שולחן ערוך, אבן העזר ק״ח: דין שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים ובו ג סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

דין שכיב מרע שאמר תטול אשתי כאחד מן הבנים ובו ג סעיפים:
שכיב מרע שאמר (או בריא שקנו ממנו) (רשב"ם פרק יש נוחלין) תטול אשתי כאחד מן הבנים נוטלת כאחד מבניו יתר על כתובתה ואם נולדו לו בנים אחר הצוואה מצטרפים עם אלו שהיו בשעת הצוואה ונוטלת חלק עם כלם כיצד היו לו ג' בנים בשעת הצוואה ולאחר זמן נולדו לו שנים נוטלת כא' מחמשה שהוא שתות כל הממון ואינה נוחלת עמהן אלא בנכסים שהיו לו בשעת הצוואה אבל הנכסים שבאו לו אחר זמן הצוואה אין לה בהם חלק שאין אדם מקנה דבר שלא בא ברשותו: הגה היה ספק בנכסים אם היו בשעת הוצאה או לא על האשה להביא ראיה או לא תטול חלק בהם (ב"י בשם הריטב"א פ' יש נוחלין):

ב

אם היו הבנים מרובים ונתמעטו נוטלת חלק כאחד מהבנים שבשעת מיתה ויש מי שנסתפק בזה:

ג

אם מתו כל הבנים רואים כמה היו בשעת הצוואה ונוטלת חלק הראוי לאחד מהם והשאר ליורשיו: הגה הכותב לבתו ולחתנו שיטלו חלק כאחד מבניו הוי כאלו כתב כך לאשתו ואינו נוטל אלא בנכסים שהיו לו בשעת הכתיבה (מרדכי פ' יש נוחלין) ומה שנוהגין בשטר חצי זכר שכותבים עכשיו לבנות שנוטלין בכל אשר ימצא לו כמו הזכרים משום דכותב להם דרך הודאה שחייב להם סך מה ולא יפטר אלא כשנותן להם כמו הזכרים ובדרך זה יכול להקנות אף מה שלא ברשותו הן ראוי הן מוחזק (ד"ע) הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו אסור להערים אח"כ וליתן מנכסיו לבניו או לאשתו כדי להפקיע ממקבל מתנה מה שראוי לו (כן נראה מתשו' מהרי"ל סי' פ"ח):

א

ממנו. עיין בח"מ סימן רנ"ג שם מבואר לשון להבא אם מהני בו קנין כבריא ע"ש:

ב

הבנים. משום דהוא לשון מתנה נ"י ח"מ ב"ש:

ג

ונתמעטו. היינו בחיי אביהם. אבל אם מתו אחר מות אביהם לכ"ע אין לאשה זכות המגי"ד ח"מ ב"ש:

ד

ח"ז. עיין בתשו' מהרש"ל סי' נ"א ותשובת רמ"א סי' ג' ותשו' מהר"ם לובלין סי' ה' ובח"מ סי' רפ"א ס"ז בהג"ה:

ה

להערים. כלומר שנתן לאשתו או לבתו שתטלו חלק כא' מן הבנים ורוצה להערים וליתן במתנה אח"כ רוב נכסיו לבניו כדי שלא יגיע להאשה או לבתו רק חלק קטן עיין מהרי"ל סי' צ"ב:

א

שלח ליה רבי אבא וכו' ב"ב דף קנ"ח ע"א

ב

ר"ן בשם הראב"ד דלטפויי קאתי ועוד כי אמר תטול לשון מתנה הוא

ג

מימרא דרבא שם

ד

ל' הרמב"ם בפי"א מהלכו' זכיה ומתנה

ה

מימרא דרבא שם

ו

הרשב"ם שם בפירושו וכ"כ הרא"ש בתשובה כלל מ"א וכ"כ טור

ז

ה"ה בשם הראב"ד וכ"כ הר"ן בשמו ובשם הרמב"ן וכתב ה"ה ולדברי הכל אם נתמעטו אחר מיתת האב אינה זוכה בחלק המת כלום ופשוט הוא

ח

טור וכ"כ הרא"ש בתשוב' הנזכר

ט

ועי' טור לקמן סי' קי"ג ס"ב בהג' דין שח"ז

א

ש"מ שאמר ולא אמרינן בכה"ג דמחלה הכתובה דהא אינו מחלק כל הנכסים ב"ש בשם הנ"י ועל תי' זה יש לפקפק כיון שנותן לה חלק כאחד מהן בכל הנמצא מה בכך אם מחלק להבנים בל' מתנה או שהם זוכים מכח ירושה מ"מ כבוד עשה לה שתהא שותף בין הבנים בכל נכסיו ועיין ריש סימן ק"ו לפי' הרמב"ם במשניות דשם כותב דוקא מעוקר לק"מ דהכא ש"מ שאמר קתני היו ספק כו' ע' בח"מ סי' ס' סעיף ו' ובש"ך שהעלה שכן עיקר:

ב

אם היו הבנים מרובים כו' היא דעת הרא"ש שהכריע בתשו' הרב"ם בל' זה דברי הרשב"ם אין להסתפק בהם כיון שנטילתה כאחד מהבנים אזלה בתר שעת חלוקת הבנים בין לרבות בין למעט דמאיזה טעם נחלקו ביניהם עכ"ל וק' עליו מדבריו שבהלכות טעם להנאמר בשמו סעיף ג' בל' זה ויראה דאם מתו כל הבנים דשקלה כבנים דהשתא והשאר ליורשים דאפילו נתרבו היה מסתביר דשקלה כבנים דהשתא אלא דאמידנא דעתיה דדעתו של אדם קרובה אצל בניו ואינו רוצה לפחות חלק הבנים שיולדו לו אבל היכא דמתו כולם מסתברא דאזלינן בתר בנים דהשתא וא"כ לע"ד יש ויש לחלק דדוקא היכא דנתרבו לא אזלינן בתר דמסתביר דתשקול כבנים דשע' אמירה משום האומד דדעתו של אדם כו' משא"כ בנתמעטו אדרבא נילך בתר המסתביר דכוונתו היה שתטול כערך הבנים דשע' אמירה והיא מסכים עם האומד שדעתו קרובה אצל הנשארים וצ"ע. ואולם כבר הביא הב"ש מסקנת הנ"י ומה שכ' מדין תפיסה ע' סי' ק"ז:

א

או בריא שקנו ממנו. עיין בח"ה סי' רנ"ג שם מבואר לשון להבא אם מהני בו קנין:

ב

תטול אשתי כא' מן הבנים. אף ע"ג אם עשתה יורש לא אמר כלום דאין בידו להוריש מי שאינו ראוי להוריש אפ"ה אם אמר תטול זוכה משום דהוא לשון מתנה נ"י ולא אמרינן בכה"ג דמחלה הכתובה דהא אינו מחלק כל הנכסים לכן נוטלת יתר על הכתובה כ"כ הנ"י:

ג

ונתמעטו. היינו בחיי אביהם אבל אם מתו אחר מות אביהם לכ"ע אין לאשה זכות, המגיד:

ד

ויש מי שנסתפק בזה. היינו הראב"ד ורמב"ן ויש לומר כיון הרשב"ם והרא"ש ס"ל דנוטלת כא' מבנים שבשעת מיתה והראב"ד והרמב"ן מסופקים יש לנו להלוך אחר פשיטות הרא"ש והרשב"ם, מיהו הנ"י כתב בשם הרשב"א והרא"ה דפסקו דא"י להוציא מהם חלק גדול כא' מבנים בשעת המיתה מיהו בנתרבה לא מהני תפיסה שלה ואין לה אלא חלק קטן כא' מבנים אחר שנתרבו:

ה

רואין כמה היו בשעת הצוואה. דהא ראוי הוא דתטול כשעת המיתה אלא הואיל דעתו קרובה אצל הבנים אמרי' דהבנים אשר יולדו לו אינם מפסידים לכן אם מתו נוטלים כשעת המתנה וא"ל אם כוונתו כא' מן הבנים אשר יולדו לו הוי קני /את/ כחמור עיין בנ"י מתרץ קושיא זו:

ו

ומה שנוהגים בשח"ז. עיין דין זה בתשובת מהרש"ל סי' נ"א ותשו' הרב סי' ג' ותשו' מהר"מ מלובלין סי' ה' ובח"ה סי' רפ"א:

ז

הנותן מתנה לאשתו וכו'. כלומר שנתן לאשתו או לבתו שתטול חלק כא' מן הבנים ורוצה להערים וליתן במתנ' אח"כ רוב נכסיו לבניו כדי שלא יגיע להאשה רק חלק קטן:

א

או בריא כו'. רשב"ם שם ד"ה האומר כו':

ב

יתר כו'. וכ"כ רשב"ם שם בל' אחרון:

ג

שאין כו'. רשב"ם שם:

ד

היה ספק כו'. דהמע"ל וע"ל סימן ק"ז בבה"ג ס"ק ב'.

ה

אם כו'. כפירשב"ם שם וכ"כ הרא"ש בפסקיו שם וכן הסכים בתשובה דלא כראב"ד:

ו

אם כו'. מדהוצרך למימר ובבנים כו' אלמא דמסתבר לו' דשקלא כדהשתא אלא דאמידנא דעתיה דדעתו של אדם קרובה אצל בנו. הרא"ש בפסקיו שם:

ז

ומה כו'. ובדרך כו'. עח"מ ס"ס ס"ו:

ח

הנותן כו'. כמ"ש בסוטה כ"א כ"ב איזה כו' אר"י כו' אביי כו':

א

או בריא שקנו ממנו. אין דעה זו מוסכמת שכבר נתבאר בח"מ סי' רנ"ג שכל לשון שהוא להבא כגון יטול יזכה יחזיק יש מחלוקת בדבר אי מהני בבריא בקנין ודעת הרמב"ם ור"י מיגאש דהוי קנין דברים וצריך לפרש דברי הרב שכוונתו בריא שקנו ממנו בלשון המועיל לכל חד כדאי' ליה וכמ"ש המ"מ לדעת ר"י מיגאש דמיירי דאמר ליה בלשון הקנאה ולא בלשון תיטול:

ב

תיטול אשתי כא' מן הבנים. אף על פי שאם עשאה יורשת כא' מן הבנים לא אמר כלום דאין בידו להוריש מי שאינו ראוי ליורשו אפ"ה כי אמר תטול לשון מתנה הוא ולא אתי כא' מן הבנים ומבטלי':

ג

יתר על כתובתה. אף על גב שנתבאר לעיל סי' ק"ו שאם עשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה על פי האופנים שנתבאר שם הכא לאו מחלק הוא ולטפויי קאתי:

ד

כא' מהבנים שבשעת מיתה. אבל אם מת א' מן הבנים לאחר מיתת האב דבר פשוט הוא שאין לאשה זכות בחלק בן המת וכמו שכתב המ"מ:

ה

הנותן מתנה לאשתו או לבנותיו. כלומר שנתן לאשתו או לבתו שיטלו חלק כא' מן הזכרים ורוצה להערים וליתן במתנה אח"כ רוב נכסיו לבניו כדי שלא יגיע לאשה רק חלק קטן בין הבנים וכן אם נתן לבנותיו חלק בין הזכרים יערים ויתן לאשתו מתנה מרובה כדי שלא יגיע להם רק חלק קטן בירושה ועיין בתשובת מהרי"ל סי' צ"ב:

א

ס"א בהגה הי' ספק בנכסים אם הי' בשעת הצוואה או לא נ"ב הרב הוציא דין זה מהריטב"א והנ"י בשם מרדכי מפ' יש נוחלין והנה מוכח להדיא מדבריהם שס"ל כדעת היש מי שאומרים בטור חו"מ סימן קי"ב שעל המקבל להביא ראי' אבל לפי דברי הרמב"ן שם והיא דיעה ראשונה בש"ע סי' קי"ב דזוכה המקבל מספק ג"כ זכתה האשה בכל הנכסים וא"צ ראי' ופשיטא שיש לחלק בין מהיום ולאחר מיתה או סתם שאמר תיטול כאחד מן הבנים לענין זה וע' בסי' סמ"ך בחו"מ שמדמה מה שמבואר שם לפלוגתא הנ"ל ושם לא מיירי במהיום ולאחר מיתה וע' בש"ך שם ובב"י סי' קי"ב כ' מה שכ' הטור בשם י"א הוא כפי הי"א שבבעה"מ שם ולא ראה דברי הנ"י והריטב"א והמרדכי כיון שמבואר להדיא כן ומהם הוציא הטור כן כנ"ל ודוק:

א

נוטלת כא' מבניו כו'. כתב בקו"א לס' כתובה וז"ל היינו שנוטלת כא' מן הבנים פשוטים כדאיתא במרדכי פי"נ נמצא אם אין לו אלא בן אחד נוטלת מחצה דהיינו מי"ב זהובים נוטלת ששה ואם נולד עוד בן נראה דנוטל הבכור בתחלה חלק בכורה מכל הירושה דהיינו ד' זהובים שלא היה דעתי על חלק בכורה והמותר יתחלק לג' חלקים נמצא הבכור משתכר בלידת אחיו שני שלישי זהב דא"ל שיחולק לארבעה חלקים ויטול הבכור שני חלקים דא"כ מפסיד מחלק בכורה והוא לא אמר בלשון מתנה לבניו הפשוטים שיעבירו אותו מחלק בכורתו וצ"ע עכ"ל ע"ש:

ב

או לא תטול. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בחו"מ ס"ס ר"נ ובסמ"ע וש"ך שם עכ"ל:

ג

משום דכותב להם דרך הודאה. עי' בס' ישועות יעקב שנשאל על שטח"ז שלא נכתב בדרך זה רק נכתב סתם שיטול כחלק חצי זכר אף בסוף השטר נאמר וכל הא דלעיל קבלתי עלי בחיוב גמור לאשר ולקיים מה דין השטר הזה אי נימא מאחר שלא נכתב דרך הודאה לא יטול רק בנכסים שהיה לו בשעת כתיבה או נימא מאחר שנכתב שקיבל עליו בחיוב גמור הרי קיי"ל בח"מ סימן ס' דאף דאין אדם מקנה דבר שלב"ל מ"מ יכול להתחייב עצמו בדשלב"ל. והאריך קצת בזה ודעתו נוטה דכאן לא מהני אף שנכתב שקיבל בחיוב גמור ואינו נוטל אלא מהנכסים שהיה לו בשעת כתיבה. וסיום התשובה לא נמצא שם. ועיין בתשובת נו"ב חלק ח"מ מסימן כ"ה עד סימן כ"ח מענין כזה שפלפל שם עם חתנו הגאון מהר"ר יוסף ז"ל ומבואר שם שזה פשוט בעיניהם לענין הרכוש אשר רכש אחר כתיבת השטר בודאי אין חלק וזכרון לחתנו וגם המעות שהיה בשעת הקנין לא זכה בו שהרי מטבע אינו נקנה בחליפין ואף לשון חיוב שכתוב בשטר שקיבל עליו בחוב גמור לאשר ולקיים כו' אינו מועיל לזה כלל כי לא נתחייב שיתן הוא עצמו דנימא שהחיוב חל על גופו רק כתב לאשר ולקיים כל הנ"ל וא"כ היינו שחייב את עצמו שיתנו לו בניו ואיך יכול לחייב א"ע על בניו וגם אם נכתב בשטר קבלתי עלי בק"ח וכשד"א ג"כ אינו מועיל כי אין היורשים מחוייבים לקיים שבועת אביהם. רק כל עיקר הפלפול שם על הנכסים שהיה בעת הקנין אם יכול להוציא מן היתומים מאחר שהקנין היה על כולם באחד וקנין בדבר המועיל עם דבר שאין בו ממש הוא מחלוקת הפוסקים דיש פוסקים כרב המנונא בב"ב דף קמ"ג דלא קנה כלל וכמבואר דברי המחלוקת בח"מ סימן ר"ג ס"י בהגה וא"כ איך בעהש"ט יכול להוציא מהיתומים בשטר שיש בו ספיקא דדינא ונכסי בחזקת יתמי קיימי והאריכו למעניתם בסברות עמוקות ע"ש וקצת מדבריהם יובא בפ"ת לח"מ סי' ר"ג שם בד"ה החליף מעות:

ד

אסור להערים. עיין בתשובת רבינו עקיבא איגר ז"ל סי' קכ"ט באחד שנתן כל נכסיו לבניו בקנין להבריח בנותיו מחלק שטר חצי זכר וכתב בפשוטו נראה דהבנים זכו במתנתם אף דעשה שלא כהוגן כמ"ש הרמ"א ס"ס ק"ח מ"מ מלישנא דהרמ"א משמע דאיסורא הוא דעביד אבל מה שעשה עשוי ואף כפי הנהוג עתה הנוסח שנשבע ע"ד חתנו שלא ליתן שטר מתנה כו' ובזה יש לדון דמעשה המתנה בטל כמ"ש בהגהת מרדכי הובא בי"ד סי' ר"ל בהגה מ"מ מידי ספיקא לא נפיק דהא דעת התוספת דבבודה איסור מלבו אי עביד מהני. ועוד דיש לדון דכללא דאי עביד לא מהני הוא רק היכא דבביטול המעשה תבוטל העבירה כו' (סברא זו כתב עוד שם בסי' קע"ד והובא בפ"ת ליו"ד סי' רס"ו ע"ש) משא"כ בנ"ד דגם אם תאמר דלא מהני הנתינה מ"מ יהיה עובר העבירה ומחלל שבועתו שלא ליתן והרי נתן בזה לא אמרינן אעל"מ. ועוד אילו הייתי כדאי הייתי אומר דאעל"מ לא שייך רק היכא דהלאו על ענין פרטי כעין לאו דלא ימיר ולאו דלא יוכל לשלח' ומפרשינן הקרא כך דאין בכחו להמיר ואין בכחו לשלחה משא"כ במקום שנאמר דרך כללי כמו לא תעשה כל מלאכה דא"א לפרש שלא יהא לו כח לעשות מלאכה דודאי אם יבנה בית או יטע כרם יהיה בנוי ונטוע וע"כ פירושו דרך אזהרה דאינו רשאי לעשות מש"ה כל שישנו בכלל זה הלאו ל"ש ביה אעל"מ בזה מרווח כמה קושיות וא"כ בנ"ד דאיסור בל יחל פירושו רק אי אתה רשאי ליחל ולא שאין לו כח א"כ בעבר ונתן ל"ש אעל"מ. ועוד דבגוף זה היסוד לא ברירא לן דהל' כרבא דאי עביד ל"מ וראוי להיות ספיקא דדינא וכן נראה דעת הרמב"ם וא"כ בנ"ד איך ניקום ונוציא ממון מיד המקבל מתנה (ע' עוד חילוקי סברו' הלכה זו דאי על"מ בתשובת חתם סופר חי"ד סי' ו' הובא בפ"ת ליו"ד סי' א' סי"א וגם בתשו' נו"ב תניינא חלק אה"ע סי' קכ"ט שיובא לקמן סי' קל"ד סק"ו ע"ש וגם בספר שער המלך פ"ג מה' גירושין י"ט באורך): אולם אם היה הקנין ע"י עדים כדרך שכותבין וקנינו מיניה בזה יש לדון כיון דעובר על השבועה אמרינן דאין שלד"ע ובטל הקנין (ע' בתשובת נו"ב סימן ע"ה שיובא לקמן סי' קי"ט סק"ו) אך בנשבע באמת אולם בנ"ד דידוע שכותבין רק לנוסח השטר ומעולם אין נשבעין. וכבר העלו בתשובת הרא"ם והמבי"ט והחזיק בידם שו"ת שב יעקב (הובא בפ"ת ליו"ד סימן רל"ו סק"א. ועמ"ש לקמן סי' קס"ה ס"ד סק"י דאף בכותב הריני נשבע לא הוי שבועה דלבטא בשפתים כתיב אלא דאינו נאמן ל' טעון לא נשבעתי כמ"ש הש"ך יו"ד סי' רל"ב וזה ל"ש בנ"ד דידעינן האמת שלא נשבע. וכתב עוד שם דמה שדן חכם אחד בנ"ד לומר דזכו הבנות משום דמתנה לבניו הוו כירושה כפסק הרמ"א ר"ס ק' ואם כן זכו הבנות וכ"כ בת' פמ"א. זה אינו דהרי הב"ש כתב שם בשם הרש"ך דיכולים הבנים לומר קים לן דהוי מתנה ועוד דודאי אין כוונת הרמ"א שם דהוי ירושה ממש דזה ודאי אינו אלא דסברתו כך הוא כו' משא"כ לענין שטר ח"ז וכיון דנתן לבניו מחיים וזכו בהם מעכשיו אין בזה חילוק בין נתן לבניו או לאחרים. וביותר יש לדון דגם בנתן לבניו במתנת שכ"מ דאחר גמר מיתה קנה מ"מ אין זכות לבנות בזה אך ע"ז יש לפקפק ועכ"פ במתנת בריא לבניו ברור אצלי דפקע זכות הבנות עכ"ד ע"ש. ויתר דבריו בתשובה הנ"ל יובא לקמן סי' קי"ג ס"ק ו'. ובתשובת ח"ס סי' קמ"ז במי שמת ובחיותו נתן מתנות הרבה לאשתו ועכשיו מערערים חתניו כי עי"ז יוגרע כחם בשטח"ז שיש להם הנכתב בתורת חוב גמור המנהג. והרב השואל רצה לומר כיון שבשטר ח"ז נכתב קנין אוה"ב אין להאשה כח להפקיע חלק הבנות. והוא ז"ל השיב לו דג' אופני מתנה בזה אם נתן לאשתו מתנה בלי שום פניה רק כי חפץ בה אין להרהר אחר המתנה כלל והרי כל ימיו יכול לעשות בנכסיו מה שירצה והרי קמן לפי נוסח הנ"ש כותבין בכל שטח"ז קנין אוה"ב ומעשים בכל יום שאדם מוסיף לאשתו על כתובתה באין פוצה פה כלל ובתשובת מעיל צדקה רצה השואל לומר דהקנין אוה"ב יועיל שאם תמות האשה יהיה להבנות שח"ז מכתובתה שניתן לה מעיזבון בעלה ועל זה השיב שאינו אלא שגם היא תסייע להבנות ולעזור להם להמציא חלקה מנכסי אביהם אבל לא מכתובתה אמר מותה יע"ש הרי דגם השואל לא עלה על דעתו שגם עתה יהיו הבנות קודמות והטעם בזה צ"ל דהקנין אינו אלא לקיים דברי השטר שהוא שהבת תקח כחצי ש"ז כעין ירושה בשעה שיורדים לנחלה וכל זמן שלא נפרעו החובות וכתובת אשה וכל זמן שלא לקחו בעלי מתנות מתנותיה' עדיין אין כאן הורדה לנחלה ולא ירושה ואין כאן קנין אוה"ב עד שתגיע זמן הורדה לנחלה וכו' פן השני שהיתה המתנה רק להערים ושקר וכזב כי מעולם לא נתן לה שום מתנה רק שעשה קנינים עם אשתו ובניו הזכרים על הבנות לומר שנותן לאשתו מתנה ובאמת אינו נותן כלל א"כ פשוט שאינו מועיל ואם יש בזה חשד יכולים להטיל חרם סתם מי שיש ממונו בידו ומערים להפקיע שטח"ז וזה גרע טפי מהערמה שבח"מ ס"ס צ"ט דהתם הערים טרם שהלוה כו' ואפ"ה מבטלין ערמימותו מכ"ש הכא שכבר חיוב לבתו והוא מערים אינו כמערים אלא גזלן גמור ולזה לא צריך קנין אוה"ב. אמנם הפן השלישי שנתן מתנה גמורה לאשתו אך לא נתן לה אלא משום הברחה מבנותיו כי דעתו קרובה לאשתו יותר מלבתו ואילו לא התחייב שטח"ז לא היה נותן לאשתו כלום בכה"ג מדינא המתנה קיים אבל לא טוב עשה בעמיו דאיסורא הוא להבריח נכסיו משטח"ז כמ"ש בא"ע סימן ק"ח ונוסף על זה כתוב בכל שטח"ז קבלתו ת"ח ושד"א שלא להפקיע חוב זה ושלא להבריח כו' ונהי אם עבר והבריח לא הוה בטול מקח כמ"ש רמ"א בח"מ סימן ר"ח מ"מ מסתיין למקרי עבריין ולכופן לקיים שבועה ונהי אם היה מבריח נכסיו ע"י אחר והוא מת א"כ את מי נכוף העובר מת והלוקח או המקבל אשר הוא חי לא נשבע ולא עבר מ"מ הכא שהבריח לאשתו וגם היא חתומה בשטר קנין אוה"ב א"כ גם הת"ח והשבועה עליה תסוב וכופין אותה שלא לעבור על חרם ושבועה ומה שיש לדבר בזה מענין שבועה בכתב עיין בש"ך יורה דעה סימן רל"ב סעיף נ"ה ובחו"י סימן ט"ז ובש"י ובנו"ב כו' עכ"ד ע"ש):

א

סי' ק"ח ס"א הגה לא תטול חלק. נ"ב ע' ש"ע חוה"מ סי' ר"ן ובסמ"ע ש"ך שם:

ב

ס"ג הגה אסור להערים. נ"ב ובדיעבד מהני ולפי נוסחתינו דכותבי' בת"ח בשד"א תלי' במחלוקת הפוסקים חוה"מ סי' ר"ח וע' תשובת פנים מאירות ח"א סי' ל"ד ובעטרת צבי חוה"מ בתשובתו בסי' רפ"א:

א

יתר על כתובתה כתב הר"ן בשם הראב"ד אע"ג דאמרינן כיון שעשאה שותף בין הבנים אבדה כתובתה ה"מ במחלק אבל זה אינו מחלק ולטפויי אתא וכתב עוד ואף על גב דקי"ל דאם עשאה יורשת לא אמר כלום מ"מ כי אמר תטול לשון מתנה הוא ולא אתי לשון כאחד מן הבנים ומבטל ליה:

ב

ויש מי שנסתפק פי' אם על שעת מתנה כיון או על שעת חלוקה ולפיכך בין במרובין ונתמעטו בין במועטין ונתרבו ידה על התחתונה עכל ב"י בשם הראב"ד ורמב"ן וא"ל הך ויש מי שנסתפק קאי על מ"ש בסעיף א' דאזלינן בתר החלוקה וכתה הרב המגיד ולכ"ע אם נתמעטו אחר מיתת האב אינו זוכה בחלק המת כלום עכ"ל: