א
הכותב כל נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא ובו ב סעיפים:
הכותב כל נכסיו לבניו בין זכרים בין נקבות בין בריא בין ש"מ וכתב לאשתו עמהם קרקע כל שהוא או דקל לפירותיו או פירות מחוברים והם צריכים עדיין לקרקע הואיל ועשה אותה שותף בין הבנים ושתקה כשנודע לה ולא מיחתה איבדה עיקר כתובתה ותוספת (אבל לא נדונייתא) (המ"מ פ"ו מזכייה) ואינה טורפת מנכסים אלו כלום אבל מנכסים שיבואו לו אח"כ גובה מהם אפי' באו לידו מאותם נכסים עצמם כגון שמת אחד מהבנים וירשו:
ב
כתב לה עמהם מטלטלים בלבד או ששייר לעצמו קרקע כל שהוא כתובתה קיימת ולפי מה שתקנו הגאונים שכתובה נגבית מהמטלטלין אפילו שייר מטלטלין כל שהוא כתובתה קיימת שהרי היא אומרת ממה ששייר אני גובה ומתוך שתרד למה ששייר תרד לשאר נכסים ותטרוף: הגה מי שצוה לתת לבניו כך וכך או לאחרים וצוה כך לפני אשתו ושתקה י"א שצריכה לקיים (מרדכי ריש אלמנה ניזונית בשם ראב"ן ובפ' מי שמת) ויש חולקים (מרדכי פ' י"ב בשם הר"מ) ולכ"ע אם אמרה למקצת דבריו אין ומקצת דבריו שתקה דלא הוי מחילה במה ששתקה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיים (פסקי מהרא"י סי' פ"ו) ואינה יכולה לומר שעשתה שלא לטרוף דעתו (מהרי"ו סי' י"ט) ואם קבלה קנין לקיים מתנותיו ואח"כ אומרת שלא מחלה כתובתה ומה שקבלה קנין משום שהנכסים היו בידה וברשותה הדין עמה וגובאת כתובתה (ריב"ש סי' רמ"ד):
באר היטב אבן העזר
ק״ו
א
נכסיו. ל"ד כותב. אלא בש"מ מהני אפילו באמירה. ואם בריא הוא לא מהני אלא במקנה להם ח"מ ב"ש דלא כב"ח ע"ש:
ב
נקבות. אבל אם חלק לשאר יורשיו מכ"ש כשמחלק לאחרים לא איבדה כתובתה הרא"ש דלא כרשב"ם:
ג
בין בריא. בש"ס עלתה בתיקו בבריא. ונ"מ אם תפיסה מהני עיין ש"ך בח"מ סי' שצ"א ס"ק ג'. ובסי' שמ"ו ס"ק ה' וס"ק יו"ד. ובהרי"ף אי' דלא הפסידה כתובתה מספק וכ"כ בהג"א ב"ש. וכנה"ג פסק דעליה להבי' ראיה דנעמוד הנכסים בחזקת היורשים וכ"כ מהריב"ל ח"ב סי' פ"ב ומהרי"ט בתשובה ח"א סי' קי"ט:
ד
לה. היינו דלא חלק בפניה מ"מ כששתקה בעת שנודע לה הפסידה. ואם היתה שם וחלק בפניה אפילו לא נתן לה כלום ושתקה מהני והיינו טעמא של ראב"ן שפסק אם צוה בפניה צריכה לקיים כמ"ש בהג"ה בסמוך ב"ש וח"מ פסק אם חלק בפניה ולא נתן לה כלום לא מהני בשתיקה גרידא רק צריכה שתקבלה עליה בפירוש ומחלה הכתובה ע"ש וכ"כ מהריב"ל ח"ב סי' פ"ב והרש"ך ח"ג סי' כ"ד והר"ם אלשך סי' קל"ג ועיין כנה"ג ב"י סעיף ד':
ה
נדונייתא. ה"מ בשותקת אבל כל שקבלה עליה בפירוש ודאי מהני אף לענין נדוניא וכ"ש אם נטלה קנין הרש"ך ח"א סי' מ"א וס"א. וב"ש כתב עליו והיינו כשאינו הנדוני' בעין כמ"ש בסי' הקודם. והוספת שליש לרשד"ם חא"ה סי' קל"ו דין נדוניא יש לו ולא איבדה. אבל למהרי"ט בתשובה סי' קי"ט דין מנה מאתיים יש לו ואבדה וע"ל סי' ק' סעיף ה' בהג"ה. ועיין מ"ש בסי' ק"ב בסעי' ב'. ועיין מהרח"ש בתשובה סי' ל"ח. והר"ש הלוי חא"ה סי' י"ד. וכנה"ג בהגהת ב"י סעי' ו':
ו
מטלטלין וכו'. דוקא לענין שיור הוי מטלטלין כמקרקע לאחר תקנות הגאונים. אבל בכתב לה מטלטלין אף לאחר תקנות הגאונים לא הוי כמקרקע ד"מ ב"ח והרשד"ם חא"ה סי' קל"ו. אבל הב"י וש"ג והר"י אדרבי סי' קל"ב. ס"ל דלאחר תקנות הגאונים הוי מטלטלי כמקרקע לכל מילי ואם נתן לה מטלטלי הפסידה. וכתב כנה"ג מאחר דאיכ' פלוגת' דרבות' אם האשה מוחזקת יכולה לומר קים לי ע"ש. ואם אמר לה טלי זאת בכתובתך אז לכ"ע מהני אף במטלטלין כיון ששתקה. וכן אם קבלה בפירוש עיין ח"מ ב"ש:
ז
לקיים. עיין ס"ק ד' מש"ש. ועיין כנה"ג בהגהת ב"י סעיף י"א:
ח
ויש חולקים. אם צותה האלמנה ליתן מנכסיה לפלוני ובנה שתק ואחר מותה אמר שלא נשבעה על הכתובה ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה. פסק ט"ז בשם מרדכי פ' ז"ב כיון ששתק צריך לקיים ול"ד לשתיקה דכאן דשם אין עליה אלא השבועה והוא שתק סבר' היא כמו ששתק עד עתה ולא בקש ממנה השבועה כך היה בדעתו בעת שצותה עיין ב"ש:
ט
לקיים. כבר כתבתי אם קבלה עלי' בפירוש מהני לכ"ע אפי' במטלטלין ע"ל ס"ק ו':
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ו
א
משנה ז' פ"ג דפאה ומייתי לה בב"ב דף קל"ב ע"א
ב
בעיא דרבא שם וסלק' בתיקו ולא מפקי' ממונא מספיק' הרי"ף והרא"ש הרמב"ם שם
ג
כרב נחמן שם וכמ"ש הרי"ף שם וכ"כ הרא"ש והרמב"ם בפ' י' מה' זכייה ומתנה
ד
מימרא דשמואל שם דף קנ"א ע"א
ה
בפירוש הרשב"ם
ו
טור מדברי אביו כרא"ש שם
ז
מעובדא דההיא דאמר תילת' לברתי וכו' שם
ח
מעובדא דההוא דאמר פלגא לברתי וכו' בפירי וכו'
ט
מעובדא דההוא דשייר דקלא וכולי שם
י
לשון רמב"ם שם בפ"ז
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ו
א
הכותב כל נכסיו כ' הח"מ כותב ל"ד כו' ואי ברי הוא אף כתובה לא מהני וכ"כ ב"ש וא"י הא בקר' איירי ומי איכ' למ"ד דמתנו' קר' אינה נקנית בשטר וע' בח"מ סי' קצ"א ואולי משמע להו לישנא דכותב ולא הגיע השטר ליד המקבל. ואולם נלע"ד נהי דהרשב"ם וטור נקטו להדיא ה"ה מחלק מ"מ דעת הרמ' צ"ע אם לא הוא דוקא כותב בצוואה ע"פ פירושו למשניות דז"ל ר"י אומר אם קבלה עליה אע"פ שלא כתב לה ודברי ר"י אם קבלה עליה אין ר"ל שהיא לקחה בקנין שהיא רוצה בדבר זה לפי שאין בזה מחלוקת אבל הוא אומר שאם קבלה על עצמה שתהיה משותפת בין הבנים ואפי' לא לקחה בקנין ולא כתבו בדבר ההוא צוואה כבר אבדה כתו' ואין הלכה כר"י מזה נראה דפו' כת"ק דדוקא כתיבת צוואה בעי או שלקחה בקנין ונראה שאינו מפרש כפירשב"ם אם קבלה עליה דר"י היינו שקבלה להדיא אפי' לא כ' לה ר"ל שלא עשאה שותף אפי' בכ"ש אלא מפרש אם קבלה עליה להדי' השתוף דהיינו הכ"ש שכ' לה אפי' לא כ' לה ר"ל לה להצוואה אבל ודאי אף לר"י הקבלה איירי בדכ' לה עכ"פ כ"ש אלא הכל בלא כתיבה וקנין ומדייק הגמר' מכלל הת"ק כתיבה וקבלה בעי ר"ל כתיבת הצוואה וקבלה להדי' ותיובתי' דכולהו אמוראי דלא מצרכו קבלה להדי' ולפירושו מיותר דלא צרכינן למימר דר"י ל"ל סברא נחת רוח כדמשמע מתו' ד"ה מכלל אלא דעיקר הטעם שנסתלק טענת נ"ר משום הכבוד שעשאה שותף בין הבנים ואך בהא פליגו דהת"ק מצריך נמי כתיבת צוואה (וע' בח"מ סי' רמ"ו סעיף ד' דכמעט הרמ' ורשב"ם לשטתייהו אזלו) ולר"י בקבלה לחוד סגי ובאופן קבלה לחוד מסיק דלית הלכתא כר"י ובאופן הכתיבה פוסק כר"נ אליבא דר"י דכתיבה בשתוף לחוד סגי אפי' בשתיק' ואפי' לא היתה שם אבל לעולם י"ל דכתיבת שטר צוואה בעי אמנם העובדא דבגמרא דאיקלע ר"נ לסורא וכו' לא משמע אלא דכ' ל"ד וה"ה אמר בש"מ וצ"ע:
ב
בין ברי הב"ש מביא פסק הרי"ף והג"א וכבר כתב הב"י דנראה מהרא"ש דהנוסחא אינה עיקר והר"מ אף שבפי' המשניות פי' נמי הכי בפסקיו חזר בו כמבואר בהה"מ ומן הטעם דקי"ל שטר העומד לגבות לאו כגבוי וע' ס"ז סעיף ג' בב"ש ובמה שכתבתי ומה שכ' ונ"מ אם תפסה ע' סי' ק"ז סעיף א'. ושתקה כן דע' הרמ' ורא"ש וטור (וע' סי' ל"ח סעיף י"ח נסתפקת' אם מחילה שלא בפני הנמחל מועיל לשטה זו אפשר לפשוט מהכא דמועיל וכן עיקר) ודעת רש"י ורשב"ם ובעל המלחמות בשם ה"ג ובשם רב שרירא גאון ובשם הר"י הלוי ודעת עצמו דבעי חלק בפניה דוקא ודעת ר"ח כדהעתיקו הטור מחלק בין חלק לה כחלק אחד מבניו או מחלה בשתיקה ובכתב לה כ"ש לא מחלה בשתיקה אא"כ כ' לה וקבלה עליה והרא"ש מסיים עליה כתיבה וקבלה בעינן כת"ק דר"י משמע דבעי נמי היתה שם כדמפרש ר' יודא לת"ק אך להעתקת ר"מ כ' דוקא כשעשאוה שותף שנתן לה חלק כאחד מהבנים אם ודאי מחלה בקבלה לחוד וכן הוא בב"י ולשון זה צ"ע דא"כ מה חלוק בין כ"ש לחלק ממש וכנראה מש"ה הגיה הטור שתיקה במקום קבלה. ולגירסת הרא"ש צ"ע אם אינו עומד בשעת פי' המשניות הנ"ל ומחלק בין חלק ממש אז מחלה בקבלה לחוד בלא כתיבת שטר צוואה כר"י ובכ"ט כת"ק דתרווייהו בעי כתיבה כ"ש וקבלה להדי' אבל דליבעי נמי היתה שם לא נמצא בפירושו שום קפידה כי בתר דמסקינן דלת"ק בעי נמי קבלה בפי' וכן למימר' דר"נ לשיטתי' שוב לא צרכינן לאוקימתות דכולהו אמוראו להת"ק ובדברי ר' יודא דמפרש להת"ק דבעי היתה שם מפרש איהו דהיינו שכ' לה נמי כ"ש ע' ודוק. וכן משמע שפירשו התו' מדכתבו וק' דאי קבלה עדיפה מכתיבה אמאי איצטרך ר"י למימר היתה שם ולא קבלה כיון דאמר קבלה ולא היתה שם ש"מ דמפרשים היתה שם כבעל המאור וזה דלא כב"ש בשמו גם לא נמצא בפירושו חלוק בין עשאה שותף ממש לכ' לה כ"ש ודברי המלחמות שתייחס כשטת ר"ח לבעל המאור צריך לי עיון. ודעת הרי"ף א"א לעמוד עליה מפני שלפי הנוסח שלפנינו ובהרא"ש בשמו שמסיים על מימר' דר"נ כשמואל משמע להד' שטת הרשב"ם וכן הרא"ש כ' על פי רשב"ם וכן דעת ר"א ובתר הכי כמו שכ' הטור בשמו וזה צ"ע שממש סותר עצמו. והב"י השמיט בל' הרא"ש בשם הרי"ף כשמואל וכן יש בל' בהנ"י להרי"ף ע' ודוק:
ג
וכ' הח"מ וה"ה אם קבלה עליה בפירוש ונתרצית למעשיו אע"פ שלא כ' לה כ"ש וכר"י ואפשר כו' נראה אף דכל הפוסקים לא זכרו דינא דר"י זה והבעל המאור פוסק להדי' כהת"ק וכן הפי' משניו' הנ"ל מ"מ יצא לו זה מדברי התו' ד"ה מכלל שהוכיחו מקושייתם דלכל הפחות כתיבה לה כ"ש וקבלה להדי' בלא כ"ש שוים וא"כ מוכח דע"כ כמו שפסקינן כתיבה כ"ש לחוד סגי ה"ה קבלה בלא כתיבה דאל"ה אלא שבזה אין הלכה כר"י א"כ מוכח מן ההלכה דאופן כתיבה עדיף והדרה הקושי' לדוכתה אלא שלפ"ז צ"ע הא משמעות התו' ריש הדבור דבהכי פליגו דהת"ק סבר בקבלה גרידא יש טענת נ"ר משמע הא ר"י לא סבר טענה זו וכן משמע קצת מדמצינן דר"מ ור' יודא הם בעלי סברת טענת נ"ר בכתו' דף צ"ה וסתם בר פלוגתא דר"י הם ר"מ ור' יודא וי"ל דר"י באמת פליג על מתני' דהנזיקן לקח מן האיש וכו' וא"כ איך אפשר לפסוק דקבלה לחוד מהני הא אנן קי"ל סברת נ"ר (והב"ש ס"ק ד' כ' בלשון זה והא דקי"ל בכתו' לא אמרינן נ"ר נ"ל משום דלא קי"ל כת"ק דס"ל כן ור"י פליג וס"ל קבלה אע"ג שלא כ' לה מהני וה"ה כ' לה אע"ג דלא קבלה כמ"ש בתו' כ' לה שוה לקבלה עכ"ל וכן כ' ס"ק ט' לתירץ קושי' הח"מ וא"כ טעמא דר"י דאך בכתו' מקולי כתו' לא אמרינן נ"ר והרי קי"ל. ומה מאוד תמוהים דבריו ואינם הא עיקרא דדינא סי' צ' סעיף י"ז וכן סי' ק' סעיף ג' אך לגבי טריפת כתו' נאמר וכן מבואר סתמה דמתני' דלקח מן האיש דאטו נימא דאיירי דוקא באשה שיש לה צ"ב וכן מוכח מקושית הגמרא בכתו' דף צ"ה דאל"ה ל"מ מידי ומה דקי"ל סי' ק"ה ושאר דוכתא דמצי למחול הכתו' ולא שייך נ"ר היינו כדכתב הב"י סימן צ' ומהרי"ו סימן י"ט במוחלת עיקר החוב שבזה הושוו כה"פ דלא שייך נחת רוח דאדרבא היא יכולה לומר עיניך נתת בגרושין אבל במוחלת אך השעבוד מהנכסים פשיטא דהיינו הדין ממש של לקח מן האיש דאפילו קנין ל"מ ומכ"ש קבלה לחוד וכן הבין הח"מ סק"ו לנכון) וא"ל מכר לבניו שני כדמחלק הרא"ש בכתיבה זה אינו דאין סברתו שייכה כ"א בכתיבה דהכבוד במה שעשאה שותף בין הבני' לאחר אבל בלא כ' לה מידי אין בזה די לחלק וכן נראה מסתימו' הפוסקים סימן צ' וק' דלא מחלקו בין בנו לאחר. ונראה דמש"ה כ' הח"מ ואפשר אף בלא כ' כל נכסיו ור"ל דבכותב הכל משמע לי' ודאי דאפשר להתקיים פסק ההלכה כר"י אף בקבלה לחוד ומשום דס"ל ר"י מודה לטענת נ"ר אלא דבכותב הכל לא ס"ל נ"ר ובזה ההלכה כותי' ואם כי אפשר להסביר במה יהי' עדיפי' לכל הנכסי' לענין נ"ר משום דלד"ג מטל' לכתו' ל"מ ומכיון דכות' כל הקרקעות ולא נשא לפניה מאומה ליגבו' הכתו' ומ"מ מקבלה הוי דומי' דמוחלת עיקר החוב דנמי שייך הא דרבא כנ"ל מ"מ לא נלע"ד סתימות כה"פ בסימנים הנ"ל דמחלקים בהכי ותו דא"כ מה מקשה בכתובות הנ"ל וכי קנו מה הוה עד דמוכרח לשנוי דאיירי בשני לוקחים לישני דאיירי ומכר את שדהו היינו חדא שהיה לו ולא נשאר לו תו קרקע ומתני' ר"י דההלכה כוותיה א"ו דגם חילוק זה אינו ולהכי נלע"ד דמטעם זה באמת השמיטו הפוסקים הכא דין קבלה דר"י ואפילו הרשב"ם בסוף הסוגי' כשכותב ושמעינן וכו' לא העתיק דברי ר"י ש"מ דס"ל נמי דאינו הלכה ואף שמפרש להדיא דר"נ אליבא דר"י אמר דבריו י"ל דר"ל דבמה דסובר ר"י כתיבה לא בעי קבלה הוא דקבע ר"נ הלכה כוותיה ומשום כיון שעשאה שותף מסולק טענת נ"ר אבל בקבלה לחוד ודאי דהלכ' כת"ק דל"מ מטעם נ"ר ואי משום קושי' תו' אפשר לדחוק דמ"ד וכ"ת כולה ר"י היא ה"ה דהו' מצי לומר וכ"ת להת"ק כתיבה לחוד דוקא והעיקר דסמוך על ר' יודא דמפרש להת"ק להדי' דבעי נמי קבלה וצ"ע:
ד
י"א שצריכ' לקיים כבר תמה הח"מ דמן הסוגי' ל"מ כלל לכל הדעות דבכותב' מקצת יועיל שתיקתה ומה שכ' הב"ש ס"ק ד' ולהפוסקים הנ"ל דמהני אחד מג' האופנים א"כ היתה שם וחלק בפניה אפילו אם לא נתן לה כלום ושתקה מהני והיינו טעמא של ראב"ן לע"ד אינם כ"א דברי תימא חדא דמנ"ל להשוות האופנים לעומתם הא הרשב"ם דייק בהדיא דבעשאה שותף תליא מילתא וכן מורה ודאי ל' ר"נ עצמו. ותו אף לשטתו הרי אחד מג' האופנים כתיבה לה כ"ש ואעפ"כ אמרינן דלא מחלה בשתיקה דשמיעה כ"א בדלא שייר ומה"ת לייפות כח אופן של היה שם דנימא אפילו בשייר תיהוי שתיקותה מחילה ובזה אף דבריו שבס"ק ז' אינה והראי' מסי' צ"ג אין ענין להכא דשם אמר לה יהא קרקע פלונית במזונותיה דהיינו דברי ר"י בר חנינא בהסוגי' דאומר לה טלי קר' זה בכתו' ומה זה ענין להיכי דלא נתן ולא דיבר לה כלום אלא שנתן מקצת בפניה ושותקת לע"ד ליכא למ"ד בזה ומהראב"ן הדין עם הח"מ שאין ממנו ראי' עיקרית ואפילו הו' אין אנו אחראין לצאת כל הדעות וע' בהרשב"ם מבואר הטעם ברור מדוע נתן מקצת לא הוה שתיקותה ראיה של כלום דסברה מה אצווח השתא ודוק:
ה
הג"ה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיים כ' הח"מ כבר כתבתי וכו' ואע"ג דבקנה כו' היה אפשר לחלק בין ברי' לש"מ דבש"מ ליכא איבה דהא הוא הולך למות כנראה מדחזא הכא משמעות מהר"מ שבמרד' ותה"ד ורמ"א להדי' שבאמירתה הן צריכה לקיים ואפילו במקצת דחק לחלק בין ש"מ לברי' ומסכים דעתם למשמעות התו' דהלכה כר"י בקבלה לחוד ואפילו במקצת ודברי ר"י אינם אמורי' אלא בש"מ דבש"מ לא שייך נ"ר דליכא איבה וק' חדא דהא מסקינן בברי' נשאר באיבעי' דל"א וא"כ אם אופן הכתיבה לחוד דמהני לר"י איירי בברי סתמא אף אופן הקבלה לחוד נמי אף בברי וא"כ אם רצונינו להסכים דע' ר"י בקבלה לחוד להלכה הא ע"כ לאוקמי' דוקא בכותב כל נכסיו ושבזה לא שייך נ"ר וא"כ פשיטא דיפה עשה שהניח בצ"ע דמנא לן ההוא חילוק דבש"מ אף במקצת ל"ש נ"ר ותו דבהדיא איתא בטור וש"ע סי' ק' סעיף ג' נ"ר אף בש"מ וגם הסברא מצד עצמותה דחוקה ואולם כדי ליישב דעת שלש' הרועי' נלע"ד די"ל שפיר דאזלו בשטת כה"פ שדחו דברי ר"י מהלכה מטעם נ"ר אלא דס"ל דכל זה לא שייך בקרקע דשעבודה עלייהו לטרוף ממשעבדי משא"כ מטל' דמעשים בכל יום שהבעל מוכר ונותן והאשה אינה טורפת אף בתר התקנה אלא שבמתנות ש"מ לבניו דכירושה היא לכ"ע ולאחרי' בפלוגתא כמבואר סי' צ' סעיף ך' בהג"ה בזה ס"ל דודאי ל"ש נ"ר דמה היתה עבדה אלו רצה יוכל ליתנם במתנות ברי ובלא זה לא מהני צוויחתה ולהכי פשיטא דאם אמרה הן די לכ"ע ודבריהם אינם אמורים אלא במטל' לגבי מתנו' ש"מ וזה מילתא דמסתביר לע"ד. כתב הב"ש סס"ק ח' כ' בט"ז כו' ול"ד לשתיקה דכאן כו' כבר הוא בסמ"ע סי' פ"א ס"ק ח' וע"ש בש"ך מחלק בע"א:
בית שמואל
ק״ו
א
הכותב כל נכסיו. כתב הרשב"א הכותב או מחלק וכותב לאו דוקא והרמב"ם שכתב הכותב לישנא דש"ס נקיט וכ"כ הטור המחלק נכסיו משמע דכותב לאו דוקא אלא ש"מ הוא מהני אפי' באמירה ואם בריא הוא לא מהני אלא במקנה להם והיא דומיא דבנים ולא כב"ח:
ב
בין זכרים וכו'. אבל אם חלק לשאר יורשיו מכ"ש כשמחל' לאחרים לא דהטעם הוא כיון דעשה לה כבוד כא' מן הבנים אפשר דמחלה אבל כשמחלק לשאר יורשיו לא כ"כ הרא"ש ולא כרשב"ם:
ג
בין בריא. בש"ס עלתה בתיקו בברי' ונ"מ אם תפיסה מהני ועיין בח"ה סי' שצ"א ובהרי"ף איתא דלא הפסידה הכתובה מספק וכ"פ בהג"א:
ד
ושתקה כשנודע לה. מבואר אף על גב דלא חלק בפניה מכל מקום כששתקה בעת שנודע לה הפסידה כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש והר"ן ולדעת רש"י דוקא כשמחלק בפניה וכן איתא במרדכי בשם מהר"ם ולדעת בעל המאור והעיטור ור"ח דוקא דהיתה שם וקבלוה, והנה בסוגיא זו מבואר לת"ק צריך ג' אופנים, א' דהיתה שם, ב' דכתב לה קרקע כ"ש, ג' דקבלוה היינו שמחלה בפי' אבל היתה שם ושתקה ולא קבלוה אמרי' דלא מחלה וכן קבלוה ולא היתה שם בעת החלוקה י"ל נ"ר עשיתי לבעלי כ"פ הרשב"ם ותוספו' והא דקי"ל בכתובה לא אמרי' נ"ר עשיתי לבעלי נ"ל משום דלא קי"ל כת"ק דסבירא ליה כן ורבי יוסי פליג על הת"ק וס"ל קבלוה אף על גב שלא כתב לה מהני וה"ה כתב לה אף על גב דלא קבלוה כמ"ש בתו' כתב לה שוה לקבלוה ור"נ פסק כר"י לכאורה קשה לשיטות הרמב"ם מנ"ל לר"י חד מהני ג' אופנים מהני כת' לה אפי' לא היתה שם ולא קבלוה דלמא ר"י לא פליג על זה דצריכה להיות שם אלא ס"ל כשהיא שם די בכתב לה או קבלוה לכן לא אמר קבלוה אף על גב שלא כתב לה ולא היתה שם והיינו טעמא של רש"י אף לר"י דוקא שהיתה שם ולשיטו' העיטור ס"ל ר"י פליג על הת"ק ואמר קבלוה אפי' לא כתב לה מהני אבל כתב לה לא מהני כי ס"ל קבלוה עדיף אבל לשיטו' הרמב"ם צריך ישוב מנ"ל זאת אף על גב דיש לדייק מדר"נ דהוא מקיל מכולהו מ"מ קשה על ר"נ מנ"ל לר"י סגי א' מג' אופנים הללו דהא הוא פוסק כר"י להפוסקי' הנ"ל דמהני א' מג' אופנים אם כן אם היתה שם וחלק בפניה אפילו אם לא נתן לה כלום ושתקה מהני והיינו טעמא של ראב"ן שפסק אם צוה בפניה צריכה לקיים כמ"ש בהג"ה בסמוך ומ"ש בח"מ דראב"ן לא קאמר אלא לפטור הנותן ליתא דהא מסיים שם וכ' אף שמיחתה בצוואה שניה מ"מ מה ששתקה מתחלה קיים וכן בפסקי מהרא"י סי' פ"ו כתב בשמו בפשיטות דאבדה הכתובה הואיל ששתקה:
ה
אבל לא נדונייתא. דוקא כתובה ות"כ מקילין אבל נדוניא דינו כחוב ואם קבלוה אז הוי מחילה על הכתובה ומהני אף על הנדוניא והיינו כשאינה בעין כמ"ש בסי' הקודם:
ו
ולפי מ"ש הגאונים וכו'. ולדעת הב"י ה"ה אם נתן לה מטלטלין הפסידה כי בזה"ז מטלטלין כקרקע וכ"כ הש"ג פי"נ וכן מוכח בסי' ק"ט אלא בד"מ וב"ח מחלקים בין שיור מטלטלין לבין אם נתן לה קרקע וראיה שלהם מדכתב הרמב"ם שייר מטלטלין כתובתה קיימת אחר תקנות הגאונים ולא כתב נתן לה מטלטלין שמע מינה נתינת מטלטלין לא מהני ויש לדחות משום הרמב"ם כתב דין זה בין בבריא ובין בש"מ והיכא שנתן לה מטלטלין ולבניו קרקע לא הפסידה אא"כ כשנתן לבניו ג"כ מטלטלין כמ"ש בח"מ א"כ בריא שנתן לבניו מטלטלין במתנות בריא בל"ז הפסידה כתובתה כמ"ש בסי' ק', ואם אמר לה טלי זאת בכתובתך אז לכ"ע מהני אף במטלטלין כיון ששתקה כמ"ש בב"י סי' ק"ט בשם הרמב"ן וכן אם קבלוה בפי' וכן לדעת הראב"ן שהביא בסמוך אם מחלק בפניה דהא עובד' דראב"ן היא במטלטלין:
ז
יש אומרים שצריכה לקיים. כבר כתבתי דכן מדויק בראב"ד וכ"כ בפסקי מהרא"י בשמו וטעמו משום דס"ל בש"ס איירי כשמחלק נכסיו שלא בפניה אז דוקא כשכתב לה וחלק כל נכסיו והפסידה אבל אם נותן בפניה והיא שתקה הוי מחילה וכן הוא לעיל סי' צ"ג סט"ז:
ח
וי"ח. היינו המ' פי"נ ואפשר דס"ל כשיטות רש"י דר' יוסי איירי כשמחלק בפניה דוק' ומ"מ דוקא כשמחלק כל נכסיו ונתן לה קרקע אז הפסידה אבל לשיטות הפוסקים שהבאתי לעיל דס"ל ר"י איירי כשמחלק שלא בפניה כשמחלק בפניה מהני אפילו לא נתן לה כלום דהוי מחילה גמורה וע' בח"ה סי' רנ"א שם כתב הרב רמ"א כל היכ' דאיכא פלוגתת הפוסקים אם זכה המקבל עליו להביא ראיה מיהו כתב בט"ז אם צוותה האלמנה ליתן מנכסי' לפלוני ובנה שתק ואחר מותה אמר שלא נשבעה על הכתובה ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה פסק במ' פ' ז"ב כיון ששתק צריך לקיים ול"ד לשתיקה דכאן דשם אין עליה אלא השבועה והוא שתק סברה היא כמו ששתק עד עתה ולא ביקש ממנה השבועה כך היה בדעתו בעת שצותה:
ט
אבל במה שאמרה אין וכו'. כבר כתבתי אם קבלוה בפירוש מהני לכ"ע אף במטלטלין והקשה בח"מ למה לא אמרינן נ"ר עשיתי כמו בקנה מן האיש ואח"כ מן האשה ותירץ שאני ש"מ דליכא איבה לומר עיניך נתתה במיתה דהא הולך למיתה ולכאורה קשה עליו מה קושי' שלו דהא בכתובה לא אמרי' נ"ר עשיתי ואפשר דכוונתו לדמות סבר' זו שלא תטרוף דעתו דשייך בכתובה נמי כמו טענות נ"ר בשאר נכסים אלא קשה לפ"ז לא תירץ כלום ועיקר נ"ל כיון בשאר דברים לא אמרה אין מוכח דלא עשתה לנ"ר:
י
משום שהנכסים היו בידה וכו'. משמע החילוק הוא בין דין זה לדין הקודם לי"א דצריכה לקיים הצוואה אפילו בלא קנין משום שם הנכסים אינן בידה וע"כ סילקה שלא תטרוף מהם אבל כאן הנכסים בידה י"ל דכוונתה למסור להם המתנה והם יפרעו לה הכתובה ואם לא יפרעו לה אז תטרוף מהם מיהו בריב"ש סי' רמ"ד משמע לכאורה דיכולה לטרוף אם לא שעבדה את נכסיה או אם צוה ליתן מטלטלין לאחרים במתנות דאז אין יכול לטרוף:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ו
א
בין כו'. שם ההוא דא"ל פלגא לברתי כו':
ב
בין בריא כו'. עבה"ג וכ"כ רשב"ם קל"ג א' סד"ה א"ל רב יימר ודלא כרי"ף והג"א בשם ר' ברוך שם וכ"מ ביבמות ל"ח ב' לב"ה דאמרינן שטר העומד כו':
ג
או פירות כו'. רשב"ם שם קל"ב ב' ד"ה אובדה כו'.
ד
ושתקה כשנודע כו'. רשב"ם שם והרי"ף פי' דר"נ כשמואל ס"ל וכתב הרי"ף דשמואל ור"נ קולא מכולהו וכ"ש הנך אלא דרשב"ם כ' דריב"ח קילא מכולהו ואפילו לא היתה שם ולא חילק בפנים כו' וא"כ לדידיה הא דר"נ חמירא מדריב"ח אבל הרא"ש כתב שם דר"נ קילא מכולהו ואע"פ שלא חילק בפנים ולא א"ל ושלי כו' מדקאמר שאני אומר כיון כו' מ' דקילא מכלהו:
ה
עיקר כו' אבל כו'. ממ"ש ומקולי כו' וכ' רשב"ם שם דקאי אכלהו וזה אינו אלא בעיקר ותוספת כמ"ש בבכורות נ"ב א' וכמ"ש ר"פ אע"פ לשבח:
ו
ולפי כו'. ממש"ש ק"נ ב' ובכולהו מטלטלי כו' דאמקרקעי כו' וערשב"ם שם ואיתנהו כו' וכ"כ בהג"א שם פ"ח סל"ד ד"ה צ"ע כו' ומצוין שם בשיבוש וצ"ל מצויין עמ"ש ברא"ש אבל שייר כ"ש כו'.
ז
מי שצוה כו'. וי"ח כו'. עח"מ וב"ש.
ח
ואינה כו'. ממתני' וגמרא הנ"ל:
ט
ואם קבלה כו'. בריב"ש שם לא כ' כן ע"ש ועח"מ:
חלקת מחוקק
ק״ו
א
הכותב כל נכסיו. מלשון הטור שכתב המחלק נכסיו משמע דכותב לאו דוקא אלא אי ש"מ הוא אפילו באמירה ואי בריא הוא אף כתיבה לא מהני אלא מיירי במקנה להם וכן הוא פשוט לשון הגמ' כיון שעשאה שותף בין הבנים משמע היא דומי' דבנים וכל היכ' דבנים קנו באמיר' כגון ש"מ גם היא נעשית שותף באמירה וכל היכ' דבעי בנים קנין גם היא כן ואף על גב דתני במשנה כותב לאו דוק' דמאי כותב אומר כדאמרינן בריש הכותב וכן אית' בגמ' להדיא ההוא דאמר להו תילת' לברתי וכו' משמע להדיא דבאמיר' גריד' בלא כתיבה עשאה שותף ובב"ח כתב דדוק' כתיבה בעי ואין דבריו ברורים:
ב
לבניו בין זכרים בין נקבות. אבל בשאר יורשים לא איבדה כתובת' בכך דלא כרשב"ם דהא במשנה קתני לבניו ובגמ' קתני תילת' לברתא משמע דוקא יוצאי חלציו:
ג
ושתקה כשנודע לה. כלומר אעפ"י שלא חלק לפניה וה"ה אם קבלה בפירוש ונתרצית למעשיו אעפ"י שלא כתב לה קרקע כל שהוא וכר' יוסי ביש נוחלין דף קל"ב דס"ל דקבלה בלא כתיבה מהני וכתיב' בלא קבלה מהני כל ששתקה ואפשר אף בלא כתב כל נכסיו מהני אם קבלה כמו שכתוב בסמוך בהג"ה באמרה אין:
ד
ולפי מה שתקנו הגאונים וכו'. דוקא לענין שיור לאחר תקנת הגאונים הוי מטלטלין כמקרקעי דהא שייך לו' אף בשיור מטלטלין מיגו דנחתא לשיור נחתא לכולהו ניכסי אבל בכתב לה מטלטלין אף לאחר תקנת הגאונים אפשר דלא מחלה דוקא קרקע דחשיב אמרינן דמחלה וכן הוא בד"מ ובב"ח דלא כב"י אבל בהגה' אלפסי כתב כב"י דאם כתב לה מטלטלי לאחר תקנת הגאונים הרי כאלו כתב לה קרקע ואפשר אם כ' ליורשיו קרקע ולה מטלטלים אף ההגהו' אלפסי מודה דאין זה שותף בין הבנים:
ה
י"א שצריכ' לקיים. פסק זה תמו' דהא בהדיא אמרינן בגמ' דוקא בדלא שייר ודוקא דכתב לה קרקע כ"ש או בדקבלה בפי' ומחלה הכתובה אבל בשתיקה גרידא ליכא למ"ד והרמב"ן/ והראב"ן /לא כתב רק שאין להאלמנה על שמעון כלום ודינה עם ראובן (דהיינו ע"פ המעשה שבא לפניו שבנו ראובן חלה וצוה לתת החוב שהיה לו אצל דודו שמעון לראובן אביו ואשת בנו של ראובן היתה אצל הצוואה ולא מיחתה ואחר כך הוקל חליו קצת והלך על משענתו בבית וחזר והכביד עליו החולי ושלח אחר שמעון דודו ואחר עדים וצוה לו שהחוב שיש לו בידו יתנהו לאביו ראובן ואז מיחתה אשתו והלך בן ראובן לעולמו ושמעון דודו קיים דברי המת ונתן לאביו ראובן) ועוד הראב"ן לטעמיה אזיל דס"ל דמטלטלי דיתמי לא משעתבדי לאלמנ' רק בדתפסה כמבואר שם בדבריו דלא ק"ל כראב"ן בזה וכ"כ בד"מ סימן ק' בהדיא דלא ק"ל כהראב"ן ולא ידעתי למה העתיק זה:
ו
אבל במה שאמרה אין צריכ' לקיים. כבר כתבתי ס"ק ג' כל שקבלה בפירוש והסכימה למעשיו ואמר' אין מחילה אין צריכה קנין ואינה יכולה לחזור ואף על גב דבקנה מן האיש וחזר ולקח מן האשה יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היה אפשר לחלק בין בריא לש"מ דבש"מ ליכא חיבה דעיניך נתת במיתה דהא הוא הולך למות ומ"מ מתשוב' מהרי"ו אין ראיה כלל לאמר' אין דהתם מיירי במחלה הכתובה להדי' אך מפסקי מהרא"י משמע כל שאמר' אין אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי ובאמת שהדבר צריך ראיה לחילוק הנ"ל שכתבתי בין בריא לש"מ:
ז
משום שהנכסים היו בידה. המעיין בריב"ש יראה שזיכה את האלמנ' מטעם דזכו' כתובתה לא מחלה ודמי לב"ד ואפטרופוס שמכרו קרקע היתומים שלא אבדו זכותן כן האלמנה לא אבדה זכות כתובת' כל זמן לא שעבד' עצמה ונכסי' לקיים דברי המת ואם כן לכאור' הריב"ש חולק על מ"ש לפני זה אם אמרה אין על צוואת הבעל צריכה לקיים ומדברי הרב נראה שחילק ביניהם דכשאין הנכסים ברשותה ואמרה אין הכוונה הוא שלא תערער מחמת כתובת' והוי כאלו מחלה הכתוב' אבל כשהנכסים ברשותה הכוונה שתמסור הנכסים ליד מקבלי המתנה ואם ישלמו לה כתובת' ממקום אחר הוא טוב ואם לאו תטרוף מהם דאחריות דנפש' לא קיבל' עליה ובאמת אף שאין חילוק זה מוכרח מ"מ אפשר לאומרו:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ק״ו
א
סעיף ב' בהג"ה אבל במה שאמרה אין צריכה לקיימה נ"ב עיין בב"ש ס"ק ט' מ"ש כיון דבפעם הזה לא אמרה אין מוכרח שלא עשתה מתחלה לנחת רוח ר"ל וגם מוכח שלא עשתה שלא תטרוף דעתו דבשביל לנחת רוח בלבד לא היה צריך לזה שהרי כתב דבכתובה ל"ש נ"ר כלל ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ו
א
ואינה טורפת מנכסים אלו כלום עי' בס' ישועות יעקב סק"ה שכ' דאם כבר מכר נכסים קודם לכן נ"ל ברור דלא אמרי' דמחלה גם על אלו נכסים שכבר מכר ודוקא על הנכסים שיש בעין ונתן אותו מתנה לבניו אמרי' דמחלה ולא על הנכסים שכבר נמכר והביא ע"ז ראי' ברורה ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ו
א
איבדה עיקר כתובתה דאמרי' כיון שחלק לה כבוד לחלק בין הבנים ודאי מחלה וע' סי' ק"ז סעיף ה' מזה:
ב
ולפי מה שתקנו הגאונים כו' תמוה למה לא הביא הטור דבר זה ולא כ' רק דין התלמוד אבל לדידן הוה מטלטלין כמקרקעי בכל מילי ואפילו אם חלק לבניו קרקע ולא מטלטלין הוה כאלו חלק לה ג"כ קרקע וכ"כ בש"ג:
ג
ושתקה י"א שצריכה לקיים הוא דעת ראב"ן במרדכי ר"פ אלמנה ניזונית וז"ל שם בקיצור נשאל לראב"ן על בנו של ראובן היה לו זקוק וחצי ביד שמאון וחלה הבן ושלח אחר עדים וצוה בפניהם ונתן אותו זקוק וחצי לראובן אביו ולא מיחתה אשתו והקל מעליו חליו ועמד על משענתו ואח"כ הכביד עליו חליו ושלח עוד אחר שמעון וא"ל בפני עדים כבראשונה ואז מיחתה אשתו ונפטר לעולמו וקיים שמעון דברי המת ואח"כ תבעה היא את שמעון לדין והשיב נ"ל שעשה שמעון כדין ואין לאלמנה על שמעון כלל שאפי' לא צוה בנו של ראובן כן היה לו לתת לראובן שהרי הוא יורש את בנו דתנן בפ' הכותב מי שמת והיה עליו כתובת אשה וב"ח ויורש כו' ר' עקיבא אומר ינתן ליורש שכולם צריכים שבועה (ויורש א"צ שבועה) והלכה כרבי עקיבא והכא כיון שצריכה שבועה כתובה ינתן לאב שהוא יורש וכו' וכ"ש הכא שצוה לתת לו ומצוה לקיים דברי המת כו' ואי משום דמיחתה בשניה הא קיימא בראשונה ועוד בשניה היה מעמד שלשתן ועוד הא מעשים בכל יום שאדם נותן מטלטלים בלא דעת אשתו כו' ואם מה שחייבו שמעון מדר"נ וכו' הא לא אשכחן דמקיל בתרי קולא בכתובה דלרבי מאיר דאמר מטלטלין לא אשתעבדי לכתובה לא ס"ל כר"נ עכ"ל ולא ירדתי לדעת הראב"ן דמ"ש תחלה ממתני' ר"פ הכותב דאמר ר"ע ינתן ליורש הא איתא שם דהיה לו פקדון ביד אחר ופרש"י שם בדף פ"ד וז"ל אע"ג דלא משתעבד מטלטלי דיתמי לב"ח ולכתובה הכא דלאו ברשותייהו מנחי ס"ל כו' משמע אלו הניח קרקע אין ליורשים בהם כלום נגד ב"ח וכתובת אשה ועכשיו בתר תקנת הגאונים והוה מטלטלים משתעבדים כמו קרקעות כל זמן שהן בני חורין ומ"ש אח"כ דהמתנה קיימת מצד מצוה לקיים דברי המת קשה הא קי"ל בח"מ סי' רצ"ב לא אמרי' לד"ה אלא בהשליש עכשיו ביד שליש אותו דבר ומ"ש מדלא מיחתה אשתו בראשונה ק"ל טובא דא אמרי' כאן המחלק כל נכסיו לבניו ונתן לאשתו כל שהוא (משמע) דדוקא במחלק כל נכסיו ואמרי' משום שחלק כבוד מחלה כתובתה תיפוק ליה מצד כיון ששתקה בשעת החילוק שלו מחלה לו ואפילו לא חלק כל נכסיו דהא ודאי מיירי כאן בשתקה דאל"כ אין שייך לומר שחלק לה כבוד כיון שהיא אינה מסכמת לו וגם מ"ש אח"כ לא מקלינן בתרי קולא זה לא שייך אחר תקנת הגאונים דמטלטלי הוה כקרקע ואדרבא מצינו לעיל דבכתובה יש משום דר"נ כמ"ש הרא"ש הביאו ב"י ר"ס ק' והביאותי לעיל סי' צ"ו סעיף ו' גם מ"ש דהבעל יכול לטעון לאחר מטלטלים שלו אנן לא קי"ל הכי אלא כתובה נגבית ממתנת ש"מ כמ"ש בסי' ק' והי"ח שמביא רמ"א הוא דעת מהר"מ במרדכי פ' י"נ על ראובן שטוען על אמו שאביו צוה בשעת מיתתו לתת לו כך וכך כו' ואף אם בפניה מחלק וצוה ושתקה לא הפסידה כתובתה אא"כ חולק כל נכסיו ושייר קרקע כל שהוא כו' עכ"ל וזה מבואר כמו שהקשתי כאן על דעת הראב"ן ולענין הלכה אף אם אין דעתי מכרעת מ"מ נראה לסמוך על דעת מהר"מ שגם רמ"א מביא דעתו כאן ובח"מ סי' רנ"ב סעיף א' דעת מהר"מ באחרונה ותו דהא כתב רמ"א סי' רנ"א בח"מ בשם מהרי"ק דכל היכא שיש פלוגתא דרבוותא אם זכה המקבל עליו להביא ראיה וכ"ש כאן דטי מסתבר דעת מהר"מ מטעמים שזכרתי כאן שיש להקשות על הראב"ן ע"כ אין שתיקתה מפסדת כתובתה אא"כ בדרכים הנזכרים בסי' זה אלא עד שתאמר בפי' שמסכמת לזה ויש דרך ששתיקה מהני דהיינו מה דאיתא פ' זה בורר וז"ל ונשאל לראבי"ה על עסק אלמנה שציוותה בשעת מותה לתת מנכסיה לפלוני קרובה ז' זקוקין והבן שתק ואחר מותה אומר שלא נשבעה על הכתובה ומה ששתק מפני שלא רצה להכעיסה והשיב כיון שצוותה בפניו ושתק הוה כאלו הודה שיש ז' זקוקים בידה שאין לו חלק בהם ואיך שבאו לידה בין במציאה בין שמעיסתה הודה שדם שלה עכ"ל צ"ל שגם מהר"מ מודה בזה דע"כ לא אמר מהר"מ דלא מהני שתיקה אלא בדבר ברור שהוא חייב כגון כתובה דעומדת ליפרע עכ"פ אחר שתשבע ואתה בא להפסידה מכח ששתקה בשעה שחילק בעלה בזה אין כח לומר שתפסיד ע"י שתיקתה דאפשר לומר שהיא סומכת על שטר כתובתה ומה לה לויכח עמו בזה אבל בכאן בנ"ד דהיינו דראבי"ה דהנכסים כבר בידה ואין לי חוב עליה רק להכריחה לשבועה והיא חולקת מנכסיה לאחרים בפניה ושותק סברה היא כמו ששתק עד עתה ולא ביקש ממנה שבועה על הכתובה כך הוא בדעתו גם עתה והודה שאין מבקש ממנו שבועה וזה מהני כאן כיון שעשתה מעשה ונתנה לאחר כנלע"ד נכון בס"ד: (דברי המגיה כתב ב"ש בסק"ז י"א שצריכה לקיים כו' וטעמו משום דס"ל דהש"ס איירי כשמחלק נכסיו שלא בפניה אז דוקא כשכתב לה ג"כ הפסידה אבל אם נותן בפניה ושתקה הוה מחילה עכ"ל ואינו נראה כלל דהא אמרי' בפ' י"נ דף קל"ב הכותב נכסיו לבניו וכתב לאשתו קרקע כל שהוא אבדה כתובתה ופריך שם משום דכתב קרקע כ"ש אבדה כתובתה אמר רב כו' ושמואל אמר במחלק לפניה והיא שותקת כו' ואותבי' שם מת"ק דס"ל כתיבה וקבלה בעי כו' אמר ליה רבא לר' נחמן מר כמאן ס"ל א"ל שאני אומר כיון שעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה ופירשב"ם דר"נ כשמואל רבו ס"ל דאמר במחלק לפניה והיא שותקת ואע"ג דאיתותב היינו אליבא דרבנן ור"נ אמר אליבא דר' יוסי כו' וכן כתב האלפסי והרא"ש א"כ לפי דבריו קשה מאי דוחק' לר"נ לאוקמי כיון דעשאה שותף בין הבנים איבדה כתובתה לימא ג"כ כשמואל כיון דמחלק בפני' ושותקת איבדה כתובתה וס"ל כר' יוסי דבכתיב' לחוד מהני אלא ודאי דמטעם שתיקה לא הוה מחילה כלל דיכול לומר נחת רוח עשיתי לבעל רק מטעם דעשאה שותף בין הבנים ועשה לה כבוד מחלה על כתובתה וא"כ אין חילוק בין בפניה בין שלא בפניה מחלה מטעם הכבוד שעשה לה ולכך מוקי לה רב אלפסי להא דר"נ אף שלא בפניה ולהקל מכל הני אמוראי דלעיל וכן דעת הרא"ש והרמב"ם אבל בלא חלק לה מנכסיו כלל אין טעם שיאבד כתובתה בשביל שתיקתה דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי כמ"ש הרמב"ם אליבא דשמואל וז"ל אבל אם לא נתן לה כלום שתיקה אינה אלא כדי לעשות נ"ר לבעלה אף בפניה עכ"ל ורש"י ס"ל דבעינן בפניה וגם שיתן לה חלק ויעשה אותה שותף בין הבנים אז מהני שתיקתה אבל שלא בפניה או בפניה ולא עשאה שותף בין הבנים לא מהני שתיקתה כי יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי עכד"ה):
ד
ואינה יכולה לומר כו' נ"ל טעם בזה דאף ע"ג דבמקח ששקונים מבעל לבדו יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי היינו במקום שהיא בשב ואל תעשה דהיינו שהיא שותקת אבל כאן שאומרת בפירוש אין בודאי מועיל אמירתה:
ה
ואם קבלה קנין כו' (חסר כאן סעיף זה):
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5