שולחן ערוך, אורח חיים ע׳: מי הם הפטורים מק"ש. ובו ה סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

מי הם הפטורים מק"ש. ובו ה סעיפים:
נשים ועבדים פטורים מק"ש מפני שהוא מ"ע שהזמן גרמא ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהן עול מלכות שמים: הגה ויקראו לפחות פסוק ראשון [ב"י בשם אוהל מועד]:

ב

קטנים פטורים לר"ת כשלא הגיעו לחינוך ולרש"י אפי' הגיעו לחינוך מפני שאינו מצוי אצלו בזמן קריאת שמע בערב וישן הוא בבוקר וראוי לנהוג כר"ת:

ג

הכונס את הבתולה פטור מק"ש ג' ימים אם לא עשה מעשה מפני שהוא טרוד טרדת מצוה והני מילי בזמן הראשונים אבל עכשיו שגם שאר בני אדם אינם מכוונים כראוי גם הכונס את הבתולה קורא: הגה וע"ל סי' צ"ט אם שכור יקרא ק"ש:

ד

היה עוסק בצרכי רבים והגיע זמן ק"ש לא יפסיק אלא יגמור עסקיה' ויקרא אם נשאר עת לקרות:

ה

היה עוסק באכילה או שהיה במרחץ או שהי' עוסק בתספורת או שהיה מהפך בעורות או שהיו עוסקים בדין להרמב"ם גומר ואח"כ קורא ק"ש ואם היה מתיירא שמא יעבור זמן קריאה ופסק וקרא הרי זה משובח ולהראב"ד מפסיק וקורא אע"פ שיש שהות לקרות [וע"ל סי' רל"ה]:

א

נשים ועבדים פטורים מק"ש כו' ונכון הוא שיקראו לפחות פסוק א' גם בשכמל"ו צריך נמי שיאמרו (מהרר"מי):

ב

הכונס את הבתולה כו' מפני שטרוד טרד' של מצוה ואם טרוד טרדה שאינה של מצוה כגון שטבעה ספינתו בים וכיוצא בזה אינו פטור מק"ש (ברכות דף יד):

ג

אבל עכשיו כו' הכונס את הבתולה קורא וכשם שחייב בק"ש חייב נמי בתפלה ובתפילין (ש"ת מהררמ"א קל"ב ועיין לקמן סי' ק"ו סעיף א'):

ד

היה עוסק באכילה כו' יש מי שכתב בהתחיל מקמי דמטי זמן חיובא גומר ואח"כ קורא ק"ש ובהתחיל בתר דמטי זמן חיובא הוא מפסיק וקורא ק"ש אף ע"פ דאיכא שהות ביום ואין בזה מחלוקת כלל (מורי):

א

מק"ש. ופטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע אבל אמת ויציב מחוייבות לאמרם דזכירת יציאת מצרים דאורייתא וא"כ צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבים כדלקמן סי' ק"ו סעיף ב'. מ"א:

ב

שמים. משמע מצד הדין פטורין. והב"ח פסק דחייבים מדינא לקבל עול מלכות שמים בפסוק א' ע"ש והע"ת והיד אהרן חלקו עליו ע"ש:

ג

ג' ימים. עיין תוספות יום טוב פ"ד דפסחים משנה ה' וביד אהרן:

ד

קורא. ר"ל קורא ומתפלל ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא. ע"ש:

ה

רבים. כ' בכ"מ בשם הר"מ דדוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים אפי' בהצלת ממונם ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:

ו

עסקיהם. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל"ו אם אפשר. ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט ל"ח. ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי עמ"א וע"ת ויד אהרן. וכ' מ"א ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש:

ז

וקורא. וכתב הב"ח דהרמב"ם מיירי בהתתיל בהיתר והראב"ד איירי שהתחיל באיסור. ולא פליגי וכן יש להורות. מ"א ט"ז ופר"ח וביד אהרן:

א

ברכות כ'

ב

אוהל מועד

ג

שם בת'

ד

שם בפירש"י

ה

שם במשנה דף ט"ו

ו

תו' שם בסוף הפ' ור"מ מרוטנבערג

ז

ירושלמי שם ח' ע"ד לפי' ר"מ בפ"ב מה' ק"ש

ח

שם

ט

שם בהשג' הראב"ד ופלוגתייהו בהא דשבת ט"ו סוכה ל"ט.

א

ס"א מפני כו'. גמ' שם:

ב

ונכון כו' ויקראו כו'. לחומרא בעלמא דלא כאה"מ שכ' שחייבות שבגמ' לא משמע כן דקא' מ"ד הואיל כו' ובירושלמי שם עבדים מנין שנא' שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה יצא העבד שיש לו אדון אחר:

א

ס"ב קטנים כו'. מתני' שם:

ב

לר"ת כו' ולרש"י כו'. עתוספת שם ד"ה וקטנים כו' ובירושלמי מ' כרש"י דאמר שם קטנים מנין שנא' למען תהיה תורת ה' בפיך בשעה שהוא תדיר בה ובלא"ה פיר"ת דחוק כמ"ש בתוס' ומה שהוקשה לו ממ"ש בספ"ג דסוכה קטן היודע לדבר שם לאו משום ק"ש ובזמן ק"ש אלא ללמדו תורה ילמדו אלו ב' פסוקים וע"ל ס"ס ל"ז:

א

ס"ג ג' ימים כו'. בטור כ' ד' ימים וד' לילות ר"ל אם נשא ברביעי קודם תפלת שחרית ועד מ"ש ועד בכלל דמש"ה פטור ביום השבת משום בעילת לילה שאחריו וכן בפ' בתרא דנדה עד מ"ש ד' לילות והא דקא' בכתובות ו' ב' פטור אף בשלישי ול"ק ברביעי משום דיום הרביעי חייב ובש"ע קא' ג' ימים משום דדרך לישא אחר ק"ש של שחרית ומ"מ לא ביאר יפה דהל"ל וד' לילות וכ"ה בתר"י:

א

ס"ד היה כו'. רמב"ם וכ' ב"י שהוא מירושלמי רפ"ה ר' ירמיה אמר לא יעמוד אדם ויתפלל אלא מתוך דין של הלכה ר' ירמיה אמר העוסק בצרכי צבור כעוסק בד"ת ומפ' הרמב"ם כה"ג ונקט שם שמעתתא דר' ירמיה אהדדי וכ"מ בפ"ו מה' תפלה וכמש"ל ס"ס צ"ג והרא"ש מפ' דקאי אלמעלה לענין לעמוד מתוכו להתפלל וכמש"ש. אבל כאן א"צ לכ"ז שמפורש הוא בתוספתא פ"א אר"י פ"א הייתי מהלך אחר ר"ע ואחר ראב"ע הגיע זמן ק"ש כמדומה אני שנתייאשו מלקרות אלא שעסוקין בצרכי ציבור קריתי ושניתי ואח"כ התחילו הן וכבר נראתה חמה על ראש ההרים וכ"ה בירושלמי פ"א וט"ס שם וע"ש במפרש ודברי ב"י תמוהין דהא גם העוסק בד"ת חייב בק"ש אפילו רשב"י וחביריו בתפלה שפיר למד מזה דהיינו כרשב"י וחביריו וכמ"ש הרמב"ם שם וכן הקשה בלח"מ וכן דחה בכ"מ שם:

ב

ויקרא כו'. ר"ל האל"ה א"צ כמ"ש שם כמדומה אני כו':

א

ס"ה היה עוסק כו'. ואף מותר להתחיל סמוך לשחרית דלא אמרו אלא סמוך למנחה שהוא מצוי כמ"ש בפ"ו מה' תפלה ובש"ע סי' פ"ט ודייק מדקתני סמוך למנחה דוקא:

ב

ולהראב"ד כו'. כמ"ש בסוכה ל"ח א' דבדאורייתא מפסיקין אף ביש שהות ובשבת ט' ב' מפסיקין לק"ש כו' ובגמ' פריך הא תני ליה רישא כו' אבל ממפסיקין לק"ש לא פריך אבל הרמב"ם ס"ל דסוגיא דשם ושם הוא כר"י בע"פ דאמר מפסיקין לקידוש אבל לר' יוסי דס"ל אין מפסיקין וקי"ל נמי דהבדלה אינה קובעת אלמא דאין מפסיק אף לד"ת אידחי להו הני סוגיין וז"ש כאן דאינו מפסיק אף שהוא ד"ת לאפוקי מהני סוגיין וה"ה דמתחיל סמוך לשחרית אלא דרבותא קמ"ל כנ"ל ובתפלה כ' דמתחיל דאלו שמפסיק אצ"ל דאפילו למנחה אין מפסיקין וכן לא ס"ל להרמב"ם חילוק בין איכא שהות או לא ולכן השמיט ג"כ בתפלת המנחה וכן בלולב השמיט כל הסוגיא דשם אלא כיון שאין ראיה מכרחת לדחות סוגי' דחילוק בין שהות או לא לכן כ' ואם היה מתייר' וכו' ושם בסוגיא א"ר זירא דלמא מצוה להפסיק כו' ועיין ביו"ד סי' יו"ד ס"א ואם קלף כו' ודעת הראב"ד כשיטת התוס' וש"פ דבהתחיל בהיתר הני סוגיין הנ"ל וכאן מדבר בהתחיל באיסור:

א

קטנים פטורים וכו' ולרש"י אפילו הגיע וכו' – הנה הגר"ז כתב דלרש"י פטורים גם מברכות ק"ש ולכאורה יש לעיין דאפשר דדוקא זמן ק"ש שאינו נמשך רק עד ג' שעות אינו מצוי אצלו משא"כ אח"כ אך מדברי רש"י ע"ב שכתב דתפלה רחמי הוא וכו' עיי"ש דגם היא נמשכת אח"כ ואפ"ה הוצרך לטעם זה. וגם אינו מסתברא להחמיר יותר בברכות ק"ש מק"ש עצמה ונשים בברכת אמת ויציב להמ"א שאני:

א

היה עוסק בצרכי רבים וכו' – עיין במג"א אות ד' מש"כ בשם הכ"מ בשם הר"מ ועי"ש בכ"מ שסיים ע"ד הר"מ שמש"כ ודוקא בדורות הראשונים אין לו טעם ולכאורה למה דחהו בשתי ידים הלא המגן אברהם בסימן ל"ח הוכיח מרש"י דאם עיקר כונתו רק להשתכר לא מיקרי עוסק במצוה וי"ל דמדברי הר"מ משמע דבדורותינו אין אנו תולין שכונתו לש"ש ואפילו אין משתכר מזה וע"ז תמה הכ"מ ולעולם אם משתכר מזה ואנו יודעין שעיקר כונתו רק להשתכר יש לעיין הרבה לפי המגן אברהם הנ"ל אם מקרי עוסק במצוה להפטר מק"ש ואפשר דהכא דאיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא עדיף טפי וצ"ע ועיין לעיל בסימן ל"ח בבה"ל שהוכחנו דאם כונתו בשביל שניהם מקרי עוסק במצוה:

ב

היה עוסק וכו' ולהראב"ד מפסיק וכו' – עיין במ"א שכתב דמיירי שהתחיל אחר שהגיע החצי שעה שקודם עמוד השחר דאז אסור לעשות כל אלה להראב"ד והתחיל הדבר באיסור ולכך מפסיק בכל אלו דבמילתא דאורייתא היכא שהתחיל באיסור אפילו אם התחיל פוסק וטעם הרמב"ם דס"ל שלא גזרו על כל אלו אלא סמוך למנחה שהוא דבר המצוי כדלקמן בסימן פ"ט ס"ז וא"כ התחיל הדבר בהיתר ולכך אינו פוסק וכ"כ בביאור הגר"א שזהו טעם הרמב"ם ועיין במחה"ש ובחידושי רע"א שמוכח מדבריהם דאם התחיל בכל אלו אחר שהגיע עמוד השחר לכו"ע פוסק דהרי התחיל באיסור דלא כדמשמע מלבושי שרד וכן לפ"ז אם התחיל בכל אלו בערב סמוך לזמן ק"ש של ערבית צריך לפסוק אף להרמב"ם ויש אחרונים שכתבו דלהרמב"ם בכל גווני אינו צריך לפסוק בדיעבד אחר שכבר התחיל אם אחר שיגמר ישאר לו שהות ולהלכה אין לנו נ"מ בזה דהסכמת רוב האחרונים כמו שכתבתי במשנה ברורה ס"ק כ"ג:
ומה שכתבתי עוד במ"ב דאם היה עוסק במלאכה קודם עה"ש מיקרי שהתחיל הדבר בהיתר כן איתא בסימן פ"ט באחרונים דמלאכה מותר עד עה"ש וכן איתא בהדיא ברמב"ם פ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' וראיתי בסידור הגאון מליסא בדברים האסורים קודם התפלה בסוף אות ד' דמשמע מדבריו דסתם מלאכה חוץ ממרחץ ולהסתפר ובורסקי דומה לאכילה דאסור חצי שעה קודם עה"ש [ומה שכתב שם אות ה' ואם התחיל לעשות מלאכה ממלאכות ע"כ קאי אלהסתפר ולכנס למרחץ וכה"ג דמיירי שם באות הקודם כדי דלא ליסתרו דבריו אהדדי עי"ש] מהרמב"ם ושארי האחרונים הנ"ל לכאורה לא משמע כן. ומש"כ עוד בדה"ח סוף אות ו' דאם התחיל אחר חצי שעה דינו כהתחיל באיסור אאכילה לא צריך לזה דשם אפילו התחיל בהיתר צריך להפסיק ובורסקי ותספורת ודאי מותר קודם עה"ש וע"כ דקאי אשאר מלאכות ודמו בזה לאכילה דאסירי חצי שעה קודם עה"ש וקאזיל לשיטתו בסוף אות ד' ולדינא צ"ע בזה וכנ"ל:

א

סעיף ג' הכונס את הבתולה פטור מק"ש וכו'. נ"ב עיין במג"א שכתב דאפילו אם רוצה להחמיר על עצמו אינו רשאי דמחזי כיוהרא ופלפל בזה אם הלכה כרשב"ג בזה ועיין בהלכות תענית והלכות ט"ב [סי' תקנ"ד] דהיכא דאיכא למימר מלאכה הוא דלית ליה. והנה ראיתי בתוס' פא"נ (ד' ס"ז ע"א) ד"ה רבינא אכל בנכייתא וז"ל ואור"ת דרבינא לא היה רוצה ליטול את השם ולעשות לעצמו צורבא מרבנן עכ"ל. והנה מזה מוכח דס"ל לרבינא דהלכה כרשב"ג דלא כל הרוצה ליטול את השם יבוא ויטול. והנה אף לפ"ז היא תמוה מאד שהרי מפורש בש"ס פ"ד דפסחים דהיכי דהרואה אומר מלאכה הוא דלית ליה ודאי לא חיישינן ליוהרא וכאן מי ידע אם יש לו הלואה בנכייתא ושמחמיר מכח שהוא צורבא מרבנן הרי עדיף ממלאכה בט"ב דלא חיישינן בזה ליוהרא מכ"ש בזה וצ"ע טובא כעת בזה. ואין לומר דרבינא ס"ל כרבנן בפ"ד דפסחים דס"ל אף בט"ב חיישינן ליוהרא זה אינו דהרי הש"ס פריך שם דרבנן אדרבנן ומשני דהתם כיון דכ"ע עבדו והוא לא עביד מחזי כיוהרא א"כ תינח במלאכת ט"ב דרוב העולם עובדין והוא דבר הניכר ומפורסם לכך אם הוא לא יעשה מחזי כיוהרא אבל כאן אטו רוב העולם אוכלים בנכייתא זה ודאי אינו ואם אוכלים אטו ניכר הוא אם הוא בנכייתא או לא א"כ ודאי דל"ש בזה יוהרא ועדיף מק"ש דס"ל לרבנן דלא שייך בזה יוהרא ולכך בין לרבנן ובין לרשב"ג שם לא שייך בזה יוהרא. ואפשר דרבינא יסבור כאידך תירוצא שם דמשני איפוך וס"ל לרשב"ג דבכל ענין חיישינן ליוהרא ולכך אף בזה חיישינן ליוהרא וצ"ע מ"ט לא הרגישו בזה התוס' והמפורשים ודו"ק:

א

[א] ונכון הוא וכו'. לשון הבית יוסף בשם אהל מועד חייבין בפסוק ראשון. וכתב עולת תמיד ואני תמה דהא פריך הש"ס [ברכות] דף כ' פשיטא דנשים פטורין מקריאת שמע דמצות עשה שזמן גרמא הוא, ומשני מהו דתימא הואיל ואית בה מלכות שמים קא משמע לן, הרי דאפילו מקבלת מלכות שמים דפסוק ראשון פטורין, עד כאן. וכבר מתרץ לה הב"ח דהכי קאמר הש"ס הואיל ועל כל פנים חייבים לקבל מלכות שמים דפסוק ראשון ליתחייבו נמי בקריאות כל שלושה פרשיות קא משמע לן, וכן פירש הנחלת צבי. גם בלאו הכי נראה לי דליכא שום תמיה על אהל מועד מש"ס, כי מצאתי בחידושי רשב"א דיש נוסחאות דלא גרסי הכי, אלא גרסינן מאי שנא קריאת שמע ותפילין, ומשני מצות עשה שהזמן גרמא הם ופטורים וזו היא גירסה נכונה, עד כאן, וכן ראיתי בכנסת הגדולה ואם כן יש לומר דכן גריס אהל מועד. כתב לחם חמודות דף י"ט יראה לפרש דלאו חייבין מדאורייתא קאמר אהל מועד, דאם כן לדידן דקיימא לן שהקריאת שמע מדאורייתא אינו אלא פסוק ראשון, מאי פטורת הנשים יותר מאנשים, אלא לחייבינהו מדרבנן בעלמא, ולכן כתבו השולחן ערוך ולבוש בזה הלשון ונכון הוא ללמד כן, עד כאן. ולא יראה לי כן דעל חיובא דרבנן לא שייך לשון ונכון, ועוד הא פרשת ציצית דאורייתא כדלעיל סימן ס"ז, אם כן יש לומר דבזה פטורים הנשים יותר מהאנשים. (מיהו מצאתי במגן אברהם זה לשונו נראה לי דמכל מקום מחויבים לומר אמת ויציב דזכירת יציאת מצרים הוא דאורייתא, ואם כן צריכים לסמוך גאולה לתפילה, עד כאן לשונו. אלא דקצת קשה ממה שכתב הוא גופיה בסימן ק"ו דרוב נשים אין מתפללין בתמידות משום שאומרים בבוקר סמוך לנטילה איזה בקשה הא בזה ודאי אינן סומכין גאולה לתפילה גם אין מזכירין). ועוד יש לומר דמאי דקאמר פטורין מקריאת שמע היינו אפילו מחיובא דרבנן פטורין הנשים כמו דתנא התם חייבין בתפילה שאינו אלא דרבנן וכמו שכתבו תוס' ד"ה בתפילה וכו' דפטורין מהלל שהוא מדרבנן. לכן נראה לי דודאי אהל מועד חיובא מדאורייתא קאמר וכדפסקו נמי הב"ח ונחלת צבי, והא דכתב השולחן ערוך לשון ונכון משום שהביא בכנסת הגדולה שמצא הג"ה בית יוסף שכתב על אהל מועד זה לשונו לא ידעתי מנין לו ואינו רואה שיהיה דעת הפוסקים כן, עד כאן, לכן כתב השולחן ערוך רק לשון ונכון. ואגב ראיתי להביא דבר חדש שכתב בעל הלכות גדולות זה לשונו מזוזה פשיטא דחייבין הא אין הזמן גרמא הוא, סלקא דעתך אמינא הואיל דכתיב בה ובשכבך ובקומך תיהוי כמצות עשה שזמן גרמא קא משמע לן, עד כאן. ובש"ס איתא מהו דתימא הואיל ואיתקש לתלמוד תורה קא משמע לן וצריך עיון:

ב

[ב] ולרש"י אפילו וכו'. בעולת תמיד האריך לתמוה בזה עיין שם ועיין בחידושי רשב"א תמצא נחת. כתב לבוש העוסק בתורה חייב להפסיק בקריאת שמע וברכותיה מיהו אף שהגיע זמן קריאת שמע כל זמן שיש לו שהות עוד לקרות יכול ללמוד ולקרות אחר כך וכו'. קשה דלקמן סימן פ"ט סעיף ו' כתב דאסור ללמוד כשהגיע זמן קריאת שמע ותפילה. ויש לומר דהכא מיירי שכבר התחיל אמרינן דאין צריך להפסיק, וכן כתב בסוף סימן ק"ו דאם יש לו שהות אינו פוסק ודחוק וצריך עיון. ועוד קשה הא תנן בשבת דף י"א מפסיקין לקריאת שמע ומיירי אף בדאיכא שהות, וכן כתבו הרא"ש והר"ן פרק קמא דשבת ופרק לולב הגזול, ופסקו הבית יוסף ושולחן ערוך ולבוש בסימן תרנ"ב. מיהו יש לומר דהלכות כאן וסוף סימן ק"ו מיירי בהתחיל קודם זמן איסורא ולכן אינו פוסק כדלקמן בסוף סימן תרנ"ב ודחוק. גם קשה דמלשון הרמב"ם פרק ב מהלכות קריאת שמע ורבינו ירוחם דף כ"ד שכתבו היה עוסק בתורה והגיע זמן קריאת שמע פוסק, משמע דאף בהתחיל קודם זמן איסורא פוסק, וכהאי גוונא דייק הבית יוסף סוף סימן זה, גם לקמן סוף סימן תרנ"ב שדיתי נרגא בדין דהתחיל בהיתר עיין שם ועיין מה שכתב סולת בלולה בזה. והנראה לעניות דעתי בדעת הלבוש שראה דברי בית יוסף בסוף סימן ק"ו שהביא דברי בעל המאור שהביא הר"ן שכתב דאין מפסיקין בדאיכא שהות, אבל במחילת כבודו לא ירד לעומקו דעל כרחך בעל המאור לא מיירי אלא בתפילה שהוא דרבנן אבל בקריאת שמע דאורייתא מפסיקין אף בדאיכא שהות כדאמרן. ותדע דאם לא כן יהיה דברי הר"ן דפרק קמא דשבת גופיה סותרים, גם יסתור דבריו דבפרק לולב הגזול, וכן מבואר יותר למעיין בר"ן גופיה פרק קמא דשבת דבעל המאור בתפילה דוקא מיירי, והביאו הבית יוסף בקצרה, ועיין לקמן סימן צ"ג:

ג

[ג] בצרכי רבים וכו'. דעשה דרבים עדיף, והקשה עולת תמיד על זה וזה לשונו בירושלמי העוסק בצרכי רבים כאילו עוסק בדברי תורה מפסיק וקורא, עד כאן לשונו. ולא קשה מידי לעניות דעתי דכוונת בית יוסף כאילו עוסק בדברי תורה לרבים שהזכיר לעיל מינה בבית יוסף דרבינו הקדוש לא היה מפסיק כשלמד לרבים, וכן משמע בלבוש שכתב דהוי כלומד תורה לרבים ועשה דרבים עדיף, גם אישתמיט לעולת תמיד מה שכתב בכסף משנה פרק ב' דהלכות קריאת שמע, דרמב"ם מפרש הירושלמי לענין תפילה דוקא דאי לקריאת שמע הוה ליה למימר דמפסיק כשעוסק בצרכי ציבור כמו בדברי תורה, עד כאן, הרי דהקשה הבית יוסף בעצמו קושיתו ולכן מפרשו על תפילה. ובאמת זה הוא תמיה גדולה שדברי הרב בית יוסף סותרין וביותר יש לי תמיה נפלאה על לחם משנה שם, שכתב דהבית יוסף בסימן ע' פירשו על תפילה והאריך להקשות עליו עיין שם, ולא ידעתי מה היה לו גם את יתר דבריו יש לתמוה אלא שאין עסקי להאריך בספר הזה:

ד

[ד] לא יפסיק וכו'. ואם יכול להפסיק לקריאת שמע ויכול לחזור ולגמור צרכי ציבור בלא טורח יפסיק, פסקי תוס'. וכתב מגן אברהם נראה לי דמכל מקום יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפילו עבר זמן קריאת שמע:

ה

[ה] ולהראב"ד וכו'. כתב הלבוש וכתב מלבושי יום טוב ועיין לקמן סימן רל"ה סעיף ה' דסתם כראב"ד, עד כאן. ולעניות דעתי דהכא מיירי בהתחיל מקמיה דמטא זמן חיובא וכמו שכתב בית יוסף בתירוץ שני, ולכן נתחכם הלבוש וכתב והגיע זמן קריאת שמע דמשמע שהתחיל קודם זמן. אבל בסימן רל"ה מיירי בהתחיל אחר דמטא זמן כמו שכתב להדיא אם התחיל לאכול אחר שהגיע זמן קריאת שמע מפסיק וכו', ואם כן מבואר דאדרבה דסתם כרמב"ם. והנה הב"ח הבין דברי שולחן ערוך דפוסק כתירוץ ראשון ועל כן תמה דעיקר כתירוץ שני. ולא דק דהא השולחן ערוך העתיק לשון הרמב"ם, וכבר הוכיח בית יוסף וכן הוא גופיה מלשון הרמב"ם דמיירי שהתחיל קודם דמטא הזמן, גם בב"ח פרק ב' מהלכות קריאת שמע מסיק הכי. ומזה נמי קשיא על מגן אברהם גם מה שכתב דאיכא לתמוה על בית יוסף הפלא ופלא דגם הראב"ד מודה בהתחיל קודם הזמן דאינו פוסק דאין מי שיחלוק על זה, אלא שהראב"ד לא חש לדקדק בדברי רמב"ם וסבר דמיירי אחר שהגיע הזמן, עד כאן. ואני אומר דבריו נפלאים שיטעה הראב"ד במאי דמבואר ומוכח ברמב"ם, ומה שכתב שאין מי שיחלוק על זה ליתא דלקמן סימן תרנ"ב כתב דיש דמוכח בתוס' סוכה דף ל"ח ד"ה מאי וכו' דאף בהתחיל קודם זמן מפסיק. גם כתבתי בסימן זה דרמב"ם ורבינו ירוחם סבירא להו הכי דאף שהתחיל ללמוד קודם זמן מפסיק לקריאת שמע, מיהו בזה יש לומר דחמירא אכילה מדברי תורה, דבדברי תורה לא פוסק דאינו הפסק דגם קריאת שמע דברי תורה הם, מה שאין כן באכילה ובאינך אינו פוסק כמו שכתב בכסף משנה שם. גם לקמן סימן תפ"ט בספירה ובסימן תרנ"ב סתם השולחן ערוך דאם התחיל קודם הזמן איסור אינו מפסיק, וכן כתב בית יוסף בסימן רל"ה בשם מרדכי ור"ן, וכן משמע בשולחן ערוך ולבוש שם וכן עיקר וכסברת הרמב"ם, וכן דעת מגן אברהם:

א

א) [סעיף א'] נשים ועבדים פטורים מק"ש וכו' נ"ל דנשים פטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כמ"ש סס"י נ"ח. אך נ"ל דמ"מ מחוייבים לומר אמת ויציב דזכירת יציאת מצרים הוא דאורייתא כמ"ש סי' ס"ו וא"כ צריכים לסמוך גאולה לתפלה. (דבתפלה הם חייבים כמ"ש סי' ק"ו סעי' ב') מ"א סק"א. סו"ב או' א' ר"ז אות א'. סידור בי"ע בדיני ק"ש של ערבית אות א"ב וכתב דה"ה אמת ואמונה בערבית גם נשים חייבות. מיהו הפרמ"ג בא"א או' א' כתב דאין הנשים חייבות בזכירת וציאת מצרים כ"א מדרבנן יעו"ש. וכ"כ שאגת אריה סי' י"ב דאין הנשים חייבות בזכירת יציאת מצרים מ"ה יעו"ש והביאו מחב"ר אות א'. ועיין א"ר אות א'. ומ"ש הבי"ע שם דהעיקר כמ"א אינו מוכרח דמה ענין זה לזה יעו"ש ודו"ק. ומ"מ אפילו למ"ד פטורים אם הם מקיימים המצוה יש להם שכר אלא שאינו כמו מצווה ועושה כמ"ש רז"ל במסכת קדושין דף ל"א ע"א יעו"ש. ועיין מ"ש בזה בסה"ק חקי חיים בדרוש א' של קניית ס"ת יעו"ש. ואם רצו לברך גם שאר הברכות של קריאת שמע וגם פסוקי דזמרה וברכותיה הרשות בידם. ר"ז שם. ועל כן נוהגות הנשים שיודעות ללמוד להתפלל כל סדר התפלה כמו האנשים אין פחות מפ' העקידה עד סוף עלינו לשבח:

א

ב) שם נשים ועבדים פטורים וכו'. חצי עבד וחצי בן חורין לפי משנה אחרונה דכופין רבו לשחרר חייב והיכא שהאדון קטן דאי אפשר לכופו או שכבר קיים פ"ו כשהיה נכרי קודם שנעשה עבד דהנהו כיון דאין כופין פטור מק"ש לירושלמי. הגרע"א. ופרמ"ג בא"א אות א' כתב דגמרא דידן משמע דליתא לירושלמי דבמשנה סתם עבדים משמע לגמרי הא חציו עבד וחציו בן חורין חייבין כדמסיק בחגיגה יעו"ש. ועיין לקמן סי' תקפ"ט סעי' ה'. וטומטום ואנדירוגינוס חייבים מספק כמ"ש לעיל סי' י"ז סעי' ב' ולקמן סי' תקפ"ט סעי' ד'.

א

ג) שם נשים ועבדים וכו'. ואלם ששומע ואינו מדבר ישמע מאחרים ויתכוין לצאת ויוצא י"ח. שאגת אריה סי' ו'. ומי שמדבר ואינו שומע יוכל לצאת י"ח ע"י דיבורו. שאגת אריה סי' ז':

א

ד) שם מפני שהיא מ"ע שהזמן גרמא. וכן הנשים פטורות מברכת הלבנה מפני שהיא מצות עשה שהזמן גרמא. ואע"ג דהם מקיימות כל מ"ע כגון סוכה מ"מ מצוה זו אין מקיימין מפני שהם גרמו פגם הלבנה. מ"א ריש סי' תכ"ו בשם של"ה ובזה הסי' סק"א. א"ר שם אות ז'. סו"ב בזה הסי' אות א'. וכן פסק החיד"א במחב"ר סי' תכ"ו אות ד' יעו"ש. ש"ץ דף רל"א ע"ג סידור בי"ע בדיני ברכת הלבנה או' ח"י. ועיין עוד לקמן סי' תכ"ו או' א':

א

ה) שם ונכון הוא ללמדם שיקבלו עליהם עול מלכות שמים. היינו פסוק ראשון כמ"ש הב"י בשם אהל מועד. וכ"כ הלבוש דנכון ללמדם שיקבלו עליהם מלכות שמים כמ"ש מרן ז"ל, וכ"כ הפר"ח אות א'. סו"ב במק"ח אות א'. עו"ת אות א'. י"א בהגב"י. מאמ"ר אות א'. פתה"ד אות א'. ש"ץ דצ"ד ע"א. ר"ז אות א'. סידור בי"ע בדיני ק"ש דערבית אות א'. ודלא כהב"ח והביאו א"ר אות א' שכתב דחייבים הם לקבל עליהם מלכות שמים יעו"ש אלא רק נכון והגון הוא ללמדם וכו'. וכן נכון והגון הוא ללמדם בשכמל"ו עם פסוק א' דבכלל פסוק א' הוא כמש"ל סי' ס"ו סעיף א' ובדברינו לשם אות י"ג ובסי' ס"א או' מ"ה. וכ"כ הלבוש וסו"ב ועט"ז על זה הסעיף וש"ץ שם. קש"ג סי' י"א אות ג':

א

ו) [סעיף ב'] קטנים פטורים לר"ת כשלא הגיעו לחינוך ולרש"י אפי' הגיעו לחינוך וכו' חינוך דק"ש הוא מבן שש ובן שבע ואילך דאינו מצוי אצלו אבל כשהגיע לבן י"ב ואילך דמצוו אצלו פשיטה דחייב לחנכו בק"ש במכ"ש דתפילין. ב"ח. והש"ץ שם כתב שהגיעו לחינוך כבן ט' או יו"ד יעו"ש. וכ"כ החיד"א בקש"ג אות א'. ועיין בדברינו לסי' ל"ז אות י"ד וסי' טו"ב אות יו"ד. ונראה דהכל לפי חורפיה דקטן ועכ"פ החינוך הוא קודם שיהיה בן י"ג ויום א' שאז חייב מדאורייתא בכל המצות אם הביא ב' שערות כידוע. ועיין סי' ל"ז אות י"ג:

א

ז) שם וראוי לנהוג כר"ת. ולד"ה חייב לחנכו בתפלה אם הגיע לחינוך כמ"ש בסימן ק"ו. ר"ז אות ב':

א

ח) שם וראוי לנהוג כר"ת. ולכן צריך שיזהר כל אדם לקחת את ילדיו לפניו יום ליום ולילה ללילה לשמוע מפיהם שיקראו או להקרותם ק"ש ותפלה כדי לצאת י"ח ולא יסמוך על אמונתם אפי' כשיודעים ליקח ספר ולקרות בעצמם שחזקתם שאין אומרים כלום וחבל על דמשתכחין גדולים שאין אומרים כלום כ"ש קטנים והקולר תלוי על צואר אביהם. חס"ל אות ב'. ובכלל צריך שילמדם שיקראו התיבות מילה במילה שלא יאבדו אותיות מהתיבות שהם חשובים יותר מהמרגליות וכוונת השמות שלא יוציאו שם מפיהם בלא כוונה וכמו שהארכנו בזה בסי' ה' בס"ד קחנו משם:

א

ט) [סעיף ג'] הכונס את הבתולה וכו'. אבל הכונס את האלמנה חייב דליכא טרדא, ברכות ט"ז ע"א וע"ב והביאו הטור וב"י ולבוש, וכ"כ העו"ת אות ג' וה"ה אם טריד טרדא שאינו של מצוה כגון טבעה ספינתו בים כיון דהיא טרדא דרשות, עו"ת שם:

א

י) שם אבל עכשיו וכו' גם הכונס את הבתולה קורא, וכ"כ האחרונים, ואם אינו קורא נראה כיוהרא כלומר אני מכוין בכל שעה. תוספות סוף פ' היה קורא והב"ד ב"י ולבוש. וכ"כ עו"ת או' ו':

א

יא) שם גם הכונם את הבתולה קורא ק"ש. וברכותיה. ר"ז אות ג'. וגם מתפלל. מ"א סק"ג. ר"ז שם. והטעם כתב בתשו' רמ"א סי' קנ"ב דק"ש ותפלה שוין ואם חייב בק"ש חייב גם בתפלה. מחה"ש סק"ג וכן חייב בתפילין כמש"ל סי' ל"ח אות כ"ד יעו"ש. וכ"כ העט"ז בזה הסי' אות ג' פרמ"ג א"א אות ג':

א

יב) [סעיף ד'] היה עוסק בצרכי רבים וכו'. וכתב הר' מנוח ודוקא בדורות הראשונים שהיו עוסקים עם הצבור לשם שמים, ומיהו ליכא ספיקא דהשתא נמי אם עוסקים עם הציבור אפילו להצלת ממונם ואין מי שישתדל בדבריהם אלא הוא שאינו פוסק שהעוסק במצוה פטור מן המצוה עכ"ל, כ"מ על הלכות ק"ש פ"ב דין ה', מ"א סק"ד. סו"ב או' ב', ש"ץ דצ"ד ע"א, חס"ל אות ג' ר"ז או' ד'. ועיין לקמן בדברינו לסי' צ"ג אות י"ג ואות י"ד:

א

יג) שם לא יפסיק וכו' ואם יכול להפסיק לק"ש ויכול לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. פסוקי תוספות. א"ר אות ד'. ועכ"פ יקרא פסוק ראשון ובשכמל"ו אם אפשר. מ"א סק"ה. ש"ץ שם. ר"ז שם. סידור בי"ע אות ו'. חס"ל שם:

א

יד) שם לא יפסיק וכו' ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט. ל"ח. מ"א שם. חס"ל שם. אבל בד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי. מ"א שם. סו"ב אות ג'. סידור בי"ע אות ז', רק שלא יאמר ברכות ק"ש, מחה"ש:

א

טו) שם ויקרא אם נשאר עת לקרות, ומ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפילו עבר זמן ק"ש, מ"א שם, א"ר שם, סו"ב שם, ש"ץ שם. ר"ז שם, בי"ע שם, ועיין סי' נ"ח סעי' ו' שכתב דאם עברה שעה רביעית ולא קראה קורא אותה בלא ברכותיה כל היום וא"כ מ"ש המ"א שיאמר פ' שיש בה יציאת מצרים הוא רק תמורת אמת ויציב ע"ד מ"ש המ"א ז"ל בסי' ס"ז סק"א יעו"ש וזהו שציין כאן לסי' ס"ז. וכ"כ ר"ז אות ד'. או י"ל שחוזר על מ"ש מקודם דעכ"פ יקרא פסוק א' וכו' וע"ז כתב דמ"מ יאמר פ' שיש בה יצ"מ וכו' מפני שלא אמר פ' ציצית שיש בה יצ"מ וע"ד שכתב מחה"ש שם בסי' ס"ז יעו"ש:

א

טז) [סעיף ה'] היה עוסק באכילה וכו' להרמב"ם גומר וכו' ולהראב"ד מפסיק וכו' עיין באחרונים ז"ל מ"ש בפי' דברי הרמב"ם והראב"ד ז"ל שזה אומר בכה וזה אומר בכה וע"כ אנחנו אין לנו אלא מ"ש מרן ז"ל בב"י בפי' השני דהרמב"ם סובר כדברי הר"ן שהעלה כל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאורייתא אינו מפסיק אי איכא שהות ובודאי שלשון הרמב"ם כך מוכח דבהתחיל מקמי דמטא זמן חיוביה עסקינן וכו' יעו"ש. וכ"מ מסי' רל"ה סעי' ב' שכתכ ואם התחיל לאכול אחר שהגיע זמנה מפסיק וקורא וכו' יעו"ש משמע הא אם התחיל קודם שהגיע זמנה א"צ להפסיק ועפ"ז כתב מרן ז"ל בש"ע סברת הרמב"ם בסתם שסתמו כפירושו בב"י וכמ"ש סי' רל"ה דמיירי שהתחיל קודם שהגיע זמנה וע"כ א"צ להפסיק אם יש שהות והביא ג"כ דברי הראב"ד ז"ל לומר דלכתחלה יש לחוש לדבריו אם אפשר ולהפסיק אעפ"י שיש שהות לקרות. וכ"מ מדברי הלבוש דהרמב"ם מיירי בשהתחיל קודם שהגיע זמנה שכתב וז"ל היה עוסק באכילה וכו' והגיע זמן ק"ש וכו' עכ"ל מדכתב והגיע זמן ק"ש וכו' משמע דהתחלה היתה קודם שהגיע זמנה. וכ"כ א"ר אות ה' וכתב דכן עיקר כסברת הרמב"ם ז"ל יעו"ש

א

ש"ע סעיף ג' מק"ש. עיין עצי ארזים סי' כ"ה סק"ב:

ב

(מ"א סק"ב) שחרית. ב"י כתב ב' תירוצים על מ"ש הטור ד' ימים תירוץ א' הובא בט"ז וזה שכ' המג"א הוא תירוץ הב' ואף שהב"י בתירוצו השני כ' כמו שהמנהג במצרים שכונסים הבתול' בליל ד' ע"ש כבר השיגו הד"מ דהא דוקא ביום הרביעי תנן כדי שישכים לב"ד לכן כתב המ"א שיכנס לחופה ביום ד' קודם שקר':

ג

(שם) הלכה כרשב"ג פי' בכל מקום במשנה הלכה כרשב"ג וכאן אף דרשב"ג במשנה חייש ליוהר' מ"מ פליג מהטעם שכ' הב"י שם באורך:

ד

(סק"ג) ומתפלל משא"כ בזמן הראשונה פטור גם מתפלה כמבואר לק' סי' ק"ו וקמ"ל דעכשיו מתפלל אע"ג דתפלה בעי טפי כוונה מק"ש מ"מ בלא"ה אין מכווני' האידנ':

ה

(סק"ה) ועסי' ס"ג ס"ד דשם מבואר דיש מ"ד מצוה א"צ כוונה לצאת לכן אם מתכוון כקור' בתורה יוכל לקרות ויועיל אליב' דהאי מ"ד דאלו למ"ד מצות צריכות כוונה א"כ כיון שמתכוין כקור' בתורה מה בצע בקריאתו כן נ"ל כוונתו. ועדיין צ"ע דאפי' למ"ד מצות א"צ כוונה מ"מ כיון שמתכוין כקורא בתורה ה"ל כמתכוין שלא לצאת דאינו יוצא:

ו

(שם) בשם הרמב"ם. זהו ענין אחר אינו נמשך לדלעיל ור"ל דבירושלמי יש העוסק בצרכי צבור כעוסק בתורה ע"כ וכ' הב"י דהרמב"ם מפרשו לענין שלא להפסיק ממנו לק"ש והקשה הע"ת דהא קי"ל בסי' ק"ו דמפסיקין מתורה לק"ש וע"ז תירץ המג"א וה"ק הירושלמי דעוסק בצ"צ דמי לת"ת דצבור שנתבאר שם בס"ס ק"ו בהגה"ה דהמלמד לאחרים אינו פוסק לק"ש ואינו אומר אלא פסוק ראשון:

ז

(שם) עבר זמן דאם גמר עסקיהם ועדיין זמן ק"ש קורא כל הק"ש כמ"ש בש"ע וקאמר המג"א דאע"ג שעבר זמנו ואינו קורא שמע אעפ"כ יאמר פ' שיש בה י"מ שהוא מן התורה כמבואר במג"א סי' ס"ז:

ח

(ט"ז סק"ב) הא' א"צ לסותרו לתירוץ א' דהב"י ס"ל להרמב"ם דאפי' בהתחיל באיסור אינו מפסיק ולתירוצו הב' דוקא בהתחיל בהיתר הוא דאינו מפסיק לק"ש דאורייתא:

ט

(שם) בפ"ק דשבת מפסיקין במשנה שם דתני לא יאכל סמוך למנחה ואם התחילו אין מפסיקין תני אח"כ מפסיקין לק"ש שהוא מדאורייתא ואין מפסיקין לתפלה ס"ל לרמב"ם דלא קאי אריש' אכילה ומרחץ ואינך דבהו אפי' לק"ש אין מפסיקין אלא מיירי אם היה לומד צריך להפסיק לק"ש כיון דגם ק"ש הוא לימוד:

י

(שם) לליכ' שעות והיינו מדרבנן פי' כיון דתרווייהו בהתחיל באיסור ע"כ דכי משני בדאיכ' שהות הוא דוקא בדרבנן וכהראב"ד ותירוץ הב"י דמוכח מהש"ס דהא דתני בשבת ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפילו התחיל באיסור ואפ"ה מפרש הרמב"ם משנה זו דגם לק"ש אין מפסיקין:

יא

(שם) חורפי' כו'. פי' הר"ן הוא דמחלק בין התחיל באיסור לשיטתיה דס"ל דהא דתני בסיפא מפסיקין לק"ש קאי ארישא דמאכיל' ומרחץ ואינך צריך נמי להפסיק לק"ש מש"ה שפיר פסק דלק"ש בהתחיל באיסור פוסק משא"כ לפי' רמב"ם דסיפא לא קאי ארישא וברישא אפילו לק"ש אין מפסיק ע"כ דאפילו בהתחיל באיסור אין מפסיק:

יב

(מ"א ס"ק ו') דמיירי בהתחיל באיסור. פי' ופוסק בש"ע כתירוצו הראשון שבב"י הובא בט"ז:

יג

(שם) רל"ה ס"ב דא"צ. דכ' שם דאם התחיל לאכול באיסור קודם ק"ש של ערבית מפסיק משמע דאם התחיל בהיתר א"צ להפסיק ולא הביא פלוגתא ולמה כאן הביא פלוגתא אע"כ דכאן בהתחיל באיסור. והא דלא כ' פלוגתא בסי' רל"ה בהתחיל באיסור משום דהרמב"ם לא מיקל אלא בשחרית אבל בק"ש דערבית מודה:

יד

(שם) דהרמב"ם ס"ל דאף לתפלה. דיש פוסקים דתפלת שחרית כיון דיש איסור לאכול קודם תפלה משום לא תאכלו על הדם צריך להפסיק אפילו התחיל בהיתר ע' מג"א סי' פ"ט סקי"ד עש"ה כתב כאן דמהרמב"ם מוכח דא"צ להפסיק ואפי' התחיל באיסור דהא הכא מיירי בהתחיל באיסור:

טו

(שם) להפסיק ולכן כתב הטור. קשה דהטור שם כתב רק בהתחיל בהיתר ומהכא הא מוכח דאפילו התחיל באיסור וצ"ע מיהו המג"א שם בסי' פ"ט סקט"ו כתב באמת דאפילו התחיל באיסור ע"ש ובפרי מגדים שם תמה עליו מי הם המקילים בהתחיל באיסור ושכח דברי המג"א שבכאן:

א

נשים וכו'. נ"ל דנשים פטורות ג"כ מברכת ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כמ"ש ס"ס נ"ח וכ"מ ממ"ש תר"י וז"ל ואף על פי שהתפל' יש לה זמן קבוע מ"מ כיון שאמרו הלואי שיתפלל אדם כל היום כולו כמצוה שאין הז"ג דיינ' לה א"נ מפני שהוא רחמים עכ"ל וכ"ה בגמר' משמע דפטורין מברכות אלו גם מברכת הלבנה הם פטורין כמ"ש סי' תכ"ו אך נ"ל דמ"מ מחוייבים לומר אמת ויציב דזכירות י"מ הוא דאוריית' כמ"ש סי' ס"ו וא"כ צריכי' לסמוך גאולה לתפלה:

ב

ג' ימים. ואם נכנס לחופה עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים (ב"י) ואם רצה להחמיר על עצמו ולקרות אינו רשאי דמיחזי כיוהרא הרא"ש והרי"ף ורמב"ם כתבו דלא חיישינן ליוהרא, וכתב הרב"י דלכ"ע הלכה כרשב"ג במשנתינו וצ"ע דבח"מ סי' קס"ג פסקו דלא כרשב"ג ע"ש וכ"כ בכ"ה בשם הג"ה ועבתי"ט פ"ד דפסחים משנה ה' ובהר"י הלוי סי' מ"ו ובב"י בח"מ סי' רל"א ובתשוב' הרשב"א סי' מ"א:

ג

קורא ומתפלל. (ת"ה סי' ו') עמ"ש סי' ל"ח ס"ז:

ד

בצרכי רבים. כ' הכ"מ בשם הר"מ ודווק' בדורות הראשונים שהיו עוסקים עמהם לש"ש ומיהו השתא נמי אם עוסקים עמהן אפי' בהצלת ממונ' ואין מי שישתדל אלא הוא אינו פוסק דעוסק במצוה הוא עכ"ל:

ה

לא יפסיק. ועכ"פ יקר' פ' ראשון ובשכמל"ו אם אפשר ואם פטור מלקרות וקורא נקרא הדיוט (ל"ח) ובד"מ משמע דאם מתכוין כקורא בתורה שפיר דמי ועסי' ס"ג ס"ד, ובב"י בשם הרמב"ם עמ"ש ססי' ק"ו דלא כע"ת, ונ"ל דמ"מ יאמר פרשה שיש בה יציאת מצרים אפי' עבר זמן ק"ש עמ"ש סי' ס"ז:

ו

היה עוסק באכילה וכו'. צ"ל דמיירי שהתחיל באיסור דאילו התחיל בהיתר פסק בסי' רל"ה ס"ב דא"צ להפסיק אלא מיירי שהתחיל באיסור ואפ"ה להרמב"ם א"צ להפסיק כיון שדבר שאינו מצוי להתחיל סמוך לשחרית לא גזרו וכמ"ש סימן פ"ט ס"ז ומוכח מכאן דהרמב"ם ס"ל דאף לתפלה א"צ להפסיק דאם היה צריך להתפלל אף ק"ש היה צריך לקרות כדי שיסמוך גאולה לתפלה אלא ודאי א"צ להפסיק ולכן כתב הטור סימן פ"ט בשמו דס"ל דא"צ להפסיק והרב"י כתב שם שט"ס הוא בטור ול"נ כמ"ש, ואף על גב דבלולב צריך להפסיק כמ"ש סימן תרנ"ב שאני לולב דזמנו כל היום ובאמצע היום שכיח' אכילה ושתיה משא"כ בקריאת שמע כנ"ל, והב"ח פסק דהרמב"ם מיירי בהתחיל בהיתר והראב"ד מיירי שהתחיל באיסור ולא פליגי וכן יש להורות:

א

(א) פטורים – אפילו מדרבנן:

ב

(ב) מק"ש – ופטורות ג"כ מברכות ק"ש דיש להם ג"כ זמן קבוע כדלעיל בסימן נ"ח ס"ו אבל ברכת אמת ויציב דניתקן על ענין זכירת יציאת מצרים וכן הברכות שלאחריה דערבית מחוייבות לאמרם דמצות זכירת יציאת מצרים נוהגת ביום ובלילה וא"כ ממילא צריכים לסמוך גאולה לתפלה דבתפלה חייבות כדלקמן סימן ק"ו ס"ב כן כתב המ"א ועיין בפמ"ג שכתב דלמאן דסובר זכירת י"מ בלילה הוא רק מדרבנן ואסמכתא אקרא א"כ ממילא הוא מ"ע שהזמן גרמא ופטורות מן התורה רק מדרבנן חייבות וכ"כ בספר ישועות יעקב עי"ש ואפילו אם נימא דהוא מצוה מה"ת ביום ובלילה מצדד בספר שאגת ארי' סי' י"ג דהנשים פטורות מטעם דהזכרה דיום היא מצוה בפני עצמה ואם לא הזכיר ביום א"צ להזכיר הזכרה זו בלילה ומה שמזכיר בלילה היא מצוה בפני עצמה עי"ש. ופסוקי דזמרה עיין לעיל בסימן נ"ב בחידושי רע"א דמוכח שם מדבריו דהעיקר ניתקנו בשביל התפלה א"כ ממילא חייבות. ולענין ברכת השחר לכאורה תלוי זה אם נימא דהברכות האלו יש להם זמן עיין לעיל בסוף סימן נ"ב במשנה ברורה ובבה"ל וצ"ע ומסתימת לשון הטוש"ע בסימן מ"ו ס"ד ובפרט מהלבוש שם עי"ש משמע דמברכות ברכות השחר כמו אנשים. ואולם כ"ז כתבנו לענין חיוב אבל פשיטא דיכולות להמשיך חיוב על עצמן ולברך אפילו ברכות ק"ש וכדלעיל בסימן י"ז ס"ב בהג"ה:

ג

(ג) שהזמן גרמא – דתלה הכתוב בזמן שכיבה וזמן קימה:

ד

(ד) ונכון הוא – משמע מצד הדין פטורין והב"ח פסק דחייבין מדינא לקבל מלכות שמים בפסוק א' עי"ש אבל הרבה אחרונים חולקין ע"ז:

ה

(ה) שמים – בספר נחלת צבי פי' דכונת המחבר כל פרשה אחת והרב הוסיף עליו דעכ"פ כל פסוק ראשון אבל בלבוש משמע דגם כונת המחבר הוא רק פסוק אחד וזהו שביאר הרב:

ו

(ו) לר"ת וכו' – אבל הגיע לחינוך שהוא כבר שית כבר שבע חייב אביו לחנכו וכמו בשאר כל המצות וגם שיקראנה בזמן ק"ש עם הברכות לפניה ולאחריה:

ז

(ז) כשלא הגיע וכו' – ומ"מ פסוק ראשון שבק"ש מצוה על אביו ללמדו משיודע לדבר ולאו דוקא בזמן ק"ש. [גמרא]:

ח

(ח) בבוקר – ר"ל לכך לא הטילו על אביו לחנכו ועיין בב"ח שכתב דאם הוא בן י"ב שנה לכו"ע הוטל על אביו לחנכו בזה:

ט

(ט) וראוי לנהוג – ר"ל אע"ג דמדינא מסתברא כרש"י וכן כתב הגר"א ז"ל אעפ"כ נכון לנהוג כר"ת וכן משמע מדברי הרמב"ם. עיין בלח"מ ובפ"מ על הירושלמי. אך בתפלה לכו"ע חייב אם הגיע לחינוך כדלקמן סימן ק"ו ס"ב:

י

(י) הבתולה – מפני שהוא טרוד טרדה דמצוה שמחשב על עסק בתולים משא"כ באלמנה לא טריד:

יא

(יא) מק"ש – וברכותיה וה"ה מתפלה וכמו שמבואר לקמן בסימן ק"ו:

יב

(יב) ג' ימים – וד' לילות כגון אם נשא ביום הרביעי בצהרים פטור עד מוצאי שבת ועד בכלל. ולפעמים יצוייר ד' ימים כגון אם נכנס לחופה ביום ד' עד שלא קרא ק"ש של שחרית פטור ד' ימים:

יג

(יג) אם לא עשה – אבל לאחר מעשה שאינו טרוד עוד חייב וכן מזה הזמן ואילך חייב אף אם לא בעל דכיון שכבר עבר ג' ימים ולא עשה מעשה מתייאש אח"כ מן הדבר ואינו טרוד כלל:

יד

(יד) קורא – ר"ל חייב לקרות ועם ברכותיה כדין וגם מתפלל דכיון שחייב בק"ש חייב בתפלה ואם אינו קורא מיחזי כיוהרא שמראה שמכוין בכל שעה. ולענין תפילין עיין לעיל בסי' ל"ח ס"ז במ"ב:

טו

(טו) יקרא ק"ש – שם נתבאר דבשכרות מעט קורא ומתפלל דבזמנינו בלא"ה אין אנו מכוונין כ"כ הא אם אין יכול לדבר לפני המלך אין לקרות ולהתפלל עד שיסיר יינו מעליו:

טז

(טז) בצרכי רבים – מיירי שאין שם מי שישתדל אלא הוא ולכך אינו פוסק דעוסק במצוה הוא ואפי' אם הוא עוסק רק בהצלת ממונם:

יז

(יז) והגיע וכו' – משמע מזה דאם התחיל באיסור אחר שהגיע הזמן צריך להפסיק ועיין בפמ"ג שמצדד דבכל גווני אינו צריך להפסיק:

יח

(יח) לא יפסיק – ואם יכול להפסיק לק"ש ואח"כ לחזור ולגמור צרכי צבור בלא טורח יפסיק. כתב הפמ"ג דאע"ג דהעוסק בצרכי רבים פטור מק"ש מ"מ אם פסק וקרא שפיר יצא ידי חובה דלא פטור ממש מק"ש אלא שהוא אז עוסק במצוה אחרת:

יט

(יט) יגמור עסקיהם – ומ"מ יעשה מה שיכול ויקרא לפחות פסוק ראשון עם בשכמל"ו בזמנה כי זה דבר קצר ואפשר לו אפילו בשעה שעוסק בצרכי צבור:

כ

(כ) אם נשאר – ואם לא נשאר מה יעשה הרי עסק במצוה ומ"מ חייב להזכיר יצ"מ אפילו לאחר שעבר זמן ק"ש שזו היא מצוה בפני עצמה ומצותה כל היום ע"כ יאמר איזה פרשה שיש בה יציאת מצרים אם כבר עבר הזמן שלא יוכל לאמר ברכת אמת ויציב כמו שמבואר בסימן נ"ח ועי"ש במ"ב ועיין לקמן סימן צ"ג ס"ד לענין תפלה ובמ"ב שם. ודע דאם נמשך זמן עסקו בצרכי צבור עד לאחר חצות שאז פטור לכו"ע אף מן התפלה מ"מ אסור לכו"ע לאכול קודם שמקיים מצות תפילין דזמנו כל היום וגם לפי מה שכתב הפמ"ג בסימן פ"ט אסור לו אז לאכול קודם שמתפלל תפלת המנחה ע"כ כשיגיע חצי שעה שאחר חצות יתפלל תפלת המנחה ואח"כ יאכל ועיין בספר מחנה ישראל בפ"ז:

כא

(כא) עוסק באכילה – ומה נקרא התחלה עיין לקמן בסימן רל"ב סעיף ב':

כב

(כב) גומר ואח"כ וכו' – היינו כשהוא משער שישאר לו זמן לקרות ומה שכתב ואם היה מתירא ר"ל שמתירא שמא אין השערתו מכוונת היטב:

כג

(כג) ולהראב"ד מפסיק וכו' – והסכמת רוב האחרונים וכמעט כולם דהעיקר תלוי במילתא דאורייתא בהתחיל בהיתר או באיסור וא"כ לפ"ז במלאכה או בכל אלו הענינים לבד מאכילה אם התחיל קודם עמוד השחר א"צ לפסוק אם ישאר לו שהות אחר שיגמור לקרות ק"ש ולהתפלל דהרי קי"ל לקמן בסימן פ"ט ס"ז דלא גזרו סמוך לשחרית וא"כ התחיל בהיתר אבל אם התחיל לאחר שעלה עה"ש דהתחיל באיסור פוסק לק"ש דהוא דאורייתא אבל לא לברכות ולא לתפלה ואח"כ כשגומר המלאכה קורא הק"ש עם הברכות ומתפלל ודוקא שעדיין ישאר לו שהות אבל אם רואה שהזמן עובר צריך להפסיק ומיד וכל מקום שאינו פוסק אפילו יעבור זמן תפלה בצבור אינו חייב להפסיק. ולענין אכילה משמע מן המחבר בסימן פ"ט ס"ה דס"ל לעיקר הדין דמאכילה צריך לפסוק תיכף משעלה עמוד השחר ואפילו אם התחיל בהיתר ולא מהני שום עצה כ"ז שלא התפלל:

כד

(כד) וקורא – משמע דלאחר שיקרא ק"ש אף שלא התפלל עדיין מותר לגמור כל אלו הענינים שהתחיל וכמו שכתבנו בס"ק הקודם והאי לישנא לאו דוקא לענין אם היה עוסק באכילה דבאכילה כבר כתבנו דצריך ג"כ להתפלל מקודם ונקטיה משום שאר דברים א"נ משום ק"ש של ערבית נקטיה דבהו שייך ג"כ כל אלו הדינים ובשל ערבית ודאי אם התחיל בכל אלו החמשה דברים בתוך החצי שעה שקודם צאת הכוכבים מפסיק מיד וכשיצאו הכוכבים יקרא ק"ש בלא ברכותיה ואח"כ גומר אכילתו או שאר דבר ואח"כ קורא ק"ש וברכותיה ומתפלל וכדלקמן בסימן רל"ה ס"ב עי"ש בהפמ"ג:

כה

(כה) שהות לקרות – גזירה שמא ימשך בהם ויעבור זמן ק"ש ואינו דומה לתפלת המנחה דקי"ל בסימן רל"ב שאם התחיל בכל אלו קודם שהתפלל אינו צריך לפסוק לפי שק"ש היא מן התורה החמירו בה יותר:

כו

(כו) סי' רל"ה – ר"ל דשם מבואר חילוק בין התחיל בהיתר להתחיל באיסור עי"ש עוד:

א

סעיף א' נשים ועבדים. בירושלמי יליף לה דכתי' ד' אלקינו ד' אחד את שאין לו אדון אלא הקב"ה. יצא זה שיש לו אדון אחר לפ"ז חצי עבד וחצי בן חורין ג"כ פטור ואולם לפי משנה אחרונה דכופים רבו לשחרר. חייב. ע' פ"ק דחגיגה דף ד'. ומ"מ נ"מ היכי דהאדון הוא קטן דא"א לכופו או שהוא סריס או שכבר קיים פ"ו כשהיה נכרי קודם שנעשה עבד. דהנהו כיון דאין כופים פטור מק"ש לטעם הירושלמי:

ב

מג"א ס"ק ו' שאני לולב דזמנ' כל היום. אינו מובן לי דהא משמע מלשון הרמב"ם כאן היה עסוק וכו' והגיע זמן ק"ש גומר. משמע דאלו התחיל אח"כ כשהאיר היום דפוסק וכדמשמע מלשון המג"א שכ' שאינו מצוי להתחיל סמוך לשחרית לא גזרו. משמע דרק בסמוך אינו מצוי ולא אסרו לאכול בסמוך. אבל בהתחיל אח"כ הוא פוסק. הרי אף דשייך הדין דהתחיל פוסק בהתחיל ביום. מ"מ בסמוך לא גזרו. א"כ מה בכך דלולב דכל היום שכיח אכילה ושתייה. ומה הפרש בין ק"ש דשייך ג' שעות אכילה ושתיי' ובין לולב דשייך כל היום אכילה ושתייה. ולזה היה נלע"ד דלהרמב"ם גם בלולב ל"ג חצי שעה קודם היום. כיון דאינו מצוי לאכול אז. וההיא דהג"ה בסי' תרנ"א היינו דחיישי' לשיטת הרא"פ דגם בק"ש בהתחיל סמוך ליום דפוסק:

א

מק"ש עבה"ט מ"ש בשם המג"א דבא"ו נשים חייבות אך בשאגת ארי' סימן י"ג כתב וז"ל יש לתמוה על הני נשי דידן שהרבה נשים שאין קורין ק"ש וברכותיה מפני שהם פטורין ואין נזהרין להזכיר י"מ אבל אומר אני דעל כיוצא בזה אמרו הנח לישראל כו' דודאי נשים פטורות דהו"ל מ"ע שהז"ג אע"ג דנוהגת ביום ובלילה מ"מ הזכרה דיום היא מצוה בפ"ע ואם לא הזכיר ביום א"צ להזכיר הזכרה זו בלילה ומה שמזכיר בלילה הוא מצוה בפ"ע כו' ע"ש ומ"ש על דברי המג"א סי' נ"ח במה שהקשה על הכ"מ ע"ש:

א

מק"ש ג' ימים. בטור כתוב ד' ימים והקשה בשם אבוהב הא לא אשכחן רק ג' ימים מן הנשואין שהוא ביום רביעי עד מ"ש וברביעי קורא בשחרית ותי' ב"י דגם ביום הד' קודם החופה פטור לפי שהוא עוסק במצו' כל היום בהכנה לנשואין וכל העוסק במצוה פטור מן מצוה אחרת כמ"ש רמ"א סימן ל"ח אם הוא צריך לעסוק אף בשעת ק"ש ותפלה וכ"ז דוקא בזמנם כמו דמסיק כאן בש"ע:

ב

גומר ואח"כ קורא ק"ש. אלו דברי הרמב"ם בפ"ב מה' ק"ש והראב"ד השיג עליו וז"ל לא כי חלא מפסיק וקורא ואע"פ שיש שהות לקרות לפי שהוא מן התורה ואם אין שהות אפילו לתפלה מפסיק ואי' להא מלתא בסוכ' פ' לולב הגזול ורמיזא נמי במ' ברכות עכ"ל. סוגי' דסוכה הכי איתא מי שבא בדרך ולא היה בידו לולב לכשיכנס לביתו יטול על שלחנו כלומר אם שכח ולא נטל קודם אכילה צריך להפסיק הסעודה וליטול הלולב לא נטל בשחרית יטול בין הערבים שכל היום כשר ללולב ופרכי' אמרת נוטלו על שלחנו למימר' דמפסיקין ורמינהי אם התחילו אין מפסיקין פירש"י גבי תפלת המנחה תנן פ"ק דשבת לא יכנוס לאכול סמוך למנח' עד שיתפלל ואם התחילו קודם המנחה ומשכה סעודתן והגיע זמן המנחה א"צ להפסיק סעודתן ולהתפלל עכ"ל א"ר ספר' ל"ק הא דאיכא שהות ביום הא דליכא שהות ביום א"ר זירא מאי קושיא דצריך רב ספרא לשנויי דלמא תרוייהו בדאיכא שהות ודלמא הא דאורייתא הא דרבנן אלא אמר רבא אי קשי' הא קשיא דצריך רב ספרא לשנויי דתנן לכשיכנוס לביתו נוטלו על שלחנו אלמא דמפסיק והדר תני לא נטל שחרית יטול בין הערבים אלמא דא"צ להפסיק אר"ס ל"ק הא דאיכא שהות וכו' אמר ר"ז מאי קושיא דלמא מצוה לאפסוקי ואי לא פסק יטול בין הערבים אלא אמר ר"ז לעולם כדאמרי' מעיקרא פי' ר"ס הוצרך לשנויי משום קושיא דמעיקרא ודקשי' לך הא דאוריית' הא דרבנן הכא בי"ט שני עסקי' דרבנן דיקא נמי מדקתני מי שבא בדרך דאי ס"ד בי"ט ראשון מי שרי. וסובר הראב"ד דכתירוצ' דהא דאורייתא קי"ל דהא מסיק ר"ז דהכא בי"ט שני עסקינן ומש"ה אסיק ר"ס הא דליכא שהות הא בדאיכא שהות אינו מפסיק אבל בדאורייתא אע"ג דאיכא שהות מפסיק מ"ה הקשה דהא ק"ש היא דאורייתא וע"כ כת' לא כי אלא מפסיק והב"י תיקן דברי הרמב"ם בב' דרכים הא' א"צ לסותרו לכל רואים דעוקר דברי התלמוד ממשמעותן והדרך הב' הוא לפ"ד הר"ן שכל שהתחיל קודם זמן חיובו אפי' בדאוריי' אינו מפסיק אי איכא שהות והכי מוכח ל' הרמב"ם שהרי כ' קודם זה היה עוסק בת"ת והגיע זמן ק"ש כו' היה עוסק באכילה כו' וכן מה דאר"ז דלמא מצוה לאפסוקי הלכה היא מ"ה כתב הרמב"ם אם הוא מתירא כו' וכ"כ בכ"מ וסיים שם לתרץ דהא ששנינו בפ"ק דשבת מפסיקין לק"ש הוא דוקא לר"ת כמו דאוקמוה בגמ' וסובר הרמב"ם דאכילה ודין ובורסקי לא מפסיק כלל אפי' לק"ש כיון שיש שהות וכ"כ הרמב"ם בפי' המשנה עכ"ל ומאוד תמוהין דבריו דהיאך כ' דעיקר היתר במשנ' דשבת דתנן אם התחילו אין מפסיקין הן לק"ש הן לתפל' דמיירי במתחיל בהיתר קוד' זמן חיוב' דוקא דאל"כ היה חייב בק"ש דהו' דאורייתא וע"פ ד"ז הוי דברי הרמב"ם דכאן וא"כ מאי צריך ר"ס לשנויי הא דיש שהות כו' תיפוק ליה אפי' תרוייהו ביש שהות ולק"מ דההיא דשבת ע"כ מיירי בהתחלה בהיתר כנ"ל וההיא דלולב מיירי בודאי בהתחיל באיסור דהא ביום יושב על הסעודה ומדלא משני הכי א"כ ע"כ גם ההיא דשבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין מיירי אפי' באיסור וכ"כ הר"ן עצמו להדיא בזה ובזה מסקי' לחלק בין איכא שהות לליכא שהות והיינו בדרבנן אבל בדאוריית' יפסיק אפי' בדאיכא שהות כי ההיא דלולב בי"ט ראשון והדרא קושית הראב"ד לדוכתה למה לא יפסיק בק"ש ע"כ אני אומר דדברי הרב הגדול ב"י כתבן שלא בדרך עיון נמרץ רק אגב חורפי' כי הר"ן שמחלק בין התחיל בהיתר או לא הוא ס"ל דמתני' דשבת דמפסיקין לק"ש היינו גם מתוך אכילה ודין כיון שהוא מן התורה כמו בעוסק בת"ת ולא כפי' רמב"ם בפי' המשנה דכאן לא אמרו במשנה מפסיקין לק"ש אלא גבי ת"ת לחוד והאיך רצה הב"י להשוות דעתם והנלע"ד דרמב"ם לא ס"ל כלל שיש שום חומרא במידי דאורייתא בדיני הפסקה ממה שיש בדרבנן לפי המסקנ' של ר' זירא והצע' כך היא כל שיש לפנינו קושיא ויש ב' תירוצים האחד הוא לחלק בין דאורייתא לדרבנן והב' הוא לחלק בין איכא שהות או לא ודאי ניחא לן לחלק בין דאורייתא לרבנן שחילוק זה אין צריך התנא לזוכרו כלל כי הוא ידוע מעצמו משא"כ בחילוק בין איכא שהות הוא חילוק מבחוץ שלא זכר התנא ממנו כלום וע"כ הוא דוחק מ"ה מתחלה שהיינו יכולים לתרץ הקושיא דסוכה אההיא דשבת ולחלק בין דאורייתא לרבנן אז היה בטל התי' של שהות או לא ואין לו מקום משא"כ לבסוף דעיקר הקושי' מי"ט שני של סוכות שהוא ג"כ מדרבנן על ההיא דשבת בתפלה ובזה אנו מוכרחים לחלק בין איכא שהות או לא אז בטל החילוק של דאוריי' לדרבנן כי למה נחלק בחנם כיון שאין שם הכרח לזה דהתנא דסוכה דנקט דין שלו אפי' בי"ט שני לרבותא דאפי' במידי דרבנן יפסיק כיון דאין שהות אבל באמת ביש שהות מותר אפי' בי"ט ראשון שהיא דאורייתא דלמה יפסיק כל שיש עוד שהות מ"ה גם בההיא דשבת שפי' אין מפסיקין לק"ש כיון שיש שהות וכ"ה דברי הרמב"ם בכאן אלא שהוסיף דמ"מ מאן דמתירא ועביד לפנים משורת הדין ומפסיק במידי דאורייתא ה"ז משובח והכ"מ פי' דברי הרמב"ם במ"ש ה"ז משובח הוא אליביה דר"ז שאמר מצוה לאפסוקי כו' דאי מתני' בדליכא שהות איך שייך לומר מצוה בעלמא לאפסוקי והלא חובה הוא כיון שיבטל המצוה אלא ודאי מתני' בדאיכא שהות ולהכי ליכא בהפסקה אלא מצוה בעלמא לבד וז"ש הרמב"ם ה"ז משובח. ואשתומם על המראה אם יצאו דברים אלו מפה קדוש דהא במסקנא קיימא מתני' דסוכה באין שהות ואיך יחלוק הרמב"ם על מסקנת התלמוד ותו דאם איירי מתני' דסוכה דמפסיק בסעודה אינו אלא למצוה בעלמא לחוד לא דין גמור ה"ל לתלמודא לשנויי הכי דל"ק כלל משבת דתנן ואם התחילו אין מפסיקין דהתם דינא קאמר אלא דבר ברור הוא דע"כ לא פי' ר"ז המשנה דסוכה במצוה לאפסוקי כו' אלא כ"ז שלא מתרצים משניות בחילוק דאיכא שהות אלא בדאורייתא או דרבנן ממילא מיירי מתניתין ביש שהות ורישא קאמר מצוה לאפסוקי אבל במסקנא דע"כ מיירי מתניתין באין שהות אם כן אידחי ליה פירוש' דר"ז ומה שאמר מצוה לאפסוקי אלא רישא מיירי באין שהות וסיפ' ביש שהות. ולפמ"ש ניחא דהרמב"ם לא בא כאן לפסוק כר"ז דאמר מצוה לאפסוקי דאלו כן לא היה אומר ה"ז משובח אלא מצוה הל"ל אלא כוונתו דמדברי התלמוד אין שום הכרח להחמיר במילי דאורייתא כמ"ש אלא מ"מ הרוצה לעשות לפנים משורת הדין ה"ז משובח כיון שעכ"פ בתחילת הסוגיא היה עולה על הדעת להחמיר והוא נלמד ממ"ש בהרבה דוכתי כל היום כשר אלא זריזין מקדימין למצוה זה הנ"ל ליישב דברי הרמב"ם אלו אבל להלכה נלע"ד כדברי הראב"ד מאחר שגם הרא"ש כתב בסוכה כדבריו וגם רש"י כ' בפ"ק דשבת על מפסיקין לק"ש דמפסיקין מן אכילה ומן הדין כיון דק"ש דאורייתא וזהו אע"פ שיש שהות וא"ל מההיא דר"פ ע"פ לר' יהודה דאין מפסיקין מן האכילה לשבת לקדוש היום אע"פ שהוא דאורייתא כמ"ש הר"ן בזה דהתם הוי סיום אכילה ג"כ לצורך שבת כמ"ש התוס' שם דאם לא כן הוי קידוש שלא במקום סעודה כנ"ל בזה:

א

(במג"א סק"א) אמת ויציב דזכירת יציאת מצרים דאורייתא הוא כצ"ל:

ב

(ט"ז סק"ב) דע"כ איירי מתני' באין שעות כו' ר"ל דליכא למימר דמיירי ביש שעות ומ"מ מצוה להפסיק דדוקא בס"ד דמיירי בדאוריית' י"ל מצוה להפסיק אף בדאיכ' שעות משא"כ במסקנ' דמיירי ביו"ט שני דרבנן א"כ אין סברא שיהי' מצוה להפסיק כיון דאיכא שהות ואינו רק דרבנן: