שולחן ערוך, אבן העזר קמ״א: דין השליחות והחזרה ממנו ובו ס"ט סעיפים. – עם 11 מפרשים

א

דין השליחות והחזרה ממנו ובו ס"ט סעיפים.
האשה יכולה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה במד"א שעשתה שליח אחר לקבלו ממנו אבל אם אמרה לשליח הבעל יהיה גט זה פקדון אצלך או שאמרה לו הרי אתה שליח לקבלו לי וי"א אפי' לא אמרה לו רק תתקבל (ב"י בשם הרמב"ן והרשב"א) הרי זו ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה ומשיגיע לידה תתגרש ודאי: הגה אמרה האשה לשלוחה לקבל הגט מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו אבל אמרה קבל גט מבעלי יכול לקבלו מיד שלוחו (תשובת רשב"א אלף ר"ז) וי"א שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה:

ב

נערה המאורסה אע"פ שמתגרשת בקבלת גיטה בידה כמו קבלת אביה אביה יכול לעשות שליח קבלה אבל היא אינה יכולה לעשות שליח קבלה אא"כ אין לה אב או שנשאת:

ג

קטנה אפי' אין לה אב או שנשאת אינה יכולה לעשות שליח קבלה אבל אביה יכול לעשותו אם היא ארוסה:

ד

המקדש קטנה ע"י אביה וגרשה כשהיא קטנה (בעודה ארוסה ואביה חי) (טור) אביה מקבל גיטה ולא היא שלא מדעתו ויש אומרים שהיא יכולה לקבל גיטה:

ה

נשאת אין אביה יכול לקבל גיטה :

ו

קדשה אביה כשהיא קטנה ומת או שנשאת אם מבחנת בין גיטה לדבר אחר דהיינו שנותנים לה צרור וזרקתו אגוז ונוטלתו וי"א דהיינו משתגיע לעונת הפעוטות דהיינו בת שית או בת שבע כל חד וחד לפום חורפיה (טור) מתגרשת על ידי עצמה ואם אינה מבחנת וגירשה ע"י עצמה אינה מגורשת אבל ע"י אביה מתגרשת אפילו אינה מבחנת ויש מי שחולק ואומר שכל שאינה מבחנת אינה מתגרשת אפי' ע"י אביה: הגה ע"ל בסדר הגט סעיף צ"ו כיצד כותבין לקטנה המתגרשת על ידי אביה:

ז

כל היכא שיש לקטנה יד לקבל גיטה יש לה תורת חצר (או ד"א) (הגהות מיי' פ"ה) לקבלו כשם שיש לגדולה:

ח

כשהיא עושה שליח לקבלה צריכה לעשותו בפני שני עדים וצריך לקבל הגט בפני שנים אפי' אם השנים המעידים על השליחות הם מעידים על קבלת גיטה או א' מעיד על השליחות ואחד על הקבלה ואחד מצטרף עם כל אחד להיות מעיד על זה וע"ז: הגה ולכתחילה לא ימסור הבעל הגט ליד השליח עד שיברר תחלה שנעשה שליח לקבלה בעדים (מרדכי ריש התקבל בשם מוהר"ם):

ט

מה שצריך שני עדים על הקבלה דוקא כשאין השליח כשר אבל אם הוא כשר מצטרף עם עד אחד ויש מי שנראה מדבריו שחולק ע"ז (וה"ה לשליחות להולכה):

י

במד"א שצריך עידי קבלה כשאבד הגט או נקרע אבל אם היה הגט יוצא מתחת יד שליח קבלה א"צ עידי קבלה (וע"ל סי' זה סעיף י"ג):

יא

אין שליח להולכה צריך עדים אם הודו השליח והמשלח ואם המשלח כופר ה"ז ספק וי"א ששליח הולכה צריך למנותו בעדים: הגה מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים וא"צ עדות על כך (רבי ירוחם ח"ג) ונוהגים להצריך הרשאה ועדים על הרשאה שנעשה שליח וע"ל סעיף כ"ד:

יב

במד"א שאין שליח האיש צריך עדים כשמסר לה גט שחתומים בו עדים אבל אם אין עדים חתומים בו והלך השליח ומסרו לה בפני עדים הרי זו ספק מגורשת:

יג

יש מי שאומר ששליח הולכה ושליח הובאה א"צ לעשותו בעדים ויש מי שחולק: הגה כפל דברים הן בכאן כי בבא זו נתבאר סעיף י"א ויש מחלוקת בדין זה בדרך אחר די"א דשליח הולכה אם מסר לה הגט בינו לבינה וא"א לחזור וליתנו לה בפני שנים דמגורשת מאחר שהגט יוצא מתחת ידה בחותמיו (טור בשם הרמב"ם) וי"א דפסול (טור בשם הגאונים) מיהו אם הגט מקויים בחותמיו מתחת ידה אינה צריכה שתביא עידי מסירה בפנינו רק שאמרה שקבלה אותו בפני שנים כראוי (טור) וה"ה בשליח קבלה מן הבעל:

יד

בין שליח קבלה בין שליח הולכה א"צ שישמע מפיהם שממנים אותו שליח לפיכך בין האיש בין האשה יכולים לעשות בפני עדים שליח העומד במקום אחר והעדים כותבים חותמים שמינה לפלוני שליח: (וע"ל סעיף ל"ה):

טו

בעל שעשה שליח להולכה צריך שיאמר לו תן גט זה לאשתי או שיאמר לסופר ולעדים שיכתבו ויחתמו גט ויתנו לאשתו או לשון שמשמעו שיגרשוה כמו גרשוה או שלחוה או שבקוה או תרכוה או כתבו אגרת ותנו לה אבל אם אמר פטרוה פרנסוה עשו לה כדת עשו לה כנימוס עשו לה כראוי לא אמר כלום אמר להם עזבוה הוציאוה התירוה הניחוה הועילו לה ה"ז ספק:

טז

האומר כתבו גט לאשתי הרי אלו כותבין ונותנין לבעל בידו ואין נותנין לאשתו עד שיאמר להם ליתן לה ואם נתנו לה אינו גט במד"א בבריא אבל במסוכן והוא אדם שקפץ החולי במהרה והכביד עליו חליו מיד והיוצא בקולר אפי' על עסקי ממון והמפרש בים והיוצא בשיירא ואמר כתבו גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו לה שהדבר ידוע שלא נתכוין זה אלא לכתוב וליתן לה:

יז

בריא שאמר כתבו גט לאשתי וכתבו ונתנו לה והרג עצמו מיד כגון שהשליך עצמו מן הגג או הפיל עצמו לים הרי זה גט כשר ואם לא כתבוהו כותבין ונותנין לה כל זמן שיש בו נשמה עלה לגג ודחפתו הרוח ונפל ומת אינו גט:

יח

ספק מעצמו נפל ספק הרוח דחפתו אם לאלתר נפל ה"ז גט ואם לא נפל לאלתר הרי זה ספק:

יט

וכן מי שהיה מושלך לבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי ופירש שמו ושם אשתו שם עירו ושם עירה הרי אלו יכתבו לה ואע"פ שהעלוהו ולא הכירוהו הרי זו כשר שזה כשעת הסכנה הוא שכותבין ונותנין אע"פ שאין מכירין וי"א דה"מ שראו לו דמות אדם וחזו ליה נמי בבואה דבבואה הא לאו הכי חיישינן שמא שד הוא שדרך השדים למצא בבורות וכן בשדות:

כ

אם היו שם שלשה ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי אחד כותב ושנים חותמים וא"צ מעמד כולם דאע"ג דאמר כל לא הוי כאומר כולכם כתובו:

כא

היו רבים עומדים ביחד ואמר הוליכו גט לאשתי איזה מהם שירצה יוליך אותו בשביל כלם (ועיין בסמוך סוף סעיף כ"ג) ואם אמר ב' מכם יוליכוהו יוליכו שנים אפילו היה בכללם אב ובנו דעתו גם על הבן ונעשה הבן שליח במקום האב:

כב

וה"ה לאומר לג' שנים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו ויתנו לה והיה בהם אב ובנו בין שחתם בנו עם האחר בין שחתם האב עם האחר ה"ז גט כשר:

כג

אמר לחבורה כולכם הוליכוהו אינו גט עד שיוליכוהו כלם והאידנא תקנו חכמים שהאומר לרבים להוליך גט לאשתו יאמר כל אחד מכם יוליך גט לאשתי:

כד

מה שכתוב בתיקון שטרות שטר הרשאה בשולח גט ממקום למקום אין צריך אלא לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות לעשות כמה שלוחים אפילו לא יחלה ולא יאנוס: הגה ולכן אם נאבד שטר הרשאה או נפסל והוא שעת הדחק נותנין הגט בלא הרשאה (מהרי"ק שורש כ"ו) והשליח נאמן על השליחות ולומר שעשאו שליח בעדים כמו שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם (ועיין לקמן סימן קמ"ב סעיף ג') אבל לכתחילה כותבין הרשאה בדקדוק ונזהרין שלא לכתוב בה ראשי תיבות בתיקון (מהר"י מינץ בשם מהרא"י) גם שלא לשנות בה בדברים הכתובים בגט כגון אם כתוב בגט שם זנביל בב' לא יכתוב בהרשאה בוי"ו (ג"ז שם) וכל כיוצא בזה ונוסח הרשאה עיין בא"ה סימן קמ"א ולמטה סוף ל' ושאר דינים וסדר השליחות עיין לקמן בסדר הגט עידי הרשאה לא יהיו קרובים זה לזה ולא לאיש ולא לאשה ולא לעידי הגט (סדר גיטין סי' ע"ג) ואם נמצאו עידי הרשאה פסולים נתבטל כל השליחות שהרי הם מעידים על עיקר השליחות ושבפניהם עשה הבעל לשליח ולא דמי לשאר פסולי הרשאה כנ"ל ונהגו שהרב המסדר הגט מקיים ההרשאה וי"א דיש לקיימה בג' מיהו אם אינו ניכר רק חתימה אחת סגי (גם זה בסדר) ויש נוהגין לכתוב כתב של מקום הנתינה להודיע אם יש שינוי באיזה דבר בהרשאה (שם בשם מהר"ר ז"ך):

כה

אם הבעל או השליח רך בשנים טוב להצריך לדקדק אחריו אם הביא סימנים כשעושה שליח שאין קטן עושה שליח ולא נעשה שליח ואם יש לו זקן בפניו אין לחוש: הגה אבל א"צ לדקדק בעידי חתימה דעידי מסירה כרתי ורגילים להיות הרבה גדולים אצל נתינת הגט (ב"י בשם א"ח) ולפי מה שנוהגין לייחד עידי מסירה ידקדק בהם שיהו גדולים:

כו

נהגו להקנות לעושה שליח להודיע שגמר בלבו ואם אמר בלב שלם אמרתי וגמרתי לעשות דבר זה אין צריך קנין:

כז

על שטר שליחות קבלה יחתמו שני עדים כשרים וצריך שיהיו בני אדם ידועים שתהי' חתימתן ניכרת במקום הנתינה ואף אם יקיימוה בהנפק צריך שיהיו חתימות הדיינים ניכרות וידועות לבני מקום הנתינה (ועיין בטור אבן העזר סי' קמ"א נוסח שטר שליחות הקבלה):

כח

צריך ליזהר ולדקדק שתהיה האשה שעושה שליח קבלה גדולה בשנים ובסימנים ואם אין הנשים יודעות כי אם על פי האב צריך רבוי שערות שחורות וגדולות כדי לכוף ראשן לעיקרן:

כט

בשעת נתינת הגט ביד שליח קבלה ישבו ב"ד כשרים שאינם קרובים זה לזה ולא לבעל ולא לאשה ונהגו ליזהר ג"כ שלא יהיה קרוב לשליח ויכירו חתימת ההרשאה ואח"כ יבוא הבעל הגט ויקראוהו ויחזירוהו לו ויבטל כל מודעות ויפסול עדים שיעידו דבר שגורם ביטול הגט ויתנהו ליד השליח ויאמר לו התקבל גט זה לפלונית אשתי והרי היא מגורשת ממני מעכשיו ומותרת לכל אדם ויש מי שאומר שלא יטיל בו שום תנאי ויחזרו לקרותו אחר הנתינה והדיינים יכתבו עדותם (ויהיו החתימות ניכרות וידועות) (טור) ויתננו ליד השליח: הגה ונוסח הגט שנותנים לו עיין בטור סימן זה וכל זה היא מדינא אבל י"א שנכון להחמיר שלא לגרש ע"י שליח קבלה כלל (טור בשם הרי"ף) וכן נוהגין:

ל

בנוסח הרשאת שליח הולכה צריך להוסיף על הנוסח שכתוב בטור אבן העזר בפנינו עדים חתומי מטה מסר פלוני בן פלוני גט כריתות ביד פלוני בן פלוני להוליכו לאשתו פלונית בת פלוני וליתן אותו בידה וכך אמר בפנינו פלוני בן פלוני הבעל לשלוחו פלוני בן פלוני הולך גט זה לאשתי פלונית בת פלוני בכל מקום שתמצאנה ותן אותו בידה או ביד שלוחה או ביד שליח שלוחה ותהא ידך כידי ופיך כפי (ודיבורך כדיבורי) (הגהות מרדכי דגיטין): הגה ואם יש תנאי בגט מזכירו כאן וכותבין על תנאי כך וכך וכן חוזר ומזכירו בסוף אחר שכתב ומותרת לכל אדם (גם זה בהג"ה הנ"ל) ועשייתך כעשייתי ונותן אני לך רשות לעשות שליח ושליח שליח עד מאה שלוחים אפי' בלא אונס ותיכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממנו ומותרת לכל אדם ונותן אני לך רשות למנות שליח ושליח שליח עד מאה אפילו בלא אונס עד שיגיע גט לידה ותיכף שיגיע גט זה ליד אשתי הנזכרת או ליד שלוחה או ליד שליח שלוחה מידך או מיד שלוחך או מיד שליח שלוחך תהא מגורשת ממני ומותרת לכל אדם: הגה וכותבין ג"כ בהרשאה שם העיר עם הנהרות שלה כמו בגט (בסדר גיטין) וכן כותבין כל כינוי האיש והאשה כמו בגט (מהרא"י סי' י"ו וי"ז) וי"א דכותבין אף כינוי השליח (בסדר בשם מהר"ר ז"ך) וי"א שאין להאריך בהרשאה בדברים שאינם צריכין (פסקי מהרא"י סי' ט"ו) וי"א שאין לחוש להאריך בדבר שעיקר השליחות תלוי בו מאחר שכל א' יכול לכתוב כפי צחות לשונו ואינו תיקון חכמים (ב"י) ועיין לקמן בסדר הגט סעיף כ"ו כיצד כותבין בהרשאת מומר שליח הולכה שמביא הרשאה וכתב בה שהוא שליח קבלה אם השליח אינו מכחיש ההרשאה רק שאומר שנעשה שליח הולכה וקבלה אז השליחות כשר ונעשה שליח הולכה ונותן הגט לאשה אבל אם השליח אומר שלא נעשה שליח קבלה מעולם הרי ההרשאה מכחשת אותו ונתבטל כל השליחות גם הגט עצמו פסול מאחר שמוכח שמסדרי הגט היו עמי הארץ ולא ידעו שאין הבעל עושה שליח קבלה יש לחוש לכמה מיני פסולין ב"י מ"כ (מעשה בכה"ג נעשה בפני ר"א מזרחי) וכן כיוצא בזה שניכר אותן שסדרו הגט היו הדיוטות (ריב"ש):

לא

הכל כשרים לשליחות הגט בין לקבלה בין להולכה אחד האיש ואחד האשה חוץ מחש"ו עבד ונכרי ויש מי שאומר שאם העבד הוא שליח הולכה הוי ספק:

לב

היה השליח קטן כשנתנו לו הגט והגדיל והביאו או חרש ונתפקח שוטה ונשתפה עבד ונשתחרר נכרי ונתגייר פסול אבל אם נתן לו הגט כשהוא פקח ונתחרש וחזר ונתפקח שפוי ונשתטה וחזר ונשתפה כשר כיון שתחלתו וסופו בכשרות:

לג

הנשים והקרובים כשרים לשליחות הגט: הגה ויש מי שכתב דבמקום שאפשר לכתחילה לא יהא השליח קרוב לאיש ולא לאשה ולא לדיינים שנותנים הגט לפניהם (בסדר גיטין) אפילו הפסולים מדברי סופרים בעבירה כשרים לשליחות הגט אבל הפסולים בעבירה מד"ת פסולים להבאת הגט אא"כ נתקיים הגט בחותמיו ויש פוסלים אף בנתקיים בחותמיו ודין מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא כן משמע בהגהות אלפסי דגיטין:

לד

היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כשרים:

לה

השולח גט ביד כותי שיתננו לפלוני ומינה הבעל בכתבו לאותו פלוני שליח להוליך הגט לאשתו כשר מפני שהכותי אינו עושה אלא מעשה קוף בעלמא. הגה מיהו יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב גם לא ראיתי נוהגין כך:

לו

נתן הגט לשליח וא"ל הולך גט זה לאשתי א"ל השליח איני מכירה א"ל הבעל תנהו לפלוני שהוא מכירה ויתנהו לה הראשון לא נעשה שליח לגירושין רק להוליך הגט לאותו פלוני ולא יכול לשלחו לו ע"י שליח (טור) ואותו פלוני הוא שליח לגירושין ונותנו לה או משלחו ביד אחר אם חלה או נאנס ואם נתן לה הגט הראשון או שלוחו ה"ז ספק מגורשת: הגה השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה ע"פ שנים שזאת אשתו (טור) :

לז

נתן הגט לשליח ואמר לו לא תתנהו לה עד שלשים יום אם חלה או נאנס בתוך שלשים יכול לעשות שליח שיתנהו לה לאחר שלשים יום אע"פ שאינו עכשיו שליח לגירושין הואיל ולאחר שלשים יהיה שליח לגירושין ובלבד שיאמר הבעל נאמנת עלי שלא פייסתי אם היא נשואה ויש מי שאומר שלא ימסור מיד לשליח שני אלא ימסור שליחתו לב"ד והם לא יעשו לשני שליח עד אחר שלשים יום.

לח

השולח גט לאשתו ואמר לו הולך גט זה לאשתי או שאמר ליה אתה הולך לא ישלחנו ביד אחר אא"כ חלה או נאנס או שפירש לו שיכול למנות שליח ושליח שליח עד כמה שלוחים (פי' לו שלא ישלחנו ביד אחר לא יוכל לעשות שליח אפי' חלה או נאנס) (כן משמע בטור) ויש מי שחולק ואמר דבהולך סתם יכול לשלחו ע"י אחר אע"פ שלא חלה ובאת הולך לא ישלחנו ע"י אחר אא"כ חלה או שפירש לו שיוכל למנות שליח:

לט

דין שליח שני כדין שליח ראשון שאינו יכול למנות שליח אא"כ נאנס או שפירש לו:

מ

כשממנה השליח שליח אחר אם הוא צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם צריך למנותו בפני ב"ד ואם אינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם א"צ למנותו בפני ב"ד אבל צריך למנותו בפני עדים (וע"ל סי' קמ"ב ס"ט):

מא

שליח שעשה שני ושני שלישי אם מת הבעל נתבטלו כלם אבל אם הבעל קיים אע"פ שמת השליח הראשון לא נתבטל שליחות השאר מאחר שהבעל קיים:

מב

אם מת שליח שני יכול שליח ראשון ליטלו מיורשיו של שני ויוליכנו או ישלחנו ביד אחר:

מג

שליח קבלה אינו יכול למנות שליח ואפי' נאנס ואפי' נתנה לו רשות למנות שליח משום דה"ל מילי ומילי לא ממסרן לשליח ויש מתירין אם נתנה לו רשות למנות שליח (ואז יוכל למנות אחר בלא ב"ד רק לפני שנים) (ב"י בשם הרשב"ץ):

מד

אם עשתה שליח קבלה וחזרה ועשתה שליח אפי' עשרה זה אחר זה או שעשתה עשרה בבת אחת כל שהגיע הגט ליד א' מהן מגורשת (ואפי' נתן ביד אחד מהם גט פסול ולשני גט כשר מגורשת) (מרדכי ריש השולח):

מה

השליח ששינה בשליחותו ממה שאמר לו הוא או היא לא עשה כלום כיצד אמר ליה תנהו לה במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר אל תתנהו לה אלא בעליה ונתנו לה בבית או איפכא או אל תתנהו לה אלא בימין ונתנו לה בשמאל או איפכא לא עשה כלום:

מו

יש מי שאומר שאם אמר לו אל תגרשנה אלא בימיניך אינו יכול לשלחו ביד אחר אפי' אם חלה דה"ל כאלו פירש לא יגרשנה אחר אלא אתה:

מז

אמר ליה תן גט זה לאשתי והרי היא במקום פלוני ונתנו לה במקום אחר הרי זה גט שאין זה קפידא אלא מראה מקום:

מח

אמר לו תנהו לה ביום פלוני ונתנה לה בתוך הזמן אינו גט אל תתנהו לה אלא ביום פלו' ונתנו לה בין מלפניו בין מלאחריו אינו גט:

מט

האשה שאמרה לשלוחה קבל לי גיטי במקום פלוני וקבלו במקום אחר אינו גט אבל אם אמרה הבא לי גיטי במקום פלוני והביאו לה במקום אחר כשר:

נ

אמרה לו התקבל לי גיטי בבבל ופעמים תמצאנו בדמשק בכל מקום שיקבלנו הוי גט ובלבד לכשיגיע לבבל למקום שאמרה היא:

נא

אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני ותן לה גט זה הרי זה לא ישלחנו ביד אחר ואם שלחו ביד אחר ונתנה האשה לשליח החפץ תחלה ואח"כ נתן הגט ה"ז מגורשת ואם נתן לה הגט תחילה ואח"כ נתנה החפץ אפי' ביד שליח ראשון אינו גט אמר לו תן לה הגט וטול ממנה חפץ פלוני ה"ז לא ישלחנו ביד אחר שאין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר ואם שלחו ביד אחר ה"ז גט בין שנתנה תחילה בין שלא נתנה אלא בסוף וי"א שכשאמר לו טול ממנה חפץ פלוני ותן לה הגט אם שלחו ביד אחר אפי' נתנה לו החפץ תחלה ואח"כ נתן לה הגט מאחר שלא נתנה החפץ ביד שליח ראשון קודם שתקבל הגט משליח שני אינה מגורשת כיצד יעשה יטלנו הראשון מידה ויחזור ויתננו לה בתורת גירושין אחר שהגיע לידו החפץ:

נב

כל תנאי שהתנה הבעל עם השליח כגון אל תגרשנה אלא בבית או בעליה וכיוצא בזה אם לא הרשהו הבעל למנות שליח אינו יכול לשלחו ביד אחר לכתחילה שמא לא ידקדק השני בשליחותו ויתבטל הגט: הגה מיהו אם עשה שליח שני אפי' לא הגיד לו התנאי או החליף לו אם יתקיים התנאי הוי גט (ריב"ש סי' שי"ו) אם התנה שתמחול לו כל זכות שיש לה עליו אע"ג דלענין דינא יש לדון מהו בכלל כל זכות מ"מ יש להחמיר לענין גט שתמחול כל זכות שיש לה עליו וא"כ תדון עמו מהו בכלל וכן כל כיוצא בזה (שם סי' שי"ז):

נג

שליח המביא גט במקום שאינו צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם נותנו לה ומתגרשת בו ונשאת אע"פ שאין מכירין חתימות העדים וגובה כתובתה מבני חרי ואם בא ע"א וערער לומר שהוא מזויף אין שומעין לו באו שנים וערערו אפי' נשאת כבר תצא ואם בא הבעל וערער ואמר לא גרשתי מעולם וגט שהובא לה מזויף הוא יתקיים בחותמיו ואם לא נתקיים ולא נודעו עידיו כלל תצא והולד ממזר שהרי אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת:

נד

חמותה ובת חמותה וצרתה אפי' היתה נשואה לאחר ויבמתה אפי' היא אחותה ובת בעלה אינן נאמנות להביא את גיטה במקום שא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ דשמא מזוייף הוא והם מכוונות לקלקלה ואם הוא במקום שצ"ל בפ"נ ובפ"נ ואמרוהו נאמנות ואם הוא במקום שאצ"ל ואמרוהו י"א שנאמנות וי"א שאינן נאמנות:

נה

עשתה שליח לקבלה בעדים והגט יוצא מתחת ידו והבעל אומר מזויף הוא אם נתקיים בחותמיו או בעידי מסירה ה"ז מגורשת ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר שלא נתנו בתורת גירושין אלא בתורת פקדון והשליח אומר שקבלו בשבילו שתתגרש בו השליח נאמן אפי' אם שלשתם בעיר אחת. וי"א שאם שלשתם בעיר אחת הבעל נאמן דאם איתא דבתורת גירושין יהביה לדידה הוי יהיב לה ודוקא כשטוען שלפקדון נתנו לו אבל אם טוען שעשאו שליח להולכה ורוצה לחזור בו קודם שיגיע לידה אינו נאמן ואם אינם בעיר אחת השליח נאמן והוא שבאו בפנינו עדים שעשאתו שליח קבלה והשליח אומר שמסרו [לו] בפני עדים: הגה י"א דוקא שהגט יוצא מתחת ידו אבל אין הגט בידו אינו נאמן אפי' היה לו עדים שראוהו תחת ידו (כן משמע מהטור לדעת הרא"ש) ולסברא זו טוב ליזהר שלא לגרש ע"י שליח כשהבעל והאשה בעיר אחת משום דמצי מיפק מינה חורבה שאם יטעון שלא נתנו לו לגירושין שהוא נאמן: הגה ואין חילוק בזה בין שליח הולכה לשליח קבלה (כ"כ הרי"ף) מיהו בזמן שהרשאה בידו שנעשה שליח לגרש אין חילוק בין אם הבעל בעיר או לא (מהר"ם פאדווה סימן ג') ואם האשה אומרת בפני קבלו שליח לגירושין נאמנת ויש אומרים דוקא כשהגט ביד האשה:

נו

היה הגט יוצא מיד האשה והיא אומרת שליח זה נתנו לי לגירושין והשליח אומר כן נתתיו לה ולגירושין והבעל אומר לא נתתיו לו אלא לפקדון השליח נאמן והיא מגורשת ואם אבד הגט ואין עדים שראו אותו בידה אע"פ שהבעל אומר לגירושין נתתיו לשליח והשליח אומר נתתיו לה הרי זו ספק מגורשת שהרי הוחזקה אשת איש ואין כאן אלא עד אחד ובעל ואפי' אמרה האשה בפני נתנו לו לגירושין ונתנו השליח לי הואיל והבעל והשליח מסייעים אותה אפשר שתעיז פניה ושמא לא נתגרשה:

נז

שליח קבלה שקיבל הגט לאשה ושלחו לה בפני שני עדים והגיע הגט לידה ונטלתו והרי הגט יוצא מתחת ידה והיא אינה יודעת אם בעלה שלחו לה או שליח קבלה שלה או שלוחו של בעל הרי זו מגורשת ואם בא הבעל וערער שלא כתבו או שהוא גט בטל יתקיים בחותמיו שהרי עדים מעידים שהגט שנתנו לה יצא מתחת יד שלוחה שידו כידה ואע"פ שהיא אינה יודעת הרי העדים ידעו ואם לא נתקיים אינה מגורשת וי"א שאם שלשתם בעיר אחת איכא למיחש שמא יאמר הבעל לפקדון נתתיו ואפילו אינן בעיר אחת י"א דאין השליח נאמן רק כשהגט בידו (כן משמע מהטור לדעת הרא"ש) (דהוי כשליש שיתבאר בח"ה סי' נ"ו):

נח

כיון שהשולח גט לאשתו אינו גט עד שיגיע לידה הוא חייב במזונותיה ובכל תנאי כתובה עד שיגיע לידה או ליד שליח קבלה ואם מת קודם שיגיע אין גט לאחר מיתה:

נט

השולח גט לאשתו ובטלו קודם שיגיע לידה ה"ז בטל ואם הגיע לידה אינו יכול לבטלו אפי' בתוך כדי דיבור: הגה י"א דמומר אינו יכול לעשות שליח להוליך גט לאשתו דחיישינן שמא יבטלנו (מהרי"ו סי' קכ"ו) ואף אם מקבל עליו בחרם ובשבועה שלא לבטלו לא מהני דחיישי' שמא יעבור על שבועתו וי"א דהמומר עושה השליח תחלה שליח לקבלה ואומר לשליח זכי בגט זה לאשתי פלונית ובו תהא מגורשת וכו' ונותנו לשליח ואח"כ חוזר ולקחו מן השליח ועושה אותו שליח להולכה ואומר הולך גט לאשתי וכו' (ת"ה סימן רל"ז ובפסקיו סימן מ"ב) וכן נוהגין אבל לא יעשה השליח תחלה שליח להולכה ואח"כ שליח לקבלה וכבר נתבאר כל זה לעיל סימן ק"מ סעיף י"א:

ס

לכתחילה אין לו לבטלו אלא בפני השליח עצמו או בפניה אבל בדיעבד אפי' בטלו שלא בפניהם מבוטל והוא שיבטלנו בפני שנים: הגה ואין הבעל נאמן לומר שבטלו אא"כ השליח או האשה מודים בדבר או שיש לו עידים שבטלו (ב"י וכן הוא בהגהות אשיר"י בפ' השולח) י"א דאילו השנים שמבטל לפניהם השליח צריכים להיות ביחד אבל זה שלא בפני זה לא אבל אם מבטל הגט עצמו אפי' לאחר שנכתב מהני אפי' זה שלא בפני זה (ריב"ש סי' רל"ב):

סא

שלחו ע"י ב' או ע"י י' יכול לכתחלה לבטל זה שלא בפני זה ואותם שביטל שליחותם בטל ואינם יכולין לעשות שלוחים אא"כ יתמנו פעם אחרת ובעשרה שעשאם שלוחים (בין) לכתוב וליתן גט בין שעשאם שלוחים להולכה אם ביטל מקצתם לא נתבטלו כולם ויש מי שאומר דבשליחות אם ביטל א' מהם נתבטלו כולם:

סב

בד"א שהוא בטל כשביטלו בפירוש אבל אם לא ביטלו בפירוש אע"פ שגילה דעתו שחפץ בביטולו כגון שא"ל השליח לא נתתיו לה עדיין ואמר ברוך הטוב והמטיב וכיוצא בזה אינו בטל ולא עוד אלא אפי' היה מחזר לרוץ אחר השליח לבטלו ולא הספיק להגיע אליו עד שהגיע לידה אינו בטל: הגה וכן אם אומר לשליח החזיר לי גט זה ואני נותן לך גט אחר אינו אלא גילוי דעת ואינו בטל (מרדכי ריש התקבל) כתב אחר השליח שלא ליתן הגט הוי ביטול דיכול לבטל ע"י כתיבה (תשו' הר"ן בב"י) השולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה האשה לבא אלי אקיימנה ואם לא פטור אותה בגט והלך הבעל מן העיר ההיא ואח"כ באתה האשה עם השליח לאותה העיר יכול השליח ליתן הגט דהא לא באתה האשה אל הבעל כי יצא מן העיר קודם בואה ואפילו היה הבעל בעיר אם לא יוכל להתפייס עמה יוכל השליח ליתן הגט דמה שאמר תחלה אם תבא אלי אקיימנה אינו אלא דברים בעלמא ולא הוי אלא גילוי דעת שאינו כלום (טור בשם תשו' הרא"ש) :

סג

באיזה לשונות מבטל גט אמר בטל היא אי איפשי בו גט זה לא יועיל לא יתיר לא יעזוב לא ישלח לא יגרש יהא כחרס הרי הוא כחרס אם אמר אחד מלשונות אלו וכיוצא בהם הרי זה בטלו אבל אם אמר גט זה אינו גט פסול הוא אינו מועיל אינו מתיר אינו משלח אינו מגרש חרס הוא לא אמר כלום אמר גט זה בטל ולא אמר הוא או שאמר גט זה בטל שמשמעו פועל עבר כמו חמק עבר הרי זה ספק:

סד

יש מי שאומר שאם אמר יהא פסול בטלו (אמר לא תצא לצמיתות הוי בטל וכאילו אמר היום אין את אשתי ולמחר את אשתי) (ב"י בשם תשובות הר"ן סי' מ"ח):

סה

אם לא גילה דעתו מתחלה שרוצה לבטלו ואמר אחד מלשונות שאינם מועילים לבטל הגט מ"מ ערעור הוא לפוסלו וצריך שיתקיים בחותמיו:

סו

השולח גט ביד שליח וביטל הגט ה"ז חוזר ומגרש בו כשירצה שלא בטל מתורת גט אלא מתורת שליחות לפיכך אם היה הגט ביד הבעל ובטלו כגון שאמר גט זה בטל הוא אינו מגרש בו לעולם וכן אם פירש בעת שבטלו והוא ביד השליח ואמר גט ששלחתי הרי הוא בטל מלהיות גט אינו מגרש בו ואם גירש הרי זו ספק מגורשת:

סז

מי ששלח גט לאשתו וחזר ובטלו בפני שנים אחרים וכן מי שמסר מודעא על הגט מכין אותו מכת מרדות מפני שגורם להיות ממזרים:

סח

שליח שהביא גט אין חוששין שמא בטלו הבעל או שמא מסר מודעא ונתנו לאשה בחזקת שהוא חי אפי' הניחו זקן או חולה (וי"א דוקא חולה בידי שמים אבל הוכה ונעשה טריפה דינו כגוסס) (הגהות אלפסי) אבל אם הניחו גוסס לא יתננו לה שרוב גוססים למיתה ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ויש מי שאומר דהא דאמרינן בזקן דוקא בפחות מבן פ' (או יותר מק' אבל מבן פ') (טור בשם הרמ"ה) עד בן מאה דינו כגוסס:

סט

עיר שהקיפוה חיל מאותו מלכות והיו במצור וספינה המטורפת בים והיוצא לידון בדיני נפשות הרי אלו בחזקת חיים ואם היה גט אחד מהם ביד שליח נותנו לאשתו ותהיה בחזקת מגורשת אבל עיר שכבשוה כבר או עיר שהקיפוה חיל ממלכות אחרת וספינה שאבדה בים והיוצא ליהרג בדיני כותים ומי שגוררתו חיה או שטפו נהר או נפלה עליו מפולת נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ואם היה גט א' מהם ביד השליח אינו נותנו לאשתו ואם נתנו לה הרי זו ספק מגורשת ואם נודע שמת הבעל קודם שיגיע גט לידה אינו גט:

א

מגורשת. א"ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ"ב סעיף י"ג אינו גט כלל משום דכאן בתחלה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה. אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו ב"ש:

ב

מיד בעלה. וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוקא לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו ב"ש:

ג

יכולה וכו'. ובתשובת הריב"ש סי' נ"ה כתב דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכא שום חשש איסור אם ישלח ע"י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא שליח קבלה לקבל מיד שלותו ועיין ב"ש:

ד

גיטה. עיין בבדק הבית מה שהביא בשם תשובת הר"ל בן חביב ועיין ב"ש:

ה

עד א'. הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע"א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש"ק די אם ע"א מעיד על שליחתו דרישה וב"ח. וכן בש"ה די אם ממנה אותו לפני ע"א כי מצטרפים השליח ג"כ עם העד. וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע"א. והחולק הוא הרא"ש וס"ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפין אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה. אבל מ"מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ"ש בסמוך. ואם שנים הם שלוחים לכ"ע נעשה עדים והיינו דתנא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב"ח:

ו

קבלה. כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמיר' שעשאו אותו לש"ק עיין ב"ש:

ז

בעדים. היינו ש"ה אבל ש"ק אינו נאמן לומר דעשאו בעדים לש"ק כיון דהגט אינו בידו עיין ב"ש:

ח

שלחוה וכו'. כתב המגיד בשם הראב"ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעיסקי גיטין דאל"כ מהיכי יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפי' אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה. אמר לשלשה כל מה שתירצו לעשות בכתיבת גט לאשתי יהא עשוי נראה דמהני לכתוב ולתת דלא גרע מגרשוה. הרמ"ט ח"א סי' קצ"ה. ח"ב סי' יו"ד. אמר לראובן כל מה שתרצה לעשות בגט זה עשה באופן שכל מה שעשה ויגמר על ידך בגט זה כאלו אני בעצמי עשיתיו. שליח שווי' הרמ"ט שם:

ט

כלום. מיהו ספק גט הוי. פוסקים:

י

החולי. ה"ה שאר חולה אחר ג' ימים וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד"מ בשם הר"ן:

יא

בשיירא. פרש"י היוצא למדבריות. משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב"י. שבוי שהשבאים מוליכין אותו ולא היה יוכל להתמהמה דלא בעי למימר תנו הראנ"ח ח"א סי' ע"א. מי שהיה רוצה ללכת לדרך ורצה לתת גט לאשתו ונדחה הענין אעפ"י שאמר כתבו וחתמו לא יתנו הרא"ם ח"א סי' ל"ג:

יב

נשמה. וצריך בדיקה ג"פ שמא נטרפה דעתו. ר"ן:

יג

קולי וכו'. או מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב. כתב הב"ש לתירץ ראשון של תוספ' בגיטין דף ס"ו ע"א בד"ה כל השומע קולי וכו' מהני. ולתירץ ב' לא מהני. ועפ"ז הקשה מריש פרק המדיר ע"ש. ולא הבנתי. חדא דלפי דבריו דלמד הפשט בתוס' בתירץ א'. דכי אמר כל הרוצה לתרום יתרום דהוי שליחות ממש רק לענין נדרים לא חשיב הנאה. א"כ קשה אמאי לא אמר כל השומע קולו יתרום כמו שאמר גבי גט. ועוד קשה לפי דבריו מה מתרץ תוס' בתירץ ב' דהכא לא קאמר כל הרוצה לכתוב וכו'. א"כ אי לא הוי שליחות באומר כל הרוצה לתרום וכו' אמאי מהני גבי תרומה. וע"ק לדבריו. למה הקשה קושייתו על המקשן דלפי חילוק של תוס' לא הקשה המקשן מידי בכתובות וכו'. למה לא הקשה לפי האמת דקי"ל דצריך שיאמר כל הזן אינו מפסיד. למה לא אמר כל השומע קולי יזון דאע"ג דהוי שליחות לענין גט מ"מ לענין מודר הנאה לא חשיב הנאה. ע"כ אני אומר דאישתמיטתיה ליה דברי הר"ן בנדרים דף ל"ו ע"ב ע"ש ובתוס' י"ט פרק ד' דנדרים משנה ג'. דמצינו למידן דג' חילוקים יש. דלגבי תרומה צריך שיאמר דוקא כל הרוצה לתרום יבא ויתרום. ובגט דוקא כל השומע קולי. ובמזונות דלא צריך גילוי דעת ולישנא מעלייא מהני אם אמר כל הזן אינו מפסיד עפ"ז לא קשה מידי ודו"ק. וע"ל סי' ע' ס"ק כ"א:

יד

אדם. ע"ל סי' י"ז סעיף יו"ד שם כתב בזמן הזה לא סמכינן על ראית בבואה דבבואה:

טו

האב. אבל שניהם האב והבן לא נעשו שלוחים ולא היה דעתו אלא על אחד מהם מהרש"ל:

טז

למקום. דוקא ממקום למקום א"צ הרשאה ע"פ הדין. אבל בעיר א' צריך הרשאה ע"פ הדין ועיין רש"ך ח"א סימן קמ"ב:

יז

אלא לפי וכו'. אבל בש"ק צריך ומחמירין בקיום דידיה כמ"ש בסמוך:

יח

בה וכו'. ואם שינה דינו כמו בר"ת וכשר. ב"ש:

יט

הגט. בתשו' מהר"ם מינץ סי' כ"א כתב בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום דעידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה ב"ש. ומ"מ כמה רבנים לא רצו להורות להתיר כנה"ג דף קס"ג ע"א:

כ

השליחות. והגט פסול ד"מ ועיין ב"ש:

כא

סגי. ב"ש העלה אפי' אם אין ניכר שום חתימה או אפי' אין מקוים כשר:

כב

לדקדק. כלומר באמת אין קפידא ממ"נ אם הוא גדול יוכל לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושיו קידושין וא"צ גט. ובד"מ כתב דיש לחוש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט:

כג

ניכרות. ול"ד להרשאה של ש"ה דא"צ להכיר החתימות. דשם מקילין משום הגט בידו משא"כ בש"ק. דלכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות. אבל במקום עיגון מקילין אפי' בש"ק אם הביא שטר חתום. מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אע"ג דא"י לקיים החתימות דקי"ל קיום שטרות מדרבנן. וכשרוצים לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדים החתומים בשטר קבלה. אפי' אם הם בעצמם מכירים החתימות מ"מ צריך להיות הקיום בשלשה דלא כסמ"ע בח"מ סי' מ"ו ס"ק ז' ע"ש ועיין ב"ש:

כד

לגרש וכו'. כתב ט"ז אם אי אפשר בלא ש"ק יכולה לעשות ש"ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דיינים. וב"ח ג"כ התיר לעשות ש"ק ומעשה היה באחד שהיה עתים שוטה ועתים חלים וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקום שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש"ק שלה:

כה

הרשאת. כתב הד"מ בתחלה ממנין השליח קודם שמצוה לכתוב ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא. וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה. וכותבים ושליח שליח עד מאה. אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחים עד מאה י"ל דקאי הכל על הראשון דהוא יוכל לעשות שלוחים עד מאה אבל השני א"י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח. וכותבין אפילו בלא אונס. ואם לא כ"כ בפירוש מ"מ יוכל לעשות שליח בלא אונס. וכינוי שליח אין כותבין. עב"ש:

כו

מחש"ו. ורשעים כשרים לשליחות אלא דאין לסמוך על דבורם מה שאומרים ב"נ לכן בעי' כשרים לשליחות. וכן כשהגט מקוים דא"צ לומר ב"נ כשר לשליחות. כתב הריב"ש סי' ש"צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולים להיות דיינים ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין ב"ש:

כז

מומר. כתב הרדב"ז ח"א סי' ר"ה הגונב מן הנכרי ודאי פסול מן התורה אלא שיש להכשירו מטעם דאיהו סבר מצוה קא עביד ולכן כל שלא התרו בו והודיעוהו שהוא נפסל לעדות מותר לגרש בזה שהביא ומתקיים ע"י שאומר בפ"נ. ועיין מ"ש הכנה"ג דף קס"ד ע"א. החשוד על העריות אפי' שלא בא על הערוה ממש אלא שעסקו עם הנשים תמיד ומייחד עמהם לא יהיה שליח להביא את הגט ואם הביא ונתקיים הגט בחותמיו כשר הרדב"ז שם:

כח

שזאת אשתו. בעל ת"ה סי' (רל"ה) [רל"ח] חוכך להחמיר בזה דלא סגי קרוב או פסול והר"ם מטראני ח"ב סי' קי"ט כתב דבעד א' לא סגי אלא צריך שני עדים. וכ"כ הראנ"ח ח"א סי' פ"ט ועיין כנה"ג קס"ד ע"א:

כט

או נאנס. ואם יש בידו הרשאה דיוכל לעשות שליח אע"ג דלא כתב דיוכל לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יוכל לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול"ל הרשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפילו בלא אונס ב"י ד"מ ב"ש ועיין ס"ק כ"ה:

ל

הבעל. וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהא נאמנת ש"ג:

לא

ימסור. משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך למ"ד יום:

לב

אחר. ואם גילה דעתו דאינו מקפיד יוכל לעשות שליח ב"ש:

לג

אחר. וא"ל ממעשה דרבא בגיטין דף כ"ט ע"ב דאמר רבא מ"ט משום דאנוס האי נמי אנוס הוא וכו' ע"ש. ולמה לא שאל שמא פירש לו המשלח שלא ישלחנו ביד אחר. דהואיל דאמר רבא לשליח מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומין משוינן שליח וכו'. ממילא אי הוי המשלח פירש לשליח שלא ישלחנו ע"י אחר. הוי השליח אמר לן ולא הוי שתק. דע"כ לסמוך אנן אשליח דאל"כ לעולם לא נוכל לעשות שליח שליח דילמא המשלח פירש לו שלא ישלחנו ביד אחר. אלא ודאי מסתמא היכא דשמע השליח ומרוצה שנעשה שליח אחר אמרינן מסתמא דלא פירש המשלח דאל"כ הוי השליח הזה אמר לנו ולא הוי שתק. ובזה יתורץ קושית הב"ש. ומה שהקשה הר"ן למה לא שאל שמא אמר הולך סתם ויוכל לעשות בלא אונס ע"ש. גם זה אינו קושיא למה ישאל בחנם הא השתא הוי אונס ומאי נפקא מיניה עיין ודו"ק:

לד

סתם. אמר לשליח כל מה שיעשה ויגמר בגט הנזכר ע"י כאלו אני עשיתי בעצמי יכול למנות שליח אחר בלי אונס הר"ם מטראני ח"א סי' קצ"א:

לה

מיורשיו. וה"ה אם השני חי יוכל הראשון ליקח ממנו הגט ט"ז ב"ש:

לו

מילי. כיון דאינו מוסר לו שום דבר אבל ש"ה מוסר לשליח הגט עיין ב"ש. ועיין כנה"ג דקס"ד ס"ב:

לז

ב"ד. בהא השליח א"צ לומר בפ"נ. וכן יוכל לעשות שליח בלא אונס עיין ב"י:

לח

א'. כתב הרשב"א אם אמרה כל מי שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה עיין ב"ש:

לט

פלוני. אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני הוי קפידא. משא"כ אם אמר שיתן בעלייה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא"כ שאמר אל תתנהו אלא כך וכך וכו':

מ

בחותמיו. משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ב"ש:

מא

מגורש'. אבל חוששין לקדושין של אחר ב"ש:

מב

נאמן. אפילו בלא מיגו:

מג

שנים. אבל כשמבטל בפני השליח א"צ שנים כ"ה דעת הרמב"ם וטור. אבל תוס' ר"פ השולח מסופקים בזה ב"ש:

מד

בדבר. ואם הגט בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור א"ע על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו עיין ב"ש:

מה

לרוץ. וה"ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה:

מו

אקיימנה. ט"ז כתב דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי גילוי מלתא. אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תוך כדי דיבור אז השליחות נעשה ע"מ כן. ואז אם ראובן בעיר ולא יוכל להתפייס עמה א"י ליתן לה הגט ב"ש:

מז

עבר. בטל בפתת תחת הטי"ת לשון עבר. וצירי תחת הטי"ת משמע להבא:

מח

דעתו. אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי"ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גט לא הוי דהא ראינו דכוונתו הי' לבטל ולא לערער ב"ש:

מט

לעולם. ואם גירש ה"ז ספק עב"ש:

נ

שמים. ובשבו"י נסתפק הראב"ח סי' ע"א שלא ליתן אותו לכתחלה בחזקת שהוא קיים עיין כנה"ג דף קס"ה ע"ב:

נא

עכו"ם. ולכמה פוסקים בין בדא"ה בין בד"י הוי ספק עיין ב"ש וע"ל סי' י"ג ס"ק קי"ג:

א

כמימרא דרבי חנינא גיטין דף סג ע"ב וכ"פ הרי"ף ובשם רב האי והרא"ש וכ"כ הרשב"א ושכן דעת ר"ח והרמב"ם בפ"ז מה' גירושין וכתב ה"ה שכן עיקר

ב

מעובד' שם דף סג ע"ב דההוא דשדר גיטא ואשכחא יתב' וקא לישה וכו' ואסיקנא דספיקא הוי וחולצת ולא מתייבמת

ג

כמימרא דרב שם הרשב"א בשם בעל הלכות ורבינו שמואל בן חפני וזה דעת בה"ת וכ"כ בקונדרסים בשם ר"ח וגם הר"ן כתב דחיישינן לדרב

ד

משנה שם דף סד ע"ב

ה

כדפשח רב נחמן לרב' וכפי' רש"י דבחי' אביה איירי קידושין דף מד ע"ב וכן כתב הרי"ף והרא"ש שם בגיטין

ו

משנה שם דף סה ע"א

ז

טור בשם רש"י בפי' המשנה דנערה המאורסה היא ואבי' וכו' שם ורב האי והרי"ף והרמב"ם בפ"ב

ח

רש"י בפי' משנה דלעיל בקידושין דף מג וכ"כ התו' והר"ן בשם בעה"ע והרז"ה וכ"כ הרא"ש שם בגיטין וכתב הב"י דנקטינן כהרי"ף וכו' ומיהו כל היכא דאפשר ראוי לחוש לדברי החולקים

ט

תו' בקידושין דף י' ע"ב וכ"כ הר"ן שם בגיטין

י

משנה וברייתא גיטין דף סד ע"ב וכמימרא דרבא ושם דף סה ע"א וכגי' הרי"ף והרשב"א שם

יא

כגיר' רש"י התוס' וכגיר' שלפנינו

יב

טור בשם ר"ת והרא"ש וכ"כ התוס' שם והרשב"א בש' רב האי ובה"ג וכן דעת הרמב"ם בפ"ב מה"ג

יג

בפי רש"י שם

יד

פשוט ב"מ דף י' ע"ב

טו

משנה גיטין דף שם ע"ב

טז

טור בשם בעל העיטור

יז

מדברי הרא"ש

יח

טור בשם הרמב"ם בפ"ז מהא דאמרינן מי קא נפיק גיטא מתותי ידיה דליהמניה וכו' דף סד ע"א

יט

גם זו שם בשמו ושם

כ

כיון שהגט יוצא מחמת ידו וכ"כ הר"ן בקידושין ריש פ"ג מהלכות אישות

כא

טור בשם הירושלמי ושכ"כ הרא"ש

כב

וכ"כ הב"י לדעת הרא"ש בפסקיו ריש גיטין ובתשובות כלל מ"ה סי' י'

כג

ב"י מדברי הרמב"ם בפ"ט מהלכות גיטין

כד

עיין במה שציינתי בסעיף י"א

כה

טור בשם אביו הרא"ש בפסקיו בספ"ז וכ"כ הרשב"א והר"ן בפ' הנז' בשם הרמב"ן ובה"ג

כו

משנה וברייתא גיטין דף סה ע"ב

כז

שם ברייתא

כח

שם במשנה

כט

אבעיא שם ולא נפשטא ולחומר' דהוי ספק מגורשת

ל

משנה ב"ב דף קס"ז ע"א

לא

משנה בגיטין שם

לב

כר"ש שנזכר שם וכפי' הרמב"ם בפ"ג מהירושלמי והביאו הרא"ש והר"ן

לג

שם

לד

ג"ז שם מהירושלמי והביאו הרא"ש והרשב"א ומפרש שם שכל קולר בחזקת סכנה

לה

שם במשנה

לו

משנה שם דף סד ע"א

לז

תוספת' הביאה הרשב"א ורא"ש

לח

טור בשם הראב"ד מהירושלמי ושלזה הסכים הרא"ש ובכ"מ כתב שם שגם דברי הרמב"ם יתפרשו על דרך זו

לט

משנה שם ויבמות דף קכב ע"א

מ

שם ביבמות

מא

שם

מב

תנא דבי ר' ישמעאל שם ושם דס"ל להרמב"ם דבתר דמייתי תנא דבי ר' ישמעאל לא צריכי לה דא"ר יהודה דחזי ליה בבוא' וב"כ הנ"י בשם הריטב"א

מג

הרי"ף והרא"ש והרשב"א והר"ן דסברי הא דתני דבי וכו' לא אמרו אלא למדחיי' חששא דלר' דלא שכיח' שם וכ"כ הטור

מד

טור בשם הרמב"ן וכן כתב הרשב"א והר"ן בשמו

מה

שם

מו

עובדא שם סוף דף טו וכרב פפי דפסק רבא הלכתא כוותיה וכפי' רש"י שם שאפי' לא מת האב יכול הבן להיו' שליח דלא מקפיד בהי מינייהו

מז

לשון הרמב"ם בפ"ק מהלכות גיטין מעובד' הנ"ל

מח

ברייתא שם דף סז ע"ב

מט

מימרא דרבא שם

נ

טור מדברי הר"פ כתב בסמ"ק וכל בו והגה' מיי' פ"ה פ"ו ועיי' בס"ס קנ"ד נוסח ההרשא' שנהגו במדינות האלו

נא

גם זו שם

נב

רמב"ם בפ"ה מה' מכירה

נג

טור מדברי הר"פ בספרים הנזכרי'

נד

גם זה שם ושם

נה

גם זה שם

נו

שם

נז

שם ושם

נח

שם מדברי הר"פ

נט

בית יוסף

ס

כפל דברים יש כאן ואולי חסר וצ"ל ובשעת נתינתו לשליח יאמר לו הילך גט זה כו' ונותן כו' וכן כתוב שם בהגהות והביאו ב"י ע"ש

סא

ולענ"ד צ"ע דגם בזה יש לפסול הגט משמע שמוכח שמסדריו היו ע"ה והכל בטל כדלקמן ועיי' בתשובות הר"א מזרחי סי' ל"ה ומבואר שם מתשו' הרא"ש והביאו הטור בס"ס זה דבמקום שיש לתלות הטעות בסופר ושלא ידעו בו מסדרי הגט הכל כשר וע"ש ואין כאן מקום להאריך

סב

משנה גיטין דף נב ע"א

סג

מימרא דרב יוחנן שם ע"ב וכפירוש רש"י דלהולכ' נמי נפסל וכ"כ התוס' והרא"ש שם והרשב"א בשם הרי"ף וכן דעת הרמב"ם בפ"ו וכ"כ הר"ן בשם הירושלמי

סד

הרשב"א ולחומר' אם עבר והביא נפסלה מן הכהונ' וכן אם פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר כדעת הר"י ן' מיגש דלא פסל ר' יוחנן אלא לקבלה והביאו הטור

סה

משנה שם

סו

הרמב"ם בפ"ו מה"ג

סז

שם

סח

הראב"ד בהשגות והרשב"א והרא"ש והר"ן והרבה מהמפרשים כמ"ש ה"ה והכ"מ שם

סט

הרמב"ם שם

ע

טור בשם הרמ"ה ושכ"כ אביו הרא"ש דלא בעינן תחלתן וסופן בכשרות

עא

שם בשם אביו הרא"ש ושכן נוהגים באשכנז וצרפת ע"פ ר"ת

עב

שם בשם הגאונים וכ"כ הרשב"א והר"ן בספ"ב דגיטין שכך השיב רב חנינא גאון בכלה רבתי

עג

עובדא שם בגיטין דף כט ע"ב וכמימרא דרב ספרא שם וכ"פ הרי"ף והרא"ש שם

עד

הרמב"ם בפ"ט

עה

כדעת הרשב"א והר"ן בשם ר"ח והתו' שם בשם ר"ח דבין ללישנא קמא בין ללישנא בתרא הגירסא דבטעות קפחינהו דשליחות שניהן לגירושין הוא ונקטינן כחומרי הגירסאות פוסלה לכהונ' ולא תנשא בגט זה ואם נשאת תצא בדין כל ספק מגורשת

עו

בטור איתא שיעידו בפניו שזאת אשתו

עז

ג"ז עובדא לקמיה דרבא שם

עח

במימרא משמיה דרב שם דחיישינן שמא פייס' ומחלה לו וחזר וביטל את הגט בפי' הרמב"ם פ"ט דין ט'

עט

כדמסיק רבא שם דדוקא בנשואה חיישינן שחביבה עליו ומחזר לפייס'

פ

טור בשם הרמ"ה מדאמר רבא מסור מילך קמן וכו' משוינן שליח וכמ"ש הטעם דחיישינן שמא לא ידקדק בשליחות ויתנהו לה קודם הזמן

פא

במשנה שם דף כט ע"א וכרשב"ג בברייתא וכלישנא בתרא שם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם בפרק ט' וש"פ

פב

כלישנא מציעתא שם הרי"ף בשם יש פוסקים וה"ה בשם ר"ת וכ"כ הר"ן בשם הראב"ד

פג

פשוט שעוש' וכו' שליח ממשנה ואין שליח אחרון ג"כ שם ע"ב

פד

כמ"ש הטור בשם הרי"ף

פה

בעיא ונפשטא ממשנ' שם

פו

מימרא דרבא שם פי' כגון בא"י או שנתקיים בחותמיו

פז

טור וכ"כ אביו הרא"ש שם דאין דבר שבערוה פחות משנים

פח

כמימרא דמר בר רב אשי שם הסכמ' הפוסקים

פט

טור בשם הרמ"ה לפי שלא נגמרה שליחות עד שיגיע הגט לידה

צ

שם בשם תשו' לגאון והסכימו עמו חכמי הדור

צא

טור וכן דעת הרשב"א בספ"ו דגיטין כיון שאמר' בפירוש

צב

שם בשם תשובת אביו הרא"ש וכ"כ הרשב"א בתשובה

צג

משנה שם דף סה ע"א

צד

פשוט שם בגמ' דף כט עא

צה

טור בשם הרמ"ה

צו

משנה שם דף ס' ע"א

צז

טור בשם הרמב"ם בפ"ט וכתב ה"ה שהוא תוספתא

צח

משנה שם

צט

כגירסת הרמב"ם והוא הדין ממקום פלוני כגירסת ספרים דידן ה"ה שם

ק

וה"ה אם אמרה לו הרי הוא במקום פלוני ה"ה שם

קא

אוקימת' דמתני' בגמרא שם

קב

ל' הרמב"ם שם ממשנ' שם דף כט ע"א

קג

פשוט שם בגמ' לכ"ע

קד

כר' יוחנן שם ע"ב דהלכתא כוותי' לגבי ר"ל כס' הפוסקים

קה

גם זה ברמב"ם שם וכ' ה"ה שלמד רבינו דין זה שאפי' רבי יוחנן לא נחלק אלא כשהקדים הבעל בדיבורו ללקיחת החפץ אבל כשתקדים נתינת הגט וכו' אפי' ר' יוחנן מודה

קו

תוס' שם בשם ריב"ש והרא"ש בפסקיו שם והביאו הטור

קז

פרוש אע"פ שנתן השליח השני החפץ ליד שליח הראשון כיוון שמתחלה קיבל מתנה השליח השני ואין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר

קח

טור בשם הרמ"ה

קט

משנ' ריש גיטין

קי

טור מדברי אביו הרא"ש שם מהירושלמי משום ערער הלקוחות האומרים מזויף הוא ומ"מ בשביל ערעור הלקוחות לא אסרינן לי' להנשא ומשמע לי' לרבינו דאפי' לא ערערו הלקוחות אנן טענינן להו

קיא

כר' יוחנן שם דף ט' ע"א דאין ערעור פחות מב'

קיב

לשון הרמב"ם פ"ז מהלכות גיטין

קיג

כ' ה"ה אע"פ דקי"ל שקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל טוען ברי שהוא מזויף והיא אינ' יודעת בזה דבר כיון שאינו מקיי' העמד אשה על חזקת' דה"ל אשת איש

קיד

דדלמ' אי הוה גט קיים הוה מתקיים בחותמיו

קטו

ברייתא שם דף כג ע"ב וכאוקימתא דאביי שם דתניא כוותי'

קטז

כתב ה"ה שכן נלמד ממתני' דהאש' שלום דף קיט ע"ב וממ"ש בגמרא דף קב ע"א וכמ"ש התו' שם ביבמות דף ק"ז ריש ע"ב

קיז

מירושלמי שם ה"ה

קיח

משנה שם וכאוקימתא דאביי

קיט

טור בשם הרמ"ה וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן

קכ

ה"ה שם בשם הרשב"א דאנהו לאו דינא גמירי

קכא

טור וכ"כ הרמב"ם בפי"ב וכ' ה"ה שכן נמצא להרי"ף בתשו' מטעם שהקבלן ידו כיד האשה וכשם שהאש' אינה נאמנת בלא קיום בחותמיו או עידי מסירה אם הבעל טוען מזויף כן דין השליח

קכב

כן הוא בטור

קכג

כמימרא דרב חסדא שם דף סד ע"א הרי"ף שם והרמב"ם שם

קכד

כרב הונא שם דהוא רביה דר"ח הרא"ש ור"א וכמו שהעיד הרמב"ן שראה בנוסח' ראשונ' של הרי"ף מכתיבת ידו שהלכ' כרב הונא שכיון שלא נתגל' לנו טעמו של הרי"ף ראוי להחמיר כדבריו הראשונים וכמו שפסק ר"ת וכ"כ הטור

קכה

טור וכ"כ התו' שם דבהא אפי' רב הונא מודה דשליח נאמן כיון דלא שייך האי טעמא דאם איתא וכו'

קכו

הרשב"א וכ"כ התו' והרא"ש וכן משמע מדברי הטור

קכז

טור

קכח

ג"ז שם

קכט

מסקנת הגמרא שם וכדעת הרא"ש שאפי' הוא ביד שליח

קל

טור והרא"ש בשם י"א ושכ"כ הרמב"ם שם

קלא

ל' הרמב"ם שם וכדרב חסדא שם

קלב

שם

קלג

כמ"ש לעיל סי' י"ז סעיף ב'

קלד

גם זה שם

קלה

לדעת הפוסקים כרב הונא וכמ"ש בסעיף דלעיל

קלו

טור וכ"כ ה"ה מדין מגורש' ואינ' מגורשת שחייב במזונותי' כתובות דף צז ע"ב

קלז

משנה שם דף לב ע"א

קלח

שם במשנה

קלט

מסקנת הגמ' ב"ב דף קכט ע"ב.

קמ

עיין במ"ש לעיל בסעיף ל' בהג"ה ובסי' קנ"ד סעי' כו

קמא

משנה שם התקין ר"ג הזקן וכו' גיטין דף לב ע"א

קמב

כרבי בבריי' שם דף לג ע"א דאיפסק שם הלכתא כוותי'

קמג

כמימרא דרב נחמן שם דף לב ע"א הסכמת הפוסקי'

קמד

ברייתא שם דף לג ע"א וכרבי

קמה

באוקימת' דגמרא שם אליבא דרבי

קמו

הרמב"ם שם בפ"ו וכמ"ש ה"ה שם שהוא סובר שאפי' למאן דאמר בעדות שבטלה מקצת' לא בטלה כולה שליחות שבטלה מקצתה בטלה כול'

קמז

עובדא שם בגמ' דף לד ע"א וכאביי דאסיקנא דהלכתא כוותי' והיא אחת מהל' יע"ל קג"ם דהלכת' כאביי

קמח

שם בגמ' דף לב ע"א אמתני' משהגיע וכו' פשיטא וכו'

קמט

שם במשנה ובברייתות ע"א וע"ב

קנ

שם בברייתות

קנא

אבעיא שם רבינא אשכחי' לרב נחמן בר יצחק דתלי וכו' ולא נפשטא כיון שלא אמר הוא לשעבר משמע וצריך שיאמר לשון שמשמע להבא ולא שמעצמו פסול וכ' פירש"י שם

קנב

כפי' הרמב"ם שם בפ"ז פי' שאמר הטית בפתח אלא צריך שיאמר הטית בצירי דמשמע להבא

קנג

טור בשם הרמ"ה

קנד

שם בשם רש"י שם ובשם הרמ"ה וכפירושו אבל אם גיל' דעתו לבטלו ואמר מאלו הלשונות אינו כלום

קנה

ל' הרמב"ם שם כרב כחמן דאפסקא הלכתא כוותי' שם דף לב ע"ב

קנו

כפי גירסתו שם בגמ' וכמ"ש לעיל בסי' קל"ד סעיף ג' בהג"ה כמ"ש התוס' שם

קנז

כמ"ש הרשב"א בשם חכמי צרפתי' וה"ה בשם הרמב"ן

קנח

שם בפ"ו מהא דרב מנגיד וכו' קידושין דף י"ב ע"א

קנט

שם

קס

כתב הב"י דאל"כ א"א ליתן שום גט ע"י שליח

קסא

משנה גיטין דף כח ע"א

קסב

מימרא דרבה שם

קסג

טור בשם הרמ"ה והגה' מיי' בפ"ז כרב שם וכאיבעית אימא שם

קסד

משנה שם ע"ב

קסה

טור מהירושלמי שכתבו הרא"ש והרשב"א שם

קסו

שהרי הם כלסטים אינם חסים על חומותי' חיישינן שמא יפילו עליהם החומה פתאום על יושבי העיר

קסז

דאלו בבית דין של ישראל כיון שנגמר דינו לא חיישינן דחזי לי' זכותי' וכלישנא בתרא דרב יוסף שם ריש דף כט

קסח

ירושלמי כתבו' הרשב"א והרא"ש שם וכ"כ הרמב"ם בפ"ו

א

הרי זו ספק מגורשת כ' ב"ש וא"ל למה כאן וכו' ובסי' קמ"ב כו' ע"ש כי לא מבואר אלא מדעתי'(א) דנפשיה סובר שקושי' הגמרא דף ך"ד והא לא חזרה היא בהחלט ולא רק לקיים הספק שבדף ס"ג דהיינו דין דהכא ולפירש"י שבדף ך"ג אפשר לחלק בפשוט על פי פירושו אבל לפי' התו' שם ע"כ לבא לחלוקו אבל דבריו אינם מוכרחים כי י"ל שמפרשים הקושי' נמי אך כדי שלא נפשט הספק דלא בעינן חזרות השליחו' ובאמת אף בסי' קמ"ב היא ס"מ וכן מצאתי הרמב"ן שהיא דעת הי"א הכא הפוסקים כרב דוחה ראיות הרי"ף מהעובדא שהי' באופן שעשתה מקודם ש"ק והבעל עשה לשליח זה גופי' לש"ה עד מקום פלוני ומשם יהי' שלוחה ובזה לא הי' מקום לטעמא דרב זולת מטעם חזרת השליח שהי' להם מקום להסתפק הרי להדי' שסובר באמת דכולה גווני שליחות שאינם חוזרים אינם אלא ס"מ ואף הרשב"א החולק עליו כותב כדברי הב"ש כתב בל' ואי לאו דמסתפינא וכו' ע"ש דף ס"ג ד"ה ולענין פ"ה. ובודאי יש לתמוה על הב"ש שכ' דעתו בלי בעיתותא ליפסק בסימן קמ"ב ודאי אינה מגורשת והעיקר שהיא נמי ס"מ:

ב

ולא היא שלא מדעתו ע' ב"ש מביא דעת מהר"ל בן חביב ולדעה זו אם יש ספק קטנה או נערה בוגרות ע' בהב"י ובהטור סי' קל"ב יש בשם העיטור דיתננו לאביה והדר לה ומגורשת ממ"נ וע"ש ב"ח ומ"ל. וע' תשובת מהרמ"פ סי' ג'. ולתקנת העיטור מיושב כל הפקפוקים דלשם כי א"צ לשום שליחות ואף זהירות מנתינות שני גיטן כמוזכר בב"י א"צ כי בחד גט בלא שום שליחות מגורשת ממ"נ. ונראה שמיאנו בתיקונו מפני ספק הלשון כמבואר בסדר הגט ומשמע בהרמ"פ שבזה שהאב עומד אצל' יצאנו אף דעת הר"ן שממנ' פקפק מהר"לב"ח ז"ל ע' ודוק:

ג

אבל ע"י אביה מתגרשת כן נמי מסקנת התו' וע' סימן קל"ז סעיף ב' מה שהנחתי בצ"ע על חד ראי' שהביאו לזה ומבואר בהטר דהיינו בארוסין ולהכי כ' אבל אם יש לה אב והיא עדיין ברשותו מתגרשת בקבלתו ולאפוקי נשאת דא"א להתגרש ע"י אביה אף ע"י עצמה ודאי נמי דאינה מגורשת מפני שאינה יודעת לשמור גיטה וכן מוכח מהתו' שכתבו ור"ת מפרש כו' לפי אותו טעם מגורשת ע"י אבי' דהא אפילו פקחת אבי' מקבל גיט' והיינו בארוסין אבל נשאת מבואר סעיף ה' שאין אבי' מקבל גיט' בפיקחת ומכ"ש בא"י לשמור. ובז' יש לתמו' על הירושלמי פ' התקבל סף הלכה ב' כ' קטנ' אביה ולא היא (דהיינו בארוסין) שוב כ' ניסת בין היא בין אביה אם יש בה דע' היא ולא אבי' וכ' המפרש פ"מ משמע דבשאין בה דע' ואביה שוין אבל בבבלי משמע דאין בה דע' אביה ולא היא ויש לפרש ה"נ כן כדפרישית בפנים ושם כ' ניסת בין היא בין אביה כלומר היא בשיש לה דעת כדלקמי' ואביה בשאין לה דעת. ודבריו יותר תמוהים שרוצה להשוותן עם הפוסקים וזה ודאי אינו אלא בניסת ואין לה דעת לא ע"י אביה ולא ע"י עצמה כדקתני וכל שא"י לשמור גיטה א"מ דלכל הפחות בנשאת או אין לה אב איירי אינה מגורשת בשום ענין לכ"ע והירושלמי צ"ע ויותר נכון לע"ד להגיה ניסת ולא היא לא אביה אם יש בה דעת היא לא אביה. שוב מצאתי מהריב"ן לב ספר ב' שאלה ד' כבר התעורר עליו ע"ש:

ד

הג"ה ולכתחילה כו' אבל בדיעבד אפילו בשעת המסירה לא הי' לו עדים שפיר דמי כל שנתברר אח"כ ע"י עדים שהוא ש"ק. ואף דלשטתי' ע"מ כרתי דוקא וא"כ לפ"ר י"ל הא בשעת מסירה לא ידעו הע"מ שנתגרשה בקבלה זו מ"מ אחרי שנודע אח"כ שנמסר לשלוחה הגט בעדים שפיר מיקרו ע"מ וע' בפ"י ד' ס"ב ע"ב ד"ה משנה האשה שאמרה וק"ל:

ה

מה צריך כו' מצטרף כ' ב"ש הן לענין הקבלה מצטרף כו' והן להעיד על שלוחותו כו' כ"כ בדרישה וב"ח. בהב"ח לא מצאתי פי' זה בדברי בעה"ע שבהטור שהוא סעיף זה וכל מע' יראה שהל' אינו סובל אלא על הקבלה הוא דחזי לאצטרופי ולא למנוי השליחות ואולי מפני שהסביר הב"י בדברי הרא"ש שזה הוי עדות לעצמו שנעשה במקום האשה. משא"כ בהקבלה העדות אינו נוגע אליו ויראה לע"ד שהוכרח לחלק בהכי שהרי דבריו מן הירושלמי ריש התקבל נאמר שם על המשנה הוא מודה יצטרף השליח תפתר שהי' קרוב ובפ' השולח לגירסת הרא"ש עשה שליח להולך צריך ליתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים עשה שליח להוליך צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משום שנים וא"כ בשלמא הבבא ראשונה אפשר לפרש כדפי' הרשב"א דאיירי במקום שצריך קיום אבל בלהחזיקו אלו דעתי' לאצטרופי מה זה שכפל ואין השליח משום שנים כמבואר בב"ח אלא משמע דצריך שנים מבלעדו. וא"כ הא סותר עצמו ומחלק בין החזקת השליח הן לקבלה והן להולכה צריך שנים בלא הוא מטעם הנ"ל. ובהתקבל מקש' שיצטרף להעיד על הקבלה. אמנם בהרא"ש מבואר דבין להחזיקו ובין המסיר' לר"א אף שלא במקו' קיום צריך שנים בלא הוא ויהיב טעמא שהרי הוא עומד במקו' בעל. ומלבד תמיהות הטור ממה דקי"ל הן עדיו וכן בגרושין יש לתמוה מסתירו' הירושל' עצמו וע"כ לבא לדברי רבינו ירוחם שבהשולח לא אמר אלא לאזהרת לכתחי' אבל בדיעבד קי"ל הן הן ואזלה הקושי' בהתקבל על צריכה דמשמע דאל"ה אינה ניתרת בקבלת השליח ומקש' על הדיעב' שיצטרף וא"כ שוב אין כ"כ תימה מה שהתמי' הב"י על הר"י שמפ' צריך לכתחי' כי י"ל אחרי שהסיו' ואין השליח משום שנים ע"כ אך לכתחי' אפשר אף צריך להחזיקו אך לכתחי' (וע' תו לקמן) ואולם מהטור שכ' וכן דקדק העיטור ל' הירושלמי נראה שמפרש העיטור דהכא כהב"ש וצ"ע. תו כ' הטור וכ"כ הרמ' ז"ל שהשליח עד אחר וע' ב"י וב"ח ודברי הב"ח דחוקים דמה שבפ"ג מה"ג השיג כבר ממה דקי"ל אמר לשנים גרשו הן הן ומה יוסף בדברי הרמ'. ואולי רומז למה שכ' פ"ט הלכה ל"ב והוא בש"ע סימן זה סעיף י"ב ומסיים שאין השליח נאמן להתיר הערוה אעפ"י שהוא עד אחד כו' ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש הרי זו מגורשת משמע שמחזיק עכ"פ השליח לעד אחד אף על החזקתו דאל"כ מה אעפ"י הא אף עד אחד אינו. ואף שהרמ' איירי בגט בלא עדים והטור איירי עם חתימו' עדים וכנראה אפשר הרמ' שפוסק דש"ה א"צ עדים מפרש הירושלמי נמי בגט בלא עדים מ"מ בזה מביא ראי' ממנו שעכ"פ מפרשו כפירושו שהשליח תמיד מצטרף. והנה הב"ח מביא ראי' מן הרמ' פ"ו ה' י"ד דלא כהטור והאמת ממה שמסיים שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שתחתיו הוא קם משמע שאינו מצטרף ועל חלוקי שבב"ש בשמו בין אחד לשנים צ"ע בדף ה' דקאמר מ"ד בפני שנים קסבר שליח נעשה עד וכו' הא בשליח אחד אף עד אינו נעשה והיא קושי' הרשב"א וצ"ל דמ"מ נעשה עד להעיד בפני נכתב. ודע שגירסת הרשב"א צ"ע כי ז"ל הירושלמי עשה שליח להוליך צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח עולה משם ב' ומסתברא דהא דגרסינן הכא עשה כו' צריך ליתנו לה בפני שנים וכו' וכנראה כאלו הגיה דצ"ל במקום צריך להחזיקו צריך ליתנו. ופירשו בצריך קיום וכן הגירס' בהירושלמי שעם הפ"מ (ואפשר צ"ל בהרשב"א וכולי דהיינו בבא שבהרא"ש עשה שליח להוליך צריך ליתנו בפני שנים וע"ז כתב ומסתברא דהא דגרסינן וכו' ורוצה לחלק דהרישא בחזקת השליח פשוט שאין השליח משם שנים מפני שהוא על עצמו והסיפא בצריך קיום וכדפרשתי העיטור) ואזלי אף הרמ' גורס הכי לכן פוסק דש"ה א"צ עדים כלל ובפ' ט' בגט שאינו חתום אף שמצריך להמסירה מידו ליד השליח שני עדים שפיר מחשיבו לעד אחד. משא"כ לענין המסירה מיד השליח להאשה מפני שהוא במקום הבעל פוסק כמשמעו' הירושלמי כהרא"ש דלא כפי' הרשב"א וצ"ע:

ו

בד"א שצריך ע"ק כו' אבל אם הי' הגט יוצא מת"י ש"ק א"צ ע"ק ההוא א"צ אינו דומה לסעי' י"א דשם בש"ה להרמ' א"צ לעשיתו בעדים אף לכתחי' והכא מודה דלכתחי' ודאי צריך למוסרו בעדים אלא בדיעבד כשר. ולהטור אף בדיעבד פסול אם נמסר בלא עדים אלא שנאמן שבא לידו בפני עדים וא"צ להביאם לפנינו ולא חיישינן שמא בפיקדון בא לידו (וע' ב"ש מוקים הש"ע דוקא ממקום למקום. אבל הטור משמע ודאי אף דפוסק כר"ה מעתיק דברים אלו סתם משום דאזיל בשטת הרא"ש לחלק בין יש מכחיש לאין מכחיש ונשמע דין זה מקושי' הגמר' לכ"ע ואפילו לר"ה ואפי' בחד מקום) אלא שהטור מצריך שזה דוקא בגט מקוים אבל באינו מקוים צריך ע"מ לפנינו והן דברי הגהו' רמ"א סוף סעי' י"ג שמסיים וה"ה ש"ק מן הבעל. והבה"ב מקשה מדפסק סי' קמ"ב שגט ביד האשה אפי' אינו מקוים כל כמה שאין הבעל מערער נשאת בו ומ"ש ביד ש"ק. והאמת שהר"ן פ"ק משוה גט שביד ש"ק בעדים לגט ביד האשה ומביא ראי' מדלא מצינן אמירו' בפ"נ גבי ש"ק. והטור אפשר ס"ל דוקא באש' עצמה לא חיישינן מהטעם שכ' הרמ' חזקה שאינה מקלקלה עצמה משא"כ בש"ק וע"כ לדעתו בזה נמי גרע ש"ק שאינו נאמן עם אמירת בפ"נ כמו ש"ה מפני שהוא במקום האשה ואף דאשה עצמה המביאה גיטה נמי נאמנת ש"ה שהיא אך ש"ה ובשעת העדות עדיין לא נתגרשה ודוחק וצ"ע וע' סעיף נ"ה. וב' ב"ש כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עדי אמירה וכו' כ"כ ב"י. וכשאין עדי' שהוא ש"ק לא אמרינן תתגרש מיום שבא עם הגט לכאן במגו דהוה יכול ליתן הגט לידה די"ל דאין רצונה לקבל הגט כשאינה יודעת דבעלה נתנו לידו ליתן לה כן משמע בהרא"ש. והרא"ש לא כ' אלא לתי' מה דהוקשה לו על המודה דר"ה דהא ר"ה פליג באם אומר הבעל לפקדון מכח אם איתא אף דנמי יש לו מגו אלו בעי נתנו לה ומ"ש גבי דידה ומשני כדכתבו תו' דבפלוגתא דר"ה ור"ח ליכא המגו דהאשה לא תקבלנו וחוששת אולי האמת עם הבעל ואינה רוצה להתגרש מספק וזה לא מספיק הכא דליכא מכחיש וכן בסעיף כ"ה אף דהבעל מכחיש מ"מ אחרי דלר"ח שפסקינן כותי' השליש נאמן מה צורך לעדי האמירה הא י"ל דנאמן השליש דש"ק הוא במגו שהי' נתנו לה אחרי שהיא ג"כ אומרת הכי. ומן המתני' דקתני דצריכה עדי אמיר' אין ראי' דהא הגט קרוע ומה מגו יש לו והיא קושי' הפ"י וצ"ע. ואולי מ"מ יש לדחוק כדדחק הפ"י שם דמפני גזירות דבר דבר בעינן דליהוי בשעת מסירה ברור שהשליש הוא במקום האשה. ומה דהקשה לנפשי' מדין ההג"ה בסעי' ח' שמוכח שאף שבשע' המסירה לא נודע לע"מ שהוא ש"ק מ"מ כשנתברר אח"כ די י"ל דא"ד דשם עכ"פ לא נודע לע"מ שהמסירה היתה למי שהי' במקומה וכבר בשע' המסירה הי' ידוע לעדים שבמקום אחר שזה השליח ידו כידה ולא חסר בשעת המסירה אלא הגלוי מילתא משא"כ באין עדי' שהי' שלוחה אלא שיהא נאמן במגו הא מגו זה אין לו אלא משע' מסירה ואילך ומקודם לא נודע לשום אדם שהוא במקומה הרי לא היתה המסירה לאדם ידוע במקומה לא לעדים ולא לשום אדם כן אפשר לדחוק אלא דק"ק מנ"ל הא ולחלוק על פירש"י ור"ן ודוק:

ז

ואם המשלח כופר ע' ב"ש מה שדחק ליישב מה דק' היכי איירי ועם כל דחוקיו מוכרח לסיים והיינו כמ"ש לקמן בהג"ה דלא מהני מה שראו הגט ביד השליח. ובזה אינו מיושב הש"ע שהרי אינו מחלק אף בהכי והאו"ת סי' נ"ו ס"ק י"א כ' ליישב הש"ע לחלק בין ש"ה לש"ק ע"פ הראב"ד וכתב וכן צ"ל בש"ע דהעתיק סי' קמ"א סעיף י"א דע' הג"מ הנ"ל בקמיית' דהבעל יכול להכחישו הואיל ואין השלישות בידו. ובסעי' נ"ה נ"ו מבואר דס"ל כהרמ' דאפי' הגט בידה נאמן השליש ולפי מה שכתבתי צ"ל שם איירי בש"ק דמודה הג"מ. וכל הרואה יראה שסעי' נ"ו אינו מתפרש אלא בש"ה הרי לע"ד טרח נמי בכדי. ואני בעניותי איני בא ליישב הלשונות שבש"ע שכבר עמד עליהם הב"ש. אך מה שהב"ש מעורר עלינו מבוכה בדע' הרא"ש ע"פ דברי הש"ך ח"מ ואחריו החזיקו גאוני אחרונינו הפ"י והע"פ. והאו"ת העמיד עיונו על דברי הב"י שכ' על דברי הטור מדברי הר"ף מ"ש בתקון שטרות הרשאה בשולח גט ממקום למקום נראה שא"צ כ"כ הרא"ש ריש גיטין ובתשו' כלל מ"ה סי' י' וגם בסי' שאחר זה כ' דברי הרא"ש וכ' שם שהרמ"ה כ' אף בא"י שאין צ"ל בפ"נ נאמן על השליחות שהבעל עשאו שליח וק"ל שכ' הרא"ש בתשו' וכתבה רבינו ס"ס זה ראובן עשה לבנו שליח וכו' אם יש עדים ששמעון בנו הי' שליח של בעל וכו' ל"ל עדים הא הוא נאמן בכך ואפשר דה"ק אם עשו שליח בעדים דאלו שלא בעדים אעפ"י שהשליח והמשלח מודים בשליחות לא מהני מידי לדע' הרא"ש א"נ דפליג על הרמ"ה וס"ל דכל היכי שאין אנו סומכים על דברי השליח שאמר בפ"נ כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מתקיים בחותמיו אינו נאמן לומר שהוא שליח הגט וקצת הוכחה לזה בהרא"ש ריש גיטין ומ"ה כ' אם יש עדים ששמעון בנה הי' שליח של הבעל לומר דאפי' לא נחתם בפניו אלא שמתקיים בחותמיו לא יועיל בטול הבעל עכ"ל ומאריך האו"ת סי' ק"ד להוכיח דתי' ראשון עיקר שהרא"ש לא פליג עם הרמ"ה ואני אומר במח"כת של רבינו ב"י סי' זה ודאי אינו שהרי ל' התשובה כלל מ"ה סי' ט' הכי הילכך אם מעידים עדים ששמעון בנה היה שליח הבעל ואיך אפשר אף לדחוק ל' מעידים כדדחק בל' הטור ולתי' שני כתב האו"ת יש להבין כשנתקיים איך יכול להכחיש השלישות הא איירי בשני עיירות ולד"ה שליש נאמן ומה צורך לומר דהאמינוהו חכמים (ולדברי מהרש"א דבש"ה וא"ש בידו לא שייך נאמנות א"ש דשורת הדין בעל אומר לפקדון נאמן דהא א"ש בידו רק חכמים דהמנוהו על בפ"נ גם ע"ז האמינוהו וע' מ"ש לקמן) וע"כ צ"ל דאף דנאמן באמר הבעל לפקדון מסרתיו דהמני' אבל במכחיש שלישית לגמרי כגון שאמר ממני נפל לכ"ע יכול להכחישו רק מתק"ח באומר בפ"נ דגם בזה נאמן השליח ולא מצי הבעל להכחישו והן הן דברי הש"ך עכ"ל ואני אומר אף למה שדחיתי דהתי' א' ודאי אינו לע"ד אף תי' זה אינו מוכרח כי לע"ד אין שום קושי' דהא העובדא הי' שהבן השליח הכחיש הזקן שבתורת פקדון מסרו לידו מפני שלא הי' ניחא לו בגרושי אמו מיראתו שתנשא שלא מדעתו:

ח

ונתיירא הרא"ש ז"ל אף אלו יהיו עדים במנוי שליחות הקבלה של הזקן וגם יהיו ע"ק שנמסר מיד הבן להזקן אולי עתה יכפור הבן עיקר שליחותו ויאמר שלא הי' מעולם שליח אביו כי כבר אפשר ע"י תחבולה נעשה שנמסר הגט מיד הבן ליד הזקן לפני עדים והעדים לא שמעו מפיו שאמר שהוא שליח אביו לכן כ' הילכך אם מעידים ששמעון בנה הי' שליח הבעל ור"ל אם רק מעידים שהי' שליח ואין ה"נ אף ע"י אמירות פיו בשעת מסירה שהי' נאמן שוב הגט גט לאפוקי אלו היה תחבולה והעדי קבלה לא היו יכולים להעיד שהבן אמר שהיה שליח חשש כנ"ל (וע' סעיף נ"ו למה שנסתפקתי שם אפשר בלי שום דוחק שהי' מתיירא שהבן יחזור בו ויאמר בפקדון קבלתיו ומתחילה רציתי לגרש אמי בזיוף ויהי' הבעל נאמן בערעורו כי יסכימו לערער בטענת פקדון ע"ש) ואולם בלא זה יש להתבונן מה הוצרך בהתשובה ובפסקיו בפ"ק להתקנה שהאמינוהו כמו שהאמינוהו על בפני נכתב ולא בפשוט כתוספות דממקום למקום הבעל נאמן והאו"ת מדהרבה להקשות על החשש של נפילה האריך ותמצית דבריו ודאי אף לא חייש לנפילה ובודאי אף בא"י או בגט מקוים מודה שהשליח נאמן לכ"ע ממקום למקום אלא שחשש אחרי שכבר מבואר שאינש אחרינא שאינו שליח אינו נאמן על קיום ואפילו אומר בפ"נ וא"כ טרם שהוכיח לנפשו הוקשה לו איך מועיל קיומו ע"י אמירות השליח בפ"נ דילמא כולו זיוף ונמצא דאינו שליח כלל אלא אינש אחרינ' ואינו נאמן כי לא היה מבין התקנ' הית' באם יביאנו מי שיגיד שהוא שליח כ"א דוקא מי שברור שליח ושוב פשט לנפשו ע"פ פי' ריב"א שאם ברור שהוא שליח אף לומר פ"נ למותר א"ו התקנ' שבדבור פיו נאמן שהוא שליח ומועיל קיומו אבל בגט מקוי' או בא"י מעולם לא הוקש' לו כי לנפילה לא חיישינן ולפקדון ליכא למיחש שהבעל נאמן. ולע"ד פי' זה אם כי התפא' בו אינו שהרי ז"ל התשו' מה שרצית להתיר ליתן הגט שהביא שליח מארץ ישמעאל ואין בידו כתב שליחות והוא אומר בעל פה שהבעל עשאו שליח והבאת ראי' מהתקבל דאמר ר"ח שליש נאמן כו' ואע"ג דר"ה פליג לא מההוא טעמא פליג (ר"ל אלא מטעם אם איתא וזה לא שייך מקום למקום) חוץ מכבודן אין ענינו לכאן כלל כו' וההוא דר"ה מיירי שיש עדים שעשת' האשה שליח לקבל גיטה והגט יצא מת"י השליח והבעל אומר שלא נתנו לשליח כדי שתתגרש בקבלתו אלא לפקדון ומה שכתב' שמצאת כתוב על הירושלמי דצריך להחזיקו בפני שנים דנראה דוקא בא"י שאצ"ל בפ"נ אבל בח"ל כי היכי דנאמן בקיום הגט נאמן לומר שליח אני איני יודע מי כתב סברה זו אם היא בר סמכא כי כבר אמרתי אם הי' מביא כתב שליחות בלי קיום כי היכי דמיהמן אקיום הגט לפי שאין עדים מצוים לקיימו ה"נ נאמן אקיום כתב השליחות דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן שהעדים שיקיימו כתב השליחות יקיימו נמי הגט אבל להאמינו על פה לומר שליח אני כי היכי דנאמן בקיום הגט בזה יש לחלק שבקל אנו מכשירים שטר החתום בעדים דכמי שנחקרה בב"ד דמי אבל אין להאמינו ע"פ לומר שליח אני וכו' הרי להדי' דלא כפירושו שהרי האו"ת כתב לשון הרא"ש וכ' דמהך בעל אומר לפקדון כו' אין ראי' דשם בש"ק והגט מקוים ופשיטא דאין יכול לערער אבל בש"ה אף הבעל יכול להכחיש דלא חשוב הא הגט בידו דטעון מזויף הוסיף מלת מקוים כדי להמתיק פירושו והוא שקר ולקמן נדבר בו ותו הא אף למה שנסתפק הרא"ש לא נסתפק אם יש בידו כתב שליחות אינו מקוים שנאמן בקיומו כמו בקיום הגט ואלו כדעתו שחשש דילמא הוא זיוף ואינו שליח אלא אינש אחרינא מה מועיל כתב השליחות שמקיימו ונאמן בו בחדא תקנה כמו שנאמן בקיומו של גט אם הכל זיוף והוא אינו שליח א"ו ליתא כלל אלא על עיקר השליחות חשש אף אם הגט אמת ומעתה אלו נאמר כהבנת כל האחרונים שלשטתו אזיל וחושש לנפילה וע"כ לא אמר ר"ח שליש נאמן ור"ה מודה ממקום למקום אלא בטוען פקדון דשייך המני' והוא חשש לנפילה ודאי אין ל' התשו' מורה להכי דא"כ מה זה העלם עיקר החילוק ודחה השואל בשתי ידים אין ענינו לכאן כלל דר"ח איירי כנ"ל והגט יוצא מת"י אטו בנ"ד אין הגט יוצא מת"י הא קיימו ואמר בפ"נ בל"ס ועיקר החילקו דר"ח איירי בטוען פקדון דוקא והוא חושש לטענת נפילה לא יזכר ולא יפקד לכן לע"ד זה נמי ודאי ליתא. מלבד מה שתפשו על זה כולם מהסוגי' דהתקבל לכן בזה דעתי העני' מסכמת שמעולם אף הרא"ש לא חש לנפילה כדקי"ל בח"מ סימן נ' דאפילו לנפילה דרבים לא חיישינן והוראתו שממנה תוצאות דעת הש"ך ודאי צריכה ישוב וראיתי באו"ת שני דרכים ובשניהם לא הונח לי אחד כתב ע"פ הדרישה והם דברי אלהים חיים אבל אין ענינם לדבריו כלל דלגבי הלוה מיד דלנפילה לא חיישינן והתובע משקר בזה הרי בא ליד השליש בתורת פקדון והמני' והלוה נמי פטור שהרי לזה ניתן לו שאם יאמר שהוא מחול שיהא נמחל ודרך השני שתופש לפשוט ומרווח נמי אינו דתמצית התו' מפני שהיו שלשתן בעיר אחת ושייך אם איתא להכי חייש לנפילה וכל זה לאו נזכר בהרא"ש כלל והעיקר חסר וכבר כ' נמי הרשב"א בהסוגי' דאף ר"ה גופי' מודה דאם טוען הבעל ממני נפל דאינו נאמן אף במקום אם איתא וע' סי' קנ"ב ומה שהוכיח דעה זו ע"פ דברי ר"ה לקמן נדבר בזה. והנלע"ד דטעם הרא"ש פשוט דהא מבואר דטענת מחילה טענה גרועה היא דאפילו במקום מיגו אינו נאמן כדפסקינן בח"מ סי' קע"ו סעיף י"א בהג"ה ע"ש בש"ך ובתשובת הרא"ש כלל נ' סימן ז' באמת מבואר דאפילו במקום מגו אינו נאמן ומקורו מהסוגי' דהחובל וטענת נפילה אף דנמי גריע' היא מ"מ הא פסקינן בסי' נ' דבמיגו דמזויף נאמן הרי דעדיפה מטענת למחול אתא לידי ולהכי חייבו הרא"ש להחזיר השטר משום דחזקה אין אדם מזיק בממונו והאמת עם התובע וכ' ולא דמי לההוא דזה בורר דהתם הושלש וכו' ואלו שהתובע היה מודה שהפקידו בידו והי' שליש והמני' שמכריע סברת אם איתא משום דאף שמשקר מחול ה"ה אף אם יאמר הנפקד של מחילה אתיהיב בידי משא"כ בזה וק"ל (ואולם מדברי הגהות ש"ע שבסי' קע"ז הנ"ל ק' לי על הגהות ש"ע ח"מ סי' ע' דכל מקום שנאמן לומר פרעתי נאמן מחלת לי וכן איתא בסי' ע"ה סעיף ז' וע"ש בש"ך בשם הרמ' וע"כ לחלק בין מחלת לי לבין מחלת על ידי אחר והטעם דבל"ז צ"ע מה מדמה מהר"מ ז"ל פטור חובות לרשות להזיק הא י"ל פטור דומה למתנה די"ל הואיל והוה לי' הנאה מני' נתן לו במתנה החוב ומה ענין זה למזיק שאין לאדם הנאה מני' א"ו דדוקא במוחל בעצמו שפיר די"ל דהוי כמתנה בשכר מה דנהנה מני' משא"כ בשולח המחילה ע"י אחר והברירה ביד השליח אם רוצה פטרו ואם רוצה מעלים הענין ממילא אין כאן החזקה טובא מהלוה להמלוה אלא העיקר להשליח שפיר הוי לגבי המשלח דומי' דרשות להזיק א"נ שמסתברא להו דמגו דפרעתי עדיף והוי דומי' דמגו דלא הזקתי וצ"ע יהיה איך שיהיה דברי הרא"ש מיושרים בפשוט) ולפ"ז הדין שפו' הטור סימן מ"א מודה הרא"ש בו ואפילו ל"ל מגו להנפקד דטענת הלוה נפילה גרועה היא ולא מהימן וע"ש בש"ך סי' נ"ו ולעולם מודה היכי שטוען נפל ממני ומצאת וזה אומר שליש אני על תנאי כך או זולת זה טענה שאינה גרוע כמו למחילה אתיהיב לידי השליש נאמן. ולפ"ז הברור אין בידינו לפרשו במה שדחק בנאמנו' השליח על השליחות כי אם ע"פ הבנת הרמ"א ז"ל וכדעת הג"מ שזה נראה ברור מלשונו שדחה להשואל שאין ענינו לכאן דר"ח איירי בשהוא ש"ק והגט יוצא מת"י לאפוקי ש"ה אף שבשעה שאומר שהוא שליח עדיין הגט בידו מ"מ כשיבא ליד האשה יצא השלישית מת"י וגם מפני שא"א לו כלל להוציא מחשבתו אל הפועל בלתי אם לא יוציאנו מת"י למוסרו להאשה כי כל שהוא בידו ביד הבעל לבטלו. ולהכי אף מה שאומר לפני העדים בשעה שמוציא השלישות מת"י אינו נאמן כשאר שליש דשני שליש דעלמא שאינו מוכרח בזה כי אף בעודו בידו יוכל לפעול כמחשבתו משא"כ זה וזה לע"ד ברור כונת הרא"ש והג"מ ומחולקים בזה עם פי' הרי"ף ורש"בא ור"ן ותו'. ויש להם תנא דמסייע פירש"י שדקדק מאוד לפרש הסוגי' דוקא בש"ק (אף שהתו' נמי הכי פירשו ולא אזלו במחשבה זו. ודברי מהרש"א ז"ל תמוהים וכל יישובי האו"ת לאו מידי הוא) וכן משמעותו ודאי אף בפסקיו כמבואר בב"ש ס"ק ע"ט ומה שדחה דילמא ס"ל כסברת הר"ן ליתא דא"כ אף בעיר אחרת שייך ההוא אם איתא ע' ודוק ומה שכ' ומתו' משמע דאז מהני דהא פירשו וכו' ודחק לדעת הרמ"א לע"ד ל"ק דנהי שחולקים על רש"י בפירושו שהקרעים מורים שקבל הגט משום די"ל באשפה מצאם מ"מ י"ל דמודו אחרי שהעדים ראוהו בידו שלם תו הקרעי' שבידו באותו הדור שהיה עומד להקרע מחמת הסכנה לא הוי ריעותא כלל ועדיין חשוב כשלם וחשוב יוצא מת"י ע"פ הקרעי' ואדרבא לפ"ר מוכח לחלק בהכי מדתי' הגמרא בתר הכי על וליהמני' לשליש מי קנפיק גיטא וק' הא ע"פ דבריו של הבעל שנאמן שנתנו בידו במיגו שבידו לגרשה ידעינן שהיה בידו ומה משני מי קנפיק מ"ש כי ראוהו בידו שלם ומ"ש שידעינן שהי' בידו שלם ע"פ הבעל אלא משמע כהרא"ש וד"מ לחלק בין קרעים שבידו שחשוב שליש משא"כ בדין זה שנאבד אף שהיה שליש ברור אכתי מי קנפיק והוי שליש' יוצא מת"י ואין לו דין שליש וע' ב"ש ס"ק פ"ט ולפ"ז אין תמיהתו כלום. ועדיין נשאר לבאר דא"כ דלא ס"ל בש"ה דין שליש ונאמנותו אינו אלא מפני שכמו שהאמינהו בקיום הגט כן האמינוהו בהשליחות זה ניחא בח"ל. אבל בא"י מא"ל וא"ל דס"ל באמת דבא"י צריך ודלא כהרמ"ה כתי' הב"י ז"ל א"כ קשה איך יפרש מה דקתני אם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו דממ"נ אם אין לו עדי שליחות בלא זה אינה רשאי להנשא ואם יש לו הא אינו מועיל ערעורו גם על הזיוף לפי ריב"א וזה עיקר הוכחתו מה דפשט לנפשו לזה אמינ' ודאי למה שנסתפק הי' סבור דהחשש שמא אינו שליח אלא פקדון בדל"ל כתב שליחות הוא חשש יותר ודאוריית' עד שחייבי' אנן לספוקי בי' מבלעדי ערעור ולא שייך בההוא חששא משו' עיגונא הקילו כדהקילו בחשש זיוף דדבר תורה כנחקור. משא"כ בתר דפשט ע"פ הרי"בא דאם נתברר שהוא שליח שוב אף ערעור הבעל על הזיוף ליתא והכריח דנאמן אף בדבורו על השליחות דאלו דוקא ע"י הרשאה ושהוא יקיימנה א"כ בפ"נ ל"ל אלא בפני נכתב שטר השליחות לחוד ליסגי א"ו דכמו שהאמינוהו עם בפ"נ לדחות ערעור זיוף כן האמינוהו על השליחות לדחו' אף ערעורו על השליחות בח"ל מוכח באמת מזה דכל ספק השליחות בגט צדק שבידו אינו אלא חשש בעלמא כי ד"ת י"ל דלא שכיח הן משום דלא מפקיד אינש גיטא והן משום דלא מקדים פורענית לנפשי' ואין חשש זה יותר מחשש זיוף בגט חתום ולהכי כמו שהאמינהו בח"ל מפני שאין עדים מצוים לדחות אף ערעור הבעל כן נמי האמינוהו בח"ל בזה נמי אף לדחות ערעורו על השליחות. א"כ ממילא נמי חשש זה שוה לחשש זיוף אף לענין זה דכמו דבא"י א"צ אפי' לאמירות בפ"נ ולא מספיקינן בו כן נמי נאמן בא"י וא"צ להרשאה ואם יבא ויערער על שליחות הא שיירות מצוים ותברר ע"פ העדי' שהוחזק השליח לפניהם ולהכי בתר דאסיק שמוצא בר סמכי' להשואל משמע שלא סתר סברתו שאמר דהירושלמי שמצריך להחזיקו בעדים דוקא בא"י. כי אפשר הוא לשטת הרמ' דס"ל מדינא ש"ה א"צ לעדים אם שניהם מודים נמצא בח"ל שנאמנו' השליח אף לדחות ערעור הבעל כדהוכיח שוב א"צ כלל לעדות משא"כ בא"י מוכרח עכ"פ להוחזק בעדים כדי שאם יבא ויערער יהא אפשר להתברר ע"י עדים המצוים אבל קודם ערערו מותרת ולא צרכינן לחוש אולי אינו שליח מפני תקנת עגון כמו דלא צרכינן לחוש לזיוף דכולו חד חשש (אף בפסקיו משמע דאף בח"ל וכדפירשו הב"י ור"י שהשליח נאמן שנעשה בעדים ולהבנת הטור וב"י משמע להו ל' דצריך לעכוב כמבואר סעי' ט' וק' מ"ש מש"ה דקדושין דמודה שאין צריכים עדים והכא שגט בידו צריך ומוכח חילוק הב"ש בסי' ל"ה ס"ק ז' דאף דבש"ק מסופק בהחילוק בין גט להתיר לקדו' לאסור בש"ה אינו מסופק והוא דוחק גדול אחרי שאף בגט א"צ להביאם לפנינו משא"כ להבנת ר"י הנ"ל שאינו אלא לכתחילה מיושב דבגט היינו טעמא כדי שיאמר השליח שנעשה בעדים אני וזה בח"ל כמו בפ"נ ומכ"ש בא"י שסמכינן אם הבעל יערער שתברר בעדים משא"כ בקדו' דליכא חששא כולי האי אם מחזקינן למקודשת האינה מקודשת ואף לערער לית חשש כולי האי אף לכתחילה א"צ) וא"כ לדינא אין נ"מ כולי האי בין הרא"ש וש"פ בדין הצרכת הרשאה זולת מה דמשמע להרא"ש אין חילוק בין חד מקום לשני מקומות וע' ב"ש ס"ק פ' וכבר הקדמתי שלא לפרש הש"ע אני בא אלא לבאר דעת הרא"ש כפי הנלע"ד:

ט

הג"ה ונוהגין כ' ב"ש מיהו ק' וכו' גם יש לחוש שמא יאמר לשאלה נתתי וכו' וע"כ מוכח דסותם וכו' דס"ל אפילו אם אמר לשאלה א"נ כמ"ש בתו'. וע' בתו' פ' התקבל דף ס"ד ע"א סוף ד"ה שליש מסיימו בלשון זה ולפ"ז מהימנינן לשליש אפילו בדברים העשוים להשאיל היכא דלא אמר בתורת שאלה אלא בפקדון הרי להדי' שאף התו' העומדים בשטת בעה"ת בטענת פקדון מ"מ בטענת שאילה סוברים דא"נ (ודברי הש"ך שמביא הם תמוהים שמביא ראיה מתו' דלא כבעה"ת אף בטענת פקדון והיא ראיה לסתור. וגם מה שדחה שם ראיות בעה"ת מהכא ומסיים והלכך נקטינן כאינ' מ"ד כו' שהרי לא דחה בעה"ת סברה זו אלא מפ' התקבל ולפי מ"ש אין משם ראי'. לע"ד היא ראי' שאין עליה תשובה חדא דלשון סתם פקדון אינו מורה כפירושו ותו דא"כ דכשטוען לפקדון גמור מודה ר"ח מה מקש' הסוגי' ממתני' דמצריכה שני כתי עדים וליהמני לשליש הא מש"ה צריכה לעדי קבלה שלא יהא יוכל לטעון לפקדון גמור מסרתיו דלא שייך הימני' לשיטתי' ואפילו לשיטת הרא"ש דהקושיא אף לר"ה אזלה משום דהיכי דליכא מכחיש לפנינו מודה ר"י דהשליח נאמן הא תינח במבורר שהוא שליש אבל להש"ך מה מועיל ראיות השטר בידו שלם דלמא פקדון גמור הוא א"ו דאף בפקדון גמור שליש הוא משום דהימני') ומה שהניח הפ"י בצ"ע דמ"ש פקדון משאילה י"ל דוק' בפקדון שייך הימני' מדבחר בזה לטובתו להפקיד גבי' מבזולתו ש"מ שמצא אותו נאמן לפניו. משא"כ בשואל שאינו אלא לטובת חבירו ואפשר אף לאחרינא הי' משאיל לא שייך הימני' וא"כ אפשר בטענת שאילה בדברים העשוים להשאיל אף הבעה"ת מודה לתו' וא"ד לטענת פקדון כנ"ל ואף לא לטענת גזיל' ונפילה שהם טענות גרועות מצד עצמותם וכבר כתב נמי הכי הפ"י ז"ל. והב"ש שהוציא מהכא אף טענת שאילה אינו יודע מה עסק שאילה שייך בגט ובבעה"ת מעולם לא נזכר שאילה ודוק:

י

בד"א כו' הרי זו ספק מגורשת ומסיים הרמ"ה שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו שהן כנחקרה עדותן עד שיהא שם מערער כמו שבארנו ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו הרי זו מגורשת (וע' ב"ש וע' סי' ל"ה) נשמע שגט בלא עדים חתומים עליו הבא ממקום למקום אי אפשר זולת בעדי קבלה מיד הבעל וזה ברור אף לר"א ואפילו ירצה השליח לומר בפ"נ לא מהני כיון דלא שייך עדים החתומים ע"ש כמי שנחקרה וכו' ויש לתמוה על התי"ט פ"א משנה ג' המביא גט וא"י לומר בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו כ' אם יש דקי"ל ע"מ כרתי ונראה דק' לו מה זה לי אם דמשמע דאפשר בלא עדים הא לר"מ לא סגי בלאו הכי ופי' דקי"ל כר"א והוא תימא דמשמע הא יכול לומר בפ"נ כשר אף אם אין עליו עדים וזה בלתי אפשר אף לר"א זולת ע"י עדי קבלה מן הבעל ואז א"צ לכלום. אמנם ז"ל הר"ן בפי' מתני' זו אם יש עליו עדים או העדים עצמם יעידו שחתמו או אחרים יכירוהו ויראה שמפרש אם יש עליו עדים ר"ל עידי קיים ומפרש איהו אופני הקיום אבל פשיט' דאיירי בגט חתום בעדים ולא שייך על זה ל' אם וזה מדויק ממשנה ראשונה דקתני בא"י ואם יש עליו עוררים יתקיים בחותמיו ולא קאמר נמי אם יש עליו עדים יתקיים א"ו דשם התנא בא"י קאי דעדים מצוים לקיימו ואך בח"ל אומר כמסופק וק"ל:

יא

וכן כו' כל השומע ע' ב"ש מביא שני תירוצי תו' וכ' ועל חילוק תו' ק' כו' ולע"ד לק"מ כי ז"ל לא משום דכי אמר הכי לאו שליחותי' עביד אלא לענין מודר הנאה דוקא לא חשוב שליחות שיחשב בכך כמהנה לי' כיון שלא צוה לו לעצמו ור"ל כיון שלא יחד' ואף אחרים הוי יכולים לעשות שליחות זה לא חשוב הנאה מן השליח אבל בכתיבה מ"מ כל מי שעושה ומפרנס בשליחותו דהוה כמוהו נמצא באתה הנאה לאשה מבעלה שהדירה ופשיטא דהוא הנאה ומה בכך דלא יחדי' ואדרבא על תי' הראשון ק"ק דמשמע דאפילו כל הרוצה לזון יזון יכול לומר ולא חשוב שליחות ובהמדיר לא משמע הכי ע' וק"ל. ומ"ש ואפילו להפוסקים דס"ל כו' א"י מאי דוחקי' הכא דהרי אלו יכתבו ויתנו קתני ופשיטא דלהנתינה צריך שליחות. ומ"ש ונ"מ מהני שני תירוצים ע"ש סי' ע' מה שכתבתי:

יב

מה שכ' בתיקון שטרות כו' אלא לפי שכתו' בה שנותן רשו' וכו' ע' מהריב"ל ספר א' כלל ד' סי' כ"ב מדייק מזה דלזה השטר הרשאה הכרחי והנ"מ באשר משמע דבדבורו אינו נאמר דנתן לו רשות זה ה"ה אם ההרשא' אינ' מקוימת אינו נאמן וצריכ' קיום וכ' בדקתי וחפשתי בכל ספרי הקדושים ולא מצאתי חקירה זאת אם נאמן השליח שנתן לו רשות זה לא רמז ולא הערה ולכן איני סומך על דעתי וצריך שטר הרשאה שיכירו חתימת העדים ולע"ד המע' בתשו' הרשב"ץ ימצא מקום להקל אם ההרשאה מעשה ב"ד כנהוג ע' ודוק. גם דיוקו מל' הר"פ זה יש לדחות דאף דמשמע ובדבורו אינו נאמן מ"מ כשיש בידו הרשא' ונזכר תוכה רשות זה כבר יש חזקה דעדים החתומים כו' ונאמן שוב לקיימו וכדכ' הרא"ש תשוב' הנ"ל. ובפרט לדידן שכבר הענין מתוקן הכי בכל הרשאות הרוב מסייע לו וע' סעיף ל"ח וצ"ע. הג"ה גם שלא לשנות ע' תשו' מ"פ סי' ד' דין גט שבהרשאה נזכרו עדי גט שאינם חתומין עליו:

יג

נהגו להקנות הוא ע"פ הרמ' אבל ע"י אגב קרקע כ' הב"י בשם העיטור ומסתברא דלא שייך בו ותמה אני על תיקוני שטרות שלכל הרשאות מזכירים קנין אגב והוא מילתא דתימ' כי מה מקנה לו באגב זה ולולא דברי הרמ' שהק"ס הוא ע"פ מנהג להודיע שגמר בלבו אף לק"ס לא היה מקום כדקי"ל בח"מ סי' קפ"ב לפיכך נלע"ד שאף העיטור אינו מזכיר קנין זה אלא בשטר שליחות קבלה שאינה מוסרה לדי השליח מידי ויש שייכות לדברי הרמ' להודיע שאין הדברים כמשחק אבל בש"ה שמוסר גט לידו אין לך מעשה גדול מזה ועדיף מאמירה בלב שלם ואין צריך קנין ולהכי לא נזכר קנין זה בסדר הרב ר"מ ר' יוזפש אף שנזכר בסדר ר"י מרגליות:

יד

על שטר ש"ק כו' וצריך שיהיו כו' לע"ד זה דוקא לפי המבואר סעיף ך"ט שב"ד שבמקום הנתינה עושים לה מעשה ב"ד שנתגרשה לפניהם לחלוטין אז ההוא צריך לעכוב אבל אם בשעת הנתינה לא יעשו מעב"ד אלא הש"ק יביא הגט אצל הב"ד שבמקום האשה הם כשיכירו כתב עדות שבידו שקיבל הגט לפני עדים באמירות ה"ז גט כראוי ואף תביא העידי שליחות לפניהם אז הב"ד שבמקומה יתירוה ויכתבו לה מעב"ד א"כ ההוא צריך אינו אלא אזהרה לכתחי' כמבואר סעיף ח' בהג"ה וע' במרד' פ' התקבל וע' ריב"ש סי' ש"ץ מה שגמגמו בעד נעשה דיין וק' אחרי שבמקומו נתמנה לש"ק והיו שם העדי אמירה ומה בכך לו יהא שאין עד נעשה דיין דל הדיינות כולו וכי לא בשביל כך כשרים היו להעיד שבפניהם קבל והרי היו לה כל השני כתי עדים שבמתני' ולמה לא יתירנה הב"ד שבעירם ומה כולי האי אם המעב"ד שבמקום הקבלה לאו מידי הוא לב"ד וכי משום זה נפסלו מעדותן ואטו מדינא צריך יותר ממסירה לפני עדים וצ"ע:

טו

הג"ה וע' בטור נוסח שטר ש"ק לע"ד ראוי נמי להזכיר בשטר ש"ק והכרנו שאשה גדולה בשנים ובסמנים כי עיקר שליחות בו תלוי:

טז

ויש מי שאומר ע' ב"ש מביא טעם משם ב"ח וט"ז. והריב"ש סי' רמ"ז התיר בלא גמגום כנראה לא חש להכי מפני שאינו נוגע למלתא דבזיון לה וצ"ע מהריב"ל ספר א' סי' כ"ד כ' לפי סברת הב"ח צריכה האשה לבאר שעושה שליח לקבל גט על תנאי זה מפורש ותו לית ביה מיחוש:

יז

הג"ה ונוסח הגט ע"כ צ"ל ונוסח שיאמר בשעה שנותן לו הגט אבל נוסח הגט עצמו לא ישונה כמבואר בפסקי מהרא"י סי' מ"ו באין ספק וגם בטור לא נזכר מידי:

יח

בנוסח הרשאת כו' או ביד שלוחה בסדר גט של הרב ר"מ ר' יוזפש וכן בהטור ליתא זה ובודאי ניחא שאין אנו נוהגין לגרש ע"י ש"ק אלא מדוחק ותחילת סי' זה בב"י בשם הריב"ש שנהגו בנוסח זה בכל שטר שליחות וכן הוא בסדר ר"י מרגליות סעיף צ"ח ותמהני איך לא חשו לטעם שני אליבא דרב וע' ב"ש ס"ק ד' שאז אסור לאשה לקבל מיד שליח בעלה ונהי דבדיעבד אפשר להקל אף להפוסקים כרב מפני שהרא"ש שבטור ס"ס זה כ' דטעם בזיון עיקר מ"מ ק' הא ע"י נוסח זה יסברו שפשוט להתיר אף לכתחילה וזה ודאי אינו. הג"ה ש"ה שמביא כו' הב"ש מביא קושית הד"מ וא"ת אם יכולים לתי' שהוא ש"ה וכו' אם כן איך יכול השליח להכחיש כלומ' דהא הב"ד רבים והוא יחיד ולע"ד ל"ק דהא עכ"פ לא היה בידו שטר ש"ה ומכיון שמוכחש על ידיהם במה שאומר שאינו ש"ק הוי פסול לעדות ובמה יהא נאמן לומר בפ"נ:

יט

הנשים וכו' אבל הפסולים מד"ת כו' ע' ב"ש הקשה דממ"נ אם יש בידו הרשאה ל"ל קיום הגט ובאין בידו הרשאה מה בכך שהגט מקוים דהא כ' הרא"ש ש"ה נאמן דעשאו שליח הואיל האמינוהו לומר בפ"נ וכאן אינו נאמן ול' הואיל לא נזכר בשם בשום מקום אלא כמו שפרשתיו לעיל לפע"ד והכ' לפירושי ע"כ מה שמחלק בין מקוים לאינו מקוים היינו שבידו הרשאה ומחלק בההרשאה גופה בין מקוים לאינו מקוים משא"כ בא"י כשר להביאו ואפי' אין לו הרשא' כלל ואפי' הגט אינו מקוים ומשום דלא מספקינן במידי ולכשיבא הבעל ויערער לא מפיו אנו חיים לא עם קיום הגט ולא במנוי השליחות אלא הכל צריך להתברר בעדים. ודין מומר ע' ב"ש וע' סי' קך"ט סעיף ה':

כ

היו פסולים כו' כשרים מבואר בהרא"ש הטעם דלעדות זה לא בעינן תחלתו וסופו בכשרות כמבואר סי' קמ"ב בסומא והכל כדהקילו נמי בנשים וכן הוא בהרשב"א ומזה למד המהריב"ל הביאו הח"מ בסי' י"ז דה"ה להעיד במיתת בעל לא בעינן תחלתו בכשרות נשמע מכולהו דלעדותו גמור ודאי בעינן תחלתו בכשרות דלא כהש"ך ח"מ ס' ל"ד ס"ק ל"א וכן כ' הגאון נ"ב שי' בחלק א"ע דף פ"ד ע"פ תשו' הרא"ש וגם מעיד בשם זקן הגאון מו' העשיל ז"ל שכ' הכי בפשיטות ולע"ד אף יש ראיה מן הס"ד בשבועות דף ל"א למעט משחק בקוביא מקרבה שבועה ולדעת הש"ך ק' הא ראוי להעיד בעושה תשובה. דין זה איתא בהרא"ש סוף פ"ב בשם הרמ"ה. ובהטור איתא נמי בשם הרמ"ה כהיש פוסלין שבסעיף ל"ג כמבואר בב"י ולהכי אף הב"י ז"ל סותם ההוא דינא אף לשטת היש פוסלין אבל ק' אחרי שהה"מ כ' שאינו יודע טעם הרמ' במה דפוסל הפסול של תורה אף בא"י ובח"ל אף במקוים א"כ הא משמע דפסלו מהיות שליח ולא מצד עדות לבד דא"כ הרי הוא כחש"ו שפסילייהו מצד שליחות ובעינן תחילתו וסופו בדעת ואיך למד הרמ"ה דין זה מסתמא שאין פיסולו אלא מצד העדות שא"י לומר בפ"נ. ואולם בתשובת מהרמ"פ סס"ב כ' טעם הרמ' כדי שלא תחלוק בשליחות וע"כ ר"ל שאחרי שהוא פסול בח"ל באינו מקוים אף במקום ובא"י נמי פסול ולפ"ז ניחא דזה שעשה תשובה הרי הוא כשר אף בח"ל אבל א"י איך אפשר לטעם זה הרי סומא פסול בח"ל באינו מקוים ובא"י הוא כשר וצ"ע:

כא

השולח גט ביד כותי כו' לדעת י"א שבסעיף י"א איירי בעושה השליח ישראל לפני עדים וגם ע"כ או דאיירי בא"י שאצ"ל בפני נכתב אף בגט מקוים וכן משמעו' המרד' פ' כה"ג. מיהו י"ח כו' ע"י כתב ואף בד"מ כ' הכא וע"ל ס"ז כתבתי דיש סוברין דאין למנות שליח ע"י כתב ולא מצאתי וע' סעיף י"ד:

כב

הג"ה ולא יכול לשלחו לו ע"י שליח טור וכן מבואר בגמרא ואינו דומה לשולח ביד כותי ולא חשבינן נמי זה לעמשה קוף בפרט דבכותי מכשיר אף לכתחילה ולא חיישינן שמא הכותי ישלחנו ע"י כותי אחר להשליח דש"ה דזה ממנה עיקר השליחות בכתב כמבואר סעיף י"ד ולכן לא היה הכותי אלא מעשה קוף ומה לי קוף זה ומה לי אחר משא"כ הכא דשליח גמור הוא שלפיו יהא נעשה השני ש"ה אך מפני דשליח שלא נתן לגרושין הוא אין כחו ככח הבעל ובשנוי כל דהוא בטל השליחות ולכן אפי' נאנס אין יכול לשלחו ביד אחר אבל ודאי תורת שליחות עליו ולכן מועיל אמירתו בפ"נ וע' פ"י כ' מה שכ' והמע' היטב בהר"ן שם ובדף ך"ד ובתו' ד"ה וכי מטות ירא' לע"ד שדבריו אינם כי כ' והנרא' דודאי לענין למסרו לאבא בר מניומי לא בעינן שליחות כלל דעיקר שליח הבעל הוא אב"מ וא"כ ודאי יקשה קושית תו' אפי' אמר הבעל שימנה אחר מי שירצה מה מהני כיון דלא שייך שליחות כלל וגם ק' באמת אף כי מסרו ליד אב"מ אל יהני אמירתו בפ"נ א"ו העיקר כדכתיבנא שהוא ע"פ הר"ן וע' סי' קמ"ב סעיף י"ג:

כג

נתן הגט כו' הואיל ולאחר ל' יום כו' כ' המ"ל פ"ו מה"ג ד"ה ודע והכא לא שייך לומר הואיל ואיהו השליח לא מצי מיעבד השתא לא יהא יוכל למנות שליח במקומו אף לאחר זה משום דכולהו מכח בעל קאתי ואפי' מת שליח ראשון שליחות השני קיים והשליח ראשון אינו אלא כמתרוקן להשני כח הבעל שהיה לו ולכך שפיר איכא למימר דאיהו מצי עביד השתא דהיינו הבעל יוכל לגרש השתא עכ"ל. ובלבד כו' כ' הב"ש וכן אם נותן בעצמה ומתנה וכו' ש"ג עסי' קמ"ד סעיף י' ובתו' דף י"ח ד"ה חיישינן כי צ"ע למעשה:

כד

ה"גה פירש לו כו' כן משמע בטור וכן מבואר ברמ' פ"ו שהרי בהלכה ל"ה מחלק באומר הילך ואת הולך בין נאנס ואלו בהלכה ל"ח סתם נתנן לשליח הגט ואמר לו אל תתנהו אלא אתה ונתנו לאחר ונתנו לה אינו גט וכן מבואר בהש"ע סעיף מ"ו וכן יש לדייק מן הסוגי' שהרי לתי' א' יש חלוק בין הולך לאת הולך לענין חלה והיינו משום דדייקינן ל' דאת דאלו בלא חלה הוא למותר אלא להקפיד אף בחלה ונהי דלא פסקינן כההוא לישנא ולא דייקינן בל' זה אבל בפירש להדי' ודאי מקפיד אף לחלה דאל"ה למה לו בל' אל תתנו אלא אתה ע"כ לומר דאין צורך לחוש לדילמא הקפיד במה שאין דרך העולם להקפיד. והנה הראב"ד שפוסק דבהולך סתם יוכל למיעבד שליח בלא אונס כ' הר"י בשמו שהוקשה לו עובדא דרבא דאמר חלה טעמא מאי משום דאנוס ה"נ הא אנוס ולא שיילי' אי אמר לו הולך או את הולך ש"מ דאפילו הולך דוקא חלה ודחק לחלק בין א"י לח"ל וכן הר"ן כ' פשטי' דההוא עובדא מוכח דאפילו בהולך נמי בעינן חלה ולע"ד נשמע מנייהו דהשליח נאמן לומר שעשאו שליח ונתן לו רשות למנות אחר אף בלא אונס דאל"ה מה ק' להו דילמא לעולם בידעינן שאמר הולך יוכל מעבד שליח אף בלא אונס והא דלא שיילי' משום דאף אלו אמר שאמר הולך סתם לא היה נאמן משום דדרך עולם להקפיד בלא אונס א"ו משמע כמו שנאמן בדבורו על עיקר השליחות כן נאמן בכך וע' סעיף ך"ד והדיוק מל' הר"מ כ' בעצמו די"ל להכי תקנו ההרשאה משום זה כדי שע"י זה יזכרו להתנות תנאי זה ע' ודוק:

כה

דין שליח שני כ' המ"ל פ"ו הי"ו נסתפקתי אם שליח ראשון מבטל שליח שני מי אמרינן נהי דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קאתי ואין לו כח לבטל דומי' דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שני או דילמא שאני מת מהיכא דביטל בפירוש ול"מ גלוי לדין זה אך ראיתי בתשובת מ"פ בסדר הגט שכ' דמשביעין את השליח שאם עשה שליח שלא יבטלנו (וזה הסדור שהעתיק נמי הד"מ סי' זה) ועדיין צריך אצלי תלמוד עכ"ל:

כו

ש"ק כו' משום דהוה לי' מילי כ' הב"ש ושליח הבאה שלה לא הוה מילי כיון דעיקר שליחות נגמר בעת שנותן הגט ליד השליח ודבריו צ"ע מנ"ל הא וע' ריש סי' ק"מ לפי' הר"ן דשליח הבאה מכחה הוא נמי מילי משא"כ לפי' הרשב"ץ אם נתנו סתם הוא ממש שליח הראשון של הבעל ומל' הגאון בהטור שהשיב ודוקא לקבלה וכו' אין ראי' כי אף אם כונתו לשליח הבאה ע"כ דבשטת הרשב"ץ אזיל כדקרי ליה ש"ה וגם כ' דמכח בעל קאתי אבל סברת הב"ש כיון דעיקר שליחות נגמר וכו' אין לו מובן ודוק. משום דהוה ליה מילי היא דעת הר"ן והיש מתירין היא דעת הרשב"א כמבואר בב"י ובריש פ"ב דקדושין הוציא בחדושיו מפירש"י ותו' דדרשה דדרשינן ושלחה לשליח עושה שליח לתרווייהו קאי בין להאשה ובין להאיש ולשטת הר"ן ע"כ לדחוק דדרשה דשליח עושה שליח לא קאי אלא באומרת אמרו ומנתה היא שליח שלא בפניו וזה נמי מקרי שליח עוש' שליח דמ"מ הראשון שלוח שמפיו יהא נמנה השני מכחה וכדכ' בעצמו דהתם טעמא אחרינא ודברי הרשב"ץ שתלה גט בקדושין לפ"ר הם דברים מותמהים דתלה תניא בדלא תני' וע' סי' ל"ה ול"ו:

כז

ואז יוכל למנות אחר בלא ב"ד רק לפני שני' עיין סי' קמ"ב סעי' י"ב ובב"ש תראה כי הרמ"ה והטור תופסים עיקר שטת הרי"ף שדחו התוס' במרובה וע"פ תירוצם בפ' התקבל שזה דבר שלם מקרי ואף הרמב"ן פ' התקבל הכי ס"ל שהרי כ' דהכא לא הוה חצי דבר דכיון שמינהו שליח נעשה ידו כידה מעכשיו ולכשיתן לו תתגרש והרשב"א שם מביא תי' הרמב"ן ותי' תו' מרובה ואינו מכריע והריב"ש סי' שי"ח כ' ל' הרמ"ה באריכות בל' זה אמנם הוסיף להחמיר ולהצריך שיהיו עדי השליחות עצמם עדי מסירות הגט מיד השליח ליד האשה וכו' ולא דמי לש"ק ולא בעינן שיהיו עדי השליחות הם ע"מ כדתנן פ' התקבל ולא חשבינן חצי דבר דהתם כיון שעשתה יד השליח כידה בעניני גרושין זה עדות שלם הוא שא"צ למסירת גט זה דכל שימצא גט חתום (ומקוים) ביד השליח (נלע"ד מה שכ' ומקוים הוא הוספות הריב"ש להסכמת דעתו עם הראב"ד אבל הרמ"ה היא מסכים עם הרמ' כמבואר סי' קמ"ב דגט היוצא מתחת יד האשה אפי' אינו מקוים מגורשת ומשמע דה"ה ביד ש"ק אם לא דאזיל ממש בשטת הטור כמבואר סעיף י"א וצ"ע וע' נמי ריש סי' קס"ב) הרי הוא כאלו נמצא ביד האשה עצמה והרי היא מגורשת ולא חצי דבר הוא ועדי מסירת הגט נמי לאו חצי דבר הוא דכיון שעדות השליח דבר שלם גם עדות המסירה חשבינן דבר שלם מידי דהוה אעדות ביאה דחשבינן דבר שלם אע"פ שצריכים לעדי קדו' לחייב הבועל כיון שעדי קדו' הוא דבר שלם בלא עדי ביאה כדאי' פרק מרוב' אבל בעדות ש"ה שאינו שליח אלא על גט זה למוסרו ליד האשה ואין מסירתו ליד האשה כלום בלא עדות השליח כיון שאינו מקוים וגם לא עדות השליחות בלא עדות המסירה דכיון שהחכמים תקנו בגט שאין עדים מצוים לקיימו לסלק ערעור הבעל מעתה קודם נתינתו או בקיום חותמיו או כשיאמר השליח בפ"נ כל שלא נתקיים כשיבא הבעל ויערער אין ערעורו מסתלק אלא בשתביא עדים שהבעל מסרו לשליח ושהשליח מסרו לידה וא"כ הכל עדות אחת לסלק ערער הבעל וכל כת וכת הוי חצי דבר עכ"ל וא"כ הכא לשיטה זו דאף ש"ק יוכל למנות אחר בפני שנים יראה לע"ד היינו דוקא או בגוונא דאיירינן שהיא מנת' הראשון לש"ק ועשתה ידו כידה והוי עדותן דבר שלם אלו גט יצא מתחת ידו כיוצא מתחת יד האשה נמצא אף דשוב עושה שליח במקומו לקבלה בפני עדים אחרים אין בכך כלום ואף שאם הגט יוצא מתחת השני עדיין אינה נתרת עד שתביא שני כתי עדים עדי אמירה הראשון ועדי אמירה השני מ"מ י"ל שדומ' לעדי ביאה ועדי קדו' משא"כ בגוונא שהתיר הר"ן דוקא שהיא ממנית אחר במקומה לענין שימנה שליח מיוחד לקבלה כמבואר בב"י בשמו והוא עצמו לא נעשה כלל ש"ק. לשטת הרמ"ה הנ"ל א"א אלא ע"י כת אחת שיכולים להעיד מה ששמעו מפיה ומה ששמעו מפי הראשון איך שמינה השני אבל ע"י שני כתי עדים לא דהא אז לגוף העדות של השני שהוא ש"ק צריכים השני כתי עדים אהדדי וחדא בלא אידך לאו כלום והוי חצי דבר ולהרא"ש ז"ל שמצריך מנוי ש"ה נמי לפני עדים כמבואר סעיף י"א ולדעתו ה"ה שליח ראשון כשממנ' שני כבסעיף מ' וע"ש בב"ש א"ל ממה דמשמע גיטין דף ך"ד וך"ט שאף בשליח בב' מקומות יוכל למנות אחר ואפי' בשהשליח ראשון לא היה כלל שליח שניתן לגרושין אלא למנות אבא בר מניומי ומשמע אפי' ע"י ב' כתי עדים חדא די"ל דאזיל בשטת הר"י החולק על הרמ"ה ותו דאפי' לשטת הרמ"ה אפשר ל"ק כי הא אף להרא"ש אין צריך לעדי מנוי השליחות להביאם לפנינו והיא ניתרת על ידי ע"מ לחוד בשהגט חתום יוצא מת"י השליח ואמר בפ"נ או השני שליח ב"ד אני וזה עדות שלם מקרי ובעדי מנוי השליחו' י"ל כיון שאין צריכי' לבא לפנינו להעיד לא שייך כלל פסול משום חצי דבר משא"כ בעדי מנוי ש"ק דאינה נתרת עד שיבאו לפנינו יחד להעיד בלי ספק הדין כנ"ל לשטת הרמ"ה וע' בספר הגאון נ"ב שי' סי' צ"א כתב לפע"ד שהאשה יכולה לבחר שליח לקבלה אף שאינה מיוחדת אותו בשם רק שאומרת את מי שיבחר פלוני שיהי' בחריקאי לקבל גיטי הוא שיהי' שלוחה והיא ממנת אותו לשליח ואין כאן חשש למ"ד אין ברירה וע"ש (והנה מה שפלפל בדין ברירה צ"ע להסכים עם דברי הרשב"א שבב"ש ס"ק ס"א ותימה לי שלא הביאו ופירשו לכל הפחות לדעתו) אמנם גוף המצאת דינו צריך לי עיון כי ראיתי הנה הוא סובב על הנאמר שם סי' צ' וגם האשה כבר אמרה בפני שני עדים שהיא ממנת ש"ק שיהי' במקומה לקבל את גיטה את מי שיבחר ר"מ שם שיקבל גיטה הנבחר ההוא מר"מ הוא שלוחה ואמרה זה בפני עדים בל' המועיל נמצא הי' זה ע"פ שני כתי עדים. וראיתי בסי' צ"א ד"ה אמנם כ' אבל כאן בנ"ד א"ל שפלוני אשר בידו ניתן מהאשה משפט הבחירה לבחור מי שיהי' שלוחה והוא שלוחה למנות את הנבחר לשליש ובשעה שהוא בוחר אותו הוא ממנה אותו שליח של האשה והרי הוא כאלו האשה מנתה אותו עתה כי פלוני הבוחר הוא שלוחה לבחור ושלוחה כמותו דבש"ק לא שייך זה כי אין ש"ק יכול למנות שליח אחר דמילי לא ממסרו לשליח וא"כ האשה בעצמה צריכה לבחרו ולעשותו שליח ומה שאמרה את מי שיבחר פלוני אין הכונה שפלוני יעשה שליח אלא שהיא תיכף עתה ממנית שליח את מי שיבחר פלוני עכ"ל והאמת שלע"ד לא היה עולה בדעתי להפריד בין זה להעושה שליח לא לקבל הגט כי אם למנות ש"ק מי שירצה וכמו שזה חשוב מילי לשטה ראשונה דהכא כן זה כי מ"ש אם אומרת שהיא ממנת מי שיבחר פלוני הרי נותנת כחה לזה דאם מילי לא ממסרן אף זה לא אפשר כי אין החלוק אלא בהל' והמכוון אחד אלא א"כ כדמסיק הר"ן שהיא ממנה פלוני ביחוד ואומרת אמרו לפלוני שאני ממנה אותו שזה שפיר הוא מכחה והראשוני' אינם אלא שלוחים דידה למנותו בכחה. אבל אופן הנ"ל הי' ס"ד שגוף דין מילי הוא (וזה צ"ע בדברי הר"ן בסוגי' דאומר אמרו) אלא אפילו אבטל דעתי' העני' בזה. אכתי לדבריו שהבוחר הזה אפילו שלוחה אינו אלא שהיא הממנה ותולה בחירתה בהבוחר הזה בלי שום ספק אצלי דלשטת הרי"ף ורמ"בן ורמ"ה הנ"ל חצי דבר הוא שהרי כת שבמקומה אינה יכולה להעיד אלא שמנתה שליח ואינם יודעים למי והשני עדים אחרים מעידים שע"פ בחירו' הבוחר נולד שלוחה ובין שניהם נגמר הדבר אין לך חצי דבר גרע מזה לשטתם והאמת שהגאון עצמו מסיק שאינו דן הכי אלא במומר מ"מ לע"ד אין בפעולה זו שום ריוח מהנהג שהבעל מזכה תחילה ע"י שלוחו ובדיעבד אם עבר וביטל שלוחו או שלא הגיע הגט לידה לע"ד א"א להקל ע"י קבלה זו שום קולה יותר ממה שאפשר להקל ע"י הזכוי ואפשר מיגרע גרע דבשלמא הזכוי לשטת הפוסקי' שחשבו לי' זכות ודאי והבעל יוכל לומר להשליח זכה בגט זה לאשתי הרי הזוכה נעשה מכחו וחשוב שלוחו כמבואר ברש"י גיטין דף י"א ע"ב ד"ה כאומר זכה דמי והובא בב"י ח"מ סי' קך"א ואלו ע"י פעולה זו הבעל לא עשאו כלל שליח לזכות לה מכחו אלא שסומך עצמו על שהוא מכחה ש"ק דידיה והמכשולים של ברירה ומילי וחצי דבר מעכבין בשליחותה. ומלבד כ"ז יש כל המכשולים של קיום הכתב עדות שצריך למנוי שני כתי עדות ש"ק זה ודוק מאוד ודע דמה שנאמר שם ס"ס צ' ואף שהיכי שהגט ביד ש"ק אין הבעל נאמן לומר לפקדון מ"מ אין הגט מקוים. ואפשר ר"ל שאז נאמן לפקדון במגו דמזויף וע' בזה סעי' נ"ה ומ"מ צ"ע דהא בלי ספק לא עלה בדעתו להתיר האשה אלא ע"י עיקר השליח להולכה שימסרנו לה ויאמר בפ"נ ומה תו יש למיחש ומה שכ' תו ועוד שהרי הבעל יכול לטעון שבתורת הולכה מסר לידו ולא לקבלה צ"ע כי להמבואר בש"ע סעיף נ"ה אין מקום למצוא שיהא נאמן בתורת הולכה ולא בפקדון אלא אדרבא איפכא בחד מקום. ובשני מקומו' בתרווייהו אינו נאמן אלא במגו דמזויף וזה בש"ה דידן דנאמן לדחות ערער הבעל ע"י אמירות בפ"נ לא שייך כלל:

כח

אם עשתה מזה צ"ע פי' הסמ"ע סי' קך"ג ס"ק ט' דלפירושו להטור יסתור דע' אביו ודעתו פה. ומה שהש"ך כ' ואפשר גם כונת הסמ"ע הכי המע' בפרישה ודרישה יראה שהוא מהיפך להיפך מדעתו ובחבורי מודע לבינה על ח"מ הארכתי בדברים נכוני' ואין כאן מקומו:

כט

אמר לו תנהו לה ביום פלוני כו' ע' סי' קמ"ד ב"ש ס"ק י"א ובמ"ל פה וצ"ע:

ל

אמר הבעל ע' ב"ש ומה שכ' וכ"כ תו' שם ר"ל לפירושם י"ל הכי והוא נמי פי' הרא"ש וי"ל לפירושם במידי דאין קפידה כגון מחילת זכות יוכל לשלחו ביד אחר ולא חיישינן שמא ישנה וא"כ מה שכ' הב"ש גם דברי השואל בתשו' הריב"ש לשט' רש"י תמו' ה"ה דברי השואל בשטת הרא"ש תמוה לכן העיקר כי ט"ס הוא וצ"ל הרא"ש במקו' רש"י ורש"י במקום הרא"ש ובזה ל"ק עליו מידי ודוק ומה דתמה ב"ש על הטור י"ל מדאיירי הכא בחלה או נאנס דמה(א) למה דקי"ל בח"מ סי' רצ"ד סעי' ג' שאין אוסרין זה במדינ' זו מפני פקדון של זה וכו' הרי שאין בזה איסור שומר שמסר לשומר ה"ה הכא סובר שיוכל לשלוח ביד אחר ע"פ ב"ד:

לא

מבני חורין כ' ב"ש על הש"ך וא"י כו' לא נעלם זה מהש"ך ועיקר פלפולו היכי דהלוה מודה אם לחוש לקנוני' וזה אינו מבואר הכא. וכבר מבואר נמי כדברי הש"ך בתו' מס' שבת דף ע"ח ד"ה ת"ק סבר ע"ש בתו' א"נ לטרוף ממשעבדי ואני מסופק אם לא אף אחר הכרעת הש"ך לא הוי סד"ד. תצא והולד ממזר כ' הב"ש ולכאור' ק' וכו' ונ"ל מכאן מוכח כו' ובסי' קמ"ב הוצרך לדחוק לשטה זו ממה דהקשו עליו כ"ע וע' ש"ך ח"מ סי' מ"ו וכבר קדמו בכל זה נמי הלח"מ ולע"ד אי מש"ה לא אירי' דהא דרבנן זה אינו אך מכח גזירה שיהא שייך לומר דודאי גט הוא ד"ת אלא שהחכמים תיקנו שאם הבעל מערער שלא לילך אחר הסברה דאורייתא אלא לחוש להספק ושלא לתפסו בודאי גט וממילא הוא ספק ממזר תורה דהא אם האמת עם הבעל פשיט' דממזר ודאי הוא והרמ' למד לחוש יותר ולעשותו כודאי ממזר היכי שהגט בעולם ולא נמצא לו קיום ואפשר דייק מלשון יתקיים בחותמיו דמשמע לי' דבר והפיכו דהיינו יהא לו קיום והעמדה בחותמיו ובאם לאו יהא בטל ולא קיום לו (ואין מן התימ' בעניני גיטן שהכח בהם לעשות בטל מדבריהם וכן משמעות הה"מ ומצינן כיוצא בזה על ששה ספיקו' שורפין את התרומה הרי שהכח להם לעשו' ספק דאוריי' כודאי וע' טהרות פ"ד ומכ"ש בגיטן הרי הרי"ף עושה מכל פסולי דרבנן חוץ מהשלשה שבפ' המגרש להולד ס"מ) ומסתבר לו שלא להחמיר כ"כ בנאבד ומה שכ' ב"ש וע' בח"מ סי' ך"ח ע' ריש סי' קך"ז ומה שכ' ס"ק ע"א בכללות ל' הרמ' אדרבא הב"י עמד בזה מדהאריך הרמ' בלשונו ולא כ' פשוט אינה מגורשת או בטל משמע כפי' הב"י ואין זה כדאי לחלוק על הב"י. ואדרבא לדידי' שמוקי' הרמ' בשטת הג"מ קשי מנ"ל לחלק בין אבד:

לב

עשת' שליח וכו' וי"א שאם שלשתן בעיר א' כו' אבל אם טוען שעשאו שליח להולכ' כו' א"נ. ואם אינם בעיר א' השליח נאמן הטעם דבהנהו טענותיו לא שייך אם אית'. ועכ"ז צ"ע אחרי שפוסקי' כר"ה דס"ל שאני ממון דאתיהי' למחיל' משא"כ באיסור' לא אמרינן דיהבי' לגרושין אם יכחישנו אף דהמני' כי לא מהני המנותי' אלא בממון א"כ מה בכך דלא שייך אם איתא אכתי מי מוציאנו מידי ספק דילמא כדאמר בעל בשלמא על הסוגי' ל"ק למה לה לפרש טעמא דר"ה מכח אם איתא די"ל כדכ' הע"פ דלולא כן לא שייך ל' דנאמן דמשמע בודאי וא"ל הא בח"ר כתב וק"ל ר"ח אמאי איצטרך לטענת נאמנותו של שליש כיון דש"ק בעדים הוא וידו כידה נהמני' כדהמנינן לה בגט יוצא מתחת ידה ובעל אומר לפקדון דלא משגחינן בי' וי"ל דל"ד וכו' וק' עליו מה ק' לי' הא צריך לטעמי' דהמני' לאפוקי מסברת אם איתא דלא שייך גבי דידה דזה מועיל לאף אם משקר וצ"ע. וא"כ י"ל דה"ט דהפוסקים דבמקו' דלא שייך אם איתא וידו כידה תו לא מספקינן דזה תינח בש"ק בעדים אבל בש"ה דמשמעות כה"פ נמי דבשני מקומות אינו נאמן אם טוען פקדון מא"ל ולפ"ז בלא דברי הע"פ אין קושי' על הסוגי' דמוכרח לטע' אם איתא לאפוקי מקושי' הרשב"א. וע"כ דס"ל דזה סברא חיצונה דבמקום ספק יש לסמוך שהאמת במה שאומר שליש ולא צרכינן סברת הימני' אלא במקום דשייך אם איתא אבל צ"ע מנ"ל דאי מדקתני בהתוספתא השליש נאמן הא שם מוכח דאפי' במקום אם איתא נאמן וע"כ הטעם משום דהמני' ואפי' משקר ובזה אף ר"ה מודה וא"כ מנ"ל לר"ה במקום ספק שקול לגבי איסור שהוא נאמן לבאר הספק הא לכ"ע י"ל אין כח שליש אלא מטעם המנו'. והנה ראיתי באו"ת תוך אות ד' ד"ה אבל היותר נראה בפשוט כ' וס"ל להרא"ש דהך סברא אם איתא אלים כ"כ דלא זו דנאמן לפקדון מסרתי אף גם דנאמן ממני נפל דרגלים לדבר דאם כדברי השליש הי' למוסרו ביד בע"ד עצמו א"ו שמשקר וכיון דמשקר חיישינן כל חששות דאפשר ולכך חיישינן לנפילה אף דבעלמא ל"ח דק' בממ"נ אי ס"ל לר"ה מהימנא מה קאמר אם איתא הלא באמת מסרו לפקדון רק מהימני' אם יאמר לגרושין שיהי' כך ואי לא ס"ל מה צריך לאם איתא לא יהי' רק ספק היא בחזק' א"א אלא הואיל וסברת אם איתא בעולם נאמן ממני נפל ולא שייך מהימני' (וזה היפך דברי הרשב"א וע' סי' קנ"ב הבאתי הוכחה לדבריו מהסוגי') וא"כ אף דאומר לפקדון נאמן במגו והוי כעדים ולא שייך מהימן במקום עדי' כנראי' דעתו דה"ט דר"ה דודאי נמי ס"ל סברת המני' אלא במקום עדים לא ומגו כעדים ולהכי צריך לסברת אם איתא שמכח זה יהא נאמן אלו טען נפל ולא שייך גבי' המני' ואית לי' מגו ומהימן אף בפקדון ולא שייך המני' משום שהוא במקום מגו דהוי כעדים ולדבריו מיושב דבשני מקומות דלא שייך אם איתא ולא מהימן בנפל אף בפקדון א"נ משום דמודה ר"ה דהמני ועכ"ז קשה בטענת הולכה והשליח אומר לקבלה בחד מקום דהא אלו טען נפל הי' נאמן מכח אם איתא ולהימן במגו ואין מקום לדברי התו' דלא שייך אם איתא. אבל לע"ד אין כ"ז אלא חריפות שאין בו מועיל חדא הסוגי' מסיק דר"ה ל"ל המני' באיסור ואיהו טוען ממ"נ. כאלו אין סוגי' בעולם ותו תלה תניא בדלא תני' בגט דע' הרשב"א לומר שנאמן מטעמי' דהמני' אף במקום עדים אלא שבב"י כ' שדבר תימה הוא ולהכי השמיט בהש"ע עד ואלו בח"מ סעיף ב' מבואר דאינו נאמן דלא כהרשב"א ונהי דע"כ לומר אף דבממון כ"ע מודים מדאתיהב למחילה דאמרינן המני' היינו במה שיאמר דבר שאפשר לספק בו הוא דמחיל אבל אם ישקר במבורר בעדים לא מחיל א"כ לשטתו שתופס מגו כעדים מה משני ר"ה שאני ממון כו' הא שם נמי שייך אם איתא ונאמן בנפל ויש לו מגו דהוי כעדים ובמקום עדים הא לא שייך המני' א"ו אין ממש בדברים אלו ועדיין הנ"ל צ"ע. וא"ל נמי דסברו הפוסקים דר"ה מודה לסברת המני' אף באיסור במקום ספק שקול זולת במקום שייך אם איתא דהוי לדידי' כעדים לא ס"ל דגומר לגרש אם יכחישו כיון שלכל עולם יאמנו דבריו מכח אם איתא משא"כ בממון מחל אף אם ישקר במה דשייך אם איתא ור"ח משוה איסור עם ממון ודוקא לגבי עדים לא המני' ומחל משא"כ נגד אם איתא כי כ"ז רחוק מהדעת. וע"כ כנ"ל שס"ל לסברה חיצונה דבמקום ספק שקול יש להאמין השליש ואי משום הקו' דמנ"ל אפשר דס"ל אחרי שמוסכם דבמקום עדים לא שייך המני' דלא כהרשב"א יש לומר דזה בזה תלי' דכל סברת המני' נובעת מפני שעל הרוב יאומנו דברי השליש נגדו. אף הוא גומר ומגרש לר"ח גומר ומוחל לכ"ע משא"כ במקום עדים ואלו דבספק שקול לא יאומן לכו דברי השליש להוציא מידי ספק אף סברת המני' לא היה לה מקום א"ו מצד עצמותו הוא נאמן בספק שקול ולהכי כע"מ בממון דהמני אף במקום אם איתא ובאיסור נהי דר"ה סובר דלא שייך המני' מ"מ ודאי דאינו פליג אלא במקום אם איתא אבל בספק שקול מודה דנאמן מצד עצמו. וי"ל נמי דס"ל לסברה פשוטה תי' הרשב"א על קושיתו הנ"ל דיש לחלק בטענת פקדון בין ש"ק להאשה עצמה אף שדחיתי קושיתו מעיקר'. וא"כ דקדקו הכי מדהוכרח הסוגי' לבא בטעמי' דר"ה מכח אם איתא ואי משום דחיו' הע"פ אפשר כדכ' האו"ת דמשום החזקה דא"א י"ל נמי על הספק שקול נאמן. ואפשר נמי מדלא נקטו פלוגתייהו בזה אומר להולכה וזה אומר לקבלה כמשמעות התו' א"ו סברת אם איתא מוכרחת וא"לה השליש נאמן בלא סברת המני' והמני' לא צריך אלא במקום אם איתא. וי"ל נמי ראי' לזה מדמקשה הסוגי' וליהמני' לשליש עד דמשני מי נפוק גיטא כו' דמשמע ברור הא אלו הגט בידו והבעל אמר לגרושין להולכה ורוצה לחזור והשליח אמר כבר יהבית לה והיא חזרה והפקידו בידו והיא גם היא אומרת הכי כעובדא דהירושלמי פ' השולח הלכה א' דאיתא בל' זה הלך לבטל או הגט אשכחי' באיסר טרסי' אמר לי' ההוא גיטא דיהבת לה א"ל מביל לה מי משתעי נפל מני' א"ל לא אמרת לי יהיבת לה א"ל יבילי לה ואמרת לי יהא לי בידך מה מאחר שיש בידו לגרש נאמן או מאחר שנמצ' בידו א"נ עכ"ל. דלע"ד מסוגין מל' הנ"ל משמע דנאמן אף דאתחזיק הגט בידו ע"י עדים באופן דל"ל מגו ואי דלא שייך נאמנת השליש זולת מצד המני' ואפי' ישקר ק' תונח במידי דתלה בו כגון הספק אם לפקדון או לגרושין י"ל דגמר לגרושין אבל במידי דלא תלה בו כגון בהספק אם בא לידה מה שייך בזה המני' א"ו נאמנותו הוא מצד עצמו. והאמת כי עם זה תמהתי על ראיות הרי"ף ז"ל מקושי' זו דהלכה כר"ח כאלו דין זה נוגע למחלקות ר"ה ור"ח ולע"ד לא סברת אם איתא שייך ואפי' בחד מקום דהא הבעל אומר לגרושין ונאמן הואיל ובידו לגרשה כדחזינן מש"ה מקשה ונימא חזקה שליח ע"ש (ודברי הב"ש ס"ק ע"ו מותמהים לע"ד) ולא סברת המני' שייך דמה בידו לגרש אלו השליח לא מסר הגט א"כ א"י ראי' לפלוגתת ר"ה ור"ח ויותר תמוה אצלי ל' ח"ר שכ' ולי נראה טעם לדברי רי"ף מדקאמר וליהמני' לשליש דאלו לר"ה לא שייך בגט דאיסורא. ולולא המגו נאמנותו לא הי' מעלה ומוריד כיון שאין דבר שבערוה פחות משנים אלא משמע דלאו משום מגו אלא מדין נאמנות של שליש כדר"ח כנ"ל נשמע דלר"ח מדסבר בגט דאיסורא שייך נאמנות שליש ניחא וזה דבר תימ' לספק אם בא הגט לידה מה עסק לסברה דר"ח דהמני'. וכנראה ע"כ דמפרש וליהמני' לשליש על הספק דילמא הבעל משקר ולפקדון יהבי' ולא אסיק אכתי אדעתי' הואיל ובידו לגרשה וזה תימ' דא"כ איך ס"ד להקשות וליהמני' לשליש הא אם יש לחשוד הבעל במשקר הא יש לספק דלא יהיב לי' מידי ומה שליש הי' א"ו שסומך בקושי' זו על הברור שהוא שליש ע"פ דיבורו דהבעל וכדהקש' בתר הכי וליהמני' לבעל ואך על הספק המסירה מקשה וליהמני' לשליש ומסיק מי קנפיק לידה הא אלו נפיק אפילו בלא מגו וכנ"ל דהוא נאמן על המסירה וזה ודאי אך מצד עצמות נאמנות השליש והיא ראי' ברורה לדין ממקום למקום או בטענת הולכה וקבלה לר"ה ולמה שיש להשיב על ראיה זו דילמא ש"ה דליכא מכחיש ברור י"ל זה כבר משמע להו הל' דליהמני לשליש כולל אף במקום הכחשה ודוק. שוב ראיתי באו"ת אות ג' כ' יש לדקדק למה לו לתו' ורא"ש ששמעתין דבעל אומר לפקדון כו' אף דיש עדים מ"מ שייך המני' דאולי ימותו עדים ול"ל דוחק ולא כפשוטו דיתנו לאשה והיא תאמר מהבעל קבלה ואי דיתבע לשליש וכו' וצ"ל כי בענין המני' היינו המני' היינו בעיר אחת דשייך אם איתא אבל בשני עיירות דל"ש אם איתא ממילא השליש נאמן והראי' בבעל אומר להולכה ושליש לקבלה מבואר סימן קמ"א אפילו להפוסקים כר"ה מ"מ שליש נאמן דלא שייך אם איתא וק' הא גם המני' לא שייך בי' דמה יעשה דמוסרו ליד האשה אותו מבקש וע"ז מוסרו ואם בידו והוא יאמר לקבלה יהי' על השליח ראי' וא"כ מה הימני' שייך וצ"ל דא"צ להמני' כיון דסברת אם איתא לא שייך ולכך וכו' ע"ש כי הדברים מגומגמים כנראה לא רצה להקשות בפשוט מן הפוסקים בהולכה וקבלה אף לר"ה שליש נאמן דהא ר"ה לא ס"ל המני' משום מה דדחקתי לחלק דאף ר"ה ס"ל המני' באיסור זולת במקום אם איתא ולכן הוכיח מכח קושייתו דבהולכה לא שייך המני' וזה אינו דודאי אף בש"ה שייך המני' דהא כ"ז שהוא ביד השליח יכול לחזור ופעמים שירצה לחזור והשליח בשקר יאמר כבר מסרתיו לה ומה שהוכיח נמי הכי ממה שדקדק בתו' ורא"ש וירד מכח זה לחריפות תמה אני רב גדול כמותו יאמר דבר זה דפשיטא אלו יהיו להבעל עדים שהפקיד גט זה ביד אחר מה בכך שהיא תוציא הגט ותאמר אתה נתתו לי והוא יכחישנה ויאמר אלו עדי שביד זה הפקדתי אותו וזה הנפקד ודאי נתנו לך ומעולם לא גרשתיך היעלה על הדעת שאשה זו תותר לעלמא בגט זה הס כי לא להזכיר עד כאן לא פסקינן סי' קנ"ב שאם טוען פקדון שאינו נאמן משום דריעא טענתי' אלא כמבואר בח"ר בהסוגי' שאין זה דרך להפקיד גבי אשה אבל כשיהי' לו עדים שגט זה יצא מתחת ידו ליד אחר בפיקדון איך אפשר דתתגרש ע"פ אמירות עד אחד הנפקד ודין שליש אין לו שיכחיש הבעל לומר החזרתיו לידך וגרשת בו והתורה אמרה אין דבר שבערוה פחות משנים ולא דמי לח"מ סי' קל"ג סעיף ד' שהוא ממון והוא מוחזק בהחפץ משא"כ דבר שבערוה והוא מוחזק באשתו והיא באה להוציא עצמה א"ו לא האמן לו אלא במה שלא ירא פן ימותו העדים אז כשיצא מתחת ידה התגרש וזה ברור אמנם גוף הסברה שכתב דשלא במקום אם איתא א"צ המני' לע"ד מוכרחת כנ"ל. ואם הוא מודה שכתבו אלא שאומר וכו' ל' זה שהוא לשון הרמ' לע"ד מורה דאפילו בגט אינו מקוים אלא מודה שכתבו מ"מ השליש נאמן אף דיש לו מגו דמזויף מ"מ מדהמני' לר"ח. ובלא זה בעיר אחת מורה טענתו אמת מכח אם איתא ומ"מ השליש נאמן משום דלגרושין יהבי' אם יאמר לגרושין ה"ה נמי אף דיש לו מגו ולא אמרינן מגו כעדים וכמו שלא האמינו במקום עדים למסקנת הפוסקים בח"מ דלא כהרשב"א דהכא ה"ה שלא נתן לגרושין אם יבוררו דבריו ע"י מגו אלא דבמקום מגו נמי המני' ועדיף כח שליש מכח בע"ד עצמו לכן אף שהרמ' והש"ע פסקו סי' קנ"ב בגט שביד האשה והבעל טעון פקדון צריך קיום שאני שליש מדהי' בידו לקיימו דהא הבעל מודה שכתבו שייך המני' וגמר שיהי' לגרושין אם יאמר לגרו' וזה דעת הנ"י שבש"ך ח"מ סי' נ"ו וא"כ דין דהש"ע שם סעיף ד' או פרוע שכ' הש"ך שהנ"י חולק אף הרמ' דהכא חולק אם לא נאמר שמחלק אף בזה בין איסור לממון וע' סי' קנ"ב ודוק. ונלע"ד שסוגיית ההלכה מורה הכי שהרי מקשה תינח אמרה קבל ל"ל ופירשו תו' וכל המפרשים ל"ל עדי קבלה בעדים שראוהו בידו שלם נמי די ויש לדקדק ומה הריווח מ"מ צריכה לשני כתי עדים אבל זה אינו דהא בתוך מאתיים מנה וכן זה העדי קבלה כבר מוכרח שראוהו בידו ושפיר מקשה למה צריך שיאמרו בפני קיבל דהיינו שראוהו ביד השליח בא לידו מן הבעל אפילו לא ראוהו איך בא לידו נמי די והא תינח אם אינם צריכי' להעיד אלא שראו בידו גט חתום בעדים משא"כ אם נאמר דגט שאינו מקוים אף ר"ח מודה שהבעל נאמן במגו א"כ העדים המעידי' שראוהו בידו צריכי' נמי להעיד שהכירו החתימות ויקיימוהו ודאי קשה מה מקשה עד דמוכרח למוקים בדוחק בגט בלא ע"ח דהא בשמעידים בפנינו קיבל דהיינו ע"מ שוב א"צ לקיים החתימות כמבואר הכא דע"מ שוים לעדי קיום ומה הייתור ובשלמא לפי' הרא"ש דהקושי' לכ"ע ואפילו לר"ה ומשום דאין מכחיש לא חיישינן אף לר"ה שפיר י"ל דכל שראו בידו שלם כל כמה דאין מערער לא חיישינן למידי כמו דלא חיישינן בגט שאין מקום שביד האשה דיד שלוחה כידה וכמבואר סי' קמ"ב סעיף י"ג (ודעת הטור שהובא סעי' י' צ"ע ליישב אליבי' ע' ודוק) אבל לשטת הה"מ שהיא דעת הי"א לבסוף סעיף נ"ז וכנראה הוציא דעה זו מפי' התו' ורשב"א ור"ן שמפרשו הקושי' קבלה ל"ל אך לר"ח דאלו לר"ה ניחא דאיירי בעיר אחת ולא ניחא לו בדוחק המהרש"א דאיירי במכחיש אלא כל שהבעל יוכל לטעון פקדון אף אנו חייבים לחוש ודאי קשה כנ"ל דהא אז לא יספיק העדים שראו בידו לחוד בלתי אם יקיימוהו דאל"ה אף לר"ח ל"ק דהא יש לחוש אולי יבא הבעל ויטען פקדון ויהי' נאמן במגו דמזויף אלא ש"מ דלר"ח מ"מ לא יהא נאמן אלא השליש וא"ל איך אפשר לומר סברת הה"מ דאם הבעל נאמן בפקדון אף אנו חוששים א"כ לר"ח מה יספיק ראינו הגט בידו שלם בלי קיום ניחש שמא יבא ויערער זיוף זה לק"מ דזיוף סמכינן על חזקה דר"ל כ"כ דלית מערער משא"כ טענת פקדון שמצד עצמותה יש למיחש לה ובפרט בעיר אחת על ידי סברת אם איתא אלא דלר"ח מ"מ השליש נאמן מכח דהמני' ויהי' לגרושין פשיט' דלר"ה אף אנו חייבים לחוש לו וה"ה לר"ח אלו נאמר דאם טוען נגד השליש פקדון לא שייך המני' במקום מגו דמזויף ומה מקשה קבל ל"ל דמה נייתר אם העדים שראוהו צריכי' לקיימו א"ו לר"ח עדיף כח שליש מכח בע"ד (אם אמנם שמהרשב"א יש למשמע דבאינ' מקוים א"נ אף לר"ח מדהקשה ל"ל טעמא דהמני' ת"ל דידו כידה ולדברי הא יש הבדל ביד האשה נאמן פקדון במגו דמזויף וביד שליש מכח המני' נאמן אף באינו מקוים כבר כתבתי שבל"ז קושי' זו צ"ע אף אפשר דס"ל דלא כהרמ' אלא ביד האשה נמי אינו נאמן פקדון אף במגו כסברת הרי"ף בתשו' וע' סי' קנ"ב). וע' במהריב"ל חלק ב' סימן ה' כ' ולפי דברי ז"ל ר"ל הרמ' שכ' דבגט שביד האשה יוכל לטען פקדון במגו דמזויף מה דקאמר לר"ח דשליח נאמן היינו היכא דנתקיים בחותמיו דהא אפילו באשה עצמה אמרינן דהיכי דלא נתקיים מצי אמר לפקדון וכו' ע"ש ולע"ד הל' הכא אינו מתבאר אלא כנ"ל וע' לח"מ. ונעלם ממנו דברי הנ"י הנ"ל וכבר הוציא נמי הכי בעצמו מתוך תשו' הרי"ף לפרש פלוגתא דר"ח אף באינו מקוים ומה שכ' תו שמדברי תו' שמקשי' וא"ת א"כ בכל שליח מביא גט ניחש דילמא אתי בעל ומערער לפקדון ומה קושי' נימא דר"ה איירי בשאינו מקוים א"ו משום דס"ל דר"ח לא קאמר דהשליש נאמן אלא במקוים כך נראה לכאורה איברא שיש לדחות הדחי' ברורה דא"כ ל"ל טעמא דאם איתא ת"ל מכח מגו. להכי נלע"ד דעת הרמ' והתו' מסכימי' דהפלוגתא בכ"ע איירי לר"ה הבעל נאמן אפילו במקוים ולר"ח השליש אפי' באינו מקוים. ובזה יש ליישב מה שק' נמי על התו' שמפרשים קבל ל"ל הכל אך לר"ח הא לר"ה ניחא דיש לפרש בחד מקום וק' הא כתבו ד"ה אפילו במתני' דהרבותא שלא נחשוד דשכרה משום דתמיה מילתא וזה אין תימה אלא בשני מקומות כדאי' ברשב"א ור"ן. ואיך אפשר לפרשה בחד מקום ולהנ"ל ניחא בדרך אחר דלר"ה ל"ק דהאי לדידי' דל"ל המני' כמו בחד מקום סובר הבעל נאמן מכח אם איתא אף במקוים כן ודאי לדידי' אף בשני מקומות ולא שייך אם איתא כל כמה דלא נתקיי' נאמן במגו דמזויף ושפיר דייק דוקא בפני קבל ול"ק ל"ל הא בראו בידו סגי דליתא אלא בראינו בידו ומקוים ומה לי עדי קיום ומה לי עדי קבלה. היוצא מזה להי"א שפוסקים כר"ה בחד מקום דהבעל נאמן ה"ה בשני מקומות באינו מקוי' ודוק. ואם האשה אומרת בפני קבלו שליח לגרושין נאמנת וי"א כו' שני דעות אלו תלוים בפירושה הרא"ש להסוגי' ומודה ר"ה ולדעה השני' ע"כ בגט מקוים איירי דאלו באינו מקוים מה מגו יש לה הא אפי' הגט בידה הבעל נאמן בכל טענותי' כמבואר סי' קנ"ב והיא מעיזה מפני שהגט בידה מסייע לה ולמה שהוכחתי שפלוגתת ר"ה ור"ח בכל אופן ע"כ לפ' ומודה אך באופן א' מקוים שמ"מ לר"ה בחד מקום נאמן ואלו היא אמרה בפני אף דשייך אם איתא היא נאמנת. משא"כ להדעה ראשונה שהגט ביד השליח ואפ"ה היא נאמנת במגו דגרשתני ואינה מעיזה משום שאין הגט בידה לסייעה זולת השליח לחוד ובזה אינה מעיזה שפיר דאיירי ומודה בכל אופני הפלוגתא ואפי' באינו מקוים ודוק:

לג

הי' הגט יוצא כו' והשליח אומר כו' משמע הא אלו השליח מודה שקיבלו לפקדון ומה שמסרו לה הי' ג"כ בפקדון הבעל נאמן כיון שהשליש עצמו מודה לו ומסופק אני אפי' עדי מסירה לפנינו שמסרו השליח לידה בתורת גרושין ובבא הבעל לערער חוזר ומתודה שרצה להתיר א"א בזיוף אם לא יהא מ"מ הבעל נאמן אחרי שאין השליח מכחישו עתה וזה צ"ע כי ז"ל המלחמות פ' האומר בסוגי' דהאומר זה בני נאמן ועוד אני תמה בעיקר דינם שלא מצינן בתלמוד נאמן ויכול לחזור בו אלא כל שנאמן כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד וא"כ ה"ה הכא ואולם כל המפרשי' מפ' כפירש"י שם והרי לר' נתן יוכל הבעל לחזו' בו ולאסור ומכ"ש די"ל הכא דנאמן הבעל בערעורו מכח חזרת השליח וליכא דמכחישו האידנ' עכ"פ בשאין ע"מ לפנינו ודאי משמע מל' דהכא דהבעל נאמן ובזה איירי לע"ד נמי דברי הג"ה שבסעי' ס' דאם השליח מודה שהבעל בטלו והגט ביד האשה דאלו אין השליח מודה לא הי' הבעל נאמן ואם השליח מודה ואומר שבפקדון מסרו לה וע"מ אינם בפנינו השליח נאמן דהיינו מכח ערער הבעל מדהשליש אינו מכחישו. והב"ש כ' שם וא"ל דאיירי שהגט ביד האשה א"כ ק' למה השליח נאמן דהא ע"כ משקר דאל"כ למה מסר ליד האשה ומכח זה כ' מה שכ' וע' לקמן ולהנ"ל לק"מ. ואפשר נמי אף למה דנסתפקתי בטענת פקדון שאם ע"מ לפנינו שוב שניהם אינם נאמני' מ"מ בטענת בטול י"ל אם השליח מודה שאמר לו הבעל לשון שאנו רואים שהוא כדי לבטל ומתי' השליח דבריו דלהכי מסרו לגרושין שסבר שלא הי' ל' זה מספקי לבטלו אזי נאמנים ואפי' ע"מ לפנינו:

לד

ש"ק כו' כ' הט"ז המכוון מד"ז שהשליח שלחו בפני עדים והאשה והיא ראתה גט זה ביד אדם אחד ולא הגיד לה שהוא שליח מן שלוחה אלא סתם נטלתו ממנו ואינה יודעת אם נתקיים שליחותו של ש"ק שעשתה ונתגרשה בקבלתו או אפשר שלא נתקיים אותו שליחות אלא הבעל שלח לה הגט ע"י זה היא מגורשת מ"מ דאף אם הוא שליח בעלה הוי שליח להולכה ונתגרשה עכ"פ משהגיע לידה. ופירושו תמוה דאיך תהא מגורשת כיון שלא שמעה מפי השליח באיזה אופן היא מגורשת וכמו שיש לה ספק שמא לא בא ליד ש"ק דידה כן מחויבת לספק דילמא לפקדון בא ליד זה או שלוחה או נכתב בפיסול ונזרק ומצאו זה דהא לא שמעה מפי המוסר לה שניתן בידו לגרושין ואפי' לדע' המקילים בד"ז שהשליח נאמן מפני ששטר חתום בידו היינו במה שמגיד אבל בלא אמר מידי מי איכא למ"ד ולע"ד ע"כ מה שכ' הרי זו מגורשת לא משעה ראשונה אלא ר"ל משעה שנתברר ע"י המעידי' שהגט שבא לידה ראוהו יוצא מת"י ש"ק שלה ומה שמסיים ואע"פי שהיא א"י י"ל שאינה יודעת ידיעה עצמית א"נ שלא היתה יודעה בשעה שבא לידה מ"מ הרי העדי' יודעי' והם מעידי' על קבלת השליח ובזה מגורשת מאותה שעה ודלא כדכ' הט"ז דמגורשת ממ"נ אף ע"י ש"ה דפשט לשונו משמע אף קודם העדאת עדים. ואף אם נדחק דמה שכ' אלא סתם נטלתי ר"ל שהשליח נתנו לה והיא נטלתו. וסובר דגוף הנתינה בלא אמירה מידי חשוב כאמר להדי' שבא לידו בתורת גרושין למסרו לה ומגורשת ממ"נ אכתי ק' דילמא ש"ה הי' ועכ"פ נ"ל ב"נ א"ו כדפרשתי אלא שצ"ע קצת מה חדושו. וי"א שאם שלשתן כבר כתבתי סעיף נ"ה שיצא זה להה"מ ממשמעות התו' והמפרשי' ומה שכתב הב"ש וכן הוכחתי לעיל לשטת הרי"ף ע"ש ס"ק י"ב שם כ' הוכחתו וכבר עומד עליו הע"פ וכ' ששגג והדין עמו כי משמעותו שהסייעתא דהרי"ף מקום הראשונה וליהמני' לשליש וליתא אלא מהשני' ואין להוכיח מהרמ' היפך סברת הה"מ דאיך אפשר דאם הבעל נאמן בפקדון אף אנן חיישינן שיבא ויערער דמ"ש מטענת זיוף דביוצא מת"י נשאת בלא קיום כבסי' קמ"ב סעיף י"ג ואלו אתא ומערער צריך קיום דשני ושני זיוף לא שכיח כלל ואלו פקדון ביד שליח מצוי יותר כמבואר בהרשב"א ומכ"ש במקום דשייך אם איתא וק"ל:

לה

לכתחי' כו' והוא שיבטלנו בפני שנים כ' הב"ש אבל כשמבטלו בפני השליח א"צ שנים אבל תו' מסופקים בזה. ואפי' למה שהצריכו בפני שנים לא מטע' ב"ד אלא מטעם דבר שבערוה ולהכי א"צ השנים להיות זה בפני זה כן כתבו ד"ה רבי סבר ובד"ה מהד"ת כתבו ועדיפא מני' אמרינן בבטול שלא בב"ד בלא ידעת שליח ואשה דמשמע פשט הלכה דלא הו' בטול ור"ל שלא בב"ד היינו לפני שניהם יחד אלא בפני שנים זה שלא בפני זה וע' מהרש"א ד"ה ור"נ ודוק(א) ונלע"ד מה שנסתפקו היינו שמסופקים אם הכלל דא"ד שבערוה שייך בלא אתחזיק לא איסור ולא היתר כאשר הערותי סימן ל"ז ס"ק מ"ה ע"ש וכאן הוי כלא אתחזיק דהגט בחזקת אינו מבוטל והאשה בחזקת א"א ועיין תוספת פרק הא"ר ד"ה הבא עליה באשם תלוי נשמע מדבריהם שבאופן דשייך חזקה מול חזקה הוי כלא אתחזיק ואלו כן אפשר נשמע מהרמ' והטור דלא מקרי דבר שבערו' בלא אתחזיק וצ"ע ואין הבעל נאמן הק' הב"ש היכי איירי אי הגט עדיין ביד השלי' נאמן במגו דבידו לבטלו ואם שהוא כבר ביד האשה מה מועיל שהשליח מודה הא ע"כ משקר (וע' סעיף נ"ו) ותי' דאיירי הגט ביד השליש ואע"ג דיש לו מגו אינו נאמן כשהשליח אינו מודה כמ"ש לעיל דהשליש נאמן אפילו יש לו מגו. ולע"ד זה אינו כי ע"כ לא אפשר לומר דהשליש נאמן אף במקום מגו אלא בפקדון ששייך המני' ויהיב לגרושין אם יאמר לגרושין אבל על ביטל שהוא דבר העתיד שמבואר בתשו' הר"ן סי' ס"ג דלעתיד אין דבר שבעולם שיועיל להוציא מחשש ז' אם נעשה (ובאומר נאמנ' עלי שלא פייסתי הטעם שאינו אלא חשש עירער) ואפילו אומר בהדי' שנתנו על מנת כן שלא יועיל בטולו לא מהני ומ"מ אם בטלו מבוטל ולהכי לא מצאו הראשונים שום תיקון אלא ע"י שבועה א"כ אלו הוא נאמן שבטלו במגו מה יועיל המנותי' דשליש אם האמת שבטלו ומכ"ש להפוסקים כר"ה בסעיף נ"ה דאפילו במקום אם איתא אין השליש נאמן מכ"ש במקום מגו. והעיקר דלק"מ כי אף שהרשב"א כתב הכי לדינא דגמרא אבל לדידן שמשביעין אותו שלא לבטל מה מגו יש לו אדרבא הר"ן כ' חזקה לא עבר על שבועה ומשקר:

לו

או האשה כ' הב"ש בודאי כו' וכן מבואר סי' קנ"א ע"ש וק"ל. תו כ' וכשמבטל ע"י שליח וכו' ולפי' הב"י ז"ל רי"ו איירי כשמבטל שלא בפני שליח ראשון. לע"ד זה ודאי אינו דהא כ' הלך לבטל צריך דמשמע לכתחילה ולכתחילה אסור לבטלו שלא בפניו ותו לבטול שלא בפניו מה צריך לשליח זה במקומו נמי יוכל מיעבד ואלו השליח שלא מדע' הבעל בא לבטל שלא בפני השליח ראשון לדעתי אין בבטולו כלום ונקרי משנה ודאי ואפילו מדעת הבעל יש לספק גם לא שייך אין שליח לדבר עבירה(ב) אבל א"י מה דחקו אלא ודאי לא פליגו והרי"ו איירי בפני הראשון ומשמעינן שהשני אינו מצטרף מפני שהוא במקום הבעל והירושלמי משמיענו שהראשון מצטרף ויוכל לבטל בפניו ובפני אחר עמו ופליגו על הרמ' וטור וס"ל אף כשהבעל מבטל צריך בפני שנים בצירוף השליח ששלח לבטל יוכל מיעבד אחר במקומו ע' סעיף מ"ג וירושלמי פ' השולח הלכה ב'.

לז

י"א דאלו השנים כו' ביחד כ' הב"ש הטעם וכו' אף שהריב"ש כ' בסוף ואפילו מצד הביטול י"ל דעד כאן לא אדכרו ב"ד במתני' אלא במי שמבטל מלגרש בו לעתיד הרי זה כמוסר מודעה ולא מצינן במודעה ל' ב"ד. ע"כ אין זה טעמו של דבר שכל בטול בדבר צריך ביחד ותדע שהרי הבאתי בשם התו' למה שסוברים דאף בפני השליח צריך עדים מ"מ פשוט להו שאין צריך ביחד אף שהוא בטול במעשה העבור והעיקר משום דבזה לא מצינן הקפידה דל' ב"ד. ומה שכ' הב"ש דד"ז הוא באין חולק ושכן כתבו תו' אמת שכן משמעותם ד"ה רבי סבר לתי' הא"נ שכתבו ואפילו לא מהני בלא שנים מ"מ יכול לבטל בפני שנים זה שלא בפני זה נשמע הא בביטול שלא בפני השליח אף לרבי דבטלו מבוטל היינו דוקא כמו קודם תקנת ר"ג דהיינו בפני ב"ד וב"ד לא מקרי אלא לכל הפחות שנים ביחד. עכ"ז תמהני איך סתם הרמ"א ז"ל דין זה דנשמע מני' הא אלו בטל בפני שנים זה שלא בפני זה אינו מבוטל וכבר כתבו תו' נמי דף ל"ב ד"ה מהו דתימא וצ"ע שמא ביטל שלא בב"ד אין מועיל להקל אבל מועיל להחמיר ע' ודוק. והרמ' והטור סתמו דבריהם:

לח

שלחו כו' ויש מי שאומר בהסוגי' משמע אף רשב"ג מודה באמר לזה בפני עצמו ולזה בפני עצמו דיכול לבטל זה שלא בפני זה ומבואר ברש"י משום דאז מודה רש"בג דבביטל אחד לא נתבטל חבירו וכל זה לא נזכר בהרמ' אף בל"ז צ"ע דעתו ז"ל וע' לח"מ ומ"ל:

לט

אפילו הניחו זקן או חולה כן נמי ל' המשנה ורמ' וטור וצ"ע אם הניחו והוא חולה מה דינו וראיתי בספר בן המלך והנזיר שער ד"ה כ' אמרו בעלי המשלים שלשה אין להם רפואה וחד מנייהו חולי שנתערב בו הזקנה וא"כ י"ל בדיוק נשנה זקן או חולה אבל בהתחברו אחרי שעל הרוב אין להם רפואה לא שייך גבי' רוב חולים לחיים וי"ל נמי דלעולם אין חלוק ודברי הספר הנ"ל משל הי' והא דקתני או חולה למידק אף בחולה לחוד דוקא חולה ולא גוסס ועיינתי ביש"ש וראיתי מחלק מדעתי דנפשי' בין זקן בן שבעים דה"ה אף חולה נמי ובן שמנים והוא חולה אין נותנים בחזקת חיים ובן מאה אפילו הוא חולה לא חיישינן ובמח"כ כל דבריו אינם נוחים לי בזה כלל כי הם מבלי יסוד ונקיט שטה לנפשי' שלא בדרך הראשונים ואולם משתיקתן של ראשונים ז"ל לע"ד איכא למשמע דה"ה אף זקן וחולה דאל"ה לא הוו שתקו מלהשמיענו חילק זה וצ"ע:

א

ה"ז ספק מגורשת. להמגיד הספק היא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמנהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל משמע דס"ל הא דאמר שם הא לא חזרה השליחות אצל הבעל כלומר עדיין לא נגמר ולפרש"י הספק הוא כיון דאין שהות להשיב להבעל דעשה שליחתו, וא"ל למה כאן היא ספק מגורשת ובסי' קמ"ב סעיף י"ג אינו גט לגמרי משום כאן בתחילה היה שליחות הראוי לחזור לבעלה אבל שם לא היה כלל שליחות הראוי להשיב שליחתו:

ב

ומשיגיע לידה וכו'. כ"כ הרמב"ם ולא אמרי' כשאמרה לו שיהיה ש"ק שלה מיד חזר משליחות הבעל ואינו שליח הבעל:

ג

מיד בעלה. וכן אם הוא צוה ליתן ליד אשתו יש קפידא ליתן דוק' לידה אלא אם אמר ליתן לאשתו אז יכולה לעשות שליח לשיטה זו:

ד

וי"א שאין האשה יכולה וכו'. בש"ס מבואר ב' טעמים טעם א' משום בזיון הבעל אם היא בעצמה אינה מקבלת הגט ואז יש חשש דאורייתא, ובתשו' רשב"א שהביא הב"י סס"ז מבואר ה"ה דאין הבעל עושה שליח ליתן ליד ש"ק של האשה משום בזיון דהאשה כשהוא בעצמו אינו רוצה ליתן ליד שלוחה ומ"ש הרב בהג"ה כשהיא אמרה לקבל מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו צ"ל כשהיא אמרה לקבל מיד בעלה איכא קפידא אליבא דכ"ע אפי' למאן דלא חייש משום בזיון אבל אליבא דרב דחייש משום בזיון אפילו לא אמרה לקבל מיד בעלה אין לקבלו מיד שלוחו כ"כ בט"ז, טעם שני משום דדומה לחציר' הבאה אח"כ כלומר כאלו מניח בחצר של אחר והיא קנתה אותו החצר ולפ"ז ליכא אלא חשש דרבנן, גם נ"מ אם אין הבעל מקפיד אז להאי טעמא משום בזיון ליכא קפידא, ואם היא עשתה שלוחה בתחילה אז משום חצירה הבאה אח"כ ליכא ומשום בזיון איכא אף על גב דהיא עשתה שלוח' קודם לכן ואם היא היתה טרודה בעת שהביא לה גט ומחמת טרדה עשתה שליח לקבלה י"א בכה"ג ליכא משום בזיון דהבעל והר"ן כת' אף בכה"ג איכא משום בזיון דהבעל וכתב בתשוב' ריב"ש סי' נ"ה דהעיקר הוא דהאשה יכולה לעשות שליח לכן היכא דאיכ' שום חשש איסור אם ישלח ע"י שליח לידה עדיף טפי שתעשה היא ש"ק לקבל מיד שלוחו:

ה

שלא מדעתו. כ"כ הרשב"א בתשובה אבל בבדק הבית הביא תשו' הר"ל בן חביב דיש להחמיר שלא לגרש ע"י הסכמת אביה וכ"כ הנ"י בשם כמה פוסקים:

ו

וי"א שהיא יכולה לקבל גיטה. בדין זה פליגי הפוסקים הרי"ף והרמב"ם וכמה פוסקים ס"ל דוקא אביה מקבל ולא היא ותוס' וכמה פוסקים ס"ל דהיא יכולה לקבל וכתב הרא"ש דראוי להחמיר שלא תקבל ע"י עצמה ומ"ש המחבר בספרו ב"י להגיה בטור חזר בבדק הבית וצוה למחוק ולא כפרי' שהביא הג"ה של הב"י ושם בספרו פסק כהרי"ף והרמב"ם דוקא אביה מקבל ולא היא וכן משמע דהמחבר ס"ל כן שהביא דעת החולקים בלשון וי"א ונ"מ מזה דלא קנתה מתנה הבאה לחצרה כיון דאין לה יד אין לה חצר וכ"כ הנ"י כמ"ש בח"ה סי' רמ"ג ובסדר הגט משמע דס"ל עיקר כהני פוסקים דס"ל דאית לה יד לקבל הגט:

ז

וי"א דהיינו משתגיע לעונת הפעוטות. ופלוגתא זו תליא בגירסא ולי"א אלו דוקא כשהגיע' לעונת הפעוטו' יכולה לקבל הגט אבל צרור וזרקו לא מהני לקבלת הגט אלא לענין קידושין דצריכ' מיאון ולדיע' קמייתא לענין גט מהני צרור וזרקו ומכ"ש עונת פעוטו' ולענין מיאון א"צ מיאון אא"כ כשהגיע לעונ' פעוטו' משום בקדושין איכא קדושי כסף דצריך שמירה מעולה כ"כ הר"ן ובסי' קנ"ה לא הביא דעת הי"א:

ח

ע"י אביה מתגרשת. בש"ס איתא תרי טעמים למה שוטה אינה מתגרשת טעם א' משום דכתיב ושלחה מביתו ושוטה חוזרת לביתו, טעם שני משום חשש זנות ובקטנה ליכא חשש זנות גם אין חשש דחוזרת לביתו כיון דאביה חי:

ט

אפי' וכו'. אף על גב דנראה דעדיף טפי כשהכל כת אחת ולא הוי חצי דבר מ"מ כתב בלשון אפילו וכו' משום די"ל דנראה כשקר שכת זו היו אצל האמירה ואצל הקבלה קמ"ל כ"כ תוס':

י

ולכתחלה וכו'. אפילו בדיעבד שמסר לידו ג"כ אינו נאמן לומר שהוא ש"ק אם ליכא עדים וצ"ל דה"ק כיון דצריך לברר אפי' אחר הנתינה לכן לכתחלה אל ימסור לידו עד שיברר קודם הנתינה:

יא

מצטרף עם ע"א. הן לענין הקבלה מצטרף הוא ודי אם קיבל הגט לפני ע"א והוי כאלו קיבל בפני שנים והן להעיד על שליחתו שהוא ש"ק די אם ע"א מעיד על שליחתו כ"כ בדרישה וב"ח וכן בש"ה דאי אם ממנה אותו לפני ע"א כי מצטרפים השליח ג"כ עם העד וכן בשעה שמוסר הגט ליד האשה די אם מוסר הגט לפני ע"א והחולקים הוא הרא"ש וס"ל השליח הוא במקום הבעל והאשה לכן אין מצטרפים אותו כלל לא להעיד על שליחתו ולא בעת שמוסר לה הגט וצריכים שני עדים בעת כשממנה אותו וכן בעת המסירה אבל מ"מ נאמן הוא לומר שעשה אותו לשליח בפני עדים כמ"ש בסמוך ואם שנים הם שלוחים לכ"ע נעשו עדים והיינו דתניא הן הן שלוחין והן הן עדים דרישה וב"ח:

יב

א"צ עידי קבלה. כלומר א"צ עדים שקיבל בפניהם הגט אבל צריך עידי אמירה שעשא' אותו לש"ק כ"כ הב"י ובכ"מ אף על גב דהוא שליש דהא הגט בידו מ"מ לענין שתתגרש מיד בעת קבלתו בעינן עדים דהוא ש"ק כמ"ש לקמן ואם איכא עדים שהוא ש"ק אפילו אם הבעל לא היה ידע שהוא ש"ק אמרי' מסתמא מוסר לידו שתתגרש מיד אם הוא ש"ק כ"כ הר"ן וכשאין עדים שהוא ש"ק לא אמרי' עכ"פ תתגרש מיום שבא עם הגט לכאן במיגו דהיה יכול ליתן לידה הגט די"ל דאין רצונו לקבל הגט כשא"י דבעלה נתן לידו ליתן לה כן משמע בהרא"ש ולקמן הבאתי מ"ש תוספות בזה ואם אין הגט עכשיו ביד השליח רק עדים ראו בידו יתבאר לקמן ועיין בטור שכתב דאיירי כאן בגט חתום וניכר החתימות אז אמרי' מסתמא נמסר ליד ש"ק כדינו לפני ע"מ מיהו קשה לקמן הביא המחבר פלוגתת הפוסקים כשהבעל מכחיש אותו אם יכול להכחישו וכאן כתב דא"צ עידי קבלה משמע דהבעל א"י להכחישו ולכאורה היה נראה לומר דס"ל כהרא"ש דוקא כשהבעל מכחישו בזה פליגי הפוסקים אבל כשהבעל אינו בפנינו לא חיישינן שמא יבוא ויכחישו אלא קשה דהא בסעיף נ"ז איירי דאין הבעל כאן ופליגי אם יכול להכחישו ושם סתם דחיישינן שמא יבוא הבעל ויכחישו ונראה דמוכח כן מדברי הרי"ף דפוסק כרב חסדא נגד רב הונא וראיה שלו מדהקשה בש"ס וליהמניה לשליש שאומר שנתן הגט לגרש אותו וס"ל דאתיא כרב חסדא דהא לרב הונא אין השליש נאמן ואם איתא דיש חילוק בין אם הבעל בפנינו ומכחיש לבין דאין הבעל בפנינו א"כ מנ"ל להביא ראיה מזה דאתיא כר"ח דהא אף לר"ה בכה"ג דאיירי מתני' דאין הבעל כאן ומכחיש אותו א"כ אף לר"ה השליש נאמן א"כ אתיא שפיר כר"ה אלא וודאי דאין חילוק בדבר ואפי' אין הבעל בפנינו חיישינן שמא יבוא הבעל ויכחיש ולא כב"י וכ"מ גם א"ל משום דאיירי דיש בידו שטר שליחות אז אמרינן מסתמא מסר לידו לשם גירושין דהא לקמן איירי נמי דהוא ש"ק משמע בידוע שהוא ש"ק ומ"מ חיישינן שמא יבוא הבעל ויכחיש אותו וצ"ל דאיירי כאן בשליח המביא גט ממקום למקום אז לכ"ע השליח נאמן אבל אם היה במקום א' אפילו אין הבעל כאן חיישינן שמא יבא הבעל ויכחישו אף על פי שדבריו סתומים הם מ"מ נ"ל כן:

יג

אין שליח הולכה וכו'. כן ס"ל לרמב"ם דא"צ לעשותו בפני עדים אם הודו דהוי כשליח להפריש תרומה וכיוצא בזה:

יד

ואם המשלח כופר וכו'. ע"כ צ"ל דהמשלח כופר ואומר לפקדון נתתי לך והשליח אומר לגירושין דאם אומר ממני נפל ואתה מצאת כתב המגיד בשם הרשב"א דאינו נאמן א"כ קשה כשאינם בעיר א' למה יכול להכחישו דהא לשיטות הרי"ף כמ"ש בתשו' והרשב"א איירי הסוגיא בש"ה ולכ"ע כשאינם בעיר א' השליח נאמן וכאן כתב בסתם דיכול להכחישו, וא"ל דאיירי כאן דאין הגט ביד השליח מ"ה יכול להכחישו דהא קשה היכא הוא הגט אם בידה הגט הא כתב המחבר לקמן כשהגט ביד האשה הוי כאלו היה ביד השליח ואם נקרע הגט א"כ אפילו אם המשלח מודה דנתן לגרושין ה"ז ספק כמ"ש לקמן, וא"ל הסוגיא איירי בידוע שהוא ש"ה שלה וכן איירי לקמן בזה אמרי' דא"י להכחישו אא"כ כשמסייע ליה הסברא אי לגרושין נתה היה לו ליתן לידה לכן כשאינם בעיר א' א"י להכחישו אבל אם א"י כלל אם הוא שלוחו יכול להכחישו, דהא מ"מ שליש הוא א"כ למה יכול להכחישו שלא נתן לגירושין, גם א"ל דאיירי באומ' ממני נפל ואתה מצאת ואינו שליש כלל אף על גב הרשב"א ס"ל דאינו נאמן לומר ממני נפל מ"מ הגמיי' לא ס"ל כן אלא ס"ל כהרא"ש דס"ל די"ל ממני נפל כמ"ש בתשו' הביא' הב"י בח"ה סי' נ"ה, והא שכתב הטור לקמן סימן קנ"ב כשהגט ביד האשה אינו יכול לומר הבעל ממני נפל י"ל כשהגט ביד האשה שאני, והא שכתב הטור בח"ה שם אם אמר להשליש ממני גזלת אינו נאמן י"ל טענות גזילה שאני אבל ממני נפל נאמן לומר דהא דין זה כתב הגמיי' וכתב שם הבעל יכול להכחישו כשאין הגט ביד השליח כמ"ש בסמוך ואי ס"ל כהרא"ש א"ש אפילו כשהגט ביד השליח נמי יכול להכחישו ולומר ממני נפל אלא ע"כ לא ס"ל כהרא"ש גם כתבתי בסמוך דמוכח לא כהרא"ש דחייש לנפילה גם לא כהפוסקים דס"ל דנאמן לומר לשאלה נתתי ואפשר דאיירי דאין הגט ביד השליח ולא ביד האשה אלא השליח מסר לידה הגט בפני ע"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אף על גב דראו בידו הגט לא מהני והיינו כמ"ש לקמן בהג"ה דלא מהני מה שראו הגט ביד השליח וע"כ צ"ל בעת שמסר הגט לידה לא אמר שהוא שליח הבעל דאם אמר באותו פעם כשהיה הגט בידו אז היה השליחות בידו והיה נאמן מה שאמר שהוא ש"ה תו א"י הבעל להכחישו כמ"ש בח"ה שם, וכתב בהגמיי' הא דהבעל יכול להכחישו משום דיצא השלישות מידו משמע אם הגט ביד השליח א"י להכחישו ולכאורה קשה אם הגט ביד השליח למה א"י להכחישו הלא יש להבעל מיגו דיכול למחות לו שאל ימסור הגט לידה א"כ למה אינו נאמן לומר שנתן לפקדון במיגו דיכול למחות וצ"ל דהשליש נאמן אפילו אם יש מיגו לבטל הדבר וכן משמע ממ"ש בח"ה דהשליש נאמן כתרי עדים א"כ הוי כמיגו במקום עדים:

טו

מיהו השליח נאמן וכו'. כ"כ רי"ו והרא"ש כתב ג"כ ריש גיטין וכתב אפי' אם הבעל מכחישו נאמן וע"כ צ"ל דלא איירי במכחישו ואומר ממנו נפל דהא הרא"ש ס"ל דיכול לומר ממנו נפל כמ"ש בסמוך אלא איירי לפקדון נתן לו, וכתב בד"מ דאיירי כשהגט ביד השליח מ"ה נאמן השליח ומ"ש בסמוך דאיירי כאן דאין הגט ביד השליח ואם רמ"א איירי נמי דאין הגט ביד השליח קשה למה הוא נאמן וא"ל בד"מ איירי כשהבעל מכחישו אז אינו נאמן אא"כ הגט בידו וכאן איירי דאין הבעל כאן מ"ה הוא נאמן אפילו אין הגט בידו דהא אכתי קשה למה לא חיישינן שמא יבוא הבעל ויכחישו כמ"ש לקמן סעיף נ"ז, וע"כ צ"ל דברי רמ"א דאיירי כשהגט ביד השליח כמ"ש בד"מ אף על גב דהמחבר איירי כשאין הגט ביד השליח, גם צ"ל דאיירי בש"ה ממקום למקום ואז א"י הבעל להכחישו דאל"כ היה יכול להכחישו כמ"ש בסוגי' דאיירי לשיטות הרי"ף והרשב"א בש"ה וכ"כ הרב רמ"א לקמן אף בש"ה יכול להכחישו במקום א' מיהו נראה דהרא"ש ורי"ו ס"ל בש"ה א"י להכחישו אפילו בעיר משום כיון דהוא נאמן לומר ב"נ וב"נ נאמן ג"כ לומר דהוא ש"ה וכן כתבתי בסי' קמ"ב אבל בטור סעיף כ"ב לא משמע כן וכן משמע שם בב"י לכן כתב דא"צ הרשאה ע"פ הדין כשמביא גט ממקום למקום משמע במקום א' צריך הרשאה ע"פ הדין משום דהבעל יכול להכחישו, ומשמע מהרא"ש הא דנאמן לומר ש"ה אני ועשאו בעדים היינו דוק' כשצריך לומר ב"נ וב"נ אז הואיל הוא נאמן ע"ז נאמן הוא ג"כ לומר שהוא ש"ה אבל בא"י דא"צ לומר ב"נ וב"נ אינו נאמן לומר דעשאו לש"ה וכ"כ הב"י בתירוץ א"נ אבל הרמ"ה ס"ל אפילו בא"י נאמן, ונראה דהרמב"ם ג"כ ס"ל כשיטות הרמ"ה מ"ה כתב כשהגט מקוים יכול לעשות שליח הראשון שליח אחר בינו לבין עצמו וכתב הריב"ש בתשו' סי' נ"ג דא"צ שטר שליחות משום השליח נאמן לומר שהוא שלוחו אף על גב דא"צ לומר ב"נ דהא הגט מקוים הוא מ"מ נאמן לומר דהוא שלוחו והיינו כהרמ"ה והרב רמ"א בסי' קמ"ב הביא דברי הריב"ש משמע דס"ל כרמב"ם והרמ"ה דנאמן לומר דעשאו לשליח אפי' בא"י או הגט מקוים אף על גב דאינו אומר ב"נ וב"נ, ולהרמב"ם אפילו לא עשאו לשליח בעדים הוא שלוחו ולהרא"ש צ"ל דעשאו בעדים כמ"ש לעיל, וכל זה איירי בש"ה אבל ש"ק אינו נאמן לומר דעשאו לש"ק כיון דהגט אינו בידו כמ"ש לעיל:

טז

ונוהגין להצריך וכו'. כלומר כשמביא גט ממקום למקום לא היה צריך הרשאה ע"פ הדין כי הוא נאמן לומר דעשאו בעדי' אלא נוהגין כן אבל בעיר אחת צריך הרשאה על פי הדין לדעת הפוסקים דפסקו כרב הונא כמ"ש בהג"ה סעיף נ"ה, מיהו קשה אפי' ממקום למקום נמי יש לחוש שמא יאמר ממני נפל ואתה מצאת, גם יש לחוש שמא יאמר לשאלה נתתי אם כן לאו שליח הוא וע"כ ל"פ ר"ה ור"ח אלא כשאומר לפקדון נתתי דהימנוה והוא שליח לו אבל אם אומר ממני נפל או נתתי לשאלה אינו נאמן כמ"ש בתוספת וכמה פוסקים ס"ל כן ועיין בש"ך בח"ה סימן צ"ו, וע"כ מוכח דסותם כאן כדעת בעל התרומה דס"ל אפילו אם אמר לשאלה נתתי מכל מקום דינו כשליש ולא כתוספ' הנ"ל ומכ"ש דאינו נאמן לומר ממני נפל ואתה מצאת:

יז

הרי זו ספק מגורשת. כן כתב הרמב"ם פרק ט' הלכות גיטין דין ל"ב ולכאורה קשה מ"ש מכסף קידושין שנותן לשליח דמהני הודאתו ולמה לא מהני כאן וצ"ל כאן איכא ריעותא לפנינו דלא חתמו עליו עדים אף על גב הרמב"ם ס"ל בע"מ לבד כשר מכל מקום לכתחלה צריכין להיות עידי חתימה גם כן כמ"ש בסימן קל"ג ועיין פרק ג' ה"א מ"ש בכ"מ בשם רמ"ח:

יח

וא"א לחזור וכו'. כן כתב הרמב"ם אף על גב בעלמא ס"ל ע"ח כרתי ואין צריך ליטול ממנה וליתן לה מכל מקום כשניתן על ידי שליח ס"ל דצריך ליטול ממנה אם אפשר ועיין במגיד פ"ו ועיין סימן קל"ג:

יט

אין צריך שישמעו מפיהם. והא דאינו יכול לומר על ידי שלוחו להסופר שיכתוב כתבתי לעיל סימן ק"כ:

כ

כמו גרשוה או שלחוה וכו'. המגיד כת' בשם הראב"ד בכולם בעינן שהיה מדבר עמהם מעסקי גיטין דאל"כ מהיכא יודעין הם שהוא נותן לגירושין ואפילו אם אמר גרשוה יש לפרש כמו גרש את האמה:

כא

לא אמר כלום. משמע מרש"י והר"ן דספק גט הוא כי י"ל הני לשונות נמי לשון גט הם:

כב

והוא אדם וכו'. ה"ה שאר חולה אחר ג' ימים טור וכן מצוה מחמת מיתה דינו כמסוכן ד"מ בשם הר"ן:

כג

והיוצא בשיירא. פרש"י היוצא למדברות משמע ההולך מעיר לעיר שלא דרך מדבר לא טריד ב"י:

כד

מיד וכו'. לכאורה משמע כשם דלא בעינן לאלתר כשידוע שהמית את עצמו וכן משמע מהתוספת' דאית' שם בספק אם הרג את עצמו אם לאלתר נפל אומר אני מעצמו נפל ואם לאחר זמן נפל אין כותבים שמא רוח דחפתו מכלל אם ידוע שמעצמו נפל לא חיישינן שמא באותו זמן לא היה בדעתו להמית את עצמו ואפשר לומר התוספת' קמ"ל אפילו בספק מ"מ אם לאלתר נפל הוי גט וכן נשמע מן התוספת' אפילו בספק ולא נפל מיד מ"מ הוי ספק גט כמ"ש שם אין כותבין שם רוח דחפתו משמע מידי ספק לא נפיק ולא אמרי' דהוי ס"ס שמא רוח דחפתו ואת"ל הוא המית את עצמו שמא באותו זמן לא היה בדעתו להמית את עצמו מ"ה פסק המחבר בסעיף אח"ז בספק ולא נפל לאלתר ה"ז ספק:

כה

כל זמן שיש בו נשמה. עיין סי' קכ"ב דצריך בדיקה אף על גב דאמר ליתן גט קודם לכן מ"מ צריך בדיקה אם הוא שפוי בדעתו וכתב הר"ן דצריך בדיקה ג"פ שמא נטרפה דעתו:

כו

אם לאלתר וכו'. אז אמרי' הוכיח סופו על תחלתו דהיה בדעתו להמית את עצמו וליתן גט אף על גב בעלמ' לא אמרי' הוכיח סופו על תחלתו וכמ"ש בח"ה סי' רמ"ה ש"ה דאמר כתבו ש"ס פ"ב דחולין וכ"כ הר"ן:

כז

כל השומע קולי. אז מייחד למי השומע קולו הוא נעשה שלוחו ואם אמר כל הרוצה לכתוב יכתוב כתבו תוס' כמ"ש דף ס"ו בתירוץ א' דלא מהני וכ"כ המ' והר"ן בשם הרמב"ן ובחד תירוץ כתבו דמהני אף על גב אם מודר הנאה מחבירו מותר לומר כל הרוצה לתרום ולא חשיב שלוחו לענין הנאה שאני ולא חשיב כמהנ' כיון דלא צוה לו לעשות וכן הסכים הר"ן ואפי' להפוסקים דס"ל דא"צ שליחות בכתיבת הגט כמ"ש בסי' קכ"ג מ"מ צריך הוא לצוות לו ועל חילוק של תוס' הנ"ל קשה דהא ריש פ' המדיר הקשה בהא כל השומע קולי יכתוב דנעשה שלוחו ולמה במדיר יכול לומר כל הזן לא יפסד ולפי חילוק הנ"ל לק"מ דהא אף על פי דנעשה שלוחו מ"מ לא הוי הנאה כיון דלא אמר לו דיהיה שלוחו ונ"מ מהני שני תרוצים מ"ש בסי' ע' בשם בעה"ת וע"ש:

כח

ואף על פי שהעלוהו ולא הכירוהו. וכ"כ הרמב"ם ומ"ש הרמב"ם והוא שידעו אותו פי' היינו דפי' שמו ושם עירו בחדושי רש"ך הביא יש מפרשים מ"ש והוא שידעו היינו שידעו שהוא אדם ולא שד:

כט

וי"א דהני מילי וכו'. עיין סי' י"ז סעיף י' כתב בזה"ז לא סמכי' על ראיות בואה דבואה וע"ש מ"ש:

ל

ונעשה הבן שליח וכו'. וס"ל להב"י דנעש' הבן ואביו שלוחין בהולכה אלא דא"י לחתום האב ובנו אלא האב או הבנו עם אחר אבל מהרש"ל ס"ל אפילו שליח להולכה לא נעשו שניהם יחדיו שלוחין האב והבנו ולא היה דעתו אלא על א' מהם כיון דיש אחרים:

לא

ממקום למקום. כבר כתבתי דוקא ממקום למקום א"צ הרשאה ע"פ הדין אבל בעיר אחר צריך הרשאה ע"פ הדין ועיין בתשובת רש"ך פ"א סי' קמ"ב:

לב

א"צ. אבל בש"ק צריך ומחמירים בקיום דידי' כמ"ש בסמוך משום ש"ה שאני הואיל האמינוהו חז"ל לומר ב"נ וב"נ נאמן לומר שעשאו לש"ה משא"כ ש"ק:

לג

גם שלא לשנות. משמע אם שינה דינו כמו בר"ת וכשר:

לד

ולא לעידי הגט. כתב בתשובת מהר"מ מינץ סי' כ"א בדיעבד אין לפסול אם עידי הרשאה קרובים לעידי הגט משום עידי הגט מעידים על הגט ועידי הרשאה מעידים על שליחות של זה:

לה

נתבטל כל השליחות. אף על גב כשאין בידו הרשאה נאמן לומר שהוא ש"ה מ"מ בכה"ג שנעשה לפני פסולים גרע טפי והוי כאלו מכחישים אותו כי כל דבר הנעשה לפני פסולים נתבטל אותו דבר, ולכאורה נראה דלא נתבטל אלא השליחות ואם חזר והביא הרשאה אחרת כשר הגט, אלא בד"מ כתב בשם סדר הגט דהגט פסול ואפשר משום דמוכח דמסדרי גט היו ע"ה מ"ה פוסל הגט כמ"ש לקמן:

לו

רק חתימה אחד. כשר ועיין בטור שם משמע מדברי הרי"ף אפי' אינן מכירים שום חתימה כשר ובתשובת רש"ך הקשה בממ"נ אם צריך קיום א"כ צריכין לקיים כל החתימות ואם א"צ קיום למה לי הרשאה ובדרישה וב"ח בק"א כתבו באמת ע"פ הדין א"צ הרשאה כי הוא נאמן לומר דהוא ש"ה אלא הואיל בכל שליחות צריך הרשאה צריך כאן ג"כ הרשאה מיהו אפי' אין מכירים החתימות סמכינן אהא דקי"ל עידי החתומים הוי כאלו נחקרו עידותן בב"ד, נשמע מכל זה אפילו אם אין ניכר שום חתימה או אפילו אין מקוים כשר:

לז

טוב להצריך לדקדק. כלומר באמת אין קפידא ממ"נ אם הוא גדול יכול לעשות שליח ואם הוא קטן אין קידושין קידושין וא"צ גט כמ"ש בסי' מ"ג, ובד"מ כתב דיש חשש שמא יתעכב הדבר ויתגדל בינו לבינו ויתייחד עמה קודם הגט:

לח

שיהיו חתימות הדיינים נכרת. ול"ד להרשאה של ש"ה דא"צ להכיר החתימות שם מקילין משום הגט בידו משא"כ בש"ק, וכתב בלבוש ובדרישה וב"ח אף על גב בעלמא די אם מכירים ב' חתימות מדייני הקיום מ"מ כאן בגט מחמירים וצריכים להכיר כל ג' דייני הקיום הרשאת ש"ק מיהו הרשב"ץ כתב כל זה איירי לכתחלה צריכים להכיר כל ג' חתימות אבל במקום עגון מקילין אפי' בש"ק אם הביא שטר חתום מכ"ש אם יש עליו מעשה ב"ד אף על גב דא"י לקיים החתימות דקי"ל קיום שטרות מדרבנן כתב הבית יוסף בשם א"ח כשרוצי' לקיים החתימות צריך להושיב ג' שיכירו חתימות העדי' החתומי' בשטר קבלה וכתב וכן נראה דהא קיום שטרות שלשה וכו' נשמע מזה אם הם בעצמם מכירי' החתימות מ"מ צריך להיות הקיום בשלשה ולא כסמ"ע בסימן מ"ו סק"ז שכתב כשהם בעצמם מכירין החתימות יכולי' שנים לקיים וליתא אלא לעולם צריך להיות קיום שטרות בשלשה:

לט

שלא יטיל בו שום תנאי. כתב הב"י הטעם אפשר שידעו העדי' בקבלת הגט ולא ידעו מהתנאי ואזלו ומסהדי שיגיע הגט ליד שלוחה ונמצא הגט בטל, והב"ח כתב הטעם משום האשה יכולה לומר לא מניתי השליח אא"כ שיקבל בלי שום תנאי לפיכך אם אמרה שיקבל הגט אפילו על תנאי יכול להתנות תנאי וכן הסכים בט"ז:

מ

אבל י"א שנכון להחמיר וכו'. כתב בט"ז אם אי אפשר בלא ש"ק יכולה לעשות ש"ק אם יש עדות ברורה שמכירים חתימות השלשה דייני', וב"ח ג"כ התיר לעשות ש"ק ומעשה היה בא' שהיה עתי' שוטה ועתי' חלי' וחלימתו היה מעט והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקו' שהוא בעת חלימתו והיא תחזור למקומה ובעת חלימתו ימסור הגט ליד ש"ק שלה:

מא

בנוסח הרשאת. כתב בד"מ בתחלה ממני' השליח קודם שמצוה לכתוב, ואחר הנתינה ליד השליח אז יכתבו הרשאה, דאם יכתוב קודם מחזי כשקרא, וכותבים פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לו כי שמא הוא שליח רק על הנתינה אף על גב השליח נאמן לומר דעשאו לשליח מ"מ כאן הכתב מכחישו ועיין תשו' מהר"ם מינץ סימן קי"ד, וכותבי' ושליח שליח עד מאה אבל אם כותב סתם ואני נותן לך רשות לעשות שלוחי' עד מאה י"ל דקאי הכל על הראשון דהוא יכול לעשות שלוחי' עד מאה אבל השני א"י לעשות שליח אחר לכן כותבין ושליח שליח וכו', וכותבי' אפי' בלא אונס ואם לא כתב כן בפירוש מ"מ יכול לעשות שליח בלא אונס דהא א"צ הרשאה אלא משום עשיות השלוחי' בלא אונס כמ"ש בתשו' ריב"ש וכינוי שליח אין כותבי' משום את"ל דהוא איש אחר מ"מ הוא כשר לשליחות פסקי מהרא"י וא"ל למה לא חיישינן שמא אין זה שלוחו אלא איש אחר שלוחו נמצא דזה הנותן הגט אינו שלוחו וי"ל דלא חיישינן כיון שהגט ביד זה אמרי' בוודאי זה הוא שלוחו ואם מגרש את ארוסתו יכתוב בהרשאה שהבעל שולח הגט והרב המסדר כששואל לשליח ישאלנו בשם ארוס שם בשם תיקון ישן:

מב

שליח הולכה וכו'. עיין בגוף התשובה בב"י ס"ס זה, וא"ל אף על פי שתאמר שהוא ש"ה וש"ק אכתי פסול הגט מחמת דמוכח דהמסדרי' הגט היו ע"ה וסברו דהבעל יכול לעשות ש"ק, וי"ל דאפשר לומר דלא היו ע"ה אלא מה שכתבו דהוא ש"ק לא כתבו אלא ליפוי כח ובאמת הוא ש"ה אבל אם לא אמר דהוא ש"ה מוכח דהוא ש"ק והבעל א"י לעשות ש"ק מוכח דהם ע"ה, וא"ת אם יכולים לתרץ שהוא ש"ה ומה שכתבו שהוא ש"ק אינו אלא ליפוי כח א"כ איך יכול השליח להכחיש וכן הקשה בד"מ, וי"ל תירוץ זה לא טענינן אנחנו אא"כ כששליח אומר כן שומעים ולא נתבטל הגט אבל אנן לא טענינן כן ובגוף התשובה יש שם איזה דברים להתיישב:

מג

חוץ מחש"ו. אלו חמשה פסולים אפי' בא"י דא"צ לומר ב"נ מ"מ הם פסולים לשליחות ואם נתנו הגט אינו גט והא דמגורשת אם נתן הגט ליד עבדה דשם היא מתגרשת מתורת חצר, תוס', אבל רשעים כשירים לשליחות אלא דאין לסמוך על דיבורם מה שאומרים ב"נ לכן בא"י כשירים לשליחות וכן כשגט מקוים דא"צ לומר ב"נ כשר לשליחות, כתב הריב"ש סי' ש"צ העדים שנמסר הגט בפניהם יכולי' להיות דייני' ולא אמרינן בכה"ג אין עד נעשה דיין:

מד

להבאת הגט. אא"כ נתקיים הגט וצ"ל דליכא בידו שטר הרשאה דהא הרשאה הוי קיום כמ"ש במרד' ובתשובת רשב"א וכמ"ש בסי' קמ"ב סוף סעיף א' והריב"ש דמחמיר שם אינו אלא חומרא בעלמא קשה למה הוא נאמן לומר דהוא ש"ה דהא כתב הרא"ש ש"ה נאמן לומר דעשאו לשליח הואיל האמינוהו חז"ל לומ' ב"נ וב"נ וכאן אינו נאמן לומר ב"נ וב"נ ולמ"ש דהמחבר פוסק כרמב"ם והרמ"ה דס"ל הא דנאמן לומר דעשאו לשליח לא תליא באמירת ב"נ וב"נ אפילו בא"י או בגט מקוים נאמן לומר דעשאו ש"ה כן י"ל ברשע כשהגט מקוים אז נאמן לומר דעשאו לש"ה כיון דגט כשר בידו אלא להרא"ש קשה ואפשר דס"ל דאיירי דיש הרשאה בידו מ"מ חיישינן שמא לא זהו הגט דמסר הבעל בידו אף על גב בעלמא לא חיישינן מ"מ כשהגט ביד הרשע חיישינן שמא זייף זה לכן צריך להתקיים הגט:

מה

אא"כ נתקיים. משמע אפי' בא"י דאין צריך לומר ב"נ וב"נ מ"מ פסול להביא אם אינו מקוים וב"ח מפרש דברי הטור בזה פליגי הרא"ש והרמ"ה, הרא"ש ס"ל בא"י יכול להביא אפי' אינו מקוים כיון דא"צ לומר ב"נ וב"נ והרמ"ה ס"ל אפילו בא"י א"י להביא הגט כשאינו מקוים מיהו למ"ש בסמוך אפילו אם יש הרשאה חיישינן שמא מזויף הוא צריך ישוב למה יכול להביא בא"י כשאינו מקוים ולמה לא חיישי' שמא מזויף הוא:

מו

ויש פוסלין. כן הוא דעת הרמב"ם וכתב כשהגט אינו מקוים אינו גט נשמע דס"ל דהגט בטל ואין קידושין של אחר תופסין בה ולא ככ"מ שכתב דספק גט הוא, והראב"ד הקשה למה הגט בטל ולא חיישינן שמא יתקיים הגט והמגיד תירץ דאיירי שחקרו אחר עידי קיום ולא נמצאו אז הגט בטל ואין קידושין של אחר תופסי' בה, מיהו קשה דהא אם שליח מביא גט או האשה מביאה קי"ל דמותרת לישא ע"פ הדין אפילו לא ניכרת לנו חתימות העדים ולמה כאן הגט בטל אף על גב הכא גרע טפי כיון השליח הוא רשע מ"מ למה הגט בטל לגמרי ואין קידושין של אחר תופסים בה הא ליכא אלא חשש זיוף, ואפשר לומר הרמב"ם לטעמו דס"ל עדים החתומים מדאורייתא הוי מפי כתבם אלא חז"ל תקנו דמקבלין עדותן אפילו בגיטין הבאים לכן כל שאינו כתקנות חז"ל הגט בטל גם י"ל למ"ש לעיל דהרמב"ם ס"ל כשא' טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא וס"ל כל כה"ג שהוא ביד רשע טענינן אנן מזויף הוא וצריך קיום מדאורייתא:

מז

ודין מומר וכו'. כ"כ הש"ג וטעמו משום נכרי ממועט מטעם שהוא אינו בן ברית או מטעם שאינו בתורת גיטין ומומר בן ברית הוא והוא בתורת גיטין וקדושין לכן ס"ל דהוא כשר לשליחות, והא דהוא פסול לכתוב גט משום דאינו כותב לשמה, מיהו בתוס' סנהדרין דף ע"ב משמע דדין מומר כדין נכרי דכתבו שם מומר לאו בן ברית הוא וכן משמע מהרמב"ם פ"ג לכן כתב דין מומר כדין נכרי ומיום שנעשה מומר הוי כאלו אינו בתורת גיטין וקדושין ועיין סי' קכ"ג:

מח

כשרים. כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות אלא הטעם הוא משום דחיישינן שמא הוא משקר כיון שהוא רשע לכן כשעשה תשובה תו ליכא חשש דמשקר הוא כשר לשליחות:

מט

איני מכירה. ואם אמר לשנים כתבו הגט ותנו לפלוני שלוחי או שאמר להם כתבו גט ותנו לפלוני שלוחי ויוליך לה מבעיי' בש"ס ופי' הרי"ף הסוגי' איירי לענין אם שנים אלו יכולים להיות שלוחים למסור הגט לידה, ושאר מפרשים פירשו לענין אם נאבד הגט מיד השליח יכולים לכתוב גט אחר כמ"ש בסי' קכ"ג וא"ל לשיטות הרי"ף דס"ל לענין אם שנים אלו יכולים למסור לה הגט דלא אפשט בעיי' זו וכאן פליגי בש"ס אם הראשון יכול למסור הגט, וי"ל שאני הכא דאמר בפי' דאין מכיר אות', והרמב"ם כתב פ"ט דין ל"א אם אמר תן לפלוני והוא יוליך לה אם הוליך בעצמו אינו גט וכתב עוד שם דין ל"ט הדין דכאן אם אמר הראשון איני מכיר' ופי' המגיד מ"ש הרמב"ם אם אמר תן לפלוני ויוליך לה אינו גט למד מדין דכאן וצ"ל דלא ס"ל החילוק זה ולרמב"ם גם כאן אם הראשון מסר הגט לה אינו גט ומ"ש ואם נתן הראשון ה"ז ספק מגורשת כ"כ הרשב"א אבל הרמב"ם ס"ל שני דינים הללו שוין ובשניהם אם מסר הראשון אינו גט אבל הבעיי' בש"ס אם אמר תן לשלוחי ויוליך לה ס"ל דאיירי לענין אם נאבד הגט כדעת כל המפרשים לא כשיטות הרי"ף כמ"ש בסי' קכ"ו:

נ

יתנהו לה ע"פ שנים. אף על גב סומא א"י ליתן ע"פ שנים שאני סומא דא"י לראות, תוספות:

נא

חלה או נאנס. ואם יש בידו הרשאה דיכול לעשות שליח אף על גב דלא כתב דיכול לעשות בלא אונס דרשינן לישנא יתירא דרשות בידו לעשות שליח בלא אונס דהא באונס יכול לעשות שליח אחר בלא רשות שלו ול"ל הרשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לעשות שליח אפי' בלא אונס ב"י וד"מ:

נב

ובלבד שיאמר הבעל וכו'. וכן אם נותן בעצמו הגט לידה ומתנה שאל תהא מגורשת עד זמן פלוני צריך להתנות שתהי' נאמנת ש"ג ספ"ג:

נג

ויש מי שאומר וכו'. הטעם משום דיש לחוש שמא ישנה ויתן לה תוך ל' יום ועיין סעיף נ"ח:

נד

לא ישלחנו. והא דכתיב ושלח ושלחה ולמדו מזה דשליח עושה שליח ומשמע אפי' בלא אונס י"ל הקרא איירי כשגילה דעתו דאינו מקפיד כ"כ תוס' והר"ן ומזה נשמע אפי' לא התנה בפי' דיכול לעשות שליח רק גילה דעתו דאינו מקפיד יכול לעשות שליח:

נה

פי' לו שלא ישלחנו. ק"ק בעובדא דרבא דמסר השליח לשליח אחר ואמר רבא מ"ט משום אנוס האי נמי אנוס ולא שאל שמא פי' לו המשלח שלא ישלחנו ע"י אחר וכעין זה הקשה הר"ן על הראב"ד דס"ל אם אמר הולך סתם יכול לשלוח ע"י אחר אפי' אם לא חלה והקשה מסוגיא דרבא למה אמר רבא האי נמי אנוס ולא שאל לשליח שמא אמר הולך סתם ויכול לעשות שליח בלא אונס ומכ"ש דקשה למה לא חייש שמא אסור לשלוח ע"י אחר ותירוץ של הר"ן לא שייך כאן:

נו

אין צריך למנותו בפני ב"ד. כי מה שאומר ב"נ הוא הקיום לכן צריך ב"ד אפי' אם הבעל נתן לו רשות לעשות שליח אחר, ואם ממנה שליח אחר בפני שנים מצטרפים השליח ג"כ והוי ג' כ"כ בתשובת ריב"ש ולקמן סי' קמ"ב סעיף ט' ומשמע אפי' מאן דמחמיר שלא להצטרף השליח כשנותן הגט לאשה מ"מ כאן מקילין וכ"כ בפריש' סי' קמ"ב:

נז

אבל צריך למנותו בפני עדי'. כ"כ הרא"ש ולטעמו אזיל דס"ל ש"ה צריך למנותו בפני עדים אבל רמב"ם ס"ל דא"צ עדים כמ"ש בפ"ז דין כ"א והמחבר בסעיף י"א הביא דעת הרא"ש בלשון י"א משמע דס"ל עיקר כהרמב"ם ומ"ש כאן צריך למנותו אלא בפני עדים צ"ל דחושש לחומר' מלצאת כל הדיעות אבל אין לומר מ"ש דצריך למנותו בפני עדים משום דצריך להביא כתב בעדים דעשאו לשליח דלמה לא מהני כתב שליח הראשון גם כתבתי לקמן דהמחבר פוסק כהרמב"ם והרמ"ה דשליח נאמן לומר דהוא שליח אפי' היכא דאין צריך לומר ב"נ וב"נ אלא ע"כ דחושש לחומרא כדעת הרא"ש:

נח

יכול שליח וכו'. מזה נמי משמע אפי' אם כבר נתן השליח הראשון את הגט לשליח השני עדיין לא נגמר שליחתו דאל"כ איך יכול הוא להיות שליח אלא ע"כ דעדיין הוא שליח ולא כח"ר שהבאתי בסי' קמ"ב סעיף י"ג, ובט"ז כתב אפילו אם השני חי יכול הראשון ליקח ממנו הגט:

נט

משום דה"ל מילי. כיון דאינו מוסר לו שום דבר מ"ה הוי מילין אבל ש"ה מוסר לו הגט ושליח הבאה שלה לא הוי מילין כיון דעיקר שליחות נגמר בעת שנותן הגט ליד השליח, ובבדק הבית הקשה על הטור בסי' זה משמע אומר אמרו לא הוי מילין ויכול לעשותו ובסי' ק"כ פוסל אומר אמרו ותירץ בד"מ מ"ש הטור דלא הוי מילין לאו כוונתו דמכשיר אומר אמרו אלא כוונתו משום מילין ליכא פסול אבל אומר אמרו אסור משאר טעמים כמ"ש בסי' ק' ועיין דרישה וב"ח:

ס

ואז יכול למנות אחר בלא בית דין. דהא השליח אין צריך לומר ב"נ וב"נ וכן יכול לעשות שליח בלא אונס ועיין בתשובת רשב"ץ שהביא הב"י שם מבואר כמה חלוקי דינים:

סא

כל שהגיע הגט ליד א'. כתב הרשב"א אם אמרה כל מי מכם שירצה הבעל ליתנו לו יהא שלוחי לקבלה אפשר נאמר בזה אין ברירה ועיין סי' ל"ז סעיף י' מ"ש:

סב

תנהו לה במקום פלוני וכו'. דיש לומר דאין רצונו שיתן לה במקום אחר דשם יעליזו לכן יש קפידא אפילו לא אמר אל תתנהו אלא במקום פלוני, אבל אם אמר שיתן בעליה או באיזה יד מסתמא ליכא קפידא אא"כ שאמר אל תנהו אלא כך וכך:

סג

בתוך הזמן וכו'. כי מסתמא יש קפידא שלא יקדים לגרש כמו שכתב בש"ס לא מקדים אניש פרעניות לגרש את אשתו לכן יכול לאחר ולא להקדים:

סד

בכל מקום שיקבלנו הוי גט. וא"ל אפילו כשיגיע לאותו מקום למה היא מגורשת הא הוי כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאינה מגורשת משום שלא בא לידה מידו וה"נ לא בא הגט מיד הבעל כיון דאינה מגורשת נמי תירצו תוס' בתירוץ א' דאמר לש"ק שלה שהוא יהיה ש"ה עד לשם ושם יעשה ש"ה אחר ויקבל ממנו הגט ונ"מ למ"ש לעיל רס"ז ועוד תרצו דהוי כאלו קבלה מידו והא דאינ' מגורשת מיד משום דהוי כאלו התנה שאל תהי' מגורשת עד שיבוא לשם והוי כאלו מתנה עמו שאל תגרש עד אחר ל' יום ולכאורה היה נראה דצריך ליתן לה נאמנות שתהיה נאמנת לומר שלא פייס אותה כמ"ש לקמן מיהו דלא מצינו בשום פוסק דכתב כן י"ל דוקא כשהוא מתנה שאל יהי' גט עד אותו זמן אז יש לחוש שיערער ויאמר שקבע הזמן בכיון שיכול לפייס אותה תוך הזמן אבל כשהי' קובע /קובעת/ זמן אין חוששין:

סה

לא ישלחנו ביד אחר. הנה לשיטות הרמב"ם הטעם הוא דלא ישלחנו ביד אחר משום אין רצונו שיהיה פקדונו ביד אחר לפ"ז דבר שאין קפידא כגון שצוה שתמחול לא זכות שלה קודם נתינות הגט יכול לשלוח ע"י אחר ולא חיישינן שמא ישנה השליח השני וכ"כ תוס' שם אבל לשיטות רש"י חיישינן שמא ישנה השליח השני ואסור לשלוח ע"י שליח אחר אפילו בדבר שאין קפידא מיהו למסור הפקדון ליד אחר אף לרש"י אסור אלא אפי' דבר שאין פקדון אלא בכה"ג שתמחול הזכות מ"מ אסור לשלוח ע"י אחר מטעם הנ"ל ודברי הטור תמוה מ"ש דיכול לשלוח ע"י אחר גם דברי השואל בתשו' הריב"ש לשיטות רש"י תמוה וקי"ל כחומרת תרי טעמים ואסור לשלוח ע"י אחר אפילו אם חלה הראשון לא מבעיא לפירוש תוס' לא ישלחנו ע"י אחר דהא הוי שינוי אלא אפילו לשיטות הרמ"ה ורש"י נראה דלא ישלחנו ע"י אחר דהא חיישינן שמא ישנה לפ"ז אפילו אם נתן לו רשות לשלוח ע"י אחר ולא כתב אפילו בלא אונס א"י לשלוח בלא אונס אף על גב דכתבתי לעיל אם נותן לו רשות סתם לשלוח ע"י אחר יכול לשלוח אפילו בלא אונס דשם הטעם משום דדרשינן לישנא יתיר' למה נתן לו רשות לשלוח דהא ע"י אונס רשאי לשלוח בלא רשות אלא ע"כ דנתן לו רשות לשלוח בלא אונס אבל כאן א"י לשלוח אפילו אם יש לו רשות י"ל נתינות רשות הוא אם יהיה לו אונס מיהו בתשובת ריב"ש לא משמע כן:

סו

אינו גט. לדעת הרמב"ם אפילו אם אמר סתם טול חפץ ותן לה הגט אמרינן דהוא מקפיד שאל יתן לה הגט עד שתתן החפץ כיון דהזכיר לקיחות החפץ קודם נתינות הגט אבל אם מזכיר נתינות הגט קודם לקיחות החפץ לא אמרינן דמקפיד שיתן הגט קודם הלקיחות החפץ דאין זה סברא שיקפיד בזה מיהו אם אמר תן גט ואחר כך טול החפץ י"ל דהוי קפידא, והרמ"ה ס"ל אם אמר סתם טול החפץ ותן לה הגט ליכא קפידא שיעכב הגט עד אחר נתינות החפץ אלא א"כ שאמר טול החפץ ואח"כ תן הגט אז הוא מקפיד שאל יתן הגט עד שתתן החפץ והרמב"ן ס"ל אפי' אם אמר תן הגט וטול החפץ מ"מ הוא מקפיד שאל יתן הגט עד שיטול החפץ כיון דזכר הלקיחות החפץ כמ"ש בח"ה סי' נ"ח:

סז

במקום שא"צ לומר ב"נ. אבל היכא דצ"ל ב"נ אם לא אמר הגט פסול אפי' בלא ערעור כמ"ש לקמן סי' קמ"ב, אף על גב בעלמא טענינן בשביל יתומים שמא מזויף הוא מ"מ כאן מקילין משום תקנות עגונות או משום חומרא שהחמירו בסוף כ"כ תוס' ב"מ דף י"ג ובריש גיטין ובכתובו' פ' הנושא דטועני' בעלמא מזויף בשביל יתומים וכאן משמע אם השליח מביא הגט מותרת לישא אפי' אין מכירי' החתימו' אפי' מאן דמחמיר לקמן בסי' קמ"ב כשהיא בעצמה מביאה גט שאין מקוים מ"מ כשהשליח מביא מודה דמותרת להנשא:

סח

מבני חרי. אבל אין מוציאין מלקוחות ומיתומי' משום דטוענין שמא מזויף הוא אבל מב"ח גובה דמספר כתובה נלמד שכותבי' כשתנש' לאחר תגבה כתובתך כ"כ הרא"ש פ"ק דגיטין, אף על גב ר"י ס"ל דאין טוענין מזויף בשביל יתומים ולקוחות לא קי"ל כר"י וכ"כ הר"ן דאין גובה מלקוחות משום דטוענין שמא מזויף הגט ועיין בש"ך בח"ה סי' ק"ו וא"י למה לא הביא הדין מה דמפורש כאן דטוענים מזויף ומשמע מהרא"ש אפי' אם הלקוחות טוענין ברי דמזויף הגט מותרת להנשא ואמרי' דאומרי' כן כדי שלא תטרוף מהם:

סט

תצא ואם בא הבעל וכו'. משמע אם ערערו העדים לא מהני הקיום ועיין בטור ס"ס קנ"ב:

ע

הולד ממזר וכולי אבד הגט ה"ז ספק מגורשת. כ"כ הרמב"ם וכ' המגיד הטעם הואיל הבעל טוען ברי מזויף והיא א"י אמרינן העמד אשה על חזקתה דהיא א"א לכן הולד ממזר ודאי ושאר פוסקים ס"ל דהיא ספק מגורשת והולד ספק ממזר ולכאורה קשה למה הולד ממזר ודאי לדעת הרמב"ם או ספק ממזר לדעת שאר פוסקים דהא קי"ל כריש לקיש דאמר עדים החתומים על השטר הוי כמו שנחקרו עדותן בב"ד והקיום אינו אלא מדרבנן א"כ כאן ליכא ספק דאורייתא אלא ספק דרבנן ולמה כתב דהגט בטל ולשאר פוסקים ספק מגורשת הא ליכא כאן אלא ספק דרבנן וכן הקשה ברש"ך ונ"ל מכאן מוכח דס"ל להרמב"ם ולפוסקים אלו כהגמ' דקדושין דכתב כשאיש טוען מזויף בעינן קיום מדאורייתא ור"ל לא איירי בטוען מזויף ועיין בסימן מ"ב מ"ש ובמוהרי"ק שורש ס"ו ובתשובת מהרשד"מ סי' א' וכן מוכח מרמב"ם רפי"ב והטור בסי' קנ"ב ובש"ע שם דכתבו כשהי' מביאה את הגט והבעל טוען מזויף אינה מגורשת ושם טוענת היא ברי ומ"מ מדאורייתא בטל ע"כ דסבירא ליה כהג"מ גם בל"ז אין סברא לומר כשהלוה טוען מזויף והמלוה טוען ברי עדיף מה לנו בברי שלו פשיטא כשרוצה לגבות יאמר דשטרו טוב אלא ודאי אם בעינן קיום ומדאורייתא כשמלוה א"י והלוה טוען מזויף ולא אמרי' עדים שנחתמו כמו שנחקרו עדותן כן הוא אפילו כשמלוה טוען ברי דשטרו טוב הוא והלוה טוען ברי בעינן קיום מדאוריי' ועיין בח"ה סי' כ"ח שם מבואר דהרמב"ם ס"ל עדים החתומים על השטר מדאורייתא הוי עדות מכתב אלא חז"ל תקנו דפוסקים ע"פ שטר וכבר השיגו עליו הרמב"ן ושאר פוסקים מסוגיא זו דאמר ר"ל עדים החתומים כמו שנחקרו עדותן בב"ד גם קשה לדידיה א"כ הגט הבא ממה"י מדאורייתא לא מהני דהא הוי עדות החתומים המעידים על הגט כעדות ע"פ כתבם ואי אמרת באמת ס"ל להרמב"ם אף בזה מכאן דמקדש ע"ד דרבנן וחז"ל תקנו גט כזה כשר א"כ לא צריך המגיד ליתן טעם לדין זה דהא מדאורייתא לא מהני אלא מתיקון חז"ל אם כן אם אינו מקוים אז הוא בטל מדאורייתא:

עא

שהרי אינה מגורשת. כ"כ הרמב"ם משמע דאינה מגורשת כלל ואין קידושין של אחר תופסים לפי הכלל מ"ש בפ"י ולא כהב"י שכתב קידושי' של אחר תופסים בה מיהו לדינא בודאי יש לחוש לקדושין של אחר דהא לשאר פוסקים אינה אלא ספק מגורשת ואם אין צריך קיום מדאורייתא אף בכה"ג אינו אלא ספק מדרבנן:

עב

אפילו היא אחותה. הנה רש"י פי' בש"ס הטעם דיבמה אסורה להביא גט משום דחיישינן לאתי לקלקלה משום דיראה שמא סופה להיות צרתה לפ"ז באחותה דלא שייך טעם זה י"ל דמותר' להביא גט מיהו המגיד כתב לא פלוג חז"ל כיון יבמה שאינה אחותה אסורה להביא גיטה ה"ה אחותה ה"ה אין הכלה נאמנת לחמותה ולא אשת האב לבת בעלה ונראה ה"ה אם יבמה א"י להביא הגט ה"ה להעיד על בעלה כמ"ש בסימן י"ז אפילו היכא דהיא אסור' לבנה א"י להעיד דלא פלוג חכמי' ועיין סי' י"ז:

עג

וי"א שאינן נאמנות. דנשים לאו דינא גמירי וסברה אפילו כשאמרה ב"נ וב"נ אין בכך כלום ובעל יכול לערער:

עד

אם נתקיים בחותמיו. דש"ק הוא כאשה עצמה וכיון שהבעל אומר מזויף צריך קיום ובלאו הכי אינה נאמנת כך דין השליח כ"כ המגיד אפי' להפוסקים דס"ל השליש נאמן אפי' אם הבעל דבר אומר דלא נתן לידו בתורת שלישית כמ"ש בח"ה סימן נ"ו ש"ה כשאינו מקוים הוי כאלו אין בידו כלום:

עה

השליח נאמן. אפי' בלא מיגו אפילו אם אמר דמסר לידו בעדים מ"מ הימני' דזמנין ימותו העדי', תוס' והרא"ש:

עו

בעיר אחת וכו'. כן ס"ל כמה פוסקים דפסקו כרב הונא דבעל נאמן דוקא בעיר אח' ולכאורה נראה דהרי"ף והרמב"ם לא ס"ל חילוק זה אליבא דר"ה דהא הם פסקו כר"ח שהוא תלמיד משום דהביאו ראיה מהסוגיא דאתי' כר"ח משום דהקשה שם ולהימני' לשליש וכו' ש"מ דהלכה כר"ח דס"ל דהשליש נאמן ואי הוי ס"ל לר"ה ג"כ השליש נאמן כשאינה בעיר א' א"כ שפיר אתי' אף אליבא דר"ה היינו כשאינה בעיר א' אלא ודאי דלא ס"ל חילוק זה:

עז

אבל אם טוען שעשאו ש"ה וכו'. והשליח טוען שהוא ש"ק אז לא אמרי' אם איתא בתורת גירושין לדידה יהיב הלא לפי דבריו נמי לגירושין נתן ומ"מ לא יהיב לדידה ולא אמרי' דלא יהיב לדידה כי היכא דלא תתגרש מיד, ולפי שיטה זו אם הבעל אומר לפקדון נתתי והשליח אומר להולכ' הבעל נאמן מטעם אם איתא דלגירושין יהב לדידה הוי יהיב ולא אמרי' דלא נתן לידה כי היכא דלא תתגרש מיד וכן מוכח מתוס' שהבאתי לעיל דהא הקשו מה הועילו חז"ל בתקנתן שיאמר ב"נ וב"נ אכתי יאמר הבעל לפקדון נתתי ש"מ אפי' בש"ה נמי הבעל נאמן לומר לפקדון נתתי וכן כתב הר"ן בשם תשו' הרי"ף והרשב"א דהסוגי' איירי בזה דהבעל אומר לפקדון נתתי והשליח אומר להולכ' ונתן ליד' ופליגי בזה ר"ה ור"ח ולא כהר"ן שכתב בתירוץ א' בכה"ג לא אמרי' למה לא יהיב לדידה די"ל דלא יהיב לה כי היכא דלא תתגרש מיד, והרא"ש פוסק כרב הונא דבעל נאמן וס"ל אם הבעל אומר לפקדון והשליח אומ' להולכ' נאמן השליח כמ"ש ריש גיטין וכבר כתבתי דמשמעות הוא אפילו כשהם בעיר א' והטור לא כ"כ:

עח

והוא שבאים וכו'. כלומר הא דשליח נאמן ותתגרש בקבלתו דוקא כשיש עדים שהוא ש"ק אבל בש"ה אפילו ליכא עדים נאמן הוא ותתגרש כשמגיע הגט לידה כמ"ש לעיל ומשמע אפילו אם הבעל א"י שהוא ש"ק מ"מ הוא נותן ליד השליח הגט שתתגרש מיד אם הוא ש"ק, ולהפוסקים דס"ל בעיר א' הבעל נאמן משמע אפילו אם יודע שהוא ש"ק ועיין לקמן:

עט

וי"א דוקא וכו'. לא מצינו דיעה זו מפורש אלא בד"מ מדייק כן מדברי הטור שכתב הרמב"ם כתב השליח נאמן בכל ענין אפילו אם אין הגט בידו רק ראו הגט בידו וא"א כתב כסברא הראשונה פי' הוא להרא"ש אין השליח נאמן אא"כ הגט בידו ולא מהני מה שראו העדים בידו ולא כהרמב"ם, ואין מוכרח די"ל כוונת הטור דהרא"ש פוסק כסברא הראשונה היינו בפלוגתת ר"ה ור"ח פוסק כר"ה דהבעל נאמן בעיר א' אבל כשאינו בעיר א' השליח נאמן יש לומר דנאמן אפי' אם הגט אין בידו אלא ראו בידו, ואין להוכיח מדברי הרא"ש דראו לא מהני דהא הרא"ש פי' הסוגיא דהגט ביד השליח ומחמת זה הוכרח לדחוק במימרא שם מודה ר"ה אם היא אמרה בפני נתת לגירושין נאמנת איירי נמי דהגט ביד השליח נאמנת היא לומר בפני נתת ליד השליח במיגו גרשתני כמ"ש בסמוך ואם איתא דסבירא ליה ראו ביד השליח מהני למה ליה לדחוק ולמה לא מפרש דאיירי דהעדים ראו הגט שלה ביד השליח והיום הגט ביד האשה מ"ה נאמנת היא לומר בפני נתת לגירושין במיגו לידי נתת לגירושי' אלא ע"כ ראו לא מהני דיש לדחות דלמא ס"ל כסבר' הר"ן אם הגט ביד האשה עדיף טפי ומודה ר"ה דהשליח נאמן ופלוגתת ר"ה ור"ח היא כשהגט ביד השליח בזה ס"ל ר"ה הבעל נאמן כיון דלא מסר לה להתגרש בו ומתוס' משמע ראו מהני דהא פירשו להמקשן דהקשה קיבל למה לי היינו דסגי אם ראו בידו הגט, וי"ל דס"ל לרמ"א תוספת כ"כ אליב' דמתני' דלא בא הבעל ומכחיש אותו אז מהני אם ראו בידו הגט משא"כ כשהבעל מכחישו ועיין לקמן, ובד"מ הבי' ראיה לזה ממ"ש בח"ה סי' נ"ו השליש קודם שנותן השלישית מידו צריך שיאמר אופן שלישתו לפני הב"ד או לפני עדים משמע אם ראו בידו לא מהני ויש לדחות בוודאי לענין אופן שלישית לא מהני ראו בידו אבל לענין זה מהני אם ראו בידו גט והוא ש"ק אמרי' בוודאי נמסר לידו לגירושין ולא לפקדון ועיין מ"ש בסעיף י"א:

פ

ואין חילוק בזה וכו'. היינו אם הבעל אומר לפקדון נתתי והשליח אומר להולכה נתן לידי לר"ה בעיר אחת הבעל נאמן ולא כסברת הר"ן דכתב בזה לכ"ע השליח נאמן כמ"ש לעיל, וע"כ בש"ה צריך לומר דליכא עדים דהבעל עשאו לש"ה דאם לא כן איך י"ל לפקדון נתתי אלא דליכא עדים ומ"מ נאמן כמו שליש בעלמא דנאמן אלא בש"ק בעינן עדים כי היכא דתתגרש בקבלת השליח, ולהרי"ף בתשו' איירי הסוגיא כשהבעל אמר לפקדון והשליח אומר ש"ה אני ופוסק ר"ח השליח נאמן, ולתוס' נאמן הבעל לומר לפקדון נתתי כשהם בעיר א' וכן הוא לשיטות הרשב"א, ולכאורה קשה על הרב רמ"א כאן כתב ואין חילוק וכו' משמע בעיר א' יכול הבעל להכחישו ובסי' קמ"ב פסק כשם שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם כן הוא נאמן שהוא שלוחו, ואין לומר כאן איירי כשאין צריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם אז יכול להבעל להכחישו ובסי' קמ"ב איירי כשהשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם דהא שם סעיף ו' לא משמע כן גם לפ"ז דבריו סתומים ואפשר אף על גב הבעל יכול להכחישו מ"מ לא חיישינן שמא יבוא ויכחיש ואיירי שם כל זמן דלא בא ומכחיש נאמן הוא לומר בפני נכתב ובפני נחתם מיהו הלשון שכתב שם כשם שנאמן לומר בפני נכתב ובפני נחתם וכו' משמע אפילו אם מכחיש הבעל וע"כ צ"ל מ"ש שם כשם שנאמן לומר איירי כשאינן בעיר א' אף על גב לענין בפני נכתב ובפני נחתם נאמן אפי' בעיר אחת מ"מ לענין נאמנות שהוא ש"ה אינו נאמן בעיר אחת:

פא

נאמנת. במיגו אפילו אם הגט ביד השליח ואפילו בעיר אחת נאמנת במיגו די"ל לידי נתת והפקדתיו ליד השליח ואז היא נאמנת דהאשה אומרת גרשתני נאמנת אף על גב השליח מסייעה לא אמרינן דמעיזה כל שאין שני עדים דמסייעין לה כ"כ הרא"ש ועיין ר"ס י"ז שם כתב הטור אפילו אם איכ' א' דמסייעה מעיזה ולא כהרא"ש וצריך ישוב, אבל אם אינה אומרת בפני נתת ליד השליח לגירושין והם בעיר אחת אינו נאמן השליח להני פוסקים ולא אמרינן מיגו דיהיב השליח הגט לידה די"ל דאין רצונה לקבל הגט כל שא"י בודאי דהבעל נתן ליד השליח לגרושין כן משמע מהרא"ש לפ"ז אפילו אם היא א"י דהבעל מערער מ"מ כל שא"י שנתן לגירושי' אין רצונה ליטול הגט, ובתוס' לא משמע כן דהא כתבו דאין רצונה לקבל הגט כיון דשמעה דהבעל מערער משמע כשהי' א"י דהבעל מערער מקבל הגט ואף לדעת תוספות נראה אם עדיין הגט ביד השליח ועכשיו מערער הבעל תו לא אמרינן מיגו דהיה נתן קודם הערעור של הבעל הגט ליד האשה דאז הוי מיגו למפרע ולא אמרינן מיגו למפרע כמ"ש בהרא"ש סוף כתובות ועיין בסמ"ע ובש"ך בח"ה סי' פ"ב:

פב

וי"א דוקא וכו'. וכן הוא לשיטת הרי"ף שהבאתי לעיל דכל הסוגיא איירי כשהגט ביד האשה ובזה נאמנת לומר בפני ניתן לגירושין וכן הוא לפי מ"ש בתשובת הרשב"א ובח"ר:

פג

היה הגט יוצא מיד האשה. כ"כ הרמב"ם וס"ל כשהגט ביד האשה הוי כאלו היה ביד השליח אפילו לא ראו הגט ביד השליח אלא כיון דיכולה ליתן לידו הוי כאלו הגט בידו ועיי' בתשובת רשב"א ובח"ר מיהו צ"ל דאיירי כאן כשהם בשני מקומות דהא בעיר אחת יכול הבעל לומר לפקדון נתתיו אבל אין לומר כשהגט ביד האשה עדיף טפי כמ"ש בהר"ן והבאתיו לעיל דהא בסעיף נ"ז איירי נמי שהגט ביד האשה ומ"מ יכול הבעל להכחישו בעיר אחת:

פד

אעפ"י שהבעל אומר לגירושין נתתי וכו'. הנה לפי הסוגיא פי"נ אם אומר גרשתי אינו נאמן והיא ספק מגורשת כמ"ש לקמן סי' קנ"ב אם כן אפילו אם הבעל אומר נתתי ליד השליח והוא ש"ק הוי ספק דהא לא עדיף מאומר גרשתי ונתתי לידה הגט השליח אינו אלא ע"א והא דאיתא בסוגיא זו דהיא ספק מגורשת משום לקולא לא אמרי' שליח עושה שליחותו משמע אם אמר נתתי לש"ק מגורשת בודאי יש לומר דסוגי' זו אתיא אליבא המ"ד בעל שאמר גרשתי נאמן אבל להמסקנא פי"נ אפילו אם אמר נתתי ליד ש"ק היא ספק מגורשת ובזה מיושב שפיר דברי רי"ו שהבי' הב"י וע"ש ומ"ש הטור דספק הוא אם שליח עושה שליחותו יש לומר כוונתו אפילו בש"ה ספק הוא:

פה

הואיל והבעל והשליח מסייעים. ואם השליח לבד מסייע היינו פלוגתא כמ"ש בהרא"ש וכמ"ש בסמוך:

פו

וערער שלא כתבן. ואם ערער ואומר לפקדון נתתי אז תליא בפלוגתא הנ"ל ואם אמר ממני נפל כתבתי לעיל דפליגי בזה הפוסקים:

פז

שהרי עדים מעידים. ואם ע"א הביא לה נאמן אם היה אצל הכתיבה והחתימה במיגו די"ל הוא ש"ה כ"כ הרשב"א בתשו' סי' אלף רנ"ח:

פח

וי"א שאם שלשתם וכו'. לדעת הרא"ש כל זמן שלא בא הבעל ומכחיש לא חיישינן שמא בא ויכחיש ומותרת אפילו לר"ה אלא המגיד כתב לשיטות הפוסקים דפסקו כר"ה אפילו לא בא הבעל חיישינן שמא יבוא ויכחיש, וכ"כ הרשב"א וכן הוכחתי לעיל לשיטות הרי"ף ורמב"ם לר"ה חיישינן שמא יבוא ויכחיש:

פט

ואפילו אינן בעיר א'. הג"ה זו תמוה כי בד"מ מדייק זאת מהטור ואין שום משמעות בטור כמ"ש לעיל גם הבאתי דברי תוס' דכתבו אם ראו עדים הגט בידו מהני מיהת כשלא בא הבעל ומכחיש והיינו קושית המקשן קיבל למה לי וכאן נמי מיירי דאין הבעל מכחיש ועדים אלו ראו בידו הגט מנ"ל דלא מהני, אבל אין להקשות עליו ממ"ש הרי"ף והרשב"א דסוגיא איירי כשהגט ביד האשה ומ"מ לר"ח השליח דינו כשליש ונאמן, די"ל דס"ל לר"ח השליח נאמן טפי אבל לר"ה הבעל נאמן אא"כ כשהשליח שליש בודאי והגט בידו לכן לא הביא י"א אלו בסעיף נ"ו דס"ל שם אייתי כשיטות הרמב"ם דפוסק כר"ח וכאן דאייתי כשיטו' הפוסקים דפסקו כר"ה מביא י"א אלו גם בל"ז שפיר להרי"ף ורשב"א הטעם דאי בעי מהדר לה בידיה וכ"כ בח"ר משא"כ דשליח קבלה שלה אינו בכאן ובזה ניחא נמי דלא הביא י"א אלו בסעיף נ"ו:

צ

בפני שנים. אבל כשמבטל בפני השליח א"צ שנים כן הוא דעת הרמב"ם והטור אבל תוס' ר"פ השולח מסופקים בזה:

צא

ואין הבעל נאמן. כשאין עדים דביטל כ"כ הב"י ועיין בח"ר שכתב הבעל נאמן לומר דביטל כבר במיגו דאי בעי יכול עדיין לבטל ובחדושי רש"ך הביא דבריו לפ"ז מ"ש הב"י ובהג"ה דאין הבעל נאמן וכו' לכאורה תמוה למה אינו נאמן דהא איירי בש"ה אם כן יש לו מיגו כהנ"ל וא"ל דאיירי דכבר הגט ביד האשה אם כן קשה למה השליח נאמן דהא ע"כ משקר דאם לא כן למה מסר ליד האשה וא"ל דאיירי דשלח שליח אחר שליח הראשון שיבטל את שליחתו ושליח הראשון לא השגיח בו ומסר הגט ליד האשה ובזה אין הבעל נאמן אא"כ שליח השני מעיד ע"ז דהא כתבו במרדכי והג"מ ר"פ דשליח אינו נאמן ע"ז אא"כ עדים מעידים ע"ז, ויש לומר דאיירי כאן דהגט הוא ביד השליח ואמר הבעל שביטל אף על גב דיש לו מיגו אינו נאמן כשהשליח אינו מודה כמ"ש לעיל דהשליח נאמן אפילו אם יש לו מיגו וא"ל למה אין הבעל מבטל עוד וי"ל דאיירי דאינו בכאן אלא אמר כאן דביטל והלך ועכשיו בא השליח, ומ"ש בח"ר דהבעל נאמן במיגו יש לומר דאיירי באומר דביטל לפני עדים דהשליח א"י להכחישו:

צב

או האשה מודים. בודאי אם הגט כבר בידה וקידש אותה איש אחר אינה נאמנת לומר דביטל זה השליחות לאסור את עצמה על השני גם כשהמגרש כהן אינה נאמנת להתיר את עצמה לו, ואיירי דהגט בא לידה דאם לא בא לידה קשה כקושיא הנ"ל למה הוא אינו נאמן בלי דיבורה, וכשמבטל השליח ע"י שליח אחר כתב הב"י בשם ירושלמי דשליח עול' א' משנים ועיין בהרא"ש פ' השולח, ורי"ו כתב דאינו עולה אפילו לא' כי הוא במקום הבעל וכתב הב"י דנראה משמעות הירושלמי אפילו כשמבטל בפני השליח צריך שנים ולא כרמב"ם דפוסק אם הוא מבטל בפני השליח א"צ שנים, ולפי' הב"י יש ליישב גם כן דרי"ו ל"פ על הירושלמי אלא רי"ו איירי כשמבטל שלא בפני השליח הראשון צריך שנים בלי שליח השני כי שליח השני הוא במקום הבעל אבל שליח הראשון אינו במקום הבעל כיון דמבטל שליחתו לכן מצטרפים שליח הראשון כשמבטל בפניו וא"ל עמ"ש הב"י הא ס"ל לירושלמי דאין מצטרפים השליח כמ"ש בר"ס כי לענין ביטול שאני כמ"ש בירושלמי להדיא:

צג

י"א דאלו השנים וכו'. מ"ש בשם י"א כאלו יש פלוגתא בדבר נראה דלא קאי על דין זה דצריכים אלו להיות ביחד כמ"ש בתוס' שם ר"פ השולח וכן משמע ממתני' היה עושה ב"ד ומבטל ש"מ דצריכים להיות יחד אלא קאי אהא אם מבטל ע"ז כתב י"א אפי' זה שלא בפני זה:

צד

ביחד. הטעם כיון דרוצה לבטל מה שנעשה כבר צריכים להיות ביחד אף על גב דקי"ל אפי' דבר אישות דומה לדיני ממונות ומצטרפים יחד מ"מ בכה"ג צריכים להיות ביחד אבל לבטל הגט הוי כאלו מוסר מודעא על להבא לכן א"צ להיות ביחד:

צה

יכול לכתחלה וכו'. זה שלא בפני זה כלומר שאומר לשנים שהם אל יהיו שלוחים אבל א"י לבטל בפני שנים שליחתו של שנים אחרים ועיין ב"ח ודרישה מפרשים דברי הטור לבטל כולם אפי' אם רוצה לבטל כל שנים ושנים בפניהם אסור לכתחלה:

צו

ויש מ"ש וכו'. לפי' המגיד והב"י היינו דעת הרמב"ם דס"ל לחלק בין שליחות לבין עדים לכתוב ולא מצינו חילוק זה ובש"ס משמע קצת להיפך ויש ליישב דברי הרמב"ם בע"א ועיין ברש"ך:

צז

היה מחזר. ה"ה אם עשה שליח לבטל והשליח לא ביטל עד שבא לידה:

צח

לבא אלי אקיימנה. כתב בט"ז דאיירי בשלח שליח סתם להוליך גט לאשתו ואחר שעשה אותו לשליח אמר לו אם תרצה וכו' אז הוי כגילוי מלתא אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו בעת שתרצה וכו' או תכ"ד אז השליחות נעשה ע"מ כן ואז אם ראובן בעיר ולא יכול להתפייס עמה א"י ליתן לה הגט:

צט

אמר בטל הוא. דרך כלל שצריך לומר לישנא דהוא מבטל עכשיו הגט ולא יאמר משמעות דהגט מעצמו בטול או פסול דהא ראינו דהגט כשר מעצמו והנה למ"ש לעיל בשם ח"ר אם אמר הבעל דכבר ביטל גט זה נאמן במיגו דהא יכול עוד לבטל וליישב הסוגיא עיין בחדושי רש"ך מיהו מה דמבעיי' שם אם אמר בטל ולא אמר בטל הוא צ"ל ה"פ דאם לא אמר הוא משמע דהגט מעצמו בטל והיינו לשון עבר כלומר לעבר בטל הוא מעצמו ולא שהוא ביטל דאם היה פירושו דהוא ביטל כבר היה נאמן במיגו כהנ"ל ואף למ"ש לעיל דהשליח נאמן שלא ביטל היינו כשאומר שביטל בפניו אף על גב דאיתא להבעל מיגו מכל מקום השליח נאמן אבל אם אומר דביטל בפני שנים שלא בפניו מזה א"י השליח וא"י להכחישו יש לומר לכ"ע הבעל נאמן במיגו, וא"ל אם אמר פסול למה לא אמרינן דכוונתו דפסול מחמת שנכתב במחובר או מזויף ונאמן במיגו כהנ"ל ויש לומר אם היה כוונתו לזה היה לו לפרש דבריו, ח"ר:

ק

פועל עבר. כלומר להרמב"ם הבעיא בש"ס היא אפילו אם אמר בטל בפתח תחת הטי"ת משמע לשון עבר וציר"י תחת הטית משמע להבא:

קא

יהא פסול. דהוי כמו יהא כחרס ועיין בטור מ"ש ע"ז וי"ל אף לדידיה מכל מקום ספק גט הוא וכך כתב ב"ח:

קב

אם לא גילה דעתו וכו'. אבל אם גילה דעתו לבטל אז לא הוי ביטול דקי"ל גילוי דעת בגט לאו כלום הוא וערעור גם כן לא הוי דהא ראינו דכוונתו היה לבטל ולא לערער:

קג

אינו מגרש בו לעולם. ואם גירש ה"ז ספק כמ"ש בסמוך משום דאפלגי בזה הפוסקים אם יכול לבטל הגט אחר שנכתב, ואם ביטל קודם שנכתב עיין סימן קל"ד:

קד

מכין אותו. עיין סימן קל"ד מ"ש ועיין בדרישה:

קה

גוסס. עיין ס"ס קכ"א דוקא גוסס המדבר יכול לגרש ואיירי הכא כשהוא מדבר אבל אם הוא עכשיו אינו מדבר אפי' אם הוא חי עדיין ובעת שמסר הגט ליד השליח היה מדבר יש לחוש שמא עכשיו מטורף דעתו דהא גוסס צריך בדיקה מיהו י"ל כיון בעת שמסר הגט היה מדבר והיה מיושב בדעתו אף על גב אח"כ נעשה אלם ואינו מדבר א"צ בדיקה כיון שהיה גוסס והיה מיושב, וב"ח כתב אם מסר הגט קודם שהיה גוסס יכול השליח למסור הגט בעת שנעשה גוסס ואצ"ל אם יש לחוש שתטרוף דעתו אחר שנעשה גוסס כגון שאינו מדבר ואם נתן הגט אחר שנעשה גוסס ואינו מדבר אז הוא ספק שמא תטרוף דעתו:

קו

לא יתננו לה. דאין לו להחזיקה בספק גרושה כ"כ המגיד והנה אם היא זקוקה ליבם שפיר טעם זה אבל כשאינה זקוקה ליבם ורוצה ליתן לה גט ותנשא לישראל י"ל דאין שום חשש איסור ועיין בתשובת רש"ך ס"ב סי' צ"ט:

קז

או יותר מק'. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ורש"י פי' בש"ס מבן תשעים ולמעלה הוא בחזקת חי כיון דאפלג ומה דאתמר שם בן מאה לרבותא קאמר אפי' בן מאה הוא בחזקת חי:

קח

שאבדה בים. אבל אם נטבע בים אז קי"ל דהם בחזקת מתים אלא מדרבנן מחמירים דהיא אסורה להנשא אם כן אם נתן לה גט אינו ספק גט מדאורייתא ועיין בש"ג:

קט

ובדיני עכו"ם. כ"כ הרמב"ם ספ"ו משמע דס"ל בדיני ישראל הוא בחזקת מת כלישנא בתרא שם מיהו לכמה פוסקים קי"ל כחומרי תרי לישנא ובין בד"י ובין בד"א הוי ספק וכן נראה דהרי"ף ס"ל כן מ"ה הביא המשנה והשמיט כל הסוגיא, והרא"ש כתב הרי"ף ס"ל בד"י הוי ספק ולא בד"א ועיין סימן י"ז מ"ש:

א

האשה כו' כר"ח דסוגיין כוותיה בעובדא דההוא גברא כו' אלמא דכל שקלא וטריא שם משום דלא חזרה ורחב"א אמר נתיישב כו'. הרי"ף ורא"ש שם:

ב

יהיה גט כו'. כ"ה גי' הרי"ף שם:

ג

או כו'. כנוסח שלנו וש"פ ליהוי כידך וכ' הר"נ דגרסי' לי בידך אבל בלא"ה לא מ' דעבדי שליח לקבלה והכי מוכח בירושלמי ובתוספתא נמי תניא הרי זה גיטך תנהו לפלוני אינה מגורשת שיקבלהו לי מגורשת וכמ"ש בקדושין בפ"ק דקדושין וה"ה ליהוי בידך ובמתני' נמי תנן טול לי ובברייתא טול לי שא לי יהא לי אבל ליהוי פקדון א"צ לי דבעל לאו לפקדון יהבו וזהו דעת הרמב"ם וש"ע שבפקדון לא כ' לי ובסיפא כ' לי וערש"י שם ד"ה ליהוי כו' ואזיל לשיטתו שכ' גם בהתקבל צריך לי וכמש"ל סימן ק"מ ס"ד אבל המ"מ כ' שם בשם הרמב"ן ורשב"א דבהתקבל א"צ לי וז"ש בהגה וי"א כו' אבל הרמב"ם ס"ל כפשטא דמתני' בכולה פרקין תנן התקבל לי:

ד

וי"א כו'. שדוחין ראייתו של הרי"ף דלא אר"נ אלא אם איתא לדר"ח ונ"מ גם לרב היכא דקדמה איהי כו' וגם ליכא בזיון כאן דלא קפיד וכמ"ש תוס' שם ד"ה דקדשה כו' וער"נ:

ה

אמרה כו' אבל כו'. דלא פליגי רב ור"ח אלא בהולך גט לאשתי אבל אמר ליד אשתי הוא קפידא וכמש"ש ס"ה א' במקום פלו' כו' וכן באשה כו' וכ' דאף מבעלי דוקא לר"ח ולרב ללישנא משום חצרה כו' אבל ללישנא משום בזיון אף מבעלי א"י לקבל משלוחו דה"נ איכא בזיון דידה כאלו הבעל מבזה אותה כו' וז"ש הרב אחר ס' ראשונה ומ"מ נ"מ גם לס' אחרונה היכא דלא קפדה כנ"ל:

ו

נערה כו' כת"ק:

ז

אח"כ כו'. שם:

ח

או שנישאת דאז כאין לה אב דמיא וכמ"ש בס"ג וכ"ה בירושל' ועמש"ש:

ט

אפי' אין כו'. גמרא דקדושין שם הב"ע כו':

י

או שנישאת כנ"ל:

יא

אבל אביה כו' מתני' וגמ':

יב

אם כו' רש"י בקדושין מ"ג ב' ד"ה היא כו' ודוקא מן כו' דלה"ק המאורסה וכמ"ש בכתובות מ"ו ב' ובקדושין י"ח ב' וכ"כ תוס' בקדושין יוד א' ד"ה ומקבל כו' ע"ש וכ"ה בירושלמי בפ' התקבל גבי מתני' הנ"ל נערה כו' נשאת היא ולא אביה קטנה אביה ולא היא נשאת היא ואביה וצ"ל לא היא ולא אביה והר"נ פי' דר"ל שהן שווין אם יש בה דעת היא ולא אביה והביא הר"ן שם:

יג

המקדש וי"א כו' עתוס' דגיטין שם ד"ה נערה כו' ובקדושין מ"ג ב' ד"ה תנן כו' וע' רש"י שם ד"ה נערה כו' וד"ה היא כו' ודעת הרי"ף כדברי רש"י קודם חזרה וכ"ה בירוש' הנ"ל קטנה כו' וקושית תוס' כ' הר"ן דה"נ המ"ל ולטעמיך והרמב"ן תי' דרבא דס"ד דנערה עושה שליח ס"ד דיד אביה יד יתירא הוא וא"כ אפילו קטנה מקבלת אבל לר"נ דאין נערה במקום אב אלא כשליח כתב קטנה לא דאינה בתורת שליחות:

יד

בעודה כו' עתוס' דקדושין י"א ד"ה ומקבל כו' כמ"ש בקדושין וגיטין קטנה שאמרה התקבל כו' לידה ובשאין לה אב כנ"ל וה"ה משנישאת כנ"ל וכמ"ש בירושלמי הנ"ל נשאת כו' אם יש בה דעת כו':

טו

שלא מדעתו. דבקדושין אביה ולא היא אפילו בנערה כמ"ש בקדושין שם לר"י דקי"ל כוותיה שם ואפ"ה אמרי' שם ט' א' אומר אדם כו' ע' תוס' שם ד"ה אומר כו':

טז

נישאת כו' כנ"ל:

יז

דהיינו כו'. רש"י שם וכמש"ש נ"ט א':

יח

אבל כו' ויש כו' עתוס' שם ד"ה וכל כו' וביבמות קי"ג ב' ד"ה יצתה כו' ובקדושין שם ד"ה וכל כו' ובירושלמי הנ"ל כ' ג"כ כדברי תוס' דקתני קטנה כו' נשאת כו' אם יש בה כו' ומדמפליג בסיפא ש"מ ברישא דאמר קנתה אביה כו' אפילו באין בה דעת:

יט

כל היכא כו'. מסקנא דגמ' דפ"ק דב"מ:

כ

או ד"א. שם:

כא

ולכתחלה כו' דמדינא א"צ ממ"ש ס"ג א' אר"א הכי השתא בשלמא כו' אלמא אדיבורא כו' ואע"ג דלא ידע אי הוי שליח לקבלה ועוד ראיה כו' ומיהו משום חשש לעז יש להחמיר ולהצריך לברר שליחותו בעדים קודם נתינת הגט. שם:

כב

מה כו' ויש כו'. ערא"ש פ"ד ס"ב ירושל' כו' עשה כו' ואין כו'. ופי' הרא"ש שם שה"ה עומד כו' אבל בע"ה והטור חולקין עליו וכ' מדקאמר במקום שנים אינו עולה אבל עולה לאחד וכ"ז ה"ה לשליחות קבלה:

כג

במד"א כו'. ממש"ש תנן האשה כו' ולפרש"י שם אפילו עדי אמירה א"צ כה"ג אבל תוס' שם ד"ה וליהמניה כו' וד"ה תינח כו' פי' דעדי אמירה לעולם צריך וזהו דעת הרמב"ם ואף ע"ג דמשני שם ר"א היא כו' וא"כ אפי' נפיק כו' דעכשיו א"צ לתי' הראשון מי קא כו' כבר פי' תוס' שם ד"ה ר"א דמיירי שאין עדים חתומים בו כו' וכ"ש לשיטת הרמב"ם כמש"ל סי' קל"ג ואע"ג דכל זה הוא לר"ח אזיל לשיטתו שפ' כר"ת כמש"ל סנ"ה מ"מ ומיהו לשיטת הרי"ף שפי' דקושיא וליהמנה הוא אליבא דר"ח דוקא אבל הרא"ש שם כ' דהוא אליבא דכ"ע כיון דאין הבעל מכחישו:

כד

אין כו' ערא"ש פ"ב דקדושין ס"ז וכ"מ בירושל' שם דשליח הולכה דקדושין א"ל עדים שאמר שם רפ"ג והביאו הר"נ שם לא הוחזק השליח בעדים כו' וה"ה בגרושין וכמ"ש מ' ב' דאפי' בא"י מהני בפ"נ דאי אתי בעל כו' ועתוס' שם ד"ה אי כו' ועתוס' ב' ב' ד"ה דאתיוה כו' והרא"ש שם ומפ' ריב"א כו' אבל כי אמר כו' וכן נ"ל כו' ועתוס' ס"ד א' ד"ה בעל כו' וכ"כ הר"ן כחד תי' וכתב שכ"ה דעת רש"י שם ד"ה בעל כו' אבל בתירוץ השני כ' כדברי הרמב"ם לחלק בין עדי הולכה לעדי קבלה:

כה

ואם המשלח כו'. הג"מ על דברי הרמב"ם דא"צ עדים בקדושין בעדי הולכה כ' וכן בפ' התקבל בעל כו' ר"ל דקי"ל כר"ח ומפ' כפי' הרי"ף שכתב הר"נ דבשליח הולכה מיירי אבל לפירש"י ותוס' וש"פ דבשליח קבלה י"ל דאף ר"ה מודה כנ"ל ועי"ל דס"ל כדעת התוס' כו' דמשווי להו להדדי כנ"ל וכתב שם ואם כופר המשלח אחרי נתינת הגט והקדושין ה"ל ספק ואזלינן לחומרא שהרי יצא שלישיתו מתחת ידו ר"ל דהא מטעם שלישות הוא כמש"ש ודוקא בשלישותו יוצא מתחת ידו כמ"ש בתוספתא הלא"ה הוא כע"א כו' וכ' ולראבי"ה נראה דאין קדושין כלל כמש"ש מי קנפיק גיטא כו' ונ"ל דה"ק ולראבי"ה כו' אפילו אינו כופר וכמ"ש הרא"ש שם דקושית הגמרא הוא אפילו לר"ה דאין הבעל מכחישו ומ"מ זהו לדעתו דאפילו בשליח הולכה אבל לדברי הרמב"ם דסוגין דוקא בשליח קבלה ליתא לדברי ראבי"ה אבל מודה הרמב"ם לס' ראשונה וכמש"ש אם הודו השליח והמשלח ומ"מ דברי המחב' סתומים שלא פי' דוקא אחר נתינה דלא גרע מעידי קבלה אבל מ"מ דבריו נכונים דהג"מ ס"ל כפרש"י שם דגם לעדי אמירה א"צ אבל לדעת תוס' והרמב"ם לעולם צריך לעידי אמירה ולא מהני שהגט תחת ידו ולא מהני כאן אלא כמ"ש הרמב"ם שם דא"צ עדים בשליחות אלא להודיע אמתות הדבר ולכן כתב סתמא אם הודו כו' אלא עיקר דבריו תמוהין דאין ללמוד מקדושין דכאן אפילו כופר השליח נאמן וכמ"ש הרא"ש והר"נ ממ"ש בפ"ק דאי אתי בעל מערער כו' ואפי' לאחר נתינה ואף לדעת תוס' אליבא דר"ה דוקא שהם בעיר אחרת כנ"ל ולחד תירץ דר"נ שם דוקא בעודו ביד שליש אבל ביד האשה מודה ר"ה ע"ש ולכן לא כתב הרמב"ם כאן אם הודו כו' וכן דברי הטור הם שלא בדקדוק שהעתיק כאן לשון הרמב"ם דקדושין:

כו

וי"א כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל שהביאו הרא"ש בפ"ד ס"כ סה"ת וש"פ ומ"ש הרא"ש מפ"ק שא"צ עדים היינו שנאמן ע"ז שעשאו בעדים וזהו שכתב בהג"ה מיהו כו' אבל הרמב"ם מפ' כפשטיה וכנ"ל:

כז

במד"א כו' כמ"ש ג' א' ולרבא כו' הוי דבר כו' בדין כו' וכן הוא לשון הרמב"ם פ"ט ה"ב אמר כו' שאין השליח נאמן להתיר הערוה אע"פ שהוא ע"א אלא מפני כתב העדים שחתמו על הגט שהן כמו שנחקרה עדותן בב"ד כו':

כח

ושליח הובאה. ר"ל שליח שעשאתה האשה להולכה , כמ"ש ברמב"ם שם:

כט

ויש מחלוקת כו' כ' בסי' קל"ג ס"א צריך כו' וי"א כו':

ל

בין כו'. הרא"ש פ' התקבל ס"ל דהא איבעיא לן בספט"ו דיבמות המזכה גט לאשתו וכן בפ"ק דגיטין האומר תן כו' ע"ש וכמש"ש למ"ד א' וכפרש"י שם ד"ה כי משמי כו' הר"נ שם:

לא

בעל כו'. מתני' וגמרא ר"פ התקבל ופ"ק:

לב

או שיאמר כמו גרשוה מתני' ס"ה ב':

לג

או שלחוה כו'. ברייתא שם:

לד

אבל אם כו'. מתני' וברייתא שם דא"ח שכ' ר"נ דבבלאה כו' ואנן בתר בני בבל גרירן כיון דאנן לא משתעינן בל' ארמי הרי אינו בזה כבני א"י ולכן לא חלקו הפוסקים ב"י:

לה

עשו לה כדת. בעיא שם ונפשטא:

לו

ואין נותנין כו'. מתני' ס"ו א':

לז

אבל כו'. כמש"ש שם ס"ה ב' דאיפסיקא כוותיה בחולין ע"ה ב':

לח

והוא אדם כו'. ירושל' והביאו הרא"ש שם מה בין כו' ד"א כו' ומפ' הטור דגם זה נ"מ לענין גט אבל הרמב"ם ס"ל מ"ש דא כו' אינו לענין דינא אלא לד"א:

לט

בריא כו' כרשב"ג דלאו לפלוגי אתא הר"נ ופשוט הוא:

מ

ואם לא כו'. תוספתא והביאו הרא"ש שם:

מא

ספק כו'. תוספתא וירושלמי הביאו הרא"ש שם ע"ש וכ' הרמב"ם ז"ל כו' והגיה עליו כו' וגירסא שלנו ברמב"ם הרי זה גט וכ"ה גירסת הרשב"א ברמב"ם והוא כדברי הראב"ד ופירוש ב"י וכ"מ דהרמב"ם מיירי דנפל לאלתר ואין דבריו מכוונים אלא שהרמב"ם סתם דבריו ע"פ הירושלמי ופי' הירושלמי כ"ה ספק כו' ר"ל שא"י אם לאלתר נפל ופשט שמ"ש לאלתר נפל הרי זה גט ולאלתר אינו ידוע אם מעצמו נפל או לא אלא שאני אומר ומספיקא תולין כך ובסיפא לאחר זמן לא גרס בתוספתא שמא אלא שהרוח דחפתו שודאי כך הוא וז"ש הרמב"ם הרי זה גט עד שיודע כו':

מב

ופי' שמו כו'. רש"י שם וע"ל סי' י"ז ס"ז ומש"ש וע"ש סך"ג:

מג

בכורות כו'. עתוס' שם ד"ה וליחוש כו'.

מד

היו כו'. ס"ז ב':

מה

מ"ש בתיקון כו'. כנ"ל סי"א ואף לס' האחרונה כמש"ש בהגה מיהו כו':

מו

אלא לפי כו'. ע"ל ספ"ח והשליח נאמן על כו' הם דברי הרא"ש בסוף סדר הגט וכמ"ש בריש וגיטין וכתב הרב שעשאו שליח בעדים כשיטת הרא"ש בסי"א (ע"ש בהגה מיהו כו'):

מז

אם נמצאו כו'. לס' האחרונה הנ"ל דצריך עדים

מח

ונהגו כו' וי"א כו'. עח"מ סימן מ"ו ס"ד ובהגה שם:

מט

מיהו כו'. כס' הראשונה דס"ה:

נ

אם כו' שאין כו' כמש"ש במתני' ס"ה א' ועד"מ ס"ק ך' שמקשים ממ"נ אם הוא קטן א"צ גט כמש"ל סימן מ"ג ע"ש:

נא

ואם יש כו'. עח"מ סי' ל"ה ס"ח ומש"ש:

נב

על שטר כו' דבזה ודאי צריך לעדים כמש"ל ס"י:

נג

ואף אם כו'. עתוס' דכתובות ך"א א' ד"ה עד כו':

נד

צריך כו'. כמ"ש במתני' הנ"ל קטנה כו':

נה

ואם אין כו' עתוס' דקדושין ס"ג ב' ד"ה בני כו'. ואר"י כו' דאי כו':

נו

וגדולות כו' כמ"ש בפ' בא סימן ומ"ש שחורות כ"כ בתוס' בשם ר"ת ממ"ש משירבה שחור כו' אבל לא מצאתי לא' מן הפוסקים שכ"כ:

נז

שערות שחורות ע' משנה למלך רפ"ב מה' אישות ד"ה יושב תהילות מ"ש בשם ר"ת וע"תוס דכתובות נ"ו א' ד"ה עד כו':

נח

ויפסול כו'. כנ"ל סימן קל"ד ס"ב:

נט

ויש מי שאומר כו'. כ' ב"י תמהני אמאי דמ"ש מהמגרש לחשה עצמה ואפשר כו' ועב"ש אבל ש"פ כתבו שיפרש בו תנאי ועב"י בשם הג"מ וש"פ:

ס

ויחזרו כו' כמש"ל ר"ס קל"ה וכמ"ש בש"ע למ"ד בהג"ה:

סא

ויהיה כו' כנ"ל:

סב

אבל י"א כו'. כי ברוב אינו מצוי שיהיה נכרין החתימות כו' שם:

סג

בנוסח כו'. ב"י שכ"כ בהג"מ בשם ר' יחיאל:

סד

אפילו בלא אונס. דעיקר הרשאה משום זה כנ"ל סכ"ד ואע"ג דבס"פ א"צ כמש"ל סל"ח מ"מ טוב לפרש. ב"י:

סה

ותיכף שיגיע כו'. ב"י וע"פ מהרא"י סימן ט"ו שכ' שלכן אינו כתוב זה בטופסי הראשונים כדי שלא להאריך וכמ"ש ג' א' דלמא אתי למיגזייה אבל ב"י חלק עליו וכמ"ש בהג"ה וי"א שאין כו' וי"א כו':

סו

מאחר כו'. כמ"ש בפ"ק דקדושין כל שא"י כו' וקשין כו':

סז

בין כו'. ערש"י שם ד"ה לקבל כו' וד"ה מכלל כו' וכ' הרא"ש שם וקי"ל כר"י ופסול בין להולכה ובין להובאה אבל הר"י מיגש מפ' דר"י חולק אר' אמי כו' דאין ללמוד קבלה מהובאה אבל בהובאה מודה כדיוק דר"א ועתוס' שם ד"ה אין כו' וכ' הר"נ שבירושלמי מ' להדיא כדבריהם דגרסינן א' שם אתי עובדא קמי דר' אמי בעבד שהביא את הגט ומכשר א"ל ר' אבא והא תני ר"ח עבד שהביא את הגט אינו כשר אמר רבי אמי אילולי דר' אבא היינו מתירין א"א ואפ"ת לא שמע רבי אמי הדא דתני ר"ח לא שמע מילהון דרבנן נשמיעניה מן הדא דאר"ז ר"ח בשם ר' יוחנן נראין הדברים שיקבל העבד גט שחרורו ואל יקבל כו' וכ' הרשב"א דלפסק הלכה עבדינן כרש"י ולחומרא מ' דספוקא מספקא ליה: ב"י:

סח

הנשים והקרובים כו' מתני' שם אף הנשים כו':

סט

ואפילו כו' אבל כו' כמו בעדות מיתה בספ"ב דיבמות ולא האמינו כאן יותר אלא לנשים שאינן נאמנות כו':

ע

אא"כ כו' דא"צ לעדותו כלל כמ"ש בפ"ק מכמה מקומות:

עא

ויש כו'. כבר תמהו עליו כל הפוסקים ול"נ דמיירי שאין עדים שעשאו שליח שהוא נאמן כמש"ל ולכן צריך שיהא כשר מד"ת:

עב

היו פסולים כו'. הרא"ש שם סכ"ו כמו פתוח ונסתמא ע"ש:

עג

השולח כו'. הרא"ש שם פכ"ז וכמ"ש בפ"ג דעירובין השולח עירובו כו' וע"ל סי"ד:

עד

ה"ז ספק כו' עתוס' שם ד"ה ה"ג כו' ועבה"ג:

עה

השולח כו' הרא"ש שם ועי' תוס' כ"ג א' ד"ה ממי כו'. וכ"פ הר"נ שם ע"ש השולח כו' ממ"ש שמי קא' כו' ולא את אלמא אף הוא יכול לגרשה אעפ"י שאין מכירה סה"ת סי' קכ"א ור"נ:

עו

השולח כו'. עבה"ג וכשיטתו כלי' בתרא:

עז

או נאנס כו'. שם ב':

עח

או שפי' כו'. פשוט הוא וכמש"ל סק"ד:

עט

ויש כו'. עבה"ג דעדיפא לאוקמי כרבנן:

פ

דין שליח כו'. שם ב' א"ל רבנן כו':

פא

שאינו יכול כו'. הרי"ף ורא"ש שם דלא עדיף משלוח ראשון וער"נ שם:

פב

ואם א"צ כו'. ערש"י שם ד"ה עושה כו'.

פג

אבל צריך כו' הרא"ש וכשטתו כמש"ל סי"א:

פד

אם מת כו' עבה"ג וכמש"ל ר"ס קכ"ב. שם ע"ש:

פה

שליח כו' כמש"ש א' תנן המביא כו' רבא אמר כו':

פו

ויש כו' כמש"ש ס"ו ב' רב אומר אמרו לאו מילי הוא ואף ר"י לא פסל אלא בכתיבה דבעינן לשמה ובעינן שיכתוב הבעל ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בש"ד אדם עושה שליח בפניו כנ"ל סי"ד ר"נ בס"פ התקבל בשם הרמב"ן ע"ש ועח"מ סי' רמ"ד. וכן משמע בקדושין רפ"ב ושילח כו' מלמד שהשליח כו' ומ"ת קאי אשניהם וערש"י שם:

פז

אם עשתה כו'. ואפילו כו'. מרדכי רפ"ד והג"א שם ד"ה מצאתי כו' ע"ש בהג"א ועוד מביא ראיה שם ממש"ש אם משהגיע כו' פשיטא לא צריכא דמיהדר כו' וכ"ש הכא דליכא גילוי דעת כלל אלא לאהדורי בתר גירושין ועוד אמרינן בספ"ט דפסחים חבורה שאבדה כו' אם שלו נשחט ראשון כו' ואעפ"י שקדמה לקיחתן לשחיטתו ואעפ"י שמחזירין לעשות שליחותן ע"פ עצמן לא בטלה שליחותו:

פח

או הוא מתני' שם האשה כו':

פט

אפילו אם חלה טור דלא כרמ"ה וכמש"ל סל"ח בהג"ה:

צ

אבל כולי כת"ק חדא דיחיד ורבים ועוד דבפ"ב דקדושין ובפ' בתרא דב"ב אוקמה לר"א בשיטת הרי"ף והרא"ש שם:

צא

ויש כו'. עתוס' ד"ה ר"י כו' ונראה לריב"א כו':

צב

כל תנאי כו' ערש"י שם ד"ה ואזיל כו' הלכך כו':

צג

מיהו כו' כמש"ש דכ"ע היכא כו' ולפירש"י ק' מאי לישנא דנפקא כו' אלא דה"ק שאפילו השליח השני לא ידע כלל מזה או שהחליף לו בין מוקדם ומאוחר אלא שהאשה מעצמה מיהרא ונתנה לו קודם מיראת' כו': שם:

צד

שליח כו' אעפ"י כו' מתני' ב' א' אתוס' שם ד"ה ואם כו' אבל כ"ז כו' אבל בממון כו' וז"ש וגובה כו'. ועתוס' ט' א' ד"ה אלא ערער כו' ועבה"ג ומ' ליה לרבינו כו' וכמ"ש בתוס' הנ"ל וכ"כ הר"נ שם:

צה

באו כו' שם וע' בתוס' שם ד"ה סמוך כו' וכמ"ש בכתובות כ"ב ב' מכדי תרי כו' וזה שאמר אפילו כו':

צו

ואם בא כו'. מתני' שם וכמש"ש בגמ' אלא כו':
צו) תצא כו' שהרי כו' כבר נתקשה בזה בעל לח"מ ע"ש:

צז

אפילו היתה נשואה לאחר ירושלמי פט"ו דיבמות כ"מ ועבה"ג:

צח

אי כו'. כמש"ש ו' ב' ואי עבדית כו':

צט

ואם הוא כו'. כפי' רש"י ותוס' וש"פ דבשליח קבלה מיירי וכמש"ל:

ק

השליח כו' מדפריך סתמא דגמרא שם וניהמניה לשליש:

קא

אפילו כו' דפליגתייהו בכה"ג הוא כמ"ש רש"י ותוס' שם ד"ה בעל כו' ע"ש:

קב

וי"א כולי. כר"ה דאין הלכה כתלמיד במקום הרב וקושית הגמ' ולהימניה היא אפילו לר"ה כיון שאין מכחישו:

קג

אבל אם כו'. תוס' ס"ג ב' ד"ה בעל כו':

קד

ואם אינם כו'. כנ"ל:

קה

והוא כו'. תוס' שם ד"ה ושליש כו' וד"ה וליהמניה כו'. וד"ה תינח כו' ודלא כרש"י שם ואף לס' ראשונה וכמש"ל ס"י ע"ש:

קו

והשליח כו'. עתוס' שם ד"ה ר"א הוא כו' וכשיטתם דאפי' בדיעבד בעינן עדי מסירה אבל לרמב"ם א"צ לזה כמש"ל סימן קל"ג ועי"ל סי' זה סי"ג בה ויש מחלוקת כו' מיהו כו':

קז

וי"א כו'. כן מדייק בד"מ ס"ק ל"ג מדברי הטור וליתא דהא אמרינן שם מי קנפיק כו' תינח כו' וע"בתוס' שם ד"ה תינח כולי וה"ה לס' האחרונה באינה בעיר אחת כנ"ל ועב"ש:

קח

ואין חילוק כו'. כשיטת תוס' הנ"ד ס"ד א' ד"ה בעל כו' ולהרא"ש וכ"כ הר"נ בתי' ראשון אבל בתי' ב' מחלק בין שליח קבלה להולכה ועמש"ל סי"א עוד סוף סי' ב' אבל הרשב"א דחה תי' זה והרי"ף בתשו' פי' הסוגיא בשליח הולכה וער"נ שם שהאריך:

קט

מיהו כו'. דפשיט הוא דבמקום עדים אין הבעל נאמן וממש"ש תנן כו' מ' דלר"ה ניחא:

קי

וי"א כו'. ערא"ש שם ומיירי שהגט כו' ואפשר כו' ועב"י:

קיא

היה הגט ממש"ש א"ר ומודה ד"ה כו' מי איכא כו' אלמא ל"ק לר' אלא לר"ה משום מי איכא אבל לר"ת ודאי מהימנא:

קיב

שליח קבלה כו' הרמב"ם פי"ב הי"ב וכ' המ"מ שם וכשיטתו שפ' כר"ת דלדידיה א"צ לידע וכמש"ש תנן כולי וז"ש וי"א כו' וכשיטת הפוסקים שפי' בסכ"ה וע' רשב"א סי"א רכ"ח:

קיג

ואפי' אינן כו'. כמש"ל בסנ"ה בהג"ה וי"א דוקא כו' וכבר כתבו שם דליתא:

קיד

כיון כולי כמ"ש הרי"ף וש"פ בפ' המדיר וכמש"ל סימן צ' ס"ה:

קטו

ואם מת כו'. מתני' ספ"ק:

קטז

וי"א וכבר נתבאר כנ"ל עמש"ש:

קיז

אבל בדיעבד כו'. שם ל"ד א' והלכתא כו':

קיח

והוא כולי עתו"ס ל"ב ב' בד"ה ור"נ כולי וא"ת ומאי נ"מ כו' ואומר ר"י כולי:

קיט

ואין הבעל כו'. ר"ל דבפני השליח והאשה א"צ עדים ומ"מ אין כו' וע' הג"א שם ד"ה מפרש ריב"א כו' ועב"ש:

קכ

וי"א כו' דאפילו לר"נ דאמר בפני שנים היינו משום לבי תרי כו' ומ"מ כיון דקרי להו ב"ד בעינן זה בפני זה דלא שייך להכשירו זה שלא בפני זה אלא בעדות וכריב"ק שם כו' ע"ש ובתו' ל"ג א' ד"ה רבי א"נ ואפילו לא כו' דדוקא בפני כולי:

קכא

אבל כו' ע"ל סימן קל"א ס"א בהג"ה:

קכב

שלחו כולי או כולי ל"ג ת"כ כו' ל"ג ב' ת"ש כו' ורב אשי אמר שם דרשב"ג מודה בשנים מ"מ לר' בשניהם יכול וקי"ל כר' כמש"ש ל"ד א' הלכתא כולי:

קכג

לכתחלה רש"י שם ד"ה יכול כו' וש"פ:

קכד

בין כו' כאוקימתא דר"א שם:

קכה

ויש כולי דסובר כיון דלא איפסקא אלא בשתיהן כרב בשליחות לא נקטינן כוותיה ודאי דיש לאפלוגי בינייהו דאיצטריך להו לחלוק בשתיהם ר"נ ע"ש:

קכו

כתב כולי דיכול כו' כמש"ש ע"א א' ואע"ג דלא קי"ל כוותיה דרב משום דבעינן קולו כו' ושם כשר שבודקין כולי:

קכז

גם זה כו' שם ב':

קכח

אבל כולי שם א':

קכט

אינו מועיל כו' שם ב':

קל

ומ"ש כו' יהא חרם שם וכ"מ מדקאמר פסול הוא דוקא כמו חרם הוא והטור חולק עליו ע"ש.

קלא

אמר כו' ע"ל ס"ס קל"ז:

קלב

אם לא כולי פרש"י שם ד"ה אינו מועיל כולי:

קלג

לפיכך כולי וכן כו' הרמב"ם כ' ואם גירש אינה מגורשת וכגי' דרפ"ג דקדושין נהי דבטליה כו' והביאו ראיה ממש"ש י"ח ב' שמא פייס וכפירש תוס' שם ד"ה שמא כולי ושם ל"ד אטו התם לבטולי כולי ושם כ"ה א' י"ד ביטולי כו' והרשב"א והר"נ דחו וס"ל דא"י לבטל וכגי' דגיטין ועיין בתוס' שם לד"ה התם כו' ובקדושין שם ד"ה מתורת וכ' המ"מ והרשב"א שיש לחוש לחומרא וכ"כ הרא"ש:

קלד

בפני כולי וכן פירש תוס' בקדושין י"ב ב' ד"ה וע"ל כו' ע"ש:

קלה

שליח כולי ממ"ש ל"ג א' מאי מפני ת"ה רי"א כו' ובי תרי כו':

קלו

אפילו כו' כאביי דסתמא דמתני' וברייתא כותיה וז"ש אב"א כו' שינוייא הוא רשב"א וכ"ד הרי"ף ורא"ש וש"פ:

קלז

או סותר כולי כפשטא דגמ' שם ודלא כרש"י שכ' אפילו יותר מתשעים וע"ש ד"ה כיון כולי וד"ה איפליג כו':

קלח

בדיני עכו"ם הרמב"ם וכלישנא בתרא. והרא"ש והטור פ' כלישנא קמא דוקא בדיני ישראל אבל בדיני עכו"ם אחר דחתם פ"ש חשוב כמת והרשב"א פי' כשני הלשונות לחומרא בין בדיני ישראל ובין בדיני עכו"ם ואפילו לבתר דחתום כו' דלישנא בתרא ל"ב לן בין חתום כו' וכ"כ הטור ב' הרמ"ה:

א

שאין קטן עושה שליח. מ"כ בכת"י הרב הגדול אמ"ו זקני מהרר"י הנ"ל על גליון סדר גיטין וז"ל והסכמנו דאינו טוב רק לרוחא דמלתא דממ"נ אם הוא קטן א"כ לא היו קידושיו קידושין וגם נ"ל עוד לומר דוקא אם הוא רך בשנים אבל לא בעינן רוב שנותיו ואינו רק משום מראית עין כשהוא רך בשנים ונראה כקטן עכ"ל:

א

ס"א הרי זו ספק מגורשת עד שיגיע גט לידה נ"ב הנה מקור דין זה בש"ס גיטין דס"ג ע"ב דקאמר שם הו"ל דבר שבערוה וכל דבר שבערוה חולצת ועיין בחיבורי ליו"ד מ"ה בהל' תערובת סימן ק"י בדיני ס"ס מ"ש בביאור דבר זה בסימן כ"ב ע"ש גם כתבנו שם יש ראי' מהך סוגיא דיבמה לשוק הוי דבר שבערוה ע"ש ודוק והנה ידוע דעת הנו"ב מ"ק דבע"כ א"י לגרש ע"י שליח מדינא דהש"ס ע"ש ובמה"ת הביא מה שחלקו עליו גדולי הדור מן הש"ס דגיטין דכ"א דפריך והא שליחות לקבלה וכו' ע"ש מה שמתרץ והנה לפי מה שהקשו עליו הם יפה תירץ אך לדעתי קשה יותר מתחלת לשון הש"ס שם מה ידה בין מדעתה בין בע"כ וכו' והרי לפי דבריו גם בידה משכחת לה מדעתה ולא בע"כ כגון ע"י שליח דאיתא מדעתה ולא בע"כ ובזה לא שייך תירוצו הנ"ל ומוכח שלא כדבריו. ומידי היותי בזה אזכיר מה שהקשו התוס' שם דשליחות לקבלה לאו מידה אתרבאי ע"ש ולפמ"ש הקצוה"ח בה"ל שלוחין בשם התוס' דב"מ דהיכי דנעשה שליח להזוכה צריך נמי להיות שליח מיד המזכה ע"ש שמיושב קושייתם דנהי דמה דנעשה שליח מצדה לא נלמוד מידה מ"מ מה דצריך להיות נעשה גם שליח דידי' זה מידה אתרבאי דנהי דשליחות דידי' נמי ילפינן מושלח היינו אם הוא עושה שליח בתחלה אבל אם היא עשתה שליח תחלה ונעשה שלה תחלה להיות נעשה גם שליח דידי' זה מידה אתרבאי דזה הוי דומיא דחצירה דהוי שלה והוא נותן בו הגט כן ה"נ בזה ולכך מה שהיא עושית שליח לקבלה הוי מושלחה אבל מה דנעשה אח"כ גם מצדו זה הוי מידה ולכך פריך שפיר ודוק:

ב

סעיף א' וי"א דאין כו' נ"ב נסתפקתי אי יכולה האשה לעשות שליח להבאה לקבל גיטה מיד שליח בטלה ליתן לידה אם דוקא בשליח קבלה שייך בזיון שלא תבא כלל הגט ליד האשה רק ישאר ביד השליח והיא אינה רוצה ליקח כלל הגט בידה לעולם אבל השליח הבאה שבאמת רוצית ליקח הגט בעצמה שתתגרש בו בידה ממש רק שאין רוצית לקבל מיד שליח הבעל רק משלוחה אין בזיון כלל לבעל בזה כיון דעכ"פ תתגרש בקבלתה לידה או עיקר הבזיון הוא במה שאין רוצה לקבל מיד שליחו אף שיבוא אח"כ לידה יש לו בזיון ואין יכולה לעשות שליח הבאה כלל וכן נמ' לטעם חצירה הבאה לאחר מכאן נמי יש ספק אי אף בשליח הבאה שייך גזירה זו שיזרק לה גט לחצר של אחרים ותטול היא הגט אח"כ לידה ובאמת אין מגורשת בזה כנ"ל או דילמא דוקא בשליח לקבלה י"ל לטעות שיסבור שהחצר נעשה נמי שליח לקבלה אבל לטעות שהחצר נעשה שליח להבאה אין שכיח לטעות בזה ויכולה לעשותו שליח להבאה לקבל מיד שליח בעלה וכעת לא מצאתי גילוי דעת לדין זה וצ"ע:

ג

סעיף יג יש מי שאומר ששליח וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק ט"ו מ"ש שהרב סובר כהרמ"ה וכו' לכאורה מלשון הרב בסעיף כ"ד מ"ש והשליח נאמן שעשאו שליח כשם שהוא נאמן לומר בפני נכתב וכו' משמע לכאורה דבמקום שאין אומר בפני נכתב אין נאמן נמי לומר שעשאו שליח וצריך לפרש לשיטת הב"ש כך והשליח נאמן אפי' בא"י לומר שנעשה שליח כשם שהוא נאמן לומר בח"ל בפני נכתב ודו"ק:

ד

סעיף יז בריא שאמר וכו' נ"ב עיין מ"ש בזה בתשובתי לק"ק באטשאן קנה מקומה בהל' קדושין סי' נו"ן במהדורא ז' שלי סי' א' ייע"ש מ"ש לספק בזה לדינא ודו"ק:

ה

סעיף יט וי"א דה"מ שראו לו דמות אדם וכו' נ"ב עיין בסי' י"ז בב"ש מה שהקשה דדברי הש"ע סתרו אהדדי ועיימ"ש בישובו בעזה"י במהדורא ד' שלי סי' ק"כ בתשו' לק"ק קאזאב ייע"ש ודו"ק:

ו

סעיף כב וה"ה לאומר לג' שנים מכם יכתבו גט לאשתי ויחתמו וכו' נ"ב הנה מקור דין זה בגיטין דס"ו והנה נעתיק התחלת הסוגיא שם וממנו יתבאר כי אחרי נשיקת עפרם של הטוש"ע ואחרי מחילה מכבודם הרמה והנשאה ועפר אני תחת כפות רגלם אעפי"כ תורה היא וללמוד אני צריך שלדעתי לא יפה העתיקו הדין זה דהנה גרסי' שם תחלה בראשונה היה אומרים היוצא בקולר ואמר כתבו וכו' חזרו לומר אף המפרש ויוצא בשיירה וכו' ואח"כ תנא שם הבריא שאמר כתבו גט לאשתי רצה לשחק בה וכו' עד סוף הסוגיא הוכיח סופו על תחילתו וכו' ואח"כ הביא הש"ס המעשה בההיא גברא דעייל לבי כנישתא אשכח מקרי דרדקי וכו' ואמר להו בי תרי מיינכי כתבו גט לאשתי וכו' ופליגי שם ר"נ ור' פפי אי משווי אינש ברי' לשליח במקום אבא עיי"ש וקשה לי מה טיבו של מעשה זו לכאן מעשה זה הוי שייך לפרק כל הגט גבי הכל כשרים להביא את הגט או בפרק השולח ולמה קבעו הס"ס כאן על המשנה זו אך נראה דהרי דלשון הש"ס נקט ואמר להם בי תרי מיניכי כתבו גט ולא זכר חתמו ותנו וא"כ בע"כ מיירי במפרש למדה"י וכלשון רש"י שם דמיירי דהבעל הלך למדה"י ולפי"ז נראה דדוקא בהך פליג רב נחמן דוודאי אם אמר כתבו ותנו דבזה א"צ לבוא מכח אומדנא רק בתר לשונו וודאי גם בזה אזלי' בתר לשונו וכיון דאמר סתם בי תרי מיירי הכל בכלל ולא ספק וכן הבן מכח אומדנא רק היכא דאמר רק כתבו דבזה בתר לשונו אין כאן אמירה כלל כדאמרי' במשנה זו דרצה לשחק בה רק מכח אומדנא אמרי' כיון דמפרש בים וכו' הוי טרוד הוי אומדנא דאמר כתבו הוי כאלו אמר כתבו ותנו וא"כ אם עיקר אמירה דמהני הוי רק מכח אומדנא ראוי לומר אומדנא מוציא מיד כאומדנא ולא הוי כוונתו על הבן ובזה פליג ר"נ דאין הבן בכלל לכך קבעו הש"ס על המשנה זו דכאן מפורש דכתבו לא מהני דרצה לשחק בה ובע"כ מה דמפרש לים מהני היינו מכח אומדנא ובזה פליג ר"נ וא"ש ודו"ק וא"כ מה שכ' הטוש"ע כאן באם אמר כתבו וחתמו ותנו זה הוי למותר בזה כ"ע מודים דהוי הבן שליח והוי לי' לכתוב רבותא דאף דמפרש בים ואמר כתבו לבד נמי נעשה הבן שליח וזה עיקר הרבותא ותמי' לי מה שלא הרגישו בזה המפורשים וצ"ע ודו"ק:

ז

סעיף כד בהג"ה עידי הרשאה לא קרובים זה לזה וכו' ולא לעידי הגט נ"ב הנה ודאי דאין לשנות כן לכתחלה לעשות עידי הגט לעידי הרשאה כפי מ"ש כאן ובד"מ בשם מהרי"ק בס"ק ט"ו וס"ק ט"ז ואין לסמוך על שמצא איזה רב בס' ג"פ הגה"ה שהיפוך ולא מיבעיא אם לא ניתן הגט שאין ליתנו לכתחלה רק גם אם ניתן כבר כל שאינו מקום עגון צריכה גט אחר וכן נראה מלשון מהרי"ף שהביא הד"מ שכ' דהוצרך לכתוב גט אחר ואי מיירי בלא ניתן הגט למ"ל גט אחר הו"ל לומר לכתוב הרשאה אחרת ומדכתב לכתוב גט אחר והרשאה אחרת מוכח דכבר ניתן הגט להאשה שם ואין הגט כאן ולכך הוצרך לכתוב גט אחר והרשאה אחרת ואין לנו אלא דברי הש"ע והרמ"א ובפרט בעסק א"א כן נראה לי נכון וברור לדינא וכן השבתי לק"ק זאלישטשיק וכאן כתבתי יותר בהרחבה קצת ודו"ק:

ח

(שם) בהג"ה ואם נמצא עידי הרשאה פסולים נתבטל כל השליחות וכו' נ"ב הנה לכאורה הי' נראה דהיינו דוקא לדיעה שניה המבואר בהמחבר סי' י"א שליח הולכה צריך דוקא עדים ע"כ בנמצא עדים פסולים נעשה השליח בלא עדים ע"כ נתבטל כל השליחות אבל לדעת הרמב"ם שם דשליח הולכה א"צ עדים כלל א"כ למה יגרע כשהיו עדים פסולים והי' כאילו נעשה בלא עדים כלל שהוא כשר אך דא"כ צ"ע על הרב שם דלא הכריע בין הדיעות וכאן כתב בפשיטות שבטל השליחות וא"ל דמיירי שהבעל מכחישו שלא עשאו שליח ע"כ ממ"נ נתבטל השליחות דלהרא"ש נעשה בלי עדים ולהרמב"ם הא ס"ל דהבעל יכול להכחישו אך ז"א דאכתי מ"ט יהי' בטיל השליחות דמשמע שאינו גט לגמרי ומ"ט לא יהי' ספק לדעת הרמב"ם כמו שמבואר בסי"א שאם משלח סופר הרי זה ספק ונראה שמדברי הרב גופי' כאן יהי' מוכח טעם של הב"ש דמשום הכי פסול דמוכח דמסדרי הגט היו ע"ה ע"כ אף להרמב"ם נתבטל השליחות שגרע מאם לא יהי' עדים כלל אבל כאן שמוכח שכוונת המסדרים הי' לעשות עצה יו"ט שיהי' עדים כדי שהבעל לא יהי' יכול להכחישם שלדעת הרמב"ם יכול להכחיש ע"כ עשו שליח בעדים וכיון שנמצא שהעדים פסולים ע"כ היו סוברים שעדים פסולים כשרים להעיד א"כ היו ע"ה א"כ בטל השליחות אפי' לדעת הרמב"ם ע"כ סתם הרב בזה ובזה מוכח שפיר כטעם הב"ש כן נ"ל ברור ודו"ק:

ט

סעיף כט בשעת נתינת הגט וכו' ישבו ב"ד כשירים וכו' נ"ב הנה בדין אם גט בעי ב"ד הארכתי במהדורא ב' שלי ובמהדורא ד' סימן ל"ו וסימן ע"ח להוכיח דלא בעי ב"ד אך כעת ראיתי דמלשון הש"ס רפ"ק דגיטין דקאמר אפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרי דדייני מגמר גמירי ומדקאמר ספרא דדייני ומנ"ל דסופר הדיינים כותבין דלמא אינש דעלמא כותבין ובע"כ מוכח דגט בעי ב"ד וממילא אין הב"ד מניחין לכתוב רק סופר שלהם וספרא דייני מגמר גמירי מיהו יש להוכיח להיפוך דיש לדייק למה להש"ס להאריך ולומר תחלה רוב בקיאין הם ואח"כ קאמר ואפי' לר"מ דחייש למיעוטא סתם ספרא וכו' וטפי הו"ל לומר תיכף סתם ספרא דדיינא מגמר גמירי ולא יצטרך להאריך ולומר אפי' לר"מ כיון דהאמת היא דסתם ספרי מגמר גמירי לכך נראה דדוקא לר"מ לשיטתו כיון דס"ל כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים בגיטין הולד ממזר לדידי' בעי ב"ד פן אחד יטעה ממטבע שטבעו חכמים וירבה ממזרים אבל לרבנן דלא ס"ל כן לא בעינן ב"ד ולכך לרבנן לא שייך לומר סתם ספרי דדיינא מגמר גמירי דאטי כל המגרש בב"ד מגרש דלמא יכתבנו אינש דעלמא לכך קאמר רוב בקיאין הם אפי' הוי אינש דעלמא ואפי' לר"מ דלא חייש למיעוטא הרי לדידי' כל המשנה ממטבע שטבעו חכמים הוי הולד ממזר ולדידי' בעינן ב"ד וסתם ספרי דדיינא מגמר גמירי ובזה נדחה הראי' שהביאו מתרגום יונתן דבעי ב"ד די"ל הוא ס"ל כר"מ ונתיישבו הרבה דקדוקים בזה ואין פנאי להאריך בזה יותר כעת ודו"ק היטב:

י

סעיף לג הנשים והקרובים כשרים וכו' נ"ב עיין בב"ש ס"ק מ"ד מה שכתב אלא להרא"ש קשה עיין בחידושי לגיטין שיישבתי זה דדוקא בא"י שאין צריך קיום אז לא מהימן השליח כיון דאיכא תרתי לרעותא חדא שמא היא מזיוף ואת"ל שאינו מזיוף דילמא נתן לו פקדון אבל כשהיא מקוים וליכא כלל חשש זיוף מודה הרא"ש שהשליח נאמן שנתנו לגירושין דהוי רק גילוי מילתא בעלמא דלא יקדים אינש פורעניות לנפשיה אך עכשיו ראיתי שעדיין מה שהביא הב"ש בס"ק שאח"ז לדעת הרא"ש שאף בא"י יכול להביא גט ועל זה קשה שפיר ולא מתורץ בהנ"ל ונראה לי דגם מזה לק"מ די"ל דהרא"ש מיירי שיש בידו כתב הרשאה רק שגם הרשאה אינו מקויימת ע"כ בא"י כשם שלא חיישינן בגט לומר שהיא מזיוף מטעם חומר שהחמרת עליה וכו' כן נמי בהרשאה לא חיישינן לזיוף בא"י ע"כ יכול להביא בא"י שהרי יש בידו כתב שנעשה שליח משא"כ בח"ל חיישינן שגם הרשאה מזויף והוא אינו נאמן לומר בפני נכתב וכו' ע"כ אין יכול להביא אך על הדין אם הגט מקוים שאז יכול להביא בח"ל ע"ז שפיר קשה ולא מתורץ בזה שהרי מ"מ ההרשאה אינו מקויימת וניחוש שלא נעשה שליח וע"ז שפיר מ"ש התירוץ בש"ך בחידושי דבמקויים מודה הרא"ש שהוא נאמן דאינו רק גלוי מילתא בעלמא ועיי"ש היטב נמצא אבל אם ההרשאה מקוים יכול להביא אף בח"ל ואין ראי' לדין של הב"ש וזה נ"ל ברור ודו"ק:

יא

באותו סעיף בהג"ה ודין מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא נ"ב משמע מזה דמומר נחשב בן ברית וע' בב"ש ומג"א הל' בהמ"ז סי' קפ"ח וצע"ג מן הש"ס רפ"ב דע"ז (ד' כ"ז ע"א) דקאמר שם מה בינייהו ערל שמתו אחיו מחמת מילה ולא מלוהו למ"ד ואתה את בריתי תשמור איכא למ"ד המול ימול ליכא וכו' ולמה לא קאמר מומר לערלות איכא ביניהו ולמ"ל שמתו אחיו מחמת מילה ובע"כ דאם הוי מומר לערלות לא שייך בו ואתה את בריתי תשמור א"כ מוכח דמומר לערלה לא נחשב בן ברית מכ"ש מומר לכל התורה כולה ודו"ק. עוד נראה לי להביא ראי' דאין למומר דין שליחות ממ"ש בש"ס בכורות (ד' למ"ד ע"ב) דקאמר שם דגר שנחשד לד"א הוי כחשוד לכל התורה ודינו כמומר וקאמר שם נ"מ שאם קידש אשה קדושיו קדושין ולמה לא קאמר דנ"מ אם יש לו דין שליחות או לא דאם חזר להיות דינו כנכרי אין לו דין שליח בע"כ מוכח דאף מומר אין לו דין שליחות וזה ראי' ברורה לפענ"ד ודו"ק. אמנם נראה לי להביא ראי' להיפוך דמומר נקרא בן ברית וישנו בתורת שליחות מן הש"ס פ"ג דערובין (ד' ל"א ע"ב) דקאמר שם או ביד מי שאינו מודה בערוב מאן אר"ח כותאי וכן פרש"י במשנה כותי ויש להקשות מי דחקו לומר דוקא כותי הרי יש צדוקים ובייתוסים דג"כ אינן מודים בערובין והו"ל לפרש כגון צדוקי ובייתוסי או במומר לחלל שבת ולמ"ל לפרש דוקא בכותי וגם קשה על הרי"ף והרא"ש שהשמיטו מימרא זו דר"ח ולא העתיקו אך נראה דחדא מתורצת בחברתה ויהי' ראי' מזה לדברי התוס' שכתבו דלכך לא מוקי ר"ח המשנה בעומד ורואהו דס"ל טעם המשנה הוי מכח דלא אלימי למקני שביתה אבל מהימני רק הש"ס ס"ל דאין הטעם מכח דלא אלימי למיקני שביתה רק מכח דלא מהימני וכן פירש הרר"י הטעם מכח דחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו והנה הנ"מ בין הני שני טעמים הוא כך במי דהוי מומר לחלל שבתות או אינו מודה לדברי חכמים דבזה אם הוי הטעם מכח דלא אלימי למיקני שביתה א"כ תינח חש"ו או כותי כיון דאנו מזרע ישראל א"כ כיון דלא קיבל עליו גרות בדין הוי כנכרי ואינו בגדר שליחות ולכך לא אלימי למיקני שביתה אבל בישראל שאינו מודה בערוב עכ"פ בר שליחות הוא לכך יכול הוא למיקני שביתה כיון דידו כיד המשלח והוי כאלו המשלח מניחו אבל אם הוי הטעם מכח דלא מהימני גם ישראל שאינו מודה בעירוב לא מהני בזה כיון דהוי חשוד על הדבר אינו נאמן כמ"ש הרר"י ולכך א"ש דר"ח לשיטתו דס"ל דטעם המשנה מכח דלא אלימי למיקני שביתה לכך אמר כגון מאן דהיינו דוקא כותי אבל ישראל מאמין בערוב מהני לקנות שביתה על ידו כיון דישנו בתורת שליחות אבל לדידן דלא קיי"ל כר"ח ואין הטעם מכח דלא אלים למקני שביתה רק מכח דלא מהימני ולכך אף בישראל שאינו מודה בערוב לא מהני לכך השמיטו הרי"ף והרא"ש דברי ר"ח בזה וא"ש ומוכח מזה דמומר הוי בן ברית וישנו בתורת שליחות וע' ראי' לדברינו דיש חילוק בין כותי ובין צדוקי בר"פ הדר בערובין וברש"י ותוס' שם דמוכח דהמשנה ס"ל דגרי אריות הם ייע"ש ויש ראי' גדולה לדברינו ודו"ק היטב:

יב

סל"ג בהגה"ה ודין מומר כדין פסולי עדות מדאורייתא נ"ב עיין בחיבורי מ"ט סימן פ"ז בתשובתי לק' אדעססי מ"ש ראיה דמומר אינו בר שליחות גם בחיבורי לחו"מ מהדורא ה' סימן רי"ג ה"ב יותר ג"כ ראיה דמותר אינו בר שליחות ע"ש ודו"ק:

יג

סעיף לה השולח גט ביד עכו"ם נ"ב הנה בתשובתי אצלי כמה פעמים התרתי לשלוח גט ע"י הב"ד אף להחולקים ע"ש יעיין בקונטרס תיקון עולם שלי הנדפס אצל ספרי שיורי טהרה שהארכתי בזה אך נראה דהיינו דוקא הבעל עצמו אם רוצה למוסרו לנכרי או לב"ד אבל אם הוא מינה שליח ישראל ומסר לו הגט והשליח רוצה למנות שליח אחר בכתב ולשלחו ע"י הב"ד ודאי לא מהני ומכ"ש ע"י נכרי והטעם דהרי בלי רצון הבעל אף שליח ישראל לא היה יכול לעשות בלי אונס ומוכח דיש בזה קפידא רק כיון שכותבין בהרשאה דיכול למנות שליח יותר לכך יכול לעשות אף בלי אונס וא"כ אין לנו רק כפי מה שנתן לו רשות והרי הוא לא נתן לו רשות רק ע"י ישראל ואולי לא ניחא ליה להיות הגט ביד נכרי והב"ד ובודאי יש חילוק בין גוי לישראל ואולי לא ניחא להיות הגט בידי נכרי ובפרט שמא יהיה נאבד ע"י הב"ד לכך בלי רצון הבעל ודאי אין יכול לשלחו ע"י נכרי או הב"ד וז"ב לדינא ודו"ק:

יד

סעיף לה בהג"ה מיהו יש חולקין וסבירא להו דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב נ"ב עי' מ"ש בביאורי בעזה"י בחיבורי למס' ע"ז בק"א סי' קנ"ג בתשובתי ל"ק סקאליט גם כתבתי שם מדין דאין להתיר ליתן גט במקום שלא סדרו גט עד הנה עיי"ש ודו"ק:

טו

סעיף לו בהג"ה השולח גט לאשתו ואין השליח מכירה יתנהו לה עפ"י שנים נ"ב קשה לי טובא למה לי ב' עדים מ"ש מאשתמודעינהו דדי בחד כל דהו כמ"ש הב"י בסי' קס"ט וכן לעיל סי' ק"כ ס"ג די בהכרה זו עפ"י ע"א ולמ"ל כאן ב' עדים והנה לדעת הריב"ש דס"ל גם שם דלא מהני רק אם מעידין קודם מעשה אבל בשעת מעשה בעי' ב' עדים הוי א"ש אבל הש"ע והטור לא הביאו שם דעת הריב"ש ומשמע דס"ל דבכל ענין נאמן ע"א וקשה מכאן והנה הבאה"ג הביא לשון הטור שהוסיף בזה תיבת שיעידו שזאת אשתו והנה כוונתו בזה הרי הוי חצי דבר ולכך ס"ל דבעי' שיעידו מקודם נתינת הגט ואז כיון דעידי הכרה מועילין לדבר אחר לאוסרה לעלמא ולהתירה לבעלה הזה לא נחשב חצי דבר והרמ"א שלא כתב שיעידו דזה לא נקרא חצי דבר או דהוא מיירי שהם עצמם יהיו עידי מסירה ג"כ והטור מיירי דהם אינן עידי מסירה לכך כתב שיעידו שזאת אשתו וצ"ע ואין פנאי להאריך בזה אולי יזכני ד' בזמן אחר לבאר יותר בזה ודו"ק:

טז

סעיף נ"א אמר הבעל לשליח טול ממנה חפץ פלוני וכו' נ"ב מה שקשה הרי הוי מגלי דעתא בגיטא ולאו מילתא הוא עי' במהדורא ששי שלי על אהע"ז סי' ס"ג בתשובתי לק' טארניפאל ומ"ש שם בסוגיא דגלוי דעתא בגיטא עי' שם ודו"ק:

יז

סעיף נג שליח המביא גט וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק ע' מ"ש ואי ס"ל דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש וכו' הנה מה שנשאלתי על זה משחרורי עבדים ומה שהשבתי בזה עי' בחבורי ?טיו"ד מהדורא ג' הל' עבדים סי' רס"ז בסי' קס"ב ייע"ש ודו"ק:

יח

סעיף נ"ג ואם לא נתקיים ולא נודעו עדיו כלל תצא והולד ממזר נ"ב ע' בב"ש סק"ע מ"ש די"ל בזה ג"כ כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש והנה מה שנשאלתי מחכם אחד ממדינות אונגרין מן הש"ס פ"ק דגיטין עמ"ש בזה בחיבורי לחו"מ סימן כ"ח במהדורא ג' ע"ש:

יט

סעיף נה עשתה שליח לקבלה וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק ע"ה מ"ש אפילו אמר שמסר לידו בעדים וכו' הנה המעיין בב"י יראה מבואר מה שהביא בשם חידושי הרשב"א ורבינו ירוחם שאפילו העדים לפנינו מכחישין השליח נאמן השליש נגד העדים דהוי כאלו פסל כל העדים נגדו וכו' ובאמת שקשה לי שבח"מ סי' נ"ו סעי' ב' לא הביא רק דעת הבעה"ת בשם הרמב"ן ששליש אינו נאמן נגד עדים ולא הביא כלל דעת ר' ירוחם ורשב"א וכן כאן לא הביא דעת הרמב"ן שמביא שם שאין נאמן נגד עדים ושוב ראיתי בב"י שם הביא שהרשב"א בתשו' חולק על הרמב"ן אבל דברי רשב"א ורבינו ירוחם שם לא הביא מזה כלל וכן כאן לא הזכיר דעת הרמב"ן שכתב שם ועכ"פ הוי הדין ספיקא דפלוגתא כיון דרבים חולקין על הרמב"ן והב"י פסק שם בפשיטות כהרמב"ן כיון דלא הביא רק דברי הרשב"א והוא יחיד נגד בעה"ת והרמב"ן אבל כיון שמצינו שגם רבינו ירוחם ס"ל כן תו הוי ספיקא דדינא וצ"ע ודו"ק:

כ

סעיף ס אבל בדיעבד אפילו בטלו שלא בפניהם וכו' נ"ב הנה בש"ס פליגי בזה וחד ס"ל אפי' בטלו אינו בטל ומפורש בש"ס הטעם מכח דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש ואפקינהו רבנן לקדושין מני' וכו' הנה ראיתי בשיטה מקובצת פ"ק דכתובות שהביא בשם הרמב"ן להקשות הרבה ע"ז ומתרץ לחד תירוצא דהכונ' רק דלהבא משעה זו שמבטל הגט ואילך וכן באונס בגיטין הוי הכונה מכאן ולהבא וקשה לי טובא הרי מבואר בנדרים דבאומר היום את אשתי ולמחר אי את אשתי לא מהני ואינה יוצאה בלי גט א"כ איך אפשר לומר דאפקינהו רק להבא ובפרט מה מתרץ דכל המקדש אדעתא דרבנן מקדש מה מהני זה הרי אם הוא עצמו הי' מתנה כן והי' אומר שלא תתקדש רק עד זמן זה נמי לא יועיל והוא אשת איש תמיד וא"כ מה מהני מה שמקדש אדעתא דרבנן והם יפקיעו הקדושין רק להבא וצע"ג ואין פנאי לעמוד על זה אם הרגישו בזה המפורשים ודו"ק:

כא

סעיף ס' והוא שיבטלנו בפני שנים נ"ב עיין במהדורא טית שלי סימן קנ"ו בתשובתי לק' ריזין מה דיש לחקור אם ביטל בלחש וכדין המבואר בהל' נדרים סי' ר"י ובדברי הב"ח והט"ז שם ע"ש ודוק:

כב

באותו סעיף בהג"ה י"א דאלו וכו' צריכים להיות ביחד וכו' נ"ב עי' בב"ש וע' מ"ש בזה באריכות בעזה"י בתשו' לק"ק בארסלוב בתשו' שני' השייכא לסי' קל"ד ייע"ש במהדורא ד' שלי ייע"ש כמה דינים היוצאים מזה גם נראה לי אם אמר לזה שביטל דגט זה בטלתי גם בפני אחר פלוני וכן אמר לשני הוי ביטול אף להריב"ש וכעין שכתב הרמב"ן במלחמות הובא בש"ך סי' פ"א בהודאה בע"א דאם אמר במנה דאודיתא קמך אודיתא קמי פלניא דנחשב הודאה בפני ב' ה"ה נמי בזה ייע"ש ודו"ק היטב בזה:

א

סעי' ל' (בפנינו עדים חתומי מטה) הי' כתוב בהרשאה דגט. בפנינו עדים חתימת מטה כו' לא רציתי להקפיד מצד זה כיון שידעתי שהמסדרים נתמנו על פי רבנים שהם מובהקים. וגם שהוא לישנא קטיעה מכל מקום מצינו בפסוק ובלשון חז"ל לשונות כאלו גם כן שחסר בהם תיבה שמושיית אחת. כגון של. או מן. וכן הוא בזה שעל ידי תיבת של הלשון מתוקן וכן הוא המכוון עדים של חתימת של מטה. גם הי' כתוב לידה במקום בידה כו' ואין להקפיד בזה כלל כשהבית דין הוחזק לנכון:

ב

סעי' לו בהגה (ואין השליח מכירה) גט בעל כרחה שאין עידי מסירה יודעים אם הגיע הגט לאשה זו או לאמה. פשיטא דלכ"ע הגט בטל. גם שעל ידי שכשלא קראוהו תחלה וסוף ונשרף יש ספק. מכל מקום בזה אין ספק כלל. כי אין דבר שבערוה פחות משנים לכ"ע ועידי חתימה לא ראו בעוד הגט בידה. ולכ"ע פסול כשאין יודעים עידי מסירה אם נמסר הגט ליד האשה כלל בלא קראוהו יש סברא שמסתמא המסירה שראו העידי מסירה מידו ליד אשתו הי' גט כדבריו או כדברי' והרי הי' גוף הפעולה של ונתן בידה לפני עידי מסירה מה שאין כן בזה שלא ראו כלל מסירה לידה. ומכל מקום יש רק ספק פסול בזה שאם הי' המסירה לידה הרי הי' בזה ב' עידי מסירה וכמו שכשאינם מכירים אותה בשעת מסירה ואחר כך נודע להם שהיא היא מועיל לכ"ע. והוה ליה גט כשר. כן הוא ממילא בספק שבזה וצלע"ע. ובספק מגורשת על ידי שלא קראו או שאין ידוע למי נמסר אם הוא ספק כנ"ל. ויש עוד ספק פלוגתא על ידי שלא אמר לה הרי זה גיטך. אולי בספק ספיקא להחמיר כ"ע מודו שהגט בטל וצל"ע היטב:

א

ספק מגורשת. עבה"ט בשם ב"ש של' א"ל למה כאן היא ס"מ ובסי' קמ"ב סי"ג אינו גט כלל כו' וע' בס' בית מאיר שתמה על הב"ש וכ' דהעיקר דגם בסי' קמ"ב שם היא ספק מגורשת ע"ש.

ב

ומשיגיע לידה תתגרש ודאי. הוא לשון הרמב"ם בפ"ו וכתב ה"ה דפשוט הוא ועיין ט"ז סק"ב שכ' י"ל ולי הוא תימה רבתי מה מועיל מה שמגיע לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבלה דהא א"א לו להיות בפעם אחת שלוחו ושלוחה א"ו דניתק משליחות הבעל כמ"ש רש"י בהדיא וא"כ ממי תתגרש כו' וזה דומה ממ"ש למ"ש בסי' ק"מ סעיף ח' כו' עכ"ל. ועי' בת' מהרי"מ מבריסק סי' ל"ח שכ' ליישב קושיא זו בטו"ט דכאן אף דקיבל דבריה להיות ש"ק מ"מ לא ביטל לגמרי השליחות אלא הוי רק כמו ג"ד בגיטא ולאו מילתא היא ועדיין יכול להיות שליח להולכה אם רוצה ושאני התם בסי' ק"מ כיון דבתחילת שליחותו גילה לבטל שרצונו דוקא להיות ש"ק הגם דלא ביטל בפירוש שליחות הולכה של האשה מ"מ שליח להולכה בבעל תליא והבעל סמך על דברי השליח ולא עשהו כלל ש"ה כיון דחזי דרצונו דוקא בשליח קבלה אבל הכא שכבר נעשה שליח הבעל אלא שאח"כ עשהו האשה ש"ק אמרינן ג"ד לאו מלתא היא כו' ומסיים וכיון דדעת הרמב"ם ז"ל הוקבע להלכה בש"ע והאחרונים סתמו כוותיה הכי נקטינן להלכה. ויצא לנו מזה דאף אי נימא דשליח יכול לבטל שליחותו בלי ידיעת הבעל היינו אם ביטל בפירוש אבל גילוי דעתא לבד גם בשליח לאו מלתא היא (לאפוקי מדעת הרב השואל שם) עכ"ד ע"ש ועמ"ש בזה לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף צ"א:

ג

שאין האשה יכולה. עבה"ט דהריב"ש כ' דהעיקר כו' ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ' שכ' דלפום נוסחא דידן דאומר תן אותו לידה אפילו בשעת הדחק אינה יכולה לעשות שליח לקבלה דהיכא דאמר לידה ודאי איכא קפידא אפילו להפוסקים כר' חנינא כמפורש בת' הרשב"א שהביא הב"י ס"ס זה והריב"ש שלא חילק בזה לא ראה תשובת הרשב"א וא"כ הרב ב"ש נתן מכשול למעיינים כמה שהביא להלכה דברי הריב"ש דהא לפי נוסח דידן שאומר לידה הוי קפידא לכ"ע וא"א שיקבל שלוחה מיד שליח בעלה אם לא שפירש הבעל לידה או ליד שלוחה וגם היא נתנה רשות לשלוחה לקבל מיד הבעל או שלוחו אבל בלא"ה אפילו בדיעבד יש להחמיר ע"ש:

ד

קטנה כו' עי' בס' שעה"מ פ"ב מה"ג דין י"ח מ"ש בזה:

ה

לקבל גיטה. עבה"ט וע' לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף צ"ו ומ"ש שם:

ו

ה"ז ספק מגורשת. ומסיים הרמב"ם שאין השליח נאמן להתיר ערוה אע"פ שהוא עד אחד אלא מפני כתב העדים שחתמו שהן כנחקרה עדותן עד שיהא שם מערער כמו שבארנו. ואם היו שם שני עדים שיעידו שגט זה הבעל נתנו לשליח לגרש בו הרי זו מגורשת ע"כ. וכתב על זה בספר בית מאיר וז"ל נשמע מזה שגט בלא עדים חתומים עליו הבא ממקום למקום אי אפשר זולת בעידי קבלה מיד הבעל וזה ברור אף לר' אלעזר. ואפילו ירצה השליח לו' בפ"נ לא מהני כיון דלא שייך עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה כו' ויש לתמוה על התוי"ט פ"א מ"ג המביא גט ואינו יכול לו' בפ"נ ובפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו. כתב אם יש כו' דקיי"ל עדי מסירה כרתי נראה דקשה לו מה זה לשון אם דמשמע דאפשר בלא עדים הא לר"מ לא סגי בלאו הכי ופירש דקיי"ל כר"א והוא תימה דמשמע הא יכול לומר בפ"נ כשר אף אם אין עליו עדים וזה בלתי אפשר אף לר"א זולת ע"י עדי קבלה מן הבעל ואז א"צ לכלום (כבסי' קמ"ב סי"ב) אמנם מדברי הר"ן שם נראה שמפרש אם יש עליו עדים היינו עדי קיום כו' עכ"ד. וקצרה דעתי מהבין דבריו מ"ש ואפילו ירצה השליח לומר בפ"נ כו' וכן חזר ושנה לשון זה עוד בתמיהתו על התוי"ט וכ' משמע הא יכול לומר בפ"נ כו' ולא ידעתי איך שייך לומר שהשליח יכול לומר בפ"נ כיון שאין עדים חתומים בו איך יאמר ובפני נחתם והרי מבואר במשנה פ"ב ובש"ע סי' קמ"ב סי"ו דאם אמר בפני נכתב ולא אמר בפני נחתם אינו כלום וצ"ע. ובחידושי כתבתי בזה קצת ישוב לדברי התוי"ט הנ"ל:

ז

אבל במסוכן כו'. עיין בס' יד המלך פ"ב מהל' גירושין דין י"ב שכתב דמסתימת לשון הרמב"ם וכל הפוסקים משמע דא"צ שיתנו לה דוקא בעודו חולה אלא אפילו אם טרם שנתנו לה חזר לאיתנו רק שבכל זאת החריש ולא ביטל השליחות יכולים ליתן לה הגט דהעיקר הוא בעת אמירה ואם היה אז מסוכן אזי אמרינן לדעתו שכוונתו הי' לכתוב וליתן והוי כמו עשאם בפירוש שלוחים לכתוב וליתן וכל כמה דלא ביטל שליחותם כותבים ונותנין לה ע"ש:

ח

הרי אלו יכתבו. עיין בס' תו"ג דג"כ יחתמו כדמשמע לקמן סעיף כ' ע"ש:

ט

והרג עצמו מיד. כ' בס' תו"ג נראה דשיעור לאלתר הנא' בירושלמי היינו כדי שיעור כתיבת הגט ונתינתו דהא בדעתי הי' שע"י הנפילה ימות מיד ורצה לגרשה ע"כ כוונתו היתה שיכתבו ויתנו קודם הנפילה והי' דעתו לעכב הנפילה עד שיעור כתיבה ונתינה. ואפילו ירד מהגג אחר שאמר כתבו וחזר ועלה להפיל עצמו או המית עצמו במיתה אחרת הדין כך עכ"ל:

י

ואם לא נפל לאלתר. עב"ש ס"ק כ"ד ועיין בתשו' נו"ב ר"ס מ"ד מ"ש בזה:

יא

אלא לפי שכתוב בה כו'. עיין מהריב"ל סי' א' כלל ד' סימן כ"ב שמדייק מזה דלזה השטר הרשאה הכרחי ובדבורו אינו נאמן ולפ"ז ה"ה אם ההרשאה אינה מקויימת אינו נאמן כו' וצריך שטר הרשאה שיכירו חתימת העדים כו' ע"ש ועיין בס' ב"מ שכ' עליו המעיין בתשו' הרשב"ץ ימצא מקום להקל אם ההרשאה מעשה ב"ד כנהוג. גם דיוקו דמהריב"ל מלשון הר"פ והש"ע כאן יש לדחות דאף דמשמע דבדבורו אינו נאמן מ"מ כשיש בידו הרשאה ונזכר בתוכה רשות זה כבר יש חזקה דעדים החתומים כו' ונאמן שוב לקיימו כדכתב הרא"ש ז"ל ובפרט לדידן שכבר הענין מתוקן הכי בכל השטרות הרוב מסייע לו וע' סעיף ל"ח וצ"ע עכ"ד. ועיין בספר גט מקושר בסג"ש אות ך' חולק לגמרי על מהריב"ל הנ"ל וכתב ולפע"ד פשוט אם נאמן על עיקר הגט והשליחות וסמכינן עליו שהגט מקויים כ"ש שיש להאמין על הרשות לעשות שליח כו' ומ"ש שתקנו הרשאה לפי שכתוב בה שנותן הבעל רשות כו' היינו משום דלפעמים לא רמיא עלי' דשליח לזכור שזכר לו בפירוש הרשות לעשות שליח אחר וכשיש עמו הרשאה יוכל לסמוך על זה כו' ע"ש:

יב

ולכן אם נאבד כו'. עיין בתשובת חמדת שלמה סי' ע"ו אודות הגט עוזב דת שהביא השליח בלי הרשאה וכתב דיש לפקפק טובא דבעוזבים דת היוצא מן הכלל שיש להם דין להכעיס (כמ"ש התוס' פא"מ דף כ"ו ע"ב ד"ה אני שונה) איכא למיחש שמסר לו גט פסול כו' ע"ש:

יג

אבל לכתחלה כו'. עיין בתשובת ב"ח החדשות סימן פ"ז כ' וז"ל ע"ד קיום הרשאה שנתקיים ב' פעמים משום שנכתבה סמוך לערב ומחמת הנתינה נכתב בו בשלשה ועשרים לירח ודילג תיבת יום הגם דאין בזה חשש לפסלו דליכא כאן למטעי בשום דבר אחר כו' עכ"פ אין ראוי להוציאה מתחת ידינו בחסרון זה והסכמנו לתקנה ולקיימה שנית ע"י העדים החתומים בהרשאה כבר וע"פ הב"ד החתומים בהנפק ולא רצינו לכתוב הרשאה אחרת כיון שעבר יומו והיינו צריכין לשנות מנוסח הרשאות עכ"ל ע"ש. וכוונתו דא"כ הי' צריך לכתוב בו שני זמנים א' זמן מסירת הגט לשליח וב' זמן חתימת הרשאה ואין נכון לשנות נוסח הקדמונים וכמ"ש בד"מ ס"ק ט"ו מעשה בעדים שחתמו על הגט חתמו גם כן על ההרשאה והצריך מהרי"ק לכתוב אחר ועדים אחרים על ההרשאה כי לא רצה לשנות לשון הרשאה ע"ש והיינו משום דל' כל הרשאות ועדיו החתומים בו פב"פ ופב"פ וכאן הי' כתוב ועדיו החתומים בו הם החתומים למטה. מיהו פשוט דאם אין פנאי לכתוב ביומו יכולים לכתוב למחר ואין עיכוב בזה. ועמ"ש בביאור סדר גיטין בשג"ש אות נ"ב:

יד

נתבטל כל השליחות עב"ש ס"ק ל"ה ועיין בס' תו"ג מ"ש בכוונתו. ובסוף כתב דמ"ש הג"ש דמהני כשמביא הרשאה אחרת היינו שממנה אותו הבעל מחדש להיות שליח לפני עדים כשרים (ע' בס"ק שאחר זה) אי נמי שמביא מעשה ב"ד שנעשה שליח לפני ב"ד ג"כ מהני דאין הב"ד נפסלין ע"י צירוף קא"פ כמו שהארכתי במקום אחר עכ"ל והיא בספרו נה"מ סימן ל"ו ועמ"ש לקמן סי' קס"ט ס"ב ס"ק ג':

טו

כל השליחות. עבה"ט שכ' והגט פסול ד"מ ובב"ש מסיים אפשר משום דמוכח דמסדרי גט היו ע"ה מש"ה פסול הגט כמ"ש לקמן עכ"ל ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות ה' שכ' עליו ואינו נראה דמי לא עסקינן שנתברר הפסול אח"כ שנודע עליהם גניבה או שאר פסול או קורבא אלא נראה דס"ל כיון דהרשאה כראשונה היתה פסולה צריך להמנות השליח מחדש בפני עדים כשרים וכיון שהשליח במקום האשה ס"ל דאין ממנין שליח בכתב כנזכר בסעיף ל"ה אבל אם מחזיר השליח הגט לבעל שפיר הי' יכול למנותו מחדש אלא דלפ"ז ה"ל מוקדם ובגט מוקדם מחמרינן שלא לשלחו אף ע"י שליח כמ"ש רמ"א בסי' קכ"ז ס"ה ואין לומר אכתי משכחת לה שהיו עוד עדים בשעת מינוי השליחות והם היוו כשרים י"ל דלא מכשרינן לי' על ידם דשמא כיוונו להעיד ג"כ ונתבטל גם צירופן ולכן הוא פסול בכל גווני אמנם אם הוא במקום קרוב שאפשר (באותו יום) להחזירו לבעל ושיחזור וימנה אותו ויתן לו הרשאה בעדים כשרים יש להכשיר בודאי כיון שלא נעשה מוקדם בחזרתו ליד הבעל כן נ"ל עכ"ל. וע' בס"ק שלפני זה:

טז

חתימה אחת סגי. עבה"ט ובב"ש כתב הטעם דסומכין אהא דעדים החתומים על השטר נעשה כמי שנחקרה כו' ועיין בס' תו"ג שכ' ואין זה עיקר דהא לא סמכינן ע"ז בשליח שלא אמר בפ"נ ופסלי' ליה רק עיקר הטעם מבואר בתשו' הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הב"י בסי' ל"ה שסומכין על הנך פוסקים דס"ל דקיום ב"ד א"צ קיום עכ"ל. ולפ"ז באינו מקויים כלל אפשר דאין להקל אם אינו שעת הדחק:

יז

להצריך לדקדק עבה"ט ועיין בזה בתשובת הראנ"ח ח"א סי' מ"ז ובתשובת מהרי"ט חה"מ סי' מ"א ובע"ל פ"ו מה"ג דין ג' באורך ועיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"ח שהאריך הרבה בזה:

יח

וצריך שיהיו ב"א ידועים. כתב בס' ב"מ לענ"ד זה דוקא לפי המבואר סעי' כ"ט שב"ד שבמקום הנתינה עושים לה מעשה ב"ד שנתגרשה לפניהם לחלוטין אז האי צריך הוא לעכובא אבל אם בשעת הנתינה לא יעשו מעשה בית דין אלא הש"ק יביא הגט אצל הב"ד שבמקום האשה והם כשיכירו כתב עדות שבידו שקיבל הגט לפני עדים כראוי ואף תביא העדי שליחות לפניהם אז הב"ד שבמקומה יתירוה ויכתבו לה מעשה ב"ד אם כן האי צריך אינו אלא אזהרה לכתחילה כמבואר סעי' ח' בהגה כו' ע"ש:

יט

נוסח שטר ש"ק. כתב בס' ב"מ לע"ד ראוי נמי להזכיר בשטר ש"ק והכרנו שהאשה גדולה בשנים ובסימנים כי עיקר שליחו' תלוי בזה:

כ

ואם אין הנשי' יודעות. ע' בתשו' בית אפרים חאה"ע סי' ק"ל בד"ה איברא שהגיה שצ"ל ואם אין השנים ידועים וע"ש מ"ש בזה וע"ל סימן קס"ט סי"א:

כא

ונוסח הגט שנותנים לו כו' כ' בספר בית מאיר ע"כ צ"ל דכוונתו נוסח שיאמר בשעה שניתן לו הגט אבל נוסח הגט עצמו לא ישונה כמבואר בפסקי מהרא"י סי' מ"ו באין ספק וגם בטור לא נזכר מידי ע"ש:

כב

שלא לגרש ע"י ש"ק עבה"ט מ"ש ומעשה הי' כו' והתיר שהאשה תעשה ש"ק במקום שהוא בעת חכימתו כו' הנה זה המעשה מבואר באריכות בתשו' הב"ח סימן ק"א. ושם בסוף התשובה הביא עוד תקנה בשם חכמי צרפת שהאשה תוכל למנות שליח קבלה במקומה רק יתלוו עם השליח שני עדים למקום הב"ד של הבעל להעיד על מינוי השליחות בב"ד ע"ש. ועיין בתשובת שובת ציון סי' פ"ו שנשאל על שאלה כזו ממש והביא שם דהגאון מפ"ב (רבי משה סופר זצ"ל) פקפק בדבר זה שלא תעשה האשה ש"ק במקומה ויתלוו עמו שני עדים כמו שהביא הב"ח שם ואין תקנה להאשה כ"א שתלך להעיר אשר שם הבעל ותעשה ש"ק שם בעת שהבעל בחלימתו ולא סגי בלא"ה כי יש לחוש פן בשעה שתמנה השליח קבלה יהי' הבעל בשטותו ואינו ראוי ליתן גט ובטל השליחות מטעם כל מלתא דלא מצי למיעבד השתא לא משוי שליח כמבואר בנזיר דף י"ב וכן מבואר בהגהת מל"מ פ"ו מה"ג הלכה ג' שחכמי קוסטאנטינא הסכימו להורות באשה שנשתטית שאין רשאי הבעל לצוות לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו ויתנו לה כשתשתפה משום מלתא דלא מצי למיעבד השתא כו' (עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק ט"ז ובס"ס קכ"ט בש"נ אות ד') ומזה יצא הגאון הנ"ל לדון גם בשליח קבלה שאין האשה מצות לעשות שליח בשעה שאינו מבורר שהבעל חלים ומסתייע ג"כ מלשון הב"ש הנ"ל (שהועתק בבה"ט) שהביא דברי הב"ח שהתיר שהאשה תעשה ש"ק בעת חלימתו כו' ומשמעות לשונו שצריכה לעשותו בעת חלימתו דוקא והיינו משום דכ"מ דלא מצי למיעבד השתא כו' והרב המחבר ז"ל האריך לברר דאין בזה מיחוש כלל דהרי בדברי הב"ח בתשובה שם מפורש שהשאל' הי' שהאשה תעשה ש"ק בב"ד שרגיל הבעל לבא שם חבל בשעת עשיית שליח אין הבעל שם ואינו מבורר אם הוא באותה שעה חלים או שוטה וע"ז השיב להתיר לעשות כן ואין בזה לחוש להגדר שהביא הטור בשם הר"פ שלא לעשות ש"ק בזה"ז ולבסוף הביא התקנה דחכמי צרפת הנ"ל ולא הזכיר שום דבר מזה שצריך להיות מינוי השליחות מהאשה דוקא בשעה שהבעל חלים מזה נראה שלא חש לזה כלל וגם הב"ש שהביא דבריו נראה שלא חש לזה כלל ומ"ש שהתיר לעשות ש"ק במקום שהוא בעת חלימתו אין זה קאי על עשיית השליח שיהי' בעת חלימתו אלא הכוונה במקום שיהי' הבעל בעת חלימתו אשר שם עתיד ליתן הגט בב"ד ההוא כו' ובגוף הדבר למה לא חששו להא דכ"מ דלא מצי עביד השתא כו' י"ל דע"כ לא אמר כן דלא מצי למיעבד שליח במילתא דלא מצי עביד השתא אלא בדבר שאינו רגיל להשתנות וליכא מציאות למיעבד השתא כגון בהא דאמר רבא בנזיר שם בהי' לה אחות ונתגרשה לאחר מכאן דבשעה שאמר לשלוחו צא וקדש לי אשה היתה זו א"א ולא היתה עומדת להתגרש דסתם אשה לאו לגירושין עומדת כדאי' בזבחים דף ב' ולא הו' מציאות כלל שתתקדש לאיש אמר כו' וכן בפסק דחכמי קוסטאנטינא שהובא בהגהת מל"מ הנ"ל לא מיחשב מציאות שהאשה תשתפה כיון שהיא בחזקת שוטה מוקמינן לה אחזקתה משא"כ בנ"ד שהבעל מוחזק להיות ע"ח וע"ש ורגיל הוא להשתנות משטותו לחלימתו כו' ולבד זה נראה ברור דבשליח קבלה אשר האשה עושה השליח בזה לא שייך כלל הך דינא דכ"מ דלא מ"ע השתא ואין זה דומה לשאר שליחות שנעש' מהמשלח לפעול פעולה ברצון ובמחשבה על אדם אחר או על חפץ אחר כגון בשליח לקדש אשה השליח פועל על האשה שתהי' מקודשת להמשלח ותהי' אסור' לעלמא וכן בשליח להפר נדרי אשת המשלח הוא פועל על האש' להפר נדריה וכן' באשה האומרת לחברת' לושי קמח והפרישי חלה השליח פועל על העיסה להתיר וגם על החלה לאסור לזרים וכן בעל שעושה שליח להוליך גט לאשתו המובא בהגהת מל"מ הנ"ל בכל אלה צריך המשלח למסור כחו להשליח לעשות הפעולה בפועל היוצא לשלישי והשליחות מתייחס בפעולה לזה שנשלח אליו בזה אמרינן שאין ביד אדם למסור כחו לשלוחו בשעה שהוא בעצמו אין בידו לעשות זה והוי כמו מקנה דבר שאינו ברשותו משא"כ באשה שעושה ש"ק אין בשליחות הזה לפעול פעולה על הבעל דהא הבעל יכול לגרשה בע"כ והשליחות הוא רק הסכמה שתהא יד השליח כידה בזה לא שייך לומר כ"מ דלא מ"ע השתא לא משוי שליח כי האשה אינה צריכה לעשות שום דבר לגירושין כו' והאריך שם לתבוע מסמורת בסברא זו ומסיים ומעתה קמה וגם נצבה הוראת הב"ח והב"ש באיש שהוא ע"ח וע"ש האשה יכולה לעשות ש"ק שיקבל הגט מבעל' בעת שיהי' חלים אף שבשעה שנעשה ש"ק הי' הבעל בשטותו ולא הי' ראוי ליתן גט וכדאי הם תרי עמודי הוראה הב"ח והב"ש לסמוך עליהם ובפרט שהדבר מוכח בש"ס ולא מצינו חולק בפוסקים על דין זה עכ"ד ועיין עוד בס' דורש לציון דרוש י"ג מענין זה וגם בס' גט מקושר בסג"ש אות ס"א:

כג

בנוסח הרשאת שליח. עבה"ט והוא מדברי הב"ש. ומ"ש וכותבין פיך כפי ואם לא כתב הכי לא יתן לה (והוא מתשובת מהר"ם מינץ סי' קי"ד) עיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ' שתמה עליו בזה ומסיק שאין מקום להחמיר בזה היכא דאי אפשר בקל להשיג גט אמר ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ל ס"ק כ' בשם תשובת שב יעקב. ומ"ש וכינוי שליח אין כותבין עיין בתשו' ב"ח החדשית ס"ס צ"ב שכ' א"ל וגם כינוי השליח כתבתי בהרשאה אע"ג דבכתבי מהרי"א נמצא דאין צורך מ"מ נראה טוב לכתוב גם הכינויים וכן ראיתי בהרשאה הנשלח ממצרים עכ"ל וע' בהגה ב' וע' בתשו' עה"ג סי' מ"ג כתכ ג"כ דאנו נוהגין לכתוב אף כינוי השליח ומכ"ש שיש לכתוב כהן או לוי ע"ש עוד:

כד

או ביד שלוחה. לכאורה צ"ע דהא לעיל ס"א הביא המחבר י"א שאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל מיד שליח בעלה אך באמת לק"מ לפי המבואר בב"ש שם סק"ד ע"ש וע' בס' בית מאיר ובס' גט מקושר בס"ג שני אות כ' מ"ש בזה:

כה

או ביד שליח שלוחה. עיין בס' גט מקושר שם שכ' דטעות הדפיס הוא דהא לקמן סעי' מ"ג הביא בקמייתא דאין שליח קבלה יכול למנות שליח אפילו נאנס ואפילו נתנה לו רשות משום דהוי מילי כו' וכן בסה"ג סעי' ל' לא נזכר רק ליד שלוחה ולא נזכר שם שליח שלוחה ע"ש:

כו

תנאי בגט מזכירו כאן. עי' בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ש' בגט שנמסר לשליח הולכה ונכתב שטר השליחות כהוגן אבל התנאי שתמתין ג' שנים לא נזכר בשטר השליחות כלל אלא על פה והשליח הוא אחי המתגרשת ויש לחוש שמא יתננו לה בלא תנאי ותנשא בו ונמצא בניה ממזרים מה תקנה יעשו לזה. והשיב ודאי טעות היה כי היה צריך לכתוב התנאי בשטר השליחות אבל כיון שלא נכתב לית לן בה ויש תקנה שיאמר השליח התנאי עתה בפנינו ויכתבו מעשה ב"ד אחורי שטר השליחות בעצמו איך השליחות הנכתב מעבר הלז הודה השליח הנז' שהיה על תנאי כך וכך אע"פ שלא נכתב בשטר השליחות. והשתא ליכא למיחש למידי כי הב"ד אשר ינתן הגט בפניהם בודאי יראו מה שכתוב באחורי השטר ולשמא יגוז ליכא למיחש שיגוז גם שטר השליחות ולשמא ימחוק ליכא למיחש דמרתת פן יפסלו עי"ז את שטר השליחות ולשמא יעתיק שטר השליחית ולא יעתיק מה שאחורי הדף ליכא למיחש שהעדים אשר יעתיקו השטר לא יתרצו להעתיק אלא הכל או לא יעתיקו כלל ולרשיעי לא חיישי' הלכך אם יכתבו מעשה ב"ד אחורי השטר אין כאן בית מיחוש כלל ע"ש:

כז

שמביא הרשאה כו'. עי' בתשו' בגדי כהונה סי' כ"ו אודות שליח הולכה שהביא גט עם הרשאה וכתוב בהרשאה ועדיו החתומים בו. עדים אחרים לא אותן החתומים על הגט רק שמות עדי הרשאה. וזאת ידוע בבירור שמסדרי הגט הם חתומים בקיום הרשאה. וכתב אין אני מכניס א"ע להתיר בזה ואף שמצאתי בתשובת ראלב"ח בספר מים עמוקים סי' ל"א שהביא בשם יש מי שכתב להכשיר בכהאי גוונא שאפשר לומר דהרשאה אינה סותרת לשליח והשליח הזה נעשה שליח גם על גט אחר שהיו עדיו כמ"ש בשטר הרשאה הזה כו' י"ל דמשם אין ראיה חדא דנראה דהיש מי שכתב זה הוא מהר"ם פדוא ושם משמע דהשליח הנ"ל אשר היה בידו הרשאה המכחשת לא היה כאן שכבר עשה השליח הראשון שליח שני אבל היכא דהשליח בפנינו ואמר שלא נעשה שליח על גט אחר רק על זה שבידו וזה הרשאתו בודאי הוא מוכחש מעידי הרשאה ובטל השליחות וכדאי' בת' הר"ם שהביא ב"י שמתחילה רצה להכשירו ואח"כ קרא להשליח ושאל לו ואמר להד"מ ופסל ליה. ועוד דהאי הכשר שכ' הראלב"ח ומהרמ"פ הנ"ל שייך באם נכתב בהרשאה עדים אחרים לא כשמות עידי הגט וגם לא כשמות עדי הרשאה אבל אם נכתב שמות עדי הרשאה יותר נראה דהב"ד טעו בפירוש ועדיו החתומים בו שהיו סבורים דקאי על הרשאה וא"כ בטל השליחות והגט דמוכח שהב"ד היו עמי הארץ. אם לא שנאמר דהב"ד לא הרגישו בטעות משום שלא קראו את הרשאה כדאי' בכתובות דף ק"ט הדיינים חותמין אע"פ שלא קראוהו ואי נימא כך מ"מ השליחות עכ"פ בטל (כפי הנראה צ"ל ההרשא' עכ"פ בטילה. וע"ל ס"ק ט"ו) וצריך הרשאה אחרת אך אין דעתי מסכמת לסמוך ע"ז להתיר השליחות והגט כי מרש"י בב"ב דף נ"ב ד"ה ראיה מוכח דמ"מ אורחא דמלתא למיקרי ע"ש ואנכי מיראי הוראה בענין כזה עכ"ד ע"ש: וע' בתשו' צמח צדק סי' ק"י שנשאל ג"כ על שאלה כזו ממש מחתנו הגאון בעל עה"ג (אלא שבעובדא דידיה לא היה ידוע בבירור שהחתומים בקיום הרשאה הם היו מסדרי הגט) והשיב ע"ז באריכות והעלה דאין לפסול הגט בשביל כן ומטעם הנ"ל דתלינן בטעות הסופר והא דלא הרגישו הב"ד בהטעות הוא מחמת שלא קראו את ההרשא' כדאי' בכתובות דף ק"ט כו' ועוד דאפי' את"ל דמסתמא היו קוראים את ההרשא' וטעו גם המה מ"מ מאן לימא לן דאותו ב"ד היו המסדרים את הגט דהא לא צריכין ב"ד לסידור הגט מן הבעל לשליח הולכה ואפשר דהרב שהי' מסדר הגט הוא בקי ויודע בטיב גיטין אלא שאותן ג' שקיימו חתימות עידי הרשא' לא היו בקיאין בו' ע"ש (וע' בזה בתשו' עה"ג סי' ל"ח עש"ה) . ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ב שגם לפניו בא מעשה כזה והאריך בזה ומסיק דאם ידוע מי היו המסדרים שהם בקיאים רק שטעות נזדמן לפניהם אין כאן מיחוש כל כך ביחוד במקום עיגון ע"ש:

כח

וכן כיוצא בזה. עיין בתשו' שיבת ציון סי' צ"א בדבר הגט שנשלח לעיר אחת ונמצא בו ג' ריעותות והאריך שם דמצד הריעותות יש להקל בדיעבד אך מאחר שנמצא ג' ריעיתות יש לחוש פן לא ידע זה המסדר בטיב גיטין אכן אם מכירין את הרב המסדר והוא מוחזק לן שבקי בדיני גיטין והריעותות הנ"ל נעשו ע"פ מקרה אז יש להקל ע"ש. וע' בתשו' אא"ז פנ"מ ח"ג סי' מ"ז במעשה כיוצא בזה ורצה ג"כ לפסול הגט מצד שלא הרגישו מסדרי הגט בהריעותות ויש לחוש שהמה עמי הארץ כנזכר בסי' קמ"א ס"ל כו' ושוב כתב דנראה ברור דהתם מיירי שטעו בדבר שמפורסם לפסול משא"כ כאן י"ל שלא דקדקו ביו"ד יתירה הנכתב בצביתי וכן בווי"ן ארוכין כו' ע"ש ועמ"ל לקמן סי' קמ"ב ס"ט ס"ק י"ז:

כט

והקרובים. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ח שכ' דנוגע כשר להעיד בפ"נ ובפנ"ח ואף להעיד לאשה שמת בעלה הארכתי בחיבורי נו"ב סי' כ"ז להכשיר הנוגע רק שסיימתי שם שאף שאנו דנין לא נעביד עובדא כיון שמהריב"ל סי' י"ח ומ"ב סי' ל"ח מחמירין ואח"כ סי' כ"ט הוספתי ראיות להתיר (הובא אצלינו בסי' י"ז ס"ג ס"ק י"ט) וכ"ז להעיד לאשה שמת בעלה שזו מה"ת צריכה עדות גמור וחכמים הוא שהקילו בה אבל להביא גט לאשה ולומר בפ"נ ובפנ"ח אשר מדאורייתא א"צ עדות כלל כי עדים החתומים על השטר כו' בזו ודאי נוגע כשר ודלא ככנה"ג בסי' קמ"א בהגהת הטור אות כ"ז. ואל תשיבני מתוס' גיטין דף ט"ו בשם הירוש' דשם בדברי עדותו הוא נוגע אבל הטעם חוץ לאמירת עדותו אינו מזיק ובספר פ"י שם חילק באופן אחר וגם מדבריו מבואר דלא שייך למפסל משום נוגע ומ"מ במקום שאפשר בקל לקיים הרשאה יש לקיים אבל אם אינו בנקל לקיים אין לפסול זה השליח הנוגע כי הוא נגד האמת עכ"ד ע"ש וע' בס"ק שאח"ז:

ל

בעבירה מדברי תורה. עיין בתשי' ברית אברהם סי' קכ"ה אות ו' אודות השליח שבבואו למקום האשה לא רצה למסור הגט בעד סך ששה זהו' שהבטיח לו המגרש עד שהאש' תשלם לו יותר והתפשרו בסך ט"ו זהו' ומסר הגט. וכתב דיש לדון לפסול הגט לפ"מ דנסתפק בתשו' מהריב"ל ח"א כלל ג' בנוטל שכר להעיד אי פסיל מדאורייתא משום נגיעה או רק פסול מדרבנן ובתירוץ הב' שם העלה דנוטל שכר יותר מהראוי הוי פסול ד"ת וא"כ לדעתי נראה הא דשליח נוטל שכר אף דצריך להעיד בפ"נ ובפ"נ העיקר מה שאנו סומכים להקל בזה הוא ע"ד ת' הרשב"א שהובא ברמ"א ח"מ סי' כ"ד סי"ח דאם מתחילה נוטל שכר לילך להעיד מותר וכן מבואר במהריב"ל ח"ד סי' כ' בשם ת' הרשב"א דשליח שהתנה מתחילה על שכירתו יוכל להעיד בפ"נ ובפ"נ וא"כ בנ"ד שכבר הלך השליח למקום האשה וטרח ונטל שכר טרחתו מן הבעל ששה זהו' והוא מקום קרוב ואז חל עליו החיוב למסור הגט ולהעיד בפ"נ ובפ"נ ומה שנוטל שכר יותר מן האשה הוא נוטל יותר מהראוי כו' וכבר כתב בש"ע סי' קמ"א סל"ג דפסולים ד"ת פסול להביא גט כו' והאריך עוד בזה והביא דבתשו' קול בן לוי ס"ה כתב גם כן בזה בעובדא דידי' שהשליח לא רצה עד שיותן לו השכר וצירף להקל משום שלפ"ד השליח התנה על השכירות הזה קודם שנתמנה וע"פ דברי ת' הרשב"א הנ"ל. משא"כ בנ"ד שהשליח לא רצה עד שיוסיפו לו והגם די"ל דהטעם שנוהגים היתר בשליח היא מטעם שכתב הרמ"א בסימן ק"ל סכ"א בעדים משום דאסורים לישא המגורשת אך מדברי הש"ך סי' ל"ד ס"ק י"ח משמע דאין לסמוך ע"ז לחוד רק דעיקר הטעם משום דמתנין מתחילה ומכ"ש בנ"ד דהשליח קיבל על עצמו בעד שכירתו שהבטיח לו הבעל גם איסור נשואי המגורשת כמבואר בסדר גיטין ואח"כ חזר ולא רצה ליתן הגט עד שישלמו לו סך רב ונראה בעליל שלא היה אך להעיד ולא משום דחזר ולא רצה לאסור על עצמו המגורשת בודאי יש מקום לדון לפסול הגט עש"ב. מיהו כל עיקר ספיקו לא שייך אלא לדעת מהריב"ל משא"כ לדעת הנו"ב תניינא סי' קכ"ח שהבאתי בס"ק הקודם דנוגע כשר להעיד בפ"נ ובפ"נ לית כאן שום ספיקא דודאי הגט כשר. שוב ראיתי בתשו' מהרי"מ מפריסק סי' ל"ו נשאל על נדון כזה שהשליח לא רצה ליתן הגט עד שיתנו לו סך שלשי' רו"כ ונתפשרו עמו שאם יצא הגט בהכשר יתנו לו עשרים רו"כ ונסתפק השואל מצד דהשליח נוגע בעדות. והביא שם דברי הנוב"ת הנ"ל שדעתו בפשיטות להכשיר בגט אשה היכא דהשליח נוגע בדבר והוא ז"ל כתב עליו דאין ראיותיו ברורים והאריך בזה ומסיק דמ"מ יש לסמוך על הנו"ב ז"ל במקום עיגון ואם יסכים עוד גדול אחד אהי' סניף להתיר ע"ש ועיין בתשו' רע"ק איגר ז"ל סי' רכ"ב:

לא

ויש פוסלים. עיין בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ד דבמקום עיגון שא"א להשתדל גט אחר אפשר לסמוך אדיעה ראשונה ולהכשיר ע"י קיום ואפי' אפשר להשיג גט אחר רק שהבעל מבקש ממון הרבה יותר מהשיעור גם זה מקרי שעת הדחק וכמ"ש בכמה דוכתי אטו תרקבי דדינרי כו' ומ"מ אין להקל רק מהסכמת גדולי הדור (וכן הוא דעת אא"ז בתשו' פמ"א ח"ב ס"ס ס"ט וסימן ע"א דבמקום עיגון יש לסמוך על דיעה ראשונה ע"ש באורך) . וכ' עוד והנה אם יסכימו משום עיגונא להקל ולסמוך על קיום הגט בחותמיו יש לנו לדון איך יהיה הקיום כי נראה שנוסח שליחות שלנו אינו מספיק לחשבו לגט מקויים וכמ"ש הריב"ש סימן שי"ח (הובא לקמן סי' קמ"כ ס"א בהגה יעב"ש ס"ק מ"ד) וגם אין ראוי לקיימו כדרך שאר שטרות שהב"ד כותבין תחת חתימת העדים במותב תלתא כו' דאין ראוי להוסיף ולכתוב בגט שום דבר יותר ממה שתקנו בכל הגיטין ויש לחוש בזה לשינוי מטבע בגיטין. ואין לומר שכיון שקיים הגט מועיל אפי' אחר הנתינה א"כ נוכל ליתן מקודם בלא קיום ולקיימו אח"כ ואז יכולין שפיר לכתוב הקיום בגט עצמו דאחר נתינה אין חשש שינוי מטבע דנראה דדוקא בדיעבד אם כבר ניתן הגט לידה יכולין לקיימו אח"כ אבל לכתחילה בודאי צריכין לתקן ולקיים הגט קודם נתינה. ונראה שיש לקיימו ע"י סימנים דהיינו שיכתבו איזה שינוי שנמצא בגט או שינוי אותיות או תיבה או נקב בצד אות פ' או סימן בראשי ד' שיטות כו' ולפ"ז צריכין לשליח הגט למקום שהעדים שם כדי לקיימו בחתימתן שם דהיינו שהעדים עצמם החתומין על הגט או שאר עדים המכירין חתימתן יעידו לפני ב"ד של שלשה על חתימת העדים שבזה הגט והב"ד יכתבו הקיום בשטר בפני עצמו איך שאותן העדים החתומין על הגט שסימניו כך וזמנו ושמות איש ואשה כך ושנכתב באותו מקום נתקיימו אותן חתימות לפנינו כו' עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' מהר"ם לובלין ס"ס כ"ה:

לב

ודין עוזב דת. עב"ש ס"ק מ"ז וע' בזה במג"א סימן קפ"ט סק"א ובאבן העוזר שם ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות ז' באריכות. ומ"ש הבה"ט ס"ק כ"ז החשוד על העריות כו' עיין בזה לעיל סימן מ"ב ס"ה בהגה ובח"מ וב"ש שם ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סימן ע' וע"א מענין זה ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ב ס"ק ד':

לג

כשרים. עב"ש שכ' כאן א"צ תחלה וסוף בכשרות דהא הם כשרים לשליחות כו' ועמ"ש בפ"ת לח"מ סימן ל"ד סי"ט בד"ה לכשרותו ובס"ס ל"ז ע"ש. ועיין בס' גט מקושר בס"ג שני אות ו' שכ' דבזה צריכים לומר בפ"נ ובפ"נ אף אם הם שנים שהביאוהו דלא אמרינן ששנים שהביאו א"צ לומר ב"ו"נ ובפ"נ אלא היכא שהם כשרים להעיד כדלקמן סי' קמ"ב סי"ח וכאן אין להם דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות ע"ש. ועמ"ש לקמן סי' קמ"ב סי"א ס"ק י"ט:

לד

ומינה הבעל בכתבו. כתב בספר בית מאיר וז"ל לדעת יש אומרים דלעיל סעיף י"א איירי בעושה השליח ישראל לפני עדים. וגם ע"כ או דאיירי בארץ ישראל שא"צ לומר בפני נכתב (ע"ל סי' קמ"ב ס"א) או בגט מקויים וכן משמעות המרדכי פרק כל הגט עכ"ל. ובאמת משכחת לה להאי דינא עוד בשליח שני שהשליח ראשון אמר בפני ב"ד בפני נכתב והב"ד עשאו שליח בכתב לישראל פלוני במקום פלוני דיכולים לשלוח לו הגט ע"י כות' והשליח יאמר שליח ב"ד אני ע"פ כתב מהב"ד (ואפי' לדעת י"א דלקמן סי' קמ"ב ס"י בהגה דלא מהני שיאמר שליח ב"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אמר בפ"נ כו' מ"מ הא מבואר שם דהרשאה מהני ועמ"ש שם) וכן מבואר להדיא במרדכי שם ובשה"ג פ"ב דגיטין ובהג"א שם שכ' וז"ל ומצאתי כתוב אומר אני שבמקום שב"ד ירצו לעשות שליח שלהם על הגט שבא לידם ע"י שליח שהעיד בפניהם בפ"נ ובפ"נ שיכולין ב"ד לשלחו ע"י עובד כוכבים כה"ג ליד שליח כשר והוא יתננו לה ויאמר שליח ב"ד אני עכ"ל אלא משום דלשון הש"ע ומינה הבעל בכתבו כו' הוכרח לפרש דאיירי בא"י או בגט מקויים:

לה

מיהו יש חולקין כו'. עיין בתשו' הגאון מהרי"מ ז"ל מבריסק סי' ל"ג שכ' הנה הרמ"א ז"ל החמיר ביותר ומשמעות לשונו דאין למנות שליח בכתב אפי' ע"י ישראל אבל פשוט שבמקום עיגון אין לחוש לזה וכן מבואר בת' אמונת שמואל סי' יוד דבמקום עיגין שרי למנות שליח בכתב אלא דבעובדא דידי' הובא הכתב ע"י ישראל אבל במקום עיגון בודאי יש לסמוך על ר"ת והרא"ש דגם ע"י א"י מתירין ושכן נהגו באשכנז וצרפת וכן בס' יאיר נתיב סי' י"א העתיק תשובת הרדב"ז שיש לסמוך על ר"ת והרא"ש והטור ורי"ו והג"א בשם ראבי"ה ואביו רבינו יואל כו' וסיים הרדב"ז שנתן הגט אפילו לכתחלה ואין לבו נוקפו בזה ע"ש עוד (ומה שהעיר שם מדברי הירוש' פ"ג דגיטין עבר א"י מהו נשמעיני' מן הדא אבא בב"ח אייתי וגיטא כו' הדא אמרה עבר א"י כשר. א"כ משמע כדברי האוסרים ואף דהירו' דחי שם דרבב"ח סי' הוה ביה ולעולם עבר א"י פסול אין ראיה מזה לדברי המתירין די"ל דעיקר חשש שיירות מצויות דתלינן דגיטו של זה נדחף ברגלי הדורסין וכמ"ש הרשב"א בחידושיו כו' הנה כבר קדמוהו בזה הקרבן עדה שם והפני משה פ' בתרא דיבמות ע"ש. אך בשור וש"ע לעיל סי' קל"ב ס"ד מבואר דבעבר א"י פסול מחשש נפילה וכן מבואר בב"ח שם אות י"ב וכ"כ הט"ז שם בהדיא הבאתיו שם סק"ב ע"ש וע' עוד בח"מ לעיל סי' לה ס"ק י"ח ודוק ושם בסי' (הקודם כתב בשם ת' בית אפרים סי' ק"י דמ"ש הרמ"א ז"ל שאין נוהגים לעשות שליח בכתב זה דוקא בממנה השליח רק בכתב בזה אפשר דהחמירו כיון דבפקח אינו יכול לגרש ע"י שיכתוב לסופר ולעדים לדעת המחמירין בזה (לעיל סי' ק"כ ס"ה ועמ"ש שם ס"ק י"ח) ה"ה דהחמיר הרמ"א שלא למנות שליח בכתב דהיינו דע"י כתבו נעשה שליח אבל היכא שאומר בע"פ שיהיה שליח רק הרב וב"ד מודיעים זאת בכתב בודאי מועיל ואין זה ענין לשליח בכתב ע"ש. ועיין בשו"ת מאמר מרדכי סי' פ"א ג"כ בענין זה במעשה בגט הנשלח ממדינה למדינה ולא יכול השליח לעבור הגבול מחמת שהיה עת מלחמה אם יכול לשלוח הגט ע"י הבי דואר ליד הרב דמקום האשה ולמנות שם שליח אשר הודיעו שמו ושם אביו. והאריך להתיר במקום דחק ועיגון וכתב דאף שהרמ"א הביא דעת החולקין ודעתו להחמיר. הנה מה דבאר הגולה (אות ד') הערה מקירו כי חש לדעת הגאונים שהביאו הרא"ע והרשב"א והר"ן דאין לשלוח גט ע"י א"י למוסרו לישראל כו' על דעתי לא כן הוא ובמחנ"ת אין לשון הרמ"א מורה ע"ז שהרי כת' דאין למנות שליח להולכה ע"י כתב ומדוע לא כתב עיקר הפסול משום דיד כותי באמצע שזה הטעם נזכר בשם הגאונים וגם הלא בד"מ לא הביא כלל שיטת הגאונים ואדרבא באות כ"ד מבואר שדעת הרמ"א להכשיר בזה כדעת הרא"ש ור"ת וסייעתם רק כוונת הרמ"א שהביא דעת חולקין הוא דעת הסוברים דאף לשליח הלכה בעינן קולו ולא סגי בפקח בכתב כו' וכן מורה הגהת רמ"א דלעיל סי"ד עמ"ש המחבר בין שליח קבלה בין ש"ה א"צ שישמעו מפיהם כו' כתב הרמ"א ז"ל וע' לקמן סעי' ל"ה. מבואר שרמז להיש חולקין שהביא כאן דס"ל דבעינן קולו אף לענין שליח להולכה כו' ומעתה הדבר ברור דדוקא באם מינוי השליח לא נעשה רק בכתב מחמיר הרמ"א ז"ל אבל אם אומר בפיו לפני הב"ד שממנה אותו פלוני לשליח אף שאין השליח לפנינו ושולח כתב שליחות עם הרשאה מקויימת ליד ב"ד ודאי מועיל לדעת כל הפוסקים דיש כאן קולו כו' זולת מה שיש לחוש הואיל ויד כותי באמצע והיא דעת הגאונים אמנם רבו המתירין וכדאים המה לסמוך עליהם עכ"פ בשעת הדחק ועיגון כמו בנ"ד ועוד דהא בגוף הדבר תמיהת הרא"ש היא תמיהא קיימת על הגאונים הנ"ל כו' וצ"ל שטעמם דכיון דהגט לא בא מרשות הבעל לרשות השליח כ"א ע"י כותי ומעשה קוף בעלמא הו"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע דאינו מועיל ולפ"ז נלע"ד דאם הבעל שילח הגט ע"י הכותי ליד הב"ד או ליד איש אחד וממנה בפיו ובכתבו להשליח אשר שם לקבלי מיד הב"ד או מיד האיש שהובא לידו בכה"ג אין שום קפידא והכל מודים בזה דמועיל דכיון דשליח להולכה מקבל את הגט לא מיד הכותי רק מרשותו של בעל דהיינו מרשותו של נפקד שלא בא לידו בתורת גירושין כלל כ"א כשאר מטלטלין תו לא הוי כטלי גיטך מעג"ק כי' והאריך בזה ומסיים עכ"פ כה יעשה והוא תקנה גדולה לתקנות עגונות עכ"ד ע"ש. ולע"ד מ"ש דהרמ"א ז"ל לא חשש להחמיר מטעם הגאונים הואיל ויד כותי באמצע דאדרבא בזה דעתו להכשיר רק שחשש לדעת הסוברים דבעינן קולו כו' הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הב"מ כאן ומדברי תשובת מהרי"ש שהובא לעיל ונ"מ דגם בהובא הכתב ע"י ישראל מחמיר הרמ"א ז"ל. ועוד נ"מ בזה לענ"ד היכא דהשליח שמינהו הבעל בפנינו הולך ובא בעצמו למקום האשה רק מחמת שאינו רוצה להוליך עמו הגט פן יאבד בדרך רחוקה או שאר טעמים ולכן רוצה לשלוח הגט ע"י הבי דואר ליד איש אחד וכשיבא השליח יקבלו בעצמו מיד האיש שנשלח לו ע"י שמכיר הגט בט"ע ובסימנים וימסור בעצמו ליד האשה ובזה אי נימא כדברי באר הגולה דהרמ"א חשש לדעת הגאונים גם בזה יש להחמיר שכן מבואר מלשון הגאונים שהובא בראשונים דבעינן דכי נפיק גיטא מידא דבעל לידה דאתתא או לידא דשליח ישראל כו' אבל ביד כותי כלל כלל לא כו' (וכן משמע מלשון הט"ז לעיל סי' ל"ה סק"ח שכ' דטעם המחמירים גבי גט דכיון שנכתב הוי שם גט לפיכך ס"ל דעכו"ם דליתא בתורת גיטין לא יהא "מגע "יד בשליחותו אע"ג דלא עביד אלא מעשה קוף בעלמא כו' ע"ש) אמנם לד' הגדולים הנ"ל דהרמ"א לא חשש כלל לדעת הגאונים רק מצד דבעינן שהשליח ישמע קולו של בעל שממנה אותו לשליח א"כ בכה"ג אין שום חשש. ומ"ש דלפ"ז אם אומר בפיו לפני הב"ד כו' ודאי מועיל לדעת כל הפוסקים כו' הנה זה מכוין לדברי תשובת בית אפרים שהובא לעיל ומכל מקום צריך עיון ממש שכתב הרב הנ"ל בעצמו בכוונת הרמ"א לעיל סימן י"ד דרמז להיש חולקין כאן והרי שם איירי שממנה השליח בפיו רק שהוא שלא בפני השליח: אך מ"ש ליישב תמיהת הרא"ש ז"ל על הגאונים לפי דטעמם דכיון שהגט לא בא מרשות הבעל לרשות השליח כי אם עי"ג ומעשה קוף בעלמא ה"ל כטלי גיטך מעג"ק דאינו מועיל כו'. הנה שורש דבריו אלה כבר אמורים בספר קדמון בשו"ת תשב"ץ ח"ג סי' שכ"ו שכ' ג"כ דהשולח גט לשלוחו ע"י עכו"ם יש מקום לפסול הואיל ויד העכו"ם אינה כלום אלא כאבן ומעשה עץ בעלמא וא"כ ה"ל טלי גט מעג"ק (אלא דשוב כתב דנראה שיש לחלק בין מעשה עץ לידי העכו"ם דכיון שיש בו דעת למוסרו והוא לא נתמעט אלא מגזרת הכתוב לא הוי טלי מעג"ק שהרי הבעל מסרו לבן דעת שיתנהו לשליח כו' ואפי' ע"י בעלי חיים אפשר להכשיר כיוצא בזה כו' ומבואר בדבריו שם דבסברא זו פליגי הגאונים הפוסלים והמכשירים עש"ה וצ"ע) אמנם לא זכיתי להבין היכן מצינו גבי שליח להולכה דפסול טלי מעג"ק כי בש"ס ופוסקים לא נזכר פסול זה רק גבי אשה עצמה או שליח קבלה והטעם משום דבעינן ונתן ולא שתיטול מעצמה ערש"י בגיטין ך"ד בד"ה לא אמר כלום ובדף ע"ח בד"ה טלי אבל גבי ש"ה דידו כיד הבעל מאי איכפת לן אם לוקח הגט מעג"ק עכ"פ נעשה עתה שלוחו וידו כיד הבעל וקרינן ביה שפיר ונתן והרי זה דומה כאילו הבעל בעצמו מגביה הגט מהקרקע ונותנו להאשה או לשלוחו דודאי כשר בלי פקפוק. ואע"ג דלקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג סעיף צ"ח בהגה איתא דקבל השליח (להולכה) הגט כמו האשה בעצמה פשוט דאינו רק חומרא בעלמא אבל מעיקר הדין הא קיי"ל דסגי באומר כתבו ותנו כדאיתא במשנה ס"ה ע"ב ובש"ע לעיל סט"ו וסט"ז ובסדר הגט שם ס"ל וסל"ג אף שאינו מוסרן ליד השליח כלל ועוד תנן בפ"ק דגיטין דף י"ג האומר תנו גט לאשתי שטר שחרור לעבדי ומת לא יתנו לאח"מ ופרש"י ותוס' והרא"ש שלא מסרם ליד שליח בחייו כו' מבואר דמחיים נותנין אע"פ שהשליח לקח בעצמו וא"כ ה"נ דיכול השליח ליקח מעג"ק וכן מצאתי בס' תו"ג בהגהותיו לסדר גיטין בסג"ש אות ל"ח שכ"כ בפשיטות דמ"ש הרמ"א דיקבל השליח הגט כמו האשה בעצמה הוא חומרא בעלמא דמדינא דש"ס שליח הולכה יכול ליטול הגט מע"ג קרקע כו' ויובא בדברינו שם עמ"ש עוד שם באות מ"ז וס"ב גם מ"ש בס' מאמר מרדכי הנ"ל להמציא תקנה לשלוח הגט ע"י הכותי ליד איש אחד בתורת פקדון והשליח להולכה יקבל מיד זה הנפקד כו' ודעתו לחלק בין אם זה האיש שנשלח לידו מינהו הבעל לשליח הולכה ובין אם זה האיש איננו שליח רק נפקד סתם. הנה חילוק זה אינו מובן לי כראוי דלפי דבריו דאם הוא ניפקד לא איכפת לן מה שהיה מקודם מונח ע"ג קרקע והיינו משום דיד נפקד כיד המפקיד והוי כאילו עתה הבעל אוחז בגט ומוסרו מידו ליד השליח אם כן ה"נ אם זה האיש שהביא הכותי לידו מינהו הבעל להיות שליח הרי יד שליח ודאי כיד המשלח פשיטא דהוי כאילו הבעל בעצמו מוסרו ליד האשה או ליד שליח שני ולמה יפסל (וכן מבואר להדיא בתשובת חתם סופר סי' פ"ב הובא קצת לעיל סימן ך"ז סק"ג דשליח לא גרע בזה מנפקד ואדרבה כתב שם דגבי פקדון איכא למימר דמפקיד גט שהוא שטר דאימעט מדין שומרים לא נעשה ידו כיד המפקיד משא"כ בשליח דודאי ידו כיד המשלח וכ' שם דבזה מיושב דברי הט"ז יו"ד סי' רס"ז סקמ"ד דמשמע מדבריו דבגט שחרור כשר טלי גט מעל גבי קרקע אף דודאי דמי לגט אשה דהא גמרינן לה לה ועוד דגם בשחרור כתיב או חופשה לא נתן לה היינו משום דמיירי בשליח ע"ש. עכ"פ מבואר דגבי ש"ה פשיט דל"ש ביה פסיל טלי מעג"ק ודברי תשב"ץ הנ"ל צע"ג: ולענין הל' הגם שהגדולים הנ"ל כתבו להקל במקום עיגון לשלוח הגט ע"י בי דואר כפי האמור לעיל ויש סעד לדבריהם משו"ת תשב"ץ סי' הנ"ל שהתיר הל' למעשה לשלוח גט ע"י כותי ליד ש"ה וכתב שם דכבר נפל המנהג בכל המקומות להכשיר אפי' לכתחילה על פי' דברי גדול האחרונים (הרא"ש) ז"ל ע"ש וגם בדברי הח"מ וב"ש לעיל סימן ל"ה סקי"ח משמע דלית דחש לדעת הגאונים בזה למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים ועיין בתשו' ריב"ש סי' נ"ה שהביא הב"י תחלה סי' זה משמע ג"כ דיש חשש איסור בדבר (עב"ש סק"ד) עד שמפני זה כתב דמוטב שהיא תעשה ש"ק מיד שליח בעלה ע"ש. ועוד יש להעיר קצת בענין זה לענ"ד דאף לפי האמור למעלה דשולח גט ע"י כותי ליד שלוחו לית ביה פסול דטלי מעג"ק משום דש"ה יכול ליטול הגט אפי' מע"ג קרקע ממש אכתי אפשר דזה דוקא בשליח ראשון אבל לא בשליח שני דהא מבואר בש"ע לקמן סמ"ג דשליח קבלה א"י למנות שליח אחר משום דמילי לא ממסרי לשליח וכתבו הפוסקים לחלק דש"ה יכול לעשות שליח כיון דמוסר לו הגט לא הוי מילי משא"כ ש"ק שאינו מוסר לו שום דבר הוי מילי עב"ש שם סקנ"ט וא"כ בש"ה שעושה שליח אחר ואינו מוסר לו הגט רק אומר טלי מעג"ק או ששולחו ע"י עכו"ם דדמי לטלי מעג"ק נהי דמצד ונתן אין חשש דכולהו מכח בעל קאתי וקרינן ביה שפיר ונתן מ"מ איכא חשש מצד מילי לא ממסרי לשליח כיון דאינו מוסר לו שום דבר דמי לש"ק רק בשליח ראשון ליכא חשש זה משום דשליח ראשון ודאי דיכול להיות גם לדברים בעלמא וכמ"ש בפ"ת ליו"ד סי' רי"ח סק"א משא"כ בשליח שני דא"י להיות אא"כ מוסר לו שום דבר ולפ"ז לדידן דאנן בח"ל קיימינן וא"א לשלוח הגט ע"י כותי ליד שליח ראשון דאיך יאמר בפ"נ ובפ"נ והאידנא אפי' בא"י נמי כדלקמן סימן קמ"ב ס"א ולקיים הגט בחותמיו הוא דבר קשה כמ"ש לעיל סקל"א וע"כ לעשות ע"י שהשליח ראשון ישלח הגט ע"י בי דואר ליד שליח שני כפי האמור בס"ק הקודם וא"כ כיון דעכו"ם לאו בר שליחות הוא ודמו לטלו מעג"ק י"ל דאינו מועיל מצד מילי לא ממסרי לשליח וא"כ נפל פיתא בבירא. מיהו באמת ז"א דמ"ש הפוסקים דש"ק א"י לעשות שליח כיון דאינו מוסר לו שום דבר ה"ל מילי אין הכוונה לפי דשליח ראשון אין מוסר לשליח ב' רק הכוונה לפי שלא נמסר ליד ש"ר שום דבר רק מילי בעלמא וזה מוכח מדברי הרמ"א ז"ל לעיל סי' ל"ה ס"ו בהגה במ"ש שם אבל אם לא מסר לו הבעל הקדושין כו' עח"מ שם וא"כ הכא שנמסר הגט מהבעל לידי שליח ראשון שפיר יכול לעשות שליח ב' אפילו ע"י טלו מעג"ק ואין בזה משום מילי לא ממסרי לשליח וזה פשוט. והנה כל זה היכא דאפשר לקיים חתימות קיום ב"ד על ההרשאה משליח ראשון לשליח ב' אבל באי אפשר לקיים זה יבואר לקמן ס"ס קמ"ב בעזה"י:

לו

לא נעשה שליח לגירושין כתב בהגהת מל"מ פשט מה"ג דין ל"ט וז"ל נסתפק הרב מהר"א רוזאניס ז"ל אם שליח ראשון שויתן לגירושין מצי משוי שליח בחלה או נאנס לשליח אחר שיתנהו לפלוני שיוליכהו אותו פלוני לאשה מאחר שזה השליח השני שעושה הראשון שליח שלא ניתן לגירושין הוא אפשר דלא מצי למשוי אלא שליח כמוהו שיוכל לעשות שליח אחר אבל כיון שזה הב' לא מצי משוה שליח אפילו חלה איכא קפידא דהבעל בכהאי גוונא שמיעט בשליחותו עכ"ל:

לז

ולא אוכל לשלחו לי ע"י שליח. טור כתב בס' ב"מ וז"ל כן מבואר בגמרא ואינו דומה לשולח ביד כותי (בסעיף הקדום) ולא חשבינן נמי זה למעשה קוף ובפרט דבנותי מכשיר אף לכתחלה ולא חיישינן שמא הכותי ישלחנו ע"י כותי אחר להשליח דשאני התם דזה ממנה עיקר השליחות בכתב כמבואר סעיף י"ד ולכן לא הוה הכותי אלא מעשה קוף ומה לי קוף זה או אחר משא"כ הכא דשליח גמור הוא שעל פיו יהא נעשה השני ש"ה אך מפני דשליח שלא ניתן לגירושין הוא אין כחו ככח הבעל ובשינוי כל דהו בטל השליחות ולכן אפי' נאנס אין יכול לשלחו ביד אחר אבל ודאי תורת שליחות עליו ולכן מועיל אמירתו בפ"נ כו' ע"ש וע"ל סי' קמ"ב ס"ק ך"ו:

לח

או משלחו ביד אחר. וע' בתשובת נו"ב תניינא סימן קי"ב דרב א' הקשה לו על מה שביאר בנו"ב קמא סי' ע"ה (הובא לעיל סימן קי"ט סק"ו בעובדא שאחד גירש בע"נ ע"י שליח ופסק דאינו כלום מאחר דאיכא חר"ג לגרש בע"כ אין שליח לד"ע) שאם אשלד"ע ממילא אין שליחות ובטל המעשה דאם כן אמאי פסקינן דשליח להולכה לגירושין עושה שליח ב' והלא בקידושין כתב בהגמ"ר (בשם הקדוש מרדוש הובא לעיל סימן ל"ה ס"ו בהגה) דאין שליח עושה שליח והטעם (כמ"ש בח"מ שם ס"ק ט"ז) משום שאף שמסר לו כסף קידושין אכתי אין ביד השליח לגמור הדבר אולי לא תאבה האשה להתקדש לכך מיחשב מילי ומיל לא ממסרי לשליח משא"כ גט שיכול השליח לגרש בע"כ לא מיחשב ולדברי הנו"ב הנ"ל גם בגירושין מיחשב מילי שהרי שליח א"א לגרשה בע"כ והוא ז"ל השיב לו לא ידעתי מאי קשיא ליה אם על הקדוש כו' ואם על הש"ע קשיא ליה שפסק שליח גירושין עושה שליח שני ג"כ לק"מ דאטו דעת הקדוש מוסכמת והב"ש בסימן ל"ו סק"ד באמת לא פי' דברי הש"ע כפירושו של הח"מ (לכאורה בלא"ה לק"מ על הש"ע דהמחבר לא הזכיר בשום מקום חר"ג שלא לגרש בע"כ ואדרבא סתם לן בסימן קי"ט ס"ו דיכול לגרשה בלא דעתה רק הרמ"א הזכירו שם זולת בסי' קי"ז סי"א העתיק המחבר תשו' הרא"ש מי שנודע לו כו' והיינו לאותם מדינות שנתפשט ביניהם חרגמ"ה בזה) ואם על רמ"א קשיא ליה שלא חלק בסימן קמ"א על דין שליח עושה שליח ג"כ לק"מ דהרי משכחת לה במדינות שלא נתפשט חרגמ"ה וגם במדינות הללו אם זינתה לא שייך חר"ג וכמו כן שהה עשר שנים וכדומה ובכל אלו שליח עושה שליח וכיון שמצד דיני גיטין שליח עושה שליח אלא שבמדינות הללו מצד חרגמ"ה יש גיטין שלדעת הקדוש אין שליח עישה שליח ודעת הקדוש אינה מוסכמת מכל הפוסקים לכן לא דקדק רמ"א להגיה שום דבר מזה בסי' קמ"א עכ"ד. וכ' עוד ואמנם כל זה לפמ"ש בנו"ב סימן ע"ה כו' אבל שנים רבות אח"כ חדשתי מה שמבואר בנו"ב סי' ב' (הובא ג"כ בסי' קי"ט שם) שלדברי הרא"ש אפילו בזמן התלמוד לא היה יכול לגרשה ע"י שליח בע"כ כו' כתבתי על גליון הש"ע שלי שלדברי הרא"ש הללו באמת סותרים לדברי הקדוש ע"ש עוד ובהגה מבן המחבר שם: אמנם כלל דברי הנו"ב הנ"ל הוא רק ליישב דברי הש"ע והרב רמ"א אבל אכתי על המנהג קשה דכבר נהגו כל בתי דינים בכל דור ודור להיות שליח דגירושין עושה שליח בלי שום פקפוק והרי אנן יש לנו לחוש לדברי הקדוש הנ"ל כמו דחיישינן גבי קדושין ובפרט בגיטין דמחמירין כמה חומרות אף שלא מצד הדין. ומצאתי בס' ישועות יעקב בסימן זה ס"ק י"ד שכ' ג"כ בזה והוא לא ראה שום דבר מדברי הנו"ב הנ"ל רק הקשה סתמא דבזמה"ז שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ נהי דבדיעבד אם גירשה מהני (דלא שמיעא ליה דברי הנו"ב הנ"ל דאף בדיעבד לא מהני ע"י שליח אם מצד אשלד"ע או מצד דברי הרא"ש הנ"ל) מ"מ כיון דעושה שליח סתמא ולא התנה לגרשה בע"כ בודאי דעתו הוא על אופן שתתרצה האשה לקבל הגט ואין ביד השליח לגרשה בע"כ א"כ לדברי הקדוש הנ"ל נימא דאינו עושה שליח וכתב ליישב לחלק בין קידושין לגרושין ע"ש באורך. ולפי ישובו אפשר ג"כ ליישב מנהגינו אף שנסבור כדברי הנו"ב הנ"ל ודו"ק וע"ש עוד מה שכתב ומ"מ לדינא צריך להתיישכ בזה למעשה בענין הך דשליח עושה שליח באם אומר אחר שתתן אשתי לך סך כזה אני ממנה אותך לשליח או שאומר לכשתרצה אשתי אני ממנה אותך שליח אי יכול בכה"ג למנות שליח אחר מאחר שהדבר תלוי בדעת האשה ע"ש:

לט

שזאת אשתו. עבה"ט ועיין בתשובת הרדב"ז ח"א סימן ל"ו שדעתו להקל בדיעבד אם עבר ונתנו לה בהכרת קרובים ונשים או אפילו לכתחילה היכא דאיכא משום עגינא דהוי שעת הדחק סמכינן אהכרת קרובים ונשים ע"ש ועבה"ט לקמן סי' קמ"ב סק"ח וע' בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ח מזה. ועיין בתשובת שב יעקב סימן ל"ה במעשה שהשליח לא היה מכירה ושני עדים הגידו לפני הרב בתורת עדות שיודעים ומכירים שזאת האשה היא אשת פב"פ כו' אך הרב היה אז ביחידי ונסתפק אי מהני דאף שהמנהג שם שהרב מקבל העדות ביחידי אבל ודאי לענין איסורא לא מהני במקום דצריך מן הדין שני עידים כשרים ולכן רצה הרב אח"כ לקבל אותן העדות במותב תלתא אך כבר הלכו להם עדים ולא נמצא רק עד א' וקיבל את העד הלז במותב תלתא והיה בדבר מקום עיגין להמתין אולי ימצא עוד א' ומסיק שם להקל דיש לסמוך על תשובת הרשד"ם סי' פ"ב שהוכיח מדברי תה"ד דאף דקרוב או אשה לא מהני גבי שליח מ"מ ע"א כשר מהני אפילו גבי שליח וא"כ בנ"ד הרי נתקבל עד א' במותב תלתא כדת וכדין ועוד דבתשובת דרכי נועם מבואר דמן הדין אפי' גבי שליח הום מהני אפילן אשה אחת או קרוב משום דהוי רק גילוי מלתא שא"צ עדות גמורה רק הטעם דצריך עדו' גמורה משום גזיר' שמא יטעהו וא"כ דבר זה הוי רק מדרבנן משום האי גזירה י"ל דמהני קבלת הרב ביחידי כמו דמהני לענין קיום שטרות דרבנן כמ"ש בח"מ סומן מ"ו ס"ד בהגה כו' ע"כ ספק דיש לצרף יחד קבלת הרב ביחידי לשני העדים וקבלת עד א' במותב תלתא ולסמוך ע"ז לסדר הגט ובפרט דהוי קצת עיגון אם ידחה הדבר עוד עכ"ד ע"ש. ולא ראה דברי הרדב"ז הנ"ל שהיה מסתייע מדבריו ג"כ להקל ובפרט דברדב"ז שם מבואר להדיא דאפילו לכתחילה א"צ בזה קבלת עדות בשלשה ע"ש בסוף התשוב' שכ' תדע דהכי הוא דאי אמרת בשלמא דלא בעינן עדים ממש היינו שמעידים בפני השליח וסגי בהכי אבל אי אמרת עדים ממש כשאר עדיות דעלמא ליבעי קבלת עדות בשלשה כו' ע"ש:

מ

הואיל ולאחר ל' יום עיין במל"מ פ"ו מה"ג ד"ה ודע שכ' דהכא לא שייך לומר הואיל ואיהו השליח לא מצי מיעבד השתא לא יהא יכול למנות שליח במקומו משום דכולהו מכח בעל קאתי ואפי' מת שליח ראשון מ"מ שליחות השני קיים והשליח ראשון אינו אלא כמתרוקן להשני כח הבעל שהיה לו ולכך שפיר איכא למימר דאיהו מצי עביד השתא דהיינו הבעל יכול לגרש השתא עכ"ל:

מא

לא ישלחנו ביד אחר. עב"ש ס"ק נ"ד בשם תוס' והר"ן. ומשמע מזה דהוא מן התורה וא"כ אפשר דאם עבר השליח ושלח ביד אחר הגט בטל ועיין בה' ישועת יעקב ס"ק י"ז שמפקפק על זה וכתב שבעיניו נראה שהוא רק מדרבנן ואפשר דהגט פסול ג"כ אף בדיעבד אבל לא בטל ואם ניסת לא תצא. ושוב הביא דברי היש"ש בגיטין שכ' ג"כ דהגט פסול ולא בטל ולענין אה ניהת חוכך בדבר להחמיר ע"ש:

מב

אע"פ שמת השליח כתב המל"מ פ"ו מה"ג דין י"ו נסתפקתי אם שליח ראשון מבטל שליח שני מי אמרי' נהי דיש לו כח למנות שליח מ"מ כולהו מכח בעל קאתי ואין לו כח לבטל דומיא דמת שליח ראשון דמתגרשת ע"י שני או דילמא שאני מת מהיכא דביטל בפירוש ולא מצאתי גילוי לדין זה אך ראיתי בתשובת מהרמ"פ בסדר הגט (וגם בד"מ הי' זה העתיק כן) שכ' דמשביעין את השליח שאם יעשה שליח שלא יבטלנו ועדיין צריך אצלי תלמוד עכ"ל. ועיין בס' תורת גיטין שכ' עליו לא ידעתי מקום ספק בזה דהא בסעיף מ"ב מוכח דלא נגמר שליחות הראשון וכיון דהא שעשה השני לשליח דיבור הוא וכשמבטל אתי דיבור ומבטל דיבור כמו בבעל ע"ש. ועיין בס' יד המלך פ"ו מה"ג שהזכיר שם ספיקו של המל"מ הנ"ל ודעתו דשליח ראשון אין יכול לבטל שליח. שני משום דתיכף כשבא הגט מיד השליח ראשון ליד שליח שני כלתה שליחותו והיה כלא היה כלל ואין לראשון עוד תורת שליח כלל דהוי כאילו הבעל בעצמו מינה שליח השני לשליח הגט ואיגלאי מלתא למפרע דהשליח הראשון לא היה שום שליח כלל כו' הגע בעצמך אם השליח ראשון ביטל את השליח שני והבעל רוצה בקיומו דברי מי יקום בודאי של הבעל כיון דהבעל לא פירש בשעת מינוי השליחות שיהיה לו רשו' בין למנות ובין לבטל וכעת למצא ששינה מדעת הבעל כו' וממילא אף אם גם הוא נתרצה אח"כ ע"מ כיון דבשעת מעשה אין בביטולו של השליח כלום והגט כבר הגיע מיד שליח שני ליד האשה שוב אינו מועיל הריצוי של הבעל אחר כך עכ"ד ע"ש. ודבריו צ"ע מ"ש דכלתה שליחותו של הראשון כו' והרי לקמן סעי' מ"ב מוכח דלא כלתה שליחותו וכדברי התו"ג הכ"ל. ומ"ש הגע בעצמך כו' הרי על זה גופי' אנו דנין דבר מי יקום. ומ"ש כיון דהבעל לא פירש שיהי' לו רשות לבטל ונמצא ששינה כו' לכאורה ז"א דחה שמבטל עכשיו הוא עוקר דבור הראשון כאילו לא דיבר כלל לשליח שני ואין זה שינה מדעת המשלח וצ"ע. ושוב מצאתי בט"ז לקמן סעיף מ"ב ס"ק כ"ו כדברי התו"ג הנ"ל ממש. וז"ל הט"ז שם. נראה הטעם (מה דיכול שליח ראשון ליטול הגט מיורשי שליח שני) דשליח א' נגד הב' הוה כבעל נגד השליח ולפ"ז אפי' השליח הב' חי יכול הא' לבטלו וליקח אצלו הגט דאם תאמר שנסתלק הא' לא הוה לי' לחזיר ליטלו מיורשי שני ולגרש בו אלא ודאי דהשליח האחד הוא ממש במקום הבעל שהרי כתב לו ידך כידי כו' עד כאן לשונו עיין שם. ועיין בספר גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה הביא שם דברי הט"ז הנ"ל דהשליח הראשון במקום בטל קאי ויכול לבטל השליח השני והוא ז"ל חולק על זה ודעתו דאין יכול לבטל והאריך בזה (גם בתשובת מהרי"מ מבריסק סימן ל"ח כתב הסברא פשוטה נראה דלת מצי לבטל השליח כיון דמכח הבעל קאתי) ומסיים דכן נראה ברור להלכה אך למעשה קשה להכריע בדברים אלו ע"ש:

מג

יכול שליח ראשון. עיין בתשו' מוצל מאש סי' כ"ט שכ' יש להסתפק אם הבעל עשה שליח להולכה ואח"כ ביטלו ועשה שליח אחר ונתן לו רשות לעשות שליח דשליח עד מאה שלוחים כמנהג אם אחד מאלו השלוחים יכול לעשות שליח לאותו אשר כבר עשהו הבעל שליח וביטלו או נימא דגלי דעתי' שאין רצונו בזה וכשנתן רשות הוא חוץ מאותו או דילמא עתה שנתן לו רשות לעשות למי שירצה חזר בו ואינו מקפיד וכעת לא מצאתי בזה כלום עכ"ד ועיין בזה במל"מ פ"ז מה"ג דין ד' ש נסתפק ג"כ בזה וכתב דמסברא יראה הצד הראשון ע"ש:

מד

ליטלו מיורשיו. עבה"ט בשם ט"ז דה"ה אם השני חי כו' ועיין בספר גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה שכתב היינו אם השני רוצה ליתן לו אבל אם השני רוצה להוליכו אין הראשון יכול לעכב עליו ע"ש ועמ"ש לעיל ס"ק מ"ב העתקתי דברי הט"ז בזה ומבואר שדעת הט"ז עצמו אינו כן:

מה

משום דהו"ל מילי. עב"ש ס"ק נ"ט שכ' ושליח סבאה שלם לא הוה מילי כו' ועיין בס' ישועות יעקב ס"ק י"ט מ"ש בביאור דבריו ומסיים וז"ל ואמנם היינו כשעושה שליח שני בשעה שהגט כבר בא לידו מן הבעל אבל מילתא דפשיטא דאם עשתה שליח להובאה ועדיין לא מסר הבעל הגט לידו אין השליח עושה שליח דכ"ז שלא בא הגט לידו חשיב מילי ולפי שחכם אחד פקפק בזה ולדעתי אין ס"ק דדומה ממש לשליח קבלה כתבתי זאת והדבר פשוט באמת עכ"ל:

מו

ליד אחד מהן. עבה"ט מ"ש כתב הרשב"א אם אמרה כל מי מכם כו' ועמ"ש לעיל סי' ק"מ סק"ב ועיין בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה:

מז

תנהו לה במקום פ' עיין בתשו' משכנות יעקב סכ"ה שנשאל על מעשה כזה שאירע בעיר אחת שצוה הבעל להשליח ליתן הגט להאש' בעיר אחת דהוא לא עשה כן ומסר לה בעיר אחרת וגם אמרו עם האשה שתשליש י"ג רו"כ ולא השלישה מאומה. והשיב דאין שום מקום כלל להכשיר הגט אם מצד שהקפיד הבעל ליתן בעיר פ' דוקא ומשנה שלימה שנינו תנהו לה במקום פ' כו' והגם שבנוסח ההרשא' אמר שיתנו לה הגט בכל מקום שימצאנה כן הוא טופס כל נוסחי ההרשאות וע"פ הנהוג אמר גם הוא כן ואין לבטל בזה מה שהקפיד בפירו' שלא יתן לה אלא באותו מקום והרי בשעה שאמר לו כן לא ביארו לו המסדרים שבזה"ז אין להקפיד על שום מקום ושיבטל דבורו וקפידתו ובודאי אתנאו קא סמיך ובפרט לפי המבואר בגב"ע בדברי השליח שהבעל א"ל כן גם לאחר שנתן לו הגט וא"כ בטלו דבריו האחרונים את הראשונים כו' וגם מטעם שגמרו עם האשה שתשליש י"ג רו"כ ולא השלישה מטעם זה בטל הגט ג"כ כו' ע"ש עוד בסי' ל"ח דשם האריך יותר בענין זה ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ז ויובא לקמן סנ"ה ס"ק נ"ב:

מח

במקום פלוני. עבה"ט והוא מדברי הב"ש ועיין בס' תו"ג שהקשה על זה דהא בא"ח סי' ת"ט פסק המחבר דאם אחר ערב לו בבית ועירב לו בעלי' דאין עיריבו עירוב אע"ג דלא אמר אלא ומ"ש כאן דצריך שיאמר אלא וגם מן הסברא נראה כיון שהזכיר עליה מה שלא הי' צריך להזכיר קפידא הוי עכ"ד ע"ש ויש לעיין מח"מ סי' קפ"ב ס"י בהגה. ועיין בתשובת אא"ז פמ"א ח"ג סימן ד':

מט

ונתנו לה במקום אחר. ע' בתשו' ברית אברהם סי' קי"ב בעובדא באיש ואשתו שנתרצו להיות הגט כורת ביניהם ולהיות שמקום דירתם אינו מקום כתיבת גיטין נסע האיש למקום משכן כבודו של הגאון בעהמ"ח ז"ל שהוא ברחוק פרסה וציוה לכתוב הגט ומינה השליח לכל מקום שימצאנה ונמסר הרשאה ביד השליח כדת ובא השליח למקום האשה ולא רצה הרב דשם לסדר נתינת הגט מחמת איזה טעם ונתן הבעל המגרש עגלה שלו להאשה ולהשליח הנ"ל ובאו למקום הכתיבה הנ"ל לסדר נתינת הגט מיד השליח ליד האשה. ואחד מן הלומדים פקפק ע"ז וערער דהשליח אינו רשאי ליתן במקום זה כי י"ל דהבעל לא מינהו להשליח אך ליתן במקום אחר מדלא בא תיכף עם האשה לכאן למסור לה הגט ע"כ אין רצונו שתתגרש פה. והוא ז"ל השיב ע"ז באריכות דאין שום קפידא בזה דהא ודאי דמקום מסירת הגט מהבעל להשליח לא גרע משאר מקומות ואפשר אף עדיף טפי דאפי' באמר בפירוש תנהו במקום פלוני אפבר דאין קפידא רק בנתנו במקום אחר ולא בנתנו לה במקום שקיבל מהבעל דהא עיקר היסוד הוא מסוגיא דגיטין דף ס"ה דבמקום פלוני הוי קפידא משום זילותא דבהאי אתרא סניא לי ולא רחמו לי (שם בגיטין לא נזכר זה אך כוונתו למה דאיתא בקדושין דף נ' ע"א ואי אשמעינן גבי גירושין בהאי אתרא ניחא לי' דניבזי כו' ע"ש ודוק) וא"כ במקום כתיבת הגט והנתינה ליד השליח שבלא"ה נתבזה הבעל שמה אין קפידא כו' אלא דחלילה לסמוך ע"ז להקל אך עכ"פ היכא דלא הזכיר הבעל שום מקום ומכ"ש דאמר בפי' לכל מקום שימצאנה פשיטא דאין לבדות מעצמינו שום קפידא על מקום הזה ויוכל לגרש במקום הזה במכ"ש והוא ממש כעובדא דתשו' הרא"ש שהובא בטור ס"ס קמ"א וברמ"א שם סעי' ס"ב כו' ומכ"ש בנ"ד אף אם לא אמר בכ"מ שימצאנה רק שלא הזכיר שום מקום ג"כ יוכל ליתן באיזה מקום שירצ' השליח ואין לחדש מדעתינו שום קפידא והא דלא בא תיכף עם האשה י"ל משום כיסופא לגרש לדידה בעצמו כמ"ש בחי' הרשב"א או איזה טעם אחר כו' ובפרט בנ"ד שאמר בפירו' בכ"מ שתמצאנ' אף אילו אמר תחיל' בפירו' שאין רוצה שתתגרש אשתו בכאן הלא בשעת המינוי מבטל כל הדברים הגורמים לביטול הגט או השליחות ומינה בפי' לכ"מ שימצאנה (ע"ל ס"ק מ"ז בשם משכנות יעקב) וגם אח"ז נתן לה העגלה שלו שתסע לכאן עם השליח לקבל הגט וכ"ז פשוט וע"ז סמכתי למסור הגט ליד האשה בכאן בלי שום פקפוק עכ"ד. ובסוף התשובה שם נזכר שגם הגאון דק"ק גלינא הסכים לזה דאין בפקפוק וערעור הנ"ל שום ממש ע"ש. ומ"ש שם לפלפל בענין אם לא מסרו השליח ביומו אם יש בזה חשש מוקדם כתבתי לעיל סי' קכ"ז ס"ק ח' ע"ש:

נ

בתוך הזמן עב"ש ס"ק ס"ג מ"ש לכן יכול לאחר כו' ע' לקמן סי' קמ"ד בב"ש ס"ק י"א שכ' דלהרמב"ם מ"מ פסול ולהמחבר הוי ספין גט וחולק שם על הב"ח שכ' כאן דלכתחילה יכול לאחר ע"ש וכאן קוצר בדבר ושמך עמ"ש לקמן שם ועיין בס' תו"ג שם שהסכים עם הב"ח ע"ש ועיין במל"מ פ"ט מה"ג דין ל"ג:

נא

אבל אם טוען. ע' בחידושי מהריב"ל בסוגיא דשליש ועיין בתשו' ברית אברהם סי' קי"א אות ז' מ"ש בזה:

נב

מיהו בזמן שהרשאה בידו. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ז ע"ד האשה שנמגרש' מבעלה ע"י שליח הולכה ועכשיו הבעל מערער שהשליח עבר על התנאי. וכתב דין היזשה הזאת שאין הבעל נאמן בדבריו כלל אחר שהי' ביד השליח שטר הרשאה הגם שהשליח עצמו אומר שקודם הלוכו אמר לו הבעל דו מיסט מיר ברטנגין מאתים זהו' וגם מיינע זאכון כפי הרשאה. הנה אף אם הי' אומר לו בפירוש שבאם לאו לא ימסור הגט מ"מ בזה לא ביטל לא הגט ולא השליחות שהרי מתחלה בשעת סידור הגט לא התנה שום תנאי שאם התנ' אז איזה תנאי אז אין השליחו' חל כלל רק על תנאי זה וכשרוצה אח"כ למחול התנאי הי' מקום לדון אם די בביטול התנאי עיין סי' קמ"ג ס"ה וס"ו אבל זה שמתחילה עשה שליח בלי שום תנאי ובמה שאמר עכשיו דו מיסט מיר ברענגיין אף אם הי' אומר באם לאו לא תתנהו לה מ"מ לא נתבטל השליחות הראשון ואם חזר אח"כ ובטל התנאי נשאר שליחות הראשון והרי השליח אומר שאח"כ אמר לו ווערט פטור וויא איר קענט עס מאג זיין מאה זהובים וא"כ נשאר שליח בתוקפו והרי קיבל עכ"פ מאה זהו' אלא שאפילו לא אמר לו אח"כ ווערט פטור וויא איר קענט כיון שלא אמר לו בשעה שאמר דו מוסט מיר ברענגון שבאם לאו לא יתן הגט אין כאן ביטול הגט כי שמא כוונתו שאם לאו לא יתן פטורי' לחמיו שהרי גם על הפשר עם חמיו עשאו שליח בשטר החשאה בפ"ע ומ"מ כיון שהבעל מכחיש ואומר שהתנה התנאי מחוייב' האשה להשתדל שיקויים שטר הרשאה של הגט דהיינו שב' עדים יכירו חתימת עדי הרשאה או חתימת הדייני' ואח"כ תוכל להנשא בלי שום מוחה ומעכב עכ"ד ע"ש עוד בסי' קכ"ח מזה:

נג

אין חילוק בין אם הבעל בעיר. עיין בס' גט מקושר בס"ג שני אות א' שחולק על זה. ועיין בתשו' שבו"י ח"ג ס' קל"ב שתמה ג"כ על זה ומסיק דאין להקל לכתחלה נגד משמעות הטור ותשו' תומת ישרי' ואורחות חיים דמשמע מדבריהם להיפך וכן ראיתי נוהגין מרבותי וחבירי ואין לשנות ושוב ראיתי בס' מכתב אלי' שער' ו' סי' י' שפסק ג"כ הכי וכן עיקר עכ"ד ע"ש. גם בספר ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בשה"ג אות ט"ז האריך בזה ומסיק ג"כ להחמיר לכתחילה אף כשיש הרשאה מקויימת שלא לגרש ע"י שליח כששניהם בעיר אחת זולת בשעת הדחק וכדומה שא"א בענין אחר אז יש לסמוך על מהר"ם פדוא והרמ"א ז"ל ע"ש:

נד

ובכל תנאי כתובה. עיין בתשו' חיים שאל סי' ע"ד אות ל"ו שכ' מעשה בא' ששלח גט לעיר אחרת ושאל רשות לישא אשה אחרת ואסרנו עד שיהא קרוב לודאי שהגיע גט לידה כמ"ש סי' קמ"א סנ"ח דחייב בכל תנאי כתובה עד שיגיע גט לידה וכך משמע מתשו' גו"ר כלל ג' סי' ד' ומדברי מהרש"ל בתשו' סי' ד' וכן נראה מתשו' המבי"ט ח"א סי' ר"י (הובא בבה"ט לעיל סי' א' ס"ק כ"ג) עכ"ל. והנה מ"ש עד שיהא קרוב לודאי עמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ד וי"ח בשם נו"ב דבעינן ודאי גמור ואף חזקה שליח עושה שליחותו לא מהני בזה רק אם מגיע כתב מב"ד שקיבלה הגט אף שאינו מקויים סגי ע"ש היטב:

נה

לאשתו ובטלו עיין בתשו' ברית אברהם סימן י"ג אות י' מ"ש שם ליישב מה שתמ' בספר פ"י על הטור והש"ע דהשמיטו בבא דשלח אחריו שליח די"ל דלפי דקיי"ל כרבי אין זה רבותא כו' וכתב עוד דלפ"ז י"ל דשליח הביטול מצי לעשות שליח שני דהשליחות הלזה הוי גמר מעשה ולא מיחשב מילי ע"ש:

נו

תחלה שליח לקבלה. עיין בתשו' גאוני בתראי סי' מ"ד בעובדא שלא נעשה רק שליח להולכה ולא נעשה שליח לקבלה מקודם כפי תיקון חז"ל וכתב דכבר נעשה מעשה ורבו המתירין בדיעבד מפני חשש עיגון היכא דאי אפשר להשתדל גט אחר וכן הסכים הרב מהר"ר שמשון עכ"ל. וכן מבואר בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט. ושם מבואר עוד דאפילו אם לא נעשה שום תיקון שלא השביעוהו ולא קיבל באלה שלא לבטלו אפ"ה כשר במקום עיגון אלא שבעובד' דידי' היה עוד סניפים דכמה דברים הניכרים בזו בי' שבודאי לא יבטל ע"ש. ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"א הביא תשובת הב"ח סי' ק"ב דנראה מדבריו לחלק אם לא הזקיקוהו לקב"ה שלא יבטל אין לחוש אם אין יודע הלכות הגט אבל אם הזקיקוהו לקבל שלא יבטל יש לחוש שביטלו. והוא ז"ל כתב דזה אינו דא"כ הך שמצווין אותו לקבל הוא הוספה המביא לידי גרעון ובאמת נראה דודאי מדינא לא חיישינן לביטול כל זמן שאינו מבורר בפנינו דהא ביטול בינו לבין עצמו ודאי דלא מהני כדמוכח בהשולח כו' אלא שיש לחוש שמא ביטל בפני עדים וא"כ ה"ל כההיא דקדושין עדים בצד אסתן ותאסר כו' מיהו נראה דכל זה במגרש מרצונו אבל אם גירש ע"י כפיה כמו שהוא לדעת רוב פוסקים (ע' לקמן סי' קנ"ד ס"א ומ"ש שם) או אפי' למי שמחמיר שאין כופין וכפוהו ע"י עצות מרחוק דהיינו שיש לה מזונותיה או מכח הכתובה וכדומה מאחר שאינו מגרש ברצון אפי' תהא הכפיה כדין בכה"ג ע"י שליח להולכה לחוד ודאי לא מיגרשה אפילו בדיעבד:

נז

ואח"כ חוזר ולוקחו מן השליח. לכאורה נראה דהשליח צריך לחזור ולהקנות הגט להבעל בכדי שיהיה הגט של הבעל כדלעיל סימן ק"ך ועמ"ש לעיל סימן קל"ז סק"נ. אך באמת זה אינו דממ"נ אי זכות הוא סגי בנתינה ראשונה ואי לאו זכות הוא גם השלי' לא קני לגט ואם רצה לחזור יחזור וזה פשוט ועיין בס' ג"מ שם ודו"ק:

נח

אבל לא יעשה. עב"ש לעיל ס"ס ק"מ שכ' דאם נעשה תחלה ש"ה ואח"כ ש"ק אז אם אין יכול לעשות ש"ק נתבטל גם ש"ה שהרי בטל לפנינו את ש"ה במסירתו לקבלה וכ"כ הת"ה עכ"ל וע' בתשו' ב"ח סי' ק"ב שכ' דמש"ה אין כאן ביטול בדיעבד מאחר שאנו אומרים לו שמא לא תועיל שליחות להולכה לכן יתנו ג"כ על דעת שיזכה לה ועושה על דעתינו א"כ אינו מתכוין לבטל שליחות ההולכה אך השליחות בטל מטעם אחר דלא חזרה שליחות אצל הבעל וכמו בעשתה האשה ש"ה של הבעל לש"ק דהוי ספק גירושין כדלעיל ס"א ע"ש וע' ס' ג"מ שם שכתב שדבריו תמוהים דהכא מעולם לא נעשה שליח להולכה ושליח של קבלה אלא או זה או זה כו' עש"ב.

נט

אבל בדיעבד. עיין בתשובת שמן רקח ח"א סי' ס' באחד ששלח גט לאשתו ע"י שליח וקודם שהגיע הגט ליד האשה בישל הבעל את הגט בפני שני עדים ואח"כ אחר שנמסר לידה נפל למים שאין להם סוף מה דינה של האשה וכתב דלכאורה לפי הנהוג עתה דהשולח גט לאשתו ע"י שליח מקבל עליו בחרם ובשבועת התורה שלא לבטל את הגט ולא את השליח כמבואר בסדר גיטין א"כ אף אם עבר וביטל לא מהני דכ"מ דא"ר לא תעביד אעל"מ ואין לחלק בין איסור לממון מאחר דזה המעשה שעשה באיסור כמאן דליתא דמי אמנם זה נסתר מדברי הרמ"א בסעיף הקודם במ"ש דחיישינן שמא יעבור על שבועתו ע"ש והאריך לפלפל בסוגיא אי עביד לא מהני בזה ובשיטת הפוסקים ומסקנתו לצדד להקל בנ"ד באם יסכימו עמו עוד גדולים ובפרט כי בלא"ה רוב הנטבעים למיתה ואין כאן חשש איסור דאורייתא (כדלעיל סי' י"ז סל"ד) וכתב שם דנראה לו דאף הרמ"א בסעיף הקודם שכתב דבעוזב דת אין תקנה להשביעו כו' היינו לכתחלה ולרווחא דמלתא כיון דיש תקנה אחרת שיעשה השליח להולכה שיהיה ג"כ שליח לקבלה וראיה ע"ז ממה דנוהגין עתה להשביע את המגרש ע"י שליח אי' אם הוא עוזב דת מסתמא יש תועלת בשבועה זו דאף אם יעבור לא יועיל הביטול דאל"כ ממ"נ מי שחשוד לעבור על תקנת ר"ג גם על השבועה יעבור ובפרט בעוז"ד קרוב לודאי שלא ישגיח על השבועה כלל א"ו דאחר שנשבע לא יועיל הביטול ע"ש: וע' בתשובת גליא מס' בק"ח סי' ד' שפקפק עליו דאין זה ענין כלל למלתא דאי עביד לא מהני דאטו מי שכתב גט לגרש בעצמו או ע"י שליח נשבע שלא לקרוע את הגט ואח"כ עבר וקרעו קודם הנתינה היתכן לומר הואיל וזה עבר על שבועתו אין הקרע נחשב לקרע ויכול לגרש בו וה"נ כן הוא כו' ע"ש באורך (ולע"ד דעיון הזה אינו ברור כ"כ) וע' בתשובת ברית אברהם סי' קכ"א שגם בדעתו עלה היתר זה דעכשיו שנוהגין להשביע הבעל בשבועת התורה שלא לבטל הגט והשליחות אם עבר וביטל לא מהני ומטעם כ"מ דא"ר לא תעביד כו' האריך בזה בפלפול עצום ומסיק והיתר זה לאו כלום הוא ע"ש ועמ"ש לעיל סימן ק"ח ס"ג ובסימן קל"ד סק"ו:

ס

שיבטלנו בפני שנים. ע' בתשובת משכנות יעקב סימן ל"ח בתשובה שניה אות ך"ב שהאריך להשיג על הגאון מהר"ז מרגליות ז"ל שכ' בעובדא דידיה כיון שהעד השני מסתפק קצת בלשונו אם היה בלשון המועיל לביטול רק עד אחד והעיד בבירור הוי כביטול בפני עד א' ואינו כלום דז"א דאטו משום שהעד השני אינו זוכר לא הוי עד כלל הא בשעה שאמר בפניהם שניהם שמעו מפיו הביטול ואם אמר באופן המועיל הרי הוא ביטול בפני שנים ומה לנו אם שכח אח"כ ואינו זוכר עדותו ואין הפרש בזה רק לעשותו ספק ביטול ולא ודאי ביטול ולא עוד אלא הנראה ברור דאפילו אם ב' העדים היו מסופקים אם אמר בלשון המועיל לביטול הרי הגט בטל מספק ואיתתא בחזקת א"א קיימא דאין לומר בזה אוקי הגט בחזקת כשרות דדמי ממש לסכין שנמצאת ספק פגומה כו' ועיד בעיקר הדין דביטול בפני עד אחד לא פשיטא כלל דלא הוה ביטול והגאון מהר"ז הנ"ל בעצמו בתשובותיו סימן קכ"ה חוכך להחמיר בביטול בפני עד א' מדברי הרמב"ם ז"ל ע"ש:

סא

שמבטל לפניהם. כתב בס' תו"ג אם שלח שליח לבטל הגט נראה דא"צ להביא ע"י שליחות דדוקא להוציא מחזקת פנויה או מחזקת א"א חשיב דבר שבערוה ובעי שנים אבל הכא שעדיין לא נתגרשה והשליח אומר שאין גט זה ראוי לגרש בו שנתבטל. כשאר איסורין דמי שעד א' נאמן עכ"ל:

סב

כתב אחר השליח. עיין בתשובת ברית אברהם חלק יו"ד סימן נ"ט אות ב' ואות ה' מ"ש בזה:

סג

לבא אלי אקיימנה עבה"ט שכ' ט"ז כתב דאיירי כו' אבל אם בעת שעשה אותו לשליח כו' ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק ס"ס ל"ח שכתב דנראה דהט"ז אזיל בזה בשיטת הב"ש ר"ס קל"ד דהא דג"ד בגיטא לאו מלתא היא דוקא ג"ד דלאחר כתיבה ונתינה ליד שליח אבל ג"ד קודם כתיבה או קודם נתינה ליד שליח מלתא היא ע"ש. ולע"ד צ"ע דא"כ יקשה על הב"ש דלעיל סי' קל"ד סק"א מבואר שדעתו דלא כהב"ח בזה וכתב שם דכן משמע מכל הפוסקים וכאן העתיק דברי הט"ז בסתם. ועוד דא"כ למה דקדק הט"ז באן וכתב אבל אם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו כו' ולא ביאר דה"ה אם אמר לו מקודם שעשה אותו לשליח. ולכן נראה דדין זה אין לו שייכות כלל לדברי הב"ח הנ"ל וטעמו של הט"ז בזה דאם בעת שעשה אותו לשליח אמר לו כו' לא מיחשב זה ג"ד כלל רק אמירה ממש שעושה השליח רק באופן זה ע' בט"ז סקמ"ה שהביא ראיה ברורה לדבריו מלעיל סמ"ה תנהו לה במקום פלוני כו' וגם מלעיל ס"א לדעת י"א שאין האשה יכולה לעשות ש"ק מיד שליח בעלה משום בזיון דבעל והא התם לא אמר הבעל מידי אלא דאמדינן דעתיה כ"ש היכא דמגלה דעתו בפירוש באיזה אופן ניחא ליה שיהא שלוחו ע"ש. ולפ"ז אם אמר לו הבעל כן קודם שעשה אותו לשליח ואח"כ נתן לו בסתם אפשר שגם הט"ז מודה דזה לא מיחשב רק ג"ד ולאו כלום הוא (הגם דמדברי הט"ז בריש דבריו שם שכ' וג"ד בגיו לאו כלום הוא לבטל המעשה שנעשה כבר עכ"ל יש מקום לפרש דבריו דכוונתו לדברי הב"ח הנ"ל אך מסיום דבריו לא נראה כן וכוונתו במ"ש שנעשה כבר לא אתי לאפוקי מה שיעשה אח"כ רק לאפוקי מה שעשה בתוך כ"ד) וכפי הנראה דין זה יפול במחלוקת חכמי הדור שהיה בנדון הגט דווינא שהוזכר בתשו' מהר"ם לובלין סי' קכ"ב ומ"ב סי' ע"ה שרמזתי לקמן סי' קמ"ב ס"ט. ועמ"ש לעיל סקמ"ז וסקנ"ב ולקמן סי' קמ"ג סק"א:

סד

חרס הוא לא אמר כלום. עיין בתשו' משכנות יעקב סימן ל"ח בתשובה שלישית אות כ"א שהביא דהגאון מהר"ז מרגליות ז"ל נתן טעם לדבר דכל המבטל גט אין עיקר הביטול חל רק בשעת חלות מעשהו ופעולתו והיינו שעת הנתינה שאז זמן פעולתו ולכן כשמבטל קודם נתינה צריך לבטל בלשון עתיד שיהיה חל הביטול בשעת נתינה אבל אם אמר לשון עבר אינו כלום דהא אכתי לאו זמן ביטולו הוא. ולכן הוציא מזה דבאומר כן בשעת נתינה אף בל' עבר מהני לבטלו דהא אומר כן בשעת גמר פעולתו ודברי הש"ס שאמרו חרס הוא לא אמר כלום מיירי שאומר קודם נתינה. והוא ז"ל האריך להשיג עליו דזה דאין חילוק כלל ע"ש:

סה

ואם גירש ה"ז ספק. עיין בתשובת גליא מסכת סימן ג' באורך:

סו

מפני שגורם להיות כ' בהגהת יד אפרים ודוקא בכה"ג שביטל שלא בפני השליח אבל בפני השליח אין חשש ממזרות ודלא כרש"י בקידושין דף י"ב כן כתבו התוס' שם. ואם ביטלו בפני אחד לכאורה ג"כ לא מנגדינן ליה שהרי לא הועיל ביטולו ואין חשש ממזרות אבל התוס' שם כתבו דאף למ"ד אינו מבוטל מ"מ הרי מוציא לעז על הגט. אך אפשר לומר דבא' ליכא הוצאת לעז ועוד דחד לא מהימן להלקותו על ידו וע"י הודאת פיו אין נראה להלקותו אמנם אם ביטל בפני ב' זה שלא בפני זה לדעת התוס' אע"פ שהביטול אינו מועיל מ"מ לוקה משום הוצאת לעז עכ"ל:

סז

בחזקת שהוא חי. כ' בס' תו"ג ואם אחר שנתן לה הגט נתברר שמת וא"י אם קודם נתינה או אח"כ יש ללמוד זה מסי' קמ"ד סעיף ה' דאם הוא ספק איזה מהן קודם ה"ז ספק מגורשת עכ"ל ועיין בשאילת יעב"ץ ח"א סימן קכ"ח מענין זה. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' ס"ח שהוא ז"ל מסתפק בדין זה ומבואר שם דאם כבר ניסת קודם שנשמע שמת פשוט קצת להתיר ואין לחוש כלום שמא מת קודם מסירת הגט והיא ספק יבמה לשוק ואף הט"ז בי"ד סי' שצ"ז יודה לזה דכעין זה מפורש להדיא בט"ז ביו"ד סי' ח"י סק"י להשיג על הב"ח ומיישב דעת הש"ע שם דהיכא שהוראה יצאה להיתר והיה הזמן להיתר הוי חזקה טובה להסירה משא"כ כשלא היה זמן להיתר יעו"ש ואם כן כשניסת ודאי היה הזמן להיתר וכתב דאפשר גם בלא ניסת מקרי הוראה להיתר כיון דבשעת נתינת הגט היה ניתן כדין בחזקת שהוא קיים ויש כאן חזקה טובה להיתר כמו התם בנאבד הסכין שכ' הט"ז דאילו היה בא לשאול קודם שנולד הספק היינו מורין לו היתר והיה זמן להתיר ואפשר לחלק ולומר דדוקא בהתירוה דלא תצא מהתירה או דיש לחלק ולומר באם הידיעה הזאת שמת היה אחר ג' חדשים דהבחנה הותרה ממילא להנשא והוי חזקה להתירא משא"כ תוך ג"ח ואפשר דעכ"פ הותרה ממילא מיד שתנשא אחר ג"ח וזכתה בעצמה. והביא שם גם כן המשנה דס"פ מי שאחזו (הוא הדין דלקמן סי' קמ"ד ס"ה הנ"ל) ודברי הר"ן שם וכתב דאין ראיה משם די"ל דשם מיירי שעדיין לא התירוה כלום ולא זכתה בעצמה להנשא ע"פ גט זה אך דמיד בשעת נתינת הגט נשמע שמת דכן משמע לישנא דמתני' שם כתבו ונתנו לה ומת ומשמע שמיד נשמע שמת גם אפשר לפרש שבשעת נתינת הגט לא נתברר עדיין שהוא לאחר יב"ח אך שאח"ז נתברר בבת אחת שהכתיבה והנתינה היה אחר יב"ח ואז נשמע תיכף שמת ולא שייך לומר דזכתה בעצמה אבל היכא שבשעת נתינת הגט היה כדין י"ל דזכתה בעצמה להנשא בגט זה והוי זמן להיתר וסיים דעדיין צ"ע בזה וע' בהגה שם. וע' בתשובת חמדת שלמה סימן ע"ו:

סח

זקן או חולה. עיין בגליון המשניות פ"ג דגיטין בתוספת ר' עקיבא איגר ז"ל אות ך"ז שהביא דברי היש"ש שכתב דה"ה זקן שהוא חולה. והא דנקט או חולה היינו משום הדיוק דוקא חולה אבל גוסס לא מש"ה הוי רבותא דאפי' אינו זקן ג"כ דוקא חולה אבל לא גוסס ע"ש. ועיין בס' בית מאיר הביא בשם יש"ש הנ"ל שמחלק מדעתיה דנפשיה בין זקן בן שבעים דה"ה חולה נמי ובן שמונים והוא חולה אין נותנים בחזקת חיים ובן מאה אפילו הוא חולה לא חיישי'. והוא ז"ל כתב עליו שכל דבריו אין נוחים בזה כלל כי הם מבלי יסוד ונקיט שטה לנפשיה שלא בדרך הראשונים ואולם משתיקתן של ראשונים ז"ל איכא למשמע דה"ה אף זקן וחולה דאל"ה לא הוה שתק מלהשמיענו חילוק זה וצ"ע עכ"ד:

סט

גוסס לא יתננה לה. עב"ש ס"ק ק"ו. והנה מ"ש בשם המגיד המעיין שם יראה שלא כתב זה על דין זה כי ברמב"ם לא נזכר כלל גבי גוסס שלא יתננו לה רק בעיר שכבשה כרקום וספינה שאבדה כו' דשם כתב הרמב"ם ואם היה גט א' מהם ביד השליח כו' וכמ"ש בש"ע בסעיף שאח"ז על זה כתב המגיד משום דאין לו להחזיקה כו' וע' בס"ק ע"ב. ומה שרמז הב"ש לעיין בתשו' רש"ך ח"ב סימן ל"ט. כוונתו שגם הוא ז"ל העלה שם דמ"ש הרמב"ם דלכתחלה לא יתננו היינו דוקא במקום יבם אבל היכא דליכא יבם ליכא למיחש למידי ווכ' שם דחלקו עליו ורצו לאסור ליתנו לה אפי' שלא במקום יבום ובטל הרב סברתם יעו"ש וע' עוד בזה בתשו' לחם רב סי' ל"ג ובתשו' מהרי"ט ח"א ר"ס ס"ו ובת' ברית אברהם ס"ס ס"ד:

ע

עיר שהקיפוה חיל. עיין בת' ברית אברהם מסי' ס"ד עד סי' ס"ח אודות שנשאל בעסק גט של בעל מלחמה יהודי ששלח גט מן המלחמה ונשתהא השליח בדרך עד ערך חצי שנה והמשלח נשאר עומד שם בתוך המערכה אצל המלחמה של קירה עם צרפתים ונסתפק הרב השואל אם יש ליתן הגט בחזקת שהוא קיים או דילמא דנותנין חומרי מתים ושמא בתוך כך נהרג במלחמה ואין גט לאחר מיתה וממילא תשאר האשה זקוקה ליבם. והאריך מאד לפלפל בזה ומסיק דאם היבם כאן במדינה יש להחמיר שלא להתירה רק ע"י גט וחליצה מתחלה יומסר לה הגט ואח"ז תחלוץ אך אם אין היבם במדינה נראה להתיר ע"פ גט לחוד ולרווחא דמלתא כשיתנו לה הגט יאמרו לה הב"ד שאם יתברר שהבעל היה מת תצא מבעלה ותידוק שפיר ויש לסמוך ג"כ אחזקה דאשה דייקה כו' עש"ב. בסי' ע' שם נשאל עוד על עסק כזה ממש והביא שם דבת' כתר כהונה סי' ס"ב נשאל ג"כ ע"ז ולא בא להתיר אך ע"פ כתבי אגרת אינו מקויים מבעלה שהוא חי זילת זה היה פשוט לדעתו דביוצא למלחמה נותנין עליו חומרי מתים מהא דאי' בפ' הזהב (בבא מציעא דף נ"ט) במעשה דדוד עם בת שבע דקרי ליה ספק א"א וע"כ דהוה ספק חי ספק מת והוא ז"ל האריך לסתור ראייתו ומסיק שלא מצא בת' הנ"ל שום נדנוד פלפול להחמיר בזה ע"כ ככחי אז כחי עתה דאם היבם במדינה יומסר לה הגט ואח"ז תחלוץ אך באם א"א לחלוץ יש להתיר ע"פ גט לחוד ובתנאי שיסכים עוד גדול א' להתיר ע"ש. וע' בת' פנים מאירות ח"ב סימן ס"ח בת' הגאון מהר"ד אופנהיים ובסי' ס"ט בת' אא"ז הגאון בעל המחבר בהתרת ספק הששי שם מבואר דפשוט בעיניהם להתיר שגם ביוצא למלחמה נותנין הגט בחזקת שהוא קיים ע"ש ודוק. וע' בספר ישועות יעקב סקל"ב בענין מי שנשבה לבין הישמעאלים ושלח גט לאשתו ע"ש:

עא

חיל המלכות אחרת. עיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ק"ג שהאריך בזה ועיין בספר קרבן נתנאל פ' כל הגט אות י"ד ועיין עוד בתשו' ברית אברהם סי' ס"ה באריכות:

עב

ואם היה גט אחד מהם כו'. וע' בת' מהרי"ט ח"א סימן ק"ג באחד שאין לו בנים ששלח גט לאשתו ממקום רחוק ע"י שליח להולכה וקודם שבא השליח למקום האשה נעשה הבעל מאותם שנותנים עליהם חומרי מתים. והביא שם שיש סוברים בזה להחמיר ואם לא יתברר מיתתו תשב עד שתלבין ראשה שלא לתת הגט וגם שלא לחלוץ ונתלו בזה בדברי הרמב"ם פ"ו מה"ג שכתב שלא יתננו השליח לאשה ומסתייעים בזה מדברי תשובת רש"ך שכ' שני טעמים א' שלא תטעה האשה ותסבור שהיא מגורשת גמורה ותנשא לשוק והב' שלא תתבטל מצות יבום. ואמרו עוד כי מאחר שאנו חוששים שמא תנשא בלא חליצה אע"פ שהיבם הוא עומד כאן לחלוץ יש לחוש שמא לא יתרצה אח"כ כו' והוא ז"ל האריך לדחות דבריהם בארוכה והסכים עמו חכם אחד רבי אהרן חסון ז"ל. ושם בסי' ק"ד תשובת מהרא"א מונסין ז"ל שמחמיר מאד בדבר זה דבמקום יבום אין לשליח ליתנו בשום צד רק דאם עבר ונתנו חולצת והוכיח שגם הרדב"ז סי' קל"ב דעתו כן ע"ש באורך וקצת ראיותיו לענ"ד צ"ע. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ד אודות אשת עוזב דת ששלח לה בעלה גט על ידי שליח והשליח עדיין לא מסר לה זה שלש שנים ובין כך נשמע שנהרג בעלה ובנים אין לו ויש כאן אחיו והורה בזה הגאון מבראד שצריכה גט וחליצה וחכם אחד חלק עליו ונאחז בסבך דברי האוסרים בתשו' מהרי"ט (הנ"ל) והוא ז"ל השיב שיפה הורה הגאון הנ"ל והא ודאי שלא נשגיח בדברים הללו לעגן אשה כל ימיה והחשש שמא תנשא קודם החליצה הוא חשש רחוק כו' ועוד הרי בידינו להשביע' עד"ר שלא תנשא עד שתחלוץ וחשש ביטול מצות יבום לא שייך אצלינו שאין מיבמין. והרמב"ם שכתב ה"ז לא יתננו לה הכוונה שלא יתן לה בסתם בחזקת גירושין גמורים ומש"ה לא כ' הרמב"ם בבבא הקודמת בהניחו גוסס שלא יתנו לאשתו והיינו כיון שכתב שרוב גוססין למיתה פשיטא שלא יתנו בחזקת חי דרוב עדיף מחזקה. ועוד נראה דבנ"ד אף לדברי האוסרים שם אין חשש לא מיבעיא אם עשו כנהוג שנותן לכתחלה בתורת קבלה מטעם זכיה הרי הרבה פוסקים מתירים באמת תיכף משעת הקבלה וא"כ אף אם תנשא בגט לחוד אין כאן איסור ברור אלא אף אם לא עשו כן וכמו שנזכר במכתב הרב השואל שהעוזב דת לא מסר גט ליד השליח רק צוה לסופר לכתוב ולעדים לחתום והלך לו וא"כ לא שייך כאן זכיה מ"מ ניחזי אנן לדעת המחמירים הנ"ל דמפרשים דברי הרמב"ם שלא יתנו לה שמא תקיל לעצמה ותנשא בלא חליצה אנו צריכין לפרש דלהכי לא כ' כן גבי גוסס כיון דרוב למיתה ודאי לא תקיל לעצמה לכך מותר ליתנו לה (קצת חידוש שלא הזכיר דברי הש"ע בסעיף הקודם שכ' גם גבי גוסס שלא יתנו לה) א"נ בנ"ד שהעיד עוזב דת מסל"ת שמת במלחמה אף שלא העיד קברתיו מ"מ רובן למיתה כו' וחשש השני שחששו שם איכא דשמע בחליצה ולא שמע בגיטא ויבא להתיר צרתה ג"כ לא שייך כאן שכל זמן שהוא עוזב דת לא ישא בחו"ק כו' ולמיחוש איכא דשמע בגיטא ולא שמע בחליצה ויאמר יש גט לאח"מ כמו שחששו בגיטין דף ע"ג גם כן ליכא למיחש דהרי בגיטין דף מ"ב מהיום ולאחר מיתה כו' וכן נראה שלא לעגן אשה זו ותשבע קודם הגט שלא תנשא בלא חליצה והרי גם בחשש איכא דשמע בחליצה ולא שמע בהכרזה מביא הב"י ס"ס קנ"ו דאפשר מהני שבועה שלא תנשא לכהן עכ"ד ע"ש: והנה מה שרוצה הגאון נו"ב ז"ל להעמיס גם בדעת האוסרים בתשו' מהרי"ט שם דמודו היכא דרובא למיתה. לא זכיתי להבין דהא האוסרים הנ"ל נשענו על תשובת רש"ך ח"ב סי' ל"ט ושם היה המעשה במי ששלח גט לאשתו וטבע במים שאין להם סוף וע"ז הביא הא דהרמב"ם ז"ל יעו"ש והרי במים שאל"ס ודאי דרובא למיתה ועוד דבסי' ק"ד שם כ' מהר"א מונסין דהרמב"ם מפרש הא דאמר רבא בגיטין כ"ח לא שנו אלא חולה אבל גוסס לא היינו דלא יתננו השליח בשום צד ואופן הרי להדיא שדעת האוסרים גם גבי גוסס כן ועוד מבואר כן מהראי' שהביא מהרדב"ז הנ"ל וצ"ע. ועיין בתשו' ברית אברהם סימן ס"ד שהאריך ג"כ בדברי מהרי"ט הנ"ל ודחה ג"כ דברי האוסרים הנ"ל ומסיק דע"פ גט וחלילה אין מקום לפקפק כלל ובפרט האידנא דאין מיבמין ע"ש באריכות. גם ישועות יעקב סי' זה ס"ק ל' כתב שנשאל על ענין כזה במעשה שאיש אחד הלך עם בעלי מלחמה ושלח גט לאשתו ואח"ז קודם שהגיע ליד האשה באו עדים והעידו שנטבע בנהר דונא. ועמדו שם משך זמן מה ולא נודע מקומו איו אם מותרת ע"י שתחלוץ מיבמה וגם השליח ימסור לה הגט. והאריך הרבה לפלפל בדברי מהרי"ט הנ"ל ומסיים וז"ל סוף דבר דעתי מסכמת לדעת מהרי"ט דמהני גט וחליצה כיון דאין לנו ראי' מוכרחת לאיסור והיא מילתא דרבנן להקל שומעין אמנם חלילה לי לעשות מעשה בזה אך בנדון שלפנינו שיש עוד צדדים להקל כמו שהאריך החכם השואל דעתי מסכמת להקל בזה להלכה ולמעשה אם יסכים עוד אחד מומחה בהוראה עכ"ל ע"ש:

א

סי' קמא ס"ה ונשאת אין אביה. נ"ב ע' לקמן סי' קע"ג בט"ז וצ"ע:

ב

ב"ש אות כ"ז כל הרוצה לכתוב יכתוב. נ"ב והאב אפשר דא"י לכתוב דמסתמא אין דעתו על אביו למנותו שליח ע' בהר"ן קדושן דף כ"ה ב':

ג

שם אות כ"ז ולפי חילוק הנ"ל. נ"ב לא ידעתי התחלה לקושיא דהתם בנדרים דידע דדנין דהשליח מהני למשלחו במה דעבוד שליחותו בזה אמרי' דלא מקרי הנאה כיון דלא יחדו בפירוש לכך אבל בהמדיר דאם הוא שלוחו מחוייב לשלם לו מה שנותן להאשה. וא"כ היא נהנה מהבעל שמשלם עבורה:

ד

סכ"ד שנותן הבעל רשות. נ"ב ואם השטר הרשאה אינה מקויימת והשליח רוצה שליח אחר ע' תשובת מהריב"ל ח"א נ"ד סכ"ה ובתשו' מוהרש"ך ח"א סי' נ"ו ומבי"ט ח"ב סי' ט' ובאורי גדולים לימוד ר"א:

ה

שם הגה לכתחיל' כותבי' הרשאה. נ"ב ואם בהרשאה נזכר ששם השליח ראובן בן יעקב והשליח שלפנינו שמו שמעון י"ל דגרע מאלו לא הי' לו הרשאה כלל ע' תשובת מהרש"ך ח"א סי' קמ"ב ובתשו' בית יהודא סוף ה"מ בדיני מנהגים בעניני גיפין ס"ה וס"ח:

ו

סעיף ל' ונותן אני לך רשות. נ"ב עשה שליח ובטלו ועשה שליח אחר ונתן לו רשות לעשות שליח   אחר והשליח רוצה לעשות שליח אותו האיש שבטלו ע' תשו' מוצל מאש סי' כ"ט ותשובת משאת משה הח"מ סי' כ"ז דע"ב:

ז

ס' ל"ה הגה ע"י כתב. נ"ב ע' תומת ישרים סי' ק"ב ובס' יכין ובועז סי' ס"ח ובתשו' בית יהודא בסופו ובדיני מנהגים בענין גיטין סי' ד' וס"ב:

ח

ס' ס"ו הר"ז חוזר ומגרש. נ"ב ואם אמר כחרס י"ל דלשון זה סובל ודאי דכוונתו לבטל הגט עצמו ע' בהר"ן דכ' להוכיח כהסוברי' דא"י כלל לבטל הגט. דאל"כ איך אמר ר"נ חוזר ומגרש בו והא יהא חרס טפי משמע ביטול הגט וביטול השליחות והיינו דהר"ן ס' דהאיבעי קאי על הברייתא ומיירי באמת הברייתא דאין בגט ביד הבעל ולאינך הסוברים דיכול לבטל הגט דחוזר ומגרש בו משום דאמרי' דלא רצה לבטל רק השליחות סברי דהאיבעי קאי על מתני' ולא קאי אברייתא ובדינא דברייתא א"ח ומגרש דיהא חרס משמע יותר לביטל הגט דבזה מצי סברי כהר"ן ולפ"ז יהי' מוכח דגם לישנא דלא יועיל ולא יתיר ג"כ סובל יות' לביטול כגט עצמו וא"ח ומגרש בו דהא בחד בבא קתני בברייתא עם יהא כחרס והר"ן נקט קושייתו רק על יהא כחרס דבאינך הו"מ לדחות דסובל ג"כ ביטול השליחות ולזה מאלה הקושיא דעכ"פ יהא כחרס משמע יותר לביטול הגט עצמו אבל כיון דביהי' כחרס להנך פוסקים א"ח ומגרש ה"נ באידך ומ"מ אין הכרח כ"כ די"ל דלהנך פוסקים מיירי הברייתא בגט ביד הבעל וממילא ע"כ דכוונתו לביטול הגט וצ"ע לדינא:

ט

ס' ס"ח בחזקת שהוא חי. נ"ב ע' לעיל סי' קכ"א ס"ד וצ"ע:

י

שם זקן או חולה. נ"ב ואם הוא זקן וחולה צ"ע:

יא

שם הגה אבל מבן פ'. נ"ב ואם היבם הוא במד"ה והגיע לגבורות י"ל דנותנים לה הגט ומותרת משום ס"ס ס' הבעל והיבם קיימי' ומותרת מדין גרושה ס' שניהם מתו ומותרת מטעם אלמנה אבל אם היבם לא הגיע לגבורות ונתן לה הגט אף שהמתינה להנשא עד שהגיע היבם לגבורות י"ל דלא מהני הס"ס כיון דלא נולדו ביחד וצ"ע לדינא:

א

האשה יכולה לעשות שליח כולי בפ' התקבל אמר רב אין האשה עושה שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה ור' חנינא או' אשה עושה שליח כולי מ"ט דרב איבעית אימא משום בזיון דבעל פירש"י קסבר קלותי בעיני' שאינה מקבלה בעצמ' דאלו כי עבדה שליח לקבלו מיד הבעל אין כאן בזיון דהא ידע ולא קפיד עכ"ל ואב"א משום חצרה הבאה לאחר מכאן פירש"י לאחר שנתן לה הבעל גט בחצר של אחרים קנאתו דההוא לאו גיטה הוא דבעינן בידה או בחצרה דאתרבאי מידה וזה בשע' שנתן לא היה החצר שלה וגזרינן שלא ליקח שליח האשה מיד שליח בעל' דדמי להא שקדם הבעל ומסרו ליד השליח ואח"כ עשתה היא שליח לקבלו ואתו נמי למימר חצר הוה שליח הבעל וכשקנאתו היא נעשה החצר עצמו שלוחה מאי בינייהו דקדמה איהו ושווי' שליח מעיקרא קודם שמסר הבעל הגט ליד שלוחו דהשתא ל"ד לחצרה בא לאחר מכאן ולענין הלכה נחלקו הפוסקים דרמב"ם שהיא דיעה קמייתא פוסק כר"ח והי"א הוא דעת בעל התרומה פוסק כרב:

ב

הרי זו ספק מגורשת הטעם דלא חזרה שליחות אצל הבעל פירש"י שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתוק משליחות הראשון עד שלא הי' לו שהות לחזור אצל שלוחו ולומר עשיתי שליחותך ושליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינה שליחות ודבר זה הוא ספק בגמרא אם הוא פוסל השליחות ע"כ אמרו דהוה ספק גט אלא דמ"ש כאן דמשהגיע הגט לידה תתגרש בודאי הוא לשון רמב"ם בפ"ו וכתב ה' המגיד דפשוט הוא ולי הוא תימה רבתי מה מועיל מה שמגיע לידה כיון שכבר נתבטל השליחות של שליח הבעל במה שניתק משליחותו בשעה שקיבל עליו להיות שליח האשה לקבל' דהא א"א לו להיות כפעם אחת שלוחו ושלוח' אלא ודאי דניתק משליחו' הבעל כמ"ש רש"י בהדיא וא"כ ממי תתגרש בהגעת הגט לידה אח"כ כיון שאינה מקבלת לא מיד הבעל ולא מיד שלוחו וזה דומה ממש למ"ש בסימן ק"מ סעיף ח' בעשאתו שליח להובאה ואמר שהוא שליח קבלה דאמרינן עקריה לשליחותי' לגמרי ולא מהני אפי' הגיע גט לידה ה"נ ממש הוה כן דלפי דעתו עקרי' לשליחות הבעל ונתבטל השליחות כמ"ש רש"י בהדיא דשליחות שאינו ראוי לחזור ולהגיד אינו שליחות דמשמע דשליחות הבעל בטל מחמת זה וכיון דכאן עבד השליח ועשה כן דהי' סבר שיכול לעשות עכ"פ עקרי' לשליחות בעל וכגון דאצריכא רב' ליישב הך מלתא ונראה ליישב דרמב"ם מפרש מ"ש בגמרא לא חזרה שליחות אצל הבעל היינו שלא ניתק השליחות של הבעל כלל דהוא לא קיבל דברי' וזה דלא כפירש"י שזכרנו אלא דקשה דהא איתא ספ"ק דכל שלא חזרה שליחות אצל בעל אפי' מטא לידה אינה מגורשת ע"ש דף כ"ד:

ג

לקבל הגט מיד בעלה ברשב"א שמביא ב"י ס"ס זה מבואר הטעם דדלמא בהקפדה אמרה כן דוקא מידו של בעל' ועוד דכשתמצא לומר דהלכ' כרב ומשום בזיון דבעל דלמא אף כאן משום בזיון דיד' כאלו הבעל מבזה אות' שלא לתנו אלא ע"י שליח ולא ע"י עצמו עכ"ל משמע לפי הטעם שיש בזיון יש חשש אפי' לא אמר' מיד בעלי אלא מבעלי וכן מבואר בדבריו אח"כ שכתב אבל אם אמר' תתקבל לי גיטי לא הוי קפידא לכשתמצא לומר הלכה כר' חנינא או אפי' לרב ללישנא דגזירה משום חצרה דאחר כך עכ"ל ואם כן אין להג"ה זו של רמ"א מקום אלא לדיעה קמייתא כאן דפוסק כר"ח דהרשב"א הוא פוסק כותי' כמ"ש ב"י ר"ס זה ע"כ יש חילוק בין מידו של בעל לקבלו מבעלי אבל להי"א דכתב הש"ע אחר כך אפי' אמרה מבעלי יש איסור. ומזה יש ללמוד דאם עשתה שליח קבלה ובעלה זרק לתוך חצרו של שליח דיש כאן חשש פסול למאן דפסק כרב דלטעמא דבזיון דבעל בגמרא במה שהיא אין עצמה מקבלת מיד שלוחו וכן בזיון דאשה אם הוא ניתן ע"י שלוחו לדעת רשב"א ה"נ יש בזיון דהאשה במה שאינו נותן ליד השליח עצמו שתאמר קלותי בעיניו שלא רוצה לתת ליד שלוחי בעצמו דמה לי שנותן ליד שליח והשליח יתנו לשלוח' דהוה בזיון כיון שאינו נותן בעצמו ה"נ במה שהוא נותן לחצר השליח ולא לשליח עצמו אע"ג דחצר' כידה היינו ריבוי דונתן אבל בלא רבוי ה"א שחצר לאו כידה ואשה זו אפשר דלא גמיר' האי מלתא והיא מקפדת על בזיונ' ואפי' ידעה מ"מ יש בזיון וגם למ"ד משום חצרה דאח"כ דפירש"י שהרוא' טעה לומר דחצר הוה שלו ונפיק מיני' חורב' ה"נ נפיק מיני' חורב' דהרואה שהבעל נותן לחצר השליח סבור שחצר משום שליחות הוא יטעה לומר ששליח קבלה עושה שליח שני וזה ודאי אסור כמ"ש סי' קמ"א וא"כ אסור לרב בדבר זו ואפי' לר' חנינא יש איסור אם אמרה לשליח קבל לי גיטי מיד בעלי והוא לא קבלו בידו אלא לחצרו ויש כאן הקפדה לדעת הרשב"א ומכל זה אין לתמוה על הטור שכתב בר"ס ק"מ דמסתבר' שדין חצר של שליח הוי כידו ומהני דאיהו אזל לטעמי' שפוסק כאן כר' חנינא וכ"ת הא אפי' לר"ח יש קפידא באומרת מיד בעלי אפשר דהטור לא ס"ל שיש בזה הלשון הקפד' והוה כאומרת מבעלי אלא דלמאי דמביא כאן י"א דפוסקי' כרב ואפילו לר"ח יש קפידא עכ"פ באומרת מיד בעלי יש חשש איסור בזה דהיינו בחצרו של שליח קבלה שלה וא"כ אינו מתוקן מ"ש הרב ב"י בר"ס ק"מ דלא ידע שום ספק דנימא דלא הוה חצר השליח כידו ופסק כן לקולא בש"ע שם ואתה הראת לדעת שיש לנו חשש חומרא בזה כנלע"ד (דברי המגי' כתב ב"ש בסי' ק"מ סק"ב הט"ז כתב אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה כו' אז אל יזרוק לחצר השליח דאיכא בזיון דאשה שלא נתן ליד השליח אף על גב שהחצר משום יד היא מ"מ האשה לא תדע את זאת ודבריו אינן מוכרחים עכ"ל ולא ידעתי שום טעם בדבר על מה החליט דברי הט"ז לאין מוכרחים רק מתוך כתיבת לשונו שכתב אע"ג דהחצר משום יד הוא כו' ולא העתיק דברי הט"ז ככתבן וכלשונן שכתב אע"ג דחצרה כידה כולי משמע שלמד בדברי הט"ז מ"ש הט"ז אשה זו אפשר דלא גמירא האי מלתא כו' פידושו דהאשה לא תדע דהחצר משום ידה אתרבי רק שתהי' סבורה דמשו' שליחות אתרבי ומשום הכי כתב אע"ג דהחצר משום יד הוא מ"מ האשה לא תדע זאת ולא כתב אע"ג דחצרה כידה מ"מ האשה לא תדע זאת משום דר"ל דהאשה לא תדע שהוא אתרבי משום ידה אלא תהי' סבורה דמשום שליחות אתרבי ומכח זה כתב דאין מוכרחים דבריו דיש להקשות ע"ז טובא חדא דאפי' אם תסבור האשה דמשום שליחות אתרבי ליכא בזיון דבשלמא כשהבעל נותן לשלוחו והשליח נותן לשלוחה איכא בזיון דאשה שתאמר קלותי בעיניו שלא רצה לתת ליד שלוחי בעצמו משא"כ כשהבעל נותן לחצר השליח והחצר הוי שליח שלוח' אין כאן בזיונה שתאמר קלותי בעיניו דאם הוא נותן לשליח שלוח' ואינה קלה בעיניו כ"ש שלוח' עצמו ועוד דא"כ דחייש כן בשלוחה גם בנותן לתוך חצרה נחוש כן ולא תהי' מגורשת משום בזיונ' שתאמר קלותי בעיניו לתת לידה ונותן לחצרה שהוא שלוח' לפי דעתה ועוד רבי' כאלה אין להאריך בהם דפי' הט"ז אינו כן הוא אלא פי' הט"ז הוא פשוט דהאש' לא תדע כלל לא משום ידה ולא משום שליחות רק שתדע בנותן לתוך חצר' היא מגורשת יהי' מטעם שיהי' שגזרת הכתוב כן הוא דהוי גט אפי' אינו נותן לידה רק לחצרה ואם כן כשיתן לחצר השליח תאמר קלותי בעיניו שלא רצה ליתן בעצמו לשלוחה ונותן לחצרו שהוא חשוב לו יותר משלוח' דמה לי נותן לשלוחו ושלוחי לשלוח' דחיישי' כן או שנותן לחצרו ומחצרו בא לשלוח' כיון שאינו נותן בעצמו ליד שליחה נמי חיישי' כן והיא לא תדע דחצר' כידה והוה כנותן בעצמו ממש ליד שלוח' במה שנותן לחצרה וע"ז כ' הט"ז כיון דמרבוי דונתן נפקא דחצר כידו ובלא"ה לא הוה ידעינן זה א"כ גם האש' כיון דלא גמיר' האי מלתא לא תדע דחצר' כידה ותאמר קלותי כו' דדוקא כשהוא נותן בעצמו לחציר' ל"ש קלותי כיון שהיא בלתי ידיעתה תאמר שהוא נותן בא' מהדרכים שמועיל נתינת הגט משא"כ כשהיא עשתה שליח והבעל אינו נותן לידו הוי כאלו אין זה לפי כבודו לתת לו וע"ז כ' הט"ז אפי' ידעה מ"מ יש בזיון ר"ל אפי' ידעה דמרבוי ונתן הוי חצר ביד מ"מ יש בזיון דכיון דבלא רבוי לא הוי ידעינן תאמר דחצרה חשוב לו יותר משלוח' ועוד משמע מדברי הב"ש שכתב הט"ז כ' אליבא דרב דאמר אין האשה יכולה כו' משום בזיון דהבעל משמע מדבריו דלטעם משום חצרה הבאה לאחר מכאן מותר לתת לחצר השליח אבל הט"ז כ' בהדיא דגם לטעם זה יש חשש שמא יטעה לומר דחצר משום שליחות הוא כמו שפירש"י לענין משום חצרה הבאה לאחר מכאן דהרוא' יאמר דחצר הוה שליח ה"נ יאמר דחצר הוה שליח ויטע' לומר דשליח עושה שליח שני ודברי' של טעם הם דהרא"ש בפ"ק דב"מ כ' והלכתא קטנה יש לה חצר ויש לה ד"א קטן אין לו חצר ואין לו ד' אמות דחצר דאיתתא משום ידה אתרבי כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבי כו' וכן משמע בגמ' שם דף י"א דקאמר והכא בקטן קמפלגי כו' ופירש"י דלא אשכחן דרבי בי' קרא הרי בהדיא דחצר דגבר' משום שליחות רק שתרצה לומר הואיל וגברא מכחה דאיתת' קאתי הוח ממש כידה ומ"ה גם חצרו כידו מחמתה ע"ז כ' הט"ז בסי' ק"מ סק"א סבר' בכוונה דלא היה ממש כידה כיון דלענין שוי שליח לא מצי משוי כמו היא בעצמ' ה"ה נמי לענין לא הוי כידה ממש ואפי' לר' חנינא כתב הט"ז שיש איסור ע"ש עכד"ה):

ד

אינה יכולה לעשות שליח כולי דלא אלימא ידה כיד אביה לענין זה:

ה

ויש אומרים שהיא יכולה זה דעת רש"י אחר שחזר בו וכתב הטור וכ' א"א הרא"ש ז"ל וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא ראוי לנו להחמיר שלא תקבלנו אלא ע"י אביה עכ"ל ותמה בה שהרי הרא"ש כתב שם שכן עיקר דהיינו (שלא) כדעה ראשונה ותימא על תמיהתו דבכל הדפוסים הן חדשים הן ישינים יש זה באשר"י כמ"ש הטור משמו וצ"ל דמ"ש הרא"ש שכן עיקר היינו מצד הדין אלו דאח"כ מסיק החומרא ובודאי אשתמטתיה להרב ב"י סוף דברי הרא"ש וכתב ד"מ בשם ב"י דבא"א יש לסמוך על המקילין:

ו

בת שית או בת י' כתב הטור אבל בפחות מכאן אינה יודעת לשמור גיטה משמע אפי' חריפה ביותר:

ז

ע"י עצמה אינה מגורשת דבעינן ושלח' ואינה חוזרת יצתה זו שהיא חוזרת לבעלה אבל מ"מ משתמרת ע"י אביה ע"כ מתגרשת ע"י אביה:

ח

אפי' אם השנים המעידים כו' התו' בדף קס"ג הקשו מאי אפי' הא עדיף טפי דלא הוה חצי דבר ותירצו דבבת אחת דומה לשקר דהאיך מתרמי שהיו בשעת אמיר' ובשעת קבלה ועוד האריכו שם:

ט

מה שצריך שני עדים כו' תחלה נבאר דברי הטור דלפי הנרא' לא יצא רבינו ב"י ידי חובות העיון בזה כדי צרכו דהוא הקשה דברי הרמב"ם אהדדי לפי דעת הטור שכ' תחל' דלרמב"ם א"צ עדים להובאה ואח"כ כ' בשמו דלעד א' עולה וע"כ כ' הוא לחלוק על הטור ולחלק בדברי הרמב"ם בין ענין נתינת הגט ליד האשה מן השליח דלזה נאמן השליח ובין החזקות עשויות בשליחות אינו נאמן דה"ל בעל דבר ואינו נאמן על עצמו ודברים אלו אין להם מקום והתחלה דאמאי יהיה לנוגע בדבר בהחזקת השליח יותר מהנתינות הגט לאשה שהרי גם שם מעיד על עצמו שנעשה שליח לגרש האשה וגירש' כדאמרינן הן הן שלוחיו הן הן עדיו שגירשה וק"ו הוא לענין החזקות בשליחו' דהא הרמב"ם לא מצריך בזה עדים ובנתינה ליד האשה צריך עדים והוא מפורש במשנה ותו דבאשר"י ר"פ השולח מביא הירושלמי שמביא הטור וז"ל עשה שליח להוליך הגט צריך לתנו לה בפני שנים ואין השליח עולה משם השנים עשה שליח להוליך את הגט צריך להחזיקו בפני שנים ואין השליח משם השנים הא דאמר צריך לתנו לה בפני שנים היינו כר"א דאמר עדי מסירה כרתי או אפילו כר"מ כמ"ש ר"א דאין דבר שבערוה פחות משנים וכאן שניתר' לשוק בגט זה אין סומכין על עדי חתימ' ואין השליח משם השני שהרי הוא עומד במקום הבעל עכ"ל בטור לא הביא הירושלמי זה רק לענין להחזיקו לשליח כי לא היה צריך לזה כמו שנפרש בס"ד ועכ"פ הרי לפניך דעל הנתינה כ' הרא"ש שאין השליח נעשה לעד דלא כדברי ב"י ותו יש לי להקשו' דהא גם הרמב"ם כ' בפ"ו דגירושין וז"ל שליח שהביא גט נותנו לה בפני שנים ואותן השנים יקראו אותו ואחר כך ינתן לפניהם שדין השליח עם האשה כדין הבעל עמה שהרי תחתיו הוא קם עכ"ל א"כ למה דקדק הטור מדכ' הרא"ש שהרי הוא בא במקום הבעל ש"מ שגם לע"א אינו נאמן והרי גם הרמב"ם כ"כ ואמאי סיים הטור שהרמב"ם ס"ל דלע"א מהני וחולק על הרא"ש דהרי כתבו חד לישנא ממש ודא ודאי קושיא רבתי היא על הטור. אבל אחר העיון נראה דדברי הטור נכונים ושפיר הבין דברי הרמב"ם דהכלל בזה מ"ש הטור סי' קל"ג דלהרמב"ם צריך לכתחלה עידי מסירה ולא סגי בעדי חתימה ובדעבד סגי בעידי חתימה לחוד. לר"ת והרא"ש פסול בלא עידי מסירה דהיינו אם ודאי לא היו שם עידי מסירה וטעם דרמב"ם דמחמיר לכתחלה הוא ג"כ מטעם דאז הוא דבר שבערוה צריך שנים ע"כ אין לסמוך על עידי חתימ' לחוד וע"כ כתב הרמב"ם שפיר שהשליח צריך עדים לנתינ' הגט לאשה שהוא קם תחתיו דבעל והיינו לכתחלה אבל בדעבד כ' שם דאם מת השליח והגט יוצא מתחת ידי האשה והוא מקוים כשר שכן הדין גם בבעל עצמו כמ"ש בפ"א דגרושין ונמצ' מיושב שפיר לשון קם תחתיו דהיינו לענין לכתחלה ולענין הובאה והולכ' ס"ל להרמב"ם דאפילו לכתחלה א"צ דאין שם מעשה בגט דמעשה גט לא יתחיל אלא בנתינ' הגט לאשה הן בנתינת הבעל לאשה הן בנתינ' השליח לאשה משא"כ בנתינת הבעל לשליח דאין זה רק הכנה למעשה הגט ע"כ א"צ עדים רק להודיע אמיתת הדברים משום הכי הוצרך הירושלמי גם כן להחזיק השליח בעדים דהיינו לברר אמתת הדברים אבל בנתינה לאשה צריך עדים בשביל גוף המעשה דהוה דבר שבערוה ומ"מ עדות השליח ג"כ מהני במקום ע"א ולא מיבעיא בנתינ' הגט לאשה דהעדות אינו הכרח כ"כ אלא דוקא לכתחלה כיון שיש עידי חתימה פשיטא דהוה השליח במקום ע"א אלא אפי' בקידושין דשם צריך עדים אפי' בדעבד דהא אין שם שייכת עידי חתימה והוא דבר שבערוה ואפ"ה כתב הרמב"ם פ"ג דאישות שהשליח הוא עד אחד ובגירושין לא כתב רמב"ם דין זה דנלמד מק"ו כמו שזכרנו והטור חולק בענין שליחות הובאה דמדקדק מירושלמי דצריך ג"כ עדים כמו בנתינה לאשה נמצא דלדעת ר"ת והרא"ש דסימן קל"ג דאף בדעבד בבעל עצמו פוסל בלא עידי מסירה בנתינה לאשה ה"ה נמי בהבא' השליח דהוה פסול בלא עדים וחדא הם ע"כ הוקשה להטור על הרא"ש שכ' שהשליח במקום הבעל וכיון דהבעל פסול בלא עידי מסירה ה"נ בשליח ולא הוי אפי' ע"א וזה אינו דמ"ש מההיא דאמר לשנים גרשו אשתי דהן שלוחיו ועדיו וע"ז מייתי הטור שפיר מהרמב"ם דב' לענין קידושין בפ"ג דשליח נעשה עד ושם היה כמו עידי מסירה בגט להרא"ש ור"ת דפוסל בלא מסירה אפי' דעבד וכי היכא דלרמב"ם הוה בקידושין עכ"פ ע"א ממילא להרא"ש ור"ת ה"נ לענין גט מהני והשתא א"ש דברי הטור מכל הצדדים אלא שבדרישה כתב שרש"ל כתב על דברי הטור וז"ל דא"כ מה צ"ל ואין השליח משם השנים מאחר שכתב וצריך ליתנו בפני שנים ועוד מסתמא דומיא דלהחזיקו בפני ב' קאמר ומה שדייק הטור בפני ב' הוא דאינו עולה הא במקום א' עולה אין זה דיוק דה"ק אינו במקום ב' לפי הסברא שראוי להיות במקום ב' ומאחר שבמקום ב' לא קאי ה"ה במקום א' לא קאי עכ"ל ולק"מ על הטור דאדרב' נימא דהירושלמי קמ"ל בהאי מלתא דאין השליח משם השני להיות דדוקא במקום שנים אינו עולה אבל במקום אחד עולה ומה שהקשה דדומיא דלהחזיקו קאמר לפי מה שזכרנו ודאי שפיר הוא דומיא דלהטור גם בהובאה הוה כמו בנתינה לאשה ופסול אפי' בדיעבד בלא עדים לפי דברי הירושלמי ובתרוייהו הוה השליח נאמן כע"א ומעתה לא נשאר עלינו רק לתרץ דברי הרא"ש שכ' בשליח הנותן לאשה הוא עומד במקום הבעל ולמד מזה רבינו הטור דאפי' בע"א אינו עולה וא"כ קשה על הרא"ש מתלמוד ערוך דאמר לשנים קדשו לי אשה דאמרי' הן שלוחיו הן עדיו והרא"ש עצמו הביא זה בפ' האיש מקדש וזה ודאי קשה אמאי לא יהיה השליח כאן במקום ע"א דלא ידענא סברא לחלק בין שני שלוחים במקום שני עדים ובין שליח א' במקום א'. והנלע"ד לדקדק בדברי הרא"ש שכ' דכיון שנתרת בגט זה פרושו דממילא הוה דבר שבערוה ואין מועיל פחות משנים על מסירה דוקא מ"מ סיים הרא"ש דאין השליח משם שנים כיון שעומד במקום הבעל תיפוק ליה אפי' אם לא עומד במקום הבעל אלא יהיה נחשב כאיש אחד לא מהני דהא בעינן שנים דוקא משום דהוה דבר שבערוה ואפי' אם השליח והאשה מודים על הנתינה לא מהני בפני ע"א כמו בקדושין ע"כ נ"ל דמ"ש הרא"ש שהשליח עומד במקום הבעל אין פירושו מצד שאין לו נאמנות דנאמנות לא מהני אלא פירושו דל"ת דכאן א"צ עדי מסירה כלל אלא די בעדי חתימה דלא הצריכו עדי מסירה אלא כשהבעל בעצמו נותן לאשה לזה כ' שאינו כן שהרי השליח עומד במקום הבעל והוה דינו כמו הבעל עצמו דצריך דוקא לשני עדי מסירה ולא מהני אחד אבל באמת אם יש עוד אחר עמו מהני דהוה כאן ב' עדים כמו בקידושין דאין שייך כלל לנוגע כאן בדבר וכן משמעות דברי רמב"ם שזכרתי בסמוך שכתב שליח הנותן הגט יתננו בפני שנים והם יקראוהו תחלה כמו בנתינ' הבעל לאשה שהרי תחתיו הוא קם אין כוונתו שכיון שקם תחתיו צריך שנים אחרים אלא כוונתו שצריך לזה השליח כל מה שצריך להבעל עצמו הן שצריך לשנים הן לענין שיקראוהו תחלה שהרי הוא קם תחתיו וכל דיניו כמוהו אבל לעולם השליח נחשב במקום ע"א אליבא דכ"ע וכדעת הטור ובחנם עשה רבינו הטור מחלוק' עם אביו בזה במחילה מכבוד רבינו דבאמת כ"ע ס"ל דמהני שליח במקום ע"א ובזה אתיא הכל על נכון דלא כראיתי מחלקים בזה בדברי הטור בין הובאת הגט לנתינתו לאשה ולחלק בדברי הרא"ש בין עושה שליח אחד דאז אין נחשב לעד ובין עשה ב' שלוחים דאז יש שם עדות עליהם כל זה אין לו שחר והנכון כאשר זכרנו בסייעתא דשמיא:

י

מיהו השליח נאמן לומר שעשאו בעדים הטעם לזה הוא נכון על הדרך שזכרנו בסמוך דלא מצד נאמנות הצריכו כאן שנים אלא דאין דבר שבערוה פחות משנים וע"כ די באמירת השליח שנעשה כראוי שכיון שיש לפנינו גט חתום בשני עדים אמרי' דודאי נעשה כראוי ונמסר בפני ב' עדים כמו שאמרי' לענין הבעל עצמו בסימן קל"ג ונראה דאפי' אם השליח הוא קרוב לאשה נאמן בזה אף שלא נתקיים ההרשאה כיון שהוא נאמן אעפ"י שהוא ע"א ה"נ בזה וכן משמע פשוט דהא הש"ע כתב בסעיף כ"ז דא"צ הרשאה בשולח גט ובסעיף ל"ג כ' הנשים והקרובים כשרים כנ"ל פשוט ולא כמו ששמעתי קצת מגמגמים בזה להקל כ"כ בשליח קרוב וכן מוכח בסימן קמ"ב סעיף ד' שכ' בד"א שנתן לה בפני ב' כשאין השליח קרוב או פסול כו' עכ"ל והתם קאי דלא נתקיים בחותמיו צ"ל בפ"נ ובפ"נ ומשמע דעכ"פ השליח שהוא קרוב נאמן כשאומר בפ"נ ובפ"נ כשאומר בפני ג' והתם קאי על הגט וכ"ש כאן בהרשאה ותו דאפי' אשה עצמה נאמנת לומר בפ"נ:

יא

כפל דברים הם בכאן כו' זה ודאי שסעיף זה נכלל במ"ש בסעיף י"א אלא שמ"מ יש כאן ב' פלוגתו' האחת אם שייך דבר שבערוה לענין מנוי השליחות דלרמב"ם אין שייך זה אלא בנתינה לאשה ולהטור הוה זה כמו הנתינה ממש ואפי' שניהם מודים במינוי השליחות לא סגי ומחלוקת השניה אי בודאי לא היו עדי מסירה בשעת נתינה לאשה מהשליח די בעדי חתימה והוא דעת הרמב"ם והי"א דפסול הוא דעת ר"ת והרא"ש כמ"ש הטור סימן קל"ג לענין הבעל עצמו ושליח הולכ' פירושו שהבעל עושה אותו שליח להולכה ושליח הובאה שהאשה אומרת לו הבא לי גיטי כדלעיל סימן ק"מ:

יב

שקפץ עליו החולי במהרה בטור כ' בחולי לאחר ג' ימים או תוך ג' ימים ונתחזק עליו החולי ולא ידענא למה לא העתיקו כאן בש"ע:

יג

שיש בו נשמה כ' בטור וכן למי שהוכה מכות רבות אפי' שא"א להחיות מהן כגון ששחטוהו ברוב שנים וצוה שיכתבו הנט לאשתו כותבין ונותנין כל עוד נשמתו בו אעפ"י שבודאי ימות עכ"ל ובקצת ספרי' עוד חסר בבא זו:

יד

דעתו גם על הבן בטור כתב בזה יצטרפו האב או הבן עם אחד מהם להיות שלוחים וכתב רש"ל וז"ל ולא נאמר מסתמא אין אדם עושה שליח לבן במקום אב אלא דעתו היה על האב לא אמרי' הכי ודעתו היה על הבן כמו על האב ואיתא בזה פלוגתא בס"פ התקבל ופסק רבא הלכתא הכי ומהר"י קארו הקשה אמאי יצטרכו דוקא לאחד למה לא יהיו שניהם שלוחים הלא אב ובנו כשרים לשליח ולק"מ בודאי האב ובנו בשרים לשליחות אבל בסתם לא אמרי' שהיה דעתו על אב ובנו כי אם אחד מאחר דאיכא א' בהדייהו ולפ"ז מיושב מה הקשו עוד הלא בגמרא לענין כתיבה (נאמר) ולמה כתב לענין שליחות השתא לק"מ דמ"ה כתב דין זה גבי שליחות להודיע שאפי' בשליחות מן הסתם לא סגי בהנהו תרתי בלא צירוף א' עכ"ל ולא נתיישב בזה דמנא ליה להטור דין זה לחלק (לענין שליחות) בין סתם או לא כיון דליתא בגמרא:

טו

אין צריך אלא כו' פי' כיון שאומר בפני נכתב כו' נאמן על השליחות ולפי מה שבארנו לעיל דעת הטור הולכה הוה כקבלה וצריך דוקא עדים וכ"כ ב"י לדעת הרא"ש ולהלכה קי"ל להקל:

טז

או נפסד והיא שעת הדחק כו' בתשובת ר"מ מינץ סימן קי"ד כתב שפעם אחת היה חסר בהרשאה ופיך כפי והיה כתוב בה ותהא ידך בידי ועשייתך כעשייתי וחשש שהבעל לא צוה להשליח לדבר לדבר מאומה רק לעשות המעשה ליתן הגט לידה ונתינה בלא דיבור לאו כלום הוא כמו בבעל עצמו ושאל את השליח האיך הי' דבור הבעל אליו ואמר דלא ידע מזה ולא רמי אנפשי' היאך היה הדיבור הבעל ע"כ פסק שם להחזיר השליח ריקם ולא ליתן הגט עכ"ל והנה כאן פסק רמ"א להקל בשביל פיסול של הרשא' ולי נראה תמוה מאוד על חשש דזכרנו בשם מהר"מ מינץ חדא לפי דבריו לא מהני מידי אף אם נכתב ופיך כפי דשמא על דברים אחרים אמר כן דהא לא נזכר תחלה שיאמר השליח לאשה ה"ז גיטך שתשלח לך בעלך ולא הוצרכו להזכיר זה בהרשאה אלא במה שיאמר הולך גט זה לאשתי כו' סגי דהשליח יאמר מעצמו דבריו להאשה שהוא השליח מבעלה דודאי בהלשון תן גט זה לאשתי נכלל זה דהיינו שיתן אותו לה כדינו של שליח והאי לשנא דפיך כפי אינו הכרח כלל אלא לרווחא דמלתא מוידיך כידי ועשייתך כו' ג"כ אינו הכרח לעיכוב אם לא נכתב דהכל נכלל בלשון שעשאו שליח ותו הרבה דינים יש לשליח כשנותן הגט להאשה אטו צריך הבעל להזכיר אותן הדינים כולן בשעת מסירה לשליח אלא הבעל סומך עצמו שיעשה הוא כל המוטל על השליח ותו דבודאי ט"ס בהרשאה הך חסרון דפיך כפי כמו שמצינו בשטרי חוב דאמרינן אחריות ט"ס הוא מטעם דלא שרי אינש זוזי בכדי ה"נ כאן דודאי לא שלחו בענין שלא יהא גט אלא סמך עצמו שיכתבו כל לשון הצריך לרשאה כמו בכל יפוי של שטרי חובות שאין המלוה מזכיר בפי' כל הלשונות השייכי' אלא סומך שהסופר יכתיב כל היפוים כ"ש בכאן שיהיו ב"ד אצל מסירת הגט מן הבעל לשליח והסופ' טעה ודילג לשון זה והוא אינו הכרח ועיכוב ע"כ נלע"ד שחומרא יתירה נהג זה הרב בזה וגם רמ"א שכתב כאן אם נפסל והוא שעת הדחק דוקא היינו במידי שיש בו פסול ממש כי כן מורה ל' נפסל משא"כ בהאי חסרון דפיך כפי דאינו אלא שופרא דלשנא בשעת הדחק אין חשש לעכב נתינת הגט כנלע"ד פשוט:

יז

ויש נוהגין לכתוב כתב למקום הנתינה כצ"ל ופירושו שהרב המסדר יכתוב לאותו מקום שהגט ינתן שם באם יש איזה שינוי אם נהגו בדברים אחרים באותו מקום כגון ימחא באלף או כיוצא בזה כדי שלא יהא נדחה נתינ' הגט כ"ה בסדר גיטין:

יח

שאין קטן עושה שליח (כתב בד"מ) הרבה מקשי' מאי נ"מ בזה דאם הוא קטן אין קדושיו קדושין ואין לו נשואין אפ' מדרבנן כמ"ש סי' מ"ג (ואינה) צריכה ממנו גט (כו' עוד איכא למיחש שמא יגדיל קודם הנתינה ויתיחד עם אשתו) ולכן צריך דקדוק דהוה גדול בשעת עשיית השליחות דדלמא אחר השליחו' לה גט נתייחד עמה (והשליח יתן לה הגט אחד היחוד) דלא תנשא בזה לכתחלה משום דהוה ישן כדלקמן ומ"מ מאחר דאם ניסת בו לא תצא איכא למיחש לקלקול אם הוא קטן בשעת השליחות דאז אינו גט כלל לכן צריך דקדוק כנ"ל עכ"ל וקשה ע"ז דא"כ למה לו למימר כאן הטעם שאין קטן עושה שליח תיפוק ליה מטעם חורבה זו דנקט רמ"א דהיא שייכא אפי' אם הוא עושה שליח ולעד"נ דלכאורה היה נראה דאף אם הבעל עצמו נותן נט ראוי לבדקו דשמא הוא קטן ויש כאן ממ"נ דהיינו אם הוא קטן א"צ לגט כלל כי אינה מקודשת לו ואם הוא גדול הרי הגט כשר ויש לחוש לחורבה דהיינו אם אתה נותן הגט מספק יש לחוש שמא יש לו אח שנשא אחות אשה זו המתגרשת ואותו אח ימות בלא בנים ונפלה לפני זה המגרש ויטעו לומר שאינה זקוקה לו כיון שהוא אחות גרושתו ובאמת אין הגט כשר וזקוק' יבמתו לו ועוד יש חשש חורבה דשמא יקדש זה המגרש אחותה או אמה ויסברו לומר שאין הקידושין תופסין כדין כל העריות ובאמת אין כאן גירושין כי לא היתה אשתו מעולם ושפיר תופסין הקדושין באחותה או אמה ואם כן ראוי שלא יגרש עד שיהיה ודאי גדול וכ"ת ה"נ לא יגרש עד שיבדקוהו זה ודאי אינו דלא מצינו כזה בשום פוסק אלא ע"כ צ"ל דלא חיישינן להנהו חורבות דאנן מוקמינן ליה בחזקת גדלות כיון שהוא בגדלות מצד שנותיו אנו אומרים דודאי גדול הוא מסתמא דדוקא באשה צריך בדיקה לחליצה אף על גב דהיא גדולה בשני' דשם יש חשש פסול בחליצה זו עצמה דשמא לא הביאה שערות משא"כ כאן דאין חשש בהך מעשה גט רק שאתה חושש שמא יבא חורב' בפעם אחרת לזה אנן סמכינן על החזקה דשנים דמסתמ' יש לו ג"כ סימני גדלות בשערות וא"כ שיש לפנינו ב' חששות בהך נתינ' הגט רק שאנו סומכין על החזקה די בכך בנתינת הגט ע"י עצמו שאז אין ריעותא בזה שלא מצינו איסור בזה אלא שיש חשש מצד א' אבל ע"י שליח שיש כאן ריעותא שאין קטן עושה שליח וזה ריעותא בהך מעשה עצמו וצריך אתה לסמוך על הממ"נ לא מסתבר להקל כולי האי כיון שאפשר ליתן בעצמו ע"כ כתב טור להצריך לדקדק אחריו כולי דמשמע דאינו מצד הדין:

יט

שלא יטיל בו שום תנאי תמה ב"י מאי שנא מאשה עצמה ותירץ דאפשר שידעו איזה עדים בקבלת הגט ולא ידעו בתנאי ואזלי ומסהדי שהגיע הגט ליד שלוח' ונמצא גט בטל וזה דחוק דמאן דידע בנתינת הגט ידע ג"כ בתנאי דהא באותו פעם נעשה התנאי ומו"ח ז"ל פי' דתוכל האשה לומר לא מניתי שליח זה אא"כ יקבל לי בלי שום תנאי ולפ"ז אם אמר בפי' לשליח שיקבל הגט אפילו אם יאמר תנאי יכול הבעל להתנות תנאי:

כ

ויהיו החתימות ניכרות כו' בטור כתב בשם הרי"ף אבל נכון שלא תעשה האשה שליח לקבלה כי ברוב פעמים אינו מצוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן נכרת במקום כתיבת הגט בעדים שיכירו חתימת כל הג' דיינים וצריך הג' דיינים שהם בשע' נתינה שיכירו החתימות בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימו' שיקיימהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימ' מכולם וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' לכך נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבלה ע"כ כן הנוסחא בטור של ב"י ונראה פרושו דהעדים חותמין על שטר הרשא' שליח קבלה ושם מקיימין ג' אנשים את חתימות העדים וצריך באמת שבמקום כתיבת הגט שהב"ד דלשם יכירו כל הג' החתומים על הקיום של הב"ד שקיימו חתימות עידי הרשאה והיינו שהחתימו' של ג' המקיימי' יהיו ניכרות שלשתן לפני ב"ד שבמקום כתיבת הגט ולא יסמכו על מה שיקיימו את חתימת המקיימין דרך ההולכה מעיר של הרשא' לעיר של כתיבת הגט דהיינו שסמוך לעיר הרשאה יקיימו חתימות של ב"ד המקיימין ההרשאה ואח"כ יקיימו בעיר אחרת אותן שיקיימו קיום וכן בעיר אחרת עד עיר של כתיבת הגט דשמא ע"י גלגול זה לא יכירו החתימות של המקיימין כולן רק ב' מהם ואע"ג דבדיני ממונות סגי בזה מ"מ בגט ראוי להחמיר שצריך דוקא להכיר כל הג' דאי לא יכירו רק ב' מהם הוה השלישי כאלו אינו כלל ואנן בעינן קיום שטרות בג' וכאן לא הוי קיום רק בב' כיון שאין מכירין את השלישי ע"כ שמקום הגט יכירו כל הג' המקיימי' ההרשאה וזה אינו מצוי ברוב פעמים כן הוא פי' הדברים וב"י הקשה כאן קושיו' ולא תירץ כלום כי לא נחית לפ' הדברים ע"ד שזכרנו ובפרישה פי' הדברים דצריך שהג' דיינים של הגט שראו הנתינה יהיו חתימתן נכרת בכל המקומות כדי שיהיה לה ראיה כשתרצה להנשא וזה אינו מצוי ברוב פעמים ולא מסתבר לפ' כן דכל שהגט נכתב וניתן כראוי ודאי א"צ להכיר במקום שתרצה להנשא כל הג' שיהיו אצל הנתינה דאף בשנים מהם סגי שאין זה אלא לראיה שניתן הגט כדינו וכמ"ש בסי' קנ"ב סעיף א' דאפי' אין גיטה בידה תינשא ע"פ ב' עדים משא"כ לפירושנו דקאי על נותני הגט שצריך שהם יכירו בשעת הנתינה את כל ג' המקיימים עידי הרשאה שזהו עיקר בשעת נתינה ולא סגי בגלוי מלתא ותו קשה דאם באת לחוש במקום שתרצה להנשא הא ודאי שתקח האשה הגט מן השליח אפי' בינו לבינה ויהיה לראיה להינשא בו ואינה צריכה יותר להודיע לכל אם נתגרשה ע"י עצמה או ע"י שליח לקבלה אלא גיטה מוכיח עליה ואף אם אין גיטה בידה כגון עכשיו שנוהגין שהרב מקרע הגט אחר הנתינה ויש לה כתב משני עדים שנתגרשה א"צ יותר וכאן אין עסק מזה כלל אלא מיירי מדינים ששייכים בעיקר נתינת הגט:

כא

שנכון להחמיר ז"ל הטור בשם הר"ר פרץ הנה פרשנו דין שליח לקבלה אבל (נכון) שלא תעשה אשה שליח לקבלה שאין אדם יכול לצאת חובתו נקי כי ברוב פעמים אינו מצוי שיהיו ג' בני אדם ידועים וחתימתן ניכר' במקום כתיבת עדים שיכירו חתימות כל הג' דייני' וצריך שהג' דיינים שהן בשעת נתינה שיכירו החתימות שחתמו בשטר שעשתה אותו שליח קבלה ולא סגי בחתימות שיקיימוהו מעיר לעיר דשמא לא יכירו החתימות מכולן וצריך לקיים כל ג' בגט דקיום שטרות בג' לכן נכון להחמיר שלא לעשות שליח לקבל' ע"כ עכ"ל וכ' מו"ח ז"ל בתשובה על א' שהיה עתים חלים ועתי' שוטה וחלומתו היה מעט והלך למרחוק בשטותו ונתעגנה אשתו אם יש לה תקנה לעשות שליח קבלה במושב ב"ד שהבעל רגיל להיות שם כשיבא שם בעת חלימתו יכתוב גט ויתנו ביד שליח קבלה ויודיעו אב"ד אח"כ שבשניהם קבל השלי' הגט להאשה והשיב דלא החמיר הר"ף הנ"ל בטור אלא בשהשליח הולך מעיר לעיר עד מקום הבעל דיש לחוש שמא לא יכירו כל ג' דייני הקיום אבל בזה דעושה שליח קבלה במקום כתיבת הגט וחוזרת למקומה דאין מקום לחשש זה אין להחמיר עכ"ל באמת אין יסוד לחלק כנ"ל אלא שבלא"ה נראי' הדברי' שלא נעשה חומר' זו של הר"ף דרך גזירה כמו תקנת רבינו גרשון בדברים אשר גזר כגון שלא לגרש בע"כ וכיוצא בזה דהחליט הדבר לאיסור גמור ולא יועיל שום ענין לבטל הגזיר' משא"כ כאן לא בא הר"ף אלא לתת עצה נכונ' כן משמעות לשונו שכ' לכך נכון להחמיר ולא אמר בכך (להחמיר אלא מכח שא"א למצוא כל אלה) ויקש' מאד (אבל) בנדון דידן שפיר דמי לעשות שליח לקבלה בכל הדינים הנזכרים בו ויש עדות ברורים על שמכירים חתימות הג' דיינים שהיו שם בשעת מעשה השליח וכתיבת הגט לנתינתו לידו של שליח קבלה אין עון אשר חט' בזה:

כב

שלא לגרש ע"י שליח לקבלה כתבתי בסמוך לפני זה הטעם וגם רש"ל כ' שכן נוהגין:

כג

ויש פוסלים אף בנתקיים מחלוקת זה הוא בטור בין רמב"ם להרא"ש וביאור דבריו דהרמב"ם ס"ל בפסול מד"ת ולא נתקיים הגט בחותמיו אלא סומכין על דברי השליח שאומר בפני וכו' דאז הגט בטל כלומר ואין לו תקנה ומ"ה הוסיף הטור על לשון הרמב"ם שכ' אינו גט ובטור הוסיף תיבת כלל להורות שהרמב"ם ס"ל דאין לו תקנה עוד ואינו כן דעת א"א הרא"ש שכ' בפסולי' מד"ת פסולים להביאו משמע דגוף דגט כשר ונ"מ אם יתקיים עוד בחותמיו ואח"כ כתב דהרמ"ה ס"ל אפי' בא"י שאצ"ל בפ"נ כולי פסול זה להבאת הגט וא"א הרא"ש ס"ל שאין פסולין אלא בח"ל שצ"ל בפ"נ כו' אבל בא"י כשר להביאו ויש להקשות הלא גם הרמב"ם דס"ל כהרמ"ה דהא כתב בנתקיים בחותמיו דפסול אם הביאו והיינו כמו א"י בלא נתקיים בחותמיו והיינו כהרמ"ה ולמה הוצרך להביא דברי הרמ"ה ושהרא"ש חולק עליו היה לו לכתוב פלוגתא דהרא"ש גם בזה על דברי הרמב"ם שהביא מעיקרא לענין ביטול גט נראה כוונת רבינו הטור דאפשר דבזה מודה הרא"ש לרמב"ם דמה דפסול לרמב"ם בנתקיים היינו דגזרינן אטו לא נתקיים דשמא גם בלא נתקיים יבואו לסמוך על זה הפסול מד"ת אבל בא"י דאין שייך גזירה זו מודה רמב"ם דכש' מ"ה לא פסל הרא"ש אלא בח"ל דמשמע אפילו בנתקיים והיינו מטעם גזירה כמו שזכרנו ע"כ הביא הפלוגתא על הרמ"ה שבתב בהדיא אפי' בא"י והרא"ש חולק עליו זה נ"ל נכון מאוד ומתורץ תמיהת ב"י שלא פי' כמו שזכרנו וכתב שדברי הטור הם מעורבבים ובדריש' פי' שהרא"ש חולק על הרמב"ם בתרתי ותירץ מה שהכניס הטור לדברי הרמ"ה לתוך פלוגתא דרמב"ם בתירוץ דחוק ודרך חידוד ופלפול שלא ע"צ האמת והנכון כמו שזכרנו בס"ד וכ' הרב המגיד דמה שכתב הרמב"ם שהפסול מד"ת אין סומכין עליו בעדות הגט כלל הטעם שאפי' בעדות אשה שמת הבעל אינו נאמן וכן נראה קצת מן הגמ' בסנהדרין כחשוד על העריות דאינו נאמן על עדות אשה לא לאפוקי ולא לעיולי עכ"ל ונראה שגם הרא"ש ס"ל כן במקום שצריך לסמוך עליו בקיום הגט ובדרישה כתב שהרא"ש נחלק על הרמב"ם בזה ובא להקשות על הרא"ש מחמת טעם הרמב"ם שזכר הרב המגיד ובמחילה מכבודו אין זה אלא כי ניים אמר להא שמעתא דאין בזה מחלוקת כלל בין רמב"ם להרא"ש אלא יש מחלוקת אחרת על הרמב"ם גם בזה דהיינו שהראב"ד חולק וכתב וז"ל ולא ידעתי מאין הוציא זה דעבד נכרי פסול בגמ' לפי שאינו בתור' גיטין אבל מי שחילל שבת או בא על א"א למה יהיה פסול להביא גט והלא ישראל גמור הוא לכל דבריו עכ"ל ובזה צריך לתרץ הא חשוד על עריות פסול לעדות אשה כמ"ש ה' המגיד ונראה דלק"מ דשאני הכא דהגט מוכיח ע"ז וכעין שאמרו ספ"ב דגיטין אף הנשים שאין נאמנות לומר מת בעלך בשרות להביא את הגט ואמרי' שם מה בין גט למיתה ומתרצינן שם הטעם דגיט' מוכיח עלי' וא"כ לק"מ מההיא דסנהדרין שזכר ה' המגיד דשם אין שם גט אלא בא להעיד בפיו ובזה ודאי אינו נאמן וזה ברור לפי ע"ד:

כד

אא"כ חלה או נאנס נראה דלענין אמר לו לחתום הגט לא מהני אלא או נאנס להתיר לומר לאחר לחתום דהוי מילי וכמ"ש לקמן סעיף מ"ג:

כה

לטלו מיורשיו נראה הטעם דשליח א' נגד הב' הוה כבעל נגד השליח לפ"ז אפי' השליח הב' הי' יכול הא' לבטלו וליקח אצלו הגט דאם תאמר שנסתלק הא' לא הוה לו לחזור ליטלו מיורשי שני ולגרש בו אלא ודאי דהשליח הא' הוא ממש במקום הבעל שהרי כתב לו ידך כידי כו' וכאן לא נתכוין אלא שליח כיון דמת חב' הוה הגט בטל באלו מת הבעל:

כו

משום דה"ל מילי פי' דהא אין מוסר לו שום דבר לאפוקי בשליח להולכ' הוא מוס' לו הגט וגם אם האשה עושה שליח להובא' לא היה מילי כיון דגמר השליחות נעשה ע"פ הבעל שמוסר הגט עפ"ד והיש מתירים היא הטור בשם הרא"ש שכתב וז"ל דלא אמרי' מילי לא ממסרן לשליח כשמוס' לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום הגט שאינו יכול לומר לאחר לחתמו אבל כשאומר לו בהדי' לומ' לאחר לחותמו יכול לעשותו כדאמרינן לקמן כאומר לשנים אמרו לפלוני כו' עכ"ל וכבר כתבתי בסי' ק"ך סעיף ד' דהך לקמן הוא ט"ס וצ"ל לשמואל ורש"ל כת' כאן וז"ל ולא מצאנו בס' הטור לקמן אלא בח"מ לענין מתנה בסי' רמ"ך ולא כתב שם אמרו לפלוני וכו' אלא הבי' בסתם אומר אמרו דכשר במתנ' מ"מ ש"מ דאומר אמרו לא מקרי מילי ומ"ה כשר במתנ' והוא דעת רמב"ן דכיון דאומר אמרו לא הוה מילי לפיכך דוקא בגט פסול מטעם אחד כיון שלא שמעו מפי הבעל לא הויין במקומו ואינו מקוים וכתב להטור גופי' לא ס"ל כרמב"ן אלא בגט פסול מטע' אחר דמשו' כסופא דסופר כדלעי' סי' ק"ך ומ"ה כשר במתנ' בכל ענין א"נ י"ל דס"ל כרמב"ן ולפסו' בגט בכל ענין ומ"ש כאן אבל כשא"ל בהדי' לחתום ה"ק יכול לעשותו ולא הוי מילי אלא שפסו' גבי גט מטעם אחר דבעינן וכ' לה אבל דוחק הוא עכ"ל וכאשר הגהתי נראה עיקר וכמו שזכרנו בסי' ק"ך באר היטב מה שצריך לכאן ע"ש:

כז

במקום פלוני פירש"י שאינו רוצה שילעיזו עליו במקו' אחד וקפידא הוא עכ"ל:

כח

אלא בעלי' נרא' הטעם בזה דלא הוה קפידא אלא באמר אל תתנוהו כו' כיון דאין טעם מסתבר למה אינו רוצ' בבית וכן להיפך ע"כ מסתמא לא הוה קפידא עד שיאמר כן בפירוש וכן בשמאל משא"כ כשאומר במקום פלוני הוה קפידא אפי' בסתמא כיון שיש טעם נכון ע"ז כמו שזכרנו בשם רש"י ובפריש' נתן טעם משום דקי"ל שאומר לחבירו בית אני מוכר לך יכול ליתן לו עלי' וכמ"ש הטור ס"ס רי"ד בח"מ מ"ה לא הוה שינוי מעליא אם לא דאמר אלא עכ"ל ותמוה הוא מה יעש' בימין בזה:

כט

אלא בימינך דמדלא אמר סתם בימין משמע על ימין דידי' דוקא ולא ימין אחר ואפי' חלה לא מהני בזה כיון דאמר אל תתנו אלא כו' גרע טפי מאת הולך:

ל

בתוך הזמן אינו גט זה דברי רמב"ם וכתב הטור משמע מדבריו שלא יקדים אבל יכול לאחר ונ"ל הטע' בזה דאיתא בפ"ב דגיטין י"ח כתבו' לגט ואנחי' בכיסי' דאי מפייס' בקטטות שביניהם תיפייס לא מקדים אינש פורענות לנפשי' פירש"י לא רגילי אינשי למעבד הכי לאנחי' בכיסו דכיון דלא ניחא לי' בגרושין פורענות הוא לגבי ולא מקדים לי' עכ"ל מ"ה כאן נמי מדלא צוה לתנוהו תכף ש"מ דלא ניחא לי' ע"כ בודאי קפיד הוא שלא יקדמו הזמן ולפ"ז נראה באומר תנוהו לי היום יכול לאחר ולנותנו למחר דכאן לא חזינן דלא ניחא ליה בגירושין וצ"ע לענין מעשה:

לא

אינו גט דגם היא מקפדת שלא ילעיזו עליה למקום ההוא ובהבא לי גיטי בסיפא דהוה גט כתב הרב המגיד בפ"ו הטעם לפי שהאשה מתגרשת בהגעת גט לידה אפי' בע"כ וכיון שהיא מקבלתו אפי' הביאו ממקו' אחר כשר עכ"ל לכאורה משמע ביאור דבריו דכיון שהיא בודאי אינה מקפדת על שינוי המקום וא"כ אם (לא) קבלה היא עצמה אלא זרק לתוך חצרה אינו גט כיון דלא הוה שלוחה בזה אלא דקשה ע"ז דלמה לו להמ"מ לכתוב בזה שהאש' מתגרש' בע"כ דא"צ כאן בזה אלא היא סברה וקבלה לפי זה אלא נראה דה"ק כיון דהאשה אינה יכולה לעשות שליח להולכה אלא דמועי' אם מסכי' הבעל לזה ונותן אדעתא דהכי ממילא שויה איהו שליח להולכה וע"כ אין אנו משגיחין במקום שהיא מקפדת דהא יכול לגרשה בע"כ וא"כ אפילו זרקו לחצרה מגורשת ונראה דאפילו לפי מנהג מדינותינו שאין מגרשין בע"כ של אשה בכה"ג הוה גט אפילו היא מקפדת כיון שכבר נתרצית אלא שמקפדת במקום בזו לא תיקן ר"ג שלא לגרש בע"כ:

לב

ה"ז לא ישלחנו כו' זהו ל' הרמב"ם ובמשנה אמר לו טול ממנה חפץ פלו' לא ישלחנו ביד אח' שאין וצונו שיהא פקדונו ביד אח' ומפ' הרמב"ם במשנה שלא הקפיד שיטול החפץ קודם נתינת הגט לכתחלה לא ישלחנו ביד אח' אלא שאם עבר ושלחו ביד אחר הוה גט ונמצא דמשנה לא מיירי אלא מלכתחלה וזו היא שאמר כאן בסיפא אמר לה תן גט וכולי והטעם הוא דאע"ג דלא הקפיד בפי' נטילת חפץ מ"מ כיון שזכר נטילת החפץ בשעת שליחות הגט יש לו לגט קצת שייכות בחפץ ויזהר לכתחלה שלא יתן הגט עד נטילת החפץ אבל אם הקפיד על נטילת החפץ תחלה אז אפילו דעבד לא הוה גט אלא דאם נתנה החפץ תחלה אפילו להשליח השני סגי בכך ומזה לא מיירי המשנה אבל התוספות בשם ריצב"א והרא"ש מפרשים המשנה על דעבד דאפי' בדעבד פסול אם שלחו ביד אחר דהיינו אפי' נתנה החפץ תחלה ליד השליח השני פסול כיון שלא בא ליד השליח הראשון קודם נתינת הגט אין מועיל מה שנתנה להשני ואם לא הקפיד על נטילת החפץ לא הוזכר במשנה ממילא מותר לכתחלה לשלחו ביד אחר כיון דאין תלוי זה בזה וזהו שכתב הטור לדעת הרא"ש באם הקפיד כולי לפיכך יכול לשלחו ביד אחר פי' הגט ישלח ביד אחר אפילו לכתחלה ויכול אח"כ לילך וליקח החפץ כדי שלא יעבור על דעת משלחו בזה אבל אין הגט תלוי בזה אע"ג שהזכירו בשעת נתינת הגט ה"ל שלי' לשני דברים כל חד מלתא אחריתא ובזה מבוארים דברי הטור שפי' ואתיא שפיר מה שכ' ב"י על מ"ש הטור שהרא"ש ס"ל שאפי' לכתחלה ישלח ביד אחר אם לא הקפיד חולק על הרמב"ם כזה שאין הוכחה בדברי הרא"ש כזה אלא (ממה) דכתב דמתניתין איירי דשקול חפץ והב גט משמע ליה דמתנית' דקתני לא ישלחנו ביד אחר דוקא כדא"ל שקול חפצא והב גיטא הא אלו א"ל הב גטא ושקול חפצא מותר לשלוח ע"י אחד עכ"ל הדברים מבוארים עפ"י מה שכתבתי וההיתר הזה היינו מצד הגט ויקח אח"כ החפץ אבל לא עלתה על דעתו להתיר ליקח החפץ ע"י אחר ומו"ח ז"ל הבין דברי הב"י שגם בלקיח' חחפץ יש היתר לשלוח ע"י אחר ותמה ע"ז שהרי אמרו בגמרא זו אפי' תינוקת של בית רבן יודעים שאין השואל רשאי להשאיל ודחק לתרץ אליבי' דהכא מותר לשלוח החפץ ע"י אחר כיון דגלי דעתי' דלא קפיד אחפץ שיהא ביד האשה לאחר הגט ה"ה דלא קפיד שיהיה ביד אחר ומתוך כך דחק לפרש דברי הטו' שכתב וא"א כתב כסברא הראשונ' קאי על תחילת הדברים אבל בזה גם הרא"ש ס"ל כרמב"ם דאסור ותמוה מאוד שהרי גם הטור כ' סעי' זה דאם לא הקפיד כו' לפיכך יכול לשלחו ביד אחד משמע אפי' לכתחלה אלא הדברים כמו שזכרנו דהרא"ש חולק בשני דברים והטו' אחריו וב"י לא מיירי מהיתר שליחות החפץ כלל כמו שזכרנו:

לג

תצא והולד ממזר זה דברי רמב"ם בפ"ז והטעם דכל שלא נתקיי' מחזקינן כאש' איש גמור' ואע"ג שקיום שטרו' דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת וחתימות העדים אינן מצויים העמידנ' על חזקת' שהוא א"א אבל כשאבד הוה ספק גט דדלמא אי הוה גט קיים הי' מתקיים בחותמיו כ"כ ה' המגיד ויש להקשות בק"ו להיפך דמה כשהגט עדיין לפנינו אלא שאין מקויים ואפשר היום או למחר לקיימו ואע"ג דאין עדים מצוים מ"מ יש אפשריו' שיבואו עדים ויקיימוהו אפ"ה אין משגיחין בגט ומשוינן לה א"א גמורה מחמת החזק' שלה כיון שהבעל מערער כ"ש אם אבד הגט והבעל מערע' ואומר מזויף הי' וא"א בעולם לקיימו נימא דהוה ספק מגורש' כיון דאם היה קיים הי' אפשר לקיימו אין זה אלא תימה דאם באמת קיים הוה אינו גט ובאבד נימא שמא אם הי' קיים כו' וי"ל דכשהוא בכאן ואינו יכול לקיימו גרע טפי דאם אמת הוא הגט תלך לשם ותקיימו ומדלא עשתה כך ודאי זיוף הוא משא"כ באבד אין הוכחה להוציא מידי ספק וגם בזה אינו מיושב שפיר דמזה אין כ"כ הוכח' לעשות הולד ממזר בפרט אם הוא במקום רחוק שא"א לה לילך לשם לקיימו ונראה דממזר ספק קאמר וכ"כ ב"י דלא הוה אלא ספק ממזר אלא דק"ל ממ"ש הגהו' מרדכי בקידושין לענין שטר שחתומין עליו ב' עדים שפלוני קידש פלונית ואינו מקוים והיא מכחשת דאין כאן קדושין כלל ומביא ראי' דתקון זמן בגיטין משום (שמא) יחפה על בת אחותו ועתה מה הועילו חכמים בתקנתן אכתי יחפה שיכתב גט לעצמו ויחתום עדים כרצונו ואע"ג האשה מודה ואין שם הכחשה מ"מ כיון דמוכח להצל' עבד אנן טענינן מזויף הוא אלא ש"מ כל היכא דאיכא הכחשה לא אמרי' קיום שטרות דרבנן אלא דאוריית' בעי קיום ובלא קיום חספא בעלמא הוא ע"כ והשתא כיון דכתב רמב"ם כאן דאם נאבד ה"ז ספק גט אכתי תקשה לך קושית המרדכי שמא יחפה על בת אחותו דהיינו שיכתוב לה גט ויחתו' מעצמו עדים וירא' הגט לפני אנשים ואח"כ יאבדנו במזיד ויאמר שגט בשר הי' והנאבד באונס נמצא נשאר הדבר ספק ולא ימיתוה ב"ד מספק וא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וצ"ע רב ליישב דבר זה:

לד

ואמרוהו נאמנות דבמקום שאומר השליח בפני נכתב כו' לא משגחינן תו בערער הבעל ואומר מזויף ואין כאן קלקול הכי אמרי' ספ"ב דגיטין:

לה

וי"א שאינן נאמנות הטעם כיון שבשאר פעמים אין אומר בפני נכתב כו' ואי אתי הבעל לערער משגחינן בי' וא"כ יש לחוש שהאשה שהיא שנאה תכוין לקלקל' דהיא לאו גמירא דינא וסבורה שגם בזו יכוין הבעל לקלקל אף ע"פ שיאמר בפ"נ כו':

לו

נתקיים בחותמיו דשליח קבלה אינו עדיף מאשה עצמה שאינ' נאמנת בלא עידי חתימ' ומסיר' אם טוען הבעל מזויף הוא:

לז

אינו נאמן כיון שהוא מודה דעכ"פ נתנו לו בתורת שליחות ואין כאן הוכחה דלדיד' הוה יהיב ליה:

לח

וי"א דוקא כו' כ"כ הטור בשם הרמב"ם דס"ל דמהני עדים שראו תחת ידו ולא בעינן דוקא יוצא מתחת ידו והב"י כתב דפשיטא לכ"ע ל"צ תחת ידו כיון שהשליח נאמן כך לי גט יוצא מתחת ידו כמו עדים שראוהו ולפ"ז מה שסיים הטור אה"ז וא"א הרא"ש כתב כסברא ראשונה לא קאי על מה דסמיך לי' דהיינו אין הגט בידו אלא אמ"ש רמב"ם תחל' שהשליח נאמן בכל ענין פי' אפי' אם הם בעיר אחת והיינו דפסק כרב חסדא כמ"ש ב"י ע"ז חולק הרא"ש דפסק כרב הונא והיינו כסברא ראשונה ותמוה היא לכאורה דהא כתב הטור בתחלת דין זה עשתה שליח לקבל' בעדים והגט יוצא מתח' ידו כו' משמע דדוקא מתח' ידו בעינן וא"כ ודאי מ"ש וא"א ז"ל כתב כסברא ראשונה ודאי קאי גם ע"ז דהרא"ש כ' בהדיא וז"ל דאינהו מיירי כשהגט כיד השליש כו' ובד"מ כ' ע"ז וז"ל וכ"כ בח"מ סי' נ"ו דאין שליש נאמן אלא בעוד ששלישתו בידו ולא כדברי ב"י דכ' דאין חילוק בדבר עכ"ל ובאמת נכונים דברי ב"י דכיון שראו עדים הגט ביד השליח והוא שליח לקבלה ה"ל כאלו יצא מיד האשה ואין זה דומה כלל לשליש דממון הנזכר בח"מ דשם אין שייך כן וגם מ"ש הטור בתחילת דין זה שהגט יוצא מתחת ידו לא בא לומר דוקא שבפנינו תחת ידו עדיין אלא לאפוקי אם נאבד וראיה לזה שהרי גם רמב"ם פי"ב כתב יצא מתחת ידו ע"כ נראה שאין כן ב' דיעות והאי י"א שמביא רמ"א ליתא כלל:

לט

ואם האשה אומרת כו' נאמנת במגו דהבעל מסרו לידה והיינו אפי' אם הגט ביד השליח דתוכל לומר נתנו לי והפקדתיו ביד השליח וי"א דוקא יוצא מתחת ידי אשה דאז יש לה מגו דוקא:

מ

ה"ז פסק מגורשת דיש לנו לומר חזקה שליח עושה שליחתו ואמרי' בגמ' פ' התקבל דלחומרא אמרי' חזקה עושה שליחותו ולא לקולא:

מא

אפשר שתעיז פי' אע"ג דקי"ל אשה שאומר' לבעל גרשתני נאמנ' חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה ה"מ דליכא דקא מסייע לה משא"כ כאן:

מב

שליח קבלה כו' הוא לשון הרמב"ם המכוין מדין זה שהשליח שלחו בפני עדים להאשה והאשה ראתה גט זה ביד אדם אחד ולא הגיד לה שהוא שליח מן שלוח' אלא סתם נטלתו ממנו ואינ' יודעת אם נתקיים שליחתו של שליח לקבלה שעשתה היא ונתגרשה בקבלתו של שלוח' או אפשר שלא נתקיים אותו שליחות אלא הבעל שלח לה הגט עי"ז היא מגורשת מ"מ דאף אם הוא שליח בעלה הוה שליח להולכה ונתגרשה עכ"פ משהגיע לידה וזהו לדעת רמב"ם דהשליח נאמן (כשהבעל טוען לפקדון נתתי) כמ"ש לדעה קמייתא דסעיף כ"ה אבל לי"א דשם (דהבעל נאמן אם הם בעיר א') הוה הדין כן באינה בעיר אחת (דבעיר א' חיישי' שמא יאמר הבעל לפקדון נתתי ויהיה הבעל נאמן ואינה מגורשת) ואיני יודע שום חידוש בדין זה והרב המגיד כתב וז"ל ולא חידש רבינו בזאת הבבא אלא שכל שיש ב' עדים שראוהו יוצא מתחת יד שליח קבלה א"צ לידיעה כיצד בא לידה עכ"ל ולא נתיישב לי כלל מאי קמ"ל בזה דהא אף אם לא (כא) כלל לידה אלא דנאבד מיד השליח ויש עדים שראוהו בידו והוא שליח קבלה היא מגורשת כדמשמע בסעיף הקודם לזה דאין חשש באבד אלא באין ב' עדים וכאן יש ב' עדים מה לי אח"כ להגעת ידה ולידיעתה וצריך לדחוק ולומר דקמ"ל דל"ת כמו בשטרות של ממון שהם מקיימים והלה טוען שהוא מזויף וזה אומר איני יודע אם אתה חייב לי דודאי ל"מ הקיום וכאן שהגט יוצא מיד' והיא אינה יודע' באיזה אופן ואפשר שהוא מזויף לגמרי וזה גרע משאר שליחות קבלה שהגט תחת ידו שהוא טוען ברי קמ"ל דאפ"ה מהני הקיום כיון שהשליח היה ברור לו ובפרישה כ' על מ"ש הטור וכ' הרמב"ם אפי' בפני נתנו השליח לגירושין כו' וז"ל בעל פרישה ז"ל מ"ו (היינו רש"ל) באמת שאין חידוש גדול מאחר שבעל מודה שנתן ליד השליח לגרושין עכ"ל ר"ל שאין חידוש במ"ש אפי' אמרו בפני נתנו לשלי' הואיל שגם הבעל מודה שנתנו לידה עכ"ל ואתה רואה שאין כוונת רש"ל כלל לפי מה שהבין בו בעל הפרישה שאין נתיישב כלל אלא ברור לי שרש"ל לא כ' דברים אלו בטור אחד דין שקאי עליו בעל הפרישה אלא מ"ש הטור אח"כ דברי הרמב"ם האלו שאנו עוסקין בו שכאן אין חידוש כמו שזכרנו וע"ז כתב דברים אלו ולפי מה שזכרנו ניחא קצת אבל יפה כתב רש"ל שאי כאן חידוש גדול:

מג

השולח גט לאשתו ביטלו כולי נלע"ד דאם השליח עצמו ביטל שליחותו ואמר שהוא מבטל השליחות והיא ק"ו מבעל המשלחו שיוכל לבטל השליח לא כ"ש הוא עצמו וראיה לזה ממה דאמרי' בפ' התקבל באו' התקדשי לי לאחר ל' יום וחזרה בה בתוך ל' יום ר' יוחנן אמר חוזרת דאתא דבור ומבטל דבור ובפ' השולח מייתי לה ופירש"י דתחלה היתה מתקדש' ע"י דבור שנתרצה בקידושין אתי דבור דחזרה ומבטל הדיבור ואמרי' שם דטפי סברא לומר בגט דדבור מבטל דבור מגבי שליח והנה שליחות השליח הוי כקדושי אשה שגם השליח נעשה שלוחו ע"פ מה שנתרצה תחלה להיות שליח אתי דבור דחזרה ומבטל דבור דתחלה ומייתי התם הרבה מילי דדבור מבטל דבור וכבר ראיתי מי שטע' בזה לומר דאין שליח מבטל שליחותו ע"פ עצמו כיון דלא מצינו דבר זה ובאמת גמרה ערוכה היא כמו שזכרנו ומבואר עוד דבר זה בדברי ריב"ש שמביא ב"י ס"ס ק"מ וז"ל אבל שלא בשעת נתינת הגט אין שליחות האשה מתבטל מפני דבורו של בעל וגם מפני רצון השליח להיות שליח להולכה לא נתבטל שליחות הקבלה דאי הוה שליח להולכה כ"ש דהוה שליח קבלה דהא א"א להולכה בלא קבלה כו' עכ"ל משמע דאי לאו האי מלתא דבכל הולכה קבלה אלא הוה עקירה לשליחות קבלה הוה שליח בטל לגמרי מפני שהוא עצמו מתבטל שליחותו ואע"פ שעדיין לא נמסר הגט לידו:

מד

אפי' בתוך כ"ד ק"ל במה דאמרי' דיש השולח הגיע לידה אין יכול לבטלו ופריך פשיטא ואמאי לא מתרצינן דקמ"ל דאפי' תכ"ד וצ"ע:

מה

יכול לכתחלה לבטל כו' בטור כ' אפי' לא ביטל כ"א בפני ב' מן השוק אלא מבטלו בפני שליח לבדו מותר לכתחלה (ונ"ל) דודאי ההיתר ביטל בפני השליח הוא יותר טוב מביטל בשנים אחרים בלא בפני השליח כמ"ש בסעיף ט' אלא דכאן קמ"ל דמפני השליח א"צ לצרף אליו כלל וכתב דבר זה כאן שיש לטעות מדאמרי' בגמ' זה שלא בפני זה משמע אבל מן השוק עכ"פ בעינן שיהיו בשע' ביטול השליח ויש סברא לזה דהא עכ"פ חפץ הוא בנתינ' הגט אלא שלא יהי' ע"י זה כ"א ע"י אחרים מן הו' א"כ בודאי אינו מקפיד כל כך אם יעבור זה ויתן אותו אלא דניח ליה בנתינת האחרים וע"כ צריך שיהי' שם שליח א' וכל שמבטלו הוה ביטל הגט לגמרי פשיט דא"צ אלא בפני השליח לבדו ובדרישה האריך בחנם בזה:

מו

לבטל זה שלא בפני זה בטור כ' ודוקא שלא יבטל שליחות כולן זה שלא בפני זה דכיון שאפי' אם ביטל כולן שלא בפניהם הוה בטל נפיק מיניה חורבי' דזימנין דבטיל לכולהו שלא בפניהם ולא ידעי ואזלי ויהבי לה ומנסבא בי' עכ"ל וכ' ב"י לשון זה קשה בעיני דמאי איריא לבטל כולן שלא בפניהם אפי' לבטל א' מהם שלא בפניו אסור לכתחלה משום דנפיק מיניה חורבה ומ"ה לא הביא כאן בש"ע ולע"ד דברי הטור נכונים דה"ק שאם אמר לי' אחד מכם יהיה שליח יכול לבטל כל הט' בכל אחד בפניו אלא שלא בפני חבירו כיון שאין מבטל אלא שליחותייהו ונתינת הגט יהיה ע"י העשירי אבל אם בא לבטל גם העשירי שהגט בטל גלי דעתיה שמה שביטל היה ג"כ דעתו שיתבטל גט לגמרי אלא (מה שלא אמר להם שהגט יהיה בטל מפני) שסמך עצמו בביטול בפני כ"א בפני עצמו שאח"כ יבטל גם בפני האחרים (עד שיהיו כולן בטילים ויהיה ביטול הגט ממילא) בזה ודאי גזרינן שמא יבא לבטל כולן שלא בפניהן ויסמוך עצמו שאח"כ ידוע להם שביטל שליחת' ונפיק מיניה חורבה שבתוך כך ילך א' מהם ויתן הגט וגזירה זו אינה שייכה אלא במבטל כולן זה שלא בפני זה כיון שאנו רואין שסמך עצמו על מה שיבטל אח"כ בפני אחרים ה"נ יסמוך עצמו על מה שיודיע לאחרים אבל במבטל קצת מהם זה שלא בפני זה אין כאן גזרה שמא יבטל שלא בפניה' דאמאי ניחוש לזה כיון שאין אנו רואין שסומך על מה שיעשה אח"כ ודאי אין גוזרין בפניו אטו שלא בפניו כנ"ל ברור פי' דברי הטור ואלו נחית רבינו בעל הש"ע לדברינו אלה ודאי היה קובע' בש"ע וראיתי דברי' בזה ולא תירצו מ"ט לא גזרינן גם בביטול מקצתן זה שלא בפני זה אטו שיבטל שלא בפניהם ובקשתי ומצאתי את שאהב' נפשי בס"ד:

מז

דמה שאמר תחלה אם תבא אלי ואקיימנה כו' כי לא הטיל תנאי במינוי השליחות שתתבטל אם תבא האשה אליו כ"כ בטור בשם הרא"ש ומבואר שם אפי' אם היה העיכוב מצידו שלא היה רוצה להתפייס לא הוה ביטול ונ"ל פשוט דדברי הרא"ש האלו אינם אלא אחר שמינה אותו שליח לגמרי אלא שאחר זה אמר לו אם תכא אלי כו' שכ"כ שם ראובן שמינה שליח להוליך גט לאשתו בכ"מ שימצאנ' ואמר לשליח אם תאבה האשה ללכת אחריך ולבוא אלי ואקיימנה כו' דהטעם בזה כיון שהוא שליח גמור תחלה אלא שנאמר שאח"כ ביטלו בזה אמרי' דלא הוה ביטול אלא גילוי דעת וגילוי דעת בגט לאו כלום היא לבטל המעשה שנעשח כבר אבל אם בשעת מינוי השליחות אמר כן הולך גט זה לאשתי אם תאבה לבוא אלי אקיימנה כולי בזה ודאי מהני לכ"ע הגלוי דעת שלו באיזה אופן נעשה שליח וכל שלא נתקיימו מחשבתו לא הוה שלוחו וראיה ממה דאמרי' לעיל תנהו לה במקום פלוני ונתן במקום אחר לא הוי גט אף ע"ג דאין כאן תנאי אלא גילוי מלתא לחוד באיזה אופן ניחא ליה שיהיה שלוחו וכן צריך להתקיים ותו דלדעת בעל התרומה דלעי' ר"ס זה שאין האשה יכולה לעשות שליח קבלה מיד שליח בעלה משום בזיון דבעל והא התם לא אמר הבעל מידי אלא דאמדינן דעתי' כ"ש היכא דמגל' דעתי' בפירוש כ"ז נ"ל פשוט אלא דרמ"א קיצר בלשונו בזה בהעתקתו שכתב השולח גט לאשתו ואמר לשליח אם תרצה כו' דיש מכשול ח"ו לפרש דבשעת שליחות אמר כן ולא אמר תחלה שיגרשנה בגט זה כמו שהוא בתשובת הרא"ש וזה אינו אלא דוקא אם עשאו תחלה שליח לגמרי אלא שאח"כ אמר לו אם תאבו כו' דאין בזה דין ביטול ונ"ל עוד דהיינו דוקא אם אמר כן אח"כ אחר כדי דבור אבל תוך כ"ד מהני גם בזה גלוי דעת שלא במינוי השליחות דע"כ לא אמרי' לעיל בסי' זה סעיף נ"ט דבהגיע גט לידה אינה יכול לחזור אפילו תכ"ד היינו לענין חזרה ולבטל ביטול גמור דל"מ אפי' תכ"ד כיון שכבר הגט בידה משא"כ לענין מינוי השליחות שיוכל לחזור כ"ז שלא הגיע לידה בביטול גמור כל שהוא תוך כ"ד סגי בגלוי דעתה באיזה אופן הוא משלחו:

מח

בטל הוא משמע יהא בטל וכן בלשון אי אפשי בו כפירש"י והכלל בזה שצריך שיאמר בלשון שמשמעתו להכא וכן צריך שיאמר בלשון שהוא מבטלו ולא שהוא מעצמו פסול דהא באמת אינו פוסל:

מט

יש מי שאומר הוא דעת הרמ"ה בטור אע"ג דאין יכול לפסול גוף הגט כיון שאמר יהא לשון להבא רוצה לומר יהא פסול בו לגרש מידי דהוי איהא חרם אף ע"ג דחזינן לאו חרם אמרינן דלענין גרושין קאמר ה"נ יהא פסול לגירושין קאמר והטור חולק דשאני גבי חרם דזה א"א להתקיים בגט כלל לפיכך צריכין לפרש דלענין גירושין קאמר משא"כ ביהא פסול ששם פסול שייך על גט ר"ל שיהא פסול ובאמת אינו פסול הלכך אינו כלום ובאמת דברי הטור נכונים אלא דאין להכניס ראשי בין הרים גדולים להכריע ביניהם מ"מ ראוי להחמיר מ"ה אף שהביא בש"ע כאן דעת רמ"ה דבטל בזה אין לסמוך ע"ז רק להחמיר כאלו אינה מגורשת אבל אם אירע כן וקידשה אחר צריכה גט ממנו דלא הוה אלא ספק גירושין כנלע"ד. בטור כתב בשם רמב"ם השולח גט ומבטלו בפני ב' אחרים או המוסר מודעה על הגט מכין אותו מכת מרדות שמרבה ממזרים בישראל כו' ואע"ג דבסימן כ"ו כ' הטור דהרא"ש חולק על הרמב"ם ופוסק כנהרדעי דלא מלקינן אלא למקדש בביא' נ"ל דלענין מעשה פוסק הטור ברב דמנגיד גם ע"ז ולא פסק כהרא"ש סימן כ"ו אלא לענין מקדש בלא שדוכין או מקדש בשוק דזה אינו אלא פריצותא ואין שם חשש ממזרות משא"כ באלו דזכר כאן שיש חשש ממזרות ודאי פוסק כרב ומנגדינן ליה כנ"ל ובדרישה האריך בזה וחילק באיזה ענין מיידי ונלע"ד שאין צורך לזה ועמ"ש סימן קל"ד סעיף ו':

נ

בפחות מבן שמונים שאז אינו קרוב למות כ"כ ובן ק' ויותר כיון דאפלוג אפלוג פי' כיון שהאריך ימים כל כך אינו קרוב למות כשאר כל אדם: