א
דין יבם סריס וחרש שוטה וקטן וטומטום וכן היבמה ובו טז סעיפים:
סריס חמה (פירוש שנסתרס ע"י קדחת ערוך) ואיילונית (פירוש איילונית שיש לה טבע זכר כלומר שאינה יולדת ואיילונית נגזר מאיל שהוא זכר הצאן) אינם בני חליצה ויבום לפיכך איילונית ודאית שחלצה לא נפסלה לכהונה וכן סריס חמה שחלץ או שחלצו לאשתו אינו כלום: הגה היה ספק סריס חולץ ולא מחזקינן ליה בודאי סריס אלא אם ראו בו שנולד א' מסימני סריס כגון שהטיל מים ולא עשה כיפה אבל בלאו הכי יש לחוש שנתקלקל אחר לידתו וצריך לחלוץ (ריב"ש סימן תע"ד) היה לאיילונית ודאית צרה מותרת להתייבם:
ב
ספק איילונית חולצת ולא מתייבמת:
ג
סריס אדם (פירוש שנסתרס ונחתך בידי אדם) שהיה לו שעת הכושר חולצין לאשתו או מייבמין והוא חולץ ואינו מייבם מפני שפסול לבא בקהל ואם עבר ובא עליה קנה ומוציא בגט (ואם היה יבמתו גיורת או שאר אשה המותרת לפצוע דכא מותר ליבמה) (נ"י פ' הערל):
ד
אלו הם סימני איילונית כל שאין לה דדים ומתקשה בשעת תשמיש ואין לה שפולי מעים כנשים וקולה עבה ואינה נכרת בין איש לאשה (וי"א דבאחד מאלה נקראת איילונית) (טור):
ה
אלו הם סימני סריס חמה כל שאין לו זקן ושערו לקוי ובשרו מחליק וכשמטיל מים אינו עושה כיפה ושכבת זרעו דיהא ואין מימי רגליו מחמיצין ורוחץ בימות הגשמים ואין בשרו מעלה הבל וקולו לקוי ואינו ניכר בין איש לאשה: הגה היו לו שתי שערות בזקנו אינו סריס אלא עד שיהיו לו כל הסימנים הללו (טור) אבל אם לא הביא ב' שערות בזקנו אפילו אין בו רק אחד מהסימנים הללו הוי סריס (המ"מ פ"ה דאישות וכן משמע בטור) היה לו שתי שערות בשאר הגוף אינו סריס אע"פ שיש לו כל הסימנין הללו (טור) .
ו
בני כמה שנים יהיו לשיהיו נדונים כאיילונית וסריס ע"פ סימנים הללו נתבארו בהרמב"ם פרק שני מהלכות אישות ובסימן קנ"ה: הגה סעיף י"ג לענין איילונית וה"ה לסריס וי"א דאין לדון עכשיו דין סרוס ודאי דחיישינן שמא היה לו שערות ונשרו או שהיו לו גומות ואין אנו בקיאין (עיין בריב"ש סימן תע"ד) כמו שנתבאר לעיל סימן קנ"ה לענין מיאון לכן דיינינן ליה בספק סריס וחולץ וכן ראוי להורות:
ז
מי שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו בידי אדם נקרא סריס אדם וכשיהיה בן י"ג שנה ויום אחד נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם:
ח
אנדרוגינוס אינו בר חליצה ויבום וי"א שדינו כזכר לכל דבר:
ט
טומטום חולץ ולא מייבם מפני שהוא ספק ואם נקרע ונמצא זכר רצה חולץ רצה מייבם ויש מי שאומר שהוא ספק ולחומרא:
י
הזקן ביותר שתש כחו וכשל דינו כסריס אדם לענין חליצה ויבום אלא שאם בא על יבמתו מותר לקיימה:
יא
החרשת והשוטה והקטנה מתיבמות ולא חולצות ואם רצה היבם לגרש החרשת בגט אחר שיבעול אותה ה"ז מגרש:
יב
חרש שוטה וקטן אינם בני חליצה אבל מייבמין והחרש אם נפלה לו מאחיו פקח אינו יכול להוציא לעולם אבל אם נפלה לו מאחיו חרש יכול להוציא בגט אחר שיבעול והקטן יוציא בגט אם בא עליה לאחר שהגדיל ואם לאו צריכה גט למאמרו וחלוצה לזיקתו:
יג
שני אחים אחד פקח ואחד חרש נשואים לשתי נשים פקחות מת חרש בעל הפקחת אחיו הפקח רצה חולץ רצה מייבם מת פקח בעל הפקחת אחיו החרש אינו יכול לחלוץ וכונס ואינו מוציא לעולם:
יד
שתי אחים פקחים נשואים ב' נשים אחת פקחת ואחת חרשת מת פקח בעל החרשת אין החרשת בת חליצה אלא כונס ואם רצה אחר כך להוציא בגט יוציא מת פקח בעל הפקחת אחיו רצה חולץ רצה מייבם:
טו
ב' אחים אחד חרש ואחד פקח נשואים לשתי נשים אחת חרשת ואחת פקחת פקח לפקחת וחרש לחרשת מת חרש בעל החרשת אחיו הפקח כונס ואם רצה אח"כ יוציא בגט מת פקח בעל הפקחת אחיו החרש כונס ואינו מוציא לעולם הסומא מייבם: הגה ואינו חולץ ואם חלץ חליצתו כשרה (טור) ונ"ל שאם אין כאן אח אלא הוא חולץ לכתחלה מאחר שא"א בענין אחר (וע"ל סימן קס"ט בפירוש החליצה סעיף ס"ד):
טז
אשת קטן ואשת השוטה פטורה מן החליצה ומן היבום אבל אשת החרש והזקנה והעקרה הרי הם כשאר כל הנשים וחולצת או מתייבמת:
באר היטב אבן העזר
קע״ב
א
אדם וכו'. או מייבמין והוא חולץ ואינו מייבם. עיין תוס' י"ט פרק ח' דיבמות משנה ד' מ"ש על הרמב"ם וכנה"ג מיישבו:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ב
א
ל' הטור ממשנה יבמות דע"ט וכר"ע
ב
פי' במעי אמו וכדמפרש שם בגמ' ריש דף פ' דהיא ע"י שנתחממ' אמו בחו' התנור וחום הצהרים ושתתה משקה חזק
ג
דכתיב לא ימחה שמו מישראל פרט לסריס ששמו מחוי והאיילונית דכתיב והיה הבכור אשר תלד פרט לאיילונית
ד
מסקנת הגמרא שם די"ב ע"ב
ה
טור ופשוט הוא
ו
שם במשנה דע"ט ע"ב וכר"ע
ז
ברייתא שם
ח
בריית' שם ד"פ ע"ב וכת"ק
ט
כרשב"ג שם
י
כרשב"א שם
יא
ברייתא שם וכת"ק ופי' לקוי רך
יב
שם וכיש אומרים ופי' כיפ' קילוח שאינו הולך למרחוק
יג
שם וכרשב"ג וכולי ופי' דיהא שאינו קשו' אלא צלול כמים
יד
שם וכי"א ופי' מחמיצין מסריחים
טו
שם וכאחרים
טז
שם וכרשב"א
יז
רמב"ם בפ' ב' מהלכות אישות והביאו הטור וכתב ופשוט הוא
יח
רמב"ם בריש פ"ו מה' ייבום וחליצה וכ' ה"ה מפורש בתוספת' הובאה בהל' ספ"ק
יט
טור לדעת ר"י ולדעת אביו הרא"ש שפירש והא דאמרי בי רב הלכה כר' יוסי וכו' שם דפ"ג ע"א אר' יוסי דמתני' קאי וכפירש"י שם והב"י כ' ואפשר דלא אמרו הלכה כר' יוסי אלא להאכילו בתרומ' לחייב עליו סקילה מ"מ לענין יבום וחליצה דינו כסריס חמה כדקתני בברייתא משום דאינו ראוי להוליד
כ
הרמב"ם שם ודלא כרב יהודה במשנה שם דפ"א ע"א מהא דא"ר אמי עביד וכו' שם דפ"ג ע"א דמשמע דפליגי רבנן וסברי חולץ ומיבם
כא
טור בשם אביו הרא"ש וכרב יוסי בר יהודה שם בברייתא וכדמפרש בגמ' שם ולחומרא כיון דלא מפורש דרבנן פליגי בזה
כב
רמב"ם בפרק ו' מבריי' הביאה הרי"ף בספ"ק
כג
תוספת' והביא הר"ף והרא"ש ספ"ק
כד
ציינתי לעיל סימן קס"ז
כה
משנה שם דקי"ב ע"ב
כו
שם במשנה וברייתא דלעיל
כז
ציינתיו לעיל
כח
שם במשנה
כט
טור ממשנה שם כשם שכונס ברמיזה וכו' וה"ה ליבמה ואין דעת הרמב"ם כן וכמ"ש הב"י טעמו
ל
משנה נדה דמ"ה ע"א
לא
שם ביבמות במשנה דף צ"ו ע"ב
לב
שם במשנה דף קיב ע"א
לג
שם במשנה
לד
שם במשנה
לה
טור דהא לא אימיע' אלא מחליצ' לכתחלה משום דבעינן וירקה בפניו ואין זה רואה הרוק כמ"ש בסי' קס"ט סעיף מח
לו
משנה וברייתא שם דף צ"ו ע"ב
לז
ציינתיו בסעיפים דלעיל
לח
ברייתא הביאו הרי"ף והרא"ש ספ"ק דיבמות ופי' בנ"י דטעמא משום דכמ' עקרות וזקנות נפקדו וראויות להקים מה שא"כ באילונית והרמב"ם בפ"ו כתב משום דזקינה ועקרה היתה להם שעת הכושר
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ב
א
סריס חמה. היינו בשלא היה לו שעת הכושר או אפי' ספק היה לו שעת הכושר כמבואר בהג"ה הא סריס בידי שמים שמותר לבא בקהל וידוע בודאי שהיה לו שעת הכושר כגון שנסתרס ע"י חולי ידוע' או רעמים לכל מר כדאיתא ליה נראה דשרי אף לייבם וע' סעי' ג' בהג"ה. הי' לאיילונית ודאית צרה מותרת להתיבם ואפי' האיילונית בתו כמבואר בגמרא וב"י אלא שסמך הכא בזה על המבואר סי' קע"ג סעי' ט':
ב
קנה ויוציא בגט וא"צ חליצה כי א"ד לביאה שאחר הגט שבסי' ק"ע סעי' ט' דשם הטעם דגזרינן אטו ביאה שאחר חליצה. הג"ה ואם היתה יבמתו גיורת אף זה א"ד לזקן דמ"מ ראוי לביאה ד"מ:
ג
מי שנחתכו וכו' שאין זה מביא סימנים לעולם ד"ז הוסיף רבינו משה מיימון מדעתו ומ"מ בכל ביתו נאמן הוא ואפשר נמי משמע ליה הכי הבריי' דיבמות דף פ' אין הסריס נדון כבן סורר לפי שאין בן סורר נידן אלא בחתימות זקן דסתמא נאמרה ומשמע יותר דאיירי אף בסריס אדם ומה שכ' שאין זה מביא סימנים לעולם יש קצת לספיק אפשר שאינו במציאות כלל ואפשר שהוא רחוק המציאות כמו סריס חמה ויהיה איך שיהיה יראה לע"ד שיפה דין הרב מדרויל בתשו' הגאון נ"ב נר"ו סי' ו' במי שנעשה ספק פצוע בקטנותו ושוב מביא סימנים שערות ארוכים ומרובים שהן מוציאי' מן הספק ומוכיחים שאינו פצוע כמו שהשערות מוכיחים בבאו קודם עשרים אף במי שיש לו סימני סריס שמ"מ אינו סריס כמבואר בהטור שכ' אעפ"י שאם יש לו שערות במקום אחד בכל הגוף מוציאין אותו מחזקת סריס ה"ה בזה ביש לו סימנים כנ"ל במקום הידוע וליכא למיחש בשערות ארוכים ומרובים דילמא שומא הן כי כמו שהם מוכיחים אף בלא הוחזק בשנים שהוא גדול בשנים ולא אמרינן דילמא שומא הן כמבואר סי' קס"ט סעיף י"ח כן בזה לא מספקינן בפצוע והן שומא והנה מהעתקת ד"ז הכא מבואר דזה הרי הוא גדול היינו ודאי ומותר לחלוץ מיד שנעשה בן י"ג ויום אחד וכן מורה באמת ל' הרמ' ותימא לי כי ע' סי' קנ"ה סעיף י"ב מבואר פלוגתת רב ושמואל ביבמות דף פ' בסריס חמה שנתברר אחד ך' שהוא סריס לרב ס"ל הרי הוא גדול למפרע ושמואל אמר קטן היה באותה שעה ולמה דמבואר שם בשם היש"ש וכן מורה באמת ל' הרמ' דפוסק כשמואל דלא כהג"ה שם א"כ מה בכך שידעינן מעתה שהוא סריס מ"מ מנא ידעינן שהוא גדול בשלמא לרב כמו דשם אמרינן מדחזינן השתא שהוא סריס מחזקינן אותו בגדול למפרע וכדבארתי שם משמעות רש"י ע"פ החזקה דרבא ה"ה בזה מדלית ריעותא דהסימנים מחזקינן ליה בגדול אבל לשמואל דמוכח דאינו סובר חזקה דרבא לקולה אף במקום דלא אפשר למיקם עלי' דמילתא דומי' דסריס למפרע אף נתברר שכבר היה סריס מסופק או מחזיקו בקטן ומ"ש זה ומה בכך שבזה משעה ראשונה ידעינן שנמנע אצלו להביא סימנים בסבת הסריס אכתי מה מוציאנו מידי ספק קטן אמנם למה שהבאתי סי' קנ"ה ע"פ תשו' הרא"ש דלהפוסקים כשמואל להחזיקו בקטן ברור אף להוצאות ממון לק"מ דע"כ טעמו דשמואל לא מן הסברה אלא דהכי גמר הל"מ ולהבנת היש"ש דאף הרמ' הכי ס"ל יש לדחוק ולומר עד כאן לא פליג שמואל אלא מכח הל"מ הא לולא כן מה"ת לומר דפליג על הנשמע מרב דחזקה דרבא היא ד"ת וממילא בדין דהכא דאין לו שייכות עם הל"מ נשאר הדין דכל שידעינן שיש לו מונע להשערות הוא מוחזק לגדול ע"פ החזקה דרבא (וא"כ השגות הראב"ד עליו בתוקפה בספק איילונית ע"ש) ולפ"ז יהא מוכח הן מדינא דרב והן מדין הרמ' דהכא דחזקה דרבא מועלת אף לחליצה ולכל עונשין ומה דפסקינן בפ' בא סימן דף מ"ח ע"ב כי קאמר רבא חזקה למיאן אבל לחליצה בעי בדיקה דוקא בדאפשר החמירו חכמים אף דיעבד לפיסול החליצה עד שיתברר שהם גדולים הא בנחתכו אברי זרע דשוב אי אפשר סמכינן על החזקה שהיא דאורייתא אף לחליצה והבדיקה אינה אלא דרבנן וראיה דלהכי נשים נאמנו' וכבר קדמני הגאון נ"ב שי' בח"ב דף ס"ט לפרש בסברה זו קושית תו' פ' מ"ש דף קנ"ד ע"ב וא"ת למה יש לנו לומר שהוא קטן כיון שהגיע לכלל שנותיו א"צ בדיקה חזקה הביא סימנים וי"ל שאחר שהיה זה גדול בשנים לא הי' לו סימנים ולהכי יש לספוקי שמא קטן היה עדיין נשמע הא לא נבדק מעולם הי' ראוי לילך בתר חזקה זו אף להוציא מהמוחזק דהא קושייתם קאי למה דהיורשים מוחזקים והקשה הגאון שי' דהא קי"ל חזקה דרבא אינה אלא לחומרא שלא תמאן ולא לקולא לחליצה וה"ה הוצאת ממון מחזקתי' וניחא לו בזה שאין חומר זה אלא היכא דאיכא למיקם עלי' דמילתא משא"כ במת ולע"ד באמת מוכח הכי מדעתיה דרב ומדין הרמ' דהכא כי אין בידי להפריד בין מת בלא בדיקה לנחתכו ביציו וכן משמע להדי' בח"ר חולין דף ג' סוף ד"ה אמר אביי כ' ודי אם נסמך בכך היכי דליתי' קמן וכי הא איתא במס' נדה דאמר רבא קטנה שהגיעה לכלל שנותיה אינה ממאנת חזקה הביאה סימנין ואמרינן עלה כי אמר חזקה למיאן אבל לחליצה בעי בדיקה הרי שמדמה החזקה לרוב מצוין אצל שחיטה וכמו דשם היכי דליכא למיקם סמכינן על רוב ה"נ בזה ומה שעלה בדעת הגאון שי' דף קט"ו לפרש התו' הנ"ל באופן אחר ע"פ דברי הרא"ש בתשו' כלל ל"ג סי' ה' שהבאתי סי' קס"ז סעיף ד' שפסק אם עשה מעשה אחרי הגיע לשנים בלא בדיקה ואח"כ נבדק ונמצא לו סימנים שמחזיקים אותו למפרע בגדול וכי כונת התוספת בקושייתם ע"פ הנחה דחזקה אין העדים חותמים אלא אם כן נעשה בגדול היא כמו נמצאו עתה גדולים וע"ש ואף שדברי השכל הן במח"כ זה לע"ד ודאי אינו האמת חד מצד הל' ותו דא"כ ק' בדבור שבתר הכי המתחיל אלא לדידך כתבו וא"ת ומה קושי' וכו' אבל הכא לא שייך שום חזקה ולדבריו מה קשה להו אדרבא לימ' דהכא שייך נמי החזקה דרבא ולא איירי כדתירצו בדבור הקודם ולימו דהחזקה דרבא היא גופה אף כחזקה דבתר השתא ושפיר ניחא לר"י ולר"ל ק' א"ו שסמכו על דהכא אף לר"י דאמר ראיה בעדים מ"מ מוכרח דאיירי באופן דל"ש חזקה דרבא וכדתירצו בדבור הקודם וזה מבלעדי שנחתו בקושייתם זו כל עיקר לחזקה דאין העדי' חותמן ושפיר מקשים אבל הכא ל"ש שום חזקה לכן פירושו דף ס"ט עיקר ולפ"ז נמי יפה פירש שם דאין להחולקי' על הרא"ש הנ"ל כמבואר בב"י ס"ס מ"ג שום סיועתא מפי' הרמב"ן שבמס' ב"ב אלא דחי' על ראייתו כי ז"ל הרא"ש וראיה מפה מ"ש מעשה בבני ברק וכו' ושאלו את ר"ט ואמר להן סימנים עשוים להשתנות לאחר מיתה וכו' הא מחיים אמרינן מועלת בדיקה ואמאי דילמא השתא הוא דאייתי א"ו כיון שהגיע לכלל שנותיו ואשכחינן ביה השתא מחזקינן ליה בגדול משהגיע לשנותיו ע"כ ראיה ראשונה והרמב"ן שם כ' שמכר בנכסי אביו ומת פי' מיד שאם חיה אין בדיקתו ללקוחות ראיה שמא אח"כ הביא סימנין והיינו דקאמרי קטן היה בשעת מיתה ופשיטא דלפ"ז נדחה הראי' אבל מה דמשמע ודאי חולק פירש די"ל אדרבא אפשר דעדיף מניה סובר כשטת תו' ממש ושוב אין תועלת בסברת הרא"ש מדמוכרח לבא לתי' תו' שנבדק אחרי שהגיע לשנים ולא הי"ל ומוכרח לפרש שמת מיד אמנם דף קט"ו סותר בחברותא חדא דעת הרא"ש עם שטות תו' ע"פ קושי' עצומה וכ' שהיא ראיה שאין עליה תשו' ולפירושו לתו' בדף ס"ט הנ"ל שלע"ד הוא עיקר אין קושייתו ענין כלל לתשו' הרא"ש שהרי חזינן מראיות הרא"ש דלא ס"ל תי' תו' דאיירי שאחר שנותיו היה קטן ודאי ומוכח דל"ק ליה קושית תו' אף בצירף חזקה דאין העדין חותמין דליהוי חשוב נמו לדידיה בנמצאו לו עתה דא"כ באמת הי' מוכרח אלא לתירוצו ולא הי' משני כלום על קו' הרמב"ן ולא היה ראייתו מאומ' מ"מ הקושי' היא אלימה על התו' לחוד והיא דאם כדבריהם ק' במסקנ' דאפיך מפיך ומסיק דה"ק לי' ר"י לרשב"ל בשלמא לדידי דאמינ' ראיה בקיום השטר היינו דמשכחת דנחתי לקוחות לנכסיו וכו' ומה הקושיא דילמא מיירי דלא נבדק כלל ואז לכ"ע סגי בקיום השטר וכסברת תו' ונלע"ד ליישבה בשני אופנים כי לפ"ר התו' סתרו עצמם שבפרק ב"ס דף מ"ח ע"ב תוך ד"ה בשלמא כתבו וא"ת אמאי בודקין אותו לפני הפרק וכו' וכן משמע גבי בני ברק דקאמר מהו לבודקן אלמא אי משתכחי בהו סימנים לא אמרינן דלפני הפרק באו ולתירוצם בב"ב זה לא מוכח מידי דהא א"א מדנבדק אחר הפרק ולא היו לו וע"כ דלא חשו שם לקושיא זו ונראים כסותרים ולמה שכתבתי סי' קנ"ה והוכחתי דדעת התו' דזה גופא פלוגתת רב ושמואל דרב סובר הרי הוא גדול למפרע מפני שא"א למיקם עלי' דמילתא אזלינן בתר חזקה דרבא ושמואל מספק אמר דלא מענשינן דחזקה זו אינה דאורייתא ואך לחומרא אמרינן לה אפשר מה דהקשו בב"ב היינו לדעתי' דרב דנמי מחויב לצאת חובת ביאר לעובדא דבני ברק ורצונם ליישב אף לפ"ז דהיורשים מוחזקים ועל הלקוחות הראיה ובנדה מוכיחים לדעתיה דשמואל דסתמא לא אמרינן כשנבדק אחר הפרק ולא היה לו ומשמע להו יותר להוכיח אף לדעתו דאינו מחזיק חזקה דרבא לדאורייתא מ"מ מודה דאם נמצאו לא חיישינן לפני הפרק באו מלמוקים אף אליביה בנבדק אחר הפרק ולא היה לו וא"כ מיושב נמי קושית הגאון שי' די"ל ר"י דאותיב לר"ל אזיל בשטת שמואל ושפיר מותיב אופן שני ע' דברי התוס' מס' ב"ב דף קנ"ה ע"א ד"ה אלא לדידך וע' נמי מהרש"ל ומהרש"א (ונהי דמה דמקש' המהרש"א על מהרש"ל במה דפי' דלר"ל א"א לומר דמפיך מתני' דהכא ודברי ר"מ לחכמים ודחכמים לר"מ מדמותיב ר"ל לר"י לימא ר"מ היא ולא רבנן לע"ד לק"מ דהא לר"ל דאמר ראיה בעדים אף דאינו מפיך המתני' דתנן אין נאמנים לפסלו דאיירי הפלוגתא בקיום השטר מ"מ י"ל דמפיך מתני' דהכא דס"ל ראי' בעדים וקמפלגי בפלוגתא דר"י ור"נ ורבנן כר"נ ור"מ כר"י ורבנן אמרו צריך להביא ראיה ששכיב מרע היה ואי משום דרבנן לדידיה ס"ל מודה בשטר שכתבו צריך להביא ראיה אכתי מה כולי האי דילמא פלוגתתם בשטר מקויים) מ"מ בזה צודק שאין הפי' נכון לא בל' התו' וגם דוחק גדול שאינו מוכרח כלל ולא נזכר בדר"ל לומר דמפיך וגם אינם מבארים העיקר במה שאינם מסכימים עם פירשב"ם ולע"ד אף פי' מהרש"א דחוק מאוד כי מה רצו בלשונם הדחוק לברר גם מילן דפרישן בפירשב"ם לכן הנלע"ד שכתבו דבריהם אך לתי' קושית הגאון שי' וה"פ הכי קאמר לי' ר"י לר"ל בשלמא לדידי היינו דמשכחת לה דנחתי וכו' בתר ערער היורשין דקטן היה וידוע הנאמר אין ערער פחות משנים דהיינו שהביאו עדים שאחר הגיעו לשנים נבדק ולא היה לו כדתירצו וזה היה ערעורם ומ"מ לדידי דאמינא ראיה בקיום השטר והיה מקויים או בהודאתם לרבנן החזיקו הלקוחות בהנכסים ע"י החזקה דאין עדים חותמין וכו' דמהני כי חזקה דהשתא אלא לדידך וכו' היכי משכחת לה ופירשו דיביאו היורשים עדים שהיה קטן ר"ל אחר שהגיע לשנים כדי ליתרע החזקה דרבא ושוב לא יהיו כלל נכסי בחזקת לקוחות דהא אז אמרינן על המקבל הראיה ואם לא יכלו למצוא עדים כאלו מה מערערים היורשים הא אין להם שום ערער כדהקשו דף קנ"ד וא"ת ואי משום דשאלו לר"ע מה לבדקו זה לא מקרי ערער כלל ואף הל' משמע שערערו קודם וכשראו שנפסק שאין בערעורם ממש שאלו מה לבדקו ומקשה ר"י ממ"נ אם הי' להם ערער של ממש דהיינו שהביאו עדים כדתרצו תו' היכי משכחת וכו' ואם לא הי' ערער כזה מה ערעור' ולע"ד פי' זה מוכרח בהסוגי' לפסק הרמ' דהכא להנ"ל שסובר דאף שמואל מודה לסברת רב וק' קו' תו' לכ"ע ומוכרח' תו' וק' קושית הגאון ומוכרח לפי' זה ודוק ומעתה נתבונן בדין דהכא להרא"ש בתשוב' הנ"ל שדקדקתי מני' סי' קס"ז סעיף ד' דאם חלצה אשה שהגיע' לשנותיה בלא בדיק' ומתה דצרת' לא נפטרה בחליצה זו צ"ע רב אם מסכים לההוא פיסקא כי בעניותי אין מקום אתי להפריד בין מתה בלא בדיקה לבין נחתכו אברי זרע זה וזה הבדיקה נעדרת מהם ואין לנו להוציא מספק קטן אלא החזקה דרבא ולמה שכתבתי סי' קנ"ה והוכחתי דהפוסקים כשמואל שהוא קטן ברור למפרע דע"כ טעמייהו ע"פ הרא"ש עצמו בתשובה דטעמו אך מכח הל"מ ודאי מסתביר מטמים דהרמ' דמדמוכח מרב דחזקה דרבא היא דאורייתא לכל מילי במקום דלא אפשר למיקם עלי' דמילתא ולא מצינו דשמואל פליג עלי' בזה מה"ת דלא ליפסוק כרב בזה אמנם למה שהוכחתי שם דעת תו' דשמואל אך מספק ופליג על רב הגוף סברה זו כנ"ל תל' דין דהכא בפלוגתת רב ושמואל ונמי צ"ע למעשה. וכנראה לע"ד הרא"ש בתשו' כלל ל"ג הנ"ל אף דאיהו החשיב בטעמו דשמואל משום ההלכה למשה מסיני מ"מ נראה דלמעשה חשש לשטת תו' ולדילמא ההלכה כשמואל ולהכי אינו מקיל אלא בנבדקה בתר החליצה וע"ז מביא ראי' מעובדא דבני ברק ובלי ספק לא נעלם ממנו פי' הרמב"ן אלא דנראה לו דוחק דא"כ העיקר חסר כי ההוא ומת מיד ע"כ בו ביום ולא שכיח והי' לו לפרש אף כולה האי ואולי מ"מ יש לחוש שמא בתר שעת מכירה באו. ושוב מביא ראי' שנית מדברי ר"י בעל התו' שמסיק דמי שקדש אשה אחר שהגיע לשנים ולא נבדק עד דקיבלה אשה זו ג"כ קדושין משני ואח"כ נבדק והי' לו שערות שא"צ גט משני ש"מ שבענין זה אפילו שמואל עצמו מודה שחזקה דרבא מועלת לומר מדהשתא הם כבר היו משעה שבא לשנים וש"מ שבאופן זה לכ"ע היא חזקה ד"ת דהא ההוא פירושו דר"י נאמר על מימרא דר"נ אמר שמואל לענין קדושין שהם ד"ת וה"ה לכל מילי ואף להוצאות ממון (ופי' זה דר"י מוכרח לע"ד באין ספק מלשון שמואל דאמר בודקין שהוא ציווי ואלו טרם שנתקדשה לשני מה ענין היכרח לבדיקה זו) וכן יש למשמע לע"ד דהא כבר כתבתי דליכא לספוקי בדינא דהכא וה"ה במת בלא בדיקה אלא לשטת תו' שהוכחתי משמעות פירושם דפליגו רב ושמואל בההי' סבר' וק' אדמיפלגו בסריס למפרע ליפלוגו בהגיע בשני' ואכל חלב ועדיין לא נבדק ושוב נבדק ונמצאו לו שערו' אם עונשין למפרע אלא ודאי דבזה כ"ע מודים דעונשי' למפרע וה"ה לעדות הוצאו' ממון ונפסק הרא"ש ז"ל ויפ' עשה מורינו הרב ב"י ז"ל שקבע הלכה לדורו' כותי' בח"מ סי' ל"ה:
ד
ואך בא"ע סי' מ"ג הביא הב"י החולקים לחוש להם היכי דאפשר לתקוני וע' תשו' הגאון שי' הנ"ל חלק הנ"ל דף ל"ח ודוק:
ה
טומטום כ' ב"ש וע' בכורות דף מ"ב ר"ל בשם מבואר דין אשת טומטום ותלי' נמי בפלוגתא זה לדעה ראשונה או חולצת או מתיבמה ולדעה שני' חולצת ולא מתיבמה וכן יש בטור דאפילו לדעה שני' טומטום שחלץ פוסל על אחיו מספק וכ' המרדכי פ' דאין לעשות מעשה לכתחילה להתיר משום ס"ס דהא בכמה מקומות מצינן דאפילו בס"ס מחמירן כגון בבכורות ס"פ אלו מומין דאיכא ס"ס ספק זכר ספק נקיבה ואת"ל זכר אינו סריס וכ' הפר"ח י"ד בכלל ס"ס סי' י"ח בשם הרימ"ט גם ההיא וכו' מתרצא שאם אתה אומר מתיבמת משום ס"ס גם י"ל תנשא לשוק מס"ס שמא נקבה ואת"ל זכר שמא סריס והו' לי' תרתי דסתרן וא"י איך לא הרגישו למה דאיתא נמי שם דין דטומטום שחולץ פוסל על האחין לר' יוסי בר יהודה אף שהוא ספק נקיבה ספק סריס ומה תרתי דסתרן שייך שם. והנלע"ד לדחוק להסכמת הפוסקים לדון בדין ס"ס וכדי שלא נאמר שזה יוצא מן הכלל בלא טעם היינו טעמ' דבמידי דאפשר שיתברר ויתגלה למפרע דעבד איסורא כגון בטומטום דאפשר שיקרע וימצא זכר סריס או אינו סריס חשו חכמינו ז"ל שלא לדון בס"ס כזה. וא"כ מלבד מה שחכמינו אשכנזים דעתם להחמיר בס"ס הסותר החזקה לגמרי כגון להתיר אשה ע"י ס"ס במיתת הבעל אף גם מטעם הנ"ל יש להחמיר ולבד כל הנ"ל למה שהעלתי בפנים סי' ד' דמטעם מעלת יוחסין החמירו אף בס"ס זה נמי שייך אף בס"ס שבגט ובמיתת הבעל וצ"ע:
ו
והחרש כ' ב"ש והנה לירושלמי וכו'. ולע"ד שפיר עבדו הפוסקים שהוציאו הירושלמי מן הלכה שהרי תלמודן בהדי' חולק דא"כ מה מקשה בסוגי' זו דמי שאחזו שמביא הב"י פה וחרש מעיקרא לא כשם שכנסה ברמיזה דילמא איירי בקידש בביאה ובזה יש חילוק בין פקח מעיקרא שיכול לגרש בכתב ולא חרש א"ו דאין חילוק:
בית שמואל
קע״ב
א
סריס חמה ואיילונית. התורה מיעטו מחליצה ויבום ה"ה אף אם בא על יבמתו אינו פוטר משאר אחים דאינו עולה ליבום אצלו גם א"צ גט ממנו דאסורה עליו בכרת אשת אח שלא במקום מצוה משא"כ סריס אדם שהיה לו שעת הכושר וראוי ליבום וחליצה אלא הוא מחייבי לאוין שהוא פצוע דכא מ"ה אם בא עליה קנאה כמ"ש בסוגיא דף כ':
ב
א' מסימני סריס. משמע אפילו שאר סימן הניכר בקטנותו כגון שאין מימי רגליו מחמיצין סמכינן נמי שהוא סריס ממעי אמו, ומה שאמר אביי שאין עושה כיפה לאו דוקא ויתבאר בסמוך:
ג
ספק איילונית. היינו הסימן איילוני' שיש בה אין היכר יפה כמ"ש בב"י סי' מ"ד וכתב ב"ח ספק איילונית אפילו לא הכיר בה בעלה שהיא ספק איילונית מ"מ צריכ' חליצה:
ד
סימני סריס. בזה לכ"ע באחד מסימנים נקרא סריס אלא אם יש לו שתי שערות בזקנו כמו שכתוב בהג"ה:
ה
עד שיהיו לו כל הסימנים. וא"ל איך אפש' שיהא לו סימנים דהא יש לו זקן תרצו התוס' דלא נקרא זקן אא"כ נתמלא זקנו וכן הסכימו כל הפוסקים לא כראב"ד דס"ל כשיש לו ב' שערות בזקן תו לא נקרא סריס והנה כוונת תוספות מ"ש יש לו זקן היינו נתמלא זקנו כלומר אם נתמלא זקנו תו א"א לומר שיהא לו כל הסימני סריס אם כן לאו סריס הוא, אבל י"ל מ"מ אין לו דין גדול אלא קטן הוא עד רוב שנותיו לכן אין מובן לי מ"ש הב"י ר"ס קס"ט במה שכתב הטור שם אם נתמלא זקנו א"צ לבדוק יותר כתב שלמד מתוס' הנ"ל ובאמת מתוס' הנ"ל לא משמע כלום אלא כוונתם ב' שערות בזקן לא נקרא יש לו זקן ושייך לומר שיהא לו כל סימני סריס:
ו
רק א' מסימנים הללו. כלומר אם אין ב' שערות בכל הגוף ובזקן ויש לו עוד סימן א' מהני סימנים מחזיקין אותו לסריס כן הוא דעת הרמב"ם וכן הוא בטור מיהו תוס' וראב"ד ס"ל בזה סימן לבד שאין לו ב' שערות כלל מחזיקין לסריס וא"צ שום סימן אחר, ומה שכתב הריב"ש בתשו' סי' תע"ד דהרא"ש מפרש גם כן כהראב"ד א"י מנ"ל ואפשר ט"ס שם, ולכאורה קשה איך אפשר בסי' זה לבד מחזיקין לסריס איך קאמר ר' יוחנן אפ' באחד מהם היינו שאין ב' שערות דהא ע"כ צריך להיות שאין עושה כיפה כי בזה ניכר שלא נתרפא בינו לבינו וכה"ג הקשה שם אליבא דמ"ד עד שיהיו כולם ותירצו כיון שניכר מיד שאינו עושה כיפה ושאר סימנים ניכרים כ"א בזמנו הוכיח הראשון על האחרים שממעי אמו הוא לקוי א"כ אליבא דר' יוחנן קשה קושיא זו ואם תאמר דאיירי בילדותו לא היה עושה כיפה ואחר כן עושה כיפה משנתגדל אלא שאין לו ב' שערות א"כ נעשה שינוי אצלו ואכתי יש לחוש שמא הבריא בנתיים כקושיית הש"ס וצ"ל דס"ל אף בכה"ג לא חיישינן שמא הבריא מאחר דנולד בו סי' אחר והוי לקוי בתחלה וסוף, שוב מצאתי קושיא זו בחדושי הלכות ע"ש ותירץ דר"י לא איירי לענין סריס חמה אלא הסימן מהני שהוא סריס:
ז
בני כמה שנים. עיין תשובת ריב"ש סימן שפ"ד והובא בב"י ומדבריו נלמד הכלל אף על פי שיש לו סימני סריס קודם עשרים שנה אמרינן עדיין קטן הוא עד שהוא בן עשרים ואז הוא סריס, ואם הוא בן כ' ולא הביא סימני סריס ויש לו ב' שערות לא דיינינן ליה כסריס אף על פי שנולדו בו סימני סריס אחר כך כיון שהביא שתי שערות קודם סימני סריס כן הוא הגירסא בריב"ש ובב"י איתא טעות, וכן הביא בב"ח הגירסא, ואם קדמו סימני סריס אפילו אח"כ הביא ב' שערות מחזיקין לסריס ואם אין לו ס"ס ולא שתי שערות הרי הוא קטן עד רוב שנותיו ואז הרי הוא סריס אפילו אין לו ס"ס, ואם קודם רוב שנותיו הביא ב' שערות ואחר כך ס"ס הרי הוא גדול מיום הבאת ב' שערות, ואם הביא ס"ס ואחר כך ב' שערות הרי הוא סריס ועיין ב"ח:
ח
וכן ראוי להורות. וצ"ל אפילו הטיל מים ואינו עושה כיפה מיום שנולד מ"מ חיישינן שמא נשרו אף על גב שנולד בו ס"ס קודם מ"מ אם הביא ב' שערות קודם עשרים הוא גדול, ומ"ש בסעיף א' דצריך לחלוץ היכא דלא בדקו אם עושה כיפה היינו אפילו לבקיאין מיהו משמע ב' שערות בזקן דוקא שערות ולא גומות:
ט
מי שחתכו וכו'. היינו שחתכו קודם שנבדקו אם עושה כיפה אבל בוודאי אם לא עשה כיפה לא יצא מידי ספיקא:
י
וי"א שדינו כזכר. כ"כ הטור בשם התוס' והרא"ש ובספרו ב"י השיג ע"ז דלא כתבו לענין חליצה ויבום מאחר שאין מוליד אם כן דינו כסריס חמה דהא לא היה לו מעולם שעת הכושר וכן השיג מהרש"ל ועיין דרישה וב"ח, ורי"ו כתב בשם הרמ"ה אנדרוגינוס חולץ וחולצין לאשתו ואם כנס כהן אין מוציאין דספק חליצה לא גזרו רבנן גם עליו קשה מברייתא שהביאו הרי"ף והרא"ש אשת אנדרוגינוס פטורה מחליצה, מיהו גם הנ"י פירש במשניות דתני אנדרוגינוס נושא היינו שאשתו צריכה חליצה, לפ"ז לפסק תוס' דקי"ל כמתניתין דזכר הוא א"כ צריכה חליצה ולא כברייתא הנ"ל, ולדינא נראה דחולץ וחולצין כמ"ש הרמ"ה:
יא
ויש מי שאומר. היינו הרא"ש פוסק כר' יוסי דאמר שמא נקרע וימצא סריס חמה היינו אף אם יהיה זכר ספק לנו שמא סריס הוא אפי' בלא סימני סריס ועיין בכורות דף מ"ב:
יב
הזקן ביותר וכולי. מדאוריית' ראוי לייבם שהרי כמה זקינים מולידי' אלא מדרבנן אסור לכתחלה לייבם אף על גב זקנה מותרת לייבם לכתחלה כמ"ש בס"ס משום זקנה יותר ראוי לביאה מזקן ועיין בד"מ:
יג
לגרש החרשת. בטור כתב סתם לגרש והיינו קטנה ואביה חי אז יצאת בגט כשאביה מקבל הגט כמו שכתב בסי' קמ"א, ושוטה היינו דיכולה לשמור את גיטה אז מגורשת מדאורייתא גם אם יכולה לשמור את עצמה ומ"מ היא שוטה אז מגורשת אבל מעשי' שהוא חלצה לאו מעשה הוא:
יד
והחרש אם נפלה לו וכו'. הנה ברמב"ם פ"ו לא חילק בזה אלא סתם דבריו שבעילתו עושה אותה א"א גמורה וב"י וכ"מ כתבו דע"כ הרמב"ם איירי כשנפלה מאחיו פקח כמה שמחלק בפ"ב מה"ג, והנה לירושלמי שכתב דחרש א"י להוציא בגט אלא בקידשה ולא בעיל כמ"ש בב"י סימן קכ"א, לפ"ז מיושב שפיר דברי הרמב"ם ומיהו הנ"י כתב דלא מצינו שום פוסק שס"ל חילוק של הירושלמי גם לשון הרמב"ם היה דחוק אם ס"ל כירושלמי:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ב
א
סריס חמה כו'. כר"ע דאין הלכה כר"א דשמותי היא ועוד מעדותו של ר' יהושע ב"ב ועוד דמחלוקת ואח"כ סתם כמ"ש ס' ב':
ב
לפיכך כו' וכן כולי. מתני' שם:
ג
או שחלצו כולי. תוספתא פי"א סריס חמה ואנדרוגינוס ואח מאם וגר ועבד משוחרר לא חולצין ולא מיבמין כיצד מתו והניחו נשים ולהם אחים באו אחים ועשו מאמר נתנו גט וחלצו לא עשו כלום בעלו פסלו מן הכהונה וחייבין בקרבן מתו אחים כולי:
ד
היה ספק כו'. פ"ג ב' מאי בינייהו כולי:
ה
ולא מחזקי' כו'. ע"ט פ' ה"ד סריס חמה כו' מנא ידעינן כי' וע"תוס פ' ב' ד"ה עד כולי מ"מ כיון שניכר כולי וז"ש אחד מסימני סריס כו':
ו
אבל בלא"ה כו'. שם בתוס' וא"ת כולי ואור"י כולי:
ז
ספק איילוני' כולי כנ"ל בסריס וע"תוס שם ב' ב' ד"ה או כולי:
ח
או מייבמין. במתני' שם וייבמו את אשתו:
ט
והוא כולי ואם היה. גמ' שם ועתוס' שם ד"ה אי הכי כולי:
י
וי"א דבאחד כולי. כמו באיש בלא הביא ב' שערות בזקן כיון דל"ל סימן כלל בזקן על הולדה די באחד. ובזה מתי' קושית תוספת ד' א' ד"ה דלא כו' דאליבא דר' יוחנן אמר דקיי"ל כוותיה ולר"ה ל"ק כמש"ש ולמר בר"א כולי הא אמרינן כולי:
יא
אלו הם כולי דכל אחד מוסיף על חבירו ממש"ש רה"א עד כולי רי"א אפי' כולי וכן אביי דאמר שם כל המטיל כולי וכן רבה בר אבוה דאמר לרבנן עיינו כולי וחסר כאן אין מימיו מעלין רתיחות וט"ס הוא וברמב"ם וטור איתא:
יב
היו לו כולי אבל כולי. גמרא שם וכרבי יוחנן ועתו"ס דברכות מ"ם ב' ד"ה ור"י כולי היו לו כולי. עתו"ס דיבמו' שם ד"ה דהביא וא"ת והא כו' ואר"י שערות כולי:
יג
בני כולי. גמ' שם:
יד
וי"א כולי דחיישינן כו' כמ"ש בנדה מ"ו א' דבספיקא דאורייתא חיישינן שמא נשרו ואף בלא בעל עתוס' שם נ"ב ב' ד"ה הלכה ור"ת כולי וז"ש דחיישינן כולי או כולי:
טו
מי שחתכו כו'. כמ"ש בברייתא שם פצוע דכא כו' וערש"י כ' ב' ד"ה סריס כו' וד"ה או כולי וכ"ה בתוספת ספ"ב והוב' ברי"ף ספ"ק וברא"ש שם:
טז
שאין זה כו'. שלכן אמרו שם א' ורמינהו בן כולי דא"א לומר בסריס אדם שא"צ עד כולי:
יז
אנדרוגינוס כולי תוספתא ספ"ב והובא ברי"ף ספ"ק ופי"א וכ' בס"א:
יח
וי"א כולי טור וכפירש"י ותוספת פ"ג א' ד"ה הלכה כולי וכמש"ל סימן מ"ד ס"ה בהג"ה ומ"מ תמוה דאינו ענין לכאן דהא מידי ספק לכ"ע לא נפק וחליצה עכ"פ צריך ממנו ואפ"ה קתני בתוספתא הנ"ל לא חולץ ואם חלץ לא פסלה ואם בעלה פסלה ודאי וחייבין בקרבן וכן בנשותיהם כמו שכתב בתוספתא שם וכבר השיגו ב"י ורש"ל וש"פ ודברי ב"ש דחויין והנה גם לעיקר דינא פליגי הרי"ף ורמב"ם וש"פ על רש"י ומפ' דאר"י דברייתא קאי וכמ"ש רב שם ליתא למתני' מקמי ברייתא ואע"ג דשמואל פליג הלכה כרב והא דר"י א"ר שם ב' אמוראי נינהו וכמה משניות וברייתות בש"ס ותוספתא וירושלמי דספיקא הוא וכן סתם בש"ע בא"ח סימן י"ז וסימן של"ה וסימן תקפ"ט וסימן תר"מ וסימן תרפ"ט ובי"ד סימן קפ"א וסימן קצ"ד רס"ה רס"ו ובא"ה סימן כ"ב ובח"מ סימן ל"ה וסימן רנ"ג וסימן ר"פ וברמב"ם עוד בהרבה מקומות:
יט
טומטום כולי תוספתא רפי"א טומטום שקידש כולי חולץ וחולצין לאשתו אם יש שם אחים אין חולץ ואין מייבם אבל מייבמין את אשתו ר"י בר' יהודה אומא לא חולץ ולא חולצין לאשתו לא מייבם ולא מייבמין את אשתו שמא יקרע וימצא סריס חמה ופ' כת"ק וז"ש ואם נקרע כולי דע"כ ת"ק ל"ל דריב"י וכ"ש דר' יהודה:
כ
ויש כולי. עבה"ג אבל בתוספתא פליגי רבנן בהדיא כנ"ל:
כא
הזקן כולי. עבה"ג ודלא כרש"י כ' ב' ד"ה והזקן כולי:
כב
אלא כולי. שם ד"ה יאסור כולי וכן ע"ט ב' ד"ה ואסור כולי וכמ"ש בגמרא בהדיא משום שנאסר כולי:
כג
והקטנה כולי. ס"א ב' ותניא קטנה כולי ודלא כר"מ וכסתם מתני' שם קי"א ב' וכמ"ש בגמ' שם:
כד
חרש ושוטה. תוספתא הנ"ל:
כה
וקטן. כמ"ש במתני' הנ"ל דלא כר"מ כמ"ש בסי"א ולא חולץ כמ"ש בפס"ח:
כו
והחרש כולי אבל כולי. במתני קי"ב ב' ואם היו נכריות כולי ועסי"ג וסט"ו ובתוספתא ספי"ג פקחת לפקח ולו אח חרש כונס ואינו מוציא לעולם פקחת לחרש ולו אח חרש כונס ואם רצה להוציא יוציא:
כז
והקטן כולי ואם לאו כולי. מתני' וגמ' ונדה מ"ה א' בן ט' כולי ולכשיגדיל כולי:
כח
הסומא מייבם ואינו כולי. מ"ג א':
כט
ונ"ל כולי כ"כ הראב"ד וכמש"ל סימן קס"ט סמ"ח:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קע״ב
א
סעיף א' סריס חמה וכו' נ"ב ע' בב"י בהגהות מרלנ"ח ובאמת הגירסא כך הוא ואע"ג דמסתמא ר"י בר' יהודא תלמידו הו' וקי"ל דה"ל כתלמיד במקום הרב כבר כתבו דהיינו דוקא מאביי ורבא ואילך אבל מקודם אפשר דאין הל' כתלמיד במקום הרב ותיבת דאין צריך להיות בסוף וכוונתו דהרא"ש מסיום והכי עבדינן לחומרא ולא כתב בקיצור והכי קי"ל או והכי נקטינן משמע דוקא משום דר' יוסי בר' יהודא מחמיר עבדינן כוותיה אבל אם היה מיקל לא עבדינן כוותיה ובע"כ ספוקי מספקא ליה הלכתא כמאן וע"ז הקשה הב"י דהרי קי"ל דה"ל כתלמיד במקום הרב וא"כ חזינן שאף בזה חשוב בתרא ומסתמא תלמידו הוי ע"ז תירץ דכבר נודע דהיינו דוקא מאביי ורבא וכו' אבל לא מקודם ולכך היכי דלא אתמר הלכתא כמאן יש לספק אולי הל' כרב ולכך עבדינן לחומרא וסיים הרא"ש שפיר וזה פשוט לפענ"ד ומיושב בזה תמיהת בעל חידושי הגהות שם ייע"ש ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ב
א
דבאחד מאלה (עיין בתשו' חתם סופר ח"ב סי' פ"ג אודות אשה חליצה שנשתדכה לכהן א' בשוגג ואם יתפרד הדבר איכא למיחש לסכנה כי אהבת נפש אהובי' וגם היא איילונית אם יש תרופה להתיר שישאו זא"ז והאריך בזה מסיק דמצד חשש סכנת נפשות פשיטא דאין שום ה"א ולא יעלה על דעת להתיר חליצה לכהן אך מצד שהיא איילונית הנה בטור סי' קע"ב פסק בחד סימן מסימני איילונית סגי שלא תחלוץ ואם חלצה מותרת לכהונה וכן פסק הרמב"ם לפי נוסחת הסמ"ג אלא שב"י חשש להחמיר שלא להתירה לשוק אא"כ יש בה כל סימני אילונית לפענ"ד באיסור דרבנן חליצה לכהן יש לסמוך להקל וסגי בסימן א' ובפרט במקום סכנה וע"כ נהי שכבר נבדקה ע"י נשים קודם חליצה וע"י זה חלצה בב"ד היינו משום אפי' לא נמצא אלא סימן א' שאינה אילונית צריכה לחלוץ להתירה לשוק ושפיר עבדו ב"ד שהצריכוה חליצה אבל אם תבדק עתה ע"י ב' עדים כשרים שאין לה דדים ודוקא סי' זה סגי להתירה לכהונה דסימן אחר א"א להבחין כו' ע"כ אין לסמוך אלא אם אין לה דדים והיא יותר מבת עשרים שנה ולא אסמוך על עדות נשים בזה אע"פ שהוא דרבנן וכולי האי ואולי עכ"ד ע"ש):
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קע״ב
א
סי' קעב ב"ש אות י"א וע' בכורות. נ"ב ע' בית אפרים בפתח הבית בתשו' בכללי חזקה אות י"ט:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5