א
דין שליח להולכה וקבלה והובאה ובו יא סעיפים:
האיש עושה שליח להוליך גט לאשתו וזה נקרא שליח הולכה ואינו גט עד שיגיע גט לידה לפיכך יכול לחזור בו עד שיגיע גט לידה.
ב
כל דין האיש עם האשה בענין נתינת הגט וקריאתו ודיבורו כן הדין שלוחו עמה: הגה והחכם המסדר הנתינה עם שנים שעמו כמו שיתבאר לקמן סי' קמ"ב סעיף ד' ידקדק בגט תחילה שכתוב כהוגן וכמו שיתבאר (לקמן בסדר הגט סעיף צ"א):
ג
האשה עושה שליח לקבלה והיא מגורשת בקבלתו מיד כשיגיע הגט לידו ודינו כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק גט לחצרו או לתוך ארבע אמותיו: הגה וכותב בגט הרי את מותרת וכו' אבל כשנותן הגט אומר לו התקבל גט זה לאשתי (הר"ן פ"ק דקידושין):
ד
אמרה לו התקבל לי גיטי או טול לי או יהא לי בידך כולן לשון קבלה הן (וי"א דה"ה שא לי) (ב"י בשם רש"י והמ"מ או קח לי) (ר"י) .
ה
יכולה גם כן לעשות שליח להובאה שתאמר לו הבא לי גיטי ודינו כדין שליח הולכה של בעל שאינו גט עד שיגיע לידה אבל האיש אינו יכול לעשות שליח קבלה שאינו יכול לעשות שליח לחובתה שלא מדעתה ואפי' היתה אשת מוכה שחין או שהיתה קטטה ביניהם ותובעת להתגרש ויש מי שאומר בזו שהיא ספק מגורשת: הגה ואם בעלה מומר וידעינן שהיא מהדרת אחר גט י"א דהמומר יכול לזכות לה גט (ת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ג) וי"מ גם בזה (הר"ן בתשו') וכן אם היה היבם (עיין בב"י) מומר והבעל מזכה לה גט כדי שלא תפול לפני היבם ואם אשתו מומרת וזוכה לה גט ע"י אחר (ע' בת"ה סי' רל"ז ובפסקיו סי' מ"ד) כמו שנתבאר לעיל סי' א' אע"פ שחזרה בה אח"כ אינה צריכה גט אחר (שם בת"ה) וה"ה לאשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ע"י אחר ויש מחמירין בזה (מהרי"ק שורש קמ"א):
ו
האשה שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה אלא הרי זו גיטה הולך אותו לה הרשות ביד הבעל ונעשה זה שליח להולכה אבל אם אמר לו התקבל לה גיטה או הא לך או זכה לה לא עקר שליחות הקבלה אבל אם אמר לו הולך לה עקר שליחות הקבלה ונעשה שליח הבעל וכן אם אמר ליה הולך ותן לה עקר שליחות הקבלה ובזה ובזה לא נתגרשה עד שיגיע גט לידה (וי"א דבתן לה הויא ספק מגורשת הר"ן פ' התקבל בשי"א):
ז
לא עשאתו שליח לקבלה והבעל אומר התקבל לה לכשיגיע לידה מגורשת שאדם יודע שאין בידו לעשות שליח קבלה והתקבל והולך לה קאמר:
ח
עשאתו שליח להביא לה גיטה ובא ואמר לבעל אשתך עשאתני שליח לקבל לה גיטה והוא אמר הולך כמו שאמרה היא אפי' הגיע גט לידה אינה מגורשת ואם הבעל אמר לו הולך לה או זכה לה ולא אמר כמו שאמרה היא כשיגיע לידה מתגרשת:
ט
עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה ואמר לו הילך כמו שאמרה היא כיון שהגיע הגט לידה ה"ז מגורשת ואם נשרף הגט או אבד קודם שהגיע הגט לידה הויא ספק מגורשת:
י
עשאתו שליח לקבלה ובא לבעל ואמר אשתך עשאתני שליח להובאה ואמר לו הבעל התקבל ולא אמר כמו שאמרה היא משהגיע לידה ה"ז מגורשת: הגה עשאתו שליח לקבלה וכן אמר השליח לבעל והבעל נתן לשליח שטר הולכה ואח"כ נתן לו שטר קבלה אם נתן לו הגט כשנתן לו שטר הולכה הרי בטל שליחות האשה ואח"כ כשחזר ונתן לו לקבלה הרי בטל שליחות הולכה ואין הבעל עושה שליח לקבלה ואין כאן שליחות כלל ואינה מגורשת בשליחות זו אלא יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה אבל אם לא נתן לו הגט רק בשעה שמסר לו שטר שליחות הקבלה מגורשת מיד שנתן הגט לידו דמאחר שלא נתן לו הגט בראשונה לא נתבטל שליחות האשה (ב"י בשם ריב"ש סי' שכ"ט):
יא
מומר השולח גט לאשתו מלבד שישביעוהו ויקבל חרם וכל האלות התורה שלא יבטל לא את הגט ולא את השליחות יעשו תיקון אחר והוא שכשימסור הגט לשליח יאמר לו זכה בגט זה לאשתי פלונית בת פלוני והרי היא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם אח"כ יאמר החכם למומר כבר אשתך מותרת לכל אדם ולרווחא דמלתא תקח הגט מיד השליח ותחזור למסרו לו ואמור לו הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני ותהא ידך כידי ופיך כפי ועשייתך כעשייתי ותהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם (ועיין לקמן סי' קמ"א סעיף נ"ט) :
באר היטב אבן העזר
ק״מ
א
שליח. וא"צ ליתן לו הקלף והדיו אלא שלוחו של אדם כמותו מרדכי ד"מ ב"ש:
ב
בזה. היינו בנאסרת מחמיר ולא במותרת כמ"ש בסי' א' ב"ש. ובתשובת חכם צבי סי' צ"ו חוכך להחמיר אם לא קבלה הגט מיד השליח ע"ש ועיין סי' א':
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״מ
א
לשון הטור ממשנה גיטין דף סב ע"ב
ב
וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין ופשוט הוא
ג
משנה שם סוף דף ס"ג
ד
בריית' שם
ה
שם במשנה
ו
משנה התקבל גט זה לאשתי וכו' אם רצה לחזור יחזור וכמו שפי' רש"י שם
ז
נ"י בשם הרשב"א שכן הוא מוכח בירושלמי
ח
כדפשט רבא לרבינא מהא דאמר ריש לקיש טב למיתב טן דו וכו' יבמות דף קיח ע"ב ומשמע דפשוט ליה ניחא דגופא עדיף וכהירושלמי
ט
הר"ן שם בגיטין כתב שהוא אבעיא ולא נפשטא ומ"ש הב"י פירושו בגמרא
י
ל' הרמב"ם שם ממשנה התקבל גט זה וכו' דלעיל
יא
ברייתא שם דף סג ע"א מוסכם מן התנאים ומפורש שם בגמ'
יב
כר' נתן שם בבריית' וכ"פ הרי"ף והרא"ש וה"ה בשם הרמב"ן ממימרא דאביי נקטי וכן נפקא מינה להולך לאו כזכי שם דף לב ע"ב
יג
וכ"כ ה"ה בשם הרשב"א וקצת מפרשים וכ"כ ר' ירוחם בשם התו'
יד
ברייתא וגמרא שם דף סג ע"א
טו
מימרא משמיה דרב שם סוף דף סב וכמו שאמרו שם משום דעקר שלי' לשליחותי' לגמרי ואמר שליח לקבלה אפשי להיות ולא להולכה שיש בו טורח יותר
טז
טור וכ"כ ה"ה שזה מבואר בסוגי' שכן דעת רבינו
יז
פשוט בגמרא שם ריש דף ס"ג וכן הסכמת הפוס'
יח
טור ור"ן וש"פ כיון דאבעי' היא ולא נפשטא בב"מ דף טו ע"א
יט
הר"ן ריש פ"ו דגיטין
כ
תה"ד סימן רל"ז מ"כ בשם א' מן הגדולים ומוכח שם בתשובה ה"מ בדלא גילתה האשה דעתה שניח' לה בגט אבל אם ידוע שניחא לה אז זוכין לה ובקבלת הגט מן המומר לחוד סגי
כא
ועיין בסדר הגט סעיף כ"ו
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ק״מ
א
האיש עושה שליח כ' ב"ש וא"צ וכו'. עיקר דין זה ע' סי' ק"ך סעיף א' סברת הרמ"ה בזה ומה דנ"מ לדינא:
ב
כל דין כו' בענין נתינת הגט זה כולל אף בע"כ וע' סי' קט"ו סעיף ד' ודבורו היינו שיאמר לה הרי את מגורשת מפלוני בעלך בגט זה וכו' כבסי' קל"ו סעיף ג':
ג
האשה כו' לענין אם זרק הגט בחצרו הב"ש מעתיק דברי הט"ז שבסי' קמ"א וכ' ואינו מוכרח ואינו מעתיק מה שכ' הכא בל' זה ולע"ד יש לתמוה דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח ושליח קבלה אין יכול לעשות שליח אחר וא"כ ה"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהי' דוקא במקומה ולא חצירו דדלמא חצרו תורת שליחות הוא וצ"ע. ולע"ד בודאי(א) צ"ע אם השליח הוא איש דקי"ל חצר דגברא אך מתורת שליחות ולהכי קטן ל"ל חצר ואלו יד אית לי' לכה"פ בדעת אחרת מקנה אף ד"ת (ועש"ך ח"מ סי' רמ"ג ס"ק ו' ולח"מ פ"ה מה"ג ה"ט) כבסימ' רמ"ג ורס"ח בח"מ משום דאין לו שליחות וא"כ י"ל ההוא שליח לענין זה דאין לו שליחות דומה לקטן ואף חצר אין לו. אמנם אם השליח אשה שפיר י"ל דהוה דומי' דקטנה דאף דאינה עושה שליח מ"מ חצר אית לה משום יד ולרבינו הטור כנראה מסתביר לו שלא לחלוק בשליחות בין הוא איש או אשה ודוקא קטן דלאו בר שליחות כלל אף חצר ל"ל אבל שליח קבלה דבר שליחות הוא ומה שאין יכול למיעבד שליח אחר אך משום דמילי לא ממסרי וזה למה שצריך לימסור מילי לאחר אבל חצרו דמעצמו הוא שלוחו שפיר עביד שליחותי'. ומסתביר לפ"ז דא"צ השליח להיות עומד בצד החצר דדוק' אשה דהחצר צריך להיות משום יד משום דחוב הוא ואין חבין אלא בפניו ובעינן מה ידה בסמוכה אבל השליח אדרבא זכות הוא לו שהרי כבר עשאתו האשה ש"ק וקנה לו החצר כמו מתנה משום דההוא חצר לא גרע משליחות ומכ"ש באיש דאינו אלא שליחות ואפילו אינו בצדו אך שיהא משתמר לדעתו. ואולם לשון ודינו כדין האשה לכל דבר ל"מ הכי. אולי ס"ל דכל חצר דגט מתורת יד דשליח דשליח מי גרשה וזה ודאי צ"ע דחצר דגברא אי אפשר אלא מתורת שליחות וע' סי' קל"ט סעיף א' תמהתי כיוצא בזה על הרא"ש ז"ל. שוב מצאתי שהמ"ל ריש פ"ו מביא ירושלמי ומתמיה בו על הטור וב"י שוה כמעט ממש לסברת הט"ז וע"ש:
ד
וכולה גם כן כו' ע' ב"ש כ' בשם הרשב"א ור"ן מ"מ הוא שלוחה ומכ"ש וכו' מסכים הוא שהוא שלוחו לע"ד הרכיב שני פנים שונים כי להרשב"א ור"ן הוא שליח דידה ולרשב"ץ שבב"י משמע שאינו אלא שליח הולכה דידיה ומה שהוקשה להר"ן וכ' תימא שאם אמרה לשליח שיביא לה גיטה מיד בעלה והלך אצלו ואמר לו הוליכו לה בכה"ג ודאי מהני ור"ל דפשיטא הוא ומה מהני מנוי דידה ולכן פירש דהפעולה אפי' הבעל אומר שאינו רוצה שיהא כלל שלוחו מ"מ הוא שלוחה אלא שלהכי אינה מגורשת עד שיבא לידה דהוי כאלו מתנה וכו' והרשב"ץ מפרש הפעולה אינו אלא במסרו סתם ולא אמר שיהא שלוחו ולדבריו י"ל הא אם אומר בפירוש שאינו רוצה בהשליחות ממנו אף כי נתנו להוליכו על פי דיבורה לבד אינה מגורשת כלל כי לה אין כח אלא לש"ק תו נ"מ אף כי מסרו סתם אם היא קטנה או נערה ויש לה אב דקי"ל סי' קמ"א דלאו בנות מיעבד שליח נינהו להר"ן אף שליח הבאה אינה מיעבד ואפי' בא לידה אינה מגורשת ולהרשב"ץ מגורשת מכחו והט"ז החליט כפי הרשב"ץ ולפי' הר"ן צ"ע הסוגיא דף ס"ב איתמר הביא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל כו' אמר ר"נ אמר רב אפילו הגיע הגט לידה א"מ ש"מ אדבורי' דידה קסמך ופירש"י מהימנת לי דש"ק את הלכך א"מ דכי יהיב בעל ניהלי' אדעתא דש"ק יהיב ניהלי' ולא אדעתא דהולכה וש"ח לא היה וזה ניחא להרשב"ץ שאף שליח הבא מכח' להולכה אתא אבל להר"ן דמכחה הוא על תנאי ואכתי הא לא אסיק אדעתיה דהשליח עקר שליחותה א"כ עדיין בשליחותי' בכח האשה עומד ומדוע לא תתגרש מכי מטא לידה מה בכך שהאמינו ונתן אדעתא דקבלה ונמצא לא עשאו להולכה הא א"צ כלל למנוי דידה בשליח הבאה. דהרי אפילו להדיא אומר שאינו רוצה שיהא שליחו מ"מ מגורשת וי"ל דנהי דאף אם אומר להדיא שאינו רוצה וכו' היינו היכי דמ"מ יודע שהיא שלוחה להבאה ומרוצה אבל ודאי בלא דעתו אין לה כח דהא הגרושין בדידיה תלוין ולהכי ש"ק דידה יוכל לבטלו ולומר אי אפשר ולהכי אם אמר שהוא לקבלה בלא תנאי והבעל מאמינו אפשר אלו ידע שהוא להבאה דהיינו ע"ת שבא לידה דוקא דהיה מבטלו דלפעמים ניחא לו בגרושין מיד כדאיתא בתי' ב"מ ולהכי בלא רצוי דידיה א"א להיות שליח הבאה ולש"ק בלא תנאי לא נעשה וא"מ משא"כ אלו אדבורי' דידה סמך הוא מרוצה להכי ולהכי וע' מה שהפ"י מקשה לפי' הר"ן וע' סעיף ח'.
ה
הג"ה ויש מחמירין גם בזה כ' ב"ש ואם נתן ליד אחד ואמר זכה לה והיא אומרת לו יזכה לי י"ל לכ"ע מהני ולע"ד אף זה צ"ע דהרי הטור שחולק על העיטור כ' דיכול לחזור בו נשמע מניה דאם חוזר מגורשת בשבא לידה וע"כ לומר שזה נמי בכלל תי' הגמרא אדם יודע שאין שליחות לקבלה וגמר ונתן לשם הולכה לפ"ז הרי הוא שליח הולכה דידיה וכבר כ' הב"ש בעצמו והיינו מה שניתן לידו לא לשם שליח דאל"כ אין יכולה לעשות שליח של בעל לשלוחה. ויש מחמירין בזה ע' ב"ש. ולע"ד הפשוט דבסי' א' לא כ' אלא שהבעל יוכל לישא אשה ע"י זכוי זה. ובפי' לטעם הד"מ שם אינו אלא משום חששא דיבום דאינו שייך במקומותינו שחולצין. ומה דאפשר למיעבד עבדינן לחומרא בעלמא אבל הכא דאיירי באיסור א"א החמיר להתירה לינשא אחר שחזרה בזה חושש להחמיר וקאי אף על מומרת וכן מבואר במהרי"ק שכ' במקומות שנהגו הכי מטעם חר"ג נהגו ואף שכ' דלהרי"ף אין להפריד מ"מ בסי' א' סמכינן על רש"י ז"ל. וע' תשו' ח"צ סי' צ"ו מחליט שאסורה להנשא עד שיגיע הגט לידה. ולע"ד מההוא טעמא ראוי לנהוג בסדר גט כזה שבתר הזכוי שוב יקבלנו מידו. ויעשנו שליח להולכה בפי' כדי שיתירנה בהגיע לידה בלא ספק כי לולא כן אפשר לחוש בגט זה שאפי' בא לידה לא תתגרש כי לא שייך בהיחלט לומר בזה אדם יודע וכו' והתקבל והולך קאמר אחרי שכמה פוסקים חולקים:
ו
ונעשה זה שליח הולכה כ' ב"ש ונראה אפילו אמר התקבל כו' עלח"מ דקדק מל' הש"ע להיפך וצ"ע. אבל אם אמר הולך לה עקר כן נמי ל' הרמ' ומשמע דוקא דאמר הולך ותן דאלו ר"ל הולך או תן כבר כ' דבהולך עקר ולא היה לו לכתוב אלא וכן אם אמר תן אמנם הטור כ' להדי' הולך או תן ע"פ הירושלמי כמבואר בהר"ן וכיון דקי"ל כר"נ בהולך בתן נמי קי"ל כותיה והוקשה להב"ש ז"ל מדמביא בחה"מ דעת הרמ' בתן לחודי דכזכי דמי א"כ מכ"ש בגט די"א דכתוב דמי. וע"כ דסובר מדפסקינן כר"נ ע"פ פסקא דאביי דאמר מתנה הרי הוא כגט נמצא באמת גט לא הוה דומיא דחוב והסוגיא דהתקבל אך דרך דחיי' כמבואר בהר"ן אפשר נמי דגט גרוע ממתנה לענין תן ודייק הכי נמי מפסקא דאביי דאמר מתנה הרי הוא כגט נ"מ להוליך ולא אמר להולך ותן כל' פלוגתא דרבי ור"נ משמע דוקא לענין הולך הוא דמתנה כגט הא לענין תן אינו כגט ובגט הוא דלא הוה לר"נ כזכי הא במתנה לכ"ע כזכי דמי וכן משמעות הה"מ פ"ד דזכיי' ודברי הרמ"א ז"ל שכתב וי"א דבתן הרי ס"מ סובב על משמעות הב"י דמשמע מני' שפירש אף ל' הרמ' שהוא ל' הש"ע ע"ד או תן ושבזה נמי לאו כזכי וכ' הי"א וע"כ כדכ' הב"ש ס"ק י' דה"ה בהולך לחוד אלא דאשמעינן דאף בתן לחודי' אינה אלא ס"מ ולא ודאי כזכי וי"א אלו הם הרשב"א והר"ן ליפסוק כרב דאמר התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל והוא אומר הולך ותן לה נעשה שליחו ושלוחה וחולצת ופירש"י אם מת הבעל קודם שהגיע לידה וק' מזה על דברי הרשב"א ד"ה הולך ותן לה כ' כלומר כזכה דמי ומסופק אני אפילו למ"ד הולך כזכה אי כזכה ממש קאמר ואע"ג דלא ממטי לי' ניהלה לעולם מגורשת והולך ותן לדעתך קאמר או דלמא כזכה דמי שא"י לחזור ואי נמי מיית ליה עד דלא מטה לידה מגורשת ומיהו צריך להוליכו וליתן לה דלהכי אומר הולך ותן כאלו התנה עמו שיזכה מעכשיו ובתנאי שיוליך ויתן לה ומקיים תנאי ואזיל ועד דלא מטי לידה לא תנשא דילמא לא מטי לידה וצריך עיון וקשה דאם כן אף דאם הולך כזכי היינו מכל מקום על תנאי למה פסק רב דחולצת אם לא בא לידה עד שמת ישרפו הגט ותתייבם וע"כ דלפ"ז מפרש בשכבר נעשה שקיבלתו בתר שמת ולפ"ר יש הוכחה לפי' זה דהא הב"ש סעיף ח' מקשה לשטת הרשב"א והחולקים על העיטור מה משני הגמרא לא הבאה אקבלה דאכתי לרבי דהולך כזכי עדיין אף כי מטא גיטה לידה לא תיגרש והוצרך להעמיד הבריי' כר"נ דס"ל הולך לאו כזכי וצ"ע לפ"ז מה מסופק רב אי הלכה כרבי הא הבריי' סותם כר"נ תינח אלו רב להדיא פליג דתנא הוא ורשאי אבל למה לא יוציאו הודאי דבריי' מידי ספיקו ולפי' הרשב"א ניחא דהא מבואר לעיל פי' הר"ן בשליח הבאה שהוא כולו מכחה על תנאי דלא תגרש עד שיבא לידה וא"כ בשלמא היא אמרה הביא והשליח אמר שאמרה התקבל והוא אמר זכי או התקבל שפיר דס"ל להחולקים דאינה מיגרשה לטעם דעקר שליחותיה שהרי עקר במה שאינו חפץ להביאו לה אף שהבעל אמר התקבל סבר שמסכים למה שאמר הוא משא"כ אם הבעל אמר הולך ותן אף אם כזכי הא עכ"פ דוקא על תנאי דימסרנו לה ואף להבנתו ע"כ קבל עליו טורח ההולכה לפ"ז אף אי נימא שבשעה שאמר שהוא ש"ק סבר למיעקר שליחותי' מ"מ בשע' מסירה שהעיקר בו תלוי כמבואר בהריב"ש שבהג"ה ס"ס זה ששומע שאף הבעל מטיל תנאי הטורח עליו והוא מקבל מה"ת לומר שליחות הבאה דידה הרי שבשעת המסירה סתמא כבר חזר לקבלו ממש על דעת שליחות דידה ושפיר מתגרשת כי מטא לידה ואולם ל' רש"י הנ"ל לא משמע אלא שמת קודם שהגיעה לידה דלא כפי' רשב"א שמסופק בו אף גם בכל זה לא ניחא אלא לטעם מיעקר השליחות משא"כ לטעם דאדיבוריה דידיה סמך וכאשר ביארתי לעיל לפי' הר"ן הריעותא אף לפי' זה אינו עולה ע' ודוק ולכן ע' תו סעיף ח':
ז
עשאתו שליח להביא כו' אינו מגורשת או זכה ע' ב"ש מביא בשם הפרישה לחלק בין זכה להתקבל דכשאמר זכה היינו מה שהוא זכותה לכן שם עשאתו לש"ק ממילא זכותה לעשותו ש"ק אבל הכא שעשאתו אותו לש"ה זכיתה לעשותו לש"ה וכ' שהוא דוחק ואמת שאף משמעות הב"י לחלק בין זכה להתקבל אבל תימא לי' דלפ"ז בשאמר זכה לה עדיף מאמר הילך כמי שאמרה דשם יש ספק דילמא אדיבורי' דידיה סמך ואלו בזכה לה ודאי לאו אדיבורי' דידה סמך א"כ איך משני לא קבלה אהולכה דהיינו ודאי כדפי"רשי לא קבלה דקתני זכי לה והתקבל לה קאי אהולכה אאשתך אמרה הביא לי דא"כ נשאר הקושיא אי קבלה אהולכה מכי מטא גיטא לידה כו' אזכי לה דלא שייך התירץ הכא מי קאמר לה הילך וכו' תינח בהתקבל אבל בזכי דכוונתו במה שהוא זכותה והכא היא עשאתו ש"ק ולאלתר ליהוי גיטה להכי נלע"ד דע"כ כדפי' הב"ח כונתו הטור שפוסק כהעיטור ונקיט זכה וה"ה להתקבל ואף שבאמת דחקו מדהשמיט התקבל ונקט זכי שבקי לקרא וכו' כי בעניותי אין בידי להפריש ע"פ סוגי' הש"ס אף בדוחק בין זכי להתקבל וא"כ מה דתמה הב"ש ס"ק י"א על הרמ"ה מה שסתם באמירות הולך שתעלה להחולקים על העיטור בהתקבל ה"ה בהולך לפ"ז אין תימא שהרי סותם נמי כולו כהעיטור אך זה גופא תימה שלא הזכיר סברת החולקים. ויפה פסק סס"ק י"ב בזכי והתקבל שהוא ס"ג אבל מה שפסק נמי הכי בהולך עדיין צ"ע כי המע' בהרשב"א יראה להדי' שבעצמו מסכים להלכה בזה עם הבריי' דהבאה אקבלה מגורשת משיגיע לידה שהרי ד"ה ולענין פסק הלכה מעתיק ל' העיטור שכ' אבל אמר לו הבעל הולך או התקבל ולא קאמר כמו שאמרת מכי מטא גיטא לידה מיגרשא וכו' עד שמסיק אבל הביא לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי ואמר לו התקבל ואע"ג וכו' דילמא כו' הרי דאינו חולק אלא על הבעל אומר התקבל ולא על אם אמר הולך וכן הר"ן השמיט כל עיקר תחילת דינו של העיטור ולא כ' אלא וכ' בעל העיטור ודוקא כדאמר הבעל הילך כמו שאמרה אבל אמר התקבל מגורשת וליתא הרי דנמי אינו חולק אלא בזה ולא בהולך ולכן לא העתיקו ויותר מבואר הכי בהה"מ שכ' אבל אמר לו הולך או הילך או תתקבל ולא אמר כמו שאמרה מכי מטא לידה מיגרשא וכו' והרשב"א נחלק עליו דאפילו אמר התקבל ולא אמר כמו שאמרה אפי' הגיע לידה א"מ אבל אם אמר הולך ותן לה ולא אמר כמו שאמרה מבואר בהסוגיא שכשיגיע ליד המגורשת הרי להדיא שסובר כהרשב"א שמודה ליפסק כהבריי' דזה המבואר בסוגי' אף שהה"מ מביא בהלכה י' בשם הרשב"א בהולך דספק הוא וא"כ התמיה היא על הראשונים הנה הב"ש כ' אינה מגורשת דהשליח אינו מתרצה וזה הוא טעמו דר"א דמעיקר לשליחותיה ולהכי כ' אבל אם אמר דהבעל הולך ע"כ התרצה להיות ש"ה מיהו כל זה שפיר לדעת הפוסקים דס"ל הולך ודאי לאו כזכי אבל כו' א"כ י"ל הבעל אמר וזכי א"כ אכתי לא התרצה להיות ש"ה אלא סבר ש"ק אמר וא"כ אף בהולך אינה מתגרשת ולע"ד אי מש"ה לק"מ דלדבריו תקשי נמי דינא דרב גופי' אף באמרה התקבל והבעל אמר הולך ותן אמאי בהגיע לידה מיגרשא נימא י"ל הבעל אמר הולך וזכי ואכתי לא התרצה להיות ש"ה אלא סבר דוקא ש"ק אמר נמצא לא קיבל להיו' ש"ה ודילמא באמת הבעל סבר דוקא ש"ה ואף דאח"כ הוליכו לידה זה אפשר דמימלך ובשעת קבלת הגט לא קיבל להיות ש"ה ואף כי מטא לידה לא תתגרש (ודחק דמשום הוכיח סופו על תחילתו אתינן עלי') וא"ו ע"כ לרב נמי דאנן מספקינן כן על השליח לספוק וסבר וקיבל אף לש"ה א"כ שוב אף הכא נמי דעתי' ודאי אף לש"ה וחזר ממה שרצה לעקור שליחותי' אך הא ק' דהרי הרשב"א במחלוקתן עם העיטור כ' עוד טעם דבאמר התקבל סתמא על דיבורי דשליח סמך ודוקא בשאומר מעצמו התקבל שייך אדם יודע כו' וכן הר"ן תפס טעם זה וכ' משום דבעל אמאי דאמר שליח סמוך ולא מחית אנפשיה לעשותו ש"ה זה ודאי ק' אף באמר הולך למה דפסקו כרב דאף אם אמר הולך יש לספק אולי זכי קאמר ועלי' דידיה סמך א"כ מה"ט ראוי דלא תיגרש אף כי מטא לידה דדילמא הולך וזכי קאמר ולא עשאו ש"ה כלל וש"ק לי היה אך אמינא כבר כתבתי שזה ק' אם לספיק' דרב לא תבא דין הבריי' דהבאה אקבלה על נכון מה"ת לספוק נגד הודאי דבריי' אף הבאתי מה דדחק הרשב"א לספוקי בדעת רבי מפני שהקשה לו דא"כ למה לו לומר הולך ותן על מגן ונמי כבר כתבתי שפירושו מוקשה ע"פ פסקו דרב והוא לא כמשמעות פירש"י. א"ו אף לרבי דאמר ודאי כזכי מ"מ ס"ל דמחית אנפשי' דילמא עשתה אותו אך לשליח הבאה ואמר הולך ותן ור"ל אני עושה אותך שליח בין להולכה בין לקבלה וא"כ לרב אף דתופס הל' במסופק מטעם אי הלכה כרבי או כר' נתן היינו אם כזכי ודאי נמי דמי כרבי או כר"נ דודאי לאו כזכי וא"כ תו לק"מ ודין הבריי' נכון אף לדעתי' דרב דהא הבעל ודאי מחית אנפשי' לעשותו ש"ה נמי מדאמר הולך ולא אמר התקבל והשליח מדחויב לספיק אולי ודאי לאו כזכי ואינו אלא ש"ה סבר וקיבל וחזר ממה שסבר למיעקר שליחותי' ושפיר מיגרש' בהגיע לידה. ולע"ד זה מדויק מדרב עצמו דאלו לדעת הב"ש דלרב בכל הלשונות שאמר הבעל אף ביאת הגט לידה לא מהני ק' מה בא למעט במה דנקיט והוא אומר הילך כמה שאמרה שהרי תרתי דינים דרב נינהו א"ו שבא למעט אם אמר הולך ותן דמגורשת בהגיע לידה כנלע"ד להעמיד דעת הראשונים ודוק:
ח
כשיגיע לידה מתגרשת ז"ל הפ"י ד"ה מאי לאו קבלה אקבלה מכאן נמי יש לדקדק דלמה דס"ד דקבלה אקבלה א"כ ליהוי ש"ק דנהי דאיהי אמרה הביא לי מ"מ לשטת הר"ן דלעיל דהוי לה שלוחה ע"ת שיגיע לידה וא"כ סתמא לא הדרה בה כמו שהוכחתי לעיל (והיינו בד"ה איתמר) וממלא שהבעל יכול לעשות ש"ק כיון שזכות הוא לה והשליח נמי אדעתא דקבל' קיבלו דהתקבל אמר ליה והבעל נמי אדעתי' דהכי יהיב ואמר התקבל ואמאי יכול לחזור בו כו' אמנ' אחר העיון זכיתי לדברי התו' בפירקן כו' ע"ש כי נלאתי להעתיק אחרי רואי שאחרים קראו התוספת' לפניו וחתם על פיהם כי ז"ל התוספת' ריש פ' ד' האשה שאמרה התקבל לי גיטי ואשתך אמרה התקבל לי גיטי הילך הולך לה התקבל לה וזכי לה אם רצה לחזור לא יחזור (הויא לי גיטי ואשתך אמרה הביא לי גיטי הילך הולך לה ותן לה התקבל לה וזכי לה אם רצה לחזור יחזור) דברי רבי רשב"ג אומר הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור התקבל לה וזכי לה אם רצה לחזור לא יחזור רבי אומר בכולם כו' וכל מע' ירא' שהיא בריי' גופא דת"ר בגמרתינו אלא דבמקום רשב"ג צ"ל ר"נ והבב' שהגהתי מהדיא משנה שאינ' צריכה דילגה תלמודן כי דברי רבי ובר פלוגתי' לא קאי אלא על הרישא והתו' אינה ענין כלל לדברי והקו' לע"ד לאו מידי דמה שכ' מסתמא לא הדרה בה כמו שהוכחת ע"ש כי הוכיח כמו דלא חיישינן לכ"ע בשעשתה ש"ק דילמא הדרה ה"ה בזה לפי' הר"ן מדהוא שלוחה גמרוה וא"ד כלל דוקא בש"ק שיודע' שמיד בקבלתו מתגרשת ודאי אסחה דעתה ולא חזרת אבל בשליח הבאה דחזינן דאינו רוצה להתגרש עד שיגיע לידה עדיין לא גמרה בדעתי ולהכי נקטה זמן אולי יתפייסו ומה"ת דתתגרש ע"י הקבלה ויש לחוש דילמא שעה זו הדרה והגרושין היו חובתה אף שקיבלתו בסוף. וזו מוכח מדין דהכא דאם אמר הבעל זכה לה ולא אמר כמי שאמרה כשיגיע לידה מגורשת והיא דעת העיטור אף בשאמר התקבל והא ק' הרי הטור מביא בשמו היכי דאמר זכי לה והתקבל לה והיא רוצה שנתגרשה מיד בקבלתו דהיינו כמבואר בב"י דכל שגילתה דעתה שרוצה להתגרש זכו' הוא לה וחולק על הירושלמי דחייש לדילמה הדרה א"כ בשעשתו שליח הבאה בין לפי' רשב"ץ ובין לפי' הר"ן הא לא גרע מגלוי דעת דניחא ולאלתר תתגרש ע"פ שלוחתי' שאמר התקבל וזכין לה א"ו אינם סובר דבגלוי די אלא כשמגלתה דעתה דניחא לה בהקבלה ושמיד תתגרש אבל באמרה באמת הביא גרע ומודה דיש לחוש על שעת קבלה דהדרה:
ט
הג"ה אלא יחזור ויתננו הט"ז כ' לדברי ריב"ש צריך להיות אפי' יחזור וכו' אלא שתמה עליו ולהכי מסופק אם לא הרמ"א חולק עליו:
י
מומר ע' ט"ז פוסק באם נעשה הכי בשעת הדחק סמכינן על הזכוי באמת דהיינו אם מת השליח בדרך וזה בין היתה מהדרת אחר הגט בין לא ומשיג על הלבוש שכ' של הטעותו הוא דנעשה סדר הזה ולע"ד לו יהא כדבריו היינו אפשר היכי שעובר על השבועה ומבטלו י"ל דבשעת הדחק סמכינן אהגאונים הסוברים שהוא זכו' גמור בלא ספק ולמעה אף זה צ"ע אבל היכי שלא בא לידה כלל ודאי אף במ"ע לא כי דבריו בנוים ע"פ מה שחולק בתר הכי על המהרי"ק שחייש להרי"ף דזוכה אינו מועיל אלא שלא לחזור ושלא יבטל אבל מיגרשה לא עד שיגיע לידה. ולע"ד בדברים בעלמא משיגו והדין עם המהרי"ק וע' תשובה ב"ח סי' ק"ב. כתוב בס' גבורות אנשים שאלה א'. ולפ"ז כל מומר שמגרש ויש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה צריך שני גיטן בא' יעשה ש"ק ויעשה מקום הכתיבה עיקר ובאחד יעשה ש"ה ויעשה מקום נתינה עיקר אבל לגרש בגט אחד א"א וזה לא נמצא בשום פוסק קדמון ואחרון ולא השתמיט חד מנייהו אשר באמת בשינוי גמור בשם האיש נ"ל לפסוק ולסדר שני גיטין כמ"ש עכ"ל ומשמע נמי דעתו שלא להטעותן נעשה ומ"מ עדיין צ"ע אם יצא נמי דעת הרי"ף הנ"ל:
בית שמואל
ק״מ
א
עושה שליח. וא"צ ליתן לו הקלף והדיו אלא שלוחו של אדם כמותו כ"כ המרד' ד"מ:
ב
אם זרק גט לחצרו. בט"ז כתב אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח הבעל משום בזיון דהבעל כן הוא יש קפידא אם יש בזיון דאשה כמ"ש ר"ס קמ"א אז אל יזרוק לחצר השליח דאיכא בזיון דהאשה שלא נתן ליד השליח אף על גב דהחצר משום יד הוא מ"מ האשה לא תדע את זאת ודבריו אין מוכרחים ועיין סי' קל"ח אם היתה ישינה באותו פעם ועיין סי' ל"ז שם כתבתי דינים אלו איך מדבר עם השליח ואם שינה מה דינו:
ג
התקבל לי. כתב המגיד בשאר לשונות צ"ל לי כמו שא לי אבל שא גיטי אין מספיק לש"ק אבל התקבל גיטי מהני ומ"ש וי"א ה"ה שא לי לכאורה נראה דאין כאן פלוגתא אפי' מאן דל"ג שא לי מ"מ הוא בכלל טול לי ועיין בח"ה ר"ס קכ"ה בב"י שם כתב בשם הרשב"א טול ושא לשון הולך הוא:
ד
יכולה ג"כ לעשות שליח. וא"ל ממ"נ אם השליח אין כמותה אם כן לא הוי נתינה ליד האשה וכתיב ונתן בידה ואי שליח כמותה אם כן למה היא אינה מגורשת מיד ותירצו הרשב"א /הרשב"ץ/ והר"ן אף על גב דקי"ל שליח כמותה מכל מקום הוי כאלו אמרה דהגט יחול לאותו זמן לכן מהני אפי' אם הבעל אומר בפי' שהוא אינו ממנה אותו לשליח מ"מ הוא שלוחה ומכ"ש אם מסר ליד השליח בסתם מסכים הוא שהוא שלוחו:
ה
ויש מחמירים גם בזה. עיין במהרי"ק שורש קמ"א והר"ן בתשוב' בשם מהר"ם די"ל אף על גב הגט לא יחול מיד ומ"מ הבעל א"י לחזור כיון זכות שלה הוא והר"ן הוא מחמיר וס"ל דאין הגט חל מיד והבעל יכול לחזור ועיין פ"ק דגיטין שם השיג גם כן על הרי"ף דס"ל דאין חל מיד ומ"מ הבעל א"י לחזור ועיין ת"ה שם דס"ל אם היא מהדרת לקבל הגט הוי כאלו עשתה ש"ק והר"ן חולק ע"ז כיון דלא אמר' בפי' שהוא ש"ק שלה אבל אם אמרה יזכה לי לא גרע מאם אמרה זרוק לחצירי ותזכה לי כמ"ש בסימן קל"ח דס"ל להר"ן דנעשה החצר מיד ש"ק שלה וכן אם נתן הגט ליד א' ואחר כך אמרה יזכה לי י"ל דנעשה ש"ק שלה כמו גבי חצר והיינו שהוא נותן לידו לא לשם שליחות דאל"כ א"י לעשות שליח של בעל לשלוחה כמ"ש בסימן אח"ז אלא נותן לשם פקדון והיא אמרה אח"כ יזכה לי נעשה שלוחה לקבלה, מיהו לדעת הרמ"ה כמ"ש ר"ס קל"ט לא מהני בכה"ג כשם לא מהני אם נותן לחצרה והיא לא עמדה שם בעת הנתינה וי"ל אפילו להרשב"א והר"ן דס"ל בחצר הוי גט משום דנתן מיהת לחצר שלה דהוי כאלו נתן לידה אבל כאן תחילת הנתינה לא היה נתינה ואם נתן ליד א' ואמר זכה לה והיא אומרת לו יזכה לי י"ל לכ"ע מהני כיון שנתן בתחלה לזכות לה מגורשת מיהת אחר שאמרה יזכה לי ועיין מ"ש הטור בשם העיטור וחולק עליו היינו לענין אם היא מגורשת בעת הנתינ' כשנתן ליד השליח אבל מגורשת משעה שהיא אומרת יזכה לי אף על גב בתחלת הנתינה לא עשתה אותו לש"ק:
ו
גם בזה. אפי' אם מהדרת אחר הגט ואחר שנתן ליד השליח אמרה ג"כ דניחא לה לא מהני דיש לחוש שמא בעת שנתן ליד השליח לא היה ניחא לה ואם עדים אומרים בעת הנתינ' היה ניחא לה אפשר דהוי גט כ"כ הב"י ופרישה כתב בכה"ג גט כשר הוא וב"ח כת' לדעת הטור אפי' בכה"ג יש להחמיר:
ז
ויש מחמירים. לעיל סימן א' פסק בפשיטות דיכול לזכות גט לאשתו מומרת וכאן הביא דעת מהרי"ק המחמיר וצ"ע דוקא בנאסרת מחמיר ולא במומרת אף על גב לפי הטעם של מהרי"ק אין לחלק דהא כתב דיש להחמיר כדי לחוש לדעת הרי"ף דס"ל אפי' כשיש זכות לה מ"מ אינה מגורשת עד שמגיע הגט לידה מ"מ במומרת כבר נתפשט המנהג כמ"ש שם לא בעינן למשכוני נפשאי ממנהג מקומות לכן מחלק בין מומרת לנאסרת:
ח
שליח להולכה. אפי' אם אמר הולך /הילך/ לה לא נעשה ש"ק כיון שאמר אין רצוני שתקבל לה ש"ס ונראה אפי' אמר התקבל לה או זכי לה מ"מ כיון שאמר אין רצוני שתקבל לה אמרי' מה שאמר זכי לה היינו זכי לה והולך לה:
ט
ותן לה. עיין פ"ד ה' זכי' ובטח"ה סימן קכ"ה דס"ל לרמב"ם תן במתנה הוי כזכי א"כ בגט נמי תן הוי כזכי דהא גט לא גרע ממתנה דהא לי"א גט דומה לחוב ועיין בר"ן ר"פ האומר והרמב"ם פסק במתנ' תן הוי כזכי וכאן בגט פוסק תן לא הוי כזכי ואינו אפי' ספק גט ועיין בש"ס שם דף ס"ג ע"ב ואפשר לומר מ"ש כאן אם אמר הולך ותן לה לא הוי כזכי היינו שאמר שניה' יחדיו הילך ותן לה אבל תן לה לבד הוי כזכי אלא לפ"ז קשה מ"ש בהג"ה וי"א תן לה וכו' דהא לא איירי בסעיף זה באמר תן לה לבד ויותר קשה על הטור שכתב בתן לה לבד לא הוי כזכי ושם בח"ה הביא דעת הרמב"ם בתן לה זכה:
י
דבתן לה. גם הולך לה לחוד נמי הוי ספק גט לפוסקי' אלו דפסקו כרב דהא רב מספקא בהולך לבד ועיין בר"ן ובמגיד ואם אמר ידך כידי אז הוא בוודאי שליח להולכה עיין תשו' ריב"ש סי' תע"ב:
יא
אינה מגורשת. דשליח אינו מתרצה להיות ש"ה אלא ש"ק והיא לא עשתה אותו לש"ק אבל אם אומר הבעל הולך לה ע"כ התרצה להיות ש"ה מיהו כל זה שפיר לדעת הפוסקי' דס"ל הולך בודאי לאו כזכי הוא אבל לשיטות הפוסקי' דס"ל הולך ספק הוא א"כ י"ל הבעל אמר הולך וזכי לה א"כ אכתי לא התרצה השליח להיות ש"ה אלא סבר ש"ק אמר הבעל וא"כ אף בהולך אינה מתגרשת ולכאורה קשה על הרשב"א דס"ל אפילו בהולך ספק הוא וס"ל אם אמר הבעל התקבל לה ולא אמר כמו שאמרה היא מ"מ דעת הבעל שיהיה ש"ק ולא כעיטור שהביא בסמוך א"כ איך מיישב הסוגיא שתירץ לא הולכה אקבלה כלומר כששליח אומר שהוא ש"ק אומר הבעל הולך מ"ה מגורשת ולמה היא מגורשת דהא י"ל הולך שאמר היינו זכי לה, וכאן יש עוד סברא לזה דסומך את עצמו על שאמר השליח שהוא ש"ק א"כ מסתמא אמר הבעל הולך וזכי לה ולמה מתגרשת אפילו אם בא הגט לידה וי"ל הש"ס אוקמי הברייתא כר' נתן דס"ל הולך בודאי לאו כזכי הוא אלא הרשב"א פוסק כרב דמספקא בהולך לפ"ז לרשב"א אם אמר הולך יש לומר דאינה מגורשת ותימא על רמ"א ושאר האחרוני' דסתמו דבריה' בזה:
יב
או זכה לה. ואם אמר התקבל לה ס"ל להבעל העיטור דכוונתו לעשות אותו לש"ה כיון שלא אמר כמה שאמרה והיא א"י לעשות ש"ק בוודאי כוונתו שיהא ש"ה והרשב"א והר"ן חולקי' ע"ז וס"ל אפילו אם אמר התקבל דעתו שיהא ש"ק כמה שאמר השליח שהוא ש"ק וצ"ע ליישב הסוגיא שם לדעת העיטור מה הקשה שם מאי לאו קבלה אקבלה היינו שאמר התקבל על דיבור השליח שאמר שהוא שליח קבלה מה קושיא דהא המקבל היינו התקבל והולך קאמר ומ"ש אם אמר זכה לה נעשה הוא ש"ה כתב בפרישה לא תקשי ממ"ש אם היא עשתה לש"ק והבעל אמר זכי לה לא אמרינן דעקר השליחות קבלה כמ"ש בסעי' ו' וכאן אמרינן דעשאה אותו לש"ה ומתרץ כשאמר זכי לה היינו מה שהיא זכותה לכן שם עשתה לש"ק ממילא זכותה לעשותו לש"ק אבל כאן שעשתה אותו לש"ה זכותה לעשותו לש"ה לפ"ז יש חילוק בין לשון זכי לה לבין לשון התקבל לה ודוחק, ורש"י כתב בסוגיא זכה לה והתקבל לה כולו לשון קבלה הוא ואם אמר כן על דברי השליח שאמר שהוא ש"ק לא נתגרשה ועקר שליחתו לכן נ"ל בין אם אמר הבעל הולך לה או זכה לה או התקבל לה כולם הוי ספק גט אפי' כשבא לידה כי שמא לא התרצה להיות ש"ה וכוונת הבעל ג"כ הוא שיהיה ש"ק כמה שאמרה היא:
יג
ה"ז מגורשת. דכאן לא שייך לומר דעקר השליחות דהא אם התרצה להיות ש"ה מכ"ש שהוא מרוצה להיות ש"ק:
יד
ואם נשרף הגט וכו'. ספק מגורשת משום הבעיי' הוא אם הוא סומך על דיבור של אשתו א"כ מיד כשמגיע ליד השליח מגורשת או סומך על דיבור של השליח וה"ה לענין אם יכול לחזור ג"כ ספק הוא:
טו
משהגיע לידה ה"ז מגורשת. אבל קודם לכן אין כאן שום ספק כיון דלא אמר כמה שאמרה ושליח אמר לו שהוא ש"ה מסתמ' גם דעתו על מ"ש השליח לכן יכול לחזור ג"כ כן הוא מפורש בש"ס ובלבוש כתב ספק הוא שמא התקבל והולך קאמר ואישתמט' מיניה הש"ס:
טז
יחזור ויתננו לו לשם קבלת האשה. עיין בתשובה כתב להדי' דלא מהני מה שהוא יחזור ויתן לו דהוא א"י לעשות ש"ק ושליחות שלה כבר נתבטל כי היה דעתה בשליחתה שיקבלנו השליח במסירה הראשונ' בתורת שליחות קבלה כן הקשה בט"ז ומ"ש אבל וכו' רק שמסר וכו' משום הבעל א"י לבטל שליחות האשה אלא שאינה מתגרשת אלא ע"פ דיבורו שבשעת נתינת הגט אבל שלא בשעת נתינת הגט אין שליחות האשה מתבטל מפני דיבורו של בעל:
יז
ואח"כ יאמר וכו'. אז ממ"נ מגורשת אם יכול לעשות ש"ק בכה"ג שהוא זכות שלה מגורש' מיד בקבלת השליח ואם לאו מגורשת בקבלתה והמומר אל יבטל כי הוא סבר דהיא מגורשת בקבלת השליח אבל להיפוך אם נעשה ש"ה ואח"כ ש"ק אז אם א"י לעשות ש"ק אז נתבטל גם ש"ה שהרי בטל לפנינו את ש"ה במסירתו לקבלה וכ"כ הת"ה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ק״מ
א
האיש כו'. מתני' ס"ב ב' וגמ' שם וש"מ:
ב
האשה כו' מתני' שם וש"מ:
ג
א"ל כו'. ס"ג ב' וכגי' הרי"ף ורמב"ם ורא"ש וטור דלא גרסי' שם שאול:
ד
וי"א כו'. כגי' רש"י שם:
ה
או כו'. דרי"ו גרס במקום יהא קח:
ו
יכולה כו'. מתני' ס"ה א' הרמב"ם וש"פ ושלא כדעת ר"ח שכתב דאינה עושה להולכה ממש"ש הבא לי כו' פי' התראה עם בעלי והוא יעשה אותך שליח להולכ' אבל בה"ג וש"פ כתב כדברי הרמב"ם וראיה ממש"ש הכא כתב והביאו כו' ואם כפר"ח מקמ"ל מ"מ פ"ו ה"ד ע"ש והר"ן:
ז
ודינו כו'. שם:
ח
אבל כו'. גמרא ס"ב ב' דס"ד אמינא כו' ושם ס"ג א' אדם יודע כו':
ט
ואפי' היתה כו'. ירוש' פ"ק דגיטין והביאו תוס' שם י"א ב' ד"ה בגיטי כו' ראו כו' ע' בה"ג וכ"ה בירושלמי פ' התקבל בכל אתר אתמר התקבל כהולך שניא היא שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין לו אלא בפניו התיב רבי שמאי הגע עצמך שהיתה צוחת להתגרש אני אומר שמא חזרה בה וכ"כ הטור וש"פ ואינו כדעת בע"ה וא"ז והג"א בפ"א סי"ג ד"ה המזכה כו' בשם רש"י ע"ש ובטור שם בע"ה:
י
וי"א כו'. שמפרש מ"ש כו' ר"ל אע"ג די"ל קטטה אכתי מספקא לן ב"י:
יא
וי"א כו' וברא"ש שם מ' כסברא ראשונה ע"ש וכ"פ הטור וש"פ:
יב
ואם בעלה כו'. דבזה ל"ל טב למיתב כו':
יג
ויש כו'. דסתמא אמרי' דלעולם אינה מתגרשת בכך וכנ"ל ע"ש. וכ"מ לכאורה בירושלמי דפ"ק הנ"ל אבל בירושלמי דפ' התקבל הנ"ל ובגמ' דיבמות הנ"ל לא מ' כן ועתה"ד סי' רל"ז:
יד
אף על פי שחזרה כו'. היינו לסברא ראשונה הנ"ל במומר ועתה"ד שם. ועתוס' ט' ב' ד"ה לא כו' וכ"כ הרא"ש שם סי"ג וכ"פ אבל הרי"ף שם והביאו רא"ש שם כדברי רש"י הראשונים וע' ביו"ד סי' רס"ז:
טו
האשה כו'. מתני' ס"ב ב' וברייתא ס"ג א':
טז
אבל כו'. שם בברייתא לד"ה:
יז
או הא לך. שם בעיא ונפשטה דהילך כזכי דמי:
יח
אבל אם כו'. וכן כו'. הרמב"ם דפליגו שם ר"ן ורבי בהולך ותן לה ואמרי' שם אתמר כו' התם כו' וכ' הרי"ף אע"ג דמספקא ליה לרב אי הל' כרבי או כר"ן מ"מ קי"ל כאביי ברפ"ד דאמר נקטי' כו' וכ"כ הרא"ש שם ומ"ש וכן כו' דהוא פלוגתא דר' ור"נ ומפ' דהולך ותן שניהם קאמר וכשיטתו דת"ק לחוד אף במתנה כזכי דמי כמ"ש בפ"ד מה' זכיה ועח"מ סי' קכ"ה ס"ו וס"ז אבל הר"ב פי' דהולך או תן קאמר וכ"ה בירושלמי דבתרוייהו פליגי ולפ"ז ה"ה אפי' בתן לחוד וכ"כ המ"מ בשם הרמב"ן אע"פ שנראה מדברי המ"מ שכ"ה ג"כ דעת הרמב"ם ליתא כנ"ל אבל הרשב"א פסק כרב דמספקא ליה והא דאביי דקאמר נקטינן כו' היינו ג"כ משום ספיקא ואוקמי הממונא בחזקת נותן והר"ן פי' דאביי ה"ק כשליח הגט כשלא עשאתו האשה שליח לקבלה וכן פי' תוס' שם ד"ה להולך כו' אבל בעשאתו שליח לקבלה דמיא לפקדון וזה דפריך שם למימרא דמספקא לרב כו' ואם איתא מאי פריך הא גט כמתנה ומתנה חלוק מפקדון כמ"ש ספק ולא ודאי דגט כיון שעשאתו האשה שליח לקבלה כפקדון דמי ולא כמתנה. וכן רבי דס"ל כאן כזכי דמי ובמתנה ס"ל ספ"ק מ"ד ב' דלאו כזכי דמי מתוס' ד"ה רבי כו' וער"נ וז"ש בהג"ה וי"א כו' ול"ד תן דה"ה להולך:
יט
ואם הבעל כו' טור ומ"מ בשם בע"ה וכמש"ש תי' הבא כו' הכי השתא כו' ודבריהם תמוהים דבזכי והתקבל ודאי אפי' לא אמר כמו שאמרה אינה מגורשת מדאצטריך שם לתרוצי לא קבלה אהולכה ולא משני תיכף הכי השתא כו' וכ"כ הרשב"א והר"ן ומ"מ ואינו אלא כהולך כמש"ש בגמ':
כ
עשאתו כו' ואם כו'. שם אר"א הכי השתא כו' והוא בעיא ברפ"ו דב"מ:
כא
עשאתו כו'. שם או קבלה אהולכה כו' הכי השתא כו':
כב
עשתאו כו'. אבל כו'. דאין יכול לבטל שליחות האשה אלא שאינה מתגרשת אלא ע"פ דיבורו ואם אינו רוצה אלא בהולכה צריך שיגיע לידה אבל השליחות לא בטלה דבכלל הולכה הוא ג"כ קבלה כמש"ש אר"א הכי השתא כו' אלא הכא כו'. אבל ברישא שנתן הגט בשליחות הולכה לא ניתן הגט עד קבלה לכן צריך שיטלנה ממנה ויחזור ויתננה לה כו'. שם:
כג
מומר כו'. דחיישינן שמא יבטלה שליחות ולעשות שליח לקבלה שסוברים הרבה גאונים דש"ד כמ"ש בס"ה בהג"ה לסברא ראשונה אלא דלחוש לס' האחרונה שם יעשו תיקון כו' דהמומר' אסח דעתיה מלבטל השליחות כי אמר שנסמוך על הקבלה לחוד בשעת הדחק אבל למיעבד איפכא בתחלה להולכה ואח"כ לקבלה לא דשליחות הקבלה מבטלת השליחות הולכה כנ"ל ולס' האחרונה הנ"ל דא"י לעשות לקבלה בטלה השליחות לגמרי שם:
כד
מלבד שישביעוהו כו'. ע"ל סימן קמ"א סכ"ט בהגה י"א כו' ואעפ"כ ישביעוהו לכתחלה לעשות כל מה שאפשר:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ק״מ
א
סעיף ח' נ"ב עיין בב"ש ס"ק י"א. הנה מה שהקשה על הרשב"א והרב לפענ"ד לק"מ דיש לחלק דדוקא באם אמר לשון התקבל דאינה במשמע רק לשון קבלה ולא הולכה ואז כיון דחזינן שהשליח טעה וסבר שהבעל יכול לעשות שליח לקבלה שהרי משום זה בא לבעל ואמר אשתך עשאו שליח לקבלה אף שבאמת לא עשתה רק להולכה אלא שהשליח הי' סבור שירויח במה שיאמר כן לבעל דאז גם הבעל מסתמא יעשה אותו כן לקבלה ותו אף אם באמת לא עשתה האשה רק להולכה מ"מ יהי' שליח לקבלה כי טעה וסבר שהבעל יכול לעשות שליח לקבלה נמצא כיון שטעה בזה תו אם אמר הבעל לשון התקבל דאינה משמע רק קבלה אז נשאר השליח בטעותו שרצה להיות דוקא שליח לקבלה אבל לא להולכה שלא רצה להטריח להוליך כמ"ש רש"י שם אבל באם אמר לשון הולך דזה ודאי דאין סברא לומר שטעה שליח במה דלא חזינן שטעה בפירוש דאל"כ גם להנך דסוברים דהילך בודאי אינו כזכי נימא דהשליח טעה וסבר שהילך לשון קבלה אלא ודאי דאין סברא כלל שטעה כל זמן שלא בפירוש חזינן שטעה וא"כ נמי למ"ד הילך ספק היא אי הוי לשון קבלה כי הכי לדידן ספק בודאי לשליח נמי ספק אי הילך כזכי נמצא שבשעה שאמר לשליח הילך ידע השליח שיהי' מוכרח להוליך לה וליתן לידה מכח ספק וכיון שנתרצה השליח בשעת נתינה להוליך לה תו בודאי חזר מדבריו הראשוני' ורצה להיות שליח הבאה כמו שעשתה כיון דרוצה להטריח ולהוליך לה ותו נשאר בשעת נתינה שליח להבאה ואף אם באמת כוונת הבעל הי' לקבלה מ"מ מהני עכ"פ כשיגיע לידה כיון דהשליח רצה להיות שליח להבאה ומודה הרשב"א והולך ומיושב דברי הרב:
ב
סעיף י"א מומר וכו' נ"ב עיין במהדורא שלי מהדורא ה' סי' קכ"א בתשובתי לק"ק טארניפאל בהלכה ז' עיי"ש מה ששייך לכוון בעזה"י ודיק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״מ
א
עושה שליח. עבה"ט שכ' וא"צ ליתן לו הקלף כו' וע' בזה לעיל סי' ק"כ ס"א ומ"ש שם:
ב
האשה עושה שליח לקבלה. עיין בתשו' נו"ב סי' צ"א אם יכולה אשה לברור שליח לקבלה שלא תייחדנו בשם רק שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' שלוחי אותו אני ממנה. וכ' דאם אומרת כל הרוצה לקבל גיטה יהי' שלוחי זה ודאי לא מהני דכל הרוצה לאו שליחות הוא (ע' בזה בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקצ"ח) שאינה מייחדת אדם מיוחד וכמ"ש התוס' בגיטין דף מ"ו אבל באמרה כל מי שיבחר פלוני נראה דמהני דהרי בחרה דוקא במי שיבחר פלוני ושפיר הוי שליחות דומיא דכל השומע קולי יכתב גט ואף דיש לדחות דשם תיכף שימע השומע ונגמר המינוי אבל כאן אין השליחות נגמר אלא בעת שיבחר פלוני א"כ יש חשש למ"ד אין ברירה מ"מ נראה דכל דיני ברירה לא נאמרו אלא בדבר שאנו צריכין לומר שהוברר למפרע אבל מינוי השליחות א"צ להיות מבורר למפרע ודי שהוא שלוחה בשעת קבלה א"כ אין דבר זה ניגע לדיני ברירה כלל וראיה לזה מהאומר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי (לעיל סי' ק"כ ס"ח) אחד כותב וב' חותמין וא' נותן והרי הבעל לא יחד מי מהם ואעפ"כ אין בזה חשש ברירה. וסיים ולפי שדיני ברירה מפוזרים וצ"ע בכמה מקומות לא קבעתי מסמורת לחלוטין בזה למעשה רק גבי עוזב דת שבלא"ה הרבה פוסקים לזכות הגט אף בלא מינוי שליחות מן המגורשת סמכתי ע"ז שהעוזב דת היה במקום רחוק שתמנה אשתו שליח על דרך הנזכר ואעפ"כ כתבתי למקום שהעוזב דת שם שיתן אח"כ הגט בתורת הולכה כנהוג עכ"ד ע"ש. וקצת תימה שלא הזכיר דברי הרשב"א שהובא בב"ש לקמן סי' קמ"א ס"ק ס"א דנראה שהרשב"א ז"ל מסתפק בסברא זו וצ"ע. ומצאתי בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' מ"ו שתמה עליו בזה וכ' דלכן קשה לסמוך על הוראה זו אמנם בעוזב דת שבלא"ה הרבה פוסקים לזכות הגט כו' אך עדיין צריך ישוב הדעת ושאלה זו צריכה לגדולי הדור עכ"ל ע"ש. ושוב ראיתי בס' ישועות יעקב בסי' קמ"א סק"כ שהאריך בדין זה ממש באומרת מי שיבחר פלוני היא והוה שליח לקבלה והזכיר שם דברי הרשב"א שמסתפק בכיוצא בזה דאפשר נאמר אין ברירה וגם הביא דברי הר"ש שכ' בהדיא דלא שייך בכה"ג חשש ברירה (הוא ז"ל לא ציין מקומו אך נראה שכיוון לדברי הר"ש פ"ה דמעשר שני מ"א ע"ש) וגם הביא שראה בס' אחד מחכמי הזמן (כנראה שכיון על הגאון נו"ב הנ"ל שנשאל ע"ז וחשש להחמיר ותמה עליו שנעלם ממנו דברי הרשב"א וגם דברי הר"ש הנ"ל והאריך קצת ומסיים דנראה להקל ולומר דאין חשש בזה והגם שקשה להכריע נגד הרשב"א ז"ל מ"מ כיון דהוא בעצמו מסתפק בדבר ונתב לשון אפשר כנראה שגם בעיני הרשב"א ז"ל היה הדבר רחוק אלא שחשש בזה ע"כ אפשר לנו לצדד להקל בזה ע"ש. וע' בספר בית מאיר לקמן סי' קמ"א סמ"ג הזכיר שם דברי הנו"ב הנ"ל בקצרה ופקפק מאד עליו וכתב דגוף המצאת דינו צ"ע חדא דהדעת נוטה שגם זה בכלל מילי לא מימסרן לשליח ועוד דלשיטת הרי"ף ורמב"ן ורמ"ה (עב"ש סי' קמ"ב ס"ק כ"א) חצי דבר הוא שהרי כת שבמקומה א"י להעיד אלא שמנתה שליח ואינם יודעים למי והשני עדים אחרים מעידים שע"פ בחירות הבוחר נולד שלוחה ובין שניהם נגמר הדבר אין לך חצי דבר גרע מזה לשיטתם והאמת שהגאון הנ"ל עצמו מסיק שאינו דן הכי אלא בעוזב דת מ"מ לע"ד אין בפעולה זו שום ריוח מהנהוג שהבעל מזכה תחילה ע"י שלוחו. ובדיעבד אם עבר וביטל שליחו או שלא הגיע הגט לידה לע"ד אי אפשר להקל ע"י קבלה זו שום קולא יותר ממה ש אפשר להקל ע"י כזכוי ואפשר מגרע גרע דע"י פעולה זו הבעל לא עשאו שליח לזכות לה מכוחו אלא שסומך עצמו על שהוא מכחה ש"ק דידה והמכשולים של ברירה ומילי וחצי דבר מעכבין בשליחותה כו' עש"ב:
ג
כדין האשה לכל דבר לענין אם זרק. עי' בס' ב"מ בענין אם צריך השליח להיות עומד בצד החצר ע"ש:
ד
גט לחצירו. עב"ש סק"ב וע' במל"מ פ"ו מה"ג דין א' הביא ירוש' פ' האומר דמסתפק בזה כיון דשליח נלמד מנח ריבוי וחצר ג"כ מריבוי אתיא אי אמרי' ריבוי דריבוי ע"ש וע' בשעה"מ שם מ"ש בזה. וע' בס' תו"ג הזכיר ג"כ דברי המל"מ הנ"ל וכתב דמ"מ בשליח הולכה שנתן הגט לחצירו ואח"כ הקנה להאשה החצר מגורשת כיון דהגט בא מרשותו לרשותה דחצר של שליח הולכה הוי כידו כמבואר בר"ן ר"פ הזורק הביאו הב"ש סי' קל"ו ויש לחלק בין ש"ק לש"ה ע"ש:
ה
ותובעת להתגרש. עי' בס' קרבן נתנאל ביבמות ס"פ האשה תניינא שכ' וז"ל ראיתי בשו"ת פני יהושע חא"ה סי' ה' שכ' יש להסתפק באשה שמנתה לה שליח להביא גיטה כיון דאנו רואים שעשתה מעשה בזה לא חזרה ועדיף מצוותה להתגרש או אין חילוק דשמא בעת קבלת הגט נתחרטה ואף שמקבלת הגט אח"כ כשהביא לה שמא חזרה ואח"כ שוב נתרצה ומסיק להלכתא דאפילו בכה"ג לא מהני ומביא ראיות ע"ש אמנם עדיין יש לי ספק אם היא עשתה שליח לקבלה אם מהני דכל ראיות שלו אינו אלא אם היא מנתה שליח להולכה דאיכא למימר דלא ניחא לה להתגרש מיד שליח לקבלה פן ינחם היא או בעיה עד שיגיע הגט לידה אבל אם היא עשתה ש"ק אית לן למימר דמהני אם זיכה לה הבעל ע"י אחר. יען באשת מומר אם שלחה מתחילה לקבל גט בזה ברור דמהני דודאי זכות הוא לה. וא"כ למאי דנהיגין בגט עוזב דת לעשות שליח לקבלה ואח"כ להולכה אם אירע שמת השליח וידעי' שבא הגט לידו יש לסמוך ע"ז שמגורשת מיד (ר"ל היכא דשלחה מתחילה לקבל גט) עכ"ל וע' בלשון התה"ד סי' רל"ז הובא קצת בב"י וע"ל סי"א ס"ק י"ג:
ו
היבם עוזב דת. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ע"ה:
ז
וה"ה לאשה הנאסרת. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' י"א וי"ב דאפילו לדיעה זו דוקא באינה לפנינו ואינו ידוע אם האשה תקבל גט מדעתה או לא אז אמרי' מסתמא דזכות הוא לה משא"כ אם היא לפנינו וצועקת שאינה רוצה לקבל גט בודאי אינה מגורשת ע"י אחר. וגם זה פשוט מאד דאף באינו ידוע לנו דוקא בנאסרה מחמת זנות הדין כן ולא בעוברת על דת כו' ע"ש וע' בחידושי הרשב"א פ"ק דקדושין:
ח
ויש מחמירין בזה. עבה"ט ובב"ש וע' בתשו' נו"ב סי' צ"ב על דבר אשה שבדחה מבית בעלה מחמת קטטות זה ערך שנתים וכבר נתברר ע"פ עדות ברורה שזינתה תחתיו ונאסרה עליו והיא הרחיקה נדוד ואין אנו יכולין לכופה לקבל גט אם יכולין אנו לזכות לה גט ע"י שליח כמו גבי עוזבת דת דזכות הוא לה אחרי שמפקרת עצמה לזנות מוטב שתהיה פנויה וזכין לה שלא בפניה. והנה השואל רצה לומר דאף היש מחמירין כאן לא החמירו אלא משום חומרת דאישות שלה דלא הותרה להנשא עד שהגיע גט לידה אבל לגבי בעל' לענין חרם רגמ"ה לא החמיר כלל. והוא ז"ל חולק עליו דמדברי הב"ש לא נראה כן וגם מדברי הרמ"א שכ' ויש מחמירין בזה. משמע אבל לא בעוזבת דת מבואר כהב"ש אלא ודאי שאין לחלק כלל בזה שאם היא לא הותרה ממילא חל על הבעל חרגמ"ה אם איתא שתיקן אף בנאסרת ובעוז"ד ומה שהחמיר הרמ"א בנאסרת יותר מבעוז"ד נראה לפי שעוז"ד עדיין היא עוזבת דת מסתמא עדיין זכות הוא לה אבל בזינתה אינה מוחזקת להיות מזנה עוד ומה זכות הוא לה. ולפ"ז בנ"ד אם וש לשלוח שליח להתרות בה ע"פ ב"ד שתקבל הגט מחוייב הבעל להתרות בם קודם ההתרה לישא אחרת. וכל זם אם נתברר שכבר נאסרה אבל אני תמה איך נתברר כיון שהיא הרחיקה נדוד ואין מקבלין עדות שלא בפניה ורוב הפוסקים הסכימו שאפי' בדיעבד לא מהני (לפמ"ש הוא ז"ל בעצמו בסי' ע"ב הובא לעיל סי' י"א ס"ד ס"ק י"ח אין זו תמיהא כלל. ומצאתי בח' ברית אברהם סי' צ"ב סוף אות י"ג שעמד עליו בזה וע"ש עוד בסי' צ"ד אות י"ז מזה) עכ"ד וע"ש בס"ס ע' שכ' כן שאפי' זינתה בודאי אין מזכין לה גט ע"ש: אכן בתשו' חמדת שלמה סימן ד' מבואר שמפרש דברי הרמ"א ז"ל כדברי החכם השואל הנ"ל והבאתיו בקצרה לעיל סי' א' ס"ק כ"ב. גם בס' בית מאיר דעתו כן וכתב לע"ד פשוט דבסי' א' לא כתב אלא שהבעל יוכל לישא אשה ע"י זכוי זה כו' אבל הכא דאיירי באיסור א"א החמור להתירה לינשא אחר שחזרה בה חושש להחמיר וקאי אף על עוזבת דת כו' וכתב עוד דראוי לנהוג בסידור גט כזה (ר"ל היכא שמזכין גט לעוזבת דת ולנאסרת בכדי שיוכל הבעל לישא אחרת יש לנהוג כמו בעוזב דתהמגרש שמבואר לקמן סעיף י"א שאחר הזכוי שוב יקבלנו מידו ויעשנו שליח להולכה בפי' כדי שיתירנה בהגיע לידה בלא ספק כי לולא כן אפשר לחוש בגט זה שאפילו בא לידה לא תתגרש כי לא שייך בהחלט לומר בזה (כמו בגט דעלמא המבואר לקמן סעיף ג') אדם יודע כו' והתקבל והולך קאמר אחרי שכמה פוסקים חולקים (ע' בר"פ האומר דף ס"ג הכי השתא התם אדם יודע כו' הכא טעי) ע"ש: וע' בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א שכ' ע"ד הב"ש הנ"ל לא ידעתי מאי קשיא ליה דהא היש מחמירין אלו הוא דעת מהרי"ק ומבואר בדבריו שלא נסתפק רק בשביל דעת הרי"ף פ"ק דגיטין שאינו גט עד שיבא לידה וא"כ נראה דמודה דאין הבעל יכול לחזור ומתגרשת אף בע"כ של בעל ולכן שפיר פסק הרמ"א בסי' א' בפשיטות לזכות גט לאשתו עוזבת דת דכיון שכבר מסר הגט לשליח ואין יכול לחזור לא שייך תקנת רגמ"ה עוד שהרי כבר היא ברשות עצמה והשליח נותן בע"כ של בעל אבל להתירה לעלמא כתב רמ"א יש מחמירין כו' ע"ש. ולע"ד אין תירוץ זה מספיק דהא מבואר בהדיא במהרי"ק שם דלדעת הרי"ף גם לענין חר"ג לא נתקן האיסור משום זכיית הגט ע"י אחר דסוף סוף עדיין היא אשת איש עד שיגיע לידה כו' ע"ש ובע"כ צריך לבא לחילוק הנ"ל דלענין חר"ג סמכי' על דעת רש"י ותוס' ואינך פוסקים. וע' עוד בתשו' ברית אברהם סי' צ' מדין זה. ועמ"ש לקמן סי"א ס"ק י"ג:
ט
ונעשה זה שליח להולכה. עב"ש שכ' ונראה אפילו אמר התקבל לה כו' וע' בלח"מ פ"ו מה"ג דין שדקדק מלשון הרמב"ם (והש"ע) להיפך וצ"ע:
י
אלא יחזור ויתננו. עט"ז שכתב דלדברי ריב"ש צ"ל אפילו יחזור כו' אלא שתמה עליו ולכן מסופק אם לא הרמ"א חילק עליו ע"ש:
יא
מלבד שישביעיהו. עמ"ש לקמן סי' קמ"א סנ"ט ס"ק נ"ו:
יב
יעשו תיקון א'. עיין בתשובת גבורת אנשים סי' א' בתשובת אא"ז הגאון מהר"ם כ"ץ ז"ל שכ' וז"ל ולפ"ז כל עוזב דת שמגרש ויש לו שני שמות אחד במקום הכתיבה ואחד במקום הנתינה צריך שני גיטין בא' יעשה ש"ק ויעשה מקום הכתיבה עיקר ובאחד יעשה ש"ה ויעשה מקום נתינה עיקר אבל לגרש בגט אחד א"א וזה לא נמצא בשום פוסק קדמון ואחרון ולא אשתמיט חד מנייהו אשר באמת בשינוי גמור בשם האיש נ"ל לפסוק הלכה ולסדר שני גיטין כמו שכתבתי עכ"ל:
יג
כבר אשתך מותרת. עט"ז לעיל ס"ה שכ' דכן הוא האמת ודלא כהלבוש שכ' דלהטעותו אומרים לו כן דזה אינו. רק בשעת הדחק כגון שמת השליח בדרך וכה"ג שא"א שיגיע הגט לידה והמגרש לא נודע מקומו איו סמכינן באמת על הזכוי לחוד דהעיקר כדיעה ראשונה שזכר רמ"א שם דודאי זכות הוא לה ואף הר"ן בתשובה לא נחלק בעוזב דת רק על נדון דהר"פ. ואף שהרמ"א כתב שם וידעי' שהיא מהדרת כו' לא כתב זה אלא לענין לכתחילה כו' ואף שמהרי"ק מחמיר אף היכא דודאי זכות משום דחייש לדעת הרי"ף דבריו תמוהים מאד כו' עש"ב וע' בס' בית מאיר שהזכיר קצת מד' הט"ז אלו וכ' עליו ולע"ד לו יהא כדבריו היינו אפשר היכא שעובר על השבועה ומבטלו י"ל דבשעת הדחק סמכי' על הגאונים הסוברים שהוא זכות גמור בלא ספק (ר"ל היכא שהגיע לידה ואין חשש רק מחמת הביטול בזה ליכא חששא של מהרי"ק דהא גם להרי"ף לא יכול לחזור עמ"ש לעיל סק"ח) ולמעשה אף זה צ"ע: אבל היכא שלא בא לידה כלל ודאי אף במקום עיגון אין להקל כי דבריו בנויים ע"פ מה שחולק על המרי"ק ולע"ד בדברים בעלמא משיגו והדין עם מהרי"ק וע' ת' ב"ח סימן ק"ב עכ"ל ולע"ד איני יודע למה נטה להחמיר כ"כ כי באמת שורש חומרא זו של מהרי"ק שהובא בב"י ובט"ז ובב"ש סק"ו דחייש לדעת הרי"ף פ"ק דגיטין דאפילו כשיש זכות לה דוקא לענין חזרה ולא לענין התרה עד דמטי לידה. הנה לבד דברי הט"ז דלמה לנו לחוש לדעת הרי"ף בזה שהוא יחיד נגד כל הפוסקים (ובפרט במקום עיגון) ועוד דגם הרי"ף לא חילק בזה אלא לענין שחרור עבד שהיא קצת חוב כו' הנה זולת זה לא זכיתי להבין הרי דברי הרי"ף אלו הוא על המשנה האומר תן גט זה לאשתי ושטר שחרור כו' ע"ז כתב והני מילי לחזרה כו' ובודאי דהפי' הפשוט בדברי הרי"ף שאינו מחלק כן רק באומר תן ולא באומר זכי. וגם ברש"י שם דף ט' ע"ב (קודם שחזר בו) שהוא כדברי הרי"ף לא כתב כן רק גבי תן ע' בתוס' שם וי"ל הטעם דאף דתן כזכי מ"מ מדאפקי' בלשון תן הוא מקפיד שינתן לו ולא יחול השחרור עד דמטי לידיה וכמ"ש הפ"י שם. וגם כל החולקים על הרי"ף הוא גם כן באומר תן וס"ל דגם באומר תן כיון דמסקינן בגמרא דהאומר תנו כאומר זכו דמי הוי כאילו הגיע הגט ליד העבד עי"ן בתוספת וברא"ש ובר"ן שם אבל באומר זכי יש לומר דגם הרי"ף מודה וכן מבואר להדיא ברמב"ם פרק ו' מהלכות עבדים שמחלק בין אמר זכי לאמר תן ומסתמא אזל בשיטת הרי"ף רבו. והגם שמדברי הר"ן (והרמב"ן במלחמות) שם שהקשה על הרי"ף מפ"ק דקדושין דקונה עצמ' בשטר ע"י אחרים ומפ' השולח דאמרי' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר ומפ' האשה שלם המזכה גט לאשתי במקום יבם מהו כו' משמע לכאורה שהבין בדעת הרי"ף דה"ה באומר זכי. אך באמת ז"א דא"כ כ"ש דמפני קושיית חמורות אלו אית לן למימר דהרי"ף י"ל לא קאמר רק גבי תן וכדברי הרמב"ם הנ"ל ולא קשה כל הני קושיות. וע"כ לומר דכוונתו הוא רק לחזק הקושיא הראשונה דכיון דאומר תנו כזכי דמי הוי כאילו הגיע ליד העבד וע"ז מסיק ואייתי מכל הני גמרות ור"ל דליכא למימר דגם בזכי ס"ל להרי"ף הכי דזה ודאי אינו כדמוכח מכל הני דוכתי וא"כ גם בתן לית לן לחלק בזה וזה מבואר למעיין היטב בלשון הר"ן בזה. ומה דמהרי"ק שם מכריח מדהביא הרי"ף בסוף ההיא שמעתא הא דגרסי' בפ' האשה שלום בעי מיניה רבא מר"נ המזכה גט לאשתו במקום יבם מהו כו' א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשתו במקום קטטה מהו כו' ומדהביא כאן ב' המימרות שהם ביבמות ש"מ שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר אשה עד שיגיע גט לידה הנה לבד דחיית הט"ז בזה גם מדברי הר"ן (והרמב"ן) שם מבואר להדיא שאין מפרש דברי הרי"ף כן ע"ש במ"ש וכן נמי מצינו זכיה אפילו בגט אשה להוציאה לגמרי כשת"ל דזכות הוא לה דגרסי' בפ' האשה שלים כו' וכמ"ש הרי"ף ז"ל בסמוך כו'. וכן מצאתי מפורש בטור יו"ד סי' רס"ז דאחר שהביא דברי הרי"ף דדווקא לחזרה כו' כתב וז"ל ואפילו לדבריו איכא למימר דוקא בשאמר תן לו אבל אמר זכה לו יצא מיד לחירות וכ"כ הרמב"ם כו' עכ"ל וכ' ע"ז הב"י דברים של טעם הם וכ"ש מאחר שהרמב"ם כתב כן דכיון דסבר כהרי"ף באומר תנו אית לן למימר דבאומר זכו נמי לא פליגי אהדדי ועוד דבהדיא אמרי' בגמ' חיישינן שמא זיכה לו ע"י אחר כו' ע"ש וכן פסק בש"ע שם סעיף ט"ו דבאומר זכה יצא מיד לחירות אע"פ שלא הגיע ליד העבד ולא נזכר שם באחרונים שום רמז חולק בזה. וגם בב"י כאן בסי' זה לאחר שהביא דברי מהרי"ק הנ"ל מסיים ובסי' קמ"ה אכתוב נגד דבריו (אלא דשם לא נמצא דבר מזה) . ומעתה שורש חומרא זו של מהרי"ק ז"ל שהוא היש מחמירין דלעיל ס"ה בסוף הגה אינו שורש חזק כ"כ מאחר דרש"י ותוס' והרא"ש והר"ן ובעהמ"א ורמב"ן במלחמות והמרדכי כולם חולקים על הרי"ף גם בתן ובדעת הרי"ף גופי' כמה ראשונים פירשו דבריו רק בתן ולא בזכי והוא הלכה פסוק' בש"ע יו"ד סימן רס"ז ומהרי"ק יחיד הוא בזה בדעת הרי"ף ז"ל וא"כ (באם נסכים דהעיקר כדיעה ראשונה דלעיל ס"ה בריש הגה דודאי זכות הוא לה) לא ידעתי מדוע נחמיר כ"כ אפילו במקום עיגון לחוש לדעת מהרי"ק ז"ל וצ"ע: ובינותי בספרי האחרונים ומצאתי בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א שהאריך בענין זה ומתחילה כתב לבאר דהעיקר כדיעה ראשונה שזכר רמ"א לעיל ס"ה דבעוזב דת המגרש בודאי זכות הוא לה (וכדברי הט"ז הנ"ל) ושוב כתב ג"כ לתמוה על מהרי"ק בזה במה שהחליט בדעת הרי"ף דגם בזכה בעינן מטא לידי' וכתב עליו מאחר שדברי הרי"ף ז"ל בזה הם תמוהים בעצם וכמו שתמהו התוס' והרא"ש שם א"כ הבו דלא לוסיף עלה ובאומ' זכה גם להרי"ף לא בעינן מטא לידי' וכדברי הרמב"ם ז"ל והאריך בזה (אך לא הביא שם מדברי הר"ן והרמב"ן הנ"ל וגם לא הזכיר דברי הטור ביו"ד סימן רס"ז הנ"ל דהוה תנא דמסייע ליה) ומסיק לדינא בעוזב דת השולח גט ונאבד הגט בדרך יש לסמוך להקל במקום עיגון כיון שזיכה לה הגט כו' וכ"ש בגילתה דעתה שרוצה להתגרש כו' עש"ה. ומ"מ למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים. וא' לעיל סק"ב וסק"ה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ק״מ
א
סי' ק"מ ב"ש אות ה' אפילו להרשב"א והר"ן. נ"ב לענ"ד בודאי מוכח כן ממה דכ' הר"ן פ' המקבל כדברי תוס' שהביא הב"ש סי' קמ"א ס"ק ס"ד דנעשה מיד ש"ק אלא דהתנה שלא יחולו הגרושין עד שיגיע למתא מחסי' דאל"כ הוי טלי גיטיך הרי מפורש אף דבא הגט מהבעל לידו מ"מ כיון דלא הי' בידה לא מהני דבעי' ונתן בידה ודו"ק. אבל מ"מ החילוק בין נתן לחצירה אינו מובן כ"כ דהא בשעת הנתינה לא הי' כלל חצירה דמה שקנת' אשה קנת' בעלה וצ"ע:
ב
שם אות י"א דסתמו דבריהם בזה. נ"ב לענ"ד י"ל לפי"מ דמבואר בפרישה הובא בב"ש ס"ק י"ז גבי זכי דאם כוונת הבעל שבאם אמרה להוליך שיהח ש"ה בזה לא לעקר שליח לשליחת' כיון דל' הבעל סובל שיהא גם שליח הולכה וגם לזה נתרצה השליח והב"ש לא השיג על הפרישה אלא דזכה והתקבל הכל א' והיינו דזכה משמע ג"כ קבלה ואינו הכרח לפרש מה שהיא ולפ"ז י"ל דבהולך דסובל ודאי לישנא דהולכה אלא דיש לפרש גם בדרך זכיי' מ"מ כיון דאמר בלשון הולך ולא אמר התקבל או זכי גילה דחושש אולי היא לא עשאת' ש"ק שיהי' עכ"פ ש"ה ונתן לו ב' כחות ש"ק וש"ה מש"ה אם הגיע גט לידה מגורשת דדוקא בקבלה אקבלה או מהילך כמו שאמרה בזה דאפשר לפרש דהבעל מאמין להשליח ואינו עושהו ש"ה בזה לא מהני הגיע הגט לידה דאף אם האמת דעל דיבור דידה סמיך מ"מ כיון דיש לפרש דמאמין לו לא אסיק שליח אדעתי' על הולכה ועקר לשליחותיה אבל בהולך הוי כמפרש ג"כ להולכה ולא עקר שליחותי' ובזה מתורץ מה דהקשה הר"ן על הרי"ף דס"ל דשחרור דתן כזכי דמ"מ בעי' מטא ליד' מחיים דקשה מסוגיא דידן דאמר רב חולצת ולא מתייבמת ושארי קו' הר"ן יש לתרץ דס"ל להרי"ף כהרמב"ם בהל' עבדים דבזכי גמר הכל מיד ולא בעי מטא לידי' ורק בתן בעי' דמטא לידי' אבל קו' הנ"ל קשה ובלח"מ נדחק לתרץ. ולפי הנ"ל ניחא דהרי בלא"ה צריכין להבין לשטת הרי"ף והרמב"ם מסוגיא דספק דגיטין הולך מנה לפלוני ומצאו שמת דמבואר שם דאם הולך כזכי ינתן ליורשים אף דמת מקבל קודם דמטא לידי' ולזה נ"ל לחלק דדוקא בשחרור מדאמר תן ולא אמר זכי דהא א"צ להעיד בגוף השטר רק לפרש השחרור בזה אמרי' דהוי קפידא וכאלו אתנו שלא יגמור עד דמטי לידי' אבל במתנה דעלמא העיקר שיהנה מזה המקבל מש"ה אמר תן ולא מפרשי' דבריו דרך תנאי דלימטי לידי' וכיון שכן י"ל דדוקא בשחרור אמרי הכי. אבל בגט י"ל אם הולך כזכי הוי כזכי ממש ולא מפרשי' דבריו לתנאי ומה דלא אמר זכי דחשש שמא משקר השליח ולא עשאתו ש"ק מש"ה אמר הולך שיהי' לו ג"כ שליח הולכה ודו"ק:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ק״מ
א
לענין אם זרק גט לחצרו בטור כתוב שהוא מסופק בזה אם דין השליח כאשה לענין אם זרק לחצרו שתהי' מגורשת ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר עכ"ל וכתב ב"י לא ידענא מהיכן ס"ד לפלוני בינייהו עכ"ל ולעד"נ אדרבא יש לתמוה ע"ז דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח והשליח קבלה אינו יכול לעשות שליח אחר כמ"ש סימן קמ"א בטור נהי דידו כידה לענין קבלה לענין שוי שליח לא מצוי (משוי) כו' וא"כ הכי נמי נימא דגבי דידה ריבתא תורה שחצרה יהיה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה אבל לא ע"י חצרה דדלמא חצרו תורת שליחות הוא ול"ד למ"ש פ"ק דב"מ (לענין) גט (דחצרה קונה לה) בתורת יד ולא בתורת שליחות דשמא דוקא היינו לגבי דידה דרבינן ליה מונתן אבל בשליח שמא כע"י שליח אחר דמי וצ"ע ועיין מה שהארכתי בזה עוד בסימן קמ"א בסעיף א':
ב
יכולה ג"כ לעשו' שליח להובאה נ"ל אם אין אומר כלום רק אחר שאמר לו אשתך עשאני שליח להולכה הוא נותן לו סתם די בכך דודאי נותן לו אדעתא דהכי וכ"כ ב"י בשם רשב"ץ ומו"ח ז"ל כ' דצריך שיאמר הילך כמו שאמרה ותמו' לי דבזה פשיטא דמהני ותו דא"כ לא הוה שתק הטור מזה:
ג
ואפי' היתה אשת מוכה שחין כו' הטעם דטב למיתב טן דו מלמיתב ארמלא:
ד
יכול לזכות הגט פי' והיא מגורשת תכף כשיקבלנו האחר ועיין מה שאכתוב אח"ז בס"ד:
ה
ויש מחמירין גם בזה היינו הר"ן בתשובה שמביא ב"י כאן דמביא הר"ן דעת הר"פ הכהן דאע"ג דאיבעיא לן המזכה לאשה במקום קטטה מהו ומסקינן דאפ"ה חוב הוא מטעם טן דו מ"מ כתבו הראשונים דהיכא דידוע לכל שהוא זכות כגון במומר דזכות הוא לה דלא שייך טן דו שהכן יודעין שלא תרצה לדור עמו וטוב לה המות ממנו ודאי זכות הוא לה וכן יש לנו לומר בנדון זה שאנו יודעים ששאלה הגט כמה פעמים ואנו רואים שמחשבתו לזכות מצי למזכי שליח בשבילה והר"ן חולק עליו וכתב כיון דאסקינא בגמרא דאפי' במקום קטטה חוב הוא לה סתמא אמרי' ואפי' תובעת להתגרש והכי אמרי' בירושלמי פ' המקבל וכ"ב הרשב"א שאפילו היתה אשת מוכה שחין וקטטה ותובעת להתגרש אין חוששין לה אלא חולצת או מתייבמת עכ"ל ולפי הנלע"ד דהר"ן אינו חולק על מומר שזכר הרי"ף דבזה לא שייך טן דו ולא פליג אלא על אותו דין שזכר הר"פ באשה שתבעה גט כמה פעמים דמ"ה לא נחשב לה לזכות ולא אזלינן בתר דעת' דההיא שעתא וע"ז תביא ראיה מההיא דמוכה שחין וקטטה דלא מהני תובע' להתגר' אבל במומר גרע מכל הנהו ואפשר דבזה מודה הר"ן ובד"מ וכאן בהג"ה ס"ל דהר"ן חולק אפילו במומר ונלע"ד אין זה הכרח ותו יש דעה להחמיר דהיינו מהר"מ שמביא ב"י בשם מהרי"ל דהביא מתחלה להקל במומ' ואח"כ כ' בשם מהר"מ דלפרש"י דצריך חליצה ביבם מומר דגם במומר שייך טן דו א"כ אסור לקבל לה גיטא דשמא אינה זכות הוא לה וכן נוהגין עכ"ל מהר"מ והנה יש לתמוה טובא שלפי מהר"מ שלמד דדעת רש"י שמחייב בחליצה במומר ולא מהני גט שלא מדעתה דה"ה במומר המגרש אשתו שאין לאחר לקבל בשבילה דהא כתבו הגהות מרדכי סוף גיטין והב"י הביאו בסי' זה דמעשה היה בימי רש"י על מומר שנתרצה לתת גט לאשתו דהורה רש"י שאחד יקבל בשבילה שלא מדעתה ואח"כ דברי רש"י סותרין אהדדי וראיתי בת"כ סי' רל"ז שמיישב קושיא זו וז"ל דיש לחלק שפיר בין גט אשה לזיק' יבמה דודאי לא ניחא לה לטן דו דמומר (רק) אין הדבר שנוי לה שתהא מקפדת כ"כ דנימא דבשביל זה לא נתקדש' לבעלה תחלה דברצון נכנסה בספק להתקדש לבעלה שהוא כשר שאפי' עלה על דעתה שתזקק למומר לא היתה נמנעת להתקדש לבעלה משום דשייך טן דו אף במומר דאולי יחזור בתשובה משא"כ בגט אשה דאין כאן ספק אלא ודאי היתה צריכה להיות טן דו עם המומר אם לא תתגר' הא ודאי לא ניחה לה כו' עכ"ל ובמחילה מכבוד הרב הגאון הזה שכתב כאן חצי דבר ולא דבר שלם דאם עלה על דעתה בשעת קידושין שימיר היבם ודאי היתה כוונתה שאז למפרע לא תהיה מקודשת לבעלה כי זה טוב לה יותר מהיות טן דו עם המומר אלא ודאי (לא) עלה על דעת' בשעת קידושין מומרות כלל אבל נראה לע"ד חילוק אחר דגבי בעלה מומר ודאי יש זכות גמור ואין חוב כלל בגט כי אין לה חבור עוד אליו משא"כ לענין זיקה שתקבל גט מבעלה כדי ליפט' מזיקת יבם אין זה זכות גמור דבעלה חביב אעפ"י שהוא חולה ומסוכן מ"מ היא מצפה שמא לא ימות וקשה לה הפירוד בזה אמרינן דמהני קצת סברת טן דו אפילו ביבם מומר וזה חילוק נכון ליישב דברי רש"י אבל מדלמד מהר"מ גט מזיקה לדעת רש"י ע"כ לא ידע הוא מההיא דרש"י לענין גט מומר של בעל אבל אנן דשמעינן לה מההיא דהגהות מרדכי ודאי יש לנו לחלק כמו שזכרתי והנה לעיקר מלתא להלכה אין לנו אלא הכרעות ת"ה שנזכיר שגם רמ"א סמך עליה דהיינו שת"ה הביא שם הרבה דיעות להתיר בבעל מומר רק שמהר"מ הנ"ל החמיר והביא עוד דע' לתו' בשם ירושלמי להחמיר דהיינו אפי' יש זכו' בבירו' אינו מועיל להתיר' להינשא וזה ודאי אינו לפי גמרתינו דודאי זכות מועיל וכן המנהג במומרת ההולכין אחר זכות שלה וע"כ כתב שם דמ"מ יש לעשות ע"צ היותר טוב שנוכל וכן מעשה במומר א' והיה ביהודתו סופר גיטין והיה יודע הלכות גיטין דחששתי לעשות שליח להולכ' פן יבטל הגט כו' לכך אמרתי אל המומר צריך אתה לתת הגט על ב' דרכים הראשון עיקר והשני לרווחא דמלתא ובכה תעשה תמסור תחלה לשם קבלה שתתגרש מיד ואולי יש גמגום אם תועיל קבלה זאת ולכן תחזור ותקח ממנו ותמסרנו לו לשם הלכה וכו' וא"כ ממ"נ שפיר אי הוה זכות כדעת הגאונים די בקבלה הראשונה ואפי' אינו די מ"מ המומר אסח דעתיה מלבטל השליחות כי יאמר שנסמך על הקבלה לחוד בשעת הדחק כו' עכ"ד ת"ה הרי דבשע' הדחק מותר מחמת פעם ראשון שניתן לקבלה וא"ל דבהאמ' אין היתר כלל אלא אחר נתינה השני' אלא (דהשליח) (צ"ל המומר) טעה וסובר שדי בנתינה ראשונה וכן כתוב בלבוש וז"ל ואח"כ אומרי' לו כדי להטעותו שאעפ"י שאשתך מגורשת מעכשיו כו' עכ"ל ואני אומר דהך להטעותו היא טעות דבהדיא כתב בסדר גיטין וז"ל אבל מ"מ ההוא טעמא דטן דו לא שייך גבי מומר ומ"מ לא סמכתי על סברותי ודאי לגמרי וצונו להבעל וכן עשה הבעל המומר חזר ולקח הגט מיד השליח ואמרתי לו אולי אין זכות לאשתך שתתגרש ממך ע"כ לא יכול זה לזכו' לה שלא מדעת' וכן הוה כו' עכ"ל ונ"ל דבאותו זכות בראשונה יש בו תקנה ג"כ שלא יחשוב לבטל הגט דסבר שיתירו אות' מחמת הדחק ע"י זכר הא' ולא יבטל הרי שגילה להמומ' הדין הברור לנו למה אנו צריכין ב' נתינות ואי לא הוה רק להטעותו לא הוצרכו לומר לו דשמא אין זכות כו' אלא אדרבה הי' לו לומר מגורשת גמורה היא בלא ספק בעולם אלא דעכ"פ לרווחא דמלתא צריך עוד לגט להולכה לפי דינינו אלא פשוט דהאמת מגלין לו שיש כן גט בשעת הדחק ואנו רוצים לעשות ע"צ היותר טוב נמצא שעי"ז לא יבטל דלא אהני מעשיו ואף אם יבטל באמת לית לן בה דאנו סומכין על הקבלה ותו דהאיך שייך כאן להטעותו דודאי אין חילוק בין למדן ללמדן ואין לדקדק מלשון הכתוב בסדר גיטין וסבר דיתירו אותה כו' דמשמע שאין האמ' כן והא לאו מלתא היא דכה"ג מצינו בגמ' פ"ק דב"מ לא תחמוד לאנשי בלא דמי משמע להו ופי' התוספות דכן הוא האמת וה"נ כן הוא דבשעת הדחק סמכינן על הנתינה הראשונה לחוד אלא דלכתחלה עבדינן ע"צ היותר שנוכל במשמעות לשון שכתב ת"ה צריכין לדקדק אחר תקנה שיצא בה כל החששו' הטוב שנוכל משמע שאם לא נוכל לעשותו כן מוקמינן לה אעיקרא דדינא שדי בנתינה בתורת קבלה לחוד וכן משמע בסדר גיטין שזכרתי שכתב שם לא סמכתי על סברתי ודאי לגמרי משמע אבל בשעת הדחק סמכינן עליה דע"ז מורה לשון לגמרי דזה מורה על לכתחלה ואיתא בסדר גיטין וז"ל על ששאלתני על גט מומר איברא כך ראיתי ושמעתי מכמ' גדולי עולם ולא שמעתי פוצה פה ומצפצף וכן נהגתי והוספתי ע"פ הגהות מרדכי ישן ומכאן דעתי על המומרי' ששחדום לשלוח גט לנשותיהם ודואגים פן יבטלו השליח ואמרתי לו שיאמר לשליח זכי בגט זה לאשתי ואז אינו יכול לבטלו עכ"ל מכל הנ"ל נראה דבנדון שמת השליח שלקחו מן הבעל מומר בתורת קבלה ומת בדדך ולא הגיעו ליד האשה כיון דא"א בענין אחר דהיינו שהמומר לא נודע מקומו איו ותצטרך להתעגן דבשעת הדחק בזה סמכינן שפי' על השליח לקבלה דזכו' הוא לה כדע' האחרוני' אלא דעדיין צריך לדקדק במ"ש רמ"א וידעינן שהיא מהדרת כו' משמע דבלא מהדר' כגון בענין זה שמת השליח לא מהני כלל וצריכה להתעגן אבל אחר העיון אין הענין כן דבת"ה סי' רל"ז אחר שכ' הדברים שזכרתי לעיל שע"צ היות' טוב יעשה ב' נתינות דלעיל כ' אחר זה וז"ל ועוד נראה אם אשת המומ' בקשה מכמה בני אדם מי שיוכל לפתות המומ' שיתן לה גט עושה לה טובה ואח"כ אירע ששמע א' מהם בקשת האשה ופתה את המומר לתת גט לאשתו כה"ג מצינו למסמוך על הנהו גאונים דס"ל דדי בקבלה לחוד דהא חזינן דזכו' הוא לה להתגרש הנה דלא בעינן מהדרת אחר גט אלא לענין שלא תצטרך לב' נתינו' בדלעיל אלא די בקבלה לחוד אבל מ"מ אם יש ב' נתינו' סגי אפילו אם לא יגיע לידה במקום שא"א כגון שמת השליח דסמכינן ארוב גאונים דמכשרי בקבלה לחוד וכן היא כוונת רמ"א שכתב דבמהדרת תליא מלתא היינו לענין זכות בקבלה לחוד סגי אפילו לכתחלה אלא שיש לי קושיא במה שזכר ת"ה דבמהדר' סגי בקבלה לחוד דהא הר"ן סבירא ליה דלא איכפת לן בתביע' להתגרש והעתקתי דבריו לעיל בסמוך דחולק על הר"פ דמתיר בקבלה לחוד אפילו באינו מומר רק ששאלה לפתות אותו על גט סגי בקבלת שליח ורמ"א דס"ל במהדרת תליא מלתא א"כ אפי' באינו מומר כיון דאיכא זכות לה כיון ששהתה אח"ז כבר וא"ל דתרתי למעליותא בעינן מהדרת וגם מומר דהא בת"ה מביא שם ראיה מפ"ק דקידושין דתליא מלתא באיש שגילה דעתו שחפץ בפלונית והשדכן קידש אותה לאותו איש דהוה קידושין הרי דאפי' בגלוי לחוד סגי ע"כ נראה דאפי' במהדרת בעינן ב' נתינו' הנזכרות בסוף סי' זה ובב' נתינות סגי אפי' באינה מהדרת וכמשמעו' האחרוני' כיון דא"א בע"א אין לך דחק גדול מזה וכ"כ באגודה הלכה למעשה אפי' בקכלה לחוד כמו שנעתיק אחר זה אלא שמהרי"ק דחק בפי' דבריו להחמיר ויתבאר בסמוך נגד דברי מהרי"ק דלא קי"ל כוותיה:
ו
ויש מחמירין בזה היא דעת מהרי"ק בשורש קמ"א בענין מה שנוהגין להצריך גט לאשה שהמירה ע"י אחר אי מהני לה גט זה דודאי לפירש"י שפי' בשלהי האשה שלום דמבעיא לן מה לזכות גט לאשה במקום קטטה וכן במקום יבם שהספק הוא אם תתגרש מיד שזכה אחר הגט בעבורה או לאו דודאי הכא מתגרשת המומר' משזכה האחר הגט בעבורה שהרי ע"כ לא מבעיא לן אלא משום דשמא דצותא דגופא עדיף לה וכדפשיט מר"ל טב למיתב טן דו הא לאו הכי פשיט' דמזכין וא"כ הכא ליכא צותא דלא שייך כה למיתב טן דו שהרי היא אסורה עליו עולמית ודאי מזכין לה כו' אמנם לפי דברי רי"ף בפ"ק דגיטין גבי הא דתנן האו' תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי דבדעבד א"י לחזור בו לדברי חכמים דסברי זכות לעבד שיוצא לחרות שכתב וז"ל וה"מ לענין חזרה לא מצי רבו למהדר כו' אבל עבדא לא נפיק לחירות עד דמטא גיטא לידה דתנן האומר תנו גט זה לאשתי ושטר שחרור זה לעבדי ומת לא יתנו לו לאחר מיתה דאין גט לאחר מיתה וש"מ דלחזרה הוא דזכין לו לעבד אבל מיפוק לחירות לא נפיק עד דמטא גיטא לידיה ואשכחן זכייה בכה"ג כדלקמן כולי עד דגרסינן בפ' האשה שהלכה בעי מיניה רבא מרב נחמן המזכה גט לאשה במקום יבם מהו כו' עד א"ל רבינא לרבא המזכה גט לאשה במקום קטטה מהו עד ת"ש דאר"ל טב למיתב טן דו ע"כ דברי הרי"ף ומדהבי' כאן ב' המימרות הללו שהם ביבמות ובגיטין פ"ק גבי פלוגתא דר"פ ורבנן בזכיית גט שחרור לעבד אשר פירשו דוקא לענין חזרה ולא לענין יציאות חירות והתרה בבת חורין פשיטא שגם ההיא דיבמות מפרש כן לענין חזרה דבעל דוקא ולא לענין היתר אשה עד שיגיע גט לידה וכן יש לפרש ג"כ מ"ש באגודה פעם אחת אמרתי למומר לזכות גט לאשתו שהיתה במקום אחר וא"ל רבותי אשר יפה עשיתי עכ"ל אפשר לפרשו דמשום שהיה ירא מן המומר הזה מתחר' ומבטל הגט בטרם יגיע ליד אשה ומ"ה אמר לזכות לה ע"י אחר אבל לא להתירה עד שיגיע לידה וכדברי רי"ף עכ"ל וכתב שם שהתוספות והרמב"ם ס"ל כרש"י מ"מ כדאי הוא הרי"ף לחוש לדבריו באיסור תורה ואותן שנוהגין לזכות גט למומרת ס"ל כרש"י ותו' ורמב"ם דבמקום שהיא זכות לה א"צ כלל שיגיע גט לידה ותמהני טובא על הרב הגדול מהרי"ק בזה חדא אפי' לפי פירושו שס"ל דהרי"ף מצריך בהמירה עד שיגיע לידה לענין היתר למה לן לאכשולי נפשי' לפסוק דלא כרש"י ותו' ורמב"ם והמרדכי ס"ל ג"כ הכי והרא"ש ס"ל בהדיא פ"ק דגיטין דאין חילוק בין חזרא להיתר ונחוש לדברי רי"ף שהוא יחיד נגד כל הני. אמנם נ"ל דדברי מהרי"ק תמוהים מאד מנליה דרי"ף חולק בהמירה דאז הוה זכות גמור דבזה נראה דגם הוא ס"ל דמותרת תיכף בקבלת האחר דע"כ אינו מחלק בין חזרה להתרה אלא בשחרור עבד דיש סברא קצת לומר דחוב הוא לו לעבד דבהפקירא ניחא ליה טפי ואע"ג דרבנן דר"מ לא סבירא ליה האי סברא אלא ר"מ בדאיתא בפרק קמא דגיטין דף י"ג מ"מ התוספות כתבו שם דגם רבנן סבירא ליה האי סברא דניחא ליה בהפקרא אלא דגדול לו הזכות שלא יהיה משועבד יותר מהאי חובה דהפקרא וא"כ שיש עכ"פ קצת חובה סגי במעלה שיש לו זכות שלא יוכל לחזור אבל מ"מ בעינן להיתר הגעה לידה אבל המידה שאין שם חוב בשום אופן בעולם רק זכות לחוד אמאי נצריך הגעת הגט לידה וזה מוכח מדהוכיח חילוק בין חזרה להתרה מדתנן האומר תנו גט לאשתי ושטר שחרור לעבדי לא יתנו לאחר מיתה דמשמע דבעינן נתינה לידה היינו בשחרור עבד שיש שם קצת חוב כמו שזכרנו ובגט לאשה הוה פשיטא חוב אבל בהמירה לא מיירי מתניתין דשם כ"ע ס"ל דלא צריך כלל הגעה לידה כיון שאין שם חיוב כלל דאל"כ יאמר התנא רבותא דאפי' בהמירה האשה לא יתנו לאחר מיתה ול"מ קבלת השליח ומה שפירש מהרי"ק מדהביא הרי"ף ב' מימרות דיבמות בפ"ק דגיטין ש"מ דיש חילוק בין חזרה להתרה לא ירדתי לסוף דעתו דהא מסקינן במזכה במקום קטטה דלא הוה זכות דניחא למיתב טן דו א"כ אין כאן ריח גט ויוכל אפי' לחזור וכן במזכה במקום יבום מסקינן דהוא ספק וא"כ ודאי קי"ל דיכול לחזור ולא מצינו כאן חילוק בין חזרה להתרה והא ודאי לא נתכוין מהרי"ק אלא לפ' הבעיא דשם דשמא יש זכות ובזה פי' דאם נימא דהוה זכות אין הזכות מועיל אלא לחזרה ולא להתרה דהא ודאי לאו מלתא היא דמנלן לפ' כן סברת הבעיין דטפי ניחא לן דמהני בכל גווני ותליא פי' את"ל דהיתה סברת הבעיין לחלק מ"מ אין אנו למדין מזה דכיון דלפי המסקנא אין כאן אפילו חזרה מכח מיתב טן דו וזהו עיקר כוונת הרי"ף שהביא בעיות אלו בפ"ק דגיטין במקום שהוזכר בגמ' בזה דאינו יכול לחזור דמצינו במקום אחד דאפי' לענין חזרה אינו מועיל אלא יכול לחזור בזה שיש סברא שיש חוב לה אבל בהמירה שנאסרה עליו הוה זכות לחוד ולא חוב ודאי זכין שלא בפניה אפי' להתרה וכרש"י ותוס' ורמב"ם ואין כאן מחמירין כלל וזה ברור לע"ד ותו אמינא אפי' לדעת מהרי"ק אין לנו לחוש לחומרא להצריך בהמירה שיגיע גט לידה דהא המנהג בינינו בזה לזכות גט למומרת כמו שאירע הרבה פעמים בעו"ה וכ"כ בת"ה סי' דל"ז ובא"ז כתב נמי דאשה הנאסרת על בעלה הבעל ימסור הגט למי שירצה ויאמר זכי בגט זה לאשתי ומגורשת בקבלתו של זה והיינו ע"כ מטעם זכין לאדם שלא בפניו וגם המנהג הוא באוסטרייך דמי שהמירה אשתו ורוצה ליקח אחרת מזכה לה גט ע"י אחר משום חרם דר"ג ואם תחזור היא בתשובה לאחר זמן מגורש' בקבלה זו ונראה לפי דעתו שכן הוא המנהג שלא להצריכה גט אחר עכ"ל וכ"כ רמ"א כאן ולעיל סי' א' דהמירה אשתו מזכה לה גט ע"י אחר וכן נוהגין בקצת מקומות ובמקום שאין נוהגין אין להחמיר בו' עכ"ל הרי שלא יש חילוק במקומות אלא אם להחמיר על הבעל להצריכו גט משום חשש חרם דר"ג אבל בזה אין חילוק דאם גירשה ע"י אחד דמהני וממילא אם תשוב בתשובה תוכל לסמוך על גט זה שהוא כשר ע"י קבלת השליח ומהרי"ק שם ס"ל דבאמת אין לגרש את המומרת ע"י שליח קבלה כי אינו מהני לדעת הרי"ף אלא ישא אחרת בלא גירושין וא"כ תימא גדולה על רמ"א שהביא כאן דעת מהרי"ק כיון דהוא עצמו לא כ"כ בסי' א' ובודאי לא משגחינן בהאי י"א דהוא דעת מהרי"ק וגם הב"י כתב כאן דבסי' קמ"ה אכתוב נמי דברי מהרי"ק אלו עכ"ל:
ז
אבל אם אמר לו התקבל גיטה או הילך כו' כצ"ל גם בטור ובספרים שלנו כתוב הולך והוא טעות סופר וצ"ל הילך ובזה ניחא תמיהת ב"י שלא זכר הטור דין הילך:
ח
וי"א דנתן לה הוה ספק ל' זה אינו מדוקדק דהא קודם לזה לא נזכר תן לה אלא הולך ותן לה והכי ה"ל לכתוב אמר תן לה י"א שהוא ספק מגורשת:
ט
אפי' הגיע גט כו' שהרי שליח עקר שליחותו ממה שנתרצה להיות שליח להובאה מפני שיש בו טורח יותר שצריך להגיע הגט לידה והבעל ג"כ לא עשאו שליח להולכה נמצא שאין כאן שליחות כלל ואפי' נמלך אח"כ להוליכו לה אינו כלום כיון שלא (בא) לידו בתורת שליחות כ"כ הטור וטעם כל זה שאותה אמירה שאומר הרי כמו שאמרה בדבר זה אין עליו שם שליחות כלל ממנו לגמרי אלא רצונו לו' איני מכניס עצמי בזה ואיני מבטל דבריה וכ"כ הרמב"ם וז"ל כלו' איני עוקר שליחותך אלא בין שעשתה אותך שליח קבלה או שליח הבאה הרי היא כמו שאמרה עכ"ל וא"כ שעיקר השליחות תלוי בה ובאמת נתבטל השליחות שלה כיון שעקר השליח שליחתו הכי אמרינן בגמרא דאמר כן רב אשי וא"ל ממ"ש בגמרא דהטעם תלוי בטעות שלו שטעה במה שעשאו שליח לקבלה דפרש"י דהיינו אליבא דמ"ד הטעם משום דאדבוריה דידה לא סמוך אבל לרב אשי לא הוי עלי' שם שליחות כלל:
י
ואם הבעל אמר לו הולך לה או זכה כו' הטעם בזה דהוא אינו משגיח כלל בשליחות שעשא' הוא מדאמר הוא לשון שליחות דהיינו בהולך הוא פשיטא שהוא עשאה מעצמו שליח להולכה ואפי' אומר זכה שהוא לשון קבלה אין אנו אומרים שסמך על דברי השליח שאמר לו בשביל האשה שליחות קבלה דאין אומרים כן אלא אם לא אמר הוא כלל לשון שליחות אז לא הוה גט אבל כל שאומר הוא לשון שליח אמרינן דשליח להולכה עשאו ובלשון זכי נכלל ג"כ הולכה ובגמ' הזכירו בזה גם אם אומר התקבל לה דמהני לכשיגיע לידה דהתקבל והולך קאמר והוה כאן כאלו לא שלחה כלל דמהני אומר התקבל כמ"ש סעיף ז' וכ"ש אם היא עשאתה באמת שליח לקבלה והוא אומר האמת בפני הבעל והבעל אומר זכי לה דמגורשת כמ"ש הטור דאז אנו מפרשי' לשון זכי כפשוטו והיינו דכוונתו בלשון זכי לה איך שיהיה מועיל הן לשון קבלה דהיינו אם היא עשאתו באמת לקבלה הן אם שינה השליח יהי' מ"מ להולכ' וכל זה הוא כיון שאמר הוא בעצמו לשון שליחות משא"כ באו' הרי כמו שאמרה דאז אינו לשון שליחות כלל מצד עצמו:
יא
אשתך עשאתני שליח להובאה בזה לא עקר שליח שליחותו אלא נתרצה להיות אפי' שליח להובא':
יב
ואם נשרף כו' דספק הוא אי סמוך אדבורי' דידי' ממילא הוא שליח להובא' וע"כ אינו גט כיון שנשרף או אדבור' דיד' סמך ה"ל שליח לקבל' ומגורשת תכף:
יג
עשאתו שליח לקבלה יש תיוהא בהג"ה כי היא מן תשובת ריב"ש שהעתיק' ב"י כאן ע"ש שכתב שצריך שיטלנו מן השליח ויתננו כו' משמע הלשון דזה מועיל להתגרש ואח"כ כתב שנתבטל' השליחות לגמרי מדעת האשה להתגרש במסירה הראשונה וצריך שתעשה האשה שליחות קבלה מחדש כו' ונ"ל דחסר מלת היה וצ"ל הי' צריך שיטלנו כו' דאי לקבלה נתכוון דהיינו כפי מאמר האשה הי' צריך לחזור וליטול כו' דהא מסיר' הראשונה היתה כדרך הולכה וע"ז סיים דא"א בכך דכבר נתבטל השליחות לגמרי כו' והי' צריך שתעשה היא שליחות מחדש לקבל' ויחזור ויתננו לו נמצא דאם רוצה אח"כ ליתן לשם הולכה מועיל שפי' שיחזור ויתננו לשם הולכה וכן מבואר בד"מ שהעתיק דברי ריב"ש אלו וז"ל דהכל תלוי בנתינת הגט ליד השליח דאי נתן הגט לידו בשעה שנתן שטר הולכה הרי נתבטל שליחות האשה וכשחזר ונתן לו שטר הקבלה אם דעתו שתתגרש מעתה צריך שיטלנו מן השליח ויחזור ויתננו לו שכבר נתבטל השליחות ההולכה וגם לקבלה אינו שליח שהרי אין הבעל עושה שליח לקבלה ושליחות האשה כבר נתבטלה בראשונה ולכך אם לא חזר ונטלו ממנו ונותו לו בתורת הולכה אפי' מגיע לידה אינה מגורשת אבל כו' עכ"ל הרי מבואר שבזה אין מועיל חוזר ונותן לשם קבלה אלא להולכה או לקבלה אם תחזור (האשה) ותעשנו לקבלה וא"כ מה זה שכתב רמ"א כאן אלא יחזור ויתננו לו לשם קבלת שליחות האשה דהא ודאי זה ל"מ אא"כ תחזור האשה ותעשנו שליח לקבלה וע"כ יש כאן ט"ס האי אלא וצ"ל אפי' אם יחזור ויתננו לו לשם קבלת האשה והיינו כמו שזכרנו. אבל לא ירדתי לסוף דעת ריב"ש בזה למה נאמר דדעת' היה דוקא על מסירה הראשונה וכיון שלא מהני מסירה ראשונה נתבטל השליחות לגמרי ולמה לא נאמר דמסירה ראשונה הוה כאלו לא היה ואינו אלא כמשחק בעלמא והשליחות לקבלה שלה מתחיל משעת מסירה השני' ומאי שנא מההיא דמביא גט ולא אמר בפני נכתב וכו' דיטלנו ויחזור ויתן כולי ואמאי לא אמרי' שם דלא עשאו שליח אלא עד שתתגרש במסירה ראשונה ותו איתא בסי' קמ"א סעיף נ"א די"א אם אמר לו טול ממנה חפץ פלוני כו' כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננה לו בתורת גירושין כו' אמאי לא אמרי' גם שם דהשליח בטל במסירה ראשונה כיון ששינה מדעת משלחו בנתינת החפץ תחלה אלא ודאי דמה שאינו מועיל ע"פ הדין תחלה הוה כאלו לא היה אותו המעשה וה"נ נימא כן ואמאי צריכה לעשות שליח קבלה מחדש ואולי היתה זאת כוונת רמ"א כאן בהג"ה דכתב דמועיל חוזר ונותן לשם קבלת האשה וצ"ע:
יד
ואח"כ יאמר החכם כו' דממ"נ אם יש בקבלה די כמו שסוברים הגאונים דזכות הוא לה תו לא צריך מידי ואפי' אם אינו די מ"מ המומר אסח דעתיה מלבטל השליחות כי יאמר שנסמך על הקבלה לחוד' בשעת הדחק וכן הוא האמת במקום שא"א שמגיע לידה כגון שהמומר אינו בנמצא די לנו בקבלה וכמו שהארכתי לעיל סי' זה סעיף ה':
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5