שולחן ערוך, אבן העזר ק״י: שכותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובו ב סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

שכותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובו ב סעיפים:
כותבין שובר לאשה אע"פ שאין בעלה עמה ובלבד שיהא מכירה והבעל נותן את שכר הסופר: הגה ות"ח שאין דרכו לדקדק בנשים נאמן אח"כ לומר שטעה וכתב שובר לאשה אחרת על שם זו כי טעה בה (טעם זה מפורש גמרא בפרק גט פשוט):

ב

המוציא שובר על שם האשה שנפרעה מכתובתה בזמן שהאשה מודה שנתנתו לבעל יחזירנו לו ואם אינה מודה אלא אומרת ממני נפל לא יתננו לא לאיש ולא לאשה:

א

הסופר. אפילו באבדה הכתובה. ואם אבדה הכתובה בפשיעה צריכה היא לשלם עיין ב"ש. ועיין בח"מ סי' נ"ד ס"ק ג' בש"ך:

ב

טעה. היינו כל זמן שלא אמר ברי לי שזאת היא האשה ש"ס. ועיין בח"מ סי' מ"ט סעי' ב' בהג"ה ובסמ"ע ובש"ך:

ג

לאשה. והכתובה בחזקתה וטורפת מן הלקוחות ולא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו דהשובר טוב הוא. ואם הבעל מודה שממנה נפל יחזיר לאשה ח"מ וכו' הב"ח. והסמ"ע בח"מ סי' ס"ה ס"ק נ"ח לא כ"כ. אבל ש"ך שם חולק עליו ע"ש:

א

משנ' דגמרא ב"ב דקס"ו ע"א

ב

שם ריש דקס"ח

ג

ברייתא ב"מ דף י"ט ע"א

א

והבעל נותן שכר הסופר כ' הב"ש ולכאורה נראה וכו' דהא אם היתה מחזרת הכתובה ל"צ לשובר כיון הכתובה בידו ובהג"א שם ל"מ הכי ור"ל שהרי כתב מיהו לר"י דאמר הטוען אחר מעב"ד ל"א כלום לעולם צריך לשובר ויראה לע"ד דס"ל שאף אם הכתובה בידו אינה ראיה שפרע מדקי"ל כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו ה"ה לכתובה שכותבין אע"פ שאין אשתו עמו וכ"כ המ"ש ז"ל בכתובות דף נ"ו כו' ד"ה בששוברתה מתוכה בל' זה ועוד דאין ראיה שהכתובה בידו דכותבין כתו' לאיש בלא אשה דכותבין שטר ללוה וכו' אמנם במהרש"א ז"ל כתובות דף ט"ז ע"ב בתוס' ד"ה זאת אומרת מבאר דבריהם דחזרת הכתובה היא ראיה על הפרעון ודברי המ"ש צ"ע דהא בב"ב דף קס"ו תנן אין כותבין שטרי נשואין אלא מדעת שניהם ופירשב"ם נשואין כתובה והרמ' פ' כ"ד מה"מ העתיק שטרי ארוסין ונשואין ואולם בטור וש"ע לא נזכר המניעה דכתיבת שטר כתובה בלא דעת האשה ואף הנ"י לא פי' אלא שטרי ארוסין דהיינו שטרי פסיקתא כנראה מפני דק' לו קושית המ"ש מפרש שטרי ארוסין ונשואין יחד עם שטרי פסיקתא אמנם בחדושי רמב"ן כתב ונשואין נמי כי ההוא גוונא הוא לומר שאין כותבין כתובה לאשה עיקר ותו' אלא מדעת הבעל ודעת האשה נמי בעינן שאם קיבלה עליה להכניס כלום ולשעבד עצמה בכלום לו וליורשיו אין רצונה שיהא עליה כמלוה בשטר וא"כ למנהגינו שאין כותבין בשטר כתובתה שום שעבוד עליה יפה עשו הטור וש"ע שהשמיטוהו דודאי כותבין בלא דעתה כמו שטר ללוה והיינו טעמא דהגהות הרא"ש וק"ל:

ב

בזמן שהאשה ע' ב"ש מסיים וע' בסמ"ע סימן ס"ה ודבריו תמוהים. הנה מכוין לתמיהות הש"ך עליו ס"ק מ"ט והמעיין בדרישה יראה כי הורגש בכל דברי הש"ך וגם מ"ש הש"ך בל' זה דהא אי בעי המלוה הוה קרע לו לשטר או קלי' או מצנע לי' כבר כ' בהדרישה דע"כ איירי שאין השטר ביד המלוה דאל"כ למה לו הודאתו ליהדר לי' השטר משא"כ בכתובה משני אביי שפיר בשהכתו' יוצא מת"י דאף אם תחזיר השטר עדיין תוכל ליגבות בתנאי ב"ד ואזיל בשטת הג"א הנ"ל ומה שתמה הש"ך על לישני' כיון דאיתרא בנפילה הוא דאדרבא כו' כבר הגהתי בסמ"ע דדי ע"פ הדרישה דצ"ל כיון דאיתרא בשובר וגוף הדין היכי דהלוה או הבעל מודה לע"ד עדיין צ"ע. מה שכ' בח"מ וע"כ אמרו אין הבעל מודה הוא ט"ס וצ"ל אין האשה מודה:

א

אף על פי שאין בעלה עמה. משום דזכין לאדם שלא בפניו וכתיבת שובר זכות שלו הוא וחוב שלה:

ב

ובלבד שיהא מכירה. היינו שהוא מכיר האיש והאשה דאם אינו מכיר אלא האשה יש לחוש שתתן השובר לאיש אחר אשר שם אשתו כשמה אבל כשמכיר שם שניהם תו ל"ח שמא יש אחר דשמו ושם אשתו כשמה:

ג

והבעל נותן שכר. כתב בהג"א פג"פ והמגיד רפכ"ד ה"מ אם אבדה הכתובה בפשיעה צריכה היא לשלם דהא אם היה הכתובה בידה לא היה צריך השובר וכ"כ בנ"י שם וכן יש לפרש דברי הטור ומ"ש אם אבדה הכתובה צריך הוא לשלם היינו אבדה באונס או איירי דאינו משלם לה אלא היא מחלה לו מ"ה משלם הוא ולכאורה נראה אפילו לשיטות הפוסקים דס"ל דגובה הכתובה אפי' אין הכתובה בידה אפי' במקום שכותבים כתובה מ"מ א"צ לשלם שכר השובר דהא אם היתה מחזרת לו הכתובה לא היה צריך לשובר כיון הכתובה בידה ובהג"א שם לא משמע כן וע' בח"ה סי' נ"ד:

ד

כי טעה בה. היינו כל זמן שלא אמר ברי לי שזאת היא האשה ש"ס וע' בח"ה סי' מ"ט:

ה

בזמן שהאשה מודה. ולא חיישינן שמא מכרה הכתובה לאחר ועשתה קנוני' עם בעלה כיון שיכולה למחול לבעלה מ"ה נאמנת במיגו וא"ל שמא מתיירא למחול דסברא דחייבת לפרוע כל הסך הכתובה כמ"ש בח"ה סי' ס"ו וע' בהרא"ש ובנ"י ושאר פוסקים מה שתירצו בזה וע' סי' ק"ה מ"ש בזה:

ו

לא יתננו וכו'. ממילא הכתובה בחזקתה וטורפת מן הלקוחות אלא לא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו דהשובר טוב הוא ותתרע הכתובה ואם הבעל מודה דממנה נפל כתב בפי' בסי' זה דאין מחזירין לה דחיישינן לקנוני' דעשאו קנוני' להבריח נכסיו מב"ח וב"ח והש"ך כתבו שם דמחזירין לה וכ"כ בח"מ וע' בסמ"ע סי' ס"ה ודבריו תמוהין:

א

ובלבד כו'. ל"ד שצריך שיכיר שניהם כמש"ש בגמרא וכמ"ש בח"מ סימן מ"מ ס"ב ולשון המתניתין נקט.

ב

ות"ח כו'. עח"מ שם ומש"ש ושם סימן כ"ט בב"י:

א

אעפ"י שאין בעלה עמה. משום דזכין לאדם שלא בפניו וכתיבת השובר זכות הוא לו ועיין בב"ח בתוספו' דף קס"ו שהקשו ניחוש שמא כתב בניסן וכו' ע"ש:

ב

ובלבד שיהא מכירה. כלו' שיכיר האשה ובעלה דאם אין מכיר אלא האשה לבדה זימנין דכתבה האשה שובר ויהבה לגברא דלאו דילה ואותו האיש שם אשתו כשמה אבל אם מכיר שניהם לא חיישינן שמא תתן לאיש אחר ששמו כשם בעלה ושם אשתו כשמה דזה מילתא דלא שכיחא:

ג

והבעל נותן שכר הסופר. משמע אפילו באבדה הכתובה וכן הוא בטור דאם היה הכתובה בידה לא היה צריך הבעל לשובר אף שהיא הגורמת אפ"ה צריך לשלם שכר השובר אם חפץ בשובר אבל אם אינו חפץ בשובר א"צ לשלם שכר הסופר:

ד

כי טעה בה. כלומר כי יעקב הוציא שובר ששילם הכתובה ללאה אשתו ובאה לאה אל העדים ואמרה הלא מעולם לא אמרתי לכתוב לכם שובר אם העד ת"ח יכול לו' אשה אחרת היתה והגידה לי שהיא לאה אשת יעקב וטעיתי בה סברתי שהיא לאה ואני רואה עתה שטעיתי ואין את אותה אשה שהיתה לפני ובגמ' אמרינן אם הת"ח אומר ברי לי שאת היא האשה שהיתה תחילה לפני בשעת חתימת השובר ואחר כך רוצה לחזור מדבריו אינו נאמן דכיון דדקדק ועיין בסמ"ע סי' מ"ט סעיף קטן ו' אם התלמיד חכם אומר אני לא הכרתי שמה רק אחרים הטעוני והגידו לי ששמה כך ע"ש שהאריך בזה:

ה

בזמן שהאשה מודה וכו'. וליכא למיחש לקנוניא דכיון דקי"ל כשמואל דהרשות בידה למחול א"כ ליכא חשש קנוניא ועיין ברא"ש פ"ק דמציעא ובתוס' פ' הכותב הובא בב"ח כאן:

ו

ואם אינה מודה וכו'. וממילא הכתובה בחזקתה וטורפת הלקוחו' הואיל ואיתרע השובר בנפילה ומ"מ לא קרעינן השובר דאולי יבואו עדים ויעידו כי השובר טוב ותתרע הכתובה והיה נראה אף שהיא מודה שממנה נפל לא קרעינן לשובר דאולי יביאו הלקוחו' עדים השובר טוב ואפשר כיון שהבעל מודה שממנה נפל והשובר אתרע בנפילה קרעינן לשובר וע"כ אמרו אין הבעל מודה וכו' אבל הבעל מודה יחזיר לאשה דהא אף שלא יחזירו מ"מ היא טורפ' מן הלקוחו' עם הכתובה שבידה:

א

ולא לאשה עבה"ט מ"ש והכתובה בחזקתה כו' ועיין בתשובת משכנות יעקב חלק ת"מ סימן כ"ט שהאריך לבאר שכל האחרונים חולקים ע"ז ודלא כתשובת פני יהושע ע"ש עוד ועיין בס' נה"מ בח"מ סי' כ"ז ס"ק כ"ז מזה:

א

ובלבד שיהא מכירה בח"מ סי' ל"ט כתבתי ביאור זה ע"ש:

ב

ות"ח שאין דרכו כו' בגמ' פ' ג"פ דף קס"ח ההוא תברא דהוה חתם עליה רב ירמיה בר אבא אתא לקמי' האי איתתא אמרה ליה לאו אנא הוא פי' אותה אשה שאתה אומר שחתמה על שוברה ושמא אחרת ששמה כשמי אבל אני לא התקבלתי כתובתי עדיין אמר אנא נמי אמרי להו לסהדי החתומים עמי על השובר לאו איהי ואמרו לי' מיקש הוא דקשה לה ובגר לה קלא פי' שהם הושיבו לי שטעיתי בזה שנשתנה קולה והדין עמהם וכבר התקבלת כתובתך אמר אביי אע"ג (דאין) מגיד וחוזר ומגיד צורב' מרבנן לאו אורחיה למידק פי' והגדה קמייתא דלאו איהי היא לאו כלום היא ולא מקרי חוזר ומגיד כמ"ש לבסוף את היא אלא שנשתה' קולך דכיון דאמר השתא דקדתי יפה סמכינן ומהמנינן ליה מבואר מזה דמ"ש חוזר ומגיד היינו מ"ש תחלה דלא זאת היא ובזה חוזר ומגיד לומר שזאת היא אלא שנשתנה קולה ואע"ג דבגמ' לא זכר רק שאמרו לו נשתנה קולה מ"מ מוכח דהוא עצמו הודה לדבריהם בזה דאל"כ אין שייך כאן חוזר ומגיד דהא לא היה שם הגדה אחרינא אלא צ"ל שהזר והוד' להם וכ"ה בקיצור פסקי הרא"ש וז"ל ת"ח שבא לפניו שובר על כתובה והוא אומר לא זו היא ואמרו לו זו היא והודה יכול לחזור בו כו' ואם כן מה שכתב הטור והודה לדבריה ואמר לא זו הוא שצויתי לכתבו יכול לחזור וכו' יש שם דילג וצ"ל אלא אחרת ששמהשמי צותה לכתוב ואמרו לו זו היא והודה יכול לחזור וכו' וכן העיד בדרישה שכן הוא הנוסחא בספר של קלף ומכל מקום יש ליישב בלא הג"ה דבמה שאמר יכול לחזור בו כו' הכוונה בזה שעכשיו עדיין יכול לחזור ולומר באמת זאת היא וטעיתי במה שאמרתי לא זאת היא ובחנם טרח בפרישה להכריח שהנוסח' שלפנינו א"א לישבה כי הבין דחוזר ומגיד היינו על מ"ש בתחלה שזאת היא בשעת חתימתו ולא זו הדרך כלל כנלע"ד פשוט וטעמא דחוזר ומגיד בזה הוא משום דתלמיד חכם לאו אורחיה למידק בנשים אבל אם אומר תחלה ברי לי שאינה זו אמרינן כיון שדקדק: