שולחן ערוך, אורח חיים ער״א: דיני קידוש על היין. ובו יז סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

דיני קידוש על היין. ובו יז סעיפים:
כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד:

ב

נשים חייבות בקידוש אע"פ שהוא מצות עשה שהזמן גרמא (פי' מצות עשה התלויה בזמן) משום דאתקש זכור לשמור והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה איתנהו בזכירה ומוציאות את האנשים הואיל וחייבות מן התורה כמותם:

ג

אם אין ידו משגת לקנות יין לקידוש ולהכין צרכי סעודה לכבוד הלילה ולכבוד היום ולקידוש היום מוטב שיקנה יין לקידוש הלילה ממה שיכין צרכי הסעודה או ממה שיקנה יין לקידוש היום והא דתניא כבוד יום קודם לכבוד לילה היינו דוקא בשאר צרכי סעודה אבל אם אין לו אלא כוס אחד לקידוש כבוד לילה קודם לכבוד יום:

ד

אסור לטעום כלום קודם שיקדש ואפילו מים ואפילו אם התחיל מבעוד יום צריך להפסיק שפורס מפה ומקדש ואם היו שותים יין תחלה אינו אומר אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין ואח"כ מברך ברכת המוציא ואם אין לו יין ומקדש על הפת אינו מברך המוציא וי"א שאף כשמקדש על היין אינו מברך המוציא:

ה

שנים שהיו שותים ואמרו בואו ונקדש קידוש היום נאסר עליהם לשתות עד שיקדשו ואם רצו לחזור ולשתות קודם שיקדשו אע"פ שאינם רשאים צריכים לחזור ולברך תחלה בפה"ג ואח"כ ישתו: הגה אדם ששכח לקדש עד לאחר שבירך ברכת המוציא ונזכר קודם שאכל יקדש על הפת ואח"כ יאכל אבל בהבדלה יאכל תחלה דהרי אין מבדילין על הפת (הגהות אלפסי מרדכי פ' ב"מ):

ו

אם גמר סעודתו וקדש היום קודם שבירך ברכת המזון מברך ברכת המזון על כוס ראשון ואחר כך אומר קידוש היום על כוס שני וצריך להזכיר של שבת בברכת המזון אע"פ שמברך קודם קידוש: הגה וי"א דאינו מזכיר של שבת דאזלינן בתר תחלת הסעודה וכן עיקר כמו שנתבאר לעיל סוף סי' קפ"ח ויש מחלוקת אם יטעום מכוס של ברכת המזון קודם שיקדש גם אם צריך לאכול מעט אחר הקידוש כדי שיהא הקידוש במקום סעודה: ויש אומרים דאף בגמר סעודתו אינו מברך ברכת המזון תחלה אלא פורס מפה ומקדש ומברך המוציא ואוכל מעט ואח"כ מברך בהמ"ז: הגה והכי נהוג להוציא את נפשיה מפלוגתת סברא ראשונה:

ז

אף על פי שאסור לו לטעום קודם קידוש אם טעם מקדש:

ח

אם לא קידש בלילה בין בשוגג בין במזיד יש לו תשלומין למחר כל היום: הגה ואומר כל הקידוש של לילה (ב"י) מלבד ויכלו (אורח חיים בשם תוס'):

ט

צריך שתהיה מפה על השלחן תחת הפת ומפה אחרת פרוסה על גביו:

י

מקדש על כוס מלא יין שלא יהיה פגום וטעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז ואומר ויכלו מעומד ואח"כ אומר בפה"ג ואח"כ קידוש: הגה ויוכל לעמוד בשעת הקידוש ויותר טוב לישב (כל בו) ונוהגים לישב אף בשעה שאומר ויכלו רק כשמתחילין עומדין קצת לכבוד השם כי מתחילין יום הששי ויכלו השמים ונרמז השם בר"ת וכשמתחילין יתן עיניו בנרות (מהרי"ל ושכל טוב) בשעת קידוש בכוס של ברכה וכן נראה לי עיין לעיל סי' קפ"ג סעיף ד':

יא

אם אין לו אלא כוס א' מקדש בו בלילה ואינו טועם ממנו שלא יפגימנו אלא שופך ממנו לכוס אחר וטועם יין של קידוש מהכוס השני ולמחר מקדש במה שנשאר בכוס ראשון ואם לא היה בו אלא רביעית בצמצום ונחסר ממנו בלילה מוזגו למחר להשלימו לרביעית והיינו דוקא כשיש לו כוס אחר להבדלה שאם לא כן מוטב שיניחנה להבדלה שא"א בפת משיקדש עליו ולא יהא לו יין להבדלה ואם יש לו שני כוסות מצומצמים אחר מזיגה יקדש בלילה באחד ויבדיל על השני ולא יקדש ביום דקידוש דלילה עדיף:

יב

אחר שקידש על הכוס נוטל ידיו ומברך על נטילת ידים ואם נטל ידיו קודם קידוש גלי דעתיה דריפתא חביבא ליה ולא יקדש על היין אלא על הפת: הגה וי"א דלכתחל' יש ליטול ידיו קודם הקידוש ולקדש על היין (הרא"ש והמרדכי פ' ע"פ ורשב"א והגהות מיי' פכ"ט וטור) וכן המנהג פשוט במדינות אלו ואין לשנות רק בליל פסח כמו שיתבאר סי' תע"ג:

יג

צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו דהיינו כל שיסלקנו לצד אחד בפיו ויראה מלא לוגמיו והוא רובו של רביעית:

יד

אם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו (פי' מלא פיו) יצא ואין שתיית שנים מצטרפת למלא לוגמיו ומ"מ מצוה מן המובחר שיטעמו כולם יש אומרים דכיון שבין כולם טעמו כמלא לוגמיו יצאו דשתיית כולם מצטרפות לכשיעור והגאונים סוברים שאם לא טעם המקדש לא יצא וראוי לחוש לדבריהם ודוקא בקידוש אבל בשאר דברים הטעונים כוס מודים הגאונים דסגי בטעימת אחר.

טו

קידש וקודם שיטעום הפסיק בדיבור חוזר ומברך בורא פרי הגפן ואינו צריך לחזור ולקדש וה"ה אם נשפך הכוס קודם שיטעום ממנו יביא כוס אחר ומברך עליו בפה"ג ואינו צריך לחזור ולקדש:

טז

לא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש אם הם זקוקים לכוסו שופך ממנו לכוסות שבידם ריקנים או פגומים אבל אם היו להם כוסות יין שאינם פגומים רשאים לשתות קודם שישתה המקדש:

יז

אין צריך לשפוך מכוס המקדש לכוסות יין שלפני המסובין אא"כ היו פגומים שאז צריך לשפוך לכל כוס וכוס כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום:

א

וי"א שאף כשמקדש על היין כו' וספק ברכות להקל ולא יברך כלל לא על היין ולא על הלחם כיון דברך מבעוד יום בפה"ג אע"פ שקידש עליו היום ואסור לאכול ולשתות עד שיקדש אפ"ה לא הוי קידוש הפסק להצריכו לחזור לברך בפה"ג בין קודם קידוש בין לאחר קידוש אלא מקדש על הכוס ושותהו בלא ברכה (וע"ל בסי' קע"ח):

ב

אם לא קידש בלילה כו' אפילו אם הזכיר בלילה לאחר שטעם לא יקדש עד למחר (מורי בב"ח על פי הבנתו ברשב"ם) ואינו כן למי שעיין שם בסוף דף ק"ו אם הזכיר בלילה מקדש בלילה ע"ש שפסק הרשב"ם כרבא טעם מקדש ע"ש:

ג

וי"א דלכתחלה יטול ידיו כו' ומורי פסק דלכתחילה יקדש הבע"ה ואחר כך יטול ידיו אבל בני ביתו לא ישנו כלל אלא יטלו ידיהם קודם הקידוש דאצל בני ביתו לא חשיב קידוש הפסק:

א

לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו. כתב בתיקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים וסמא"ל מושל עליו ובסוף יום ו' מזל צדק ומלאכו צדקיא"ל והם שני מלאכים אחד רע ואחד טוב לכן יקדש בצדק או ימתין עד שיעבור ממשלת מאדים ויקדש. ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה"כ מ"ע מ"א. (ובס' החינוך פ' יתרו משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה). כתב הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה דף ל"ח ול"נ דמדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו. ודע דהקידוש בי"ט הוא דרבנן מ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת. ואם אין לו אלא כוס אחד של שבת קודם. מ"א:

ב

האנשים. רש"ל וב"ח פסקו דאין מוציאות את האנשים ואין דעת הט"ז כך. ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ואפי' בן י"ג שנה שמא לא הביא ב' שערות לכן תקדש האשה לעצמה. או תאמר מלה במלה עמו ע"ל סי' קצ"ג ס"א:

ג

סעודה. דוקא כשיש לו פת דאם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה מ"א. ועיין ט"ז סי' תרע"ח:

ד

לטעום. נ"ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוון להנאת טעימה. ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי מ"א ע"ש ועי' סי' רס"ז:

ה

מפה. ופשוט דא"צ להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון שהתחיל בהיתר כדין כל תפלת ערבית. ט"ז:

ו

תחלה. ר"ל שהיו שותין ג"כ יין תחלה עם פת:

ז

היין. לפי שברכת היין הוא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק. משא"כ בברכת המוציא הוי הקידוש הפסק לפיכך צריך לברך שנית. וה"ה דא"צ לברך על יין שבתוך המזון דהא אחר שתיית הכוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתיה שאחריו:

ח

המוציא. דאז מברך המוציא קודם קידוש ולא הוי קידוש הפסק:

ט

המוציא. דס"ל דקידוש לא הוי הפסק כיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא. ט"ז וכ"ד אחרונים:

י

שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא. ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק מ"א. וכתב ט"ז נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוי כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך לברך המוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל פרוסת המוציא תחלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ע"ש ועיין מ"א:

יא

המוציא. קשה הא בס"ד הביא דיעה דא"צ לברך המוציא וצ"ל דהכא איירי שנטל ידיו ואז אפי' בפה"ג נמי צריך לברך ואם לא נטל הדין כמ"ש בס"ק ט':

יב

מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה. ט"ז מ"א דלא כב"ח:

יג

ויכלו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:

יד

על גביו. בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה. אבל לטעם אחר שכתב הטור שמעתי זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ט"ז. ועי' סי' רס"ב ס"ק ג' מש"ש:

טו

ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה על הכוס מט"מ וע"ל סימן רס"ח סקי"ב:

טז

מהכוס הב'. ומ"מ כתב דטועם מכוס הראשון ואח"כ מוסיף עליו מהכוס השני עי' שם. (ובספר אליהו רבה דחה דברי מ"א בשתי ידים על מה שהקשה על ב"י מתוס' פסחים ע"ש):

יז

להבדלה. התוס' והאגודה חולקין ע"ז וסוברים דקידוש עדיף ואפי' בקידוש דשחרית קודם להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכ"ע במקום דהוי חמר מדינא ונפשו של אדם קצה בשחרית בשכר לכן היכא דאית ליה יין עדיף טפי מהבדלה מיהו בבה"כ עדיף טפי להניחו להבדלה וטוב לקדש על כוס גדול שישאיר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה. שכנה"ג ע"ש:

יח

לשנות. כתב הט"ז נ"ל אע"פ שכתב רמ"א ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יוכל לומר אעשה כדברי הכל:

יט

בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה בהגדה:

כ

רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו. ומ"מ לא בעי טפי מרביעית ב"ח מ"א וע"ל סי' ק"ץ ס"ג מ"ש בשם הט"ז:

כא

כולם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו ט"ז. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה. מ"א:

כב

בדיבור. כתבו תוס' בברכות דף מ' אם שח בין קידוש לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מלתא דשייכא לסעודה עכ"ל. משמע אע"ג דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק. מ"א:

כג

נשפך. אבל אם לקח בידו כוס של מים בחושבו שהוא יין ובירך עליו בפה"ג וקידש צריך לחזור ולברך בפה"ג ולקדש שנית על כוס של יין פסקי מהרא"י סי' קט"ו. וכן הסכים הט"ז וחילק דאם היה יין בשעת הקידוש על הספסל או על השלחן מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא בפה"ג ולא קידוש אלא ישתה המוכן לפניו ע"ש והמ"א כתב דאם דעתו לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג וה"ה בנשפך כו' עי' סי' ר"ט ס"ב בהג"ה וס"ס ר"ו. ואם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר דהא י"א דדי בפת כמו שכתב סימן ער"ב. עיין מ"א וט"ז באורך:

כד

פגומין. ע"ל סימן קפ"ב ס"ד:

א

טור מהא דזכרהו על היין כו' בפסחים ק"ו והרמב"ם בפ' כ"ט והרא"ש מהא דברכות כ"ז

ב

ברכות נ'

ג

פסחים ק"ט

ד

שם ק"ו

ה

טור רשב"א והגהות בשם ר"י

ו

שם ק"ו כרב יהודה א' שמואל

ז

טור בשם הירושלמי וכ"פ הרי"ץ גאות

ח

הרי"ף והרא"ש

ט

טור לדברי הרא"ש

י

שם בשם הרי"ץ גאות

יא

רמב"ם פ' ד' מה"ב

יב

טור בשם הרי"ף מהא דפסחים ק"ב וכן כתב הרמב"ם בפרק כ"ט מה"ש

יג

הרא"ש שם

יד

טור בשם י"א ורא"ש

טו

פסחים ק"ז

טז

שם

יז

שם בתוספות וכ"כ ספר התרומה והטו'

יח

הרי"ף מהא דפסחים ק"ו וכ"כ רמב"ם בפכ"ט ותוספות בברכות נ"ב

יט

רמב"ם שם

כ

ב"י לדעת רמב"ם

כא

ר"י בחלק א'

כב

שם ורא"ש בפ"ח דברכות בשם הירושל'

כג

ב"י לדעת הטור בסי' רצ"ז

כד

טור בשם רב עמרם והר"ן בפירוש דברי הרי"ף מהא דפסחים ק"ו והרמב"ם בפרק כ"ט (כצ"ל) דהטור אינו מסכים בזה לדעת אביו)

כה

פסחים ק"ו

כו

תוספות והרא"ש מהא דיומא פ'

כז

הרא"ש שם בפסחים

כח

ריטב"א בפ' ז' דעירובין בשם התוספות

כט

טור בשמם

ל

שם בשם הגאונים

לא

דברי עצמו לפי טעמו בבית יוסף:

לב

תוספות וההרא"ש שם בפסחים ובפרק ז' דברכות ובשם הירושלמי

לג

שם

לד

קודם שישתה המברך ואז לא ישתה קודם שישתה המברך ב"י בשם הרא"ש ותוספות פרק ו' דברכות):

א

ס"א כשיבא. פסחים ק"ו זכרהו כו' ומפרש הטור תיכף כשיכנס. ושם ק"ה ב' וברכות נ"ב א' עיולי יומא כו' ש"מ דממהרין לקדש:

א

ס"ב ומוציאות. שם דמספקא בבה"מ אי מוציאות:

א

ס"ג והא דתניא. שם:

א

ס"ד אסור לטעום. שם ק"ה א':

ב

אפי' מים. שם לקידוש קובעת ולא כו' וה"מ בחמרא כו' משמע דבקידוש בכ"ע אסור:

ג

ואם היו. ע' רא"ש סוף סי' ד' בשם הירושלמי ותוס' ק"ג ב' ד"ה רב אשי כו' ושם ק"ד ב' ד"ה חוץ כו':

ד

ואח"כ. שם בגמ' כמר זוטרא וכתלמידי דרב:

ה

ואם אין. כנ"ל בברכת היין:

ו

וי"א. כמ"ש בחולין פ"ז א' וכמ"ש תוס' בפסחים ק"ב א' ד"ה ועקרו דדוקא בה"מ דהוי גמר סעודה:

א

ס"ה שנים שהיו. שם ק"ה א' נפסיק ונקבעיה. ופי' הרמב"ם באמירה וכמ"ש בבה"מ שם ק"ג ב':

ב

קודם שאכל. עמ"א ועסי"ב:

ג

דהרי אין. מדאמרינן שם ק"ז א' בת טוות משא"כ בקידוש שקידש על הפת:

א

ס"ו וצריך כו'. תוספתא מדאמרינן בפ"ד דברכות כ"ו ב' ת"ר טעה ולא כו' אע"ג שמתפלל בשביל חול וה"ה כאן:

ב

וי"א דאינו. עמ"א ס"ק ט"ו ובסי' קפ"ח ס"ק י"ז:

ג

ויש מחלוקת. אם נחשוב אותו הכוס לסעודה ומותר ואע"ג דלר' יוסי שם ע"כ טועם משום דאזיל לטעמיה דא"צ להפסיק:

ד

גם אם. אם נחשוב מה שאכל למקום סעודה כיון שהיתה של חול וע"ש תוס' ד"ה ונימרינהו דר' יוסי אפשר דסבר כרב דא"צ במקום סעודה:

ה

וי"א. דסובר שצריך לאכול אחר קידוש א"כ ל"ל לברך בה"מ וכנ"ל:

ו

ומברך. כס' הראשונה שבס"ד וע' תוס' ק' א' ד"ה ר' יוסי כו' וזהו דעת הרי"ף ותוס' ק"ב ב' ד"ה ראשון כו' וכ"ה ס' הרי"ף הנ"ל:

א

ס"ח ואומר כל. שם בגמ':

ב

מלבד. דלא נתקן אלא בע"ש שבת קי"ט ב':

א

ס"י מקדש על. מהא דירושלמי ר' יונה טעים ומתקן כו' והביאו הרא"ש בפ"ח דברכות ע"ש וע' ברש"י פסחים ק"ו א' ד"ה קפיד וברשב"ם שם ורש"י בברכות נ"ג א' ע"ש:

ב

וטעון. הרמב"ם שמפרש מ"ש כוס של ברכה טעון עשרה כו' נאמר על כל הדברים שטעון כוס דלדידיה בה"מ אינה טעונה כוס כמ"ש בהל' ברכות ממסקנא דפסחים קי"ז ב' וכ"מ שם ברי"ף. מ"מ. ועוד פסחים ק"ה ב' המברך כו' ובברכות שם והאמר מר המברך כו'. ואמרינן בירושלמי בפ"ז דברכות ומודים חכמים לר"א בכוס של ברכה כו' והכי נהגין רבנן בכסא דקידושא כו':

ג

ואומר ויכולו. פסחים ק"ו א' בתוס' ד"ה זכרהו ורשב"ם שם ב' ד"ה דחביבא:

ד

בפה"ג ואח"כ קידוש. מתני' בפ"ח דברכות ופ"י דפסחים:

ה

ויותר טוב. עתוס' ברכות מ"ג א' ד"ה הואיל וכן עיקר:

ו

כי מתחילין יום הששי. הטעם משום דקאי אתוספות שבת כמ"ש בבראשית רבה פ' בראשית ע"ש פרשה ט'. ועמ"א ס"ק כ"ב. וברמב"ם פ' כ"ט מה"ש הלכה ב' ליתא להני ג' תיבות כי הוא יום וכן עיקר שמיותרים הם אבל כי בנו בחרת אין לדלג וכ"ה ברמב"ם שם וערא"ש פ"ד דר"ה סי' ג' אבל לענין תוספות כו':

א

ס"יא אם אין לו. רא"ש בפ"ח דברכות בשם ירושל' וכפי פירושו וכמ"ש בגמ' שם נ"ב א' והאמר מר המברך כו':

ב

ואם לא היה. הוא עובדא דירושלמי הנ"ל:

ג

דקידוש. כנ"ל ס"ג:

א

ס"יב וי"א. כפי פירושם שם דאין חילוק בין מקדש אחמרא או אריפתא וע' רשב"ם שם:

ב

דלכתחילה. הוא דברי הרמ"א וע' ברשב"א סי' תשנ"ב וכ' הטעם שאמרו הנוטל ידיו לא יקדש שנראה כמזלזל בקידוש שאילו היה דעתו לקדש על היין לא היה נוטל שתי ידיו שכל הנוטל ידיו לפירות כו' ומ"ש זימנין דחביבא כו' אין זה כמזלזל דילמא היה דעתו לקדש על הפת ולפיכך מקדש בין אריפתא ובין אחמרא וע"כ נהגו עכשיו הכל ליטול ידים קודם קידוש חוץ בערב פסח והטעם לפי שא"א לו בפת דכוס ראשון אומר עליו קידוש היום עכ"ל והעיקר כדעת הש"ע וכ"ד הט"ז:

א

סי"ג והוא רובו. שם ק"ח ב' וע"ש תוס' ק"ז א' ד"ה אם טעם כו':

א

סי"ד אם לא. שם ק"א א' ל"ל לקדושי בבי כנישתא כו' אע"ג דאין המקדש טועם כנ"ל סי' רס"ט:

ב

ואין שתיית. דהנאה בעינן כמ"ש לענין יה"כ פ' א' וב'. וכמ"ש ק"ח ב' והוא דאשתי כו' אע"ג דב"ב שתו השאר וי"א ס"ל והוא קאי אכולם יחד:

ג

ומ"מ מצוה. פסחים ק"ו א':

ד

והגאונים. שהם מפרשים שא' מן האורחים קידש בבהכ"נ וע"ל סימן רס"ט:

ה

אבל בשאר דברים. עירובין מ' ב' וליתביה לינוקא כו':

א

סט"ו קידש. ברכות מ' א' וע"ש בתוס' ד"ה הביאו כו':

ב

וא"צ לחזור. דבפה"ג אינו מעכב הקידוש כנ"ל ס"ד וכ"ש בסדר להקדים. ועוד דקידוש ד"ת בלא יין כנ"ל:

ג

וה"ה אם נשפך. רא"ש בפ"ו דברכות סי' כ' בשם ירושל' הדין כו' ועט"ז ומ"א:

א

ס"טז לא יטעמו. תוס' בשם ירושל' וג"כ משמע מהגמ' שלנו בהא דגחין ושתי. ובפ"ז דברכות מ"ז א' אין המסובין וצ"ל כתי' דירושלמי:

א

ס"יז אין צריך לשפוך. כן הוכיחו תוס' מירושלמי הנ"ל דאל"כ לעולם זקוקין וכן משמע בעובדא הנ"ל מדלא המתין עד ששפך לתוך הכוס. הר"ן:

א

מיד – ואפילו קודם חשכה כ"כ הט"ז ואזיל לשיטתיה בסימן רל"ד סק"ג אבל לפי מה שכתב המגן אברהם בסימן רס"ז והבאתיו שם במ"ב סק"ו יש להחמיר בתוך זמן חצי שעה דקודם לילה משום חובת ק"ש דלא נפיק במה שקרא מקודם בבהכ"נ להרבה פוסקים ובפרט לדידן דנוהגין בכל יום להתפלל מעריב בזמנו ולהתפלל מנחה אחר פלג המנחה וכמש"כ היד אפרים שם. וכ"ז בתוך חצי שעה אבל קודם שהגיע הזמן דחצי שעה מותר לקדש ולאכול בשבת ע"י קידוש זה דיוצא בו ידי קידוש כל שהוא מפלג המנחה ולמעלה וכמבואר שם בסימן רס"ז ס"ב. ומ"מ לפי מה שהתעורר שם המגן אברהם להקשות לדידן דמתפללין מעריב בזמנו ומנחה אחר פלג המנחה אלמא דלא ס"ל כר"י האיך אנו יוצאין בזה ואף שמיישב זה ע"ש מ"מ לכתחלה יותר טוב למנוע מזה כנלענ"ד. ואודות דברי הט"ז הנ"ל לענ"ד לולא דבריו הייתי אומר דאין כונת הטור כלל במה שאמר מיד לזרז לדבר זה רק שבא הטור לומר דבהגיע זמן חיוב קידוש דהיינו אחר שהוא לילה שאז מתקדש היום מצוה לעשות דבר זה תיכף ולא לאחר דלשון זכרהו על היין בכניסתו משמע תיכף משמתקדש היום וכן משמע ברש"י פסחים ק"ו ע"ש אבל לא בא לומר שמצוה לזרז עצמו לקדש משום שהוא קבל מעצמו עליו השבת וגם הרשב"א שהביא הט"ז שכתב שמותר באותו הזמן לקדש ומותר לאכול אח"כ אף משתחשך הלא לא מצינו בהרשב"א שיהא מצוה לזרז על אותו הזמן. וראיתי בפרישה שגם הוא הרגיש שאין מדברי הרשב"א ראיה ותירץ דכיון דמותר לקדש ממילא מצוה להקדים משום זכרהו על היין בכניסתו ולענ"ד דבר זה אינו מוכרח כלל וראיה מברכות כ"ז ע"ב דאמרינן שם דרבי צלי של שבת בע"ש ונכנס למרחץ להזיע [והיינו קודם שגזרו על הזעה כדאיתא שם] ויצא ושנה לן פרקין ועדיין לא חשכה ולכאורה למה זכר דשנה לן פרקין וע"כ דהוא להראות שתפלתו היתה זמן הרבה קודם חשכה כי עוד נשאר זמן אחר התפלה ליכנס למרחץ ולשנות הפרק לתלמידים ומדלא הזכיר שגם קידש ואכל קודם שנכנס למרחץ וע"כ דלא קידש מתחלה וש"מ דלא צריכינן לזרוזי כ"ז שלא הגיע עדיין זמן חיובא ואפשר דיש לחלק בין מעט קודם חשיכה ובין הרבה אף דהוא ג"כ אחר פלג המנחה. ואין להביא ראיה לדברי הט"ז מלשון הרמב"ם פכ"ט הלכה י"א שכתב יש לו לאדם לקדש על הכוס ע"ש וכו' דהתם הכונה דיכול לקדש כדמוכח ממה שכתב בסוף וכן מבדיל וכעין זה יש בפ"ו מהלכות תפלה הלכה ד' ויש לו וכו' ע"ש בכסף משנה אבל אין הכונה דמצריך לעשות כן לכתחלה. ומ"מ אף שאין לי ראיה מן הרמב"ם להט"ז מ"מ מצאתי און לי מלשון הרמב"ם הנ"ל להסברא שכתבתי לחלק להט"ז בין מעט קודם חשיכה ובין הרבה כי הרמב"ם סיים וכתב בהלכה הנ"ל שמצות זכירה היא בין בשעת כניסתו ובין קודם לשעה זו כמעט משמע שס"ל דאפילו לרבנן דר"י מותר לקדש מעט זמן קודם חשיכה ומקרי דבר זה שכבר הגיע זמן חובת המצוה של קידוש לכו"ע וע"כ ממילא נכון להקדים לזמן זה משא"כ בזמן הרבה קודם אף שהוא אחר פלג המנחה ומותר לסמוך על שיטת ר"י לא מצינו אפילו לר"י שיהא נכון להדר אחר זה ולכך נכנס רבי למרחץ ושנה פרקו מקודם ובזה אתי שפיר מה שכתב הרמב"ם תיבת כמעט והפמ"ג נדחק בזה ע"ש כנלענ"ד להסביר סברת הט"ז. ועתה נבא לבאר במקצת עיקר מצות קידוש. הנה קידוש היום הוא מ"ע דאורייתא לכל הפוסקים ממה דכתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתב הרמב"ם בפרק כ"ט מהלכות שבת דהמ"ע נוכל לקיים בזכירת שבחו של יום וקידושו בלבד ומה דמקדשין על הכוס הוא רק מד"ס בלבד והוזכר שיטתו עוד בכמה פוסקים ראשונים וכתב המגן אברהם דלפ"ז בתפלה בלבד שבה נזכר קדושת היום מקיים המ"ע והביא עוד ראיה לזה מדאמר בברכות ל"ג ע"ב כשנסתפקו המבדיל בתפלה צריך שיבדיל על הכוס או לא והשיבו כי קידושא מה קידושא אע"ג דמקדש בצלותא הדר מקדש אכסא אף הבדלה נמי אע"ג דמבדיל בתפלה הדר מבדיל אכסא ועיין בחדושי רע"א שהביא דמדברי הר"ן בסוגיא דנר חנוכה ונר ביתו מוכח דס"ל דקידוש על היין או על הפת הוא דאורייתא [וכן מוכח ג"כ בדברי הרשב"א שם בהאי סוגיא ע"ש] וכן הביא שם עוד דמדברי הרא"ש בפרק ערבי פסחים מוכח ג"כ דס"ל דבתפלה בלבד אינו יוצא בודאי וביותר ס"ל דאפילו בקידוש גמור שלא במקום סעודה תיכף ג"כ אין יוצא מה"ת ולדעת רבינו יונה שם בקידוש גמור יוצא המ"ע דאורייתא אפילו שלא במקום סעודה [וצריך להבין איך יפרנס הרא"ש והר"ן והרשב"א את מה שאמר הגמרא מה קידושא אע"ג דמקדש בצלותא וכו' ויש לומר דה"ק מה קידושא אע"ג שקידש בתפלה צריך לקדש עוד הפעם על הכוס והיינו מדכתיב זכור וקי"ל זכרהו על היין או על הפת דהוא ג"כ במקום יין ואם לא אינו יוצא כלל ידי קידוש אף הבדלה נמי דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון וע"כ אע"ג דאבדיל בצלותא צריך להבדיל על הכוס ואם לאו אינו יוצא כלל ידי הבדלה ולדעת רבינו יונה ג"כ ניחא דהגמרא מביא ראיה דבצלותא בלבד אינו יוצא ידי הבדלה כלל כמו שאינו יוצא שם כלל בקידושא דבצלותא]. עוד ראיתי לעורר בדין זה דהא איתא בפסחים קי"ז ע"ב אמר רב אחא בר יעקב וצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש היום כתיב הכא זכור וגו' וכתיב התם למען תזכור וגו' [ואף דבכל לילה צריך להזכיר ג"כ יצ"מ שם יש לו רשות להזכיר כל הלילה והכא לענין קידוש מקפיד הכתוב שיזכור אצל קידוש] והובא מימרא זו בר"ח שלפנינו וגם ברי"ף ורא"ש וא"כ איך יוצא ידי קידוש בתפלה הא לא נזכר בתפלת לילה יציאת מצרים כלל [ובתפלת שחרית ראיתי בהגהת מראה כהן שהביא בשם הכלבו הנוסחא זכר למעשה בראשית וליציאת מצרים] ואף שברשב"ם כתב שם דצריך להזכיר יצ"מ בצלותא ועל הכוס אבל בנוסח תפלתנו לא נזכר יצ"מ כלל ואיך כתב המגן אברהם דיוצא בזה ועל הרמב"ם לא קשה כלל דמה שאמר דיוצא בזכירת דברים היינו כשמזכיר בה גם יציאת מצרים וכמו שכתב בהדיא בסה"מ מצוה ל"א ומשמע ג"כ דס"ל דהוא דאורייתא ולא אסמכתא בעלמא מדכתב שם זה בבאור המ"ע [אך לפלא מה שהשמיט זה ברמב"ם גופא וצ"ע] אבל על המגן אברהם ושארי אחרונים שהעתיקו דבריו להלכה קשה איך העלימו עין מזה ושמעתי שבספר מנחת חינוך ג"כ הפליא בזה על המגן אברהם ומחמת זה מסיק להלכה דלא כוותיה ולענ"ד יש ליישב דבריו קצת או דסובר דהוא רק מדרבנן והגז"ש הוא אסמכתא בעלמא וגם דהגז"ש זכירה זכירה צריכינן להא דדרש בשבת פ"ו ע"ב ע"ש או דסובר דיוצא מן התורה במה שהזכיר יציאת מצרים סמוך לתפלה דהשכיבנו כגאולה אריכתא דמיא כמו שאמרו חז"ל ולא צריכינן שיזכיר דוקא בקידושא גופא אבל מ"מ הוא דוחק דהא מפסיק בג' ראשונות ואולי אפשר לומר דכיון שמזכיר פסוק ושמרו בני ישראל את השבת וגו' תיכף להשכיבנו שהיא גאולה אריכתא די בזה מן התורה שיש בזה שבחו של היום שבת ואף שלא הזכיר עדיין קדושת היום וברמב"ם נזכר שבח וקידוש זה הלא יזכיר תיכף אחר ג' ראשונות ובודאי לא נגרע המ"ע במה שהפסיק בג' ראשונות דהוא שבחו של הקב"ה בין שבח שבת לקידושו זהו הנ"ל ליישב דברי המגן אברהם מפני חומר הקושיא אבל מ"מ לדינא צ"ע דאולי כונת הגמ' שיזכיר יצ"מ בתוך הקדוש ובנוסח תפלתנו לא מצינו זה ומפני כל הטעמים הנ"ל כתבנו בפנים שיש לפקפק בזה הרבה וגם בדה"ח כתב דלכתחלה יש לחוש לגדולי הפוסקים שס"ל דאין יוצא ד"ת בתפלה ומה שעוררתי עוד בפנים דהלא קי"ל דמצות צריכות כונה וכו' לזה התעורר בעל תו"ש ע"ש ומה שכתבתי עוד דאפילו יאמר עם הקטן מלה במלה ג"כ אין כדאי הוא משום דהלא כיון שאינו יוצא בהקידוש כלל צריך להיות כוס לפניו ואפשר לומר דכיון שהוא סומך ברעיוניו על הכוס שעומד לפני התינוק די בזה וכעין שכתב בשע"ת לקמן בסימן רצ"ו בשם הגהות יש נוחלין ע"ש דגם שם אינו מכוין לצאת בברכתו ומאי מגרע לן בעניננו שהוא קטן אבל מדברי התו"ש בסימן זה משמע דכל שלא הגיע לי"ג שנה אינו מועיל אפילו אם יאמר עמו מלה במלה ובתשובת הגרע"א שאביא בסמוך משמע דאינו סובר כל עיקר דברי השערי תשובה בשם הגהת יש נוחלין הנ"ל ולכן כתבתי דנכון למנוע אפילו באופן זה. ודע עוד דאם הוא נער בן י"ג שנה אף דכתב המגן אברהם דלא חשבינן ליה כגדול כיון שאין ידוע לנו שהביא שתי שערות מ"מ אם האיש כבר התפלל נראה דיכול הנער להוציאו מכח ס"ס אחד דשמא הביא שתי שערות ועוד דפן יצא האיש בתפלה דאף לפי סברתנו דחוששין שמא לא כוון לצאת ועוד שארי טעמים הנ"ל מידי ספיקא לא נפקא:

א

דאיתקש זכור לשמור – עיין במה שכתבנו במ"ב דאם אינה יכולה לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה זה רמז המגן אברהם במה שסיים וכתב ועיין סי' קצ"ג דשם כתב כן בהדיא ומה שכתבנו עוד דנכון שיהיה היין או הפת לפניה בעת הקידוש הוא כדי לצאת דעת הגאון רע"א בתשובותיו סימן ז' דמוכח שס"ל דאם אינה יוצא בקידושו אין לה קידוש על הכוס וז"ל שם דאף שאם תהא יוצאת בקידוש דלעצמה שוב ליכא קידוש על היין צ"ל דלענין קידוש על הכוס שהוא דרבנן סמכינן על חזקה דרבא שהביא ב' שערות ולגבי דאורייתא יוצאות באמירתן ואח"כ פקפק מאד ע"ז וכתב כיון דמברכת לעצמה לא שייך לומר דיוצאת ג"כ בשמיעה דאם באת לומר דיוצאת בשמיעה דשומע כעונה א"כ ברכתה שבפיה לבטלה [וע"ש עוד מה שכתב לתרץ על ההיא דמ"א בסימן קצ"ג] וע"כ כתבנו דנכון שיהיה היין או הפת לפניה דעי"ז מקדשת בעצמה קידוש גמור ועיין מה שכתבתי לעיל בשם השע"ת ואף שהוא נדחק אח"כ וכתב אולי יש לומר בזה דאומרת לעצמה רק נוסח הקידוש בלי פתיחה וחתימה ומדאורייתא יוצאת בזה דאין חיוב ברכה מדאורייתא רק להזכיר את יום השבת ולגבי דרבנן סמכינן דהביא ב"ש ויוצאת בשמיעתה זהו דוחק לחלק הברכות לחצאין וגם לא תדע ליזהר בזה וע"כ העתקתי אופן הפשוט. ואולם קצת נוכל לייעץ באופן אחר דתאמר עמו רק פרשת ויכלו בלבד ומסתבר דיוצאת בזה ידי קידוש דאורייתא ואח"כ כששומעת הברכה יוצאת בזה גם מצות קידוש על הכוס אך לפי מה שכתבנו לעיל דילפינן מגז"ש דצריך להזכיר יציאת מצרים בקידוש וא"כ בויכלו ליכא עדיין יציאת מצרים. והנה ראיתי בחדושי רע"א שמסתפק דאולי יוצא המ"ע באמירת שבתא טבא בלבד ולפלא דהרי הרמב"ם כתב דבעינן זכירת שבת וקידוש:

א

מוטב שיקנה יין וכו' ממה שיכין צרכי הסעודה – עיין במ"ב במה שכתבנו בשם האחרונים דכ"ז דוקא כשיש לו פת ונראה דאם ריפתא חביבא לו יותר מיין יותר טוב שיקדש אריפתא ויקנה צרכי סעודה שיקיים שתי המצות ממה שיקנה לו יין לקידוש ויאכל פת לבד דלא מיבעיא לדעת הב"י דסבר לקמן בסימן רע"ב דאם ריפתא חביבא לו יותר מיין דיכול לקדש תמיד אריפתא וכן פסק בדה"ח בודאי דהכא יעשה כן וכמו שכתבנו ואפילו לדעת רמ"א שם דסובר דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת מודה הכא דהא טעמו דחשש לדעת ר"ת שם אבל לא דסבר דהלכה כר"ת וכדמוכח בד"מ הארוך ודוקא שם דבזה שיקדש על היין לא נפיק מיניה חורבא אבל הכא דיתבטל עי"ז מצות עונג שבת מודה דאין אנו צריכין לחוש לדעת ר"ת ויקדש על הפת. ועוד כתבנו במ"ב בשם המגן אברהם דקידוש שחרית וצרכי סעודה דשחרית מוטב שיקנה לקידוש וסעודה יקיים בפת לבד דיקיים בזה כבוד יום ולכאורה הלא מצות עונג הוא מ"ע מדברי קבלה וכדאיתא ברמב"ם ובפת חרבה אין מקיים מצות עונג וכדמוכח בשבת קי"ח ע"ב ובמה מינכר כבוד היום בכך ואולי דכונתו עם כסא דהרסנא והשאר ליין:

א

דריפתא חביבא ליה – ולא סגי ליה בטעם הפסק לחוד שכתבנו במ"ב ס"ק נ"ח דאינו הפסק גמור דהוא צורך סעודה ולכך צירף לזה זה הטעם [מחה"ש]:

א

צריך לשתות וכו' כמלא לוגמיו – ואפילו בדיעבד הוא לעכובא כדאיתא בגמרא והאי דנקט לישנא דלכתחלה נראה דבא לאשמועינן דאפילו לכתחלה די בזה ולא בעינן שישתה כל הכוס כמו לקמן לענין ד' כוסות בסימן תע"ב ס"ט באחרונים שם בשם התוספות והטעם כמו שכתב הב"ח שם ע"ש וכן מוכח בפסחים ק"ז ע"א בברייתא שם מטעמת יין כל שהוא ר' יוסי ב"ר יהודא אמר מלא לוגמיו משמע דהכל אלכתחלה קאי:

ב

והוא רובו וכו' – עיין במ"ב וכן סתם השו"ע לעיל בסימן ק"צ והוא שיטת התוס' וש"פ אבל בסימן תרי"ב ס"ט העתיק המחבר דשעורו הוא פחות מרביעית והוא כדעת הר"ן המובא שם בב"י דמגמרא דפרק יום הכפורים לא שמעינן אלא דכמלא לוגמיו הוא פחות מרביעית ותימה למה לא הביא המחבר כאן דעת הר"ן אפילו בשם י"א [תו"ש] ואפשר לומר דשם דמיירי לענין חיוב חטאת נקט השעור דהוא חייב לכו"ע [דלענין איסורא אפילו כל שהוא אסור מן התורה] אבל הכא לענין קידוש דשיעור הטעימה הוא מדרבנן סמך אתוס' ושארי פוסקים דדי ברוב רביעית לאדם בינוני דזהו שעורו. ודע דמלשונם משמע דבקטן לפי קטנו אף שהוא בן י"ג שנה ולא בעינן אפילו רוב רביעית וכ"כ בדה"ח דבקטן לפי קטנו והטעם כמו לענין יוה"כ דודאי חייב באדם קטן אפילו פחות מרוב רביעית אם הוא כמלא לוגמיו דידיה דמיתבא דעתיה עי"ז ולענ"ד יש לעיין בזה דמסתימת הגמרא והוא דשתה רובא דכסא משמע דפחות משעור זה אינו יוצא בכל גוונא והא דהזכיר הגמרא השעור דמלא לוגמיו יש לומר דלאשמועינן דבאדם גדול הוי השעור יותר מרוב רביעית כמ"ש המגן אברהם ואינו ראיה מיוה"כ דשם טעם החיוב הוא משום יתובי דעתיה כדאיתא בגמרא משא"כ לענין קידוש אפשר דתקנת חכמים הוא כך שישתה דוקא רוב הכוס שהוא מקדש עליו וכ"ש לדעת הר"ן שדעתו דכמלא לוגמיו באדם בינוני הוא פחות מרביעית בודאי י"ל דבכל אדם אפילו קטן ביותר מלא לוגמיו דידיה הוא לא פחות מרוב רביעית אך דמדברי הגמרא יש לדחות קצת דדוקא לענין ד' כוסות רוב כוס הוא לעכובא אפילו באדם קטן ולא לענין קידוש דעלמא וצ"ע בכ"ז. ודע דלענין קטן ממש כשמקדש משום מצות חינוך בודאי יש לסמוך להקל דדי במלא לוגמיו דידיה שהוא פחות מרוב רביעית. ודע עוד דמה שכתבו הפוסקים דבגדול כמלא לוגמיו הוא כמלא לוגמיו דידיה וכמו לענין יוה"כ משמע ביומא פ' לדעת ב"ה שם דהלכה כוותייהו דהוא דוקא מרווח ולא דחוק ע"ש ובעניננו לענין יותר מרביעית אין נ"מ מזה כמ"ש במ"ב דדי ברביעית בכל אדם ונ"מ רק לענין פחות מרביעית:

ג

של רביעית – עיין במ"ב והנה הגאון צל"ח פרק ערבי פסחים (פסחים דף ק"ט) כתב שטרח ומדד שעור קמח לחלה ע"פ שעורו של הרמב"ם פ"ו מבכורים שהוא שעורו של רב חסדא בגמרא ע"פ חשבון מ' סאה למקוה ושוב מדד שעור חלה ע"פ מה שהפילו מ"ג ביצים מן המים כמ"ש בטור ש"ע א"ח סי' תנ"ו והיה הכלי הראשון מחזיק שני פעמים כפי שעור הזה ע"כ שפט הגאון ז"ל שע"כ הביצים נתקטנו במחצית ממה שהיו בימים הקדמונים וא"כ כל שעורנו הן בשתיית רביעית שאנו משערים ביצה ומחצה וכן שעור חלה של מ"ג ביצים וכן אכילת כזית מצה ומרור שאנו משערים כחצי ביצה הכל הוא הטעאה וצריך להיות בכפל ע"ש שהאריך להוכיח דשעורי האצבעות לא נשתנו להתקטן בזמננו מכפי מה שהעתיק הרמב"ם וע"כ דרק הביצים נתקטנו. ולענ"ד אף דקושיתו היא קושיא גדולה וחמורה על שעורנו אבל לנגד שיטתו יש ג"כ קושיא חמורה והוא דהנה בסוגיא דיומא דף פ' מוכח דשעור כמלא לוגמיו משני הצדדים באדם בינוני הוא יותר מרביעית ע"ש בתוד"ה ה"נ וכ"כ הר"ן וש"פ ואי ס"ד דשעור רביעית בזמננו הוא כפלים דהיינו שעור ג' ביצים שלנו א"כ כמלא לוגמיו באדם בינוני משני הצדדים הוא יותר מג' ביצים [דהא הוכיח הצל"ח דאף בזמנינו לא נתקטן האדם באצבעותיו ממה שהיה מקודם וא"כ פשוט דכה"ג ביתר אבריו] וזה כבר בחנתי ונסיתי בכמה אנשים בינונים המלא לוגמא שלהם משני הצדדים ועלה לכל היותר רק עד שני ביצים בינונים בקליפה שלהם הרי דביצים שלנו לא נתקטנו כ"כ רק איזה שעור קטן לבד [או אפשר דהאמת הוא כפי שיטת הר"ן שהובא בב"י בסימן תרי"ב דמלא לוגמיו מצד אחד הוא פחות מרביעית ולא קים לן בשעורו כמה ע"ש וא"כ אפשר דהוא יותר מרוב רביעית והוא כשעור ביצה וממילא משני הצדדים הוא כשעור שני ביצים] וע"כ צע"ג בענין השעורים שכאשר נבא לבחינה אנו רואים ששני השיעורים סותרים היינו השעור רביעית ששיער רב חסדא [בפסחים ק"ט] ע"פ חשבון מ' סאה למקוה והוא מוסכם להלכה בפוסקים ולפי מה שמדד הצל"ח וגם הגאון חתם סופר [בתשובה קכ"ז או"ח] הוא מחזיק ג' ביצים בינונים שלנו עם הקליפה ולפי מה דמוכח בגמ' דיומא הנ"ל לא יחזיק לכל היותר כ"א שני ביצים. ולמעשה נראה דלענין דאורייתא כגון כזית מצה בליל פסח בודאי יש להחמיר כדבריהם וכן לענין קידוש של לילה דעיקרו הוא דאורייתא ג"כ נכון לחוש לכתחלה לדברי הצל"ח הנ"ל וכן בחתם סופר מחמיר ג"כ לענין רביעית כדבריו [ומיהו לענין קידוש שחרית ולשאר כוס של ברכה יש לסמוך על מנהג העולם שנוהגין כמבואר במגן אברהם ופמ"ג וש"א] ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים עם הקליפה וכנ"ל. ודע עוד דאפילו לדברי הצל"ח שהכוס צריך להחזיק כג' ביצים שלנו מ"מ לענין שתית הכוס בודאי יש לסמוך להקל שלא ישתה אלא כמלא לוגמיו דידיה אף שלא יעלה כ"א עד קרוב לשליש הכוס וכמו שפסק בדה"ח דלכל אחד כמלא לוגמיו דידיה משערינן ואף שפקפקנו לעיל בענין זה על דבריו מ"מ תרי חומרי לא עבדינן וע"כ מי שאין לו יין כ"כ ישתה רק כמלא לוגמיו דידיה והיותר ישייר עד למחר ובשחרית יכול לקדש על כוס של קטן מזה וכמ"ש למעלה:

א

וי"א דכיון שבין כולם טעמו וכו' – עיין בא"ר שמצדד להכריע להלכה כדעה זו משום דסברא ראשונה היא רק סברת הרא"ש מעצמו ע"ש ולא נהירא דהרי התוספות ביומא דף פ' כתבו בשם ר"ת הטעם של מלא לוגמיו לגבי קידוש משום יתובי דעתא ומשום זה הסכימו שם וכן בפסחים ק"ז בתוד"ה אם טעם דלאדם גדול נשתנה השעור משום דכל אחד ואחד מיתבא דעתיה במלא לוגמיו דידיה וכמו לענין יוה"כ וא"כ ממילא לפי טעם זה ודאי דס"ל ג"כ כהרא"ש [וכן לדעת הגאונים המובא בטור דס"ל דדוקא המקדש בעצמו צריך לשתות מלא לוגמיו בודאי דכ"ש דלא ס"ל דליהני צירוף מכל המסובין] ומה שהזכיר הריטב"א בשם התוס' אינו בתוס' שלפנינו דמוכח מהם איפכא וגם המחבר סתם הדעה הראשונה בסתמא משמע שסובר שכן עיקר להלכה. וע"כ אף שאין למחות ביד המקילין דיש להם ע"מ לסמוך מ"מ לכתחלה נכון ליזהר בזה מאד ובפרט שהמ"א כתב דגם הי"א שסוברים דמהני צירוף הוא רק לענין דיעבד וכן בדה"ח ושלחן ע"ש וח"א לא הקילו רק בדיעבד. ודע דבדה"ח כתב דבדיעבד מהני צירוף כל המסובין אפילו לא טעם המקדש כלל:

ב

שאם לא טעם המקדש – היינו שסוברים דבעינן שיטעום המקדש בעצמו כמלא לוגמיו והנה המחבר כתב דראוי לחוש לדבריהם וכן העתיקו הרבה אחרונים להלכה דלכתחלה יש ליזהר בזה אך בא"ר מפקפק בזה מצד שהרבה ראשונים פליגי עלייהו וגם די"א דהגאונים לא ס"ל כך ומ"מ אין לזוז מדברי המחבר:

א

וה"ה אם נשפך הכוס – נראה דאפילו אם לא נשפך לגמרי כיון שלא נשתייר בו מלא לוגמיו צריך להביא כוס אחר:

א

(שם) במג"א ס"ק א' ד"ה ודע.נ"ב עיין פירש"י דף י"ג ע"א ותוס' שם ד"ה לא קראו וכו' משמע דלרש"י קדוש יוה"כ דאורייתא כמו שבת וטעמו נרא' לי דשבת ויוה"כ דאין ליחיד בהם שום קום ועשה רק שבות מאכילה ומלאכה אינו ניכר שהוא לשם מצוה אם אינו זוכרהו בכניסתו וכעין זה מטעם זה תקנו בתענית לקבל תענית מבערב דאל"ה ליכא אלא שב ואל תעשה דזה דוקא שבת ויוה"כ אבל יו"ט דאיכא לכל יחיד מ"ע חגיגה ראייה ושמחה אפילו בחוצה לארץ בזמן הזה כיון דאיכא קום ועשה לכל יחיד אינו צריך זכירה והזמנה ככל מצות עשה דעלמא ולפ"ז למה דקיימא לן מצות צריכות כוונה צריך לכוין בתפלת יום הכיפורים בין בחול בין בשבת לצאת י"ח זכירה ובשבתות דעלמא לא יכוין לצאת בתפלה כדי שיצא ידי חובת קידוש דאורייתא מן המובחר במקום סעודה על הכוס וכתיקון חז"ל כן נראה לפענ"ד:

ב

במג"א ס"ק א' ודע דהקידוש של יו"ט ע' בפרי מגדים לקמן סי' רצ"ו ס"ק י"א מה שהניח בצ"ע על פשיטותו של המג"א דקידוש של יו"ט דרבנן ע"ש ועיין א"ר כאן [מהגאון כ"ס]:

ג

שם במחבר סעיף ב' נשים נ"ב עיינתי בפנים באגודה דמייתי המג"א סק"כ ולא פליג אהר"י אלא דהר"י מיירי דנשים אין מוציאות את האנשים וכך כתב האגוד' בעצמו פ"ג דשבועות והאגודה מיירי דנשים מוציאות את הנשים דס"ל דערבות של עצמן נתערבו הנשים וכן נראה שהרי הוזכר בפרשת נצבים וכן גרים ועבדים חוטבי עצים ושואבי מים ודברי הפרי מגדים ס"ס ע"ג צ"ע ותמהני אם אנשים מוציאות את הנשים כמ"ש הדגול מרבבה בסי' זה וכל זה תליא בפלוגתת רש"י ותוס' נדה דף י"ג ע"ב ויבמות דף מ"ז ע"ב:

ד

(שם) ס"ק ב' לכן תקדש האשה לעצמה נ"ב עמ"ש בדגול מרבב' פ"ה מענין ערבות כבר קדמו פ"מ ס"ס נ"ג באשל אברהם והעלה דאפילו הכי מוציאה י"ח ע"ש וכבר כתבתי לעיל בצ"ע שם:

ה

(שם) במג"א סק"י וצריכים לחזור ולברך נ"ב עיין במחצית השקל דכאן מתחיל ס"ק חדש [מהגאון כ"ס]:

ו

(שם) סעיף ה' במחבר בין במזיד נ"ב עיין תשובות ח"ס או"ח סי' י"ז בד"ה עוד נתעוררתי:

א

סעיף ד' ואם אין לו יין ומקדש על הפת וכו'. נ"ב הנה ראיתי בהסידור הנדפס מהגאון מליסא זצ"ל בהלכות קידוש שהביא ראיה דמקדשין על חתיכות פת מדברי הרא"ש בפרק ע"פ והובא במג"א סי' רע"ג שהקשה דפשיטא דנר עדיף דהרי אפשר לקדש על הפת וכוונתו כמ"ש המג"א דבע"כ מיירי דיש לו פת דאל"כ בלא"ה פת עדיף מקידוש היום ונימא דהי' לו חתיכות פת ובע"כ דגם על חתיכות מקדשין עכת"ד הגאון מליסא זצ"ל ולפענ"ד מזה לא איריא די"ל אדרבא אין מקדשין על חתיכות פת א"כ ממילא גם כבוד היום אינו בחתיכות כיון דאין מקדשין עליו אין בו כבוד היום ולכך לקנות פת שלם עדיף מקידוש היום ובפרט אדרבא אם בחתיכות אין בו קידוש ואין בו חשיבות וכשיקנה שלם ויהיה בו חשיבות גם יכול לקדש עליו פשיטא דפת עדיף מקידוש דיקיים בו תרתי שיקדש עליו ויהיה בו כבוד היום שיבצע על לחם שלם ומכ"ש לחם משנה ולכך נראה דאין לקדש על חתיכות וז"ב לפענ"ד ודוק:

ב

(שם) סעיף י' בהג"ה וכשמתחילין יתן עיניו בנרות וכו'. נ"ב נראה הטעם דהנה העץ שאכל אדה"ר גפן היה ועל ידו נכבה נרו של עולם וכעין שאמרו חז"ל בפ"ב דשבת באשה דהיא כבתה נירו של עולם וכו' הרי דגרם המיתה שגרמה הוה נחשב ככבוי נרו של עולם וא"כ ע"י עץ הדעת כבה נרו של עולם והנה לכך מקדשין על היין לתקן את חטא אדה"ר שחטא בגפן ובקידוש זה אנו רוצים לתקן אותו ובפרט לפמ"ש המקובלים דאם היה אדה"ר ממתין עד הלילה והיה מקדש על הגפן היה מותר לו העץ וכו' וא"כ בקידוש זה אנו רוצים לתקן חטא אדה"ר שכבה נרו של עולם ואנו רוצים לתקן זה להעלות נרו של עולם לכך ראוי בקידוש ליתן עיניו בנרות כדי להכיר הרמז שמכוין להעלות נרו של עולם שכבה ע"י חטא אדה"ר בגפן כן נראה לי נכון ודוק:

א

והיינו אם לא התפללה האשה ערבית אבל אם כבר התפללה ערבית כבר יצאה י"ח דאוריי' במה שהזכירה בתפלה וכמבואר בס"ק הקדום ולכן קטן בן י"ג מוציאה וסמכי' אחזקה שמסתמא הביא ב' שערות שוב מצאתי כן באלי' רבה. ולפי זה אפי' קטן פחות מי"ג מוציא האשה אם התפללה ערבית דאתי דרבנן ומפיק דרבנן ואם גם הקטן התפלל ערבית והיה הקטן תרתי דרבנן והאשה חדא דרבנן עיין לעיל בסימן קפ"ו במג"א ס"ק ג' ואין חילוק בזה בין אשה לאיש דגם איש אם התפלל ערבית יכול הקטן להוציאו אם הקטן עדיין לא התפלל ואם גם הקטן התפלל תליא באשלי רברבי כמ"ש במג"א בסי' קפ"ו כנ"ל ועכ"פ צריך לומר להקטן שיתכוין להוציא ואמנם מה שאני מסתפק אפילו באיש המקדש ומוציא אשתו ובני ביתו אם הנשים לא התפללו ערבית והאיש כבר התפלל ערבית וא"כ האיש אינו מחויב מן התורה והנשים שלא התפללו חייבים מן התורה אם יוצאים בשמיעתן מן האיש ואף שכל הברכות אף שיצא מוצי' כמ"ש במסכת ר"ה דף כ"ט ע"א היינו מטעם ערבות שכל ישראל ערבים זה בזה כמ"ש רש"י שם והרי כ' הרא"ש במס' ברכות פ"ג ד' ך' ע"ב שהאשה אינה בכלל ערבות לכך אין מוציאי' אלא מי שחיובו מדרבנן עיי"ש ואני מסתפק אם האשה אינה בכלל ערבות דהיינו שהיא אינה ערוב בעד אחרים אבל האנשים שקיבלו ערבות בהר גריזים והר עיבל נתערבו גם בעד הנשי' וא"כ שפיר מוציא האיש את האשה אף שכבר יצא או דלמא כשם שהנשים לא נכנסו בכלל ערבות כך לא קיבלו האנשים ערבות בשביל נשים ועיין ביבמות דף מ"ז ע"ב בתוס' ד"ה קשים גרים וצ"ע:

ב

ט"ז סקי"ט דברי הט"ז תמוהים דחובת דאורייתא כבר יצא בתפלה ועיין מ"א ריש סי' רע"א:

א

[א] ימהר וכו'. ודעת מגן אברהם שיכול להמתין בקידוש שכבר זכר אותו בכניסתו בבית הכנסת, ומגן אברהם כתב דתפילה רק מדרבנן היא על היין ומקום סעודה ועיין בסמ"ג עשין כ"ט ובספר החינוך פרשת יתרו, ובב"ח סימן ע"ר משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה ובשלטי גיבורים פרק ערבי פסחים כתב דלא שפיר עבדי מקדש מבעוד יום דאין כניסתו אלא צאת הכוכבים ועיין סוף סימן רצ"ג בטור ובית יוסף ועיין סימן רס"ז סק"ב:

ב

[ב] [לבוש] ויקדש וכו'. כתב בדרשות מהר"ש שאין שני בעלי בתים יקדשו כאחד דתרי קלי לא משתמעי עד כאן לשונו, כלומר שבני הבית לא יצאו ידי חובתם (מלבושי יום טוב), ולא דמי למגילה סימן תר"ץ סעיף ב' והלל בסימן תפ"ח דשם יהבי דעתייהו משום זכרון הנס וצריך עיון. ולפי זה גם קצת מהמסובים לא יאמרו בקול רם עם בעל הבית:

ג

[ג] [לבוש] מוציאות וכו'. הקשה הב"ח מאי שנא במגילה סימן תרפ"ט דאין מוציאות, ואשתמיטתיה תוס' סוכה דף ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילו בהו מילתא שתוציאם אשה, ועיין באגודה פרק ג' דסוכה שכתב בשם ר"י דאין מוציאות והוא פסק שמוציאות ובשבועות סימן ט' כתב שאין מורין כן (מגן אברהם). ולעניות דעתי כוונת הב"ח שלא להוציא אנשים שאינם בני בית הזה דהא כתבו תוס' שם הכי גבי ברכת המזון דאין מוציאה רבים ידי חובתם, ורבים לאו דוקא קאמר דלא שכיחן בברכת המזון אלא אנשים אחרים דזילהו בהו מילתא, וראיה לזה ממה שכתב אגודה בשבועות שם זה לשונו ולפי דעתי אפילו אנשים בני ביתה מוציאה ואין מורין כן, מבואר דכשאינן בני ביתה מודה, גם תמוה מה שכתב מגן אברהם דאגודה בסוכה פסק דמוציאה הא כתב שם זה לשונו, ונראה לי דנשים מוציאות נשים, עד כאן, מבואר דוקא נשים מוציאה ולא אנשים. גם על עולת תמיד יש תימא במה שכתב בשם הב"ח שהמנהג שאין מוציאה ונמשכתי אחריו באליהו זוטא, וליתא דזה לשון הב"ח וכן ראיתי שכתב מהרש"ל, עד כאן, רצה לומר שכתב שאין מוציאה אבל ממנהג לא הזכיר כלל. ולדינא נראה לי באין בני ביתה אין מוציאה אבל לבני ביתה מוציאה כשאין בעל הבית אלא שאין מורין כן, מיהו כשאין בני ביתה אנשים רק קטנים ונשים ודאי מורין להוציאן. ופשוט דקטן אין מוציא האשה ואפילו בן י"ג שנים דבמילי דאורייתא לא סמכינן על החזקה שהביא שתי שערות עד שנתמלא זקנו (מגן אברהם), ועיין לעיל סימן רכ"ה סק"ד, מיהו אשה שהתפללה מעריב מוציא דכבר אזלא חיובא דאורייתא כדלעיל. ודע דקידוש דיום טוב אינו אלא מדרבנן כמו שכתב המגיד משנה פרק כ"ט מכל מקום יש לו כל דין קידוש של שבת ואם אין לו אלא כוס אחד שבת קודם (מגן אברהם). וצריך עיון דבעל הלכות גדולות דף י"ב כתב אין לי אלא שבת חג המצות מנין תלמוד לומר למען תזכור את יום צאתך, חג השבועות מנין תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ושמרת ועשית, חג הסוכות מנין תלמוד לומר וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך ה' אלקיך, ואולי כוונתם על ראש השנה או דסבירא ליה הנך קראי אסמכתא וצריך עיון:

ד

[ד] צרכי סעודה וכו'. דוקא כשיש לו פת (עולת תמיד ומגן אברהם). וצריך עיון בסוף סימן קס"ז דאין יכול להוציא במוציא ובקידוש מוציא כדפירשתי שם. כתב מגן אברהם אם יש לו ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד יום אפשר דכבוד יום עדיף ומכל מקום אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין, עד כאן, וכן משמע בתוס' ערבי פסחים דף קי"ג:

ה

[ה] [לבוש] בכניסתו וכו'. משחשיכה אפילו לא קיבל שבת ואם קיבל שבת אפילו מבעוד יום אסור לטעום (ב"ח). ולעולם שרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוין להנאת טעימה ועיין סימן תקס"ז. ואם רוצה לקבל שבת מבעוד יום ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי (מגן אברהם). וצריך לומר דמיירי חצי שעה קודם לזמן מעריב כדלעיל סימן רל"ה סעיף ב', וכן משמע מט"ז שכתב דהפורס מפה ומקדש אין צריך להתפלל ערבית כיון דהתחיל לאכול בהיתר, עד כאן. ועיין מה שכתבתי סימן רל"ה סק"ז מזה:

ו

[ו] [לבוש] פורס מפה וכו'. כי היכא דתיתא סעודה ביקרא דשבתא:

ז

[ז] [לבוש] ברכת המזון האחרון וכו'. ומזכיר בו של שבת כמו בסוף סעיף ז' וכן משמע בפוסקים:

ח

[ח] ויש אומרים וכו'. תימא בסוף סימן קע"ח פסק דתפילה אינו הפסק והכא בקידוש כתב שני דעות (עולת תמיד), ולא דק דהא הרא"ש וטור פסקו הכא דהוי הפסק ולעיל לא הפסק אלא אשתמיטתיה הרא"ש פרק ערבי פסחים דמחלק להדיא דלא דמי לתפילה דכיון שקידש היום נאסרה עליו באכילה אם כן כשאוכל אחר קידש הוי התחלת אכילה אחרת וכן כתב מהר"י קולון שצ"ו וכן כתבו ט"ז ומגן אברהם, ופירושו נראה דתפילה כיון שלא נאסר עליו אכילה הוי כשאוכל אחר כך תשלום סעודה ראשונה, אבל בקידוש כיון שקידש היום אסור לאכול בתורת סעודה ראשונה והוי כאילו בירך ברכת המזון ואוכל אחר כך סעודה אחרת לכבוד שבת, גם לב"ח סוף סימן רצ"ט אשתמיט דברי הרא"ש הנזכר לעיל, גם מה שהקשה שם על מהרי"ק לא קשה מידי למה שפירשתי עיין שם ודו"ק. ולענין הלכה הסכימו האחרונים כיש אומרים דספק ברכות להקל:

ט

[ט] גמר וכו'. פירוש שנטל מים אחרונים או אמר הב לן ונברך עיין סימן קע"ט אבל קודם לכן אף שגמר כולי עלמא מודים דפורס מפה:

י

[י] ומברך המוציא וכו'. אף יש אומרים בסעיף ד' מודים לזה כיון שכבר נטל הוי הפסק וכתב הב"ח ואחרונים דמברך בורא פרי הגפן בקידוש אף ששתה יין קודם:

יא

[יא] [לבוש] ואמרו וכו'. והא דאמרינן בסעיף ד' דאפילו בלא אמירה אסור לטעום כבר כתבתי שם דמיירי משחשיכה והכא יש לומר דמיירי מבעוד יום:

יב

[יב] [לבוש] לחזור ולברך וכו'. והא דקיימא לן בסעיף ה' דהמקדש בלא ברכת פרי הגפן, נראה לי דשאני קודם קידוש שהרי הסיח דעתו מלשתות קודם קידוש וכן משמע במגן אברהם וכן מצאתי בלחם משנה פרק ד' מהלכות ברכות, ועולת תמיד חילק דבאמירה גרע דאפילו בקידוש צריך לברך בורא פרי הגפן וכן נוטין דברי הט"ז ולא נהירא:

יג

[יג] [לבוש] קודם שאכל וכו'. פירוש פרוסת המוציא ואם נזכר אחר שאכל מוציא נראה דיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ולא זכר קודם שאכל אלא משום סיפא בהבדלה (ט"ז). ולי נראה דלכך אמר קודם שאכל דאז יקדש על הפת כדי שלא יאכל קודם שיקדש מה שאין כן לאחר שאכל אז יש לו לקדש על היין, אלא בשלטי גיבורים שם שכתב טעמא דכיון דנטל ידיו הוקבע קידוש על הפת ולא על היין אם כן כל שכן בזה שכבר אכל פת ואפשר דכבר אכל גרע, ועוד דהא קיימא לן סעיף י"ב דלכתחילה יש ליטול ידיו וכו' טעמא דאין קידוש אלא במקום סעודה:

יד

[יד] [לבוש] פרוסת המוציא וכו'. שלא יבטל ברכת נטילת ידים וברכת המוציא שלא יבוא תקנה להפסדתם (שלטי גיבורים), ובזה נדחה מה שכתב מגן אברהם בשם תשובת הר"מ דיבדיל ואחר כך יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, עד כאן, דודאי היזק ברכה לבטלה עדיף מאיסור אכילה זה שהוא חששא דרבנן:

טו

[טו] [לבוש] אפילו אם וכו'. מבואר דאם הזכיר בלילה אחר טעימה דמקדש בלילה דלא כבית יוסף וכן הדין בליל יום טוב כשלא קידש שמקדש ביום (מגן אברהם סימן רצ"א):

טז

[טז] [לבוש] ועוד שאם וכו'. הא דלא כתבו נמי טעם דתיתי סעודה ביקרא דשבתא משום דלא שייך בסעודת שחרית כמו שכתב מרדכי פרק ערבי פסחים. ויכסה במפה לבנה (ספר צדה לדרך):

יז

[יז] [לבוש] זכר למן וכו'. שלא היה יורד בשבתות וימים טובים (תוס' פסחים ק'). ונפקא מינה יש דלטעם ראשון מיד כשבירך בורא פרי הגפן רשאי לגלותו, ולטעם שני עד אחר קידוש, נראה לי. בפרישה מצאתי זה לשונו אין להסיר המפה עד אחר שישתה כל המסובים ורוצה לברך על הפת דאז מוציא הפת מתחת המפה ואחר כך יסירנה דהוי דומה לטל שהיה על המן שהוציאו אותו מתחת הטל, עד כאן. וצריך עיון הא בפסוק בפרשת בשלח כתיב ותעל שכבת הטל וגו' פירש רש"י כשחמה זורחת עולה הטל שעל המן וראו וכו', הרי שנסתלק הטל תחילה, וכן באמת לא ראיתי להקפיד בהך שמוציאים הלחם קודם שמסירין המפה, ואפשר דסבירא ליה דדוקא ביום ראשון קודם שידעו שהוא המן נשאר שם שעולה הטל אבל אחר כך משידעו היו מוציאין קודם זריחת השמש שעדיין היה הטל עליו והיינו דכתיב וילקטו אותו בבוקר בבוקר שני פעמים רצה לומר בהשכמה. והנה נפקא מינה שכתב הלבוש דלטעם שני אפילו מקדש בפת צריך לכסות וכתבו הט"ז ועולת תמיד שכן נוהגין, צריך עיון לי דבספר צידה לדרך כתב דאין צריך לפרוס מפה אף שכתב גם הטעם השני, ועוד הא צריך להניח ידיו על הפת בשעת קידוש כמו שנטל בידו הכוס כדלקמן סימן תפ"ג, ונראה דקודם קידוש יכסה וכשמתחיל לקדש יגלה ויניח ידיו עליו:

יח

[יח] פגום וכו'. ובדיעבד:

יט

[יט] ואומר ויכלו וכו'. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה (מגן אברהם בשם מטה משה). וצריך עיון דעיינתי במטה משה בסימן תכ"ט שכתב בשם רוקח שאם שכח בבית הכנסת יאמר ויכלו בקידוש בעמידה, וכן כתב מגן אברהם בשם מטה משה סימן רס"ח סק"י, אבל באם שכח בקידוש לא כתב מטה משה כלום שיאמרנו בתוך הסעודה, ובעולת תמיד סימן רס"ח כתב בשם מטה משה ורוקח דיאמר בתוך הסעודה על הכוס ותמוה יותר ומכל מקום לדינא כיון שהוציא בני ביתו יש לאומרו בתוך הסעודה, אך הרוקח סימן נ"ב כתב טעם שמא שכחו בתפילתו לכך אמרו בקידוש, אם כן משמע דאם שכחו בקידוש אין צריך לאומרו כיון שידוע שאמרו בתפילה, אבל צריך עיון דבסימן מ"ט כתב מסיק רבא במדרש ויכלו גם חייב לומר אחד בתפילה ואחד לאחר התפילה ואחד על הכוס, ועיין לעיל סימן רס"ח ס"ק י"ב:

כ

[כ] [לבוש] ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם וכו'. עיין בתיקוני שבת נוסחאות בקידוש וקיצרתי כיון שכתב מגן אברהם שאין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש לה טעם:

כא

[כא] יתן עיניו בנרות וכו'. עד שיגמור ויכלו כדי לרפאות עינים שכהו מפסיעת גסה משום שראיתי בדרשות מהר"ש שנהג לראות בנרות בשעת קידוש מהאי טעמא (מלבושי יום טוב). וכתב במהרי"ל הלכות שבת משום דפסיעה גסה נוטל אחד מחמש מאות ממאור עיניו של אדם, ושתי פעמים נר עולה חמש מאות והמסתכל בשתי נרות של שבת יהיה לו רפואה, עד כאן, ומשמע שם דאף בשעת קידוש אחר גמר ויכלו יסתכל בנרות, ומגן אברהם כתב דיש ליתן עיניו בכוס ובנר כמו שנתבאר ריש סימן רצ"ו מיהו אין לדקדק בזה כל כך, ומשמע שפירושו כן הגמרא דברכות דף מ"ג מאי תקנתיה להדריה בקידושא דבי שימשי, ורוצה לומר בשעת קידוש יתן עיניו בנר, אבל רש"י פירש דשתיית כוס של קידוש בליל שבת היא רפואה, וכן כתבו רש"י ור"ן פרק ט"ו דשבת. וזה לשון אגודה פרק במה מדליקין בטעימות הקידוש ויש אומרים שנותן יין בעיניו וזה צריך להיות לאחר השבת דאילו בשבת אסור, ובתוס' דף ק' דפסחים כתב בשם רב נטרנואי גאון דמקדשין בבית הכנסת ונותן לתוך עיניו לרפואה ומיהו באבי עזרי כתב דהא רפואה מצי למיעבד בקידוש בביתו, עד כאן. ובטור סימן רס"ט וספר המנהיג כתבו שהיו נותנין על עיניהם, ואולי משום דסבירא להו דהא נותנים בשבת ואם כן אסור ליתן יין בתוך עין אבל על עין מותר כדלקמן סימן שכ"ח ועיין בית יוסף סוף סימן רס"ט, מיהו בע"מ דף נ"ד ע"ב כתב דאף על העין אסור כיון שידוע שעושה משום רפואה. ונראה לי דרב נטרונאי שכתבו תוס' סבירא ליה כיון דבשעת קידוש בבית הכנסת מסתמא עדיין יום הוא לא גזרו משום דשבות דרפואה שבות הוא משום שחיקת סממנין אבל בבית מסתמא לילה הוא כמו שנתבאר ריש סימן זה, ואף דבסוף סימן רס"א משמע דאם קיבל שבת אסור בשבות אף מבעוד יום אפשר דלא סבירא ליה לרב נטרונאי הכי, ועיין מגן אברהם שם ס"ק י"א, ואבי העזרי סבירא ליה דאף שבת מותר דלא גזרו על מה שהוא משום מצוה ואינו רפואה בטבעו כן נראה לי ובזה מיושב תמיהת ב"ח סימן רס"ט על תוס' שם ודו"ק:

כב

[כב] [לבוש] אשר בחר בנו וכו'. גם ורוממנו מכל לשון אין אומרים דדוקא ימים טובים נצטווה על ידי ניסים ונפלאות שעשה הקב"ה אמרינן ורוממנו אבל בשבת לא נצטוו אלא ששבת ממלאכה (ר' דוד אבודרהם):

כג

[כג] שופך וכו'. אבל תוס' בפסחים דף ק"ה ואגודה כתבו דכוס של חובה צריך ליטעום מכוס שיש בה רביעית ואם כן הכא טועם מכוס ראשון ואחר כך מוסיף עליו מכוס השני כמו שכתב סימן קפ"ב סעיף ו' ובודאי אילו היה רואה הרב בית יוסף דברי התוס' היה פוסק כוותייהו (מגן אברהם). ותימא גדולה אם כן היכי הוכיח הש"ס שם טעמו פגמו מדהוצרך להניח להבדלה למי שאין לו אלא כוס אחד במוצאי שבת עד אחר המזון ולא התירו לטעום העודף מרביעית הא אכתי קשה אמאי אינו נותן מעט בידו או בכלי אחר וטועם מכלי ראשון ואחר כך מוסיף מכוס שני וכמו שהוכיח תוס' שם דין דכוס של חובה וכו'. לכן נראה לי דאין היתר בזה דהוה ביזוי מצוה אם ישפוך לכלי אחר ויניחו קודם שישתה, או אפשר דחשבינן גם מיעוט זה לפגום דנמשך אחר הרוב שנפגם כיון שהיה בשעת ברכה עמו וצריך עיון, ועוד דהוה ליה למימר לשפוך מעט קודם שיבדיל וישתה ויתקן אחר כך במעט זה. גם צריך עיון להרא"ש ורבינו ירוחם שפסקו דין דשופך וכו' היאך מתרץ קושית תוס' שם, לכן צריך לומר דסבירא להו דדוקא התם דאפשר להניח הבדלה עד אחר ברכת המזון דאיסור אכילה קודם הבדלה הוא קל ודוחין אותו כדי שישתה מכוס שיש בו רביעית אבל הכא דהיה נדחה קידוש היום עדיף לשתות מכוס שאין בה רביעית, ולפי זה צריך לומר שכבר מזוג כראוי עד שאי אפשר ליתן לתוכו עוד מים דאם לא כן לתקנו במעט מים, אלא דסיפא ואם לא היה בו אלא רביעית מצומצם וכו' לא אתי שפיר לפי זה, מיהו יש לומר דתיקון במים גרע יותר משתית כוס חובה שיש רביעית וראיה מדכתב הרא"ש פרק אלו דברים על מה שדייק מירושלמי שהיה מתקנו במים זה לשונו, יש לדחות שהיה טועם קידוש בכלי אחר ומוזגו למחר להשלימו כשיעור, עד כאן, פירוש לא משום פגום שפך לתוכו מים שהיה טועם מכלי אחר אלא משום שבטעמו פחות משיעור רביעית והוצרך לשפוך לתוכו מים להשלימו לשיעור רביעית, אבל היה פגום לא מהני תיקון מים וזה ברור ולאפוקי מעדני מלך שם שלא ירד לעומק דברי הרא"ש בזה עיין שם, הרי דיש סברא שתיקון מים גרע ואף דלדינא משמע דפסק הרא"ש דתיקון מים מהני וכדמשמע פרק ערבי פסחים מכל מקום נשמע סברא שזכרתי. אך קשה מאי תמה הרא"ש שם ובפרק ערבי פסחים על ירושלמי למה לא יבדיל על הכוס ויתננו במים ויכשירנו בברכת המזון, ונדחק דאם כן לא הוה ראוי לשתיה, דילמא דוקא הכי דיבטל קידוש הוא דמתיר הירושלמי בהכי. ובזה מיושב נמי תמיהתי דלעיל דכשם דתיקון מים לא מהני אלא בביטול קידוש כן תיקון יין לא מהני, אבל לפירוש הרא"ש נשאר בתימא. וכן נראה לדינא דלא מהני תיקון מעט מים או יין אלא באין לו כוס שאינו פגום דאז מותר לקדשו ולברך אף על (שאינו) פגום, אמרינן דעדיף יותר לתקן במעט מים או יין, אבל באפשר אין להתיר וכן משמע בספר תניא סימן י"ד ומרדכי ואגודה פרק ערבי פסחים, אבל מבית יוסף ושולחן ערוך סימן קפ"ב לא משמע הכי ועיין סימן רצ"ס ס"ק י':

כד

[כד] רביעית בצמצום וכו'. קשה דאפילו טפי מרביעית נמי הא צריך שישתה מלא לוגמיו כמו שכתב בסעיף י"ג, ואפשר דהכא כדי שלא יבטל קידוש דלמחר סגי בטועם מעט, אך בתוס' פסחים שם משמע דגם הכא מלא לוגמיו בעינן וצריך עיון וכן במרדכי שם:

כה

[כה] מוזגו וכו'. ובלבד שיהא ראוי לשתיה אחר מזיגה (רבינו ירוחם) ונראה דבזה אין צריך לשפוך לכוס אחר אלא נשאר כולו בכוס ראשון ושותה ממנו, ואפשר דכל מה שאפשר לתקן מתקנינן עיין ס"ק כ"ג:

כו

[כו] שיניחנו להבדלה וכו'. עיין סימן רצ"ו ואם יש שכר להבדלה מוטב לקדש על היין אפילו בקידוש דשחרית דהבדלה אפשר בשכר, מיהו בבית הכנסת עדיף טפי להניחו להבדלה (מגן אברהם). טוב לקדש על כוס יין גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה ואם יש בו גם לשתות ישתה ממנו (שיירי כנסת הגדולה ומגן אברהם), ואני אומר דעדיף לברך בכל פעם על יין המובא מחנות כדלעיל סימן קפ"ג סעיף ב' בברכת המזון, ועוד דבקושי יש לתקן פגום עיין ס"ק כ"ג, ומה לנו להכנס בתחילה לזה:

כז

[כז] ואין לשנות וכו'. בט"ז הקשה אמאי אין לשנות הא לכולי עלמא מותר ליטול אחר כך. ולי נראה טעמא דרמ"א חדא דלא פלוג רבנן כמו שכתב בספר המנהיג דבמקדש אפת לכולי עלמא צריך ליטול קודם, וכיון דהמנהג כן גם במקדש ביין ויראה שאחד משנה ליטול ואחר כך יטעו לעשות כן גם במקדש בפת, ועוד דחיישינן בזמן הזה שלא יהיו נקיים דאז לכולי עלמא יטול קודם:

כח

[כח] רובו וכו'. ומצוה מן המובחר לשתות כל רביעית (ספר המנהיג) ובגדול מדינא בעינן רביעית דדוקא באדם בינוני סגי ברוב (ר"ן):

כט

[כח*] ויש אומרים דאם וכו'. בשולחן ערוך וטור כתב בשם גאונים וסיים בשולחן ערוך וראוי לחוש וכו' והב"ח פסק כן מדינא, ואני תמה שראיתי דהרא"ש ואגודה פרק ערבי פסחים ורבינו ירוחם וספר צידה לדרך ורוקח סימן נ"ב וריא"ז בשלטי גיבורים פרק ערבי פסחים פסקו אף שלא טעם הוא אם טעם אחד מהמסובין מלא לוגמיו יצא וכן כתבו תוס' בפסחים דף ק' ד"ה ידי וכו' ורשב"ם שם וכן פירש הרשב"ם שם בדף ק"ה ע"ב וכן פירש רש"י ור"ן סוף פרק ב' דראש השנה ולא הזכירו דעת גאונים כלל, גם בשאר פוסקים לא ראיתי להזכיר דברי גאונים חוץ מטור לבד ויותר תימא דבשבלי הלקט ותניא כתבו הא דטעם אחר יוצא בשם הגאונים ותיקשה דברי גאונים אהדדי. ומה שכתב הטור דבעל הלכות גדולות סבירא ליה דאין יוצא לעניות דעתי ליתא דמיירי כששתה אחד שלא כיוון עליו בברכה ואותו האחר בירך מחדש לכך אינו יוצא הוא, אבל אם שתה אחד מהשומעין אפשר דמודה בעל הלכות גדולות וכן נראה מספר זכרון להגאון ר"י הכהן פרק ערבי פסחים:
[אות כט] [לבוש] כל אחד מלא לוגמיו וכו'. בבית יוסף משמע דלהם אין צריך מלא לוגמיו כיון שטועם הוא מלא לוגמיו וכן כתב הט"ז:

ל

[ל] ויש אומרים וכו' מצטרפות וכו'. כן כתב הרא"ש מסברא דנפשיה, ולעניות דעתי יותר יש לסמוך על ריטב"א בשם תוס' שהביא בית יוסף שהם יש אומרים אלו, ועוד שמצאתי בשבלי הלקט ותניא פסקו הכי בשם גאונים ומשמע דאפילו לכתחילה מותר ודלא כמגן אברהם. אך צריך עיון בפסחים דף ק"ח השקה מהן לבניו ולבני ביתו יצא והוא דאשתי רובא דכסא ופירשו תוס' שם כמלא לוגמיו משמע שאין מצטרפין, מיהו יש לומר דשאני בארבע כוסות וכן משמע בר"ן שם:

לא

[לא] [לבוש] שותה כל אחד מכוסו וכו'. כן תירצו תוס' ערבי פסחים דף ק"ו על ההוא סבא דגחין ושתי עיין שם, אבל בעל הלכות גדולות דף י"ב זה לשונו אמר ההוא סבא כמה מאריך ההוא מרבנן גחין ושתי וכו', משמע כיון שהאריך מותר לו לשתות ואם כן מתורץ קושית תוס' וכהאי גוונא אמרינן בסימן קכ"ד סעיף ט' כשמאריכין באמן עיין שם ועיין בסימן ק"צ:

לב

[לב] [לבוש] הפסיק בדיבור וכו'. מיהו דיבור דשייכא לסעודה לא הוי הפסק דקידוש נמי צורך סעודה הוא ועיין סימן קס"ז סעיף ז' (מגן אברהם):

לג

[לג] [לבוש] דשתיה לא מעכבא וכו'. שגג כמו שכתב בית יוסף סוף סימן זה בשם תוס' דכוונת תוס' דשתית המסובין לא מעכבא דדי אם טעם אחד מהם (מגן אברהם) וכן כתב אגודה פרק ערבי פסחים בהדיא בשם תוס', והוא פשוט בכל הפוסקים דאם לא טעם אחד מהם מעכב. והנחלת צבי כתב דלבוש כיוון לדיעה ראשונה שכתב בסעיף ד' והוא דעת הרא"ש עיין שם, ולא דק דמשמע שם דמקדש איין וטועם, אלא נראה לי שאין צריך לברך בורא פרי הגפן כיון שכבר שתה ואפילו נימא דמיירי שם במקדש בלא יין מכל מקום אם מקדש ביין ודאי צריך לטעום ואפילו נאמר דמקדש ביין ואינו טועם היינו משום דכבר שתה אבל בשמקדש ולא שתה ודאי צריך לטעום והוא ברור ופשוט. גם על ט"ז תמיה לי במה שהביא ראיה שאין צריך לקדש בנשפך מטור סימן רס"ט שכתב דיוצא בלא טעימה עיין שם באריכות, והוא תמוה דהטור קאמר שאם אחד טועם יוצאין כולם עיין שם אבל כשנשפך דלא טעם אחד מהן שאני. ומה שתמה מגן אברהם על מה שכתב בית יוסף מאי דאמרינן לא יצא היינו ידי מצות כתיקונה נראה לי ליישב דכוונת בית יוסף על מה דמשמע שצריך לטעום מאותו כוס, אמרינן אף דשתה מכוס אחר לא יצא ידי מצוה כתיקונה, אבל כשאינו טועם כלל מודה דלא יצא כלל. כללא דמילתא דגם בנשפך צריך להביא כוס אחר ולברך עליו ולטעום ממנו כי אינו יוצא בלא טעימה וכיון שכוס נשפך טועם מאחר וכן מצאתי בכלבו דף ל"ה והלבוש והאחרונים לא ראו דבריו, ובכלבו שם סיים אי קם מדוכתיה צריך לקדש, עד כאן, ורצה לומר שהלך לבית אחר שהרי פסק שם דמפינה לפינה אין צריך לקדש, כתבתי זה לאפוקי משיירי כנסת הגדולה סוף סימן רע"ג שהאריך לדחוק בדבר זה או דהכא דנשפך הוי היסח הדעת כשהולך מדוכתיה קודם שטועם מאחר ועוד הא דמפינה לפינה יש לומר דמיירי כשטועם שם קודם דקם מדוכתיה:

לד

[לד] [לבוש] ואין צריך לחזור וכו'. אם קידש על מים וסבר שהוא יין יחזור ויקדש (פסקי מהרא"י קט"ו). ונראה לי דשאני נשפך דאמירת קידוש היה כדין רק שחסר טעימה אבל על המים הוי כאילו לא קידש כלל, ואם טעה וקידש על שכר נראה דאין צריך לחזור ולקדש כיון דמקדשין עליו כשאין יין מצוי כמו שכתב סוף סימן רע"ב וצריך עיון. ועיין לקמן סוף סימן זה כתב מגן אברהם אם היה דעתו לשתות יין יותר אין צריך לברך שנית בורא פרי הגפן כמו שכתב סוף סימן ר"ט והוא הדין בנשפך הכוס כמו שכתב סוף סימן ר"ו, עד כאן, משמע דמכל מקום בקידש על מים אף שדעתו לשתות יותר יין שאינו מברך בורא פרי הגפן יחזור ויקדש, אבל הט"ז כתב אם היה בשעת הקידוש יין על השולחן או על הספסל אצלו מוכן אין צריך לבורא פרי הגפן ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו, עד כאן, ואפשר דבורא פרי הגפן דמוכן לפניו מודה מגן אברהם ולא מיירי אלא בדעתו לשתות ואין מוכן לפניו. כתב מגן אברהם אם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס אין צריך להביא אחרת דהא יש אומרים דדי בפת כמו שכתב סימן רע"ב סעיף ט', עד כאן. וצריך עיון מאי שנא שכר דנקט אפילו על היין נמי, וצריך לומר דאם מברך איין מסתמא יש לו יין יותר ואז אין די בפת דדוקא נגד שכר די בפת, ומה שכתב בשחרית היינו משום דבלילה אין מקדשין על שכר כדלקמן אלא או ביין או בפת:

א

כמלא לוגמיו. ובתשו' רשב"ם סי' שפ"ה השיב לשואל וז"ל אבל אתה שהיין מר בפיך הטעימהו לאחר משא"כ הדין לענין ד' כוסות ע"ש. ועיין בס' אליה רבה דהוכיח דגם הגאונים מודים דאם שתו א' מהשומעין כמלא לוגמיו יצא ע"ש. וכן נראה בס' זכרון להגאון ר"י הכהן פ' ערבי פסחים:

א

א) [סעיף א'] כשיבא לביתו ימהר לאכול מיד. דתניא זכור את יום השבת לקדשו זכרהו על היין בכניסתו. פסחים ק"ו ע"א. טור. וכתב ב"י דהיינו לומר שתיכף שנכנס צריך לקדשו על היין וכ"כ הרא"ש בפ' תה"ש ובר"פ ע"פ דבשבתות ויו"ט יכול להוסיף מחול על הקדש ולאכול קודם שתחשך ומותר לאכול בשבת ע"י קידוש זה עכ"ד. ועיין לעיל סי' רס"ז או' ו':

א

ב) וכתב בתיקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים (ועיין מחה"ש שכתב דדברי תיקוני שבת אינם אמורים אלא בזמן שהיום והלילה שוים תו"ש) ובסוף יום ו' הוא מזל צדק ולכן יקדש בצדק. וכ"כ בתשו' ר"ל סי' קס"ג. ובתשו' מ"ע סי' ב' כתב שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבהכ"נ יעו"ש. מ"א סק"א. ומיהו בב"ח סי' ע"ר משמע שנהגו שלא לקדש בבית עד חשיכה וכ"כ בש"ג פ' ע"פ דלא שפיר עבדי לקדש מבע"י דאין כניסתו אלא בצ"ה. א"ר או' א' ועיין י"א בהגב"י מה שהשיג על דברי ש"ג הנז' דבש"ס מוכח דמותר לקדש מבע"י יעו"ש. ומ"מ כשרוצה להמתין צריך תיכף בואו מבהכ"נ לומר שבת שלום ולהסתכל בנרות ולומר שלום עליכם ואשת חיל וכו' כמ"ש לעיל סי' רס"ב או' וז"ח ואח"כ ישב ללמוד עד זמן שרוצה לאכול ואח"כ אומר אתקינו סעודתא וכו' ויהא רעוה וכו' על סדר שכתבנו לעיל סי' רס"ב או' ח' כדי שלא יפסיק בין התפלה לקידוש בדברים אחרים משום דהקידוש והסעודה הם גמר התיקון מה שנעשה בתפלה. ויש שנזהרים מלדבר שום דיבור חול מצאתו מבהכ"נ עד שישן וכל הנזהר בזה קדוש יאמר לו:

א

ג) כתב הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התו' בסוכה דף ל"ח ע"א. והב"ד מ"א סק"א וכתב דמדאורייתא בקידוש שאמר בתפלה סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעודה רבנן תקנוהו כמ"ש ב"י סי' רס"ט יעו"ש. וכ"כ התו' בפסחים ק"ו ע"א אלא שכתבו אח"כ דמצינו למימר דקידוש על היין ד"ת יעו"ש. וכן הסכים בשו"ת שאגת אריה סי' ס' דקידוש על היין לאו דאורייתא יעוש"ב. וכ"כ הפר"ח סי' תרע"ח וכ"כ ר' ישעיה הראשון בס' המכריע סי' ע"א דנפיק אדם י"ח בקדושה דתפלה שמברך מקדש השבת שאינו מן התורה כ"א בתפלה בלבד וע"ז אמרינן דנשים חייבות בקידוש היום ד"ת אבל הקידוש שבסעודה הוא תיקון חכמים יעו"ש. והב"ד הברכ"י בשיו"ב סי' ער"ב יעו"ש. וכ"כ הרשב"א בתשו' כ"י דמדאורייתא יוצא י"ח קידוש באמירת ויכלו או ושמרו או לזכור בפיו שבת והשאר הכל מדבריהם יעו"ש. והביאו המחב"ר בסי' זה או' א' יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' ב' ח"א כלל ו' או' ד' קיצור ש"ע סי' ע"ז או' א' פתה"ד או' ב' ונראה דה"ה אם הוא ע"ה שאינו יודע להתפלל ורק כיון על ברכה א' מעין ז' שאומר הש"ץ דיוצא מה"ת ועוין לקמן סוף או' ט':

א

ד) ומיהו כשהתפלל תפלת חול והזכיר שבת בלא ברכה דיצא ידי תפלה כבסי' רס"ח ס"ד אפשר ידי קידוש לא יצא אף מה"ת. מש"ז או' א' אמנם לפי מ"ש לעיל בשם הרשב"א דאפי' הזכיר בפיו שבת יצא נראה דהכא נמי יצא וכ"כ הפתה"ד שם. ונ"מ דאם אח"כ נפל לו איזה ספק דא"צ לחזור ולקדש דספיקא דרבנן לקולא:

א

ה) וגם הבדלה י"א דאורייתא היא וכמ"ש המ"מ פכ"ט ואפ"ה אמרינן בגמ' ( ברכות ל"ג ע"א ) דבתחלה קבעוהו בתפלה וכו' יעו"ש. וכ"מ ל' הרמב"ם דכ"מ בתו' פ' ע"פ בשם הירושלמי יעו"ש. מ"א שם:

א

ו) ודע שאין קידוש יו"ט ד"ת. מ"מ פכ"ט דין ח"י. מ"א שם. תו"ש או' א' ברכ"י או' ב' מחב"ר או' ב' ר"ז או' ד' ח"א כלל ע"ט או' ג' בן א"ח פ' בראשית או' י"א. (ועיין א"א סי' רצ"ו או' י"א מ"ש על דברי מ"א הנז' וי"ל דאנן לא ק"ל כרב אסי כיעו"ש בגמ' ודוק) ומ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם אין לו אלא כוס א' של שבת קודם. מ"א שם. תו"ש שם. ר"ז שם. ור"ל שאם חל יו"ט ע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מה"ת (ר"ל עיקר הקידוש מה ת אבל על היין מדרבנן כנז' באו' הקודם) ואע"ג דיש סברא לומר דמצות דרבנן דהאידנא עדיפא מ"מ כיון דאפשר לקדש על הפת עדיף טפי לעשות המצוה דאורייתא. לב"ש:

א

ז) [סעיף ב'] נשים חייבות וכו' ואם האיש התפלל שאינו חייב בקידוש אלא מדרבנן דמה"ת יצא בתפלה כנז"ל והאשה לא התפללה שחייבת מה"ת אפ"ה האיש מוציאה דק"ל בענין קידוש היום דאפי' יצא מוציא כמ"ש לעיל סס"י קס"ז ולקמן סי' רע"ג סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד. ואח"כ ראיתי שכ"כ בתשו' רע"א סי' ז' והשיג על הדג"מ שנסתפק בזה יעו"ש. וכ"כ המש"ז או' א' ועיין עוד לעיל סי' קצ"ג או' ב' בענין אם יוצאין הנשים בשמיעה אם אינם מבינים הלשון וכתבנו שם דהמנהג כרש"י שיוצאין יעו"ש:

א

ח) שם. ומוציאות את האנשים וכו' אבל הב"ח כתב בשם רש"ל דאין מוציאות לאנשים וכן הסכים הוא ז"ל והב"ד שכנה"ג בהגב"י או' א' וכתב וכן הוא המנהג. וע"כ כיון דאיכא פלוגתא בזה אין להאנשים לצאת בקידוש הנשים אלא א"כ הוא שעת הדחק שאינו יודע לקדש וגם אינו מוצא איש שיקדש לו שאז יש לסמוך על המתירין:

א

ט) שם. ומוציאות את האנשים וכו' ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה ואפי' בן י"ג שנה דחיישינן שמא לא הביא ב' שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו כמ"ש בח"מ סי' ל"ה לכן תקדש האשה לעצמה. מ"א סק"ב. ואם אינה יודעת תאמר עם הקטן מלה במלה. ר"ז או' ז' מיהו אשה שהתפללה מעריב מוציא דכבר אזלא חיובא דאורייתא. א"ר או' ג' וכ"כ הדג"מ. וכתב שם הדג"מ ולפ"ז אפי' קטן פחות מבן י"ג מוציא האשה אם התפללה ערבית דאתי דרבנן ומפיק דרבנן. ואין חילוק בזה בין איש לאשה דגם איש אם התפלל ערבית יכול הקטן להוציאו אם הקטן עדיין לא התפלל יעו"ש. וכ"כ רע"א בתשו' סי' ז' יעו"ש. ואם גם הקטן התפלל ערבית והיה הקטן תרתי דרבנן והאשה חדא דרבנן כתב בתשו' רע"א שם דג"כ מוציא אחרים שכבר התפללו יעו"ש. אמנם עיין בדברינו סי' קפ"ו או' ח' שהבאנו פלוגתא בזה וכתבנו שם דדוקא בדיעבד מוציא יעו"ש. ומיהו היכא דאפשר אין לגדול לצאת י"ח קידוש מן הקטן ואעפ"י שהגדול התפלל והקטן לא התפלל משום דלכתחלה יש לחוש לס' האומרים קידוש על היין דאורייתא עיין מש"ז וא"א או' א' ורק לענין דיצא כתבנו לעיל או' ג' דיוצא י"ח קידוש מה"ת במה שהזכיר שבת בתפלה. וזה שכתבנו דמה"ת יוצא י"ח קידוש במה שהזכיר שבת בתוך התפלה הגם דק"ל דמצות צריכות כוונה כמ"ש לעיל סי' ס' סעי' ד' ובתפלה לא כיון לשם קידוש כיון דכוונתו היתה לשם תפלת שבת ובתפלת שבת צריך להזכיר בה שבת ממילא יוצא נמי ידי כוונת קידוש. ואח"כ ראיתי שכ"כ המחה"ש סק"ב:

א

י) אם הרהר בקידוש אי מהני או צריך דוקא לזכור בפה מדכתיב זכור את יום השבת. עיין מגילה י"ח ע"א זכור יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמיר הא מה אני מקיים זכור בפה. והנה בשבת כתיב רק זכור י"ל דיוצא בהרהור. ובא"א או' ב' נתכוון לזה ברמז יעו"ש. כר"ש:

א

יא) כתב בדרשות מהר"ש שאין ב' בעלי בתים יקדשו כאחד דתרי קלי לא משתמע עכ"ל כלומר שבני הבית. לא יצאו י"ח. (מי"ט) ול"ד למגילה סי' תר"ץ סעי' ב' והלל בסי' תפ"ח דשם יהבי דעתייהו משום זכרון הנס וצ"ע. ולפ"ז גם קצת מהמסובין לא יאמרו בקול רם עם בה"ב. א"ר או' ב' מש"ז או' ב':

א

יב) שנים שמברכין על כוס של קידוש יחד ודרכם להמתין שאחד מברך בפה"ג וחבירו עונה אמן. ושוב מברך השני בפה"ג אין לראשון לענית אמן דהוי הפסק בין ברכה לטעימה ואסור לעשות כן. פמ"א ח"ב סי' ה' והביאו שע"ת סס"י זה. ואם שגג וענה אינו חוזר לברך כמ"ש לעיל סי' קס"ז או' ס"א יעו"ש:

א

יג) [סעיף ג'] אם אין ידו משגת לקנות יין וכו' מי שאין לו יין לקדש בליל ש"ק בין השמשות ושכנו הקרוב אליו רוצה ליתן לו וכרמלית מפסקת בניהם. יש היתר להעבירו ע"י ב' בני אדם זה עוקר וזה מניח יען שהוא לדבר מצוה לקדש על היין דעכ"פ מצוה מד"ס היא ולדעת רבוותא בכרמלית לא גזרו זה עוקר וזה מניח ועוד דהוא בה"ש ולדעת הט"ז בסי' שמ"ט בתרתי לטיבותא בה"ש וכרמלית דהוו תרי דרבנן לא החמירו. אות היא לעולם מע' הה"א או' ע"א יעו"ש. פתה"ד או' ו':

א

יד) שם. ולהכין צרכי סעודה וכו' ודוקא כשיש לו פת אבל אם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דחייב לאכול פת כמ"ש בסי' קפ"ח. מ"א סק"ג. וכ"כ העו"ש או' ג' א"ר או' ד' י"א בהגה"ט. תו"ש או' ד' וכזית סגי והמותר יקנה יין. א"א או' ג' ונראה דה"ד אם די לו בכזית אבל אם אינו די אינו מחוייב לצער עצמו כיון דאפשר לקדש על הפת:

א

טו) ואם יש לו קידוש ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אפשר דכבוד היום עדיף דהא כתב הר"ן דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה ומ"מ אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין. מ"א שם. א"ר שם. ואפשר דדי לו בפת אחד והמותר יקנה לו יין לקידוש היום דלחם משנה אינו חובה כל כך כמ"ש המ"א סי' רנ"ד יעו"ש. תו"ש שם:

א

טז) שם. והא דתניא כבוד היום קודם וכו' וכתב רש"ל ביש"ש דגיטין פ"ד סי' נ"א שקורא תגר על שאין נזהרין בזה ואדרבא מוסיפין בליל שבת וכו' ואני גדרתי בעצמי שלא לאכול דגים בליל שבת שהוא דבר חשוב ומסיים ואז אפי' יעשו בליל שבת כמה מעדנים לא ישוו לסעודת שחרית שיש בה דגים עכ"ל. והביאו מחבר או' ד' ושע"ת וכתב השע"ת. ועיין לקמן סי' תקפ"ג שרש"ל לא אכל דגים בר"ה שהיו חביבין עליו יעו"ש וא"כ מי שחביב עליו מין מאכל אחר יש לו להניחו על סעודת שחרית עכ"ל. וכ"ה דלפי דברי האר"י ז"ל שצריך לאכול דגים בליל שבת אלא יכבד סעודת שחרית באיזה מין מאכל שחביב עליו או ירבה באיזה מין שלא אכל ממנו בסעודת הלילה:

א

טוב) שם. אבל אם אין לו אלא כוס וכו' ואע"ג דיכול לקדש על הפת כיון דעיקר המצוה על היין דחינן לכבוד יום וכה"ג כתב הרא"ש בפ' ע"פ סי' י"ז גבי נר וקידוש היום יעו"ש. ער"ה או' א':

א

חי) שם. כבוד לילה קודם לכבוד יום. היינו בין לצרכי סעודה דיום ובין לקידוש שעושין ביום קידוש לילה קודם כנז':

א

יט) [סעיף ד'] אסור לטעום כלום וכו' כ"כ ז"ל כמ"ש מרן ז"ל בב"י והכי משמע מדברי ר' אחאי גאון בשאלתות פ' יתרו שכתוב שם ואסור לאיניש למטעם מדעם מקמי דמקדיש. והכי מוכח בירושלמי ריש ערבי פסחים ר' יודן נשיאה צחא שאל לר' מונא בגין דאנא צחי מהו נשתה א"ל תני ר' חייא אסור לאדם לטעום כלום עד שתחשך. ברכ"י או' ג':

א

ך) שם. אסור לטעום כלום וכו' פירש אסור מדרבנן. עו"ש או' ד' ונראה דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוין להנאת טעימה. מ"א סק"ה. א"ר או' ה' תו"ש או' ו':

א

כא) שם. אסור לטעום כלום וכו' ומשחשיכה אפי' לא קבל שבת. ואם קבל שבת אפי' מבע"י אסור לטעום. ב"ח. מ"א שם. א"ר שם. תו"ש או' ה' ח"א כלל ו' או' כ"ד. ומשהגיע בה"ש דהיינו שאין השמש נראית עוד על הארץ אעפ"י שעדיין לא קבל שבת אסור לטעום:

א

כב) ונראה דאם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי. מ"א שם. א"ר שם. י"א בהגה"ט. ונראה דמיירי חצי שעה קודם לזמן מעריב כדלעיל סי' רל"ה סעי' ב' וכ"מ מט"ז סוף סק"ד שכתב דהפורס מפה ומקדש א"צ להתפלל ערבית כיון דהתחיל לאכול בהיתר יעו"ש. א"ר שם. מיהו לפי דברי האר"י ז"ל בשער הכוו' לא נכון לעשות כן שכתב דסדר עליית העולמות והמשכת המוחין הוא מתחיל מקבלת שבת ואח"כ באמירת ברכו ובק"ש ובעמידה ובויכלו ובברכת מעין ז' ואח"כ התשלום הוא באמירת ויכלו שעל הכוס ובברכת הקידוש כיעו"ש וא"כ אם יבא לקדש ולאכול קודם תפלת ערבית הרי הוא מהפך הסדר הנעשה בליל שבת:

א

כג) שם קודם שיקדש. וכתוב בש"ל דאפי' אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בהמ"ז בלא כוס. מ"א שם. תו"ש שם:

א

כד) שם. ואפי' אם התחיל מבע"י וכו' פי' והוא עומד באמצע סעודה דעדיין לא גמרה. ב"ח:

א

כה) שם. צריך להפסיק וכו' ואע"ג דבסי' תרנ"ב גבי לולב אינו פוסק כשהתחיל בהתר שאני הכי דקידוש מקמי סעודה אתקין ובמקום סעודה. מ"א סק"ו. תו"ש או' ז':

א

כו) שם. שפורס מפה וכו' לכסות השלחן ואח"כ מגלין אותו כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבתא. מ"א סק"ז. ועוד שצריך לכסות הפת כדי שלא יראה בושתו שאין מקדשין אלא על היין. תו"ש או' ח' ועיין לקמן סעי' ט' ובדברינו לשם בס"ד. ופשוט דא"צ להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון שהתחיל לאכול בהתר ממש כדין כל תפלת ערבית. ט"ז סק"ד. ומיהו כבר כתבנו לעיל דלפי דברי האר"י ז"ל צריך להתפלל ואח"כ לקדש וא"כ היותר נכון להפסיק סעודתו קודם שיגיע זמן קידוש היום ולברך בהמ"ז על מה שאכל ואח"כ יתפלל ואח"כ יעשה סדר הקידוש והסעודה על נכון לכבוד שבת:

א

כז) שם. ואם היו שותין תחלה וכו' ר"ל שהיו שותין יין ג"כ תחלה עם אכילת הפת:

א

כח) שם. בלא ברכת היין. דכיון דכבר בירך עליו אין הקידוש מפסיק לומר שיברך שנית. ט"ז סק"ד. וה"ה דא"צ לברך על היין שבתוך המזון דהא אחר שתיית כוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתייה שאחריו. מ"א סק"ח. תו"ש או' ט':

א

כט) שם. ואח"כ מברך המוציא. לפי שהקידוש הוי הפסק לפיכך צריך לברך שנית. מ"א סק"ט. אמנם לענין הלכה האחרונים הסכימו כי"א שא"צ לברך המוציא שנית משום דספק ברכות להקל ב"ח. ט"ז סק"ד. א"ר או' ח' מש"ז או' ד' ר"ז או' י"א. ועיין לעיל סי' ח"י או' ז':

א

ל) ואם כבר נטל ידיו במים אחרונים או שאמר הב לן ונברך לכ"ע צריך לברך המוציא וגם בפה"ג. ח"א כלל ו' או' כ"ד. ומיהו עיין לעיל סי' קע"ט סעי' א' דבאכילה יש פלוגתא אם לא נטל ידיו רק שאמר הב לן ונברך וכתבנו שם או' ב' שאין לברך משום דק"ל סב"ל יעו"ש. והגם דהכא איכא ס"ס ספק שמא הלכה כמ"ד הב לן הוי היסח הדעת וצריך לברך וא"ת לומר הלכה כמ"ד דלא הוי היסח הדעת וא"צ לברך שמא הלכה כמ"ד הקידוש הוי הפסק וצריך לברך אפ"ה נראה דאין לברך דהא י"א דאפי' במקום דאיכא ס"ס אמרינן ספק ברכות להקל ואין לברך כמ"ש לעיל סי' ח"י או' ז' יעו"ש:

א

לא) [סעיף ה'] שנים שהיו שותים וכו' ל"ד וה"ה אכלו סעודה ואמרו בואו ונקדש יומא אסור למשתי מבע"י. א"א או' יו"ד:

א

לב) שם. שנים שהיו שותין ואמרו וכו' ואע"ג דלעיל ס"ד פסק דאפי' בלא אמירה אסור התם מיירי עם חשיכה והכא מיירי מבע"י. מ"א סק"י. א"ר או' י"א. תו"ש או' י"א. ר"ז או' י"ד. והטעם כתב שם המ"א דצריכין לחזור ולברך משום דהוי כאלו אמר הב לן ונברך אבל כשאמרו נתפלל אפי' הוא סמוך לחשיכה וצריכין להפסיק א"צ לברך שנית יעו"ש. וכ"כ התו"ש או' י"ב:

א

לג) שם. צריכין לחזור ולברך תחלה בפה"ג וכו' והיה כשרוצין לאכול נמי צריכין לברך המוציא. ואפשר דאפי' לדעת הר"ן דס"ל ברס"י קע"ט דאפי' אמר הב לן ונברך א"צ: לברך המוציא יעו"ש מ"מ הכא גרע טפי כיון דאיסור הוא מחמת קידוש. תו"ש שם:

א

לד) שם. צריכין לחזור ולברך וכו' ומ"מ על כוס של קידוש א"צ לברך דהא לא אסחו דעתייהו מיניה אפי' אמרו הב ונקדש. מ"א שם. אבל העו"ש או' ה' כתב כיון דאמרו הב ונקדש הוי הסח הדעת וצריך לברך גם על כוס של קידוש יעו"ש. וכ"נ דעת הט"ז סק"ה. אכן המ"א שם הקשה על העו"ש יעו"ש. וכ"נ דעת התו"ש שם כהמ"א. וכ"כ ר"ז שם. ח"א כלל ו' או' כ"ה. ומ"מ כתב שם המ"א דבעל נפש יזהר שלא יבוא לידי כך כי יש דעות שונות בדינין אלו יעו"ש:

א

לה) שם הגה. יקדש על הפת ואח"כ יאכל וכו' פי' יקדש על הפת קודם שיאכל פרוסת המוציא אבל בהבדלה שאינו על הפת יאכל כדי שלא יהא ברכה לבטלה דהא לא יוכל להבדיל על הפת ולכן אוכל תחלה ומבדיל אח"כ. ד"מ או' ג':

א

לו) שם בהגה. יקדש על הפת וכו' ר"ל שיאמר ברכת אשר קדשנו ולא יאמר עתה ויכלו רק בתוך הסעודה. אחרונים:

א

לז) שם בהגה. ואח"כ יאכל וכו' ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק כמ"ש סי' קס"ז סעי' ו' מ"א ס"ק י"א. ר"ז או' ט"ו:

א

לח) שם בהגה. ואח"כ יאכל וכו' נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוי כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא. ט"ז סק"ז. ר"ז שם. ואם יש לו יין צריך לקדש על היין כיון שכבר אכל פת ולא הוי ברכת המוציא לבטלה. ועיין לקמן סעי' ז':

א

לט) שם בהגה. אבל בהבדלה יאכל תחלה וכו' ואעפ"י דאסור לאכול שום דבר עד שיבדיל כמ"ש סי' רצ"ט סעי' א' כאן דשכח ובירך ברכת המוציא תחלה הו"ל כמו שטעה ואכל קודם שהבדיל דיכול להבדיל אח"כ כמ"ש שם בסעי' ה' שהרי כיון שבירך הו"ל כמו שאכל שצריך לאכול מיד אחר ברכתו שלא תהיה לבטלה. יפ"ל או' ד' והגם דכתב מ"א ס"ק י"ב בשם הריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל משום דאסור לאכול קודם שיבדיל יעו"ש מ"מ אנן ק"ל כדברי מור"ם ז"ל ודעמיה דיאכל מעט ואח"כ יבדיל כדי שלא תהיה ברכתו לבטלה משום דברכה לבטלה חמיר לן שיש בה איסור דלא תשא. ואח"כ ראיתי שכ"כ א"ר או' י"ד יעו"ש:

א

מ) [סעיף ו'] אם גמר סעודתו וקדש היום וכו' ודוקא כשהתחיל ליטול מים אחרונים אבל אם לא נטל עדיין כ"ע מודו דפורס מפה ומקדש ואפשר דאפי' אמר הב לן ונברך. מ"א ס"ק י"ג. תו"ש או' ט"ו. מיהו לדעת הא"ר או' ט' אם אמר הב לן ונברך מברך תחלה. אמנם לענין ברכת בפה"ג לכ"ע צריך לברך אפי' לא אמר כ"א הב לן ונברך כמ"ש לעיל סי' קע"ט סעי' א' אבל לענין ברכת המוציא אם נטל ידיו לכ"ע צריך לחזור ולברך אבל אם רק אמר הב לן ונברך בזה איכא פלוגתא וכתבנו שם שאין לברך משום סב"ל יעו"ש:

א

מא) שם. מברך בהמ"ז על כוס וכו' וה"ד אם הם ג' מברכין בהמ"ז על הכוס אבל פחות מג' לא יברכו על הכוס כמ"ש סי' קפ"ב או' א' יעו"ש:

א

מב) שם. ואח"כ אומר קידוש וכו' לפי שאין אומרים שתי קדושות על כוס אחד. מ"ט לפי שאין עושין מצות חבילות. פסחים ק"ב ע"ב ומביאו ב"י:

א

מג) שם הגה. וי"א דאינו מזכיר וכו' אע"ג דבתוספתא בברכות קתני בהדיא מזכיר שאני התם שאכל ג"כ משחשיכה אבל הכא שגמר סעודתו מבע"י לא. וא"כ אם אכל משחשיכה לכ"ע צריך להזכיר. מ"א ס"ק ט"ו. תו"ש או' י"ז:

א

מד) שם בהגה ויש מחלוקת אם יטעום וכו' ונראה דמי שיטעום מברך בפה"ג עליו ואינו מברך בפה"ג על כוס קידוש ולמ"ד שלא יטעום אינו מברך בפה"ג על כוס בהמ"ז ואינו שותה ממנו עד לאחר קידוש. מ"א ס"ק ט"ז. תו"ש או' ח"י:

א

מה) שם בהגה. גם אם צריך לאכול וכו' די"א כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה. ב"י. מ"א ס"ק י"ז:

א

מו) שם. ומברך המוציא וכו' וכן צריך לברך בפה"ג על הכוס דכיון דנטל ידיו או אמר הב לן ונברך אסור לשתות עד שיברך בפה"ג אבל ברכת המוציא אם נטל ידיו צריך לברך ואם לא נטל רק אמר הב לן ונברך אינו מברך כמ"ש לעיל או' מ' יעו"ש:

א

מז) שם. ואוכל מעט. היינו כזית דפחות מזה לא יצא ידי קידוש כמ"ש הרשב"א בתשו' סי' תשל"ד והביאו כנה"ג בהגה"ט סי' זה. וכ"כ מ"א סי' רע"ג סק"י וברכ"י בשיו"ב סי' רע"ב. וכ"כ א"א סי' זה או' י"ז. ואז לכ"ע צריך להזכיר שבת בבהמ"ז כמ"ש לעיל או' מ"ג יעו"ש. מיהו אם אפשר יש לאכול כביצה כדי שתהא אכילת קבע לכבוד שבת. ועיין לקמן סי' רצ"א סעי' א' ובדברינו לשם בס"ד:

א

מח) [סעיף ז'] אם טעם מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה. ט"ז סק"י ומ"א ס"ק י"ט. וכתבו ודלא כהב"ח יעו"ש. וכ"כ א"ר או' ט"ו. תו"ש או' כ"א. מש"ז או' יו"ד. ח"א כלל ו' או' כ"ו. חס"ל או' ח':

א

מט) שם. אם טעם מקדש. ואפי' אכל סעודה גמורה צריך לקדש מיד שנזכר ואסור לו לטעום כלום משנזכר עד שיקדש. ר"ז או' ט"ו. בן א"ח פ' בראשית או' י"ט. וצריך לאכול כזית פת אחר קידוש כדי שיהיה קידוש במקום סעודה כמ"ש לעיל או' מ"ז יעו"ש:

א

נ) [סעיף ח'] אם לא קדש בלילה וכו' וכן הדין בליל יו"ט כשלא קידש בלילה שמקדש ביום. מ"א סי' רצ"א סק"ב. א"ר בזה הסי' או' ט"ו. וצריך לכוין דיוצא בזה קידוש דלילה ודיום:

א

נא) שם הגה. מלבד ויכלו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת השי"ת. ב"י. ט"ז ס"ק י"א. ובלילה אף בסופה אומר ויכלו. ואם לא קידש כל היום ונזכר בה"ש למ"ש א"צ תו דספק דרבנן לקולא. ואפשר יארור בלי פתיחה וחתימה. מש"ז או' י"א:

א

בנ) [סעיף ט'] ומפה אחרת וכו' שאם היה מגולה צריך להקדימו כמ"ש סי' רצ"ט סעי' ט' דקודם ליין ולכן מכסהו. ולפ"ז מיד כשיברך בפה"ג רשאי לגלותו אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבתא לא יגלהו עד אחר הקידוש. מ"א סק"ך:

א

גנ) שם. ומפה אחרת וכו' בטור בשם ירושלמי שלא יראה הפת בושתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכתב הטור לעשות זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן אנו נוהגין. ט"ז ס"ק י"ב. ואע"ג כשמקדש על הפת צריך להניח ידיו עליו בשעת קידוש כמ"ש לקמן סי' תפ"ג נראה דהיינו תחלה קודם קידוש מכסהו ואומר ויכולו ואח"כ מגלהו ומניח ב' ידיו עליו ומברך המוציא וברכת הקידוש ובוצע:

א

דנ) שם. ומפה אחרת וכו' וכן בסעודת שחרית ומנחה יניח מפה תחת הפת ומפה על גביו. האחרונים:

א

הנ) [סעיף יוד'] מקדש על כוס מלא יין וכו' עיין שכנה"ג בהגה"ט או' ד' מ"ש בשם מהר"א שאנג"י שהיה נוהג לקדש על אשישת יין שהיה בה שיעור לג' קדושין קדוש הלילה והיום ואבדלתא יעו"ש. והביאו מ"א סק"ה. אבל הא"א או' ח"י השיג עליו דהא טעמו פגמו והגם דמתקנו אח"כ הא כוס צריך שיהא מלא וכתב דטוב יותר לחלק לג' כוסות יעו"ש. וכ"כ א"ר או' כ"ו. וכ"נ לפי דברי האר"י ז"ל שצריך שיהיה כל כוס בפ"ע משום דכל אחד יש לו בחי' אחרת:

א

ונ) שם. שלא יהיה פגום. דוקא בדאפשר אבל בך לא אפשר מברך על כוס פגום כמ"ש לעיל סס"י קפ"ב יעו"ש. וכ"כ העו"ש בזה הסי' או' ח' א"ר או' ח"י. ברכ"י או' ד' וכן אם אינו מלא מותר לקדש בו בדיעבד כל שיש בו רביעית כמ"ש לקמן סעי' י"א:

א

זנ) שם. וטעון כל מה שטעון כוס של בהמ"ז. כיצד הוא עושה לוקח כוס שהוא מחזיק רביעית או יותר ומדיחו מבפנים ושוטפו מבחוץ וממלאה יין ואוחז בימינו ומגביהו מן הקרקע טפח או יותר ולא יסייע בשמאל. הרמב"ם פכ"ט דין ז' ב"י. ועיין לעיל סי' קפ"ב וקפ"ג ובדברינו לשם בס"ד:

א

חנ) בתחלה תקבל הכוס מזולתך בשתי ידיך. משתי ידיו אל שתי ידיך. ותחזיקהו בתחלה בשתי ידיך כנגד החזה. ואח"כ תחזיק הכוס בידיך ימנית לבדה מבלי סיוע ידיך השמלאת. שער הכוו' דף ע' ע"א ודף ע"ד ע"א. פע"ח שער ח"י פט"ו:

ב

חנ) צריך למזוג הכוס קודם שתאמר הקידוש. פע"ח שם סוף פי"ד. וכתב בסידור הרש"ש ז"ל דהיינו לאחר שיאחזנו כנגד החזה ויכוין כי הכו"ס גי' אלהי"ם ע"ה. והיי"ן גי' שבעים כנגד שבעים אותיות שיש בז' שמות ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן קס"א קמ"ג קנ"א ע"ה. ויכוין למתקו במי"ם שהם הט' יודי"ן שיש בשם ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן העולים במספר מים. ואח"כ יתן עיניו בכוס ויכיון כי עין ימין הוא ה' ההויו"ת העולים כמספר עי"ן ובעין שמאל יכוין כי עי"ן גי' ב"פ אדנ"י יעו"ש. וכשיתן המים בכוס למוזגו יש לחלקו לג"פ כמ"ש לעיל סי' קפ"ג או' ו' יעו"ש:

א

נט) שם. ואומר ויכלו וכו' והטעם בטור אעפ"י שאמרו בתפלה חוזר ואומר אותו להוציא בניו ובני ביתו ע"כ. אבל בשער הכוו' דף ע' ע"א ודף ע"א ע"ג נתן טעם בסוד שצריך לומר ג"פ ויכלו אחד בעמידה ואחד קודם ברכת מעין ז' ואחד בקידוש יעו"ש:

א

ס) שם. ואומר ויכלו וכו' ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעודה על הכוס. מ"א ס"ק כ"א. ואם רגיל לשתות יין בתוך הסעודה דנפטר בברכת פה"ג של הקידוש אין לברך על הכוס אלא רק אומר ויכלו אבל אם אין רגיל לשתות בתוך הסעודה צריך לברך על הכוס ג"כ כמ"ש לעיל סי' קע"ד או' י"א יעו"ש. ואם אין לו כוס יכול לאמרו בתוך הסעודה בלא כוס:

א

סא) שם. ואומר ויכלו מעומד. שהוא עדות על בריאת שמים וארץ ועדים צריכין להעיד מעומד. תו"ש או' כ"ה. וכ"כ לעיל סי' רס"ח או' ל"ה יעו"ש:

א

סב) שם הגה. ויכול לעמוד בשעת הקידוש וכו' ובשער הכיו' דף ע' ע"ד כתב דצריך לעמוד בשעת הקידוש. וכ"כ בפע"ח שער ח"י פי"ד מורי ז"ל היה נוהג לומר כל הקידושין מעומד בשבת ויו"ט ואח"כ יושב וטועם מן הכוס של קידוש עכ"ל. ועיין לקמן או' ס"ד:

א

סג) קודם הקידוש צ"ל מזמור לדוד ה' רועי וכו' בין בלילה בין ביום בשחרית ובין בסעודת מנחה. ובר"ת אך טוב וחסד ירדפוני יכוין שהם כמנין כ"ו כמנין שם הוי"ה. וגם בס"ת אך טוב וחסד יכוין שהם כ"ו והם בג"י שם הוי"ה. אלא שבסעודת הלילה יכוין בהוי"ה דיודי"ן ובשל שחרית בההי"ן ובשל מנחה באלפי"ן. וכשתאמר סברי מרנן. תכוין כי ס"ר דסברי הם בגי' עשר הויו"ת פשוטות ה' דחסדים וה' דגבורות. והב' דסברי הם ב' כוללים דחסדים וגבורות. והיו"ד דסברי היא עשרה כוללים שלהם דחסדים וגבורות. מרנן הוא בגי' רפ"ח ב"ן ור"ל רפ"ח ניצוצין העולים מבי"ע אל מלכות דאצילות הנקראת שם ב"ן העומדת בהק"ק דבריאה. שער הכוו' דף ע"א ע"ד:

ב

סג) ואחר מזמור לדוד ה' רועי וכו' תאמר לשם יחוד קבה"ו וכו' הרני בא לקיים מ"ע דאורייתא לקדש השבת בדברים כמ"ש זכור את יום השבת לקדשו. ומ"ע דרבנן לקדש על היין. ומצות סעודת ליל שבת. לתקן את שורש מצות אלו במקום עליון. ויהי נועם וכו':

ג

סג) וזה סדר הקידוש. תחלה תאמר יום הששי ויכלו השמים וכו' ואח"כ תאמר סברי מרנן בא"י אמ"ה בפה"ג. ואח"כ תאמר נוסח הקידוש הזה. בא"י אמ"ה אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו ושבת קדשו באהבה וברצון הנחילנו זכרון למעשה בראשית תחילה למקראי קודש זכר ליציאת מצרים ושבת קודשך באהבה וברצון הנחלתנו בא"י מקדש השבת. ובס' הזוה"ק פ' בראשית נתבאר בפי' כי יש ע' תיבות בסדר ויכלו ובסדר החידוש. ל"ה תיבין בויכלו ול"ה תיבין בקידוש. ולכן אותם הנוהגין לומר אחר תיבת זכר ליציאת מצרים כי בנו בחרת ואותני קדשת מכל העמים ושבת קודשך וכו' הם טועים טעות גמור כי מוסיפין בחשבון התיבות ואין לומר סדר גירסא זו אלא בקידוש של יו"ט בלבד והטועים העתיקוהו משם בסדר הקידוש של שבת. וטעם מה שמקדימין לומר ב" תיבות יום הששי קודם ויכולו כבר נודע כי נרמזו ד' אותיות הוי"ה בר"ת יום הששי ווכלו השמים. שער הכוו' דף ע"א ע"ב. פע"ח שער ח"י פט"ו:

ד

סג) ויכוין בקידוש ג"פ ע"ב ר"ל הויה במילוי יודי"ן. ויכל"ו גי' ע"ב. יום הששי ויכלו השמים ר"ת הוי"ה יכוין אותה בשם ע"ב הרי ע"ב שני. ליה תיבות של ויכלו חוץ מברכת היין וליה תיבות של ברכת הקידוש וב' תיבות של יום הששי הרי ע"ב תיבות יכוין אותם בשם ע"ב הרי ע"ב שלישי:

א

סד) שם הגה. ויכול לעמוד בשעת הקידוש וכו' ואף לדידן שמקדשין מעומד נכון שלא לטעום עד שישב. והטעם דאין ראוי לת"ח לאכיל ולשתות מעומד וכמ"ש מט"מ סי' תק"ט לענין הבדלה יעו"ש. שכנה"ג בהגב"י או' ד' וכ"כ לעיל או' ס"ב ע"ש האר"י ז"ל יעו"ש. ועוד עיין לעיל סי' קנ"ה או' כ"ה ולקמן סי' רצ"ו או' מ"ב:

א

סה) מה שאין אומרין זמן בקידוש של שבת משום דלא אמרינן זמן מפחות מל' יום. הרד"א בתחלת ספרו בשער הג' וביאור דבריו שאין אומרים זמן על מין אחד בפחות מל' יום אבל על מין אחר אומרים ולזה ביום שמיני חג עצרת אומרים זמן אעפ"י שאמרו בליל סוכות משום דשמיני חג עצרת רגל בפ"ע והיה ליה כמין אחר והיינו דוקא בזמן התלוי בקידוש הימים אבל בזמן שאינו תלוי בקידוש הימים אומר זמן אפי' בתוך ל' יום כגון אם נולד לו בן עכשיו מאשה אחת ותוך ל' יום מאשה אחרת פשיטא דאומר שהחיינו אף על השני וכן קנה כלים חדשים והקובע מזוזה או מעקה בביתו וכיוצא בהן. כנה"ג בהגה"ט:

א

סו) שם בהגה. כי מתחילין יום הששי וכו' והגם דכל פסוקא דלא פסקיה מרע"ה לא פסקינן הטעם כתב הפתה"ד או' יו"ד ה"ד בדרך קריאת פסוקים אסור לחלק פסוק לשנים אבל בדרך תפלה מותר יעו"ש:

א

סז) שם בהגה. וכשמתחילין יתן עיניו בנרות וכו' כי ב' פעמים נר עולה ת"ק והוא רפואה לפסיעה גסה שנוטל אחד מת"ק ממאור עיניו של אדם. ד"מ או' ח' בשם מהרי"ל. ובטור סי' רס"ט משמע שנותנים על העינים מהכוס והוי רפואה יעו"ש. ועיין סי' שכ"ח דמבואר שם דאסור לעשות כן בשבת יעו"ש. ומיהו ברש"י ובר"ן פט"ו דשבת כתבו ששתיית הכוס הוי רפואה. מ"א ס"ק כ"ד. תו"ש או' כ"ח. ועיין לעיל סי' רס"ט או' ו'.

א

סח) שם בהגה. יתן עיניו בנרות וכו' וכוונת הנרות כבר כתבנו אותם לעיל סי' רס"ב או' ז' קחנו משם:

א

סט) [סעיף יא'] אלא שופך ממנו לכוס אחר וכו' אבל התוספות בפסחים סוף דף ק"ה כתבו דכוס של חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית וכ"כ האגודה וא"כ הכא טועם מהכוס הראשון ואח"כ מוסיף עליו מהכוס השני וכמ"ש סי' קפ"ב סעי' ו' וכ"מ ברא"ש פ"ח דברכות יעו"ש. ובודאי אלו ראה הרב"י דברי התו' היה פוסק כוותייהו. מ"א ס"ק כ"ד. ר"ז או' ך' ומיהו עיין באחרונים מ"ש על דברי מ"א הנז' ומ"מ נראה דלפי סודם של דברים צריך לשתות מכוס שיקדש עליו בעצמו ולא ע"י כוס אחר וע"כ יש לעשות כדברי המ"א דהיינו תחלה אחר שיקדש ישפוך ממנו מעט לכוס אחר ואח"כ יטעום מכוס שיקדש עליו בעצמו ואח"כ חוזר ליתן אותו המעט ששפך לכוס אחר לכוס ששתה ממנו לתקן הפגימה. ואם אפשר יש להשאיר מעט בקנקן קידם שיקדש ואחר שיקדש ויטעום או כשרוצה לקדש בשחרית יתן אותו מעט שבקנקן לתוך כוס ששתה ממנו לתקן הפגימה:

א

ע) שם. ולמחר מקדש במה שנשאר וכו' משמע דמקדש בכוס זה עצמו אעפ"י שאינו מלא ואע"ג דלעיל סעי' יו"ד כתב דצריך לקדש על הכוס מלא ה"ד למצוה מן המובחר אבל אינו מעכב. ומ"מ אם אפשר גם הכא יש ליתנו בכוס קטן מן הלילה כדי שיהיה מלא:

א

עא) שם. ואם לא היה בו אלא רביעית וכו' ואע"ג דצריך לשתות כמלא לוגמיו כמ"ש לקמן סעי' י"ג י"ל דהכא מיירי כגון שלאחר שישתה ממנו כמלא לוגמיו ימזוג הנשאר עד שיהיה רביעית ויהיה ראוי לשתיה. א"נ י"ל דלא אמרו שצריך לשתות מלא לוגמיו אלא כשאינו צריך לשייר ממנו למחר אבל כשצריך לשייר ממנו לקדוש היום בטעימא כל דהו סגי דטפי עדיף שיטעום כל שהוא ויקדש ביין ביום השבת אעפ"י שאפשר לקדש בפת משישתה מלא לוגמיו ולא ישייר לקדוש היום והכי משמע בירוש' דקאמר ר' מונה טעים ליה ומתקן דמשמע טעימה כל דהו. שכנה"ג בהגב"י או' ז' וכ"כ א"ר או' כ"ד. א"א או' כ"ד.

א

עב) שם. אלא רביעית מצומצם וכו' ל"ד אלא היה אם יש לו יותר מזה אלא דאחר טעימת מלא לוגמיו לא ישאר לו כשיעור רביעית אלא דנקט הכי לרבותא דאפי' בזה יש לו תקנה. תו"ש או' ל' וזהו כפי' ראשון שכתבנו באו' הקודם שצריך לשתות כמלא לוגמיו אבל לפי' שני כל שיש בו מעט משיעור רביעית ישתה המעט ויניח רביעית לקידוש היום:

א

עג) שם. מוזגו למחר וכו' ובלבד שיהא ראוי לשתיה אחר מזיגה. רי"ו. ונראה דבזה א"צ לשפוך ממנו לכוס אחר אלא נשאר כולו בכוס ראשון ושותה ממנו. ואפשר כל מה דאפשר לתקן מתקנינן. א"ר או' כ"ה:

א

עד) שם. מוטב שיניחנה להבדלה וכו' ואם אפשר שיטעום ממנו בלילה וביום והנשאר ימזגנו ויעמוד על רביעית שראוי לשתיה יעשה כן ואל יבטל מצות קידוש על היין:

א

עה) שם. מוטב שיניחנה להבדלה וכו' התו' פ' ע"פ והאגודה חולקין ע"ז וסוברין דקידוש עדיף. וכ"כ הנ"ץ בשם רש"א. ונראה דאפי' לדעת הרב"י אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכ"ע מבדילין אשיכרא. מיהו בבהכ"נ עדיף טפי להניחו להבדלה. מ"א ס"ק כ"ה. א"ר או' כ"ו. תו"ש או' ל"א. א"א או' כ"ה. ר"ז או' כ"א:

א

עו) [סעיף יב'] אחר שקידש על כוס נוטל ידיו וכו' וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל שהקידוש צ"ל קודם נטילה משום דהקידוש הוא גמר מה שנעשה בתפלת ערבית אבל הנטילה היא בחי' אחרת מה שצריך לצורך סעודה כמבואר הטעם בשער הכוו' דף ע"א ע"ג ודף ע"ב ע"א יעו"ש. וכוונת הנטילה עיין לעיל סי' רס"ב או' י"א:

א

עז) שם. ואם נטל ידיו וכו' והיינו שבירך ג"כ ענט"י וכמ"ש הב"ח אבל אם לא בירך ענט"י מקדש על הכוס ואח"כ חוזר ליטול ולברך ענט"י. וכ"נ לפי סודם של דברים שאין לבטל הקידוש מעל כוס היין משום שיש טעם בסוד בלקיחת הכוס והיין והשתיה כמבואר בשער הכוו' שם אלא אם כבר בירך. נאמר שיעשה מה שכתוב בש"ע ויקדש על הפת. והיותר נ"ל דאפי' אה כבר בירך ענט"י יש לקדש על הכוס כיון דיש מתירין אפי' לכתחלה ליטול קודם ולקדש על היין כמ"ש בהגה ובכה"ג שכבר נטל יש לסמוך עלייהו ואע"ג דלפי סודם של דברים הנטילה צ"ל אח"כ מ"מ לא נאמר משום שעשה אחת שלא כסדר יחסר מבחי' הסדר הנעשה בליל שבת שיש לו שורש למעלה:

א

עח) שם הגה. וי"א דלכתחלה יש ליטול ידיו וכו' דס"ל דאין הקידוש מיקרי הפסק כיון דצורך סעודה הוא ולכ"ע אסור למזוג הכוס בחמין בין נטילה להמוציא כמ"ש סי' קס"ו. ולמ"ד שם דאסור להפסיק בין נטילה להמוציא אפי' לשפוך מהקנקן לכוס אסור אחר נטילה. מ"א ס"ק כ"ז. תו"ש או' ל"ד. ועיין סי' קס"ו ובדברינו לשם בס"ד:

א

עט) שם בהגה. ואין לשנות. אמנם הט"ז ס"ק י"ד כתב דאעפ"י שכתב ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונה וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנה ידו על התחתונה ח"ו אלא יכול לומר אעשה כדברי הכל ושפיר עבד יעו"ש. וכ"כ הב"ח דלכתחלה יקדש תחלה ואח"כ יטול ידיו אלא דאם שכח ונטל ידיו וברך ענט"י יקדש על היין א"צ לחזור וליטול ידיו יעו"ש. וכ"כ ח"א כלל ו' או' י"ב. וכ"כ לעיל או' ע"ו דלפי סודם של דברים צריך לקדש קודם ענט"י יעו"ש. ומיהו מ"ש שם הב"ח דבני ביתו לא ישנו כלל ויטלו ידיהם קודם קידוש לפי סודם של דברים אין חילוק וגם הנשים יטלו אח"כ:

א

פ) שם בהגה. רק בליל פסח וכו' משום שמפסיקין הרבה באגדה. מ"א ס"ק כ"ח:

א

פא) שם בהגה. רק בליל פסח וכו' פי' ליטול ב' ידיו אבל ידו אחת נוטל קודם קידוש. אפי' בע"פ וכמ"ש בתשו' להרמב"ן ז"ל סי' ר"ב בסדר פסח. כנה"ג בהגב"י:

א

פב) [סעיף יג'] צריך לשתות מכוס של קידוש כמלא לוגמיו. ואם שתה פחות לא יצא. טור. והוא מגמ' פסחים ק"ז ע"א. וכתב ב"י דהיינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה יעו"ש. ומ"ש הלבוש דאם לא שתה מלא לוגמיו הוי ברכה לבטלה כבר הקשו עליו האחרונים דהא ברכה ראשונה הויא על משהו ותקנת חכמים הוא לשתות כמלא לוגמיו אלא שלא קיים המצוה כתקנה:

א

פג) שם. והוא רובו של רביעית. ומצוה מן המובחר לשתות כל רביעית. ס' המנהיג. ובגדול מדינא בעינן רביעית דדוקא באדם בינוני סגי ברוב. א"ר או' כ"ח. ודע דשיעור זה צריך שלא ישהה מתחלת שתייה עד סוף שתייה כדי שתיית רביעית ולפחות כדי אכילת פרס כמ"ש סס"י תרי"ב. תו"ש או' ל"ז:

א

פד) שם. והיא רובו של רביעית. ולפי מ"ש לעיל סי' ק"ץ או' ט"ז דשיעור רביעית הוי ז"ך דרה"ם רובו של רביעית יהיה י"ד דרה"ם ואה שתה שיעור זה יצא. והגם דבסי' ק"ץ סעי' ג' כתב דצריך לשתות רביעית התם משום ספק ברכה אחרונה משא"כ הכא בכוס של קידוש בהמ"ז פוטרתו כבסי' ער"ב סעי' יו"ד וסי' קע"ד סעי' ז' יעו"ש וע"כ די ברוב רביעית. מש"ז או' ט"ז:

א

פה) שם. והוא רובו של רביעית. ושיעור זה מספיק אפי' אם יהיה בכוס כמה רביעיות. ואפי' להמחמירין דלקמן סי' תע"ב ס"ט הכא השיעור מלא לוגמיו ולא לפי הכוס. כן מוכח בהדיא בהר"ן פ' ע"פ ד"ה אם טעם יעו"ש. וכ"כ א"א או' ל' מ"ב או' ס"ז:

א

פו) [סעיף יד'] אם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו יצא. בב"י כתב שמצא כתוב במרדכי ישן בשם אבי"ה שהמברך א"צ לשתות מלא לוגמיו אלא קימעא שיעור גרונו וילך סביבות לוגמיו יעו"ש. ואע"ג דלא ק"ל הכי כמ"ש בב"י מ"מ נ"מ למי שהוא שונא את היין או מזיקו ואינו יכול לשתות מלא לוגמיו ומוכרח הוא לקדש כגון שהוא בעה"ב יש לשתות מעט כדי לצאת י"ח סברה זו ואח"כ יתן לאחד מהמסובין לשתות כמלא לוגמיו:

א

פז) שם. וטעם אחד מהמסובין וכו' וצריך המקדש ליתן דעתו להוציא המסובין בברכת היין ובברכת הקידוש וכן המסובין צריך לתת דעתם לצאת בברכתו של בעה"ב של פה"ג ושל הקידוש כמ"ש לעיל סי' רי"ג סעי' ג' יעו"ש:

א

חפ) שם. ואין שתיית שנים מצטרפת וכו' דלא מיקרי שתייה של הנאה בפחות ממלא לוגמיו. טור:

א

טפ) שם. שיטעמו כולם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו. ב"י בשם הרב המגיד פ' כ"ט. ט"ז ס"ק י"ז. א"ר או' כ"ט. תו"ש או' ל"ח. ר"ז או' כ"ה. וכ"כ הער"ה או' ו' דמין הדין א"צ בני חבורה לשתות כלל כמ"ש התו' בפסחים ק"ו ע"א ומצוה מן המובחר שיטעמו כולם היינו כל דהו ודלא כהמט"י יעו"ש:

א

צ) שם. שיטעמו כולם. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום אחד כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה. ואע"ג די"א דשתיית ב' מצטרפין היינו בדיעבד אבל לכתחלה צריך שיטעום המקדש כשיעור. מ"א ס"ק ל' תו"ש שם. ר"ז שם:

א

צא) שם. שיטעמו כולם. וצריך לאכול כזית ואם לאו לא יצא ידי קידוש. הרשב"א בתשו' סי' תשל"ד. וכ"כ הר"ן בראש פ' ע"פ ורש"י ורשב"ם שם ורבינו ב"י סס"י רע"ג כנה"ג ושכנה"ג בהגה"ט או' ז' ועיין לקמן סי' רע"ג סעי' ה':

א

צב) שם. ויש לחוש לדבריהם. והב"ח כתב דדברי הגאונים עיקר יעו"ש. וע"כ יש ליזהר לשתות דוקא המקדש בעצמו כמלא לוגמיו אלא דוקא בהיכא דא"א כגון שהוא שונא את היין אי מזיקו ומוכרח הוא לקדש כגון שהוא בעה"ב דאז יש לסמוך על סברא ראשונה וליתן לאחר לשתות כמלא לוגמיו וגם הוא יש לטעום מעט כמ"ש לעיל או' פ"ו עו"ש:

א

צג) שם. ודוקא בקידוש וכו' נראה הטעם דבקידוש אסמכוה אדאורייתא לקדש על היין. ט"ז ס"ק ח"י. תו"ש או' ט"ל:

א

צד) [סעיף טו'] קידש וקודם שיטעום הפסיק בדיבור וכו' ואם הפסיק במידי דשייך לסעודה אע"ג דאינו שייך לקידוש לא הוי הפסק דקידוש נמי צורך סעודה הוא. מ"א ס"ק ל"א. א"ר או' ל"ב. תו"ש או' מ ומשמע דאם הפסיק לצורך קידוש פשיטא דא"צ לחזור ולברך. וכ"כ ח"א כלל ו' או' ט"ו:

א

צה) שם. חוזר ומברך בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש. והטעם מבואר דדיבור הוי הפסק בין ברכת הנהנין לטעימה. אבל לענין הקידוש לא הוי הפסק דכיון דכבר הזכיר קדושת היום על כוס יצא. ב"י:

ב

צה) וגם המסובין לא יפסיקו בדיבור עד שיטעמו ואם הפסיקו בדיבור ההעדר טוב שלא יטעמו פן יכוין המברך שלא לפטור בברכת פה"ג את המשיחין. ואם ירצו לטעום יחזרו לברך פה"ג חס"ל או' י"ב. ועיין בדברינו לעיל סי' קס"ז או' ח"ן ודוק:

א

צו) שם. וה"ה אם נשפך הכוס וכו' מעשה באחד שנטל כוס לקדש ואמר סברי מרנן בפה"ג ושתאו ששכח שהיה מקדש וסבר שלקחו לשתות בעלמא. ונראה פשוט שיביא כוס אחר ויברך פה"ג ויקדש. ברכ"י או' ה' ונראה דה"ד אם שתה הכוס כולו וגם לא היה לפניו יין לשתות עוד אבל אם עדיין לא גמר השתייה ותיכף שטעם נזכר שצריך לקדש או שהיה יין לפניו לשתות עוד א"צ לחזור ולברך פה"ג אלא רק יאמר ברכת הקידוש דכיון דדעתו לשתות עוד לא נסתלק מברכה ראשונה:

א

צז) שם. וה"ה אם נשפך הכוס וכו' קידש על חומץ או על המים כסבור שהוא יין חוזר ומקדש. הרדב"ז סי' תל"ז. והביאו מהריק"ש בהגהו' לסי' זה. מחב"ר או' ז' כס"א או' ב' שע"ת או' כ"ג. וכ"כ בפסקי מהרא"י סי' קט"ו והביאו הט"ז ס"ק י"ט ומ"א ס"ק ל"ב. וכתב שם הט"ז דאם היה בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא לפה"ג ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו וכמ"ש סי' ר"ט סעי' ב' בהגה יעו"ש. וכ"כ הר"ז או' כ"ח. ח"א כלל ו' או' י"ז. חס"ל או' י"ג. קיצור ש"ע סי' ע"ז או' י"ב. והגם דהער"ה או' ז' פליג אט"ז וכתב דצריך לחזור ולקדש יעו"ש מ"מ אנן ק"ל כדעת הט"ז והאחרונים דכיון דקידוש על היין דרבנן הולכין בספיקו להקל:

א

צח) ואם היה דעתו לשתות יין יותר אעפ"י שאינו עומד על השולחן א"צ לברך שנית פה"ג רק לקדש ובלבד שלא יפסיק בדיבור. ח"א שם. וכ"כ הר"ז שם. קיצור ש"ע שם. ונראה שאם היה שכר לפניו אם הוא במקום ההוא חמר מדינא א"צ לקדש שנית אלא יברך שהכל וישתה. וכן במקומות שנוהגין לקדש אחר נט"י קודם בציעת הפת ג"כ א"צ לחזור ולקדש אלא מברך המוציא והוי כאלו קידש על הפת. ח"א שם. קיצור ש"ע שם:

א

צט) שם. יביא כוס אחר ויברך עליו וכו' הלבוש כתב דאיני יודע טעם לזה כיון שנשפך הכוס שקידש עליו ובירך כבר למה צריך להביא כוס אחר שהרי ידי קידוש כבר יצא והברכה ראשונה כבר נפסדה ואמרו בפ' בכל מערבין דשתיה לא מעכבא וא"כ כוס שני למה צריך וע"כ כתב דאם אינו רוצה להביא כוס אחר הרשות בידו יעו"ש. אמנם המ"א ס"ק ל"ב השיג עליו וכתב דמ"ש דשתיה לא מעכבא היינו דדי אם טעם אחד מהם אבל אם לא טעם אחד מהם לא יצאו יעו"ש. וכן השיג עליו א"ר או' ל"ג והמט"י או' ב' וכתב שם המט"י דלהלכה ולמעשה נקטינן כדעת הש"ע יעו"ש:

א

ק) שם. יביא כוס אחר ויברך עליו וכו' ואם היה דעתו לשתות יין עוד אחר הקידוש א"צ לברך שנית פה"ג. מ"א ס"ק ל"ב. ר"ז או' כ"ז. ח"א כלל ו' או' ט"ז. ואם יש יין לפני המסובין שכיון להוציאם אפי' כוס אחר א"צ להביא אלא שותה אחד מהם כמלא לוגמיו ויצאו כולם כמ"ש בסעי' הקודם דאם לא טעם המקדש וטעם אחד מהמסובין כמלא לוגמיו יצא. יעו"ש:

א

קא) שם. וא"צ לחזור ולקדש. ודוקא שלא הסיח דעתו בנתיים אבל אם כבר יצא ממקומו בנתיים קודם שטעם מכוס אחר צריך לחזור ולקדש. א"ר שם. ח"א שם. ר"ז שם. ופשוט דביו"ט א"צ לחזור רק היין והקידוש אבל לא שהחיינו וברכת הסוכה דסגי בלא כוס. פ"ת:

א

קב) ואם קדש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר דהא י"א דדי בפת כמ"ש סי' ער"ב סעי' ט' מ"א ס"ק ל"ב. ודוקא בשחרית ודוקא על שכר דאם יש לו יין וקידש עליו ונשפך אפי' בשחרית צריך להביא אחר דדוקא נגד שכר די בפת ולא נגד יין. לב"ש. א"א או' ל"ב. ומ"ש בשחרית היינו משום דבלילה אין מקדשין על שכר אלא או ביין או בפת כדלקמן סי' ער"ב סעי' ט' יעו"ש. א"ר או' ל"ד. א"א שם:

א

קג) [סעיף טז'] לא יטעמו המסובין קודם שיטעום המקדש וכו' ואם המקדש היין הוא מר בפיו יכול להטעימו לאחר. הר"ש בן הרשב"ץ סי' שפ"ה. ברכ"י או' ו' וכ"כ לעיל או' פ"ו יעו"ש:

א

קד) שם. אבל אם היו להם כוסות וכו' מקצת בני אדם כשיושבים במסיבה אחת וכל אחד כוסו לפניו לקדש וממתינים בברכת היין עד שיברכו כולם. מי שקידש ובירך לא יענה אמן אחר ברכת חבירו דהוי הפסק בין ברכה לטעימה. פמ"א ח"ב סי' ה' והביאו השע"ת. מיהו בדיעבד אם שגג וענה אמן אינו חוזר ומברך כמ"ש לעיל סי' קס"ז או' ס"א יעו"ש:

א

קה) שם. או פגומים. ועיין לעיל סי' קפ"ב סעי' ד' ובדברינו לשם בס"ד:

א

קו) [סעיף יז'] שאז צריך לשפך וכו' היינו קודם שישתה והם צריכין להמתין עד שישתה הוא כמ"ש בסעי' הקודם תו"ש או' מ"ג:

א

קז) שם. כדי שישתו כולם מכוס שאינו פגום. ואע"ג דשתיית כל המסובין לא מעכבא כמ"ש לעיל סעי' י"ד מ"מ לכתחלה מצוה מן המובחר שישתו כולם מכוס שאינו פגום:

א

מ"א סק"א כדי שיזכור וכו' כלומר דלענין האכילה לא היה צורך למהר אדרבה עדיף טפי שיאכל בלילה כמבואר בסי' רס"ח ע"ש במג"א סק"א אלא דימהר בשביל הקידוש שיזכור שבת בכניסתו כיון שכבר התפלל של שבת ומכיון שקידש צריך לאכול מיד כמבואר ברע"ג ס"ג:

ב

שם ורבנן תקנוהו כמ"ש הרב"י סי' רס"ט כו' כצ"ל:

ג

שם עיין בברכות. פ"ה דף ל"ג דבעי רבינא מרבא בהבדלה כשהבדיל בתפלה אם צריך להבדיל על הכוס א"ל כקידושא מה קידוש אע"ג דמקדש בצלותא מקדש אכסא אף הבדלה וכו' אלמא שקורהו' קידוש ומשמע דדי בזה מה"ת:

ד

שם של שבת קודם. שאם י"ט ע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מה"ת ואע"ג דיש סברא לו' דמצו' דרבנן דהאידנא עדיפא מ"מ כיון דאפשר לקדש על הפת עדיף טפי לעשות המצוה דאורייתא:

ה

ט"ז סק"ב על משמע מגילה דס"ל שאינן חייבות במקרא מגילה אלא בשמיעת המגילה ע"ש:

ו

מג"א סק"ג דכבוד היום עדיף וכו'. לכן תקנו קידוש כדי שיהיה ניכר כבוד היום א"כ כבוד היום עדיף מהקידוש שבא מחמתו:

ז

סק"ד אפי' ביומא דשבתא נמי. משמע דכבוד לילה עדיף ומ"א הלכ' כהש"ס:

ח

סק"ג לקידוש שעושין ביום. כי כבוד היום עדיף מקידוש היום כמש"כ המג"א סק"ג:

ט

ט"ז סק"ד ובסמוך יתבאר בס"ק שאח"ז:

י

שם האכיל' גורם לקידוש. כלו' ע"י שנאסר באכיל' קודם קידוש וא"כ הקידוש הוא הכרחי מש"ה הוי הקידוש הפסק דבכל דוכתא הוי דבר הכרחי טפי הפסק מדבר שעושה בלי הכרח כמבואר בסי' ס"ה.

יא

מ"א סק"ה לא הוי היסח הדעת כמבואר בסי' קע"ד דיין של קידוש פוטר יין שבתוך המזון ע"ש:

יב

סק"ט והע"ש הקשה וכו' הקשה דברי המחבר אהדדי דשם סתם דלא הוי הפסק וכאן הביא ב' דעות:

יג

שם פירוש טעימה וכו' מש"ה הוי הפסק אבל התם אע"ג דאסור לאכול קידם התפלה טעימה שרי ועיין מג"א ס"ק שאח"ז:

יד

מג"א סק"י כשם שקובעת למעש' לשון הש"ס ר"פ ע"פ כשם שהשבת קובעת למעשר כך קובעת לקידוש ע"כ ופירש"י סעודת שבת נבדלת משל חול ואכילת עראי דשבת נחשב כאכילת קבע לענין מעשר כך קובעת לקידוש שאסור לטעום עד שיקדש עכ"ל: וביאר הכ"מ דספק חשיכה קובעת נמי למעשר וה"ה לקידוש:

טו

שם וצ"ל דהכא מיירי מבע"י ומ"מ צריכין כו' כצ"ל:

טז

שם לא היה צריך לאוקמי' בספק חשיכה אלא שבחשיכה והאמירה נ"מ לענין שצריך לברך על הכוס של קידוש:

יז

ט"ז סק"ה משא"כ בהבדלה. בלא סיים בהבדלה ואסור למשתי בלא ברכה משמע דה"ה בקידוש בלא אמיר' דהא משוי להו:

יח

שם הראב"ד שכ"כ ואע"ג דמראב"ד משמע דקאי אדברי הרמב"ם ומיירי כשרוצים לשתו' באיסור וכל' הרמב"ם שהוא לשון המחבר אבל כשהוא מקדש לא מצינו שיברך בפה"ג. נ"ל דס"ל להט"ז דכ"ש הוא דהא כששותה באיסור י"ל שנשאר קביעות השתיה כבראשונה ואפ"ה צריך לברך מכ"ש כשמקדש שנעתק מקביעות שתיה הראשונה אל ענין אחר שהוא קידוש היום. אבל המג"א סק"י חולק ע"ז וס"ל דדוקא בשתיה זו דאיסורא צריך לברך משום דע"י האיסור ואסחי דעתייהו משתיה זו אבל על כוס הקידוש לא יברך:

יט

(שם) דמשקידש היום אסור כו' לענין איסור שתיה שוה חשיכה כצ"ל:

כ

מ"א סקי"א פרוסת המוציא. ר"ל דוקא אם לא אכל כלום מקדש על הפת ולא על היין משום דברכת בפה"ג יהיה הפסק בין המוציא לאכילה אבל אם אכל פרוסת המוציא יקדש על היין וע"ז כ' ועיין ס"ד אם צריך לחזור ולברך המוציא אבל הט"ז סק"ז פי' דלכ"ע אין מברך המוציא גם מש"כ הט"ז טעם למה כ' רמ"א קודם שיאכל ע"ש י"ל דאתיא לאשמועינן דבה"ג מקדש על הפת דוקא וכמש"כ:

כא

שם מ"מ צריך. כלו' אע"פ שכבר בירך המוציא מ"מ צריך להביא לחם משנה בעת הקידוש:

כב

ס"ק י"ב פי' פרוסת המוציא שלא הותר לו אלא פרוסת המוציא שלא יהיה ברכה לבטלה:

כג

שם אסור מדאורייתא. והוי צורכי סעודה אבל איסור אכילה קודם הבדלה הוא דרבנן א"כ מדאורייתא הוה הפסק:

כד

ס"ק י"ד כמש"כ ססי' ק"ח. וע"ש בט"ז שמפלפל בדין זה:

כה

ש"ע ס"ו ואח"כ אומר קידוש אבל אינו אומר הכל על כוס אחד דאין עושין מצות חבילות חבילות כ"ה בש"ס: (הגה שם) מפלוגתת סברא ראשונה. ר"ל דאם יעשה כדעה ראשונה יפול בספיקות אם להזכיר של שבת ואם יטעום מכוס בהמ"ז ואם צריך לאכול אחר הקידוש:

כו

מ"א ס"ק י"ח כשנטל ידיו. מים אחרונים. וכמ"ש המג"א סקי"ג דבה"ג הוא דפליגי:

כז

הגה ס"י ויותר טוב דבה"ג מיקרי טפי קידוש במקום סעודה כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש:

כח

מ"א ס"ק כ"ה בביה"כ עדיף טפי כו'. כיון דראוי לבטל מנהג קידוש בבהכ"נ כמבואר ברס"ט כיון דאינו במקום סעודה משא"כ בהבדלה מוציא את שאינו בקי:

כט

שם שישייר מאותו הכוס. לעשות כל המצות אלו על יין א' א' ואע"ג דאין עושין מצות חבילות כמש"כ באות כ"ה היינו בפעם א' דוקא משא"כ בזמנים מתחלפים:

ל

ט"ז ס"ק י"ד ור"ת ור"י שהם כדברי רמ"א וכתב שכן היה נוהג א"א הרא"ש:

לא

שם נטל ידיו כו' לפי' רב עמרם הטעם משום דגלי דעתיה דריפתא חביבא ליה וס"ל לרב ברונא דאין מקדשין על הפת ולכן אינו מקדש כלל וע"ז אמר ר' יצחק דליתא דהא רב זימנין הוה מקדש אריפתא ולכן זה שנטל ידיו יכול לקדש על הפת:

לב

שם משמע דקי"ל כר' יצחק כצ"ל. ולפ"ז שפיר קיי"ל כרב ברונא לענין כו' כצ"ל:

לג

שם דלכתחלה יטול ידיו קודם. וזה דלא כרב ברונא ולא כר' יצחק דהא לתרווייהו לא מקדש על היין כשנטל ידיו ונדחקו לפרש פי' אחר בדברי רב ברונא ומדבר דוקא למ"ד יש קידוש שלא במקום סעודה ופירושם הוא באורך הובא בב"י ואין להאריך:

לד

שם משמע סתמא בכל גווני. כלומר לא אליבא דחד מ"ד דיש קידוש שלא במקום סעודה שאינו כהילכתא. אלא משמע שכוונת רב ברונא כפי' רב עמרם:

לה

מ"א ס"ק כ"ו ובני ביתו נוטלין. דהם אינם מקדשין אלא יוצאים ידי הקידוש במה ששומעין הקידוש מבעל הבית לא הוי הפסק:

לו

ס"ק כ"ז ולכ"ע אסור למזוג. מ"ש ולכ"ע כלומר אפילו למ"ד בסי' קס"ו דאין אסור להפסיק בין נטילה להמוציא מודה דאסור למזוג וכמש"כ המ"א שם אבל למ"ד דאסור להפסיק צריך לשפוך מהקנקן לכוס הקידוש קודם נטילה דדוקא הקידוש אינו הפסק לפי שהוא צורך הסעודה ממש לפי שאסור לאכול בלא קידוש אבל השפיכה הוי הפסק:

לז

סק"ל שיטעמו כולם. ר"ל אחד ישתה מלא לוגמיו וכולם יטעמו עכ"פ ע"ז כתב המג"א דאם אין היין בריוח ישתה אחד מלא לוגמיו והשאר לא יטעמו כלום וכ"ת יטעמו כולם עד שבין כולם יהיה מלא לוגמיו ע"ז כ' דזה דוקא דיעבד:

לח

ס"ק ל"א וכמש"כ סי' קס"ז ס"ו ע"ש במג"א ס"ק י"ז:

לט

ס"ק ל"ב ליתבי' לינוקא. ש"ס זו הובא במג"א סי' תרי"ט סקי"ד ע"ש ותבין:

מ

שם דאמרינן אם לא טעם. דלשון זה משמע שא"צ כלל להביא כוס לפניו:

מא

שם וכ' שיביאו כוס אחר ויטעום ממנו וא"צ לחזור ולקדש דכיון וכו' כצ"ל:

מב

שם שנית בפה"ג. משמע קצת דלקדש צריך אבל הט"ז ס"ק י"ט כתב דגם לקדש א"צ ולדינא צ"ע:

מג

שם בשחרית על השכר. דווקא שחרית ודוקא על שכר דאם יש לו יין וקידש עליו ונשפך אפי' בשחרית צריך להביא אחר דדוקא נגד שכר די בפת ולא נגד יין ובלילה אין מקדשין על שכר אלא על יין או פת כ"כ הא"ר:

א

מג"א ס"ק א' ורבנן תקנו על היין. מדברי המג"א שהבאתי בגליון סי' רס"ג במג"א סק"ד מוכח לכאורה דס"ל דקידוש על היין או על הפת דאורייתא:

ב

שם בא"ד וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת לענ"ד מוכח כן ממה דלא מקדשין ביוה"כ שחל בשבת לצאת ידי קידוש דשבת דאורייתא. ע"כ משום דיוצאים בתפלה. ואולם ק' לי מדברי הרא"ש שהוכיח דאין קידוש אלא במקום סעודה דאורייתא ממה דפרכי' למ"ל לקדושי בבי כנישתא. והא מקדשים לצאת ידי דאורייתא והא לענין דאורייתא כבר יצאו בתפלה. ודוחק לומר דדלמא מקדשין בשביל אותם שא"י להתפלל. וגם לכאורה לאו דוקא תפלה אלא דכל שמזכיר שבת ואומר שבתא טבתא ג"כ יוצא. דמ"מ הזכיר שבת. ודו"ק:

ג

שם בא"ד ודע דהקידוש ביום טוב. ע' אשל אברהם ססי' רצ"ו:

ד

מג"א ס"ק ב' ועמ"ש רסי' קצ"ג. בס' דגול מרבבה כ' דאיש שכבר התפלל ערבית א"י להוציא בקידוש לאשה שלא התפללה ערבית דהוא אינו מחוייב בדבר מדאורייתא דאף דבברכות המצות אם יצא מוציא. הא הטעם משום דכולם עריבים זה בזה כמ"ש תוס' ר"ה כ"ט. והרי הרא"ש כ' בפ"ג דברכות דאשה אינה בכלל ערבות לכך אינה מוציאה אלא למי שחיובו מדרבנן. ובזה יש להסתפק די"ל נשים אין עריבים בעד אחרים. אבל אנשים ערבים גם על הנשים עיי"ש. ולענ"ד דאין חלוק דין אנשים לנשים לענין ערבות ולא מצינו בשום דוכתא דבנשים אין הדין דאם יצא מוציא והרי גבי ינאי מלכא ומלכתא דכריכו ריפתא משמע דאם היה אוכל שמעון בן שטח כזית שפיר עבד והא אם נשים מחוייבות בבהמ"ז דאורייתא. איך היה יכול להוציא לאשת ינאי דהיא מחוייבת מדאורייתא ורשב"ש מדרבנן והא ליכא ערבות. זולת שנאמר דנשים אין ערבים לאחרים. אבל אנשים ערבים גם לנשים. א"כ עכ"פ נפשט ספקו דהגאון הנ"ל. אבל נראה דכוונת הרא"ש דהערבות היה רק לגבי מי שמחוייב במצוה זו הוא ערב על אחרים. ואם נשים בבהמ"ז דאורייתא באמת אם יצאו מוציאים לאנשים. דכיון שהם שייכים במצוה זו ישנם ג"כ בכלל ערבות. אבל במצוה שאין חייבים בה דהיינו אם נשים בבהמ"ז דרבנן. אין להם דין ערבות במצוה א'. ובתשובות כתבתי ראיה ברורה לזה מהא דמבואר בסוגיא דמגלה אם חרש שא"י להשמיע לאזנו לא יצא א"י להוציא אחרים דהוא אינו מחוייב בדבר. וכן פסקי' לקמן סימן תקפ"ה ס"ב. ובזה יקשה ק' הרא"ש דהא יצא מוציא וליתא לתי' הרא"ש. דהא התם מיירי באנשים דישנן בכלל ערבות. אע"כ דאין כוונת הרא"ש לחלק בין נשים לאנשים לענין ערבות. אלא דמי שאינו בר חיוב במצוה זו אינו בכלל ערבות על אחרים ומש"ה בשופר כיון דאינו שומע. ואינו בחיוב מצות שופר אינו בכלל ערבות על אחרים ודו"ק:

ה

ס"ד אלא קידוש בלבד בלא ברכת היין. זהו מדברי הרא"ש והוציא כן מהירושלמי. אבל דעת הרמב"ן במלחמות בסוגי' דלא יפחתו לו מד' כוסות שצריך לברך גם בפה"ג. והירושלמי קאי לר"א. דגם בבהמ"ז לא הוי הפסק עיי"ש. ואפשר דזהו דעת הי"א שהביא הב"י ע' בב"י דנדחק בזה. וע' בב"ח דכ' דסברת הרא"ש דחוקה. ולענ"ד מדבר המרדכי שדקדק דהמקדש בבהכ"נ רשאי לטעום אף שלא יצא ידי קידוש מדאמר שמואל אף ידי קידוש לא יצא דמשמע דקאמר ג"כ ידי יין לא יצא והיכי משכחא דשתה אע"כ דרשאי לטעום. ומעתה אם נימא דהקידוש הוי הפסק למאי נ"מ לשמואל דל"י ידי יין מטעם שינוי מקום תיפוק לי' הא מיד אחר הטעימה נאסר בשתייה עד שקידש בביתו. וממילא יצטרך לברך בפה"ג דהקידוש הוי הפסק (ע' בט"ז סק"ז דשותה בלילה עדיף. אבל א"י טעם לחלק בזה) אע"כ כהרא"ש כיון דברכת בפה"ג שייך לברך קודם קידוש. לא הוי קידוש הפסק. והרא"ש לשיטתיה דאסור להמקדש לטעום ולשמואל באמת לא ישתה עיי"ש. מש"ה הוצרך להביא ראיה מהירושלמי. וע' תוס' ד' ק"ו ב' ד"ה טעם וכו' איך יקדש שוב בביתו וע' מהרש"א שם דס"ל דלשמואל שתה יין. והיינו כדדייק המרדכי הנ"ל. אבל מ"מ נ"ל. דלדינא לא ס"ל כהמרדכי דרשאי לטעום דא"כ לא הקשו כלום דהא טעם בהיתר. אע"כ דס"ל כהרא"ש דאסור לטעום. רק מלישנא דשמואל משמע דנ"מ דידי יין ל"י להיכא דשתה באיסור ותירצו ע"ז כיון דלא טעם רק מכש"ב לא מקרי טעם. ובזה מובן קו' מהרש"א על קו' תוס' דדילמא באמת דלא יקדש בביתו והיינו כיון דבאמת דאין מורים לטעום שפיר י"ל דבאם טעם א"י לקדש בביתו. ובאמת ליתא לקו' מהרש"א דלמאי אמר ידי יין ל"י הא לא ישתה בביתו כלל כיון דא"י לקדש. ולפ"ז מוכח ג"כ דדעת תוס' כהרא"ש. דאל"כ עדיין ק' למאי אמר ידי יין ל"י. הא בלא"ה יהיה הקידוש הפסק וכנ"ל ודו"ק:

ו

מג"א סק"ו ואע"ג דבסימן תרנ"ב. ק' לי דמה הקשו תוס' והר"ן. הא יש לחלק דדוקא בק"ש ולולב דהאכילה אינו איסור בעצמותו. אלא מטעם שלא ישכח מלעשות המצוה וטעימה בעלמא מותר ע' מג"א סימן רל"ה ס"ד וסימן תרנ"א סעיף ד' מש"ה התחילו בהיתר אין מפסיקים משא"כ בקידוש דאפי' טעימה אסור והאכילה בעצמותו האיסור. וכמ"ש המג"א כאן סק"ט וסק"י בזה לא מהני התחילו בהיתר. וצ"ע:

ז

מג"א ס"ק י"ב ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל. לענ"ד י"ל דהשמיט הרמ"א דברים אלו כיון דזהו רק למאן דס"ל הבדלה דאורייתא דמפסיקים בהתחילו באיסור כמ"ש המג"א רסי' רל"ט. אם כן לדידן דמספקינן לן בזה אי ההלכה דהבדלה דאורייתא או דרבנן ע' לקמן סס"י רצ"ו. וא"כ לענין ההפסקה הוי ס' דרבנן אם מחוייב להפסקה. ואזלינן לקולא דא"צ להפסיק:

ח

ס"ו בהג"ה להוציא את נפשיה מפלוגתא. ק' לי הא מכניס עצמו בפלוגתא דלדיעה א' צריך לברך בהמ"ז מיד דכיון דנטל ידיו אסור לו לאכול עוד קודם בהמ"ז וכדפסק המחבר לעיל סי' קע"ט וא"כ לכאורה ראוי לעשות כדיעה א' לברך בהמ"ז תחלה. והספיקות הראשונות הא לא יכול לתקן לא יטעום מכוס בהמ"ז עד אחר שיקדש על הכוס השני ויקדש ויחזור ויאכל שיהיה בודאי קידוש במקום סעודה. ולענין הזכרת רצה הא הכריע הרמ"א דלא יזכיר. א"כ לכאורה זהו דרך סלולה שיוצא אליבא דכ"ע. וצ"ע:

ט

מג"א ס"ק י"ג עדיין כ"ע מודו. היינו לשטת הרא"ש בדעת הרי"ף דצריך לחזור ולאכול אבל להר"ן דא"צ לחזור ולאכול. א"כ בלא נטל ידיו מקדש קודם בהמ"ז. ואף לפריסת מפה א"צ דל"ש דתיתי סעודה ביקרא דשבת. וגם ל"ש הטעם דצריך להקדים בפת דהא אין רצונו לאכול פת וליכא חיוב קדימה:

י

מג"א ס"ק כ"ב שלא לומר ג"כ כי הוא יום. ברש"י ברכות מ"ז א' ד"ה כדתניא וכן בכתובות דף ז' ד"ה מידי דהוי איתא הך גירסא כי הוא יום:

יא

מג"א ס"ק ל' שיטעום המקדש כשיעור. לענ"ד בלא"ה כיון דטעימת א' כשיעור בוודאי מהני דטעימת אחרים הוי רק מצוה בוודאי עדיף יותר לעשות כן ממה שיטעמו כולם להצטרף למלא לוגמיו דיש ב' דיעות אם מהני:

יב

מג"א ס"ק ל"ב א"צ לברך שנית בפה"ג. לענ"ד כיון דנוסח הקידוש שאמר על הכוס של מים לא הוי קידוש זהו הוי הפסק בין ברכת בפה"ג לשתיית יין אחר:

יג

שם בא"ד דהא י"א דדי בפת. לענ"ד מה תועלת במה דקידש על השכר כיון דלא שתה בודאי לא יצא כמ"ש המג"א לפני זה. וביותר קידוש של יום דליכא רק נוסח הברכה שעל הכוס. וכיון דלא שתה הברכה לבטלה וכלא בירך כלל. וכיון דודאי לא יצא בקידוש שעל הכוס למה נסמוך על הי"א דדי בפת. ומ"ש זה מכל קידושין של יום דלכתחלה אין סומכים לקדש על הפת:

א

נשפך עבה"ט וכתב הרדב"ז בתשו' ח"ג סי' תל"ז שאם קידש שכסבור שהוא יין ונמצא חומץ צריך לחזור ולקדש והביאו מהריק"ש ומח"ב:

ב

(ש"ע סעיף ט"ז) אבל אם היו להם כוסות כו' וכתב בפמ"א ח"ב סי' ה' שנים שמברכין על כוס של קידוש יחד דרכם להמתין שאחד מברך בפה"ג וחבירו עונה אמן. ושוב מברך השני בפה"ג אין לראשון לענות אמן דהוי הפסק בין ברכה לטעמיה ואסור לעשות כן ע"ש והבאתי דבריו לעיל:

א

לאכול מיד. ואפי' קודם שתחשך. ומותר לאכול בשבת על ידי קידוש זה (ב"י בשם רשב"א):

ב

ומוציאות את האנשים כו'. אף על גב דבסי' תרפ"ט פסק בש"ע כבה"ג דאין נשים מוציאות אנשים במקרא מגילה אף ע"ג שהם חייבות במקרא מגילה לא דמי לכאן דבמגילה יש דיעות דאין לנשים לברך על מקרא מגילה אלא על משמע מגילה כמ"ש שם ב"י ע"כ בודאי לא נכון שלכתחלה יוציאו האנשים משא"כ כאן הכל מודים שאין חילוק כלל בין אנשים לנשים ע"כ שפיר מוציאות אותם ורש"ל ומו"ח ז"ל פסקו גם כאן דאין מוציאות כמו במגילה ואין זה מוכרח כלל:

ג

קודם לכבוד יום. פי' אפי' לצורכי סעודה ליום וכ"ש לקידוש שעושי' ביום:

ד

בלא ברכת יין. דכיון דבירך כבר עליו אין הקידוש מפסיק לומ' שיברך שנית (ובטור הביא חד דיעה דצריך לברך על היין ותמה ב"י שזה לא נמצא כלל ובסמוך יתבאר בדברינו שהוא דעת הראב"ד) אלא דבברכת המוציא מביא כאן הפלוגתא שמביא הטור וטעם הדיעה הא' שצריך לברך המוציא ועל היין ל"צ כ' הרא"ש וז"ל דודאי איסור האכילה גורם לקידוש דהוי הפסק להצריך המוציא אבל בורא פרי הגפן שהוא קודם הקידוש בשביל איסור שתיה לא הוי הפסק עכ"ל נראה פי' דבריו דאע"ג דשתיה אסורה כמו אכילה מ"מ תרתי בעי' דהיינו שיש איסור לאכול וגם עביד מעשה הפסק דעשה קידוש משא"כ ביין דאין בו אלא איסור לחוד ולא שום מעשה שהרי בשעה שיש לו לברך בפה"ג מחמת הקידוש עדיין לא אמר הקידוש ע"כ אותו הכוס שמקדש עליו א"צ לברכת היין מה שא"כ בברכת הלחם שזמנו אחר קידוש וס"ל להרא"ש דכאן נחשב הקידוש גמר וסילוק על האכילה שאכל כבר כיון שרובץ עליו האיסור לאכול עד שיעשה קידוש ול"ד למ"ש הרא"ש סי' קע"ח דתפילה לא הוי הפסק באכיל' כיון דלא הוה גמר וסילוק כמו ב"ה דהכא ודאי יש איסור כשהגיע העת של הקידוש והוא מוכרח לעשות מעשה חדש לומר הקידוש מה שא"כ בתפלה אף שעושה מעשה חדש מ"מ אין איסור אכילה בעת ההיא באותה שעה ממש שמתפלל כי ודאי לא מיירי שממתין עד סמוך לכלות היום שלא יהיה לו אפשרות לאכול מעט ע"כ לא הוה גמר וסילוק. והי"א ס"ל דגם הקידוש לא הוי הפסק לחזור ולברך המוציא דכאן לא נאסר עליו האכילה אלא מצד שיש עליו מונע מצד אחר דרמיא עליה לעשות קידוש וכל שהלך המונע חוזר לענינו הראשון וזה דומה למי שנשתתק בשעת אכילה ח"ו ונתרפא תכף ודאי א"צ לחזור ולעשות המוציא וע"כ לא הוה גמר וסילוק על אכילה ראשונה כנ"ל טעם נכון לאלו הדיעות וכיון דספק ברכות להקל ודאי לא יברך גם המוציא ועמ"ש בסי' רצ"ט בס"ד ופשוט דאין צריך להתפלל ערבית אם הוא פורס מפה ומקדש כיון דהתחיל לאכול בהיתר ממש כדין כל תפלת ערבית:

ה

שנים שהיו שותים כו' ז"ל הרמב"ם פ"ד דברכות וסיים ע"ז אבל אם אמרו בואו ונבדיל א"צ לחזור ולברך וכתב הראב"ד ע"ז ערבובי דברים יש כאן שהפסקת הקידוש אע"ג דלא אמרו בואו ונקדש כיון שקידש היום חייב להפסיק משא"כ בהבדלה שאע"פ שחשיכה אינו מפסיק מ"מ אם אמר בואו ונבדיל הא סליק נפשיה משתיה ואסור למשתי בלא ברכה עכ"ל. וכתב בכ"מ פי' פלוגתייהו דבגמרא אמרי' שבת לקידוש קובע ולא להבדל' ופי' הראב"ד היינו בלא אמירת בואו ונקדש וממילא דכי אמרי' הבדלה אינה קובעת היינו בלא אמירתם בואו ונבדיל אבל באמירתם ה"ל היסח הדעת כמו הב לן ונברך והרמב"ם ס"ל דכי אמרינן שבת קובעת לקידוש היינו כשאמרו בואו וכו' וא"כ כי אמרי' להבדל' אינה קובעת אפי' באמירת בואו ונבדיל עכ"ל הנה אנו רואים בפי' לדעת הראב"ד דבקידוש אפי' בלא אמירת' מפסיק ומברך בפה"ג כמ"ש בהבדלה כשאומרים בואו כו' דבזה שוין הסוא"כ בחנ' תמה ב"י על רבינו הטור למה כ' י"א שמקדש ומברך על היין שזה לא נמצא והא לך הראב"ד שכ"כ בפי' וקשה דהא כבר פסק הרמב' ספכ"ט דמשקידש היו' אסור לשתו' ולא זכר כלום מאמיר' זו תי' בכ"מ דהתם משחשיכ' ודאי וכאן בספק חשיכה וק"ל דא"כ חשיכ' ודאי בלא אמירה יהיה לו דין א' עם ספק חשיכה עם אמירה וא"כ היה לו לרמב"ם לכתוב בפכ"ט משבת שצריך לברך בפה"ג קודם הקידוש כמ"ש כאן בספק חשיכה עם אמירה ותו דא"כ פסקי הש"ע סותרים זה את זה דבסמוך הביא דיעות לענין המוציא משמע דלענין בפה"ג ד"ה שא"צ וכאן כ' הרמב"ם שצריך ונ"ל דודאי לענין איסור שתיה שוה חשיכה ודאי בלא אמירה כמו ספק חשיכה עם אמירה אלא לענין בפה"ג אינם שוים דבחשיכה בלא אמירה אין האיסור שהוא מצד עצמו עושה היסח הדעת שיצטרך לברך שנית בפה"ג אבל כשיש אמירה אפי' בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה האמירה היא עושה היסח הדעת לברך שנית וכמ"ש בדעת י"א בסעיף שלפני זה שהוא הרא"ש לענין חילוק שבין בפה"ג ולברכת המוציא דלא סגי לעשות היסח הדעת מחמת האיסור לחוד כנלע"ד:

ו

אע"פ שאינם רשאים. משמע שאע"פ שמברכים שנית עבדי איסורא במה ששותים אחר שחל עליהם קידוש היום ולעיל סי' קע"ט פסק בש"ע דאם אמר הב לן ונבריך אסור לשתות עד שיברך כו' משמע שאחר הברכה אין איסור וס"ל דיש חילוק בין אמירה זו לזו דברמב"ם כאן נקט שניהם ועל שניהם סיים אע"פ שאינם רשאים ונ"ל דמ"מ לענין הלכה אנו מחלקים דלענין הב לן ונבריך אין איסור אחר הברכה שנית ולענין שבת דקובעת עצמה לקידוש יש איסור אפילו בברכה שנית עד שיקדש:

ז

ונזכר קודם שאכל. נראה פשוט דגם לאחר שאכל קצת הוה כן שיקדש ולא יצטרך לברך שנית המוציא ואפי' לאותה דיעה דסעיף ד' דצריך להמוציא היינו כיון שאכל כבר מבע"י אבל כאן שבירך המוציא אחר שנכנס שבת ודאי לא צריך שנית להמוציא ולא זכר כאן קודם שאכל אלא משום סיפא דבהבדלה לא יבדיל קודם האכילה כיון דאין מבדילין על הפת ה"ל הבדלה הפסק בין המוציא לאכילה אלא יאכל קצת תחלה ויבדיל ויסיים אכילתו משא"כ בקידוש דלא הוי הפסק אע"ג שתחלה בירך המוציא שלא ע"ד קידוש אלא אאכילה בעלמא:

ח

וצריך להזכיר של שבת. מידי דהוי אמי שלא התפלל מנחה בע"ש מתפלל שתים של שבת ועמ"ש בסי' קפ"ח מענין זה:

ט

וי"א דאף בגמר סעודתו כו'. משמע כ"ש תוך סעודתו דדינא הכי וקשה דלמה כתב כאן ומברך המוציא דהא בס"ד הביא דיעות דא"צ ומשמע ספק ברכות להקל וכאן כתב שיברך ובאמת דברים של י"א אלו דאף בגמר כו' הם דברי הרא"ש כמ"ש הטור וכמו שהעתיק ב"י שהסכים עם מהר"ר ישעיה מטראנ"י לדידיה באמת גם בס"ד צריך לברך המוציא שהיא הדיעה הראשונה שם אלא דעל בעל הש"ע קשה ונ"ל דל' דאף בגמר לא קאי על כל מה שיזכר ע"ז אח"כ אלא אהאי מילתא לחוד דפורס מפה ומקדש אבל מה שסיים אח"כ ומברך המוציא זה קאי דוקא אגמר סעודתו ונוטל ידיו או אמר הב לן ונבריך דאז חייב לברך שנית המוציא אפי' בחול וא"ל א"כ גם בפה"ג צריך לכ"ע דאה"נ דהך ומקדש שכתב כאן פי' בסתם קידוש כל השנה דאומר בפה"ג תחלה:

י

טעם מקדש. פי' כל אימת שנזכר אפי' בלילה דבזה פליגי בגמ' מ"ד טעם אינו מקדש פי' רשב"ם בלילה אינו מקדש אלא ביום קודם אכילה ממילא למ"ד טעם מקדש דהלכה כוותיה היינו אפילו בלילה ומו"ח ז"ל נזדקר טעות לפניו אגב ריהטי שכתב שמשמע מדברי רשב"ם דלא יקדש בלילה אלא למחר קודם אכילה שהיה סבור שרשב"ם פי' זה אליבא דמ"ד טעם מקדש וזה אינו דלא כתב רשב"ם כן אלא דרך פי' למ"ד לא יקדש אבל לפי ההלכה ודאי יקדש אף בלילה:

יא

מלבד ויכולו. לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:

יב

פרוסה. בטור בשם ירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכ' הטור וז"ל ואני שמעתי טעם לעשות זכר למן שהי' מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה עכ"ל ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן אנו נוהגין:

יג

ואו' ויכלו. הא דא"א אשר בחר בנו בשבת לפי ששבת נתנה במרה ועדיין לא בחר לנו לגמרי עד אחר נתינ' התורה (ב"י בשם א"ח):

יד

אחר שקידש כו'. בטור הבי' תחלה דברי רע"מ דהוא ס"ל כמ"ש כאן ואח"כ הביא דברי רשב"ם ור"ת ור"י ואחר כל זה כתב שהוא תמה על מנהג הרא"ש שצריך לדחוק ולהוציא מימרא דרב ברונא מפשטיה וכ' ב"י לפ' מה הוא שהוציא מפשטים ונ"ל בדרך זה דבגמר' אמרינן א"ר ברונא נטל ידיו לא יקדש ואר"י ע"ז דרב זמנין דחביבא ליה ריפת' כו' משמע דקי"ל כר' יצחק ואם כן קשה למה הבי' רע"מ דברי רב ברונא אלא פשוט דס"ל דלא אדחו דברי ר"ב לגמרי אלא במקצת דהיינו דס"ל נטל ידיו לא יקד' משמע שום קידוש דכ"ה פשטן של דבריו ולדברי ר"י לא נתבטל הקידוש לגמרי ממנו אלא דיקדש על הפת כיון דרב זימנין דמקדש ליה אריפת' ולפ"ז שפיר קי"ל כרב לענין דלא יקדש על היין עכ"פ נמצא דעכ"פ לא נתבטלו דברי ר"ב אבל לפירושים אחרים שסוברים דלכתחל' יטול ידיו קודם וצריך שידחקו לומר דר"ב אזיל לטעם דיש קידוש שלא במקום סעוד' ולפי פשוטן של דברים משמע סתמ' בכל גווני ולמה נעשה לכתחל' כדיעה זאת ולא נעשה כפי' רע"מ ורמב"ם שבזה דברי ר"ב מיירי מכל גווני ע"כ תמה הטור על מנהג הרא"ש שנהג כן כיון שיש פי' אחר מרווח מזה ודי היה לנו לסמוך בדיעבד על הפי' הזה וה"ק הטור ואני תמה על מנהגו כך לכתחל' שהרי צריכים אנו לדחוק אפי' אם נעש' כן בדיעבד ולהוצי' עכ"פ מפשוטן ואנן נעשה לכתחל' להוצי' דברי ר"ב לגמרי ולא היה לו תימה על עיקר הפי' אלא על המנהג לעשות כן לכתחל' ונר' להכניס עוד בכלל תימהון הזה דאין מן הראוי לקבוע מנהג ולעקור דברי ר"ב שאיהו ס"ל אפי' בדיעבד נמי לא ואיך נקבע כן לעשות לכתחלה תמיד הפך מדבריו וזהו כפוגם בכבודו ח"ו ע"כ נ"ל דאע"פ שכתב ואין לשנות מ"מ מי שחרד לדבר ורוצה לעשות כדיעה ראשונ' וליטול ידיו אחר הקידוש אין לומר עליו כל המשנ' ידו על התחתונה ח"ו אלא הוא יכול לומר אעשה כדברי הכל ומי ימחה בידו ושפיר עבד כנלע"ד:

טו

רק בליל פסח. שאז יהיה הפסק גדול באגדה עבסי' תע"ג:

טז

מלא לוגמיו. עמ"ש בסימן ק"צ ס"ג:

יז

שיטעמו כלם. אבל א"צ להם מלא לוגמיו:

יח

ודוק' בקידוש. נראה הטעם דבקידוש אסמכוה אדאורייתא לקדש על היין:

יט

אם נשפך הכוס כו'. מעשה בא לידי במדינות מעהרין שעשיתי קידוש על כוס שהייתי סבור שהוא יין והיה מים ובכלי שני שהי' עוד לפני היה בו יין וכבר אמרתי הקידוש כלו והעליתי בדעתי לכאורה לשתות היין האחר שבכלי השני מטעם דקידוש על היין הא מדרבנן שדרשו באסמכת' זכרהו על היין אבל מדאורייתא סגי באמיר' לחוד כמ"ש התוס' בר"פ ע"פ בשם ר"ת ותקנתם לא היתה אלא להסמיך היין לקידוש דאוריית' שבזה יקיים המצוה אבל אם כבר יצא ] ידי המצוה מן התור' לא הצריכו בשביל היין לעשות קידוש מחדש ועוד ראיה ברורה ממ"ש בסט"ו שאם נשפך הכוס קודם שיטעימנו יביא כוס אחר ויברך בפה"ג וא"צ לחזור ולקדש אלא יצא בקידוש הראשון אע"ג שנשפך הכוס ולא יצא דהא אפי' שתה בפחות משיעור לא יצא וא"כ נימא שאח"כ יצטרך לקידוש שנית ואפ"ה לא מצריכי לזה כי עכ"פ ידי קידוש יצא ה"ה נמי בכאן דמה לי שנשפך ולא שתה כלל או שהוא מים סוף סוף לא יצא ידי קידוש על יין וכן אי' בטור סימן רס"ט בשם ר"נ גאון שכתב שחובה לשמוע קידוש בלבד ויוצא אף בלא טעימה ואף שהטור תמה עליו שם היינו מטעם שאין שם מקום סעודה כו' אבל לא מטעם שאין יוצאין בשמיעה לחוד. שוב ראיתי דין זה בפסקי מהרא"י סימן קט"ו וז"ל ואמרתי בפשיטות דיחזור ויקדש שנית על היין דמה בכך אם קידוש על היין הוא דרבנן הלא כמה מצות דרבנן ומברכין עליהם ואטו אם תקע בטעות בר"ה בתקיעות מעומד שא"צ לחזור הואיל וכבר יצא י"ח מן התור' בתקיעות שמיושב והני אינן אלא מדרבנן הא ודאי ליכא למ"ד הכי עכ"ל ואני תמה מאד על הרב הגדול הנ"ל שהוציא מפיו דברים כאלה דמה ראיה הביא מתקיע' שופר ששם א"צ ברכה נוספת ומה איכפת לן במה שיחזור ויתקע דזה ודאי אם תקע בטעות וגמר כל התפל' שא"צ לחזור ולהתפלל שנית דהא קי"ל הברכות והתקיעות אין מעכבין זא"ז והיא תלמוד ערוך משא"כ כאן שיצטרך לברך שנית ברכ' הקידוש ויש חשש ברכה לבטלה: אמנם אחר העיון שעיינתי נראה דצריך לחלק בדבר כמו שאבאר בס"ד דיש לדמות בדין זה למ"ש סימן רע"ב בדין קידוש במקום סעודה דקי"ל שם דאם קידש ע"ד לאכול כאן ובא לו איזה סיבה שצריך לעקור ממקום זה צריך לחזור ולקדש ואע"ג דהך דקידוש במקום סעודה אינו אלא דרבנן דאף לפי' רשב"ם דילף לה מוקראת לשבת עונג אינו אלא אסמכת' בעלמ' ואפ"ה צריך לקדש שנית ה"ה נמי כאן דצריך לקדש שנית על יין וא"ל דשאני התם בדין מקום הסעודה די"ל דהקידוש היה כהוגן ויצא בו אלא שאסור לו לאכול שלא במקום הקידוש זה אינו דאדרבה פסק ב"י שם דאפי' אינו רוצה לאכול כלל אח"כ לא יצא ידי קידוש ויליף לה מדאי' בגמר' ר"ה איעקר ליה שרגא ואזיל לגבי רבה בריה וקידש שנית וטעם מידי אלא ע"כ דכיון דלא יצא ידי קידוש דרבנן צריך לחזור ולקדש ה"נ כן. אלא קשה טובא לפ"ז מ"ש בנשפך הכוס למה לא יצטרך לחזור ולקדש על כוס אחר כיון שלא יצא מדרבנן דהיינו לקדש על הכוס וכן קשה מ"ש מקידש ודיבר קודם שיטעום צריך לברך שנית בפה"ג ולא הקידוש כמ"ש בסעיף זה והוא מדברי בה"ג שהבי' הטור בססי' זה וכן קשה מההיא דכתב הטור בשם בה"ג בסימן זה דס"ל שהמקדש עצמו צריך שיטעום דוקא ואי שתה את הכוס מייתי להמקדש כסא אחרינא ומברך בפה"ג ולא קידש שנית למה לא נימא כיון דעכ"פ לא יצא למה לא יקדש שנית. ונ"ל דהעיקר תלוי בקידוש שצריך לטעום יין בשעת הקידוש וע"ז אמרו זכרהו על היין שצריך שיהא שם טעימת יין ויאמר הקידוש עליו וזה שאירע לו קלקול בטעימת היין קידש עליו כדין אלא שא"א לו לטעום יוכל לתקן העוות שיטעום יין אחר משא"כ בדין מקום סעודה באם אירע שלא יוכל לאכול שם אין תקנה לעוות זה ע"כ צריך לקדש שנית במקום שיאכל וא"כ בנידון דידן שלא קידש כראוי והוי כאלו לא קידש כלל ע"כ צריך לקדש שנית על יין אלא דיש חילוק בדבר באם היה בשעת הקידוש יין על השלחן או על הספסל אצלו מוכן לשתות אז ודאי א"צ לא לבפה"ג ולא לקידוש שנית אלא ישתה המוכן לפניו וכמ"ש רמ"א סי' ר"ט והוא מתשו' מהרי"ל דהוי כאלו קידש על היין ההוא ובזה אמרי' כולהו נבגי דברכתא נינהו כנלע"ד נכון בזה:

א

במ"א ס"ק א' ומ"ע בתשו' סימן ב' כתב שאם אינו כו' כצ"ל ומ"ש וכ"כ מהרי"ל כו' ר"ל שמהרי"ל כ' שם בפי' ב' מלאכים המלווים כו' דהיינו צדק ומאדים שזה בסוף ע"ש וזה בתחלת שבת אבל לא נזכר שם מענין הקידוש ע"ש ולא הבנתי מ"ש מהרי"ל על מ"ש מוהרר מיישטרל ז"ל בשאלתו בשם תוס' שאנץ דברכות על תפלת שחרית שאין היום מתחלק לפי סדר שצ"מ חנכ"ל וע"ז כ' מהרי"ל שיש להשי' מהא דשני מלאכים המלווין כו' שפירשו שהוא לפי סדר כצנ"ש חל"מ וא"כ הא לא הוי אלא ביומא ניסן ותשרי לחוד עכ"ל. ולענ"ד אין זה ענין לזה דהתוס' כתבו שפיר לענין תפלת שחרית דלא נימא דהיום אינו מתחיל אלא אחר שנשלמו י"ב שעות מתחלת הלילה דהיינו עד סיבוב שצ"ם חנכ"ל משום דלענין תפלה לא אזלינן רק משעה שמתחיל היום וחשבינן כל היום לשעותיו כמ"ש מהרי"ל לענין מנחה וקבלת שבת משא"כ לענין סוף היום ותחילת הלילה פשיטא שאין סדר כצנ"ש חל"מ משתנה לעולם דבכל כ"ד שעות הגלגלים שהם כל"ש צמח"ן הם סובבין הולכין ולעולם צדק ביום וא"ו לסוף היום ומאדים בתחלת ליל שבת עיין בעירובין דף נ"ו ובשבת דף קכ"א:

ב

(מ"א ס"ק י) וצ"ל דהכא מיירי מבע"י ומ"מ צריכין כו' כצ"ל ור"ל בסיפא היכא שרוצה לשתות קודם קידוש אע"פ שאינו רשאי צריך לברך שנית וכוונתו דודאי אי הוה מוקמינן בספק חשיכה וכמ"ש הכ"מ הוי טעמא דצריך לחזור ולברך בפשיטות דכיון דשבת קובעים עליו איסור אכילה עד אחר הקידוש שפיר צריך לברך אם רוצה לשתות באיסור משא"כ גבי תפלה שאין התחלה קובעת עליו איסור אכילה כלל רק שמחוייב להתפלל כשיגיע זמן תפלה אין זה הפסק שיצטרך לחזור ולברך וכמ"ש בס"ק שלפני זה ובב"י סי' רצ"ט בשם מהרי"ק ע"ש אבל למאי דמוקי המג"א השתא דמיירי מבע"י ונאסר לשתות עד שיקדש דכיון דקבלה שבת עליו וכמ"ש לעיל ס"ק ה' בשם הב"ח ואם רוצה לשתות קודם צריך לברך מחמת אמירתו לבד לפי שבפיו מילא לאמר שרוצה להפסיק משתיה ע"ז שפיר קשיא ליה דא"כ כשאמרו נתפלל נמי יהא חשוב הפסק וא"ל דהתם יכולים לחזור ולהמתין עוד ושלא להתפלל עד אח"כ משא"כ כאן דבאמירתו לבד קבלי' לשבת ע"ז אמר דז"א דהא משמע דאף כשאמרו נתפלל והוא סמוך לחשיכה שאין פנאי וצריכין להפסיק אפ"ה אינו צריך לברך שנית ולזה כ' המג"א לחלק דהכא ודאי הוי האמירה הפסקה גמורה כאילו אמר הב לן ונברך דמחשב גמר והפסקה משא"כ גבי האמירה דנתפלל דהתם מה שהוא צריך להפסיק מאכילה אינו מצד איסור אכילה קודם התפלה אלא שלא יעבור זמן תפלה ולכן מותר לטעום ומש"ה לא הוה זה הפסק לענין ברכה משא"כ לענין קידוש שהקידוש קובע שיהא אסור באכילה קודם דתקינו רבנן שהאכילה תהיה אחר הקידוש וכמ"ש לעיל ס"ק ו' דקידוש מקמי סעודה איתקן כו' (ועיין לקמן ס"ק י"ז ויש ליישב) ולכן אפי' טעימה אסור למי שהקידוש קובע מצד עצמו איסור אכילה קודם לו ולכן שפיר הוה הפסק אפי' היתה האמירה מבע"י כיון דעכ"פ חל עליו חובת קידוש ע"י אמירה זו. ומ"ש המג"א דעל כוס של קידוש לא יברך ר"ל ברישא שרוצה לקדש ולשתות א"צ לברך על כוס של קידוש וה"ה על כוסות שאחר הקידוש שהרי לא היה היסח הדעת ביניהם כמש"ל ס"ק ח' כנלע"ד. ויש מגיהין דהך צריכין לחזור ולברך הוא ציון בפ"ע אסיפא אך צ"ע לפי"ז מ"ש על כוס של קידוש כו' דהתם מיירי באינו רוצה כלל לקדש ולפי מ"ש א"ש דעיקר ס"ק זה קאי ארישא:

ג

(שם) וגם הכ"מ לא הוי צריך כו' דבריו צריכין ביאור ואפשר שכוונתו מצד הסברא א"צ לברך על כוס של קידוש א"כ הע"ש דס"ל דמברך ע"כ דמשמע ליה הכי מלשון הש"ע דנקט אסור לשתות עד שיקדשו' דפירושו ככל קידוש דעלמא שמברך עליו בפה"ג תחלה וכמ"ש הט"ז ס"ס ק"ט והיינו משום אמירת בואו ונקדש וע"ז הקש' המג"א דאל"כ לא הוי הכ"מ צריך לאוקמי בספק חשיכה משום דקשיא ליה מסעיף ד' ומאי קושיא דלמא נקט אמירה משום דבעי למנקט עד שיקדשו והיינו שצריך לעשות ככל קידוש דעלמא ולברך בורא פרי הגפן תחלה משא"כ בלא אמירה שא"צ לברך על הכוס של קידוש וע"כ דלשון עד שיקדשו שפיר מתפרש קידוש היום לבד בלא ברכת פה"ג וא"כ מנ"ל להע"ש לחייב כלל בפה"ג באמירה כנ"ל בביאור דבריו אבל אני תמה דהמעיין בע"ש יראה שאין כוונתו על כוס של הקידוש אדרבא משמע דעל כוס של הקידוש א"צ לברך רק מיירי התם לענין שתיה שלאחר הקידוש דקשיא ליה למה מצריך לברך בפה"ג אם אינם רוצים לקדש דהא בסעיף ד' משמע שאין חיוב קידוש אסור כ"א להצריך לעשות קידוש היום אבל ברכת בפה"ג א"צ וע"ז תירץ דכיון דאמרו בואו ונקדש הסיחו דעתם כו' ולפ"ז גם אחר שקידש צריך לברך בפה"ג ולאי דוקא נקט המחבר קודם שיקדשו ע"ש בע"ש ר"ל דאעפ"י שעל כוס של קידוש עצמו אינו מברך בפה"ג שהרי לא הסיחו דעתם מכוס זה להדיא שהרי מ"מ כיון שהסיחו דעתם משתיה צריך לברך בפה"ג על שתיה שאחר הקידוש ע"ש. אך דעת המג"א נראה דכל שמקדש א"צ לברך בין על הכוס של קידוש בין על הכוס שאחריו שהרי אין הפסק ביניהם כלל וכמ"ש לעיל ומבואר ממ"ש ס"ק ח'. ואין לחלק ולומר דדוקא מחמת הפסקה בסתם לפי שחשכה אין צריך לברך על כל הכוסות שאח"כ משא"כ אם הוא מחמת אמירתו הב ונקדש אעפ"י שעל כוס של הקידוש עצמו א"צ לברך שלא הסיח דעתו ממנו להדיא מ"מ על כוס שאחריו יברך דמסתימת המג"א לא משמע הכי:

ד

מ"א ס"ק כ"ב שלא לומר ג"כ כי הוא יום כו' עיין ברש"י ברכות דף מ"ו מבואר שנוסחתו כי הוא יום וכן הוא ריש כתובות ע"ש ובש"ת חינוך בית יהודה סי' ח':

א

לאכול מיד. היינו לקדש כדי שיזכור שבת בכניסתו ועסי' רע"ג ס"ג, וכתוב בתקוני שבת שיקדש קודם לילה כי בתחלת ליל שבת הוא מזל מאדים ובסוף יום ו' הוא מזל צדק לכן יקדש בצדק וכ"כ בתשובות מהרי"ל סי' קס"ג ומ"ע בתשוב' כתב שאם אינו תאב לאכול יכול להמתין שכבר זכר אותו בכניסתו בבה"כ ע"ש, ובירושלמי ריש ברכות אי' שדרך לאכול שעה או ב' בלילה וכ"מ ברש"י ריש דף ג', כ' הרמב"ם פכ"ט קידוש היום דאורייתא בלא יין ורבנן תקנו על היין וכ"כ התוס' בסוכה פ"ג דף ל"ח ונ"ל דמדאוריי' בקידוש שאמר בתפל' סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעוד' רבנן תקנוהו כמ"ש סי' רס"ט וכ"מ בתוס' שכתבו דלר"ת מי שאין לו יין לא יקדש כלל וק' וכי יעקור מ"ע דאורייתא אלא ע"כ דדי בתפלה ועוד דאמרי' בקדושה אף על גב דמקדש בצלותא וכו' ע' בברכות פ"ה וגם הבדלה י"א דאורייתא היא וכמ"ש המ"מ פכ"ט ואפ"ה אמרי' בגמ' דבתחלה קבעוהו בתפלה כו' ע"ש וכ"מ ל' הרמב"ם וכ"מ בתוס' פ' ע"פ בשם הירוש' ע"ש: ודע דהקידוש בי"ט הוא דרבנן כמ"ש המ"מ פכ"ט מ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם אין לו אלא כוס א' של שבת קודם:

ב

ומוציאות את האנשים. הקשה הב"ח מ"ש ממגילה דאין מוציאות וכמ"ש סימן תרפ"ט ואשתמיטתיה דברי התוס' בסוכה דף ל"ח שכתבו כיון דרבים הם זילא בהו מילתא שתוציאם אשה ע"ש ועסי' קפ"ו וע' באגודה פ"ג דסוכה שכתב בשם ר"י דאין מוציאות והוא פוסק שמוציאות ובשבועות סימן ט' כתב שאין מורין כן עכ"ל ופשוט דקטן אינו מוציא האשה ועוד נ"ל דאפילו בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא ב' שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה שהביא ב' שערות עד שיתמלא זקנו, כמ"ש בח"מ סי' ל"ה לכן תקדש האשה לעצמה ועמ"ש רסי' קצ"ג:

ג

צרכי סעודה. ודוקא כשיש לו פת אבל אם אין לו פת מוטב שיקנה פת ויקדש עליו דהא אין קידוש אלא במקום סעודה ועוד דחיוב לאכול פת כמ"ש בסי' קפ"ח ועסי"ב ועמ"ש רסי' רס"ג, ואם יש לו קידוש ללילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אפשר דכבוד היום עדיף דהא כתב הר"ן דרבנן תיקנו קידוש היום משום דכבוד היום עדיף מכבוד לילה ומ"מ אפשר דדי בפת והמותר יקנה בו יין:

ד

והא דתניא. ע' זוהר יתרו ע' קנ"ז וז"ל בעי' לסדר פתורי' בליליא דשבתא בנהמא ובמזוני רי"א אפילו ביומא דשבתא נמי עכ"ל:

ה

אסור לטעום. נ"ל דשרי לרחוץ פיו כיון דאינו מכוין להנאת טעימה וכ"מ בת"ה סי' קנ"ח ועסי' תקס"ז ותרי"ב ומשחשיכה אפי' לא קבל שבת ואם קיבל שבת אפילו מבע"י אסור לטעום (ב"ח) ונ"ל דאם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית בלילה רשאי וכמ"ש סי' רס"ז ועמ"ש רסי' ער"ב וכתוב בש"ל דאפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בלא כוס ולא יאכל קודם משא"כ בהבדלה כמ"ש רסי' רצ"ו ס"ג ועס"ו וערסי' קפ"ג:

ו

צריך להפסיק. ואף ע"ג דבסימן תרנ"ב גבי לולב אינו פוסק כשהתחיל בהיתר שאני הכא דקידוש מקמי סעודה אתקין ובמקום סעודה (ר"ן פ"ק דשבת תוס'):

ז

שפורס מפה. לכסות הפת ואחר כך מגלין אותה כי היכי דתיתי סעודה ביקרא דשבת':

ח

בלא ברכת היין. וה"ה דאין צריך לברך על היין שבתוך המזון דהא אחר שתית כוס של קידוש לא הוי היסח הדעת לבין שתי' שאחריו:

ט

מברך ברכת המוציא. לפי שהקידוש היה הפסק לפיכך צריך לברך שנית והע"ש הקשה מ"ש מתפלה ססי' קע"ח ולא ראה דברי הרא"ש פ' ע"פ שכתב דלא דמי לתפלה דהכא כיון שקידש היום נאסר עליו אכילה (פי' טעימה וכו' עמ"ש ס"ה) ולדעתו ה"ל להקשות על הרא"ש והטור עב"י סי' רצ"ט בשם מהרי"ק וי"א ס"ל דקידוש לא הוי הפסק ואם מקדש על הפת היה ראוי לו' ברכת המוציא לפני קידוש ואותו פעם עדיין לא הפסיק ופטור לכ"ע:

י

ואמרו בואו ונקדש. הקשה הראב"ד הא אפי' בלא אמירה אסור להם לשתות כמ"ש ס"ד ותי' הכ"מ דהתם כשהחשיך כבר והכא אכתי לא החשיך וכיון שאמרו הב ונקדש אסורים לשתות כשם שקובעת למעשר מספק חשיכה עכ"ל, וצ"ע דברסי' רצ"ט משמע דפסק דאפי' בספק חשיכה צריך להפסיק ע"ש וצ"ל דהכא מיירי מבע"י וצריכים לחזור ולברך משום דהוי כאלו אמר הב לן ונברך אבל כשאמרו נתפלל אפילו הוא סמוך לחשיכה וצריכין להפסיק א"צ לברך שנית וכ"מ בב"ח ועססי' קע"ט וסימן רצ"ט וטעמא דהא מותר לטעום קודם תפלה אפילו ליכא שהות ואין איסור באכילה אלא משום גזירה שמא ימשוך ויעבור זמנה משא"כ בקידוש דאפי' טעימה אסור ומ"מ נ"ל דעל כוס של קידוש א"צ לברך דהא לא אסחו דעתייהו מיניה אפילו אמרו הב ונקדש וכמ"ש ס"ד אעפ"י שבב"י משמע קצת דצריך לברך ע"ש נ"ל מ"ש ומ"מ בעל נפש יזהר שלא יבא לידי כן כי יש דיעו' שונות הרבה בדינים אלו, ובע"ש כ' דבאמירה צריך לברך על כוס של קידוש וקשה דא"כ למה כתב הרמב"ם דצריכים לברך בשתיה הל"ל דבקידוש נמי צריכין לברך וגם הכ"מ לא הוי צריך לאוקמי בספק חשיכה:

יא

קודם שאכל. פי' שלא אכל עדיין פרוסת המוציא ועס"ד ומ"מ צריך להביא לפניו לחם משנה ולא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו ועס"א בהג"ה שם:

יב

יאכל תחלה. פי' פרוסת המוציא ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל שם ועמ"ש רסי' רצ"ט ובתשובת מהר"מ סי' ש"ב כתב ריצב"א דיבדיל ואח"כ יברך שנית המוציא ויאכל דהא אסור לאכול קודם שיבדיל, ול"ד לגביל לתורי דא"צ לברך דהתם אסור מדאוריי' עכ"ל:

יג

גמר סעודתו. משמע ברי"ף ורא"ש ורי"ו דדוקא כשהתחיל ליטול מים אחרונים ס"ל להרי"ף דצריך לברך תיכף עמ"ש סי' קע"ט אבל אם לא נטל עדיין כ"ע מודו דפורס מפה ומקדש ואפשר דאפי' אמרו הב לן ונבריך מקדשין ומברכין בפה"ג על הכוס:

יד

וצריך להזכיר של שבת. אף על גב דבססי' קפ"ח פסק דאזלינן בתר התחלת הסעודה י"ל דספוקי מספק' ליה ומספיק' בכל ענין צריך להזכיר דאין קפידא אם מזכיר שלא לצורך כמ"ש ססי' ק"ח:

טו

וי"א דאינו מזכיר. אף על גב דבתוספתא בברכות קתני בהדיא דמזכיר ש"ה שאכל ג"כ משחשיכה אבל הכא שגמר סעודתו מבע"י לא (הרא"ש ורי"ו) וא"כ אם אכל משחשיכה לכ"ע צריך להזכיר וכ"מ בתשובת מהרי"ל סי' צ"ו /נ"ו/:

טז

אם יטעום. ונ"ל דמי שיטעום מברך בפה"ג עליו ואינו מברך בפה"ג על כוס קידוש ולמ"ד שלא יטעום אינו מברך בפה"ג על כוס ב"ה ואינו שותה ממנו עד לאחר קידוש:

יז

לאכול מעט. די"א כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה:

יח

ומברך המוציא. היינו כשנטל ידיו ואז אפי' בפה"ג צריך לברך ואם לא נטל עס"ד:

יט

אם טעם מקדש. מיד בלילה והב"ח שגג בזה ע' בגמרא:

כ

פרוסה. שאם היה מגולה צריך להקדימו כמ"ש סי' רצ"ט ס"ט דקודם ליין ולכן מכסהו ולפ"ז מיד כשבירך בפה"ג רשאי לגלותו אבל לפי הטעם דתיתי הסעודה ביקרא דשבת' לא יגלהו עד אחר הקידוש וכמ"ש ס"ד:

כא

ואומר ויכולו. ואם שכח לאומרו אומרו תוך הסעוד' על הכוס (מט"מ):

כב

כי מתחילין יום הששי. ועוד להשלים ע"ב תיבות שבקידוש ולפ"ז א"ל כי בנו בחרת ואותנו קדשת מכל העמים ויש שמתחילין ויכולו השמים וחושבין זכור ושמור בשנים ע"ש בס"ה ובתיקוני שבת כתב שהוא ע' תיבות ולכן כ' שלא לומר ג"כ כי הוא יום ול"נ שאין לשנות שום מנהג כי לכל מנהג יש טעם ויסוד דוק ותשכח וגם י"ל שהזוהר קאמר דדי על קידוש של תפלה שהיא אלהינו ואלהי וכו' שהוא ג"כ ל"ה תיבות עמ"ש ס"ס זה:

כג

יתן עיניו בנרות. כי ב"פ נר עולה ת"ק והיא רפואה לפסיעה גסה (כ"כ במהרי"ל וש"פ) והקשה בד"מ דהא צריך ליתן עיניו בכוס ותי' כמ"ש פה בש"ע ומיהו אין זו קושי' דאפשר ליתן עיניו בכוס ובנר וכמ"ש סי' רצ"ו ובטור סי' רס"ט משמע שנותנין על העינים מהכוס והוי רפוא' ע"ש ועסי' שכ"ח וברש"י ובר"ן פט"ו דשבת כתבו ששתי' הכוס הוי רפואה:

כד

שופך ממנו לכוס אחר. אבל התוספת בפסחים סוף דף ק"ה כתבו דכוס של חובה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית וכ"כ האגודה וא"כ הכא טועם מהכוס הראשון ואחר כך מוסיף עליו מהכוס הב' וכמ"ש סימן קפ"ב ס"ו וכ"מ ברא"ש פ' ח' דברכות ע"ש ובודאי אלו ראה הרב"י דברי התוספות באותו פעם היה פוסק כותייהו:

כה

שיניחנה להבדלה. התוספו' פ' ע"פ והאגודה חולקין ע"ז וסוברים דקידוש עדיף וכ"כ הנ"ץ בשם רש"א ונ"ל דאפי' לדעת הרב"י אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכ"ע מבדילין אשיכר' ולר"ת אין מקדשין על הפת וכ"ש על השכר דחולקים הרבה פוסקים ולכן אפי' בקידוש דשחרית קוד' להבדלה דהבדלה אפשר בשכר לכולי עלמא במקום דהוי חמר מדינא ועוד דנפשו של אדם קצה בשחרית בשכר, ורוב העולם אין שותין רביעית לכן היכא דאי' ליה יין עדיף טפי מהבדלה עסי"ג מיהו בבה"כ עדיף טפי להניחו להבדלה עסי' רס"ט: וטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה (ע"ש כ"ג מה"ב):

כו

אחר שקידש. כדי שלא יפסיק בין נט"י להמוציא ובני ביתו נוטלין קודם הקידוש (הגמ"ר):

כז

וי"א דלכתחל' וכו'. דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון דצורך סעודה היא ולכ"ע אסור למזוג הכוס בחמין כמ"ש סי' קס"ו ולמ"ד שם דאסור להפסי' אפי' לשפוך מהקנקן לכוס אסור אחר נטילה:

כח

בליל פסח. משום שמפסיקין הרבה באגדה:

כט

רובו של רביעית. היינו באדם בינוני ובגדול לפי גדלו [תוס' יומא דף פ' ועסי' תרי"ב ס"ט] וכתב הר"ן דמ"מ לא בעי טפי מרביעית [ב"ח ואגודה פ' ע"פ]:

ל

שיטעמו כלם. ומיהו מי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום א' כשיעור ויניח השאר למחר לקידוש או להבדלה ואף על גב די"א דשתיית ב' מצטרפין היינו בדיעבד אבל לכתחל' צריך שיטעום המקדש כשיעור:

לא

הפסיק בדיבור. כתבו התוס' בברכות דף מ' אם שח בין קדושה לשתיה צריך לחזור ולברך אי לאו מילתא דשייכ' לסעוד' וכו' עכ"ל משמע אף על גב דאינו שייך לקידוש כיון דשייך לסעודה לא הוי הפסק כמ"ש סימן קס"ז ס"ו לענין המוציא ה"ה לענין קידוש דקידוש נמי צורך סעודה הוא:

לב

יביא כוס אחר. כתב הלבוש ק' ל"ל כוס אחר הא קי"ל דשתיה לא מעכבא כדאי' בפ' בכל מערבין עכ"ל ושגג בזה שראה זה הל' בב"י ססי' זה בשם התוס' ובאמת כוונת התוס' דשתיית המסובים לא מעכבא דדי אם טעם אחד מהם כדאמרי' פ' בכל מערבין ליתביה לינוקא ואדרב' שם מוכח דמעכבא דאלת"ה לימא זמן על הכוס ולא לישתי כיון דא"א בע"א וגם על הרב"י יש לתמוה שכתב ואם נשפך הכוס א"צ לחזור ולקדש דמאי דאמרי' אם לא טעם לא יצא היינו לומר דלא יצא ידי מצוה כתקנה וכ"כ בא"ח בהדי' עכ"ל ואח"כ כ' בשם א"ח אי לא טעמי ליה אחריני צריך למיהדר וקדושי עכ"ל וכ"כ בש"ג בהדי' שאם לא טעם אחד מהם לא יצא וכ"כ ברמזים וכ"כ התוס' בפסחי' דף ק"א בד"ה ידי קידוש יצאו לכן נ"ל דחזר פה בש"ע וכתב שיביאו כוס אחר ויטעום ממנו דכיון שקידש על היין וטעם אף על פי שלא טעם מאותו הכוס יצא דהא כשיש כוסות אחרים לפני המסובין א"צ לשתות מכוס המקדש א"כ הוא בעצמו נמי יצא בכוס אחר וכיוצא בזה כתב בהג"מ פ"ד ודוק' כשלא הסיח דעתו בנתיים אבל אי קם מההיא דוכת' קודם שטעם צריך לחזור ולקדש [ב"י בשם א"ח] כתוב בפסקי מהרא"י אם קידש על מים וסבר שהוא יין יחזור ויקדש אף על גב דקידוש על היין דרבנן גם במילי דרבנן צריך לחזור עכ"ל ואם היה דעתו לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג כמ"ש ססי' ר"ט וה"ה בנשפך הכוס כמ"ש ססי' ר"ו, ונ"ל דאם קידש בשחרית על השכר ונשפך הכוס א"צ להבי' אחר דהא י"א דדי בפת כמ"ש סימן ער"ב ס"ט:

א

(א) ימהר לאכול וכו' – היינו לקדש כדי שיזכור שבת בעת תחלת כניסתו דכל כמה דמקדמינן ליה טפי עדיף ומכיון שקידש צריך לאכול מיד כמבואר בסימן רע"ג ס"ג בהג"ה ואם אינו תאב לאכול יכול להמתין מלקדש עד שירעב שכבר זכר את השבת בתפלתו בבהכ"נ ויוצא בזה המ"ע דאורייתא להרמב"ם וכדלקמן [ממ"א בשם הרמ"ע] ומ"מ נראה דהיכא דיש בזה משום שלום בית או שיש לו בביתו משרתים או שאר אורחים ובפרט אורח עני לא יאחר בכל גווני דכיון דהם מוטלים עליו לא יוכל לעכבם בשביל שהוא רוצה לקיים מצוה מן המובחר:

ב

(ב) מיד – ומ"מ מהנכון לקרות ק"ש מקודם אם מסתפק שבבהכ"נ לא קראה בזמנה ועיין לעיל בסימן רס"ז במ"ב סק"ו. כתב הרמב"ם פכ"ט מהלכות שבת מ"ע מן התורה לקדש את יום השבת בדברים שנאמר זכור את יום השבת לקדשו כלומר זכרהו זכירת שבת וקידוש וכו' ומדברי סופרים שתהא זכירה זו על כוס של יין וכ"כ התוספות [בסוכה דף ל"ח ובנזיר דף ד'] דעל היין הוא רק מדרבנן וכתב המ"א דלפ"ז מדאורייתא בקידוש שאומר בתפלה סגי דקרא כתיב זכור את יום השבת והרי זכר אותו וקידוש במקום סעודה מדרבנן כמש"כ הב"י בסימן רס"ט והביא המ"א ראיה לזה מן הגמרא דיוצא מה"ת בתפלה ע"כ אם ספק לו אם קידש או לא א"צ לחזור ולקדש דספיקא דרבנן לקולא [פמ"ג] גם דקטן שהגיע לחינוך יכול להוציא לפ"ז אפילו לגדול בקידוש אם הגדול התפלל כבר ואולם יש לפקפק בזה הרבה דהא קי"ל לעיל בסימן ס' ס"ד דמצות צריכות כונה לצאת בעשיית המצוה ומסתמא אין מדרך העולם לכוין לצאת את המ"ע דזכור בתפלה כיון שיש לו יין או פת ויכול לקדש עליהן אח"כ בברכה כדין וטוב יותר שיצא אז המ"ע דאורייתא משיצא עתה ויהיה בלא כוס ושלא במקום סעודה ועוד כמה טעמים אחרים שיש לפקפק בזה וכמו שבארתי בבה"ל ע"כ יש למנוע מלצאת ידי קידוש ע"י קטן ואפילו אם יזהר השומע לומר עמו מלה במלה ג"כ נכון למנוע מזה אם לא שמונח לפניו ג"כ פת או יין בעת הקידוש וכדלקמיה בסוף סק"ג. ודע דקידוש של יו"ט הוא מדרבנן ומ"מ יש לו כל דין קידוש של שבת ואם יו"ט חל בע"ש ואין לו אלא כוס אחד מניחו לשבת שהוא מן התורה וביו"ט יקדש על הפת:

ג

(ג) דאיתקש זכור לשמור – דזכור את יום השבת לקדשו האמור בדברות הראשונות ושמור את יום השבת לקדשו האמור בדברות אחרונות שניהם בדבור אחד נאמרו וזכור קאי על מ"ע דקידוש וכנ"ל ושמור קאי על שמירה ממלאכה וכשם שבאיסור מלאכה בודאי גם נשים מוזהרות דבמצות ל"ת אין חלוק בין זמן גרמא בין שאין הזמן גרמא כן בעשה דזכור גם נשים מצוות ופשוט דקטן אינו מוציא את האשה דלא אתי דרבנן ומפיק דאורייתא ואפילו אם הוא בן י"ג שנה חיישינן שמא לא הביא שתי שערות דבמילי דאורייתא לא סמכינן אחזקה דמכיון שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימני שערות עד שיתמלא זקנו כמ"ש בח"מ סימן ל"ה ולכן תקדש האשה לעצמה ואם אינה יודעת לקדש בעצמה תאמר עמו מלה במלה מראשו ועד סופו ולא תכוין לצאת בקידושו ובאופן זה כיון שהיא אומרת הקידוש בעצמה נכון שיהא פת או יין מונח גם לפניה בעת הקידוש ולא תסמוך על מה שהנער אוחז הכוס או הפת בידו כיון שאינה יוצאת בקידוש שלו ועצה זו מועילה אפילו אם הוא קטן ביותר. וכ"ז בשלא התפללה האשה תפלת ערבית אבל אם התפללה דלדעת המ"א הנ"ל כבר יצאה ידי קידוש דאורייתא בזה יש לסמוך על נער בן י"ג שנים שיוציאה אח"כ בקידוש דהיינו שיכוין להוציאה. כתב בספר א"ר שני אנשים אם רוצים להוציא בני ביתם לא יקדשו כאחת דתרי קלי לא משתמעי:

ד

(ד) ומוציאות את האנשים – וכן הסכימו הט"ז ומ"א והגר"א וש"א ומ"מ יש להחמיר לכתחלה שלא תוציא אשה אנשים שאינם מבני ביתה דזילא מילתא [א"ר ודה"ח]:

ה

(ה) הואיל וחייבות וכו' – ולכן יכולה להוציא אפילו היא כבר יצאת ידי קידוש וכמו באיש לקמן בסימן רע"ג ס"ד דלענין קידוש אנשים ונשים שוין. ודע דכשאחד מוציא לחבירו ידי קידוש צריך לכוין להוציאו והשומע צריך לכוין לצאת לכן מהנכון שיזכיר בעה"ב לבני ביתו שיכוונו לצאת ועיין לקמן בסימן רע"ג במ"ב סק"ל מה שנכתוב שם:

ו

(ו) כמותם – אך לענין זמן יש חילוק דבאיש זמן חיובו מן התורה כשהוא בן י"ג ובאשה כשנעשית בת י"ב דאז היא מתחייבת בכל המצוות:

ז

(ז) מוטב שיקנה וכו' – דקידוש הוא מ"ע דאורייתא ולהכין צרכי סעודה הוא מצות עונג מדברי קבלה וכדכתיב וקראת לשבת ענג ואע"ג דהמ"ע של זכור נוכל לקיים בזכירת דברים של קדושת שבת בלבד ועל היין אינו אלא מד"ס וכנ"ל במ"ב סק"ב אפ"ה כיון דעיקר קידוש הוא מן התורה גם יין שלו קודם לכל והסכימו האחרונים דכ"ז דוקא כשיש לו פת לצורך הלילה ולצורך היום אבל כשאין לו פת מוטב שיקנה לו פת ויקדש עליו דהא חייב לאכול פת בלילה וכן למחר ביום השבת. ואם יש לו לקידוש לילה ואין לו לקידוש היום ולכבוד היום אף דמסתבר דכבוד היום עדיף מקידוש היום מ"מ אפשר דדי לו בפת והמותר יקנה לו יין לקידוש היום [מ"א] ועיין בבה"ל:

ח

(ח) יין לצורך היום – היינו לצורך קידוש היום והטעם דקידוש הלילה עיקרו הוא מדאורייתא וקידוש היום הוא רק מדרבנן ואע"ג דבלילה יוכל לומר ברכת קידוש אריפתא וביום כשלא יהיה לו על מה לקדש ישאר בלי קידוש מ"מ כיון דבמקום שיש יין אין מקדשין אריפתא דלילה עדיפא:

ט

(ט) בשאר צרכי סעודה – כגון שיש לו מעט מיני מגדים טוב יותר שיניחם לצורך סעודת היום ובספר ים של שלמה קורא תגר על שאין נזהרים בזה ואדרבה מוסיפין בליל שבת:

י

(י) קודם לכבוד יום – היינו בין לצרכי סעודה דיום ובין לקידוש שעושין ביום וכמ"ש בריש הסעיף:

יא

(יא) אסור לטעום – וזהו רק איסור דרבנן והטעם כיון דחיוב של הקידוש חל עליו מיד בכניסת שבת ואפילו לא קבל עליו שבת בהדיא דכיון שנעשה ספק חשיכה ממילא חל עליו שבת ואם קבל עליו שבת אפילו עדיין יום גדול דינא הכי ואם רוצה לקבל שבת מבע"י ולקדש ולאכול ולהתפלל ערבית אח"כ בלילה רשאי ובתנאי שיהיה חצי שעה קודם זמן מעריב כדלעיל בסימן רל"ה ס"ב [א"ר]:

יב

(יב) קודם שיקדש – ואפילו אין לו אלא כוס אחד יקדש עליו ויברך בהמ"ז בלא כוס [היינו אפילו למאן דס"ל בהמ"ז טעונה כוס לעיל בסימן קפ"ב ס"ב] ולא יאכל קודם שיקדש:

יג

(יג) אפילו מים – ושרי לרחוץ פיו במים כיון דאינו מכוין להנאת טעימה:

יד

(יד) צריך להפסיק – ואע"ג דהתחיל בהיתר שאני הכא דהקידוש שייך לסעודה ולכתחלה איתקון שיקדש קודם סעודה ובמקום סעודה:

טו

(טו) שפורס מפה – לכסות הפת עד אחר הקידוש ואח"כ יסירנה כי היכי דתתראה דאתא הסעודה השתא ליקרא דשבתא ואף אם לא ישב עדיין לאכול ג"כ דינא הכי דצריך פריסת מפה בעת הקידוש וכדלקמן בס"ט אלא דקמ"ל בזה דאף שהוא באמצע אכילתו די בפריסת מפה:

טז

(טז) בלא ברכת היין – דכיון דבירך כבר בתוך הסעודה בתחלת שתיתו שוב א"צ לברך עתה בורא פה"ג קודם הקידוש וה"ה שאין צריך לברך על היין שבתוך הסעודה דהא אין שום היסח הדעת בין שתיית הכוס של קידוש לשתיית היין שבתוך הסעודה:

יז

(יז) ואח"כ מברך ברכת המוציא – היינו כשבא לגמור אח"כ סעודתו מברך ברכת המוציא מחדש דאינו יוצא בהמוציא שבירך בתחלת הסעודה לפי שהקידוש שבינתים שהיה צריך לאמרו מפני שנאסר באכילה עד שיקדש זה הוי הפסק לפיכך צריך לברך שנית ברכת המוציא [ובהמ"ז רק פ"א בסוף הסעודה] משא"כ כשאין לו יין ומקדש על הפת שזמן ברכת המוציא שלו הוא קודם קידוש ולא היה עדיין הפסק שיהיה צריך מחמת זה לברך שנית לכן א"צ לברך המוציא לכו"ע:

יח

(יח) אינו מברך המוציא – דס"ל דקידוש לא הוי הפסק. וכיון דספק ברכות להקל יש לתפוס כהי"א [אחרונים]:

יט

(יט) ואמרו בואו ונקדש – ומיירי הכא מבעוד יום דאלו בספק חשיכה וכ"ש בודאי חשיכה אפילו לא אמרו בואו ונקדש ממילא חל חובת קידוש ואסור לאכול ולשתות וכמש"כ בס"ד:

כ

(כ) עד שיקדשו – דע"י אמירת בואו ונקדש חלה עליהם חובת קידוש היום ונאסר עליהם לשתות:

כא

(כא) ואם רצו וכו' – הטעם דאסחו דעתייהו מלשתות עוד קודם קידוש ולכן דומה זה לאומר קודם בהמ"ז הב לן ונברך דצריך השותה אח"כ לחזור ולברך ומ"מ על כוס של קידוש דעת המ"א שא"צ לברך בורא פה"ג ויוצא בהברכה שבירך בתחלת השתיה דהא לא אסחו דעתייהו מכוס של קידוש במה שאמרו בואו ונקדש וכן נראה דא"צ לברך ג"כ על היין שישתה אחר כוס של קידוש דהא לא אסח דעתיה רק מהשתיה שקודם קידוש ולפי שיש דעות הרבה בדינים אלו ראוי לכל בעל נפש ליזהר שלא יבוא לידי כך:

כב

(כב) אע"פ שאינם רשאים – היינו מטעם דחלה עליהם קדושת היום. כתב הט"ז דכשלא אמרו בואו ונקדש אלא שהחשיך אם רצו לחזור ולשתות אין צריכין לחזור ולברך אף דאסור מחמת שהוא קודם קידוש האיסור לבד אין עושה היסח הדעת:

כג

(כג) קודם שאכל – היינו קודם שטעם פרוסת המוציא דלאחר שטעם יקדש על היין אם יש לו משא"כ קודם זה צריך לקדש על הפת אע"פ שיש לו יין דאל"כ יהיה בורא פה"ג הפסק בין ברכת המוציא לאכילה מיהו צריך להביא לפניו עוד לחם משנה וזה לא מקרי הפסק דהוי מצורך סעודה וכדלעיל בסי' קס"ז ס"ו:

כד

(כד) יקדש על הפת – ר"ל שיאמר ברכת אשר קדשנו ולא יאמר עתה ויכלו רק בתוך הסעודה:

כה

(כה) ואח"כ יאכל – ואם נזכר לאחר שאכל קצת בין כשאין לו יין ואומר ברכת אשר קדשנו על הפת ובין כשיש לו יין ומקדש על היין כשחוזר לאכול את הפת א"צ לברך שנית המוציא:

כו

(כו) יאכל תחלה – פי' פרוסת המוציא כדי שלא תהיה הברכה לבטלה ואח"כ צריך להפסיק ולהבדיל ועמ"ש המ"א בריש סימן רצ"ט דלהפוסקים הבדלה דרבנן א"צ להפסיק אלא גומר סעודתו ואח"כ מבדיל:

כז

(כז) אם גמר סעודתו – ומיירי ג"כ שנטל ידיו למים אחרונים וקודם שהתחיל בבהמ"ז ראה שקידש עליו היום דבזה ס"ל דתחלה מברך בהמ"ז על כוס ראשון דמכיון שנטל ידיו צריך לברך תיכף [ועמ"ש סימן קע"ט] אבל אם לא נטל ידיו גם הדעה ראשונה ס"ל דפורס מפה ומקדש מקודם ולא יברך בורא פה"ג בעת הקידוש אם שתה יין מקודם באמצע הסעודה וכנ"ל בס"ד ואפילו אמר הב לן ונברך ג"כ מקדש מתחלה כיון שלא נטל ידיו עדיין אך בזה צריך לברך בפה"ג בעת הקידוש כיון שאמר הב לן ונברך וכנ"ל בסימן קע"ט ס"א:

כח

(כח) על כוס שני – אבל אין אומר שניהם על כוס אחד דאין עושין מצות חבילות חבילות [גמרא]:

כט

(כט) של שבת – דאזלינן בתר השתא כיון דבשעה שהוא מברך כבר נתקדש היום ומ"מ פשוט דלכו"ע אם לא הזכיר של שבת אינו חוזר:

ל

(ל) בתר תחלת הסעודה – שהיה בזמן חול וכ"ז דוקא כשלא אכל משחשכה מאומה אבל אם אכל מעט גם משחשכה לכו"ע צריך להזכיר של שבת [מ"א וש"א]:

לא

(לא) אם יטעום – דאית דס"ל דמברך בפה"ג וטועם תיכף כמו בכל כוס של בהמ"ז ולא חשיב טועם קודם קידוש משום דהכוס שייך לסעודה שהיה קודם חובת קידוש וממילא שוב א"צ לברך לדידהו בפה"ג על כוס שני של קידוש רק ברכת אשר קדשנו בלבד ואית דס"ל שאינו טועם ממנו משום דאסור לטעום קודם קידוש וממילא אינו יכול לברך עליו בפה"ג אלא מברך תחלה בפה"ג על כוס של קידוש ומקדש ושותהו ואח"כ שותה כוס זה של בהמ"ז בלא ברכה:

לב

(לב) לאכול מעט – די"א כיון שאכל בתחלה הוי קידוש במקום סעודה ושוב א"צ לאכול וי"א דאינו נחשב למקום סעודה כיון שהיתה של חול וצריך עתה בשבת לאכול עכ"פ מעט:

לג

(לג) וי"א דאף וכו' – ס"ל דע"כ צריך לאכול מיד אחר הקידוש כדי שיהא נחשב למקום סעודה דסעודה שאכל מתחלה אינה מועלת לזה וכנ"ל וכיון דע"כ צריך לאכול בהמ"ז שבינתים למה לי ודינו כמו המקדש באמצע סעודתו הנ"ל בס"ד שפורס מפה ומקדש:

לד

(לד) ומקדש ומברך המוציא – ולא דמי לדלעיל בס"ד די"א דא"צ לברך המוציא דהכא שאני דהא מיירי שנטל ידיו למים אחרונים וכנ"ל וכבר נסתלק לגמרי בזה לכו"ע מאכילה ראשונה וכדלעיל בסימן קע"ט ס"א ומטעם זה גם בפה"ג צריך לברך על הכוס של קידוש ואינו יוצא בברכת בורא פה"ג שבירך על היין ששתה מתחלה בתוך הסעודה ואם לא נטל ידיו דינו כמו לעיל בס"ד [אחרונים]:

לה

(לה) ואוכל מעט – היינו כזית עכ"פ כדי שיהא נחשב למקום סעודה [פמ"ג]:

לו

(לו) להוציא את נפשו וכו' – היינו דאם יעשה כדעה ראשונה יפול בספיקות אם להזכיר של שבת ואם יטעום מכוס בהמ"ז ואם צריך לאכול אחר הקידוש ואף דעתה אינו יוצא ידי דעה ראשונה דס"ל דצריך לברך בהמ"ז מיד הא עדיפא דאם יעשה כדעה ראשונה יש חשש ברכה שא"צ לדעה שניה שיצטרך לברך בהמ"ז ב"פ [פמ"ג]:

לז

(לז) אם טעם מקדש – פי' כל אימת שנזכר אפילו בלילה ולא נימא שימתין עד למחר בבוקר קודם האכילה כדי שיהיה הקידוש קודם הטעימה [אחרונים] ומשמע בפוסקים דלאו דוקא טעימה בעלמא אפילו אם עבר ואכל ושתה ג"כ צריך לקדש אח"כ:

לח

(לח) יש לו תשלומין וכו' – ופשוט דבעינן שיהיה ג"כ מקום סעודה כמו בלילה:

לט

(לט) כל היום – עד ביה"ש ובביה"ש מצדד הפמ"ג דיאמר הנוסח של קידוש בלי הזכרת שם ומלכות בפתיחה וחתימה ע"ש:

מ

(מ) מלבד ויכלו – לפי שבלילה היתה גמר מלאכת הש"י:

מא

(מא) על גביו – בטור בשם הירושלמי שלא יראה הפת בשתו שאין מקדשין עליו אלא על היין והוא יש לו דין קדימה בשארי מקומות ולפ"ז אם מקדש על הפת א"צ לכסות עליו מפה אבל לטעם אחר שכתב הטור שהוא זכר למן שהיה מונח בקופסא טל למעלה וטל למטה ממילא גם במקדש על הפת צריך לכסות במפה וכן נוהגים ומשמע בפמ"ג שלכל הטעמים די במקדש על היין שיהיה מכוסה עד אחר שגמר הקידוש וכן בשחרית צריך ג"כ להיותה פת מכוסה עד אחר הקידוש מטעמים אלו ובח"א משמע דלטעם זכר למן טוב שיהיה מכוסה עד אחר ברכת המוציא. כתב בא"ר ודה"ח כשמקדש על הפת יניח ידיו על המפה ועל הלחם משנה בשעת הקידוש וכשיגיע להמוציא יגלה הלחם משנה ויניח ידו עליהם ויברך המוציא וכשיגיע להשם יגביה שניהם למעלה עד שיגמור השם ואח"כ יניחם ואחר גמר המוציא יחזור ויכסה במפה ויניח ידו עליהם עד שיגמור הקידוש:

מב

(מב) על כוס מלא – דכוס של קידוש והבדלה הוא בכלל שאר כוס של ברכה דצריך שיהיה מלא וכנ"ל בסימן קפ"ג ס"ב בהג"ה ואם איננו מלא ואין לו כוס אחר לערות בתוכו מותר לקדש עליו כיון שיש שיעור רביעית בהיין שבתוכו וכדמוכח לקמיה בסעיף י"א:

מג

(מג) שלא יהיה פגום – היינו שאם שתה אחד ממנו פגמו ואין לקדש עליו ועיין לעיל בסימן קפ"ב ששם מבואר פרטי דיני כוס פגום וע"ש בסעיף זיי"ן דבשעת הדחק שאין לו כוס אחר ואין לו עצה לתקן הכוס מברכין על כוס פגום ועיין בא"א סק"ל דבקידוש של לילה אפשר שטוב יותר שיקדש על הפת:

מד

(מד) כל מה שטעון וכו' – היינו שיהיה הכוס שלם ויהיה מודח היטב מבפנים ומבחוץ וכל שאר דברים הנזכר לעיל בסימן קפ"ג לענין כוס בהמ"ז:

מה

(מה) ואומר ויכלו מעומד – שהוא עדות על בריאת שמים וארץ ועדות בעינן מעומד ואע"פ שאומרו בתפלה חוזר ואומרו כדי להוציא בניו ובני ביתו [טור] וברוקח הביא בשם מדרש דצריך לומר ויכלו ג' פעמים אחד בתפלה ואחד לאחר התפלה ואחד על הכוס וכתבו האחרונים דאם שכח לומר ויכלו בשעת קידוש אומרו באמצע סעודה על הכוס:

מו

(מו) ויותר טוב לישב – דבכי האי גוונא מקרי טפי קידוש במקום סעודה כיון שיושב במקום סעודתו בעת הקידוש וכן הסכים בבאור הגר"א ומטעם אחר דכיון שאחד פוטר חברו בעינן קביעות שיקבעו יחד ובישיבה מקרי קביעות וכנ"ל בסימן קס"ז ולפי דבריו גם השומעים צריכין לישב וטוב ליזהר בזה לכתחלה ויש לומר דגם דעתו הוא רק לכתחלה ועכ"פ צריך ליזהר שיקבעו השומעים עצמן יחד בעת הקידוש כדי לצאת ולא שיהיו מפוזרים ומפורדים והולכים אחד הנה ואחד הנה דזה לא מקרי קביעות כלל:

מז

(מז) אף בשעה וכו' – דכיון שאמרוה כבר בבהכ"נ מעומד אין מקפידין שוב ע"ז ואומרים אותו מיושב כמו שאר הקידוש:

מח

(מח) יתן עיניו בנר – והוא סגולת רפואה לעינים שכהו על ידי פסיעה גסה מיהו אין מדקדקין בזה כ"כ [א"ר]:

מט

(מט) וע"ל סימן קפ"ג – היינו דשם מבואר זה שיתן עיניו בכוס של ברכה שלא יסיח דעתו:

נ

(נ) שופך ממנו וכו' – כשיעור מלא לוגמיו:

נא

(נא) מהכוס השני – ובמ"א הסכים לדעת התוספות דכוס של חובה צריך להיות הטעימה דוקא מכוס שיש בו רביעית יין וע"כ הנכון שיעשה כך ישפוך מתחלה מהכוס הראשון לתוך כוס אחר ויזהר שישאר בו רביעית יין ויטעם מהכוס הראשון כשיעור מלא לוגמיו ואח"כ ישפוך היין שבכוס אחר לתוך כוס זה דבזה נתקן פגימתו וכדלעיל בסימן קפ"ב סעיף וי"ו ויוכל לקדש עליו אם יש בו עתה רביעית יין [ואף דבא"ר דחה דבריו וסובר דכעצת השו"ע עדיפא טפי עיין בתו"ש שיישבו]:

נב

(נב) מקדש במה שנשאר – מלשון זה משמע דמקדש בזה הכוס גופא ואף דלעיל בס"י כתב דצריך להיות הכוס מלא זהו רק למצוה ואין מעכב אם אין לו ופשוט דאם יש לו כוס אחר קטן מזה צריך לשפוך היין לתוכו כדי שיהיה מלא:

נג

(נג) רביעית בצמצום – לאו דוקא אלא ה"ה אם אפילו יש לו יותר מזה אלא דאחר טעימת מלא לוגמיו לא ישאר לו כשיעור רביעית אלא דנקט הכי לרבותא דאפילו בזה יש לו תקנה ע"י מזיגת מים ומיירי כשהיה היין חזק שאחר המזיגה יוכל לקדש עליו ועיין לקמן בסימן רע"ב ס"ה:

נד

(נד) והיינו דוקא וכו' – קאי אדלעיל שכתב דכשיש לו כוס אחד מקדש בו בלילה ואשמעינן דהיינו דוקא וכו':

נה

(נה) מוטב וכו' – בזה איירי השו"ע שהכוס הוא שיעור מצומצם וממוזג כבר דאל"ה הלא יכול לקדש בלילה ולמוזגו להשלימו גם להבדלה וכנ"ל:

נו

(נו) שיניחנה להבדלה – וי"א דקידוש הלילה עדיף מהבדלה ואפילו לדעת השו"ע אם יש לו שכר להבדלה מוטב לקדש על היין דהא לכו"ע מבדילין אשיכרא כמ"ש בסימן רצ"ו ס"ב וקידוש אשכרא הרבה פוסקים אוסרים וגם על הפת מחמיר ר"ת ולכן אפילו בשחרית טוב יותר שיקדש על היין אם יש לו שכר להבדלה מיהו מה שנהגו לקדש בבהכ"נ וגם להבדיל בזה בודאי ההבדלה שהוא להוציא רבים ידי חובתן עדיף מקידוש שאינו אלא מנהג כמ"ש סימן רס"ט [מ"א וש"א]:

נז

(נז) דקידוש הלילה עדיף – וכדלעיל בסימן זה ס"ג ועי"ש במ"ב סק"ח. המ"א הביא בשם שכנה"ג דטוב לקדש על כוס גדול שישייר מאותו הכוס לקידוש היום ולהבדלה והיינו שיתקננו בכל פעם שלא יהיה פגום ויקח בשחרית ובהבדלה כוס קטן מהקודם כדי שיהיה מלא אבל הא"ר פקפק בזה המנהג וכן במאמר מרדכי ממאן בזה וכתב דטוב יותר לעשות כמנהגנו:

נח

(נח) אחר שקידש וכו' – ולא קודם כדי שלא יפסיק בהקידוש בין נט"י להמוציא אבל בני ביתו שאינם מקדשין בעצמן אלא יוצאין בשמיעתן מבעה"ב יוכלו ליטול ידיהם קודם:

נט

(נט) דריפתא וכו' – ודוקא הכא דאיכא ג"כ חשש הפסק שמקדש על היין אחר נטילה וכמו שכתבנו בס"ק נ"ח אבל בעלמא היכא דלא נטל ידיו מותר לקדש על היין אף דריפתא חביבא ליה יותר מיין ועיין לקמן בסימן רע"ב ס"ט בהג"ה במה שכתבנו שם:

ס

(ס) חביבא ליה – היינו דלכך נוטל ידיו שהוא רעב וממהר לאכול פת:

סא

(סא) וי"א דלכתחלה וכו' – דס"ל דאין הקידוש מקרי הפסק כיון שהוא צורך סעודה ולכך יקדש על היין וישתה הכוס ואח"כ יברך המוציא ויבצע הפת וכיון דאינו הפסק ס"ל לרמ"א דטוב לנהוג כן לכתחלה משום דכשאין לו יין ומקדש על הפת בע"כ צריך ליטול ידיו קודם הקידוש וע"כ טוב לנהוג כן תמיד באופן אחד. ולמזוג את הכוס בחמין אחר הנטילה קודם המוציא ודאי אין לעשות כן לכו"ע כיון דצריך לדקדק יפה שימזוג כדרכו שלא יחסר ושלא יותיר הוי היסח הדעת:

סב

(סב) ואין לשנות – וכמה אחרונים כתבו דטפי עדיף לכתחלה לקדש על היין קודם נט"י וכדעת המחבר דבזה יוצא מדינא לכל הדעות ובכמה מקומות נהגו כדבריהם מיהו אם כבר נטל ידיו קודם קידוש בזה יש לעשות כהרמ"א דאעפ"כ יקדש על יין:

סג

(סג) בליל פסח – משום שאז מפסיקין הרבה באמירת הגדה עד הסעודה. כתב בדה"ח אם מקדש על הפת להוציא גם השומעים צריכין השומעים שיכוונו לצאת גם בברכת המוציא דאם לא יכוונו לברכת המוציא רק יכוונו לצאת בקידוש היום וברכת המוציא רוצין אח"כ לברך בעצמן בשעת אכילה עושין איסור דמהפכין סדר הקידוש ע"ש ולפ"ז צריכין ג"כ ליזהר ליטול ידיהם בשוה עם הבעה"ב כשמקדש על הפת דאל"ה איך יכוונו לצאת בברכת המוציא שלו:

סד

(סד) צריך לשתות וכו' – ואם לאו לא יצא:

סה

(סה) כמלא לוגמיו – דבעינן שיעור חשוב שתתישב דעתו עי"ז:

סו

(סו) דהיינו וכו' – ר"ל ולא בעינן שיהא מלא פיו ממש משני הצדדים:

סז

(סז) והוא וכו' – ושיעור זה די אפילו אם היה הכוס גדול שמחזיק כמה רביעיות:

סח

(סח) רובו של רביעית – היינו באדם בינוני מחזיק שיעורו כך אבל באדם גדול ביותר משערינן כמלא לוגמיו דידיה לפי גדלו ומ"מ לא בעי לשתות טפי מרביעית. ודע דשיעור רביעית הוא כמעט מלא שתי קליפות מביצה בינונית של תרנגולת והוא שיעור ביצה ומחצה עם הקליפה דלוג הוא ששה ביצים כדאיתא בגמרא וממילא רביעית הלוג הוא ביצה וחצי [מ"א ופמ"ג בסי' ר"י ובח"י הלכות פסח וש"א] ויש מחמירין מאד בענין השיעורין והוכיחו דהביצים נתקטנו בזמנינו למחצית ממה שהיה בימי הגמרא וע"כ שיעור רביעית הוא בכפלים וכן נ"מ מזה לענין כזית מצה דהוא כחצי ביצה כמבואר בסי' תפ"ו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בענין זה דנכון לחוש לדבריהם לענין קידוש של לילה ועכ"פ יראה לכתחלה שיחזיק הכוס כשני ביצים והשתיה אף שהכוס גדול די שישתה כמלא לוגמיו דידיה. ודע עוד דהשיעור של מלא לוגמיו צריך לשתות בלי הפסק הרבה בינתים דהיינו שלא ישהה מתחלת שתיה ראשונה עד סוף שתיה אחרונה יותר מכדי שתיית רביעית ועכ"פ לא יפסיק זמן רב כדי אכילת פרס ואם הפסיק בכדי אכילת פרס אף בדיעבד לא יצא וצריך ליזהר בזה כשמקדש בשחרית על יי"ש שאז מצוי להכשל בזה:

סט

(סט) אחד מהמסובין – דכיון שהמסובין שמעו מתחלה את הברכה והוא כוון עליהם להוציאן מהני טעימתן לכולם אבל אם שתה אחר שלא כוון עליו בברכה ואותו האחר בירך מחדש משמע שאין יוצאין בטעימתו ודינו כאלו נשפך הכוס לקמן:

ע

(ע) ואין שתיית וכו' – דבעינן שיטעום בעצמו או אחד מהמסובין שיעור הנאה שתתיישב דעתו עליו וכדלעיל בס"ק ס"ה:

עא

(עא) שיטעמו כולם – היינו טעימה בעלמא וא"צ מלא לוגמיו רק לאחד וכתב המג"א דמי שיש לו יין מעט מוטב שיטעום אחד כשיעור והמסובין לא יטעמו כלל כדי שישאר הנותר למחר לקידוש או להבדלה:

עב

(עב) דכיון שבין כולם וכו' – היינו בדיעבד אבל לכתחלה לכו"ע צריך שיטעום המקדש כשיעור [מ"א]:

עג

(עג) לחוש לדבריהם – היינו ליזהר לכתחלה ובדיעבד הסכימו הרבה אחרונים דאפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו אך שלא ישהה ע"י שתיית כולם יותר מכדי אכילת פרס:

עד

(עד) ודוקא בקידוש – שהוא ד"ת ואסמכו אקרא לקדש על היין:

עה

(עה) הפסיק בדיבור – ואם הפסיק בדברים השייכים להסעודה וכש"כ בדברים השייכים לקידוש לא הוי הפסק בדיעבד וא"צ לחזור ולברך:

עו

(עו) וא"צ לחזור ולקדש – דההפסק אינו מגרע אלא ברכת בפה"ג מפני ששח בין ברכה לטעימה אבל הקידוש כבר יצא שהיה על הכוס כדין וישתנה עתה אחר הברכה:

עז

(עז) ומברך עליו – דעל אותו הכוס לא היה דעתו מתחלה ואם היה דעתו בתחלה בשעת ברכה לשתות יין יותר א"צ לברך בפה"ג אלא ישתה תיכף כוס אחר בלא ברכה ובלבד שלא יפסיק בדיבור שלא מענין הקידוש:

עח

(עח) ואין צריך לחזור – דכיון שקידש מתחלה על היין כדין וגם טעם כשיעור אע"פ שלא טעם מאותו הכוס שקידש יצא ודוקא שלא הסיח דעתו בינתים אבל אם כבר יצא ממקומו בינתים קודם שטעם מכוס אחר צריך לחזור ולקדש. כתבו הפוסקים אם קידש על הכוס וסבר שהוא יין ונמצא שהוא חומץ או מים יקח כוס אחר של יין ויברך בפה"ג ויקדש שנית דכיון שלא היה יין נמצא שלא קידש על הכוס כלל ומ"מ אם היה דעתו מתחלה משעת ברכה לשתות יין יותר א"צ לברך שנית בפה"ג וכדלעיל רק לקדש [וכ"ז שנמצא הכוס מים וכה"ג דבר שאינו משקה כלל אבל כשנמצא שכר או שאר משקה שהיה חמר מדינה באותו מקום א"צ ליקח כוס אחר לקידוש אלא יברך עליו שהכל וישתה] והא דצריך לקדש שנית דוקא שלא היה יין מוכן לפניו אבל אם היה יין מוכן לפניו בכלי על השלחן או על הספסל בעת הקידוש ודעתו היה לשתות ממנו אח"כ א"צ גם לקדש שנית דהוי כאלו קידש על כל היין שמוכן לפניו וישתה מהן תיכף מלא לוגמיו וי"א עוד דה"ה אם אין יין לפניו והיה הפת מונח לפניו על השלחן א"צ לקדש מחדש אלא יבצע תיכף אחר הקידוש על הפת ודי בברכת המוציא לבד ונראה דאם קידש קודם נט"י כמנהגנו היום אין שייך לומר דחל הקידוש על הפת:

עט

(עט) ולקדש – כתב המ"א אם קידש שחרית על שכר ונשפך הכוס א"צ להביא אחר כי י"א שדי במה שמברך המוציא על הפת והגרע"א בחידושיו חולק ע"ז:

פ

(פ) לא יטעמו המסובין – היינו אף שהיו להם כוסות בפני עצמן לשתיה:

פא

(פא) או פגומים – פגום נקרא כשטעם מי מהמשקין מתחלה ומבואר בסעיף שאחר זה דכשהכוסות של המסובין פגומין מצוה שישפוך המקדש מעט מכוסו לתוך כוסן שבזה יתקן כוסן שלא יהיה פגום והואיל שהם זקוקין לכוסו צריכין להמתין עליו שיטעום מתחלה:

פב

(פב) שאז צריך לשפוך – היינו קודם שישתה המברך:

פג

(פג) כדי שישתו כולם וכו' – אע"ג דשתיית כל המסובין לא מעכבא כדלעיל בסי"ד מ"מ מצוה לכתחלה שישתו מכוס שאינו פגום:

א

(במ"א סק"ב) ואשתמיטתיה דברי תוס'. נ"ב ולי נראה דהתוספות קאי שאשה אין יכולה להוציא נשים אבל להוציא אנשים בלא"ה אין יכולים דהוי כאין מחויב בדבר שהם אין מחויבים רק לשמוע וכל שאין מחוייב בדבר אין מוציא רבים י"ח ועיין בספרי דף ע"ט ע"ב מה שתרצתי על קושיית הב"ת ע"ש:

ב

(סק"ג) ומ"מ אפשר. נ"ב עשאו זכר לקידוש לילה ע"ש:

ג

(ס"ק כ"ב.) יום הששי כ' כנה"ג ועוד וכו' וחושבין במחשבה זכור וכו' וע"ש בס"ה כצ"ל ונ"ב דסברי רבותי חשבינן לב':

ד

(ס"ק כ"ד) אבל בתוס' בפסחים נ"ב אמת שכן הוא בתוס' שם אמנם לא כתבו כן אלא לתרוצי סוגיא האיך קאמר ש"מ טעמו פגמו אבל בתר דמסיק רב אשי טעמו פגמו וכוס של ברכה צריך שיעור חדא מילתא היא. לדידיה איכא למימר דלא צריך לטעום כוס של חובה מכוס שיש בו רביעית דלרב אשי איירי הברייתא שאין לו יותר אלא כוס מצוצמצם א"כ קושית תוס' בלא"ה לק"מ. וזהו הנרא' בכוונת תוס' שם ד"ה משום כו' אלא מהא ליכא למשמע מניה קאמר עכ"ל. וקשה לדבריהם א"כ לאיזה צורך סידר רב אשי דבריו בגמרא למאי נפקי מיני' הלא לדינא סבר כוותיה דטעמו פגמו אלא צ"ל דסברי תוס' דיש נ"מ בדיחוי ר"א דאי אמרי' כס"ד ש"מ טעמו פגמו ע"כ צ"ל דכוס של ברכה צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית. אבל לפי דיחוי של רב אשי איכא למימר דלא צריך לטעום מכוס שיש בו רביעית. וכמו כן צ"ל בדיבור שאחר זה ד"ה קפיד ותימא וכו' מיהו ראוי רשב"ם לסמוך עליו בשעת הדחק עכ"ל דבריהם מבוארי' על סגנון זה דר"ל איכא לקיים פי' רשב"ם אליבא דר' אשי שאין בו אלא רביעית מצומצם כמו שפי' הרא"ש אבל בתחל' באמת ס"ד דכוס פגום לא יקדש עליו כלל אפי' בדיעבד ודו"ק:

ה

(שם) טועם מכוס ראשון ואח"כ מוסיף עליו מכוס שנית. נ"ב לענ"ד אין זו דרך מוציאתו מידי עבירה כי איך יוכל לכוין בפיו לשתות מכוס לא פחות ולא יות' ממלא לוגמיו דאם שתה פחות אינו יוצא ידי קידוש ואם שתה מעט יותר הלא אין לו אלא שיעור כוס א' וכבר הוא ממוזג שאין יכול לתקנו במים וא"כ הוי מעוו' שאין יכול לתקן ותדע דאם כדבריו עדיין קושית התוס' במ"ע היכא מוכח טעמו פגמו אכתי תקשי למאי דס"ד דיש בו יותר מרביעית ה"ל לשפוך מכוס של ברכה לכוס אחר וישת' מכוס שיש בו רביעית ואח"כ יוסיף עליו ויכשרנו מכוס שני אבל מ"ש הרא"ש פ"ח ס"ב בברכות והך דירו' יש לדחות וכו' ע"ז אופן יוכל לשער דהא מה שחסר מוזגו במים אבל בש"ע איירי שכבר מזוג וא"א להוסיף במים ודו"ק:

ו

(מ"א ס"ק ל"ב) ויטעום ממנו וא"צ לחזור ולקדש דכיון כצ"ל: