שולחן ערוך, אורח חיים קפ״ד: לקבוע ברכה במקום סעודה ועד כמה יכול לברך ומי ששכח ולא בירך. ובו ו סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

לקבוע ברכה במקום סעודה ועד כמה יכול לברך ומי ששכח ולא בירך. ובו ו סעיפים:
מי שאוכל במקום אחד צריך לברך קודם שיעקר ממקומו (הגה ועיין לעיל סי' קע"ח) ואם יצא ממקומו ולא בירך אם היה במזיד יחזור למקומו ויברך ואם בירך במקו' שנזכר יצא: הגה ודוקא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש דס"ל דאף בשוגג יחזור למקומו לכתחלה במזיד אף בדיעבד לא יצא [טור] ואם היה בשוגג להרמב"ם יברך במקום שנזכר ולהר"ר יונה והרא"ש גם הוא יחזור למקומו ויברך:

ב

במה דברים אמורים כשאין לו פת עוד אבל אם יש לו פת עוד יאכל במקום השני מעט ויברך רק שלא יהא רעב מאכיל' ראשונ':

ג

י"א שכל שבעת המינים טעונים ברכה לאחריהם במקומם וי"א דחמשת מיני דגן דוקא [ועיין לעיל סי' קע"ח סעיף ה']:

ד

אכל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו צריך לברך מספק מפני שהיא מן התורה:

ה

עד אימתי יכול לברך עד שיתעכל המזון שבמעיו וכמה שיעורו כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה ומשעה שהתחיל להיות רעב אע"פ שלא נתעכל עדיין לגמרי כנתעכל לגמרי דיינינן ליה וכן נמי לענין אכילת פירות ושתיית יין אם אינו רעב ולא צמא ותאב לאות' פירות יברך אם אינו יודע לשער אם נתעכלו:

ו

שיעור אכיל' לברך עליה ברכ' המזון בכזית:

א

שיעור אכילה לברך ב"ה כזית היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לברך ב"ה כ"א כשאכל דוקא שיעו' שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת (גמרא):

א

שיעקור. עסי' קע"ח דמפינה לפינה לא חשיב שנוי מקום. וה"ה כשרואה מקומו. ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה יש לסמוך ע"ז כשאותו מקום אינו נקי. מ"א ע"ש:

ב

יחזור. נ"ל דאם הוא רחוק שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן. מ"א:

ג

ולהר"י והרא"ש. עיין ט"ז שהאריך והעלה דלענין הלכה יש לפסוק בזה ספק ברכות להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג והיינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמת החברותא שעמו ע"ש:

ד

מעט. אפי' לא אכל כאן כזית ל"ח. ובהלק"ט ח"א סי' (קמ"ו) [קמ"ז] כ' דוקא כזית ע"ש:

ה

רעב. דאם הוא רעב א"צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה ראשונה. ובספר אליהו רבה מגיה בש"ע שלא יהיה רעב ושבע מאכילה ראשונה וכן הגירסא בלבוש ובראב"ן:

ו

מספק. ספק אכל ספק לא אכל אינו מברך הלק"ט ח"ב סימן רע"ח ובספק אכל פת כתב בתשובת קול בן לוי סי' ג' דמברך ע"ש:

ז

התורה. משמע מלשון המחבר דברכת הטוב והמטיב דאינו אלא מדרבנן דביבנה תקנוהו אין צריך לחזור ולברך והוא הדין אם לא אכל כדי שביעה שאינו חייב לברך מן התורה. אמנם בתשובת הר"ש חיון כתב אפי' ברכת הטוב והמטיב צריך לחזור ולברך כי היכא דלא ליתי לזלזלי ביה וכ"כ בתשובת הר"י הלוי סי' מ"ד כנה"ג. ואשה שהיא מסופקת אם בירכה בה"מ אם מחוייבת לחזור ולברך עיין תשובת שער אפרים סי' י"א י"ב:

ח

עד שיתעכל. ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש וכתב המ"א נ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות. ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון ונ"ל כיון שעוסקין בשתיה ופרפראות כלא נתעכל דמי. צ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו האיך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהיה קודם שאוכל והואיל ואין אנו בקיאין לשער זה לכן יאכל מעט קודם ברכת המזון ואם הסיח דעתו יברך המוציא תחלה. מי שרוצה לפטור שני אכילות או שתיות בברכה אחת ושהה כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה מ"א ע"ש. ובס' אבן העוזר חולק עליו ע"ש והיד אהרן הביא בשם הרופאים ששיעור עיכול בינוני הוא שש שעות וכן הכריח בהלק"ט ח"א סי' קמ"ה וכ"כ מהר"ם לונזאנו עיין בס' מצות שמורים:

ט

פירות. אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות ט"ז ומ"א בשם ב"ח כתב שאינו תאב לשום פרי:

י

בכזית. היינו מדרבנן אבל מדאורייתא בעי דוקא שאכל ושבע ממש:

א

ברכות כ"א

ב

טור בשם ר' פרץ

ג

הרמב"ם פ"ד מה"ב

ד

הרא"ש

ה

טור ורמב"ם פ"ג מהא דברכות כ"א

ו

שם כ"א

ז

רבי יונה

ח

טור והרא"ש שם.

ט

ברכות מ"ה וכת"ק

א

ס"א מי שאכל כו'. כמ"ש בסי' קע"ח ס"ב בהג"ה ע"ש:

ב

ואם יצא כו'. שם בגמ' נ"ב ב':

ג

ואם בירך כו'. ודוקא כו'. ממש"ש חד עביד במזיד כב"ה והלשון תמוה דהא במזיד ל"פ אלא דגם במזיד פליגי בדיעבד כי היכי דפליגי לכתחילה בשוגג דבין לב"ש ובין לב"ה מזיד נחית דרגא משוגג ועב"ח:

ד

ואם היה כו'. כב"ה וכמ"ש נ"ב ב' בכולה פרקין כו':

ה

ולהרר"י כו'. עתוס' דסוכה ג' א' ד"ה דאמר:

א

ס"ב בד"א כו'. ממש"ש נ' א' ג' שבאו מג' חבורות כו' וע"כ שהיו כ"א במקום אח' דאל"כ בלא"ה מצטרפין זע"ז כמש"ש במתני' ומ"ש רש"י שם בד"ה ג' ואפי' לא כו' ר"ל ביחד אבל לבדן אכלו ועמ"א ס"ס קצ"ג וע"ל סי' קע"ח ס"ד:

ב

אבל כו'. כ"א א' ספק כו' וע' רא"ש שם ובירושלמי ריש ברכות ר"ז בשם ר' ירמיה ספק בירך על מזונו ספק לא בירך צריך לברך דכתי' ואכלת ושבעת וברכת ספק התפלל ספק לא התפלל אל יתפלל ודלא כר"י כו':

א

ס"ה וכמה כו'. כר"י:

ב

ומשעה כו'. בירושלמי עד שירעב:

א

ס"ו שיעור כו'. כר"מ דר"י ס"ל שם ל"ח ב' כותיה ושם מ"ח א' וכן סוגיין דירושלמי והביאו תוס' דסוכה כ"ו ב' ד"ה ולא כו' ר"י נסב זיתא כו' ואמרינן בירוש' בתחילת כו' התיבון כו' וערא"ש פ"ו דברכות סט"ז ופ"ז סכ"ד:

א

אם אינו יודע – עיין במ"ב לענין אכילה מועטת מש"כ דיש לסמוך אסברא ראשונה והטעם משום דיש הרבה פוסקים המחזיקים בשיעור זה עיין בא"ר ובמגן גבורים ובספר תפארת ישראל ועיין בד"מ שגם הוא העתיק שיעורא דד' מילין ולענ"ד היה נראה עוד יותר דאפילו לפוסקים ראשונים שהשמיטו שיעורא דד' מילין והעתיקו שיעורא דר' יוחנן דכל זמן שהוא רעב ומשום דמשמע להו דר' יוחנן פליג אשיעורא דד' מילין אעפ"כ מודו בשיעורא דד' מילין דעד שיעור זה בודאי לא נתעכל המזון ושיעורא דכל זמן שהוא רעב הוא שיעור יותר מאוחר מד' מילין וכן מסתבר לומר שהרי לענין אכילה מרובה נתן ר' יוחנן שיעור יותר גדול משיעורא דר"ל דאינו רק עד שהוא צמא וא"כ טפי ניחא לומר דגם באכילה מועטת שיעורא דר"י גדול משיעורא דר"ל ושפיר איכא למימר דאע"ג דלא אכל אלא אכילה מועטת מ"מ עד שיתחיל להתעכל במעיו מה שאכל ויחזור להיות רעב כבתחלה השיעור יותר גדול מד' מילין דאינו כ"א שעה וחומש וא"כ לפ"ז באשר קשה לנו לשער שיעורא דר' יוחנן באכילה מועטת יש לסמוך בריוח עכ"פ על שיעורא דר"ל שהוא פחות מזה ולברך ואף שבמג"א משמע דשיעורא דר"ל נפיש לענ"ד נראה כמו שכתבתי ועכ"פ יוכל לסמוך ע"ז אחרי שהרבה פוסקים אחרונים העתיקו שיעורא דד' מילין להלכה:

א

בכזית – עיין במ"ב והוא ממג"א וכן הוא דעת השו"ע בהדיא בסימן קפ"ו ס"ב וסימן קצ"ז ס"ד ובאמת כן דעת רוב הפוסקים עיין ברש"י ברכות כ' ע"ב שכ"כ וכ"כ עוד בדף מ"ח ע"ש וכן דעת בה"ג מובא שם ברש"י וכן דעת ר"ת כמו שכתב בספר יראים וכן דעת ר"י בעל התוספות וכן כתבו בעלי התוספות שם בברכות ובכמה דוכתי וכן דעת רמב"ם וסמ"ג וכן דעת הרא"ש וכן דעת בעל המאור שם בסוגיא דף כ' עי"ש וכן ג"כ דעת בעל האשכול וכן דעת ר' ישעיה מובא בשב"ל [והא"ר כתב שדעת החינוך והר"י והרי"ו דמן התורה סגי בכביצה עי"ש והנה המעיין בדברי החינוך יראה שלא הכריע כלל כן לדינא רק כתב דיש מרבותיו שדעתם כן ואדרבה בראש הסימן כתב דדוקא שביעה גמורה והביא מימרא דרב עוירא דמוכח מינה דכזית וכביצה אינם כ"א מדרבנן בעלמא גם אחר שהביא דעת יש מרבותינו כתב אח"כ בהיפך שלפי הנראה מדברי הראשונים כ"ז שלא שבע במזון לא יתחייב לחזור ולברך מספק עי"ש הרי דלא ברירא דעתו בענין זה ואדרבה נוטה דעתו קצת להיפך ופש לן רק דעת הר"י והרי"ו ובאמת כי עיקר שיטה זו לחלק בין כזית לכביצה מגומגמת מאד דהרי כל הראשונים פסקו כר' מאיר דאמר בכזית וממ"נ אי פלוגתייהו מדרבנן וקראי אסמכתא בעלמא כמו שכתבו התוספות בדף מ"ח בין כזית בין כביצה אינם כ"א מדרבנן ואי נימא דבקראי פליגי א"כ למאי דפסקינן כר"מ מן התורה בכזית סגי ולא בעינן כלל כביצה ודוחק גדול לומר דלעולם לר"י מדאורייתא סגי בכביצה אבל ר"מ פליג עליה וס"ל דמדרבנן מברכין גם אכזית דזה לא משמע כלל ובאמת דברי הרבינו יונה שם סתומים מאד וכן דברי הרי"ו מקוצרים יותר מדאי ולא הביא כלל לדעת הפוסקים בזה גם דברי רבו הרא"ש ואפשר דט"ס יש בדבריו]. ואעפ"כ שיטת השו"ע ומג"א לא ברירא כולי האי עיין ביראים סי' כ"ד דעתו דמן התורה סגי בכזית וכן כתב בשם הקדמון ר' הונא ריש כלה וכן הוא דעת הראב"ד בהשגותיו פ"ה מה' ברכות והרשב"א בפ"ג דברכות הביא ג"כ וכתב שדבריו נראין וכן הוא דעת הרמב"ן שם במלחמות עיי"ש וכן דעת ר"י מקורבי"ל דכזית הוי מדאורייתא מובא בתוספות ר' יהודה על ברכות. ודע עוד דאף לשיטת רוב הפוסקים דבעינן שביעה ממש מ"מ בחולה או זקן או שכבר אכל מקודם והוא שבע ע"י כזית או בכביצה לכו"ע מחויב מן התורה לברך כיון דמ"מ הוא שבע [רדב"ז חלק ששי סימן ב' אלפים רכ"ד ומובא בשערי תשובה סימן קצ"ז] והנה ראיתי בפמ"ג שכתב דמסתברא לו דבעינן שביעה מפת לבד ואז הוא חייב מן התורה ונ"ל פשוט דאין כונתו במי שאוכל איזה דבר ללפת את הפת דזה פשיטא דמצטרף שכן הוא דרך אכילה [עיין ברכות מ"א מיסב ואוכל בלפתן] אלא בשאכל שארי דברים בפני עצמן והנה מלשון רדב"ז הנ"ל משמע לכאורה דאם כבר אכל איזה דבר וסיים שביעתו ע"י אכילת כזית פת מהני לחיוב מן התורה דאי מיירי שאכל מקודם ג"כ פת פשיטא דחייב אך יש לדחות דמיירי שאכל פת מקודם לזה ובירך בהמ"ז ומ"מ הוא חייב עתה מן התורה לברך כיון שעכ"פ הוא שבע ממידי דזיין ודומיא דזקן או חולה (וגם בלא"ה אפשר לומר דלא נוכל לפוטרו מן התורה ע"י ברכת המזון שבירך מתחלה דאז הלא פטור היה מן התורה):

א

סעיף א' מי שאכל במקום אחר צריך לברך קודם שיקום ממקומו וכו' אם הי' במזיד יחזור למקומו וכו'. נ"ב הנה לפענ"ד לבאר כאן חידוש דין בעזה"י. דהנה גרסינן בש"ס ירושלמי פ"ד דפסחים על המשנה דההולך לשחוט את פסחו וכו' וזה"ל א"ר יודן סימנא מן ההיא דברכות עד כזית ר' יהודה אומר עד כביצה תני פחות כן אין מטריחין עליו שיחזור מה בין זה לזה זה יש לו ביטול. והנה הק"ע בשירי קרבן תמה מה קמ"ל דפחות מכן אין מטריחין אותו הרי מפורש כן במשנה דעד כמה הוא חוזר מוכח דבפחות אינו חוזר והניח בקושיא. והנה באמת תמוה עליו דמה קושיא הרי י"ל כוונת הירושלמי דבפחות מכן אפי' לצורך עצמו אינו חוזר וזה לא מפורש במשנה גם יש לו' הכוונה דפחות מכזית אפי' לאח"ז איסורו אינו חוזר דאף דא"י לבטל ועיין במג"א כן בשם התוס' וז"פ. מיהו לפענ"ד לפי האמת נראה דזה לא קאי על חמץ דא"כ למה הפסיק באמצע במ"ש סימנא אההיא דברכות וגם למה ליה כלל סימן זה ולכאורה היה נראה דמזה יהיה ראיה דהירושלמי ס"ל כדיעה המבואר בסי' ר"ו דבבריה אף פחות מכזית צריך ברכה אחרונה גם יסבור כדיעה זו המבואר בסי' קפ"ד דכל שבעת המינים טעונים ברכה במקומם וא"כ אם הלך במזיד צריך לחזור למקומו ולכך אמר הירושלמי דההיא דברכות נלמוד מההיא דחמץ כיון דבחמץ אינו חוזר רק בכביצה או כזית כן ה"נ בברכת המזון נמי אינו חוזר רק בכזית אבל בפחות מכזית אף דהוי בריה נמי אינו חוזר רק מברך במקומו מיהו להסוברים דבריה א"צ ברכה אחרונה נראה דאתי שפיר ג"כ דהנה בחמץ קי"ל כחכמים דהוי עד כביצה ולא בכזית והתם בברכת המזון קיי"ל כר"מ דהוי בכזית. והן אמת דגבי חמץ כיון דתני לה רבי בלשון חכמים מוכח דס"ל כן מדשנאה בלשון רבים אבל התם דשנאה בלשון חכמים לכך קיי"ל כחכמים. אך קשה ע"ז גופא למה קי"ל התם כר"מ והכא כר"י בע"כ יהיה מוכח כדעת הפוסקים דאסור לברך עד שישתה מכח דקי"ל כר"מ דאכילה בכזית ושבעת זו שתיה ואם כן כיון דהוי מדאורייתא לכך קי"ל כר"מ לחומרא אבל בהחזרה למקומן לצופים וכן בחמץ דהוי רק דרבנן לכך קיי"ל בביצה. ולפ"ז לענין החזרה למקומן כשהלך ולא בירך במקומו דהוי נמי רק דרבנן לכך קי"ל נמי כביצה וז"ש הירושלמי דסימנא דמלתא פלוגתא דברכת המזון כלומר לשיטתם אזלו כמו דפליגי שם פליגי כאן וקשה מ"ט שנה כאן בלשון חכמים ושם בלשון ר' יהודה בע"כ לרמז דכאן הלכה כחכמים והתם כר"מ וקשה מה בין זה לזה לכך אמר דזה בביטול בעלמא סגי ולכך אמר דבפחות מכן לא הטריחוהו לחזור גם בברכת המזון והיינו דהרי עיקר מה דהוי בין זה לזה למה התם קיי"ל כר"מ וכאן כחכמים בע"כ דחמץ בביטול בעלמא סגי ובדרבנן די בכביצה א"כ ה"נ לענין ברכה במקומן דהוי רק דרבנן על פחות מכביצה אינו חוזר והנה שוב נזכרתי שמ"ש דרבי שנה כאן דברי ר"י בלשון חכמים זה טעות דהרי נזכר במשנה בפירוש דברי ר"י זה וזה בכביצה וחכמים אומרים בשר קודש בכזית וחמץ בכביצה וכו'. אך הוי קשה למה קי"ל התם בברכת המזון כר"מ וכאן קי"ל כחכמים כיון דהם לשיטתם אזלו א"כ לחכמים גם שם יהיה בכביצה לכך בע"כ מוכח דהכא דרבנן וכאן דאורייתא לכך אמר דממילא לחזרה למקומו לברך הוי נמי רק דרבנן והוי שם בברכת המזון נמי כביצה מיהו ממה דסיים בירושלמי עד כדין בשר קודש חמץ מניין א"ר יוסי בר בון מן מה דתנן וכן מי שיצא חוץ לירושלים הדא אמרת מה דנפיל לדין נפיל לדין עכ"ל ואין לו פירוש ופירש הקרבן עדה הוא תמוה למעיין בו. ולכך נראה דכוונת הירושלמי הוי כמ"ש תחלה דאפי' אחר זמן איסורו דאין לו ביטול נמי אין מטריחין אותו ולכן כששאל אח"כ מה בין חמץ לקודש הוי כוונתו כך כיון דלאחר זמן איסורו נמי הוי לחכמים רק בביצה א"כ מה בין דין לדין בשלמא אם עד עתה עדיין יש לו ביטול אתי שפיר החילוק אבל אם עתה כבר אין לו ביטול מה בין חמץ להקדש לחכמים הרי שניהם אין להם תקנה לכך אמר דחמץ עכ"פ קיל שיש לו ביטול אם היה קודם שש וכדאמרינן בעלמא דהיכא דיש היתר לאיסורו קיל הוא כן ה"נ הכוונה דקודש מעולם לא היה לו היתר אבל חמץ היה לו היתר בתחלה ע"י ביטול לכך קיל מקודש ופריך מנ"ל כן דלמא כוונת חז"ל חמץ בכביצה היינו ביכול עדיין לבטל וכן מ"ש ר"מ בכזית היינו דיכול עדיין לבטל אבל באינו יכול השתא לבטל הוי לכולי עלמא בכזית או אפשר אף בפחות מכזית נמי כן לכך אמר כן דתנא וכן מי שיצא וכו'. א"כ משמע דהם שווין ממש וכיון דבקודש אין לו תקנה רק בפה א"כ ה"ה בחמץ מיירי כן דעתה אין לו תקנה רק שריפה ומכל מקום בעינן כזית או כביצה לכל חד כדאית ליה אבל בלא"ה אינו חוזר דעכ"מ חמץ קיל מקודש דיש לו היתר בביטול בשום פעם ודוק. והנה אם כי פירוש זה נוטה יותר מכל מקום נראה דגם פירוש הראשון הוא אמת לדינא דפחות מכביצה אינו חוזר למקומו לברך עד כביצה דיש ללמוד זה מחמץ דזה וזה דרבנן ומלתא דמסתבר הוא בעזה"י ודי להקל בזה בדרבנן ודו"ק היטב:

ב

(סעיף ד') אבל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון. נ"ב עיין במג"א סק"ז דכתב דגם ברכה רביעית צריך לברך כי היכי דלא אתי לזלזולי ביה. ונראה ראיה ברורה לזה מן הש"ס דפסחים דף ל"ט ע"ב דבעי שם רמב"ח מהו לצאת ידי מרור במעשר שני וכו' במצה דאורייתא לא נפיק אבל במרור דרבנן נפיק או דלמא לא שנא אמר רבא מסתברא מצה ומרור והוא מחוסר הבנה ופירש"י שפירש דהוקשו זה לזה הוא דחוק דהיקש לא שייך רק במה דהוי מן התורה אבל במה דהוה מדרבנן לא שייך היקש אך לפי הנ"ל הכוונה כך דודאי אם לא היה מצה ומרור יחד רק כל אחד בפני עצמו אז הוי אמרינן ניהו דבמצה דאורייתא אינו יוצא במרור דרבנן יוצא אבל כיון דהוי מצה ומרור יחד אז כיון דבמצה לא נפיק אי נימא דבמרור דרבנן נפיק אתי לזלזולי בדרבנן וזה שאמר רבא מסתברא כיון דהוי מצה ומרור יחד אתי לזלזולי בדרבנן לכך גם במרור אינו יוצא וזה פירוש נכון בעזה"י. והנה אחר כותבי זאת ראיתי בפני יהושע זצ"ל דהרגיש בדברי רש"י הנ"ל דהיאך שייך הקישא בדרבנן לכן מפרש כך כיון דהוקש מצה למרור ומרור למצה א"כ במרור דאורייתא לא הוי יוצא במעשר שני וה"ה בדרבנן דכל דתקין רבנן כעין דאורייתא תקין והוא תמוה דמה חידש רבא בזה דהרי גם רמב"ח מפורש אומר או דלמא במצה דאורייתא לא נפיק ובמרור דרבנן נפיק הרי דלא קאמר רק כיון דהוי דרבנן אבל אי הוי דאורייתא ודאי דלא נפיק ומה חידש רבא רק לו' כל דתקין רבנן כעין של תורה תיקן א"כ העיקר חסר מן הספר דהוי ליה לומר רק מסתברא כל דתקון רבנן כעין של תורה תקין. אך לדעתי בעזה"י י"ל כוונת רש"י עפ"י מה דאמרינן בגיטין דף ס"ה ואידך כי אמרינן כעץ של תורה תקין היינו במה שיש לו עיקר מן התורה אבל במה שאין לו עיקר מן התורה לא אמרינן כעין של תורה תיקן ואח"כ פריך מכיצד מערימין וכו' ומשני מעשר בזמן הזה דרבנן ומוכח מזה דמעשר בזמן הזה נחשב אין לו עיקר מן התורה אף דבזמן הבית הוי דאורייתא וא"כ ה"נ יהי' בעיות רמב"ח אי נימא דבמרור בזמן הזה כיון דאין לו עיקר מן התורה לא עשו כעין של תורה או אף באין לו עיקר מן התורה נמי כעין של תורה תיקן ולזה אמר רבא מסתברא מצה ומרור הוו ענינים שוין ושייכין זה לזה ונחשב גם מרור יש לו עיקר מן התורה וביש לו עיקר מן התורה ודאי כעין של תורה תיקן וזה נכון מאד בעזה"י ודו"ק: הנה בדין המבואר בש"ע סי' קפ"ד סעיף ד' אבל ואינו יודע אם בירך ברכת המזון אם לאו צריך לחזור לברך מספק מפני שהוא מן התורהי נ"ב עיין במג"א שכתב שם דאף ברכה רביעית יברך דלא ליתי לזלזולי בהי ולכאורה קשה ממה דאיתא לעיל סי' ס"ז בספק קרא ק"ש שחוזר וקורא ומברך ומפרש שם הט"ז הטעם מכח דעל ספק תורה נמי מברכין והמג"א כתב הטעם בשם הרשב"א והכ"מ מכח דהכי תקנו רבנן וכו' ע"ש ולמה לא נתן הטעם מכח דאתי לזלזולי בדרבנן כיון דמסופק על שניהם אם יקרא ק"ש בלא הברכות אתי לזלזולי בדרבנן וצריך לו' דדוקא בברכה רביעית כיון דבלא"ה הקילו בה לענין פועלי' ולכך תקנו דלא לענות אמן בקול רם לאחריה מכח דאתי לזלזולי בה לכך מהאי טעמא חיישינן נמי אם יראו עוד שאין חוזרין אחריה מספק אתי לזלזולי בה וכמ"ש המג"א בשם הב"ח לענין עניית אמן בלחישה דלכך הוי החשש הזלזול מכח דהקילו לענין פועלים והשתא דאין חילוק בין פועלים לאחרים מותר לענות בקול רם כן י"ל בזה דעיקר החשש דאתי לזלזולי הוי מכח דבלא"ה מקילין לענין פועלים לכך חיישינן נמי שמא אתי לזלזולי בה ולכך תקנו לברך מספק ולכך לדידן דגם פועלים מברכין כמ"ש הב"ח לענין אמן דמותר עכשיו לענות בקול רם ולא חיישינן לזילזול כן להיפוך אם ספק אם בירך אינו מברך ברכה רביעית דלא שייך עתה זלזול והר"ש היון והמג"א מיירי לדין הש"ס. או י"ל דר"ש חיון גם שם גבי אמן לא ס"ל כהב"ח רק כיון דלדין הש"ס חוששין לזלזולי ה"ה נמי לדידן. וא"כ עכ"פ כיון דדעת הב"ח להיפוך דאין לחוש עתה לזלזול א"כ שוב הוי לנו ספק ושוא"ת ואין לברך מספק כן נראה לפענ"ד ובחיבורי ספר החיים כתבתי בזה ענין אחר ע"ש. וכעת נראה אשר כמו שכתבתי כאן הוא נכון דשם הקשיתי מן התוס' בדין שחוזר באמת ויציב ולא בק"ש בזה שפיר עולה התירוץ מה שכתבתי שם אך כאן לפי מה שהקשיתי מלשון הפוסקים והרשב"א לא נתיישב בתירוצינו שם ובע"כ כמ"ש כאן מכח דרק התם יש חשש דאתי לזלזולי בדרבנן ולא בעלמא וזה ברור ודו"ק:

ג

שם סעיף ו' שיעור אכילה לברך עליה וכו' בכזית. נ"ב בש"ס יש בזה פלוגתא אם הוי דאורייתא או דרבנן ועיין בחבורי למגלת רות בהשמטות בשנת תרי"א מ"ש בזה בפסוק ותאכל ותשבע ותותר מ"ש לפרש טעם פלוגתתן במה דפליגי ושהם מחולקין בספק של המשלמ"ל פ"א מחמץ בכוונת הענין מה דקיי"ל אכילה בכזית ע"ש ודו"ק היטב: הנה בדין המבואר בש"ע שיעור אכילה לברך עליה ברכת המזון בכזית. נ"ב הנה לולא דמסתפינא הייתי אומר בזה דבר חדש ומלתא חדתא קאמינא דהנה גרסינן בש"ס פ"ג דברכות דף כ"א ע"ב דרש ר' עוירא וכו' אני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקים על עצמם עד כזית עד כביצה. והנה רש"י הרגיש בזה ופירש דכזית לר"מ כביצה לר"י והוא דוחק דהרי אנן קיי"ל דעד כזית חייב ולמה נקט מה דהוי לאידך מ"ד. ולכך היה נראה לומר לפי מ"ש בחיבורי ספר החיים סי' תפ"ו דלענין איסור אין בין השינים מצטרף אבל למצוה מצטרפין גם בין השיניים ע"ש. ולפ"ז יש לומר דמה דס"ל לר"מ בכזית היינו במילי דמצוה כגון מצה וכדומה בזה כיון דמצטרף בין השינים לצאת ידי מצוה נחשב כזית שלם מצטרף נמי לברכת המזון. ור"י ס"ל דגם בזה בעינן כביצה וכ"מ ס"ל דבזה די בכזית אבל אם לא הוי מילי דמצוה אז ודאי אין בין השיניים מצטרף ובעינן כזית חוץ מבין השיניים וכיון דבעינן יותר מכזית אז מודה כיון דאפיקתיה מכזית מוקמינן לה אכביצה כעין דאמרינן בעלמא כן ה"נ שיערוהו בכביצה ואז ודאי יש כאן כזית אף אם לא נצטרף בין השינים ולכך אמר שפיר והם מדקדקין עמי עד כזית באם הוי אכילת מצה ועד כביצה אי הוי אכילת רשות. אך מה אעשה שכל הפוסקים לא פסקינן כן. לכך נראה לי כוונה אחרת בזה עפ"י מה דאמרינן בש"ס גבי ברוך ד' המבורך דפתיא אוכמא בהדי פלוגתא ל"ל. א"כ מוכח דאף דהלכה כמ"ד דלא בעינן המבורך מכל מקום ראוי לצאת ידי כ"ע במה דאפשר ועיין בט"ז סי' קס"ז מ"ש שם. ומוכח מדבריו היכא דליכא חידוש ראוי לצאת יותר אליבא דכ"ע. והנה לפי"ז בשלמא בגוף לשון המוציא דניכר החידוש מגוף הברכה ראוי להראות חידוש בברכותיו ואך לענין שיעור אכילה הרי כשמברך לא יהיה ניכר על כמה מברך א"כ אין כאן חידוש בברכותיו לכך עדיף טפי לצאת ידי כ"ע ולכך אם רוצים לאכול כזית מחמירין על עצמן לאכול כביצה כדי לצאת ידי ר"י ג"כ. ולכך אמר בשני דברים מדקדקין אחד בגוף הברכה דאני אמרתי ואכלת ושבעת וברכת והם מדקדקין עד כזית. ועוד דקדוק שני דאף אם אין צריכין רק לכזית הם מדקדקין לאכול כביצה לצאת ידי כ"ע ומדקדקין בשני ענינים ואתי שפיר ודו"ק היטב. ויש להסביר הדבר יותר בשום לב לדייק למה אמר ישא ד' פניו אליך דאם כפשוטו הו"ל לומר ישא ד' פניך כמ"ש בלוט הנה נשאתי פניך ובאיוב כתיב וישא ד' את פני איוב למה אמר פניו. אך הנה זה ידוע אף אם משכחת נשיאת פנים לאדם מכל מקום לא יהיה שוה נשיאת פנים לעני ההולך קרוע ובלוי לאיש עשיר מלובש בבגדים יפים ויקרים ובודאי כפי ערך הדרת פנים של המבקש ישא לו פנים וכן הוי הנמשל אם האדם זוכה יש לו צלם אלהים ואם אינו זוכה אין לו צלם אלהים. ולכך אמר דהקב"ה יעשה לך נשיאת פנים בתרתי דישא פניך ויעשה לך נשיאת פנים ואף אם לא תהיה איש מכובד ולא תהיה ראוי לנשיאת פנים מכל מקום יעשה לך כבי תרי שישא ד' פניו אליך שיתן לך פנים ויהיה לך צלם אלהים וישאל לך בגדים יקרים ואח"כ ישא פניך כראוי להדר פני גדול וא"כ יהיה שאלת המה"ש דהקב"ה כתב בתורה אשר לא ישא פנים משמע דאפילו חד נשיאת פנים אינו עושה וכתיב ישא ד' פניו אליך ועושה תרתי נשיאת פנים ולכך משיב הקב"ה דהם מדקדקין עד כזית עד כביצה ועושין הם ב' נשיאת פנים לכך גם אני עושה להם תרתי. והנה עפ"י הנ"ל יש לכוין סוגיא זו עם הסוגיא דמס' נדה דף ע' דשם משני בשינוי לשון כאן לישראל כאן לאוה"ע די"ל דתרוייהו צריכא דחד נשיאת פנים הוי החילוק בין ישראל לאוה"ע והשני הוי עבור עד כזית עד כביצה ויהיה כוונת עד כזית לפי"ז כפירוש רש"י כזית לר"מ וכביצה לר"י ואתי שפיר ודו"ק והבן ועיין מ"ש בחיבורי על התורה משנת תר"ו בפרשת וישלח בפסוק כי על כן ראיתי פניך וגו' מ"ש שם בזה:

א

[א] [לבוש] ויש אומרים לא יצא וכו'. זה לשון רמ"א דוקא לדעת הרמב"ם, אבל לדעת הרא"ש דסבירא ליה דאף בשוגג יחזור למקומו לכתחילה במזיד אף בדיעבד לא יצא עד כאן לשונו, ומשמע שכן הלכה וכן משמע מב"ח. והנה באמת שכן כתב הטור ובית יוסף, אבל תמיה לי מנא ליה זה דילמא בדיעבד שוגג ומזיד חד דינא אית להו ומה לנו לאפושי המחלוקת, וראיתי בט"ז שהוכיח כן מעובדא דרבה בר בר חנה שאמר שיקרא ששכח יונה דדהבא דאם איתא דיצא בדיעבד הא זה הוי דיעבד כיון שבני החבורה אין ממתינין עליו כמו ברב ששת גבי תפילת הדרך, עד כאן בקצרה, ולא ירדתי לסוף דעתו דהא האי עובדא בשכח מיירי דלכולי עלמא בדיעבד יצא אף שעכשיו הוא מזיד כדמשמע מפירוש רש"י סוף פרק אלו הדברים וכל הפוסקים, אלא ודאי דזה לא הוי בדיעבד, ולא דמי כלל לתרומת הדשן דלרב ששת אפילו לכתחילה אין צריך לעמוד כמבואר בש"ס [ברכות] דף ל', ועוד דעל ידי תחבולת זה שהיה יכול לעכבם הוי כלכתחילה, גם לאו שיקרא הוא דש"ס מייתי ראיה ממי ששכח ארנקי וכו' לכבוד עצמו עולה לכבוד שמים לא כל שכן עיין שם, ואם כן נראה לי שרמז להם זה. גם מה שהאריך לפלפל ולהקשות מפרק קמא דברכות דפעם אחת הטתי לקרות כבית שמאי וסכנתי בעצמי וכו' אישתמיטתיה דברי רבינו יונה סוף פרק אלו דברים עיין שם כי קיצרתי, וכן משמע מש"ס סוף פרק אלו דברים דקאמר רב זביד מחלוקת בשוגג, אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך, משמע דוקא לכתחילה ודומיא דשוגג דנקט נמי במתניתין בזה הלשון דיחזור למקומו ויברך. ומה שכתב הב"ח דהטור הוכיח מדהביא הרא"ש הוא דרב זביד לא נפקא מינה מידי מיניה כיון שפסק כבית שמאי, לעניות דעתי לאו הוכחה הוא דדין זה לא מוסכם הוא שהלכה כבית שמאי רק כתב שרב עמרם פסק כן. גם נראה דאף לרב עמרם מאן דעביד כבית הלל לא עביד איסורא מדכתב בעל הלכות גדולות דף י' מאן בשכח כבית שמאי תבוא עליו ברכה דהלכתא כבית שמאי עד כאן לשונו, משמע דלאו איסורא הוא. גם יש לומר דהיא גופיה קא משמע לן הרא"ש דבמזיד לא אמר אלא יחזור למקומו ויברך אבל בדיעבד אין צריך לחזור ולברך, וכן מוכח בסמ"ג דף קי"א וסמ"ק ורבינו ירוחם וספר צידה לדרך דבדיעבד דין מזיד כשוגג ואף שפסקו כבית שמאי, אלא ודאי גם דעת הרא"ש כן הוא, וכן משמע בקיצור פסקי הרא"ש וכן משמע שהביא דברי הרא"ש בשוגג שחולק על הרמב"ם ובדין מזיד סותם כרמב"ם, וכן נראה לי להלכה למעשה וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין והוא מברך ברכה לבטלה. כתב מגן אברהם אם הוא רחוק שעד שלא יחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן, עד כאן:

ב

[ב] [לבוש] סוף סעיף א'. כבר כתבתי דנראה שהסכימו כן רמ"א וב"ח, וכן נראה לי דהא כתבתי דבעל הלכות גדולות וסמ"ג וסמ"ק ור"י וצידה לדרך פסקו הכי. והנה ראיתי בראב"ן סימן קפ"ח שכתב זה לשונו, אם אכל יחזור למקום שאכל ויברך, ואם בדרך אכל ולא נזכר עד שהחזיק בדרך יברך במקום שנזכר עד כאן לשונו. ותמיהני מנין לו חילוק זה, ועוד הא מעשה בש"ס דאשכח יונה דדהבא בדרך היה, ועוד דאם כן הוה ליה לרב זביד לאפליגי בשוגג, ובין אכל בדרך ובין בעיר, ועוד דלשון בעל הלכות גדולות וסמ"ג וסמ"ק מי ששכח ולא בירך ויצא לדרך או לשוק וכו' אלמא דאין חילוק. ולעניות דעתי דראב"ן מסופק אי הלכה כבית שמאי או כבית הלל ובדברי רמב"ם לכן מחלק ומכריע מנפשיה דבעיר שאין טורח כל כך לחזור למקומו פסק כבית שמאי, ובדרך שיש טורח וליכא יישוב דעת כשמתאחר כמבואר בסוף סימן שקודם זה הכריע כבית הלל. ונראה דהוא הדין כשאכל בעיר ויצא לדרך יברך במקום שנזכר והא דנקט הראב"ן אכל בעיר ואכל בדרך אורחא דמילתא נקט ודו"ק. כתב מגן אברהם אם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה מהני כשאותו מקום אינו נקי ועיין לעיל סימן קע"ח ובתשובת ר' יום טוב צהלון סימן פ"ז:

ג

[ג] מעט וכו'. משמע אפילו פחות מכזית, וכן כתב לחם חמודות דף ס"ח:

ד

[ד] ויברך וכו'. הטור ושולחן ערוך סיימו רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה, עד כאן. וכתב הב"ח דבמקצת נוסחאות הטור כתב רק שלא יהא שבע מאכילה ראשונה כלומר דאם היה שובע לא היה לו תועלת במה שאוכל במקום השני ונוסחא זו טעות הוא דכל שאינה קץ במאכלו חשובה אכילה דלא גרע מאכילת פסח ואפיקומן, עד כאן. ובספר ברכת אברהם דף קס"ח העתיק לנוסחא זו ופירש שבע מאוד, לכך לעניות דעתי רחוק למחוק נוסחא זו לגמרי, ולכן נראה לי לקיים הנוסחא וכך צריך לומר רק שיהא שבע מאכילה ראשונה ויותר נראה לקיים שניהם כאחד, וכך צריך לומר רק שלא יהא רעב ושבע מאכילה ראשונה כלומר כל זמן שאינו רעב הוא שבע כמו שכתב הלבוש סעיף ה', וכן מצאתי הנוסחא בראב"ן סימן קפ"ח:

ה

[ה] צריך לחזור וכו'. ואפילו ברכה ד' הטוב והמטיב דלא לזלזולי ביה כן כתבו מגן אברהם ועולת תמיד וכנסת הגדולה בשם ר"ש ור"י הלוי, אבל מצאתי בלחם משנה פרק ב' מהלכות ברכות שדעתו נוטה שלא לברכו ובאמת צריך עיון להקל בספק ברכות ולא דמיא לאמן דבונה ירושלים בריש סימן קפ"ח עיין שם, ועוד הא בתשובת רש"ל סימן מ"ד כתב דהאידנא לא שייך לזילזולי עיין שם. ולעניות דעתי אפשר דמעיקר כך תיקונא כמו בברכות קריאת שמע לעיל סימן ס"ג ויש לחלק וצריך עיון. עוד כתבו דאם לא אכל כדי שביעה אין צריך לחזור ולברך, אבל אני מצאתי בפרשת עקב בספר החינוך זה לשונו אפילו כשאכל פחות מכדי שביעה חייב לברך ובלבד שאכל כביצה:

ו

[ו] שיעורו כל וכו'. מצאתי באבודרהם שסיים דף ק"ל באכילה מועטת כדי מהלך ארבע מילין, וכן כתב בספר זכרון להגאון ר"י הכהן. וכן הוא להדיא בש"ס [ברכות דף] נ"ג וכדפירשו רש"י ותוס' שם, ואף דהש"ס קאמר הכי לריש לקיש מכל מקום נשמע דפלוגתא דר' יוחנן וריש לקיש לא קאי אלא באכילה מרובה, דאי קאי דברי ר' יוחנן דכל שאינו רעב גם על אכילה מועטת הוה ליה לריש לקיש לומר גם דבריו על ארבע מילין על דברי ר' יוחנן אלא דגם ר' יוחנן מודה לזה ודו"ק. אך לפי זה קשה על הרי"ף ורמב"ם והרא"ש וכל הפוסקים שלא הביאו הך דריש לקיש וצריך עיון. שוב ראיתי בט"ז שפסק באם אכל לחם כזית שעדיין רעב או שאר מין שעדיין חשק לאכול עוד בארבע מילין:

ז

[ז] [לבוש] וספיקא ברכת דרבנן וכו'. כל הדברים הנזכרים לעיל היינו לפי מה שהבין הלבוש דברי בית יוסף ושולחן ערוך, אבל בלחם חמודות דף ס"ח פירש דברי בית יוסף ושולחן ערוך דמדינא אין לו לברך כל שיש לו אחד משתים או שהוא רעב או שהוא תאב עיין שם. וכל זה לפי מה שהבין בית יוסף דברי הרא"ש וטור, אבל במעדני מלך פירש דלשון ותאב אינה אלא כמו מלה נרדפת אם רעב והכל חדא, עד כאן. והב"ח כתב לפי שלשון רעב אינו צורך אלא ברעב ללחם לכך אמר שאינו רעב וכדאמר לגבי פירות הוא שאינו תאב לאכילת פירות דאלמא שלא נתעכלו הפירות, עד כאן. ואפשר לכוין לזה דברי מעדני מלך, והשתא ניחא מה שראיתי באגודה ובקיצור פסקי הרא"ש שכתבו לשון רעב לחוד, ובספר זכרון להגאון ר"י הכהן כתב תאב לחוד אלא דהכל חדא, ועיין לעיל סימן ד' ס"ק א'. ומזו מבואר דאף שאין תאב למין זה אם תאב למין אחר לא הוי כנתעכל, וכן כתבו הב"ח ולחם חמודות ומגן אברהם. ותימא על ט"ז שכתב להיפך ולא הזכיר מדברי ב"ח, ובענין שתיה גם דברי הלבוש מעורבבים. אלא נראה עיקר דכל זמן שאינו צמא לבד מברך ואם הוא צמא אין מברך, וכן כתב הב"ח וכן מצאתי להדיא באגודה:

ח

[ח] כזית וכו'. בברכות דף ל"ט כזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינונית, לכן תמיהני על הרוקח סימן שכ"ט שכתב דכזית גדול בעינן ואולי מיירי בדשקיל לגרעינהו דאז בעינן שיעור כזית גדול בלא הגרעינה כדמשמע בש"ס שם, ועיין לקמן סימן תפ"ו דשיעור כזית כחצי ביצה, ושם יתבאר:

ט

[ט] [לבוש] והוא כביצה וכו'. כתב מלבושי יום טוב לישנא דש"ס דף מ"ט אטעתיה דקאמר ר' יהודה סבר אכילה שיש בה שביעה זו כביצה אבל כבר פירשו תוס' והרא"ש דאינו אלא אסמכתא דמדאורייתא שביעה גמורה בעינן כדאמרינן פרק מי שמתו והם מדקדקים עד כזית עד כביצה, עד כאן, וכן כתב מגן אברהם זה לשונו, ומדאורייתא בעי דוקא שאכלו ושבע ממש דלא כעולת תמיד ולבוש, עד כאן. ותימא גדולה שלא ראו דברי ספר החינוך שהבאתי סעיף ד' דמבואר כלבוש דכביצה הוא מדאורייתא, וטעמו מבואר שם ששביעה דאורייתא הוא כביצה דבהכי מייתבא דעתי דאינש, וכן כתב להדיא רבינו ירוחם דף קמ"ה זה לשונו, בכזית חייב מדרבנן ומדאורייתא אינו חייב עד שיאכל כדי שביעה שהוא כביצה וכן כתבו רי"ף ור"ת כר' מאיר דאמר כזית, עד כאן, וכן כתב רבינו יונה דף י"ג להדיא. ונראה לי דמפרשי הא דאמרינן הם מדקדקים עד כביצה היינו לר' יהודה דמסמיך על ושבעת כביצה, אבל לר' מאיר דמסמיך על ואכלת כזית סבירא ליה דבכביצה הוא שביעה גמורה ודו"ק. וגדולה מזו כתב המרדכי ושבלי הלקט בשם ספר יראים שאף כזית מדאורייתא והא דאמרינן והם מדקדקים פירוש דורשים ומדקדקים, וכן בחידושי רשב"א דף מ"ג כתב לסברא זו, וכן דעתו נוטה בדף י"ז, והא דהקשו תוס' אי כזית או כביצה הוי דאורייתא איזה שיעור דרבנן, עד כאן. ולעניות דעתי דאכילה בלא שתיה הוי שיעור דרבנן כמו שכתב בסוף סימן קצ"ז בשם ספר יראים, אלא דיש לי תימא על מה שכתב בספר יראים סימן כ"ד דפחות מכזית הוי שיעור דרבנן עד חצי כזית ופחות מחצי כזית לאו כלום הוא, עד כאן. תימא לי דהא דפריך בש"ס דף ל"ט ר' יוחנן היכי מברך אחר זית מלוח כיון דשקילא לגרעינן בצר ליה שיעורא, הא מכל מקום שיעורא דרבנן הוא ובעי ברכה אחריו מדרבנן. ולענין הלכה נראה עיקר כדברי לבוש על פי הפוסקים הנזכרים לעיל וכדברי המכריע, ועיין לקמן סוף סימן קפ"ז:

א

לא יצא. וס' אלי' רבה העלה להוכיח הלכה למעשה דאף במזיד בדיעבד יצא ע"ש:

ב

צריך לברך. עי' באר היטב ס"ק ו' מ"ש בשם ת' קול בן לוי וקיצר במקו' שצריך להאריך להבין כוונתו דודאי אם לפניו פת ושארי מאכלים ונסתפק איזה מהן אכל דצריך לחזור ולברך דדמי לחלב ושומן לפניו ואכל א' מהן דחייב אשם תלוי אלא כשהיה דמות פת לפניו ולא ידע אי פת גמור היה או לא יש להסתפק אי חוזר או לאו וע"ז מסיק דמברך ע"ש:

א

א) [סעיף א'] מי שאכל במקום א' צריך לברך קודם שיעקור וכו' ה"ד אם עוקר למקום אחר אבל מפנה לפנה לא חשיב שינוי מקום. ואפילו היא טרקלין גדול כמ"ש לעיל סימן קע"ח ס"ב ובדברינו לשם אות יו"ד ואות ג' יעו"ש וכן כתב מ"א בזה הסי' סק"א ר"ז אות א'. והיינו אם הם בחדר אחד אבל מחדר לחדר אין לעקור וכמ"ש בדברינו לשם אות ב' יעו"ש. והא דמותר מפנה לפנה בחדר אחד ה"ד אם יש איזה צורך אבל בלא צורך צריך לברך דוקא בתוך מקום שאכל. עיין ח"א כלל מ"ז אות ה' ואות ו':

א

ב) וכתב שם המ"א דה"ה כשרואה מקומו לא חשיב שינוי מקום ומיהו עיין בדברינו לעיל סימן קע"ח אות ד' שהבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם דלכתחלה יש ליזהר יעו"ש:

א

ג) וכתב עו"ש המ"א דאם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה אפשר דמהני. ויש לסמוך ע"ז כשאותו מקום אינו נקי עכ"ל. והביאו א"ר אות ב' סו"ב אות א'. ור"ל דאם במקום הנקי א"א לו לאכול וצריך לאכול במקום שאין נקי כה"ג מהני דעתו לברך במקום אחר בבית זה והוא נקי. מחה"ש. ועיין בדברינו לעיל סימן קע"ח אות כ"ג:

א

ד) שם. אם היה במזיד יחזור וכו' ואם הוא רחוק שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון יברך כאן. מ"א סק"ב. א"ר סוף אות ב'. ר"ז אות א' ח"א כלל מ"ז אות יו"ד. דה"ח אות א':

א

ה) שם. ואם בירך במקום שנזכר יצא. הגה. ודוקא לדעת הרמב"ם אבל לדעת הרא"ש אף בדיעבד לא יצא. עיין בט"ז סק"א מה שהאריך בזה וסיים דלענין הלכה יש לנו לפסוק סב"ל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפילו בשוגג והיינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמת החברותא שעשו יעו"ש. וכן כתב א"ר אות א' בשם כמה פוסקים דבדיעבד יצא וסיים וכל המחמיר בזה אינו אלא מן המתמיהין והוא מברך ברכה לבטלה יעו"ש. וכ"פ הברכ"י בשיו"ב אות ב' ר"ז שם. ח"א שם. דה"ח שם:

א

ו) שם. ולהרר"י וכו' ט"ס הוא דהר' יונה סובר כהרמב"ם. מעיל שמואל בהגהות הרמב"ם. ברכ"י בשיו"ב אות ב':

א

ז) שם. גם הוא יחזור וכו' ונ"ל דבדרך אפילו אכל באושפיזא ויצא בשוגג א"צ להחמיר כלל. ח"א שם אות ט':

א

ח) [סעיף ב'] יאכל במקום השני וכו' ה"ד בדיעבד מפני שכבר יצא ממקומו ויש טרחא עליו לשוב שם ולברך אבל לכתחלה אינו רשאי לצאת ממקומו ע"ד לאכול במקום אחר ולברך שם כמ"ש לעיל סימן קע"ח אות ה' ואות ל"ב יעו"ש:

א

ט) שם יאכל במקום השני וכו' וא"צ לברך המוציא על על מה שיאכל וישתה שם. ח"א שם אות ט' קיצור ש"ע סימן מ"ד אות ט' ונראה דוקא אם לא היה נמלך אבל אם היה נמלך צריך לחזור ולברך המוציא. עו"ת אות א' ועיין בדברינו לעיל סימן קע"ח אות ך':

א

י) שם יאכל במקום השני מעט וכו' אפילו לא אכל כאן כזית. ל"ח פ' אלו דברים אות ל"ד. שכנה"ג בהגה"ט אות ב' מ"א סק"ד ח"א שם מיהו הלק"ט ח"א סימן קמ"ז כתב דפחות מכזית לא חשיבא אכילה כלל. והביאו י"א בהגה"ט. ועיין בדברינו לעיל סימן קע"ח אות כ"ג:

א

יא) שם רק שלא יהא רעב וכו' דאם היה רעב מאכילה ראשונה כבר נסתלק מאותה אכילה ואינו יכול לברך עליה בהמ"ז כמ"ש סעיף ה' ב"ח. וכן כתב מ"א סק"ה וא"א אות ה' מאמ"ר אות ה' וע"ש במאמ"ר שכתב שזו נוסחא הנכונה ודלא כדגרסי שבע במקום רעב יעו"ש. ואם יחזור ויאכל במקום השני צריך לברך בתחלה ובסוף. ב"ח שם. וכן כתב העו"ת אות ב' דאפילו לא היה נמלך צריך לחזור ולברך המוציא:

א

יב) [סעיף ג'] י"א שכל ז' המינים וכו' וגם צריך לאומרם מיושב כמ"ש לעיל סימן קפ"ג סעיף יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

יג) שם לאחריהם במקומם. ולפי דעה זו על כל ז' מינים אם יצא צריך לחזור למקומו ויברך ב"י והוי דינו כמ"ש בסעיף א"ב. מ"א סק"ו. זכ"ל אות ב':

א

יד) שם ויש אומרים ה' מיני דגן דוקא. וי"א פת דוקא ב"י בשם הרשב"א והביאו מור"ם ז"ל לעיל סימן קע"ח ס"ה בהגה. אמנם דעת מרן ז"ל לפסוק כדיעה שניה דעל ה' מיני דגן דוקא כמ"ש א"א אות ו' וכן פסק הגר"א ועיין בדברינו לעיל סימן י"ג אות ז' ודוק ומיהו לכתחלה יש להחמיר בכל ז' המינים כמ"ש לעיל סימן קע"ח אות ל"ד יעו"ש:

א

טו) [סעיף ד'] צריך לברך מספק. והיינו אם א"א לו לאכול עוד ואפילו כזית אבל אם אפשר פשיטא דיש לו ליטול ידיו ולברך המוציא לאכול עוד כזית לפחות כדי לצאת מספק ועיין לקמן אות כ"ב:

ב

טו) שם צריך לברך מספק. ואפילו ברכת הטוב והמטיב ואע"ג שהיא מדרבנן מברכין אותה כי היכי דלא ליתי לזלזולי ביה. הר"ש חיון ז"ל בתשו' סימן מ"ב והר"י הלוי סימן מ"ד כנה"ג בהגה"ט. עו"ת אות ג' מ"א סק"ז פר"ח סימן ר"ט. ר"ז אות ב' בי"מ אות ב' והב"ד השד"ח באס"ד מע' ברכות סימן ד' אות י"ג יעו"ש מיהו הלח"מ פ"ב מה"ב נוטה דעתו שלא לברך הטוב והמטיב יעו"ש והביאו א"ר אות ה' וכתב דבאמת צ"ע להקל בספק ברכות יעו"ש וכן כתב שם העו"ת דמלשון מרן משמע דברכת הטוב והמטיב דאינו אלא מדרבנן דביבנה תקנוהו אין צריך לחזור ולברך יעו"ש. וכ"פ הרב המניח בהלק"ט ח"א סימן קמ"ג והב"ד הזכ"ל אות ב' וכ"פ החס"ל אות ב' בן א"ח פ' חוקת אות ט' ונראה כיון דאיכא פלוגתא בזה וק"ל סב"ל וגם מצאנו ראינו שהקילו בה לגבי פועלים כמ"ש סימן קצ"א ס"א שב וא"ת עדיף ואין לחזור ולברך הטוב והמטיב על הספק וכמו שפסקו האחרונים הנז' וכתבו שם החס"ל והרב בן א"ח ז"ל דעל כל ספק אין לברך הטוב והמטיב כיון שהיא מדרבנן:

א

טז) ואם קבע סעודה על הפת הבאה בכסנין דדינא הוא לברך בהמ"ז ונסתפק אם בירך בהמ"ז כתב הפרמ"ג ביו"ד בסוף שער התערובות שקודם לסימן צ"ח אם אכל פת גמור שיש בו מרקחת ודברים מתובלים חייב לברך אבל אם אכל פת הנילוש בדבש ומי פירות דלא הוי מה"ת אלא מדרבנן דגמר לחם לחם מחלה ומפסח דאין קרוי לחם כ"א האפוי בתנור ובמים אין צריך לחזור ולברך יעו"ש מיהו המחב"ר אות ג' כתב דיש להרהר על זה יע"ש וכן כתב עליו השע"ת אות ו' דצ"ע. והבי"מ אות ג' דחה דבריו וכתב דגם הנילוש במי פירות ודבש לחם גמור הוא לענין בהמ"ז להתחייב עליו מדאורייתא אם קבע עליו ואם נסתפק לו צריך לחזור ולברך יעו"ש והב"ד השד"ח באס"ד מע' ברכות סימן ד' אות י"א:

א

טוב) ומי שספק לו אם בירך ואחר שאכל שיעורא דרבנן מוציא אותו להרמב"ם אין צריך לחזור ולברך ולתוספות ולשאר פוסקים צריך לברך דאיהו מה"ת צריך לברך מספק. פרמ"ג שם. והביאו מחב"ר אות ב' וכתב דאם קרה מקרה כה"ג שכבר כיון להוציאו מי שאכל שיעור דרבנן נראה פשוט דלא יחזור ויברך יעו"ש. והביאו הזכ"ל אות ב' וכן כתב השע"ת שם. שד"ח שם אות ה' ועיין באות שאח"ז:

א

יח) שם צריך לברך מספק וכו' ומכל מקום לא מצי להוציא אחרים שודאי לא ברכו דמאי דק"ל ספיקא דאורייתא לחומרא אינו אלא מדבריהם ולא אתי מדבריהם ומפיק דאורייתא ליקוטי פר"ח. וכן כתב הלק"ט ח"ב סימן רע"ז מי שהוא ספק אם אכל שיעורא דאורייתא אינו מוציא למי שאכל כשיעור ולא מבעיא למאי דק"ל דספקא דאורייתא לחומרא הוי דרבנן כמ"ש הרמב"ם בכמה דוכתי דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא אלא אפילו אי הויא דאורייתא אין ספק מוציא מידי ודאי כדאיתא בפ"ק דפסחים עכ"ד. ומה שיש להקשות על זה מסימן קצז ס"ד דמבואר שם דאפילו בודאי לא אכל כ"א כזית מוציא למי שאכל כדי שביעה יעו"ש עיין מה שתירץ הברכ"י אות א' והער"ה אות ג' והזכ"ל אות ב' וסיים שם הזכ"ל ודאי פשיטא דלמעשה לכתחלה ודאי בין בנדון הלק"ט ובין בנדון הפר"ח ובין בנדון הפרמ"ג במי שאכל כזית אם מוציא לאכול כדי שביעה וספק לו אם בירך דבכולהו הני עובדי לכתחלה ודאי הטוב והנכון שיברך כל אחד לעצמו אלא דאם כבר ברכו וכוונו לפוטרם פשיטא דיצאו י"ח יעו"ש:

א

יט) מי שנסתפק לו אם בירך בהמ"ז דמברך מספק יכול להוציא לאחר שהוא מסופק ג"כ. שו"ת ר"ע איגר סימן ו' וכ"פ בספר בנין שלמה סימן י"ג והב"ד השד"ח שם אות ד':

א

כ) מי שאכל ואינו יודע אם אכל שיעור שחייב בבהמ"ז מדאורייתא ומסופק ג"כ שמא כבר בירך אין צריך לחזור ולברך. שו"ת כתב סופר סימן כ"ח. וכן כתב בנין שלמה שם. שד"ח שם אות ט':

א

כא) מי שרגיל תמיד להסמיך בהמ"ז לאכילה ואיני עוסק לעולם בשום דבר קודם שיברך ונסתפק לו אם בירך נראה מדברי הלק"ט ח"ב סימן רע"ח דאפילו אכל ודאי כדי שביעה אין צריך לחזור ולברך מיהו הבי"מ אות ח' כתב דאין זה מבורר כ"כ וכיון דספיקא דאורייתא היא יש להחמיר בכל גוונא ולכן יטיל ידיו ויאכל כזית פת ויברך בהמ"ז עכ"ד:

א

כב) שם. מפני שהיא מן התורה. כתב הלבוש מה"ת אינו חייב אלא כשאכל כדי שביעה והוא בכביצה כדכתיב ואכלת ושבעת וכו' וכ"כ בספר החנוך בפרשת עקב והב"ד א"ר אות ט' וכתב שכ"כ רי"ו דף קמ"ה ור' יונה וגדולה מזו כתב המרדכי ושה"ל בשם ספר יראים שאף כזית מדאורייתא וכן בחי' רשב"א דף מ"ג כתב לסברא זו וכן דעתו נוטה בדף י"ז יעו"ש. וכן כתב הראב"ד על הרמב"ם סוף פ"ה מה"ב דק"ל אכילה כזית וכביצה דאורייתא יעו"ש. וכן הוכיח הרמב"ן במלחמות דכזית וכביצה מן התורה וכן ס"ל להרי"פ יעו"ש. וכתב שם הא"ר לענין הלכה נראה עיקר כדברי הלבוש וכן כתב הער"ה אות ו' דאם אכל כביצה ונסתפק אם בירך צריך לחזור ולברך כיון דרוב הפוסקים ס"ל כביצה מה"ת אבל כזית רוב הפוסקים ס"ל דהוי דרבנן יעו"ש. אמנם דעת רש"י בברכות כ' ע"ב מן התורה אינו חייב בבהמ"ז אלא בשביעה גמורה אבל כזית וכביצה אינו אלא מדרבנן יעו"ש. וכן הוכיחו התוספת שם בדף מ"ט ע"ב ד"ה רמ"א יעו"ש. וכן כתב הרא"ש שם בפ"ג שאכלו. וכ"פ הרמב"ם סוף פ"ה מה"ב. וכן כתב הרד"א בה"ב ש"א יעו"ש. מ"א ס"ק י"א עט"ז אות א'. מאמ"ר אות ז' וכתב שכ"ה דעת מרן ז"ל ודחה דברי הא"ר יעו"ש. בי"מ אות י"ג. ר"ז אות ב' דה"ח אות ב' חס"ל אות ב' בן א"ח פרשת חקת אות ט' קיצור שולחן ערוך סימן מ"ד אות י"א. וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה ורוב הפוסקים ס"ל דמן התורה אינו חייב בבהמ"ז כ"א בשבועה גמורה אם אירע שאכל כזית או כביצה או יותר ולא שבע ונסתפק אם בירך יש לו לחזור ולאכול עוד כזית פת לפחות כדי שיתחייב בברכה מחדש ולצאת מספק וגם צריך לברך המוציא על מה שאוכל משום דהו"ל נמלך ואם הסיח דעתו מידיו צריך ליטול ידיו גם כן אלא שאין לברך ענט"י כמ"ש לעיל סימן קס"ד אות ט"ז יעו"ש. ואם אין לו לאכול עוד אז ישמע הברכה מאחרים ויתכיין לצאת אם אפשר ואם לא אפשר יש להרהר הברכה בלבו מתחלה ועד סוף דבזה ליכא משום לא תשא כמ"ש לעיל סימן זק"ן אות יו"ד וסימן קע"ד אות מ"ט יעו"ש. וגם באכל כדי שביעה דיכול לברך מספק לכ"ע כבר כתבנו לעיל אות ט"ו אם אפשר לו צריך לאכול עוד כדי לצאת מספק יעו"ש:

א

כג) שם. מפני שהיא מן התורה. וכל שאחרים קובעים עליו אף אם הוא אינו שבע צריך לברך מן התורה. ער"ה אות ו'. ועיין לעיל סימן קס"ח ס"ו ובדברינו לשם אות מ"ה ואות מ"ו ודוק:

א

כד) אם אכל מפת שיעור ביצה דאית בהאי שיעורא התחלת שביעת מיעיו ואכל עמו שאר מאכלים וע"י אכילתו כביצה מפת עם שאר דברים בא עד קיצ"ו דשביעה גמורה חייב לברך ברכת המזון מה"ת ואם נסתפק באכילה זו אם בירך ברכת המזון חייב לברך. בי"מ אות ד' וכן הסכים השד"ח שם אות י"ד יעו"ש. אבל אם לא אכל מפת רק כזית ואכל עמו שאר דברים ושבע אינו חייב לברך על שביעה זו בהמ"ז אלא מדרבנן ודלא כהלק"ט ח"ב סימן רכ"ז ולכן אם נסתפק באכילה זו אם בירך בהמ"ז אינו מברך. בי"מ שם אות ה' בן א"ח שם אות יו"ד:

א

כה) אשה שאכלה כדי שביעה ונסתפקה אם בירכה כיון די"א דאין חייבין מן התורה כמ"ש לקמן סימן קפ"ו ס"א אינה חוזרת לברך מספק. וכן כתב הברכ"י סימן קפ"ו אות ד'. ובמחב"ר שם אות א' ודחה דברי שע"א סימן י"א יעו"ש. וכ"נ דעת ר"ע איגר בתשו' ססי' כ"ה יעוש"ב. וכן כתב הפרמ"ג סימן קפ"ו בא"א אות א' יעו"ש. וכן כתב קול אליהו חא"ח סימן ו' וארעא דרבנן אות נ' סימן תי"ו יעו"ש. זכ"ל אות ב' בי"מ אות ה'. בנין שלמה סימן י"ג קיצור ש"ע סימן מ"ד אות א' ומיהו עיין בשד"ח שם אות ג' שהביא פו' דס"ל דאשה חוזרת מספק יעו"ש. ונראה כיון דרוב הפוסקים ס"ל דאינה חוזרת הכי נקטינן משום דק"ל סב"ל ושב וא"ת עדיף אלא דמ"מ אם אפשר יש לאכיל עוד או תשמע הברכה מאחרים ותכוין לצאת כמ"ש לעיל אות כ"ב יעו"ש. וכן כתב הער"ה בסימן קפ"ו אות ב' פתה"ד שם אות ב' חס"ל בזה הסימן אות ב' בן א"ח שם:

א

כו) וכן מי שאכל כדי שביעה אלא שהיה צמא לשתות ולא שתה ונסתפק אם בירך אינו מברך מספק כיון דיש אומרים דאינו חייב בברכת המזון מן התורה כמו שכתוב לקמן סימן קצ"ז סעיף ד' בהגה יעו"ש. ואם אפשר יש לאכול עוד ולברך ולכוין לפטור גם כן מה שאכלו מקודם כמ"ש באות הקודם וכן כתב החס"ל שם בן א"ח שם:

א

כז) מי שאכל ושבע ובירך בהמ"ז ואח"כ התאווה לאכול עוד ואכל כזית מפת ושבע שביעה גמורה אינו חייב בברכת המזון מה"ת. בי"מ אות יו"ד. בן א"ח שם אות ט' יו"ד:

א

כח) [סעיף ה'] עד אימתי יכול לברך עד שיתעכל וכו' והכי איתא במס' ברכות דג"ן ע"ב כמה שיעור עיכול אמר ר' יוחנן כל זמן שאינו רעב. ור"ל אמר כ"ז שיצמא מחמת אכילתו. והקשם בגמרא והאמר רבי אמי אמר ר"ל שיעור עיכול כדי להלך ד' מילין ותירצו כאן באכילה מרובה כאן באכילה מועטת. ופרש"י ז"ל אכילה מרובה ד' מילין אבל התוספות פירשו בהיפך דבאכילה מועטת ד' מילין יעו"ש וכן כתב הרד"א והביאו ד"מ אות א'. וכן כתב הט"ז סק"ב אע"ג דלא ק"ל כר"ל לגבי רבי יוחנן ומשו"ה לא הביאו הפוסקים דברי ר"ל מ"מ באכילה מועטת יש לשער בד' מילין משום דלא אשכחן דרבי יוחנן פליג עליה בהא אלא באכילה מרובה יעו"ש. וכ"נ דעת הא"ר אות ו'. והנה"ש אות ה' יעו"ש. וכתב המחה"ש סק"ט דלדעת התוספות דבאכילה מועטת לריש לקיש ד' מילין אם כן באכילה מרובה עד שיצמא היא יותר זמן ארוך וכל שכן לר"י עד שירעב הוא יותר זמן ארוך ושיעורו ששה שעות דהוא סוף עיכול יעו"ש. וכן כתב חס"ל אות ג' דשיעור עיכול באכילה מרובה עד שש שעות יעו"ש. וכן כתב הלק"ט ח"א סימן קמ"ה דהרופאים אומרים ששיעור עיכול בינוני שש שעות וכן הכריח שם המני"ח דיכול לברך עד שש שעות יעו"ש. והביאו י"א בהגה"ט. וכן כתב מצ"ש בריש הס' בכוונת הברכות בשם עדי זהב דיכול לברך ברכת המזון עד שיתעכל המזון שבמיעיו דהיינו שש שעות יעו"ש. והביאו הזכ"ל אות ב'. אמנם המ"א סק"ט כתב דכל הפוסקים לא חילקו בין רב למעט דס"ל דזה אתמר אליבא דר"ל אבל אנן ק"ל כר"י יעו"ש. ור"ל דבכל ענין השיעור עד שירעב וע"כ כיון דיש פלוגתא בזה ואין אנו בקיאין לשער עד שירעב ובפרט אם לא אכל כדי שביעה ועודנו תאב דאין אנו בקיאין לשער כמ"ש המ"א שם הנראה לענין דינא אם אכל כדי שביעה ולא שהה יותר משיעור ד' מילין דהיינו שעה וחומש שעה שהם ע"ב מינוטין לכ"ע יכול לברך בהמ"ז אבל אם שהה יותר מזה דאיכא פלוגתא יש לאכול עוד כזית פת סמוך לבהמ"ז ואח"כ יברך בהמ"ז להוציא נפשיה מפלוגתא ואם לא אכל כדי שביעה אפי' לא שהה שיעור ד' מילין יש לאכול עוד סמוך לבהמ"ז כמ"ש המ"א שם. ומיהו אם לא שהה יותר משעה נראה דאפילו לא אכל כדי שביעה א"צ לאכול עוד. ואם אין לו לאכול עוד ואכל כדי שביעה ושהה יותר מד' מילין אז כיון שהוא חייב בבהמ"ז מה"ת י"ל בזה דיכול לסמוך על עצמו ולשער כל זמן שאינו רעב ולברך. כס' מרן ז"ל ודעמיה. אבל אם לא אכל כדי שביעה ושהה יותר משעה ואין לו עוד לאכול סמוך לבהמ"ז אם עדיין לא שהה שיעור ד' מילין יש לסמוך אט"ז ודעמיה כיון דרבים נינהו דס"ל דיכול לברך וגם כי יש אומרים כזית וכביצה חייב בבהמ"ז מה"ת כמ"ש לעיל אות כ"ב יעו"ש. אבל אם שהה יותר אין לו לברך עוד אלא ישמע מאחרים אם אפשר או יברך בלבו כמ"ש לעיל אות כ"ב יעו"ש:

א

כט) וכתב שם במצ"ש בשם הנז' דדוקא בהמ"ז הוא שזמנה שש שעות. אבל ברכת אשר יצר או אוכל תפוח אחד או השותה מים שא"צ כ"כ זמן להתעכל משעה אחד הוי הפסק ועבר זמנה. ותו לא מברך עכ"ל. והביאו הזכ"ל שם. ומשמע מדבריו דוקא באכילה מועטת אינו יכול לברך אבל באכילה מרובה ומרגיש בעצמו שעדיין הוא שבע מפירות ורוה ממים יכול לברך. ובענין אשר יצר כבר כתבנו לעיל סימן ז' אות ז' דעד חצי שעה יכול לברך יעו"ש. ונראה דה"ה באכילת פירות מעט דאינו יכול לשער אם רעב מהם עד חצי שעה יכול לברך ואם שהה יותר יש לאכול עוד ולפטור מה שאכל כבר. ואם א"א ישמע ברכה מאחרים או יברך בלבו כמ"ש לעיל אות כ"ב יעו"ש:

א

ל) וכתב שם המ"א דמי ששהה אחר אכילתו והסיח דעתו כשיבא לאכול קודם בהמ"ז יברך המוציא תחלה יעו"ש. מיהו כבר כתבנו לעיל סימן קע"ט אות ז' דיש פלוגתא בזה וסב"ל יעו"ש. ואם הסיח ידי מנטילה יש לחזור וליטול ולא יברך כמ"ש לעיל סי' קס"ד אות ט"ז יעו"ש:

א

לא) בסעודות גדולות שלפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין אינו נכון לדעת רש"י ולכן יש לברך מיד. וי"ל כיון שעוסקין בשתיה ופרפראות כלא נתעכל דמי. מ"א שם. בי"מ אות יו"ד. דה"ח אות ג'. ומ"מ לכתחלה יש ליזהר שלא לשתות כ"כ או לאכול כזית פת סמוך לברכת המזון:

א

לב) מי שרוצה לפטור שני אכילות או שתיות בברכה אחת ושהה בנתיים כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונה. מ"א שם. ועפ"ז כתב בשו"ת חקי חיים סי' א' דשפיר נכון מנהג עיה"ק ירושת"ו מימי עולם שבחבורות הנעורות בלילות ובכל שתי שעות מביאים להם משקה הקאוי שמברכין על כל פעם ופעם משום דשיעור עיכול היינו אם צמא ותאב עוד לאותו משקה וכו' מלבד טעמים אחרים דהסח הדעת והפסק יעו"ש. וכ"כ בשו"ת שער שלמה סי' צ"ט דנקטינן כמ"א יעו"ש. מיהו בס' אה"ע חולק על מ"א וכתב דא"צ לברך ברכה ראשונה יעו"ש. והביאו מחה"ש. וכ"פ הגו"ר כלל ג' סי' כ'. וכ"כ הער"ה אות ה'. זכ"ל אות ב'. דה"ח אות ד'. ולפ"ז כתב הזכ"ל ח"ג אות כ' מי שיושב ללמוד ושותה מן הקאוי המוצג לפניו על האש כמה פעמים ושוהה בין שתייה לשתייה כמו שעה או יותר דא"צ לחזור ולברך ברכה ראשונה וכתב דכ"ז שכיון מתחלה לפטור הכל וגם לא שינה מקומו ולא הסיח דעתו יעו"ש. ועיין לעיל סי' קס"ט אות ח"י מ"ש בזה לענין דינא ודוק:

א

לג) שם. עד שיתעכל המזון וכו' ספק נתעכל לא הוי כספק בירך דמברך מספק. כ"כ הרב ראשון לציון בס"פ א"ד מל' הרמב"ם ספ"ב דברכות יעו"ש. אבל הער"ה אות ד' כתב עליו דאינו מוכרח וכתב שכ"כ הרדב"ז בל' הרמב"ם סי' ק"ה דספק נתעכל המזון חוזר ומברך במקומו יעו"ש. ועיין לעיל אות כ"ח:

א

לד) שם. עד שיתעכל המזון וכו' מי שאכל אי שתה והקיאו כתב בתשו' קול אליהו ז"ל חא"ח סי' ט' דכיון דלענין איסור בתר הנאת גרונו אזלינן ה"ה לענין ברכה חייב לברך והגם דק"ל דכל שנתעכל המזון שבמיעיו לא יברך וה"נ אין לך עיכול גדול מזה לא יבצר אם לא נשאר תמצית מן המאכל במיעיו. אמנם מי שאכל כזית ממש והקיא שיעור כזית ממש בהא ודאי לא יברך אחריו שהרי נתעכל יעו"ש. אמנם הפתה"ד אות ג' הרבה להשיב עליו מדברי הפו' ז"ל וגם הביא דברי הברכ"י דלקמן סי' ר"ח אות א' וסי' ר"י אות ג' והעלה לענין מעשה בהקיא מה שאכל ונסתפק לו אם נשאר במעיו כזית או כביצה או לא נשאר כלום דאין לברך ברכה אחרונה יעו"ש. וכ"כ בן א"ח פ' חקת אות י"ג. ואם אפשר יש לאכול עוד כדי לברך. ואם לא אפשר ישמע ברכה מאחרים או יברך בלבו כמ"ש לעיל אות כ"ב יעו"ש:

א

לה) שם. כנתעכל לגמרי דיינינן ליה ואינו מברך עליו אח"כ. ר' יונה פ' א"ד. ר"ז אות ג' דה"ח אות ג':

א

לו) שם. ולא צמא וכו' היכא דשתה ושכח מלברך ברכה אחרונה אם הוא עד שיקום וילך או כל היום. עיין בס' פדה את אברהם מע' ב' אות ו'. שכתב דתלוי עד שיצמא לאותו משקה ומרוב פשיטותו לא דברו בזה הפו' יעו"ש. והביאו א"ח אות ו':

א

לז) שם. לאותם פירות. משמע מלשון זה של הרא"ש אעפ"י שיש לו תאוה לשאר פירות מ"מ כיון שלמין זה אין לו תאוה לא חשבינן ליה כנתעכל. ט"ז סק"ב. אבל הב"ח כתב דדוקא שאינו תאב לשום אכילת פירות לא חשבינן ליה כנתעכל יעו"ש. והביאו מ"א סק"י. וע"כ כיון דיש פלוגתא יש לאכול עוד אם אפשר ולברך ואם לא אפשר ישמע ברכה מאחרים או יברך בלבו:

א

לח) [סעיף ו'] שיעור אכילה וכו' בכזית. כזית שאמרו לא קטן ולא גדול אלא בינינו. ברכות ט"ל ע"א. א"ר אות ח'. וכזית הוא שיעור חצי ביצה כמ"ש לקמן סי' תפ"ו. ואי הוה ביה כזית ונצטמק ולית ביה כזית אין לברך אחריו בהמ"ז. והיכא דהוה ביה כזית ונצטמק וחזר יתפח מברכינן עליו. והיכא דלא היה ביה כזית ונשרה במים ותפח ויש בו כזית יש להסתפק בזה משום דלגבי טומאה הוא מדרבנן כמ"ש במס' מנחות דף ד"ן ובהרמב"ם מה' אבית הטומאות פ"ד דין י"ג. וע"כ אין לאכול מזה כ"א פחות מכזית או יותר על כזית באופן שאם לא היה שרוי במים היה בו כזית כדי שיוכל לברך. ועיין לעיל סי' קס"ח אות מ"ו ודוק:

א

טל) שם. בכזית. כתב הרב פנים מאירות ח"ב סי' כ"ז דבהמ"ז אכילה במעיו בעינן מלבד מה שנשאר בין החניכים דכתיב ושבעת ובעינן שישבעו מעיו יעו"ש. והסנים עמו חת"ס סי' קכ"ז ובנו כתב סופר סי' קי"ז יעו"ש:

א

מ) שם. בכזית. מאי דק"ל דהאוכל כזית פת מברך בהמ"ז ל"ד בקובע סעודתו עליו אלא אפילו אם אינו קובע עליו מברך בהמ"ז ודלא כמ"ש בשו"ת עמק הלכה סימן ע"ג דלא אמרו דמברך בהמ"ז באוכל כזית אלא כשקובע סעודתו עליו והוא שבע מדברים אחרים או בזקן וחולה שדי להם בכזית אבל בלא"ה מברך מעין ג' דליתא להא אלא בכזית לבד מברך בהמ"ז. עמודי אש סי' ב' אות ח"י יעו"ש. שד"ח שם אות ח' א"ח אות ז':

א

מא) שם. בכזית. מי שאכל חצי זית וחזר ואכל חצי זית אחר בתוך אכילת פרס ולא היה בדעתו כשבירך על ראשון אפשר דכיון שיש שיעור אכילה במעיו יברך באחרונה. הלק"ט ח"ב סי' קמ"ז. והביאו הבי"מ אות ט"ו וכתב שהיא פשוט יעו"ש. ושיעור כדי אכילת פרס היינו מהתחלת אכילה ראשונה עד סוף אכילה שנייה כולם יהיו בתוך שיעור כדי אכילת פרס כמ"ש לקמן סי' תרי"ב ס"ג. ושיעור פרס היינו ג' ביצים כמ"ש שם ס"ד וכן סתם לקמן סי' שס"ח ס"ג וסימן ת"ט ס"ז יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' י"ג אות ז' ודוק. ויתבאר עוד מזה לקמן סימן ר"י בס"ד:

א

מ"א סק"א דמפינה לפינה. אע"ג דהתם לענין דיעבד מיירי דאם שינה מקומו א"צ לחזור ולברך אם הוא מפינה לפינה בחדר אחד או ברואה מקומו אפילו אינו בחדר אחד כמו שביארנו שם אות ב' ס"ל להמ"א דכיון דחשבינן להא כחד מקום שרי אפילו לכתחילה לברך שם אבל בדעתו לברך לא כ' המ"א רק באפשר משום דמקע"ח אין ראיה דהתם הי' דעתו לאכול מש"ה מהני אבל דעתו לברך בחדר אחר י"ל דלא מהני כיון דהיה דעתו לעשות שלא כדין דהא צריך לברך במקומו לכן לא סמך המ"א בזה אלא בדחק שהמקום אינו נקי וק"ל:

ב

סק"ג דזהו להפוסקים. היינו דעת תוספות ורא"ש שברמ"א שם ס"ב שפסק כרב חסדא ופסקו ג"כ דשינוי מקום אינו רק בהיסח הדעת ואינו זוקק רק לברכה ראשונה על מה שרוצ' לאכול אח"כ אבל אינו זוקקו לברך בהמ"ז על מה שכבר אכל לכן אם יש לו פת א"צ לחזור למקומו. אבל להרמב"ם שם שהוא דעת המחבר שם דשינוי מקום מצריכו לברך בהמ"ז ואסור לו לאכול קודם בהמ"ז אפי' אם יברך ברכה ראשונה וכיון שמברך בהמ"ז צריך לחזור למקומו:

ג

שם כיון דיצא בשוגג ומיירי המחבר לשיטת הרא"ש כאן בסעיף א' דבשוגג ג"כ יחזור למקומו ואהא קאמר דאם יש לו פת א"צ לחזור אפי' לשיטת הרמב"ם שבקע"ח משום דכל שהלך בשוגג לא הסיח דעתו מהסעודה כ"כ מש"ה א"צ בהמ"ז. והוקשה להמ"א על תי' זה דא"כ למה כ' הב"י בקע"ח על דברי הטור כאן (שכ' דין דכאן ס"ב) דזהו להפוסקים בקע"ח דלא כרמב"ם דשם והרי אף להרמב"ם איתא כן מש"ה תירץ בדרך אחר ויבואר בסמוך:

ד

שם ויברך מקודם גם לתירוץ זה מיירי הכא בשוגג דלהרמב"ם מברך במקום שנזכר ולהרא"ש יחזור ואהא קאמר המחבר דאם יש לו פת יש לו עצה שלא יחזור ויוצא לכ"ע והיינו שמברך כאן בהמ"ז נמצא כבר יצא דעת הרמב"ם דבקע"ח מצריכו בהמ"ז וכאן התיר לברך במקומו בשוגג רק להרא"ש לא יצא דהא אסור לברך כאן אפי' בשוגג מש"ה יאכל אח"כ פת ומברך אם כן יצא גם להרא"ש דהא לדידיה בקע"ח לא היה צריך לברך תחלה בהמ"ז ממילא כשאוכל כאן פת ומברך קאי בהמ"ז זו גם למה שאכל במקום הראשון וכ"ת דאכתי לא יצא להרא"ש דבירך בהמ"ז בראשונ' לבטלה להא לא חייש המחבר כיון דכבר הכריע בקע"ח כרמב"ם נמצא אין הברכה לבטלה. אלא לפי שבדין זה לא הכריע דשמא כהרא"ש דגם בשוגג צריך לחזור מש"ה אם אין לו פת צריך לחזור ולצאת דעת הרא"ש דכאן אבל כשיש לו פת דאז יוצא גם דעת הרא"ש לכן א"צ לחזו' ומובן דגם בתירוץ זה מיירי דוקא בשוגג וכמ"ש דאלו במזיד אינו יוצא דעת הרמב"ם דבקע"ח מצריכו בהמ"ז וכן הכריע שם המחבר א"כ לכ"ע (בכאן בסימן נה צריך לחזור והרב פ"מ כתב דתירץ זה גם במזיד והוא שגיאה כדאמרן ולתירוץ זה תו לא קשיא מה שהוקשה למ"א על תי' הראשון למה מוקי הב"י בקע"ח דברי הטור דכאן דלא כרמב"ם דשם משום דבטור א"א לפרש פי' זה שפירש כאן במחבר דהא הטור בקע"ח לא הכריע כהרמב"ם אדרבה הכריע כהרא"ש וא"כ אם יברך בהמ"ז כאן קודם שיאכל הוי ברכה לבטלה לכן פי' כפשוטו דדברי הטור לשטתו דפוסק בקע"ח כהרא"ש ולא חש כלל לדעת הרמב"ם דשם ודו"ק:

ה

מ"א סק"ד כאן כזית. קשה למאי דפי' המ"א בס"ק הקודם דיוצא ממ"נ א"כ בפחות מכזית איך יברך בהמ"ז שנית על פחות מכזית ותו דגם להרא"ש הוי ברכה לבטלה דאע"ג דלדידיה לא היה צריך לברך בהמ"ז בראשונה מ"מ כשבירך נסתלק אכילה ראשונה ואיך מברך על פחות מכזית אף דלהרא"ש יש ליישב קצת מ"מ לרמב"ם ודאי לא יצא. וראיתי שהקשה כך הפרי מגדים ולק"מ דהביא זאת בשם הל"ח ואיהו לא (סמך) אסיק כלל אדעתיה ממ"נ זה שבמ"א ס"ק הקודם אלא כ' דברו ע"פ הב"י בקע"ח דזה הסעי' הוא להפוסקים בקע"ח דלא כהרמב"ם ממילא שפיר כתב אפי' פחות מכזית והעתיק המ"א דברי הל"ח לדינא לדידן דקי"ל בקע"ח דלא כהרמב"ם דאז דין דסעיף זה כפשוטו בלי ממ"נ וק"ל:

ו

שם ועמ"ש סימן ר'. הראה למ"א שם סק"כ דדוקא פת בעינן ולא פרפר' וכיסנין.

ז

מ"א ססק"ט ושהה בנתיים. פי' אף שלא הסיח דעתו דכיון שנתעכל אזלא אכילה ראשונה וברכתה משא"כ תחלה כתב המ"א דדוקא אם הסיח דעתו מברך המוציא תחלה משום דשם מסופק אם נתעכל וכל ספק בברכת המוציא לקולא בסימן קס"ז ס"ט:

ח

ט"ז רסק"ב אין לו תאוה לא חשבינן ליה כצ"ל:

ט

שם דשיעוריה כל זמן שאינו רעב כצ"ל:

א

קודם שיעקור. ועסי' קע"ח דמפינ' לפינה לא חשיב שינוי מקום וכ"כ בב"י סימן קצ"ג וה"ה כשרואה מקומו ואם אכל בחדר זה ודעתו לברך במקום אחר בבית זה אפשר דמהני כמ"ש סי' קע"ח ויש לסמוך על זה כשאותו מקום אינו נקי:

ב

במזיד יחזיר. ונ"ל דאם הוא רחוק דעד שלא יחזיר למקומו יתעכל המזון יברך כאן:

ג

אם יש לו פת. כ' הרב"י סי' קע"ח דזהו להפוסקי' בסי' קע"ח כר"ח דאלו להרמב"ם וסיעתו כיון שאינו יכול לאכול עד שיברך תחלה א"כ ודאי שצריך לחזור למקומו לברך על מה שאכל עכ"ל, וצ"ע מאחר שפסק בסימן קע"ח כהרמב"ם היאך כ' כאן בד"א וכו' וי"ל כיון דיצא בשוגג לא ה"ל היסח הדעת ומותר לאכול בלא ב"ה ונ"ל דה"ק אם יש לו פת יאכל כאן ויברך מקודם ואחר האכיל' יברך שנית ובזה יוצא אליבא דכ"ע דלהרא"ש יצא בברכ' המזון שבאחרונ' ולהרמב"ם יצא בב"ה שבראשונ' וכיוצא בזה כת' בת"ח כלל ל' די"ג וא"ת להרא"ש הוי ב"ה בראשונ' ברכה לבטלה הא כבר הכריע הרב"י בסי' קע"ח כהרמב"ם אבל בדין זה לא הכריע:

ד

מעט. אפי' לא אכל כאן כזית [ל"ח] ועמ"ש סי' ר':

ה

רק שלא יהא רעב. דאם הוא רעב א"צ לאכול עוד דהא לא מהני לאכילה הראשונ':

ו

במקומם. ואם יצא ממקומו הוי דינו כמ"ש סא"ב:

ז

צריך לברך מספק. וצ"ל גם ברכה ד' דלא לזלזולי בה (הר"ש חיון מ"ב הלוי מ"ד):

ח

מן התור'. ודוקא כששבע כצ"ל:

ט

עד שיתעכל. ובאבודרהם כתוב ושיעור עיכול באכילה מועטת הוא כדי הילוך ד' מילין והוא שעה וחומש והוא כפי' התו' דלפירש"י הוי באכילה מרובה ד' מילין ובאכילה מועטת הוי פחות ובאמת כל הפוסקי' לא חלקו בין רב למעט דס"ל דזהו איתמ' אליב' דר"ל אבל אנן קי"ל כר"י, ונ"ל דהאי עיכול תחלת עיכול הוא דסוף עיכול הוי עכ"פ ו' שעות כמ"ש צ"ה פ' משפטים ובשבילי אמונה כתוב שיעור מרוב' ע"ש, ובסעודות גדולות לפעמים יושבים ד' או ה' שעות קודם שמברכין ואינו נכון לדע' רש"י ולכן יש לברך מיד וי"ל כיון שעוסקין בשתיה ובפרפראות כלא נתעכל דמי: וצ"ע מי שאכל מעט ולא שבע ממנו היאך ישער דהא מתחלה ג"כ היה רעב ונ"ל דמשער אם הוא רעב כ"כ כמו שהי' קודם שאכל ונ"ל דאין אנו בקיאים לשער זה ואם אירע ששהה אחר אכילתו יאכל מעט קודם ב"ה ואם הסיח דעתו יברך המוצי' תחלה, נ"ל דמי שרוצה לפטור שני אכילות או שני שתיות בברכה אחת ושהה בנתיים כדי שיתעכל צריך לחזור ולברך ברכה ראשונ' עיין סי' קע"ח ומ"ש סי' ק"ץ ס"ב:

י

לאותם פירות. לאו דוקא אלא שאינו תאב לשום פירות [ב"ח]:

יא

בכזית. ומדאוריית' בעינן דוק' שאכל ושבע ממש דלא כע"ת ולבוש דוק ותשכח:

א

(א) קודם שיעקור – ומפינה לפינה אפילו הבית גדול מותר ואפילו כשאין רואה מקומו הראשון כגון אחורי הפארא"וון וכיו"ב ואם היה לו מניעה שלא יוכל לברך בהחדר שאכל מותר לברך בחדר שסמוך לו אם יכול לראות מקומו שאכל ואם דעתו היה בשעת ברכת המוציא לברך בחדר אחר בבית זה אפשר דיש להקל בשעת הדחק [כגון שמקום שאכל אינו נקי לברך שם] אפילו אינו רואה מקומו הראשון:

ב

(ב) ממקומו – וכל ד' אמות ממקום אכילתו חשיב מקום אחד ויוכל להעתיק ממקומו ע"י מניעה קטנה:

ג

(ג) יחזור למקומו – אפילו כבר הלך בדרך למרחוק כמה מילין אם לא שהוא רחוק כ"כ שעד שיחזור למקומו יתעכל המזון ויפסיד ברכתו לגמרי יברך כאן:

ד

(ד) יצא – היינו אפילו היה מזיד בעקירתו וגם הזיד עתה בברכה דהיינו שידע הדין שצריך לחזור למקומו ונתעצל בזה אפ"ה יצא בדיעבד:

ה

(ה) לדעת הרמב"ם – ר"ל דס"ל בסמוך דבשוגג אף לכתחלה יוכל לברך במקום שנזכר די לנו אם נחמיר במזיד בלכתחלה שצריך לחזור למקומו אבל לדעת הרא"ש דאף בשוגג צריך לכתחלה לחזור למקומו מסתברא דבמזיד מחמרינן טפי דאף בדיעבד לא יצא. ולענין הלכה הסכימו האחרונים דא"צ לחזור ולברך אפילו היה מזיד בהליכה ובברכה כנ"ל בסק"ד:

ו

(ו) יברך במקום שנזכר – ומ"מ גם לדעה זו אם חזר הרי זה משובח אלא דאינו מחויב בדבר:

ז

(ז) יחזור למקומו ויברך – וכתבו האחרונים דכן נכון לנהוג למעשה אם לא שהוא שעת הדחק דאז יוכל לסמוך אסברא ראשונה:

ח

(ח) יאכל במקום השני – ואפילו במזיד מהני האי תקנה שיאכל כאן פת דבר מועט וא"צ לברך תחלה ברכת המוציא ולא ברכת המזון על מה שכבר אכל ואחר אכילת פת שבכאן יברך בהמ"ז ויעלה להאכילה שאכל במקום אחר:

ט

(ט) מעט – היינו אפילו פחות מכזית דמ"מ מצטרף זה לאכילה שאכל במקום הראשון. ודוקא אם במקום השני אכל ג"כ פת אבל פרפרת וכיסנין מצדד בפמ"ג דאפילו כזית לא מהני:

י

(י) רק שלא יהא רעב – דאם הוא רעב לא מהני מה שיאכל עתה דכבר הפסיד הבהמ"ז של אכילה ראשונה כמ"ש בס"ה ועתה הוא חיוב חדש וצריך לברך גם ברכת המוציא:

יא

(יא) במקומם – ואם יצא ממקומו הוי דינו כמ"ש סעיף א' ב':

יב

(יב) וע"ל סי' קע"ח ס"ה – ששם הביא הרב עוד שיטה ג' דדוקא פת ולענין דינא כתב שם הגר"א דהעיקר כדעה השניה דה' מיני דגן חשיבי כפת לענין זה ועיין במה שכתבנו שם במ"ב:

יג

(יג) צריך לברך וכו' – היינו כל ברכת המזון אף ברכה רביעית שאינה אלא מדרבנן כי היכי דלא לזלזולי בה [אחרונים]:

יד

(יד) מספק – וגם יכול להוציא לאחר שאכל ולא בירך [רע"א בהגהותיו וכ"כ בתשובותיו סי' ו' וכ"כ כתב סופר סי' למ"ד]:

טו

(טו) מפני שהיא מן התורה – ודוקא כששבע דאי לא שבע לרוב הפוסקים הוא מדרבנן. ומ"מ ראוי לירא שמים בנסתפק אם בירך או לא אפילו שלא אכל אלא כזית שיטול ידיו ויברך המוציא ויאכל כזית ויברך בהמ"ז [ח"א]:

טז

(טז) עד אימת וכו' – אמי ששכח ולא בירך דלעיל קאי:

יז

(יז) כל זמן שאינו רעב – דלאח"כ כבר בטל אותה האכילה והפסיד בהמ"ז. ואם רוצה לאכול עתה מחדש דעת המ"א שיחזור ויברך המוציא אפילו לא הסיח דעתו עדיין דכיון שנתעכל המזון הפסיד גם ברכה הראשונה אבל הרבה אחרונים פליגי עליה וסברי דברכה הראשונה לא הפסיד כל שלא הסיח דעתו בינתים:

יח

(יח) מחמת אותה אכילה – נראה שבא לאפוקי אם הוא משער שבאותה האכילה לבדה היה כבר שיעור להתעכל והיה חוזר להיות רעב ובעוד איזה משך אכל עוד משארי מיני מזונות ומחמת אלו הדברים אינו רעב ואח"כ נזכר שלא בירך בהמ"ז אחר אכילה הראשונה לא יכול לברך עוד בהמ"ז שכבר בטל אותה האכילה. בד"א שאחר שגמר אכילתו הראשונה הסיח דעתו מלאכול עוד אבל אם היה הכל במשך סעודה אחת כגון מה שרגילין בסעודות גדולות שיושבין כמה וכמה שעות ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו בתחלה אעפ"כ יוכלו לברך לבסוף ברכת המזון כיון דבתוך משך הזה אוכלין פרפראות וכיסנין ושותין הכל סעודה אחת היא וכלא נתעכל מזון הראשון דמי:

יט

(יט) לאותם פירות – לאו דוקא אלא שאינו תאב לשום פירות הוא סימן שלא נתעכל עדיין במעיו:

כ

(כ) אם אינו יודע וכו' – וכ"ז כשאכל כל צרכו מהלחם או מהפירות אבל אם אכל מעט וחפץ לאכול עוד אלא שלא היה לו יותר מזה בזה קשה מאד לשער השיעור דכל זמן שאינו רעב כיון שתיכף היה לו ג"כ תאוה אלא שלא היה לו כתבו הרבה אחרונים דמשערינן בזה עד כדי הילוך ד' מילין [שהוא ע"ב מינוט] ועד כדי שיעור זה מחויב לברך שבודאי לא נתעכל אפילו אכילה מועטת בשיעור מועט כזה ויש מן האחרונים שמצדדים דאם אכל אכילה מועטת ושהה קודם שבירך בהמ"ז ואינו יודע לשער אם נתעכל המזון אף שהוא בתוך שיעור ד' מילין יאכל עכ"פ עוד כזית פת ואח"כ יברך בהמ"ז ועל אותו פת שאוכל א"צ לברך המוציא מחדש אם לא הסיח דעתו מלאכול עוד. ומ"מ אם אין לו פת יש לסמוך אסברא ראשונה ולברך בהמ"ז עד שיעור ד' מילין וכנ"ל ועיין בביאור הלכה:

כא

(כא) לברך עליה בהמ"ז וכו' – ואע"ג דברכה ראשונה צריך לברך אפילו על כל שהוא התם משום דאסור ליהנות מעוה"ז בלי ברכה:

כב

(כב) בכזית – היינו מדרבנן אבל מדאורייתא אינו חייב לברך בהמ"ז כ"א כשאכל דוקא שיעור שביעה שנאמר ואכלת ושבעת וברכת. ושיעור שביעה משמע מספר החינוך [בפרשת עקב] דאינו שוה בכל אדם אלא כ"א יודע שביעתו ואם דרכו תמיד לאכול כדי מחייתו לבד גם זה נחשב שביעה:

א

ס"ד צריך לברך מספק. ואשה כה"ג י"ל דא"צ לברך. דלגבי דאורייתא הוי ס"ס. ס' אין חייבות. ס' ברכה. ולגבי דרבנן הוי חד ס' שמא בירכה ולקולא. ע' ד"מ יו"ד סי' פ"ד:

ב

שם צריך לברך מספק. ויכול להוציא לאחר שאכל ולא בירך. כך העליתי בתשובה:

ג

שם מפני שהיא מן התורה. אבל בשאר ברכות לא יברך מספק ובגן המלך לבעל גו"ו סי' כ"ג כ' דיהרהר בלבו הברכה לצאת לדעת הרמב"ם דבכל ברכות דרבנן יוצא בהרהור:

ד

מג"א ס"ק ז' וצ"ל גם. ע' בפר"ח בלקוטי' סי' ר"ט:

א

מספק עבה"ט ועיין בלקוטי פר"ח דאף שהוא צריך לברך מספק מ"מ לא מצי להוציא אחרים שודאי לא בירכו דספק דאורייתא לחומרא מדרבנן ולא אתי למיפק דאורייתא ע"ש ובבר"י הביא בשם חכם אחד שהקשה ע"ז מסי' קצ"ז דמי שאכל כזית מוציא מי שאכל כדי שביעה וע"ש מ"ש לתרץ בתירוץ הב' דלא אתי מדבריהם שחייבוהו מספק ומפיק דאורייתא ועור הקשה החכם מ"ש פר"ח בכללי ס"ס דחזקה מדאורייתא והכא אתחזק שאכל והוא ז"ל תירץ דהכא אין ההזקה שאכל מתנגד להספק שמא בירך ע"ש וצ"ע בזה ופשוט שודאי לכתחלה אין להאחרים לצאת ע"י זה שמברך מספק ועיין בפרי מגדים בי"ד בפתיחה לתערובות באם א' אכל שיעור דרבנן אי יכול להוציא לזה שצריך לחזור ולברך מספק תליא בפלוגתא אי ספק מדאורייתא לחומרא או מדרבנן לחומרא ע"ש ובדיעבד שכבר כיוון להוציא לא יחזיר ויברך וכ"כ מח"ב וע"ש בפ"מ אם קבע על פת הבאה בכיסנין שדינה לברך בהמ"ז ונסתפק אם בירך אם נילוש בדבש ומי פירות לא יברך שזה מדרבנן ע"ש וצ"ע ועיין לקמן סי' ר"ח בזה:

ב

התורה עבה"ט באשה שמסופקת כו' בשער אפרים כתב שאין לפוטרה משום ס"ס ע"ש ובבר"י האריך ומסיק דפטור' ועיין בכללי ס"ס בספק אם נמלח דגים טמאים וגם בפ"מ בפתיחה לתערובות נראה דעתו דפטורה משום ס"ס ע"ש והביאו מח"ב ועיין במוצל מאש למהר"י אלפנררי סי' י"ב:

א

במזיד יחזור למקומו כו'. במשנה מי שאכל ושכח ולא בירך בש"א יחזור למקומו ויברך ובה"א יברך במקום שנזכר א"ר זביד מחלוקת בשכח אבל במזיד ד"ה יחזור למקומו ויברך פשיטא ושכח תנן מהו דתימ' אפי' במזיד והא דתנן ושכח להודיעך כחו דב"ש קמ"ל ופסק הרא"ש והטור בזה כב"ש. ויש לתמוה על מה שחילק הטור בין שוגג למזיד לענין אם בירך במקום השני מנ"ל הא. דהא לב"ש אין חילוק בין שוגג למזיד לענין אם הלך משם ואפי' שכח והלך הוי כמו מזיד בהליכה ה"נ נימא שוין הם לענין שכח ובירך במקום השני דבתרווייהו יצא בזה בדיעבד או לא יצא. והב"י כתב דאי איתא דמזיד לא מחייב לחזור מאי איכא בין שוגג למזיד כו'. דבריו תמוהים בזה דהא ודאי לבית שמאי באמת אין חילוק בין שוגג למזיד לענין ההליכה דלמא הכי נמי לענין הברכ' ונל"ל דלא מסתבר לומר בתרוייהו לא יצא בזה דא"כ למה אמרו ב"ש יחזור למקומו ויברך דהוא ל' לכתחלה הל"ל רבותא לא יצא וא"ל דרבותא דב"ה קמ"ל בזה דאפי' לכתחלה יברך במקום השני כיון דההליכ' היתה בשוגג זה אינו דהא עכשיו קי"ל כב"ש ואי לאו דא"ר זביד דמוד' ב"ה במזיד בהליכה היינו אומרים דהתנא א' להודיעך כחו דב"ש וע"כ הוכרח רב זביד להשמיענו בזה דודאי היתה קבלה בידו לפ' כן ממילא בשאר מילי ודאי אמרינן שפיר להודיעך כחו דב"ש כיון דהלכה כמותו כאן וגם א"ל דאף במזיד יצא אם בירך במקום השני במזיד זה אינו מדאיתא בגמרא רבה בב"ח אזל בשיירא אכל ושכח לברך אמר אם אגלה לבני השיירא שאחזור למקום שאכלתי יאמרו בריך כאן אלא אמינא אבדתי יונה דדהבא א"ל כן והלך וחזר ומצא באמת יונה דדהבא ומזה מוכח דבמזיד שבירך במקום השני לא יצא דא"כ מה לו כל הטורח הזה לבקש תחבולות לבני החבורה הא ודאי כיון דבדיעבד יצא אין לך דיעבד גדול מזה כדאשכחן בפ' ת"ה בתפלת הדרך דס"ל לר"ש שמתפלל אפי' מהלך רק שפ"א הלך עם ר"ח והתפלל ר"ח מעומד א"ל לשמעי' שגם הוא יעמוד כיון שבני החבורה ממתיני' מהיות טוב אל תקרי רע ש"מ שאע"פ שיותר טוב להתפלל מעומד אלו לא היתה החבורה ממתנת בלא"ה היה מתפלל מהלך והיינו דזה הוי בדעבד. וכן לענין תפלה מצינו שם דמתפלל מהלך בדרך אלא ודאי דבמזיד לא יצא במה שבירך במקום השני וע"כ טרח רבה בב"ח ואמר מלת' דשקר' ששכח יונה דדהבא כיון שהוא מוכרח לחזור למקומו כיון שהוא עכשיו מזיד כנלע"ד נכון: בגמ' אמרינן הנהו תרי תלמידי חד עביד בשוגג כבית שמאי פי' רש"י אע"ג ששגג ונעקר מן המקום שאכל החמיר על עצמו כב"ש וחזר למקום שאכל ובירך ואשכח ארנקי דדהבא וחד עביד במזיד כב"ה שנעקר ממקום שאכל במזיד כדי לברך במקום אחר שהוצרך לילך ואכליה ארי' ק' מאי שנא בפ' קמא דברכות אר"ט פ"א הטיתי לקרות כב"ש וסכנתי בעצמי כו' הרי דאפי' להחמיר אסור לעשו' כב"ש ולמה הרויח כאן אותו שעשה כב"ש בשלמ' מה שנענש אותו שעשה כב"ה לא קשה דאפי' ב"ה מודים במזיד בהליכ' דאסור וזה היה סבור שב"ה מתירין אף במזיד ע"כ נענש אבל איפכ' קשי'. ונ"ל דשאני בק"ש שב"ה אינן ס"ל אפי' להחמיר להטות ולקרות ק"ש משא"כ כאן דאפי' ב"ה מודים במזיד לב"ש ע"כ יש לנו לפסוק שפיר כב"ש לעשו' על צד הטוב אפי' בשוגג ובהא ניח' מה שפסקו כב"ש כאן אבל הרמב"ם פוסק גם כאן כב"ה דאם שגג בהליכה א"צ לחזור ובמזיד מודי' לב"ש דצריך לחזור ובכל גוני אפי' בשני מזיד אלו בהליכה ובברכה יצא בדיעבד דכיון דלא אשכחן אלא ל' לכתחלה אפי' לב"ש בשוגג דתנ' יחזור למקומו ולא אמר לא יצא הכי ס"ל לב"ה במזיד כנלע"ד בזה ולענין הלכה יש לנו לפסוק בזה ספק ברכו' להקל ובדיעבד בכל גווני א"צ לחזור אם בירך כבר במקום השני אבל אם לא בירך עדיין יחזור למקומו אפי' בשוגג היינו אם אפשר לו ואין עליו עיכוב מחמ' החברות' שעמו כנלע"ד:

ב

לאותן פירות. משמע מל' זה של הרא"ש אע"פ שיש לו תאוה לשאר פירות מ"מ כיון שלמין זה אין לו תאוה חשבי' ליה כנתעכל וב"י כ' בזה יש להסתפק ואיני יודע מקום להספק אך בזה נסתפק לי באם אוכל איז' מין ואין לו כדי צרכו כפי חשקו לאכול ממנו וחשק לאכול עוד אלא שאין לו עד אימתי שיעורו בזה דהא אין שייך כל שאינו תאב לאכול ממנו דתכף הית' לו ג"כ תאוה וכן לענין לחם שלא אכל רק כזית מצד שלא הי' לו יותר והי' תכף עוד רעב ואדרב' יש לו תאוה לאכול עוד טפי מאלו לא אכל כלל כי טעם האכיל' ממשכת לו תאוה טפי כיון שטעם ואין לו עוד ממנו ונ"ל למפשט האי ספיק' ממה דאית' בגמ' כמה שיעור עיכול אר"י כ"ז שאינו רעב ור"ל אמר כ"ז שיצמא מחמת אכילתו א"ל רב יימר לרב זוטר' והאר"ל כמה שיעור עיכול ד' מילין ל"ק כאן באכיל' מרובה כאן באכילה מועטת ופי' התוס' דאכילה מרובה היינו כ"ז שהוא צמא אבל מועט ד' מילין וא"כ חזינ' לר"ל דבד' מילין הוי שיעור עיכול ולא אשכחן בהדי' דר"י פליג עליה בהא אלא באכילה מרובה דשיעוריה כ"ז שהוא רעב ולר"ל כ"ז שהוא צמא אבל במה דלא פליג למה לא נימא דגם ר"י מודה דהיינו בד' מילין אם אכל מועט וא"כ אע"ג דלא קי"ל כר"ל לגבי ר"י ומ"ה לא הביאו הפוסקים דברי ר"ל מ"מ בספיק' כי האי נוכל לפשוט מדברי ר"ל אע"ג דדא היא מלתא חדתא וצריכה רבה מ"מ כתבתי הנלע"ד: