א
הלכות סוטה ובו כב סעיפים:
המקנא את אשתו ונסתרה ואינו יודע אם נטמאה אסורה לו ובלבד שיהא הקינוי והסתירה כראוי ואז הפסידה כתובתה אפי' מת קודם שגירשה:
ב
כיצד הקינוי אומר לה בפני שנים אל תסתרי עם איש פלוני אפילו אם הוא אביה או אחיה או כותי או שחוף (פי' שאינו מתקשה) (טור) והוא שיהא גדול אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני (והוא) קטן או בהמה לא הוי קינוי ומקנא לה בין אם היא ארוסה בין אם היא נשואה או זקוקה ליבם:
ג
קטנה שהשיאה אביה וזינתה לרצונה יש מי שאומר שאסורה לבעלה לפיכך מקנאין לה כדי להפסידה כתובתה ויש מי שאומר שאינו נאסרת על בעלה אא"כ הוא כהן: הגה גדולה שזינתה בשוגג שסברה שבעלה הוא והוא אחר מותרת לבעלה ישראל (הרמב"ם פכ"ד דאישות) אבל זינתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה ישראל (מהרי"ק שורש קס"ז) אשה שנתייחדה עם אנשים בדרך ובאה ואמרה נתייחדתי ונאנסתי י"א דנאמנת במגו דאמרה לא נבעלתי וי"א דאבדה מגו שלה הואיל ונתייחדה שלא כדין (שני הדעות במרדכי פרק שני דכתובות):
ד
כיצד היא הסתירה שנסתרה בפני עדים עם אותו פלוני שקינא לה ושהתה כדי טומאה שהיא כדי לצלות ביצה ולגמעה:
ה
קינא לה משנים שאמר לה אל תסתרי עם פלוני ופלוני ונסתרה עם שניהם כאחד אפילו הם שני אחים או אביה ואחיה אסורה:
ו
אמר לה בפני שנים אל תדברי עם איש פלוני אין זה קינוי אפילו נסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה מותרת וכן אם אמר לה אל תסתרי עם איש פלוני ודברה עמו בפני עדים מותרת וכן אם נסתרה בפני עדים ושהתה כדי טומאה עמו ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים על הייחוד אפי' נסתרו יחד על דעת ערוה אא"כ קינא לה תחלה בפני שנים ומ"מ לא תתייחד אשה עם אנשים כמו שנתבאר לעיל סימן כ"ב:
ז
לא יאמר אדם לאשתו ואפי' בינו לבינה אל תסתרי עם פלוני דילמא קיי"ל כרבי יוסי ברבי יהודה דאמר קינא לה בינו לבינה הוי קינוי: הגה ועכשיו אין לנו מי סוטה ואם נסתרה אחר הקינוי אסורה לו לעולם (טור בשם סמ"ג) ואם שכח וקינא לה ימחול לה מיד על הקינוי (א"ז) וכמו שיתבאר לקמן סי' זה סעיף י"ב:
ח
בא עד א' והעיד לו שנסתרה עם אותו שקינא לה ושהתה כדי טומאה אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו ואם הוא בעצמו ראה שנסתרה עמו ושהתה עמו כדי טומאה ה"ז אסורה עליו ויוציא ויתן כתובה (ואין חילוק לענין סתירה שאחר קינוי בין בעלה בעיר ופתח פתוח לרשות הרבים או לא) (עיין במהרא"י סי' רמ"ד) (וע"ל סי' כ"ב):
ט
לא קינא לה ובא ע"א ואמר לו זינתה והיא שותקת אם הוא נאמן בעיניו ודעתו סומכת עליו כשנים יוציא ויתן כתובה ואם לאו מותרת לו: הגה וה"ה אם היא עצמה אומרת לו שזינתה כמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו סעיף ו' וי"א דבזמן הזה שיש חרם ר"ג שלא לגרש אשה בעל כרחה אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד (הגהמ"י פכ"ד ומהרי"ק שורש ק"י בשי"א) דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת ואומר שמאמינה אע"פ שאינו מאמין ומנדין אותו על שאומר שמאמינה וגרם לבטל חרם ר"ג וה"ה בכל מקום שלא יוכל לגרש בלא דעת האשה וי"א דכופין אותו ומשמש עמה (מרדכי פרק האומר) אע"פ שאומר שמאמין לדברי העד מאחר שהאשה אינה מודה או אפילו אמרה בעצמה טמאה אני לך וחזרה ונתנה אמתלא לדבריה הראשונים כנ"ל ע"פ סברא זו אבל יש חולקים וסבירא להו דאף בזמן הזה נאמן (שם במהרי"ק וכן משמע מהרמב"ם פכ"ד) ואם היה לו קטט עמה אינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דודאי מחמת שנאה אמר כן (שם במהרי"ק) (וע"ל סימן קט"ו סעיף ז'):
י
מי שהוציא קול על אשתו שזינתה ואמר שנתברר לו הדבר ואח"כ אמר אינו אמת אלא שמחמת הכעס שהכעיסתו הוציא קול זה אם נותן אמתלא לדבריו מותרת ואם לאו אסורה לו:
יא
שמע העם מרננים אחר הקינוי והסתירה בלא שני עדים עד שהנשים נושאות ונותנות בה שזינתה מהאיש שקינא לה אסורה לו ויוציאנה ויתן כתובה:
יב
בעל שמחל על קינוי קודם סתירה קינויו מחול וכאלו לא קינא לה אבל לאחר סתירה אין קינויו מחול גירש' ה"ז כאלו מחל לה ואם החזירה צריך לקנאת לה פעם אחרת:
יג
מי שנתחרש בעלה או נשתטה או היה במדינה אחרת או שהי' חבוש בבית האסורים ושמעו ב"ד מרננים אחריה קוראים ואומרים לה אל תסתרי עם איש פלוני ואם באו עדים אח"כ שנסתר' עמו ושהתה כדי טומא' אוסרים אותה על בעלה לעולם וקורעים כתובתה וכשיבא בעלה או יבריא או יצא מבית האסורים יתן לה גט:
יד
בא עד אחד והעיד שנטמאה מאותו שקינא לה תצא בלא כתובה אפי' אם עד הטומא' הוא אחד מעידי הסתיר' ואפי' עבד או שפחה או אשה או קרוב כשר לעדות:
טו
חמש נשים ששונאות אות' נאמנות עליה לומר שנטמאת אחר הקינוי לאוסר' על בעלה אבל לא להפסיד' כתובתה:
טז
מוציאים ע"י עידי טומא' אפי' לא ראו כמכחול בשפופרת מאחר שראו אותם דבוקים זה בזה ונוהגים כדרך המנאפים:
יז
כל אשה שנאסר' על בעל' על ידי קינוי וסתיר' אסור' גם לאותו שנאסרה בשבילו ואם עבר ונשא' מוציאין אותה מתחתיו בגט אפי' היו לה כמה בנים ממנו אבל אם לא קדם קינוי ובאו עדים שנסתרה עם איש זה ובאו ומצאו דבר מכוער נתבאר בסי' י"א:
יח
כל אשה שבאו שני עדים והעידו שזינתה עם זה כשהיתה תחת בעלה ה"ז תצא מזה ואע"פ שיש לה ממנו כמה בנים:
יט
י"א שאשת איש שזינת' עם הכותי וגירש' בעל' ונתגייר הכותי שמותרת לגר הזה דלא שייך למימר א' לבועל בביאת הכותי: הגה ומ"מ מי שזינה עם אחות אשתו וגירשה בעלה אסורה לבועל אחר מיתת אשתו אע"ג דבלאו הכי היתה אסורה לו כשזינתה עמו (פסקי מהרא"י סי' כ"ט):
כ
אשת איש שטוענת על איש אחד שהוא רודף אחריה והוא מכחישה אין להאמינה כדי לייסרו אבל יגזרו עליו נדוי שלא ידבר עמה כלל ושלא ידורו בשכונה אחת ואם הוא מוחזק בעיניהם לחשוד על העריות ראוי לגעור בו בנזיפה ולאיים עליו שאם לא יתנהג כשורה יבדילוהו מביניהם לרעה וידחוהו בשתי ידים כמו שאחז"ל מלקין על לא טובה השמועה וכמו שכתב הרמב"ם בפכ"ד דסנהדרין:
כא
מצות חכמים על בני ישראל לקנאות לנשותיהם וכל מי שאינו מקפיד על אשתו ועל בניו ובני ביתו ומזהירם ופוקד דרכיהם תמיד עד שידע שהם שלמים מכל חטא ועון ה"ז חוטא שנאמר ופקדת נוך ולא תחטא וכל המקנא את אשתו נכנסה בו רוח טהרה ולא יקנא לה מתוך שחוק ולא מתוך שיחה ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך מריבה ולא להטיל עליה אימה אם עבר וקינא לה בפני עדים מתוך א' מכל הדברים האלו ה"ז קינוי:
כב
אין ראוי לקפוץ ולקנאה בפני עדים תחלה ואפילו בינו לבינה לא יאמר לה אל תסתרי עם איש פלוני כמו שנתבאר אלא מוכיח אותה בינו לבינה בנחת ובדרך טהרה ואזהרה כדי להסיר המכשול ולהדריכה בדרך ישרה:
באר היטב אבן העזר
קע״ח
א
לו. ואסור להתייחד עמה. תשובת הרא"ש ב"ש:
ב
כתובתה. אבל מה שהכניס' לו נוטלת עם תוספת שליש הנהוג בינינו. כנה"ג בהגהת ב"י:
ג
כהן. דס"ל דפיתוי קטנה הוי כאונס. ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל והבעל כהן ע"ל סי' י"א:
ד
לזנות. עיין בט"ז י"ד סי' נ"ט ס"ק ט'. ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כאסתר לאחשורוש אסורה לבעלה עיין ב"ש וע"ל סי' ו' מש"ש בשם שבות יעקב ח"ב סי' קי"ז:
ה
כאחד. הרמב"ם בפ"א מהלכות סוטה דין ג' ועיין מ"ש הכ"מ שם בשם הירושלמי ולכאורה דבריו שם סותרים למ"ש בהלכות נזירות פרק ט' דין י"ו ע"ש ועיין מש"ש מגדל עוז ודו"ק:
ו
קינוי. וה"ה אם קינא לה ע"פ שליח עיין בספר באר שבע דף נ"ט ועיין כנה"ג בהגהות הטור:
ז
בעיניו. כאן לא כתב והיא שותקת משמע אפילו במכחישתו צריך להוציא כיון דהיה קינוי עיין פרישה:
ח
והסתירה. ל"ד אחר הקינוי והסתירה אלא אפי' לא קדמה הסתירה כל ששמע העם מרננים אחר הקינוי אסורה לו ויוציאנה. כנה"ג:
ט
שנטמאה. ואם אחר שהעיד ע"א שנטמאת בא ע"א ומכחישו לא משגחינן בו דע"א בסוטה נאמן כתרי עיין ב"ש:
י
בשבילו. ואפי' נאסרה מקודם לבעל אפ"ה נאסרה לבועל והראי' מש"ס סנהדרין דף מ"א. שבות יעקב ח"א סי' צ"ד וע"ל סי' י"א. ועיין כנה"ג בהגהת הטור סעיף יו"ד:
יא
לנשותיהם. לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהיר אותה שאל (תסתיר) [תסתר] עם אנשים ובזה שפיר דלא תקשה ממ"ש בסעי' ז' עיין פרישה:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ח
א
משנה ריש סוטה ובזמן שבית המקדש קיים הית' אסורה עד שהביאה אל הכהן והשק' אות' מי המרי' ויבדק הדבר ובזמן חרבן ב"ה היא אסורה לעולם
ב
משנה שם דכ"ד ע"א וכב"י
ג
שם במשנה ריש סוטה
ד
שם במשנה דכ"ד ע"א
ה
כמימר' דרב הונא שם
ו
כמימרא דשמואל שם דכ"ז ע"ב ופי' רש"י שחוף שבשרו נשחף וכלה ויבש ואין בו כח
ז
שם במשנה
ח
שם בגמ' מפרש שזהו ששנינו שם וממי שאינו איש
ט
משנה שם דכ"ג ע"ב וברייתא שם דכ"ד ע"א.
י
רמב"ם בס"ב מה' סוטה והחזיק הכ"מ הראי' שהביא ה"ה בפ"ג מאסורי ביא' מההי' דכתובו' איבעי' אימ' באשת ישראל וכו' ד"ט ע"א ומ"ש בנדה דנ"ב ע"א והיא לא נפסלה אסור ויש לך וכו' איירי בקטנ' שהי' בת מיאון ולא בקטנה שקדשה אבי' כפירש"י שם וכן הוכיח התוס' שם וכמו שחילק רבינו בזה וכו'
יא
ראב"ד בהשגתו שם דפתויי קטנ' אונס היא
יב
משנה ריש סוטה
יג
כר"ע בברייתא וכדמפרש שם בגמ' דף ד ע"א
יד
הרמב"ם שם בפ"א וכת' הכ"מ שהוא מהירושלמי ריש סוטה וכר' יוסי וממשנ' דכריתות דף מ ע"ב
טו
שם ומהירושלמי שם
טז
משנה ריש סוטה
יז
אוקימת' דאביי שם בגמ' ד"ה ע"ב
יח
שם
יט
מימרא דר' אליעזר כתובות דף ט' ע"א
כ
מימרא דרב קדושין ד' פא ע"א
כא
טור מדברי אביו הרא"ש בפ"ב דיבמות מהנהו עובדי דשילהי נדרים
כב
שם בשם סמ"ג ממימרא דרב חנינא מסורא סוטה ד"ב ע"ב
כג
טור והרמב"ם בפ"א מעובדא דההוא סמיא קידושין דס"ו ע"א
כד
שם ושם וכתב הב"י ופשט' הוא
כה
שם ושם מעיבד' דההו' סמי'
כו
שם בשם תשו' אביו הרא"ש כלל ל"ב סימן יג
כז
משנה סוטה ד' לא ע"א וכר' יהושע
כח
כן פירש הכ"מ דלא תקשה דהא בקינוי וסתירה תצא בלא כתוב' כמ"ש בריש הסימן
כט
מסקנת הגמ' שם ד' כה ע"א
ל
טור וכ"כ הרמב"ם בפ"א מהירושלמי פ"א דסוטה וכתבוהו התו' שם די"ח ע"ב
לא
שם ושם במשנה רכ"ד ע"א
לב
בריית' שם ד' נז ע"א
לג
משנה שם דל"א ע"א
לד
טור והרמב"ם שם
לה
כ' הכ"מ שם איני יודע מה מלמדינו דמהיכא תיתי שיגרע מפני שהוא אחד מעידי הסתירה והרב ב"ח תי' דסד"א כיון דראה הסתירה קאמר בדדמי דבכה"ג חששו חכמים ברא' את הטביע' כמ"ש לעיל בס"ז וקמ"ל דהכא לא חיישינן דאמר בדדמי
לו
שם במשנה
לז
שם במשנה ויליף לה שם מקראי
לח
שם במשנה
לט
טור בשסר"ח ווכ"פ הרי"ף בפ"ב דיבמות ושכן הסכים הרא"ש כמימר' דשמואל ב"מ ד' צא ע"א ובספ"ק דמכות ד"ז ע"א
מ
משנ' סוטה דף כז ע"ב
מא
ציינתיו לעיל ריש סי' יא
מב
ג"ז ציינתיו שם סעי' ב'
מג
טור בשם ר"ח וכ"כ התו' בשמו בכתובות ד"ג ע"ב וכ' הב"י בשם א"ח דאין לסמוך על ר"ח שכל חכמי דורו נחלקו עליו קידושין דפ"א ע"א
מד
תשובת הריב"ש סימן ע"ט
מה
ל' הרמב"ם שם ספ"ג כר"ע בבריי' סוט' ד"ג ע"א דיליף ליה מקר' אפשר דס"ל דקרא אסמכתא בעלמא כ"מ
מו
שם מהירושלמי ריש סוטה
מז
כ' הכ"מ שם מה דאיתא בירושלמי אלא מתוך דבר של אימה משמע לי דרבינו גריס ולא מתיך דבר של אימה והא דקתני ולא מתוך מתון צריך ליגמ' מה הוא עכ"ל ולענ"ד הי' רבינו גורס ולא מתוך מדון וזהו מ"ש ולא מתוך מריב'
מח
שם בירושלמי פשט לה אתי' להדא ב"מ שנאמר חוק' תורה מעכב לענ"ד פירושו דפשט לי' ממאי דכתיב ועשה לה הכהן כל התורה הזאת המעשה מעכב ולא סדר הקנאה והכ"מ פי' בע"א ע"ש ואין כאן מקום להאריך
מט
הרמב"ם שם וכ' הכ"מ שלמדו מהא דא"ר חנינ' מסור' לא לימ' וכו' בריש סוט' ע"ב ואינו נראה לענ"ד דהא ר' חנינ' לא אמר אלא בזמן הזה ורבינו כ' סתמא אפילו בזמן שהיו מי סוטה למבדק' ונ"ל שלמדו ממה דמסיק שם ריש ד"ג אלמ' קסברי אסור לקנאות אע"ג דאית' שם בבריי' ר"ע אומר חוב' וקי"ל הלכ' כר"ע מחבירו וכמ"ש בריש סעיף דלעיל הא מסיק שם דיליף לה ר"ע מקינוי אחרינ' דכתיב בה וא"כ הקנוי בפעם ראשון אינה חובה ומזה כתב רבינו אין לקפוץ וכו'
נ
בית יוסף ממימרא דרבי חנינא דלעיל
נא
לעיל סעי' ז' ושם ציינתיו
נב
הרמב"ם שם:
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ח
א
אפי' מת ל' אפי' צ"ע דאדרבא כשהוה חי בזמן הבית לא היו מפסידות אלא ארוסות ודומיהן דלאו בת השקאה היא אבל נשואות היה מחויב או להשקותה או ליתן הכתובה ואך בזמן הזה הוא דיוצא בלא כתו' כמבואר בהרמ' ובהטור סי' קט"ו מפני שהיא דומה לארוסה ואלו מת אף בזמן הבית היו היורשים פטורים למה דקי"ל כב"ה דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי והנה התו' סוטה דף ך"ה ע"ב ד"ה ב"ה אומרי' הניחו בספק מה דינה בצ"ב לשיטתם שפירשו אם ודאי זינתה הפסידה הצ"ב ואינה נוטלת מה שבפניה כ"א נ"מ ולהכי נסתפקו במת והיה בספק זנתה אי נימא מדהיא בחיים כולם בחזקתה ותטול כולם או דנימא מדהם באחריות הבעל שייך חלוקה ולמה דפסקינן בסי' קט"ו סעיף ה' דאפי' צ"ב שבפניה נוטלת אפי' ודאי זינת' תו אין ספק אין ע"ש בדין נדונית כספים וצ"ע ואולם יראה לע"ד דעד כאן לא נסתפקו אלא בזמן הבית שלולא שמת היתה בת שתיה משא"כ האידנ' אף שהוא חי דדינה כארוסה שמבואר הטעם ריש פרק ארוסה בתו' בשם הירושלמי יודעת היתה שאין ארוסה שותה ולמה הכניסה עצמה למספק הזה המרובה בשביל לפוסלה מכתובה א"כ דינה ודאי שוה לזינתה ברור דמה בכך שלא זינתה הא מ"מ היא גרמה במעשיה שתאסר עליו מספק ויודעת שאין לה השקאה נמצא שלא מטעם הספק זינתה הוא דמפסידה ולהכי אף ב"ש מודו בארוסה אף דסברו דכגבוי דמי והיא המוחזקת (וע' ש"ך ח"מ סי' ש"ו ס"ק י' וכמדומה יש ראיה לדבריו ממה דמודו ב"ש בארוסה) וה"ה בכל מה שמפסידה בזינתה ודאי מפסידה נמי בכה"ג ומטעם זה נמי תפשוט לע"ד דהאידנא אין מועיל לה שום תפיסה ואפי' שלא בעדים דמה בכך דנאמנת במגו שלא זנתה מש"ה אכתי אינה ניתרת לו ומדהוא אסור בה ע"י מעשיה הפסידה כתובתה ומוציאין מידה ובזה שפיר הקשה הב"ש ס"ק י"א דאין נ"מ האידנא:
ב
והוא קטן מבואר ברמ' דהיינו פחות מבן ט' הא בן ט' ויום אחד מדאוסר אשתו בביאתו כמבואר סנהדרין דף נ"ה ע"ב אף מקנ' על ידו וספק בן ט' עיין סימן ו' סעיף ט':
ג
קטנה וכו' יש מי שכ' שאסורה לבעלה הוא הרמ' פ"ג מה' א"ב ומשיג עליו הראב"ד בפרק ב' מהלכות סוטה מיבמות דף ל"ג ע"ב דקאמר הגמרא הא ל"ק פתוי קטנה אונס הוא וכ' ה"המ הלכות א"ב הנ"ל דהרמ' סובר הך סוגי' דרך דחיי' נאמר ומסיים ומעתה צרכינן אנן ראי' גמורה לדברי רבינו ובקשתיה ולא מצאתי והמ"ל פי"א מה"א ה"ח תוך דבריו ד"ה הן אמת כ' על דברי הה"מ שהוא דחוקים ומלבד זה כ' לא ידעתי מה יענה הרב בסוגי' דיבמות דף ס"א דאמר רבא טעמי' דר"א דכהן לא ישא קטנה דחיישינן שמא תתפתה עליו והקשו א"ה ישראל נמי ותרצו פיתוי קטנ' אונס הוא. ולע"ד משה אמת ותורתו אמת וביבמות דף ס"א רבא לשיטתי' דאיתא סנהדרין דף נ"ה ע"ב בעירב המנונא ישראל הבא על הבהמה בשוגג מהו שתהא הבהמה נסקלת תקלה וקלון בעינן או דילמא קלון אעפ"י שאין תקלה אר"י ת"ש בת ג' ויו' אחד מתקדשת וכו' ואם בא עליה אחד מכל עריות מומתי על ידה והיא פטור' אי מכל עריות ואפי' בהמה והא הכא דקלו איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת כיון דמזיד היא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס עלה דידה חס אבהמה לא חס. אמר רבא ת"ש בן ט' ויום אחד כו' ופוסל את הבהמה מע"ג מזבח ונסקלת על ידו והא הכא קלון איכא תקלה ליכא וקתני נסקלת כיון דמזיד הוא תקלה נמי איכא ורחמנא הוא דחס הרי דרבא לשיטתי' דסובר דמעשי קטן וקטנה תקלה ליכא בשוגגי' הם שפיר תי' לדר"א דף ס"א הנ"ל משא"כ לדידן דהאיבעי לא נפטרה ולהכי פוטר הרמ' פ"א מה' א"ב הבהמה כשנרבעת לאדם שוגג וקטן וקטנה בביאת בהמה חייבה סקילה והיינו משום הספק דדילמא תקלה נמי בעינן וקטן וקטנה תקלה נמי איכא דמזידי' הם ומיחס וכו' פשיטא דממילא לענין איסורה על בעלה כמזידה נדונית דהא לא שייך חס רחמנא ואלו אנוסים הם כמשמעות סוגית דיבמות מה מקום לומר דחס רחמנא הא מקרא מלא הוא ולנערה לא תעשה דבר ומנאו הרמ' במנין מצות לא תעשה רצ"ד ללאו ותי' רבא יבמות דף ס"א אינו מוכרח כי ר"פ ורנ"בי משני לדר"א באופנים אחרים ולהכי נמי לא נפשט האיבעי' בסנהדרין וממילא נמי מה דמשני הה"מ הסוגי' בדף ל"ג דרך דחיי' נאמרה אין דוחק כלל דודאי י"ל פתוי קטנה אונס הוא ואז באמת הי' נפשט דקלון בלא תקלה סגי ולהאמת דלא נפשטה אסורה לבעלה. אמנם בדעת הראב"ד ע"כ לידחוק דסובר שאני ביאת בהמה דאין לה מפתה משא"כ בפתוי אנוסה גמורה היא אבל שוב אין מן התימ' אם הרמ' אינו רוצה לחלק בהכי ובאמת ל' סוגי' דיבמות דף ל"ג הא ל"ק פתוי קטנה וכו' לא משמע כחילוק זה דאלו כן מהראוי לומר הא ל"ק דהכא במה עסקינן בשנתפתה ופתוי קטנה אונס דאטו מוכרח דכל החליפו במזיד ע"י שפתו אותה בא עד שמכח זה תחשב אנוסה ועל התו' כתו' דף ט' בל"ז אין קושי' מסנהדרין די"ל הם סברו שזה בדרך דחיי' נאמר דלא נפשט האיבעי' די"ל תקלה וקלון בעינן ובקטנים איכא נמי תקלה דמזידן הם ומ"מ מידי ספק לא נפיק די"ל נמי דאנוסים הם וקלון בלא תקלה סגי ושפיר מקשו דבהצטרף עוד ספק אונס ס"ס הוא (אם סד"ד מצטרף לס"ס) וא"כ לדינא י"ל דמודו אם זינתה ברצון אסורה לבעלה מספק דבסד"ד לא מוקמינן אחזקת היתר וע' פר"ח י"ד ריש סי' ך"ט אלא בזה כנראה פליגו הרמ' ותו' כי הרמ' מפסידה נמי הכתו' משמע שסובר שבהיחלט מסיק דמזידים הם ולהכי לא נפשט האיבעי' די"ל תקלה וקלון בעינן וי"ל נמי קלון אע"פי שאין תקלה וביבמות דרך דחיי' נאמר דאלו אף דסנהדרין בדרך דחייה ושהמה באמת ספק מזידי' אנוסים נהי דמ"מ נכון מה דפוסק נמי דתפסיד הכתובה ואף שהוא חי ולקמן מוכח דבעודו חי אינה מפסדת מספק היינו היכי דטוענת ברי ומטע' דלקמן דהוו כנתחייבתי וא"י אם פרעתי אבל הכא שזינתה ברצון אלא שהוא סד"ד אם חשיבה אונס או מזיד בזה איהי נמי טוענת ספק ושטר העומד ליגבות לאו כגבוי ואינה יכולה להוציא בספק מ"מ מדלא כתוב נמי דאי תפסה לא מפקינן מינה כדרכו משמע כנ"ל:
ד
ומכ"ש למה שהוצאתי סי' קי"ג בשם ח"ר ד"יל חלוקה בסד"ד דפרעון דמשמע כנ"ל אבל בדין האיסור לבעלה והפסד כתובה בדלא תפסה אפשר דהתו' מודים ומעתה קרוב נמי שזה ראיות הרמ' שהסוגי' דסנהדרין לא בדרך דחיי' כדכ' הה"מ שלא ניחא לו בתי' תו' כתובת וע' קונטריס הספיקות למ"י סעיף י"א ודוק. ודין קטנה בת מיאון שזינתה עיין בהה"מ פ"ג מה' א"ב ועיין במ"ל פי"א מה"א ועיי' נמי סי' מ"ד. ולכ"ע שרי' אם זינתה בעודה קטנה:
ה
הג"ה אבל זינתה שסברה שמותרת לזנות הוי כמזידה ואסורה ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות אסורה. ב"ש ומבואר בתשו' שבות יעקב חלק ב' סי' קי"ז דאפילו עשתה הצלת עצמה מיראתה פן יהרגנה נמי אסורה איברא אם ביאתה ג"כ הי' באונס ממש פשוט להתיר דאם נתפשה מותרת עכ"ל ור"ל ל"מ שתקפה ובא עליה דזה פשיטא אלא אפילו דומי' דאסתר תחילה שהיתה באונס דהיינו שלא היתה מתרצת עד שתבעה אחשורוש שהי' לה אימת מלכות והיתה אנוסה על הביאה ממש ושרי' לבעלה מרדכי וכ"ז פשוט אך בזה צריך לי עיון היכי דמושל או אנס גוזר עליה ביראת מיתה שתשמע לו ואף תעשה מעשה להביאו עליה וכן עשתה אם מותרת לבעלה אם לאו והיינו מדהתו' ריש הבא על יבמתו מפרשים הגירסה דתיהרג ואל תעבור באופן זה דלא הוי' קרקע עולם כיון דעבדה מעשה ואף דמבואר נמי שם והכי פסקינן בי"ד סי' קנ"ז כל מקום שנאמר יהרג ואל יעבור אם עבר ולא נהרג אע"פי שחלל השם מ"מ נק' אנוס ופטור מ"מ אפשר דמ"מ נאסרה דומי' דאנסוהו עכ"ום והשתחוה לבהמה דידי' דלמסקנת הסוגי' דע"ז לחד תירוצא חשיב שפיר נעבד באונס אע"ג דפטור ממיתה בדיעבד כיון דחייב למסור עצמו וע"ש בתו' וביבמות הנ"ל א"כ י"ל ה"ה לענין איסור לבעלה כיון דעבדה מעשה חשובה ונטמאה לבעל אך יש לחלק וכן משמע קצת מל' רמ"א ז"ל סי' ך' דבמקום דפטורה ממיתה שרי' נמי לבעלה. אך ע"ש ב"ש ותשו' ש"י חלק א' סי' צ"ד וע"ש נמי בח"מ. אמנם בל"ז יראה לע"ד נמי דברור דזו שוגגת דאומר מותר היא כי לאו כולהו נשי דינא גמירו דבאופן כזה תיהרג ואל תעבור. ומעלה בו מעל ודאי דלא שייך גבה ומסתביר דמותרת:
ו
אשה שנתיחד' ובאה ואמרה נתייחדתי וכו' האף שמבואר בהמרדכי שהר"ש אסר אפילו גם הייחוד לא הי' ידוע אלא מפיה מ"מ משמעות המתירין אפילו היו עדי יחוד מ"מ מדקי"ל אין אוסרין על היחוד שוב נאמנת במגו דלא נבעלתי ומשמע נמי שם דרבו המתירין וטענת רבינו שמחה שהיא כיון דעברה על דת ונתיחדה שמא הפסידה מגו שלה דכיון שנתיחדה מרצונה שוב אין לה טענת אונס כההוא דפרק נערה גבי נשים דגגבי גגבי דקאמרינן ודאי שבקינהו גגבי ואזלי מנפשייה אסירן עכ"ל. לע"ד כבר מישוב בדברי רא"בי שהתירה דמשום יחוד לא הפסידה מגו דאטו כולהו נמי כו' וזאת האשה משום יחוד לא הפסידה מגו שלה כדאמרינן א"א על היחוד עכ"ל. וא"כ מה ענין להנהו נשי דגגבי גגבי דהנהו אסירו אף במכחשת ואמרה לא נבעלתי אבל זו שכ"ע מודים דא"א על היחוד וע"י אמירתה נאנסתי הוא דתאסר מה"ת לומר דאינה נאמנת במגו דאי בעי שתקה. אמנם זה אין להקשות על סברת ר"ש מדאיתא ריש פרק אין מעמידין ולא תתיחד אשה עמהן מפני שחשודין על העריות ומפרש בגמרא שהרבותא אף דאשתו עמו דבישראל שרי ומקשה ות"ל משום שפיכות דמים וק' הא משמיענו דיש ביחוד עמהם אף באשתו עמו חשש ערוה נוסף על הש"ד ונ"מ דאם עברה ונתיחדה ובאה ואמרה נאנסתי דאסורה משא"כ אלו אין חשש ערוה רק משום ש"ד מה"ת דתפסיד המגו ומי גריעה מחשודה על שארי איסורים שאין בם משום לתא דזנות דאטו ס"ד דמש"ה תפסיד המגו אלא משמע דאף השתא שחשודי' על עריות מ"מ לא הפסידה המגו דזה אינו דבל"ז לכ"ע ק' דיש נ"מ במה שחשודים על עריות לענין שתקרא עוברת על דת שמפסדת הכתו' כמבואר סי' קט"ו אלא ע"כ דרוצה לאשכוחי נ"מ מרווח אף לענין האיסור לכתחילה וק"ל. וע' סי' ו' וסי' ס"ח:
ז
מי שהוציא קול וכו' ואם גירשה מחמת כן ושוב רוצה להחזירה ע' סימן קט"ו:
ח
שמע העם מרננים אחר הקינוי וסתירה כן ל' הרמ' וטור וכתוב הכ"מ ויש לתמוה שלעיל כ' דבקינוי וסתירה תצא בלא כתו' וכאן שמלבד הקו"ס שמע שהעם מרנני' אחרים וכו' כ' שיוציא ויתן כתו' די"ל דהכא בשלא הי' בהסתירה אלא עד אחד וכן פי"רשי:
ט
ויש לתמוה על תמיהתו דהא הרמ' כותב אף הבלתי נהוג ומה שכתב בהלכה ב' כ' דבזמן הזה שאין מי סוטה תצא בלא כתו' ודין זה מעתיק מן הש"ס שבזמן הבית שלולא שמע הרנון הית' בת השקאה ומפני הרנון שאין המים בודקין אותה נאסרה עליו והיא הא טוענת שהרנון שקר סובר אליבא דר' יהושע שאינה דומה לארוסה או לבזמן הזה שיודעת שאינה בת השקאה ומ"מ נסתרה לפיכך אבדה כתו' אבל זו לא ידעה בשעת הסתיר' שתבא לידי רנון ולהכי יש לה כתו' (ותו הא כותב דין זה בחדא הלכה עם ראה הוא הסתירה ודומי' דהכי ששמע העם מרננים משמע שאין יכול לברר הרנון אלא מפיו עליו מזהיר שאסור בה ואין יכול להשקותה ומחויב בהכתו' דומי' דראה הסתירה) אלא מן התו' משמע שמדמו זו שאחר הקינוי וסתירה מרננין בה לארוסה ודחקו עצמ' מההוא טעמה או לגירסתם או לגירסת רש"י לפרש דר"י שהרנון הוא קודם סתירה אבל כונת הרמ' הא מבואר בפי' המשניות שז"ל מי שקנא לאשתו ונסתרה אמר ר"א ואפילו יש לו ראי' מצפצף העוף שהיא נבעלה אינו מותר להשקותה ולא להשאר עמה אבל הוא נפטר שיוציא ויתן כתו' ור"י אומר עד שישמע הטוות ללבנה והוא בתכלית הפרסום והעסק בדבר בני אדם עד שידברו בדבריהן ויאמר פלונית שקנא לה עם פלוני ונסתרה עמו כבר זנה עמה אז מוציא ויתן כתו' והלכה כר"י הרי להדי' שפירש דלא כרש"י ותו':
י
ודע שפירשו הכי דר"א לשיטתי' ועוף הפורח היינו עד אחד על הסתירה והברירה בידו או להשקותה או להוציא בכתו' אבל מ"מ אסורה עליו ע"י סתירה בתר קנוי דעד אחד ור"י לשיטתי' ופליג שאינו חייב להוציא ע"פ עד אחד דסתירה אלא עד שישאו ויתנו בה ומדפי' מיהו כשישאו ויתנו וכו' הבינו התו' בקושייתם דר"ל ואז אם הרנון הזה בתר הקינוי ועדי סתירה תו אין המים בודקין ומדהיא אסורה עליו הוא בהיכרח להוציאה ליתן הכתו' וקשה להו דליהוי דינה כארוסה ותפסיד הכתו' (לע"ד רש"י ז"ל בזה בחדא שיטה עם הרמ' שאינה דומה לארוסה וכנ"ל ואינו מחולק עם פי' הרמ' אלא בדר"ח) ולהכי גרסו משקינא לה אפי' וכו' ומפרשים לדר"א שאינו אלא מצוה לגרשה מיהו כתבוה גובה הואיל ולא נסתרה וע"ז פליג ר"י דעדיין אף מצוה ליתא ובגרושין עד שישאו ויתנו בה בתר הקינוי בלא סתירה ולהכי שפיר דמחויב בכתו' כיון דאינו אלא מצוה נמצא לגירסתם יש נ"מ לדינא שאחר קינוי בלא סתיר' מצוה לגרש' משיש' ויתנו בה וזה ודאי אינו בכונ' הרמ' וטור ולבסו' מסקו ומיהו מצינן למימ' הא דאמרינן אין המים בודקין אות' לאחר שישאו ויתנו בה דוק' לאחר קינוי עידי סתיר' לר"י אבא כאן אין ע"ס אלא שמוזר' בלבנ' נו"נ בפרצות' וכת' המהרש"א והוא דוח' לומ' בלא עידי סתיר' שמשקין אותה (ר"ל שלדבריה' שמפרשי' פירש"י בדר"י בלא עידי סתירה והפי' בר"י סתמא כמו לר"א וכמו שלר"א בעד א' דסתירה הבריר' בידו להשקותה כן לר"י וזה באמת אינו דוחק אלא נמנע להשקותה בלא סתירה וגם ברש"י מבואר דאינה בת השקאה לר"י) ואם נימא דאין משקין אותה אלא דבכה"ג יוציא ויתן כתובה א"כ לא הוה מילתא דר"א ודוק וא"י מה ק' לי' בזה שאינו דומה הא זה מפורש ברש"י שאינו דומה בדר"א פירש מיהו וכו' ויותר מזה הי' לו להקשות הא לפירש"י מבואר בדר"א שחייב לגרשה ולא מצוה לבד ובאופן זה ודאי שזה ענין דר"י לדר"א שמחויב לגרשה וא"כ מה פעלו במה שכתבו אבל כאן אין ע"ס הא בין כך ובין כך היא אסורה עליו בחיוב לר"י ע"י הרנון ולדעתם תפסיד הכתו' ואולי אף זה נכלל בדברי המהרש"א לכן פירוש' ברש"י שגבה מני ודברי הב"ש קצרים ואיני יכול לעמוד על סוף דעתו והכ"מ פירש דר"י סובב על ר"א ודקאמר דעוף הפורח דהיינו ע"א בסתירה אינו מזקיקו להשקותה וגם אינה נאסרה אלא עד שישאו ויתנו בה בתר הסתירה דע"א בזו מודה ר"י דנאסרה ובת השקאה אינה ומ"מ נוטלת כתו' וק' נמי על פירושו דהא מוכרח להודו' שר"י ור"א עכ"פ מן איסור גמור איירו ולא מטע' מצוה כדפירשו תו' לגירסתם וא"כ ע"כ נמי דלא חש לקושי' תו' דתיהוי כארוסה אלא דסבת הרנון כיון דמעלמא אתא לא חשובה היא הגורמת האיסור לבד כארוסה וא"כ מה דחקינן לפרש ברש"י שהרנון לר"י בתר סתירה דע"א דהא א"כ למותר מה שכ' מיהו וכו' להורות דאינה בת השקאה מצד הרנון ות"ל דאינה בת השקאה מפני שלר"י צריך ב' ע"ס להכי נלע"ד במחילת כ"ת ודאי בחנם הוסיף לפרש בהרמ' דאיירי בתר סתירה דעד אחד כבש"ע. אלא אפילו בהטור דעליו שפיר ק' קושי' הכ"מ דכבר כ' נמי בסימן קט"ו דהאידנא בתר קו"ס לחוד אבדה כתו' מ"מ נלע"ד יותר לדחוק דהעתיק המבואר ברמ' לבזמן הבית כאשר מעמיד נמי כל דיני עידי טומאה דבתר סתירה וע' ב"ש ס"ק י"ב וגם י"ל שמעתיקו בכיון כדנאמר בהרמ' להורות שזה המכוון בדברי ר"י ולאפוקי ממה דנפק לדינא מגירסת תו' כנ"ל והב"ה שהעתיק דברי כנה"ג צ"ע והספר א"א ודוק:
יא
בא עד אחד ע' ב"ש כתב שוב ראיתי בתו' כו' ובי"ד סי' קך"ז מחלק בש"ך מסברא דעצמו כן ואני איני רואה שום גניבות דעת תו' בזה והש"ך בעצמו מביא שם דברי התו' אלא שהתו' מבארים לעולא גופי' אף דסובר דבדאוריי' אף בבת אחד שייך שהאמינו תורה כתרי מ"מ בדרבנן מודה שצריך דוקא בזה אחר זה:
יב
אבל מה נקרא זא"ז סתמא מסכימי' ביבמו' ובכתובו' עם דבריהם בסוטה שמפרשים אף דין דהכא דאינו נקרא זא"ז אלא בשקבלו עדות הראשון והורו ע"פ עדותן ועש"ך מחלק מדנפשי' כדכ' הב"ש מדעתו שאף לענין זה יש חילוק כי בדאוריי' מקרי זא"ז אף שעדיין לא נתקבל עדותו ובדרבנן דוקא ע"י קבלה והוראה ומה שמסייע הש"ך שם להמהרי"ק בעובדא דשוחט מפני דהוי בדאוריי' אף בבת אחד מועיל דליהוי כשנים מן התו' צ"ע כי זה לא כתבו תו' אלא לעולא בסוטה והרי אין הלכתא כותי' הכא אלא כר"ח ולזה אדרבא משמע דמיאנו התו' בחילוק הש"ך נמי לענין זא"ז משום דר"ח דפליג ואמר תני הי' שותה ואינו סובר לחלק אלא אף בדאורייתא אינו נאמן כשנים אלא בזא"ז נמי לא מסתביר כלל לחלק כמה שיקרא בזא"ז ומצריכו אף שם הוראה בנתיים אך מ"מ דעת הרמ' וטור משמע קצת כסברת חילוק אף לר"ח וצ"ע אפי' עד הטומאה הקשה הב"ש למ"ע כותב זה הש"ע לדידן וע' סעי' א' ואולי י"ל דיש ללמוד מיניה להיכי דיש רגלים לדבר אופן אחר מאופן קו"ס דיש לקבל עד טומאה יהיה מי שיהיה ולכל הפחות להחמיר עליו להוציאה:
יג
אבל לא להפסידה כתובה כאן כמעט יש יותר לתמוה דהא האידנא כבר הפסידה ע"י הקו"ס וע"כ נמי לידחוק כנ"ל דנלמד מיניה לענין רגלים לדבר אף שלפעמים יש להאמין אף אותן נשים לאוסרה מ"מ בשום ענין לא להפסידה כתובה והנה סעי' זה נאמר בל' זה בהמשנה פ' מ"ש ובהרמ' הרי אלו נאמני' ולא לפוסלה מכתו' אלא שלא תשתה ויש לתמוה נהי דאינה דומה לארוסה והדומין לה שאף בזמן הבית מדלא היתה שותת אבדו כתובתן וכן להנשים דהאידנא משום דבדדהו שייך טעם הנאמר בתו' כנ"ל בשם הירושלמי וגם בתו' יבמות דף ל"ח ע"ב ד"ה ב"ש יהבו טעם דאית לחושבה בעוברת על דת כיון שאין יכול לבדוק וכל זה אין בזו שטוענת הנשים האלו אינן נאמנות עלי' מ"מ אכתי ק' ומ"ש ממה דקי"ל כב"ה אם מתו בעליהן עד שלא שתו אבדו כתו' ע"י הקו"ס מטעם דכל שטר העומד ליגבו' אינו כגבוי וה"נ מה בכך שאין הנשים אלו נאמנות להפסידה הא מיד שנאמנת שלא לשתותה מה לי אם אינה בת שתיה ע"י מיתתו ומה לי מכח הנשים סוף כל סוף היה לה קו"ס בעדים ותפסיד הכתו' לב"ה מדאינו יכול להשקותה ולע"ד אין בידי ליישב קושי' זו אלא באופן זה דדוקא לגבי היורשים הויא לה איהו ספק והיורשים ודאים שהממון ירשו בברור ואלו זינתה ונפטר הבעל מכתובתה מעולם לא חל שום חיוב עליהם כי טרם שירשו ממון אביהם כבר נפטר משעבודו ואף דהיא טוענת ברי ואינהו שמא מ"מ לגבי דידהו הוי כא"י אם נתחייבנו דאם אבינו נפטר לא נכנסנו מעולם בשעבוד משא"כ לגבי הבעל עצמו מה בכך שהיה קינוי וסתירה והיא אינה בת שתיה אכתי היא טוענת ברי ואיהו שמא דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי דלכ"ע חייב ובזה ניחא שהירושלמי הנ"ל בארוסה לא לבד טעמא דב"ש אתא אלא דשם מדהוא חי מוכרח לטעמים אף לב"ה והכי מוכח מתו' בסוטה דף ך"ה ד"ה ב"ה וא"ת מ"ש מפלוגתא דר"ה ור"י דאמרי במנה לי בידך והלה אומר א"י חייב וק' למה לא הקשו לכ"ע דבא"י אם פרעתי הא לכ"ע ס"ל ברי ושמא ברי עדיף אלא ודאי דלגבי יורשים חשוב א"י אם נתחייבנו ושפיר א"ל אם טעם דין זה משום דחיוב ברור ופרעון ספק הא התו' משנו וי"ל מאחר שהתורה עשתה ספק עד שתשתה אינה יכולה לטעון טענת ברי וא"כ מה בכך דפרעוני ספק הא קי"ל דאף בדטענו שניהם ספק על הפרעון דפטור כמבואר בח"מ סי' ע"ה סעיף י' ובש"ך שם ס"ק נ"ז ואף דשם מבואר נמי דבשטר היכי דשניהם טוענים ספק בפירעון דחייב ע"כ היינו מכח שהשטר מסייע דאל"כ שטרך בידי מה בעי אבל הכא דלא שייך הוי לענין זה כמע"פ ששניהם טוענים ספק בפירעון דפטור (וע' סי' קי"ג הבאתי לזה ראיות מפירש"י) דזה לק"מ דהתו' לא כתבו אלא שאין לברי זו חשיבות דטענת ברי לענין להוציא ממון מכחה אף בא"י אם נתחייבתי אבל בא"י אם פרעתי שחיובו הברור לו רובץ עליו עד דידע ודאי שפרע אלא דאם גם התובע מסופק על הפירעון מפני שאין לו תובע בברור פטור מטעם שאין מוציאין ממון בטענת ספק אבל הכא מ"מ הא היא תובעת ברור ופשיטא שחייב ומלבד זה מה דדחקו התו' היינו למשמעות הסוגיא דכתובות דף ט' דר"ה ור"י איירי אף בטענת הלוה דלא הוה ליה לידע אבל למסקנתם שם ופר' הפרה דהוי מצי למימר וליטעמך ור"ה ור"י לא איירו אלא בשמא גרוע אינם מוכרחים כלל ומזה יש לפשוט מה דמיבעי לי במה דקי"ל בח"מ סימן ק"ח דמע"פ אף בעדים אינו נפרע מיתומים אלא באופנים ידועים וחדא שמתיה ומית ונסתפקתי אם האב טען נתחייבתי וא"י אם פרעתי ונתחייב וסירב ושמתוהו ומית אם היורשים חייבים ונתעוררתי לספק זה על פי טעם הדין שמבואר שם בהטור על כתב יד שאלו היה אביהם חי היה נאמן לומר פרעתי ואנן טענינן להו והוקשה לי מה בכך שאנן טענינן הא מ"מ כל נאמנות האב היינו מפני טענתו בברי פרעתי וזה א"א לו לטעון עבורם אלא שמא פרע ולו יהא הם עצמם כך טענו נמי יתחייב' מדהוו כא"י אם פרעתי אלא סברתי דטעמ' דמילת' משום דלגבי יורשי' הו' תמיד' א"י אם נתחייבנו ואלו הם טענו שמא פרע אבינו נמי פטורי' וא"כ באופן הנ"ל נהי דאביהם כל זמן שחי היה חייב מ"מ השתא מת והוה לגבי היורשים א"י אם נתחייבנו ופטורים אך מפני שלא היה לי ראיה דחיתיו ואולי מ"מ טעם הדין פשוט דאנן במקום אבוהן כאלו הוא חי וטוען ברי וכדמוכח מטעם רש"י להבא ליפרע מיתומים לא יפרע אלא בשבועה שהוא משום דאנן טענינן בעבורם אשתב' לי וע' ריש סי' צ"ו והרי שם נמי פשיט' דלא מצי משתב' לבע"הש אלא בטענת ברי (וצ"ע בפלוגתא דח"מ בסי' קל"ג בהג"ה סעיף ה') אבל באופן הנ"ל שכבר טען א"י אם פרעתי ולא היה נאמן תו לא מצינן למטען בעבורם כיון שאף האב שוב לא היה יכול לטעון ברי ואף להמבואר בהגהות רמ"א סי' ע"ה סעי' ט' דאם חזר אח"כ ואמר נזכרתי שפרעתיך נאמן מסתביר דהיינו דווקא כל זמן שלא הגיע לשמתא וע"ש בש"ך אמנם לענ"ד ראיה דהא ע"כ הכא טעם הדין לגבי הירושים דהוו א"י אם נתחייבנו ופסקינן דמשמא תפסיד אף דאבוהון היה חייב מדהיה טענתו בא"י אם פרעתי וה"ה בנדון הנ"ל (ואפי' לר"ה ור"י דאמרו ברי ושמא ברי עדיף כבר מסקו תו' דוקא היכי דהוה לי' לידע ולא ביורשים דאין להם לדע' במילי דאבוהון) וזה נמי מכח דהיכי דהחיוב ודאי והפרעון ספק שחייב ואפי' לא הוה ליה לידע דאל"ה מה טעמא דהבעל חייב הא לא הוה ליה לידע וזה דלא כדעת המ"ל שהבאתי סי' קי"ג שכותב בפשיטות דהיכי דלא הוה ליה לידע פטור ואולם מחדש ראיתי בספר או"ת סי' ע"ה ס"ק כ"ב מביא דעת המ"ל הנ"ל בצירוף דעת הרד"בז וספר זה א"א וצ"ע כי לע"ד דין דהכא ראיה נכונה היא (אם לא שנדחק מאוד לומר דאף גם מת עד שלא שתתה דאינה נוטלת כתו' מ"מ אם תפסה לא מפקינן מינה וזה מסתביר וע' סי' קע"ז סעי' ה' ואף דהרמ' אינו מבאר אין בכך כלום כי אינו נוהג האידנא ודי במה שהעתיק המבואר ואם כן י"ל מה דנאמר הכא ואינן נאמנות להפסיד כתו' היינו אך שלא יהא להן נאמנות גמרו לענין אם תתפש אבל מ"מ דינה ממש כדין מה דע שלא שתתה שכל זמן שלא תפשה אינה נוטלת אבל ל"מ כלל הכי סתימות ל' המשנה והר"ם וכל המפרשים) תו כ' שם התומים שדעת התו' נמי משמע הכי מדמחלקים כדעת ר"ה ור"י בטענת א"י אם נתחייבתי ולע"ד לא קרב זה אל זה דשם הטעם מצד ברי ושמא וצריך להיות ברי טוב ושמא גרוע משא"כ בטענת פירעון הטעם שמע מידים אותו בחזקת חייב אין בזה שום נפקותא ומה שכ' דאל"כ הא דפרכינן וכו' כל מעיין יראה שעל ראיה זו א"צ להשיב ומה דמייתי ריאה מתו' ורא"ש פ' הפרה דמדלא ס"ל דחיות הש"ך שבסי' ע"ב גבי מחויב שבועה וא"י קשה עלייהו מ"ט דיורשים פטורים בספק פרעון של אבוהון אלא מטעם דלא הוה לידע זה כבר מבואר בהנ"ל דהטעם גבי יורשין דחשיבו תמיד א"י אם נתחייבנו ע"י שמא פרע אבוהן ולא שייך גבייהו לומר שמעמידן אותן בחזקת חייבים אמנם בעה"ת שער ל"ח שמביא מבואר להדיא דלא כדעתי אלא דאדרבא אף יורשים חשיבו כנתחייבתי וא"י אם פרעתי ומוכרח באמת מכח קושייתי הנ"ל שנתקשה לי זה כמה למה נטען להם לתי' משום דלא היה להו לידע ומוכרח מיניה דאף בטענת א"י אם פרעתי אינו חייב במקום דלא ה"ל לידע אבל צ"ע בגוף הספר ומה שכ' תו ובהכי ניחא ג"כ דברי התו' כתו' דמה הקשו דהא ס"ל ארוסה יש לה כתו' א"כ תיכף משעת ארוסין נתחייב בכתו' והוא יטען דילמא זינתה אח"כ והיא טוענת ברי לא זניתי א"כ הוה ליה א"י אם פרעתי וחייב וכו' לע"ד אי מש"ה לא אירי' חדא די"ל הכי מקשו מה דוחקי' לומר מקח טעות לא לגמרי לוקמה כדרך כולי עלמא שכותבין בשעת חופה תוספת וכוללים עם המנה ור' שאז מסקינן בכתו' דף מ"ד אחולי אחלה לשעבוד קמא וכן פסק הטור סימן נ"ה דאם ניסת וכלל ונתארמלה בין עיקר בין תוספת אינה גובה אלא מזמן הנשואין והיינו משום דמחלה שעבוד קמא א"כ הדר אם זינתה בין ארוסין לנשואין שפיר לא נתחייב כי השעבוד ארוסין מחלה ושל הנשואין הי' בטעות ותו דידוע דרך רבותינו בעלי תו' ז"ל להוציאם דינן מפלפולם על דרך מדכמעט סלוק באיבעי' דלא נפשט אם ארוסה יש לה כתו' שלא יהא מוכרח לומר דאמוראי' אלו ס"ל ברור דיש לה וכבר מביא בעצמו הוכחה ברורה מנ"י וטור וש"ע סי' ע"ב דלא כהרדב"ז ומה שכ' תו' וא"ל א"כ הא דאמרינן וכו' עד גמירא בפרט זה כל מעיין יראה שהדברים מגומגמים והפשוט כדכתיבנא ומעתה יראה לע"ד נמי מה שהכריע שם בהפלוגתא שבין פסק ה"ז לבין הרשד"מ שבש"ך סימן רל"ב לאו הכרעה מוחלטת כי אם נקרא נתחייבתי וא"י אם פרעתי אין נ"מ בין הו' לי' לדע ללא אמנם מה שחולק ריש דבריו בין ראיות הט"ז מהרמ' דשם כיון דנתן מיד תמורת הדבר שקיבל ולא נכנס שעה בחיוב הוה א"י אם נתחייבתי זה כבר מבואר נמי בתשו' פ"מ חלק א' סימן ס' בסופו ומוכרח נמי מניה ובי' דעת הש"ך סי' רל"ב שהעתיק דברי הרשד"מ בפשיטות אף שהיה לפניו מיד בסעיף הקודם הגהות רמ"א ואם אינו מאמינו שנמצא בו בדיל נשבע שא"י והיא נמי ראיות הט"ז כמבואר בספרו ואפ"ה לא נמנע מלהעתיק הרשד"מ ש"מ שמחל' בהכי והמציאה שמצא לסייע הט"ז מן ח"ר גיטן ת"ל כבר זכיתי בה אף אני והיא כתביה בגליון הש"ך שלי סי' רל"ב לעיין סי' קך"ז בש"ך ס"ק ס"ט שם מביא דברי ח"ר אלו ועכ"ז כתבתי נמי לע' סי' נ"ז ור"ל דשם מבואר דמן הטעם דאלו הי' ידע בהנהו זוזא לא היה מקבלין עדיין לא נמחל שעבוד השטר מקרי והוא נמי מלתא דמסתבר בלא ראיה דהא פשיטא דמחילה בטעות לא הוה מחילה ומה"ת לא יקרא נתחייבתי וא"י אם פרעתי דהא אם אמת שהזיוף ממנו לא פרע מעולם ובין דין הרשב"א יש לחלק ובפרט לשטת רה"פ שבסי' קך"ז סעיף י"ג שתופש הרמ"א לעיקר דהיכי שהודה בפני עדי' אינו נאמן לומר טעיתי אפילו במגו (והרשב"א עצמו שם תופס שטה זו לעיקר אף דתחילה כ' שאפשר לומר דמשום הקנין אי' מגו ע"ש) ושפיר כ' ולא דמי למנה הלויתני וא"י אם פרעתי דהכא הא אמר ליה ודאי פרעתי' משום דאף אם הנפקד היה אומר שטעה לא היה נאמן אף במגו ומשום דלא עביד אינש להודות לפני עדים בטעות ושפיר חשוב פירעון ודאי ואין עליו לספוק בפרעונו אלא דאת הוא דאמרת דמשתכח ביה טעותה ההוא טעותא לא ידענא ליה ואת דאודית לאו כל כמינך לחיובי לדידי כי זה ודאי חיוב מחודש שממציא ולולא דברי המקבל אין מקום לספק אבל בנמצא זיוף מטבע שהוא ענין דשכיח וע"י מגו ודאי דמהימן כמבואר סי' נ"ז הנ"ל ה"פ נמי אם אין יכול להכחישו ברי אפשר דהוי נתחייבתי וא"י אם פרעתי דחייב כפסק הרשד"ם ומסקנת הפ"מ ועדיין צ"ע כי בודאי אלו היה דברי ח"ר ז"ל שבפ' הזורק מוכרחים רימזם נמי האו"ת שפיר כי ז"ל דף ע"ח ע"ב וא"ת אדרבא הוה ליה כמנה הלויתני וא"י אם פרעתי אם לאו י"ל דש"ה דליכא רגלים שפרעו אבל הכא הרי נולד ספק זה לפניך והלכך יחלוקו וא"כ פשיטא דה"ה בנ"ז דלא מקרי ליכא רגלים שפרע אבל לע"ד לדברי הנ"ל מוכח מהכא אף דלא כחילוק זה דהא בסוטה אדרבא יש רגלים שפרע דהיינו שזנתה כמבואר בתו' ומ"מ חייב וכבר תמהתי בסי' קי"ג על קושית הרשב"א דמנ"ל לפרש דאיירי שהמלוה טוען ברי אלא מסתמא תרוייהו טוענין שמא ולק"מ ולהכי סד"ד ודאי הוה ודעתי הענייה יותר נוטה לדעת הרשד"מ ודוק:
יד
י"א שאשת איש וכו' כן כתב הרא"ש פ"ק דכתובות מדאיתא פרק ארוסה גבי מקנין ע"י נכרי דפריך פשיטא ומשני מהו דתימא ונטמאה ונטמאה אמר רחמנא אחד לבעל ואחד לבועל וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה לי' אבל נכרי דבלא"ה אסורה לי' לא קרינן בי' ונטמאה לבועל קמ"ל ופירש אע"ג דלא קרינן בי' ונטמאה לבועל קרינן ביה ונטמאה מבעל עכ"ל וידוע שהתו' שם בכתו' כתבו להדיא אף לעכ"ום הבועל אסורה וע' פסקי מהרא"י ז"ל ולע"ד הם מפרשים הקמ"ל הכי קמ"ל דלא אמרינן וה"מ היכא דבהך ביאה אסורה ליה אלא אפי' עכו"ם דבלא"ה אסורה לי' מ"מ שפיר קרינן נמי ונטמאה לבועל דהא אלו לא היתה אסורה ליה בלא"ה היתה נאסרה מביאה זו וע' יומא דף פ"ב בתו' ד"ה מה רוצח ולפי זה ניחא מה דתו' פ' ד"א דף ל"ה כתבו סוף ד"ה אעפ"י ומיהו גבי בועל אע"ג דלא כתיב ביה לא נתפשה יש לחלק בין אונס לרצון באשת ישראל דסברא הוא דלא נאסרה לבועל אלא כשנאסרה על הבעל (ומוכח הכי מכתו' דף ט' דמשני על דוד אנוסה היתה וע' סי' י"א) והנה בתשו' שבות יעקב מביא ראי' ברורה שאפילו זינתה עם שנים זה אחר זה תחת בעלה דנאסרה נמי על השני מסנהדרין ד' מ"א דמק' והא יכולין לומ' לאוסר' על בועל השני באנו ול"ק הא כיון דלא קרי' בביא' שנית ונטמא' בלא"ה אסור' לו לא קרינן ונטמא' לבועל דכב' קמ"ל דמ"מ קרינן שפיר ונטמאה לבעל משום דאלו לא היתה אסורה לו היתה נאסרה מביאה זו ומשא"כ בביאת אונ' דודאי לא שייך ונטמא' לבעל אף ל"ק ונטמאה לבועל אבל לפי' הרא"ש דהקמ"ל הכי דאע"ג דלא קרינן ונטמאה שבועל קרינן ונטמא' לבעל הרי חזינן דבאמת היכי דבלא הך ביאה אסורה לא שייך לקרא ונטמאה והרא"ש גופי' פ' נמי פרק הבע"י דבאונס שרי' לבועל ומשום דלא מצינן לאוסרה לבועל כשהוא מותרת לבעל וק' ואמאי הא קמ"ל דקרינן ונטמאה לבעל אף דלא קרינן ונטמאה לבועל ונימא נמי איפכא אף דלא קרינן ונטמאה לבעל קרינן ונטמאה לבועל ואפילו נדחק דס"ל העיקר תלי' בונטמאה דבעל ואי לא קרינן ונטמאה לבעל לא מצינן לקרוא ונטמאה לבועל אכתי קשה א"כ נמי נימא היכי דכבר אסורה לבעל דלפירושו נמי לא שייך לקרוא ונטמ' לבעל דלא קרינן ונטמאה לבועל ובביאה שנית תשתרי להבועל שני וזה מוכח מסנהדרין כנ"ל וגם מסוטה דף ך"ה דאפילו במי שנשא ח"ל דאסורה לו וקיימא מ"מ אם זינתה תחתיו אסורה להבועל מדשני ר"י מדסקרתא לו לאוסרה לבועל וי"ל דמה שהחליטו דלא מצינן לאוסרה לבועל כשהוא מותרת לבעל לא מכח ההיקש דונטמאה ונטמאה אלא מפני שהאיסור בלשון טומאתה נתלה המורה על ידי מה דעבדה איסור של טומאה נאסרה על הבעל ועל הבועל וכל שמותרת להבעל ש"מ שהיא טהורה שוב ממילא אי אפשר לאוסרה על הבועל מחמת טומאתה וק"ל:
טו
תם ונשלם שבח לאל בורא עולם
טז
דברי הק' מאיר פוזנר, באא"מו מוהר"ר יהודא ליב באא"ז להרב המה"ג מו' צבי הירש. אב"ד מעזריטש. באא"ז מוהר"ר בער מונק ממעזריטש. באא"ז הרב הגדול מו' ליב מונק אב"ד דק"ק גרידץ ודק"ק קראטשין. באא"ז הגאון מו' צבי הירש אב"ד פלאצק באא"ז הגאון מוה' פייטל דק"ק ווערמייזא ודק"ק ווין. באא"ז מו' פייבש באא"ז מוה' אהרן משה תאומים זצ"ל. ושם אשתו אמ"ז היתה המפורסמת מרן רבקה שטערן בת ר' ישראל הארויץ. בן מוהר"ר פנחס הארויץ:
בית שמואל
קע״ח
א
אסורה לו. ואסור להתייחד עמה תשו' הרא"ש כלל ל"ב ועיין סי' קי"ז:
ב
אפילו אם הוא אביה. אף על גב יחוד מותר עם אביה מ"מ כשמקנא לה אסור להתייחד עמו:
ג
יש מי שאומר שאסורה לבעלה. היינו דעת הרמב"ם וס"ל כשהשיאה אמה ואחיה אז לא הוי קידושין מדאורייתא וכאלו זנתה כשהיא פנויה ומותרת אפילו לכהן משא"כ כשאביה השיאה אז הוי נשואי' דאורייתא ואסורה לבעלה ישראל, ויש מי שאומר השני כן ס"ל לרוב הפוסקים וכן הוא דעת תוס' וס"ל פיתוי דקטנה הוי כאונס ומותרת לבעלה ישראל ואסורה לבעלה כהן ואם בא עליה באונס והבועל הוא ישראל ובעלה כהן עיין בסי' י"א מ"ש ועיין סימן קצ"ט:
ד
שסברה שמותר לזנות. דלא כתיב ומעלה מעל בה' אלא ומעלה בו מעל כל שהיא מתכוונת למעול בו אסורה ובזה מיושב דלא תקשה הא אומר מותר הוי כשוגג ועיין בט"ז בי"ד סי' צ"ט, ואם זינתה ברצון כדי להציל נפשות כעובדת אסתר לאחשורוש אסורה לבעלה כיון שביאה היה ברצון שם במהרי"ק וכן אם סבורה דלא היה קדושין מה שא' נתן לה טבעת לקידושין ועיין תשו' הרשב"א ועיין ב"י ס"ס ק':
ה
וכן אם נסתרה בפני עדים וכו'. לכאורה נשמע מבבא קמייתא כשאמר אל תדברי ונסתרה אלא די"ל שם גילה דעתו דאין לו קפידא בסתירה:
ו
אפילו נסתרה יחד ע"ד ערוה. עיין מ"ש סי' ז' סעיף י"א בהג"ה דפוסק אם נתייחדה לשם זנות יש להחמיר:
ז
אם הוא נאמן בעיניו. כאן לא כתב והיא שותקת משמע אילו במכחשתו צריך להוצי' כיון דהיה קינוי ועיין פרישה:
ח
והיא שותקת. כן הוא גירסת הב"י ועיין סימן קט"ז ולדעת מהרש"ל כשהיא שותקת אפילו א"נ בעיניו כשנים חייב להוציא' כיון דהיא שותקת אלא גירסתו והוא הבעל שותק אז אם הוא נאמן כתרי בעיניו חייב הוציאה ואם הוא אומר מנ"ל זאת וכיוצא בו אין חייב להוציאה אלא משום לזות שפתיים עיין ב"ח ודרישה בסימן זה ובסימן קט"ו:
ט
ומנדין אותו וכו'. עיין במהרי"ק שורש ק"י הביא ב' דיעות בזה אם מנדין אותו לדעת תוס' מנדין אותו כי הוא נאמן לומר שמאמין לדברי העד א"כ גורם לבטל תקנות ר"ג מ"ה מנדין אותו אבל לדעת הפוסקי' שהביא הרב רמ"א דאין נאמן לומר דמאמין לדברי העד א"י מנ"ל דמנדין אותו מאחר דליכא כאן עקירת תקנת ר"ג:
י
והסתירה בלא שני עדים. כ"כ בכ"מ ע"כ הסתירה לא היה בעדים דאל"כ כבר מבואר ברמב"ם כשהקינוי וסתירה היה בעדים תצא בלא כתובה אלא ודאי דאיירי דלא היה עדים אלא שמע מנשים הנושאות ונותנות בה ואז לא הוי כעדים על הסתירה אלא הואיל ודבר מכוער הוא תצא ויתן לה הכתובה וכן הוא לפרש"י שם, ובתו' שם י"ל לפי קושי' שלהם דמים לא בדקו כשנושאים ונותנים נשים בה אז א"צ ליתן לה הכתובה לפ"ז בזה"ז פשיטא דפטור הוא ליתן לה הכתובה מיהו לפי תירוצים שלהם י"ל דס"ל נמי כרש"י:
יא
בא ע"א והעיד וכו'. הואיל ויש רגלים לדבר דהיה כבר קינוי בעדים וסתירה בעדים מ"ה ע"א נאמן ודוקא כשמעיד שזינתה עם זה שקינא לה גם משמע מרש"י דוקא שמעיד שזינתה באותו פעם כשנסתרה עמו ע"פ ב' עדים, מיהו קשה למה לי עדות העד ת"ל אם קינא ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה נ"מ מעדותו וע' ברמב"ם ובטור דכתבו אם אחר שהעיד ע"א שנטמאה בא ע"א ומכחישו לא משגיחין בו דע"א בסוטה נאמן כתרי ואין ע"א נאמן נגד שני עדים ולכאורה קשה דהא כתב הרמב"ם פי"ב מה"ג והטור בסי' י"ז דוקא כשמעיד העד ופסקו הב"ד על פיו אז הוי כתרי אבל כל זמן שלא פסקו על פיו לא אמרינן דהו' כתרי וכ"כ תוס' בסוגי' דאיירי דפסקו הב"ד ע"פ עדותו א"כ למה כתבו הם מיד אחר שהעיד הוי כתרי אפי' לא פסקו ע"פ, שוב ראיתי בתוס' פ"ב דכתובות כתבו היכא דע"א מדאורייתא נאמן הוי כתרי אפי' לא פסקו הב"ד ע"פ אבל היכא דנאמן מדרבנן אז לא הוי כתרי אא"כ פסקו על פיו בזה שפיר מ"ש הרמב"ם והטור כי הם ס"ל ג"כ כתוס' אלו ובי"ד סי' קכ"ז מחלק בש"ך מסברא דעצמו כן, וע' מ"ש ס"ס י"ד:
יב
אפי' אם עד הטומאה הוא א' מעידי הסתירה. וה"א לומר כיון שראה שנסתרו יחדיו לא דקדק היטב אם בעיל אותה וסבר בודאי בעיל קמ"ל כ"כ ב"ח גם י"ל דה"ק אפי' אם הוא אחד מעידי סתירה ואמר שאותו פעם בעיל אותה ועד השני לא אמר שראה הביאה מיהו אינו מכחיש אותו אלא אמר שלא ראה ולא שם על לבו לראות כ"כ אבל אם מכחיש אותו אף על גב שהיה הסתירה בודאי לא הפסידה הכתובה:
יג
דלא שייך למימר אחד לבועל. הואיל ואסור לה בל"ז ולא שייך בו קידושין אא"כ אחר שנתגייר ואז הוי כגוף אחר אבל אם בא על אחות אשתו ראוי היא לו אחר שתמות אשתו שם בפסקי מהרא"י:
יד
לקנאות לנשותיהם. לאו קינוי ממש קאמר אלא להוכיח אותה ויזהר אותה שאל תסתיר עם אנשים בזה שפיר דלא תקשי ממ"ש בסעיף ז' ועיין פרישה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ח
א
ובלבד כו'. כמ"ש בס"ו:
ב
פירוש שאינו מתקשה ואינו מוליד לשון הרמב"ם כו' עפר"ח בתו' שם ד"ה שחוף כו':
ג
בין כו'. גמ' משת' כו' דת"ר כו':
ד
יש מי כו'. ויש מי כו' עמש"ל סימן ו' סי"ד:
ה
גדולה שזינתה כו'. כח א' ומה סוטה כו':
ו
אבל זנתה כו'. דלא כתוב ומעלה מעל בה' שתהא מתכוונת למעול במקום אלא למעול מעל באישה וגדולה מזו אמרי' במגלה טו א' עד עכשיו באונס כו' ובאשר כו' אע"ג דגדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה כמ"ש ביעל בפ"ד דנזיר כג ב':
ז
י"א דנאמנת כולי. כמ"ש בכתובות ט"ז א':
ח
וי"א כו'. דכיון שהי' נתייחדה מרצונה אין לה טענת אונס כמש"ש נ"א ב' ודאי שבקינהו כו' ואע"ג דליכא עדים לפנינו על הייחוד נמתין אם ימצא עדים כמ"ש בקידושין י"ב ב' האיכא סהדי כולי וכן בב"ב קל"ה א' וע"כ באין ידוע שיש עדים דבידוע ל"ל עדים בצד כולי ובירושלמי פ"ב דקידושין ההיא איתתא דאתיא לקמיה דר' יוחנן אמרה א"א הייתי וגרושה אני ומתירא מן דנפקח א"ל ר' עדיה בלוד א"ל כן אני אומר אפילו עדים בקוסטטין ימתין וראבי"ה סתר דבריו דהא אמרינן בפ' בתרא קידושין דאין אוסרין על הייחוד ופ"ק דכתובות אין האשה נאסרת כו' ומ"ש גם כן נמתין על העדים מהנ"ל ע"תוס שם ושם שפי' שיצא קול שיש עדים אבל בלא"ה לא וע' מרדכי שם וטס"ז:
ט
שנסתרה בפני עדים. כר' יהושע במתניתין ריש סוטה:
י
קינא כו'. ירושלמי פ"א הלכה ב' מהו שיקנא לה מב' ב"א כאחת רבי יודן אמר במחלוקת מ"ד מקנא לה מאביה ומבנה מקנא לה מב' ב"א כאחת ר' יוסי בעי מקנא לה ממאה ב"א ר"ל בעי מקני לשון רצון ופ' כר' יוסי ועוד דקי"ל דמקנא מאבי' כנ"ל ס"ב ומ"ש בכ"מ מהא דכריתות כבר סתר במל"מ דהתם בשנסתרה עם ב"א לבד:
יא
אפילו נסתרו כו'. עמש"ל סי' ז' סי"א בג"ה
יב
ועכשיו כו'. סיום גמרא הנ"ל:
יג
ואם הוא בעצמו כו'. כ"ש מע"א שאין ברור מראיית עצמו ובשניהם יתן כתובה דלא קי"ל כר"א ריש סוטה דמשקה ע"פ ע"א או ע"פ עצמו א"כ אין לה כתובה אלא כר"י כנ"ל ס"ד:
יד
וי"א כו' וה"ה כו' תוספת סוף נדרים במ"ש במתני' גבי אשה האומרת טמאה כו' וה"ה בזה"ז באיש:
טו
וי"א דכופין כו'. ממ"ש תביא ראיה לדבריה אלמא דכופין אותה ומשמשתו וה"ה עכשיו באיש:
טז
וחזרה בה כו'. ערא"ש פ"ב דיבמות ס"ח ואל תתמה כו' מיהו אפשר כו':
יז
ואם היה כו'. כמ"ש בפ' בתרא דיבמות:
יח
מי שהוציא כו'. כמ"ש בפ"ב דכתובות כ"ב א"ב:
יט
אחר הקינוי והסתירה. ירושלמי שם ר' יוחנן בשם ר' ינאי כל ההן פרקין כולי משקינא לה ונסתרה:
כ
בלא שני כו'. שם תו' סד"ה מי מיהו כולי וכ"כ רש"י שם:
כא
או היה במדינה אחרת. כ"ז א':
כב
י"א כו'. דבלא"ה אסירא וכמ"ש כ"ו ב' מ"א נטמאה כולי קמ"ל ר"ל דמ"מ נאסרת לבעל: ע' תוספת דכתובות ג' ב' ד"ה ולדרוש כולי והרא"ש שם כ' ונ"ל לקיים פסק ר"ת ולא מטעמיה דלא אמרינן דאסורה לבועל אלא היכא דלא היתה אסורה בלא"ה כו' וז"ש בהג"ה ומ"מ כו' דל"ת דכאן נמי שייך טעם של הרא"ש דגוי אינו בתורת קידושין לגמרי משא"כ בעריות די"ל קידושין במקום אחר. פירש מהרא"י ועוד כ' שם לחלק דגבי אחות אשה שייך נאסרה לבועל באם תמות אשתו משא"כ בגוי דכשמתגייר גוף אחר הוא דגר שנתגייר כו'. ומרד' פ' ד' מיתות כ' אכן ר' יחיאל עשה מעשה כר"ת ולא מטעמיה כו' אלא משום דגר שנתגייר כקטן שנולד וההיא שעתא לאו אסורה היא ובזה אתי שפיר כ"ז:
כג
ומ"מ כו'. דלא שייך אסורה וקיימא דהא לאחר מיתה מותרת משא"כ בנכרי דכשנתגייר כקטן שנולד דמי ומ"ל מיתה ומ"ל גירושין באשת איש דלא ניתוסף בבועל איסור אלא לאחר גירושין:
כד
אשת איש כו'. כמ"ש בפ' הנשבעין ע"א בהכחשה לאו כלום וכן כשהבע"ד מכחישו כמ"ש בפ"ב דקידושין ובר"פ האשה רבה:
כה
אבל יגזרו כו'. כמ"ש בפ"ה דיבמות ובפ"ק דקידושין והא ההיא דהוה חליף כו' מידם כו' וכמ"ש הרמב"ם:
כו
כמו שאמרו חז"ל. בסוף קידושין:
כז
וכל מי כו'. גיטין צ' א' תניא היה רמ"א כו' וביבמות ס"ג ב' וסנהדרין ע"ו ב' והמדריך כו':
כח
וכל המקנא כו' סוטה ג' א':
כט
ולא יקנא כו' ואם כו'. ירושלמי ריש סוטה והביאו תוס' שם ב' ב' ד"ה מ"ט עוד בירושל' ומ"ש ולא מתוך גיאות אלא כו' גי' הרמב"ם ולא מתוך מדון כו' וגירסתינו הוא מתון וט"ס ה"א:
ל
ה"ז קינוי. דבירושלמי מסיים שם א"ר מנא כו' תורה מעכב הקינוי דא"א חובה רי"א רשות אתא דר"א כב"ש ור"י כב"ה דתנא בש"א לא יגרש אדם כו' ועתוס' ג' א' ד"ה רי"א כו' אבל קשיא מירושלמי כו' והא צ"ע כו'. אבל להרמב"ם דר"ע ג"כ ס"ל דאינו חובה אלא מצוה וז"ש למעלה מצות חכמים כו' ומפ' דסגנון הירושלמי כך הוא א"ר מנא כו' הקינוי רא"א כולי ר"ל דתליא בפלוגתא דלר' יהושע ע"כ לא ס"ל כר' מנא ואנן קי"ל כר"י וכב"ה וכן ר' ישמעאל ור"מ תרווייהו ס"ל דאינו חובה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קע״ח
א
סעיף א' המקנא לאשתו וכו' נ"ב הנה מה שיש לפלפל בזה בדין אם קינא לה מכמה וכמה ענינים בזה עיין בהשמטות לחבורי מי נדה ד' וי"ו ע"ב מ"ש בזה ל"ק סטריא הארכנו בזה שם דרך אגב מענין לענין ייע"ש בעזה"י ודו"ק:
ב
סעיף ב' כיצד הקינוי וכו' אבל אם אמר לה אל תסתרי עם פלוני וכו' נ"ב הנה המחבר השמיט דין אחד באם קינא לה דרך אברים אם הוי קינוי או לא והנה בש"ס יבמות (ד' נ"ה ע"ב) מפורש שם וכן בסוטה ד' כ"ו דש"ז דכתיב בסוטה הוי לפרט לשקינא לה דרך אברים משמע דכל שקינא לה דרך אברים אף שאח"כ נסתרה ונחשדה על ביאה ממש אעפ"כ מותרת לו דהוי כנסתרה בלי קינוי אך ראיתי ברמב"ם פ"ג מסוטה הל' כ"ד שכתב ושכב איש אותה ש"ז פרט בא עלי' דרך אברים. והנה ראיתי במשל"מ שם שעמד עליו למה לא ביאר דאם קינוי לה דרך אברים אז אפילו אח"כ נסתרה לביאה ממש נמי מותרת והביא דברי התוס' יבמות נ"ה שהקשו כיון דאמר אל תסתרי עם פלוני כבר הוי קנוי ומה בכך שאמר לה אח"כ דרך אברים ותרצו דמיירי שאמר לה שאינו חושדה אלא דרך אברים (וע' מ"ש בדברי התוס' הללו בהשמטות להל' נדרים בתשובה ל"ק רימלוב די"ל דהתוס' לא הקשו כן רק לר"מ דס"ל תפוס לשון ראשון אבל לדידן דקיי"ל כר' יוסי דאף בגמר דבריו אדם נתפס בלא"ה א"ש ייע"ש ודו"ק) והנה בדרך הנ"ל הוי נראה ליישב דברי הרמב"ם והוא דהוא לשיטתו אזיל דפסק בהל' מעשרות בהיו לפניו ב' כלכלות ואמר מעשר של זו בזו ושל זו בזו הראשונה מעושרת דתפיס לשון ראשון ותמה התוי"ט שם דהרי בירושלמי מוקי לה כר"מ והרמב"ם פסק כר' יוסי וכתבנו בחידושינו לסוגיא דהשוחט את הפסח שלא לשמו בפסחים ד' ס"א ליישבו שם דהרמב"ם ס"ל דמה דאמרי' לר' יוסי אף בגמר דבריו אדם נתפס היינו רק מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור משא"כ בתרומה דהוי הדיבור כמעשה לא אתי דיבור ומבטל מעשה וא"כ גם כר' יוסי לא תיתי הך מתני' דמעשרות ובע"כ התם טעמא אחריני דהו"ל מעשרותיהן מעשרות ייע"ש ולפ"ז כיון דעיקר טעמא דר' יוסי מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ קשה כיון דאנן קיי"ל ופסק כן הרמב"ם דמצוה לקנאות לאשתו א"כ הוי קשה להרמב"ם קושיית התוס' כיון דאמר לה אל תסתרי עם פלוני מה בכך שאמר אח"כ דרך אברים ואין לומר דבגמר דבריו נמי אדם נתפס דקשה הרי עיקר טעמא מכח דאתי דיבור ומבטל דיבור א"כ תינח היכי דהוי הדיבורים שווין כגון בתמורת עולה תמורת שלמים וכן באומר מנחה מן השעורים או בנזיר פ"ב באומר הריני נזיר מן הגרוגרת דמדמה לה הש"ס לפלוגתא דר"מ ור' יוסי היינו דהתם כיון דאסור לנדור וכן בנזיר נקרא חוטא והוי דיבור גרוע לכך אתי דיבור ומבטל דיבור אבל כאן כיון דמצוה לקנאות וממילא הדיבור אל תסתרי עם פלוני הוי דיבור טוב ומ"ש אח"כ דרך אברים הוי דיבור גרוע וא"כ לא אתי דיבור גרוע ומבטל דיבור טוב וא"כ כיון דאמר אל תסתרי כבר חל הקינוי כקושיות התוס'. אך רבא יסבור כמ"ד דאין ראוי לקנאות דפלוגתא דאמוראי הוי בסוטה (ד' ג' ע"ב) דרבנן אמרי רוח טומאה ורב אשי אמר רוח טהרה ומשמע דפליגי שם דרבנן ס"ל כתנא דידן דאסור לקנאות ור' אשי ס"ל כמ"ד דמצוה לקנאות ולכך רבא יסבור ג"כ כרבנן דהוי רוח טומאה וא"כ מאמר אל תסתרי הוי דיבור גרוע ומ"ש אח"כ דרך אברים הוי דיבור טוב לכך אתי דיבור ומבטל דיבור ולכך אף בגמר דבריו אדם נתפס לכך לא הוי קינוי אבל אנן דקיי"ל כר"א דבתרא הוא דהוי רוח טהרה ומצוה לקנאות וכמ"ש הרמב"ם לכך ממילא לא אתי דיבור גרוע ומבטל דיבור טוב ותפוס לשון ראשון ובע"כ מה דכתיב ש"ז היינו דנ"מ לאם בא דרך אברים כמ"ש הרמב"ם וא"ש ודו"ק. והנה בהיותי בזה הוי קשה לי מה דמיבעיא בש"ס סוטה (ד' כ"ה ע"ב) דבעיא שם בעל שמחל על קינוי' מחול או אינו מחול ופשוט שם מכמה מקומות ומסיק שם דקנויו מחול וקשה כיון דהס"ד הוי משמע לי' לומר דלא מהני מחילה לקינויו א"כ דלמא האמת כן אך זה יהי' תליא בפלוגתא דאם הוי מצוה לקנאות או לא דלמ"ד מצוה לקנאות לכך כיון דכבר קינא לה א"י למחול אבל למ"ד דהוי רשות יכול למחול וא"כ הני ברייתות אתיין כמ"ד דהוי רשות ולא מצוה לכך ס"ל דמהני מחילה משא"כ לדידן דקיי"ל מצוה לקנאות י"ל דלעולם אינו מחול וצ"ע ודו"ק היטב:
ג
סעיף ג' קטנה וכו' וזינתה וכו' נ"ב עי' מ"ש בישוב דברי הרמב"ם בזה בתשו' ל"ק הרומלוב קנה מקומה באהע"ז סי' א' במהדורא ד' שלי סי' נ"ד וגם בדין חרשת ושוטה אם יש לה רצון כתבנו שם ייע"ש ודו"ק:
ד
באותו סעיף בהג"ה אבל זנתה שסברה שמותר לזנות הוי כמזידה ואסורה לבעלה וכו' נ"ב והטעם כיון דעכ"פ כונה למעול מעל והנה נשאלתי מידידי הרב המאוה"ג מוה' שמשון חמאדיש מסטריא דזה סותר דברי הרשב"א סי' אלף קפ"ט (וע' בדברי הרשב"א הועתק בש"ע סוף סי' י"ז אך סיום דבריו לא הביאו) וז"ל בסוף דבריו והוראה כזו אונס הוא אבל זה אי אונס הי' שתסמך עליו לינשא א"כ כל הנשים שזנו נתיר ונאמר סבורה היתה שאינה אסורה בכך וז"ב עכ"ל ולדברי מהרי"ק מהראי' הוא זה הרי התם טעמא אחרינא איכא שעכ"פ כונה למעול מעל והנה לכאורה יפה אמר שהרשב"א חולק על דין זה אך אחרי שובי התבוננתי בעזה"י שאין כאן מחלוקת כלל כמו שאגיד בעזהי"ת דהנה יש אונס ויש שוגג ומה שהאשה מותרת לחזור לראשון היינו רק אם הוי באונס אבל אם הוי רק שוגגת אז תצא מזה ומזה כן מוכח ביבמות פרק האשה רבה והנה החילוק בין אונס לשוגג מבואר ברמב"ם פ"ה משגגות הל' וי"ו הבא על אשתו וכו' מפני שזה כאנוס ולא כשוגג שהשוגג הי' לו לבדוק לדקדק ואלו בדק יפה ודקדק בשאלות לא היו בא לידי שגגה ולפי שלא טרח בדרישה וחקירה ואח"כ יעשה צריך כפרה אבל זה מה הי' לו לעשות וכו' עכ"ל הרי מפורש דהחילוק בין אונס לשוגג דשוגג הי' לו לדקדק ואונס לא הי' לו לדקדק והנה אמרי' בפ"ד דכתובות דתחילתו באונס וסופו ברצון מותרת מכח דיצרא אלבשה ואמאי לא נימא דעכ"פ כיונה למעול מעל בבעלה ובע"כ דבאונס לא אמרי' כן רק אם כיונה למעול מעל נמי מותרת והנה האומר מותר יש דעות בש"ס אם אנוס הוא או שוגג ע' בפ"ז דשבת ומס' מכות והנה ע"פ הנ"ל דברי הרשב"א שפתיו הקדושים ברור מללו דהמהרי"ק קאמר שפיר לדידן דקיי"ל אומר מותר שוגג הוא ולא אונס ולכך כיון דהוי רק שוגג לכך אמרי' נהי דאינה מזידה עכ"פ כיונה למעול מעל ואסורה לבעלה אבל אם הי' אומר מותר אנוס הוא היתה מותרת אף שכיונה למעול מעל והן המה ממש דברי הרשב"א שהוכיח דאומר מותר אינו אונס בזה דאם הי' אונס א"כ כל הנשים שזנו יהי' מותרין דאמרה מותר ובע"כ דאסורין מכח דאומר מותר הוי רק שוגג דהי' לו לדקדק ולכך שוב אסורה מכח דהכוונה למעול מעל וכיון שהוא רק שוגג לא אונס ובע"כ דאמרי' בזה הי' לה לדקדק ולכך מה"ט גופו תצא מזה ומזה וא"כ אדרבא דברי הרשב"א ומהרי"ק המה לאחדים ודו"ק היטב. וע' בב"ש ס"ק ד' בשם מהרי"ק דגם אם זנתה להצלת ישראל אסורה לבעלה וכו' הנה לכאורה מוכח להיפך מיעל אשת חבר הקיני שמפורש בכתוב ובמס' נזיר שסיסרא בעל אותה כמה פעמים ולא נמצא שנאסרה לבעלה אדרבא מדדייקא דבורה בלשנה בהשירה ואמרה מנשים באהל תבורך יעל אשת חבר הקיני ולמה קראה אותה אשת חבר הקיני ובלי מאמר זה נידע על איזה יעל מכונה כי כבר נאמר תחלה שהיתה אשת חבר וגם מוכח דהי' חבר הקיני עדיין קיים כיון דנאמר תחלה כי שלום בין יבין וכו' ובין חבר הקיני מוכח דעדיין הוא קיים ולמה קראה אותה דבורה אשת חבר רק ללמד דהוא עדיין אשת חבר ומותרת לבעלה ועוד ראי' יותר ממה דפריך בנזיר (ד' כ"ג ע"ב) על יעל והא קמתהני מעבירה ומה פריך ומה הנאה יש לה אם נאסרה על בעלה בע"כ מוכח דלא נאסרה על בעלה ולדעתי זה ראי' ברורה ומה שהי' נראה לי לחלק דלא תקשה מאסתר דהתם באסתר דלא נמשך מהזנות גופה טובת ישראל רק בדרך רחוקה כי עי"כ תמצא חן בעיניו וימלא משאלותה כיון דהוי זה דרך רחוק והנאה דאתי מעלמא ולא מגוף הזנות בזה כיון דהזנות הוי ברצון והצלת ישראל הוי הנאה דאתי מעלמא ודרך רחוקה בזה נאסרה אבל ביעל כיון דהוי כוונתו להחליש כוחו ולהיות ישן בזה הוי הצלת ישראל מגוף הזנות והוי הנאה דאתי מגופא לישראל ודאי הוי אונס ממש ומותרת לבעלה וחילוק זה נכון וברור לדינא ודו"ק וע' עוד דעת המהרי"ק בחיבורי קהלת יעקב על דרושים בדרוש לשקלים שנת תרט"ו ובחיבורי מאמר אסתר על מגילת אסתר ייע"ש ודו"ק:
ה
סעיף ז' ועכשיו אין לנו מי סוטה נ"ב ע' בתשובתי ל"ק טאלנא במהדורא טי"ת שלי תשו' ב' מ"ש בזה גם בדין הש"ע ובדברי המחבר בסי' קט"ו ייע"ש בעזהי"ת ודו"ק:
ו
סעיף ט' בהג"ה וי"א דבזה"ז וכו' אינו נאמן וכו' נ"ב נראה ראי' לדבריהם מפרש"י מס' מכות (ד' ט"ז ע"א) ד"ה ע"ד רבים שמצא בה דבר שאסורה לו וכו' וע' בתוס' שם שתמהו על זה דבזה אינו מחויב לקיימה אך נראה כוונת רש"י דאין ידוע שיש לה עון רק שהוא אומר כן אבל אינו נאמן כיון דהוי מחויב לקיימה והוי קשה לרש"י כיון דהוי דבר מצוה וחייב להחזירה איך שייך לומר בזה ע"ד רבים דודאי ניחא להו להיתר בדבר דהוי בו חיובו ונהי דהש"ס לא ידע מהך סברא דלדבר מצוה מותר היינו במצוה שאין בה חיוב רק הידור מצוה כגון מקרי דרדקי וכו' אבל במה דהוי חובה ממש איך ס"ד שיהי' שייך בזה ע"ד רבים ותדע דתחילה גבי מה דמשני שהדירה ברבים לא פרש"י כן רק כאן גבי שהדירה ע"ד רבים פירוש כן והיינו כנ"ל דהוי קשה לו איך שייך עד"ר בדבר חובה לכך פרש"י שמצא עון לפי דבריו ולכך סבר שיהי' ברבים ניחא להו בזה ובלי נדר לא הוי נאמן נגדה לפוטרה ולזה משני הש"ס דאעפ"כ כיון דמדינא אינו נאמן נחשב דבר מצוה כמו מקרי דרדקי וכו' וא"ש בעזה"י ונכון בכוונת רש"י ודו"ק. וע' מ"ש בתשו' ל"ק בראיולב קנה מקומה באהע"ז סימן י"א במהדורא ט' שלי סי' ק"ע דמ"ש שאינו נאמן שמאמין לה היינו כשחוזרת מדבריו ואומרת שלא נטמאה אבל אם עומדת בדברי' ודאי מהני נאמנות שלו וכן מורה סוף לשון הרמ"א אח"כ וז"פ ודו"ק גם בסימן זה סעיף ג' וי"א שאבדה מגו שלה כתבתי ג"כ בתשובה הנ"ל ודו"ק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
קע״ח
א
סעיף א' (המקנא לאשתו) כתבתי במק"א אודות מסופק אם קינא לאשתו ונסתרה שיש מקום לומר שכיון שסתירה היא כספק טומאה ברשות היחיד גם ספק ספיקא אסור ומכל מקום כתבתי שהספק אם קינא איננו כספק טומאה ברשות היחיד ויש חזקת טהרה על ידי זה מותרת. והנה יש גם כן קולא בזה מצד ספק פלוגתא אם נאסרת כלל על ידי קנוי וסתירה בזמן הזה וספק פלוגתא מועיל גם נגד חזקת איסור. והרי יש ג' ספיקות בזה ואחד מהם ספק פלוגתא א' אם יש איסור על ידי קנוי וסתירה בזמן הזה. וספק אם הי' כלל קנוי וספק אם נטמאה. ואמרתי לשאול מחכמים וכבר שאל והתירוה לו:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קע״ח
א
אסורה לו. עבה"ט ועיין בגליון המשניות פ"א דסוטה בתוס' רע"ק אות ז' מבואר שם דאפי' אם פירסה נדה דאסורה לו ג"כ באיסור חמור מ"מ אסור להתייחד עמה כיון דאין היתר לאיסורו ע"ש:
ב
הפסידה כתובתה כו' עיין בס' בית מאיר שכ' דפשוט דהאידנא אין מועיל לה שום תפיסה ואפי' שלא בעדים דמה בכך דנאמנת במגו שלא זינתה אכתי אינה ניתרת לו ומדהוא אסור בה ע"י מעשים הפסידה כתובתה ומוציאין מידה. ובזה מובן שפיר מה שהקשה הב"ש ס"ק י"א דאין נ"מ האידנא ע"ש:
ג
או שחוף. עיין בס' יד המלך פ"א מה' סוטה שהאריך בדין זה ומסיים וז"ל וע"פ הנחות האלה יצא לנו דין חדש דבזה"ז דאין השקאות מי סוטה נוהג ואין נ"מ בהקינוי והסתירה רק לענין איסור לבד אם קינא לה בזה"ז משחוף ונסתרה עמו מותרת לבעלה וצ"ע לדינא עכ"ל ע"ש:
ד
והוא קטן. ברמב"ם פ"א מה' סוטה דין ו' מבואר דהיינו פחות מבן ט' שנים ויום א' אבל בן ט' ויום א' מקנין על ידו וכ' בכסף משנה שם דאף ע"ג דבגמ' איתא איש אמר רחמנא ולא קטן משמע לי' לרבינו דלא ממיעט קטן אלא כשהוא פחות מבן ט' שאינו ראוי לשכיבה כו' ע"ש וע' בפי' הרע"ב פ"ד דסוטה מ"ד שכ' ולי נראה קטן פחות מבן י"ג שנה ויום א' ולא הביא סימנים כו' ובתוס' רע"ק איגר ז"ל שם כתב דנראה שכן מוכח דעת התוס' יבמות דף נ"ח ע"ב בד"ה ע"י גלגול ע"ש. ולא ידעתי למה לא הזכיר דברי התוס' במקומו בסוטה דף כ"ו ע"ב בד"ה אבל ע"ש:
ה
יש מי שאומר שאסורה כו' עיין בתשו' משכנות יעקב סי' מ"ג שהאריך בזה להביא ראיות לדעת הרמב"ם ז"ל. וראי' אחת שהביא מסוגיא סנהדרין דף נ"ה ע"ב גבי תקלה וקלון כבר קדמוה הרב בס' בית מאיר ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר ח"ב סי' קע"ב מ"ש בזה):
ו
לפיכך מקנאין לה. עיין בס' שב שמעתתא שמעתא א' פ' ט"ז מ"ש בזה ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ע"ז אות ז' שתמה עליו ע"ש:
ז
ויש מי שאומר. עב"ש שכן דעת רוב הפוסקים דפיתוי קטנה הוי כאונס. ועיין בתשו' מקום שמואל סי' כ"ה באשה אחת שיצאה מדעתה ונשתגעה ר"ל והלכה פרוע ראש ושכבה על אשפתות בלי לבוש ממש וכותי א' מצאה ועשה מעשה זימה עמה לרצונה ואח"כ נתרפאת וחזרה לדעתה אם מותרת לבעלה. והאריך מאד בזה ודעתו לאיסור דלא דמי לקטנה כיון שאנו רואים שיש לה תאוה חיישינן שמא יש לה רצון ג"כ ומחשבה ניכרת מתוך מעשיה ע"ש ועיין בס' בינת אדם שער כ"ה סי' ל"ה על מעשה כזה רק דבעובדא דידי' לא הי' ודאי שנטמאה רק שהיתה הולכת עם אנשי חיילים וקרוב הדבר שנטמאה. וכתב דדברי בעל מקום שמואל בזה דחויים כי תאוה אינו ענין לרצון כלל ובאמת שוטה דמי לקטנה כמ"ש המל"מ פ' י"א מהל' אישות הלכה ח' ואפשר י"ל דסוטה גרע מקטנה וכ"ש בנ"ד שלא ראינו שנטמאה אלא שקרוב הדבר ומידי ספיקא לא נפקא והוי כמו ס"ס ע"ש. וע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל ס"ס רי"ח שהביא דהמל"מ כתב בפשיטות דחרשת ושוטה דמיא לקטנה לומר דפיתוי הוא אונס ובתשו' נו"ב סי' ע"ח כ' כמסתפק בזה. והעתיק על זה מה שרשום אצלו מכבר בגליון ש"ע אה"ע וז"ל בשיטות י"ל דלכ"ע הפיתוי הוא אונס דעדיף מקטנה דהשוטה אינה בת דעת יותר מקטנה כדמשמע בסוגיא דשבת ר"פ מי שהחשיך וכן בתוס' חולין דף י"ג גבי חליצה דעומד ע"ג דשוטה גרע מעוע"ג דחרש וקטן אבל בחרשת י"ל דתליא בפלוגתא זו בקטנה עכ"ל ע"ש עוד. וע' בס' בית מאיר לעיל סי' ו' סי"ד כ' ג"כ דמסתבר דהרמב"ם מודה בשוטה דאינה גמור הוא ואין דומה לקטנה ובא"ח סי' שמ"ג אי' קטן שהכה את אביו טוב לו שיקבל תשובה כשיגדיל ושוטה לא הוזכר שם שיקבל תשובה כשיבריא דאין אונס גדול מזה וקרוב בעיני שאף הרמב"ם לא החמיר אלא בקטנה בת חינוך עכ"ל: גם בתשו' ברית אברהם סי' ע"ז והובא קצת לעיל סי' ס"ח ס"ק ח' האריך בזה והראה פנים דגם הרמב"ם מודה בשוטית ותמה מאד על תשובת כנ"י סי' ע"ח (הבאתיו שם) שהוא מסתפק לאידך גיסא דאולי אף להפוסקים דפיתוי קטנה הוי אונס מאן יימר דשוטה דין קטנה יש לו מה שלא נזכר בהפוסקים וכי מפני שאנו מדמין כו' והא ודאי ליתא דפשיטא דשוטה גרע (בדעת) מקטנה כו' ואיפכא י"ל דגם להרמב"ם דפ"ק לא הוי אונס מודה בשוטית ע"ש. ושם בסי' פ' אות ו' מבואר דגם בקטנה להרמב"ם דס"ל דלא הוי אונס מ"מ אם היא קטנה כ"כ שאין לה דעת למעול בבעלה ודאי דשריא אפי' להרמב"ם ע"ש. ושם בסי' ע"ו אות א' האריך קצת באיזה אופן נחשבת לשוטה וכ' דאם היא רק כדרך המובהלים והנחפזים בדעתם והפתאים שהזכיר הרמב"ם פ"ט מעדות ובש"ע ח"מ סי' ל"ה ס"ב דהמה בכלל השוטים פשיטא דלענין זה לא נחשבת לשוטה למחשבה אנוסה מטעם זה וכמ"ש בתשו' מהרי"ט ח"ב אה"ע סי' ט"ז דאך לענין עדות מחשבים אות' כשוטה ולא לענין אחר דלענין מקח וממכר וגיטין וקדושין הוו כפקחים יעו"ש (עמ"ש בזה לעיל סי' קכ"א סק"ו) אמנם אחרי שהגידו שדרכה של האשה הזאת (בנדון דידי') שבעת שטותה הולכת פרוע ראש וכמה פעמים קרעה הכתונת בבתי ידי' וזרועותי' מגולות ודאי דהוי שוטית גמורה אפי' בחד מהנך כו' וע"ש עוד בסי' פ' אות ז':
ח
שמותר לזנות. עבה"ט מ"ש ואם זינתה ברצון כו' וע' בתשו' נו"ב תניינא חי"ד סי' קס"א מ"ש בזה והובא קצת לעיל סי' ו' ס"ק י"א ע"ש. ומה שרמז לעיין בסי' ו' בשם שבו"י עמ"ש שם בשם בית מאיר שכ' לא מבעיא שתקפה ובא עלי' דזה פשיטא אלא אפי' כו' ע"ש וכ' עוד בס' ב"מ דצ"ע היכא דמושל או אנס גזר עלי' ביראת מיתה שתשמע לו ואף תעשה מעשה להביאו עליה וכן עשתה אם מותרת לבעלה או לאו כיון דבכה"ג הי' הדין תיהרג ואל תעבור כו' ומסיק דברור דזה שוגג דאומר מותר הוא דלאו כולהו נשי דינא גמירו דבאופן כזה הי' תיהרוג ואל תעבור ומעלה בו מעל ודאי דל"ש גבה ולכן מסתבר דמותרת ע"ש:
ט
ואסורה לבעלה. ע' בתשו' רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קי"ד דה"ה דאין לה כתובה כדמוכח ממה דלא מוקמי מתני' טומאה אני לך באשת ישראל וכה"ג ע"ש וכ"כ בתשו' ברית אברהם סימן צ"ה אות ה' והוא הוכיח זה מדברי מהרי"ק שם שהוציא דין זה דאומרת מותר אסורה משיטת הרמב"ם דפיתוי קטנה לאו אונס הוא והא קטנה אינה יודעת והוית כאומר מותר יעו"ש וא"כ הא ברמב"ם פ"ב מסוטה מבואר דפ"ק הפסידה ג"כ הכתובה ע"כ מוכח דגם אומר מותר מפסדת הכתובה ע"ש:
י
דנאמנת במיגו עמ"ש לעיל סי' ס"ח סק"ז מענין זה. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ח במעשה שאירע בכפר אחד שיצא קלא בושא על אשת איש ע"י ערלית אחת שאמרה לפי תומה שראתה מעשה אישות בין האשה ובין זקינה של האשה וכאשר נקראת הערלית להשררה שתגיד מה שראתה השיבה שלא ראתה שום דבר כיעור רק מה שהיו יחד בחדר א' אח"כ בא בעלה וחקרה והבטיחה שלא יבגוד בה אז הודית בפניו ובפני אחרים וכך אמרה שביום ההוא שאמרה הערלית שראתה מעשה אישות לא עשה הזקן מעשה רק אחזה בין זרועותיו שלא ברצונה אך בחודש אלול העבר היתה היא יולדת וזקינה הנ"ל היה באותו פעם בכפר הלז וקודם אור היום השכים בבוקר כי ידע שאין בעלה בביתו ובא הזקן לביתם ובא עליה באלמותו בחזקה והיא צעקה אבל לא היה קולה נשמע מפני חולשת הלידה ושאלוה העדים למה לא עמדה נגד הרשע הזה למלחמה בכל דבר המושיע לה והשיבה שסברה בדעתה שאם תעשה בגופו חבורה או חבלה יוחשב לה לעון כי הוא זקינה אבי אביה והיא אומרת לבעלה אם אתה רוצה לגרשינו הרשות בידך והבעל מאמין לדבריה רק בא לשאול אם היא מותרת לו או לאו. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דמצד עדותה של הערלית ודאי דאין שום חשש לאסרה אף דבתשו' שב יעקב סי' ו' כתב דאולי מה שאמרו אין עכו"ם מסל"ת נאמן אלא בעדות אשה היינו לקולא אבל לחומרא נאמן אפי' באיסור דרבנן וכמ"ש הט"ז ביו"ד סי' קכ"ב סק"ד והביא ראיה מסי' שי"ג ס"ב שאם עכו"ם אומר לפי תומו שישראל צוהו כו' מ"מ בנ"ד לא שייך זה כי מעולם לא הגידה הערלית שראתה שזינתה רק שראתה מעשה אישות כו' וגם הערלית בעצמה חזרה בה אח"כ ומלבד זה גוף דברי הש"י תמוהים דהרי הט"ז עצמו בסי' שי"ג תמה על דין זה ומסיק דע"כ מיירי באין הישראל לפנינו להכחישו וכן בסי' קכ"ב כשאומר עכו"ם שבישל בו היום אין הישראל יודע אם אמת או שקר ולכך סובר הט"ז דסמכינן על מה שאומר במסל"ת להחמיר אבל בעובדא של הש"י דאין הנטען מודה ודאי שאין עכו"ם מסל"ת מועיל כלל. ועוד דע"כ לא החמיר הט"ז בסי' קכ"ב אלא משום שהקדירה בחזקת איסור ואף שהט"ז שם משיג על מהרש"ל דמה חזית דאזלת בתר הקדרה זיל בתר חזקת התבשיל עכ"פ דאף דאין כאן חז"א ממש מ"מ גם חזקת היתר של התבשיל לא אלים כ"כ שעכ"פ הורע קצת ע"י הקדרה שיש לו חז"א אבל האשה בחז"ה עומדת. ואולי בנדון של הש"י הבעל מלחמה בשעה שאמר זה עדיין היה בעל האשה חי ולא היה לה אז חז"ה כו' (ועמ"ש לעיל סי' ז' ס"ב): וגם מצד הודאת האשה בעצמה הא ודאי שאם נאמין לה בכל דבריה אנוסה גמורה היא לפי דבריה שצעקה ואין שומע לה מחמת חולשתה בעת ההיא ואף אם היה אפשר שתנצל על ידי מכות ופצעים שתעשה בו עכ"ז מועיל אמתלא שלה שסברה שאינה רשאי לחבול בו כו' והרי מבואר ברמב"ן פ' תצא שאם לא צעקה מחמת שלא ידעה שיש לה לצעוק אפ"ה אנוסה נחשבת ואף שאפשר שאם צעקה היתה ניצלת ע"י מצילים כיון שלא ידעה שיש לה לצעוק לא חשבינן זה רק לאונס ומה לי בין אם לא ידעה לצעוק ובין אם לא ידעה לפצוע בו ועוד אני דן אם מחוייבת כלל לפצוע בו אפילו אם לא היה אבי אביה שאולי אם היא תפציע בו גם הוא ישלח ידו וגם מאן יימר שהפצע והחבלה היו מונעים אותו מהבעילה והי' נראה לה יותר לעשות פעולות המונעים אותו כגון לדחותו מעליה ולהעצים ידה על אותו מקום וכיוצא בזה וכ"ז נכלל במה שאמרה שהבעילה היתה באלמות ובחזקה באופן שלפע"ד זהו אונס גמור ולא רצון. אלא דיש עלינו לדון כיון שעל כל פנים מודית שנבעלה אם נאמין לה שאנוסה היתה אבל אין עלינו לדון כאן לומר עיניה נתנה באחר כיון שהבעל מאמינה ואינו חושד אותה מכך (ע' לקמן ס"ט בהגה ומ"ש שם) ונראה דגם מצד זה אין חשש דהא בסימן ס"ח ס"ז בהגה הביא הרמ"א י"א הא דנאסרת באשת ישראל דוקא כשאינה מתרצה עצמה אבל אמרה נאנסתי נאמנת והי"א הללו הם גדולי הפוסקים עב"ש שם ואפילו החולקים היינו במצא הבעל פ"פ שממילא אינה יכולה להכחיש גוף הדבר אבל בנ"ד שגוף הבעילה לא ידענו אלא מפיה והיא אומרת אנוסה הייתי בודאי דנאמנת שהפה שאסר כו' ואף שגם בכה"ג יש מחלוקת בסימן קע"ח ס"ג בהגה אם נאמנת לומר נאנסתי במגו דלא נבעלתי היינו משום דעכ"פ נתייחדה ועשתה שלא כדין לכן יש אומרים דאבדה המיגו שלה אבל בנ"ד לא נתייחד מרצונה והרשע הזה בא לחדרה בבוקר שלא ברצונה. ואף אם נאמר שמה שאמרה שביום שבאה הערלית אז היה הזקן שם ואחזה בין זרועותיו שהכוונה שלא היה שם אז שום אחר ואם כן נתייחדה עם הזקן שלא כדין (מזה מוכח שדעתו דמה שאמרו האב מתייחד עם בתו דוקא בתו ולא בת בתו או בת בנו ועמ"ש לעיל סי' כ"א סק"ה ובסי' ך"ב סק"ב) מ"מ אין זה הוכחה על היחוד דאולי היה הבית פתוח לר"ה. אלא דח"מ בסימן כ"ב סקי"ג כתב דאם לבו גס בה אסור וממילא דה"ה אם היא קרובתו ומכ"ש בנ"ד דאיכא תרתי לריעותא שהיא קרובתו וגם לבו גס בה. אעפ"כ נראה דאכתי לא איתרע חזקתה דמי יודע אם לא גם אז בא פתאום לביתה שלא ברצונה וגם אולי היו שם עוד אנשים. ועוד יותר מזה נראה דאף המחמירין בסי' קע"ח היינו אם הבעילה היתה באותו יחוד שנתייחדה שלא כדין דאמרינן כיון דהיה היחוד ברצון אתחלתא דבעילה היא והוי תחילתה ברצון וגם הפ"י נתן טעם זה אבל אם היה היחוד באיזה פעם ואחר כמה חדשים נבעלה באונס אין היחוד המוקדם זמן רב ראיה לרצון על הבעילה שאחר כך כו' וסיומא דפיסקא דהך איתתא שרי לבעלה ומה טוב שיבא הדבר לפני עוד שני גדולי המו רים עכ"ד. וע"ש עוד שהביא בשם מחנה אפרים בסוף החבור שכתב וז"ל ובנ"ד נראה דלית לה מגו דלא נבעלתי כיון שהעיד העד בפניה ששמע מפיה שנבעלה ואף ששוברו עמו שאמרה גם כן שהיה באונס מ"מ כיון שהיה שלא בב"ד לא מהני לה כמ"ש הרא"ש בתשובה והטח"מ בסי' קל"ג שהכל תלוי בב"ד שיהיה אז המגו קיים ואפילו נימא דלא קאמר הרא"ש אלא בשבועת ממון שטענות בעל דין תלויות בב"ד דוקא ואיכא נמי תשובת הריב"ש סימן שצ"ג כו' עכ"ל. והוא ז"ל כתב עליו דהך ואפילו נימא שכתב. ודאי קושטא הוא דנימא כן שדוקא בתביעת ממון קאמר הרא"ש והדבר מוכח מדברי הסמ"ע והש"ך שם כו' ע"ש עוד וגם בהגה מב"ה שם. ועיין עוד בתשו' ברית אברהם סי' יו"ד מזה והובא לעיל סי' ו' סי"ז בסוף סקט"ז.
יא
דאבדה מגו שלה. עיין בתשו' נו"ב סי' ע"ב דפ"ז ע"א בהגה שכתב שם דקלא דלא פסיק גרע יותר מעידי יחוד ע"ש ובתשו' ברית אברהם סי' צ"ד אות י' דהגאון מהר"א מגלונא פקפק עליו וכתב דאם כן בקלא דל"פ לא תהא נאמנת שנאנסה במגו וזה צריך ראיה. והוא ז"ל השיב לו שדבר זה א"צ ראיה מעידי יחיד וכי מתורתו של הנו"ב למדנו זה הא מרגלא בפומייהו דהפוסקים דמגו במקום קלא לא אמרי' וזה מוכרח מעובדא דרבה בר שרשום בב"ב דף ל"ג כו' (ע' בנו"ב חלק ח"מ סי' ל' אות ך"ז ודו"ק) ושוב העיר על זה לפ"ד מהרי"ט ח"א סי' קי"ב דמדמה לה למגו דהעזה א"כ י"ל לפי דמחלקו הרא"ש והר"ן ר"פ כל הנשבעין בשכיר כיון דהוי אך תקנת חכמים במגו כל דהוא אוקמיה אדינא ומהני לכ"ע מגו דהעזה ממילא אפ"ל כאן כיון דלולא רובא דרצון הוי מהימנא מדינא שנאנסה ע"פ ברי ושמא ורוב רצון הוא רק דרבנן כמ"ש התוס' ממילא מהני מגו נגד קלא כו' ע"ש:
יב
הואיל ונתייחדה. עיין בס' בית מאיר שכ' דבמרדכי מבואר שהר"ש אסר אפילו אם גם היחוד לא הי' ידוע אלא מפיה אך דעת המתירין הוא אפילו היו עדי יחוד דניון דאין אוסרין על היחוד שוב נאמנת במגו דלא נבעלתי. ומשמע נמי שם דרבו המתירין. וטענת רבינו שמחה שם דכיון שנתייחדה מרצונה שוב אין לה טענת אונס כההיא דפ' נערה גבי נשי מגנבי גנבי כו' לע"ד כבר מיושב בדברי ראבי"ה במרדכי שם כו' ע"ש. והנה מ"ש דבמרדכי מבואר שהר"ש אסר אפילו כולי המעיין במרדכי שם בפ"ב דכתובות יראה דאף דהאמת כן הוא שהמעשה היה שלא היו עדי יחוד ואעפ"כ רבינו שמחה אסרה. אך לא אסרה לחלוטין רק להמתין אולי יבואו עדים וכתב דדוקא גבי שבוי' הקילו שלא נחקור אחר עדים כו' ע"ש ומשמע מדבריו דאחר שהמתינו זמן הראוי ולא באו עדי יחוד באמת מותרת גם לרבינו שמחה וכן מצאתי בת' נו"ב סי' ע"ח שכתב דהיינו דוקא ביש עדי יחיד כמבואר במרדכי בהדיא שדיעה שניה לא החמיר כשאין עדי יחוד לפנינו רק להמתין עד שנחקור אם נמצא עדי יחוד אבל בנ"ד (בעובדא דידיה) שכל בני העיר כאן ולא נמצא עדי יחוד כלל פשיטא שמותרת כו' ע"ש. וכ"כ עוד בנו"ב תניינא סי' כ"א בתוספות ביאור בנידון שנשאל באשה אחת שהודית לפני בעלה דרך תשובה שהלכה בדרך עם בחור א' ובמלון בדרך נאנסה ממנו. וכתב הא ודאי שאם בעלה אינו רוצה להאמינה כלל וחייש שמא עיניה נתנה באחר הרשות בידו (עמש"ל סי' קט"ו ס"ק כ"ה) אלא דאם בעלה יודע בידאי שהוא אהוב לה ואינו מסופק בה כלל שרצונה להפקיע עצמה ממנו וא"כ אין היתר מצד ענ"ב אם היא מותרת מטעם אונס לישראל משרי שרי הנה אם זה שנתייחדה עם הבחור אין ידוע לנו כלל רק מפיה הא ודאי הפה שאסר הוא הפה שהתיר ואין בזה פלוגתא והב' דעות שהביא רמ"א בסי' קע"ח ס"ג הוא בידוע שנתייחדה כו' ואף שבעובדא דא במרדני לא היו עדי יחוד לפנינו מ"מ הרי באמת לא לחלוטין אסרה רבינו שמחה שם ולא החמיר אלא להמתין אולי ימצא עדים והיינו שם שתיכף ששבה מן העיר אחר הבעילה באה לפני רבותינו בזה שייך לחקור אבל בנד"ז שלפי הנראה כבר הוא זמן רב ראוי לחקור האשה מאיזה עיר הלכה עם הבחור וכמה זמן עבר ונראה אם אפשר לכתיב שם לחקור אם ימצא עדי יחוד. כי תחלת הליכתה בדרך עם בחור לחוד הוה יחוד) אז תליא בהני שני דיעות שהביא רמ"א שם אבל אם לפי האומד לא ימצא עדים לא שייך להמתין ומותרת לנ"ע עכ"ד ע"ש עוד: ולכאורה נראה דאם ידוע שנתייחדה אפי' ע"פ עדים פסולים שוב לית לה מגו דלא נתייחדתי ולא מהימנ' לדיעה זו כמ"ש בתשו' הרא"ש הובא בש"ך ח"מ סי' נ"ח ס"ק י"א דלא אמרי' מגו שהי' מכחיש עדים פסולים ע"ש (וע"ל סי' י"א ס"ק י"א) אמנם בתומים כללי מגו אות י"ח מחלק דדוקא בעדים פסולים רק מגזה"כ ואינם בחזקת משקרים כגון נשים או קרובים אבל פסולים מחמת עבירה וכיוצא בהם דנפסלים מחמת דמשקרים שפיר אמרי' מגו שהי' מכחיש אותם ע"ש. ובזה א"ש דברי הנו"ב תניינא סי' י"ח במ"ש דאין עכו"ם מסל"ת נאמן להחמיר במקום שיש חזקת היתר וא"כ שפיר יש להאשה מגו גם על היחוד ע"ש ודו"ק:
יג
ושהתה כדי טומאה. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ס שהוא מסתפק דאולי הכוונה רק לאפוקי אם ודאי לא שהו כדי טומאה אבל אם העדים באו ומצאום בסתר ואינם יודעים כמה זמן שהו בסתר אולי מחשב סתירה. ודעתו נוטה יותר דכל זמן שלא נתברר ששהתה כשיעור לא מיחשב סתירה לענין זה וסיים דהדבר צריך תלמוד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ו:
יד
עם שניהם כאחד. ברמב"ם פ"א מסוטה דין ג' ובטור איתא ושהתה כדי טומאה. ונסתפקתי אם הכוונה כדי טומא' של אחד או של שניהם ועיין במל"מ שם שכ' דדוקא באמר לה שלא תסתרי עם פ' ופ' אבל אם אמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתר' עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשיב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא היכא שמקפיד חשיב הסתר כך נראה בעיני עכ"ל ומזה מוכח שמפרש בפשיטות הכוונה ששהתה כד"ט של אחד. (ומה שהקשה הבה"ט סק"ה דדברי הרמב"ם כאן סותרים למ"ש פ"ט מה' נזירות ר"ל דשם כתב דאם הי' עד הרואה עמהן בחצר הרי ב' הנזירים טהורין כיון שהם שלשה הרי הן רבים כו' והוא מש"ס ר"פ שני נזירים דאמר התם מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומא' ברה"י כגון דאיכא בי תרי כו' ע"ש ולפ"ד הרמב"ם כאן הא משכחת לה ר"ה בסוטה כגון שקינא לה משנים כא' ונסתרה עמהם. ועיין בתשו' חתם סופר ח"ב סי' צ"ו וסי' ק"ב שכ' ליישב קושיא זו בטוב ע"פ דברי חי' הרשב"א בנדה ה' ע"ב בשם הרמב"ן ע"ש. ומדבריו שם משמע נמי שמפרש הך ושהתה כד"ט היינו של אחד וע' בס"ק שאח"ז):
(יד) אל תדברי כו'. עיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ו שכ' על נדון דשם וז"ל איברא נראה דאין ממש בקינוי ולא בסתירה כדי לאוסרה או להפסיד' כתיבת' כי הבעל לא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תניח היא הערל לכנוס לתוך ביתה משמע אפי' שלא במקום סתר וכמו אל תדברי עם איש פלוני שאם אמר כן אפי' נסתרה עמו מותרת וכן הקינוי של שליח ב"ד שלא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תשכב לבדה בלי שתשכב אשה זקנה עמה ואפי' בנה בן ח' שנים עמה בבית אין בלשון זה ממש חדא מי יכריחנה ליקח זקנה עמה וכי מכולי עלמא קינא לה והי' לו לומר לא יכנס הערל אצלה אם לא אשה זקנה עמה כולי ותו שהרי בנה קטן משמרתה ומוכח ר"פ ב' נזירים דקטן מבטל סתירה כו' ואע"ג דהכא קינא לה שליח ב"ד והקפיד שאפי' הקטן עמה תקח עמה אשה זקנה והרמב"ם פסק כהירוש' שיכול לקנאות אפי' משנים מ"מ היינו דוקא אם מקנא לה שחושדה משניהם אבל אם אין מקנא לה אלא מאחד אלא שמקפיד ומקנא לה אל תסתרי עם פלוני הנחשד אפי' פלוני משמרך אין בקינויו כלום כיון שאין השני נחשד בעיניו דאל"כ מצינו ג' בסתירת סוטה כולי וא"כ הכא שאין לחשדה מבנה קטן דאין קינוי על קטן א"א להקפיד שלא תסתור עם הערל אפי' הקטן עמה וניעור וכיון שתחלת הלילה דרך הקטנים להיות נעורים אין ממש בקינוי זו על אותה שעה. ואי נמי הי' הקינוי כדין מ"מ סתירה אין כאן כולי דע"כ לא פליגי בירוש' פ"ק דסוטה בנכנסו זה אחר זה אלא כשעכ"פ שניהם נכנסים למקום זה לפלטיא או לחורבא אפילו זא"ז אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא וכן משמע לשון הרמב"ם פ"א הלכה ב' והכא בנד"ז לא ראה אדם נכנס ועל מה נכנס ואולי היא גרשה אותו מביתה ואפילו שהה כדי טומאה כיון שלא ברצונה נכנס דילמא האריכה בטענות למולו עד שהוציאה אותו מביתה ואין כאן רגלים לדבר כו' עכ"ל ע"ש (וע' בס"ק אחר זה) . (וע"ש עוד בסי' ק"י על מה שבא בלשון השאלה וכמה פעמים הזהרנו אותה שלא תדבר עם הנער הזה ושלא תתיחד עמו ושוב שלחו שלוחים לארוב בביתה בלילה והוא הלך בחדרה אנה ואנה בשעה יוד בלילה אבל הרגישו בדבר וסגרו הדלת כו' וכ' יש לדון על ל' זה שאם שליח ב"ד א"ל אל תסתרי עם פלוני ויש עדים שנסתרה אחר הקינוי ומסתמא משסגרו הדלת בלילה שהו כד"ט א"כ נאסרה על בעלה מדינא כמבואר סי' קע"ח סי"ג ונאסר על הבועל וכופין להוציא כמבואר שם סי"ז והיינו אם היה הקינוי בפני עדים והשליח ב"ד בעצמו מצטרף אך דוקא אם אמר אל תסתרי אבל אל תדברי לחוד לא הוה קינוי ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה לשון סתירה כי יחוד על פתח פתוח לר"ה ואינו סגורה לא הוה סתירה האוסרת ויש לעיין בזה כו' עכ"ל. ולע"ד איני יודע מ"ש כאן בפשיטות דאם היה הקינוי כדין היתה נאסרת ע"י סתירה הנ"ל שראו השלוחים את הנער בחדרה כו' ומדוע לא הזכיר ההיתר שכבר כ' בסי' צ"ו שהובא לעיל דדוקא אם שניהם נכנסים למקום זה אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא כו' דהא גם כאן לא ראהו אדם נכנס אם ברצונה נכנס ואולי משום שנזכר בשאלה שסגרו הדלת והיינו באופן שהרגישו העדים מבחוץ שגם היא סגרה בעדו וגם מה דסיים אך דוקא כו' ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה ל' סתירה כו' איני מבין זה לכאורה כוונתו פשיטא דר"ל אע"ג שכ' הרמ"א ס"ח דסתירה שאחר קינוי הוה אפילו בפ"פ לר"ה היינו באם הי' הקינוי בל' אל תסתרי אבל אם אמר לא תתייחדי י"ל דדוקא יחוד גמור כמו בדין יחוד לעיל סי' כ"ב ולכן אם נסתרה בפ"פ לר"ה לא נאסרה דעל זה לא קפיד הבעל אך לפ"ז אינו ענין לנדון השאלה שהיה יחוד גמור שהרי ראו אותו בחדר' בשעה יוד בלילה וגם הדלת סגרו וצ"ל דכוונתו כיון דעיקר לשון קינוי הוא אל תסתרי והיינו אפילו בפ"פ לר"ה וכאן שאמר לא תתיחד הרי היקל עליה שאינו מקפיד רק על יחוד ממש אם כן לא עשה כדין קינוי וממילא דאפילו נתיחדה ממש אין אוסרין על היחוד אבל צ"ע מנ"ל הא ואטו אם אמר הבעל אל תסתרי עם פלוני בחורבא בלילה נימא גם כן כיון דסתירה בחורבא הוא אפילו ביום והוא לא הקפיד רק בלילה לא עשה כדין קינוי דאפילו אם נסתרה עמו בלילה תהא מותרת וצ"ע. ועמ"ש לקמן ס"ק כ"ו):
טו
עם שניהם כאחד. ברמב"ם פ"א מסוטה דין ג' ובטור איתא ושהתה כדי טומאה. ונסתפקתי אם הכוונה כדי טומא' של אחד או של שניהם ועיין במל"מ שם שכ' דדוקא באמר לה שלא תסתרי עם פ' ופ' אבל אם אמר שלא תסתרי עם פ' והלכה ונסתר' עם שנים פשיטא דאינה שותה דלא חשיב הסתר כיון דהיו שנים ודוקא היכא שמקפיד חשיב הסתר כך נראה בעיני עכ"ל ומזה מוכח שמפרש בפשיטות הכוונה ששהתה כד"ט של אחד. (ומה שהקשה הבה"ט סק"ה דדברי הרמב"ם כאן סותרים למ"ש פ"ט מה' נזירות ר"ל דשם כתב דאם הי' עד הרואה עמהן בחצר הרי ב' הנזירים טהורין כיון שהם שלשה הרי הן רבים כו' והוא מש"ס ר"פ שני נזירים דאמר התם מה סוטה בועל ונבעלת אף כל ספק טומא' ברה"י כגון דאיכא בי תרי כו' ע"ש ולפ"ד הרמב"ם כאן הא משכחת לה ר"ה בסוטה כגון שקינא לה משנים כא' ונסתרה עמהם. ועיין בתשו' חתם סופר ח"ב סי' צ"ו וסי' ק"ב שכ' ליישב קושיא זו בטוב ע"פ דברי חי' הרשב"א בנדה ה' ע"ב בשם הרמב"ן ע"ש. ומדבריו שם משמע נמי שמפרש הך ושהתה כד"ט היינו של אחד וע' בס"ק שאח"ז):
(יד) אל תדברי כו'. עיין בתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ו שכ' על נדון דשם וז"ל איברא נראה דאין ממש בקינוי ולא בסתירה כדי לאוסרה או להפסיד' כתיבת' כי הבעל לא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תניח היא הערל לכנוס לתוך ביתה משמע אפי' שלא במקום סתר וכמו אל תדברי עם איש פלוני שאם אמר כן אפי' נסתרה עמו מותרת וכן הקינוי של שליח ב"ד שלא אמר לה אל תסתרי עם הערל הזה אלא אמר לה שלא תשכב לבדה בלי שתשכב אשה זקנה עמה ואפי' בנה בן ח' שנים עמה בבית אין בלשון זה ממש חדא מי יכריחנה ליקח זקנה עמה וכי מכולי עלמא קינא לה והי' לו לומר לא יכנס הערל אצלה אם לא אשה זקנה עמה כולי ותו שהרי בנה קטן משמרתה ומוכח ר"פ ב' נזירים דקטן מבטל סתירה כו' ואע"ג דהכא קינא לה שליח ב"ד והקפיד שאפי' הקטן עמה תקח עמה אשה זקנה והרמב"ם פסק כהירוש' שיכול לקנאות אפי' משנים מ"מ היינו דוקא אם מקנא לה שחושדה משניהם אבל אם אין מקנא לה אלא מאחד אלא שמקפיד ומקנא לה אל תסתרי עם פלוני הנחשד אפי' פלוני משמרך אין בקינויו כלום כיון שאין השני נחשד בעיניו דאל"כ מצינו ג' בסתירת סוטה כולי וא"כ הכא שאין לחשדה מבנה קטן דאין קינוי על קטן א"א להקפיד שלא תסתור עם הערל אפי' הקטן עמה וניעור וכיון שתחלת הלילה דרך הקטנים להיות נעורים אין ממש בקינוי זו על אותה שעה. ואי נמי הי' הקינוי כדין מ"מ סתירה אין כאן כולי דע"כ לא פליגי בירוש' פ"ק דסוטה בנכנסו זה אחר זה אלא כשעכ"פ שניהם נכנסים למקום זה לפלטיא או לחורבא אפילו זא"ז אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא וכן משמע לשון הרמב"ם פ"א הלכה ב' והכא בנד"ז לא ראה אדם נכנס ועל מה נכנס ואולי היא גרשה אותו מביתה ואפילו שהה כדי טומאה כיון שלא ברצונה נכנס דילמא האריכה בטענות למולו עד שהוציאה אותו מביתה ואין כאן רגלים לדבר כו' עכ"ל ע"ש (וע' בס"ק אחר זה) . (וע"ש עוד בסי' ק"י על מה שבא בלשון השאלה וכמה פעמים הזהרנו אותה שלא תדבר עם הנער הזה ושלא תתיחד עמו ושוב שלחו שלוחים לארוב בביתה בלילה והוא הלך בחדרה אנה ואנה בשעה יוד בלילה אבל הרגישו בדבר וסגרו הדלת כו' וכ' יש לדון על ל' זה שאם שליח ב"ד א"ל אל תסתרי עם פלוני ויש עדים שנסתרה אחר הקינוי ומסתמא משסגרו הדלת בלילה שהו כד"ט א"כ נאסרה על בעלה מדינא כמבואר סי' קע"ח סי"ג ונאסר על הבועל וכופין להוציא כמבואר שם סי"ז והיינו אם היה הקינוי בפני עדים והשליח ב"ד בעצמו מצטרף אך דוקא אם אמר אל תסתרי אבל אל תדברי לחוד לא הוה קינוי ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה לשון סתירה כי יחוד על פתח פתוח לר"ה ואינו סגורה לא הוה סתירה האוסרת ויש לעיין בזה כו' עכ"ל. ולע"ד איני יודע מ"ש כאן בפשיטות דאם היה הקינוי כדין היתה נאסרת ע"י סתירה הנ"ל שראו השלוחים את הנער בחדרה כו' ומדוע לא הזכיר ההיתר שכבר כ' בסי' צ"ו שהובא לעיל דדוקא אם שניהם נכנסים למקום זה אבל אם היא יושבת במקומה והוא בא בגבולה לא כו' דהא גם כאן לא ראהו אדם נכנס אם ברצונה נכנס ואולי משום שנזכר בשאלה שסגרו הדלת והיינו באופן שהרגישו העדים מבחוץ שגם היא סגרה בעדו וגם מה דסיים אך דוקא כו' ואפשר לשון לא תתיחד נמי לא הוה ל' סתירה כו' איני מבין זה לכאורה כוונתו פשיטא דר"ל אע"ג שכ' הרמ"א ס"ח דסתירה שאחר קינוי הוה אפילו בפ"פ לר"ה היינו באם הי' הקינוי בל' אל תסתרי אבל אם אמר לא תתייחדי י"ל דדוקא יחוד גמור כמו בדין יחוד לעיל סי' כ"ב ולכן אם נסתרה בפ"פ לר"ה לא נאסרה דעל זה לא קפיד הבעל אך לפ"ז אינו ענין לנדון השאלה שהיה יחוד גמור שהרי ראו אותו בחדר' בשעה יוד בלילה וגם הדלת סגרו וצ"ל דכוונתו כיון דעיקר לשון קינוי הוא אל תסתרי והיינו אפילו בפ"פ לר"ה וכאן שאמר לא תתיחד הרי היקל עליה שאינו מקפיד רק על יחוד ממש אם כן לא עשה כדין קינוי וממילא דאפילו נתיחדה ממש אין אוסרין על היחוד אבל צ"ע מנ"ל הא ואטו אם אמר הבעל אל תסתרי עם פלוני בחורבא בלילה נימא גם כן כיון דסתירה בחורבא הוא אפילו ביום והוא לא הקפיד רק בלילה לא עשה כדין קינוי דאפילו אם נסתרה עמו בלילה תהא מותרת וצ"ע. ועמ"ש לקמן ס"ק כ"ו):
טז
לא יאמר אדם לאשתו כו' דדילמא קי"ל כו'. הנה דעת הטור ומרן בש"ע כאן נראה לכאורה פשוט דס"ל עיקר לדינא דלא קי"ל כר' יוסי ולכן בדיעבד אם עבר וקינא בינו לבינה ונסתרה אחר כך לא נאסרה עליו שהרי כתבו להדיא הטור והש"ע סעיף הקודם וכן אם נסתרה כו' ולא קינא לה בפני עדים מותרת שאין אוסרים כו' אא"כ קינא לה תחלה בפני שנים. אלא דמ"מ כתבו הך דלא יאמר אדם לאשתו כו' לענין זהירות לכתחלה שלא להכניס עצמו בספק לכתחלה. וכן מבואר בב"ח אות ד' שכ' דלכן כתב הטור הך דלא יאמר כו' בשם ספר המצות אף דתלמוד ערוך הוא בריש סוטה דהכי אמר ר' חנינא מסורא משום דבתלמודא איכא לפרש דר"ח הוה מספקא ליה הלכתא כמאן ולכן הזהיר על זה אבל למאי דקיי"ל כרבנן ולא מספקא לן השתא לית דחש להא דר"ח אבל מס' המצות שפסק כך למדנו דמפרש דר"ח מסורא נמי פוסק דבדיעבד הלכה כרבנן דאין קינוי אלא בפני שנים ואין כופין להוציא אלא דצריך לחוש לכתחל' לדר"י בר' יהודה דלא לימא לאתתיה כו' דכל אחד יחוש לעצמו שמא תהא אשתו עמו באיסור כל ימיו אליבא דר"י בר יהודה עכ"ל וכיוצא בזה כתב ג"כ הדרישה אות י"ט ע"ש. ומבואר להדיא מדבריהם דהא דלא יאמר כו' הוא רק זהירות לכתחלה ועכ"פ בדיעבד אינו חייב להוציא אלא דאפשר דראוי לחוש לעצמו אף בדיעבד וגם בב"י כאן הביא תשובת הרשב"א שכ' קרוב בעיני לומר דמי שאמר לאשתו לא תסתרי עם איש פלוני בלא עדים ונסתר' בפניו בלא עדים אע"פ שמדין תורה אינה מתגרשת מ"מ מצוה לגרשה עי"ל. אבל תימה דלעיל סי' קט"ו כתב הטור והש"ע ס"ט אמר לה בינו לבינ' אל תסתרי כו' אסור' לו וחייב להוציא' כו' והוא מדברי' הרמב"ם פכ"ד מה"א. וראיתי בב"ח שם שכ' דמהרש"ל הקשה דהכא משמע דחושש הרמב"ם לדר"י בר' יהודה ובפ"א דסוטה כתב בפשיטות דבעי' ב' עדים בקינוי ולפע"ד לא קשה כלל דבפ"א דסוטה לא כתב דבעינן ב' עדים אלא כדי שתצא בלא כתובה אבל בקינוי ע"פ עד א' או ע"פ עצמו אע"פ שאסור' עליו צריך שיתן לה כתוב' כדכתב רמב"ם כאן להדיא וכך הוא דעת רבינו שכ' כאן כלשון הרמב"ם וגם בסי' קע"ח כתב לההיא דר' חנינא דשמא הלכה כר"י בר' יהודה ואסור' עליו עכ"ל גם הח"מ והב"ש שם כתבו לתרץ דהא דפסק הרמב"ם בה' סוטה כר' יהושע דוקא לענין דאין משקין אותה כו' ע"ש והנה תירוצם אינו מספיק רק על הרמב"ם ולא על הטור והש"ע שכתבו כאן להדיא דאם לא קינא לה בפני עדים מותרת. גם דברי הב"ח שם בדעת הטור סותרים לדהכא וצ"ע. אמנם זה ברור לע"ד דגם לדברי הטור וש"ע בסי' קפ"ו דאסורה לו וחייב להוציאה מ"מ אין ב"ד כופין על זה אפי' לדברי הב"ש ר"ס י"א שחולק על רי"ו וסובר דבקנוי וסתירה כופין לגרשה מ"מ היינו בקינוי עפ"י שנים אבל ע"פ עצמו אין כופין חדא כיון דהוא פלוגתא איך נכוף על הספק ועוד דאפי' באומר שראה אשתו שזינתה הנזכר שם סעיף ז' דאסורה עליו לכ"ע כתבתי שם בס"ק ל"ז בשם כמה תשובות דאין ב"ד כופין כל שאין עדים בדבר ע"ש. וע' בת' בית דוד סי' נ"ה שנשאל בעובדא בראובן ואשתו ובנה קטן כבן שנה שנסעו לכפר אחד להדאקטר אודות בנם אשר חלה ויסע אתם שמעון אחי האשה ויצטוו מן הדאקטר לשמור הילד מאד מן הצינה ע"כ בחרו להם חדר א' מצד לבית הדאקטר מקום אשר הפועלים שם ונצרך ראובן לילך להחצר דשם ויאמר להם ראו אם אלך לא תשאר האשה יחידה פה בין הפועלים ההמה הרבים ואתה שמעון אם תרצה להשגיח על הסוס בעד החלון תשקיף וטרם שהלך אמר לשמעון זע דוא זאלסט ניט לאזין אליין דיין שוועסטר ואל האשה אמר זע דו זאלסט ניט בלייבין אליין דו זאלסט ניט לאזין דיין ברודער שמעון ארויס גיין. וכאשר הלך ושב וירא והנה שמעון עומד אצל הסוס ומאז השמים בינו לבינה מה דינה של אשה זו. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו דמצד שהי' הקינוי בלא עדים אין סניף היתר דהא בריש סוטה אמר ר"ח מסורא לא לימא אינש כו' והסמ"ג וסמ"ק והטור והש"ע פסקו כן להלכה והרמב"ם אף דבה' סוטה לא הזכיר להא דר' חנינא אך בס"פ כ"ד מה' אישות פסק להא דר' חנינא אפי' בדיעבד לאוסרה עליו וכן הוא בש"ע ס"ס קט"ו. ואף דמדברי הריטב"א בחי' לקדושין דף פ' וגם מדברי הרשב"א בתשו' שהובא בב"י משמע שלא פסקו כהא דר' חנינא מ"מ אין מדבריהם הוכחה גמורה לומר דפליגי על הרמב"ם בהא כו' וכך יפה לנו להשוות הפוסקים מעתה אין לעשות מזה שום סניף להקל. אך יש לצדד בנ"ד לומר דאין זה קינוי דמדברי הרמב"ם בסוף ה' סוטה מבואר דכל שאומר כן בדרך זהירות ולא דחושדה רק שמזהירה להרחיקה מאיסור יחוד לית בי' משום קינוי וא"כ גם בנ"ד נראה דלא אמרה רק לזהירות בעלמא ולית בה משום קינוי (ע' ביבמות דף נ"ה ע"ב ברש"י ותוס' שם בד"ה לשקינא לה) וע"ל ס"ק ל"ד. ועוד י"ל דנ"ד לא הוי קינוי כיון דקינא לה מרבים ואף דהרמב"ם (וטור וש"ע) פסק דקינוי מב' ב"א כאחת הויא קינוי והוא מירושלמי רפ"ק דסוטה כו' מ"מ נראה דהרמב"ם דוקא נקיט משני ב"א אבל ביותר משנים לא הוי קינוי משום דהוי רבים ואין כאן סתירה משום דסוף שיתגלה הדבר וכהא דאמרי' בעירוכין כל מלתא דמתאמרה באפי תלתא כו' וכן משמע בירוש' שם בהא דהא דאמר ר' יוסי בר בין אמר לה אל תכנסי לבהכנ"ס ונכנסה לפי פירושו של הרב פני משה שם כו' (מ"ש שם וליכא לפרושי דטעמו של הירוש' משום דקינא מסתם ב"א כו' עד ועיקר הדין ג"כ צ"ע הנה לא ראה בפרישה ס"ס זה ויובא לקמן ס"ק ל"ד דמבואר שם להדיא דאם אינו מזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש לא הוי קינוי ע"ש ולפ"ז צ"ע פירושו בהירוש' דלפ"ז לא הוי זה פשיטות להא דבעי ר' יוסי קינא לה ממאה ב"א) וא"כ בנ"ד לפי לשון השאלה היו הפועלים יותר משנים ותו לא הוי קינוי כלל (מ"ש עוד שם להקשות על עיקר דינו של הרמב"ם מש"ס ר"פ שני נזירים והניח בצע"ג. כבר קדמוהו הבה"ט סק"ה ועמ"ש לעיל ס"ק הקודם) . עוד יש מקום להתיר בנ"ד מצד הסתירה והיינו אם לא הי' משעה שראה אותו הבעל עומד אצל הסוס עד שנכנס לבית שיעור כדי טומאה שהוא כדי לצלות ביצה ולגומעה כו' ואף דבנו"ב תניינא סי' ק"ס מסתפק בזה דילמא הא דתנן ושהתה עמו כד"ט הוא לאפוקי אי ידעי' בודאי שלא שהתה כד"ט כו' (הבאתיו לעיל ס"ק י"ג) מ"מ לע"ד אין בזה שום ספק דודאי בעינן שיראו ששהתה כד"ט הא לא"ה אינה נאסרת ואפי' לפי ספיקו של הנו"ב נראה דע"כ לא נסתפק שם אלא משום דאיכא ריעותא שעשתה מעשה ונכנסה עמו לבית הסתר משא"כ בנ"ד דלא נכנסה רק שמתחלה היתה שם כו' ועוד נראה דבנ"ד ליכא שום סתירה כיון שאחיה שמעון לא יצא למרחוק רק לאותו חצר וגם לא נתן זמן מוגבל לשהייתו א"כ. דמיא ליוצא ונכנס דמרתת ואף דהח"מ וב"ש בסי' כ"ב הביאו בשם תה"ד דאם קינא לה אפי' בפתח פתוח לר"ה הוי סתירה ואסורה (וכן הוא לקמן סעי' ח' בהגה) מ"מ נראה דיוצא ונכנס וכנ"ד עדיף טפי מפ"פ לר"ה דשם לא מרתת כ"כ שיבא איזה אדם אבל בנ"ד שאחיה הי' בחוץ וגם כי יחדו בעלה לשומר כו' ואף דהבעל הקפיד גם על זה דהא אמר בעד החלון תשקיף מ"מ אין בקפידתו שום ממש ודמי למה שאמרו בירוש' דאם אמר לה אל תכנסי לבהכ"נ דנכנסת כו' ועוד נראה דבנ"ד דליכא רגלים לדבר לא מחשב סתירה כלל דהא כל עיקר מה דאסרה תורה ע"י קינוי וסתירה הוא משום רגל"ד כדאי' בכמה דוכתי. ובירוש' ריש סוטה אמר ר' מנא נכנסה עמו הא זה אחר זה לא ור' אבין אמר אפי' זה אח"ז מ"מ הוי רגל"ד. מבואר דבלא רגל"ד לא הוי סתירה וא"כ בנ"ד אין כאן שום רגל"ד דהא בעלה לא ציוה עלי' רק שלא תניח את אחיה ללכת החוצה אבל לא שתניח את הילד החולה לבדו ותנוס החוצה וא"כ מאי הוה לה למיעבד וכי בידה הוה להחזיק באחיה שלא ילך לחוץ וכיון שאין רגל"ד לא מחשב סתירה כלל ועוד נראה דאפי' אם הי' אומר לה בפירוש שתנוס החוצה מ"מ אין כאן סתירה כיון שהיתה שם מתחילה בחדר ההוא וכדמשמע מהירוש' הנ"ל דנכנסה עכ"פ בעינן ובלא"ה אין כאן סתירה כלל והיינו משום דליכא רגל"ד ממה שלא יצתה החוצה בצאת אחיה דאפשר לא הרגישה תומ"י בצאתו וכו' מכל הלין טעמי יראה לע"ד דאתתא דא שריא לבעלה ולית בה שום ספיקא עכ"ד ע"ש (וע' בס"ק שלפני זה):
יז
ועכשיו כו'. הוא סיום לשון הגמ' בריש סוטה וע' בח"מ לעיל סי' קט"ו ס"ק ל"ד:
יח
אסורה לו לעולם. ע' בסמ"ק סוף לאוין קפ"ט שכ' עוד בזה וז"ל ותהא אסורה לו. ולא יוכל לגרשה מפני תקנות רבינו גרשום ויהי' עגון עמה עכ"ל וכתב בהגהות חדשות שם (מהגאון מהר"י ציטלש) וז"ל פי' אם היא תכחוש בהקינוי והוא לא יהא נאמן לגרשה בע"כ כתקנת רגמ"ה וגם אסור לו לבא עליה כיון שיודע שקינא לה באמת ונסתרה אסורה עליו מן הדין ולעד"נ פשוט דלזה כיון הטור דמביא בשס ספר המצות דלא יאמר אדם בזה"ז כו' וכוונתו על דברי הסמ"ק שמחדש הא דתקנות רגמ"ה וע"ש בב"ח שנדחק בזה עכ"ל והנה מ"ש וגם אסור לו לבא עליה כו' עמ"ש לקמן ס"ק י"ט:
יט
והיא שותקת. עב"ש סק"ח ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ו שהאריך הרבה בזה ועמ"ש לעיל סימן קט"ו ס"ק כ"ו מזה:
כ
שמאמינה. עיין בתשו' נו"ב חניינא סי' י"א דהגאון השואל מהר"ר טבלי ז"ל מליסא פלפל בדברי הגהת רמ"א אלו למה לא זכר הרב רמ"א כלל מדין הבעל אומר שראה שזינתה והזכיר רק באומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד והחליט הרב הנ"ל דדעת רמ"א דבאומר שראה בעצמו שזינתה קיל טפי ובזה הכל מודים שמותרת לו דבזה ודאי שייך לומר ואם יהיה נאמן בטלת תקנת רגמ"ה וכל אחד יאמר כן משא"כ בהתחילה היא ואמרה נטמאתי והוא אומר שמאמינה או עד א' מעיד עליה ואומר שמאמין לדברי העד לא שייך שכל אחד יאמר כן דאטו מזדמן דבר זה בכל אחד. והוא ז"ל השיב לו כי אף שסברא ישרה היא מ"מ אינו מסכיס עמו בזה דאנן חזינן לרמ"א בתשובה סי' י"ב היפך מסברא זו שכ' וז"ל ותו שאינו מהימן דהא איתא בהגמי"י פכ"ד מאישות הורה ר' יוסף האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו לפי משנה אחרונה עתה דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת אחר תקנת רגמ"ה כו' ואין חילוק בין הוא אומר שאשתו זנתה או שעד א' מעיד לו שזינתה ואדרבא גרע יותר לענין לאסרה עליו כשהוא אומר שראה שזינתה משיאמין לעד דהתם לב יודע מרת נפשו וגם לא יוכל להעיז כמשקר כו' ומאחר דאילו אומר בעצמו שזינתה אינו נאמן וראוי לנדות וכ"ש כשאומר שמאמין לדברי העד כו' עכ"ל הרמ"א שם א"כ מבואר להדיא שלא כדברי הרב הנ"ל בדעת הרמ"א (ע' בתשו' בגדי כהונה סי' ג' שהאריך ג"כ בדברי הגהת רמ"א הנ"ל. וכן נראה שגם ממנו נעלם דברי תשובת הרמ"א הנ"ל ועיין עוד בתשו' פני ארי' ובתשו' חמדת שלמה. ס"פ סמ"ך ובתשו' ברית אברהם סי' פ"ח וגם בת' רע"ק איגר שיובא לקמן) ואלמלא דברי רמ"א בתשובה הייתי אומר ההיפוך מסברת הרב השואל הנ"ל ובאומר שראה שזינתה כ"ע מודים שאסורה ומ"ש הר"ש מיינבילא והר"ר יוסף בהגמי"י הנ"ל האומר אשתו זנתה דאינה אסורה עליו אין הכוונה שראה בעיניו אלא שידוע לו וכן מפרש המבי"ט דברי הגמי"י הנ"ל הביאו הכנה"ג סי' קט"ו וז"ל ומצאתי להר"ם טראני ח"ג סי' קכ"י שכ' מי שראה באשתו שזינתה כו' אם הוא יודע בודאי וראה מי יכול לומר שאינו אסור לבא עלי' אלא מ"ש הר"ר יוסף והר"ש מיינבילא שבהגמי"י על מי שאמר שאשתו זנתה. לא שראה היא ולא שום עדות אלא שחושב לפי דעתו באיזו אמתל' שזינתה כו' יע"ש. אך הרי חזינן לרמ"א בתשוב' הנ"ל שמפרש דברי הגמי"י כפשטה שמשמעו שראה בעצמו שזינתה. ואמנם אעפ"כ נ"ל שדעת הרמ"א כמו שכתבתי ולכן בהגהת ש"ע השמיט דעתם לגמרי (לע"ד נראה ראיה לזה שדעת הרמ"א ז"ל כן הוא מדלא הגיה מידי לעיל סימן ס"ח ס"ז גבי טענת פ"פ מצאתי לומר דבזה"ז אינו נאמן: וכבר כתבתי מזה בסי' ס"ח שם ס"ק ב') ואף שבתשובה הבי' דעתם היינו לסניף בעלמ' ששם היו בלא"ה כמה סברות להתיר כו' ועוד שאיך נימא מחמת תקנת רגמ"ה שלא נאמין לו ונימא שמשקר והלא אם משקר הרי אשתו יודעת שמשקר ולא תרצה לקבל הגט ויצטרך לגרשה בע"כ אם כן יעבור על חרגמ"ה ולמה לו להוצי' שקר מפיו יגרשנה כך בע"כ אם הוא חשוד בכך דהא כותבין גט לאיש אע"פ שאין אשתו עמו כו' ואין זה דומה לדברי הרשב"א בתשובה סי' אלף קל"ז ששם הי' דת המלך שמי שמגרש בע"כ חייב מיתה זולת אם דת היהודים מחייב שיגרשנה שם שפיר כתב הרשב"א שמה שאומר שנטמאת חיישינן שעיניו נתן בחחרת אבל מחמת חר"ו. מנ"ל נחדש נזה (ע' בזה בס' משנת חכמים סימן מ"ד ובלוח המפתחות שם) ולכן אין דעתי נוחה מזה לסמוך על דברי הגמי"י בזה עכ"ד ע"ש:
כא
ומנדין אותו כו' וגרם לבטל כו'. עב"ש סק"ט שתמה כיון דאינו נאמן למה מנדין דהא לא גרם לעבור על תקנת רגמ"ה ועיין בתשו' בגדי כהונה סי' ג' שהביא בשם תשו' ר"י הלוי אחיו של הט"ז שכ' דנ"ל ליישב דברי הרמ"א ולפרש דמ"ש אינו נאמן לומר שמאמינה כו' היינו לענין שאינו חייב להוציא בע"כ דלעיל מיניה כתב הש"ע יוציא ויתן כתובה והיינו דחייב להוציא ואף אם רוצה לחזור ולומר שאין מאמין אסורה לו כיון שכבר האמין ע"ז כתב בהגה דאינו נאמן כלומר ואינו מחוייב להוציא והרשות בידו לחזור בו ולקיימה כי מה שאמר תחילה שמאמין הי' מפני שנתן עיניו באחרת ושקורי משקר ולא האמין באמת. אמנם אם אינו חוזר בו ומחזיק בהימנותו לדידה או לדברי העד הרי היא אסורה לו ומחוייב לגרשה. ולכן מנדין אותו על שגרם לבטל חר"ג ובסי' זה מוכח ג"כ ממ"ש הרמ"א אח"כ וי"א דכופין אותו ומשמש עמה כו' משמע דלדיעה הראשונה אין כופין אותו לשמש עמה עכ"ל הר"י הלוי (וכיוצא בזה הם ג"כ דברי תשובת חמדת שלמה חא"ח סי' י"ח ובחלק אה"ע סי' ס' והוסיף עוד דמ"ש הרמ"א דמנדין אותו היינו על תנאי שאם אין האמת אתו שאינו מאמין רק להוציא לגרשה אמר כן חל הנידוי אבל אם האמת אתו ואין ברוחו רמי' ובלב שלם מאמין ודאי דלא חל עליו הנידוי וכן מצא אח"כ בתשו' פני ארי' בתשובות הגאון מליסא ז"ל) וכתב עליו ומשמע מדבריו דאם חזר מותרת לו ואין צריך לומר אמתלא כי האמתלא הוא לפנינו שאנו תולין לומר שמה שאמר בתחילה שמאמין הי' מפני שעיניו נתן באחרת באותו הפעם. והאריך שם בטעם הדבר מה חילוק יש בין דידיה לדידה ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם חיו"ד סימן ס"ו אות ג' שכתב לפרש דברי הרמ"א אלו בפשטא ותמיהת הב"ש לק"מ דאין הפירוש בדברי הרמ"א דא"נ וידור עמה דזהו דיעה האמצעית רק דלהך דעה ודאי דאסרה עליו אך דהפי' הוא דאינו נאמן שכדבריו כן הוא שלבו מאמין ובאמת אסורה עליו ולא הי' גרמא דידי' דמה יעשה זה שלבו אנסו רק דחיישינן דמשקר והוא גרם בעצמו לאיסור זה ולכן מנדין אותו והא דכתב דא"נ היינו שאין להאמינו שאסורה עליו באמת משום דשמא אוסרה על עצמו שלא מן הדין וי"א הוא דכופין לשמש עמה היינו דא"נ כלל לאוסרה עליו ולהפקיע א"ע משעבודה ולדיעה האחרונה נאמן לגמרי כיון שיש עד א' מאמינין לו שבלבו מאמין ואין מנדין אותו כלל וכן מבואר במהרי"ק שם וזה ברור ופשוט בכוונת הרמ"א ונסתלק תמיהת הב"ש ואין אנו צריכין לדוחק שכ' בתשו' הר"י הלוי סימן מ' עכ"ד. ודברים אלו נאמרו ונשנו שם בחלק אה"ע סימן פ"ח אות ג'. ושם הוסיף דאף שדברי מהר"י הלוי דחוקים בלישנא דהרמ"א מ"מ לדינא נראין דבריו דאם חוזר ואומר שאינו מאמין ואמר כן משום דעיניו נ"ב מהני דהא גם בדידה דעת הראב"ד פי"ח מהא"ב כו' וע"ש עוד שהאריך בטעם הדבר למה לדיעה הא' מנדין מספק ורצה מתחילה לפרש דאין מנדין אותו לגמרי רק דאומרים בו אם אומר כן בשקר כו' (וכדברי ת' חמדת שלמה הנ"ל) ושוב דחה זה דא"כ למה פליגי הי"א דאין מנדין וכתב לפרש כפשוטו דמנדין לחלוטין אך דמיירי בחזרה בה בלא אמתלא כו' עש"ה וע' בס"ק שאחר זה:
כב
וי"א דכופין אותו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ב שכ' וז"ל ובדין אם הבעל יכול לומר שמאמינה שהרמ"א בסי' קע"ח ס"ט מביא בזה ג' דיעות חלוקות י"א שהוא נאמן וי"א בזה"ז שיש חר"ג מנדין אותו וי"א שכופין אותו ומשמש עמה. הנה באמת לכוף אותו לשמש קשה מאד להאכיל לאדם דבר האסור לו ושוויא אנפשי' חד"א וכמה נדחקו לומר טעם המשנה אחרונה בדידה ע' בר"ן שלהי נדרים ורוב הטעמים לא שייכי בדידי' כו' ופרט שלא מצינו לרגמ"ה שתיקן כן בפירוש באומר שאסורה עליו. ואף הר"ש במרדכי פ' האומר שאמר שכופין אותו לא אמר רק הבעל שאמר שזינתה אשתו אבל איהי הכחישתו ובזה אמר דא"כ מעקר תקנת רגמ"ה שכל א' יאמר כן. וגם בזה נראה דלא אמר הר"ש אלא באין הבעל רוצה ליתן כתובתה אבל ברוצה ליתן בתובתה אף שאם היא אינה רוצה ליטול גט וכתובה אין בידו להכריחה מחמת תקנת רגמ"ה מ"מ לדידי אף בכשירה שבנשים שוב אי אפשר לחייבו לשמש עמה כמבואר בסי' ע"ז ס"א בהגה דאם רוצה לגרש וליתן הכתובה דשוב אינו עובר בלאו דלא יגרע ודברי רמ"א בודאי הם אפי' בזה"ז כו' (עמ"ש שם סק"ב) ואם זה באשה כשירה ק"ו אם אומר שזינתה פשיטא שאם רוצה לגרשה וליתן כתובתה שאין כאן חרגמ"ה ואין עליו שום חיוב לשמש עמה ואף אם נימא דלא נתיר לו לישא אחרת אבל עכ"פ שוויא אנפשי' חד"א אם יש בידו כדי כתובתה אפילו להר"ש ובפרט בנ"ד שהיא עצמה אמרה טמאה אני לך הא ודאי שאין כאן מקום לחרגמ"ה ואם הוא מאמינה חייב לגרשה. ומ"ש רמ"א שי"א שמנדין אותו על שאומר שמאמינה היינו בחזרה בה ונתנה אמתלא כי רמ"א מביא זה בשם תשובת מיימוני כו' (וכיוצא בזה כתב בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' י"ב ע"ש ועיין בס' פרי תבואה סי' כ"ח בהגה ראשונה שם וע' בס"ק הקודם) ולא עוד אלא שאומר אני דאפי' בזה לא אמרו התוס' דמשמתינן אלא בלא אמר שמאמינה עד שחזרה בה אבל אם בעודה עומדת בדבורה אמר שמאמינה ואז בהיתר אמר ולא עבר על חרגמ"ה אף ששוב חזרה בה איהו אינו מחויב לחזור בו ונשארת באיסורה ועל דבר זה עצמו אם הבעל יכול לחזור מדבריו פקפקתי בחבורי נו"ב סעי' ע' ואף שביארתי שם דיכול לחזור בו אם היא חזרה בה מ"מ אינו מחויב ואינו נקרא בשביל זה עובר על חרגמ"ה דאיהו לא מידי קעביד עתה וכבר נאסרה עליו וזה גופי' חידוש הוא לומר על שמאמינה עובר על חרגמ"ה והבו דלא לוסיף עלה ענ"ד ע"ש: ובתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' פ"ח בדבר השאלה בענין אשה שראה בעלה ממנה עניני כיעור והודית שנטמאה ואח"כ הורה אם בעלה מותר לקיימה. והאריך מתחילה כדברי מהרא"י שהובא לעיל סי' קט"ו ס"ו בהגה דברגלים לדבר נאמנת לומר טא"ל. ואח"כ כתב וז"ל אולם כ"ז בעידי כיעור אבל בנ"ד דרק הבעל אומר כן י"ל דלא מפיו אנו חיין דאפי' באומר שראה שזינתה הא כתב הר"ש מנבייל במרדכי פ' האומר והר"ר יוסף בהגמי"י דלבתר חרגמ"ה אינו נאמן וכן נראה דנוטה דעת הרשב"א סי' אלף רל"ז ובמיוחסות סי' קל"ב אף דקשה לי הא חזינן בסוף נדרים דמחלקים בין אומרת גרשתני כו' מ"מ אין בכחי לחלוק על רבותינו. אך הא הרש"ל בתשובה סי' ל"ג כתב דיש חולקים על הר"ש מיינביל דדוקא הוא מותרת דמשעבדת לבעלה והיא קרקע עולם וכן ביש"ש פ"ב דיבמות תמה כן מסברא וחולק על הר"ש דאין לזה שורש. וגם אף להגאונים הנ"ל הא בנ"ד היא אומרת טא"ל ונתנה אצבע בין שיני' לא חיישינן לו' דהוא משקר ונתן עיניו באחרת וכמ"ש הרש"ל כו'. ואף דהרמ"א סי' קע"ח כתב דיש חולקים דבמאמין לעד או לה כופין אותו לשמש עמה מ"מ י"ל דהיינו רק לענין להאמין לה דאין בכחו להאמין לה אבל באומר שראה שזינתה והיא ג"כ אומרת כן י"ל דלכ"ע נאמן ולא אמרי' דמשקר היכא דהיא נתנה אצבע בין שיני' וביותר דבעניותי לא מצאתי שיטה זו במפורש דבמרדכי לא נזכר רק באומר שזינתה ובד"מ סי' קט"ו כ' דהרשב"א בתשובה כ' דבמאמין לעד אינו נאמן לו' דמאמין בתר חרגמ"ה ועדיין לא שמענו רק במאמין לעד ולא במאמין לה דהיא נתנה אצבע כו' וביותר דאפי' במאמין להעד לא מצינו להרשב"א דאינו נאמן ושם בתשובה לא כ' זה אלא לענין ראה שזינתה אבל לא לענין מאמינו ואדרבא משמע בהיפוך כו' וא"כ לא מצינו כלל לו' דא"נ לו' שמאמין להעד וי"ל דדוקא באומר שראה שזינתה אינו נאמן דכל אדם יאמר כן משא"כ בעד א' מעיד ואומר שמאמינו ל"ש כ"כ לו' דכל אדם יעשה כן דלאו בכל פעם יזדמן לו עד א' שיעיד. וזהו נראה כוונת פסקי מהרא"י כו' (עמש"ל סי' קט"ו ס"ו ס"ק ל"ד) וא"כ בהיא אמרה טא"ל והוא אומר שראה שזינתה לית מאן דפליג דאסורה לו ומגרשה בע"כ וא"כ ה"נ י"ל באומר שראה הכיעור דעי"ז אסורה לו דנאמן בכך כיון דהיא אמרה שזינתה כו' ובפרט בנ"ד דהימנה הבעל ונעשית לו חד"א כו' (עמש"ל סי' קט"ו ס"ז ס"ק מ"ב) ולזה בנ"ד אם כי אין לעשות מעשה לכופו כאשר גם באומר שראה שזינתה משמע מדברי הרמב"ם דאין כופין אותו להוציא (ע"ל סי' קט"ו ס"ק ל"ז) דכללא הוא דאין כופין אלא בעדי טומאה מ"מ עכ"פ ראוי לומר להבעל דהדין תורה דאסורה לו עכ"ל: ושם בסי' צ"ט (בד"ה ואף דבשו"ת רשב"א) האריך ג"כ קצת בענין זה וכתב שם דבענין השאלה דידיה (הובא לעיל סי' י"א ס"ק י"א) בלא"ה י"ל דנאמן גם בזה"ז דהא קיי"ל גם באומרת טא"ל היכא דאיכא רגלים לדבר מהימנא א"כ ה"נ י"ל בנ"ד דריבוי העדות וילדה שלא בזמנה משוי לה רגל"ד ומהימן הבעל שמאמין להעד (ושם בהגה כתב דיש לחלק קצת ע"ש וע' בזה בת' ברית אברהם סי' פ"ח אות ה' ובסי' צ"ד אות י"א) ובפרט לדעת הכנה"ג שדעתו בילדה ליב"ח יכול לגרשה בע"כ וגם עכ"פ ע"י העדים דנתייחדה הוא בכלל עוע"ד דיכול לגרשה בע"כ כדאי' סי' קט"ו ס"ד בהגה וכן הסכים בת' מהרמ"ל סי' פ' דלא כהרש"ל בתשובה א"כ תו ל"ש לומר עיניו נתן באחרת ומהימנינן לי' דמאמין להעד ע"ש. ובסי' ק' שם בתשובת הגאון בעל בית מאיר הסכים עמו וכתב וז"ל מה דהעלה כבודו דבנ"ד מהימן לי' מהני אף בזה"ז זהו ברור ואמת שבדין זה הוא לפי ראות עיני הדיינים וכבר כתבתי בגליון ד"מ כו' עד ולענ"ד בעיקר ההוראה יפה הורה הרש"ל עכ"ל. וע"ש עוד בסי' ק"א דף פ"ז ע"ג מזה וע' עוד בתשו' ברית אברהם סי' פ"ח בכל זה: (ובתשו' ח"ס ח"ב סי' צ"ה ע"ד אשה שבאתה בבכי ואנקה לשכנותי' ואמרה דרך תשובה ווידוי על החטא הגדול שנתפתת לרווק א' ובא עליה ונודעו הדברים גם לבעלה ובאה ג"כ לפני המורה שבעיר לקבל תשובה ואחר החקירה אמרה שעכ"פ לא מירק ביאתו כי בשעת הרגל דבר נתחרטה והיתה מתאמצת עד שזר' מבחוץ מה משפט האשה אי מותרת לבעלה. והביא שם דברי תשו' חו"י סי' ע"ב שכ' באשה שהתודית בחולי' שזינתה ואח"כ חזרה לבורייה שאסורה וכן בהתודה הבועל כו' ודברי הנו"ב שחולק עליו (כמו שהובא לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ה) וכ' דודאי דברי הנו"ב נכונים דגם בכה"ג חיישי' שמא עיני' נתנה באחר ואערומי מערמא לומר דרך וידוי אלא דגם דברי החו"י אמתיים דמיירי בחלתה ונטתה למות ואמרה כן דרך וידוי ובהא לא שייך ענ"ב וכן מ"ש דבועל שמתודה דרך תשובה מהימן לאוסרה על בעלה היינו משום דקיי"ל עד א' דמהימן לבעל כבי תרי נאסרה עליו ובכה"ג ראוי הוא שיאמין לו הבעל ותיאסר עליו (ע' בתשו' נו"ב סי' ע"א שהובא לעיל בסי' קט"ו שם ועיין בח"ס חיו"ד סי' ד' מ"ש בזה) אבל האשה בעצמה שאמרה כן שלא בשעת מיתה אפילו תאמר דרך וידוי ותשובה לא האמינו חכמים. ומ"מ נ"ל אם הבעל האמין לה ושוויא אנפשי' חד"א דבעלמא בכה"ג פליגי בי' הקדמונים כמובא ברמ"א סי' קע"ח ס"ט דלחד דיעה הבעל חייב נידוי אם אומר שמאמין אבל בכה"ג כ"ע מודים שאם הבעל מאמין שאין מנדין אותו ומחוייב להוציאה כי היא אין הגורם לעבור חרגמ"ה כי לב כל אדם נותן להאמין כו' ומה שאמרה האשה שלא מירק ביאתו הנה אפילו אמרה בפירוש שלא הי' הכנסת עטרה ואפילו אמרה כן מיד תוכ"ד נמי לא דפיסקא בנדון שלפנינו אם לא האמין הבעל לדבריה אע"ג שבאתה דרך תשובה ווידוי אין שומעין לה ומותרת לו אך אם מהימנא אחר שהיתה תחלה ברצון ולא דמי לעובדא דנו"ב מה"ת סי' כ"ג דהתם צווחה מתחלתה ועד סופה כו' וסיומא בלבו האמין לדבריה תצא בלא כתובה עכ"ד ע"ש: ושם בסי' ק"ו אודות איש א' שהרגיל קטטה עם אשתו ובאו לפני הב"ד ועיקר טענתם הי' דבר שבממון שחשדה בגניבה וגם טען מאיסה עלי ובסוף דבריו אמר שראה אותה לפני כמה ימים שכבה אצל נער א' אלא שאז לא רצה לפרסם הדבר מפני שהיו קרובי האשה ישנים באותו החדר ובכל זאת נהגו אישות זע"ז עד עתה והב"ד מצאו השוואה ביניהם בענין עיקר מחלקותם אך נסתפקו אם מותרת לו ואם כופין אותה לקבל גט כי עדייו הוא עומד בדבורו שראה אותה שכבה אצל הנער כו' וכתב דלכאורה בדברי רמ"א סי' קע"ח ס"ט נאמר ב' היתרים בענין זה א' דעת הר"ש מיינבול דבזה"ז שיש חר"ג א"נ לומר שמאמינה או שמאמין לדברי העד ובמהרי"ק שורש ר"ז מבואר דיותר ראוי שלא להאמינו באומר שהוא עצמו ראה שזינתה ממה שמאמין לעד א' וא"כ כיון דמייתי רמ"א דיעה זו במאמין לעד א' דאינו נאמן כ"ש וק"ו בדליכא אפי' ע"א ואדרבא י"ל מה דמסיים רמ"א יש חולקים ומשמע שדעתו שאין לסמוך על המקילים י"ל היינו באיכא עד א' מיהת אבל באין כאן אפי' ע"א אפשר דבכה"ג מסכים רמ"א עם המתירי' והיתר הב' מ"ש הרמ"א דאם הי' לו קטט עמה א"נ לומר כו' והוא מתשו' רשב"א אלף רל"ז ובמיוחסות סי' קל"ג כו' ובש"ס ר"פ האשה שלום מבואר דכשראה בעצמו קיל לענין קטטה מהעדאת עד א' דהרי באמרה מת בעלי פשוט דלא מהימנת בקטטה ובע"א אבעי' דלא איפשטא וא"כ כיון דפסק רמ"א דלא מהימן להאמין לע"א במקום קטטה מכ"ש דלא מהימן לומר שראה בעצמו שזינתה. ואמנם ראיתי דמהרש"ל ביש"ש פ"ב דיבמות סי' י"ח לא רצה לסמוך על ב' היתרים הנ"ל ואפי' באומר שראה שזינתה ואני אומר דכל הרוצה לדון בעניינים אלו ע"פ דברי רמ"א אלו לא ירים ידו עד שיביט בדברי יש"ש הנ"ל אך נלע"ד בנדון זה גם מהרש"ל מודה שהדברים מראים כשקר וכיזוב כו' והאריך קצת לבאר כמה אומדנות בנדון השאלה שדברי הבעל המה רק עלילות ברשע להפריד בין הדבקים ובזה גם מהרש"ל מודה שאינו נאמן ומסיק וז"ל מסקנא דמלתא לפע"ד דאיו כופין אותה לקבל גט כלל והוא מחוייב בשארה וכסותה אך בעונה אמרי' לי' הוי יודע אשה שזנתה אסורה לבעלה ואולי היית מהימן לנו היינו מפרישים אותך על כרחך אלא שאין אנו מאמינים לך ועתה אם אתה יודע בעצמך שבאמת שכבו זע"ז כדרך המנאפים תחוש לעצמך ותתבטל מעונה ומעתה נשאלה את פיה אם תתרצה בכך אזי ילבינו ראשם כך שהוא יתן מאר וכסות והיא תמחול עונתה ואם ימות נוטלת כתובתה ככשרה בנשים ואמנם אם לא תתרצה להשאר כך לעולם ותאמר נוח לה להתגרש מלמחול עונה אומרים לו הוי יודע כי גירושין הללו הם כמו גירושין בע"כ כי מפני ביטול עונה מוכרחת לקבל גט מפני צערא דגופא ע"כ או תתנהג עמה באישות ותודה על שקרך פחזותך או תשבע שבועה חמורה שכן הוא כדבריך והשבועה תהי' בכל מיני אלות הברית ואיומים רבים ואח"כ תגרשנה או אם לא תרצה לשבע וגם לא לנהוג אישות ועל כרחה תתגרש הרי אתה מתנדה בנידוי ב"ד על שתגרום ביטול חרגמ"ה וכל הדברים האלה יובן מתוך דברי הראשונים הנ"ל ובפרט מדברי יש"ש שם עם הוספת קצת נופך משלי לפי הענין והמשכיל יבין עכ"ל ע"ש עוד בסי' ק"א וק"ט וקי"א מענין דברי רמ"א הנ"ל:
כג
ואם הי' לו קטט עמה עיין בתשו' ברית אברהם ס"ס ע"ד והובא קצת לעיל סי' קט"ו ס"ק כ"ח שכ' דדוקא בקטט שהוחזק כפרן כו' ע"ש (אכן בתשו' ח"ס ח"ב סי' ק"ו כתב דסתימת לשון רמ"א משמע דאפילו לא הוחזק כפרן אלא גברא שמתהפך בתחבולות להתעולל עלילות ברשע להוציא אשתו אע"ג דלא אשתכח שיקרא בשום פעם מ"מ לא מהימן תו לאוסרה עליו וסיים דצ"ע לדינא ע"ש וע' בס"ק שלפני זה):
כד
שהוציא קול כו'. גירשה מחמת כן ושוב רוצה להחזירה עמ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ק ל"ו:
כה
אם נותן אמתלא. עיין בתשו' גבעת שאול סי' מ"ב דמתחילה עלה בדעתי לפרש דכוונת הטור וש"ע דצריך אמתלא אחרת לא זו האמתל' שאמר שמחמת כעס כו' ושוב ראה בתשו' הרא"ש גופי' אית' שם להדי' דאמתל' הוא מה שאמר מחמת הכעס שהכעיסתו הוצי' עלי' קול זה. וה"פ אם נותן אמתל' שאומר כך שמחמת הכעס כו' מותרת לו ואם לאו שלא אמר כך אסורה לו ע"ש עוד (אמנם בתשו' ח"ס ח"ב סי' קי"א כ' הגם דמלשון תשובת הרא"ש גופי' מבואר דסגי בהאי אמתל' שאומר שעשה כן מחמת כעסו מ"מ בל' הטור והש"ע משמע דלא סגי בהאי אמתלא אלא שיתן עוד אמתלא אחרת וכתב דנ"ל להשוות דברי הרא"ש בתשובה עם מ"ש הטור וש"ע בשמו דהרא"ש בתשובה מיירי שהיא תובעת ממנו גט ואינה רוצית להיו' עמו עוד א"כ ראוי הוא שמחמת כעסו אמר עלי' שזנתה אבל בטור וש"ע לא מיירי רק מכעס וקטט ולא שהיא תובעת גט א"כ אין אמתלא מספקת לומר עליה דבר שתיאסר עליו לעולם ע"כ צריך אמתלא אחרת ואה"נ אם יאמר שמחמת שהיה בכעס הסכימה ן דעתו לגרשה ולא יכול אם לא בטענת זנות או כדי להרויח כתובתה אה"נ דהוא טענה מעלייתא אבל טענת הכעס לחוד לא מועיל וע"ש עוד במעשה באשה שתבעה גט מבעלה בב"ד והבעל בתוך שיחו וכעסו אמר שנתברר לו שזינתה וגם הרתה לזנונים ונפסק הדין שיגרש ויתן כתובה ואח"ז נתפייס (ועדיין לא גירשה ובלוח המפתחות שם ט"ס) וחוזר הבעל ונותן אמתלא שאמר כן מחמת שרצתה להפקיע עצמה ממנו סבור היה להרויח כתובתה כי סבר שיאומן להפסידה כתובתה אי מותרת לו באמתלא זו או לא כיון שהוסיף לומר שהרתה לזנונים והאריך בזה ומסיק שהיה מותרת לבעלה. אך להתיר הולד שאמר שהרתה לזנונים צ"ע כו' עש"ה) וממ"ש לעיל סי' קט"ו ס"ז סקל"ז.
כו
בלא שני עדים. ע' בתשו' חוט השני סי' פ"ט. ובחנם האריך בזה שם דהפי' הפשוט כמו דמסיק לבסוף דהך בלא שני עדים לא קאי אדינין אלא אסתירה שהסתירה היה בלא עדים.
כז
שנתחרש בעלה כו'. ע' בתשו' נו"ב תניינא סי' קנ"ט שנשאל בא"א שנחשדת עם אחד מבני ביתה ושלחו הב"ד להתרות אותה ואת בעלה שיוציאו את האיש הנטען מביתם ומכ"ש שלא תתיחד עמו ולא השגיחו בהתראת ב"ד ויש עדים שעברה על התראת ב"ד ורצו הדיינים השואלים לומר שהקינוי של הב"ד הוא כמו קינוי הבעל כמו ששנינו בס"פ ארוסה שהב"ד מקנין וא"כ על פי עדות הנ"ל יש לאוסרה על בעלה. והוא ז"ל השיב דמטעם קינוי וסתירה אין לאסרה דמה ששנינו ואלו שהבית דין מקנין להם הרי בכל הני דחשיב שם אין ביד הבעל לקנ' בעצמו אבל לא מצינו שאין הבעל כאן ואינו מקנא לה שבב"ד יקנאו לה והיינו משום דכל עיקר הקינוי של הבית דין הוא שהבית דין עושים בזה שליחות של הבעל ואמרינן מן הסתם ניח' ליה להבעל בזה וזכין לאדם שלא בפניו והיינו היכא שנתחרש או שהוא חבוש אבל אם הוא עמה ויכול לקנא בעצמו ואינו מקנא חזינ' דלא ניחא ליה ואיך יקנאו בית דין. ולולא דמסתפינ' אמינ' שאפילו באופן שחשיב במשנה שבית דין מקנין היינו מן הסתם אבל אם יצא הבעל מבית האסורים ואמר שלמפרע לא היה ניחא ליה בקינוי אינה אסורה עליו והא דאית' ברמב"ם וש"ע ואוסרין אותה על בעלה לעולם היינו מן הסתם וכן באשת חרש והדבר צריך אצלי תלמוד אבל היכא שהבעל בשעת מעשה לפנינו ואינו מקנ' לה איך יהיו הב"ד שלוחין בע"כ ובפרט בנ"ד שבשעת התראה שניהם נתנו כתף סוררת ועוד דאפי' במקום שהב"ד מקנין נראה שהב"ד בעצמם צריכים לקנא לה ולא ע"י שלוחא דבי דינא מתרי טעמי חדא שגם על הבעל אני מסופק אם יכול לעשות שליח לקנא לאשתו (עבה"ט סק"ו) ואף שבכל התור' שלוחו שא"כ כבר כתב הרא"ש בגיטין פ"ק דלא מצי משוי שליח לחוב לאחרים (עמש"ל סי' קי"ט סק"ו) והא דב"ד מקנין לה והם שלוחי הבעל שאני ב"ד דרחמנא רבי להו ועוד דאפילו אם הבעל מצי משוי שליח מ"מ הב"ד לא מצו משוי שליח דאינהו גופייהו שלוחי דבעל נינהו ואין שליח עושה שליח במה שאינו אלא מילי דמילי לא מימסרי לשליח ולכן דקדקו הרמב"ם והש"ע וכתבו קוראים ואומרים לה אל תסתרי כו' ומלבד זה הנה בכל העדות לא מצאתי עד סתירה כו' ע"ש ועוד) והנה מ"ש בהיתר א' דאין הב"ד יכולין לקנאות בע"כ דבעל כן הוא ג"כ דעת העדות ח"ס ח"ב סי' ק"ח שכ' להרב השואל על נדון דשם וז"ל וקינוי שקינא לה מעלתו עם הקהל אין בו ממש חדא שלא אמר בלשון קינוי אל תסתרי עם פלוני אלא לבעל הזהיר שלא ירגיל אנשים הנחשדים בביתו ואין זה לשון קינוי (אפי' אם היו מזהירים לה כן) ועוד לא מצינו רשות לב"ד לקנאות אלא כשאין הבעל לפניהם אבל אם הבעל כאן ואינו מקפיד על אשתו כי תנאפנה אין בקינוי ב"ד כלום ואע"פ שהכריחוהו שעל כרחו ענה אמן אחר ששמע הפסק מ"מ כיון שע"כ הי' מסתמא מחל לה הקינוי כו' עכ"ל. אמנם מ"ש הנו"ב בהיתר הב' שהב"ד בעצמה צריכים לקנאות ולא ע"י שלוחא דידהו כו' ע' בתשו' ח"ס שם סי' צ"ו מבואר דפשיטא להו להגאון השואל ולהגאון המשיב המחבר ז"ל דקינוי ע"י שליח ב"ד הוי קינוי כל שאמר לה בלשון קינוי ע"ש וכן מבואר עוד בדבריו סי' ק"י שם שאם שליח ב"ד אמר לה בעדים אל תסתרי עם פלוני ויש עדים שנסתרה אח"כ נאסרה על בעלה מדינא כו' וכמו שהובא בשמו לעיל ס"ק י"ד ע"ש ואולי משום דלא שמיעא להו דברי הנו"ב הנ"ל):
כח
בא עד א' כו' עב"ש שכ' מיהו קשה למה לי עדות העד ת"ל אם קינא ונסתרה אסורה לבעלה ואין לה כתובה בשלמא בש"ס לק"מ דקמ"ל דאינה שותה אלא לפסק הש"ע קשה מה נ"מ מעדותו עכ"ל (עמ"ש לעיל סק"ב וע' בס' תפארת ישראל על משניות בסוף ס' נשים שכ' דאביו הגאון ז"ל בספרו בית ישראל תירץ קושי' זו דבקינוי וסתירה לחוד אין כופין לבעל לגרשה אבל בעד א' דטומאה כופין ע"ש. ולע"ד תמה אני מדוע לא זכר דברי הב"ש לעיל ס"ס י"א שהבי' חילוק זה בשם רבי' ירוחם והב"ש כתב עליו וא"י מנ"ל חילוק זה ולא משמע כן משאר פוסקים ע"ש:
כט
מאותו שקינ' לה עב"ש ס"ק י"א וע' בחל"מ פ"א מה"ל סוטה דין י"ד.
ל
אבל לא להפסידה כתובתה. ע' בגליון המשניות פ"ו דסוטה בתוס' רע"ק ז"ל אות ך' וע' בס' בית מאיר ודוק:
לא
ונוהגים. עמ"ש לעיל סי' ך' סק"ב מענין זה:
לב
שנאסרה בשבילו. עבה"ט שנ' ואפי' נאסרה מקודם לבעל כו' וע' בהגהות מל"מ נ"ב מה' סוטה דין י"ב הבי' דמהר"א ששון סי' קצ"ג נסתפק בזה גבי בועל שני אם נאסרה לו כיון שכבר הית' אסור' ועומדת אך בתשו' שבו"י ח"א סי' צ"ד ובס' ש"א בקו"א השיגו עליו מש"ס סנהדרין דדי מ"א ע"ש. גם בס' ק"כ פ"ק דכתובות אות ח' הזכיר דברי מהר"א ששון הנ"ל שרוצה לדמות דין בועל שני שלא לאסור עליו מהך דינ' שצידד הרא"ש ז"ל לענין בעילת כותי (דלקמן סי"ט) וכתב ששמע ממורו ורבו הגאון מו"ה א"ב ז"ל שתפס עליו מש"ס סנהדרין הנ"ל ע"ש ועמ"ש בזה לעיל סי' י"א סק"ד. וכעת הגיע לידי ספר כת"י מהגאון מו"ה יצחק הלוי ז"ל מהמבורג וראיתי בתשובה אחת שם שצירף סברת מהר"א ששון הנ"ל לסניף לשאר סברות בנידון שנשאל עליו וכתב דמה שהשיגו עליו מש"ס סנהדרין דף מ"א מלבד דלא קשה עליו מגמרא זו אלא אדרבה ראיה מוכרחת לדברי מהר"א ששון מגמרא הנ"ל דהיכא דכבר נאסרה לבעלה אינה אסורה לבועל. דהנה מקשין העולם כיון דמיירי בגמרא בנערה המאורסה וקושית הגמרא שם באשה חבירה דמקטלא אליבא דרבי יוסי בר"י היכא משכחת לה מיירי גם כן בנערה המאורסה אם כן היכי מוקי לה בזינתה וחזרה וזינתה אכתי קשה בסקילה היכא משכחת לה דא"כ לא היתה בתולה וא"ל בשלא כדרכה דזהו דוחק לאוקמי בכך. וע"ז יש לתרץ דמיירי שבא העדים השניים והעידו על זנות הראשון אחר שבאו עדים כבר והעידו על זנות המאוחר ואם כן שפיר בעדים השניים שייך חיוב סקילה כיון דלפי העדאתם שזינתה קודם והיתה בתולה. אך אכתי קשה לפ"ז מה מקשה הגמ' דילמא לאוסרה על בועלה שני באנו הא ע"כ אתו לקטלא דאל"כ למה להם להעיד שזינתה כבר קודם זה הזנות הא גם אם היה אח"כ אסורה לבועל ומדהעידו על זנות מוקדם בודאי ידעו דחבר א"צ התראה וכוונתם לחייבי סקילה ולכך העידו שזינתה קודם דהיתה אז בתולה וא"כ מה מקשה הגמ' דילמא לאוסרה על בועלה שני. אלא ודאי ע"כ מוכח כסברת מהר"א ששון דהיכא דכבר נאסרה לבעל אינה אסורה לבועל ומקשה הגמ' שפיר עכ"ד ודפח"ח וע' בתשובת נו"ב תניינא סימן ך' מענין זה:
לג
שזינתה עם כותי. בחידושי רב גדול אחד (שהזכרתי בסי' קכ"ט סקכ"ד) כתב דיש להסתפק בזינתה עם קטן פחות מי"ג ויותר מבן ט' דביאתו ביאה אי אסורה לו כשיגדיל משום אחד לבועל. והא ודאי דאין להתיר מצד דפיתוי קטן אונס הוא כמו דאמרי' פיתוי קטנה אונס הוא. דהא גם בבועל גדול אם היה אנוס והוא מזידה נאסרה עליו כדאיתא בירושלמי דסוטה עב"ש בסי' י"א. אך אפשר דזה דמי לזינתה עם כותי לדעת י"א אלו דמותרת לו אחר שנתגייר משום דבלאו הכי היתה אסורה לו ואין בו קדושין אם כן ה"נ בקטן לדעת הרמב"ם דאסור להשיא אשה לקטן דהוי כזנות כדלעיל סי' א' וגם אין בו קדושין לא קרינן ביה ונטמאה אחד לבועל. מיהו י"ל דדמי לזינה עם אחות אשה כיון דמותרת לו אחר כך אך אכתי יש להסתפק לטעם שכ' המרדכי בסנהדרין דלכן מותרת לכותי הבועל לאחר שנתגייר משום דהוי כקטן שנולד וההיא שעתא באו בר איסור' הוא א"כ ה"נ בקטן דלאו בר אזהרת איסור' הוא בפחות מי"ג שנים ואין מעשה קטן כלום ע"כ לא שייך בו לאסור משום מעשיו בעודו קטן עכ"ד. ועיין בנ"צ מ"ש בביאור דברי המרדכי הנ"ל וכתבתי לפע"ד בנד"ז פשוט דאסורה וה"ה בזינתה עם חרש ושוט' עש"ב. ועיין בתשו' בית יעקב סי' ג':
לד
ומ"מ מי שזינה כו' בגליון ש"ע של הגאון רבינו עקיב' איגר ז"ל נ"ב וכ"כ להדיא בתוס' ביבמות דף צ"ז עכ"ל ונראה דט"ס הוא וצ"ל צ"ד והוא שם ע"ב בד"ה אשת גיסו ע"ש. אך לא ידעתי מה ראי' מהתוס' הא התוס' בכתובות דף ג' ע"ב חולקים על פסק ר"ת וס"ל דגם בכותי הבועל אסור' דאף ר"ת עצמו שהיזיר הא כתב הטעם משום דלא נחשב ביאה וא"כ פשיט' דלא שייך זה גבי זונה עם אחות אשתו וכל עיקר חידושו דמהרא"י והרמ"א ז"ל בזה הוא לטעמו של הרא"ש ז"ל וא"כ מה ראי' מהתוס' וצ"ע:
לה
בינו לבינה בנחת עיין בפרישה שכ' ר"ל שיאמר לה בפירוש שלא על מנת לאסור אותך עלי אני מקנא לך אלא שתזהר מן הכיעור ומן הדומה לו. א"נ שלא יזכיר לה שום איש מיוחד אלא שמקנא לה שלא תסתרי עם שום איש ובזה גם הסמ"ג מודה דלא נאסרה עכ"ל (וע"ש עוד מ"ש די"ל דהרמב"ם שכ' אלא בינו לבינה לא ס"ל כהסמ"ג ואזיל לטעמי' מאחר דפסק כרבנן דלקינוי וסתירה בעינן תרי עדים א"כ בינה ובינו לאו איסור הוא ע"ש ולכאורה הוא תמוה דהא בהדי' כ' הרמב"ם ס"פ כ"ד מה' אישות דגם בינה ובינו נאסרה לו. אך הפרישה עצמו ס"ס קט"ו הביא בשם מורו מהרש"ל שתמה על הרמב"ם שם. וע"ש בב"ח וגם בח"מ וב"ש שם והובא לעיל ס"ק ט"ו ע"ש) והנה מ"ש הפרישה בריש דבריו ר"ל שיאמר לה בפירוש כו' לכאורה זה תליא בשני הלשונות שכ' רש"י ז"ל ביבמות דף נ"ה ע"ב בד"ה לשקינ' לה דרך אברים וללשון ראשון שם מבואר דלא בעי' שיאמר בפירוש רק כל שידוע לכל שאינה חושדה בביאה ממש סגי אך ללשון שני משמע דבעי' שיאמר לה בפירוש ובתיבי' שם בלשון שני ע"ש. ועיין במל"מ פ"ג מה' סוטה דין כ"ד שכ' דלפי המבואר בגמ' דיבמות שם דבעינן שיהיה הקינוי בדבר האוסרה לפ"ז צ"ל דה"ה אם אמר לה אל תסתרי עם פ' שמא יאנוס אותך דלא חשיב קינוי ואם נסתרה אינה אסורה כו' ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קע״ח
א
סי' קעח בש"ע ס"ג ויש מי שאומר שאינה נאסרת. נ"ב וה"ה חרשת ושוטה כ"כ בפשיטות במ"ל פי"א ה"ו ד"ה אך אכתי קשיא לי ובתשו' כנ"י סי' ע"ה כתב ומאן יימר דשוטה דין קטנה יש לה ולענ"ד י"ל דבשוטה לכ"ע הוי אונס דהא יותר אינה בת דעת מקטנה כדמשמע בשבת ר"פ מי שהחשיך וכמ"ש בגליון ש"ע א"ח סי' רס"ו וע' חולין י"ב ב' בתי' דבחליצה בשוטה לא מהני עע"ג ובחרש וקטן מהני ולענין פיתוי דחרשת י"ל דתליא בפלוגתת הפוסקים בפיתוי קטנה כנלע"ד:
ב
לעיל הגה הואיל ונתייחדה. נ"ב ע' פ"י כתובות דנ"א ע"ב ד"ה ופליגא דרבא ובס' כתובה בחי' שם ובתשו' נודע ביהודא חאה"ע סי' י"ד וסי' כ"א:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5