שולחן ערוך, אורח חיים ע״א: אבל והעוסקים במת פטורים מק"ש ובו ז"ס: – עם 21 מפרשים

א

אבל והעוסקים במת פטורים מק"ש ובו ז"ס:
מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפי' אינו מוטל עליו לקברו פטור מקריאת שמע ומתפלה ואפי' אם רוצה להחמי' על עצמו ולקרות אינו רשאי ואם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו [ועיין ביו"ד סי' שמ"א]:

ב

בד"א בחול אבל בשבת חייב כל היום עד הערב אם מחשיך על התחום להתעסק בצרכי קבורה אבל אם אינו מחשיך על התחום חייב גם לעת ערב וי"ט שני דינו כחול [ועיין סי' תקמ"ח סעיף ה'] וי"ט ראשון אם רוצ' לקוברו בו ביום ע"י עכו"ם דינו כחול ואם אינו רוצה לקוברו בו ביום דינו כשבת:

ג

המשמר את המת אפילו אינו מתו פטור:

ד

היו שנים משמרים זה משמר וזה קורא ואח"כ משמר זה וקורא זה:

ה

החופר קבר למת פטור:

ו

היו ב' או יות' חופרים כל הצריכים לצרכי החפיר' בבת אחת פטורים ואם יש נוספים נשמטים וקורין וחוזרין אלו ומתעסקים והאחרים נשמטים וקורין (עיין ביו"ד סימן שס"ה):

ז

אסו' לקרות ק"ש תוך ד' אמות של מת או בבית הקברות ואם קרא לא יצא:

א

מי שמת לו מת כו'. לכן אפילו בזמן הזה שכ"ע אין מכווני' נמי אין רשאי להחמיר על עצמו ולקרות מטעם כבוד המת ואם אותו שאין מוטל עליו לקוברו אינו בעיר יכול לקרות ק"ש (וי"א דה"ה איפכא באם אותו מי שאין מוטל עליו לקברו הוא בעיר ואותו שמוטל עליו לקברו הוא בעיר אחרת אותו שהוא בעיר אחרת יכול לקרו' ק"ש ואם כל הקרובים אינם בעיר כולם צריכין לצאת מעירם לטפל בצרכי קבור' ופטורים מק"ש ותפלה אם יש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה ורוצה להחמיר על עצמו ולקרות אין מוחין בידו כנ"ל (מורי בב"ח בשם ר"ת ועיין בי"ד סי' שמ"א) וגם צריך להגיה וי"א דאין מוחין ועיקר שראוי משום כבוד המת שלא יתלו הבריות טעמו בחומר שהחמיר על עצמו אלא שיאמרו שזה המת קל בעיניו לפיכך אינו נטרד ואינו נבהל במיתתו וה"ל גנאי למת ע"כ אפי' שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה אינו רשאי להחמיר ולקרות ולזה הסכימו כל האחרונים בדורינו גם מהררמ"י ומורי בב"ח:

א

לקוברו. כגון שמתה אחותו ויש לה בעל דהבעל חייב לטפל בקבורתה. ולאפוקי מר"ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר"י ואכל בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל. וחולק עליו הרא"ש. ועיין ט"ז:

ב

ומתפלה. מיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי"ל. וכתב המ"א ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ"ש סי' פ"ט אבל ברכת השחר לא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה:

ג

להחמיר. פי' דמיירי בשאין לו מי שיעסוק בצורך המת:

ד

בשבילו. פי' דאפי' אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה. וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה וכתב ט"ז מ"מ נ"ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לבה"כ ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ"ע ע"ש. ועיין בי"ד סי' שע"ו שכתב הט"ז שם דבשבת יאמר קדיש קודם הקבורה אבל לא בחול ע"ש וצ"ל דשם מיירי בשאין לו מתעסקין. ועיין עוד שם מ"ש בסי' שמ"א סק"ב:

ה

שמ"א. דשם פסק דאינו רשאי להחמיר וכן עיקר. ט"ז וב"ח פר"ח: (וכן כתב בספר אליהו רבה שראה כן הלכה למעשה מזקנו הגאון זצ"ל). ושגם דעת הב"י כן שאין רשאי להחמיר רק דאין בית דין מוחין כידו ע"ש:

ו

ערב. כתב ט"ז נ"ל כיון שיש עליו חיוב בעת ההוא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין ק"ש אלא בלילה מ"מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה דהא בכל יום אנו קורין ק"ש של ערבית אפי' בעוד היום גדול ע"כ יכול זה לסמוך ע"ז לקרות באותו שבת קודם שיצא שבת עכ"ל. ובתשובות שבות יעקב ח"א סי' (ק') [ח'] חולק עליו וכ' דהמעיין בב"י יראה דחייב לעת ערב לא קאי רק אשאר מצות ולא אק"ש ואף אם נימא דקאי גם על ק"ש מ"מ תפלת ערבית ודאי לא יתפלל דכיון שרוצה להתפלל ערבית תפלת חול א"כ חול הוא אצלו וחל עליו אנינות ואונן פטור להתפלל ע"כ. ועיין ב"ח ובמ"א. מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום אי יגמור או יפסיק. פסק שבות יעקב ח"א סי' ז' דלא יפסיק אלא יגמור כיון דהא דאונן לא יקרא את שמע או יתפלל הוא רק דרבנן:

ז

פטור. ואם אפשר לקיים את שניהם חייב לקיים את שניהם. תוספות והרא"ש ע"ת:

ח

קורא. ואין לחלק בין אם מונח בספינה או במקום אחר משום דחיישינן לעכברים. ב"י ע"ת:

ט

הקברות. ע"ל סי' מ"ה ס"ק א' מש"ש. ועיין מ"א סי' זה ס"ק ד':

י

לא יצא. אפילו היה שוגג כ"מ. והראב"ד חולק וס"ל דאין לחזור ולקרות. ופסק ע"ת לענין ברכות של קריאת שמע נקטינן כדברי המיקל דקי"ל ספק ברכות להקל. וכך פסק פר"ח דלק"ש יש לחוש לדברי הרמב"ם אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר להתפלל ולברך דעיקר כדברי הראב"ד ע"ש. עיין ט"ז סי' זה ס"ק ה' ולעיל סי' מ"ה ס"ק א' ודו"ק:

א

ברכות י"ח

ב

תוספות ורבי יונה ורא"ש מהירושלמי ה' ע"ג

ג

ראבי"ה

ד

בבלי שם ובמועד קטן כ"ג

ה

שם בתוס' והרא"ש שם במ"ק

ו

שם

ז

ברכות י"ח

ח

שם

ט

שם י"ד

י

לפי' הרמב"ן בס' תורת האדם

יא

ברכות י"ח וסוטה מ"ב

יב

רמב"ם בפ"ג מהל' ק"ש:

א

ס"א שהוא כו' אפי' כו'. שם ר"א אמר כיון כו' ופי' הרא"ש כל שחייב להתאבל דלא כר"ת:

ב

ואפילו אם כו'. ירושלמי שם תני אם רצה להחמיר על עצמו אין שומעין לו מפני כבודו של מת או מפני שאין לו מי שישא משאו מה נפיק מביניהון היה לו מי שישא משאו אין תימה מפני כבודו של מת אסור וא"ת מפני שאין לו מי שישא משאו הרי יש לו מי שישא משאו והתני פטור מנטילת לולב תפתר בחול והתני פטור מתקיעת שופר אית לך מימר בחול לא בי"ט אר"ח מכיון שהוא זקוק לו להביא לו ארון ותכריכין כי דתנינן תמן מחשיכין על התחום לפקח כו' כמי שהוא נושא משאו דמי ובטי"ד סי' שמ"א פ' כטעם מפני כבודו אבל הג"מ ומרדכי כ' בשם ראבי"ה כיון דלא איפשטא וספיקא דרבנן היא אין מוחין בידו וכ"כ ב"י כאן וז"ש ואם יש כו':

ג

ועבי"ד כו'. ששם כ' דברי הטור:

א

ס"ב אם מחשיך כו'. דלא תקשי הירושלמי הנ"ל אגמ' וכן בירושלמי שם הדא דתימא בחול אבל בשבת מיסב ואוכל בשר כו' ותי' הרא"ש דהירו' הנ"ל מיירי בכה"ג וכמ"ש מכיון שהוא כו' ועוד תי' דה"ק כיון שמותר לקברו ע"י עממין וגם להחשיך על התחום וכ"ד שהוא שבות לכך נוהג בו משא"כ בשבת וז"ש וי"ט ראשון כו' ואם אינו כו' וקא' וי"ט שני כו' כמ"ש בפ"א די"ט. י"ט שני לגבי מת כו' ובמ"ק הסכים לתי' הנ"ל דפשטא דלישנא מ' משום שמחשיך ומ"מ כ' מחמת הסברא דלא גרע י"ט שני וי"ט ראשון ע"י עו"ג ממחשיך בשבת:

א

ס"ו כל הצריכין כו'. דוקא בכוך שאינו מחזיק אלא א' אמרו היו שנים כו' תה"א:

א

ס"ז או כו'. שם:

א

מי שמת לו מת וכו' פטור מק"ש ומתפלה – וכן מכל המצות ודוקא מ"ע אבל מצות ל"ת חייבין ואפילו בדבר שהוא מדרבנן בעלמא [ברכי יוסף] כתב הדה"ח אם נקבר המת לאחר שאכל ועדיין לא עבר הזמן שיתעכל המזון חייב לברך בהמ"ז וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת אפילו כל היום ע"ש טעמו אם לא שמבקש עוד לעשות צרכיו א"צ עתה לברך כ"א ברכה אחת על שתיהם וכדלעיל בסימן זיי"ן במ"ב עי"ש עוד כתב שם מקום שמוליכין המת מעיר לעיר אם מקום קרוב הוא הוי אונן ופטור מן ק"ש ותפלה אבל אם המקום רחוק כגון מהלך ב' ימים לא הוי אונן עד שיבואו לעיר קבורתו עיי"ש:

א

במג"א ס"ק א' כיון שבשעת. נ"ב צריך לי עיון מה שייך בברכת הנהנין שעת חובה, ואולי אברכת ברוך שאמר וישתבח קאי או מקדש שמך ברבים להנהוגים בו אבל שארי ברכות נראה דיש לאומרם, ועיין מחצית השקל ועיין בשערי תשובה דשלשה ברכות שלא עשני וברכת התורה יאמר כל היום, ועיין בס' כרם שלמה משם אחרונים סדר תפלתו ומבואר בכל אופניו, ומשמע מכל אלו דברוך שאמר וישתבח אומר ודלא כאאמו"ר זצ"ל [מהגאון חתם סופר]:

א

סעיף א' מי שמת לו מת וכו'. נ"ב הנה בדין אם היה אונן עד אחר חצות הנה מוכח מדברי כל הפוסקים כיון דאחר חצות אינו זמן תפלה ואין בו שייכות תפלה רק בתורת תשלומין ממילא כיון דזה בשעת חובתו היה פטור לא שייך בזה תשלומין. והנה כעת נדפס מחדש ספר אחד וקרא משכנות יעקב וראיתי בו בחלק או"ח שעלה בלבו לחלוק בזה ממה דחייבה התורה להביא פסח שני ולמ"ד שני תשלומין דראשון הוא איך אמרה התורה דאלו שהיו טמאים לנפש אדם לעשות השני והרי היו עוסקין במצוה ופטורין מן המצוה ואעפ"כ חייבין כשני ומזה הוכיח דה"ה אונן אף אחר חצות חייב בתשלומין ע"ש. ותמהני איך עלה בלבו לחלוק על הרא"ש אפילו הי' לו ראיות כראוי מוצקים ובפרט לחייב בתפלה דהוה חשש ברכה לבטלה ובפרט דהראיה אינה ראיה. חדא דמה ראיה היא זו הרי יש דיעות דחד ס"ל דנושאי ארונו של יוסף היו וחד אמר מישאל ואלצפן היו ומפורש שם בברייתא דלהני מ"ד כבר היו יכולין לטהר אלא שלא נטהרו וא"כ ניהו שטעו ולא נטהרו ואומר מותר שוגג הוא עכ"פ פטור לא הוי כיון דיכולין הם ליטהר ומוכח להדיא שם בש"ס פ"כ דסוכה דלהך מ"ד אין ראיה כלל דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק לר"י ס"ל התם דט"מ מצוה היו וא"כ י"ל דר"י ס"ל ט"מ היו הוא ס"ל כמ"ד דשני רגל בפני עצמו הוא ומ"ד דהוי תשלומי דראשון ס"ל כמ"ד דהוו נושאי ארונו של יוסף או מישאל ואלצפן היו. ועוד בר מן דין לו יהא אף לר"י דס"ל ט"מ היו אין לו דמיון לדברי הרא"ש כלל דהרא"ש מיירי באם עוסק בשעת חיוב האחרת עוסק במצוה זו וגוף המצוה פוטרו מן האחרת בזה נקרא פטור ממש ואין בו שייכות תשלומין אבל התם אינו בשעת חיובא דפסח נפטר מכח דעוסק במת אחר בשביל זה אינו נפטר דבידו לעשות שליח להקריב עבורו גם הרי אז לא עסקו במת כלל ולא נפטר רק מכח דנטמא במת וטמא אינו רשאי לאכול בפסח א"כ הטומאה הוא דדחי ליה בפסח ומה בכך דהטומאה באה לו תחלה ע"י עסקו במצוה סוף סוף עתה אין המצוה פטרו רק הטומאה ולגבי הטומאה הוי כאונס ומה דלמדו חז"ל מזה דעוסק במצוה פטור מן המצוה היינו על אז בשעה שעסקו במת איך נטמאו בו הרי ידעו דלא יכלו לעשות הפסח ובע"כ דעוסק במצוה פטור מן המצוה אבל מכל מקום כיון דאז לא מטא זמן חיובא דפסח כדקאמר שם בש"ס להדיא ובזמן חיובא דפסח לא הוי עוסק במצוה ואינו פטור רק מכח הטומאה ולגבי הטומאה הוה כאונס ולכך חייב בפסח שני וראיה מגוף הכתוב שאמר ולא יכלו לעשות הפסח ואם הוו פטורין לגמרי לא שייך לומר ולא יכלו רק הו"ל למימר ולא עשו הפסח ומדקאמר ולא יכלו משמע דאנוסים היו דלא יכלו ואפשר לדייק בזה מ"ש ולא יכלו לעשות הפסח ביום ההוא כלומר דמעיקרא ודאי היו יכולין לעשות דהוי בידם שלא לטמאות רק שהיו פטורים דעוסק במצוה פטור מן המצוה רק ביום ההוא דכבר לא היו עוסקים במצוה עתה ביום ההוא נחשבו אנוסים. ומכל מקום דיוק הש"ס שפיר דהא למהר היו יכולין לעשות דאל"כ הוי די לומר ולא יכלו לעשות הפסח היום או עתה ומדקאמר באריכות ביום ההוא תרתי שמעית מינה. ועכ"פ דברי הרא"ש שרירין וקיימין דהיכי דהוי עוסק במצוה כגון באונן דעתה צריך לעסוק בקבורת המת וגוף המצוה פוטרו או בעוסק בצרכי ציבור זה נקרא פטור ממש ולא שייך בזה תשלומין וז"ב ונכון ודו"ק: והנה בהיותי מעיין בהספר הנ"ל ראיתי [בסי' פ"ח] בהג"ה שרצה להביא ראיה דתפלה ד"ת ממה דקיי"ל דבה"כ פטור ממזוזה וגם מזה דאינו מטמא בנגעים. ורבריו תמוהים מאד חדא דעיקר פלפולם הוי אם הוי מן התורה חיוב התפלה או לא אבל דרך רשות ודאי מצינו תפלה בתורה בהאבות ובמשה רבינו ובכתוב והתפללו אליו דרך ארצם והרבה מזה ותפלת דוד. ועוד הרי אדרבא אם גם תפלה אינה מן התורה א"כ מכ"ש דלא הוה דירה כלל ואין בו שייכות בית להצריך מזוזה או לטמא בנגעים כיון דאינו בית כלל רק דהוי ס"ד כיון דלדידן הוי חיוב תפלה א"כ יהיה נחשב בית ויצטרך מזוזה ויטמא בנגעים לכך קמ"ל דאעפי"כ פטור דתפלה אינו עושה בית דירה וז"פ ונכון ודו"ק: הנה ראיתי בסידור של הגאון מליסא זצ"ל בדין אונן שכתב דאם מת ח"ו מת אחר שכבר אור היום וחל עליו חיוב תפלה מחויב אח"כ להשלים במנחה וראייתו מחיגר דפטור וא"צ תשלומין וא"כ בחיגר מבואר בכ"מ פ"ב דחגיגה דאם חל עליו החיוב חייב אח"כ בתשלומין. ולפענ"ד במחילת כבוד גאונו זצ"ל אין ראיה דבשלמא בחיגר דהוי השינוי מכח גופו דנעשה חיגר וזה נחשב רק אונס ולא פטור רק דהוי אונס דאינו יכול לילך לכך הוי בכלל חיוב עדיין וכשיכול אח"כ לילך חייב להשלים. אך באונן שיכול לקרוא ואין שינוי בגופו רק דפטור מטעם אחר בזה כיון דנפטר נפטר ואין בו עוד תשלומין. וכעין חילוק זה מבואר בט"ז [סימן ק"ח] לענין עוסק בצרכי צבור ואף דהמג"א [בסימן צ"ג] חולק על הט"ז היינו דכל דעוסק בצרכי ציבור כיון דג"כ אין שינוי בגופו לכך נקרא נמי פטור אבל גוף החילוק הוא נכון. ומה דהרא"ש הביא ראיה מחיגר היינו להיפוך לפטרו הוי ק"ו מה חיגר דהוי רק אונס פטור מתשלומין מכ"ש אונן אבל לחייבו אין ראיה מחיגר דחיגר הוי אונס. ועוד בשלמא התם כל החג כחד יומא דמיא והוי כיומא אריכתא ונחשב כחד זמן אבל בתפלה כיון דהיום גופא נחלק לכמה חלקים ערב ובוקר וצהרים וכל הד הוי זמני בפ"ע והרי קיי"ל דאין תשלומין אלא בתפלה הסמוכה אבל אח"כ לא שייך תשלומין מוכח דכל דאפסקיה זמן אחר באמצע לא שייך עוד תשלומין והרי בחגיגה אם לא השלים ביום ראשון ושני יכול להשלים כל שבעה ולא נחשב אפסקיה א"כ ה"נ בו ביום כיון דאפסקיה זמן שהיה פטור ממש לא שייך אח"כ תשלומין לכך נראה דפטור לגמרי כנלפענ"ד נכון ואתי שפיר ודו"ק: הנה אם היה הקבורה ביום שני וכו' אם פטור מתפילין הנה דעת מהריט"ץ הובא בבאה"ט שחייב בתפילין והא"ר חולק עליו. והנה כעת נראה לי ראיה ברורה כדעת הא"ר מן הירושלמי (פרק ג') דברכות דפריך שם למ"ד דביום שני פטור אי ביום שני פטור מוטל לפניו למ"ל ומה פריך אי נימא כדעת מהריט"ץ דביום הקבורה חייב א"כ בע"כ מה דקאמר ביום שני פטור היינו מיום המיתה וא"כ מה פריך הרי יש לומר דמשכחת לה הדין מי שמתו מוטל לפניו היינו כיום ג' מן המיתה כגון דלא נקבר עד יום ג' וא"כ מצד יום המיתה היה חייב ומצד אנינות הוא פטור. ובע"כ מוכח דאף שאינו יום המיתה נמי נחשב יום מר ומן הקבורה מנינן וא"כ פריך שפיר דלו יהא דהוי ביום ג' מן המיתה מכל מקום הרי אם יהיה נקבר היום יהיה פטור היום ומחר אף דאינו מוטל לפניו וא"כ למ"ל מוטל לפניו ואתי שפיר. וזה ראיה ברורה לפענ"ד ודו"ק: והנה בדין אונן אם הוציא בדיעבד איזה אחרים באיזה מצוה אם יצאו או לא עיין בתשובתי ליו"ד סימן שמ"א מ"ש בזה. גם בדין אם אונן אכל או הטיל מים ואח"כ נקבר אם חייב לברך ברכת המזון אם לא נתעכל המזון או אשר יצר עיין בסידור של הגאון מאוה"ג מליסא זצ"ל ומה שהשגתי עליו בתשובה הנ"ל ע"ש ודו"ק: הנה בדין מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו אפילו אינו מוטל לקברו פטור מק"ש ומתפלה וכו. עיין ביו"ד סי' שמ"א ועיין בט"ז שכתב דלא שייך ספק דרבנן אלא בדיעבד וא"א בענין אחר כוונתו דקיי"ל דאין עושין ספק דרבנן לכתחלה ולכך ה"נ בזה. אבל באמת אין מזה ראיה דהטעם דאין עושין ספק דרבנן לכתהלה הוי מטעם דאין מבטלין איסור לכתחלה כמו שמשמע מדברי הט"ז גם כאן דנקט שא"א בענין אחר והיינו כוונתו כמ"ש ביו"ד סי' צ"ט וסי' קל"ד דאף באינו מכוין לבטל האיסור אין מבטלין רק בא"א בענין אחר ע"ש ה"נ בזה. אך לפמ"ש ביו"ד סימן ר"א ובש"ע או"ח סימן קכ"ח דאף דאין עושין ספק דרבנן וס"ס לכתחלה היינו רק בדבר הרשות כמו דאין מבטלין לכתחלה כן ה"נ אין עושין ספק לכתחלה אבל בדבר מצוה כיון דמותר לבטל לכתחלה כמ"ש בש"ע או"ח סימן תרכ"ו דכמצוה דלאו להנות ניתנה לכתחלה מבטלין בזה כן ה"נ כמצוה מותר לעשות ס"ס וספק דרבנן לכתחלה גבי מצוה וה"נ בזה. ובנידון מה שדברי הש"ע סתרי אהדדי היה נראה דיש לחלק בין היכא שכבר נתחייב בזה קודם שמת לו המת ואח"כ מת לו מת כיון דהחיוב חל כבר וספק אם פטור כעת בזה אף דהוי ספק דרבנן יש להחמיר ולקרוא אבל היכי דמת לו מת קודם שחל עליו החיוב וספק אם נתחייב אה"כ בזה אין רשאי להחמיר מספק וכבר מצינו כיוצא בזה בפוסקים המחלקים לענין ספק ברכה דהיכי דודאי נתחייב וספק אם נפטר מברכין נמי אבל היכא דהספק הוא אם נתחייב בזה עושה ואינו מברך ועיין בפמ"ג סימן ס"ז באשל אברהם שם כן ה"נ י"ל בנ"ד דביו"ד מיירי באם מת לו מת קודם שחל עליו קיום המצוה וכדומה וספק אם נתחייב בזה אין רשאי להחמיר אבל כאן מיירי שכבר נתחייב קודם שנעשה אונן בזה רשאי להחמיר ובן יש לחלק בזה בהא דקיי"ל בפטור ועושה דנקרא הדיוט דהיכי דפטור מתחלה ורוצה להחמיר הוי הדיוט אבל היכא דנתחייב כבר וחל עליו החיוב לעשותו רק אח"כ בא לידי פטור אז אם רוצה להחמיר על עצמו רשאי ולא נקרא הדיוט כנלפע"ד נכון להכריע לדינא. אך אין המנהג כן כמ"ש האחרונים אך מ"מ ליישב דברי הש"ע י"ל כן ודו"ק ואתי שפיר. ועיין במג"א כאן שכתב דבברכת השחר לא יברך כיון שבשעת חובתו היה פטור. והנה ראיתי בשו"ת זכרון יצחק שכתב בשם אביו הגאון זצ"ל דביו"ט כיון דבלילה לא שייך אנינות כמ"ש המוהר"מ מלובלין וכיון שמבואר לעיל שקודם אור היום יכול לברך אותן א"כ נתחייב בהם קודם אור היום א"כ אף שלא בירך אז מברך אחר שנקבר המת דלא שייך לומר שבשעת חובתו היה פטור ע"ש ודפח"ח ויפה כוון. אך יש להוסיף תנאי בזה דהיינו דוקא אם עמד ממטתו בלילה הזה קודם אור היום דאז נתחייב תיכף קודם אור היום א"כ אף שלא בירך אז מחויב לברך אחרי הקבורה אבל אם לא עמד עד שהאיר היום א"כ כיון שלא הקיץ עד אור היום לא נתחייב אז כלל ולא חל החיוב עד שקם ממטתו ואז הוי אור היום מכבר ואז תיכף היה פטור ושוב לא יברך אח"כ כיון שבשעת חיוב שלו היה פטור יש חילוק ביו"ט בין עמד קודם אור היום או לא וז"ב ונכון ודו"ק: עוד נראה לי דין חדש דאף להסוברים בש"ע כאן דאונן אסור להחמיר על עצמו הוי רק במצוה שיש בו מעשה דניכר לכל שעושה לשם מצוה בזה שייך הטעם של הירושלמי מפני כבודו של מת אבל בדבר שאין בו מעשה כגון אם עומד האונן ושומע שליח ציבור תוקע שופר בר"ה או קורא המגלה רשאי לכוין לצאת ונפטר בזה דבזה לא שייך שום איסור דמצד טרדת המת הרי יש לו מי שישא משאו ואין האיסור רק מכח כבודו של מת ובמה דליכא מעשה רק כוונה במה ניכר שהוא מכוין לשם מצוה או לא ובמה שייך בזה בזיון למת בכוונה לבד לכך בזה רשאי להחמיר על עצמו, ואין להקשות מלשון הרא"ש בפ"ג דברכות שמביא ראיה דביו"ט לא שייך אנינות מהרמב"ם שהי' אונן בר"ה וציוה לתקוע לפניו בשופר כדי להוציאו י"ח וכו' ומה ראיה הרי לשמיעה רשאי להחמיר על עצמו, אך א"ש דהתם כיון שאמר בפירוש להוציאו י"ח א"כ באמירה זו היה בזיון להמת והוי כעשה מעשה ממש אבל היכי שלא עשה שליח בפירוש רק שמע את הש"ץ תוקע שמכוין להוציא לכל אדם יכול האונן לכוין לצאת בזה ואינו חייב לחזור ולתקוע כשנקבר המת ואין לומר כיון שאינו יכול לעשות שליח בפירוש היאך יכול הש"ץ להוציאו כיון דכל הוצאה אינו רק בתורת שליחות וכיון דהוא אינו בגדר שליחות בפירוש וא"י לעשות שליח לא נעשה זה שליחו ממילא אך זה אטו אינו בגדר שליחות הרי באמת היה יכול לעשות שליח רק מכח כבודו של מת אסור וזה הוי רק מכח איסור מראית העין לבדו וא"כ היכא דליכא חשש מראית עין ובזיון מותר באמת. ועוד הרי במודר הנאה אמרינן בנדרים דף ל"ו דלעשות שליח להדיא אינו יכול ולומר כל הרוצה לתרום יבוא ויתרום יכול לומר כן ה"נ בזה אף שאינו יכול לעשות שליח בפירוש מ"מ יכול לכוון לצאת בשמיעה מן הש"ץ אבל לומר בפירוש לאדם להוציאו אסור וז"ב ונכון לדעתי. אך עיין במג"א סימן תרצ"ו ס"ק י"ח לא משמע כן. אך י"ל חילוק דניהו דרשאי להחמיר מ"מ אחר הקבורה אינו נפטר בזה כיון דנעשה בר חיובא ממש ותחלה שמע כשהיה פטור מן הדין דומה למ"ש הרמב"ם באכל מצה בעת שטותו מפני שאכל בזמן שהיה פטור כן יש לומר בזה. ובזה אתי שפיר יותר ראיות הרא"ש מן הרמב"ם הנ"ל דהתם ביקש להוציאו ממש לפטרו ודו"ק והבן: הנה בדין אונן אם מוציא אחרים ידי חובתן עיין מ"ש בתשובה ליו"ד סימן שמ"א ועיין בפמ"ג לאו"ח בפתיחה כוללת שנסתפק בזה ע"ש ודו"ק:

א

הביא ראיה לסתור ואעפ"כ הדין אמת ועיין בי"ד סי' שצ"ו סעיף ג' ועיין בט"ז שם:

א

[א] פטור מקריאת שמע וכו'. ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל שחרית אם הוא קודם חצות ולא ברכת השחר כיון שבשעת חובתה היה פטור (מגן אברהם) ועיין סימן פ"ט כתבתי להתפלל שחרית עד חצי שעה אחר חצות, ועיין יו"ד סימן שמ"א דאם עבר זמנה אין להשלימה בתפילה הסמוכה, ועיין סוף סימן צ"ג:

ב

[ב] אין מוחין וכו'. כתב הלבוש דבריו תמוהים שאם אפילו מי שאינו מוטל עליו לקברו כגון אחותו נשואה אינו רשאי, כל שכן מי שמוטל עליו אלא שיש לו אחר, עד כאן. כתב לחם חמודות דף ט"ז הלבוש לא הרגיש בסתירת השולחן ערוך דהכא ליו"ד סימן שמ"א שכתב יש אומרים אפילו אם ירצה להחמיר אינו רשאי ולא כתב דעת החולקים כלל, עד כאן. ולעניות דעתי סבירא ליה ללבוש דזה אין סתירה כלל כי בסברא ראשונה כתב שם דפטור מקריאת שמע ולא סיים דאפילו אם ירצה להחמיר אינו רשאי כמו שסיים, משמע דפטור דקאמר היינו דאינו חיובא אבל אם ירצה להחמיר הרשות בידו, ולזה כתב עליו השולחן ערוך שם ויש אומרים דאפילו אם ירצה להחמיר אינו רשאי ואם כן כתב שני הדעות ביו"ד, וכבר נודע דסברא ראשונה שהביא השולחן ערוך בסתם סבירא ליה עיקר לדינא וכמו שפסק הכא כן נראה לי. ועל תמיהת הלבוש מתרץ לחם חמודות שטעות נפל בשולחן ערוך וצריך לומר ויש אומרים שאם יש לו מי שישתדל וכו' ודחוק, גם מה שכתב מגן אברהם בזה דחוק. ואדוני אבי הרב נר"ו היה מתרץ תמיהת הלבוש וקושיות לחם חמודות בקנה אחד, דמה שכתב השולחן ערוך ואם יש לו מי שישתדל בשבילו וכו' קאי למעלה על איש שאינו מוטל עליו לקברו, וקאמר אם יש לו נמי מי שישתדל בשבילו דאיכא תרתי למעליותא הוא דרשאי להחמיר, אבל בחדא לטיבותא כגון שמוטל עליו לקוברו אף שיש לו מי שישתדל או באין מוטל עליו לקברו ואין לו מי שישתדל סבירא ליה לשולחן ערוך דאין רשאי להחמיר כדפסק ביו"ד. ודבריו נכונים אלא שלא נזכר מחילוק זה בבית יוסף ופוסקים ואדרבה אחותו נשואה מסתמא יש לה קוברים ואפילו הכי כתבו דאין רשאי להחמיר. והנה בעולת תמיד כתב תימא על השולחן ערוך כדין דזה איבעיא בירושלמי סבירא ליה לפסוק לקולא בספק ברכות כלבוש דאין רשאי להחמיר על עצמו משום ברכה לבטלה, עד כאן. ולפירוש אדוני אבי הרב נר"ו לא קשה מידי דלא מצינו איבעיא בירושלמי בתרתי לטיבותא ודו"ק. ועוד אני אומר דבלאו הכי דברי עולת תמיד דברי תימה הן. דלא שייך הכא כלל ברכה לבטלה דאדרבה הוא חייב בברכות אלא חששו משום כבוד המת שלא יתעצל בקבורתו כמו שכתב בית יוסף, אבל בברכה עצמו אין חשש ופגם כלל. ותדע דהרבה פוסקים כתבו על איבעיא הנזכר לעיל כיון דלא איפשט מברכין ומתפללין עיין בבית יוסף, ועוד דהא דוקא בברכות דרבנן הוא דפסקינן לקולא אבל בקריאת שמע דאורייתא קיימא לן בסימן ס"ז דספיקא לחומרא. מיהו לדינא פסקו הב"ח ונחלת צבי וט"ז כלבוש דאין רשאי להחמיר ודלא כשולחן ערוך, וכן ראיתי מעשה אצל זקיני הגאון זכרונו לברכה. עוד נראה לי בהיתר תמיהות הלבוש ולחם חמודות הנזכר לעיל על השולחן ערוך דגם דעת השולחן ערוך דאין רשאי להחמיר אלא דסבירא ליה דמי שרוצה להחמיר אין מוחין בידו, רצה לומר שאין ביד בית דין למחות בו כיון שיש לו לסמוך על גדולי הפוסקים שפסקו דרשאי להחמיר, אבל באמת הבא לשאול מורין לו שאין רשאי להחמיר וכן משמע בבית יוסף וכן משמע בתשובת עבודת הגרשוני סימן מ"ב. כתב הט"ז דבן שהוא אונן ויש מתעסקין ילך לבית הכנסת לומר קדיש לכולי עלמא, עד כאן. וקצת קשה על מה שכתב בט"ז ליו"ד סימן שע"ו עיין שם, ועיין לעיל סימן קל"ג ס"ק ג' מזה:

ג

[ג] אם אין מחשיך וכו'. כן כתב הטור ביו"ד ועיין בבית יוסף שמקשה דברי הרא"ש וטור אהדדי דבסימן זה כתב אם יכול להחשיך משמע אפילו אינו מחשיך כיון שיכול להחשיך פטור. והב"ח מתרץ דביו"ד סימן שמ"א מיירי בשאר מצוות אינו פוטר אלא בצריך להחשיך, אבל הכא מיירי הטור לענין קריאת שמע דבעיא כוונה גדולה לכן אף שאינו צריך להחשיך פטור וסיים דהכי נקטינן דלא כשולחן ערוך. ותימא דהא ביכול להחשיך ליכא זמן קריאת שמע ואפילו כשמתפלל של מוצאי שבת בשבת מכל מקום אין קורין קריאת שמע עד צאת הכוכבים כמו שכתב הטור גופיה לקמן סימן רצ"ג, וכן מצאתי בדרישה שכתב דהטור כתב דין זה לענין שאר מצוות ולא לענין קריאת שמע דהא ליכא זמן קריאת שמע, עד כאן. וזה דלא כט"ז שפסק דאונן יקרא קריאת שמע של ערבית מבעוד יום. ובעיקר הקושיא האריך הדרישה מאוד ליישב וזה תמצית דבריו דסבירא להו להרא"ש וטור דכל שצריכין להחשיך למת זה אף שהוא אינו מחשיך עצמו פטור דומיא דחול דאף שיש לו אחרים שישתדלו בצרכי קבורה פטור, לזה כתב הרא"ש וטור הכא יכול להחשיך ורצה לומר אף שאינו צריך להחשיך בעצמו, והוא הדין כשאין שום אדם מחשיך אלא שרוכבין במוצאי שבת מהר להביא צרכי המת, מכל מקום כיון שאין צרכי המת בעיר ראוי להחשיך הוא פטור משום כבוד המת, אבל כשאין צריכין להחשיך כלל שיש כל צרכי המת בעיר אז חייב בקריאת שמע וכל המצוות, לזה כתב הטור ביו"ד אם צריך להחשיך, עד כאן דבריו בקצרה, ודו"ק דמיושב הכל וכן ראוי להורות:

ד

[ד] דינו כחול וכו'. היינו ביום אבל בלילה שלפניו שהוא מוצאי יום טוב ראשון, דעת הט"ז ביו"ד שם דדינו כשבת, ודעת הש"ך דדינו כחול ושם הארכתי ונראה עיקר כט"ז, וכן פסק מגן אברהם בסימן תקמ"ח:

ה

[ה] המשמר את המת וכו'. אפילו בספינה דחיישינן לעכברים, (ש"ס):

ו

[ו] אפילו אינו מתו וכו'. כלומר דאילו מתו אפילו אינו משמרו פטור, כיון שמוטל עליו לקברו כדלעיל:

ז

[ז] פטור. מיהו ודאי שכל שאינו צריך לטרוח כלל יצא ידי שניהם, מהיות טוב אל תקרא רע (בית יוסף):

ח

[ח] לא יצא וכו'. זה פלוגתא דרמב"ם וראב"ד ופסק הבית יוסף כרמב"ם דלא יצא. וכתב עולת תמיד ולי נראה לענין ברכות של קריאת שמע נקטינן כדברי מקיל דספק ברכות להקל, עד כאן. וקשה הא קיימא לן לעיל סימן ס"ז בספק אם קרא קריאת שמע קורא גם ברכותיה, מיהו גם דעת לחם חמודות דף י"ח נוטה לזה ולא מטעמיה אלא דסבירא ליה דטעמא דרמב"ם דלא יצא משום קנסא כמו שכתב בכסף משנה, ובברכות לא שייך קנסא, וכן בבאר שבע דף ס"א כתב הטעם דקנסא מנפשיה וכבר נזכר בכסף משנה. ועיין לקמן סימן ע"ו ס"ק [ב']:

א

פטור וכשהגיע כבר תפלת מנחה קודם שמת לו מת ונתעסק בקבור' עד אחר ערבית העלה בתשובת בי"ד סי' מ"ב דא"א להתפלל ערבית שתים דהא אין החיוב חל עליו אלא ברגע אחרון של יום דבזמן הקודם לזה ואין החיוב בו כ"כ אלא דיוצא כשמתפלל ע"ש כ"פ הרב מוהר"א והרב מוהר"ר חיים עשאל ס"ל דחייב והביא ראיות הרבה מפוסקים וכן מש"ס מהא דאמרינן חיגר ביום ראשון ונתפשט ביום שני ע"ש:

ב

אין מוחין. ע' ת' בי"ד סי' מ"א כשמתפלל מחמת טעות שסבר שחייב מחויבים למחות בידם וראיה מפ' הפועלים צ"א רבה איגנב ליה דיכרא במחתרת' אהדרינהו לא קבלינהו דקננהו בדמים. והקשו תוס' דהלא מ"מ חייבים לשלם בבא לצאת ידי שמים. ותי' דהם סברו שמדינא חייבים ואם היו יודעים שפטורים בדין לא היו מחזירין ע"כ:

א

א) [סעיף א'] מי שמת לו מת שהוא חייב להתאבל עליו וכו' עיין ביו"ד סי' שע"ד סעי' ד' מי הם שחייב להתאבל עליהם יעו"ש:

א

ב) שם אפי' אינו מוטל עליו לקברו וכו' כגון שמתה אחותו נשואה ויש לה בעל שהוא מתעסק בקבורתה או אחיו שיש לו בנים שהם חייבים לקברו אפ"ה פטור. טור וב"י ולבוש ודלא כר"ת. ואפי' אם היה בעיר אחרת והודיעו לו קודם קבורה פטור. כן פסק מרן ז"ל בב"י וביו"ד סי' שמ"א סעי' א' יעו"ש. והכי קיי"ל כדעת מרן ז"ל שקבלנו הוראותיו ודלא כהב"ח שכתב להתיר אם הוא בעיר אחרת יעו"ש. וכ"פ המאמ"ר אות א' ועי"ש במה שדחה דברי הב"ח והפר"ח יעו"ש וכ"נ דעת היפ"ל אות א'. וכ"פ ר"ז אות א'.:

ב

ב) שם אפי' אינו מוטל עליו וכו'. וכתב הרא"ש דגם כן אסור בבשר ויין קודם הקבורה אפי' אינו מוטל עליו לקברו. עו"ת אות ב':

א

ג) שם אפילו אינו מוטל עליו וכו'. כתב בס' חמודי דניאל כ"י מי שמת לו מת ר"ל והוא קודם התפלה אם יש לו קוברין אין להגיד לו כדי שיתפלל אך אם מוטל עליו להתעסק צריך להגיד לו. פת"ת ביו"ד סי' שמ"א אות ח':

א

ד) שם פטור מקריאת שמע ותפלה. ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל. וכן עשה מהרי"ל. ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחריח כמ"ש סי' פ"ט. מ"א סק"א. סו"ב או' ב'. ר"ז אות א'. וכ"כ בתשו' דבר משה ח"ג סי' י"ג והביאו ש"ץ דף קפ"ב ע"א. שע"ת אות א'. אבל הזר"א ח"א סי' י"א חלק על דברי המ"א הנז' והעלה הלכה למעשה דכשחוזר האבל מבית עלמין אחר שליש היום לא יאמר אפי' תפלת י"ח רק ראוי שיקרא ק"ש לבד בלא ברכות לקבל עליו עול מלכות שמים וכתב שכן הוא המנהג בעיר מודינא יעו"ש. והביאו מחב"ר אות א' ש"ץ שם. שע"ת שם. סידור בי"ע בדיני ק"ש דערבית אות יו"ד. וכ"כ החס"ל אות א'. וא"צ להשלים בתפלה שאחריה כיון שבשעת חובתו היה פטור. כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א סעי' ב' וכ"כ א"ר אות א'. ר"ז שם. שע"ת שם. חס"ל שם. ועיין בדברינו לעיל סי' נ"ח אות כ"ה:

ב

ד) וכתב שם המ"א אבל ברכות השחר דלא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א סעי' ב' לענין הבדלה עכ"ד. והביאו א"ר שם סו"ב שם. וכ"כ ר"ז שם דלא יאמר כל ברכות השחר אפי' נקבר קודם שעבר זמן ק"ש ותפלה כיון שבשעה שחל חיוב הברכות דהיינו כשקם ממטתו היה פטור מהן א"צ להשלימן אח"כ ואם מברך ברכה לבטלה הוא עכ"ד. וכן העלה הדבר משה בתשו' ח"ג סי' י"ג כדעת המ"א הנז' אלא לחלק יצא דבג' ברכות שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה וברכות התורה דמוטל על האדם לאומרם כל היום גם האבל אחר קבורת מטתו בכל עת שיהיה חייב לאומרם יעו"ש. והביאו ש"ץ שם. ועיין לב"ש ומחה"ש מ"ש על דברי המ"א הנז' ומשמע מדבריהם דדברי המ"א הללו אתיא דוקא למאן דאמר דברכות האלו אם לא נתחייב בהם אין מברך אותם אבל למאן דאמר דעל מנהגו של עולם נתקנו ואפילו לא נתחייב בהם מברך אותם כמ"ש בסי' מ"ו סעיף ח' יכול לברך אותם גם אחר חצות יעו"ש, וכ"כ הפרמ"ג בא"א אות א' וכ"כ הנה"ש אות א', וכ"כ המאמ"ר אות ג' אלא שכתב שהדבר צריך תלמוד יעו"ש, וכ"כ הרב מים חיים ז"ל דף למ"ד ע"ב וע"ג דיכול לברכם האבל כל היום כולו וכתב שבימיו עשו מעשה כן בהסכמת הגאון מהרי"ט המחבר ער"ה יעו"ש, ועיין בסידור נהורא השלם בדרך החיים בדיני פסד"ז וברה"ש שכתב בשם ס' מטשה רב מהגאון מהר"א ווילנא זצ"ל דמי ששכח ולא אמר ברה"ש קודם תפלה דיכול לאומרם אח"כ כל היום וגם בלילה עד השינה חוץ מברכת התורה שכבר נפטר באהבה רבה וברכת אלהי נשמה שנפטר בברכת מחיה המתים יעו"ש, וכ"מ מדברי המאמ"ר סי' מ"ו אות יו"ד אלא שמסתפק בזה רק כתב שנראה פשוט דעד סוף שלש שעות ביום יכול לברך בפשיטות שכן דרך בני מלכים לעמוד בג' שעות ועדיין שעת קימה הוא וכמה בני אדם שאין קמים עד אותה שעה וא"כ לית דינא ולית דיינא דמצי לברוכי אבל בשאר היום יש לפקפק יעו"ש, וכ"כ בסידור נהורא השלם בדרך החיים בדיני אונן אות ד' דאם נמשך האנינות עד לאחר ד' שעות ברה"ש דהיינו מה שקודם ק"ש לא יאמרם אף שיש לו פנאי שכיון שאמרו בגמרא לכל אלו הברכות זמן כמ"ש כשלובש מנעליו מברך וכו' ואף שקי"ל בסי' מ"ו שעל צורך העולם הוא מברך ואף אם ניעור כל הלילה מברכים כל צרכי העולם היינו עד זמן קימה שהוא שליש היום כמו בק"ש עיין סי' נ"ח זולת ברכת התורה וברכת שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה אותם הברכות יברך כל היום ואפי' אחר חצות אם נקבר יאמרם עכ"ד, ועיין להגאון מהרש"ק ז"ל בס' שנות חיים סי' ף' דף כ"ב ע"ד שכתב דמי שלא בירך ברה"ש עד חצות אין לברך אח"כ יעו"ש וטעמו נ"ל שתקנו אותם לאומרם עד חצות שעדיין עולה כח היום ולא אחר חצות שהתחילו לנטות צללי ערב. והזר"א שם כתב דאפי' אחר התפלה כוליה יומא יכול לאומרם וכמ"ש בסס"י נ"ב יעו"ש, נמצא לדברי הפשטנים ג' מחלוקות בדבר יש אומרים דזמן בהר"ש עד שליש היום כמו זמן ק"ש וי"א עד חצות כמו זמן תפלת שחרית וי"א בכל היום כולו זמנה הוא, מיהו מ"ש המ"א ודעמיה גבי אונן דלא יאמר אותם אח"כ אפי' נקבר קודם שעבר זמן ק"ש ותפלה זה לא קיי"ל כוותיה כיון שפסקנו לעיל בסי' מ"ו אות מ"ט כדעת האר"י ז"ל והאחרונים שעל מנהנו של עולם הם נאמרים וא"כ אין הדבר תלוי בו אלא בכל זמן שיכולים לאומרם העולם גם הוא יוכל לאמר אותם אם נקבר מיתו קודם הזמן ההוא. אמנם נשאר לנו דברי האר"י ז"ל בשער הכוונות דף ב' ע"ב שכתב ברכת הנותן ליעף כח היא אחת מן י"ח ברכות האלו שתקנו קודם התפלה וכו' ובדף א' ע"ג כתב די"ח ברכות אלו הם בז"א דעשיה וכ"כ בפרע"ח שער הברכות פ"ג יעו"ש ועוד עיין בנה"ש דף י"א ע"ג הנד"מ ד"ה בכללות ג' ברכות ראשונות וכו' ובדברינו לסי' מ"ו אות ח"י ד"ה וזה יעו"ש דמשמע דאין להם מקום אחר התפלה דכיון דנתקנו כל בחי' ג' עונמות בי"ע ועלו עד האצילות ונמשכו המוחין ע"י התפלה איך יבא התיקון אח"כ כד קשישנא לדרדקי. ועל כן הנראה לענין דינא דאם הוא נשתהא ולא התפלל עדיין כיון דיכול להתפלל עד חצות היום ג"כ יכול לברך ברה"ש שכיון שעדיין לא נעשה תיקון התפלה ע"י ג"כ יוכל לברך ברה"ש קודם תפלה וה"ה לאונן אם נקבר מיתו קודם חצות שיכול להתפלל אח"כ רק לפי סברת הזר"א ודעמיה שכתבו דלא יוכל להתפלל אלא עד שליש היום ג"כ לא יברך ברה"ש אלא עד שליש היום. ושאר כל אדם אם שכח לברך אותם קודם תפלה ורוצה לברך אותם אח"כ אם הוא קודם שליש היום אין מזניחין אותו אבל לא אח"כ משום דיש פלוגתא בזה כנז"ל דק"ל סב"ל והגם דכתב האר"י ז"ל דעל מנהגו של עולם נתקנו וצריך האדם לברך אותם בכל יום וק"ל דאין אומרים סב"ל כנגד דברי האר"י ז"ל היינו דוקא לעניין אם היה נעור כל הלילה או לא הסיר מצנפתו וכו' אבל לא לענין שיברך אותם בכל זמן כי זמנם קודם תפלה כנז"ל, מיהו ברכת התורה יכול לברך אותה בכל זמן מן היום אם לא בירך אותה משום שיש בה ב' כוונות כמש"ל בסי' מ"ו אות כ"ט ועוד עיין בדברינו לסי' מ"ו אות ט':

ג

ד) שם פטור מקריאת שמע וכו'. וה"ה דפטור מכל מצות האמורות בתורה וכן איתא בגמרא בהדיא. עו"ת אות ג':

א

ה) שם פטור מק"ש ומתפלה, מקום שנוהגים שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצורכי הקבורה ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרוהו להם מותרים הקרובים בבשר ויין אפי' קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם, יו"ד סי' שמ"א סעי' ג', וכתב שם הברכ"י אות ך' דה"ה דיכול לברך ולהתפלל כי היכי דשרי בירושלמי בבשר ויין פ' ואלו מגלחין בהוראת ר"י על מי שמת בתפיסה דמשלמסר לכתפין פסקה אנינות וכן מוכח מדברי המ"מ ריש פ' מי שמתו והכי משמע מתלמודין התם וכ"כ הרב מהריק"ש בהגהותיו דלשאר דיני אבילות נמי דינו כבשר ויין עכ"ל, וכ"כ מהר"י עייאש שם בס' שבט יהודה יעו"ש, והביאו ש"ץ דקפ"א ע"ד ושע"ת בזה הסי' אות א'. וכ"כ המש"ז אות ה' וז"ל ויראה דה"ה שמותר להתפלל ולקרות ק"ש בלא תפלין עכ"ד:

א

ו) שם ואפי' אם רוצה להחמיר וכו' אינו רשאי, מי שהתחיל להתפלל או לברך ברהמ"ז ונעשה אונן אם צריך שיפסיק או יגמור תפלתו או ברכתו עיין ברכ"י אות א' שהאריך בזה והביא מחלוקת הפוסקים דיש אומרים צריך להפסיק וי"א דא"צ להפסיק ולבסוף הניח הדבר לצדדין ולא הכריע יעו"ש. וגם הש"ץ דקע"ז ע"ג שקיל וטרי בהאי עניינא והביא דברי הברכ"י הנז' ולא הכריע כיעו"ש. מיהו הרב סידור בי"ע בדיני אנינות אות ח' הכריע כדעת מהרד"פ ז"ל דיפסיק יעו"ש, ואני אומר דמי שהוא רוצה שלא להפסיק אין מזניחין אותו כיון שיש לו על מה לסמוך רק שיכוין לבו לשמים ולישב דעתו לכוין בתפלתו או ברכתו. אח"כ ראיתי שכן פסק החס"ל אות ו':

א

ז) שם ואם יש לו מי שישתדל בשבילו וכו' אין מוחין בידו, וכן סתם מרן ז"ל ביו"ד סי שמ"א סעי' א' דמדכתב שם וי"א דאינו רשאי משמע דלסתם מרן רשאי שאין מוחין בידו יעו"ש וכן פי' העו"ת והא"ר והברכ"י או' ב' דברי מרן ז"ל וכתבו הא"ר והברכ"י ז"ל דבזה אין מקום למה שהקשה על מרן ז"ל הל"ח ריש פ' מי שמתו יעו"ש וכ"כ עבה"ג סי' ס"ב יעו"ש. וא"כ לפי הכלל המסור בידינו דכל מקום שסותם מרן ז"ל ואח"כ כותב י"א דדעתו לפסוק כסתם כמש"ל סי' י"ג או' ז' א"כ הכא נמי דעתו לפסוק כמ"ש כאן דאם רוצה להחמיר אין מוחין בידו אם יש לו מי שישתדל בשבילו, וכ"כ א"ר באות הנז' וע"כ כיון שאנו קבלנו עלינו סברת מרן ז"ל ומרן הכי ס"ל אין למחות ביד מי שרוצה להחמיר וכן פסק סידור בי"ע בדיני ק"ש דערבית או' ח' ובדיני אנינות אות א'. ועוד עיין מש"ל סי' ה"ן אות י"ג:

א

ח) במקומות שאין מניחין לקבור תוך ג"י מן המיתה חייב בכל מצות שבתורה בהימים שבין מיתה ליום הקבורה ובפרט כשיש אחרים שמשתדלין בצרכי קבורה. תפארת לישראל. פת"ע אות ב':

א

ט) מי שמת לו ספק נפל חייב בכל מצות שבתורה אף קודם שנקבר כיון דלית ביה מצות קבורה לא שייך ביה טרוד במצוה. תשו' מהרנ"ח סי' כ"ז. הביאו פת"ע סו' אות ה'. ועיין ברכ"י ביו"ד סי שמ"א אות א':

א

י) רוצה לאכול פת אעפ"י דאינו צריך לברך המוציא מכל מקום יטול ידיו ולא יברך על הנטילה. ברכ"י ביו"ד סי' שמ"א אות ה' ובשיו"ב שם אות ב'. סידור בי"ע בדיני אנינות אות יו"ד. וכן נט"י של שחרית יטול כדי להעביר רו"ר ולא יברך. וכן מים אחרונים יטול. ש"ץ דף קע"ז ע"א בשם מכתם לדוד חי"ד סי' ג"ן. בי"ע שם בשם הנז':

א

יא) נקבר המת אחר שאכל ועדיין לא עבר הזמן שיתעכל המזון חייב לברך בהמ"ז. וכן באשר יצר אם עשה צרכיו בעודו אונן חייב לברך אשר יצר אחר שנקבר המת דדמי להבדלה הכתוב ביו"ד סי' שמ"א סעי' ב יעו"ש. ועיין בדברינו לעיל סי' ז' אות ז' עד כמה זמן אם שהה יכול לברך א"י יעו"ש:

א

יב) [סעיף ב'] בד"א בחול אבל בשבת חייב וכו'. ומברך וחייב בכל המצות חוץ מתה"מ שאסור בו ומותר לילך לבהכ"נ כמ"ש ביו"ד סי' שמ"א סעי' א' יעו"ש:

א

יג) שם אבל אם אינו מחשיך על החתום חייב גם לעת ערב. הב"ח כתב דבשאר מצות אינו פטור אא"כ צריך להחשיך אבל בק"ש אפילו בא"צ להחשיך אלא כיון דיכול להחשיך פטור יעו"ש והביאו שכנה"ג בהגב"י אות ג' והדרישה כתב דכל שצריכין להחשיך למת זה אף שהוא עצמו אינו מחשיך פטור אבל כשאין צריכין להחשיך כלל שיש כל צרכי המת בעיר אז חייב בק"ש וכל המצות יעו"ש. ועיין א"ר או' ג' שהקשה על הב"ח והסכים להדרישה יעו"ש. והמאמ"ר אות ה' כתב דגם דברי הדרישה יש לדחותם בקל יעו"ש. אמנם הרב הלבוש כתב כדברי מרן ז"ל וכתב הט"ז סק"ד כיון שיש עליו חיוב בעת ההיא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אעפ"י שאין הקהל קורין ק"ש אלא בלילה מ"מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה יעו"ש. וכ"כ הסו"ב אות ד'. ר"ז אות ב'. חס"ל או' ב' וכתב השבו"י ח"א סי' ח' דתפלת ערבית לא יתפלל ויבדיל בתפילה מבעוד יום דכיון שרוצה להתפלל ולהבדיל בתפלתו הרי עשאו חול וחל עליו אנינות ואונן פטור ואינו רשאי להתפלל יעו"ש והביאו מאמ"ר אות ו', וכתב דהנכון שלא לקרות לא ק"ש ולא להתפלל דשב ואל תעשה עדיף יעו"ש. אמנם המחה"ש סק"ג הביא דברי השבו"י הנז' וכתב עליו וז"ל ואני בענ"ד לא הבנתי דהא כל זמן שאינו רשאי להתעסק בצורכי המת לא חל עליו אנינות דאין הטעם משום קדושת שבת וא"כ הא אפי' מתפלל תפילת חול ומבדיל אעפ"כ אסור במלאכה עד הלילה וכדלקמן סי' רצ"ג א"כ אף שמתפלל של חול מ"מ לא חל עליו אנינות כיון דאכתי אינו יכול להתעסק בצרכי המת עכ"ל, וכ"כ ר"ז שם וז"ל ואצ"ל שיש לו להתפלל תפלת ערבית של מו"ש מבע"י מפלג המנחה ולמעלה שהוא לילה גמור לענין תפלה לרבי יהודה ואף מי שנהג לעולם כחכמים יכול לסמוך על דברי ר"י אפי' במו"ש במקום איזה אונס שא"א לו להתפלל בלילה כמ"ש בסי' רצ"ג עכ"ל. וכ"כ סידור בי"ע בדיני אנינות אות כ"ו אחר שהביא דברי הט"ז והשבי"י הנז' וז"ל אבל הזר"א ח"ב סי' ק"מ העלה דגם תפלת ערבית יתפלל מבעוד יום ושכן נוהגים עכ"ל. וע"כ נראה לענין דינא אם אינו רוצה לקרות קריאת שמע ולהתפלל מבעוד יום הרשות בידו כיון שעדיין לא הגיע זמן חיובו לכתחלה כמ"ש סי' רל"ה אבל אם רוצה לקרות ולהתפלל מבעוד יום אין מזניחין אותו כיון שיש לו על מה לסמוך:

א

יד) שם אם אינו מחשיך וכו'. ואם הוא סמוך לשבת ואין זמן לקוברו חייב במנחה דע"ש שהרי הטעם כדי שיתעסק והא לא אפשר. יד אלייהו סי' ט"ז הביאו שע"ת אות ו'. ש"ץ דקע"ח ע"ב. סידור בי"ע בדיני אנינות אות ט"ו:

א

טו) מי שמת לו מת בר"ח ונקבר אחר חצות בשעה ז' יתפלל מוסף של ר"ח כיון דזמנה כל היום. דלא כשבו"י ח"ב סי' קפ"ח. ברכ"י יו"ד סי' שמ"ח אות ח"י ש"ץ דקפ"ב ט"ג. סידור בי"ע שם אות ט"ז:

א

טז) ש"ץ והוא אונן ביום שבת יכול להתפלל בשבת להוציא אחרים. ומיהו היינו כשאין שם מי שיודע להתפלל אבל ביש אחר לא יתפלל האונן. שכנה"ג ביו"ד סי' שמ"א. ש"ץ דף קע"ז ע"ד בי"ע שם אות כ"ב. שע"ת שם:

א

טוב) אונן לא יאמר קדיש על המת קודם קבורה ודלא כהרב שער אפרים דמסתפק בזה. שו"ת בית יהודה ח"א סי' ה'. והמנהג בארץ הצבי שהבן אומר קדיש עם החזן קודם קבורה וכמ"ש לקט הקמח. ויש סמך למנהג דאינו דומה לברכה, ויועיל לאביו, ברכ"י שם אות י"ב, ש"ץ דף קע"ו ע"ב, בי"ע שם אות י"ג:

א

חי) אונן קודם קבורת המת ויש לו ייא"ר ציי"ט לא ואמר קדיש אך אם הוא שבת יאמר קדיש, בל"י סי' שע"ו, וכן דעתי הקצרה נוטה והדבר ברור בעיני, ברכ"י שם, ש"ץ שם. בי"ע שם או' י"ד:

א

יט) שם וי"ט שני דינו כחול ויו"ט א' אם רוצה לקוברו וכו'. ואם אינו קוברו בו ביום מפני כבודו של מת אי נמי כשצוה להוליכו למקום קבורת אבותיו לא חל עליו אנינות. ש"ץ דף קע"ט ע"ד. וכן ביו"ט שני דינא הכי אם אינו רוצה לקוברו בו ביום. שבט יהודה ביו"ד סי' שמ"א על סעי' א' ד"ה ואם. ש"ץ שם. בי"ע שם אות ך'. ועיין יפה ללב על זה הסימן אות ג'.

א

ך) שם ויו"ט שני דינו כחול. היינו ביום אבל בלילה שלפניו שהוא מוצאי יו"ט א' דעת הט"ז ביו"ד שם דדינו כשבת ודעת הש"ץ דדינו כחול. ונראה עיקר כט"ז. וכ"פ מ"א בסי' תקמ"ח. א"ר אות ד'. ועיין בית יהודה סי' ה' שפסק כהש"ך אבל הב"ד ביו"ד סי' קס"ו הטלה שבמקום שנוהגים התר להתעסק ע"י ישראל ודאי דצריך לנהוג אנינות בלילה ג"כ ושכן דעת הט"ז ג"כ ומיהו דוקא לענין ד' כוסות ובשאר יו"ט לענין קדוש ואכילת בשר אבל לענין ק"ש ותפלה וכיוצא חייב. אבל בליל יו"ט ראשון וכן בליל יו"ט שני להנוהגים לקוברו ע"י גוים אין לנהוג אנינות בלילה כלל יעו"ש. וכתב הרב המגיה בש"ץ דק"פ ע"א דהכי נקטינן לענין מעשה כהרב ב"ד כיון דרבו הסוברים כן יעו"ש. והזר"א ח"ב העלה לחוש לסברת הש"ך ודעמיה וישמעו קידוש מאחרים יעו"ש. אבל הרב בי"ע שם אות כ"ג פסק כהב"ד וכמ"ש הש"ץ יעו"ש. ואני אומר דאם אפשר ישמע מאחרים ואם א"א אז יש לסמוך על מ"ש הרב ב"ד. וכמ"ש הש"ץ ובי"ע וכ"ז אם אין דרך לקבור בליל יו"ט אבל אם מנהגם לקבור בליל יו"ט ודאי דחל עליו אנינות בלילה ואפי' אם המתעסקים הם עכו"ם. ועיין עוד מזה לקמן סי' תע"ב או' ל"א יעו"ש:

א

כא) [סעיף ג'] המשמר את המת וכו' פי' שמשמרו מן העכברים. ואין חילוק בין ספינה למקום אחר. ב"י. עו"ת אות' ז' א"ר או' ה':

א

כב) שם אפי' אינו מתו וכו' דאלו מתו אפי' אינו משמרו פטור כדלעיל וה"א ריש פ' מי שמתו. ב"ח. א"ר אות ו':

א

כג) שם פטור. וכתב הר"ן בפ' הישן וכל שהוא עוסק במלאכתו של מקום לא חייבתו תורה לטרוח ולקיים מצות אחרות אעפ"י שאפשר לקיים שתי המצות אך אם אינו צריך לטרוח כלל אלא כדרכו במצוה ראשונה יכול לצאת ידי שניהם בכה"ג ודאי יצא ידי שניהם מהיות טוב אל יקרא רע ע"כ. ומיהו לדעת התוספות והרא"ש שם היכא שאפשר לו צריך לקיים את שתיהם ב"י. פרישה אות ה'. וכ"כ עו"ת אות ו':

א

כד) [סעיף ד'] היו שנים משמרים וכו' וכן יש נוהגים להניח שנים כדי שלא יתבטלו מק"ש ותפלה:

א

כה) [סעיף ו'] כל הצריכין לצרכי החפירה בבת אחת פטורין. וגם לאלו וכל מי שפטרוהו חכמים ולא קראו ולא התפללו בזמנה אין חייבין בתשלומין. חס"ל אות ג'. ועיין מש"ל אות ד':

א

כו) [סעיף ז'] אסור לקרות ק"ש תוך ד' אמות של מת או בבית הקברות וכו' עיין מש"ל סי' מ"ה אות א' דיש פלוגתא בביה"ק במקום שהוא חוץ מד' אמות של קבר וכתבנו שם דיש להחמיר יעו"ש וע"כ הכא נמי לכתחלה אסור לקרות בביה"ק אפי מחוץ לד' אמות ש"ק ובדיעבד אש כבר קרא יצא וא"צ לחזור. וכ"כ הט"ז בזה הסי' סק"ה. והביאו י"א בהגב"י. סי"ב אות ה'. ר"ז אות ו':

א

זך) שם תוך ד"א של מת וכו' וכל החדר שהמת מונח בו חשוב כד"א. חס"ל אות ה' וכ"כ אינן לעיל הי' מ"ה אות ג'. יעו"ש:

א

כח) שם תוך ד"א של מת וכו' ואפי' תוך ד"א של מת קטן דפטור מן המצות אסור לקרות ק"ש וכן אצל קברו ודלא כמהריט"ץ ז"ל שנסתפק בזה. סידור בי"ע בדיני ק"ש דערבית אות י"ב. וכ"כ החס"ל שם:

א

כט) שם או בביה"ק וכו' והן רבים עתה שמברכים תוך ד"א של מת ושל קבר וצריך להודיעם כי לכל העם בשגגה ולא ידעו תועי כי לא יצאו י"ח. חס"ל שם. ועיין מ"ש לקמן או' ל"א ויתבאר לך כי בדיעבד יצא ואינו אסור כ"א לכתחילה:

א

ל) שם ואם קרא לא יצא דכיון דעבר על דברי חכמים קנסוהו לחזור ואפי' אם היה שוגג כדי שיזהר פעם אחרת. כ"מ בהלכות ק"ש פ"ג דין ב' מ"א סק"ה. ר"ז חד ו' ועיין באו' שאח"ז.

א

לא) שם ואם קרא לא יצא. זהו דעת הרמב"ם שם בפ"ג אבל הראב"ד חולק וס"ל דיצא כמ"ש בכ"מ שם ובב"י. וכתב העו"ת אות יו"ד לענין ברכות של ק"ש נקטינן כדברי המיקל דק"ל סב"ל והביאו הא"ר אות ח' וכתב דגם דעת ל"ח נוטה לזה יעו"ש וכן פסק הפר"ח אות ז' דלענין ק"ש יש לחוש לדברי הרמב"ם ז"ל אבל אם בירך או התפלל בביה"ק אינו חוזר לברך או להתפלל משום בל תשא דהעיקר כדברי הראב"ד יעו"ש. וכ"כ א"א אות ה' יעו"ש וכ"כ הפמ"א ח"ב סי' קמ"ט יעו"ש, והביאו הער"ה אות ב' וכן יש להורות משום סב"ל:

א

(ט"ז סק"א) בשם ירושלמי. דלטעם כבודו של מת שייך נמי בה"ג שלא יאמרו שהמת קל בעיני האונן שהוא אוכל בשר ומ"ש הרא"ש דלא פלוג הוא לרווח' דמלתא ויש ליישב עוד. אבל לטעם שישא משאו לא שייך בכה"ג:

ב

(סק"ב) זה דפסקינן דאין חייבים צריך להיות דאנן חייבים ור"ל דכתב שם דבזה"ז חייב חתן בק"ש משום דשם הפטור מחמת הכוונה והאידנ' בלאו הכי אין מכוונים:

ג

(שם) אביו ומותר לכ"ע. פי' כיון שיש מתעסקים ושם הוא כבודו של מת מותר לשני הטעמים:

ד

(מ"א סק"א) הבדלה. אמת דשם פסק בש"ע דיבדיל אחר הקבורה עד יום ג' וא"כ מביא המג"א ראיה לסתור אך כוונת המג"א משום דהב"י מביא פלוגתא שם בזה דהרא"ש וסייעתו ס"ל דפטור מהבדלה כיון דבשעת חובתו היה פטור ומביא ראיה מחגיגה דחיגר בראשון של הרגל ונתפשט ביום ב' פטור מן הראיה אע"פ דראיה נוהגת כל שבעה מ"מ כולהו תשלומין דראשון נינהו וכיון שהיה פטור ביום א' פטור לגמרי ה"נ בהבדלה ושאר פוסקים חולקים וטעמא משום דהכא אין תשלומין כלל אלא דחיוב דהבדלה נמשך מן מוצאי שבת עד יום ג' ולא בתורת תשלומין כלל דמה"ט מתפלל עד חצות אע"פ דבבוקר היה פטור משום דאין בזה תשלומין אלא דזמן תפלה נמשך מהבוקר עד חצות ומש"ה פסק שם בש"ע דמבדיל וכהנך פוסקים וס"ל למג"א דברכת השחר דמי לההוא דחיגר כיון דאמרינן בש"ס כי שמע קול תרנגול' כו' וכן בכולהו רק שכתבו הפוסקים הובא בש"ע סי' מ"ו דעכשיו מפני שאין הידים נקיות וגם מפני ע"ה נהגו לסדרם בבה"כ א"כ מיקרי תשלומין כיון דהחיוב חל על מעשה כגון קריאת התרנגול ומדינ' מיד כי שמע צריך לברך כנלע"ד כוונת המג"א וק"ל:

ה

(סק"ג) דהא כתב הרב"י. ר"ל דאמ"ש הטור דחייב גם לעת ערב פי' הרב"י דכוונתו בשאר מצות דאי בק"ש ממ"נ כו' וא"כ אין מקום לדברי הב"ח:

ו

(שם) במ"ש הכל קורין. והט"ז סק"ד כ' נ"ל כיון שיש עליו חיוב כו' מתרץ קושי' זו ומיושב קושי' הב"י וכוונת הטור גם על ק"ש:

א

פטור מק"ש. ומיד כשמתחילין להשליך עפר על המת יקרא ויתפלל וכן עשה מהרי"ל ונ"ל דקודם חצות יתפלל שחרית כמ"ש סימן פ"ט אבל ברכות השחר נ"ל דלא יאמר כיון שבשעת חובתו היה פטור כמ"ש בי"ד סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה:

ב

אין מוחין בידו. הקשה בלבוש מ"ש באחותו נשואה שמוחין בו מלקרות אף על פי שהבעל מתעסק בקבורתה וי"ל דשאני הכא כיון שהוא העמיד איש אחר במקומו הוי כאלו הוא מתעסק בעצמו ועוד אפשר דאפילו באחותו נשואה אם רצה לקרות אין מוחין:

ג

חייב גם לעת ערב. וב"ח פסק דפטור מק"ש דנקראת באימה, וצ"ע דהא כתב הרב"י ממ"נ אי מיירי בק"ש של שחרית כבר עבר זמנה וק"ש של ערבית עדיין לא הגיע זמנה בשבת דהרי זמנה אחר צ"ה וע"כ מיירי בשאר מצו' ואפשר דמיירי למנהגנו שנוהגין לקרות ביום ומ"מ במ"ש הכל קורין ומתפללין בלילה:

ד

תוך ד"א כו'. עמ"ש סי' מ"ה דלא כע"ת וכ"מ ברמזים פ"ג דגבי קברות לא הזכיר ד"א:

ה

לא יצא. דקנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם אפילו היה שוגג [כ"מ]:

א

(א) שהוא חייב – שהם שבעה קרובים אב ואם בן ובת אח ואחות ואשתו:

ב

(ב) אינו מוטל – כגון שמתה אחותו הנשואה לבעל דהבעל חייב לטפל בקבורת':

ג

(ג) פטור וכו' – ואם קרא אינו יוצא וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה. [חידושי רע"א]:

ד

(ד) ומתפלה – וכן מכל הברכות אפילו ברכת הנהנין ומכל מצות האמורות בתורה. ואם רוצה לאכול פת אף דאינו צריך לברך המוציא מ"מ צריך ליטול ידיו ולא יברך על הנטילה [ברכ"י יו"ד שמ"א] ואם יש חבורה בעיר שנוהגין שכתפים מיוחדים להוציא המת ולאחר שנתעסקו הקרובים בצרכי המת ימסרוהו להם והם יקברוהו משמסרהו להם מיד חייב בכל המצות ואפילו קודם שהוציאוהו מהבית ששוב אינו מוטל עליהם ולפ"ז לא יפה עושים האוננים שממתינים להתפלל עד אחר קבורה דתיכף כשנתפשרו עם הח"ק בעד מקום קבורה ונתנו להם כל הוצאות ותכריכים חייבים להתפלל ואמנם לפעמים שעדיין אינן שוין באיזה מקום יקברוהו והוא כבודו של מת או כ"ז שמספידין אותו אזי פטור ותיכף אח"ז מותר להתפלל וחייב אבל במקום שאין חבורה המיוחדת לזה אף שיש לו מי שיתעסק בקבורה עבורו נמשך האנינות עד שיקברוהו וישליכו העפר עליו ומיד שמתחילין להשליך העפר עליו ילך האבל לבית של הקברות ויקרא ויתפלל שם. ואם נמשך אנינות עד סמוך לסוף זמן ק"ש שהוא עד רביע היום כפי ערך השעות של יום ואם יתפלל כסדר יעבור הזמן של ק"ש יקרא ק"ש בלא ברכות ואח"כ יתפלל כסדר ויקרא עוד הפעם ק"ש עם הברכות. ואם נמשך האנינות עד לאחר ארבעה שעות דעת המ"א דברכות שחר דהיינו מה שקודם ב"ש לא יאמרם אף שיש לו פנאי כיון שבשעת עיקר חיובו שהוא בבוקר היה אז פטור ויש חולקין עליו וספק ברכות להקל זולת ברכת התורה וברכת שלא עשני גוי ושלא עשני עבד ושלא עשני אשה אותן הברכות אף להמ"א יוכל לברך [ולא יניח תפילין עיין לעיל בסימן ל"ח ס"ה] ויתפלל הי"ח ברכות לבד אבל ברכת ק"ש משמע בשו"ע לעיל בסימן נ"ח ס"ו דכבר עבר זמנם ולפי מה שכתבתי לעיל בסוף סי' נ"ח במשנה ברורה מותר לו לומר אף ברכת ק"ש כיון דבאונס עבר הזמן ולכו"ע אפשר דיכול לומר פסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב חידושי רע"א. ואם עדיין לא כלו הארבע שעות שהוא שליש היום רק שהוא סמוך לזמן ההוא ואם יתפלל כסדר יעבור זמן התפלה ויצטרך להתפלל ש"ע אחר שליש היום ידלג פסוקי דזמרה וכאופן שנתבאר לעיל בסימן נ"ב בדין איחר לבוא לבית הכנסת אבל לא ידלג מק"ש וברכותיה כלל אף שעי"ז יהיה מוכרח להתפלל ש"ע אחר שליש היום [דה"ח עי"ש טעמו ויש לעיין לפמש"כ מתחלה] עוד כתב בדה"ח דאלו הברכות שלא עשני גוי ועבד ואשה ובה"ת זמנן כל היום ואפילו אחר חצות אם נקבר יאמרם אבל תפלת י"ח לא יתפלל רק עד חצות ולא יותר גם א"צ להשלים אותה תפלה בתפלה הסמוכה כגון אם לא התפלל שחרית לא ישלים במנחה דלא דמי לשכח או נאנס ולא התפלל שחרית דמשלימה במנחה דהתם באמת היה מחויב רק שע"י סיבה לא התפלל משא"כ כאן דהוי פטור מדין וכן הדין במנחה ומעריב וה"מ אם היה מתו מוטל לפניו מעת התחלת חיוב התפלה עד השלמת זמנה כגון שהיה מתו מוטל לפניו מעלות השחר והאיר פני כל המזרח עד אחר חצות אבל אם מת לאחר שכבר התחיל החיוב עליו כגון לאחר שהאיר כל פני המזרח אע"פ שלא קברוהו עד אחר חצות משלים בזמן מנחה דהואיל וחל עליו החיוב מתחלת עת שבא זמן התפלה אע"פ שלא היה שהות לגמור התפלה מ"מ כיון שחל עליו החיוב חייב להשלים אח"כ התפלה בזמן מנחה. ואפשר דבזה חייב ג"כ לברך ברכת השחר אם לא בירכן בבוקר כשקם ממטתו דהא בשעת חיובן היה חייב ועיין לעיל בסימן נ"ב בבה"ל:

ה

(ה) להחמיר – פי' ומיירי בשאין לו מי שיעסוק בצרכי המת א"נ דמיירי בכל גווני שאסרוהו מפני כבודו של מת שלא יאמרו מת זה קל הוא בעינו של אונן ואין חרד על מיתתו וזהו דעת המחבר עצמו מעיקר הדין ומה שכתב אח"כ אין מוחין ר"ל דמ"מ אין אנו יכולין למחות במי שנוהג היפך זה דיש לו על מי לסמוך היכא שיש לו מי שישתדל בשבילו בצרכי קבורה:

ו

(ו) בשבילו – פי' דאפילו אם מוטל עליו לקברו רק שיש לו בני אדם אחרים שיתעסקו בשבילו ורוצה להחמיר על עצמו אין מוחין בידו זהו דעת ראבי"ה וכתב רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראבי"ה:

ז

(ז) סימן שמ"א – דשם פסק דאינו רשאי להחמיר בכל גווני וכן עיקר [אחרונים] ומ"מ בן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין בלעדו מותר לו לילך לבהכ"נ לומר קדיש עליו כי זהו כבודו של אביו ומותר לכו"ע ומכ"ש בשבת ויו"ט ודוקא כשאין אבלים אחרים אבל כשיש אבלים אחרים לא [פמ"ג ודה"ח]:

ח

(ח) חייב – בכל הברכות ובכל המצות [זולת דברים שבצינעא] ומותר לילך לבהכ"נ:

ט

(ט) התחום – וה"ה במקום שצריך להושיב גבאים לאחר מנחה להשוות בעד מקום קבורה או לעסוק בשאר צרכי המת [חכמ"א]:

י

(י) אינו מחשיך וכו' – כתב הט"ז כיון שיש עליו חיוב בעת ההיא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין ק"ש אלא בלילה מ"מ זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים אבל ממ"א סק"ג משמע דאין סובר כן וכ"כ א"ר דלא יקרא ק"ש וברכות מבעוד יום וכ"ש שלא יתפלל תפלת י"ח. ונראה דיקרא ק"ש בלא ברכות ובמוצאי שבת יאכל בלא הבדלה ולא יתפלל ולאחר שיקבר המת יבדיל אפילו עד סוף יום ג':

יא

(יא) דינו כחול – ואפילו אינו רוצה לקברו מ"מ חל עליו כל דיני אנינות ודוקא כשיכול לקברו אלא שהוא אינו רוצה אבל אם א"א לקברו מחמת איד עו"ג או אונס אחר לא חל עליו אנינות וכתב בחכמת אדם דאם מת לו מת ביו"ט בשחרית בשעת תפלה במקום שהמנהג להושיב גבאים ולא יכול לקבצם עד אחר התפלה לא חל עליו אז אנינות וחייב להתפלל דהוי כמו אונס וכן בליל יו"ט אפילו של יו"ט שני הסכימו רוב האחרונים דיקדש ויתפלל הכל ואין בו דין אונן מטעם שאין דרך לקבור בלילה ומותר בכל חוץ מלימוד תורה מפני שהוא משמח וכ"ז לענין יו"ט אבל לענין חול בין בלילה בין ביום אפילו אם יש איזה מניעה מן הגבאים שאין מתקבצין אפ"ה חל אנינות מי שהתחיל להתפלל או לקרות שמע ונעשה אונן פתאום או יגמור או יפסיק יש דיעות בזה בין האחרונים (עיין בחכמ"א בכלל קל"ט ס"ה דדעתו כהשבו"י ובשע"ת הביא הרבה אחרונים המצריכין לפסוק):

יב

(יב) פטור – מק"ש ותפלה וכל המצות מפני שהוא עוסק במצוה ששומרו מן העכברים ואפילו בספינה חיישינן לעכברים [גמרא] ואינו רשאי אז להחמיר על עצמו ואפילו הוא יושב חוץ לד"א [מגן גבורים] ועיין מה שכתבנו לעיל בסימן ל"ח:

יג

(יג) פטור – אפילו בשעת נוחו מעט שגם אז נקרא עדיין עוסק במצוה שעי"ז יתחזק כוחו לחזור ולחפור:

יד

(יד) והאחרים וכו' – ר"ל ונמצא שקראו כולם ולא נתבטל שום דבר מעסק הקבר כלל אפילו רגע:

טו

(טו) ק"ש – וה"ה לומר קדיש ושאר דברי קדושה והטעם משום לועג לרש:

טז

(טז) או בבה"ק – עיין לעיל בסי' מ"ה סק"א במ"ב מה שכתבתי שם לענין לכנוס בתוכו בתפילין וה"ה לענין זה:

יז

(יז) לא יצא – קנסוהו חכמים הואיל ועבר על דבריהם אפילו היה שוגג והראב"ד חולק וס"ל דא"צ לחזור ולקרות כיון דהמקום ההוא היה ראוי לקרות בו ורק משום לועג לרש יצא בדיעבד ולדינא לענין ק"ש הסכימו האחרונים לחוש לדברי הרמב"ם לחזור ולקרות אבל אם בירך או התפלל אינו חוזר. ולענין ברכות ק"ש מסתפק הפמ"ג עי"ש טעמו:

א

סעיף א' פטור מק"ש. ואם קרא אינו יוצא. וצריך לחזור ולקרות אחר הקבורה ע' מג"א תרצ"ו סט"ז:

ב

מג"א סק"א סי' שמ"א ס"ב לענין הבדלה. הדברים תמוהים דהא ביו"ד פסקינן דמבדיל עד יום ד'. הרי דלא מהני מה שהיה פטור בעת חובתו:

ג

מג"א סק"ב אין מוחים. כ"כ בתשו' עה"ג עי' ס"ב דכוונת הש"ע דמדינא אין רשאי להחמיר אבל אם לעצמו רצה להחמיר אין מוחים בידו עיי"ש:

ד

מג"א סק"ג דה' כתב. צ"ל דכתב:

ה

שם בא"ד ומ"מ במ"ש הכל קורין אין זה על כל האבלים רק רצה בזה לאלם קושייתו על הב"ח לפי המנהג דכל העולם קבלו לחיוב לקרות ק"ש ולהתפלל במ"ש אחר צה"כ ואז האבל כבר חל עליו אנינות וע' בט"ז ודו"ק. נ"ה:

א

ומתפלה עבה"ט ומיד כשמשליכים כו' ונראה דבמקום שיש חבורה קדושה ונמסר לכתפים הרי פסק ממנו דין אנינות כמבואר ביו"ד סי' שמ"א דמותר לאכול בשר ולשתות יין וא"כ פשיטא דג"כ יברך ויתפלל אע"פ שעדיין לא התחיל האבילות עד שיחזרו ויאמרו שנקבר כמבואר בסימן שע"ו. מ"מ כיון שעכ"פ דין אנינות אין כאן שפיר חל עליו חובת ק"ש ותפלה. ושוב מצאתי שכ"כ בבר"י והביא ראיה ממהריק"ש וכתב שכ"כ מוהר"י עייאש ושם כתב ג"כ דאע"ג דלא התחיל האבילות עד גמר קבורה ולעיר אחר עד שיחזרו פניהם כו' מ"מ אנינות קילא מאבילות ומיהו אם הולך עם המת בספינה או בעגלה יש לו דין אנינות וע"ש דמה"ט סגי עד שמתחילין להשליך כו' (והיינו כשלא נמסר לכתפים) אנינות קילא ע"ש: ועיין בא"ר שעד חצי שעה אחר חצות מותר בתפלה. ועיין ביו"ד סי' שמ"א דאם עבר הזמן אין להשלים התפלה: ובמח"ב בשם זרע אמת כתב שדעתו להלכה ולמעשה דכשחוזר האבל מב"ע אחר שליש היום לא יאמר אפי' תפלת י"ח רק ראוי שיקרא ק"ש לבד בלא ברכות לקבל עליו עול מלכות שמים כו'. ועיין בשו"ת דבר מצוה ח"ג סי' י"ג שיכול להתפלל אחר שליש היום כשמתפלל שלא בזמנה. וגם דעתו דהני ג' ברכות שלא עשני כו' וברכת התורה מוטל על האדם כל היום ולכן אחר קבור' בכל עת שיהיה חייב לאומרם כ"כ הש"ץ בשמו:

ב

ערב. עבה"ט ועיין ש"י סי' ח' דמ"ש ואף אם נימא דקאי גם על קריאת שמע לאו על הב"י קאי רק על הש"ע ע"ש. ועיין ביד אלי' סי' ט"ז דאם סמוך לשבת ואין זמן לקוברו חייב במנחה דע"ש שהרי הטעם כדי שיתעסק והא לא אפשר ע"ש. וכתכ בשירי כנה"ג יו"ד סי' שמ"א בש"ץ שמת לו מת בשבת והוא אונן לא גרע מאבל בחול כו' ה"נ אונן בשבת אם אין שם מי שיתפלל יכול האבל להתפלל ולהוצי' הרבים ידי חובתם. ואם יש שם אחר אינו יכול ע"ש ואנן נהגינן באבל בחול מתפלל אפי' בדאיכ' אחר והיינו כשמצוו' להתפלל על אביו ואמו. ולכן באונן בשבת לא יתפלל בדאיכא אחר. ועיין לקמן סי' קל"ג לענין קדיש קטן אונן בשבת ובמ"ש משבות יעקב בנעשה אונן פתאום. ועיין בש"צ בשם מוצל מאש ח"ב ומכתם לדוד שיש שדעתם שלא יסיים רק אותה ברכה אבל אין להתחיל ברכה אחרת. ובבר"י כאן האריך בזה וכתב בש"ץ שנראה שגם הוא דעתו שצריך להפסיק אלא שלא החליט ובש"ץ כתב השבט יהודה דעתו שצריך להפסיק ומשמע לי ג"כ שכן דעת המ"מ משום דאם יגמור איכא חשש ברכה לבטלה שב וא"ת עדיף ע"ש. ועיין בשבות יעקב ח"ב סי' קפ"ח לענין מת בר"ח אין מתפלל מוסף אם כבר עבר ז' שעות על היום ובבר"י ביו"ד סי' שמ"א חולק עליו ע"ש ויתבאר בהל' תפלה:

א

אפילו אינו מוטל עליו כו'. פי' לאפוקי מר"ת שמתה אחותו נשואה אמו של ר"י בעיר אחרת ואכל ר"ת בשר ושתה יין כיון שיש לה בעל שמוטל עליו לקוברה ונחלק עליו הרא"ש דלא פלוג רבנן ע"ש ונ"ל דפלוגתא זו תליא בטעמים שכתבו התוס' והרא"ש ר"פ מ"ש למה פטור אונן מק"ש ותפלה בשם ירוש' הנזכר בסמוך:

ב

ואפי' אם רוצה להחמיר בירוש' אמרינן כן מפני כבודו של מת א"נ מפני שאין לו מי שישא משאו ונ"מ אם יש לו מי שישא משאו דלטעם הראשון אסור גם בזה וכב"י דהרוצה להחמיר במי שיש לו מי שישא משאו לקרות הרשות בידו כיון דספיקא דרבנן הוא ואין זה ענין להך דחתן בסי' שקודם זה דפסקי' דאין חייבי' לקרות דהתם בכוונה תליא מילתא משא"כ הכא. וכתב המרדכי בשם ראב"י דעל הטעם השני סומכים האוננים שהולכים לב"ה ומתפללים במקום שיש מתעסקים ומשמרים המת עכ"ל. כן מצאתי במרדכי מוגה ובב"י העתיק דברי ראב"י וכתב שסומכין שהולכים כו' ויש שם חסרון תיבת אוננים וכ"ה באגודה. וכ' רש"ל בתשובה סי' ע' שעכשיו לא נהגו כראב"י בזה מ"מ נ"ל דבן שהוא אונן על אביו ויש מתעסקין ילך לב"ה ויאמר קדיש כי זה כבודו של אביו ומותר לכ"ע:

ג

ועבי"ד סי' שמ"א. פי' דשם לא כתב בש"ע כן אלא אדרב' אינו רשאי להחמיר כלל ואע"פ שגם בי"ד שם כתב רמ"א וע' בא"ח סי' ע"א מ"מ נראה עיקר כדבריו בי"ד דלא מקילי' בספיק' דרבנן אלא בדיעבד וא"א בע"א אבל כאן למה נאמר לכתחלה שיעשה איסור נגד הטעם של כבודו של מת ושב ואל תעשה עדיף:

ד

אבל אם כו'. נ"ל כיון שיש עליו חיוב בעת ההיא יש לו לקרות ק"ש של ערבית בעוד יום אע"פ שאין הקהל קורין קריאת שמע אלא בלילה מכל מקום זה שיהיה פטור בלילה לא יבטל ממנו עול מלכות שמים כל שיוכל לקרות קודם לילה דהא בכל יום אנו קורין ק"ש של ערבית אפי' בעוד היום גדול ע"כ יוכל זה לסמוך ע"ז לקרות באותו שבת קודם שיצא השבת כנ"ל:

ה

או בב"הק. פי' או בתוך ד"א של קבר וע"כ אפילו דיעבד לא יצא אבל בב"הק חוץ לד"א של קבר אע"פ שאסור לכתחלה כמ"ש בסי' מ"ה לדעת הטור מכל מקום בדיעבד ודאי יצא ובטור חסר כאן או וכצ"ל או בתוך ד"א של מת:

א

(במג"א ס"ק ג') דהרי זמנה אחר צאת הכוכבים אלא ע"כ דמיירי בשאר מצות כמ"ש בב"י ואפשר דמיירי כו' כצ"ל: