הגה נ"ל דלאו דוקא המברך אלא ה"ה כל המסובין לא ישבו בקלות ראש אלא באימה מיהו אם לא עשו כן אפי' בירך מהלך בדיעבד יצא [רמב"ם פרק רביעי]:

י

יש אומרי' שגם ברכ' מעין שלש צריך לאמרה מיושב:

יא

אם היה מהלך בדרך ואוכל א"צ לישב ולברך לפי שאין דעתו מיושבת עליו:

יב

אסור לברך והוא עוסק במלאכתו:

א

כוס של ברכה כו'. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכ' המזון רי"א אין לנו אלא ט' לא בא למעט אלא עיטור ועיטוף כ"כ הטור בשם תוספות ומסיים ובעיטוף נמי לא נהגינן נמצא דאינו ממעט רק עיטור ופירוש עיטוף הוא סודר למעלה מכובע אבל הכובע לבד לא מקרי עיטוף דהא בלאו הכי אסור לברך בגילוי הראש (כ"כ הב"י) אבל בספר יש שכר ז"ל מ"כ דאין עיטוף נוהג אלא בא"י משום כבוד השכינה ע"ש:

ב

מותר ומיירי בכוסות גדולות או בר"ח טבת שחל להיו' בשבת או בנשואין שצריך להאריך בב"ה (תוס') וי"א אם תופס בימין באמצע הכוס מותר לשים יד השמאל תחת הכוס (מורי בב"ח):

א

כוסות. פי' שיורי יין ששרה בו פת רש"י. וה"ה כשמקנחו במפה שרי. מ"א:

ב

ברכה. כי חי פי' פרישק"ו. ולדידן ישלח לקנות מחנוני סמוך לברכה כדי שיהא חי. מ"א:

ג

שלם. ואפי' נשבר בסיס שלמטה פסול אא"כ בשעת הדחק. מהרי"ל ועיין שכנה"ג:

ד

בב' ידיו. עיין תשו' חכם צבי סי' קס"ח שכתב דוקא המברך צריך שיטול הכוס בידו ע"ש:

ה

בימינו. ויעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב הכוס והסוד ואתן את הכוס על כף פרעה של"ה. ובספר נגיד ומצוה כתב שיהא הכוס עומד על ה' אצבעות על גביהם ממש ע"ש ועיין בית יעקב סימן קע"ד. אל יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם. מהר"ם:

ו

לסייע מותר. ב"ח כתב אם תופס בימין באמצע הכוס מותר לשום יד השמאל תחת הכוס ומ"א חולק עליו. וט"ז אוסר אפילו בנתן השמאל תחת הימין לסייעו דלא כהרמ"א ע"ש. כתב הט"ז ראיתי הרבה בני אדם שאינם ממלאין הכוס ממש ורמ"א כתב שיהא מלא. וצ"ל הטעם שאם יהא מלא הרבה ישפוך ויתבזה וכמ"ש אין מעבירין כוס מלא על האוכלין:

ז

גלוק גלא"ז. ט"ז ומ"א הקשו דמנ"ל שיתן עיניו ביין דילמא די שיתן עיניו בכוס ע"כ העלה הט"ז דאם אין בקלות כוס אחר יברך ע"ז ואין כאן חשש פיסול ע"ש ועיין בשכנה"ג:

ח

לאשתו. אפי' לא אכלה עמהם כ"מ בגמ' גבי עובדא דילתא:

ט

בלחש. והב"ח כתב דיותר טוב לשמוע וכ"כ בתשו' פנים מאירות סי' נ"ז ע"ש. ובט"ז כתב הואיל בעו"ה שבאותו פעם שהמברך מברך בזימון אין שומעין לו ומדברים דברים אחרים ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאוד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ"א מברך בפני עצמו משא"כ עכשיו שטועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך. ע"כ חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ע"ש ובתשב"ץ כתב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהוא ברכת הזימון וכתב המגן אברהם וכ"נ עיקר:

י

לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו. רש"י:

יא

באימה. ירא שמים יהא נזהר בשעת בה"מ להתעטף במלבוש העליון וגם להניח הכובע בראשו ולא יברך במצנפת הקטנה ואף כשמברך ביחיד ינהוג כך כדי שיהא מורא שמים עליו ויעורר הכוונה האר"י ב"ח ושל"ה. אין עיטוף נוהג אלא בא"י משום כבוד השכינה עטרת זקנים בשם ספר יש שכר ע"ש:

יב

במלאכתו. אפי' תשמיש קל אסור:

א

ברכות כ"א

ב

תוס' והר"ר יונה

ג

גם בגמרא לפי' הרי"ף

ד

טור בשם י"מ

ה

שם בגמרא

ו

טור וכן הוא בירו'

ז

שם בגמרא

ח

שם

ט

שבולי הלקט

י

שם בגמרא

יא

שם בתו' ורבי יונה ורא"ש

יב

שם:

יג

שבולי הלקט וא"ח בשם רבי פרץ

יד

שם בא"ח

טו

שם בגמ'

טז

ב"י לדעת הרמב"ם והמרדכי

יז

הרא"ש שם וכל בו

יח

ירושלמי שם:

א

ס"א ואם כו'. עתוס' שם ד"ה שטיפה מבחוץ כו' דלא בעינן כו' וע' רש"י בשבת ע"ה ב' ד"ה כוס כו':

א

ס"ב יתן כו'. שם אר"ח ובחי אר"ש כו' וט"ס הוא וצ"ל כמ"ש ברי"ף חי אר"ש עד ברכת הארץ ותי' בזה מש"ש נ' ב' מודים כו' וכמ"ש תוס' ד"ה מודים כו' וי"ל כו':

ב

ויש אומרים דאם כו'. עמ"ש סי' ער"ב ס"ה בהג"ה:

ג

ויוציאנו כו'. רש"י שם ד"ה חי ותוס' ד"ה הנ"ל:

ד

וכוס כו'. גמ' שם:

א

ס"ג צריך כו'. כפי' בתרא של תוס' הנ"ל ועתוס' דשבת ע"ה ב' סד"ה כדי ואתי שפיר כו' וכ"כ רא"ש וש"פ לכל הפירושים:

א

ס"ז מקבלו כו'. שם ועתוס' שם ד"ה אין כו' ולפיכך כו' ול"נ שמ"ש אין לנו כו' לעכוב ובזה ניחא מש"ש הואיל וראשונים כו' אנן כו' דלכאורה מאי אנן אלא דה"פ דלראשונים א"א לומר לחומרא דאתי לידי קולא משא"כ לדידן דאינו מעכב והרא"ש כת' דר"י לא אתי למעוטי רק עיטור ועיטוף וכ"כ הטור בשם התוס' ע"ש ושם וכן השמיטו בש"ע והג"ה ועיקר כמ"ש וכ"כ ל"ח:

ב

ולא כו'. שם כנ"ל ראשונים כו':

ג

והיינו כו'. כמ"ש בשבת צ"ג ב' אף אנן כו' קיבל כו':

ד

ומגביהו כו'. שם:

ה

ואם כו'. דטעמו שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו. טור וכ"ה בירוש' שם וצריך שתהא ידו גבוה מן השולחן טפח:

ו

וע"כ כו'. עמ"א ובד"מ כו' רבא כו' והוא בספ"ד דסוכה כו' דלמא כו' וכ"ה בתוס' דשבת ד"ה הנ"ל וברא"ש דברכות שם:

א

ס"ה יש כו'. כמ"ש בתפילין ספ"ג דמנחות ועמ"א:

א

ס"ו והמסובין כו'. תוס' שם ד"ה אין:

ב

משהתחיל כו'. רא"ש וטור::

ג

לא מיבעיא כו'. שם ושם וכמו בין הפרקים דברכות ק"ש ועס"ח:

ד

ואם עברו כו' אבל כו'. תוס' שם:

ה

אפי' כו'. עמ"ש בסי' ק"ד ס"ה וס"ו:

א

ס"ז נכון כו'. עט"ז וע' סי' תר"ץ סי"ב:

ב

ויקדים כו' כדלעיל כו'. עמ"ש שם:

א

ס"ח לענין כו'. וכמו הלל בימים שגומרין וכ"ש בבהמ"ז שהוא מפורש בתורה:

א

ס"ט בביתו כו'. עסי"א:

ב

וגם כו'. שם:

א

ס"י י"א כו'. הרמב"ם וכשיטתו שגם מעין שלש צריך לחזור למקומו ולישב שם ולברך וערמב"ם:

א

סי"א אם כו'. כמו בתפלה בפ"ד שם:

א

סי"ב אסור כו'. ירושלמי פ"ב אהא דאמרינן בגמרא שם ובירושלמי שם תני הפועלים כו' א"ר מנא זאת אומרת שאסור לעשות מלאכה בשעה שמברך:

א

אפילו אם שח המברך עצמו – עיין במ"ב מה שכתבנו בשם י"א דאם שהה כדי לגמור כולה חוזר לראש ואפילו בין ברכה לברכה והוא מהמ"א וכן כתב בנ"א הלכות ברכות והנה מה שפקפק המ"א אולי דבהמ"ז שאני מחמת דנמצא בה דבר שהוא קיל מתפלה דהיינו היכא דבירך ואח"כ מצא צואה במקום זה דנסתפקו התוספות והרא"ש כמבואר סי' קפ"ה זה יש לדחות משום דכמה אחרונים סברי שם דאין להקל בזה וגם הרמב"ן בליקוטיו סובר כן כמו שכתבנו שם בסימן קפ"ה ומלבד זה נשארנו על המ"א שם בבה"ל בסימן פ"ה בקושיא אמנם מצד אחר יש לפקפק בזה דהלא כתבנו שם בסימן ס"ה דבברכת ק"ש אם שהה בין ברכה לברכה אינו חוזר והכא היינו טעמא משום דמעכבין זה את זה כולהו חשיבי כחד ברכה וגם משום הא דפסק לקמן בסימן קפ"ח ס"י דחוזר לראש והטעם כתב שם הרא"ש דכולהו ג' ברכות דבהמ"ז חשיבי כאחת וכן העתקתי שם בבה"ל אך עתה שעזרני ה' אחרי חיפוש בספרים התבוננתי דגם זה לאו מלתא דפסיקתא היא דלענין מעכבין זה את זה הלא ידוע לקמן בסימן קצ"ד מה שכתב שם המ"א בעצמו דלהרמב"ן לא פשיטא ליה האי דינא ועיין באבן העוזר שם שכתב דגם להרי"ף אין מעכבין זה את זה וגם מה שכתבנו דכולהו ג' ברכות חשיבי כאחת זהו דוקא להרא"ש ורי"ו אבל כמה פוסקים לא ס"ל כוותיה בזה כמו שכתבנו לקמן בסימן קפ"ח בבה"ל ע"ש וא"כ אין לנו ראיה בענינינו לענין בהמ"ז דאם שהא בין ברכה לברכה דיחזור לראש. ואפילו אם שהה באמצע ברכה כדי לגמור כולה מחמת אונס ג"כ אפשר דחוזר רק לתחלת ברכה ששהה בה אחרי דכמה פוסקים לא ס"ל כהרא"ש דכולהו ג' ברכות חשובות כאחת וגם אפשר דאין מעכבות זו את זו כדעת אבן העוזר שם א"כ ממילא אין לו לחזור רק לתחלת אותה ברכה וכמו שפסקנו שם בסימן ס"ה בבה"ל לענין ברכת ק"ש וצ"ע:

א

במג"א סק"ו נ"ב עמ"ש בזה בחידושי למס' שבת דף צ"ג ע"א:

ב

שם ס"ק ז' פי' בסוכה. נ"ב עיין ירושלמי פ"ק דשקלים ובסוכה:

א

סעיף ד' ומשגרו לאשתו שתשתה ממנו. נ"ב עיין במג"א מ"ש דאפי' לא אכלה עמהם כ"מ בגמ' גבי ילתא. והנה לכאורה תמוה לי למה הוצרך להביא ראיה מילתא שהוא מימרא דאמוראים ומאשה ולמה לא הביא ראיה מן הברייתא מפורשת בפ"ז דב"מ דף פ"ו גבי שרה דתנא שם בברייתא יודעים היו המלאכים ששרה באוהל ולמה שאלו עליה לחבבה על בעלה ר' יוסי אומר כדי לשגר לה כוס של ברכה א"כ מוכח מהתם דאף דשרה לא אכלה עמהם אעפ"כ שגרו לה כוס של ברכה ולכאורה התמיה על המג"א בזה ואין בידי המפורשים לעיין אם הרגישו בזה כי אני כותב זה בכפר בעת עסקי במרחץ חם. אך כד דייקינן צדקו דברי המג"א ואדרבא לכאורה יש מקום להוכיח להיפוך דהנה מריש הוה קשיא לי מה דקאמר ר' יוסי כדי לשגר לה כוס של ברכה דמה תירוץ הוא זה למה ששאלו עליה סוף סוף קשה כיון דידעו מקומה לשגרו לה כוס של ברכה בלי שאלה איה שרה אשתך אך נראה הכוונה דהנה שאלת איה נופל על שני ענינים אחד אם שואל סתם על איזה אדם איה הוא הנה שאלה הזאת לא יפול רק אם א"י מקומו אבל אם יודע מקומו לא שייך לשון איה והשני הוי אם כמה ב"א סועדין יחד ואחד מהם השייך לסעודה זו כאורח הסועד עם בעה"ב ובני ביתו ורואה בנו או אשתו אינו במקום הסעודה שייך בי' שאלה איה פלוני ויהיה הכוונה דרך מליצה דלמה לא בא אל הלחם בזה שייך שאלת איה אף אם יודע מקומו דסוף סוף קשה למה לא בא אל הלחם. ולכך הנה לכאורה הוי מקום ליישב מה דהוי קשה להתנא דכיון שידעו שהיא באוהל למה שאלו עליה דמאן יימר דכוונת השאלה הוי כפשוטו איה מקומה דלמא הכוונה למה לא סעדה עמנו ובזה יפול לשון השאלה איה אף שידעו מקומה אך מה דלא משני הש"ס כן מכח דעל זה קשיא דמה זו שאלה דודאי מכח צניעות אין דרך האשה לסעוד עם אנשים ולכך הוי קשה לו דאי אפשר שיפול השאלה למה לא סעדה עמהם ובע"כ הכוונה דאיה כפשוטו וכיון שידעו למה שאלו איה שרה אשתך לכך מוכרה לו' כדי לחבבה וכו' ור' יוסי אומר לא כן רק ודאי הכוונה כוונת השאלה איה וכו' הוי איה היינו למה לא סעדה עמנו ואין לו' דהוי מכח צניעות הנה זה שייך אם לא הוי בזה מניעות מצוה בזה ראוי לו' דהיא מחמרה על עצמה ואינה סועדת עם אנשים אבל כיון דבאינה סועדת אין לה כוס של ברכה ואם תסעוד עמהם תרוויח כוס של ברכה לכך אין ראוי לה להחמיר למנוע את עצמה מברכה כל כהאי גוונא אינה רשאית להחמיר על עצמה ולכך אמר כדי לשגר לה כוס של ברכה ולכך הוי השאלה למה לא סעדה עמנו ולכך לא הביא המג"א מן הש"ס הנ"ל ראיה דמהתם יש לו' להיפוך לכך הביא ראיה רק מילתא לפי האמת דמשמע שם דמחויב לשגר אף דאינה אוכלת עמהם צריך לפרש הסוגיא הנ"ל באופן אחר דהנה יש להסתפק באם האשה אינה סועדת עמהם אם זה עדיף אם תלך היא אצלם לשתות כוס הברכה ותרוויח יותר דשכר פסיעות יש או ראוי יותר שהיא לא תלך אצלם רק הם ישלחו לה כוס הברכה ושכר פסיעות שייכין לבעלה ולא לה. ונראה שבזה היו מחולקים המלאכי השרת ושרה בדינא למי שייך שכר הפסיעות וכעין זה מצינו כמה פעמים דיש פלוגתא בין מתיבתא דרקיע ובין מתיבתא דלתתא כן הוי פלוגתא בין שרה למלאכי השרת דמלאכי השרת היו סוברים דשכר פסיעות שייך לה וראוי לה לילך אצלם לקבל כוס ברכה ולכך שאלו איה שרה אשתך דידעו שהיא באוהל רק כוונתם הוי ע"ד המליצה למה לא באתה לכאן לשתות כוס של ברכה ולכך קאמר ר' יוסי דשאלתם הוי בלשון איה דהיינו למה לא באה לשתות כוס של ברכה ואמר ר' יוסי דאם שאלתם הוי דלמה לא באה באמת לשתות כוס של ברכה לכך אמר דכוונתה הוי מכח כדי לשגר לה כוס של ברכה דהכי מסתבר טפי ולא שהיא תלך אצלם לשתות כוס הברכה וא"ש ודו"ק כן נראה לי נכון וע' בחידושי לאהע"ז סי' כ"א בביאור לשון הש"ס שם מה דקאמר כדי לחבבה על בעלה ע"ש ודוק היטב:

א

[א] שיורי וכו'. פירוש ששרה בו פת והוא הדין כשקנחו במפה שרי, מגן אברהם. וטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח, משום הקריבהו נא לפחתך. כתב ברכות מהר"ם לא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם, ועיין ס"ק ז':

ב

[ב] באלו הארצות וכו'. והבית יוסף כתב שנוהגין כן במדינותו אף שאין היינות חזקים כי יש בזה סוד הקבלה ועוד טעמים אחרים עיין שם. ועוד מצאתי להגאון מורינו הרב ליווא בספר נתיבות עולם דף מ' דאף במדינות אלו צריך שיתן לתוך כוס יין מעט מים משום שיין הביא יללה לעולם וכאשר מחבר היין למים אין היין מוכן עוד לילול אלא לברכה וכך יש לנהוג, עד כאן:

ג

[ג] לשם ברכה וכו'. כי חי פירוש בלשון אשכנז פרי"ש, וכתב רי"ו יוציאנו מהחביות מיד סמוך לברכה ואם כן נמי תשלח לחנוני לקנות סמוך לברכה כדי שיהיה ח"י מגן אברהם וטירחא הוא:

ד

[ד] מלא על גדותיו וכו'. אף שנשפוך קצת כשאוחזו בידו ויש שאין ממלאין אותו כל כך מטעם זה שנאמר ומלא וגו'. בש"ס למד עוד מזה שנוחל שני עולמות, ופירש בלחם חמודות דף מ"ה דים הוא מעריבו ודרום הוא יום שנאמר הולך אל דרום, ופירש רש"י לעולם ביום, ועולם הזה נמשל ללילה ועולם הבא ליום, עד כאן. והכלבו תירץ דשכר עולם הבא לא צריך קרא, אבל להודיע שכרו בעולם הזה הוצרך הכתוב:

ה

[ה] שלם וכו'. לשון הכלבו דף כ"ד לא פגום ולא נשבר, עד כאן. משמע דאפילו שבר מעט לא, וכן משמע ממהרי"ל שכתב לאסור בכלי שנפגם ונשבר קצת בשפתו, מיהו אפשר דפגום שיש בו חסרון מעט כדי חגירת ציפורן בעינן דהא אמרינן בריש פרק על אלו מומין דאין פגם בלא חסרון, מיהו בסדק מבואר שם דפוסל אף בלא חסרון. ואל תשיבנו דאין לדמות מומי קרבנות לזה דהא כתב בספר תורת חיים דף ע"ב דלהכי בעינן כלי שלם דומיא דמעשה מזבח עיין שם. כתב מהרי"ל דאף בנשבר בסיסו יש להקפיד, ומפרש שיירי כנסת הגדולה אף שיכול לעמוד בלא סמיכה ודלא כעולת תמיד, וכל זה בדאפשר אבל באי אפשר יש לברך ברכת המזון אף על כוס שבור כן נראה לי דלא עדיף מכוס פגום ובשיירי כנסת הגדולה מסתפק. גם נראה לי כשאין קפידא לברך בכיסוי של כוס וקנקן, ולא דמי לנטילת ידים לעיל סימן קנ"ט דהתם בעינן כלי הנעשה מתחילה לקבלה, מכל מקום בדאפשר בריווח יש להקפיד:

ו

[ו] [לבוש] בלא יו"ד וכו'. תימא לי על הלבוש דבאמת כתב ידכם בלא יו"ד בתפילין סימן קל"ד. ונראה לי דדריש ליה הש"ס מהנקודת שנקוד היו"ד בשב"א ודל"ת בציר"י, ואי היה משמע חדא ידא היה הנקודה היו"ד בסגו"ל והדל"ת בשב"א, והטעם כדי להראות חביבות קבלת הכוס ואחר כך יחזיק ביד אחת כדי שלא יהא נראה כמשאוי עליו:

ז

[ז] שמאל תחת וכו'. והב"ח השיג בזה על רמ"א דמשמע בבית יוסף דהוא הדין אם תופס הכוס בימין באמצע גבהו ומשים השמאל תחת הכוס, עד כאן. ולעניות דעתי דעת רמ"א כמו שכתב השל"ה דף קיבלתי להניח הכוס על כף הימין ואצבעות זקופות ודלא כאותן שנוהגין לאחוז הכוס דהיינו שאצבעות מקיפות את הכוס, עד כאן. ואם כן על כרחך מיירי הבית יוסף כשמניח השמאל תחת יד ימין ולא תחת הכוס דהא הימין תחת הכוס. כתב מגן אברהם על דברי של"ה הנזכר לעיל זה לשונו, וכן משמע בזוהר בראשית, ומכל מקום אינו מוכח כל כך דיש לומר דיקיפים באצבעותיו בדרך אחיזה, עד כאן. אבל בתשובת בית יעקב סימן קע"ד כתב כשאוחז בדופני הכוס כמו שמנהג לרוב בני אדם הוא איסור דהוי חציצה בין היין ובין ידו אלא יעמוד הכוס על חמישה אצבעות כמו שכתב בכתבי האר"י בסוד ה' עלין דסחרין וכו' או יאחוז באוגני כלי ומייתי ראיה מתוס' סוכה דף ל"ז גבי לולב עיין שם, ובאמת לאו ראיה דיש לומר דחכמים שתיקנו מתחילה לברך אכוס הכי תיקנו שיהא הכוס ביין ולא שייך בו חציצה, ועוד דהב"ח וט"ז סימן תרנ"א פירשו דברי תוס' דמותר לאחוז בדוחק בזה אין בו ממש, דלא כעולת תמיד שכתב דפליג על רמ"א, מיהו הט"ז תמה על רמ"א שפסק כשבלי הלקט נגד הטור להקל. ולעניות דעתי כיון דעיקר דין דלא יסייע הוא איבעיא דלא איפשטא, ומצאתי כתב כיון דשבלי הלקט כתב דלא מיבעי כשאינו נוגע בכוס הוי כמו ספק ספיקא וקל להבין, ומכל מקום אין להקל אם לא לצורך כמו שכתב התוס' בכוס גדול. כתב בשולחן ערוך מהר"י לוריא ברכת המזון צריך לומר בשמחה גדולה, ויאמר למנצח בנגינות אלוקים יחנינו וגו' ואחר כך אברכה את ה' הפסוק סוף דבר הכל נשמע וגו', ואחר כך תהילות ה' וגו' ואנחנו נברך וגו', ונוטל בב' ידיו ויניחם בימין באופן שיהיה הכוס על חמישה אצבעותיו שלו על גבוהים ממש ויתן עיניו בכוס בכל ברכת המזון, ואם אין לו כוס ישים ידיו ימינא על שמאלו כנגד החזה ויסגור עיניו עד שיגמור כל הברכות עוד כתב דקודם שיניח הכוס בימינו יאמר וידבר אלי זה השולחן אשר לפני ה':

ח

[ח] מותר מזה וכו'. לא מן השם הוא זה דאם כן אמאי מותר להתחייב למיעבד הכי, אבל הטעם דמסייע אין בו ממש כמו שכתב בית יוסף:

ט

[ט] בו עיניו וכו'. להראות לחשוב שהותר לו לשתות יין לצורך מצוה ולברך עליו את השם וכשיהיה בליבו כך לא יצא להשתכר ואבודרהם הלכות שלוש סעודות, משמע מלבוש שיראה בכוס דומיא דמסובין ואין כוונתו שיראה לתוך הכוס. ומהאי טעמא נראה לי דהשמיט מה שכתב רמ"א על זה זה לשונו, ועל כן אין לוקחין כוס שפיו צר שקורין קלו"ג גלא"ז עד כאן לשונו ודו"ק. ובדרכי משה כתב עוד טעם בשם הר"א משום דאי אפשר לגמוע הרבה ביחד ורבא גמע גמוע משום חיבוב המצוה, עד כאן. אבל מהר"ש אידלש בסוכה דף מ"ט פירש דלשון גמיעה הוא לגימות דקות ואולי דלהכי לא כתב רמ"א טעם הר"א בהגהות (שולחן ערוך). שוב ראיתי שגם הט"ז ומגן אברהם השיגו על רמ"א ומתירים לברך בקלו"ג גלא"ז כשאי אפשר בקלות באחרת:

י

[י] לאשתו וכו'. כדי שתתברך, וכתב הפרישה, ומהאי טעמא נתפשט המנהג קצת שלא לשתות בין איש לאשתו. כתב מגן אברהם דבסוף פרק שלושה שאכלו משמע אפילו לא אכלה עמהם משגר לה, ועיין בפירוש רש"י וירא גבי שרה:

יא

[יא] [לבוש] שמאל לימין וכו'. כתב מלבושי יום טוב אפילו בכוסות גדולות ובשבת חנוכה וראש חודש, עד כאן. ולמד הנחלת צבי מזה דאף בכוסות גדולות צריך להגביה טפח ודלא כקצת שאומרים שאין מגביהין כיון שאין יכול לתת עיניו בו ולפי מה שכתבתי בס"ק י' שיתן עיניו בכוס ולא במה שבתוכו פשיטא דאין חילוק:

יב

[יב] משהתחיל המברך וכו'. פירוש דקילו מהמברך זה רשאים להשיח עד שיתחיל המברך ומכל מקום כתב להחמיר מאחר שר"י ורי"ו מחמירין:

יג

[יג] והמברך עצמו וכו'. אפילו בתוך הברכה דדוקא השומעים אינם יוצאים לפי שכשדיברו דילגו לשמוע מהמברך מה שאין כן כשהמברך משיח שאז אינו מדלג כלום, ולפיכך אפילו אם באותו פעם שחו גם השומעים יצא, מלבושי יום טוב ולחם חמודות:

יד

[יד] [לבוש] לחזור ולברך וכו'. פירוש כל אותו הברכה, ודוקא אם לא שמעו במה שהוא מעיקר הברכה ולא מה שהוא משום שופרא דלישנא בעלמא כן כתב עולת תמיד. וגדולה מזו מצאתי בספר החינוך דף קס"ט עזרא ובית דינו תיקנו הברכות ואין ראוי להוסיף או לגרוע בנוסח שלהם, ומכל מקום בדיעבד מי ששינה או ששכח קצת מנוסח הברכה כל זמן שהזכיר עיקר משמעתו ואמר חתימתה כתיקונה אין מחזירין אותו, עד כאן. אך צריך עיון במה שכתב אותו הברכה הא בסימן קפ"ח סעיף ז' דכל שלוש ברכות חשובות כאחת, ועוד הא כתב מגן אברהם נראה לי דאם שח במזיד חוזר לראש כדלעיל סימן קי"ד סעיף ז', עד כאן, משמע לראש ברכת המזון, ודוחק לחלק גם דין זה דשח במזיד צריך עיון לי בתרומת הדשן סימן י':

טו

[טו] יאמר בלחש וכו'. והב"ח מסיק שלא יברך רק צריכין לשמוע ולהבין עיין שם. ונראה לי דוקא כשמבינים בלשון הקודש דאם לא כן לכולי עלמא טוב לברך לעצמן כדמשמע סימן קצ"ג סעיף א', והיינו שדקדק הב"ח וכתב לשמוע ולהבין. והנחלת צבי בסימן קצ"ג כתב שטוב שישמע מפיו ולברך אחריו כל מילי ומילי, עד כאן, וכן משמע בדרכי משה, מיהו כשאין מבין בלשון הקודש נראה לי דאין צריך לכך כדאמרינן:

טז

[טז] באימה וכו'. כתב של"ה דף פ"ב ראיתי מהמדקדקים נזהרים לשום בגד עליון בשעת ברכת המזון כמו בשעת התפילה ומנהג טוב הוא ובפרט כשיש זימון, עד כאן וכן כתב הב"ח. עוד כתב דישים גם הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה אפילו ביחיד. כתב הבית יוסף כתב ארחות חיים אבל מיסב מתעטף ומברך, נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב עד כאן לשונו. ונראה דלא פסקו בשולחן ערוך משום שהוא נגד הש"ס סוף פרק שלושה שאכלו דקאמר הילכתא בכולהו יושב ומברך. וצריך עיון שגם באבודרהם ראיתי שכתב כארחות חיים, וכתב שהוא ירושלמי משום שמתעטף רשאי להסב. מיהו מצאתי בסמ"ג דף ק"י שהביא לירושלמי וכתב עלה בש"ס שלנו פוסק בכולן יושב ומברך, אלמא דאין חילוק בין מתעטף, ואין הלכה כירושלמי זה וצריך עיון:

יז

[יז] מהלך וכו'. וכל שכן שמברך כשהוא רוכב:

יח

[יח] [לבוש] לטוב עין וכו'. פירש רש"י שונא בצע, וגומל חסד בממונו:

א

באלו הארצות והב"י כתב שנוהגין כן במדינות אף שאין היינות חזקים כי יש בזה סוד הקבלה. ועוד טעמים אחרים וכן כתב בספר נתיבות עולם דר"י ליוואי זצ"ל משום שהיין הביא יללה לעולם וכאשר מחבר היין למים אין המים מוכן עוד ליליל אלא לברכה ע"ש:

א

א) [סעיף א'] כוס של בהמ"ז צריך הדחה וכו' דהכי איתא במסת ברכות דנ"א ע"א. עשרה דברים נאמרו בכוס של ברכה טעון הדחה ושטיפה. חי ומלא. עיטור ועיטוף. נוטלו בשתי ידיו ונותנו לימין. ומגביהו מן הקרקע טפח. ונותן עיניו בו. וי"א אף משגרו במתנה לאנשי ביתו. א"ר יוחנן אנו אין לנו אלא ד' בלבד. הדחה שטיפה חי ומלא ע"כ. ודברי הגמרא הנזכר ופירושה הביאה הטור וכתב דהרמב"ם ז"ל לא הזכיר אלא ד' של ר' יוחנן אבל התו' כתבו מניינא דרבי יוחנן לא אתי אלא למעוטי עיטור ועיטוף אבל בנתינה לימין מודה דא"ר יוחנן ראשונים שאלו שמאל מהו שתסייע לימין ומסתמא גם במקבל בב' ידיו מודה דדריש להו מקרא שאו ידיכם קודש. ובמגביה טפח נמי דדריש להו מכוס ישעות אשא. וכן נותן עיניו בו כדי שלא יסיח דעתו מן הברכה. וכן רב נחמן היה רגיל לשלחו לאשתו. ובכל הנך רגילין האדנא ואף בפריסת סודר שלא יברך בגילוי הראש ואין חסר לנו אלא עיטור עכ"ל הטור. וכ"כ בתו' שלפנינו מדהאמוראים היו עושים עיטור ועיטוף משמע שהיו מחמירין על עצמן והיו נזהרים בכולם ולפיכך יש להחמיר בכוס של ברכה עכ"ל. והב"ד ב"י וכ"פ כאן בש"ע כדעת התו' והטור. וכתב המחב"ר אות א' בשם הרמ"ע באלפסי זוטא ותר"י והרשב"א דהדי' דוקא לעיכוכא אבל השאר למצוה מן המובחר וכתב שכן הסכים תפארת שמואל בהגהו' על הרא"ש יעו"ש. וסוד אלו יו"ד דברים עיין בזוה"ק פ' פנחס דף רמ"ה ופ' עקב דרע"ג ע"ב ובתיקונים תיקון מ"ז וכתב שם בתיקונים דהיין הוא גי' סוד והיו"ד דברים הם יו"ד של יסוד יעו"ש. ועיין לקמן אות ח"י:

א

ב) וכתב הב"ח ולענין הלכה נראה כיון דהתוספת והרא"ש ז"ל העידו שהיו נוהגין בזמניהם אף בפריסת סודר וכ"כ הטור והר"י כל ירא שמים יהא נזהר בשעת ברכה להתעטף במלבוש העליון וגם להשים הכובע על ראשו ולא יברך במצנפת קטנה ואף כשמברך ביחיד יהא נוהג בכך עכ"ל. שכנה"ג בהגב"י אות ה' עו"ת אות ט' מ"א סק"ה א"ר אות ט"ז. וכ"כ האחרונים:

א

ג) טוב לעטר כוס של בהמ"ז וקידוש והבדלה שיהא ששה כוסות סביב. מעשה רב הלכות נט"י אות כ"ז. פת"ע אות א' ומיהו עיין בטור שכתב ג' פירושים בענין העיטור י"א שמעטרו בתלמידים דהיינו שמושיב תלמידים סביביו בשעת הברכה וי"א שמוסיף עליו בברכת הארץ (י"א יין וי"א מים עיין פרישה אות ג') וי"א שמניח כוסות יפים סביביו להדרו בהן יעו"ש ובזוה"ק שם כתב דמעטרו בתלמידים יעו"ש וע"כ אין נוהגין עכשיו לעטרו בכוסות כי סומכן על דברי הזוה"ק דהעיטור בתלמידים וזה אינו נמצא בכל עת וכשנמצא בל"ה הם יושבים סביב המברך:

א

ד) שם ואם הוא נקי. כגון היכא דלא שתו בו בשעת אכילה ועכשיו בשעת הברכה מוצאין אותו נקי אין צריך הדחה ושטיפה. ב"י. פרישה אות ב' מיהו מדברי הזוה"ק והתיקונים שכתבו באות הקודם שנתנו טעם בסוד להדחה ושטיפה משמע דדוקא צריך הדחה ושטיפה במים ואפילו אם הוא נקי יעו"ש:

א

ה) שם ואין בו שיורי כוסות וכו' פי' שיורי יין ששרה בו פת. מ"א סק"א בשם רש"י. א"ר אות א' וה"ה כשמקנחו במפה שפיר דמי. טור. מ"א שם א"ר שם. וכתב שם הא"ר דטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח משום הקריבהו נא לפחתך עכ"ל ומיהו כבר כתבנו באות הקודם דלפי דברי הזוה"ק משמע דוקא צריך הדחה וגם צ"ל במים יעו"ש. אך בשעת הדחק שאין לו מים י"ל דסגי לקנחו במפה מבית ומחוץ. וכ"כ החס"ל אות ב' יפ"ל אות א':

א

ו) [סעיף ב'] ואז מוזגו וכו' כתב הרב"י שנוהגין כן במדינתנו אף שאין היינות חזקים כי יש בזה סוד ע"פ הקבלה ועוד טעמים אחרים יעו"ש מ"א סק"ב. א"ר אות ב' זכ"ל אות ך' וכן כתב בשה"מ פ' עקב וז"ל בברכה ב' בהגיעך אל תיבת את שבפסוק ואכלת ושבעת וברכת את אז תמזוג הכוס במים וכו' כנודע ומלת את היא המלכות הנקראת כוס ותסתכל במים ההם בעת שתתנם בכוס ותכוין כי מים גי' ץ' כמנין ט' יודין שבד' הויו"ת ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן עכ"ל וכתב בס' מעבר יבק מאמר שפת אמת שצריך להטיל בכוס ג' טפות זה אחר זה יעו"ש. והביאו הפתה"ד אות א' רו"ח אות א' יפול אות ב' בן א"ח פ' שלח לך אות כ"ב. ונ"ל הטעם משום דהיין הוא בבחינת הבינה דדינין מתערין מנה ולכן צריך למתקו במימי החסד ולפי שהבינה היא שם ס"ג ויש בו ג' יודין לכן כנגדם צריך להטיף ג' טפין למתקו:

א

ז) שם להודיע שבח הארץ כדי להראות לכל העומדים שם שבח א"י שהיין שלה חזק וצריך ליתן לתוכו מים ואעפ"י שהמברך בחו"ל מאחר שאינו מוזגו עד ברכת הארץ מוכחא מילתא ששבח ארץ ישראל הוא בא להראות. ב"י. ר"ז אות ג':

א

ח) שם הגה. ויש אומרים דאם היין אינו חזק אין צריך למזגו וכו' ומיהו כבר כתבנו לעיל דע"פ הקבלה צריך למזגו וע"כ אף שאינו חזק יש למזגו בדבר מועט דהיינו רק ג' טיפין וכמ"ש לעיל אות ו' יעו"ש:

א

ט) שם בהגה. ויוציאנו מן החבית לשם ברכה. כי חי כו' פרישקו בלע"ז וכתב רי"ו ויוציאנו מהחבית מיד סמיך לברכה ואף לדידן נמי ישלח לחנוני לקנות סמוך לברכה כדי שיהיה חי מ"א סק"ג. מיהו הא"ר אות ג' כתב דטרחא הוא להמתין לקנות סמוך לברכה. ועל כן נראה לי דיש לקנות מקודם בקנקן ורק לא יוציאנו מן הקנקן עד שעת ברכה וישפכנו בכוס לשם ברכה ואח"כ ראיתי שכ"כ א"א אות ג':

א

י) שם בהגה. וכוס של ברכה ימלאנו וכו' ודלא כי"מ עטור שלא יהא מלא כל כך שיהיה למעלה בכוס עטרה סביביו. מ"א סק"ד. ועיין ט"ז סק"ד. ושיעור כוס של ברכה רביעית הלוג לקבל ה' רביעאה דשם הוי"ה זוה"ק פ' פנחס דרמ"ו ע"א:

א

יא) שם בהגה. מלא על כל גדותיו. נראה דלא דוקא דהא צריך ליתן בו מים בברכת הארץ וכתב החס"ל אות ג' דאם היין חזק שצריך הרבה מים וצריך שיהא הכוס מלא ימזגנו קצת קודם בהמ"ז ומוסיף בברכת הארץ ויכוין למתק הדינים עכ"ל אבל הרב בן א"ח פ' שלח לך אות כ"א כתב דיש לפקפק בזה דהא איכא דס"ל שצ"ל בתחלת הברכה חי שאינו מזוג וזו הסברה נראית עיקר דהא ברעיא מהמנא (פ' עקב דרע"ג ע"ב) נקיט לה בסתמא ולשאר סברות נקיט להו בשם י"א ואם ימזגנו קודם ברכה נמצא חסר ח"י לס' הנז' ע"כ אעפ"י שצריך מים הרבה ומוכרח שיהיה חסר בתחלת הברכה חסרון הניכר לעין לית לן בה מאחר שבברכת הארץ מוזגו ונעשה מלא. מיהו נ"ל עכ"פ צריך שיהיה בו בתחלת הברכה שיעור רביעית עכ"ד:

א

יב) שם בהגה. מלא על כל גדותיו. דכל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלי מצרים שנאמר ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. וי"א זוכה ונוחל ב' עולמים עוה"ז ועוה"ב ברכות כ"א ע"א:

א

יג) שם בהגה. מלא על כל גדותיו. ומכל מקום אם חושש שאם יהא מלא הרבה ישפך ויתבזה ומניח קצת ריקם למעלה אין לחוש שעדיין שם מלא עליו. ט"ז סק"ד ר"ז אות ד':

א

יד) [סעיף ג'] צריך לחזור אחר כוס שלם. שי"א זהו פי' של חי שאמרו בגמרא דבעינן חיות הכלי שלא יהא שבור דכלים שבירתן היא מיתתן כמ"ש הטור. וכ"ה בזוה"ק פ' עקב דרע"ג ע"ב יעו"ש. ואפילו יש רביעית מנקב ולמטה. מש"ז אות א':

א

טו) שם כוס שלם ואפילו אם גוף הכוס שלם ורק הבסיס שלו מלמטה שבור אין לברך עליו מט"מ סימן ש"ח בשם מהרי"ל שכנה"ג בהגה"ט אות ב מ"א סק"ה. א"ר אות ה' וכתב בשכנה"ג שם דאף שיכול לעמוד בלא סמיכה אין לברך עליו. והביאו א"ר שם וכתב ודלא כהעו"ת. וכן כתב א"א אות ה' וכוס זכוכות שנשבר בסיסו ועשה לו של מתכת עיין בתשובת בית שלמה חא"ח סימן ל"א שלא רצה להכשיר יעו"ש. א"ח אות ב' ועיין באות שאח"ז:

א

טז) שם כוס שלם. לא פגום ולא נשבר. כלבו סומן כ"ה והביאו א"ר שם וכתב אפשר דפגום שיש בו חסרון מעט כדי חגירת צפורן ומיהו בנסדק פוסל אף בלא חסרון יעו"ש. וכן כתב ח"א כלל מ"ו אות ז' קיצור ש"ע סימן מ"ה אות ד' חס"ל אות ד' בן א"ח שם אות כ"ג. ועיין בשכנה"ג שם דבנשבר בסיסו מתיר בשעת הדחק ובנשבר שפתו מסתפק יעו"ש. אבל הא"ר שם כתב דבא"א יש לברך בהמ"ז אף על כוס שבור דלא עדיף מכוס פגום יעו"ש וכן כתב המש"ז אות א' בי"מ אות ג' וכן כתב ריעב"ץ והביאו עמה"ש על קיצור הש"ע שם. וכ"מ בח"א שם:

א

טוב) שם וכתב הא"ר נ"ל שאין קפידא לברך בכיסוי של כוס וקנקן ול"ד לנט"י לעיל סימן קנ"ט דהתם בעינן כלי הנעשה מתחלה לקבלה. ומ"מ בדאפשר בריוח יש להקפיד עכ"ל. א"א שם. זכ"ל אות ך':

א

חי) וכתב שם המ"א דכתבו המקובלים להצריך כל היו"ד דברים חוץ מעיטוף בחו"ל עכ"ל. וכ"כ העט"ז אות א' בשם ס' יששכר דאין עיטוף נוהג אלא בא"י משום כבוד השכינה יעו"ש. מיהו בספרי האר"י ז"ל שבידינו לא כתוב זה ואדרבה בזוה"ק פ' עקב דרע"ג ע"ב ובתיקונים תיקון מ"ז כתוב דעכשיו אין לנו אלא ד' יעו"ש. אמנם כבר כתבנו לעיל אות א' בשם הפו' דלכתחלה יש ליזהר יעו"ש:

א

יט) [סעיף ד'] מקבלו בשתי ידיו וכו' וצריך שימסור לו הכוס אדם אחר בשתי ידיו וגם הוא יקבלו בשתי ידיו כמ"ש בזוה"ק פ' תרומה דק"נ ע"ב וז"ל כוס של ברכה אצטריך למיהב ליה בימינא ובשמאלא ולקבלא ליה בין תרוייהו בגין דאתיהיב בין ימינא ושמאלא ולבתר ישתביק ליה בימינא דהא מתמן אתברכא עכ"ל. וכ"כ הזכ"ל שם. יפ"ל אות ג'. בן א"ח פ' שלח לך אות ט"ז. ומ"ש מתמן אתברכא ר"ל על בחי' המלכות שלוקחת הארה מימין הת"ח והדברים עתיקים ויחזיק הכוס נגד החזה ממש ויש בו סוד. אור צדיקים סימן כ"ג אות ל"ז ומשמע שצריך דוקא המברך בעצמו לאחוז הכוס בידו מהתחלת בהמ"ז עד סופה ועד שיברך בכה"ג. וכ"מ מדברי שעה"מ שנכתוב באו' שאח"ז ומדברי הזוה"ק שנכתוב באות כ"ד יעו"ש. ועיין לקמן סימן ק"ץ אות כ"א:

א

כ) שם. מקבלו בשתי ידיו וכו' וז"ל שעה"מ פ' עקב תחלה תאמר המזמור והפסוקים הנז' עד סוף הפסוק ואנחנו נברך יה וגו'. ואח"כ תיטול הכוס בימינך ותעמידנו על ה' אצבעותיך הימניים ממש על גביהם ותתן עיניך בכוס בכל בהמ"ז עכ"ל. ומיהו בש"ש ח"ד על שעה"מ הנז' גריס על גובהן ופי' שיטול הכוס באצבעותיו הזקופות למעלה ולאפוקי שלא יתן הכוס בכף היד וגם שלא יהיה ע"ג האצבעות כשהן פשוטות יעו"ש. וכ"כ בשער הכוונות דע"א ע"ג בהדיא דצריך לאחוז הכוס באצבעותיו ונתן טעם בסוד יעו"ש. ובענין המזמור והפסוקים כבר כתבנו אותם בסימן זק"ן יעו"ש ור"ל שאחר שיאמר פסוק ואנחנו נברך יה וגו' אז יקח הכוס בידו ויאמר פסוק וידבר אלי זה השלחן וגו' לשם יחוד וכי' וכ"כ בן א"ח שם:

א

כא) שם. מקבלו בשתי ידיו וכו' ולא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם. ברכות מהר"ם מ"א סק"ו. א"ר אות א' סו"ב אות ד':

א

כב) שם בהגה. והיינו דוקא שלא תגע השמאל וכו' מיהו הט"ז סק"ב כתב שראוי לנו שלא לסמוך על קולא זו וכל סיוע אסור יעו"ש. וכ"כ המ"א סק"ו דיש להחמיר אם לא לצורך יעו"ש. וכן כתב א"ר אות ז' סי"ב אות ה' יכתב שכ"מ בזוה"ק. ר"ז אות ז':

א

כג) שם. ומגביהו מהקרקע טפח וכו' דכתיב כוס ישועות אשא וכו' וטעמא משום שיהא נראה לכל המסובין ויסתכלו בו. טור. ולפ"ז אף אם הנותן מגביהו ונותנו למברך שפיר דמי:

א

כד) שם. ונותן בו עיניו וכו' וז"ל הזוה"ק שם כוס של ברכה אצטריך לאשגחא ביה בעינא בגין דכתיב עיני ה' אלהיך בה ולא אצטריך לאתנשי מעינא אלא לאשגחא ביה. כוס של ברכה אתברך בההוא ברכתא דקא מברך בר נש עליה להקב"ה בגין דאיהו רזא דמהימנותא ואצטריך לנטרא ליה בנטירו עלאה כמאן דאיהו חשיבותא דמלכא דהא בגיניה אתברך פתוריה בשעתא דברכת מזונא דההיא בר נש מברך עכ"ל:

א

כה) שם הגה. וע"כ אין לוקחין כוס שפיו צר וכו' בד"מ אות ה' כתב הטעם בשם הר"א מפראג אפשר דסמכו על מ"ש בסוכה דמ"ט רבא אכסא דברכתא מגמע גמועי ופרש"י לגימות גסות דרך חשיבות ושביעה וכו' והוא כתב הטעם משום שצריך ליתן עיניו בכוס וזה לא יוכל לעשות היטב בכלי שפיו צר עכ"ל. ומיהו הט"ז סק"ד הקשה ע"ז וכתב דמ"ש חז"ל נותן עיניו בו אינו על מה שבתוכו אלא על הכוס בעצמו וע"כ כתב דאם אין בקלות למצא אחר יברך ע"ז ואין חשש פיסול כלל יעו"ש. וכ"כ המ"א סק"ז. א"ר אות ט' ר"ז אות ט':

א

כו) שם. ומשגרו לאשתו וכו' כדי שתתברך. וכתב הפרישה אות א' ומה"ט נתפשט המנהג קצת שלא לשתות בין איש לאשתו. א"ר אות יו"ד. שע"ת אות ח' ועיין לקמן ריש סימן ק"ץ:

א

כז) שם. ומשגרו לאשתו וכו' ואפילו לא אכלה עמהם כ"מ בגמ' (ברכות נ"א ע"ב) גבי עובדא דילתא. מ"א סק"ח. א"ר שם. א"א אות ח' ר"ז אות א':

א

כח) שם. ומשגרו לאשתו וכו' מעובדא דשרה משמע דמשגרין כוס של ברכה לאשה נדה כמ"ש במציעא פ"ז ע"א ובפרש"י בחומש יעו"ש. וכ"כ היפ"ל סוף אות ה' אמנם עיין בשאלת יעב"ץ סימן קכ"ז. שנתן טעה לשבח להנמנעים מלתת כוס של ברכה לאשה נדה ומיהו סיים דאין לזוז ממ"ש מרן ז"ל ביו"ד סי' קצ"ה סעיף י"ג דסגי שלא ישגרנו לה בתחלה ואי שתיא אבתרייהו ממילא לית לן בה ואי לא שתיא כלל משום היכרא כ"ש דשפיר עבדא יעו"ש. והביאו עיקרי הד"ט סימן ט' אות ך':

א

כט) [סעיף ה'] יש מי שאומר וכו' כ"כ ב"י בשם שה"ל וטעמא טעים כדאמרינן במנחות ל"ז גבי תפילין ועו"ש. והא דכתב זה מרן בש"ע בשם יש מי שאומר לפי שבב"י סימן תרנ"א כתב בשם בעל העיטור דדוקא תפילין דאורייתא בימין אבל לולב דנטילתו בימין דרבנן איטר הוא ככל אדם וכתב שכ"ה דעת הטור וכ"פ שם בש"ע סעיף ג' יעו"ש. ולכן כתב כאן זה בשם יש מי שאומר לומר שהעיקר כמו שסתם סימן תרנ"א גבי לולב דאיטר ה"ה ככל אדם דכוס של ברכה נמי דרבנן כידוע. וכ"מ מדברי הזוה"ק שהבאנו לעיל אות י"ט דהכוס רומז אל בחי' המלכות שמקבלת הארה מימין וא"כ אין חילוק בין איטר לאחר. ועוד דגם גבי תפילין כתבו המקו' דצריך ללובשו ככל אדם כמ"ש לעיל סימן כ"ז אות ל"ה יעו"ש. וכבר כתבנו לעיל סימן כ"ה אות ע"ה דכל דבר שלא נז' בהדיא בגמרא ונחלקו בו הפוסקים דעת המקובלים יכריע יעו"ש. וא"כ הכא נמי כיון דכן נראה דעת הטור ומרן ז"ל והזוה"ק דאין חילוק בין איטר לאחר הכי נקטינן. וכ"פ בן א"ח שם אות י"ט:

א

ל) [סעיף ו'] משנתנו לו כוס לברך וכו' ואם אין שם כוס יסגור עיניו ויברך בהמ"ז בכוונה וישים ידו השמאלית על לבו כנגד החזה ויד ימינו על שמאלו ויברך בהמ"ז בכוונה גמורה לטעם הנז' כי סט"א עומד שם לקטרג עליו אם לא יברך בהמ"ז בכוונה. שעה"מ פ' עקב. ויש להניח אגודל ימין תוך פיסת יד ימין ואגודל שמאל תוך פיסת יד שמאל כמו שכתב לעיל סימן צ"ה אות י"ב יעו"ש:

א

לא) וכתב בזוה"ק פ' ויקהל דף רי"ח ע"א וז"ל ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קב"ה כל מאן דבריך על שבעה איטיב וחדי לאתר אחרא וכו' יכיון דב"נ אכיל ושתי וקא מברך ההיא ברכתא סלקא ואתהני מאינון מלין דשבעה דסלקין ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא ודא איהו רזא דבין חברייא בחיל לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מנין דסלקין מגו שבעה וכלהו מלין מתעטרן ורוון ושבעין בחידו וההוא אתר אתהני מנייהו וכו' ומאן דמברך לקב"ה מגו שבעה בעי לכוונה לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עצוב אלא דיברך בחדיה ברזא דא ולישוי רעותיה דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא עכ"ל ושם כתב כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות בחדוה ברעותא דלבא כד סליק מהאי עלמא אתר אתתקנא ליה גו רזין עילאין בהיכלין קדישין יעו"ש. ובס' קב הישר פ"ז כתב כל מי שמברך בכוונה יזכה לשמוע בהמ"ז לעת"ל מפי דוד המלך ע"ה כשיעשה הקב"ה סעודה לצדיקים יעו"ש והביאו היפ"ל סימן קפ"ה אות א' וכן כתב בשעה"מ שם דכל כמה שמברך בעין טובה ושמחה יתירה כך נותנין לו מזונותיו בשמחה ובעין טובה יעו"ש ועיין עוד לקמן אות מ"ו ובדברינו לעיל סימן זק"ן אות טו"ב ולקמן סימן קפ"ה אות ב' ודוק:

א

לב) שם משנתנו לו כוס לברך לא ישיח המברך וכו' פירוש המברך מוזהר שלא ישיח מיד משנתנו לו כוס לברך אבל המסובים אין מוזהרין שלא ישיחו אלא משהתחיל לברך אבל מקמי הכי לא הוזהרו. ב"ח. ט"ז סק"ה. מ"א סק"י. וזהו דעת הטור והש"ע. וכ"פ הב"ח. אבל בב"י כתב דמדברי הר' יונה ורי"ו משמע דמשנתנו הכוס ביד המברך אין המסובין רשאין להשיח אעפ"י שעדיין לא בירך עכ"ד. וכתב מ"א שם דכן יש להחמיר א"ר אות י"ב בי"מ אות י"ג וכתב וכן עוקר. ועיין מ"א סימן קע"ה סק"א שכתב דכאן מיירי שלא נטלו ידיהם דאל"כ אסור להפסיק יעו"ש וכ"כ א"א בזה הסימן סק"י וכן כתב לעיל סימן קע"ט אות א' דמשעת נטילה אסור להפסיק בדיבור יעו"ש. וא"כ לפי מ"ש לעיל אות ך' בשם האר"י ז"ל דאין ליקח הכוס אלא עד לאחר נטילת ידים ואמירת הפסוקים אם כן בל"ה כבר נאסרו להפסיק בין המסובין ובין המברך משעת נטילת מים אחרונים קודם נתינת הכוס למברך:

א

לג) שם יצאו דדמי לשמע ט' תקיעות ביום דיצאו ב"י בשם תוס' והר"י והרא"ש. מ"א סקי"א:

א

לד) שם הגה. אפילו שח המברך וכו' ונראה לי דאפילו בתוך הברכה יצא. דדוקא השומעים אינם יוצאים לפי כשדברו הפסיקו ודילגו כל מה שבירך המברך משא"כ כשהמברך מסיח שאז אינו מדלג כלום ולפיכך אפילו אם באותו הפעם סחו גם השומעים יצאו. ל"ח פ"ג שאכלו אות קי"ג. שכנה"ג בהגב"י אות ז' עו"ת אות ה' א"ר אות י"ג. זכ"ל אות ך':

א

לה) שם לא יצאו. והטעם מפני שלא שמעו הברכה ומשו"ה לא יצאו י"ח. ולכן נראה ברור דה"ד כששחו בעיקר הברכה אבל אם שחו באמצע בשעה שאומר דברים שאין מחזירין אותו אם לא אמרן לית לן בה דבכמה דברים אמרינן שאם דילגם יצא. מאמ"ר אות ו' וכן כתב עו ת שם. א"ר אות י"ד. זכ"ל שם:

א

לו) שם לא יצאו. וצריכין לחזור ולברך. לבוש. עו"ש שם א"ר שם. מאמ"ר אות ז' וכתב והוא פשוט. ונראה דהא דצריכין לחזור ולברך ה"ד אותה ברכה שהסיחו בה. עו"ת שם. והביאו א"ר שם. מאמ"ר שם. זכ"ל שם וכתב שם המאמ"ר ואין ספק אצלי דדברי העו"ת אמורים בעומדים שם באותה ברכה ולא התחילו באחרת שאם סיים המברך בהמ"ז או אפילו לא סיים כולה אלא התחיל בברכה שלאחריה פשיטא דצריך לחזור לראש וכמבואר מההיא דסימן קפ"ח יעו"ש ועי"ש עוד שכתב דדברי העו"ת ברורים ואין כאן צ"ע שכתב הא"ר יעו"ש:

א

לז) [סעיף ז'] נכון הדבר וכו' אף כשזימנו לפי שאין יכולין לכוין כל תיבה ותיבה מפי המברך. ב"י בשם הרי"ף וכן כתב בשו"ת הרדב"ז סימן רע"ו יעו"ש מיהו הב"ח פליג וכתב דכל אחד צריך ליזהר לשמוע ולהבין ולא יברך בלחש ודלא כמ"ש בש"ע אלא כמו שעשה מהר"ם יעו"ש והביאו א"ר אות ט"ו וכתב ה"ד כשמבינים בלה"ק דאל"כ לכ"ע טוב לברך לעצמו כדמשמע סימן קצ"ג ס"א יעו"ש. אמנם המאמ"ר סימן קצ"ג אות ד' כתב על דברי הב"ח דאין דבריו מוכרחים. והט"ז סק"ו כתב לפי שעכשיו יש טועים לומר שהם יוצאים בברכת המברך ואינם שומעים מהו אומר ע"כ בודאי חיוב על כל אדם לברך הברכות בלחש עם המברך ולא יבא לידי מכשול דאורייתא יעו"ש. וכן כתבו ח"א כלל מ"ח אות א' קיצור ש"ע סימן מ"ה אות ז' וכן כתב הבי"מ אות א' דנתפשט המנהג בכל תפוצות ישראל לברך כל אחד בלחש וכפסק מרן הש"ע ומ"ש הפמ"א חא"ח סימן נ"ז שלא נכון לעשות כן כבר החיד"א ז"ל בשו"ת חיים שאל ח"א סימן ע"ה דחה כל ראיותיו וכתב ליישר ולקיים מנהג העולם יעו"ש. וכן כתב החס"ל אות ח' דנאה ויאה מנהג אנשי ספרד שכל המסובין מברכין ברכת המזון ולא טוב מנהג קצת מקומות באשכנז שסומכין על המברך וכבר צווחי עלה רבני אשכנז יעו"ש. וכן כתב לעיל סימן קס"ז אות ח"ן דלפי דברי המקובלים כיון דע"י הברכה הוא מברר נצוצי קדושה שבמאכל ההוא וצריך כל אחד לתקן בחינת עצמו כפי כוחו ושורשו ורוב כוונתו אין ראוי לסמוך על אחרים במקום שאפשר שהוא יוכל לתקן שורשו יותר יעו"ש:

א

לח) וכתב ב"י בשם הר"פ דמכל מקום לא יתחיל לברך עד שתכלה ברכת הזן. והטעם כתב בב"י משום דסבר דהלכתא כרב ששת דאמר בברכות מ"ו ע"א דברכת הזן מכלל ברכת הזימון הוא יעו"ש וכן כתב הרדב"ז שם. וכן כתב מ"א סקי"ב בשם התשב"ץ וכתב וכן נראה עיקר. וכן כתב מור"ם ז"ל לקמן סימן ר' ס"ב בהגה יעו"ש. וכן כתב הר"ז בסימן זה אות יו"ד וסימן ר' אות א' יעו"ש. ומיהו עיין ב"י כאן ובסימן ר' שהביא פלוגתא בזה וכתב שם בסימן ר' דהרי"פ פסק כרב נחמן דברכת הזן אינה בכלל ברכת הזימון וכן דעת הרמב"ם וכיון ששניהם מסכימים לדעת אחד הכי נקטינן יעו"ש. וכ"פ בש"ע שם סימן ר' סעיף ב' יעו"ש. וכן משמעות דבריו כאן בש"ע דאחר שענו ברוך שאכלנו משלו וכו' תיכף חוזרין לומר כל הד' ברכות עם המברך. וכן כתב השד"ח באס"ד מ"ע ז' אות ה' דמנהגינו כל אחד מהמסובים מברך לעצמו ומתחיל לברך תכף שגמר המזמן לומר ברוך שאכלנו וכו' ולא ראיתי מדקדקים להמתין עד שיסיים המזמן לומר הזן את הכל ונמצאתי ג"כ באיזה פעמים עם רבנים אשכנזים יצ"ו באיזה מסיבה וראיתי שגם הם התחילו לברך לעצמם תיכף אחר שגמר המזמן ברוך שאכלנו ולא דקדקו לומר עמו מלה במלה עד הזן את הכל יעו"ש. ונראה לי הטעם דגם רבני אשכנזים נהגו בזה כדעת מרן ז"ל משום דמדברי האר"י ז"ל ומכוונות הברכה שכתבנו לעיל בסימן זק"ן משמע דכל הד' ברכות הם קשר אחד ולא יש שום כוונה או הפרש בין ברכת הזן לשאר ברכות עם הזימון וכבר כתבנו לעיל בסימן כ"ה אות ע"ה דדבר שנחלקו בו הפוסקים דעת המקובלים יכריע וע"כ נהגו כדברי מרן ז"ל. ועיין עוד לקמן סימן ד' אות יו"ד:

א

טל) שם הגה. ויקדים לסיים וכו' אבל אם סיים בשוה עם המברך הוי כעונה אמן אחר ברכת עצמו. ע"ות אות ו' זכ"ל שם:

א

מ) שם בהגה. כדי שיענה אמן כדלעיל סימן נ"ט. כן כתב שם מור"ם ז"ל בהגה סעיף ד' לענין ברכות ק"ש מיהו דעת מרן ז"ל שם וכמה פוסקים דאין לענות כמ"ש בדברינו לשם אות כ"ו יעי"ש. ולפ"ז ה"ה בכאן דלדעת מרן ז"ל ודעמיה דאין לענות. ועיין לקמן אות מ"ה:

א

מא) שם בהגה. אלא לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו. רש"י סוטה דל"ח ע"ב. מ"א ס"ק י"ג. שנאמר טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. גמרא שם:

א

מב) שם. אלא לטוב עין. גם אין נותנין כוס של ברכה אלא למי שיש לו קול נעים חכם ופייטן אעפ"י שאינו כהן ובפני כהן שהרי לעת"ל דוד הע"ה הוא המברך לפני כמה גדולים ואהרן כ"ג כמ"ש בפסחים קי"ט ע"ב והוא מפני שקולו ערב כמ"ש במדרש קהלת והובא בספר פי שנים ערך קול אות ך' יעו"ש. יפ"ל אות ז'. ועיין מ"א סימן קצ"ג ססק"ד שכתב דלכתחלה יתנו לברך למי שקולו חזק שישמעו כל המסובין דברוב עם הדרת מלך:

א

מג) [סעיף ח'] יש מי שאומר וכו' הא דכתב זה בשם יש מי שאומר לאו משום דאיכא פלוגתא אלא כי כן דרך מרן ז"ל דסברה יחידית נמי כותב אותה בשם יש מי שאומר כמ"ש כמה פעמים וזאת הסברה כתבה בב"י רק משם א"ח יעו"ש. וכ"מ באבודרהם דלענין הפסק חמור מק"ש ודינו כתפלה. והביאו מור"ם ז"ל בד"מ אות ד' וכ"כ הלבוש. ר"ז אות י"א:

א

מד) שם. שדינה כתפלה שאין מפסיקין בה אלא מפני חשש סכנה כמ"ש סי' ק"ד ולא כק"ש וברכותיה שהקלו בהן מפני היראה והכבוד לפי שבק"ש נאמר ודברת בם ודרשו חז"ל מכאן שיש לך רשות לדבר בם ד"א וא"צ לקרותה כולה בתכיפה א' מה"ת אלא מד"ס והם אמרו להקל מפני היראה והכבוד ולא ראוי להחמיר בברכות ק"ש שעיקרן מד"ס יותר מק"ש עצמה אבל בהמ"ז צ"ל לכתחלה בתכיפה א' מה"ת שכ"ה משמעות הפסוק וברכת את ה' אלהיך וכו' לברך על הארץ והמזון וירושלים בברכה אחת בלא הפסק בינתיים אלא שאין זה מעכב בדיעבד הואיל ולא נאמר בבהמ"ז והיו בהוייתן יהו כמ"ש בק"ש לענין קראה למפרע כמ"ש בסי' ס"ד. ר"ז שם. ומשמע מדבריו דאם אמרם למפרע בדיעבד יצא אבל בתשו' דב"ש סימן קמ"ז מביא ראיות מן הגמרא ומן הפוסקים דאפילו בדיעבד לא יצא יעו"ש. וכן כתב הרוקח ה' ברכות סימן של"ד סדר בהמ"ז ראשונה הזן וכו' ושלא יברך למפרע כ"א על הסדר. והב"ד הבי"מ אות א':

א

מה) שם. שדינה כתפלה. ומינה שאין לענות אפילו קדיש וקדושה. ער"ה בק"א. חס"ל אות ו'. וכן כתב הרח"פ בספר נשכ"ח סימן ב' ובספרו כף החיים סימן כ"ה אות כ"ב יעו"ש. וכן כתב הרב בן א"ח פרשת חקת אות ג' דארבע ברכות של בהמ"ז דינם כתכלת י"ח ואין לענות בהם אפילו קדיש וקדושה וברכו ואם שמע מודים ירכין ראשו לבד לצד שהקהל משתחוים ובשמעו קדיש וקדושה ישתוק וישמע כדין תפלת י"ח יעו"ש. ועיין לעיל סימן ה' אות ד':

א

מו) [סעיף ט'] צריך לישב בשעה שמברך וכו' וז"ל סידור הרש"ש ז"ל קודם בהמ"ז יכוין להכין עצמו לקיים מצות עשה לברך ברכת המזון ביראה ובאהבה ובכונה עצומה ובשמתה רבה ובטוב לבב להמשיך שפע וברכה רבה ומוחין וחיות ומזון למלכותא קדישא דז"א דאצילות וממנה לנו ולכל העולמות הקדושים. ויעצים עיניו ויאסור ידיו זו ע"ג זו ימנית על שמאלית כיושב לפני המלך מלכו של עולם מלכותא קדישא דז"א דאצילות. וכתב עו"ש יכוין שהוא מוכן לקיים מצות עשה דאורייתא לברך אחר המזון שנאמר ואכלת ושבעת וגו' וע"י כוונת הכנה זו אז יהיה כח בכוונתו בברכה לעלות מ"ן ולהמשיך ד' מוחין לזו"ן עכ"ל. והביאו בן א"ח שם אות ב' וע"כ אתר שיאמר למנצח ופסיקים צ"ל לשם יחוד וכו' כמ"ש לעיל סימן זק"ן אות כ"ב יעו"ש:

א

מז) שם. צריך לישב וכו' פי' כולם צריכים לישב המברך והמסובין. לבוש. עו"ת אות ח'. זכ"ל שם. ועיין תו' ברכות נ"א ע"ב שכתבו שהוא רמוז בפסוק ושבעת וברכת וקרי ביה ושב עת וברכת. וכ"כ ברכ"י אות ו' ובשיו"ב אות ב':

א

מח) שם. או מיסב וכו' כתב ב"י בשם א"ח אכל יושב יושב ומברך אכל מיסב מתעטף ומברך. נראה מכאן שיכול לברך כשהוא מיסב עכ"ל. והביאו א"ר אות ט"ז וכתב הא דלא פסק כן בש"ע משום שהוא נגד הש"ס ספ"ג שאכלו דקאמר הילכתא בכולהו יושב ומברך יעו"ש. וכן כתב הברכ"י בשיו"ב אות ד' יעו"ש:

א

מט) שם. אלא ישב באימה עיין לעיל אות ג':

א

נ) [סעיף יוד'] יש אומרים וכו' כ"כ ב"י בשם הרמב"ם פ"ד מה"ב דין א' והמרדכי. והא דכתב זה בשם י"א משום דדעת התו' בברכות נ"א ע"ב דדוקא בהמ"ז דאורייתא החמירו בה להיות מיושב משא"כ בשאר ברכות יעו"ש. וכן כתב הר"ז אות י"ג. ועיין בביאור הגר"א:

א

נא) שם. לאמרה מיושב. וטוב ליזהר בכל הברכות לאומרם מיושב. חס"ל אות יו"ד. בן א"ח פרשת חקת אות ד':

א

נב) [סעיף יא'] אם היה מהלך וכו' וכ"ש שמברך כשהוא רוכב. א"ר אות י"ז. זכ"ל שם מיהו אם אכל מיושב אפילו בדרך צריך לברך מיושב. ח"א כלל מ"ז אות ד':

א

נג) [סעיף יב'] אסור לברך והוא עוסק וכו' וכ"ה לקמן סימן קצ"א סעיף ג'. ועיין בדברינו לשם בס"ד:

א

ש"ע ס"ד ולא יסייע בשמאל. עיין מנחת יעקב כלל א' סק"ו:

ב

מ"א סק"ג פירוש פרישק"ו ולהך פירושא כששולח ליקח יין מהחנוני לצורך כל הסעודה נכלל בו כוס בהמ"ז וא"כ הוציאו מהחבית לשם ברכה ואף ששוהין בסעודה ואינו פרישק"ו בשעת בהמ"ז אנן לא בעינן אלא שיהיה פרישק"ו כשמוציאין מהחבי' לשם ברכה אבל לרי"ו שכתב סמוך לברכה צריך שיהיה פרישק"ו בשעת ברכה וצריך לשלוח לחנוני סמוך לברכ' ולשון לדידן נמי שכתב המג"א כלומר אע"ג דאינו חיוב אצלינו כל העשרה דברים אלא ארבעה וסימנך חמש"ה מ"מ הרי בכלל חי הוא ונוהג גם לדידן וק"ל:

ג

סק"ה ישים הכובע שכ"ז בכלל עיטוף בגמרא:

ד

ט"ז סק"ד כמו בשאר דברים: הדחה ושטיפה ואינך:

ה

שם אלא לשון חכמים. פי' דמשמעות הלשון הוא רק הכוס אלא דגבי התקדשי יש חילוק אם המשקה טפל דאז מסתמא נותן גם המשקה לכבודה אבל זה שאינו אלא לשון חכמים מש"ה אפי' אי הוי משקה טפל אין כוונתו רק על הכוס:

ו

שם ותו דהטור כ' שמא מסיח דעתו כצ"ל:

ז

מ"א סק"ו ובטור כ' כצ"ל:

ח

שם וא"ל גם זה אסור לכן יש להחמיר כצ"ל:

ט

מ"א סקי"א וא"כ לפמ"ש רמ"א רסי' ס"ה כצ"ל:

י

ט"ז ססק"ו ועמ"ש סי' קצ"ג ס"א כצ"ל:

יא

ש"ע סי"ב אסור לברך ע' ססי' קל"א:

א

שיורי כוסות. פי' שיורי יין ששרה בו פת (רש"י ביצה פ"ב) וה"ה כשקנחו במפה שרי:

ב

מוזגו. כ' הרב"י שנוהגין כן במדינתו אף שאין היינות חזקים כי יש בזה סוד הקבלה ועוד טעמים אחרים ע"ש:

ג

לשם ברכה. כי חי פי' פרישק"ו בלע"ז, וז"ל רי"ו ויוציאנו מהחבית מיד סמוך לברכ' וא"כ לדידן נמי ישלח לחנוני לקנות סמוך לברכה כדי שיהיה חי:

ד

מלא על כו'. דלא כי"מ עטור שלא יהא מלא כ"כ שיהיה למעלה בכוס עטר' סביביו:

ה

כוס שלם. ואפי' נשבר בסיס שלמטה פסול אא"כ בשעת הדחק (מהרי"ל) כתבו המקובלים להצריך כל הי' דברים חוץ מעיטוף בח"ל, וב"ח כ' הירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו ויתעטף בבגד העליון:

ו

תחת הימין. ז"ל ש"ל בב"י אבל לסייעי' ליה בשמאלית תחת ידא ימינא מותר דקיי"ל מסייע אין בו ממש וכו' כשאין נוגעת בכוס אלא יד ימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה מותר עכ"ל, מבואר ממ"ש כדברי רמ"א דלא כהב"ח ע"ש דכ' דהש"ל סובר שמותר להניח' תחת הכוס, ונ"ל ראיה לש"ל משבת דף צ"ג דאמרי' קבל בימין ושמאל מסייעתו כשר דמסייע אין בו ממש בטור כתוב שמאל מהו שתסייע לימין פי' לסומכה בשמאלו ע"כ נ"ל דק"ל מאי קמבעי' להו הא כשתסייע שמאל לימין ה"ל אוחזו בב' ידיו, וכבר אמרנו שמקבלו בב' ידיו ואוחזו בימינו ולכן פי' לסומכה בשמאלו, ר"ל לסמוך יד הימין בשמאל וא"כ ג"ז אסור ולכן יש להחמיר אם לא לצורך כמ"ש התו' בכוס גדול, ובשל"ה כתו' בשם המקובלים שיעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב הכוס וכ"מ בזוהר בראשי' ומ"מ אינו מוכח כ"כ די"ל דיקיפם באצבעותיו כדרך אחיזה: ולא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם קודם (הגה בברכות מהר"ם):

ז

וע"כ אין לוקחים כו'. ובד"מ כתב עוד טעם בשם ר"א מפראג משום דאמרינן רבא אכסא דברכתא מגמע גמוע וכשפיו צר אין יכול לגמוע הרבה בבת אחת ע"כ עסי' תע"ב סט"ו ומהרש"א פירש בסוכה פירוש אחר ע"ש ועל טעם רמ"א קשה דמנ"ל שיתן עיניו ביין דלמא די כשיתן עיניו בכוס כי היכי דלא לסח דעתיה מיניה וכ"מ הל' בגמ':

ח

לאשתו. ואפי' לא אכלה עמהם כ"מ בגמ' גבי עובדא דילתא:

ט

אטר יד. צ"ע דבסי' תרנ"א סתם הרב"י דאזלינן בתר ימין דעלמא הואיל ונטילת לולב בימין הוא דרבנן וכ"ש הכא דכוס של ברכ' עיקרו מדרבנן דיש לנו לילך בתר ימין דעלמא ובאמת בש"ל שלפנינו לא כתוב כלום מזה בב"ה וגבי לולב פסק ליטול בימין דעלמא ע"ש ואולי איזו פוסק אחר פוסק כן בב"ה ומ"מ נ"ל לנהוג כן כמ"ש רמ"א גבי לולב:

י

לא יסיח המברך. משמע דהמסובין רשאים להסיח עד שיתחיל המברך (ב"י וב"ח) ומ"מ נ"ל להחמיר מאחר שתר"י ורי"ו מחמירין:

יא

יצאו. דדמי לשמע ט' תקיעות בט' שעות ביום דיצא (תוס' ורא"ש) וא"כ לפי מ"ש רסי' ס"ה אם הי' ההפסק מחמת אונס צריך לחזור לראש ואפשר דב"ה קילא וכמ"ש ססי' קפ"ה לענין צואה ועמ"ש סי' תכ"ב ותפ"ח ונ"ל דאם שח במזיד חוזר לראש וכמ"ש סי' קי"ד ס"ז ובתו' דף מ"ו ע"ב סוף ד"ה להיכן הוא חוזר וכו' שהרי לא ספר בנתיים עכ"ל משמע דאם ספר חוזר לראש מיהו נ"ל דט"ס הוא בתו' וצ"ל שהרי לא סעד בנתיים ע"ש ועמ"ש ססי' קצ"ד בשם הרמב"ן ועססי' ר':

יב

בלחש עם המברך. כדי שיברכו יחדיו ולא יאמר כל אחד בפ"ע רק בסיום הברכה והב"ח כתב דטוב יותר לשמוע ועמ"ש סימן קצ"ג סס"א ובתשב"ץ כתוב דצריכים לשמוע עד הזן את הכל שהוא ברכת הזימון ועסי' ר' וכ"נ עיקר:

יג

לטוב עין. פי' לשונא בצע וגומל חסד בממונו (רש"י שם):

א

(א) טעון הדחה וכו' – וה"ה אם קנחו במפה עד שהוא נקי דשרי:

ב

(ב) שיורי כוסות – שיורי יין ששרה בו פת:

ג

(ג) אינו צריך – וטוב להדיח אפילו כשאין בו שיורי פת אם לא שהוא נקי וצח [א"ר]:

ד

(ד) חי – פי' כמו שהוא בלי מזיגה אף שאין ראוי לשתותו כך כמות שהוא:

ה

(ה) לברכת הארץ – פי' לתחלת ברכת הארץ:

ו

(ו) שבח הארץ – שיינה חזק שצריך למוזגה במים ועיין בב"י שכתב דבמדינתו נהגו העולם למזוג במעט מים אף כשאין היינות חזקים ע"ש הטעם:

ז

(ז) אין צריך למוזגו – משום דראוי לשתותו כמות שהוא:

ח

(ח) לשם ברכה – היינו שיוציאנו סמוך לברכה מן החבית לשם ברכה ולא יוציאנו מקודם וישתהא בכלי וזהו רק למצוה מן המובחר:

ט

(ט) שיהא מלא וכו' – ואף שרגיל לישפך קצת עי"ז לארץ ויש שאין ממלאין אותו כ"כ מטעם זה ואפ"ה שם מלא עליו. ודע דמלא הוא רק למצוה לכתחלה ואינו מעכב אם אך יש בהיין שיעור רביעית וכמו שכתבתי בסימן רע"א במ"ב סקמ"ב עי"ש:

י

(י) לחזור וכו' – מלשון זה משמע דהוא רק לכתחלה ואין עיכוב בדבר:

יא

(יא) שלם – שלא יהיה גוף הכוס שבור ולא פגום בשפתו אפילו חסרון מועט [ובנסדק יש להקפיד לכתחלה אפילו בלא חסרון כלל] וכן אם גוף הכוס שלם רק בסיסו נשבר ג"כ יש להקפיד ואפילו יכול לעמוד על בסיסו אם לא שאין לו אחר יש להקל בכל זה. ובכיסוי כלים אף שלא נעשו לקבלה ג"כ אין להקפיד אם אין לו אחר [א"ר]. כתב המ"א בשם הב"ח ירא שמים לא יברך במצנפת רק ישים הכובע על ראשו ויש שנוהגין ג"כ להתעטף בבגד העליון דכל זה הוא בכלל עיטוף הנאמר בגמרא אצל כוס ברכה וכן נהגו כהיום בישראל בעת בהמ"ז שמשימין הכובע על ראשיהן אפילו כשהוא מברך ביחיד בלי כוס:

יב

(יב) מקבלו בשתי ידיו וכו' – כתב הט"ז דהטעם הוא כדי להראות חביבות קבלת הכוס עליו ואח"כ אוחזו ביד אחד שלא יהא נראה עליו כמשוי וביד ימין שהוא העיקר והחשוב:

יג

(יג) שלא תגע וכו' – היינו אפילו אם ירצה לאחוז הכוס ביד ימינו באמצע הכוס וביד שמאלו יאחזנו מתחתיו:

יד

(יד) לסייעה – פי' שהכוס מונח על כף ימין ונותן השמאל מתחת לסמוך יד הימין:

טו

(טו) מותר – כיון שאין נוגע בהכוס והאחרונים כתבו דיש להחמיר בזה אם לא לצורך. כתב השל"ה ע"פ הקבלה נכון שיעמיד הכוס על כף ימינו והאצבעות יהיו זקופים סביב. לא יטול הכוס בבתי ידים רק יסירם מקודם:

טז

(טז) ומגביהו וכו' – כדי שיהא נראה הכוס לכל המסובין ויסתכלו בו [טור] ובגמרא מסמיך לה אקרא דכתיב כוס ישועות אשא וגו':

יז

(יז) שלא יסיח דעתו – מן הברכה:

יח

(יח) וע"כ אין לוקחין וכו' – שלא יוכלו להסתכל במה שבתוכו והאחרונים הקשו ע"ז דכוונת הגמרא מה שאמרו ונותן עיניו בו היינו בהכוס ולא במה שבתוכו וע"כ אין להקפיד בזה אם אינו יכול להשיג בקל כלי אחר:

יט

(יט) ומשגרו לאשתו וכו' – שע"י כוס של ברכה מתברכת האשה ואפילו לא אכלה האשה עמהם ואם יש עוד אורחים אצלו יתן גם להם לטעום מהכוס של ברכה וכמבואר לקמן בסימן ק"צ ס"א ובסימן רע"א סי"ד ע"ש ואם אורח מיסב אצל בעה"ב ובירך על הכוס יתן גם לבעה"ב לשתות מכוס של ברכה כדי שיתברך הבעה"ב:

כ

(כ) שהוא שמאל כל אדם – ואם הוא שולט בשתי ידיו אוחז בימין שהוא ימין לכל אדם. ודע דמה דהוזכר מסעיף ד' עד סעיף זה הסכים בביאור הגר"א דהוא רק להידור מצוה לכתחלה:

כא

(כא) משנתנו לו כוס – ועד אחר שתייתו שהוא לאחר גמר בהמ"ז:

כב

(כב) משהתחיל המברך – אבל מקודם רשאין להשיח אף שכבר נטל המברך הכוס בידו ויש מן הפוסקי' דס"ל להחמיר בזה ונכון לחוש לדבריהם:

כג

(כג) שצריכין לשמוע וכו' – דהמברך מוציא אותם בבהמ"ז ואם לא ישמעו לא יצאו:

כד

(כד) אין להם להשיח – דכיון דשומע כעונה הרי הם כמברך עצמו:

כה

(כה) אפי' – דהשיחה שבינתים אינה מפסדת הברכות בדיעבד. ודע דמ"א מצדד דכ"ז הוא דוקא בשיחה בשוגג אבל במזיד אפילו בשיחה מועטת ואפילו בין ברכה לברכה חוזר לראש בהמ"ז וכמו גבי תפלה לעיל בסימן קי"ד ס"ז אמנם בא"ר נשאר בדין זה בצ"ע וכן הכרענו לעיל בסימן ס"ה במ"ב דבדיעבד אין לחזור אפילו כששח במזיד וע"ש בבה"ל אך לכתחלה יש ליזהר בזה הרבה. ואם היה בין ברכה לברכה שיהוי מרובה שהיה יכול באותו הזמן לגמור כל בהמ"ז מראש ועד סוף אפילו אם לא שח כלל בינתים י"א דצריך לחזור לראש בהמ"ז ודוקא אם השיהוי היה מחמת אונס שהיה צריך לנקביו או שהיה המקום אינו נקי וכמבואר לעיל בסימן ס"ה לענין ק"ש וה"ה כאן ועיין בבה"ל שכתבנו דאין דין זה ברור למעשה דיחזור בשביל שהיה בין ברכה לברכה אך אם שיהוי כזה היה באמצע ברכה צריך לחזור ורק לראש הברכה:

כו

(כו) לא יצאו – ותלוי בזה דאם לא גמר המברך עדיין את הברכה חוזרין המסובין ומברכין בעצמן ממקום שפסקו לשמוע לדברי המברך ואם גמר המברך את הברכה וכוונו לשמוע צריכין המסובין לחזור לתחלת הברכה ולברך בעצמן דכיון שדלגו באמצע הוי כלא אמרוה כלל. וכ"ז דוקא אם ע"י השיחה שבאמצע לא שמעו ודלגו דברים שהם מעיקר הברכה כמו ברית ותורה וכיו"ב שהם לעיכובא כמ"ש בסימן קפ"ז אבל אם דלגו רק דברים שהם שלא מעיקר הברכה יצאו בדיעבד ואינם צריכים לחזור בשביל זה וכ"ש אם לא דלגו כלל כגון שהמברך עצמו שח אז באמצע ושחו גם הם אף דבודאי שלא כדין עשו מ"מ בדיעבד יצאו ואינם צריכים לחזור:

כז

(כז) נכון הדבר – היינו אף דמדינא היה יותר נכון שישמעו המסובין כל הבהמ"ז מפי המזמן והוא יוציאם בברכתו ובעצמן לא יברכו כלל מ"מ בעבור שמצוי בעו"ה שהמסובין מסיחין דעתם ואינם מכוונין לדברי המברך כלל ונמצא שחסר להם בהמ"ז לגמרי ומבטלין עשה דאורייתא בידים לכך נכון כהיום יותר שהמסובין יאמרו בעצמן בלחש כל מלה ומלה עם המברך כדי שיברכו יחדו ונקרא עי"ז ברכת זימון ומתקיים מה שאמר הכתוב גדלו לה' אתי ונרוממה שמו יחדו דמזה ילפינן ברכת זימון וכמ"ש לקמן [בסימן קצ"ב במ"ב]:

כח

(כח) כל ברכה וברכה – ועכ"פ יזהרו לומר עמו בלחש ברכה ראשונה דאל"ה להרבה פוסקים לא מקרי זימון כלל וכדלקמן בסימן רי"ש [אחרונים] ולפ"ז מה שנוהגין הרבה אנשים שאחר שאמרו ברוך שאכלנו וכו' כל אחד ואחד מברך בקול רם בפ"ע שלא כדין הם עושין אלא המברך צריך לברך ברכה ראשונה עכ"פ בקול רם כדי שישמעו המסובין והם יאמרו בלחש עמו מלה במלה ורק בסיום הברכה יקדימו לסיים כדי שיענו אמן כמו שכתב רמ"א ועיין במ"א שהוא מצדד להורות כהתשב"ץ שס"ל דעד הזן את הכל צריכין לשתוק ולשמוע ולכוין לצאת מן המברך [ומשם ואילך יברכו בעצמן בלחש עם המברך] דעד שם היא ברכת הזימון אבל אין אנו נוהגין כן ומ"מ הטוב והישר כשיודע במסובין שיכוונו לדבריו לעשות כהתשב"ץ רק שיודיע להם מתחלה שיכוונו לצאת וגם הוא יכוון להוציאם ודוקא כשהשומעים כלם מבינים לשון הקדש דאל"ה בודאי טוב יותר שיברכו בעצמן כל הבהמ"ז ולא לצאת מן המברך [א"ר]:

כט

(כט) לטוב עין – שהוא שונא בצע וגומל חסד בממונו שנא' טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך [גמרא]:

ל

(ל) שדינה כתפלה – שאין שואלין ומשיבין כלל והטעם מדמצינו שהחמירו חכמים בבהמ"ז שאין מברכין אלא במקום אחד כתפלה לאפוקי ק"ש שיכול לאומרה במהלך מן פסוק ראשון ואילך וי"א מעל לבבך ואילך וכדלעיל סימן ס"ג ע"ש במ"ב:

לא

(לא) בשעה שמברך – ומסתימת הפוסקים משמע דגם ברכה רביעית אף שהיא מדרבנן צריך לישב כי היכי דלא לזלזולי בה:

לב

(לב) בביתו – דבמהלך בדרך עיין לקמן בסי"א:

לג

(לג) ה"ה כל המסובין – דכיון דכולן יוצאין בברכתו צריכין לישב ובאימה כמברך עצמו:

לד

(לד) אפילו בירך מהלך וכו' – היינו כשהוא מהלך בביתו במקום אכילתו אבל כשהלך למקום אחר ובירך יש דעות בזה עיין לקמן בסימן קפ"ד ס"א בהג"ה:

לה

(לה) שגם ברכת מעין שלש – עיין בביאור הגר"א שתלה דין זה במה שמבואר לקמן בסימן קפ"ד ס"ג והרמב"ם שהוא בעל דעה זו אזיל לשיטתו שם ולפ"ז בחמשת מיני דגן עכ"פ לכ"ע צריך להיות דוקא ברכה אחרונה שלהם בישיבה:

לו

(לו) עליו – אם ישב מפני שיקשה בעיניו איחור דרכו ולא יוכל לכוין יפה אלא מהלך ומברך כתב הח"א דכל זה דוקא כשאכילתו היה דרך הליכה כמו שכתב המחבר שמהלך בדרך ואוכל אבל אם אכילתו היה בישיבה צריך לברך ג"כ בישיבה:

לז

(לז) אסור לברך – היינו כל הברכות ועיין לקמן בסימן קצ"א במ"ב ששם מבואר היטב:

א

ס"ח יש מי שאומר שדינו כתפלה. במקור הדין בא"ח הלכות בהמ"ז אות נ"ג כ' כתפלה מה תפלה אין מתפללים אותה אלא במקום א' ומעומד כן בהמ"ז אין מברכים אותה אלא ביושב משא"כ בק"ש שיכול לאומרה מהלך מעל לבבך ואילך עכ"ל:

א

כוסות עבה"ט וכתב בתפארת שמואל בהגהת הרא"ש דאף דלא עבדינן עיטור מ"מ אין לעשות להיפך ואין להניח כלים ריקים על השלחן בעת בהמ"ז וגדולים נזהרים בזה ע"ש והביאו בבר"י:

ב

לאשתו עיין בה"ט והטעם כדי שתתברך וכתב הפרישה דמה"ט נתפשט קצת שלא לשתות בין איש לאשתו והביאו בא"ר:

א

אחר כוס שלם. שזהו פירוש על חי שאמרו דחיות הכלי הוא כל זמן שאינו נשבר:

ב

מקבלו בשתי ידיו כו'. שמעתי טעם מא"מ ז"ל כדי להראות חביבת קבלת הכוס שהוא חושק לקבלו בכל כחו ואח"כ יחזיקנו ביד א' כדי שלא יהא נר' כמשוי עליו ועכ"פ הימין עיקר שהי' החשוב' יותר לכבוד הכוס:

ג

והיינו דוקא כו'. בטור כתוב דמה שמספקא בגמ' שמאל מהו שתסייע לימין פי' לסומכה בשמאלו עכ"ל. משמע דאף שאינו נוגע בכוס ביד שמאל אלא סומך יד ימינו שהוא אסור דא"ל דלסומכה קאי אכוס דהל"ל לסומכו ל' זכר וכמ"ש ומקבלו אלא ודאי דעל יד הימין קאי שאסו' לסמוך אות' בשמאלו והב"י הביא בשם ש"ל דוקא למנקט ליה כוליה בשמאליה אסור אבל לסיועי ליה בשמאלית תחת ידא ימינ' מותר דקי"ל מסייע אין בו ממש ותימ' דהא אסיקנא לחומרא ונ"ל שהוא מפ' דלא מבעי' אלא כשתופס הכוס גם ביד שמאל אבל כשאין נוגעת בכוס אלא בימין אם הניח יד שמאל תחתיה לסייעה אין בכך כלום עכ"ל ב"י ועפ"ז כתב רמ"א הג"ה זו לחלק בין נוגע בכוס או ביד. ותימה היאך הניח דעת הטור שבכל יום אנו שותי' מימיו ולפסוק כדעת פוסק שאינו מפורסם לנו כן ע"כ נלע"ד שראוי לנו שלא לסמוך על קולא זו וכל סיוע הוא אסור. ומה שהקשה הא מסייע אין בו ממש אין ממש בזה דודאי במקום שיש איסור מלאכה שייך זה אבל כאן אסרו בפי' אף שאין בו ממש:

ד

שקורין גלו"ק גלא"ז. בהגהת מהר"א מפראג כתב וז"ל יש מדקדקים שאין לברך אלא על כוס רחב ולא בגלוק גלאז שפיו צר ואפשר שסמכו על מ"ש בסוכה דף מ"ט רבא אכס' דברכתא אגמע גמוע פירש"י בלגימות גסות דרך שביעה משום חיבוב מצוה עכ"ל. ובד"מ הביא רמ"א זה וכת' ול"נ הטעם שצריך ליתן עירו בכוס וזה לא יכול לעשות היטב בכלי שפיו צר עכ"ל וב' טעמים אלו חלושים לפענ"ד דטעם מהר"א אין שום פסול בזה דאמרינן שם בסוכה שעיקר שביעה של יין הוא בגרון דהיינו שהוא מקבץ הרבה לתוך פיו ואחר כך מניח מעט מעט לגרונו כדי שיהיה גרונו שבע וזה אפשר שפיר בכוס זה ג"כ ולא ממעט שם אלא שלא יקח מעט בפיו ויבלענו תכף באופן שלא יהיה הרבה בפעם א' על הגרון וטעם רמ"א תמוה בעיני דלפי הנראה מ"ש חכמים ונותן עיניו בו היינו בכוס ולא במה שבתוכו שחלקו כבוד לעצמו של כלי כמו בשאר דברים וראייה נ"ל מפ' האיש מקדש (קידושין דף מ"ח) ת"ר התקדשי לי בכוס זה תנא חדא בו ובמה שבתוכו ותני' אידך בו ולא במה שבתוכו ול"ק הא במיא הא בחמר' ומפ' ר"ת באם יש בו יין אין היין בטל לגבי הכלי ע"כ אין לו צירוף עם הכלי ואי ס"ד דל' בכוס זה הוא מורה על מה שבתוכו נימא גם שם דע"כ על מה שבתוכו קאמר מצד משמעות הלשון אלא ודאי אדרבה אין במשמעות הל' אלא בכוס עצמו רק אם מה שבתוכו הוא טפל להכלי וכאן אין זה אלא ל' חכמים שאמרו נותן עיניו בו ודאי לא על מה שבתוכו קאמר ותו דכ' הטור מגביהו מן השלחן טפח וטעמו שיהא נראה לכל המסובים ויסתכלו בו ונותן עיניו בו כדי שלא יסיח דעתו עכ"ל ואי על מה שבתוכו קאמר הא ודאי לא יוכלו המסובים להסתכל במה שבתוכו אלא אותו שיושב אצלו ממש אלא ודאי על הכוס קאמר וע"כ נראה דלא קפדינן אהסתכלות במה שבתוכו גם ל' מהר"א מורה שאינו מן הדין אלא איזו מדקדקים עושים כן אלא דרמ"א עושה ממנו פסול וזה ודאי אינו ותו דהטור כ' הסיח דעתו מן הברכה וזה אין תלוי אלא בראיית הכוס ע"כ נלע"ד דודאי כיון דנפיק מפומיה דרמ"א יש לברך על כוס אחר אבל אם אין כאן בקלות אחר יברך ע"ז ואין כאן חשש פסול כלל כנלע"ד: ראיתי בהרבה בני אדם אינם ממלאין הכוס ממש אלא מניחין קצת ריקן למעלה ולא ידעתי לזה טעם דאדרבה הטור והביאו רמ"א בסעיף ב' זכרו בפי' בכוס זה שיהא מלא על גדותיו וקצת אומרים שזהו בכלל עיטור שיש כמו עטרה לכוס מלמעלה על המילוי שבתוכו וזה אינו דלא נמצא בשום פוסק שיפרש כן עיטור ותו אפי' אם היה בכלל עיטור הא קי"ל דלא בעי' עיטור לכל הדיעות לדידן דקי"ל כר"י ולא בעי' אלא ד' וסימנ' חמש"ה חי מלא שטיפ' הדחה ועם שמוסיפים קצת פוסקים כמבוא' בטור מ"מ עיטור לא בעי' צ"ל טעם לפי שאם יהיה מלא הרבה ישפך ויתבזה וכמ"ש אין מעבירין כוס מלא על האוכלין:

ה

משהתחיל המברך. בזה קיל להשומעין מן המברך שהמברך משעת נתינת הכוס לו והשומעין אין צריך רק משהתחיל המברך:

ו

יאמר בלחש. ז"ל הרא"ש והטור סימן נ"ט ברכת יוצר וערבית אנו אומרים עם הציבו' בלחש כי אין אדם יכול לכוין תדיר עם ש"ץ בשתיקה וגם אם היה מכוין לדברי ש"צ ובאמצע הברכה היה פונה לד"א הרי הפסיד הכונ' כי הפסיק באמצעית' אבל כשאדם קורא בפיו אף אם קורא מקצתה בלא כונה יצא עכ"ל: ושערוריה זו מצוייה בעו"ה בינינו שבאותו פעם שהמברך בזימון מברך אין שומעין לו ומדברי' ד"א ועוברי' על עשה דאורייתא וברכת את ה' אלהיך בשאט נפש ובפרט בסעודות גדולות וטוב מאד היה הדבר שלא לברך בזימון כלל דאז היה כ"א מברך בפ"ע משא"כ עכשיו שטועי' לומר שהם יוצאים בברכת המברך ואינו שומע מהו אומר ע"כ בודאי חיוב על כל אדם לדבר הברכות בלחש עם המברך ולא יבא לידי מכשול דאורייתא דאע"ג דבדורו' הראשונים היו שותקים ומכונים לברך מ"מ בשביל חסרון כונה יש לנהוג כן ועמ"ש סימן קנ"ג ס"א: