א
הכותב כל נכסיו לאשתו אם קנתה ויצא עליו שטר חוב ובו י סעיפים:
הכותב כל נכסיו לאשתו בין בריא בין ש"מ אע"פ שקנו מידו לא עשאה אלא אפוטרופא על יורשיו בין שהיו יורשיו בניו ממנה או מאשה אחרת או אחיו או שאר יורשין ואם שייר כל שהוא בין קרקע בין מטלטלין קנתה כל מה שכתב לה (בין כך ובין כך לא אבדה כתובתה) (טור):
ב
בד"א בנשואה אבל אם כתב כל נכסיו לאשתו ארוסה או לגרושה אע"פ שלא שייר כלום מתנתו קיימת ואבדה כתובתה אא"כ ששייר מקצת נכסים (ג"ז טור):
ג
כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה במתנה גמורה איבדה כתובתה ותקרע לפיכך אם יצא שטר חוב עליו מוקדם למתנה זו והלכו כל הנכסים בפריעת החוב תשאר היא בלא כלום ולא תקח בכתובתה שקדמה לחוב שאומדן דעת הוא שבהנאה שבאה לה בשמועה זו שכתב לה כל נכסיו איבדה כל זכות שיש לה בנכסיו מצד כתובתה בין מאותם שהיו לו בין מאותם שמכר או נתן קודם לכן אבל אם אח"כ זכה בנכסים גובה כתובתה מהם:
ד
יש מי שאומר דהא דלא הפסידה כתובתה כששייר היינו כשכותב לה סכום מנכסיו ואפי' אם הסכום הוא גדול כגון שכתב לה מחציתם או ב' שלישים אבל אם כתב לה כל נכסיו ופי' השיור אפי' אם שייר הרבה איבדה כתובתה מנכסים שיש לו שכבוד שעושה לה שכתב לה כל נכסיו גורם המחילה:
ה
יש מי שאומר שאם הוברר הדבר שהערים במתכוין כדי להפסידה לא איבדה כתובתה:
ו
היו לו ב' נשים וכתב כל נכסיו לשתיהן לא קנתה שום אחת מהם ושתיהן אפוטרופסות אבל אם כתב חצי נכסי לאשתי פלונית וחצי נכסי לאשתי פלונית הראשונה קנתה שהרי שייר והשנייה לא קנתה:
ז
כתב כל נכסיו לאשתו ולבנו אשתו קנתה החצי ובנו לא קנה אלא הוא אפוטרופוס ויש מי שאומר ששניהם אפוטרופסים: הגה היה לו בן ואשה ואמר כך וכך נכסים לבני והשאר לאשתי ודאי נתכוין למתנה גמורה דאם היה רוצה לעשות אפוטרופוס לא היה נותן המקצת לבן שהרי הכל שלו (ב"י בשם תשובת רב האי):
ח
כתבם לאשתו ולאחר האחר קנה החצי ואשתו הוי אפוטרופוס בשאר החצי וכל היכא שיש להוכיח מתוך השטר דלא נתכוין לאפוטרופסות אלא למתנה גמורה הוי מתנה:
ט
אם אמר אשתי תמשול בכל הנכסים אינו לשון מתנה אלא לשון אפוטרופוס (מי שכתב נכסיו לאשתו ואחריה ליורשיו הוי מתנה ולא אפוטרופסות) (הגהות מרדכי דב"ב):
י
אם אמר תטול בתי פלונית נ' זהובים ופלונית בתי נ' זהובים והיו לו ג' בנות ואשה אחת אמרו לו ואשתך מה תהא עליה אמר השאר שלה של אשתי הוי מתנה גמורה כיון שהעמיד ירושת התורה אפי' בא' מיורשיו (צוה לתת מנכסיו לצדקה) הוי שיור ויש חולקים (ב' הדעות בהגהות מרדכי דב"ב):
באר היטב אבן העזר
ק״ז
א
ש"מ. זהו בעיא דלא איפשטא בברי. ונ"מ אם תפיסה מהני כמ"ש בסי' שלפני זה. ועיין בש"ך ח"מ ס"ס רמ"ג ס"ק י"ד:
ב
מידו. עיין בח"מ סי' רמ"ו דשם הביא פלוגת' בזה:
ג
אלא לאפטרופס. היינו אם יורשים קטנים אבל אם היורשים גדולים יכולין לומר אין אנו צריכין לאפטרופס כמבואר בח"מ סי' ר"נ סעיף כ"ו בהג"ה. וכתב בח"מ דקודם החלוקה צריכים לקבל אותה לאפטרופס:
ד
יורשין. כן כתב הרמב"ם ונ"י. אבל הרא"ש חולק ע"ז. ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' קי"ט:
ה
ותקרע. לאו דוקא תקרע שהרי אם קונה נכסים אח"כ גובה הכתובה מהם כמ"ש בסמוך:
ו
הוא. והנדוניא לא הפסידה ב"ש. ואומדנא זו אמרינן אפי' באשה גרושה ש"ס:
ז
שלישים. כתב בח"מ סימן ה' אם פורט סך גדול יותר ממה שיש לו מ"מ כיון שאינו אומר בלשון כל נכסי לא מחלה הכתובה:
ח
קנתה שהרי שייר. מדלא כלל שתיהן ביחד ש"מ כוונתו להקדים הראשונה וה"ה אם אמר ב' שלישים לראשונה ושליש לשניה הראשונה קנתה והשניה לא קנתה עיין ב"ש ח"מ:
ט
ואשה וכו'. הח"מ כתב דלמעשה דין זה צ"ע. ועיין ב"ש:
י
להוכיח וכו'. ואם אמר אל יחשבו לי לשטות שאני מניח כל נכסי לאשתי וכו' לשון זה מורה שכוונתו למתנה גמורה דאל"כ מהיכי תיתי לחשוב לו לשטות תשובת הרא"ש ח"מ ב"ש:
יא
הנכסים. היינו אפי' אם שייר מ"מ הלשון תמשול אינו אלא לשון אפטרופס:
יב
ליורשיו. ואם אמר אחריה לא' מיורשיו י"ל לאפטרופס נתן לה וכוונתו אחריה לא ירשו אלא א'. ואם אמר אחריה לנכדי הוי מתנה ולא אפטרופס עי' ח"מ ב"ש:
יג
התורה. הח"מ הקשה מש"ע ח"מ סי' רמ"ו דברי הרב אהדדי ע"ש והב"ש מיישבו ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ז
א
מימרא דרב יהודה אמר שמואל ב"ב דף קל"א ע"ב
ב
וכ"כ הרמב"ם ריש פ"ז מה' זכיה ומתנה וכ' ה"ה בעיא דרבא (שם דף קל"ב ע"א) ולא נפשטא וכ' אבן מגאש הלכך לקולא עבדינן ולא עשאן אלא כאפטרופסים וכ"כ הב"י בשם הרי"ף והרא"ש
ג
אבעיא שם ונפשטא
ד
מעובדא דפלגינא וכו' ושייר דיקלא שם דקל"ג ע"א והוא בכלל החמשה עד שיכתבו על נכסיהן דחשיב שם דף ק"ב ע"ב
ה
מאוקימתא דרבינא שם דקל"ב ע"ב
ו
ל' הרמב"ם שם בפ"ז מברייתא שם כאוקימתא דרבינא
ז
ב"י בשם תשו' הרא"ש כלל מ"א
ח
טור בשם אביו הרא"ש בתשוב' שם
ט
נ"י בשם הרא"ה בשם רבינו הגדול רבו ובשם הריטב"א
י
טור מדברי אביו הרא"ש בפסקיו אהא דאמרי פשיטא בנו ואחר כו' ב"ב דקל"א ע"ב
יא
שם ושם
יב
טור ח"מ סי' רמ"ו בשם ה"ר ישעיה
יג
פשוט שם בגמ' דקל"א ע"ב
יד
טור בשם אביו הרא"ש וכ"כ הרמב"ן והר"ן שם רב האי ורא"מ ז"ל וכ"כ הרשב"א בתשוב' ובתשובות להרמב"ן סי' ל"ט וכ"כ נ"י
טו
גם זה שם בשם תשובות הרא"ש כלל ס"ד סימן י"ג
טז
בתשובות הגאונים לרבינו האי
יז
וסיים שם שהתורה נתנה רשות לאב להנחיל נכסיו לכל מי שירצה
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ז
א
הכותב נכסיו לאשתו הרמ' ז"ל פ"ו מה' זכיי' מיד דין זה בתר הדין דכותב כל נכסיו לבנו שבח"מ סי' רמ"ו ובשניהם לא חילק להדיא בין כותב לאומר בש"מ וכ' הה"מ והמחבר הביא הרמ' כפשטי' וכ' הכ"מ שנעלם מהה"מ דבריו שבפ"ו מה"נ כי שם מחלק ולע"ד אפשר אף שראה שם כ' מ"ש מפני שלא חילק אף גבי כותב לאשתו כי לע"ד צ"ע נמי על סתימת הש"ע דהא אמרי שהרי"ף ורמ' תוספים עיקר מכח קושי' לחלק בבנו בין כתיבה לאמירה ע"כ מה דאמר שמואל הכותב דוקא ול' זה נמי נאמר הכותב כל נכסיו לאשתו ואיך נאמר דזה דוקא וזה ל"ד:
ב
אפי' ברי כ' הב"ש ונ"מ אם תפיסה מהני ע' סי' ס"א מה רשם בשם תשו' פמ"א. וע' פ"ו מה"נ הל' ד' ובהגהות מיימון שם ובלח"מ ותי' הלח"מ ל"ש הכא וע' במס' ב"מ דף ך"ו ע"א איתא בגמרא חולקים פשיטא ולפ"ר צ"ע מה הפשיט' הא ה"א דתפיסת המוציא תועיל כמו בספק בכור שהוא איבעי' ומכ"ש להרמ' שפוסק דמהני וע' סימן סעיף ג' אמנם ע' מסכת ב"מ דף ק' תו ד"ה וליחזו משמע מתירוצם דבדבר שיש ספק לב"ד בלא טענותיהם אפי' תפיסה שאפשר מעצמו בא לידו דומיא דגודרות מ"מ כשטוען ברי דהוי תרתי לטיבותא ברי וספק לב"ד בלא טענותי' אזלינן בתרה. משא"כ בגודרות דקי"ל דאין להו חזקה מפני שבל"ט אין ספק לב"ד. ודומיא דהכי אומן אף שטענתו ברי מפני שבל"ט אין ספק לב"ד לא מהני לו התפיסה אבל בטוען שמא כתבו סבר' הוא שלא תועיל חזקתו מספק ר"ל אפי' היכי שבל"ט יש ספק לב"ד וע"כ ר"ל תפיסה גרועה כנ"ל דאלו תפיסה מעלי' הא בבכור הוא איבעי' ואם רצונם ליפסוק דלא מהני תפיסה בבכור היה להם לומר וקי"ל הכי גבי ת"ך א"ו כדפרשתי ומה שהקשו מהפקיד טלה נמי משום דתפיסה גרועה של גודרות היא ובע"כ לפ"ז תפיסה דבכור לא איירי בדומי' דגודרות. אלא במסורי' לרועה. וא"כ י"ל דה"ה ההיא דב"מ דף ך"ו להכי מקשה פשיטא משום דהתפיסה ג"כ גרועה שלא תפסה מרשות אחר אלא שמצא בכור הסמוך לרה"ר וגם יש ספק לב"ד בל"ט והוא טוען שמא (אך לשטת הרמ' שמוקי' כל הסוגיא בשטוען בה"ב ברי שהוא שלו כמבואר בש"ע סי' ר"ס סעיף ג' הכל ק' למה חולקין ולא נימא ברי ושמא ברי עדיף ומכ"ש דלא שייך להקשות על החלוקה פשיטא) וא"כ ממילא י"ל דה"ה הכא באשה אם נשארו הנכסים בידה כמו שהיו ברשותה בחיי בעלה או אף שבאו לידה בתורת אפטר' בסתם אף שלא התנו הב"ד עליה לכ"ע ל"מ תפיסתה מפני שהיא אך דומיא דגודרו' ואומן וע' סי' צ"ו סעיף א' וסעיף ד' מה שכתבתי בדעת מהר"מ שבמרד' (ובאמת מההוא טעמא ק"ק מה שהחליט הסמ"ע סי' קל"ד ס"ק ב' דחשוב מגו להוציא מיד האומן. ואפשר מ"מ משום דלדבריו מידו באו לידו בתורת שאלה שפיר חשוב מגו להוציא) ובלא כל זה עיין בספר ת"ך סימן ט' כתב וכן כתבתי סימן י"ט אות ב' בשם הה"מ והר"ן שכתבו שגם הרמ"ה ס"ל בקצת תיקו דל"מ תפיסה ויש טעם בדבר ע"ש שכתב זה על דין דהכא. והטעם נלע"ד מפני שממרא דשמואל בסתם נאמרה ואמרי שיש סברה דאף בברי אמר תפסינן דבריו כפשטה אף בברי וגם הפשיטות דוחה הגמרא דרך דחי' ועיין סי' ק"ז סעיף א'. אע"פ שקנו מידו בהר"מ ז"ל צ"ע שזה האעפ"י כתב אך בדין זה ולא מקודם גבי כותב לבנו וא"י שום טעם לחלק:
ג
ואפשר לדחוק דל"ד וקאי נמי אדלעיל אבל הש"ע ח"מ סימן רמ"ו שכתב סעיף ד' כד' הראב"ד ורשב"א:
ד
ואם פירש כו' או שכתב מטלטלין אגב קרקע או שהקנה בקנין צ"ע. ודעת הרשב"א מבוארת שם כדכתב הח"מ הכא בשמו דאי לאפט' קנין למה ויש להקשות לפ"ז מה מיבעי בברי היאך ממ"נ אי אקני בק"ס הא ודאי למתנה ואי אך בכתיבה במה קנה מטלטלין הא לא מיקנו בשטרא ואי באגב מוכח נמי דלמתנה ואי כ' לו בסתם כל נכסיו הא ממילא אז לא קנה מטלטלין והוה מתנה בשיור ואטו בגברא ערטלאי איירינן ואי אקנה המטלטלין במשיכה לע"ד צ"ע אם לא יהיה יותר גלוי דעת למתנה מאגב. ואולי יש לדחוק דנתן המטלטלין בק"ס והשאר בכתיבה. לא עשאה אלא אפטר' בח"מ סי' הנ"ל סעיף ח' מבואר דצריך להיות ביפוי כח שיאמר תנו לו אף כתבו ואי לאו הכי אף אפטר' לא הוי (ועיין שם סימן ר"ן סעיף ך"א בהג"ה ובמקום שנהגו וכו') ועיין נמי סימן ר"נ סעיף י"ז בהג"ה ש"מ שצוה להיות פלוני אפטר' וקנו מידו דברים קיימים וא"צ בזה יפוי כח וכתב הסמ"ע בשם הריב"ש במה מקנה לו דנאמר דלא כיון להקנות אלא בשטר או בקנין ולפ"ר משמע שהם סברות חלוקות והריב"ש בשטת הרשב"א הנ"ל דקנין לא שייך גבי אפטר' ולהכי נמי ל"ש גביה שמא לא גמר להקנות כו'. ואולם הח"מ וב"ש הסכימו דבבנים קטנים היא דשייך אפטר' אבל גדולי' יכולים לומר אין אנן צריכים ע"פ הגהות רמ"א ס"ס ר"ן ולע"ד א"ד כלל דבשלמא באפטר' דעלמא שאינו כ"א לטובת היתומים יכולין לומר אא"צ ושקול טבותך (ואף זה צ"ע ליישב עם לשון הש"ע שם בסעיף זה ועי' תשובת מהרי"ל סימן ע"ד בסופו) משא"כ הכא דלמחשבינהו הוא דעביד כי היכי דליכבדו בניו אשתו או בנו ובלשון מתנה אלא שאנן מפרשין של האפטר' נמי מתנה קרי מפני שהוא כדי לכבדם ואם תהא הברירה להם לומר אא"צ במה תתקיים המתנה ובמה יהיו כפופים וכבר מבואר פלוגתת הראשונים שבב"י סימן הנ"ל דהו' סלקא אדעתייהו דבגדולי' מדלא צריכו אפט' דליקנו לגמרי ומסקנת הפוסקים דמ"מ לא קנו כ"א לאפט' הביאם נמי הסמ"ע ס"ק ו' (ועיין בספר ת"ך סימן קי"ט ולע"ד אין דבריו מוכרחים אלא דעה שאין לה זכרון בהש"ע בשם י"א אין לנו לומר קים לי כמו שהבאתי סימן צ"ג בשם האו"ת ואם דעתו מצד הכרעתו להחזיק בסברת בעל המאור אין מזה תפיסה על המר"י בן ליב) וכנראה משמעות לשונם בדעתי דהכא שני ואפילו גדולים בעל כרחם כל ימי חיי המקבלים הם אפט' ומושלים בנכסיהן וה"ה קטני' אף אחר שיגדלו והכל מטעם הנ"ל שיכבדו אותם כנלע"ד ולפ"ז אין סתירה מהריב"ש לרבינו יונה כי הריב"ש איירי בסתם אפט' שהוא אך לטובת היתומים ובודאי ל"ש גביה קנין דמה מקנה לו ולהכי אף הקנין אינו מגרע משא"כ בהנהו דינן שהוא לטובתם ודאי שייך קנין שהרי אפי' גדולים א"י למחות והיינו משום דקנו לענין זה וממילא שייך נמי אין קנין ושטר לאחר מיתה:
ה
אבל אם כתב לה כל נכסיו ופירש השיור אע"פ ששייר הרבה איבדה כתובה מה דקשה לפ"ז למה לא מוקים הברייתא בהכי כבר תירץ הרא"ש עצמו בהתשובה משום דנאמר בה כתב לה כל נכסיו ומ"מ ק"ק דהא הוא נגד הסברה אם יהיה לו נכסים באלף וישאר לנפשו ט' מאות ולה יכתוב מאה בלשון כל נכסי בעבור מאה זו תאבד כתובתה. והיה נלע"ד לדייק בלשון הרא"ש כדדייק הרשב"א בלשון הגמרא דמדנאמר ואם נשתייר כעובי דינר הוא לכל הפחות פחות מחציה וה"ה הכא ולה נתן הרוב בלשון כל ואז שפיר נופל עליו ל' כל דרובא ככולו. אך א"כ יותר קשה קושית הרא"ש ותירוצו אינו עולה יפה דהא רוב ככולו אבל ראיתי בתוספת פרק מ"ש דף ק"ו כתבו בפשוט דעכ"פ מוכרח להיות המתנה מרובה מהכתוב וכבר הוציא הח"מ משמעות שהרמ' חולק. וגם התוספת בתירוצם א"נ נדחה הוכחות הרא"ש לד"ז וצ"ע:
ו
הג"ה עיין ח"מ כתב הטעם חלוש דלמה לא נאמר שמקצת מעות יהי' ביד הבן כו' ושם מסיים שא"כ מ"ש אותן מקצת שלא עשא' אפטר' עליו כמו שעש' על השאר וכן כונת הרמ"א שהרי הכל שלו ומ"מ עשא' אפט' עליו ומ"ש אותו מקצת שנתן לו תו מביא הח"מ שהרשב"א עצמו נתקש' וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מיד' אינו כמוחזק ועיין בב"י שם מחודש ג' מביא תשובת רשב"א עצמו כתב דכל היכי דאיכא לאסתפוקי בלשון מתנה על המקבל הראי'. וכנרא' מלשון הב"י שמ"ה כתב בתר הנ"ל ובתשובה אחרת כתב כלומר שיש בזה מקום עיון מדידי':
ז
הג"ה מי שכתב כו' כ' הח"מ משמע וכו' א"כ אין העיקר טפל ר"ל שבאמת אחריך ליורשי שאף שלמתנ' כיון אם מכרה השני מוציא נמצא בין כך ובין כך לא הוי' היא העיקר וי"ל נמי דלאפט' כיוון. ובזה משיג על הרמ"א עכ"פ ביש לו עוד יורשים חוץ מזה שנתן לו אחריה וכן מסכים הב"ש ולע"ד הדין עם הרמ"א חדא דהא משמע מהשואל דע"כ לא נסתפק דליהוי מתנה בכולה כי אם משום דקי"ל כרשב"ג דאם למתנה נתכוין אין לשני אלא מה ששייר הראשון אבל לרבי לא היה נחשוב אלא בשיור וממיל' א"כ בנותן אחריה ליורשיו שהשני מוציא לא צרכינן לטעם עיקר וטפל אלא דלא הוה מתנה בכל אמנם נראה שהח"מ סמך על הועוד שמביא בשם השואל דנראה לו אפי' לרבי מ"מ לא נחשוב שיור ומוסיף בהל' דכל שיור צריך להיות מיד ליורשים כדי להטעים סברת השואל וע"ז בנה יסודו דנמצא באומר אחריה ליורש אחד שלי דליהוי אפטר' דטעם שיור לא שייך ע"פ סברת השואל של הועוד. ולע"ד אף דהשואל כתב זה לועוד מ"מ לא תפס סברא זו לעיקר שהרי לא כתב אלא משום דמ"מ לא הוה שיור דהא כל ימיה היורשים ביד' ולע"ד אין בדברים אלו שום טעם דמה בכך ולהכי הוסיף הח"מ וכתב דכל שיור צריך להיות מיד ולע"ד אף בזה לא הועיל דהא מה דקי"ל ביורש שמוציא היינו משום דהוה כמו לעצמו וחשבינן דהשאיר מעכשיו לנפשו או ליורשו זכו' זה נמצא דשפיר הוי נמי דמיד ותו מנ"ל ההיא דכל שיור צריך להיות מיד אדרבא מצינן בהפוסקים כיון דהלכת' בלא טעמא הוא אין לנו לחדש סבר' מדעתינו ותו אף לשטת הח"מ נלע"ד דהמשיב לא תלה כלל סברתו של עיקר וטפל כדהבין הח"מ. אלא שהניח הקדמה למה דקי"ל דאין לשני אלא מה ששייר ע"כ למדנו זה מהל' שבודאי הראשון תפס לעיקר והשני לטפל וא"כ איך אפשר שלאפטר' שאז הראשון הטפל וא"כ אף באמר אחריך ליורשי נהי דאז לא אמרי' שעשאו לעיקר גמור מ"מ קצת עיקר הוא שמתפרנס מן הקרקע בראשונה כחפצו כל ימיו אבל אפט' בודאי אך טפל לגבי עיקר הוא וזה בודאי אין הל' סובל ולע"ד להכי נקיט הרמ"א ז"ל ואחריה ליורשי להורות על זה דבזה נמי שייך הטעם של טפל ועיקר ומכ"ש באחריך לאחר ודלא כדמשמע מהב"ש במה שמשיג על הט"ז דעיקר פסק הרמ"א אינו אלא ביורשיו ומטעם דאטו מאן לירת ואינו כמבואר בד"מ דה"ה בנותן אחריה לילדי בנותיו או לאחר דנמי מתנה גמורה וכדכתבתי שהל' מוכיח על זה ודברי הט"ז בל"ז אין ענין להקשות להכא ע"ש:
ח
כיון שהעמיד ירושה דאורי' הח"מ כ' דמבואר בחה"מ בשם הרא"ש דאם אמר חצי לבני פלו' וחצי לבני פלו' השני אפטר' ולא אמרי' כיון וכו' ע"כ שחולק על הגאון והקשה הב"ש א"כ מכותב כל נכסיו לבנו היה לו להקשות ומחלק דדין הרא"ש אינו אמור אלא בפעם אחד דהוא דומיא דכותב כל נכסיו לבנו משא"כ בזה אח"ז דומיא דמעשה הגאון ולע"ד אין בחלוק זה טעם וסברה דמ"ש סוף דסוף מעמיד נחלה דאורייתא ותו בהנ"י נאמר דין הרא"ש בלשון זה ואם כתב חצי נכסיו לבנו ואח"כ כתב שאר נכסיו לבנו האחר הראשון במתנה והב' אפט' הרי להדיא אף בזה א"ז. ותו דלע"ד לא משמע כלל אף בדברי הגאון שהרי אינו מחלק בין נותן לאשתו ובנותיו לבין נותן לאשתו ואחר הנאמר בגמרא זולת בהעמדת ירושה משמע דתו אין חילוק. ואשתו ואחר הא בכל אופן איירי דאשתו אפטר כן מסתמא באשתו ובתו שניהם מתנה בכל אופן:
ט
וליישב הגאון מקושית הר"ש נלע"ד שמחלק מן הסבר' בטע' האומד דבכותב לבנו אף שמעמיד ירושה האומד הוא שאינו אוהב לאחד כל כך יותר מהנשארים להניחם בלא כלום. ובאשתו סובר דאפשר דבאשתו כגופו וחבובים מכל בניו אלא האומר דסתמא לא מיעקר ירושה דאורייתא וכן משמע בהרשב"ם דף קמ"ד כ' על הכותב כל נכסיו לאשתו דאנן סהדא דלא עקר נחלת הבנים והתוס' כתבו על תרווייהו שלא היה מניח בניו בלא כלום והגאון מחלק כנ"ל וא"כ ממילא אין היכרח שהרא"ש פליג. אך מ"מ רבינו ישעיה שהוא הי"א שבסעיף ז' דאשתו ובנו שניהם אפשר נראה שחולק דהא כיון דהבן אך אפט' שוב לא מיעקר נחלה דאורייתא ולא נשאר האומד ששייך בהאשה שמכחה נימא אפטר' בשלמא אם שניהם מאומד חד י"ל דס"ל מה אולמי' דהאי מהאי ולשניהם במתנה אי אפשר ולהכי שניהם אפט' אבל להגאון ק"ק ויש לדחוק וק"ל. והח"מ מדלא הקשה קושית הב"ש אפשר שפירש הגאון ע"ד זה כי זה לשונו דבריו קיימים כיון שחולק לשתי בנותיו שהן יורשת לא כתב לאשתו כל נכסיו לפרשו דכיון שחילק לבנות שהן יורשת וכבר קי"ל כל מתנה ליורש אינה אלא משום ירושה ואשתו היא משום מתנה נמצא דלא כתב לה כל נכסיו דהא שטר בתר מתנתו מה שהשאיר לנפשו להוריש לבנותיו מכחו וחשוב מתנה כשיור אבל כתב כל נכסיו לבנו אף שמעמיד בזה נ"ד לא יוצדק בזה שיור ומקרי מ"מ כותב כל נכסיו והוא דחוק והעיקר לע"ד כדכתיבנא:
בית שמואל
ק״ז
א
בין בריא. בש"ס לא אפשט הבעי' בבריא שכתב כל הנכסים לאשתו אם כוונתו היה לעשות אותה לאפטרופוס כיון שהוא בחייו ונ"מ אם תפיסה מהני כמ"ש בח"ה בכמה מקומות מיהו י"ל קודם שנותנים לה אומרים לה דאין תפיסתה תפיסה ואין נותנים לה אלא לשם אפטרופוס וע' בח"ה ס"ס רמ"ג:
ב
אף על פי שקנו מידו. ע' בח"ה סי' רמ"ו שם הביא פלוגת' בזה אם אמרי' בכה"ג דעשאו לאפוטרופוס:
ג
לא עשאה אלא לאפוטרופוס. זהו הלכת' בלא טעמ' שאנו מניחים השטר והולכים אחר אומד דעתינו וע' בח"ה סי' ר"צ אם היורשים גדולים הם יכולים לומר אין אנו צריכים אפוטרופוס, וכתב בח"מ על כל פנים קודם החלוקה צריכים לקבל אותה לאפוטרופוס:
ד
או שאר יורשים. כן כתב הרמב"ם והנ"י אבל הרא"ש חולק ע"ז:
ה
בין כך ובין כך לא אבדה כתובתה. דממ"נ אם שייר תו לא אמרי' דאבדה הכתובה לדיעה קמיית' בסעיף ג' ואם לא שייר אז לא הוי מתנה ולדעת יש מי שאומר בסמוך היינו דעת הרא"ש אז אם שייר כ"ש ונתן לה בלשון כל נכסיו הוי מתנה גמורה לענין אפוטרופוס דהוא הלכת' בלא טעמ' ולענין אומדנ' דמחלה הכתובה אמרי' עכ"פ חלק לה כבוד ונתן לה כל נכסיו מסתמא מחלה הכתובה:
ו
כתובתה. ותקרע ל"ד תקרע שהרי אם קונה נכסים אחר כך גובה הכתובה מהם כמ"ש בסמוך:
ז
שטר חוב עליו מוקדם. אבל אם הש"ח ביום א' עם המתנה אז עדיף זכותה מחמת המתנה דאלו מחמת הכתובה היא נדחית כמ"ש בסי' ק"ב אבל מחמת המתנה הוי כמכר ולא נדחה:
ח
שאומדן דעת הוא וכו'. גם בזה נראה הנדוניא לא הפסידה כמו כששתקה כ"ה שנים דקי"ל ג"כ דמחלה הכתובה ולא הנדוניא ואומדנא זו אמרי' אפילו באשה גרושה כמ"ש בש"ס:
ט
או שני שלישי'. כתב בח"מ ה"ה אם פורט סך גדול יותר ממה שיש לו מ"מ כיון שאינו אומר בלשון כל נכסי לא מחלה הכתובה:
י
לא קנתה שום א'. וכן ס"ל רוב הפוסקים אלא ה"ג ס"ל הואיל אפוטרופוס הלכתא בלא טעמא לא אמרינן אלא מה שמפורש בש"ס:
יא
אבל אם כתב חצי נכסי לאשתי פלונית. אז ע"כ כוונתו להקדים הראשונה מדלא כלל שתיהן יחדיו ואם כתב ב' שלישים לראשונה שליש א' לשניה קי"ל אם אמר כן לבנו ואחר בנו לא קנה כמ"ש בח"ה סי' רמ"ו מיהו כאן ע"כ לאו לאפוטרופוס נתכון דאין סברא לו' שתהיה אחת יותר אפוטרופוס מחברתה וע"כ למתנה נתכוון אז אמרי' הראשונה זכתה במתנה ולא השניה דהא לשניה נתן כל נכסיו וכ"כ בפרישה וח"מ:
יב
לאשתו ולבנו וכו'. הכלל הוא לשיטות הרא"ש אשתו נגד בנו דינה כאחר לכן אפילו אם אמר לבנו ולאשתו מ"מ היא קנתה כמ"ש בח"ה בבנו ואחר ואם אמר חצי לבני וחצי לאשתי כ' בח"מ דינו ג"כ כאומר לבנו ולאחר ושניהם קנו אף על גב באשתו שייך לומר דעשה אותה לאפוטרופוס מ"מ נגד בנו דינה כאחר:
יג
היה לו בן וכו'. בכל הש"ע מציין כאן ב"י בשם תשובת ר"ה והיינו מ"ש המחבר בסמוך ס"י ובד"מ בסי' זה לא הביא רק תשובת ר"ה זו וי"ל דלמד משם דאיתא שם איך נאמר כי אפוטרופוס עשאה על נכסיו והרי נתן לשתים מה שחפץ וא"ת שהרי יש א' שלא נתן לה כלום כיון ירושת התורה אפי' בא' מבניו הרי קיימ' נשמע אם לא היה לו רק בן א' ונתן לו קצת אמרינן אם היה רוצה לעשות אפוטרופוס לא היה נותן לו והא דלא אמרי' כאן הטעם דהעמיד ירושת דאוריי' כתבתי בסמוך מיהו בח"ה הביא הב"י תשובת רשב"א שכתב דין זה וי"ל משם יליף דין זה וכ"כ בח"מ והנה בתשובת הרשב"א בתחלת התשובה משמע דלא החליט דין זה וכתב אף שיש לבעל דין לחלוק ע"ז מ"מ כל שבנו מוציא מידה אינו כמוחזק משמע אם הבן מוחזק אין מוציאין מידו מיהו מסיים שם וכתב הואיל הוא מחלק בפ"א הוי מתנות בנו שיור למתנות אשתו כאלו לא נתן לה כל הנכסים וס"ל הואיל אפוטרופוס הלכתא בלא טעמא היכא די"ל דלא נכלל במאמר חז"ל הוי מתנה גמורה כמ"ש בסמוך בשם ה"ג אף על גב דאי' בש"ס לאשתו ולאחר לאשתו עשאה לאפוטרופס אף על גב דמחלק בפ"א ס"ל דאיירי שנתן לאשתו או לאחר כמ"ש ברשב"ם לפ"ז ס"ל לרשב"א דאשה זכתה בודאי אפי' אם הבנו מוחזק אף על גב דלא קי"ל בזה כרשב"א מ"מ בצירוף הטעם דאם היה רוצה וכו' פסק הרב רמ"א כוותי' הואיל לכמה פוסקים אין להוסיף בענין אפוטרופס על מ"ש חז"ל:
יד
כתבם לאשתו ולאחר וכו'. אם אמר חצי לאשתי וחצי לאחר אמרי' חצי של אשתו למתנה גמורה נתכוון כמ"ש בח"ה סי' הנ"ל:
טו
כל היכא שיש להוכיח וכו'. ואם אמר אל יחשבו לי לשטו' שאני מניח כל נכסיי לאשתי וכו' לשון זה מורה שכוונתו למתנ' גמורה דאל"כ מהיכי תיתי לחשוב לו לשטו' תשוב' הרא"ש:
טז
תמשול. היינו אפילו אם שייר מ"מ הלשון תמשול אינו אלא לשון אפוטרופוס:
יז
ואחריה ליורשיו. עיין בהג"מ מבואר שם דזאת פשוט הוא אם אמר ואחרי' ליורשים פשיט' למתנה נתכוין דאל"כ ל"ל למימר אחריה ליורשים אלא מאן לירות ומ"ש בח"מ דלא החליט את זאת אנ"ל ובזה אין ספק אלא אם אמר אחריה לנכדי י"ל דכוונתו דלא ירתי בניו וע"ז השיב ריב"א מה שהשיב אבל אם אמר אחריה ליורשים לכ"ע מתנה גמורה נתכוין, ואם אמר אחריה לא' מיורשיו י"ל ג"כ שמא לאפוטרופוס נתן לה וכוונתו ואחריה לא יירשו אלא א' ולפי תשוב' ריב"א אם אמר אחריה לנכדיי ג"כ לא אמרי' לאפוטרופוס נתכוון דא"כ כל ימי חייה הנכסים של בניו ואח' מיתה הפקיע מהם ונתן לילדי בניו:
יח
כיון שהעמיד ירוש' דאוריית'. בח"מ הקשה ע"ז מ"ש מהאומר חצי לבני פלוני וחצי לבני פלוני דפוסק הרא"ש להראשון במתנה נתן ולהשני אפוטרופוס כמ"ש בח"ה סי' רמ"ו ולא אמרי' כיון שהעמיד ירושה דאוריית' הוי מתנה גמורה, וא"י למה לא הקשה מש"ס דאתמר שם אם נתן כל נכסיו לבנו לא עשאו אלא אפוטרופוס ולא אמרינן למתנה נתן כיון שהעמיד ירושה דאוריית' אלא נראה דוק' כשהעמיד ירושה דאוריית' ואח"כ נתן לה אז אמרי' דהוי מתנה גמורה אבל אם לא העמיד עדיין ירושה דאוריית' לא אמרי' בפ"א נתקיים ירושה דאוריית' ומתנה לזה מ"ה האומר חצי לבני פלוני וחצי לבני פלוני נעשה החלוקה בפ"א לא אמרי' דהעמיד ירושה דאוריית' אבל כאן בתחלה נתן לבנותיו ואח"כ כששאלו לו אשתך מה תהא עליה אמר השאר שלה בזה אמרינן דהעמיד ירושה דאוריית' ובזה שפיר דלא תקשה למה לי הטעם בהג"ה סעיף ז' דאם היה רוצה כו' ת"ל דהעמיד ירושה דאוריית' אלא משום דחלק בפ"א לבניו ולאשתו לא אמרינן דהעמיד ירושה דאוריית':
יט
לצדקה הוי שיור. הטעם מבואר שם אף על פי דמשועבד לצדקה מ"מ קודם התשלומין ברשותה הוא וגם יכולים לשנות כל זמן שלא בא לידי הגבאי ויש חולקים ס"ל דדומה לנותן לבנו ולאחר דאמרינן דלא קנה הבן והמתנות שנתן אחר אינו מבטל האפוטרופוס כן ה"נ מה שנתן לצדקה אינו מבטל האפוטרופוס אף על גב שם כתב אפי' אם אמר אחריך לבנותי אין זה שיור דקי"ל אין לשני אלא מה ששייר הראשון ומשמע דפליג על מ"ש בסעיף ט' אם אמר אחריך ליורשי הוי מתנה וכן הבין בט"ז ולית' אלא שם איירי דבנים לא היה יורשיו אבל אם אמר אחריך ליורשי כתב שם דהוי מתנה כמ"ש רמ"א בהג"ה ס"ט וע' תשו' הרא"ש:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ז
א
בין בריא. עבה"ג.
ב
אף על פי כו'. מדאיבעיא להו בבריא וע"כ בקנין וכן ממ"ש למטה ואם שייר כו' וע"כ בקנין אפילו בש"מ:
ג
או שאר יורשים. כמו אצל אחין וערשב"ם שם ד"ה ואשה אצל האחין כו'. טור וכ"כ נ"י:
ד
ואם כו'. שם ק"נ ב' בין כו'. שם:
ה
בין כך כו'. דברישא כיון שלא קנתה וכמ"ש הרמב"ם וש"ע בס"ג כל כו' למתנה גמורה ועמש"ש ובסיפא כיון ששייר וכמש"ש ק"נ ב' וכמש"ל סימן ק"ו ס"ב.
ו
אף על פי כו'. כמש"ש רבינא מוקי כו':
ז
ואבדה כו'. כמש"ש תקרע כתובתה כו':
ח
אלא אם כן כו'. כנ"ל:
ט
במתנה גמורה. לאפוקי לשם אפוטרופוס כנ"ל וכמש"ש במאי אלימא בש"מ והא אמרת לא עשאה אלא אפוטרופוס פי' ולא קנתה ולא תקרע כתובתה מ"מ. וצ"ל של"ג בגמרא טעמא דיצא כו' והרי"ף וש"פ גרסי לה:
י
בין מאותם כו'. כמ"ש בכתובות צ"ה אי התם איהו כו' הרא"ש כלל מ"א ס"א:
יא
אבל כו'. כמ"ש רשב"ם שם ד"ה א"נ הל' כו'. שם:
יב
יש מי כו'. דלכן לא חשיב לה בהדי הנך חמשה עד כו' שם ק"נ ב'. שם:
יג
יש מי כו'. דמחילתה הוא משום כבוד שעשה לה כמש"ש רשב"ם וש"פ משא"כ בכה"ג ומחילה בטעות הוא:
יד
הוא כו'. ממש"ש פשיטא בנו ואחר כו' אשתו אחר כו'.
טו
אבל כו'. דבראשון שייר מקצת וכמש"ש קמ"ח ב'.
טז
כתב כל כו'. דאשתו לגבי בנו כאחר דמי מדקאמר פשיטא בנו גדול ר"ל כ"ש מאשתו וכן מדקאמר שמואל במימרא א' אשתו ובמימרא א' בנו קטן מכלל דבבנו גדול לא הוצרך למימר שם. ושאר דינים כתב כמחבר בח"מ סימן רמ"ו והשייכין לשם:
יז
כתבם לאשתו כו'. כגירסת שלנו בגמ' לבנו ולאחר לאשתו ואחר ודלא כרשב"ם וערא"ש שם:
יח
וכל היכא כו'. ערא"ש שם וא"ת והא כו' עוד מצינו למימר כו' וכתב בתשובה כיון שהטעם דעשאה אפוטרופסת הוא משום אומדנ' כל שיש להוכיח כו':
יט
אם אמר כו'. עמ"ש בח"מ סימן רמ"ו ס"ד בהג"ה.
כ
כיון שהעמיד. דקי"ל כריב"ב דבת בין הבנות דבריו קיימים שם:
חלקת מחוקק
ק״ז
א
אף על פי שקנו מידו. בש"מ דדבריו ככתובים דמי ניחא דנקט אף על פי כלו' דל"ת דהקנין הוי כמו יפוי כח להורות דלמתנה גמורה נתכוין וכגון דכתב בלשון יפוי כח דאל"כ מתנת ש"מ שכתוב בה קנין מגרע גרעה אבל בבריא לא יצדק לשון אף על פי דבלאו קנין פשיטא דלא קני ועיין בח"ה סי' רמ"ו סעיף ד' וסעיף ז' די"א דבקנין לא שייך לו' לא עשאו אלא אפוטרופוס דאין קנין לאפוטרפוסות:
ב
לא עשאה אלא אפטרופא ליורשיו. אם יש יורשים קטנים או שאין יורשים כאן ניחא דמינה אותה לאפוטרופוס אבל אם היורשים גדולים יכולין לו' אין אנו צריכין לאפוטרופוס כמבואר בח"מ סי' ר"צ סעיף כ"ו בהג"ה ואפשר דמ"מ כל זמן שלא חלקו צריכין לקבל אותה לאפוטרופוס ודוחק לומר דאם הרשות בידם לחלוק הרשות ג"כ בידם שלא לקבל אותה לאפוטרופא:
ג
או שאר יורשין. זה הוא לשון הרמב"ם וכ"כ נ"י בשם הריטב"א דין אשה אצל שאר יורשין כדין אשה אצל האחין אבל הרא"ש כתב בתשובה הובאה כאן בטור דאם היורשים הם בני אחי הבעל או רחוקים יותר אז הוי מתנה דאינו חושש באלו שיכבדוה:
ד
בין כך ובין כך לא אבדה כתובת'. עיין בסמוך סעי' ד' די"א והוא דעת הרא"ש דכל שכתב לשון כל נכסיי אף ששייר הרבה אבדה כתובת' ולא אמרי' דלא אבדה כתובת' אלא בכתב לה סך מסויים או שני שלישי נכסיו דאז לא אבדה כתובתה מאחר שלא כתב לה לשון כל:
ה
לאשתו ארוסה או לגרושה. וה"ה לאשתו נשואה אם כתב לה בלשון המועיל דלא שייך לומר לאפוטרופוס נתכוין וכמבואר בח"ה סי' רמ"ו והובא גם בסמוך סעי' ח':
ו
ואבדה כתובתה אלא א"כ שייר. טעם אבידת הכתוב' מבואר בסעי' שאח"ז ודין השיור נתבאר בסעי' ד' וכמ"ש לפני זה:
ז
כל אשה שקנתה כל נכסי בעלה. לשון הרמב"ם הוא זה ופשט לשונו מורה דוקא שקנתה כל הנכסים בלא שיור ולא בכתיבה תליא מילת' רק בקני' ודלא כהרא"ש בסעי' שאח"ז:
ח
איבדה כתובתה ותקרע. לאו דוקא תקרע שהרי אם קונה נכסים אח"כ גובה כתובתה מהם כמ"ש בסמוך וכן פי' רשב"ם דתקרע לאו דוקא:
ט
או שני שלישים. נראה ה"ה אם הסכום גדול מנכסיו שכתב שנותן לה נכסים השוים עשרת אלפים וכל נכסיו אינם שוים רק ה' אלפים אפ"ה לא מחלה הכתובה דעיקר המחילה תלויה בכבוד שעושה לה שכותב לה כל נכסיו אף ששייר הרבה כך הוא דעת הרא"ש וכבר כתבתי שפשט לשון הרמב"ם שאינו מסכים לדבריו:
י
שהערים במתכוין. שידע שיש עליו חובות מוקדמין למתנה ונתכוין להפסידה כתובתה ולא להשתמש במאנא דיקיר:
יא
הראשונה קנתה. מדלא כלל אותם יחד לאמר כל נכסיי לשתי נשיי ש"מ דלראשונה נתן מתנה ממש בשיור והשניה אפוטרופסת דהוי מתנה בכל ונראה דה"ה אם אמר ב' שלישים לראשונה ושליש לשנייה אף על גב דלא היה יכול לכוללם יחד מ"מ לראשונה נתן לשם מתנה דלא שייך באפוטרופסת לחלק על שלישים והשניה הוי אפטרופסות על המותר:
יב
לאשתו ולבנו וכו'. דאשתו לגבי בנו כאחר ומסתמא דמילתא עשה לבנו אפוטרופוס ולאשתו נתן במתנה חצי נכסיו ואם כתב חצי נכסי לבני וחצי נכסי לאשתי לבנו נמי הוה מתנה דהוי כנותן לבנו המקצת תחלה בשיור ועיין בח"מ סי' רמ"ו סעי' י' כתב שם כן הדין בבנו ואחר ונראה דה"ה בנו ואשתו אף דיש לחלק קצת בין אשתו לאחר דבאחר לא שייך אפוטרופוס אבל אשתו כל שהקדים בנו לה אפשר דבנו במתנה דהוי שיור ואשתו עשה אפוטרופא מ"מ הואיל וכתב הרא"ש דאשתו לגבי בנו כאחר דמי ע"כ אין לחלק בין אשתו לאחר ואם כתב ב' שלישים לבני ושליש לאשתי לאשתו הוי מתנה השליש והבן אפוטרופוס על ב' שלישים ועיין בח"מ סעיף הנ"ל:
יג
היה לו בן ואשה וכו'. דין זה הביא הב"י בח"מ סי' רמ"ו מחודשים ד' בשם תשובת הרשב"א ובאמת הטעם הזה שהביא הרב דלמה נתן מקצת לבן שהרי הכל שלו הוא טעם חלוש מאוד דלמה לא נאמר שמקצת מעות יהיה ביד הבן והמותר תהיה אפוטרופסות אף שכתבתי בחצי נכסי לבני דהוי לשניהם במתנה היינו משום דכתב לכל א' לשון א' חצי נכסיי וע"כ הוי יותר מסתבר לעשות לבן אפוטרופוס מלאשה ואם לבן מתנה ה"ה לאשתו אבל אם אומר סך מסויים לבן יחיד דלא שייך אפוטרופסת ושאר כל נכסיי לאשתי למה לא נאמר דעשה לאשתו אפוטרופוס וכי בשביל שנתן קצת זהובים לבנו תחלה ישתנה הדין דכותב כל נכסיו לאשתו לא עשה אלא אפוטרופא והרשב"א בתשו' נתקשה ג"כ בזה וכתב אף שיש לבעל הדין לחלוק מ"מ כל שבנו מוציא מידה אינו כמוחזק משמע אבל אם הבן מוחזק אין האש' מוציאה מידו עוד כת' שם הרשב"א דכיון שבשעה א' נתן מקצת לבן והשאר לאשה ה"ז כמשייר וכו' וכבר נתבאר סעי' ו' דלראשון הוי שיור ולא לשני ע"כ נרא' דלמעש' דין זה צ"ע ובפרט אם הבן מוחזק:
יד
האחר קנה החצי. ואם כתב חצי נכסי לאשתי וחצי נכסי לאחר גם לאשתו הוי מתנ' וכמ"ש בסעי' הקדום:
טו
כל היכא שיש להוכיח מתוך השטר וכו'. עיין בטור שכתב תשובת הרא"ש באחד שכת' צוואה אל יחשבו לי לשטות שאני מניח כל נכסיי לאשתי כו' של' זה מורה שלמתנה גמור' נתכוין דאל"כ למה יחשבו לו לשטות ע"ש ועיין בח"מ סי' רמ"ז:
טז
תמשול בכל הנכסים וכו'. כלומר אפילו שייר בנכסיו:
יז
ואחריה ליורשיו. המעיין בהגהו' מרדכי שם היה המעשה שאמר ואחריה לילדי בנותיי והבנו' היו יורשיו והם היו עדיין בחיים והי' דעת השואל מאחר דק"ל כרשב"ג דאין לשני אלא מה ששייר ראשון והרשות ביד האש' למכור א"כ אין זה שיור ואפילו לר' לא הוי שיור הואיל וכל ימי חייה היורשין בידה א"כ לא הוי שיור דכל שיור צריך להיו' מיד ליורשים וריב"א השיב דכל שאמר לאשה ואחריך לפלוני הוי לשון מתנה דמאחר דבלשון אחריך הראשון עיקר והשני טפל ואיך נאמר דהיא רק אפוטרופס' והשני מקבל מתנה ועוד למה בחיי האשה יהיו הנכסים לבנות ואחרי מות האשה לא יהיו לבנות רק לבניהם אלא ודאי למתנה גמורה נתכוין כדי שלא יהיו לבנו' חלק ויאכלו הבעלים הכל משמע מדברי המשיב דאם אמר אחריך ליורשין שע"פ הדין אף אם מכר הראשון היורשין מוציאין מיד הלקוחו' אם כן אין העיקר טפל ואם כן יודה המשיב דהאשה רק אפוטרופס' ואף שנזכר בדברי השואל עוד טענה דשייך אף ביורשין כמ"ש אלא מאן לירות וכו' מכל מקום לא החליט הדבר רק נסתפק בזה וגם לפ"ז דוקא לכל היורשים אבל אם אמר אחריך ליורש אחד מן היורשים דלא ק' אלא מאן לירות היא רק אפוטרופסי':
יח
כיון שהעמיד ירושת התורה וכו'. לפי דין זה בחנם מגיה הרב סעיף ז' במי שיש לו רק בן אחד ואשה דנתכוין למתנה גמורה אם שייר לבן דהא אפילו יש לו הרבה בנים נמי אמרינן דלא עשאה (אלא) אפטרופא הואיל וקיים ירושה דאוריית' בחד בן ועוד בח"מ סי' רמ"ז סעיף י"א כתב דאם אמר חצי נכסי לבני פלוני וחצי נכסי לבני פלוני הראשון הוי מתנה והשני אפוטרופוס ולמה לא אמרינן הואיל והעמיד ירוש' דאוריית' בבן הראשון אם כן גם השני הוי מתנה כמו דאמרינן הכא אלא ודאי לא סביר' ליה להרא"ש סברא זו דלא מיקרי שיור אלא מה שנשתייר אחר המתנה לא מה שנתן קודם המתנה דהא לשני נתן כל אשר לו בלא שיור ואם כן ה"ה הכא אצל הבנות לדעת הרא"ש לא הוי שיור וא"כ הרב מזכה שטרא לבי תרי דכאן פסק כרב האי ובח"מ פסק כהרא"ש:
יט
לצדקה הוי שיור. הטעם מבואר שם דכל שיור אף שמשועבד לפרוע ממנו חוב מ"מ הוי שיור ה"נ אף שישלמו לצדקה מכל מקום קודם תשלומין ברשותייהו הוא וגם יכולין לשנותו וליהנות מהם כל זמן שלא בא ליד הגבאי וע"ש:
כ
ויש חולקין. גם הרא"ש בתשוב' שהוב' בטור כתב ומה ששייר לתת בעד נפשו לא הוי שיור אף אם נתן הרבה דמתנ' של האשה לא חיילא אלא לאחר מיתה ובאותו שעה אין כאן שיור משמע דלית ליה ההוא סברא דיכול לשנות וליהנות מהם קודם תשלומין:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ק״ז
א
סעיף ג' לפיכך אם יצא שטר חוב עליו מוקדם וכו' נ"ב עי' ב"ש סק"ז והנה בטו"ז כתב להיפוך הא דכתב מוקדם לשטר מתנה הוא רק לאפוקי אם שטר חוב מאוחר לשטר מתנה שאז אין יכול לטרוף אבל כשהמתנה ביום אחד עם השט"ח אז אין המתנה חל דהוי כמוכר דבר שאינו שלו וכו' ובאמת דבריו תמוהין שהרי קיי"ל דאין כותבין שעות א"כ כשזמנם ביום אחד אינו יכול לטרוף כלל מהמתנה ואין לפרש דבריו דמיירי במקום שכותבין שעות דאכתי מי הזקיקו לפרש דברי הרב הש"ע שעות לאפוקי במאוחר השט"ח הלא יכול לפרש כפשוטו ובמקום שאין כותבין שעות שאז אם הם ביום אחד אינו טורף כלל כמש"כ גם הב"ש סוף דבר שדברי הטו"ז צ"ע גם דברי הב"ש אינן מובנין כלל לדעתי במה שכתב דאלו מחמת הכתובה היא נדחית כמש"כ בסימן ק"ב דלמה היא נדחית כיון דהכתובה מוקדמת לחוב וגם אין לפרש במטלטלין דהא מטלטלין בלא"ה אין יכול לטרוף אף אם החוב מוקדם וגם אם הי' השדה שקנה דאקני ג"כ אם נשא וקנה ואח"כ לוה משמע בסימן ק"ב שהיא מוקדמת ודוקא בלוה ונשא ומאוחר לשניהן קנה אז נותנין לבע"ח עיין שם וצריך לדחוק ולפרש דברי הב"ש שרוצה לומר דגם הכתובה והמתנה והחוב הכל נעשה ביום אחד אז שפיר בע"ח מוקדם כן נראה לי ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ז
א
או שאר יורשין. עבה"ט וע' בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' נ"ח מ"ש בזה:
ב
ואחרים ליורשיו עיין בתשו' שב יעקב סי' ל"א מענין זה:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ז
א
אלא אפוטרופוס דאומדן דעת הוא דאין אדם נותן כל אשר לו לאשתו ומניח בניו או יורשיו אלא דל עשה כן אלא כדי שיכבודה יורשים:
ב
ואבדה כתובתה הג"ה זו אין לה ביאור ועיין מ"ש בסעיף שאח"ז:
ג
כל אשה וכו' הכלל בזה דאשה שנתן לה הבעל מתנה בענין שלא שייך שם לומר שלא עשאה רק אפוטרופס ממילא הוה מתנה גמורה באותן נכסים שנתן לה והנה אשה זו יש לה ב' זכיות על אלו נכסים האחד מצד שעבוד כתובתה שכל נכסים משועבדים לה הב' מצד מתנה זו שנתן לה אחר הנשואין וא"כ נמחל הזכות האחד ויש נ"מ בין הנך תרי זכיות אם יש ב"ח שהוא מוקדם לזמן שנתן לה המתנה ממילא יש לו כח לטרוף נכסים אלו ואם ניזול בתר זכות הא' תחזור היא ותטרוף מן הב"ח מכח כתובתה שהיא קודמת לב"ח אבל אם ניזול בתר זכות ב' מצד המתנה ממילא זכות שלה בטל הוא מאלו הנכסים דכיון דנמחל שעבוד הכתובה מאלו נכסים ולא נשאר רק זכות מתנה כו' ב"ח זוכה שפיר בהם וקיי"ל כחכמים דזכות השני הוא עיקר דאומדן דעת היא דניחא לה במה שעשה לה כבוד כגון שנתן לה הבעל ואע"ג שאם בא ב"ח ויטרפם מ"מ היא סבורה שבעל יסלקנו בזוזי ותשאר הקרקע בידה כ"כ רשב"ם וברי"ף כתב הטעם דאמרי אינש ניחא ליה לאינ דלשתמיש חד יומא במנא יקירה ולמחר ליתבר וכ"ז דוקא מאותן הנכסים שהיו לו אז סילקה עצמה במחילתה אבל מה שקנה הבעל אח"כ דהיינו ששייר לעצמו מעות קונה בהם אחר כך קרקע מזה לא סילקה כח כתובת' ולזה הוה כאלו לא נתן לה מתנה כלל וא"כ מ"ש רמ"א בהג"ה קודם לזה שאבדה כתובתה ושם לא הוזכר שיש ב"ח קשה למאי נ"מ אבדה כתובתה ואם נתכוין באם יבא ב"ח ויטרוף נכסיו מ"מ לא היה לו לומר אבדה כתובתה דמשמע לגמרי ובאמת אינו כן אלא יש לה כתובה עדיין מנכסים שיקח אח"כ כמו שזכרנו:
ד
מוקדם למתנה זו לא אתי לאפוקי אלא אם הב"ח מאוחר למתנה זו אז אין לו כח לטרוף המתנה שקדם לחובו אבל אם הב"ח והמתנה ביום אחד ודאי אין כח להמתנה כלל כיון שיש כאן בעל חוב באותה שעה ה"ל כנותן דבר שאינו שלו כנלע"ד פשוט:
ה
או נתן קודם לכן הטעם דאותו הלוקח או המקבל נכסים אחרים מן הבעל יכולים לומר הנחתי לך מקום לגבות כתובתך דהיינו נכסים אלו שאת קבלתה מבעלך במתנה ומחלת השעבוד כתובתך את היא דאפסיד אנפשך:
ו
סכום מנכסיו פי' כיון שהטעם דמחילה היא מחמת שעשה לה כבוד בנכסיו סברא היא דאין נחשב לה לכבוד רק אם המתנה היא בענין שאין לאחר חלק עמה במה שנתן בה אעפ"י ששייר לעצמה הרבה מ"מ בהחלק שלה שנותן לה אין לה שום שותף משא"כ במחצית או שליש דהחלקים לא נתבארו מהו שלה בזה לא נחשב לה לכבוד מ"מ אין כאן מחילה ואין חילוק בין נותן לכל נכסיו או מקצת רק בענין שזכרנו יש חילוק אבל לענין אפוטרופוס בסעיף א' צריך דוקא שיתן כל נכסיו:
ז
לא איבדה כתובתה פירוש אפילו מאותן נכסים דאנן סהדי דאלו ידעה כי דרך שנאה הוא עושה להפסידה לא מחלה כו' כן הוא בב"י בשם נ"י ונראה דה"ה לענין כותב לאשתו בין הבנים הנזכר רי"ס ק"ו דהא גם שם הטעם משום מחילתה:
ח
אבל אם כתב כו' מדלא כתב כל נכסי לשתי נשיי אלא ודאי דהראשונה היא לשם מתנה:
ט
אשתו קנתה החצי דאשה לגבי הבן כאחר דמי ואין שייך אפוטרפוס:
י
היה לו בן ואשה כו' דין זה הוא ממש הדין הנזכר בסעיף י' והוא בב"י בשם תשובת הגאונים לרב האי גאון אלא שהטעם שם אינו כמ"ש כאן רמ"א דרמ"א כתב הטעם שהרי הכל שלו וע"ז קשה דמאי בכך דשמא לא רצה לעשות אשתו מושלת על הכל רק רצה ליתן לבנו מקצת בלא השלטה כלל אבל הטעם הנזכר שם בב"י לא קשיא מידי וז"ל אלו נתן לנכרי עם אשתו מקצת נכסיו לא היתה אשתו אלא אפוטרופוס ועכשיו שלבניו כתב ולא לאחרים איך נאמר כי אפוטרופוס עשאה על נכסיו והרי נתן לבניו מה שחפץ כו' עכ"ל נראה פי' דבר זה דהא הטעם דאמרינן לא עשאה אלא אפוטרופוס דאומדנא הוא שאין אדם נותן כל אשר לו לאשתו כמ"ש בסעיף א' מזה וזה לא שייך כאן דהא כבר חילק להבן או להיורש מה שלבו חפץ וכאן אין לומר ג"כ שמא נתן לו בלא אפוטרופסת דוקא שיעור זה והשאר יהיה כאפוטרופסת כמו שזכרתי ז"א דהא לפי פשוטן של דברים בכותב כל נכסיו לאשתו משמע ממש דרך קניה אלא מצד אומד אנו מפרשים של אפוטרופסת נתכוין ובזה שאין כאן אומד שהרי נתן לבנו איזה חלק ודאי הוה השאר שכתב לאשתו כפשוטו דרך קנין אבל לטעם רמ"א שזכרנו משום שהרי הכל שלו אין לתרץ כן ומכל מקום טעם רמ"א שמוכח מדהוצרך לתת המקצת לבן שהרי בלאו הכי הכל שלו הוא עכ"פ נכון במקום שאין תירוץ לומר למה הוצרך לזה כההיא דכתב הטור בשם תשובת הרא"ש בנותן כל הנכסים לאשתו ואני משייר כח לעצמיח לתת מה שארצה בעבור נפשי דבזה ודאי יש לו הוכחה דאלו לא לקניה ממש קאמר אלא לאפוטרופסא מה הוצרך לו לומר שמשייר כח לעצמו שהרי ממילא הכל שללו כמו שכתב רמ"א כאן וע"כ תמוה לי מה שהוצרך הרא"ש להאריך בפלפול להוכיח דלקנין מתכוין ולא נקט דבר זה שזכרנו וצ"ע:
יא
ואחריה ליורשיו בהגהות מרדכי דב"ב הטעם דבלשון ואחריך יש במשמע דאין לשני אלא מה ששייר ראשון אם כן במה תלוי השיור ואם תרצה לא תשייר אם כן ע"כ למתנה נתכוין דאיך יהיה העיקר טפל והטפל עיקר ובלשון אחריך הראשון עיקר:
יב
לצדקה הוה שיור ז"ל שם שעשרה ליטרות וטלית וס"ת נשארו ברשותו וברשות יורשיו והוה כמו חוב שמוטל עליהם לפרוע מחמת נדרו והם יכולים לשנותו וליהנות מהם אלא שמוטל עליהם לפרוע כו' חוץ מס"ת דלקריאה קאי כו' עכ"ל והיש חולקים ס"ל שם די' ליטרין וס"ת שצוהל יתן לא הוה שיור הראוי לבניו דדמי לאומר לאשתו ולאחר דאשתו אפוטרופוס והאחר קנה בנתן לשניהם ביחד ומתנה שנותן לאחר לא יבטל האפוטרופסת מאשתו שהרי לא שייך ליורשיו כלום אע"ג שכתב ואחריך לבנותי אין זה שיור דהא קי"ל אין לשני אלא מה ששייר ראשון ואם מכר ראשון אין לשני כלום כו' עכ"ל שם וקשה לי על רמ"א כיון דזה היש חולקין ס"ל גם באחריך ליורשי דלא הוה שיור וחולק על מה שכתב כאן בסעיף ט' ולמה כתב בסעיף ט' סתם כריב"א שהוא בעל סברא ראשונה שם וכאן הבי' יש חולקין שהיא דעת מי ששאל לריב"א הדין זה וכיון שעיקר המחלוקת בין הנהו תרי דיעות אם נחשב צדקה לשיור מחמת שיש בידו לשנותה משמע דאם הוא בענין שאין בידו לשנותה ממילא הוה כמו לאשתי ואחר ואין כאן שיור לכ"ע ומזה קשה על תשובת הרא"ש שמביא הטור כאן בענין שאמר שיהיו כל הנכסים משועבדים לצורך פרעון לצורך בית המדרש הידוע לנו וטרח לאשכוחי בזה שלא יהיה שיור מכח שכבר היה עליו חוב זה ואמאי לא אמר כפשוטו דהא אין בזה יכול לשנותה דכבר זכו בו תלמידי בים המדרש ויש כאן שיעבוד נכסים ואין כאן שיור לבניו וליורשיו וצ"ע:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5