שולחן ערוך, אורח חיים ער״ב: על איזה יין מקדשים. ובו י סעיפים: – עם 21 מפרשים

א

על איזה יין מקדשים. ובו י סעיפים:
אין מקדשין על יין שריחו רע אע"ג דריחיה וטעמיה חמרא ולא על יין מגולה אפילו האידנא דלא קפדינן אגילוי: הגה ואין מקדשין על היין דריחיה חמרא וטעמיה חלא: (טור)

ב

יין מגתו מקדשין עליו וסוחט אדם אשכול של ענבים ואומר עליו קידוש היום:

ג

מקדשין על יין שבפי החבית אע"פ שיש בו קמחין: הגה ויש אוסרין לקדש עליו אלא יסננו תחלה להעביר הקמחין (הגהות מרדכי פ' המוכר פירות וב"י בשם א"ח ותוס') ועל יין שבשולי החבית אע"פ שיש בו שמרים ועל יין שחור ועל יין מתוק ועל יין דריחיה חלא וטעמיה חמרא ומכל מקום מצוה לברור יין טוב לקדש עליו:

ד

מקדשין על יין לבן והרמב"ן פוסלו לקידוש אפי' בדיעבד אבל מבדילים עליו ומנהג העולם כסברא ראשונה:

ה

יין חי אפי' אם הוא חזק דדרי (פי' שראוי להמזג) על חד תלת מיא מקדשים עליו ומ"מ יותר טוב למוזגו ובלבד שיהא מזוג כראוי: הגה ויינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה (טור):

ו

יין צמוקים מקדשים עליו (והוא שיש בהן לחלוחית קצת בלא שרייה) (טור):

ז

שמרי יין או חרצנים שנתן עליהם מים אם ראוי לברך עליו בפה"ג מקדשין עליו (ועיין לעיל סי' ר"ד סעיף ה'):

ח

מקדשין על יין מבושל ועל יין שיש בו דבש וי"א שאין מקדשין עליהם: הגה והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש (אגור):

ט

במקום שאין יין מצוי י"א שמקדשין על שכר ושאר משקין חוץ מן המים וי"א שאין מקדשין ולהרא"ש בלילה לא יקדש על השכר אלא על הפת ובבקר יותר טוב לקדש על השכר שיברך עליו שהכל קודם ברכת המוציא שאם יברך על הפת תחלה אין כאן שום שינוי ודברי טעם הם: הגה וכן המנהג פשוט כדברי הרא"ש ואם יין בעיר לא יקדש על הפת ומי שאינו שותה יין משום נדר יכול לקדש עליו וישתו אחרים המסובין עמו ואם אין אחרים עמו יקדש על הפת ולא על היין או ישמע קידוש מאחרים (הגהות מיי' פ' כ"ט דמחזר אחר יין ותשובת מיי' ספר הפלאה סי' ד' דיקדש על הפת לכן צ"ל החילוק אם אוכל לבדו ואם אוכל עם אחרים):

י

ברכת יין של קידוש פוטרת יין שבתוך הסעודה ואינו טעון ברכה לאחריו דברכת המזון פוטרתו בין שהוא על הכוס בין שאינו על הכוס (ועיין לעיל סי' קע"ד סעיף ו'):

א

אין מקדשין. אם הוא בע"ש במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין כגון שאינו יכול להוליכו לביתו יקדש מבע"י על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה ש"ל בשם גאון מ"א עיין מ"א סימן רס"ז:

ב

מגולה. ואם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא אא"כ נמר ריחו וטעמו מ"א. בתשובת באר עשק סי' ק"ט מתיר לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם שתקנת הברכות קדמה בזמן לתקנת וגזרת סתם יינם ע"ש ובהלק"ט ח"א סימן יו"ד חולק וכתב דאין זה מברך אלא מנאץ ע"ש:

ג

מגתו. ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן. מ"א:

ד

קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו ב"ח. בתשובת שער אפרים סי' י"ח אוסר לקדש על היין שמסריח קצת אחר החבית. ולענין הבדלה מורה פנים לאסור ולהתיר ע"ש:

ה

מצוה. ולא יקח מסתם יין שבמרתף. ט"ז:

ו

לחלוחית. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכה לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים. ריב"ש ס"ט:

ז

מצוי. אבל במקום שהיין מצוי ודאי יברך על היין אפי' ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר היין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה ומש"ה לא נהגו אפי' גדולים במדינתינו לברך על היין ביום ואי מברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר ט"ז. כתב המ"א ונ"ל דאין מקדשין על יין שרף אא"כ במדינות שרוב שתיית ההמון הוא יין שרף בכל היום עי' סי' קפ"ב. ועי' סי' קע"ד ובתשו' נחלת שבעה סימן ל"ה כתב דמקדשין בשחרית של שבת על יין שרף. וכן כתוב בהלק"ט חלק א' סימן יו"ד:

א

בבא בתרא צח

ב

טור בשם הרי"ץ גיאות

ג

שם

ד

שם

ה

טור והריטב"א ותוספות שם שכן נראה דעת הרי"ף ורא"ש והרמב"ם

ו

טור בשם בה"ג מהא דברכות כ"א

ז

בבא בתרא צ"ו

ח

שם

ט

הרא"ש שם וש"פ

י

טור בשם בעל העיטור על פי הירושלמי והרא"ש והתו' שם בפ"ב והר"ן וש"פ

יא

ה"ר שמעיה בשם רבינו שלמה ורי"ץ גאות ורב האי והרמב"ם

יב

רא"ש לדעת הר"י ובשם הראב"ן ושכן הסכימו רוב הגאונים מהא דפסחים ק"ג

יג

רמב"ם בפכ"ט והמגיד בשם הרי"ץ גיאו' שכן עיקר והגהות בשם רשב"ם והגאונים והלכות גדולות ואלפסי וראבי"ה והר"מ והמרדכי בשם ר"פ

יד

שם בפסחים

טו

טור ותוספות בפרק ו' דברכות ובפ"י דפסחים והרא"ש שם בראש הפרק

טז

שם בשם אביו הרא"ש ריש פרק ע"פ:

א

ס"א אע"ג דריחיה. כמו בנסכים דפסול דאל"ה בל"ז פסול כמו קוסס אט"ג דפלוגתא דר"י וריב"ל ובנסכים מודים שפסול.

ב

אפי' האידנא. כמו בימיהם במסננת. שם:

ג

ואין מקדשין. טור. כיון דקי"ל דהכל (הולך) אחר הטעם. אבל הוא דבר שאינו כמ"ש תוס' שם צ"ו א' ד"ה הבודק כו':

א

ס"ג ויש אוסרין. מנחות פ"ז א' ר' יוסי בר יהודה אומר שיש בו כו' ור' יוחנן בעי שם אליביה. ובב"ב אמרינן דמה שפסול לנסכים פסול לקידוש. וצ"ל מ"ש שם שבפיה מיירי כה"ג:

ב

ומ"מ מצוה. ירושלמי בברכות ושבת ושארי מקומות מצוה ביין אדום שנאמר כו':

א

ס"ד מקדש על יין לבן והרמב"ן פוסלו. הדיעה ראשונה גורסין שם בב"ב צ"ז ב' בורק ובדיעבד כשר לנסכים א"כ הכא אפי' לכתחלה. ומה שאיבעיא בגמ' רב כהנא שם חמר חווריין מהו לא שמיעא הך ברייתא אבל לדידן מותר. ועוד ראיה מירושל' שבת פ"ח שקלים פ"ג פסחים פ' בתרא מצוה לקדש על יין אדום שנאמר אל תרא יין כי יתאדם דמשמע מצוה לבד אבל לא איסור ועוד ראיה פסחים ק"ח ב' פלוגתא דת"ק ור"י וסבר הת"ק דא"צ טעם ומראה יין והלכה כת"ק. ועוד ראיה מנחות פ"ז א' אין מביאין יין ישן כו' היינו טעמא דרבי דכתיב אל תרא כו' דמשמע לכתחילה לבד. והרמב"ן גורס בודק שם בב"ב והאבעיא כך פירושו אם הלכה כר"י או כת"ק ופשיט אל תרא כו' והלכה כר"י והירושל' הנ"ל ג"כ משמע אפי' דיעבד כיון שהוא מביא ראייתו מפסוק:

ב

אבל מבדילין. דלא גרע משכר ומיירי שהוא חמר מדינה ועס"ט:

א

ס"ה יין חי כו'. בפסחים ק"ח ב' משמע דוקא דיעבד וכ"כ תוס' שם ד"ה שתאן כו'. אבל בב"ב שם דפריך אי למעוטי מזוג כו' מ' דחי ודאי מקדשין לכתחילה. וצ"ל דהא דפסחים משום חירות כמ"ש שם. ומ"מ לכתחילה ודאי טוב למוזגו כמ"ש בכוס של ברכה ובירושל' הכין נהיגין רבנן בכסא דקידושא וז"ש ומ"מ כו':

ב

ויינות. פסחים שם ברשב"ם ותוס' שם ד"ה שתאן:

א

ס"ו והוא שיש כו'. רי"ף בשם הגאונים וע' ריב"ש סי' ט' בזה:

א

ס"ז שמרי יין כו'. ע"ל סי' ר"ד ס"ה וס"ו וכמ"ש בב"ב צ"ו ב' ת"ר כו' אמר רבא כו' כי פליגי כו' ודוקא תלתא ואתא ארבע הא פחות לא וע' רשב"ם שם ד"ה פש להו כו' ואע"ג דבי"ד סי' קכ"ג ס"ח וסי' קל"ד ס"ה פ' דוקא בששה וי"א בששי' התם ביין גמור ולמדו מהא דפ"ה דע"ג ע"ג ב' שני כוסות כו' וס' הראשונה ס"ל דמיירי בס' וסברא האחרונה ס"ל דמסתמא מיירי בכוסות שוין ש"מ דבששה וכמ"ש ב"י בסי' קכ"ג צ"ה א' בד"ה יין מזוג כו' וכ' הר"ן איכא מ"ד כו' ואינה ראיה כו' והרשב"א בת"ה כו'. מיהו בחרצנים שלא נעצרו בקורה אין להם דין שמרים ואפי' מצא כדי מדתו או פחות קלטו טעם החרצנים ואסור וכמו ביין גמור אם לא שיש במים ששה פעמים נגד כל החרצנים וכן ביין ממש וז"ש לעיל בסי' ר"ד ס"ה בהג"ה ובלבד כו' ר"ל ביין ממש וכמ"ש באגור עב"י. ומ"מ בשמרים ובחרצני' של יי"נ היה ג"כ הדין כן בתלתא ואתא פחות מארבעה דמותר וכ"כ הרא"ש שם בב"ב בשם הרב אב ב"ד אבל בשם הר' יונה לא כתב כן שמדמה חרצנים ושמרים של היתר לענין מגע נכרי לשמרים של מעשר ראשון דפעם ראשון אסור וכפי' הרשב"ם שם דכל הברייתא מיירי הכל בכדי מדתו ע"ש ד"ה ראשון כו' ובשני מותר אא"כ רמי תלתא ואתא ארבע דבזה לעולם אסור ומיהו כשלא נדרכו בקורה אף פעם שני אסור אף בכדי מדתו כנ"ל אלא דהר"י סובר כן דוקא לענין יי"נ אבל לענין ברכה לא ואנן קי"ל אף לענין ברכה כן כנ"ל וביין נסך שנתערב מדמי להקדש דלעולם אסור כיון דנאסרו מתחילתן. והא דאמרו המתמד ונתן מים במדה כו' דפטור אף בפעם ראשון ס"ל כפירוש רשב"ם הנ"ל דכל הברייתא משום חומרא ולר"י במתמד לענין טבל שם אוקמוה אדינא דאורייתא דשם א"א להחמיר משום דאתי לאפרושי מן הפטור כו' כמ"ש בפ"ד דפסחים וכן לענין ברכה ועתו' שם צ"ו ב' ד"ה וביותר כו' וקשה מהא כו' וי"מ כו' וכן בחולין שם ע"ש. וז"ש בש"ע י"ד שם ס"ט מים כו' כיון שלא נעצרו בקורה אף לענין ברכה הדין כן כנ"ל ומש"ש ואם נעצרו בגלגל כו' קאי אפעם שני אבל בראשון אפי' כדי מדתו אסור כנ"ל וכמש"ש בסי"א בשמרים ושם סי"א ופעם שני מותר היינו עד ארבעה אבל באתא ארבעה אסור ודבריו סתומים ביותר. ומ"ש הש"ך שם ס"ק י"ח ומצא ארבע ל"ד כו' טעה בדברי הרשב"א שהרשב"א ל"ק אלא בשמרים של יי"נ כבר וכמ"ש ב"י שם בד"ה וכ' בת"ה שמרים של יי"נ כו' וכ' שם לדברי האומרים בס' ה"נ בס' ע"ש וכמ"ש שם בד"ה יין מזוג בשם הר"ן והרשב"א דבשמרים כ"ע מודו דדוקא אתא ארבעה וגמ' ערוכה היא פלוגתא דאחרים ורבנן ושיטת הרשב"א שם צ"ז א' דברייתא מיירי ביותר מכדי מדתו כמ"ש שם דכל שנעצרו בגלגל וקורה כל לחלוחית שבהן יוצא אלא דמיירי במצא יתר מכדי מדתו שביין גמור כמ"ש למר בס' ולמר בו' ובכה"ג החמירו במעשר ותרומה והקדש וביי"נ גמור החמיר כמו שם אבל בהיתר ס"ל כמו בטבל וברכה ועב"י שם ד"ה הנ"ל וכ' בת"ה וכו':

ב

או חרצנים. במכ"ש משמרים דבעינן תלתא ואתא ארבעה וכ"ז בחרצנים שהם גרועים יותר כמ"ש בפסחי' מ"ב ב' אבל אי אתא ארבעה ודאי יין הוא:

א

ס"ח מקדשין כו' וי"א שאין מקדשין. זהו פסק הגאון דפוסל וראייתו ממנחות פ"ו ב' במתניתין ולא מבושל ואם הביא פסול וח"כ לקידוש נמי פסול. ומדחי הרא"ש שם בב"ב הדלה הגפן ע"ג תאינה לפסול לנסכים בבכורות י"ז א' ה"נ לפסול ועוד קשה דפריך הגמ' הכא בב"ב אי למעוטי מזוג עילויי עליי' ותהוי עלויי עליי' הא פסול בדיעבד בנסכים אלא אין ראיה משם ועוד למה לא קחשיב הגמ' בב"ב למעוטי מבושל. אך זה יכול לתרץ דקי"ל דשלקות כיון דנשתנה לגריעותא מברך שהכל אם כן לפ"ז לא קחשיב הגמ' כאן כיון דמברך אפי' שהכל עליו. ועתו' פסחים ק"ט ב' ד"ה ארבע כוסות מביא ירושלמי דתרומות תמן תנינין כו' א"כ יוצאין ארבע כוסות במבושל ומקדשין עליו. וא"כ לפ"ז קשה על הש"ע בי"ד הל' תרומות סעיף ס"ג אבל לא מן המבושל על שאינו מבושל הא מבושל מעליי' והרמב"ם פוסק בעצמו כת"ק דר"י וצ"ל דהרמב"ם פי' האי מוחלפת השיט' ר"י מחליף שיטתו ופוסק הכא כת"ק שממעיטו ולפ"ז קשה למה פוסק דהרמב"ם בברכה דמברכין בפה"ג ובהל' פסח פוסק לחלוטין דמקדשין וצריך לתרץ דאיתא בירושלמי פ' שני דתרומות במתניתין ד' כל מקום שיש כהן תורם מן היפה וכ"מ שאין כהן תורם מן המתקיים רי"א לעולם הוא תורם מן היפה ומקשה שם בירושלמי הל' ד' הא ר"י מתיר מפני שהוא משביחן ואר"י מחלפא שיטתי' דר"י ר' אלעזר אמר אינה מחלפת תמן בכהן וכאן בבעלי' ר"א ור"י חד אמר מפני שממעיטו משותיו וחד אמר מפני שממעטו ממדתו ולא ידעינן מאן אמר דא ומאן אמר דא מן מה דאר"י מחלפא שיטתיה דר"י הוי ר"י אמר מפני שממעטו משותיו וא"כ לפ"ז יוכל לומר דכולהו סוברים דמשביחו וא"כ כאן נכון דמקדשין עליו הך הפלוגתא ר"י סבר מפני שממעטו משותיו דהרמב"ם פי' דאין הכל שותים וכיון דאין הכל שותים אף ע"פ שמשביחו לאו כלום הוא ות"ק סבר מפני שמשביחו עדיף טפי אבל לענין קידוש לא איכפת לן שממעיטו משותיו כיון שהוא משביחו וגי' האמיתית כמ"ש בפירוש על הירוש' שצ"ל הוי ר"א או' מפני שממעיטו משותיו וע' מש"ש. וע' רא"ש בב"ב צ"ז ב' שמאריך בזה ועוד ראיה מהירושלמי שבת פ"ח ושקלים פ"ג מהו לצאת בקונדיטין מן מה דתני בר קפרא קונדיטין כיין הדא אמרה יוצאין בקונדיטין מהו לצאת ביין מבושל ר' יונה אמר יוצאין ביין מבושל כו' ע"ש וע' י"ד סי' רי"ז סט"ז בקונדיטין פי' כו' וכן פירש מהרי"ל כמ"ש ב"י שם משמו וכ"ה בילקוט פ' יתרו ס"ס ער"ב אר"א ד"ת נמשלו כקונדיטין מה קונדיטין הזה יש בו יין יש בו דבש יש בו פלפלין אף ד"ת כו' והיא בגמ' שלנו נקרא אנומלין בפ' כ' דשבת ק"מ א' ובפ ב דע"ז ל' א':

א

ס"ט במקום שאין יין. י"א שמקדשין וי"א. וסברא האחרונה מביאין ראיה מהירושל' מבדילין בלא יין ואין מקדשין בלא יין וע"כ במקום שהוא שכר *מדינה דאל"כ הא גם אבדולי לא מבדילין כמ"ש בפסחים ק"ז א' וס' ראשנה דחו ראיה זו דהירושל' סבר כס"ד דגמ' שלנו שאמרו סבור קדושי לא מקדשינן כו' ובשאינו חמר מדינה איירי אבל בחמר מדינה מקדשין כמו בהבדלה דחד דינא אית להו כמ"ש כשם שאין כו':

ב

אלא על הפת. דודאי מקדשין כנ"ל סי' רע"א סי"ב:

ג

ואם יין כו'. דלר"ת אין מקדשין על הפת ומביא ראיה מירושל' רס"ח דברכות אר"י ברבי נהיגין תמן במקום שאין יין ש"ץ יורד לפני התיבה ואומר ברכה א' מעין שבע וחותם במקדש יום השבת ועוד דקידוש חמור מהבדלה דהא קובעת משא"כ בהבדלה ואין מבדילין על הפת מהא דאמימר ועוד דאיבעי' להו בפ"ב דשבת נר ביתו כו' ואם איתא יקדש על הפת והרא"ש דחה ראיה א' דשם להוציא האורחים דא"א בפת בבהכ"נ כו' ושניה דהבדלה לא שייך בפת ע"ש והא דשבת מ"מ עיקר מצותו יין וס"ד דידחה כו' ואף לדברי הרא"ש לא יקדש במקום שיש יין מהא דשבת הנ"ל וכמ"ש הרא"ש:

ד

ומי שאינו. מהא דעירובין מ"ב:

ה

ואם אין כו' לא כו'. מהא דנזיר ד' וכי כו' וע"ש בתוס' וכנ"ל:

א

ס"י ברכת כו'. כן מ' בפסחים ק' ב' ובברכות מ"ב ב' וע' בתוס' שם ושם:

ב

ואינך טעון. דאל"כ היאך יכול לצאת ידי יין ולפטור ע"ש:

ג

בין. דהוא כדברים הבאים מחמת כו' הרא"ש בפ' ע"פ סכ"ד:

א

אין מקדשין וכו' – עיין מש"כ במ"ב בשם הרמב"ן דאפילו בדיעבד לא יצא וכן הביא ג"כ בספר ברכי יוסף אך שכתב דלדעת הריטב"א דסובר דיין אדום הוא מצוה בעלמא אע"ג דבגמרא השיב לו רבא להחמיר אפשר דה"ה בזה ובאמת לא דמי להדדי כמו שכתב בעצמו שם אך לענ"ד יש לעיין בזה וכי משום הקריבהו נא לפחתך יהיה פסול דיעבד הלא אם שחט בהמה כחושה לקרבן יש בזה ג"כ משום הקריבהו נא לפחתך וכדפירש"י במנחות ס"ד ואפ"ה בודאי יצא בדיעבד בקרבן כזה דמבחר נדריך הוא רק מצוה לכתחלה וה"נ לענין קידוש וא"ל דא"כ לפי דברינו יהיה נא כשר גם בניסוך היין בדיעבד כמו לענין קרבן וא"ל דאה"נ א"כ יהיה נא כשר בקידוש אף לכתחלה וכדמשמע בתחלת הסוגיא דמה דכשר התם בדיעבד כשר בקידוש לכתחלה י"ל דדוקא בפסולים שהחמירה התורה בניסוך היין מטעם אחר ס"ל להגמרא דדבר שאינו אסור שם רק לכתחלה בקידוש כשר לגמרי דקידוש אינו חמיר כמו נסוך היין אבל בזה שהפסול לכתחלה בנסוך היין הוא משום הקריבהו נא לפחתך מסתברא דצריך להחמיר לכתחלה אף בקידוש ואה"נ דבדיעבד גם בנסוך היין אינו פסול וכ"ש בקידוש וע"ש בברכי יוסף מה שכתב עוד בזה:

ב

על יין וכו' – עיין בחדושי רע"א שמסתפק לפי מה דאיתא בב"י דלדעת הרמב"ן דאין מקדשין על יין לבן אפ"ה מבדילין משום דלא גרע משכר אפשר דה"ה בכל הני דסימן זה אף דאין מקדשין אפשר דמבדילין וכעין זה הביא בבה"ט בשם ש"א ולענ"ד לא דמי כלל דהתם הטעם דכשר להבדלה דאף דאין ע"ז שם יין מ"מ לא גרע משאר חמר מדינה דכשרין להבדלה ואיירי שהיין לבן הוא חמר מדינה וכמו שביאר הגר"א משא"כ בזה שהטעם הוא משום הקריבהו נא לפחתך מה חלוק יש בין קידוש להבדלה וכן מצאתי בברכי יוסף בשם הבית יהודה לאסור וכן מה דמסתפק ר"ע שם אי מותר לקדש בשחרית על יין שריחו רע מטעם זה ג"כ דלא גרע משכר ג"כ לענ"ד אין להסתפק בזה דבודאי אסור וכנ"ל:

ג

שריחו רע – עיין במ"ב דהיינו שמסריח קצת ואם אין מסריח רק שנקלט בו ריח אחר ע"י החבית לא מצאתי בפוסקים [ועיין בשה"צ] אח"כ מצאתי קצת ראיה להחמיר ממנחות פ"ו ע"ב אין מביאין יין לנסכים לא המתוק ולא המעושן ופירש הרמב"ם שם בבאורו דמעושן הוא שאם היה לכלי ריח אותו היין היה בו הבל והוא הנקרא מעושן ואירע הרבה המום הזה אצלנו ביינות המערב עכ"ל [כן הוא הגירסא אצלנו והתוי"ט העתיק שאם היה לכלי ריח רע אותו היין יש בו ריח רע וגירסא שלנו היא עיקר דכן משמע מדבריו בפ"ו מהלכות איסורי מזבח ה"א דמעושן לא הוי בכלל יש בו ריח רע ע"ש] ומשמע דכונתו למה שכתבנו וכיון דלנסכים פסול אפילו דיעבד משום דנשתנה לגריעותא גם לקידוש נמי פסול דכן מוכח שם בסוגיא דב"ב דכל מה דפסול לנסכים דיעבד פסול גם לקידוש דאף להפוסקים דמכשירין במבושל לקידוש אף דלנסכים פסול התם הטעם כמו שכתב הרא"ש משום דס"ל דמבושל אשתני למעליותא והוי כמו מזוג דמכשרינן בגמרא משום דעלויא עלייה משא"כ בזה אלא דכ"ז הוא ראיה רק לפירוש הרמב"ם במשנה הנ"ל אבל אם נפרש המשנה דיין מעושן כפשטיה וכמו שפירשו שארי הראשונים [עיין ברש"י שם ובתוספות ב"ב י"ח ובר"ן בפרק ערבי פסחים ועיין לקמיה מה שכתבנו בזה בשם הגרע"א] שוב אין ראיה לדין הנ"ל ואולי דגם בזה יש משום הקריבהו נא לפחתך וגו' וצ"ע:

א

ועל יין מתוק – עיין במ"ב ותמיהני דהרי מסיק שם ר"א במנחות פ"ז דהליסטוון דכשר בדיעבד לנסכים הוא משום דחוליא דשמשא לא מאיס ומתוק מחמת עצמו פסול משום דחוליא דפירי מאיס וכן פסק הרמב"ם בפ"ו מהלכות איסורי מזבח ואמאי כשר לקידוש במתוק מחמת עצמו דלא מיבעיא לדעת הרמב"ם דמבושל פסול לקידוש משום דפסול לנסכים בודאי גם בזה פסול ואפילו להמכשירין במבושל לקמן בס"ח הלא טעמם מבואר בהרא"ש והר"ן משום דס"ל דע"י הבישול אישתני למעליותא משא"כ במתוק מחמת עצמן הלא הטעם מבואר בגמרא דחוליא דפירי מאיס וא"כ בקידוש נמי לפסול וראיתי בפמ"ג שנתעורר בזה בקצרה ודעתו דלהחולקין על הרמב"ם כשר בזה ואיני יודע למה שהלא הגמרא גופא הוכיח דאין כונת רב זוטרא בר טוביא על היין הליסטוון משום דכשר בדיעבד לנסכים וא"כ ממילא במתוק מחמת עצמו דפסול אפילו בדיעבד לנסכים ה"נ לענין קידוש וקצת יש לומר דלא מפסלינן לענין קידוש אלא דבר שנעשה שינוי אח"כ לגריעותא כמו יין שריחו רע ע"י הכלי או יין שנתגלה משא"כ בזה שבריאתו הוא כך מעיקרו לא מפסלינן לענין קידוש אע"ג דמאיס אבל א"כ למה להגמרא להביא ראיה על יין כושי דכשר לקידוש משום דגבי נסכים כשר בדיעבד תיפוק לית דבריאתו היא כך ולא נשתנה כלל א"ו דכל היכי דלא נשתנה למעליותא פסול לקידוש היכי דפסול לנסכים וא"ל א"כ למה להש"ס לאוקמי על יין שריחו רע לוקמי במתוק מחמת עצמו י"ל דלא רצה הגמרא לפרש דמימרא דרב זוטרא משמיה דרב יהיה דלא כרבינא דס"ל במנחות שם דאפי' במתוק מחמת עצמו כשר בדיעבד לנסכים כמו שכתבו התוס' שם. ודע דבטור לא נזכר שם סתם מתוק רק יין הליסטוון ופי' ע"ז שהוא מתוק והנה בפי' רשב"ם ור"ן איתא שהוא מתוק וחלש מאד ולא נזכר שהוא מאיס משמע ג"כ דבמתוק זה שמחמת עצמו לא מיירי כלל:

א

מקדשין עליו – עי' במ"ב במש"כ בשם הבכור שור והנה התו"ש המציא לדחות דבריו דכח הצמוקים שנותן במים עדיף טפי מיין המתערב במים וע"כ אף אם הוא יותר מששה נגד הצמוקים אעפ"כ שם יין עליו ע"ש והוא דוחק וכן בהגר"א בסעיף זה לענין חרצנים שנדרכו ברגל ולא בקורה שאין להם דין שמרים כלל [וכצמוקים דמיא] מוכח שם דאם יש במים ששה פעמים נגד כל החרצנים אין ע"ז שם יין וכמו יין עצמו שנתערב בששה לפי דעת הרשב"א א"כ ה"ה בצמוקין וכן בשע"ת ובדה"ח ובהגהות הגאון ר' ברוך פרענקיל כולם הביאו דברי הבכור שור להלכה. והנה לכאורה היה לנו לשער ששה פעמים מים נגד לחלוחית היוצא מהם ולא נגד כל הצמוקים ואפשר מפני שלא ידעינן כמה נפק מיניה סמכו להקל לשער כאלו היה כל גופם יין ודוחק אח"כ מצאתי בתשובות משכנות יעקב סימן צ"ו שדעתו באמת להחמיר לשער נגד לחלוחית היוצא מהם ולא נגד כל הצמוקים וגם דעתו שם שיהיה הלחלוחית אחד מד' במים וכענין שאמרו כל חמרא דלא דרי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא ע"ש והנה אף מי שחננו ד' שהיכולת בידו בודאי מצוה לברור יין טוב ויפה לקידוש כדי לצאת ידי כל החששות וגם כדי לקיים מצוה מן המובחר מ"מ אחרי שיש פוסקים שהחזיקו בשיטת הרא"ש והטור המובא ביורה דעה קכ"ג ס"ח בהג"ה [וכמו שהבאתי בשה"צ] דבטעם יין לבד מקרי יין אף שאין בהם כדי מזיגה אין לנו להחמיר יותר ממה שהעתיקו כמה גדולים דברי הבכור שור שיהיה הצמוקים מעט יותר מאחד מששה במים. והנה דרשתי את עושי היין ולפי מה שהציעו לפני אופן עשייתן יש בסתם יין שיעור הזה ויותר אף לפי מה שכתב בעל דה"ח דמשערינן את הצמוקים כפי שעת נתינתן במים ולא אחר שנתנפחו:

א

מקדשין על יין מבושל – ויין מעושן עיין בחדושי רע"א דלדעת התוס' פסול משום דאשתני לגריעותא ע"י העשן ולהרמב"ן שם כשר כמו מבושל:

א

שמקדשין על שכר – עיין במ"ב והוא מהמ"א בשם הפוסקים ודעת הרמב"ם דאם רוב שתיית המדינה הוא שכר מקרי חמר מדינה ומשמע דאפילו יש ג"כ יין בעיר [ועיין בא"ר] אך הוא סובר דלא מהני חמר מדינה אלא בהבדלה אבל בקידוש אין רשאי לקדש על שום משקין חוץ מן היין:

ב

ואם יין בעיר לא יקדש על הפת – עיין במ"ב והיינו אפילו אם הפת חביב עליו יותר מיין וכדמוכח מהד"מ ע"ש אמנם בדה"ח ראיתי שפסק דאם הפת חביב לו יותר מיין יכול לקדש על הפת ומשמע שדעתו נוטה להכריע כמו שמצדד הב"י בסוף דבריו. והנה מהרמב"ם משמע דמפרש דריפתא חביבא ליה היינו יותר מיין ובטור בשם רב האי משמע דריפתא חביבא ליה היינו שהיין אינו מקובל ונהנה ממנו ונראה דבאופן זה שצייר רב האי בודאי נוכל לסמוך על דעת הב"י לקדש על הפת לכתחלה:

א

ססק"ו מג"א ועסי' רע"א סי"ג נ"ב וכדלעיל סי' ק"ץ סק"ד ודלא כט"ז ס"ס ר"י דס"ל דלא בעינן רביעית דליתא:

א

[א] [לבוש] שמסריח קצת וכו'. משום דמונח בכלי מאוס (רשב"ם בבא בתרא דף צ"ז):

ב

[ב] [לבוש] כל שכן אם טעמיה חלא וכו'. ולכאורה קשה מאי קא משמע לן בקידוש הא אפילו בורא פרי הגפן אין מברכין כדלעיל סימן ר"ד סעיף ד', בשלמא בטור יש לומר כמו שכתב ט"ז דמשום יש כתב קודם דאפילו ריחיה חלא מקדשין עליו, היינו דבטעמיה חלא אין מקדשין, אבל על הלבוש ורמ"א קשה. וצריך עיון דקא משמע לן כמו שכתב הב"ח דאף שמברכין בורא פרי הגפן דהיינו כל שלא הקרים מכל מקום אין מקדשין והט"ז השיג עליו שזה ודאי אינו דכיון שהגיע לטעמיה חלא גרעי טפי מהקרים, ולא ידעתי מה קשיא ליה דהא גם בהקרים לחוד כתב הב"ח דמברכין בורא פרי הגפן אלא דשניהם בעינן הקרים וטעמא חלא. גם מה שכתב שזה אינו בנמצא שיהיה טעמא חלא ולא יקרים נראה דהבין הקרים כפשוטה שיש בו קמחים וכמו שהבין ריש סימן ר"ד וליתא דמפורש בב"ח דמיירי שגדל על היין קרום לבן וזה אפשר בנמצא, אך קשה לי מפרק המוכר פירות דף צ"ז דאמר רב אין אומרים קידוש אלא על היין הראוי לנסך על גבי המזבח, ופריך למעוטי מאי אי למעוטי קוסס פלוגתא דר' יוחנן ור' יהושע בן לוי הוא ופירש רשב"ם דלר' יוחנן חמרא הוא אפילו לענין קידוש ולר' יהושע בן לוי חלא הוא אפילו בורא פרי הגפן אין מברכין, עד כאן. הוה ליה לאוקמי דמיירי בטעמא חלא ולא הקרים:

ג

[ג] האידנא וכו'. ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידה גם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אלא אם כן נמר ריחו וטעמו (מגן אברהם):

ד

[ד] מגתו וכו' ומקדשים וכו'. וכן עשה מהר"ש אף על פי שהיו מוכרין יין ישן דרושותיו סימן ע' (מלבושי יום טוב). ומזה קשיא על מה שכתב מגן אברהם, ומכל מקום מצוה ביין ישן כמו שכתב סימן ת"ר, עד כאן. ובאמת בסימן ת"ר נראה לי דמיירי כשיש לו ישן ורוצה לשתות ממנו הוא מוקדם מה שאין כן כשאין לו ישן אין מחויב לקנות משום קידוש:

ה

[ה] שיש לו קמחין וכו'. כתב המרדכי פרק המוכר פירות יין שיש לו קמחין כיון דפסול לנסכים כדמוכח פרק כל הקרבנות אין אומרים עליו קידוש, וצריך עיון הא פירש הרמב"ם וברטנורה שם דאין הלכה כר' יוסי וכן מוכח בפרק המוכר פירות דף צ"ז, עד כאן. ואין לומר דהמרדכי מיירי כשלא סיננו וכדברי יש אוסרים, אכתי תיקשי מנא ליה לרמב"ם וברטנורה לפסוק הלכה דלא כר' יוסי דילמא גם ר' יוסי לא קאמר אלא בלא סינן, ואפשר לדחוק שדקדקו מדאמר שעלו בו קמחים ולא אמר שיש בו קמחים, אך קשה לי מאי שקיל וטרי הש"ס פרק המוכר פירות למעוטי מאי אמר רב כל יין שאינו ראוי לנסך וכו' דילמא למעוטי יין שלא סינן מקמחין, ואין לי לפרש בזה אם לא שנאמר דזה במאי דמשני למעוטי שריחו רע והיינו דטעם איסורו משום מיאוס אף שהוא יין גמור, הוא הדין כל שיש בו קימחין נמי מיאוס וצריך עיון:

ו

[ו] דריחיה חלא וכו'. מכל מקום אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח), וכשהסירו הקרום נראה לי דאין להחמיר, ועיין לקמן סימן ר"ד ס"ק ח':

ז

[ז] מכל מקום מצוה וכו'. פירוש ולא יקח מסתם יין שבמרתף (ב"ח וט"ז):

ח

[ח] [לבוש] אין מדקדקין וכו'. ולעניות דעתי יש לירא שמים לעשות כמו שכתב הר"ן פרק המוכר פירות שלא לקדש על היין לבן אלא בשעת הדחק שאין לו אדום עיין שם, מיהו זה דוקא בלבן יותר מדאי כמו שכתבו התוס' בבבא בתרא דף צ"ד:

ט

[ט] [לבוש] אפילו חזק וכו'. טור בשם בעל הלכות גדולות, וזכיתי לספר בעל הלכות גדולות וראיתי שלמד כן בדף י"ג מש"ס ערבי פסחים דף ק"ח דקאמר שתאן חי יצא שלמצוה מן המובחר בעינן מזוג כחכמים פרק שלושה שאכלו, וכן למדו תוס' ומרדכי ואגודה שם, וכתבתי זה לאפוקי מבית יוסף וב"ח שלא ראו דבריו לכן האריכו בדחוקים עיין שם:

י

[י] [לבוש] אפילו חזק וכו'. כן כתב הטור בשם בעל הלכות גדולות, וזה לשון בית יוסף נראה שכתב כן מדתניא אין מברכין על היין עד שיתן לתוכו מים דברי ר' אלעזר וחכמים אומרים מברכין ומודים חכמים בכוס של ברכה רביעית למצוה מן המובחר שיתן לתוכו מים, ומשמע דאין כל הדברים הללו אמורים אלא כיון שהוא כל כך חזק שאינו ראוי לשתותו חי כלל אבל כי דרי על חד תלתא מיא יכול לשתותו עד כאן לשונו. ותימא גדולה שלא ראה מה שכתב בסמ"ג עשין פ"ט זה לשונו פסק בעל הלכות גדולות כרבנן דאמרי דמברכין על היין דדרי על חד תלת מיא עד כאן לשונו, הרי להדיא דר' אליעזר ורבנן פליגי ביין זה. ונראה דהיה קשה לבית יוסף על מה בעל הלכות גדולות אפילו בתחילה וחכמים לא התירו לכתחילה. ולעניות דעתי לא קשה מידי דכיון דלרבנן אינו אלא משום מצוה מן המובחר קרי ליה היתר לכתחילה בלא מים למי שאינו מקיים מצוה מן המובחר והיינו שסיים ומכל מקום יותר טוב למוזגו וכו' והיינו למצוה מן המובחר וכן מצאתי מבואר בבעל הלכות גדולות גופיה דף י"ג. גם הב"ח יש תימא שהקשה שם על בית יוסף ולא הרגיש בתמיה הנזכר לעיל, גם מה שהאריך דבעל הלכות גדולות למד דין מפרק המוכר פירות דף צ"ז דפריך מזוג עלויי עלייה ולא פריך הא חי פסול אלא דכשר עד כאן דבריו, עיין שם שהאריך, ולא דק דלא מצי למפרך הכי דיש לומר דרב אתא כרבנן, ועוד דילמא לעולם פסול בחי ממש ולא מכשיר אלא במזוג ואינו מזוג, וכל זה גרם לו שלא עיין בבעל הלכות גדולות שם וסמ"ג דמפורש בהדיא דלמד מפסחים דף ק"ח דקאמר בארבע כוסות שתאן חי יצא עיין שם:

יא

[יא] [לבוש] ויש מתירין וכו'. לשון רמ"א והמנהג לקדש עליו אפילו יש לו יין אחר רק שאינו טוב כמו המבושל או שיש בו דבש, עד כאן, והלבוש סתם וכתב וכן נוהגין משום דבאמת בכל יינות הולכין אחר יותר טוב. אך עיינתי באגודה סימן שפ"א שמשם הוציא רמ"א זה זה לשונו, ואפילו אם יש אחר שאינו טוב, עד כאן, ותו לא, משמע דוקא כשאינו טוב כלל אבל כשהוא טוב אף שאינו טוב כמו המבושל מברך על שאינו מבושל:

יב

[יב] [לבוש] אלא דרבנן וכו'. בתוס' ערבי פסחים דף ק"ו הוכיחו מדקאמר יין ושכר יזיר לאסור יין מצוה כיין הרשות ופריך וכי קידוש והבדלה מושבע מהר סיני וסיימי מצינו למימר דקידוש על היין דבר תורה אבל הא דאמר המברך צריך שיטעום זהו מדרבנן, עד כאן. וקשה דאף גם צריך שיטעום הוא דבר תורה, מכל מקום הא סבירא ליה שם אחר כך דאין צריך שיטעום עצמו אלא באחר סגי וכדפירשתי בסימן רע"א ס"ק ל', ונראה דסבירא ליה דמכל מקום לא הוי מצי הש"ס למיפרך דילמא הא דאוסר יין מצוה היינו כשאין אחר שם דמחויב לטעום בעצמו, אך ברוקח סימן נ"ב מצאתי שמתרץ כן קושיות תוס' וצריך עיון. ומכל מקום יצא גם לדינא שיש ליזהר מאוד בקידוש יין כי לרוקח הוא דאורייתא וכן תוס' נוטין לזה:

יג

[יג] שאין יין מצוי וכו'. כן כתב בשולחן ערוך ומשמע דסבירא ליה כמשמעות הרמב"ם דמדינה שרוב יינה שכר אף שיש יין שם עיקר חמר, וכן משמע במגיד שם, ודלא כמשמע במגן אברהם, ומה שסיים הלבוש אבל אם יש יין בעיר וכו' הוא מדברי רמ"א והוא דעת הטור שצריך שלא יהא יין כלל בעיר ולכאורה סותר עצמו. ויש ליישב דגם בסיפא כוונתו, וגדולה מזו ראיתי בשלטי גיבורים בשם ריא"ז בערבי פסחים דבמקום שקובעין סעודתן על השכר ורוב שתייתן שכר מקדשין עליו, ובאמת תמיהני על ריא"ז מנין לו זה, ואי יצא לו מש"ס פרק ערבי פסחים דף ק"ז דקאמר והני מילי דלא קבע עלויי וכו', הא הרשב"ם מוחקו וכן כתבו תוס' דף ק"ו ד"ה מקדש וכו', שוב מצאתי בסמ"ג עשין כ"ט שכתב שכן הוא בכל הספרים ישנים ולא נודע למה מחקו רשב"ם, וכן בבעל הלכות גדולות ורי"ף שם כתבו. אך תמיהני דמשמע דלא קאי אלא על ברכת המזון ולא על קידוש וכן משמע בבעל הלכות גדולות ותוס' שם וכן מבואר בר"ן שם וכן כתב רש"ל בביאוריו לסמ"ג. אם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין כותי מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מכל מקום מיקרי מצוי (בית יוסף). אין מקדשין על יין שרף אלא אם כן במדינות שרוב שתיית המון הוא יין שרף בכל היום ועיין סימן רע"א סעיף י"ג (מגן אברהם), ונראה דמיירי בקידוש דלילה אבל ביום הא כתב בסימן רפ"ט סעיף ג' דאף שאינו חמר מדינה מקדשין עליו משום היכר, ואפשר משום שאי אפשר לשתות מלא לוגמיו הוה אמינא דלכתחילה סבירא ליה דלא די כשטועמין בין כולם, אך בפרישה ראיתי בסימן רפ"ט שכתב דאין לקדש על יין שרף ומי דבש כיון שאינו חמר מדינה דגם ביום בעינן חמר מדינה דלא כבית יוסף וצריך עיון, ולתשובת בית יעקב סימן נ"ז אשתמיט כל זה. ולדינא אף שהוא חמר מדינה דוקא כשיכול לשתות בהרבה פעמים שלא בהפסק בנתיים מלא לוגמיו הוא דמקדש:

יד

[יד] ובבוקר וכו'. כתב הב"ח תימא על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר' שכנא שאף על פי שהיה להם יין בביתם קידשו על השכר בשחרית וכן נהגו כל העולם, ותירץ דקידשו על שכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמו שכתב בסימן קע"ד עיין שם שהאריך, ומגן אברהם כתב עליו לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקים עד כאן לשונו. ונראה לי לישב דברי הב"ח דחששו הגאונים למה שכתב הרוקח הביאו בית יוסף סימן קע"ד דוקא מברכה אחרונה פוטר היין ולא מברכה ראשונה עיין שם כן נראה לי. ובאמת טעם זה דחוק כאשר העיר הב"ח בעצמו ומגן אברהם כתב טעם משום דבבוקר הפת חביב ותאב לאכול ורשאי לקדש אפת אלא שמברך אשכר משום היכר, והוא דחוק דלמאן דאמר דמקדש אחביב היה אסור לברך על שכר קודם וכן משמע בבית יוסף ועיין ס"ק ט"ו, ויותר נראה לי דסמכו בקידוש דשחרית שאינו מן התורה על משמעות השולחן ערוך וריא"ז שכתבתי בסעיף הקודם משום דבמדינתם רוב יינה שכר וקובעים סעודה עליו ומיעוט יין המצוי הוא ביוקר, ועוד מצאתי בביאור רש"ל לסמ"ג זה לשונו קיבלתי מאבי מורי דנקרא קידוש רבה בשחרית כמו צומא רבה הושענא רבא וזהו חשיבתו שמקדש אפילו על השכר לאפוקי קידוש לילה שאינו מברך אלא על היין עד כאן לשונו. ונראה דסבירא ליה כיון דקידוש דיום נלמד מריבוי דאת יום לא בעינן יין דדוקא בקידוש דלילה נלמד מזכור הוא דבעינן יין כדכתיב זכרו ביין, וקצת ראיה לזה ממה שכתב הרוקח סימן נ"ב בשם פרקי ר' אליעזר המקדש ומברך על היין בליל שבתות מאריך ימים בעולם הזה ולעולם הבא על כן לא הזכיר מיום, ואפשר משום שקידוש יום אינה דאורייתא אין שכרה כל כך, כל זה כתבתי לדינא ומכל מקום מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין:

טו

[טו] [לבוש] ומפה על הפת וכו'. כתב זה מדנפשיה ואזיל לטעמיה בסימן רע"א סעיף ט' ועיין סימן קי"ז שם מה שהקשיתי עליו:

טז

[טז] [לבוש] אפילו בלילה וכו'. אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו), יקדש מבעוד יום על היין וישתה ואסור אחר כך לעשות מלאכה (מגן אברהם בשם שבלי הלקט), ומצאתי בבעל הלכות גדולות דף י"ג מבואר יותר זה לשונו, אתרמי ליה חמרא במנחה דערב שבת וכו' מקדש מבעוד יום ואומר ויכולו ואף על גב דאיכא עדניה טובא ולאורתא כך אתא לביתיה מקדש אריפתא להוציא בניו ובני ביתו, עד כאן. כתב בית יוסף אהאי דזימנן חביבא ליה ריפתא מקדש אריפתא איכא למידק דמשמע שאף על פי שיש לו יין היא דאי כשאין לו יין אפילו לא חביבא ליה אריפתא נמי אי אפשר לו לקדש אלא על הפת ואם כן סתם בני אדם שמתאוין יותר למאכל מלמשתה היה להם לקדש על הפת, ושמא יש לומר שאף על פי שאם רצה להקדים החביב ולקדש על הפת הרשות בידו מכל מקום כשאין מקדים החביב ומקדש על היין כיון דמצוה לקדש איין שפיר דמי, עד כאן. ותימא דילמא לעולם מיירי באין לו יין והא דקאמר טעמא משום דחביבא ליה ריפתא היינו משום דאי לאו דחביב היה מקדש אשכר דהוא חמר מדינה, שוב עיינתי בערבי פסחים דף ק"ו דעל רב אמר זימנין דחביבא ליה ריפתא וכו' ובדף ק"ז אמר רב דאין מקדשין בשכר, אך בתוס' ד"ה מקדש מבואר דוקא באין חמר מדינה אוסר רב, ועוד קשה דילמא סתם בני אדם סומכין על פירוש ר"ת בתוס' דף ק"ו דהכי קאמר חביבא ליה ריפתא היה מקדש איין אדעתא לאכול פת מיד עיין שם ואם כן אף דחביב צריך לקדש איין, וצריך לומר שהקשה אליבא דרמב"ם דפירש דקידש אפת ומשמע ליה דאפילו בזמן הש"ס ורמב"ם עשו כן סתם בני אדם מדהוזכר בכל מקום קידוש על היין ודו"ק וצריך עיון:

יז

[יז] משום נדר וכו'. כן כתב רמ"א ותמה מגן אברהם דהבית יוסף לא מיירי אלא כשאין היין חביב עליו אבל כשנודר לכולי עלמא מקדש אפת, עד כאן. ולעניות דעתי מבואר בבית יוסף כרמ"א מדפתח בדין מתאוה וסיים ולפי זה מי שאינו שותה יין משמע שהוא בענין שאינה שותה כלל ועוד מי שאינו חביב עליו מכל מקום שותה מיקרי, גם ברוקח שהבאתי ס"ק י"ב משמע כרמ"א, גם מה שהקשה מגן אברהם הא אסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שאחרים יודעין בעצמן לברך וכמו שאיתא סימן רע"ג סעיף ד', עד כאן. ולעניות דעתי יש לחלק דהתם אינו אוכל עמהם אבל כשאוכל רק שאינו טועם מיין יכול לקדש, עוד יש לומר דגם רמ"א ולבוש מיירי כשאינו יודעים, והשתא ניחא דפתח ואם אין אחרים וכו' וסיים ישמע קידוש מאחרים אלא דהכי קאמר אם אין אחרים שאין יודעין, מיהו דהכי קאמר אם אין אחרים המסובין עמו אבל ישנו אחרים שאין מסובין עמו ורוצים לקדש בעצמן ועיין סימן רצ"ט סעיף ו':

א

א) [סעיף א'] אין מקדשין על יין שריחו רע וכו' דאין מקדשין אלא על יין הראוי לנסך על גבי המזבח למעוטי ריחו רע שמסריח קצת ולמעוטי מגולה. טור. וכתב הפרישה או' א' דוקא למעוטי הכי דקחשיב אתא האי כללא אבל לא למידן מכלל זה למעט כל דבר שאין מנסכין ע"ג המזבח דהא מסיק הטור דיין של צמוקים ויין מבושל מקדשין עליו יעו"ש. ומיהו זהו דוקא לדעת הטור והש"ע אבל הרמב"ם פכ"ט דין י"ד פסק למעוטי כל דבר שאין מנסכין ע"ג המזבח יעו"ש. אמנם אנן ק"ל כדעת הטור והש"ע למעוטי הני דוקא:

א

ב) שם. אין מקדשין על יין שריחו רע וכו' ופירש רשב"ם דאעפ"י שמברכין עליו פה"ג דריחיה חמרא וטעמיה חמרא אלא שמסריח קצת משום דמונח בכלי מאוס אפי' הכי פסול לקידוש דכיון דפסולין לנסך ע"ג המזבח משום הקריבהו נא לפתחך פסולין נמי לקידוש מה"ט גופיה עכ"ד. והביאו הב"ח:

א

ג) אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין כגון שאינו יכול להוליכו לביתו) יקדש מבע"י על היין וישתה ואסור אח"כ לעשות מלאכה. שה"ל בשם גאון. מ"א רס"י זה. ומשמע דמיירי דמקדש קודם תפלת ערבית דמותר לעשות כן וכמ"ש לעיל סי' ער"א או' כ"ב אמנם כבר כתבנו שם דלפי דברי האר"י ז"ל צריך להתפלל ערבית קודם ואח"כ לקדש יעו"ש וע"כ נראה דלפי דברי האר"י ז"ל יותר טוב לקדש על הפת ואחר תפלת ערבית מלקדש על היין וקודם תפלה. ומיהו אם התפלל ערבית מפלג המנחה ולמעלה ורוצה לקדש אח"כ מבע"י גם דלפי דברי האר"י ז"ל אין בכך כלום:

א

ד) שם. אין מקדשין על יין שריחו רע וכו' ואפי' שאין יין אחר מצוי רק יין זה שריחו רע ומסריח קצת אין מקדשין עליו. שו"ת שע"א סי' ח"י. בי"מ או' א' ומיהו אם עירבו ביין אחר ונתקן שהלך ריח רע שרי לקדש עליו. פתה"ד או' א':

א

ה) וכן יין שמסריח קצת אחר החביות אין מקדשין עליו. שו"ת שע"א שם. תו"ש או' ב' מש"ז או' ב' ואם שגג בדיעבד וקידש על יין שריחו רע י"ל דיצא וא"צ לחזור ולקדש כיון דק"ל קידוש על היין דרבנן:

א

ו) ולענין הבדלה אם מבדילין על יין שריחו רע עי"ש בשע"א שמצדד בזה אבל הער"ה או' א' פשיטא ליה דאין מבדילין עליו וכתב ודלא כהשע"א יעו"ש. ועיין לקמן או' ח':

א

ז) שם. ולא על יין מגולה וכו' ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא. וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אלא א"כ נמר ריחו וטעמו. מ"א סק"א. א"ר או' ג' ר"ז או' א' ח"א כלל ו' או' ז' חס"ל או' א' וכ"כ הרב בית יהודה סי' מ"ג דאינו נפסל אלא א"כ נשתהה כ"כ עד שנמר ריחו וטעמו או שעברה עליו לילה אחת מגולה יעו"ש ומשמע הא עבר עליו לילה אחת אעפ"י שלא נמר ריחו וטעמו נפסל לקידוש. וכ"כ בן א"ח פ' בראשית או' כ"ה. מיהו התו"ש או' א' כתב דאפי' אם עמד מגולה שעה מועטת יש להקפיד יעו"ש. וע"כ לכתחלה יש ליזהר מלהניחו מגולה אפי' שעה מועטת ובדיעבד אין לפסול כ"א בנמר ריחו וטעמו או שעבר עליו לילה אחת:

א

ח) וכתב שם הרב בית יהודה דדבר פשוט הוא דאין חילוק בין קידוש להבדלה בענין זה ול"מ להרמב"ם דס"ל ריש פכ"ט דגם הבדלה מדאו' אלא אפי' למ"ד דהוי מר"ס מ"מ כל דתקון רבנן כעין דאו' תקון יעו"ש. והביאו הברכ"י או' א':

א

ט) שם. ולא על יין מגולה וכו' ונראה דאם הכלי של יין מונח בתוך שידה תיבה ומגדל אעפ"י שהכלי מגולה אם הם סגורין אינו נפסל בכך אלא א"כ נמר ריחו וטעמו:

א

י) שם. ולא על יין מגולה וכו' ואם קידש בדיעבד על יין מגולה עיין ברכ"י או' א' שמצדד בזה ונראה דעתו שצריך לחזור ולקדש יעו"ש. וכן העלה הרב מחנה יהודה סי' ר"ל דלא יצא וצריך לחזור ולקדש יעו"ש. והביאו הפתה"ד או' ג' ומיהו לע"ד נראה הדבר קשה לומר לו לחזור ולקדש מאחר דק"ל קידוש על היין דרבנן ובפרט בזה"ז דלא קפדינן אגילוי ורוב בני אדם שותין אותו אלא די"ל מאחר שנעשה המעשה וכבר קידש דיצא בדיעבד וא"צ לחזור ולקדש:

א

יא) שם. ולא על יין מגולה וכו' ובכוס דז' ברכות צריך להזהר ביותר דהשטן מקטרג יותר בעת השמחה כדילפינן מאברהם אע"ה וגם אגב טירדייהו שכיחי להניח הצלוחיות מגולות מלבד איסור והמיאוס של היתושים וזבובים והוא פשוט. רו"ח:

א

יב) משקה דעביד טיף טיף דאין בו משום גילוי כמ"ש בטור יו"ד סי' קט"ז אם נאסר לקדש עליו דאפשר הפחות והסגנים לא קפדי כ"א ביש חששא גם האידנא משא"כ זה. מש"ז או' א' וכן הסכים הפתה"ד או' ד' להתיר יעו"ש.

א

יג) כתב באר עשק סי' ק"ט דמותר לברך ולקדש ולהבדיל על סתם יינם אבל הלק"ט ח"א סי' יו"ד כתב דאין זה מברך אלא מנאץ ויקדש על הפת יעו"ש. וכ"כ בשאלת יעב"ץ סי' מ"ה דחלילה לסמוך עליו בזה יעו"ש. וכן בתשו' בית יהודה חלק יו"ד סי' כ"ב השיג עליו יעו"ש. וכ"כ בשו"ת בשמים ראש החדש סי' ד' דפשוט דאסור לקדש עליו, וכן בס' מאורי אור בחלק עוד למועד דקס"ח ע"ב השיג על הבאר עשק וכתב דנכון יותר לקדש על הפת וגם הבדלה יוצא בדיעבד בתפלה ועדיף יותר מלטמא כריסו באיסור יעו"ש. וכ"כ בשו"ת מהרי"א אסאד חא"ח סי' ק"ס בחולה שנתרפא וצוו עליו הרופאים שישתה יין ישן ואין שם בנמצא רקי"ג והיה קודם פסח וכתב שם שאינו יוצא ידי חובת ד' כוסות ואין רשאי לברך עליו והביא שם כמה תשובות לזה יעו"ש. וכ"כ לעיל סי' קצ"ו או' ה':

א

יד) יין שלא הותר אלא בהפ"מ מותר לחדש עליו שו"ת חת"ס סי' ס"ה. אבל יין שנעשה בו מלאכה כגון שמדדו בו איזה מדידה או שרו בו איזה דבר אסור לקדש עליו. לב חיים ח"ג סי' ק"ח:

א

טו) שם הגה. וטעמיה חלא. היינו כל שבני אדם נמנעים לשתותו משום חמיצותו וכמ"ש לעיל סי' ר"ד סעי' ד' דאפי' פה"ג אין מברכין עליו ומשרה לא כתבו הרב"י דסמך אדלעיל. מ"א סק"ב. תו"ש או' ב':

א

טז) [סעיף ב'] יין מגתו מקדשין עליו ומ"מ מצוה ביין ישן. מ"א סק"ג. והיינו בן ארבעים יום. א"א או' ג' מיהו הא"ר או' ד' כתב דדוקא כשיש לי ישן ורוצה לשתות ממנו הוא מוקדם משא"כ כשאין לו ישן אין מחויב לקנות משום קידוש יעו"ש. והביאו הברכ"י או' ב' וכתב ופשוט דאינו מחויב אבל אם רוצה לקיים מצוה מן המובחר יקנה ישן:

א

טוב) שם. וסוחט אדם אשכול וכו' ולסוחטו בשבת אסור. כנה"ג בתשו' סי' א' ובס' א"ח דף ס"ד ע"א כתב וסוחט אדם אשכול פי' מערב שבת ומקדשין עליו בשעתו. וי"א דה"ה בשבת בתוך האוכל דמשקה הבא על האוכל כאוכל דמי ומקדשין עליו קידוש היום. ברכ"י או' ג':

א

חי) הטילו הקהל חרם שלא ימצא יין לא שפיר דמי לסחוט אשכול ענבים והנכון ליקח צמוקים. כנה"ג בתשו' הנז' ברכ"י או' ה':

א

יט) השרביט שמשימים עפר ידוע למתקו אינו ראוי לקידוש ולהבדלה. כנה"ג בתשו' הנז' ברכ"י או' ה':

א

כ) [סעיף ג'] מקדשין על היין שבפי החבית וכו' היינו יין גמור דריחיה חמרא וטעמיה חמרא ובפי החבית בלחוד יש בו קמחין. אבל אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו. ב"ח. מ"א סק"ד. תו"ש או' ד' מיהו הט"ז סי' ר"ד סק"א הכשיר לקידוש בהך שעלה עליו קרום שקורין קאני"ק אם מסננין אותו יעו"ש. והביאו הא"א בסי' זה או' ד' וכ"כ א"ר או' ו' ונראה דזה תליא בחוש הראות דאם אנו רואין שנתחמץ לכ"ע אין מקדשין עליו ואין מברכין עליו פה"ג כמ"ש סי' ר"ד סעי' ד' ואם טעמיה חמרא מסננין אותו והוא כשר:

א

כא) יין שהתליע וירם תולעים הרבה אלא שלא נשתנה לא במראה ולא בטעם והתולעים עוברים במסננת מותר לקדש עליו. לב חיים ח"ג סי' י"א. ואם מותר לסנן בשבת עיין לקמן סי' שי"ט סעי' יו"ד ובדברינו לשם בס"ד:

א

כב) שם. ועל יין מתוק. היינו אם הוא מתוק מחמת עצמו אבל אם נתן בו דבר אחר כדי למתקו כגון צוקר וכדומה לדיעה שנייה בסעי' ח' אין מקדשין עליו יעו"ש וכ"כ המש"ז או' ג':

א

כג) שם. ומ"מ מצוה לברור וכו' ולא יקח מסתם יין שבמרתף. ט"ז סק"ה. א"ר או' ז' מש"ז או' ה' ר"ז או' ג':

א

כד) [סעיף ד'] מקדשין על יין לבן וכו' בש"ס מיבעיא חמר חוורין מהו ופשיט מדכתיב אל תרא יין כי יתאדם ש"מ דאין קרוי יין אלא אדום ודיעה הראשונה הוא דעת הרמב"ם והטור דהאיבעיא הוא על נסכים אבל לקידוש כשר אפי' לכתחלה ודיעה השנייה הוא להרמב"ן דס"ל דהאיבעיא קאי גם אקידוש אבל להבדלא כשר דלא גרע משכרא. תו"ש או' ו':

א

כה) שם. מקדשין על יין לבן וכו' פי' לבן ביותר והוא לגריעותא. טור:

א

כו) שם. והרמב"ן פוסלו לקידוש אפי' בדיעבד. אלא א"כ יש בו מראה יין שאז כשר בדיעבד לדיעה זו. כמ"ש בב"י:

א

כז) שם. אבל מבדילין עליו. דלא גרע משכרא. ולפ"ז בקידוש דשחרית מותר לקדש. ואפשר דכל הני דפסולין בסי' זה הוא כן דלא גרע משכרא. הגרע"א:

א

כח) שם. ומנהג העולם כסברא ראשונה. ויש לירא שמים לעשות כמ"ש הר"ן פ' המוכר פירות שלא לקדש על יין לבן אלא בשעת הדחק שאין לו אדום יעו"ש וזה דוקא בלבן יותר מדאי כמ"ש התו' ב"ב דף צ"ד. א"ר או' ח':

א

כט) [סעיף ה'] יין חי אפי' אם הוא חזק דדרי על חד וכו' דזהו יין המשובח כדאמרינן (בשבת ע"ז ע"א) דכל חמרא דלא דארי על חד תלת מיא לאו חמרא הוא. אבל יין חזק שאינו ראוי לשתיה ודאי אין מקדשין עליו עד שיתן לתוכו מים. ב"י. תו"ש או' ז':

א

ל) שם. ומ"מ יותר טוב למזגו. כדי שיהא ערב וטוב לשתיה. ב"י. תוש או' ח':

א

לא) שם. ומ"מ יותר טוב למזגו. וכן הוא לפי דברי האר"י ז"ל שצריך למזגו ונתן טעם בסוד כמ"ש לעיל סי' ער"א או' כ"ח יעו"ש. וע"כ הגם שכתב מור"ם ז"ל בהגה דיינות שלנו יותר טובים הם בלא מזיגה מ"מ יש למזוג אותם מעט דהיינו שיתן רק ג' טיפין מים כדי לקיים מצות המזיגה וסוד הנרמז בה:

א

לב) שם. ובלבד שיהא מזוג כראוי. ר"ל שלא יחלישנו יותר מדאי. ועיין לקמן או' ל"ה:

א

לג) [סעיף ו'] יין צמוקין וכו' לא שנא מכמשי בגפנייהו ולא שנא נצטמקו ע"י חמה או ע"י תולדות האור כגון שהכניסן בחמין למהר צמוקן או שתלאן בעשן. טור:

א

לד) שם. יין צמוקין מקדשין עליו. דוקא אם משך היין מהצמוקין אבל כ"ז שלא משך היין מהצמוקין אינו חשוב יין כמ"ש לעיל סי' ר"ב או' פ"ד יעו"ש. ושיעור שריית הצמוקין שיקרא יין י"א עד שישתהו הצמוקין במים ג' ימים וי"א דאם נשתהו במים מעת לעת הוי דינם כיין כמ"ש לעיל סי' הנז' או' פ"ה יעו"ש. וכמה שיעור המים שיתן בצמוקין עיין בדברינו לעיל סי' ר"ד או' ל"ג שכתבנו שם שלא יתן יותר מכנגד הצימוקין אחר שנתגדלו יעו"ש ואם הם יבשים לא יתן יותר מכפליים דהיינו שליש צמוקין ושני שלישי מים:

א

לה) שם. יין צמוקין מקדשין עליו. ואפי' לא רמי תלתא ואתא ארבעה אלא כל שיש בו טעם יין ומראה יין מקדשין עליו. כנה"ג בהגב"י. עו"ש או' ב' וכ"כ לעיל סי' ר"ב או' פ"ו יעו"ש. והמברכין על יין צמוקין שאין בו אלא מתיקות בעלמא וטעמו כמים מברכין לבטלה ואין יוצאין ידי קידוש. ח"א כלל ו' או' ז':

א

לו) שם הגה. והוא שיש בהם לחלוחית וכו' שאם ידרוך אותם יצא מהם דבשן. ב"י בשם הרמב"ם פכ"ט. וכ"כ לעיל בש"ע סי' ר"ב סעי' י"א. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכה ועצים לא יצא מהם לחלוחית כלל פסולין. ריב"ש סי' ט' מ"א סק"ה. ועיין בדברינו לעיל סי' ר"ב או' פ"ז:

א

לז) [סעיף ז'] שמרי יין או חרצנים וכו' עיין לעיל סי' ר"ד סעי' ה' וסעי' ו' ובדבריני לשם בס"ד דשם מבואר איזה שמרי יין וחרצנים שמברכין עליהם פה"ג יעו"ש:

א

לח) [סעיף ח'] מקדשין על יין מבושל וכו' טעם דעה זו דס"ל דאישתני למעליותא ודעה שניה ס"ל דאישתני לגריעותא מברכין עליו שהכל כמבואר בב"י יעו"ש ועיין בדברינו לעיל סי' ר"ב או' י"ב שכתבנו דהעיקר כסברה ראשונה דמברכין עליו פה"ג ולא אמרינן בזה ספק ברכות יעו"ש:

א

טל) שם. מקדשין על יין מבושל וכו' ולכן מותר לבשל הצמוקים ולסנן היין ולקדש עליוי ח"א כלל ו' או' ז' וכ"כ בא"ח או' ה' בשם כמה פו' יעו"ש:

א

מ) מצאתי בכתבי בעל דע"ק דצמוקים קטנים שאין בהם גרעינים הם בכלל ענבים שבתורה כמ"ש ברד"ק ישעיה ה' ויטעהו שורק שהם ענבים המשובחים שאין בהם גרעינים. א"ח שם:

א

מא) שם. ועל יין שיש בו דבש וכו' וכתב הרשב"ץ סי' פ"ד דאפי' נשתנה טעמו בענין שאין בו משום יין נסך כגון שיש בו שליש דבש כשר לקידוש וכ"ש להבדלה כל שיש לו טעם ומראה יין יעו"ש. ער"ה או' ג':

א

מב) שם. וי"א שאין מקדשין עליהם. ואפי' אם נתערב בו דבש או שאור כטפת חרדל בחבית גדולה אין מקדשין עליו כיון שפסול לנסך ע"ג המזבח. טור בשם הרמב"ם פכ"ט. וכ"כ הלבוש:

א

מג) אם היין אשר ימזוג בו יין מבושל הרוב מן היין שאינו מבושל מקדשין ומברכין עליו פה"ג אבל אם הרוב מן היין המבושל אין מקדשין עליו ומברכין עליו שהכל. שו"ת הגאונים שבסוף ס' נהרות דמשק סי' ד' יפ"ל או' ו':

א

מד) שם הגה. והמנהג לקדש עליו וכו' וכ"כ הב"ח. ר"ז או' ט' ח"א כלל ו' או' ז' מיהו קיצור הש"ע סי' ע"ז או' ו' כתב אם אפשר יש להדר אחר יין אחר. וכן נראה כדי לצאת אליבא דכ"ע:

א

מה) שם הגה. רק שאינו טוב וכו' והא"ר או' י"א כתב דוקא כשאינו טוב כלל אבל כשהוא טוב אף שאינו טוב כמו המבושל מברך על שאינו מבושל יעו"ש. ויין מעושן לתו' ב"ב ח"י ד"ה לא יפתח פסול לקידוש ולרמב"ן כשר כמו מבושל. הגרע"א פת"ע או' י"ד:

א

מו) [סעיף ט'] במקום שאין יין מצוי וכו' דכיון שאין יין מצוי שם הוי שאר משקין חמר מדינה. ופרש"בם שנקרא חמר מדינה כשאין יין בכל העיר (פי' שבכל השנה אין יין שם. מ"א סק"ו) ויש מפרשין דלא הוי חמר מדינה אלא א"כ שלא יהא יין גדל מהלך יום כל סביב העיר. טור. וכתב התו"ש דק"ל כדעת היש מפרשין שהוא לקולא. וכ"כ הר"ז או' יו"ד ועיין לעיל סי' קפ"ב או' ו':

א

מז) שם. במקום שאין יין מצוי. אבל אם נמצא יין באותו מקום אעפ"י שהוא ביוקר אין לו לקדש אריפתא ולא להבדיל אשיכרא. ב"י בשם הגמ"י פכ"ט. מ"א שם:

א

מח) וכתב המרדכי שאם לקו הכרמים ואין יין מצוי אעפ"י שבשאר שנים מצוי רוב יין לשנה זו מיהא הוי השכר חמר מדינה. ונראה דכל היכא שאין יין ישראל מצוי אעפ"י שנמצא שם יין עכו"ם הרבה שפיר הוי שכר חמר מדינה ב"י. מ"א שם:

א

מט) וכתב שם המ"א דאין מקדשין על יין שרף אלא א"כ במדינות שרוב שתית ההמון הוא יין שרף בכל יום וכמ"ש סי' קפ"ב יעו"ש. והביאו א"ר או' י"ג וכתב דלענין דינא אף שהוא חמר מדינא דוקא כשיכול לשתות בהרבה פעמים שלא בהפסק בנתיים מלא לוגמיו הוא דמקדש יעו"ש. ובדיעבד או בשעת הדחק שאין יכול לשתות מלא לוגמיו ואין לו יין או שאר משקין אחרים י"ל דשתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו כמ"ש לעיל סי' רע"א סעי' י"ד יעו"ש:

א

נ) שם. וי"א שאין מקדשין. ואפי' אם חמר מדינא. ב"י. וא"כ לפי מה דק"ל דבכל דוכתא שכותב הש"ע י"א וי"א הלכה כי"א בתרא א"כ הכא נמי יש לפסוק דבמקום שאין יין מצוי אין לקדש על שאר משקין אפי' אם הם חמר מדינא אלא יש יפסוק כדעת הרא"ש דבלילה יקדש על הפת ובבקר על השכר. ומיהו אם אין לו בלילה לא יין ולא פת נראה דיותר טוב לקדש על שאר משקין אם הם חמר מדינא שיתבטל מצות קידוש לגמרי:

א

אנ) ומי שאין לו לחם ויין וממתין שיבא לו למחר יש להסתפק אי ליל שבת לא לטעום מידי וימתין עד עת בא לו יין או לחם ויקדש כדק"ל גבי הבדלה או דילמא ליכול וליחדי בקטניות ופירות אשר לו. עיין ברכ"י או' ט' שהעלה דיש להמתין עד למחר ויעשה ג' סעודות ביום אך אם הוא מצטער וקשה עליו הדבר דלא לטעם מידי בלילה לית לן בה יעו"ש ועיין לקמן סי' רפ"ט סעי' ב' ובדברינו לשם או' כ"ג בס"ד:

א

בנ) שם. וי"א שאין מקדשין. אבל מותר להבדיל עליו הואיל והוא חמר מדינה. טור בשם הרמב"ם פכ"ט דין י"ז. ועיין לקמן סי' רצ"ו סעי' ב' ובדברינו לשם בס"ד:

א

גנ) שם. אלא על הפת וכו' כיון שהפת בא לכבוד שבת. והוי שינוי בין שבת לחול כיון שאומר עליו נוסח הקידוש של לילה אבל בשחרית אם יקדש על הפת לא יהיה שום שינוי בין שבת לחול. תו"ש או' י"ג. ור"ל דבלילה כיון שאומר ברכת אשר בחר בנו אחר ברכת המוציא הוי שינוי בין שבת לחול אבל ביום דאין אומרים ברכת אשר בחר בנו כ"א רק ברכת המוציא לא הוי שינוי בין שבת לחול וע"כ יותר טוב לקדש על השכר:

א

דנ) שם. אלא על הפת וכו' וסדר קידוש שעל הפת. תחלה נוטל ידיו ומברך על נט"י ואח"כ מניח ידיו על הפת ואומר יום הששי ויכולו השמים וכו' עד אשר ברא אלהים לעשות. ואח"כ מברך המוציא ואינו בוצע. ואח"כ אומר ברכת אשר בחר בנו וכו' עד מקדש השבת ואח"כ בוצע הפת. ועיין הרמב"ם פכ"ט דין ט' ובטור סי' זה ומ"א סק"ז ולעיל סי' רע"א סעי' יו"ד בהגה ודוק:

א

הנ) שם. ובבקר יותר טוב לקדש על השכר וכו' אבל במקום שיין מצוי ודאי יברך על היין אפי' ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר יין דכיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה סגי בכך ומשום הכי לא נהגו אפי' הגדולים במדינתינו לברך על היין ביום ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מן המובחר ט"ז סק"ו. מיהו המט"י סי' רפ"ט או' ה' כתב דלדעת הש"ע אם היין מצוי לקנות אעפ"י שהוא ביוקר אין לקדש על השכר ודלא כהט"ז יעו"ש. ועיין לקמן סי' רפ"ט או' כ"ב:

א

ונ) שם בהגה. ואם יין בעיר לא יקדש על הפת. דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא. מ"א סק"ז:

א

זנ) שם בהגה. לא יקדש על הפת. ומכ"ש על השכר והיינו בקידוש דלילה ולענין קידוש היום עיין סי' רפ"ט סעי' ב' תו"ש או' י"ד:

א

חנ) שם בהגה. יכול לקדש עליו וישתו אחרים וכו' מיהו המ"א סק"ט כתב דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג וכמ"ש סי' ער"ג סעי' ד' רק הם יקדשו ודברי רמ"א צ"ע עכ"ל. אבל הא"ר או' י"ז כתב דיש לחלק דהתם אינו אוכל עמהם אבל כשאוכל רק שאינו טועם מיין יכול לקדש. ועוד י"ל דגם רמ"א מיירי כשאינן יודעים יעו"ש. אמנם בשו"ת יעב"ץ ח"ב סי' ס"ד כתב דמי שאסר על עצמו לשתות יין אינו יכול לקדש עליו ולברך להוציא אחרים י"ח בקידוש וזימון יעו"ש:

א

טנ) מי שצוו לו הרופאים שלא לשתות יין צריך לקדש על היין כיון דסגי בטעימה כל דהוא וכל שכן הוא מד' כוסות דליל פסח דחייבוהו אעפ"י ששתייתן מרובה. אבל אם חביב ליה ריפתא מחמרא פשיטא שיקדש על הפת. עיקרי הד"ט סי' י"ג או' כ"ה בשם פחד יצחק או' ק' בי"מ או' י"ז:

א

ס) נדר שלא לשתות יין רביעית יוכל לקדש עליו ולשתות פחות מרביעית. ישי"ע:

א

סא) [סעיף יוד'] פוטרת יין שבתוך הסעודה וכו' פי' אפי' אם מקדש קודם הנטילה וכמ"ש לעיל סי' קע"ד סעי' ד' והטעם דכיון דבעינן קידוש במקום סעודה צרכי סעודה הוא ופוטר כל היין בתוך הסעודה. עו"ש או' י"ד וכ"כ המש"ז בסי' זה או' ז' ובסי' ער"א או' ט"ז יעו"ש. ועוד עיין בדברינו לסי' קע"ד סעי' ד' יעו"ש:

א

סב) שם ואין טעון ברכה לאחריו וכו' וה"ה שתה יין לפני נט"י לפתוח בני מעים דאין מברך ברכה אחרונה עליו דבהמ"ז פוטרתו. מש"ז או' ז':

א

סג) שם. ואינו טעון ברכה לאחריו וכו' ואם שתה עוד קודם הסעודה מלבד כוס הקידוש אם הוא יין א"צ לברך אחריו ואם הוא שאר משקה צריך לברך אחריו אלא א"כ יברך ברכה אחרונה אחר כוס בהמ"ז. ר"ז או' י"ג:

א

ש"ע ס"א שריחו רע. מחמת שמונח בכלי מאוס כן פירש רשב"ם:

ב

ט"ז ס"ק ג' אלא הטור דנקטו לרבותא כצ"ל:

ג

שם טפי מהקרים הב"ח פי' הקרים שנעשה עליו קרום ועיין בט"ז ר"ס ר"ד:

ד

מ"א סק"א וערס"י רס"ז וססי' רנ"ג כצ"ל:

ה

סק"ב וכמש"כ סי' ר"ד כצ"ל:

ו

שם דסמיך אדלעיל שכתב בסי' ר"ד דאפי' בפה"ג אין מברכין עליו ודלא כב"ח שהביא הט"ז סק"ג:

ז

ט"ז סק"ה של מרתף. הטור כתב יין סתם של מרתף שאינו בדוק אם הוא טוב או לא מקדשין עליו. והקשה ב"י למה כתב זאת דהרי חשש יין של מרתף פי' רשב"ם שאינו אלא שמא ריחי' חלא וטעמא חמרא וכבר כתב הטור דאפי' ידעינן דריחי' חלא מקדשין עליו וכ"ש של מרתף סתם וע"ז תירץ הט"ז בשם הב"ח דקמ"ל דמצוה מן המובחר הוא שאפי' מיין סתם לא יקח וק"ל:

ח

ש"ע ס"ד יין לבן. לבן יותר מדאי והוא לגריעותא טור ועיין ב"י באורך:

ט

שם מבדילין עליו. דלא גרע משכר בסי' רצ"ו:

י

מ"א סק"ו בת טוות. לן בתענית במו"ש שלא היה לו יין ולא רצה להבדיל על משקה אחר אלמא דאע"פ שבאותו שעה אין יין מצוי בכל העיר אין מועיל:

יא

שם רע"א סעיף י"ג. דצריך לשתות רוב רביעית בלי הפסק וזה א"א ביי"ש:

יב

ט"ז רס"ק ז' בשם רב עמרם. ז"ל רב עמרם כוס של קידוש כל זמן שלא בירך בהמ"ז חייב לברך עליו ברכ' אחרונה וה"מ שאין לו כוס לבהמ"ז אבל אם יש לו כיון דאכתי לא אסח דעתיה דהא יש לו כוס של ברכה א"צ לברך אחר כוס של קידוש שנפטר בברכה של ג' עכ"ל:

א

ס"ד אבל מבדילין עליו. ע' רמב"ן דכ' דלא גרע משכר. ולפ"ז בקידוש דשחרית מותר לקדש. ואפשר דבכל הני דפסולים בסימן זה הוא כן דלא גרע משכר:

ב

ס"ו יין צמוקים מקדשים. אף שלא מצא במדה כשעור הנזכר סי' ר"ד ס"ה גבי שמרי יין. ת' תשב"ץ ח"ג סי' נ"ז. ובח"י בכור שור כתב דצריך שלא יהיה במים ששה נגד הצמוקים אחר שנתגדלו:

ג

ס"ח מקדשים על יין מבושל. ויין מעושן. למ"ש תוס' ב"ב ח"י ד"ה לא יפתח דטעמא דפסול לנסכים משום גריעותא. ממילא פסול לקידוש. ולרמב"ן שם דטעם דאשתני כשר לקידוש כמי מבושל:

א

לחלוחית עבה"ט ועיין בבכור שור דף קכ"א ע"ג שכתב שצריך ליזהר שלא יתן כ"כ מים שיהיו הצמוקים אחר שנתגדלו אחד מששה במים דאז ודאי הוי ברכה לבטלה עכ"ל. וע' לעיל סי' ר"ב ומ"ש ביד אפרים על הברכה בזה:

ב

מצוי עבה"ט וכתב בר"י בשם הפר"ח סי' תרע"ח דמי שהוא במקום שאין לו פת ויין לא מצי לקדושי ודלא כהרב מהר"י מולכו שם בזה ועיין במג"א לעיל סי' רע"א ועיין המכריע בסי' ע"א שכתב דהיכא דליכא סעודה לא מחייב בקידוש והיינו טעמא דלא מקדשינן ביוה"כ ואפי' חל בשבת כו' והנכון דנפיק י"ח בקידוש שבתפלה שמברך מקדש השבת ע"ש והביאו בשיורי ברכה וכתב ג"כ בשם ספר הבתים כת"י שער א' מבית מנוחה יש מהגדולים שכתב כו' ויש מי שכ' שאין מקדש אא"כ יטעום כו' וזה נראה עיקר עכ"ל. ועיין בשו"ת שאגת ארי' סי' ס' שהעלה דקידוש על היין לאו דאורייתא וע"ש סי' ס"ב דיו"ט הסמוך לשבת בין מלפניו ובין מלאחריו ואין לו רק רביעית א' של יין של שבת קודם וכמ"ש לעיל ס"ק א' מדברי המג"א דוקא של ליל שבת אבל קידוש של יום שבת וקידוש של יו"ט בין של יום בין לילה כיון דכלהו דרבנן ויו"ט מיקרי מקודש לגבי שבת כיון דאיקרי מועד ושבת תדיר שקולים הם והרשות בידו או לקדש היום או להניחו על קידוש היום בין שהוא שבת בין שהוא יו"ט ע"ש ועיין מ"ש לחלק על רש"י במ"ש דשבת קדוש טפי מיו"ט והוא הביא ראיה מזבחים דף ל' ודבריו צ"ע. ולענין אם מקדשין על יי"ש עיין בתשו' בית יעקב סי' נ"ז ועיין בא"ר שהביא משם הפרישה שאף ביום אין לקדש על יי"ש. ומי דבש אפי' בקידוש של יום. וכתב הא"ר לדינא אף שהוא חמר מדינא אין לקדש אא"כ יכול לשתות ב' פעמים מלא לוגמיו שלא הפסיק בינתיים ע"ש ועיין לקמן סי' רפ"ט מ"ש בזה. ועיין לקמן סי' רפ"ג שאם מצפה שיביאו לו ימתין עד חצות לילה ובבר"י כתב בשם מהר"י מולכו שאם מצפה שיביאו לו למחר ונראה שאם יודע ודאי שיביאו לו למחר יש לו להמתין אם אינו מצטער ואפשר דגם המ"א מודה בזה ולא מיירי רק במסופק שמא לא יביאו לו עוד כלל ואם מצטער מותר לאכול אף ביודע שיביאו לו למחר ושוב מצאתי כן במח"ב סי' רפט ע"ש:

א

יין מגולה. עמ"ש בזה בי"ד סי' קי"ו:

ב

אפי' האידנא. משום הקריבהו נא כו':

ג

דריחי' חמרא וטעמא חלא. פשוט הוא דאפילו בורא פרי הגפן אין מברכין עליו דהיינו יין שהקרים שזכרנו סי' ר"ד דאמרינן בהדיא פרק המוכר פירות כן לרב חסדא והכא לענין קידוש פשיט' דאסור אלא דנקטי לרבותא דאפילו ריחא חלא מקדשין עליו ואגב זה מסיים הטור דבריחי' חמרא וטעמא חלא אין מקדשין עליו וה"ה דבורא פרי הגפן א"א עליו ולא כמ"ש מו"ח ז"ל דלענין בפה"ג מברכין אפי' בטעמיה חלא כל שלא הקרים דזה ודאי אינו דכיון שהגיע לכלל זה גרע טפי מהקרים אבל לפי הנראה שזה אינו בנמצא שיהיה טעמיה חלא ולא יקרים:

ד

אע"פ שיש בו קמחים. עמ"ש סי' ר"ד ס"א:

ה

ומ"מ מצוה לברור כו'. פי' ולא יקח מסתם יין שבמרתף ובזה מתורץ קושית ב"י למה צריך רבינו להזכיר של מרתף כ"כ מו"ח ז"ל:

ו

טוב לקדש על השכר. אבל במקום שיין מצוי ודאי יברך על היין אפילו ביום אלא דמ"מ אם היין ביוקר כגון במדינות אלו אין מהדרין אחר יין כיון שאין חיוב גמור כמו שיש חיוב בלילה וסגי בכך ומש"ה לא נהגו אפי' הגדולים במדינתינו לברך על היין ביום ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מן המובחר כנ"ל:

ז

ברכת יין של קידוש כו' בטור כתוב בשם רע"מ ע"ש וצריך ביאור רחב לזה כי הב"י פירש פירוש דחוק במ"ש רע"מ כ"ז שלא בירך ב"ה היינו כתיקונה עם כוס ואין זה במשמעו' הל' ומו"ח ז"ל פי' דלכתחלה קאמר אבל בדיעבד יוצא בב"ה ועז"ק דהטור סיים לדעת רע"מ דברכ' ג' אינה פוטרת דמשמע אפי' דיעבד וצ"ל דה"פ דהטור חולק על רע"מ מצד הדין דהיינו שרע"מ ס"ל דב"ה אינה פוטרת כוס של קידוש מברכה אחרונה דחשבינן שלא מעין הסעודה ואיהו ס"ל דשפיר פוטר ובזה אין שייך קושיא אלא סברות חלוקות אבל יש קושיא על רע"מ אפילו לפי סברתו דמ"ש יש לו כוס מאין לו דהא הב"ה לא נשתנ' עבור הכוס וע"ז כתב דעל הקושיא יש לתרץ לפי סברתו דיש חילוק אם יש כוס בב"ה דאז צריך לברך ברכה אחרונה על כוס של ברכה לפ"ד הטור סימן ק"ץ וא"כ נפטר באותה ברכה גם על כוס של קידוש משא"כ בלא כוס של ברכה אין פוטר לכוס של קידוש ולדעת רע"מ שמביא הטור סימן ק"ץ שסבירא ליה כבה"ג דב"ה מושך הפטור עמו על כוס של ברכה דה"ל כאילו שתה תוך הסעודה יש ג"כ נ"מ דאם יש כוס של ב"ה כיון דב"ה יש לו כח לפטור מה שישתה אח"כ ה"נ יש כח לפטור כוס של קידוש משא"כ אם אין לו כוס ממילא הוה ב"ה רחוק מכוס של קידוש ואין פוטר אותו וא"ל אמאי כתב רע"מ תחלה כל זמן שלא בירך ב"ה דמשמע הא בירך פוטר ובאמת זה אינו הא לאו קושי' כלל דרע"מ לא נתכוין לדיוק זה כלל תחלה אלא נקט תחל' עיקר החיוב דהיינו כל זמן שלא בירך ב"ה בזה הוא חייב ברכה אחרונה על הקידוש ולענין אם רוצה להפטר מחמ' ב"ה יתבאר אח"כ הדבר ובדרך זה כת' וה"מ שאין לו כוס לב"ה בזה אמרתי לך שיש עליו חיוב בשעת סעודה קודם ב"ה אבל יש לו כוס אין עליו חיוב תוך הסעודה אלא יסמוך על בה"מ לפי הדרכים שזכרנו נמצא לנו שמסוף דברי רע"מ אנו מבינים תחלת דבריו שלא נתכוין לדיוק לומר הא אם בירך ב"ה פטור דזה אינו אלא אחר כך מחלק בדבר במ"ש וה"מ כו' ואח"כ כתב הטור במה שמחולק עם רע"מ מצד הסבר' בלי קושיא וא"א ז"ל כת' כסברא הראשונה כנ"ל נכון והוא באמת גם דרך הב"י זולת במה שפירש דברי רב עמרם בתחלת דבריו כמ"ש הוא דחוק:

א

אם הוא בערב שבת במקום שיש בו יין ויודע שבשבת לא יהיה לו יין (כגון שאינו יכול להוליכו לביתו) יקדש מבע"י על היין וישת' ואסור אח"כ לעשות מלאכה [ש"ל בשם גאון] וע' ריש סי' רס"ז וססי' רצ"ג: על יין מגולה. משום הקריבהו נא לפחתך ואפשר דאם עמד שעה מועטת מגולה אין קפידא ובפרט במדינות אלו דאין היין מצוי כ"כ וגם הפחות והסגנים לא קפדי בדיעבד אא"כ נמר ריחו וטעמו:

ב

וטעמיה חלא. היינו כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמיצותו וכמ"ש סימן ר"ו ומש"ה לא כתבו הרב"י דסמך אדלעיל ועב"ח ודבריו אין נראים:

ג

יין מגתו. ומ"מ מצוה ביין ישן כמ"ש סימן ת"ר:

ד

קמחין. ומ"מ אם יש עליו קרום לבן שקורין קאני"ק אין מקדשין עליו (ב"ח):

ה

לחלוחית קצת. אבל אם הם יבשים לגמרי שאפי' ע"י דריכ' ועצים לא יצא מהן לחלוחית כלל פסולים (ריב"ש סי' ט'):

ו

שמקדשין על שכר. דוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין בכל העיר וי"א שאין יין גדל מהלך יום סביב העיר (טור) ומ"ש שאין יין בכל העיר פי' שבכל השנה אין יין שם וכ"מ בגמרא דהא אמימר בת טות וכתב המרדכי ואם בשנה זו לוקה היין ואינו מצוי מיקרי השכר חמר מדינה ע"כ ואם אין יין ישראל מצוי אף על פי שיין עכו"ם מצוי לית לן בה ואם היין ביוקר מ"מ מקרי מצוי (ב"י הג"מ) ונ"ל דאין מקדשין על יי"ש אא"כ במדינות שרוב שתית ההמון היא י"ש בכל יום כמ"ש סי' קפ"ב וכ"מ ברמב"ם ובאגור סי' שפ"ג ועסי' ער"א סי"ג:

ז

על הפת. ומניח ידיו עליו כמ"ש סי' תפ"ג:

ח

לא יקדש על הפת. דר"ת סובר דאין מקדשין אריפתא:

ט

ומי שאינו שותה וכו'. ז"ל ד"מ אם אין היין מקובל וחביב עליו יקדש על הפת כ"כ ב"י וכ"כ הרמב"ם ולפ"ז מי שאינו שותה יין אין צריך לחזור אחר יין לקידוש דהא ודאי חביבא ליה רפתא אבל בהג"מ כתב דאם יש יין בעיר אין מקדשין על הפת וכן ראיתי נוהגין דאפי' מי שאינו שותה יין מחזר אחר יין לקדוש עכ"ל הב"י, ובא"ז כ' בהדיא דמי שאינו שותה יין לא יקדש אלא על הפת וכ"ה בתשו' מיימון ספר הפלאה סי' ד' שיקדש על הפת או ישמע מאחרי' ואפשר דאף ב"י לא קאמר אלא כשאוכל עם האחרים דהאחרים שותין וכן נהגו אבל כשמקדש לעצמו אין לקדש רק אפת עכ"ל ודבריו תמוהים דלק"מ דהרב"י מיירי כשאין היין חביב עליו וכמ"ש אח"כ וז"ל אף על גב דבגמרא אמרי' דכשהפת חביב עליו מקדש עליו מ"מ אם רצה לקדש על היין הרשות בידו [ועסי' ער"א סי"ב] עכ"ל, אבל בתשו' מיימון מיירי שאינו שותה משום נדר התם מקדש על הפת ונ"ל דאסור לקדש על היין שישתו אחרים כיון שהאחרים יודעים בעצמם לברך בפה"ג וכמ"ש סי' ער"ג ס"ד רק הם יקדשו ודברי רמ"א צ"ע: וכתב הב"ח תימה על הגאונים אשר היו לפנינו כגון מהרש"ל ומהר"ר שכנא שאע"פ שהיה להם יין בביתם קדשו על השכר בשחרית בשבת וכן נהגו כל העולם ע"ש שהאריך, ול"נ דטעמם משום דבמדינתינו השכר הוי חמר מדינה וא"כ אפי' יש יין בעיר רשאי לקדש עליו אלא שי"א שאין מקדשין עליו מ"מ הא י"א דמקדשין אריפתא אם הוא חביב עליו אלא לר"ת אין מקדשין על הפת ולכן כ' רמ"א דאם יש יין בעיר לא יקדש על הפת ומ"מ בבקר שמקדש על שניהם דהא מברך גם כן המוציא וא"כ יוצא ממ"נ אבל בערב א"א לעשות כן יקדש איין ועוד דבבקר חביבא ליה ריפתא מסתמא דתאב לאכול וא"כ רשאי לקדש אפת ומצוה לברך על החביב כמ"ש הרב"י אלא שמברך על השכר משום היכר כנ"ל לישב מנהגם ומ"ש הב"ח דגם מהרי"ו כתב כן בשם האגודה לא עיין באגוד' עצמו דשם מיירי היכא דהוי חמר מדינה ע"ש ומ"ש הב"ח דהגאונים קידשו אשכר כדי לפטור השכר שבתוך המזון כמ"ש סי' קע"ד לא ידעתי למה לא על היין דהא יין פוטר כל מיני משקין ומ"מ מצוה מן המובחר לקדש לעולם איין:

א

(א) אין מקדשין – אפילו אין לו יין אחר ואפילו בדיעבד אם קידש משמע מדברי הרמב"ן שהובא בב"י דלא יצא ועיין בבה"ל. ואם מותר להבדיל על היין כזה עיין בחדושי רע"א שמסתפק בזה ול"נ פשוט הדבר לאיסור כיון שהטעם הוא משום הקריבהו נא לפחתך אח"כ מצאתי בברכי יוסף שכ"כ בשם ספר בית יהודה. ופשוט דה"ה על השכר שריחו רע אין מקדשין:

ב

(ב) שריחו רע – היינו שמסריח קצת מחמת שמונח בכלי מאוס ואף דמברכין עליו בפה"ג אפ"ה לקדש אסור משום הקריבהו נא לפחתך וגו':

ג

(ג) דלא קפדינן אגילוי – משום שאין מצויין אצלנו נחשים אפ"ה אסור משום הקריבהו נא לפחתך מיהו אם עמד שעה מועטת מגולה אין להקפיד האידנא כ"ז שלא נמר טעמו וריחו וכתב הח"א דדוקא במקום שהיין ביוקר דלא קפדי כולי האי בגילוי מועט אבל המקדש על השכר יהיה זהיר בזה ונראה דבאין לו אחר אין להקפיד בדיעבד גם בשכר כמו ביין:

ד

(ד) וטעמיה חלא – דבתר טעמא אזלינן וכחלא דמי ולכך לקמן בס"ג בטעמיה חמרא מקדשין עליו אע"ג דריחו חלא וטעמי' חלא נקרא כל שבני אדם נמנעין לשתותו משום חמצותו וכמ"ש סימן ר"ד ס"ד וכתבו האחרונים דלחנם העתיק הרמ"א דין זה דגם בפה"ג אין מברכין עליו כדאיתא שם וכ"ש שאין מקדשין:

ה

(ה) יין מגתו – ומ"מ מצוה מן המובחר ביין ישן והיינו כשכבר עבר עליו מ' יום:

ו

(ו) וסוחט אדם – בזה אשמועינן רבותא טפי אף שהוא חדש לגמרי שזה מקרוב שסחטו קודם השבת אפ"ה מותר לקדש עליו:

ז

(ז) קמחין – היינו נקודות לבנות אבל אם יש עליו קרום לבן אין מקדשין עליו וכ' הא"ר דכשהסיר הקרום אין להחמיר:

ח

(ח) מתוק – מדסתם משמע בין שנתבשלו הענבין בחמה יותר מדאי ועי"ז היין מתוק מאד ובין שהיין מתוק מאד מחמת הפירות עצמן שהיין הזה הוא גרוע ופסול לנסכים ואפ"ה כשר לקידוש ועיין בה"ל:

ט

(ט) ומ"מ מצוה וכו' – היינו אף דמקדשין אכל הני אף לכתחלה מ"מ מצוה מן המובחר לברור יין טוב וע"כ טוב שלא יקח מסתם יין שבמרתף לקידוש עד שיראה מתחלה אם אינו מקולקל:

י

(י) על יין לבן וכו' – ולכו"ע מצוה לכתחלה לחזר אחר יין אדום אלא דאם אין לו אדום או שאינו משובח ס"ל לדעה זו דמותר לכתחלה לקדש על לבן:

יא

(יא) אבל מבדילין עליו – אם הוא חמר מדינה שם שהכל שותין אותו והטעם דלא גרע משכר דקי"ל לקמן בסימן רצ"ו ס"ב דמבדילין עליו אם הוא חמר מדינה וה"ה דמטעם זה מותר לקדש עליו בשחרית לכו"ע לפי מה שכתבו האחרונים לקמן בס"ט דבשחרית נוהגין להקל לקדש על כל משקה שהוא חמר מדינה:

יב

(יב) כסברא ראשונה – ובא"ר משמע דביין שהוא לבן יותר מדאי נכון לחוש לדעת הרמב"ן שלא לקדש עליו אלא בשעת הדחק שאין לו אדום:

יג

(יג) יותר טוב למזגו – היינו שהוא מצוה מן המובחר:

יד

(יד) כראוי – היינו שלא יחלישנו יותר מדאי. והמברכין על היין שאין בו אלא מתיקות בעלמא וטעמו כמים מברכים לבטלה ואינם יוצאין ידי קידוש [ח"א] ועיין מה שכתבנו לקמיה:

טו

(טו) יין צמוקים – היינו שנעשה היין מענבים שנצטמקו בין שנצטמקו מחמה או ע"י תולדות האור אף דלענין נסכים אין מביאין מהן לכתחלה מ"מ לקידוש כשר. ואופן עשייתן הוא שלוקח הצמוקין וכותשן ונותנין עליהם מים ותוסס אז נקרא יין אחר שנשתהו ג' ימים:

טז

(טז) מקדשין עליו – כתב בספר בכור שור דלפי מה שמבואר לעיל בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דאחד מששה יין במים ודאי בטל ואין מברכין עליו בפה"ג אף בכאן צריך ליזהר ליתן צמוקים כ"כ במים עד שיהיו הצמוקים מעט יותר מאחד מששה נגד המים דאל"ה תהיה הברכה לבטלה דלא עדיף מאלו היו כל הצמוקים יין [וכתב דמשערינן את גודל הצמוקים כמו שנתהוו אחר שנפחו ע"י המים ולא כשעת נתינתן במים אבל ביד אפרים בסימן ר"ד מפקפק עליו בזה וכן בדרך החיים חולק עליו בפשיטות בזה וסובר דמשערינן הצמוקין כפי עת נתינתן למים ולא כפי נפיחתן אח"כ דנפיחתן הוא רק ע"י המים שנכנסו בם] והנה יש פוסקים שסוברים דכ"ז שיש בו טעם יין יין מקרי [עיין ביו"ד סימן קכ"ג ס"ח בהג"ה] מ"מ כל י"ש יזהר בזה דכבר נפסק ביו"ד סימן קל"ד ס"ה ולעיל בסימן ר"ד ס"ה בהג"ה דבטלו באחד מששה במים וסתם יין שלנו יש בו בודאי שיעור הזה ויוכל לקדש עליו ועיין בבה"ל מה שכתבנו בשם תשו' משכנות יעקב:

יז

(יז) לחלוחית קצת – ר"ל שאם אינו יוצא מהם שום לחלוחית אף אם ידרכום ברגל או יעצרום בקורה אלא ע"י שריה בלבד אין מקדשין עליו ואפילו בורא פה"ג אין מברכין עליו:

יח

(יח) וע"ל סימן ר"ד – דשם מבואר איזה שמרי יין וחרצנים שמברכין עליהן:

יט

(יט) על יין מבושל וכו' – ס"ל דע"י כל זה אין משתנה היין לגריעותא והי"א ס"ל דמשתנה לגריעותא ואפילו בפה"ג אין מברכין עליהם אלא שהכל:

כ

(כ) שיש בו דבש – כעין קונדיטון שנעשה מיין ודבש ופלפלין ואפילו אם נשתנה טעמיה וריחיה עי"ז:

כא

(כא) שאין מקדשין עליהן – אפילו אם נתן בו דבש כל שהוא [רמב"ם] ואותן האנשים שמשימין מי דבש ביין למתק או משימין שם צוקער יש להחמיר לפי דבריו [פמ"ג]:

כב

(כב) לקדש עליו – וע"כ מותר לבשל הצמוקין ולסנן היין ולקדש עליו [ח"א] ויש מחמירין דלא נקרא יין עד שיהיה תוסס ג' ימים אחר בישול הצמוקין [ספר החיים]:

כג

(כג) שאינו טוב וכו' – דאם הם שוין יש לחוש לדעת היש אומרים שמחמירין בזה שלא לקדש ולענין ברכה כבר נפסק לעיל בפשיטות בסימן ר"ב ס"א דמברכין עליו בפה"ג:

כד

(כד) שמקדשין על שכר – ודוקא במקום דהוי חמר מדינה דהיינו שאין יין מצוי בכל העיר בשנה הזו ועיקר שתייתן הוא משכר ושאר משקין ואם יש שם יין אלא שהוא ביוקר מקרי מצוי ואם אין יין ישראל מצוי אע"פ שיין א"י מצוי לא מקרי מצוי עי"ז:

כה

(כה) ושאר משקין – וחלב ושמן אין בכלל זה דהא אינו חמר מדינה דאין רגילין לשתותו למשקה ומ"ש חוץ מן המים ר"ל אף אם שתיית כל המקום ההוא הוא רק מים אפ"ה אין דינו לקרותו חמר מדינה עי"ז ואודות יין שרוף עיין לקמיה:

כו

(כו) חוץ מן המים – עיין לקמן בסימן רצ"ו ס"ב במש"כ שם במ"ב:

כז

(כז) ולהרא"ש וכו' – גם הרא"ש ס"ל כהי"א הראשון אלא דכיון שהפת בא לצורך סעודת שבת חשיב טפי משכר לקדש בו בלילה ולדינא יש ליזהר לכתחלה שלא לקדש בלילה על שום משקה חוץ מן היין או פת אם אין יין בעיר וכדלקמיה דהרבה גדולי הראשונים מחמירין שאינו יוצא בזה ידי קידוש וגם המחבר לא הכריע בזה להלכה:

כח

(כח) על הפת – ומניח ידיו עליו עד גמר הקידוש כמ"ש סי' תפ"ג והטעם דכמו שצריך לאחוז בידו הכוס של קידוש כך צריך לאחוז הפת בידו כשמקדש על הפת:

כט

(כט) טוב לקדש – היינו דבזה הוא יותר טוב מעל הפת כמו שמפרש הטעם אבל יין במקום שהוא מצוי ודאי יברך עליו אפילו ביום וכדמוכח בסימן רפ"ט ס"ב ומ"מ במדינתנו שהיין ביוקר ורוב שתיית המדינה הוא משאר משקין לא נהגו אפילו הגדולים להדר אחר יין ביום שהקידוש שלו הוא רק מדרבנן לכו"ע וסומכין עצמן על דברי המקילין בזה ומי שמברך גם ביום על היין ודאי עושה מצוה מן המובחר:

ל

(ל) על השכר – ואם חביב לו יין שרוף יכול לקדש עליו ביום לכתחלה במדינתנו שהוא חמר מדינה אך שיזהר ליקח כוס מחזיק רביעית ולשתות ממנו מלא לוגמיו שהוא רוב רביעית ובדיעבד או בשעת הדחק שאין יכול לשתות כמלא לוגמיו ואין לו יין ושאר משקין אפילו שתיית כל המסובין מצטרפין למלא לוגמיו וכדלעיל סימן רע"א סי"ד. ולענין מי דבש ושאר משקים עיין במה שכתבנו לקמן בסימן רצ"ו במ"ב:

לא

(לא) שהכל – ובזו הברכה שהוא מוסיף קודם הסעודה הוא היכר שהוא לכבוד השבת משא"כ אם יברך על הפת אין כאן היכר כלל שהרי בבוקר אין אומרים נוסח הקידוש:

לב

(לב) לא יקדש על הפת – כדי לחוש לדעת ר"ת שסובר דאין מקדשין על הפת כלל [מ"א]. ודע דאפילו להרא"ש ויתר הפוסקים דנקטינן כוותייהו דמותר לקדש על הפת ג"כ מודו דבמקום שיש יין בעיר אין מקדשין על הפת דעיקר מצוה הוא על היין אך דלדידהו אם הפת חביב לו יותר מיין אז מותר לקדש על הפת אפילו יש לו יין וכן פסק בדה"ח ואפשר שע"ז סומכין העולם להקל בזה:

לג

(לג) יכול לקדש עליו וכו' – ובמ"א הכריע דאסור בזה לקדש ע"מ שישתו אחרים כיין שהם יודעים לברך בעצמן בפה"ג וכדמוכח לקמן סימן רע"ג ס"ד אלא הם יקדשו בעצמן והוא יקדש על הפת:

לד

(לד) או ישמע קידוש מאחרים – ר"ל ילך אצל מסובין אחרים שמקדשין לעצמן:

לה

(לה) פוטרת – דכיון שהוא במקום הסעודה צרכי סעודה הוא ומחמתה הוא בא:

לו

(לו) שבתוך הסעודה – מברכת בפה"ג וה"ה שפוטרת יין שלאחר הסעודה קודם בהמ"ז:

לז

(לז) דברכת המזון פוטרתו – דכוס של קידוש הוא ג"כ בכלל דברים הבאים מחמת הסעודה:

לח

(לח) ועיין לעיל סימן קע"ד – היינו דשם מבואר דאפילו לא היה לו יין כלל בתוך המזון ג"כ פוטר הבהמ"ז לכוס של קידוש: