א
דין המוכרת ומוחלת כתובתה ובו ז סעיפים:
יכולה אשה למכור כתובתה או ליתנה לאחרים בין כולה בין מקצתה והלוקח והמקבל עומדים במקומה שאם תתאלמן או תתגרש יקחו הם כתובתה ואם תמות בחיי הבעל אין להם כלום ואם מכרה לבעלה המכר מכר ואסור להשהותה אלא אם כן יכתוב לה אחרת בעיקר הכתובה:
ב
המוכרת כתובתה לאחרים ומת הבעל בחייה אם מתה קודם שנשבעה על כתובתה אין ללוקח ולמקבל כלום בד"א כשנתאלמנ' ומתה שהיא לא היתה יכולה ליפרע מן היתומים אלא בשבועה אבל אם נתגרשה ומתה לקוחות נשבעים שבועה שלא פקדתנו ונוטלים ודוקא שמתה אבל אם היא בחיים צריכה לישבע שלא נפרעה ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במגו שאם היתה רוצה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר אינה נאמנת:
ג
מי שמת והניח בנים ואלמנה ומתה האלמנה קודם שנשבעה על הכתובה הבכור נוטל פי שנים:
ד
המוכרת כתובתה בין לבעלה בין לאחרים לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובתה אבל המוחלת כתובתה לבעלה איבדה כל תנאי כתובה: הגה ואפילו נדונייתה הפסידה אם אינה בעין (ריב"ש סי' קמ"ט בשם הרמב"ן והרשב"א) וי"א דלא הפסידה נדונייתה אא"כ אמרה כל מה שבשטר מחול לך (מהרי"ו סי' י"ט):
ה
המוחלת כתובתה אינה צריכה לא קנין ולא עדים והוא שיהיו דברים שהדעת סומכת עליהם ולא יהיה דברי שחוק והיתול או דברי תימה אלא בדעת נכונה: הגה אנסה למחול כגון שהיה מתקוטט עמה תמיד ומחלה לו כדי שתשב עמו בשלוה מחילתה בטילה אע"פ שלא מסרה מודעה (תשו' הרשב"א סי' תקפ"ג):
ו
המוכר שטר לחבירו וחזר ומחלו לו מחול ואפי' יורש מוחל לפיכך מכרה כתובתה ומת הבעל ואח"כ מתה בנה יכול למחול והמכר בטל ואפי' אין לה יורש אחר אלא זה הבן ונמצא פרעון הכתובה עליו יכול למחול לעצמו כדי לבטל המקח ויורש הכתובה:
ז
מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו שאם ימות אביו ואח"כ תמות אמו ויירש הוא את כתובתה שיהי' הלוקח עומד במקומו לגבותה והתנה שאם תערער אמו על המכר שלא יסלקנו מערעור ומתה ולא ערערה אינו יכול לומר אני במקום אמי וכמו שהיא יכולה לערער על המקח גם אני מערער ואבטלנו שערעור של עצמו קבל עליו ודאי:
באר היטב אבן העזר
ק״ה
א
מכר. ואם מת או גירשה קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה עליו כלום ח"מ ב"ש:
ב
ומתה וכו'. ב"ש כתב דאיירי אפילו מת בעלה בחייה ואח"כ מתה. מ"מ נשבעים הלוקחים וגובים. והח"מ כתב דאיירי במתה היא ואח"כ הבעל ע"ש ועיין בח"מ סי' ס"ו סט"ו:
ג
בחייה. ובעלה מת צריכה לשבע היא והלוקח כמבואר בח"מ סי' ס"ו ע"ש. ואם הבעל עדיין חי וטוען ברי שפרע לאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ע"ש בש"ך ובסמ"ע וע"ע סי' צ"ח:
ד
נאמנת. ש"ך בח"מ סי' ס"ו ס"ק נ"ו חולק ע"ז וכתב שם שהוא נגד הסברא ונגד כל הפוסקים להלכה דנאמנת ע"ש:
ה
שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מיקרי נכסי האם. וכתב הח"מ שגוף התשובה משמע אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מיקרי ע"ש. והב"ש כתב דדוק' הוא קודם שנשבעה על הכתובה ע"ש ועיין בח"מ סי' רע"ח:
ו
כתובה. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ"ש סי' צ"ג:
ז
בעין. עיין ח"מ ב"ש. ואם מחלה הנדוני' לבד י"ל דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי ב"ש:
ח
כתובתה אינה צריכה לא קנין. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה ח"מ ב"ש. והסמ"ע סי' י"ב ס"ק כ"א לא כ"כ ע"ש ובש"ך ועיין ב"ח סי' ס"ו:
ט
בטילה. היינו באונס ידוע. אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודעא וע"ל סי' קי"ח:
י
לעצמו. עיין ח"מ סי' ס"ו ששם הביא דעת בעה"ת שיש חולק וס"ל דא"י למחול ע"ש בסמ"ע ובש"ך ס"ק פ"ב:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ה
א
ברייתא ב"ק דף פ"ט ע"א
ב
שיעור עיקר הכתובה מפורש בסימן ס"ו
ג
ציינתיו בסימן ל"ז סעי' א'
ד
נתבאר בסימן הנזכר ובסי' צ"ח וממ"ש שם סעי' ח'
ה
גם זה שם בסימן צח וציינתיו שם
ו
טור מדברי הרא"ש שם בפסקיו
ז
טור בשם תשוב' אביו הרא"ש בסוף כלל ג' מטעם דכל זמן שלא נשבעה על כתובת' ולא הגבוה ב"ד הכתובה כל הנכסים בחזקת בעלה
ח
מימרא דרבא כתובות דף נ"ג ע"א דזוזי אנסו:
ט
בעיא דרבא שם והדר פשטה
י
גם זה מימרא דרבא שם ודין אם איבדה המזונות בחייה נתבאר לעיל סימן צ"ג
יא
הרמב"ם שם והביאו הטור ונלמד מעובדא דמר זוטרא ורב אדא קידושין דף ס"ה ע"ד וכדאמרי' התם דלא איברי סהדי אלא לשקרי
יב
טור מימרא דשמואל כתובות דף פה ע"ב
יג
שם עובדא דקריבתיה דרב נחמן וכו' וכפירוש הרא"ש שם
יד
שם בעובדא דההוא דזבנה לכתובת אמיה וכו' כתובו' דף צ"א ע"ב
טו
במימרא דרבא שם
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ה
א
יכולה אשה למכור כו' הח"מ ס"ק ח' מביא המחלוקת שבח"מ סי' ס"ו באם פרע הלוה להמלוה בתר המכירה אם נפטר בכך והש"ך שם הכרי' דנפטר ולפ"ר לע"ד יש ראי' דלא נפטר ממס' קדו' דף מ"ח ע"א דאית' והכ' באשה קמפלגי מר סבר אפ"ה סמכ' דעת' מימר אמרה לא שבק לדידי ומחל לאחרינא ואי דאם פרע נמי נפטר מה סמכה דעתה נהי דלא ימחל בחנם מ"מ יש לה לחוש שיקבל הפרעון לעצמו ע"י שיותר לו מקצתו ויתן לו שובר והלוה לא יחוש לעצמו דהא נפטר. אלא משמע דוקא בחנם מצי מחול אבל פרעון לא מהני ואפשר אף דפרעון גופי' מחילה היא י"ל לא מבעי' להמפרשים הטעם דיוכל למחול משום דמכירות שטרות דרבנן משום תיקן עולם כדי שיהא אדם יוכל למכור שטרו י"ל דמשום כן נמי הוצרכו לתקן שתהא המכירה אף לזה שלא יוכל הלוה להפקיע משעבוד הלוקח ע"י פרעון דאל"ה לא יועילו כלום בתקנתן ששום אדם לא ירצה לקנותן מחשש הנ"ל משא"כ לחשש מחילה דאין אדם חוטא ולא לו והמוכר הא נקרא מזיק. אלא אפי' לר"ת שמפרש הטע' משו' שני שעבודין ושעבוד הגוף א"א למכו' וכשמוחל שעבד גוף ממילא נפק' שעבוד הערבו' מ"מ י"ל דוק' היכי שמחלת הגוף בחנם אז ממילא שעבוד הערבו' דהיינו הנכסי' נפקע אבל אם מחילת שעבוד הגוף בא ע"י קבל' פרעון שהוא השעבו' נכסי' שקנה הלוקח לא ותו דנפרעין פושע הוא ולכי אף שעבוד גופו לא נפקע כמבואר בב"ה ופרישה וצ"ע כי הראי' אפשר לדחו' שסמכה שהלוה לא יפרע כלום אף על סמך שובר:
ב
אבל אם נתגרשה ע' ח"מ והב"ש כהוגן משיגו אלא שלשונו צריך ביאור מה שכ' אע"ג דמכרה בחיי הבעל אין ר"ל ל"מ בנתגרשה ומת הבעל והדר מכרה ומתה דזה ודאי הוי מת לוה בחיי מלוה ועליה הי' עיקר שבועה בשעה שמכרה אלא ר"ל אם מכרה ונתגרשה אף דאח"כ מת הבעל והדר היא אע"ג שאם המכירה הי' בחיי הבעל דזה הריעותא של נתאלמנה ומתה אעפ"י שלא הי' עלי בשעת מיתת הבעל עיקר השבועה שהרי כבר היתה מכורה וע"כ כדמחלק הח"מ סעיף הקודם משום דזבינא ריעא הו' אבל כי נתגרשה הרי מאז לו יהא שמכרה או בתר שנתגרשה ושוב מת הבעל והדר מתה היא הא אז ודאי דומה למוכר שט"ח ואח"כ מת לוה והדר המלוה ה"ה בזה אינו מגרע מה שמכרה קודם שנתגרשה והי' אז זבינא ריעא מ"מ שוב כשנתגרשה נתחזיק השט"ח והזבינא נעשה מעלי' ככל מכירות שט"ח:
ג
אבל אם היא בחיים צריכה לישבע כ' הח"מ אם המגרש חי וטוען ברי שפרע צריכה היא לישבע והא דכאן אמרינן דוקא בחייה אבל מתה הלקוחות נשבעי' ובח"מ סי' ס"ו סעי' ט"ו אמרינן ואם המוכר מת נשבע היורש ואם אינו רוצה חוזר עליו ע' סי' צ"ח. ולבעל התרומו' דמחלק בין אם הלוה חי וטען ברי משא"כ המתני' דקתני אבל משביע את הבאים ברשותה דשמא קטעין לה וע"ש במה שדחקתי לפרש המתני' א"כ הכא אם הבעל חי וטוען ברי אף אם היא מתה היורשים נשבעי' ולא הלקוחות. ודוקא אם יש להם נכסים שעור הכתו' ירושה מאמם לבד הכתוב' דאל"ה ל"ל מגו לשטת הסמ"ע שהעלתי שם להלכה והוו כמתה (אך הכל דאיירי בכתו' פשוטה בלא נאמנות תלי' בפלוגתא שאביא לקמן) אבל לחלוק הב' שכ' ועוד דשבועה זו לבטלה וע"ש נמי מה שדחקתי אפשר דהכא במכירות כתו' לא שייך ולהכי אף אם הבעל חי וטוען ברי והיא מתה הלקוחות נשבעי' ולא היורשים וזה צ"ע ודוק:
ד
ואם אינה רוצה לישבע יפסידו הלקוחות כ' הח"מ והם חוזרים עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה א"כ הוי מכירה בטעות ומחזרת הדמים מעוטים שקבלה וא"י לפ"ז מה מסיים הש"ע בשם הרא"ש אינה נאמנת לענין מה א"נ אם לענין שהלקוחות מ"מ גובים הא כל כמה שאינה נשבעת אינם גובים ואם לענין שאינה נפטרת בהדמי' שקבלה הא מביא בהח"מ שמחזרת הדמי' מעוטי' וכן מוכח באמת בהרא"ש דאל"ה אלא שא"נ לגבי עצמה ומחויבת לשלם הכל א"כ חזרה המגו למקומ' ותהא נאמנת אף לגבי הלקוחות. וע"כ הכי פירושו תחיל' כ' שכל כמה שאינה נשבעת אין הלקוחות נפרעי' ר"ל שכן הדין נותן שלא יפרע מפני שיוכל לומר אלי תודה שנפרעת אחר המכירה ותהא נאמנת במגו והלקוחו' שמעוכבים בשבילה יחזרו עליה והדר מבאר שאם אמרה נפרעת אחר המכירה נאמנת ואפי' מתה בתר הכי פטור הבעל משא"כ תחילה כשאינה רוצה למשבע ולא אמרה מידי ומתה דחייב כדאי' בהש"ע אבל אם מתה כו' וה"ה אם אמרה נפרעתי קודם המכירה דא"נ והוה כלא אמרה מידי ולכי מתה מתוך אמירה זו הלקוחו' גובים בשבועתם שאינם יודעי' מפרעון זולת אמירה זו שא"נ בה ויגבו המותר מדמי הקני' עד תשלום הכתו' מהבעל (ובע"פ כ' ומ"ש רבינו אבל אם אמרה שנפרעה קודם המכר לא מהימנא נראה דאם בשבועה מהימנא וא"י מנ"ל הא ומה תיקן בזה) אך כ"ז ניחא להרא"ש שכ' דבריו על המתני' דאבל משביע הוא את יורשיה כו' דאיירי בשכ' נדר ושבועה אין לי נמצא דהו' שטר בנאמנו' שאז אינה נאמנת בפרוע זולת ע"י מגו מפני דהו' מודה במקו' שחב לאחרים ושפיר אבל הטור וש"ע הכא באיירו בסתם כתו' בלא נאמנות ובח"מ סי' מ"ז וס"ו מוכח דלא ס"ל כהש"ך כל שהוא בלא נאמנות שאין עיקר דינו להפרע כל שהלוה טוען אשתבע בלא שבועה אף במקום שחב לאחרים מיד שאומר פרוע נאמן בלא מגו וע' לעיל סי' צ"ח ק' נהי דס"ל הכא באם מתה הלקוחות נשבעים ולא יורשיה יהי' הטעם מה שיהי' מ"מ כי אמרה שנפרעה קודם מכירה מה בכך דל"ל מגו לו יהא כלוה ומלוה שהוכחתי סי' צ"ח שטתם דתמיד כל זמן שהלוה חי ויודע אם פרע אם לאו לא שייך המגו דמחילה משום דירא להפסיד חובו ומ"מ פסק בח"מ סי' ס"ו אם הלוה קיים וטוען שהוא פרוע ואין בו נאמנו' אם המוכר קיי' ישבע וע"כ היינו משום דאם יאמר פרוע נאמן אף דל"ל מגו וכן שם סי' מ"ז הקפיד אם יש בו נאמנו' לאפוקי אין בו אף בחב לאחרים נאמן ושם לכ"ע לא שייך מגו כמבואר והכא נמי כי אמרה פרוע קודם המכירה מה בכך דל"ל מגו וצ"ע. וכל זה לשטת הרא"ש דבשאמרה נפרעת קודם מכירה לא חשוב לר' מגו ואינה נאמנת לגבי הלקוחות. ואינה חייבת להלקוחות כ"א הדמי' שקבלה אבל הש"ך סי' הנ"ל ס"ק נ"ה חולק בכל סעיף זה וכ' על הרא"ש שסותר עצמו מן מס' ב"מ וכ' וליכא למימר ש"ה שיש שובר דמה בכך דהא אין מחזירין השובר אלא על פיה ודבריו נכוני' דהא כיון דנפל איתרע והב"ש ס"ק ז' עשה עצמו כלא ידע מהש"ך וכ' ואפשר כו' ואם רצונו לחלוק וכי משא פנים יש ואולם הש"ך האריך יותר בדברים הגונים לע"ד והעלה דל"מ להאומרים דמוחל ש"ח אינו חייב כ"א בדמי' הקני' דודאי חשוב מגו למימר דלא כ"ע דינא גמירא אלא אפי' להאומרים דחייב בכל מ"מ נאמנת לגבי הבעל שפטור אלא דלגבי עצמה א"נ ומחויבת לשלם הכל הואיל ובגרמתה נפסדו הלקוחות וכ' ס"ק ל"ד ואינו דומה להוציא הלוה שובר דהרי זה מקח טעות דש"ה שמוציא שובר א"כ בלא הודאות המוכר מתברר שמכר שטר פרוע משא"כ היכי שאינו מתברר אלא ע"פ הודאתה א"כ מכח הודאתה או מכח שאינה רוצה לישבע דהוי כהודאה אינו גובה הלוקח הוי כמחלו עתה ומזיקו הלכך צריכה לשלם כל דמי השטר. אמנם מה שמסיים ובזה נלפע"ד דל"ק מה שהקשה הרא"ש וכו' ושפיר קאמר הש"ס ש"מ איתא לדשמואל דהשתא נמי צריכה וכו' והרי היא כמוחלת כנ"ל ברור עכ"ל(א) דברים אלו תמוהים לע"ד דבשלמא הכא שפיר י"ל כדעתו דאם יש לפנינו לקוחות והיא אומרת שנפרעת קודם מכירה נאמנת לפטור הבעל במגו ולגבי עצמה א"נ ומחויבת לשלם כמוחל אבל גבי חזרת שובר מה הועיל בזה הא אנן הוא דחיישינן אולי מכרה הכתו' בתר זמן השובר עד היום שאנו דנים עליו ואם אנו מאמינין אותה להחזיר השובר במגו דמחילה נמצא לבסוף כשתתגרש ומי יודע מתי יהיה זה ולפני איזה ב"ד יגישו עצומיהם והבעל יוציא שוברו המוקדם להמכירה הלא אז מודה דהבעל יהיה פטור ואף היא לא תתחייב כ"א הדמים שקבלה כדכ' בעצמו משום דבלי הודאתה יתברר שמכרה שטר פרוע וא"כ מה מגו אית לה הא אלו מחלה לפנינו א"א ליתן להבעל שטר מחילה אלא מהשתא יום מציאת השובר ולבסוף כשיבאו הלקוחות והוא יוציא שטר המחילה דבתר המכירה הא תתחייב בהכל ומה מגו הוא זה. והאמת שקושיו' זו צ"ע אף להה"מ דהודאות השובר הוא גופיה מחילה וכדפירש"י ז"ל דמ"מ מה בכך להחזיר שובר זה להפסיד הלקוחות במה שמגיע להם ממנה ומהראוי הי' לפסוק להם שתתן לו שטר מחילה מעכשיו ואם אח"כ יבאו לקוחות הקודמי' שתצטרך לשלם הכל משא"כ עכשיו בחזרת שובר דמניסן לא תפרע אלא מה שקבלה אלא ש"מ שמאמינן לה שכבר היה השובר ביד הבעל ובדין אין מגיע להלקוחות כ"א הדמים והדר' הקושיא לדוכתה. ושטת הה"מ היה אפשר לדחוק וליישב שלא חשו חכמים אלא להפסיד לקוחות בדבר שעיקרו ממון דהיינו אי ליתא לדשמואל יעכב ממון שאינו שלו אבל כי איתא לדשמואל וחזרת השובר גופיה מחילה נמצא הבעל בדין מעכב הממון ואף שהלקוחות אפשר יבואו לידי היזק פרעון במה שהזיקה בתחילה לזה לא חשו משום דממון זה אפשר אינו אלא קנס וכשטת הש"ך בסי' ס"ו אבל הרא"ש לשיטתיה וכן הש"ך עצמו ס"ק ל"ד דמטעם מגו אתינן עליה פשיטא דהקושיא אינה מתיישבת בדבריו:
ה
הג"ה וי"א דלא הפסידה וכו' אלו הייתי כדי להכריע היה נלע"ד האידנא עכ"פ מיד שאמרה כתובתי מחול לך אין כונתה אלא על השטר תוספת כתו' שכוללת הנדו' כי נשתנה הענין לגבייהו עד שלשטר זה קורין ממש בשם סתם כתו':
ו
המוכר כו' כבר מבואר ב' טעמים לד"ז בח"מ סי' ס"ו ולע"ד יש נ"מ באם מכר שט"ח ואח"כ לא מחל החוב אלא שסלק בקנין ובמחילת שעבודו מקר' הלוה הידועה שממנה לא יהא יוכל לטרוף דאלו לטעם הרא"ש שמכירת שטרות דרבנן ה"ה בזה דמהני וכן איתא בתשו' הרא"ש שבטור סי' צ' בל' זה אבל באחריות זה מה היא מפסדת וכו' דכיון שמחלה שעבד אותה קרק' לבעלה לא יכול הלוקח שקנה הכתו' לגבות מאותה קרק' דהוי כמוכר שט"ח וחזר ומחלו. אבל לטעם ר"ת דשעבד הגוף א"י למכור וזה יכול למחול וממילא שעבד הערבו' נפקע לע"ד זה דוקא במוחל גוף החוב אז שייך מה שנשאר בידו מחל אבל אם לא מחל גוף החוב הרי שעבד גופו עדיין בידו אלא שמחל שעבד הקרק' זה ודאי הוי' כנותן דבר שאינו שלו דהא כבר מכר שעבד זה ואינו דומה להמבואר שם סעיף ך"ד שיוכל להאריך זמן הפרעון כי זה נמי עכ"פ כל זמן זה מוחל נמי שעבוד הגוף וצ"ע:
בית שמואל
ק״ה
א
יכולה האשה למכור וכו'. ולא חיישינן שתהיה קלה בעיניו להוציאה דהא כשירצה לגרשה יתבע הלוקח אותו עם הכתובה אבל כשמוכר' לבעלה אז תהיה קלה בעיניו לגרשה וצריך לכתוב לה כתובה אחרת:
ב
המכר מכר. ואם מת קודם שכתב לה כתובה אחרת אין לה כתובה ואם חי הוא צריך לכתוב לה כתובה אחרת היינו מתנה ועיין סס"ז:
ג
אין ללוקח ולמקבל כלום. אף על גב דקי"ל הקונה שט"ח ומת המלוה ואח"כ הלו' /הלוה ואח"כ המלוה/ נשבע הלוקח וגובה כמ"ש בח"ה סי' ס"ו מחלק בח"מ קנין כתובה גרוע טפי דשמא לא תבא לידי גביה דהז"פ אינו חל עד אחר המיתה והוי כאלו מכרה לו אחר מיתת בעלה:
ד
אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על גב דמת בעלה בחייה והיה עליה שבועה לגבות מן היתומים ומתה בלא שבועה מ"מ נשבעים הלוקחים וגובים אף על גב דמכרה בחיי הבעל מ"מ אחר הגירושין חל הז"פ והוי כאלו קנה באותו פעם ודינו כקונה ש"ח ומת אח"כ הלוה והמלוה דלוקח גובה כנ"ל ולא כח"מ שכ' דאיירי במתה היא ואח"כ הבעל אלא אפילו מת הבעל ואח"כ היא ל"ד לנתאלמנה אלא דומה ללוקח כיון הז"פ חל בעת הגירושין:
ה
אבל אם היא בחייה. ובעלה מת צריכה לישבע היא והלוקח כמ"ש בח"ה דחיישינן שמא פרע לה או ללקוחות ע"ש סי' ס"ו ואם הבעל עדיין חי אז אם טוען ברי שפרע להאשה או ללוקח ישבע זה שאומר הבעל שפרע לו ועיין סי' צ"ח:
ו
יפסידו הלקוחות. כלומר הלקוחות חוזרים עליה כמ"ש בח"ה סי' ס"ז:
ז
ואם אמרה שנפרעה אחר שמכרה וכו'. כ"כ הרא"ש פ' הכותב והטעם משום אם אומרת שנפרעה אחר שמכרה נאמנת במיגו דהא בידה למחול אבל אם אמרה שנפרעה קודם שמכרה י"ל דסבר' אם תמחול השתא צריכה לשלם כל הסך משא"כ אם אומרים שנפרעה קודם המכירה א"כ מכרה לו דבר שאינו שוה כלום א"כ א"צ להחזיר אלא מעות שנתן לה ועיין בהרא"ש ספ"ק דב"מ שם מבואר אם נמצא שובר נאמנת להחזיר לבעל במיגו דיכולה למחול ולא אמרינן דסברה אם תמחול צריכה לשלם כל דמי השטר ואפשר שם יש השובר לפנינו אין לחוש שמא השובר מזויף והיא סברה אם תמחול השתא חייב לשלם כל דמי השטר וכאן חיישינן לזה משום דאין ראיה לדבריה:
ח
ומתה האלמנה קודם שנשבעה. בתשובת הרא"ש איתא כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה הב"ד הכתובה אז כל הנכסים הם בחזקת בעלה לכן אפילו הסך המגיע לכתוב' לא מקרי נכסי האם וכתב בח"מ משמע אם לא הגבוה הב"ד הכתובה אפילו אם נשבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ויש לדמות לנכסי הלוה אשר משועבדים למלוה ומ"מ הבכור נוטל פי שנים כמ"ש בח"ה סי' רע"ח, לפ"ז קשה ממ"נ אם איירי כאן דהגבוה לה א"כ למה הנכסים קיימת בחזקת בעלה ואם לא הגבוה א"כ אפילו אם שבעה קיימת הנכסים בחזקת בעלה ואפשר דס"ל אם נשבעה הרי הנכסים יותר מוחזקים בידה מנכסי הלוה כיון דהם חייבים לה כמו הבכור שחייב לאביו י"ל דגומר ומקנה, כן ה"נ היורשים פשוטי' גמרו להקנות כדי שאל יקח הבכור פי שנים ואפשר אם נשבעה חולקים חלק בכורה מסך הכתובה כמ"ש בח"ה שם לענין מלוה של בכור גם בל"ז לק"מ דהא אם נשבעה אף שיקח הבכור פי שנים מ"מ אח"כ יבואו הפשוטים לתבוע עם הכתובה של אמם וצריך לשלם שני חלקים א"כ מה נ"מ אפילו אם הנכסים בחזקת אביהם מ"מ הבכור אין נוטל פי שנים וא"ל אפילו אם לא נשבעו יאמרו הפשוטים אנו מוחלים השבועה כדי שלא יקח הבכור פ"ש כמ"ש בסי' ק' בשם תשו' ש"י וי"ל הבכור יכול לעכב ע"ז דהוא אינו מוחל משא"כ שם בתשו' ש"י איירי דכל היורשים רוצים למחול:
ט
לא הפסידה שום דבר מת"כ. אבל מזונות אין לה מיורשים כמ"ש בסי' צ"ג:
י
אבל המוחלת איבדה כל ת"כ. ולענין אם בנותיה אבדו זכות שלהן עיין בר"ן ס"פ נ"ש והמגיד פי"ט דין י"ב ולקמן סי' קי"ב:
יא
ואפי' נדוניי'. כבר כתבתי סי' צ"ג דהמגיד ס"ל להרמב"ם אין הנדוניא בכלל הכתובה ואין מחלק בין אם הנדוני' בעין ובין בשאין הנדוני' בעין ולרמב"ן והרשב"א והרמ"ה כשאינו בעין נכלל בכלל הכתובה אלא הם פליגי אם דין הנדוניא ודין כתובה שוה ולדעת הריב"ש ס"ל הרמב"ם כשאין בעין כרמב"ן והא דא"י לומר מה שמחלתי עשיתי נ"ר לבעלי כתבו הרמב"ן והרשב"א משום בכתובה א"י לו' נ"ר עשיתי לבעלי דהא כל הנשים יש להן כתובה וכן בת"כ א"י לו' נ"ר עשיתי דדינו ככתובה כמ"ש במגי' פכ"ב ובתשובת ריב"ש שם והא דאי"ל במחילות נדוני' נ"ר עשיתי לבעלי תירץ בח"מ משום כיון שאינו בעין יכולה לומר לבעלה למה לך מחילה שלי דהא הכל בידך מיהו קשה לפי זה אם כן למה לא מתרצים כן במחילת כתובה דא"י לומר נ"ר עשיתי מטעם זה אלא נראה דאיירי דמוחלת סתם הכתוב' וכשהנדוניא אינו בעין נכלל בכלל הכתובה וכמו דא"י לומר בכתובה נ"ר עשיתי מטעם שכתבתי כן א"י לומר במחיל' הנדוניא נ"ר עשיתי ואם מחלה הנדוניא לבד י"ל דיכולה לומר נ"ר עשיתי לבעלי:
יב
המוחלת כתובתה. עיין בח"ה סימן י"ב וסימן רמ"א המוחל והשטר בידו אם מהני המחילה מכאן יש להביא ראיה דמהני מחיל' אפי' כשהכתוב' בידה וכן כתב בח"מ מיהו מה שהביא ראיה מסימן צ"ג ומפ"ק דסנהדרין יש לדחות ועיין סימן כ"ח מ"ש:
יג
או דברי תימה. כתב בכ"מ דנלמד מהא דאמרינן שבר את כדי דיש הן שהוא כלאו ועיין ב"ח:
יד
מחילת' בטילה. היינו באונס ידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע' ועיין סי' קי"ח:
טו
בנה יכול למחול. ואין לומר /להקשות/ המוחל צריך לשלם כל החוב מה מרויח במחילה ויש לומר דנ"מ אם הוא קטן דפטור מדין גרמי ועיין תוספו' ובח"ה סי' ס"ו:
טז
יכול למחול לעצמו. עיין בח"ה שם הביא החולקים על זה וסבירא להו דא"י למחול:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ה
א
בין כו'. כמש"ש ב' דקאמר כגון דנפיש כו':
ב
ואם מכרה כו' ואסור כו'. שם:
ג
בעיקר כתובתה. שם וערש"י שם ד"ה נוקמה כו':
ד
המוכרת כו' בד"א כו'. שבועות מ"ח א' ת"ש אבל כו' ובתוספתא מפ' הבאין ברשותה היינו לקוחות וכמ"ש הרא"ש בפרק הכותב וכנ"ל סי' צ"ח:
ה
אבל כו'. הרא"ש בשבועות שם סי"ד ועח"מ סי' ס"ו סט"ו ולעיל סי' צ"ח:
ו
ואם אמרה כו'. הרא"ש פרק הכותב ס"ס ד"ה ואם היא אומרת כו' ע"ש:
ז
מי כו'. דהא לא קי"ל כב"ש בשבועות שם דאמר שטר העומד כו':
ח
ואפי' כו' וי"א כו'. ממ"ש בר"פ אע"פ נ"מ כו' ולמוחלת וס' הראשונה ס"ל דמש"ה ה"ה לנדוניא כמ"ש הרשב"א בהרבה מקומות ולא קי"ל כמש"ל בכמה מקומות:
ט
המוחלת כו'. עתוס' דסנהדרין ו' א' ד"ה צריכה כו' וש"מ וכמ"ש בח"מ סי' י"ב ס"ו וסימן רמ"א ס"ב:
י
והוא שיהיו כו'. כמ"ש ס"פ החובל יש דברים כו'. כ"מ:
יא
אנסה כו' אע"פ כו'. עתוס' דב"ב מ"ח א' ד"ה אמר רבא כו':
יב
ואפי' אין כו'. עח"מ סו' ס"ו סך"ג:
חלקת מחוקק
ק״ה
א
למכור כתובתה או ליתנה לאחרים. ולא שייך לו' שתהא קלה בעיניו להוציאה דהא כשיוצי' אותה יצטרך הבעל לשלם להאחרים אבל כשמוכרת לו או נותנת לו שייך לו' שתהיה קלה בעיניו להוציא' ע"כ צריך לכתוב לה כתובה אחרת:
ב
ואם מכרה לבעל'. ה"ה נתנה או מחלה לבעל' כמ"ש בסמוך סעיף ד':
ג
המכר מכר ואסור להשהות'. ואם מת או גירשה קודם שכת' לה כתוב' אחרת אין לה עליו כלום:
ד
אין ללוקח ולמקבל כלום. בח"מ סי' ס"ו סעיף ט"ז פסק דהקונה מהמלוה שט"ח שיש לו על הלוה ומת הלוה אם אחר שלקחו מת נשבע הלוקח שלא אמר לו המוכר כלום ושאינו יודע ששטר זה פרוע וגובה שטרו ואף אם המוכר מת וא"א בזה כבר נתחייב המוכר שבוע' לבני הלוה דכיון שמכרו אין עליו עיקר החיוב אלא שמשביעין גם את המוכר אם הוא חי מפני שנאמן לו' פרוע מיגו דאי בעי מחלה ואם כן קשה על פסק זה שפסק כאן הטור דאם אשה מכרה כתובתה לאחרים בחיי הבעל ומת הבעל ואח"כ מתה היא קודם שבוע' אין ללוקח כלום דהא אף שמת בעלה בחייה לא דמי למת לוה בחיי מלוה דהא כבר מכרה הכתוב' ואין עליה עיקר החיוב ומאחר שהלוקח קיים אף שמתה האשה ישבע הלוקח שלא פקדנו ויגבה הכתובה ובאמת דיש לחלק בין כתובה לשט"ח דמכירת שט"ח היא מכירה ודאית כשיגיע הזמן ואין השבועה ודאית דהא אם לא יטעון הלוה פרעתי ואין כאן שבועה אבל מכירת כתובה היא מכירה גרועה דשמא לא תבא לידי גביה לעולם כי היא תמות בחייו ואף אם תבא לידי גביה אין גביית כתובה רק בשבועה דאשה לאו לגירושין עומדת ובאלמנו' אין גובין אלא בשבוע' ע"כ מעיקר' מכירה גרועה היא ואין הלוקח גובה כל שלא נשבעה האלמנה קודם שמתה וכן מצאתי בדברי הרמב"ם פי"ז מה"א דין י"ז יש לאשה למכור כתובתה וכו' ואם מתה היא בחיי בעלה או קודם שנשבעה אין לה כלום ומ"מ צריך ראיה לדין זה דהרמב"ם אפשר דלא ס"ל אפילו במוכר שט"ח שהלוקח ישבע כל שמת מוכר אבל להרא"ש והר"ן שכתבו גבי מוכר ש"ח שהלוקח נשבע אף שמת מוכר צריך ראיה מנ"ל דלא ס"ל כן גבי כתובה וראיתי בדברי הרא"ש סוף שבועות שהשוה דין כתובה לדין שט"ח שמביא ראיה למוכר שט"ח מדברי הרמב"ם הנ"ל (דין י"ז שהבאתי לפני זה אלמא דס"ל להרא"ש דחד דינ' אית להו ודו"ק):
ה
אבל אם נתגרשה ומתה. כלומר אף על פי שאח"כ מת גם הבעל מ"מ הואיל והיא מתה תחלה ה"ל מת מלוה בחיי לוה ויורשי המלוה גובין מיורשי הלוה וה"ה לקוחות גובין מיורשי הלוה בשבועה שלא פקדנו המוכר:
ו
אבל אם היא בחייה צריכה לישבע. אם המגרש חי וטוען ברי שפרע לאשה צריכה היא לישבע ואם המגרש מת ובאים לגבות מן יורשיו צריכים שניהם לשבע שהב"ד טוענין ליורשים שאם היה אביהם חי היה יכול לטעון פרעתי לאשה או ללקוחות וע' כאן בב"ח מ"ש וכבר כתבתי לעיל סי' צ"ח סק"ה שאין דבריו ברורים ואין על הגרושה שום שבועה אם לא בטענת ברי כמו כל מלוה ואם פטרה משבועה אין לו עליה שום שבועה אפילו טוען ברי וסתמא קתני במשנה אינו יכול להשביעה:
ז
יפסידו הלקוחות. וכלומר והלקוחות חוזרין עליה ואם היא מודה שנפרעה קודם המכירה אם כן הוי מכירה בטעות ומחזרת להם הדמים מועטים שקבלה מהם ואם נפרע' אח"כ מחזרת כל דמי הפרעון ששילמו לה:
ח
קודם המכר אינה נאמנת. דלא שייך להאמינה במגו דמחילה דסברה שאם תמחול יפסקו לה ב"ד לשלם כל דמי הכתובה ללקוחו' כדעת הפוסקים דס"ל הכי אבל מה שטוענת שנפרעה קודם המכר דבר פשוט דהוי מקח טעות ואינה צריכה להחזיר רק דמים מועטים שקבלה מן הלקוחו' ועיין בח"מ סי' ס"ו סעי' ט"ו וט"ז ושם נתבאר שיש מחלוקת אם פרע הלוה למלוה אם נפטר בזה מן הלוקח ומכ"ש אם הב"ד מיחו בידו וכל מה שנתבאר שם שייך גם כאן:
ט
הבכור נוטל פי שנים. אף מן הסך המגיע לכתובת אמו דלא מקרי נכסי האם כל זמן שלא נשבעה ולא הגבוה ב"ד הכתובה כל הנכסים בחזקת האב הם ואת אביהם הם יורשים ומשמע מגוף התשובה אף שכבר נשבעה האלמנה אם מתה קודם גביה עדיין נכסי האב מקרי ולא ידעתי למה כתב כאן קודם שנשבעה:
י
שום דבר מתנאי כתובה. כלו' אפי' כתובת בנין דכרין אף על גב דהיא סבר' לומר שיפסדו בניה כתובת ב"ד דהא הבעל לא ירש אותה רק הלקוחות:
יא
המוחלת כתובת' לבעלה איבד' כל תנאי כתובה. מכאן משמע שתנאי כתובה אף מה שאין נוגע לעצמה הוא זכות שלה ואף אם לא תמחול גוף הכתובה רק תאמר לבעלה אני מוחל לך תנאי כתובה הרשות בידה ואין להבנות מזונו' אחר מיתת אביהם ולא יוכלו הבנות לטעון כבר זכינו בתנאי כתובה וכן הבנים זכרים לענין כתובת בנין דכרין ולא דמי למה שנתבאר לקמן סי' קי"ד להמחייב לזון בת אשתו דאין פטור האם מועיל דהתם זכתה הבת בשע' נשואין אבל כאן לא התנה רק בנן נוקבן שיולדו להם יזונו אחר מותו ולא זכו הבנות כי הוא מזכה דשב"ל לדשב"ל ומ"מ אין דעה זו מוסכמת לענין מזון הבנות והראב"ד תמה עליו והמ"מ הניח הדבר בצ"ע ולקמן סי' קי"ב הביא הרב מהרמ"א דעה זו בהג"ה סעי' א':
יב
ואפי' נדונייתה הפסידה וכו'. דעת המ"מ פט"ז מה"א שלדעת הרמב"ם אין הנדוניא בכלל כתובה ולא אמרו בגמ' רק שהתוספות בכלל כתובה למוכרת ולמוחלת אבל הנדוני' אינה בכלל מן הסתם ודע' הרמב"ן שגם נדוניא בכלל כתובה ולזה הסכים הרשב"א במוכרת ומוחלת כי מצד הלשון כשאומרת כתובתי מכור' או נתונ' אף הנדוני' בכלל הלשון ודע' הריב"ש בסי' קמ"ט שגם הרמב"ם כן דעתו בדבר שאינו בעין אבל מה שהוא בעין מנכסי צ"ב שהכניסה לו אף אם מכרה או נתנה אותם בפירוש יכולה לומר נחת רוח עשיתי לבעלי שלא הייתי יכולה להעיז נגדו כדי שלא יאמר וכי עיניך נתת בגירושין ובמית' שאין אתה רוצה למכור לי אבל דבר שאינו בעין והיא מוחלת לו אין יכולה לומר נחת רוח עשיתי לו דהא יכולה להעיז ולומר לו למה לך המחילה וכי עיניך נתת בגירושין הלא הכל בידך כבר ועיין לעיל סי' צ' סעיף ט"ו מ"ש שם ועיין בכסף משנה פכ"ב מה"א ועיין לקמן סי' קי"ח סעיף ח':
יג
כל מה שבשטר מחול לך. כ"כ מהרי"ו דנדוני' לא הוי בכלל כתובה בסתמא כי לשון כתובה אינו רק כתובה ותוספ' ולא היה צריך להעתיק דברי מהרי"ו כי כבר כתבתי כי המ"מ כתב שגם דעת הרמב"ם כן דלא כהרמב"ן והרשב"א ודעת הריב"ש שהרמב"ם מודה להם בנדן שאינו בעין:
יד
לא קנין ולא עדים וכו'. משמע אף שלא החזירה לו הכתובה מהני מחילה וכן משמע לעיל סי' צ"ו סעיף ב' דאף שהכתובה בידה מהני מחילה דהא צריכה לישבע שלא מחלה הכתובה ש"מ דמהני מחילה אף דנקיט' כתובה ובמרדכי ספ"ק דסנהדרין מביא ראיה דמחיל לך ותפיס שטרא מהני מהא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול אעפ"י שמסר הש"ח לקונה בכתיבה ומסירה ודלא כמ"ש בסמ"ע סימן י"ב דמחילה בתפיס שטרא לא מהני לדעת הש"ע והמרדכי חולק על הרמב"ם לפי דבריו ולפי מ"ש מוכח דגם הרמב"ם הכי ס"ל:
טו
או דברי תימה. כתב בכ"מ כי הא דאמרינן יש הן שהוא כלאו ובב"ח כתב דמחילה טמירתא לא מהני ועיין מ"ש ע"ז סימן ק"ג סעיף ב':
טז
מחילתה בטילה. היינו באונס הידוע אבל אם אין האונס ידוע צריכה למסור מודע' ועיין בתשובת הרא"ש שהביא הטור סוף סי' קי"ח:
יז
בנה יכול למחול וכו'. למאן דס"ל במוחל ש"ח דאינו משלם רק דמים שנתן הלוקח ניחא הכא אבל למאן דס"ל שהמוחל צריך לשלם כל החוב (שני הדעות הובאו בש"ע מטח"ה סי' ס"ו סעיף ל"ב) וא"כ קשה מאי מרויח במחילה הא צריך לשלם מכיסו ללוקח כל דמי הכתוב' והתוספו' כתבו דנ"מ אם הבן קטן דלא מחייב לשלם מדינא דגרמי דפגיעתו רעה:
יח
יכול למחול לעצמו. כאן סתם וכתב שיכול למחול לעצמו כדעת הרא"ש שכ"כ ולענין תשלומין דעת הרא"ש שאינו משלם רק דמים שנותן הלוקח או דמיירי בקטן וכמ"ש בסעי' שלפני זה אבל בח"מ סי' ס"ו הביא דעת בעל התרומו' שחולק וס"ל דלא מצי מחיל לעצמו מאחר שהוא משועבד לשלם ואין המחילה מועלת אלא לאינש דעלמא שאין המוחל משועבד לשלם ועיין בספר התרומות שער נ"א שהאריך בזה להביא הרבה ראיות לדין זה:
יט
מי שמכר בחיי אביו כתובת אמו. עיין ברש"י ותוס' דף צ"א ע"ב בד"ה דזבנה לכתובתה וכו' כי זה דומה לאומר מה שאירש מאבא מכור לך דק"ל לא אמר כלום דהוי דשב"ל:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ק״ה
א
סעיף א' יכולה אשה למכור כתובתה וכו' נ"ב עיין בח"מ ס"ק ד' והנה מ"ש לחלק בין כתובה לשט"ח והקשה על זה מדברי הרא"ש פ' כל הנשבעין להביא ראי' מדברי הרמב"ם שכ' בכתובה לדברי הרמב"ן שמיירי בשט"ח משמע שאין ס"ל חילוק זה וכו' ע"ש ודבריו תמוהין להמעיין בהרא"ש שם שכ' בשם הרמב"ן שאם מכר השט"ח ואח"כ מת הלוה ואח"כ מת המלוה גובה מהלוקח ואין שייך בזה אין אדם מוריש וכו' אבל כשמת הלוה תחלה ואח"כ מכר המלוה השט"ח אז כשמת המלוה אין גובה דאין אדם מוכר ממון שיש עליו שבועה והביא ראי' מדברי הרמב"ם פ"ז מה"ל אישות ע"ש ודבריו אינן מובנים לכאורה שהרי הרמב"ם מיירי שם להדיא שמכרה כתובתה בשעה שבעלה עדיין חי וגם לא נתגרשה כלל ע"ש ומ"מ כתב שאם מתה קודם שבועה אין הלוקח יכול לגבות א"כ הרי להדיא שלא כדברי הרמב"ן והאיך הביא ראי' לסתור אך נראה דהרא"ש ס"ל זה החילוק בין כתובה שאין החוב ברור לשט"ח ע"כ אין קושיא וזה לדברי הרמב"ן רק שעדיין קשה דנהי דכל זמן שהבעל חי אין המכר ברור מ"מ כיון שמת הבעל ואז החוב ברור תו יהי' נחשב כאילו מכרה לו באותו פעם ואז הוי תו כשט"ח דעלמא כמ"ש הב"ש בסימן זה לענין גרושה ע"ש ומזה ראי' דס"ל להרמב"ם בשט"ח שאם מת הלוה ואח"כ מכר אין גובה הלוקח שאין אדם מוכר ממון שיש עליו שבועה וכו' ולפי"ז בכתובה דקודם שמת הבעל לא הי' המכר טוב דאין החוב ברור ואח"כ כשמת הבעל דנהי דאז חל המכר והוי כאילו מכרה לו אז מ"מ תו לא מהני המכירה באותו פעם כיון דתיכף כשמת הבעל נתחייב שבועה ואין אדם מוכר ממון שיש עליו שבועה כדברי הרמב"ן וא"ש דברי הרא"ש ותימא עליו שלא התעורר בזה כלום וגם ראי' מזה לדברי הב"ש בגרושה שאז אין שייך טעם הרא"ש שפיר חל המכר אז וגובה הלוקח ודוק:
ב
סעיף ד' בהגה"ה ואפי' נדונייתה הפסידה וכו' נ"ב עיין בח"מ סקי"ב ודבריו זו אינן מובנין שהרי כתובת בנין דוכרן אינו רק כשמתה בחיי בעלה ואח"כ מת הבעל א"כ כיון כשמתה היא תחלה אין ללוקח כלום כמבואר בסעיף א' רק הבעל יורשה והאיך כתב הוא להיפוך וצ"ע ודוק:
ג
סעיף ז' מי שמכר בחיי אביו נ"ב עיין בח"מ סקי"ט לפמ"ש דהוי דבר שלב"ל אין נ"מ במה שפסק המחבר שאין יכול לערער על המכר רק לענין המעות שנתן לו הלוקח שאז הי' יורש כח אמו הי' יכול לערער ולא הי' צריך להחזיר הדמים כלל כמו שהי' האם מערערה שלא הי' צריך להחזיר דמי המקח כלל שהרי הותנה שאין חייב לסלקה וכו' אבל מ"מ יכול לבטל המכר ולחזור המעות בדבר שלא בא לעולם יכול לחזור אף שכבר בא לעולם ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ה
א
קודם המכר אינה נאמנת. עי' בדגמ"ר שכ' ונ"מ היכא שכ' לה נדר ושבוע' אין לי עליך אבל אם לא כ' לה כך מה נ"מ אם אינה נאמנת הלא אין הלוקח יוכל להפרע מן הבעל עד שתשבע וכיון שהיא אומרת שנפרעת איך יגבה. כנה"ג בשם מהר"א ששון:
ב
הבכור נוטל. עי' בתשו' פרח שושן כלל ד' סי' א':
ג
אבל המוחלת כו'. עי' בס' יד המלך פי"ז מה"א הלכה י"ט שכ' וז"ל הנה במוחלת כתובת' לבעלה דאיבדה כל תנאי כתובה וממילא דבטל גם התנאי של ירושת כתובת בנין דכרין ואף דהזכות של תנאי הלז לא שייך לה רק לבניה הזכרים שילדה לו ואיך יש בידה למחול צ"ל כיון דמדינא אין שום חלות כלל על גוף המתנה שנתן לבניה אחריה כיון דבשעת המתנה בניה עדיין אינם בעולם ועיקר כתובת בנין דכרין הוא רק מכח תנאי ב"ד הם אמרו והם התקינו שאם מחלה גוף כתובתה בטלה ג"כ תנאי כתוב' זו. ולפ"ז בהתנה עמו בפירוש שאחר מות' יירש איש אחר אשר בעת התנאי כבר הי' בעולם דאז זכה בו מטעם מתנה גמורה אפשר דאף אי מחלה הכתיב' לבעלה אין בידה להפסיד אותו האיש הזכות שלו וע' במהרי"ט ח"א סי' ל"ח וצ"ע לדינא עכ"ל:
ד
המוחלת כתובת'. עבה"ט. והנה לפמ"ש בתשו' נו"ב תניינא חח"מ סי' ל"ב ליישב דברי הב"ח שמביא הש"ך בח"מ סי' י"ב ס"ק י"ז מ"ש בפירוש דברי הר"ר ישעיה בטור שם ומחלק שם בין אית ללוה נכסי בשעת המחילה דאז הוי כגבוי ולא מהני ל' מחילה ובין לית ליה ללוה נכסי בשעת המחיל' דלא שייך לומר כגבוי דמי אלא שעכ"פ גופו משועבד לשלם כשיהי' לו ולזה מועיל לשון מחילה ע"ש. לפ"ז נדחה קצת הוכחת הח"מ והב"ש לסתור דברי הסמ"ע שפסק כהרב ר' ישעיה. וע' עוד בנו"ב שם ויובא בפ"ת לח"מ סי' י"ב ס"ח בד"ה מחילה:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ק״ה
א
אין להם כלום בטור סיים ע"ז ולפיכך אין הלוקח קונה אותה אלא בדבר מועט ולכאורה תמוה הוא לאיזה צורך כ' כן ונראה שכתב דבר זה דרך פירש על מה שנזכר בגמרא בהרבה דוכתי שאשה מוכרת כתובת בטובת הנאה דהכוונה למכירה שזכר הטור באיזה אופן היא ואין דרך לקנותה אלא בדבר מועט ע"כ קראו חכמים למכירה זו טובת הנאה:
ב
אבל אם היא בחייה צריכה לישבע לעיל סימן צ"ח ס"ק ג' מבואר אפלו אם כתב לה פטור על השבועה לא מהני נגד הלקוחות וכאן לא הוצרך לכותבו רק דרך כלל דסמך על מ"ש שם כנלע"ד:
ג
צריכ' לישבע שלא נפרע כבר זכרנו בסי' צ"ו וצ"ט דגרושה כשהבעל אומר שתשבע ואלמנה מן היתומים שוים וכן נמי כאן:
ד
קודם המכר אינה נאמנת א"ל להימנ' במגו שאם היתה רוצה למחול דאי היתה מוחלת צריכה לשלם ללוקח כל הדמים הנזכרים בכתובה אבל אם נפרעת קודם אינה משלמת (רק הדמים שקבלה מן המוכר דהוה מקח טעות אשר"י ואפי' לדברי המפרשים דכל מוחל לשטר חוב אינו חייב לשלם אלא דמי מכר מ"מ כ"ע לאו דינא גמירי והיה יראה למחול דסברא שמא תתחייב לשלם כל דמי השטר אבל מה שאמרה שנפרע' קודם המכר דבר ידוע הוא כיון שמקח טעות היה הדמים חוזרין אשר"י:
ה
לא הפסידה שום דבר מתנאי כתובה פי' אפי' לאחר מיתת בעלה אבל אין בכלל זה מזונות שאחר מיתת בעלה ודאי הפסידה כמ"ש בפי' צ"ג סעיף ח' ע"ש וטעמא דמוכרת גרע ממוחלת הוא משום דגבי מוכר' אמרינן דזוזי היא דאנסוה למכור הלכך לא פקע זכותה:
ו
א"צ לא קנין כולי בטור העתיק בלשון זה כשאר מוחלין וכ' ש"ל ע"ז והא דכ' בשם הרא"ש לעיל דמחילה טמירתא לא הוה (מחילה) היינו משום שכבר הכריזו עליה בב"ד וא"כ היה לפרסם הדבר והיינו מרמה עכל עמ"ש בסי' ק"ג סעיף ב':
ז
ויורש הכתובה בטור כ' מכח אביו וכ' רש"ל ומ"מ צריך לשלם מה שנתן הלוקח כמ"ש בח"מ סימן ס"ו ואני כתבתי בפ' הכותב סימן ט"ו שאין היורש יכול למחול בכה"ג עכ"ל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5