שולחן ערוך, אבן העזר ק״ט: שכיב מרע שאמר תנו מאתים זהובים לאשתי בכתובה ובו ד סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

שכיב מרע שאמר תנו מאתים זהובים לאשתי בכתובה ובו ד סעיפים:
שכיב מרע שאמר תנו מאתים זוז לאשתי כראוי לה נוטלתן לבד מכתובתה ואם אמר תטול מאתי' זוז בכתובתה לא תטול שתיהן אלא ידה על העליונה אם ר' זוז יותר נוטלתן ואם כתובתה יותר נוטלתן:

ב

הא דאמרינן דכי אמר בכתובתה ידה על העליונה בשלא חלק נכסיו אבל אם חלק נכסיו נתבאר משפטו בסי' ק"ו:

ג

אם אמר תנו מנה לאשתי סתם יש מי שאומר דידה על העליונה ויש מי שאומר דהוי מתנה לבד מכתובתה (ואם אמר בפירוש תנו לה במתנה נוטלתן לכ"ע לבד מכתובתה) (ריב"ש סי' ת"פ):

ד

שכיב מרע שצוה שיתנו לאשתו בגדים נוטלת כל בגדיה בין של חול בין של שבת: הגה וי"א דאם נתן לה במתנה בשעת מותו אף צמידים שבבגדיה בכלל אבל אם כתב לה כך בשעה שנשאה אין צמידים בכלל (מהרי"ו סימן קמ"ד) ואם אמר מלבושים גם הסרבל ואונקלי ומטפחות וסודר בכלל דבכל דבר שאדם לובש ומתעטף נקרא מלבוש:

א

ש"מ שאומר. אבל בריא לא מהני אפילו קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:

ב

העליונה. ואם נוטלתן משום מתנה אינה צריכה שבועה כנה"ג בשם הרשב"א:

ג

מכתובתה. בח"מ סי' רנ"ג ס"ח הכריע הרמ"א כסברא הראשונה ע"ש ועיין במהר"ם אלשיך סי' י"ב ובמהרי"ט סי' קי"ב:

ד

מותו. ל"ד בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר. דבמכר אינו מתבייש הלוקח להתנות לכן לא זכה. אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל. לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לו בשעת מותו לבין אם נתן לה בשעת הנשואין לא תליא מילתא שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן לה בעת הנשואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ואינה מתביישת לומר תכתוב לי הצמידים בפ"ע. ומה שנותן לה שלא בשעת הנשואין הוי מתנה ומתביישת לפיכך הכל בכלל עיין ח"מ ב"ש:

א

ברייתא ב"ב דקל"ח ע"א:

ב

ב"י בשם הרמב"ם

ג

טור בשם הרמב"ם

ד

שם בשם אביו הרא"ש

ה

טור מדברי אביו הרא"ש בתשובה כלל ט"ז

א

ואם אמר בכתובתה כו' וידה ע"ע כ' הב"ש ס"ק ג' וע' סי' צ"ג סעיף ט"ז כו' והפרישה כ' דשם במחלק נכסיו והב"ח כ' דלא חילק כל נכסיו וצריך ישוב מ"ש ולע"ד נראים דברי הב"ח דמה"ת לן לחלק כלישנא דתלמודא הסתום במזונות קצץ לה ואלו דוקא במחלק לא היה שותק מלבאר על דרך ורמינהי והכא במ"ע כבכולה תלמודא והקושיא מ"ש לע"ד ל"ק דבכתו' אף דידה ע"ע ואם המתנה מרובה נוטלתה מ"מ כשהיא פחותה מה"ת לדון שתיקתה למחילה אלא דסברא מה לי באמירתו ואני אגבה כתובתי ממה שתמצא ידי ומה"ת לדינה בשוטה שתמחל בכדי אם היא רואה שהכתובה יותר. משא"כ במזונות שאין להם קצבה אמדו חכמים דעתה בההיא הנאה שיש לה דבר ידוע קצוב למזונותי' ואם יוזלו או הותירו פירות הקר' הריווח שלה סתמא מחלה בשתיקותה אף אם לא יספיקו לה וגם כדי שלא תצטרך לבזוי ב"ד לפסיקות מזונות וק"ל:

ב

אבל אם חלק נכסיו נתבאר משפטו סי' ק"ו כ' הב"ש אף על גב דנתן לה מטל' ס"ל דנמי הפסידה ואזיל לשטתו שכ' בסי' ק"ו וכן מוכח סימן ק"ט דהיינו שהב"י ז"ל בהש"ע עמד בדעתו שבב"י שם כדעת הש"ג דלדידן דמטל' משתעבדו כמו ששוים לקר' לענין השיור לנפשו כן שוים לענין הנתינה לה ואבדה הכתובה בשתיקה בשחלק נכסיו ונתן לה מטל' כ"ש ותימה לי לפי זה למה כתב בלשון זה הא דאמרינן בכתב בכתובה כו' אבל כו' דמשמע דעל כל פנים צריך ב' אופנים שחלק נכסיו וגם אמר בכתו' ות"ל אפי' לא אמר בכתו' אלא שחלק נכסיו ולה נתן מטל' כ"ש ושתקה נמי אבדה כדלעיל בק'. ולע"ד למשמעות הש"ע לעיל הב"י עצמו חזר בו וסובר כהד"מ וח"מ דלענין נתינה לה ודאי צריך קר' והכא דבריו ע"פ הרמב"ן שבש"י דלתירוצו דר"י בר חנינא אין לחלק בין נתן לה מטל' לקר' אם אמר בכתו' אך דלפ"ז אין פי' למה שכ' נתבאר משפטו בסי' ק"ו דשם לא איירי כלל מדין זה. ואולם זה אף לפי' ב"ש ק"ק דשם בהש"ע לא נזכר אף לדידן דנתינה לה מטל' שוה לקר' וצ"ע. גם דברי הרמב"ן ז"ל צריכי' לי עיון לדבריו איך יתקיים תי' ר"י ב"ח בהבריי' הא בהדי' קני וכ' לאשתו קר' כ"ש. ולולא שאיני כדאי היה אפשר לומר דאף לר"י ב"ח ס"ל דוקא קר' דשוי' כל הדמים כדקי"ל אין אונאה לקר' הוא דבכ"ש משא"כ במטל' וק"ל וכ' הב"ש תו מיהו בעה"ת כ' בשם הראב"ד אפי' אם מחלק אם אמר בכתו' ידה ע"ע. ואם הוציא זה ממה שהעתיק הב"י בשמו בל' זה המחלק נכסיו לפני אשתו ואמרה לו האי אתתא מה תהא עלה ואמר ינתנו ליך אלף זוזי ולא אמר שום לישנא יתירא אם לא אמר בכתו' אינה נוטלת אלא מה שצוה לה ודייק מניה הא אמר בכתו' ידה ע"ע ונוטלת הכתו' אם היא יותר מאלף. אין אלו אלא דברי תימא לפ"ר דכלפי לאי אם לא אמר בכתו' תאבד מהכתו' אם היא יותר ובשאומר בכתו' לא תפסיד ובע"כ לדעתו שמפרשו נמי ע"ד הש"ג והב"י דאם לא אמר בכתו' אז שייך לדידן שמטל' בקרקע טעמא דר"נ שנבנה על ידו סי' ק"ו דחשיבות הוא לה שעשאה שותף ואבדה כתובתה ליגבותה ממה שחלק ולהכי אינה נוטלת יותר אבל אם אמר בכתו' חולק הראב"ד על הרמב"ן וסובר דלא כר"י ב"ח וגם סובר דטעמא דר"נ כיון שעשאה שותף לא שייך בשאמר בכתו' דהא לא אחשיבה אלא דבפרעון כתו' יהיב לה והכי משמעות הב"ש שכ' גם להראב"ד ק' מ"ש האומר בכתו' דידה ע"ע ואיירי אף במחלק' אך זה גופא תימא שיפסוק הראב"ד דלא כריב"ח הא משמע סי' ק"ו מהרי"ף והרא"ש דהא דר"נ קיל טפי מכולהו אבל אוקימתא דריב"ח נמי הלכתא היא במכ"ש דר"נ ע' ודוק. וע' נמי בב"י ח"מ סי' רנ"ג כ' על הנ"ל וזה שכ' בשם הראב"ד ז"ל דבשכתובתה פחות ממה שצוה לה או שוה לה מיירי דאלו היתה כתובתה יותר לאו כל כמיני' להפסידה כלום מכתו' נראה מזה דלא כהב"ש כדעת הב"י לחלוטין אלא דאף לדידן דמטל' משתעבדו מ"מ אף שחלק נכסיו וגם נתן לה אלף לא הפסידה בשתיקה ואם תאמר שמפרשו בשלא חלק כל נכסיו אלא בשיור א"כ אף דברי הב"ש שהוציא שהראב"ד חולק על הרמב"ן נמי ליתא דהא הרמב"ן פשיטא דלא איירי כ"א במחלק כל נכסיו וגם פירושו להש"ע הכא ע"כ דלא איירי אלא בכל בלא שיור:

ג

אמנם לפי' הב"י נמי צ"ע גדול מה זה שכ' אם לא אמר בכתו' דמשמע הא אמר בכתו' והכתו' פחות או שוה דנוטלת יותר ממה שצוה דהיינו המתנה בפני עצמה והכתו' נמי דמה"ת זה ע"י אמירות בכתו' שתטל שתיהן ואין בידי ליישב אם לא בהג"ה ושצ"ל אפי' לא אמר בכתו' אינה נוטלת וכו' וע"ד פירש הב"י שהוא הפשוט. אך קשה. קשה עלי להגיה מה שבשני המקומות מועתק בשוה וצ"ע בבה"ת גופיה ואינו אתי:

ד

ש"מ מצוה וכו' כאן שהוא ש"מ ונותן דרך צוואה ודאי לא שייך דלא אקני לה אלא אדעתא דתיקום קמי ולא למשקל ומידק כדקי"ל בסי' צ"ט וגם להתנאות בם ולמישום לה בכתובתה א"צ לצוואתו ולהכי בתשו' הרא"ש כלל ע"ה סי' ד' שממנו דברים אלו לא נזכר לפירש לבד מכתובה ופסק סתם שבגדי שבת וי"ט הם בכלל סתם בגדיה ולענין דלא נימא דתהא אך ידה ע"ע או דתטלם לבד מכתובה יראה לע"ד דתליא בהפלוגתא דסעיף ג' אם לא פירש וקושית הב"ש ס"ק ד' מסי' צ"ט היינו על אם כ' בשעה שנשאת כמבואר מתירוצו הב' ולמה שכתבתי בסי' צ"ט דאין דברי הריב"ש מוכרחים מן הש"ס אף זה אינה קושי' על הרי"ו כ"א על הרמ"א.

ה

וי"א הט"ז תמה דבמטלטל' אין חילוק כדאיתא בח"מ ס"ס ר"ך והיותר תימא שהד"מ שם כ' על דברי הטור אלו בשם הרשב"א לע' הכא. ומה שהב"ש כ' על הט"ז שפו' דבכל ענין הצמידים בכלל ואפילו במכר ודומה למכר את הקרון דמכר אף הפרידות בקשורים. דמשם איכא ראיה להיפך דהא איתא שם כו' ולשטתו נמי היה יכול להקשות עליו מזה גופא דקי"ל דמכר את הפרידות לא מכר את הקרון ואפי' בקשורים זולת הנ"י דס"ל דתמיד הכל מכור וע"ש בב"ח. אך להני בל"ז א"ד כלל דלשטתו מטעם צירף דהדמים מודיעים וזה לא שייך לא במתנה ולא במכר דנשואין אמנם למסקנת הפוסקים לחלק בין קרון לפרידות הטעם ב"י לפי שהפרידות נגררים אחר שם הקרון אבל אין הקרון נגרר אחר שם הפרידות אפי' באדוקי בו וביאר הפרישה דלהכי הפרידות נגררים אחר הקרון משום דא"א לעגלה שתלך בלי פירדות אבל אפשר לרכוב על הפרידות בלתי קרון וה"נ כוונתו בהסמ"ע וי"ל דלהכי מכר הקרון הפרידות נגררים אחריו משום דסוף סוף צריך הקרון לפרידות יהיו אלו או אחרים משא"כ פרידות דאין צריכין לקרון וראוים לתשמישם המיוחד להם בפ"ע ולהכי אין נגרר הקרון בשם פרידות. וא"כ יראה לע"ד שבצמידים דומי' דקרסים דאיירי בם הט"ז יפה דומה לקרון כמו ששם אמרינן דהפרידות נגררים מפני שקרון בלא פרידות אין לתשמישו ה"נ הא הבגד אינו ראוי ללבוש. מבלעדי קרסים יהיו של ברזל או של כסף עכ"פ לתשמישו המיוחד צריך לקרסים ומפני זה לא נשתנה הדין יהיה אף של זהוב כמו דשל ברזל ונמכרים ונגררים בשם הבגד כן אלו כמו דשם נמי אלו הפרידות דוקא נמכרים יהיו משובחים מאוד משא"כ במחובר עם תכשוטים שאינם הכרחי כלל להבגד ויש לובשים בגד זה מבלעדי כלי שתבניתו כתכשיט זה ואם אין סיפוקם בשל כסף אף של ברזל אינם עושים כזה נראה לכאורה כהב"ש דבין במכר בין במתנה לא קנה. ואם אמר מלבושיה כו' הט"ז מביא בשם הפרישה שרוצה לדייק מל' זה לחלק בין בגדיה למלבושיה וחולק עליו ובהתשובת הרא"ש עיינתי ואין הכרע ול' הש"ע משמע כהפרישה וצ"ע:

א

ש"מ שאמר. אבל בריא ל"מ אפי' קנין דמטבע לא נקנה בחליפין:

ב

בכתובתה. אף על גב אם אמר לב"ח בחובו אין לו אלא חובו ואין ידו על העליונה שאני ב"ח דמחזי כרבית וע' בח"ה סי' רנ"ג:

ג

אבל אם חלק נכסיו. אף על גב דנתן לה מאתים זוז והיינו מטלטלים ס"ל להמחבר אפילו אם נתן לה מטלטלין נמי הפסידה וע' מ"ש שם בשם הד"מ מיהו בעה"ת שער נ"ט כתב בשם הראב"ד אפילו אם מחלק נכסיו אם אמר בכתובתה ידה על העליונה, וע' סי' צ"ג סעיף ט"ז שם מבואר אם אמר במזונות אין לה אלא פירות קרקע זו וכתב בפי' בסי' זה דשם איירי דמחלק כל נכסיו מ"ה אמרינן דקצץ לה מזונות וב"ח כתב שם דאיירי דלא חלק כל נכסיו צריך ישוב מ"ש מאם אמר בכתובה דידה על העליונ' גם להראב"ד קשה מ"ש האומר בכתובתה דקי"ל ידה על העליונה ואיירי אף במחלק כל נכסיו ומ"ש האומ' במזונות דקצץ לה:

ד

וי"א אם נתן לה במתנה. ע' סי' צ"ט שם מבואר דבר שנותן לה להתנאות בו שמין לה בכתובה אף על גב דנתן לה במתנה צ"ל דאיירי כאן שנתן לה בפי' יותר מכתובה גם י"ל מ"ש כאן דאין הצמידים בכלל לא נ"מ אחר מיתתו אלא בחייו דאינו מחויב להניח לה להתקשט בהם ובט"ז הקשה על דין זה ממ"ש בש"ס ובח"ה סי' ר"ך המוכר את הקרון מכר הפרדות אם היו קשורים לפ"ז ה"נ אם דבוקות בבגדיה זכתה בין במכר ובין במתנה, ולי נראה משם איכא ראיה להיפוך דהא אית' שם המוכר את החמור לא מכר את השק ואת המרכבת המוכר את השפחה לא מכר את השירים והטבעות אפילו הם עליה וע"כ צ"ל קרון ופרדות שאני דאין הקרון בלא הפרדות כלום אבל מה שלא שייך זה לזה כמו צמידים לא קנה אפילו אם הם מחוברים, מיהו לר"יו צ"ע אטו כל הני דחשיב שם קנה אם נתן במתנה השפחה או החמור ולכאורה נראה בין במכר ובין במתנה לא זכה המוצי' וכן אם אמר בגדיה לא זכה בצמידים, והטעם הוא הא דמחלק כאן בין מכר למתנה מבואר ברי"ו במכר אינו מתבייש הלוקח להתנות והוי ליה להתנות לכן לא זכה אבל המקבל מתנה הוא מתבייש לשאול שיתן לו הכל, ואם היא אינה רוצה לישא אותו עד שיכתוב לה אז הוי המכר לפ"ז מה שמחלק כאן בין אם נתן לה בשעת מותו לבין אם נתן לה בעת הנישואין לא תליא מילת' שנותן לה בשעת מותו אלא מה שנותן בעת הנישואין הוי כמכר דהיא מוכרת את עצמה לו ומה שנותן שלא בשעת הנישואין הוי מתנה:

א

יש מי כו'. ערשב"ם שם ד"ה רצה מאתים כו'.

ב

ויש כו'. הרא"ש שם ע"ש כו':

ג

ש"מ כו'. כמש"ש ק"נ קנ"א נכסי כו' כל שנקרא נכסים. שם.

ד

וי"א כו' אבל כו'. כמ"ש בפרק המוכר את הבית כל שאינן בכלל בית וחצר ושדה כו' אינן מכורין אבל במתנה בכלל כמש"ש ע"א א' וה"נ בשעת מיתה משא"כ בשעת נישואין דהוא כמכירה שעל תנאי זה נשאת לו וכמש"ש זה ה"ל לפרש וה"נ מתביישין להתנות בשעת נשואין שם:

ה

ואם כו'. כמ"ש בפט"ז דשבת ולובש כו' רי"א י"ח כלים כו' ובגמרא שם ואלו הם כו'. שם:

א

ש"מ שאמר תנו מאתים זוז. אבל בריא האומר תנו ר' זוז אעפ"י שקנו מידו לא מהני דאין מטבע נקנה בחליפין ובב"ח כתב דהוו קנין דברים:

ב

לאשתי כראוי לה. עיין דין זה בח"מ סי' רנ"ג והטעם משום לישנא יתירה:

ג

ויש מי שאומר דהוי מתנה. בח"מ סי' הנ"ל הכריע כסברא הראשונה:

ד

במתנה בשעת מותו. לאו דוקא בשעת מותו רק החילוק הוא בין מתנה למכר והטעם הוא כי הצמידים מחוברים במלבוש רק שיש להם שם בפני עצמו וכל שיש לו שם בפני עצמו אעפ"י שמחובר לקרקע אינו מכור ובמתנה קנה הכל ע"כ הנותן מתנה לאשה כל מלבושיה סתם אף הצמידים המחוברים בכלל וליכא למימר למה לא פירשה האשה שיכתוב לה אף הצמידים משום שהיא מתביישת לשאול ממנו אבל בשעת נשואין כל מה שכותב לה אז הוי כמכר שהיא מוכרת עצמה לו ואינה מתביישת לו' תכתוב לי הצמידים בפני עצמם ומאחר שלא כתב לה הצמידים בפני עצמם ויש להם שם בפני עצמם אינם בכלל המלבושים והצמידי' הם שלו:

א

סעיף ד' בהגה"ה וי"א דאם נתן לה במתנה בשעת מותו וכו' נ"ב עי' בב"ש ס"ק ד' מ"ש על הטו"ז ובמח"כ המעיין בטו"ז יראה שדבריו תמוהין ודברי הטו"ז נכונים כי קושית הטו"ז נכון מכח ממ"נ דאי ס"ל למוהר"א דאין דומה למכר שפחה וכו' משום דהתם אינו רק לבוש בגופה אבל אין קשור בה אבל הכא קשור ותפור הצמידים בבגדה דמי למכר קרון מכר פרידות א"כ גם במכר או בשעת נשואין הוי לי' להיות שלה כמו בקרון ואם נאמר דס"ל דאינו דומה רק למכר שפחה אבל אין דומה למכר קרון א"כ תו קשה עליו מדברי הרשב"ם שכתב דבכל הפרק במטלטלין אין חילוק בין מכר למתנה בשניהם אינו קונה א"כ למה הכא קונה בצמידים אם דמי למכר שפחה ותימא עליו מדברי הרשב"ם ואם נאמר דדמי למכר קרון וכו' ולק"מ מדברי הרשב"ם א"כ תו בשעת נשואין היו לה להיות שלה וקשה עליו ממ"נ ע"ש ודוק:

א

אין צמידים בכלל. עב"ש שהקשה דהא לעיל סי' צ"ט מבואר דדבר שנותן להתנאות שמין לה בכתובה ותירץ דאיירי כאן שפירש חוץ מכתובה גם י"ל מ"ש כאן דאין הצמודים בכלל לא נ"מ אחר מותו אלא בחייו דאינו מחוייב להניח לה להתקשט בהם ע"ש ועיין בק"א לס' כתובה שכ' דמעיקרא לק"מ דהתם מיירי בבגדים שעושה מרצונו הטוב לאחר נישואין שפיר אמרינן שלא הקנה לה רק בהיותה תחתיו להתנאות בהם אבל מה שהוא מחייב בשעת נישואין דחשיב להרי"ו כמכירה ולא שייך זה כיון שהוא מדעתה ג"כ דעי"ז נשאת לו והוקנה לה לעולם וכה"ג מחלק הב"ש עצמו בסי' צ' ס"ק נ"ב ע"ש. ומ"ש עוד הב"ש לתרץ קושיית הט"ז. עיין בס' כתובה שם:

ב

ואם אמר מלבושיה כו'. כ' בספר כרם שלמה וז"ל בשו"ת שער אפרים סי' קכ"ד הביא ראיה ממשנה סנהדרין פ"ד שאין המנעלים בכלל מלבוש דחשוב שם מלבוש בפני עצמו ומנעול בפני עצמו ע"ש ול"נ להביא ראיה דמנעלים בכלל מלבוש מהא דאיתא במס' שבת ק"כ ולובש כל מה שיכול ללבוש כו' וחשוב שם בי"ח כלים ושנו מנעלים (עיין ביאור הגר"א ז"ל) . ועיין בתשובת שבו"י ח"א סימן כ"ד הובא קצת בפ"ת ליורה דעה סימן רי"ח סעיף קטן ב'):

א

דידה על העליונה ולפ"ז הא דאמרינן בגמ' באומר בכתובתה ידה על העליונה היינו לרבותא דאף שזכר הכתובה מ"מ תוכל ליטול יותר מכתובתה:

ב

וי"א דאם נתן כו' ז"ל מהרי"ו סי' קמ"ד וצמידים של זהב שיש במלבושיה נראה שאינן בכלל המלבושים כיון שיש להם שם בפני עצמן ובלישנ' דעלמא לא מיקרי בגדים סתם כו' ודמיא להם דאיתא בגמ' פ' המוכר את הבית המוכר את השדה לא מכר את חרוב המורכב כו' אלמא אע"ג דחרוב המורכב מחובר לקרקע אינו מכור כיון שיש לו שם בפני עצמו כ"ש הכא דלא אמר וכל המחובר בו אע"ג דבמתנה קנה הכל אבל הכא הוה כמו מכר דהתם בעי מאי שנא מכר מאי שנא מתנ' ומשני דגבי מכר הלוקח היה לו לפרש דאין מתבייש מן המוכר כיון שנותן דמים אבל מקבל מתנה מתבייש מהנותן לשאול ממנו שיתן לו הכל כיון שנותן לו בחנם וה"נ אינו נותן לה מתנת חנם דאינה מתרצה להתחתן לו אלא בתנאי זה שיעשה לה תוס' כתובה ואינה מתביישת ממנ ודמי' למכר ממש עכ"ל ומ"ה מחלק רמ"א כאן בין נותן לה בשע' מותו ובין בשעה שנושאה דאז הוה כמו מכר אבל אשתמיטתי' להרב מהרי"ו ואחריו רמ"א משנה קמא דפ' הספינה דפירשב"ם שם וז"ל וכל הני דחשיב בפרקין דלעיל בית המרחץ ובית הבד כולהו מקרקע נינהו כו' אבל הנהו דהאי פירק' מטלטלי נינהו ל"ש מכר ול"ש מתנה כולהו שוין כשם שלא מכר כך לא נתן עכ"ל הרי לפנינו דבמטלטלין מכר ומתנה שוין ה"נ בהנך צמידים של זהב שהם מחוברים ותשמיש להבגד כמו קרסים שמחברים קצוות הבגד או שעושים לנוי להבגד לפי הנראה שהם שייכים לבגד הן במכר הן במתנה ויש לדמות זה להא דאיתא בח"מ סי' ר"ך המוכר את הקרון לא מכר את הפרדות בזמן שאין קשורות עמו וכתב הרב המגיד דהיינו מ"ש בגמ' שאם היו אדוקין בקרון הכל מכור ופי' אדוקין בקרון בשעת מכירה וטעמא דכל שאדוקין בו הרי הם לקרון כמו תנור וכירים לבית עכ"ל ה"נ בהנך צמידין שזכרנו כיון שהם מחוברין להבגד שייכים לבגד ואין חילוק בין בנותן לה בשעת מותו בין בשע' נישואין והאי פיסקא דמהרי"ו ורמ"א לאו דסמכא הוא:

ג

ואם אמר מלבושים כו' נקרא מלבוש כתבו בדרישה ויש ללמוד מזה שאם אמר שתטול בגדיה שאין אלו בכלל עכ"ל דברים תמוהים כתב דמה חילוק יש בין בגד למלבוש ואדרב' מבואר בתשובה הרא"ש כלל ע"ה סי' ד' על הבגדים שצוה הבעל להניח לה דהכל נקרא בגדים והכל נתון לה עכ"ל ע"כ לית מאן דחש להאי חילוק':