א
דין המביא גט בח"ל ובו יח סעיפים:
שליח שהביא גט ממקום למקום בח"ל או מא"י לח"ל או מח"ל לא"י אם היה השליח עומד בשעת כתיבת הגט וחתימתו ה"ז אומר בפני שנים בפני נכתב ובפני נחתם ואח"כ יתן לה בפניהם ותתגרש בו ואע"פ שאין עידיו ידועים אצלנו ואפי' היו שמות עידיו כשמות הכותים אין חוששין להם ואם בא הבעל ועמד וערער אין משגיחין בו לפיכך אף הנשים שאינן נאמנות לומר מת בעלה נאמנות להביא גט זה ולומר בפ"נ ובפ"נ וכן שליח שהביא גט מא"י ואמר בפני נכתב ובפני נחתם אע"פ שאינו צריך אם יבא הבעל ויערער אין משגיחין בו ואם אין השליח עומד בשעת כתיבה וחתימה אל ינתן לה אא"כ נתקיים בחותמיו ויש לשליח להיות מכלל הג' שקיימו אותו ואם לא נתקיים ונתן לה ה"ז פסול עד שיתקיים ואם בא הבעל וערער ולא נתקיים אינה מגורשת אבד הגט הרי זו ספק מגורשת ומפני מה הצריכו לומר בפ"נ ובפ"נ בח"ל כדי שלא תהיה האשה צריכה לקיימו אם יבא הבעל ויערער מפני שאין עדים מצויים לקיימו ממקום למקום בח"ל ונ"ל דהאידנא אפי' בא"י צ"ל בפ"נ ובפ"נ: הגה ובזמן הזה המביא גט אפי' מבית לבית בעיר אחת צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם (תוס' ריש גיטין) וע"ל סי' קמ"א סעיף נ"ה דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר י"א דאם יש לשליח הרשאה וכתב בה מי הם עידי הגט דזה מקרי נתקיים בחותמיו וא"כ אין השליח צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם (רשב"א סי' תקס"א ומרדכי ריש התקבל) ויש חולקים ואומרים דהרשאה לא מקרי קיום (ריב"ש סימן שי"ח ובסדרים) וכן נוהגין דשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם אף כשיש לו הרשאה ואין לשנות:
ב
בעל שהביא ראיה ברורה בשני עדים שגט זה שנאמר בו בפני נכתב ובפני נחתם מזוייף הוא ה"ז בטל:
ג
כשם שא"צ לקיים הגט כשאומר בפני נכתב ובפני נחתם כך א"צ לקיים עידי השליחות אלא נאמן לומר שהבעל עשאו שליח (בעדים) אע"פ שאין מכירין חתימת עידי השליחות או אפי' אין לו שום עדות בשליחות אלא שאמר שהבעל עשאו שליח כראוי נאמן (וע"ל סי' קמ"א סעיף י"א וסעיף ל"ד כיצד נוהגין לכתחלה):
ד
בד"א שנתנו לה בפני ב' כשאין השליח קרוב או פסול אבל אם הוא קרוב או פסול צריך ליתנו לה בפני ג' זולתו: הגה וי"א דיש להחמיר אפי' אין השליח קרוב או פסול ליתנו לה לפני ג' כדי שלא יבא ליתנו לה בפני שנים אף כשהוא קרוב או פסול (טור בשם הרי"ף) וכן נוהגין ויש מחמירין עוד ליטול שנים אחרים לעידי מסירה ולא יהיו קרובי' לדיינים ולא לאיש ולא לאשה גם הג' שיושבים לא יהיו קרובים לעידי הגט ולא לשליח (בסדר גיטין) וע"ל סי' קמ"א סעיף ל"ג יש מחמירים ואומרים דהרב הנוטל שכר מסדר נתינת הגט לא יהיה א' מג' היושבים לדיינים אלא יושיב ג' אחרים והרב שואל כל השאלות ומסדר הנתינה (בסדר גיטין כן עשה מהרא"י):
ה
אותם שנתנו לה בפניהם אין צריכין לישב וכשאומר השליח בפני נכתב ובפני נחתם צריך לעמוד ויש מי שאומר שלכתחלה צריכים לישב אותם שאומר בפניהם בפני נכתב ובפני נחתם ולכתחלה יתנו לה ביום ולא בלילה (תוס' ריש גיטין) .
ו
אומר בפני נכתב ובפני נחתם בשעה שנותנו ליד האשה או סמוך לו מיד תוך כדי דיבור לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר בפני נכתב ובפני נחתם עד שנשתתק פסול עד שיתקיים בחותמיו:
ז
אם איחר מלאומרו יותר מתוך כדי דיבור או שלא אמרו (בפני האשה) (טור) או שנתנו לה בינו לבינה אע"פ שנשאת נוטלו ממנו וחוזר ונותנו לה בפני שנים ואומר בפניהם בפ"נ ובפני נחתם ואם לא נטלו ממנה הרי זה פסול עד שיתקיים בחותמיו: הגה ולכן אלם לא יוכל להביא גט אע"פ שיוכל לכתוב בפני נכתב ובפני נחתם דצ"ל בפיו (ריב"ש סי' ר"מ) וי"א דצריך לאמרו בלשון הקודש והיינו בפ"נ ובפני נחתם (כן משמע מהרא"ש פ"ק מסדר גיטין) ואם עם הארץ הוא מקרין אותו מלה במלה ומודיעים לו בלע"ז הפירוש (גם זה בסדרים) מיהו בדיעבד אם אמרו בלשון לע"ז נראה לי דכשר:
ח
ואם לא אמר השליח בפני נכתב ובפני נחתם ומת הבעל אין תקנה ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ולומר בפני נכתב ובפני נחתם ואין לו תקנה אלא להתקיים בחותמיו:
ט
שליח שעושה שליח יעשנו בפני ב"ד דהיינו שנים והוא מצטרף מהם אם הוא כשר לדין ואומר בפני נכתב ובפ"נ בשעה שנותנו לשליח וכן אחר לאחר עד מאה וכל אחד אומר בפני ב"ד (בשעת נתינה או תוך כדי דיבור) (בסדר גיטין) שליח ב"ד אני וכן יאמר האחרון כשנותנו לידה: הגה ולאו דוקא האי לישנא אלא ה"ה אם אומר אני השליח נעשיתי לפני ב"ד סגי (מ"כ תקון ישן) ואפי' לא אמר כלום אם יש לו הרשאה והוא במקום עיגון יש להקל (ריב"ש סי' שי"ח) וכך יאמר כל א' לחבירו הנני פלוני בר פלוני ממנה אותך פלוני בר פלוני להיות שליח במקומי בחריקאי ויהיה ידך כידי כו' לגרש פלונית בת פלוני אשתו של פלוני בר פלוני בכל מקום שתמצאנה והנני נותן לך רשות לעשות שליח ושליח שליח וכו' ומיד שיגיע הגט ליד פלונית בת פלוני אשת פלוני תהא מגורשת וכו' (הכל בסדר גיטין) כדרך שנתבאר לקמן בסדר הגט סעיף ל' ואין שליח ב"ד צריך הרשאה כמו שליח הראשון אבל נוהגין בהרשאה כמו בשליח הראשון (ריב"ש סי' נ"ג) וע"ל סי' קמ"א סעיף כ"ד ואפי' לא היו חתומים על ההרשאה רק ב' וכתבו בל' עדות ולא בל' דיינות נאמן השליח השני לומר שהיו ג' או שהוא היה עמהם ולא שייך בזה אין עד נעשה דיין (ריב"ש סי' שי"ח) ולא חיישינן לב"ד טועין אא"כ אנו מכירין באותן שסדרו הגט שאין בקיאין שאז אפילו כתוב כהוגן חוששים להם (גם זה שם):
י
כשבא לעשות שליח אחר א"צ שיהיה בפניו אלא אומר בב"ד הרי פלוני שלוחי אפי' שלא בפניו וכן יכול למסור שליחות לב"ד שהם יעשו שלוחים אחרים ויכולים לעשות שליח שלא בפני שליח ראשון: הגה וי"א דלא מהני שיאמר שליח ב"ד אני מאחר שלא שמע שהשליח אומר בפני נכתב ובפני נחתם אלא צריך שיהיה לו הרשאה או שיתקיים הגט בחותמיו (ריב"ש סי' נ"ג) .
יא
הסומא בשני (עיניו) אינו יכול להביא גט של חוצה לארץ מפני שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם לפיכך אם נכתב ונחתם בפניו כשהוא פתוח ונסתמא ה"ז אומר בפני נכתב וב"נ ונותנו לה והוא שמכיר האשה בטביעות קול ואם אינו מכירה בטביעות קול לא מהני מה שאחרים אומרים לו שהיא זאת אע"ג דמהני בפקח (ובעינן גבי פקח שני עדים כשרים שאינן קרובים ולא פסולים) (ת"ה סי' רל"ח) .
יב
אם יש עדים שהבעל מסר לסומא זה גט זה לגירושין כשר שהרי כיון שיש עדים אינו צ"ל בפני נכתב וב"נ ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו אם נתקיים בחותמיו כשר בכל גוונא:
יג
האיש שנתן גט לאשתו ונכתב ונחתם בפניה ואמר לה הרי את שליח להולכה עד ב"ד פלוני והם יעמידו שליח ויתנו ליך גט זה ותתגרשי בו הרי זו נאמנת לומר בפניהם בפני נכתב וב"נ (וצריכה לאמרו בשעה שהגט יוצא מתחת ידה) (טור והרא"ש) והם נוטלים אותו ונותנים לשליח ליתנו לה כמאמר הבעל ואם לא התנה עליה הבעל תנאי זה והרי הגט יוצא מתחת ידה אינה צריכה לומר כלום והרי היא בחזקת מגורשת ואע"פ שלא נתקיימה חתימת ידי העדים שעדים החתומים על הגט כמי שנחקרה עדותן בב"ד דמי כ"ז שאין מערער ואפי' אמר לה אל תתגרשי בו אלא בב"ד פלוני תנאה בעלמא הוא וכשתבא לאותו ב"ד והגט ברשותה מתגרשת בקבלתה ראשונה וא"צ לומר ב"נ וב"נ:
יד
ויש חולקים ואומרים שאין להתירה לינשא ע"י גט שיוצא מתחת ידה אם לא נתקיים בחותמיו אע"פ שאין עליו עוררים שמעולם לא שמעו מי שנהג קולא כזו: הגה בעל שמביא גט לאשתו והוא בעצמו הוליכו ממקום שכתבו אותו עד מקום הנתינה צריך למסרו לה כשליח וצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם כמו השליח כדי שלא נבא לטעות גם בשליח אחר מאחר שעכשיו אינן בני תורה (ב"י בשם א"ח):
טו
נכתב מקצת הגט בפניו ונחתם כולו בפניו אם מקצתו הראשון הוא ה"ז אומר ב"נ וב"נ אפי' לא נכתב בו אלא שיטה אחת בפניו ואפי' שמע קול קולמוס כותב וחתמו העדים בפניו ה"ז אומר בפני נכתב וב"נ וכן אם יצא הסופר לשוק וחזר והשלים הגט אינו חושש שמא אחר מצאו ואמר לו ולשם אשה אחרת כתבו ואם בא להחמיר ולעמוד על כתיבת כולו אין שומעין לו שלא להוציא לעז על גיטין הראשונים וכל זה בכתיבתו אבל בחתימתו צריך לעמוד עליהם מתחלה ועד סוף:
טז
אמר בפני נכתב ולא אמר ב"נ או שאמר בפני נחתם ולא אמר ב"נ או שאמר בפני נכתב חציו האחרון ונחתם כלו או שאמר ב"נ כלו ונחתם עד אחד אבל לא העד השני אינו כלום אפי' אם הוא אחד מעידי הגט ואמר העד האחד חתם בפני וזאת היא חתימתו יתקיים בחותמיו ואם העיד הוא ואחר עמו על חתימת העד השני שלא חתם בפניו שפיר דמי ואצ"ל אם העידו שנים אחרים על חתימת אותו העד שלא חתם בפניו:
יז
היו שלשה עדים חתומים בו והשנים חתמו בפניו אף על פי שהאחד חתם שלא בפניו אין בכך כלום:
יח
עשה הבעל שנים שלוחים להוליך גט לאשתו אע"פ שלא נכתב ונחתם בפניהם נותנים אותו לה ותהיה מגורשת והוא שהיו כשרים להעיד שהרי אין הבעל יכול לערער בגט זה אע"פ שאינו מקויים שהרי שלוחיו הם עדיו (וי"א דאם בא הבעל וערער צריך להתקיים בחותמיו) (טור וכן משמע מהר"ן לדעת ב"י) וי"א שאפי' לא עשה שליח אלא אחד והשני מעיד שבפניו נתן הבעל לזה הגט להוליך לאשתו א"צ לומר בפני נכתב וב"נ ויש מי שמצריך בזה שימסרנו בפני עידי שליחות עצמם:
יט
שנים שמביאים גט ואחד אומר ב"נ ואחד אומר בפ"נ אם אין שליח אלא אחד מהם לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו וכן אם שנים אומרים בפנינו נכתב ואחד שלישי אומר בפ"נ אם אין שליח אלא אחד לא ינתן לה עד שיתקיים בחותמיו אמר אחד בפ"נ ושנים אומרים בפנינו נחתם אע"פ שאינו יוצא מתחת ידם כשר שהרי נתקיים בחותמיו: הגה י"א דאם הביא השליח הגט מקויים בחותמיו אף ע"פ שאין מכירין חתימות דייני הקיום מ"מ במקום דחק ועיגון יש להקל ולסמוך עליו אע"פ שלא אמר השליח בפ"נ ובפ"נ הואיל וא"א להחזיר ולומר יש לסמוך על החתימות דמן התורה עדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי (ב"י בשם רשב"ץ):
באר היטב אבן העזר
קמ״ב
א
ובפ"נ. ויש מי שכתב שלא יהא השליח סופר מפני שצ"ל אני כתבתיו ואין זה כתקנת חכמים שצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ. אבל הרדב"ז כתב דאפי' יאמר כתבתיו מותר למנות תחלה לסופר שליח עיין כנה"ג דף קס"ט ע"א. אם לאחר שאמר השליח בפ"נ ובפ"נ ושאלוהו אם נכתב לשמה ואמר שאינו יודע כשר תומת ישרים סי' י"ט. אם לא אמר בפ"נ ובפ"נ ושאלוהו ב"ד נכתב ונחתם לפניך ואמר הן לא מהני תומת ישרים סי' ל"ז ול"ח. אם אומר בפני נכתב ואינו אומר בפני נחתם אלא שאומר ידעתי עיין כנה"ג דף קס"ט ע"א:
ב
בו. וגובה הכתובה מן הלקוחות. ול"ד למ"ש סי' קמ"א סעיף נ"ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל. מיהו תוס' כתובה אין גובה מלקוחות אבל מבעל עצמו גובה אפילו תוס' כתובה עיין ב"ש:
ג
הגט. אשה שנתגרשת צריכה כתב מב"ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע"ז ב"ש:
ד
עיגון. אע"ג דכתב בסעיף א' דהרשאה לא מיקרי קיום מ"מ לענין זה מהני הרשאה ב"ש:
ה
עיניו. אם הם שנים שלוחים המביאים הגט אפי' ב' סומים כשרים מהרח"ש בתשובה סי' ג':
ו
ובפ"נ. וקול קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר בפ"נ ובפני נחתם מיחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז"ל וע"ל ס"ק א' מש"ש:
ז
ובפ"נ. היינו בפני ג' דוקא עיין ב"ש:
ח
קרובים. ובדיעבד אם נשאת מהני אפי' קרוב או אשה כמו בהכרת החלוץ ב"ש:
ט
גוונא. כלומר אפי' היה סומא מעיקרא אפי' אין כאן [עדים] שמסר לו הגט אבל מ"מ צריך להכיר את האיש והאשה בטביעות קול. ודעת הרמב"ם דאפי' נתקיים הגט בחותמיו סומא פסול להביא את הגט מדרבנן דגזרו נתקיים אטו לא נתקיים מהריב"ל וכנה"ג דף ק"ע:
י
פלוני. אם שולח ע"י א' ליתן הגט לשלוחו אז הראשון לא הוי שליח לגירושין כלל דאינו עושה אלא מעשה קוף וא"נ בדיבורו בפ"נ ובפ"נ. עב"ש:
יא
ובפ"נ. ב"ש הניח בצ"ע דלא גזרינן אטו שליח אחר ע"ש:
יב
בפניו. משמע בחתימות העדים לא מהני קול הקולמוס. ולכאורה תמוה הוא דהא כתבו תוס' ורא"ש דאין להכשיר סומא ע"י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר בפ"נ ובפ"נ כמש"ל בס"ק ו' ואי ס"ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי' מי שאינו סומא. מה הקשו בסומא וצ"ע. ועיין כנה"ג דף ק"ע ע"א מ"ש:
יג
עמו. אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימות השני שלא חתם בפניו לא מהני לדעת התוס'. ולרש"י מהני עיין כנה"ג קס"ט ע"א. בעל שצוה לסופר ולעדים שיכתוב ויחתמו גט כשר עד מאה עד שיצא הגט כשר. והשליח ראה צוואת הבעל לסופר ולעדים ותיקון הקלף והקולמס והדיו והתחיל ליכתוב הגט ולא יצא כהוגן. ונכתב גט אחר שלא בפני השליח ויצא כהוגן ואותו הגט השני נחתם בפני השליח. המחבר תומת ישרים סי' ל"ח הכשיר והגאון מהר"ש ויליסוד כתב דפסול. ומהרח"ש הכריע כבעל תומת ישרים כנה"ג דף ק"ע ע"א:
יד
בפניהם. ולהכי אפי' ב' סומים כשרים להביא הגט כמש"ל בשם הרח"ש ס"ק ה'. אע"ג דגבי אשה עצמה (שהביא) [שמביאה] את גיטה אע"ג דלא שכיחא אמרינן דצ"ל בפ"נ ובפ"נ כדי שלא תחלק בשליחות הכא שאני דלא גזרינן בתרי דלא שכיח אטו חד דשכיח הרא"ם ח"א סי' פ"ב כנה"ג ק"ע ע"ב. ועיין ב"ש ס"ק כ"ז ודו"ק:
טו
וערער. היינו שערער שנתן לה גט מזוייף. משא"כ כשטוען ומכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ"ע:
טז
מהם. והשני לא ידע דנמסר לזה דאל"כ כשר לי"א שהביא בסעיף הקודם:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קמ״ב
א
לשון הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין ממשנ' ריש גיטין ודחכמים
ב
כר' יוחנן ותניא כוותי' שם דף ה ע"ב ודף ג ע"א
ג
מבריית' שם ומפרשי שם מפני שרוב ישראל שבחוצ' לארץ שמותיהן כשמות הכותיים
ד
שם דף כג ע"ב
ה
משנה שם
ו
שם מגמ'
ז
מבואר שם
ח
כתב ה"ה פי' אבל אינו בטל ממ"ש בסוגיא בדין הוא דקיום לא בעי וכו' שם דף ג' ע"א והכ"מ כתב מהא דתניא וחכמים אומרים אין הולד ממזר שם דף ה' ע"ב
ט
שם ברי' הפ' כ' והולד ממזר וכתב ה"ה ונרא' שהוא סובר דקיום שטרות דרבנן הכא שהבעל מערער וטוען בברי שהוא מזויף והיא אינה יודעת בזה דבר דהעמד אשה על חזקתה דס"ל אשת איש
י
שם דדלמא אי הוה גט קיים הוה נתקיים
יא
כרב' דמשום עיגונא דאשה הקילו שהשליח נאמן כשאמר בפני נכתב ובפני נחתם
יב
שם ממ"ש בסוגי' אלא ערער תרי ותרי נינהו וכו' שם דף ט ע"א וכ"ש שליח שלא יפה כחו יותר מקיום גמור
יג
טור וכ"כ הרא"ש בריש גיטין ובתשו' כלל מ"ה וש"פ
יד
שם מהא דזמנין מייתי לה איתת' וכו' שם דף ה' ע"ב וה"ה לקרוב וכ"כ הר"ן שם
טו
שם בשם הר"פ
טז
שם בשם מורו הר"ר מנחם ברבי שמואל
יז
שם ממ"ש חכמים בברייתא שם כיצד יעשה וכו' וכ"כ התו' שם
יח
כחכמים בבריי' שם
יט
הריב"ש בתשובה ומפרש שם משום דכיון שמת הבעל בטל השליחו' ומעתה אין השליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ
כ
גיטין דף נט ע"ב פשוט כן ממתני' אין שליח האחרון וכו'
כא
פשוט שם דף ס ע"ב דשליח נעשה עד ונעש' דיין בדרבנן כגון קיום שטרות וכיוצא בו
כב
לשון פגום כלומר שאיני מסתלק ונפגם מקומו רש"י בכתובות דף קה ע"א
כג
בעיא דרבא והדר פשטה דף כ"ט ול' וכפי' רש"י שם
כד
משנה גיטין דף כג ע"א
כה
והא דתנן במתני' חזר ונתפתח מוקים בגמרא דה"ה אפי' לא חזר ונתפתח ואיידי דקתני שפוי וכו'
כו
מדאמרינן שם בגמרא ה"נ בטביעת עינא דקלא
כז
כמ"ש התו' שם כיון דיכולין להטעות את הסומא יש לחוש יותר שמא יטעיהו דכ"כ ש"פ
כח
טור בשם הרמ"ה
כט
דלא להוי סהדתייהו חצי דבר
ל
משנה שם ע"ב וכדמוקי לה רב הונא שם דף כד ע"א
לא
פשוט שם בגמרא
לב
כמו שהוכיח ה"ה שם בספ"ז מסוגית הגמרא שם וכ"כ בטור
לג
פשוט שם בגמרא
לד
הריב"ש בתשובה סימן שפ"ה
לה
לשון הרמב"ם שם ממשנה שם דף טו ע"א וכדמוקי לה רב אשי שם
לו
מימרא דרבי אלעזר שם ופרש"י שיטה ראשונה שבה שם האיש והאשה והזמן והתוס' סוף דף ה' פירשו שיטה ראשונה דמסתמא סיימו לשמם
לז
מימרא דרב אשי שם ושם וכפירש"י
לח
ברייתא וגמר' שם דף ו ע"א
לט
טור מעובדא דבר הדיא שם לקמיה דרב אחא וכו' שם
מ
שם ממשנה הנ"ל
מא
משנה שם דף טז ע"א
מב
מסקנא דרב אשי שם ע"ב וכדמפ' שם דבעינן או כולו בקיום הגט או כולו בקיום שטרות
מג
ג"ז מסקנא דרב אשי שם
מד
מסקנא דרבא שם
מה
טור בשם תשוב' אביו הרא"ש כלל מ"ו
מו
כלישנא קמא דרב יהודה אמר שמואל וכו' שם דף עז ע"א
מז
ר"י בח"ג
מח
רמב"ם שם בפ"ז
מט
הרשב"א לדעת הרמב"ם ובעל ההלכות
נ
טור בשם הרמ"ה ומפרש שם משום דכל כת וכת חזי דבר דכ"ע מודי דלא מצטרפי וכתב המחבר בס' בדק הבית ומ"מ דבריו צריכין תלמוד דכשמסרו בפני עדים אחרים אמאי קרי ליה חצי דבר הרי עד שליחות לחוד ועדות מסירה לחוד
נא
טור
נב
דאלו שנים שלוחים טול אמירתם מכאן הרי יש כאן ב' שלוחים וכמ"ש סעיף דלעיל
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קמ״ב
א
שליח שהביא כ' הד"מ בגמרא פירש"י דמיירי בשליח להולכה משמע אבל לקבלה ל"צ וכ"כ הר"ן שם להדיא וכ"נ מדברי כה"פ משמע דעתו דאפי' להראב"ד החולק בסעיף י"ג ומצריך לגט היוצא מת"י האשה עצמו לקיימו ואינה נאמנת אפילו באמירות בפ"נ אם לא בשהיא גופה שליח הולכה מ"מ ביוצא מת"י ש"ק שנתמנה בעדים נאמן אפי' בלא אמירות בפ"נ. וזה ודאי נראה ממשמעות המסכת' כולה שלא נזכר בפ"נ אלא בש"ה. ובש"ק לא נאמר במתני' דהתקבל אלא שצריך שני כתי עדים ומסיק הסוגיא דאיירי בגט בלא עדים משמע הא ביוצא מתחת ידו חתום בעדים א"צ קיום ואף אלו היה צריך קיום במביא ממדה"י היו ראוי שיהא נמי נאמן באמירות בפ"נ וזה לא נראה ולא משמע אלא משמע ליה דאף הראב"ד בו מודה ואף דבאשה עצמה חייש לזיוף מ"מ ש"ק אין לחשוד ומוקמינן על ד"ת דחזקה דר"ל ודוקא בש"ה יש לחוש לערער הבעל משא"כ ש"ק מדגומר ומגרש ודאי לא יערער כמ"ש הר"ן. ומה שכ' הב"ש ס"ק ז' דמן ל' כשם יש להוציא דוקא ש"ה נאמן כו' אבל לא ש"ק א"י מה קאמר דאדרבא הא י"ל כמו שנאמן על הזיוף אף בלא בפ"נ כן נאמן על השליחות ובלא זה אדרבא מוכח מפי' הרא"ש להקושיא קבלה ל"ל דלכ"ע מקשה ואפילו לר"ה משום דכל כמה דאין מכחיש לכ"ע הש"ק לא צריך למידי אם גט חתום בידו אך זה ודאי צ"ע מה שהד"מ כ' וכ"נ מכה"פ וכבר כ' הטור בסי' קמ"א דש"ק או צריך לקיים הגט או צריך לע"מ לפנינו והביאו שם הרמ"א סעיף י"ג בהג"ה. וא"כ למשמעות הד"מ הטור מהיפך להיפך עם הראב"ד וע"ש בבה"ב ובמה שכתבתי ודוק כי צ"ע:
ב
הרי זה אומר בפני שני' והשליח מצטרף והוי שלשה והמביא בא"י א"צ בפני ג' וכ' הב"י אבל בפני ב' לכ"ע צריך לכל הפחות לכתחי' ולשטת התו' שבסי' קל"ג אף לעכובא וכ' הד"מ אות ד' מיהו נראה דאם השליח כשר לעדות עולה לשנים ר"ל לצרף עם עוד אחד והיא שטת הרשב"א והטור סי' קמ"א אבל להרא"ש אינו עולה וע' סי' קמ"א סעיף ט' וכבר מוזכר בב"ש ס"ק ח' וכ' הב"ש ס"ק ב' ולהנהו פוסקים וכו' ובסי' הקודם וכו' ואפשר אם אתא הבעל מיד ומערער לא מהני העדות של ע"א אלא כשאינו מערער מיד בעת שאומר בפ"נ ואז הוי כאלו נתקיים ע"פ שנים תו אפילו אם מערער לא משגחינן ביה כיון דכבר נתקיי' ומי יתן ואדע לפרש זמן זה דהא ודאי בעודו ביד השליח אם בא ואומר מזויף הוא אל תתניהו פשיטא דנאמן במגו דמבטל ליה וגם אפשר אין בטול גדול מזה אם אומר אל תתנהו ואחר שמסרו ואמר בפ"נ מה שעור וגבול יגבול להקרא אחר זמן אולי כל זמן שעסוקים באותו ענין נקרא מיד ובתר הכי אחר זמן והטעם אפשר ע"ד זה הא ידוע דעד אחד נאמן באיסורן בדלא אתחזיק לאיסור ודבר שבערוה דצריך שני עדים משמעות הסוגיא דיבמו' וגיטן משום דאתחזיק איסור וכיון שקודם שבא הערער הותרה מד"ת ע"פ השני עדים החתומים וגם אף דרבנן הצריכו קיום הם אמרו נמי להאמין השליח נמצא שוב אין אשה זו בחזקת איסור וקרוב יותר בחזקת היתר ואם תו מערער אף דמד"ת צריך קיום מכל מקום בחזקת היתר עומדת ולכל הפחות לא מקרי' שוב בחזקת איסור ונאמן השליח בתורת ע"א הנאמן באיסורן:
ג
ובזה אפשר מחלק בין כ"ז שעסוקים באותו ענין דאז עדיין לא נקראת יוצאה מחזקת איסור ועכ"ז דחוק ורחוק. אמנם האמת מלבד קושי' הב"ש לע"ד תמוה דעת הג"מ בעסק גט כי אף אלו נודה שבעניני ממון אפשר וכשבא המלוה ליגבות שלא בפני הלוה הדין תורה להגבות ולכשיבא הלוה ויערער מחויב המלוה לקיימו ואם לא ימצא קיום אנן אחתינן ואנן מסקינן. כל זה אפשר בממון הקל תאמר בגט היעלה על הדעת דד"ת בבוא גט ממדה"י בלא שום קיום תינשא ואפילו במקום שאין עדים מצוים ולאחר זמן יבא הבעל ויערער שהוא זיוף ויהא הגט בטל ד"ת כל כמה שלא תמצא קיום ועדים הא אין מצוים נמצא הגט בטל ובניה ממזרים ותורתינו הקדושה דרכיה דרכי נועם א"ו הדין תורה אף כי יש מערער לאו מידי הוא מכח החזקה זולת במברר ע"י עדים שהוא זיוף ועל זה סמיכות הסבר' דאוריי' דלא חצוף ולא ימצא לעולם עדים לערעורו ואם באמת מברר איהי דאפסדה אנפשה ובדין דליהוי בנים ממזרים אבל אם יועיל ערער הבעל הרבה יש לתמוה בד"ת זה וא"ל הא הרמ' פוסק דאם הגט יוצא מת"י האשה עצמה מותרת לינשא בלי שום קיום כבסעיף י"ג וכשבא הבעל לערער צריך קיום זה ל"ק די"ל דלא שייך סברת אין עדים מצוים אלא בגט שעל ידי שליח אבל אשה המקבלת גיטה הקרוב שיש לה ידיעת עדים המצוים לקיימו ואך כשמביאה בתורת ש"ה כדי שלא לחלוק בשליחות הוא דצריכה לומר בפ"נ כדאיתא דף ה' וכן בא"י אף ע"י שליח ל"ק משום דעדים מצוים אבל להג"מ לד"ת שאין שום חילוק קשי' ומה שכ' הב"ש ובסי' הקודם כתבתי והיינו ס"ק ע' וע"ש ומה שכ' ולהרמ' דס"ל כו' ע' ריש סי' קך"ז:
ד
אומר בפ"נ כו' לפיכך נתנו לה ולא הספיק לומר עד שנשתתק פסול עד שיתקיים בחותמיו היינו ממתני' המביא גט ואינו יכול לומר בפ"נ אם יש עליו עדים יתקיים בחותמיו גמר' מה אינו יכול אי לימא חרש בר אתוי גיטא הוא אמר ר"י הכא במ"ע כגון שנתנו לה כשהוא פיקח ולא הספיק לומר עד שנתחרש וכתבו תו' דף ה' ולא בעי למימר כגון אלם דא"כ הוה ליה למימר ולא אמר כלומר וודאי משום קושיא זו דבר אתוי גיטא לא היה מוכרח לשנוי בדוחק זה שנתנו כשהוא פיקח אלא דבל"ז הל' ואינו יכול מורה על ענין מחודש הנולד בתר שהביא. ובהרי"בש סי' ר"מ כ' בשם הר"אש הא דלא משני באלם דפשיטא דיתקיים בחותמיו אבל פקח ולבסוף נתחרש ס"ד למגזר אטו חרש מעיקרו. משמע להרא"ש מתפרש בטוב הל' ואינו יכול אף מעיקרא דהיינו אלם אלא שהסוגיא מפורש באופן דליהוי חדוש ויש למידק לפ"ז איך מתורץ הקושיא לרבא דף ה' דמוקים המתני' לאחר שלמדו ופקח ונתחרש מלתא דלא שכיח ולא גזרו רבנן וק' תונח פקח ונתחרש הא הלשון ואינו יכול כולל אף אלם מעיקרו ובזה מה טעמא לא גזרו וע"כ גוף השליחות לשלוח ע"י אלם נמי לא שכיחי וא"כ לפי' התו' דהלשון ואינו יכול אינו סובל אלא ענין מחודש יש לתי' מה דק' להרשב"א ומהרש"א דף ה' למה מביא ההוא והוינן בה עם התי' די"ל ודאי ידע לשנוי התירץ על אלם מעיקרא דלא שייך גבי שליחות דלא שכיח ליגזור בו אבל בפקח ונתחרש כיון דבשעת השליחות היה שכיח סבר מדחל על שליחות זה הגזירה תו לא פקעה והתירצן ממציא שמ"מ מדהמעשה לבסוף לא שכיח נמי לא גזרו ובזה מיושב נמי מה דק' לתי' התו' הכל ק' על התנא מפני מה נקיט ל' זה דלא מתפרש אלא ע"י חדוש של דוחק ולא נקיט הדין באלם מעיקרא כי י"ל להשמיענו שאף בזה שייך לומר מילתא דל"ש לא גזרו אך הא ניחא לרבה אבל לרבא עדיין קושי' זו לפירושם ק' ואולי י"ל דהא בל"ז יש לחקור על הדין דיתקיים בחותומיו ק' מה מועיל הקיום אכתי מנא ידעינן שהוא שליח דילמא בפקדון בא לידו (הא לכל היותר אינו נאמן לדחות ערער הבעל אלא במה שאומר שהוא שליח מטעם שליח לשטת התוספות ולשטת הרא"ש מדהוא שליח וע' סעיף נ"ה וזה ניחא בשאומר אבל בלא אמירה ובמביא ממדינת הים דאין עדים מצוים ויש לחוש לערער הבעל מה א"ל) אמנם בפקח ונתחרש ל"ק כי ודאי טרם שנתנו כבר הגיד שהוא שליח אלא שלא הספיק ליתנו ולומר בפ"נ עד שנשתתק ול"ק מידי א"כ דבאמת מוכרח להעמיד הדין בל' ואינו יכול המורה על ענין מחודש מה"ט אף לרבא וכן הרמ' וטור אפשר מה"ט כתבו הדין בנשתתק ולא באלם מעיקרא אך לפ"ז ק' על התו' ומה ק' להו דלוקים באלם דלמא מה"ט. ואולי י"ל דס"ל על השליחות מדנאמן בתורת שליש לא חשיב עדות ונאמן אף ע"י כתבו ודוקא להגדת בפ"נ ס"ל דאין מועיל מפי כתבם מדהוא בתורת עדות ומוכרחים לתירוצם ואי משום מה דהקשתי על התנא לרבא י"ל אף התו' מסכימים עם תי' הרא"ש דמשמיענו דלא נגזר אטו חרש מעיקר' אך דק' להו מי הכריח לר"י להכי דהתנא בא להורות ההוא חדושא עד דמקשה לרבה מזה הא לרבה אף באלם מעיקרא יש חדוש די דלא גזרינן אטו קודם שלמדו ומוכרחו לבא שנשמע מן הל' ומיושב בזה מה שכתבו דבריהם הכא ולא במקום עיקר הסוגי' והנה הר"ן סובר באמת מכח קושי' זו דאלם כשר להעיד אף בפ"נ ע"י כתבו כמו בעדות מיתת הבעל והב"י דחק וכ' וצ"ל לדעתם דוקא בעדות אשה אקילו משום חשש עיגון אבל בגט שאפשר להתקיים או שאפשר לומר לבעל שישלח אחר ע"י שליח שיאמר בפ"נ ומסיים אבל הכא לא משום נאמנת הוא באלם שכ' בכ"י אלא כדי שלא לחלק בין עדות זה לשאר עדות והוא דחוק מאוד שהרי כבר מחלקינן אף בעדות זה בפקח ונסתמא דלא בעינן סופו בכשרות כבסעיף י"א ונמי משום עגון כמבואר שם בח"ר. והנלע"ד דלהכי נראה להו בפשוט דאין מועיל מפי כתב מפני שהחכמים דייקו בעדות זה דוקא בפני ולא ידעתי אף לרבא משום דלא שייך מידק דייק כמו באומר בפני וכ"כ תו' דף פ"ד ע"ב ועוד דשליח דוקא כשיאמר בשעת נתינה דייק. כן ה"נ פשיטא להו דלא שייך מידק אלא דוקא במה שאומר בפה ולא בכתב ובזה ניחא לי מה דק' לשטת הרמ' דמחשיב ד"ת אף עדות שנשאר מפי כתב ובגט הא חזינן דכשר ע"י עדי חתימה לשטתו אף לר"א (וע' ריש סי' קך"ז ובלי ספק אצלי שהוא ד"ת ולא ע"י הפקעת קדושין יהיה טעמו מה שיהי' מ"מ חזינן דגבי גט לא שייך מפיהם ולא וכו' וק' להטעמים דב"י וריב"ש בפיסול אלם שהוא מכח לתא דמפיהם איך יהא סוף דינו חמור מתחלתו ולהנ"ל ניחא שהוא מטעם הנ"ל וכן מדויק סדור הגהות רמ"א שכ' ולכן אלם בתר סעיף ז' להורות שחד טעם לתרוויי' דאל"ה לא מידק. ובל"ז לע"ד יש להק"ו שדן הר"ן ז"ל מעד מיתה פירכה שהרי בעד מיתה אך נלמד דכשר מפי כתבם מדעד מפי עד כשר וע' סוף יבמות בהרי"ף ובהגדת בפ"נ הא חזינן דשליח המוסר לשליח צריך למסור בפני ב"ד כדי שיאמר השני שליח ב"ד אני ואף אם יאמר לי אמר הראשון בפ"נ לא אמר כלום הרי דעד מפי עד פסול וה"ה ע"י כתב. וה"ה הב"ש מביא בשם הריב"ש שהוא משום דלא מקלינן בקיום זה יותר מבשאר עדות ופסול משום מפיהם והוקשה לו ממה דאיתא בח"מ סימן מ"ו בשמו דלקיום שטרות דרבנן מכשיר מפי כתב ומוציא מזה חילוק בין אלם שאינו ראוי לבילה ודלא כהש"ך ומכח זה כ' שאף בגט מכשיר אם יוכל להגיד בפה והמע' בריב"ש יראה להדיא דליתא שהרי ז"ל אבל בכאן לא הקילו אלא שלא יצטרך קיום בשני עדים אלא כל שכשר לשליח יהא נאמן לקיימו ובלבד שיאמר בפ"נ אמנם בפיו כמו בעדות אחר דהא עדות גמור הוא וכו' וכן כפל וכ' אבל בכאן בעינן אמירה ממש כשאר עדות הרי להדיא דמצריך אמירה ממש בפיו כמו בעדות גמור דלא כפירושו ומה שכ' ריש דבריו כי הרא"ש ז"ל הסכים אל האמת דאלם כיון שאין יכול להגיד בפיו ולא סגי מתוך כתב דהא עדות היא ורחמנא אמר מפיהם אשר לזה כ' הב"ש דהכי מדויק מריב"ש ליתא כנ"ל אלא כיון דהרא"ש איירי מאלם כ' דהיינו טעמא ליפסל שהרי אין יכול להעיד אלא מכתב אבל ברור סוף לשונו מורה דה"ה מדבר נמי א"י להעיד אלא בפיו ממש ואף הסברה מצד עצמה אף כי האו"ת נמי תפשה לדחו' קושי' הש"ך לע"ד הדין בזה עם הש"ך אחרי שפסקינן דלא כר"ת בעיקר דין מפיהם מה"ת לן לחלק בקיום שטרות בלי שום ראיה בין אלם למדבר ממ"נ אם יש להקל בק"ש מפני שהוא דרבנן אף אלם ליתכשיר ואם אלו אף מדבר יפסל בכתב אמנם בעיקר קושית הב"ש עם קושית הש"ך על הרמ"א תמהני כי לע"ד י"ל מעולם אינו חולק הרא"ש עם הריב"ש כי הש"ך כ' ע' בריב"ש סי' שפ"ב שנסתפק דכיון דק"ש דרבנן וסגי אפי' שלא בפני בע"ד דלמא סגי נמי מפי כתבם כנראה הבין הספק דילמא כמו שמקלינן בזו כן מקלינן נמי בזו ובהריב"ש מבואר כי לא נסתפיק כלל על דרך זה אלא שדן אחרי דבק"ש לא בעינן דעתו א"כ כי כתבו שני עדים עדותן ששטר זה מקוים הרי תורת שטר עליו כנכתב מדעתו כי הרי ז"ל ועוד יש לדון דכיון שהם עצמם עדים ומכיון החתימות אף אם לא יהיו דיינין יכולים לכתוב עדותן על השטר והוי כנחקר עדותן בב"ד ויקבלו ב"ד עדותן מפי כתב זה ואעפ"י שלא נכתב בצוואת בע"ד לא מפסיל משום מפיהם דכיון דק"ש דרבנן ולא בעינן דעת בעלים וכו' ומסיים אבל בשהעדים המכירים החתימות רוצים לחתום בתרי סגי ומקבלין עדותן מפי הכתב כיון דק"ש דרבנן והם חותמו עדותן ונתנוהו לבעה"ד נעשה כנחקרה עדותן ואעפ"י שלא נעשה בצוואת בע"ד כיון דבק"ש מקיימין ואפילו בעומד וצווח או אפשר דלעולם בעינן שלשה והן ב"ד ושנים המכירין אין כותבין עדותם בשטר דהוה מפי כתבם כיון דלא נעשה בצוואת בע"ד ואע"ג דבק"ש מקיימין אפילו עומד וצווח היינו כשהם ב"ד דאלימא מלתא דבי דינא אבל שיעידו מעצמם מפי כתבם מבלי צוואת בע"ד מפי כתבם מקרי הרי דאך ספיקו מדמותר לקיימו בלא דעת ונמצא אם שנים כותבין עדותן אף בלא דעתו הרי הוא כמו מדעתו ויש תורת שטר עליו דהוי עדים החתומים על השטר ככל שטרות הנעשים מדעת מצוה וכנחקר עדותן דמי ואינו חשוב כלל מפי כתבם וזה שהעתיק הרמ"א ז' וכ' ויכולין להעיד עדות זה מתוך כתבם דהיינו שניהם יחד דחשוב כשטר בשני עדים הנעשה מדעת המצוה. ואף שהריב"ש קצת נסתפיק סמך על דבריו שכ' בסי' תי"ג שדן הכי לפני הר"ן אבל דין הרא"ש שבסעיף ל"ו שאיירי מעד אחד הנשתתק דלשטת הרמ"א שם סעיף י' בהג"ה שכ' ולא בענין שיזכור העדות אלא בע"א ומשום דע"א אף כי נעשה מדעת המצוה אין תורת שטר עליו ואם אינו זוכר חשוב מפי כתבם פשיטא נמי דע"א אין יכול להעיד על כתב ידו מפי כתבו כיון דאין תורת שטר עליו ואם שהש"ך אף בזה פליג מ"מ דברי הרמ"א ברורים ואף דבר הריב"ש דהכא בגט דעד אחד הוא אין שום קולה משום דקיום שטרות הוא זולת מה שדן הר"ן משום עגון כמו במיתת בעל וזה לא ס"ל. וע' בש"ך שם ס"ק קי"ח מביא בשם הריב"ש עצמו לחלק בין עד אחד לשנים וזה ברור לע"ד שאין כאן שום קושי' ושום מחלוקת ואפילו נאמר דהרא"ש ס"ל כדעת הש"ך דבע"א נמי תורת שטר מ"מ אין סתירה דהרא"ש שכ' דבריו בנשתתק מה תועיל כתיבתו ושיהיה תורת שטר עליו אטו שני אלמים יכולים לחתום בשטר ואפי' מדעת המצוה הא הם פסולי עדות כמבואר בח"מ סי' ל"ה והטעם דלא שייך כלל לגבייהו כמי שנחקרה בב"ד וע"ש ש"ך ס"ק צ"ב וא"י מה ק' לו ולא הוכרחתי לחילוק דעד אחד אלא למה שהוצאתי באמת דאפילו במדבר אין יכול להעיד בכתב בפ"נ ודוק:
ה
כ' בב"ש ס"ק ק"ו אבל כשאינה זקוקה ליבם ורוצה ליתן לה גט ותנשא לישראל י"ל דאין שום חשש ועיין בתשו' רש"ך. והנה הרש"ך פסק הכי למעשה וכן עיקר. ואולם מביא שם מערערים על פסקו והשיב על הכל כהוגן זולת מה שהקשו עליו מס"ס קנ"ז דניחש נמי הכא להצרכת כרוז לכהונה השיב במליצת דברים ולא נתקררה דעתו בם. אמנם לע"ד מעיקרא לק"מ חדא דהא איתא במס' ידים משנה מפורשת ד"ס אין דנין זה מזה וע' סימן קי"ח שם הבאתי תשו' הרא"ש שדן ע"פ משנה הנ"ל ומכ"ש בדין זה דטעמא רבא יש לחלק שהרי בהסוגי' ריש האשה בתרא מסיק איכא דשמע בחליצה ולא בהכרזה ויאמרו קשרו חלוצה לכהן והיינו בחלוצה דאינה אלא מדרבנן ואינו מבואר בתורה אבל גרושה דמקרא מלא דבר הכתוב מה"ת לן להמציא גזירה אדרבא מסתמא יחקור עד שיוודע לו מההכרזה ועל כיוצא בזה ודאי נאמר חכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:
ו
הג"ה ואפילו לא היו חתומים כו' נאמן השליח שני לומר שהיו שלשה או שהוא היה עמהן ל' זה מורה שהשליח האחרון נמי מצטרף וריש הסעיף מבואר שהמביאו מצטרף. וא"כ אם השליח שני נתמנה בפני המביאו יוכל כל הענין להעשות בפני אחד ושני השלוחים והם ב"ד לקבל אמירות בפ"נ. והשני יאמר עפ"ז שליח ב"ד אני אבל בתשו' מהר"חש סי' ג' דקדק מל' הריב"ש שכ' אבל נראה שא"צ לזה בנדן זה דכיון שנתמנה בפני שנים הרי השליח עצמו מצטרף עמהם (ול' זה משמע אדעת הרמ"א) להיות ב"ד דהא ק"ל דאף שליח ראשון א"צ ליתן אלא בפני שנים וא"כ סוף דינא כתחלת דינו וק"ו הוא שהרי זה אין אלא חששא בעלמא אם אמר הראשון בפ"נ והשליח עצמו הממנה מצטרף עם השנים ויכול זה עתה לומר שליח ב"ד אני וכ' ואם איתא הוה ליה לומר דאף בפני שנים א"צ ליתנו אלא בפני אחד דכיון שנותנו השליח אחד לשני בפני אחר הרי כאן שלשה אלא דנראה דהשליח השני אינו מצטרף וכדבריו משמע נמי מיתר דברי הריב"ש שכ' וכ"נ מל' הרמ' שכ' המביא בא"י וחלה שא"צ עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם נראה מפשט דבריו הא במדה"י צריך עדים לחזור ולעשות שליח בפניהם ובזה די כי השליח עצמו מצטרף עם השנים להיות בית דין. משמע הא פחות משנים א"א אף כי נתמנה בפני הראשון. והטעם י"ל דהאחרון שאומר שליח ב"ד אני משמע דנתמנה מב"ד מבלעדו ואיך יצטרף משא"כ המגיד בפני ב"ד אף כי ע"י צרופו הוא דהוה ב"ד אין סתירה בלשונו לכן שיצטרף האחרון צ"ע:
ז
הג"ה וי"א דלא מהני וכו' אלא צריך שיהי' לו הרשאה וכ' הב"ש משום בהרשאה מבואר שאמר הראשון בפ"נ ממילא מקוים ודברי י"א אלו דייק הב"י מהריב"ש סי' נ"ג. ובסי' שי"ח מבואר דע"י הרשאה אף כי נזכר תוכה מי הם עדי הגט לא מקרי קיום והוא הי"א שבסעיף א' בהג"ה אלא שבסי' שי"ח כתב על עובדא דאתרמי שלא הי' מוזכר תוך ההרשאה שזה שליח ב"ד מ"מ מאחר שבהרשאה נזכר שהראשון אמר בפ"נ אפשר לומר כו' ומסיים יש להקל משום עיגן אבל לכתחילה לדעתו אפילו עם כל הרשאות צריך הראשון לומר בפ"נ והאחרון שליח ב"ד אני וא"כ הכא לפ"ז דאם השני לא שמע האמירה בפ"נ אמירתו שליח ב"ד אני לא מהני אף עם הרשאה לא כשר למיעבד הכי לכתחי' אלא צריך דוקא להיות במעמד כשאומר הראשון בפ"נ. כדי שיוכל לומר שליח ב"ד אני ולא יהא צריך להרשאה וזה צ"ע כי ל' די"א קאי על הש"ע דאיירי בלכתחי'. ואולם עיקר דיוקו דהב"י מהריב"ש צ"ע דהרי דף ל' איתא ההוא גברא דשדר לי' גיטא כו' א"ל מסור מילך קמן דידן דלבתר תלתין יומן משוינן שליח ויהיב לה וכו' אמר רבא הא ודאי קמיבעי לן כי משוי ב"ד שליח בפניו או שלא בפניו ופירש"י כגון זה שהו' אנוס ואין יכול לעכב כאן וילך לדרכו ומזה דייק הרמ"ה דינו סי' קמ"א סעיף ל"ז שהב"ד לא יעשו לשני שליח עד אחר ל' יום דאל"ה מה הוצרכו למיבעי' זו הא יוכלו למנות שליח מיד בפניו ליתנו לאחר ל' הרי להדי' דנפשט דמצו מיעבד שליח שלא בפניו ואף דרבא אמר מסור מילך קמן דהיינו שיאמר בפ"נ הרי השליח ב"ד לא הי' כלל במעמד אמירה זו ואף שבלי ספק שלוחם הי' צ"ל שליח ב"ד אני. ותו מלשונו שכ' סי' נ"ג שכמו שהשליח ראשון נאמן לומר בפ"נ כך השני נאמן לומר נתקיים גט זה בפני ב"ד ע"י הראשון שאמר בפ"נ ואני שלוחו שמינה אותי בפני ב"ד אשר מל' זה הוציא הב"י ז"ל סי' קמ"א דיוק דין זה והרי מסיים תו אמנם א"צ להאריך ולומר רק שליח ב"ד אני וממילא ידעינן ששמע אמירות הראשון בפ"נ. וא"כ ע"כ סמכינן שלולא כן לא היו הב"ד ממנין אותו שליח ומאחר שעל חזקת הב"ד אנו חיים מה לי אם הוא שמע אם לא מ"מ נימא מדהב"ד מינו אותו שליח בודאי שמעו מפי הראשון בפ"נ וכן מבוארים דבריו סי' שי"ח שכתב וכבר פירשו' טעם צריכות הב"ד שמא טעה הראשון ולא אמר בפ"נ וכל שהשני אומר שליח ב"ד אני ודאי עשו הב"ד כתיקונו וכו' ולא מזכיר כלל משמיעות השליח. ולע"ד הל' דסי' נ"ג אפשר לדחוק דלאו דוקא אלא שמבאר דנאמן באמירתו בלא הרשאה בקיומו של גט דהיינו אמירתו שליח ב"ד אני שמזה מבורר שנתקיים בפני ב"ד ע"י הראשון שאמר לפניהם בפ"נ ואני שלוחו שמינה אותי בפני ב"ד ומה שכתב וממילא ידעינן ששמע כו' אולי לאו דוקא ששמע אלא מדאיירי בנתמנה השני מן הראשון ולא מן הב"ד כ' ששמע דמסתמא הי' במעמד ולעולם ה"ה בנתמנה שלא בפניו מן הב"ד ממילא ידעינן שאמר לפני הב"ד בפ"נ וצ"ע:
ח
הסומא וכו' והוא שמכיר האשה בט"ק ע' ב"ש והנה המע' בהה"מ יראה שס"ל להרמ' ע"ה ל"ל בקיאות דטביעות עין ושפיר מקשה אבל הש"ע סי' קל"ב הרי פסק דאם מצאו בעצמו נאמן כולי עלמא בט"ע ש"מ דס"ל דלע"ה נמי יש ט"ע אלא שאינו נאמן בלא מגו וע' בב"ש הטעם דחשדינן משום הפסד שכרו וא"כ לו יהא דכ"ע מודים שאין דין צורבא האידנא להאמינו בלא מגו הא מסיק שם הב"ש בעצמו דלאחר שאין לחשדו נאמן בלא מגו וי"ל דאיירי כאן בשליח בחנם ותו דאטו בפקח צריך עדים שמכירה ונאמן באמירתו שמכירה בתורת שליח וגם מדהוא מלתא דעבידא לגלוי כן נאמן זה בלא מגו. ולפי מה שמדמה ט"ע לט"ק בל"ז ק' להה"מ איך סומא ע"ה מותר באשתו וע"כ דמחלק בין ט"ע לט"ק א"כ אף להה"מ אין קושי'. וא"כ דינו שהוציא לפ"ז וכו' לע"ד אינו מוכרח:
ט
ויהיב לה באפי הנהו סהדי גופייהו ע' ב"ש כ' ובזה מיושב מה שהקשה בד"מ ואינו מבין ישוב זה אטו אין לנו לתפוס ההלכה כחומר פסק הטור ע"פ הרמ"ה שהיא שטת הרי"ף ובסי' קמ"א הבאתי אף הרמב"ן עמהם ורשב"א לא הכריע ע"ש. ואם נתקיים כו' מזה נמי סייעתא לפרש דעת הרא"ש דאף בגט מקוים נאמן על השליחות וע' סי' קמ"א סעיף י"א:
י
עד ב"ד פלוני כ' ב"ש ע' ב"י מ"ש בשם התשב"ץ כו' לפ"ז נראה לי וכו' אמת כדברים אלו מבואר בהתשב"ץ גופי' והוא חלק א' דף י"ט כ' בל' זה שזאת האשה כיון דאמר לה שוי את שליח או בב"ד או בלא ב"ד וכדאיתא הרי היא שלוחו של בעל ויכולה לעשות שליח למי שתרצה ובכל ב"ד שתרצה והכל בא מכחה אבל זה האיש שהביא גט זה אינו אלא מעשה קוף בעלמא הרי להדיא דעתו אינה מוסכמת עם הרי"ף ורמ' וטור וש"ע כולם הזכירו ב"ד פלוני ומה שכ' הב"ש ויש לחלק כיון שהבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידו הוא מצוה אינו מבין דאם ר"ל כיון הבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידו הוא מצוה אינו מבין דאם ר"ל כיון הבעל לא עשה הב"ד לשלוחו בכתבו או ע"י אחרים אלא על ידה מצוה שב"ד פלוני ימנו שליח שפיר חשובה היא שליח לענין אמירות בפ"נ א"כ בגוף דין התשב"ץ נמי נאמר כיון שהבעל לא עשה פלוני שלוחו אלא ע"י הראשון הוא מצוה לעשות השני שליח שפיר חשוב שליח לומר בפ"נ. ואולם דע דהתשב"ץ לדעתו מוכרח נמי לומר לשון זה והא דא"ל לההוא גברא מסור מילך קמן ופירש"י ז"ל אמור דברי שליחותך בפנינו ותן לנו הגט ואמור בפ"נ ואנו נמסרנו לו ויהא שליח ב"ד דמשמע שזה האיש הי' נאמן לומר בפ"נ היינו מעיקרא דהו' ס"ל דה"ק לי' אבא ב"מ וה"ה את דהשתא הוי שליח לגרושין אבל האידנא דמסיק דהכי קאמר אבא ולא את ולא שליח לגרושין הוא אפילו איתא הכא אבא ומסר לי' גיטא לא מהני בפ"נ וצריך שיתקיים. ולע"ד דבר תימה העלה בדעת רש"י שהרי זה לשונו והא שליח שלא נתן לגרושין הוא השליח הזה לא נתן שליח לגרשה אלא למוסרו לאבא הלכך לאו במקום בעל קאי למוסרו לאחר נשמע הא למוסרו לאבא שפיר דמי מדלא פי' כפשטו דכיון של"נ לגרושין הוא קוף בעלמ' וא"נ לומר בפ"נ. וגם ל' הגמרא שקורא אותו שליח של"נ לגרושין מורה דעכ"פ שם שליח לו ולא קוף וגם סתימות הטור וש"ע סי' קמ"א סעיף ל"ו שכתבו ואותו פלוני הוא שליח לגרושין ולא חילק דוקא בגט מקוים או בא"י ולא בח"ל מוכח דלא כותי'. וגם הרי הר"ן כתב והא שליח של"נ לגרושין הוא השליח הזה לא נעשה שליח לגרשה אלא למסרו לאבא הלכך לאו במקום בעל קאי למסרו ליד אחר ולאו למימרא דשליח של"נ לגרושין לא מצי משוי שליח דהא אמרינן סוף המביא דאמר לה הוי ש"ה עד דמטית התם וכי מטית התם שוי ש"ה וקבלו את גיטך מיני' אלמא דמצי משוי שליח אלא ה"ק דכיון דשליח של"נ לגרושין הוא אין לו לשנות כלל ממה שאמר לו הבעל אלא צריך ליתנו ביד אבא כמו שאמר לו הרי להדי' דמסיק אף להמסקנה דלאבא יוכל ליתנו ופירש נמי דאיירי בשצריך לומר בפ"נ וגם כ' דהא אמרינן כו' אלמא דשליח של"נ לגרושין מצי משוי שליח הרי שקורא אף האשה שליח של"נ לגרושין ואלו התשב"ץ מוכרח לכנות האשה בשם שליח הנתן לגרושין. ואף התו' שם לא ס"ד אלא שהיתה שליח של"נ לגרושין ובודאי מסתביר הכי כי מה בכך שהברירה בידה לברור שליח מי שתרצה מ"מ לגרושין לא היתה שליח. לכן העיקר לע"ד שכה"פ חולקים עליו וס"ל כדכתבתי סי' קמ"א סעיף ל"ו דאף שליח של"נ לגרושין שם שליח עליו לענין בפ"נ אלא דאין לו כח כשליח גמור להוציאו מת"י לאחר כתי' התו' ואין לדמותו לקוף וכן משמעות הב"ש הכא ולהכי השמיט הש"ע ומה שהעתיקו בהב"י זה דרכו בקודש להורו' שלא הי' בהעלם מעינו שוב מצאתי תשו' מהרח"ש סי' ג' מביא בשם הרשד"מ שחולק על התשב"ץ והוא מאריך לקיים דבריו בדחוקים ולע"ד העיקר כהרשד"מ:
יא
הג"ה בעל שמביא גט זה ל' הרמ' פ"ב הבעל שהביא גט בידו חתום ואמר תנו גט זה לאשתי הרי אלו יתנו לה וכ' הלח"מ פ"ז ה' ך"ד ד"ה שאם ניחש שמכוין בזה למה דתניא דף ה' הוא עצמו שהביא גטו א"צ שיאמר ויראה דלהכי כ' ואמר תנו דהיינו לב' דאלו לאחד איך יאמר בפ"נ משא"כ לשנים מבואר דשנים המביאים א"צ שיאמרו והפר"ח סי' קך"ב כ' והקשה הרש"ך דנראה מדבריו דדוקא משום שיש עליו עדים יתנו הא לאו הכי לא יתנו וממה שכ' בפ"ט ה' ל"ב נראה דאם נתנו לשני' אפי' בלא ע"ח נמי הוי גט ולי לק"מ דאדרבא נקיט חתום לרבותא דדילמא במזיד החתימו בפסולים לקלקלה קמ"ל דלא חיישינן ותירוצו ליתא דאטו בלא עדים לא אפשר שיברר שנכתב שלא לשמה. אבל לע"ד אין התחלה לקושי' דבפ"ב דינא דלכתחי' אשמעינן וגם שלא יצטרך לומר בפ"נ ופשיטא דצריך לבאר בחתום כתקנת ר"ג ואז שייך לומר בפ"נ דלא ליתא לאחלופי ומשמיענו דל"צ ומותר לכתחי' ובפ"ט דיעבד משמיענו שפיר כ' ואפי' בלא עדים. וצ"ע שהטור השמיט כל עיקר דין דהבעל מביא גטו ואף הר"מ ז"ל כתבו באופן הנ"ל ולא באופן המוזכר בהג"ה זו. ואולי מדהוא פשיט' לרבא כי מה יש לו לערער אחרי שמגרשה בו לפנינו משא"כ באופן הרמ' יש קצת חדוש יותר מבהדין של שנים המביאים כי אפשר אפי' הבעל הביאו ממקום למקום ונתנו לשנים נמי מותרים לגרש בו משא"כ שנים המביאים איירי בשלקחוהו מיד הבעל במקום שנכתב וצ"ע. וע' בב"ש מה שכ' ועי' בב"י סי' קמ"א מבואר שם בא"ח שאף שטר שליחות מחויב ליכתוב לו לזה ודאי אין טעם אלא כדיהיב הרמ"א ז"ל כדי שלא וכו':
יב
ואפי' שמע קול קולמס ע' ב"ש וע' תשו' מהרח"ש סי' כ"ג האריך מאוד וכתב ונרא' דהיינו טעמא דבכתיב' לא מצינן בעלמא שצריך שום עדות אלא דוקא על חתימות העדים אלא דבגט הצריכו שיאמר בפ"נ לרבה משום לעז שלא יערער ולרבא דלא ליתא לאחלופו ולהכי במלתא כל דהוא סגי אבל בקוים על החתימות דבעלמא בעינן שנים אלא דבגט משום עיגון הקילו והאמינו לשליח א"כ די לנו בקיום מעליא שיאמר בפני נחתם דמידק דייק אבל בקן קולמס כולי האי לא מקלינן ולא מחלפינן מקיום דעלמ' ועם שהרב מהרי"ט בסי' ב' העתיק ל' תוס' ארוכים שמצא דנשמע מהם להדי' דאף על החתימ' יוכל להעיד ע"י ק"ק כדמשמע נמי מכח הקושיא דסומא שבב"ש מ"מ לא רצה לזוז מפסק הרמ' והראב"ן וטור ודחקו מאוד בישוב קושי' זו אך בזה מסכים להלכה שאם במעמד השליח נחתם אלא שהסיח דעתו ולא נסתכיל ממש בשע' החתימה על ידיהם אלא ראה הגט יוצא מת"י העדים חתום באופן שא"י להשתמט לומר לא חתמנו. שליח כזה יוכל להעיד בפני נחתם וע"ש דף צ"ו ע"ב. ודברי הב"ש ס"ק ך"ח שכ' הטעם וכו' דמשמע מני' דאלו לרבה והפוסקי' כמותו אין מספיק להעיד בפ"נ ע"פ ראיות מקצת הראשון תמוה הא אדרבא הראב"ד מביא מזה ראי' דהלכה כרבה. וכל זה בכתיבתו אבל בחתימתו וכו' טעם הנ"ל דמהרח"ש מספיק לחלק אף בזה ולפירש"י דמצריך דוקא ראיות עיקר הגט ממילא גבי החתימה עיקרו הוא שני תיבת פלוני עד. אך מה שכתב הב"י בבה"ב ומ"ש רבינו אבל בחתימתו וכו' עד מתחלה ועד סוף משנה רפ"ב דגיטן צ"ע כי פי' המשנה בפני נחתם חצי' היינו ע"א ואין מזה ראיה שלא די בראיות מחצית מכל אחד:
יג
היו ג' עדים כו' אין בכך כלום ע' ב"ש והמע' בהרא"ש עצמו כלל מ"ו יראה כי לק"מ כי עיקר מדמה לקיום אלא שכ' ולפי הירושלמי דמדמה לפלוגתא דר"י ור"ל הא קי"ל כר"י משמע הא דעתו שאין לדמות כלל לפלוגתא זו אלא לקיום ע"י המכירים שדי בהכרת שני עדים ה"ה ע"י אמירות בפ"נ. והאמת כי משמעות תלמודן הכי הוא מדלא קאמר בפלוגתא דר"י ור"ל א"ב לענין בפ"נ. וגם מדהקשה ריש המביא תנן בפני נכתב כולו ובפני נחתם חצי' פסול ה"ד אילמא דליכא דקמסהיד עלי' כלל השתא אחד אומר בפ"נ ואחד אומר בפ"נ דהאי קמסהיד אכולה כתיבה וההוא קמסהיד אכולה חתימה פסול חציו מיבעי' ואלו להירושלמי טובא קמ"ל בחתם הרבה עדים בפירש לשם עדים דאף דמעיד על שנים דפסול וזה מק"ו לא שמעינן די"ל ע"כ לא פסלינן באחד אומר בפ"נ אלא משום דעל עיקר קיומו דהיינו שני עדים אינו אלא אחד ולא שליח אבל א"א בפני נכתב כולו ובפ"נ חצי' דהיינו שני עדים מה"ת דלא כס"ד דהרא"ש וקמ"ל כהירושלמי א"ו דזה באמת כשר דלא גרע מקיום. אך הא ק' לשטת הרא"ש פ' ג"פ וכן פסק הטור ח"מ סי' מ"ה דשטר שעדיו מרובים אין מקיימין אותו אלא מעדיו של מטה (וע"ש בש"ך) אף הכא ליצטרך שיאמר דוקא בפ"נ העדי' דלמטה וצ"ע:
בית שמואל
קמ״ב
א
ממקום למקום. הנה בש"ס מבואר אליבא דרבא דקי"ל כוותי' הא דצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם משום עדים אינן מצוים לקיים וכשאומר בפני נכתב ובפני נחתם נתקיים הגט ובמדינה א' מצוים לקיים ואצ"ל בפני נכתב ובפני נחתם ורמב"ם פוסק ממקום למקום צ"ל בפני נכתב ובפני נחתם אפילו במדינה א' ובמקום א' אצ"ל ב"נ ס"ל לפי המסקנא דתירץ שאני בני מחוזא דניידי יליף ממקום למקום דומה לבני מחוזא אבל בחד מקום אצ"ל ב"נ וכ"כ המגיד פ"ז ותוס' למדו מזה אפילו בחד מקום דינו כבני מחוזא:
ב
הרי זה אומר בפני נכתב ובפני נחתם. הטעם כמ"ש בסמוך ואז נתקיים הגט על פיו אף על גב בעלמא קי"ל קיום צריך ב' עדים כאן משום תקנות עגונות הקילו חז"ל הואיל וקיום שטרות דרבנן הוא דקי"ל עדים החתומים כמה שנחקרו עדותן בב"ד דמי כמ"ש בש"ס אז מ"ש בפני נכתב ובפני נחתם אפי' אם אתא הבעל ומערער לא משגיחין בו ולהני פוסקים דס"ל כשטוען מזויף צריך קיום מדאורייתא ובסי' הקודם כתבתי דכן ס"ל להמחבר לפ"ז לכאורה קשה כשאתא הבעל ומערער שהגט מזויף למה מהני קיום של ע"א כיון שצריך קיום מדאורייתא ואפשר אם אתא הבעל מיד ומערער לא מהני העדות של ע"א אלא כשאינו מערער מיד בעת שאומר בפני נכתב ובפני נחתם ואז הוי כאלו נתקיים ע"פ ב' עדות תו אפילו אם מערער לא משגיחין ביה כיון דכבר נתקיים, ולהרמב"ם דס"ל כל עדות בשטר מדאוריית' אין עדות קשה ליישב סוגי' זו ועיין תשו' מהרשד"ם סי' א' ב' וכשנתקיים הגט ע"פ השליח גובה הכתוב' מן הלקוחות דנלמד מספר כתובה כשתנשא לאחר תטלי וכו' ול"ד למ"ש בסימן קמ"א סעיף נ"ג דאינה גובה מלקוחות דשם אין היתר גמור דהא יש לחוש שמא יבוא עוד ויערער לכן אינה גובה מלקוחות אבל כאן מותרת לגמרי ואין מועיל ערעור הבעל לכן גובה מן הלקוחות מיהו תוספ' כתובה כתב הר"ן והמגיד פ"ז בשם הרמב"ן דאינה גובה דאין מדרש כתובה אלא לעיקר כתובה ולא לתוספ' וכיון ממדרש כתובה אין לה לית לה מדינא דקי"ל אין קיום שטרות אלא בתרי עדים לענין ממון, ולכאורה נראה גם מן הבעל אינה גובה ת"כ דהא לענין ממון לא מהני קיום ע"א ומדרש כתובה לא אמרינן לת"כ מכ"ש כשמביא גט בא"י דאינה גובה ת"כ מבעלה מחמת ספר כתובה גובה מב"ח ות"כ לא מהני מדרש כתובה מיהו יש לומר לענין זה מהני הרשאה דהוי כאלו נתקיים הגט בשני עדים ותגבה ת"כ:
ג
וכן שליח שהביא גט מא"י וכו'. אבל נשים השונאים זא"ז יש פוסלין להביא גט בא"י אפילו אם אומרות בפני נכתב ובפני נחתם כמ"ש בסימן קמ"א משום בנשי חיישינן טפי דלאו דיני גמירי והן סברי דבעל יכול לערער אפי' כשאומרת בפני נכתב וב"נ כיון בעלמא בא"י יכול לערער אפשר דטעה בזה ומעידים מחמת שנאה וסברוהו דבעל יכול לערער אבל בח"ל דא"י לערער לא אמרינן דסברא דבעל יכול לערער:
ד
הרי זה פסול. כ"כ הרמב"ם ולפי הכלל שכתב בפ"י אם נשאת לא תצא אף על גב לרמב"ם כל עדות בשטר אינו אלא מדרבנן מ"מ כל שאין ערעור עליו אינו פסול אלא מדרבנן ועיין בכ"מ, אבל אם הבעל מערער וא"י לקיים ס"ל דלא נעשה כתיקון חז"ל שתקנו אם מערער הבעל צריך קיום מ"ה הגט בטל ועיין במגיד פ"ז אבל לדעת תוס' והרא"ש והטור אם לא אמר בפני נכתב ובפני נחתם תצא וכ"פ בש"ג והיינו כשא"י ליטול ממנה וליתן ולומר ב"נ כמ"ש בסעיף ז':
ה
אינה מגורשת. כך כתב הרמב"ם לפ"ז הגט בטל ואם נשאת תצא והולד ממזר ודאי והרא"ש כתב בשם הרמב"ם ספק ממזר הוא וכ"כ בטור ולכאורה תמוה הא רפ"ז מבואר דממזר ודאי הוא וב"ח כתב מ"ש הרא"ש ספק ממזר היינו היכא דהבעל מערער אחר שנאבד הגט אבל אם מערער כשהגט עדיין בעין וא"י לקיים הוי ממזר ודאי ואנ"ל דאיך כתב הרא"ש בשם הרמב"ם מה שהוא אינו כותב ובודאי ט"ס בהרא"ש ומ"ש הטור ספק ממזר הוא משום דס"ל כהני פוסקים שהביא המגיד שם דס"ל ספק ממזר הוא כי שמא יתקיים עוד ומ"ש באבד הגט ספק מגורשת לאו לענין ממזר כ"כ דהא כתב בערעור הבעל ספק ממזר ש"מ באבד הגט לאו ספק ממזר אלא ספק מגורשת לענין קידושין של אחר וכ"כ בדרישה וכאן נמי מוכח דס"ל להרא"ש והטור אם טוען מזויף צריך קיום מדאורייתא דאל"כ אינו ממזר ולא ספק ממזר דהא העדים החתומי' הם כאלו נחקרה עדותן בב"ד ואינו אלא פסול דרבנן אלא ודאי ס"ל דצריך קיום מדאורייתא וכבר הוכחתי כן בסי' הקוד' מן הפוסקים שהביא המגיד ועיין תשו' מהרי"ק שורש ע"ז ובש"ך בח"ה סי' מ"ו וא"י איך לא הזכירו מכל הני פוסקים וש"ך דלא הזכיר מה שמבואר בסי' זה ובסי' הקודם, ועיין תשו' מהרשד"מ סי' א' ב':
ו
דאין ליתנו בזמן שהבעל בעיר. אף על גב דאיירי כאן באומר ב"נ וב"נ ש"מ דס"ל לעולם יכול להכחישו ולומר דהוא אינו שלוחו ועיין מ"ש בסי' הקודם ע"ז:
ז
כשם שא"צ לקיים הגט וכו'. כ"כ הרא"ש ריש גיטין ושאר פוסקים לכאורה נראה לדייק כמה דיוקי' מזה א' דוקא ש"ה נאמן משום דהוא נאמן לומר ב"נ נתנו חז"ל ליה נאמנות ג"כ לומר דהוא שלוחו אבל ש"ק אינו נאמן גם משמע דוקא בח"ל דאומר ב"נ וב"נ נאמן ולא בא"י ולא כהרמ"ה ובסעיף י' בהג"ה לא משמע כן גם משמע אפילו בעיר א' נאמן ואפילו אם הבעל מכחישו ובסמוך גם בסי' קמ"א לא משמע כן וכתב בט"ז אשה שנתגרשה צריכה כתב מב"ד שנתגרשה ואין הרב נאמן להעיד ע"ז יחידי ול"ד לקיום שטרות דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב"ד ואז יכולה להראות בכל מקום אשר תבוא דהיא מגורשת:
ח
בד"א שנתנו לה בפני ב'. הא דמצטרפים השליח היינו דוקא להיות א' מדייני קיום כשהוא אינו קרוב ופסול אבל לענין ע"מ אפי' בגט מקוים צריך למסור דוקא בפני שנים בזה איתא פלוגתא אם מצטרפים השליח כמ"ש בסי' קמ"א:
ט
או סמוך לו. פי' הן שנתן הגט שסמוך לו אמר אחר הנתינה או קודם הנתינה ועיין בתוס' והר"ן נסתפקו אם מהני כשאומר ב"נ וב"נ קודם הנתינ' ואפשר שם איירי אחר כ"ד, וכן מ"ש בסעיף א' אומר ב"נ וב"נ ואח"כ יתן היינו תכ"ד:
י
נוטלו ממנה וכו'. כבר כתבתי בשם המגיד אפי' היכא דאצ"ל ב"נ אם נתן בינו לבינו בלא ע"מ אפי' לשיטות הרי"ף והרמב"ם ע"ח כרתי ולא ע"מ שהבעל נותן הגט לאש' בלא ע"מ א"צ ליטול ממנה מ"מ כשנותן ע"י שליח ס"ל דנוטל ממנה, ולכאורה סותר למ"ש בסעיף י"ג בשם ח"ר וע"ש:
יא
אף על פי שיוכל לכתוב. אף על גב לענין עדות מיתת בעלה מהני ע"פ כתב כמ"ש בסי' י"ז שם משום תקנות עגונות הקילו אף על גב לענין נשים השונאי' זא"ז מקילין טפי בגט התם הטעם משום נאמנות מקילין טפי בגט משום הגט מסייע ובמיתת בעלה דליכא שום סיוע לא מהני אבל לענין עדות ע"פ כתב דלאו משום נאמנות אלא שלא לחלק בין עדות לעידות לכן אף על פי שמקילין בעדות שמת בעלה מטעם הנ"ל מ"מ אין מקילין בגט כ"כ הב"י וא"ל לרמב"ם למה בנשתתק אם כותב לגרש את אשתו הולכים אחר כתיבתו משום שם אין עדות אלא מגלה דעתו, ולמ"ש הב"י נראה אפי' אם יכול לדבר וכותב ב"נ וב"נ לא מהני כדי שלא לחלק בין עדות לעדות ועיין תשו' ריב"ש סי' תי"ג דמכשיר לקיים ע"פ כתב וכ"כ בהג"ה ש"ע בח"ה סי' מ"ו סעיף ז' לפ"ז ג"כ כשר לכתוב ב"נ וב"נ דהיינו קיום וע"כ מ"ש הריב"ש בסי' ק"מ דלא מהני ע"פ כתב היינו דוקא באלם דא"י לדבר אז לא מהני כתיבה משא"כ כשיכול לדבר וכן מדיוק שם בתשוב' אף על גב דקי"ל בשאר עדות דא"י להעיד בכתב אפי' אם יכול לדבר היינו דוקא עדות ממש אז צריכים להגיד בפיהם ולא מהני כתב כלל אפי' אם יכול לדבר אבל קיום מקילין להעיד ע"פ כתב כשיכול לדבר דוקא בזה צדקו יחדיו מה שפסק בהג"ה שם סעיף ז' וסעיף ל"ו ולא כש"ך שם, ובתשו' ריב"ש סי' ר"מ תירץ בע"א לעולם בעידי מיתה מקילין טפי והא דנשים השונאות זא"ז מעידים בגט ולא במיתה משום בגט אומר' ב"נ וב"נ והבעל תו א"י לערער ליכא חשד עליה ולא משום קולא:
יב
שנים. והוא כבר כתבתי בסי' הקודם דמשמע דמקילין בזה טפי אפי' לדעת המחמירין בסעיף ד' דאין מצטרפין השליח כלל כשמוסר ליד האשה מ"מ כשמוסר ליד השליח מקילין וכ"כ בפרישה סקנ"א:
יג
יש לו הרשאה. אף על גב דכתב בסעיף א' הרשאה לא מקרי קיום משום דחיישינן שמא אבד גט הראשון וזה גט אחר מ"מ לענין זה מהני הרשאה כמ"ש בתשו' ריב"ש שם:
יד
וי"א דלא מהני וכו'. הב"י מדייק כן מדברי הריב"ש ובסי' קמ"א כתבתי באריכות:
טו
הרשאה. משום בהרשאה מבואר שאמר השליח הראשון ב"נ וב"נ ממילא מקוים הגט או אם נתקיים הגט א"צ שטר הרשאה ונאמן לומר שעשאו לש"ה אף על גב דאצ"ל ב"נ וב"נ מזה משמע לא כתירוץ א"נ שכתב הב"י בסי' קמ"א סעיף כ"ב:
טז
שאי"ל ב"נ וב"נ. וקל קולמוס לא מהני בסומא משום אם יאמר ב"נ וב"נ מחזי כשקרא ואם יאמר שמעתי קל קולמוס לא יאמר כתיקון חז"ל כ"כ הרא"ש ועיין תוס' והר"ן:
יז
ה"ז אומר ב"נ וב"נ. היינו בפני ג' דוקא כמ"ש הרמב"ם דהא הוא פסול לדיין דהוא סומא משא"כ העדות מה שאומר ב"נ וב"נ כשר דהא אשה וקרוב כשירים לעדות זה:
יח
בטביעו' קול. עיין סי' קל"ב מ"ש בשם המגיד בזה"ז שום אדם אינו נאמן בטביעות עין אפי' צורבא דרבנן ואין לחלק בין טביעות עין לטביעות קלא דהא לפי סוגי' בפ' גיד הנשה מוכח דשוין הם ולכאורה קשה למה פסק כאן דמהני טביעות קלא, וא"ל דאפשר לנסות אותו אם מכיר אותה אם כן גם שם אפשר לנסות וליתן לפניו שאר גיטין הנכתבין כזה ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח הגט סמכי' ע"ז דהוא גם כן מכיר אותה כיון דנותן לאשה זו ולא לאשה אחרת לפ"ז אם א"י לנו אם זו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא אף על גב הוא אומר דמכיר אות' בטביעות קלא, והנה כשם שצריך להכיר את האשה כן צריך להכיר את האיש בט"ק כמ"ש בש"ס דא"י ממי נוטלה בסעי' זה איירי בהי' פתוח מעיקר' ואז מסר לידו והיה יודע ממי קיבל הגט ובסעיף אח"ז שכתב שמסר לסומא צריך להכיר בט"ק האיש והאשה:
יט
שני עידים כשירים שאינן קרובים. עיין סימן קמ"א סעיף ל"ו שם לא כתב דצריך ליתן לפני עדים כשירים ש"מ מ"ש כאן אינה אלא לכתחלה וכ"כ בט"ז וראיה של הת"ה שם אין מוכרח, לכן מהני בדיעבד אם נשאת אפי' קרוב ואשה כמו בהכרת החלוץ:
כ
כיון שיש עדים אצ"ל ב"נ. כתב ב"ח אפי' אם העדים אין מכירים החתימות מ"מ כיון שמעידים דהבעל מסר גט זה ליד הסומא אצ"ל ב"נ וב"נ דלא עביד לקלקל אותה במזיד ואם אתא הבעל ומערער צריך לקיים ועיין בסמוך:
כא
ויהיב לה באפי הנהו סהדי. כי היכא דלהוי דבר שלם ולא חצי דבר, מיהו בדין זה פליגי הרי"ף ותוס' כמ"ש בתוס' מרובה דף פ' להרי"ף כל שאינו מהני הראיי' של כת זו בלי כת השניה הוי חצי דבר לכן אם כת א' אומרת דראו שערה א' וכת שניה מעידים על שערה אחר הוי חצי דבר אבל כשמעידים ג' כיתות עדים על חזקת ג' שנים כל כת מעיד שאכל שנה א' הוי דבר שלם משום כל כת מהני להוציא ממנה פירות שנה זו ולתוס' תליא הדבר אם היו יכולים לראות יותר כמו בשערות דהיו יכולים לראות שתי שערות ולא ראו הוי חצי דבר אבל בחזקה בשנה זו לא היו יכולים לראות יותר, לפ"ז דין דכאן תליא בפלוגתא זו והרמ"ה דס"ל כאן דהוי חצי דבר ס"ל כהרי"ף דהא לתוס' שראו המסירה לא היו יכולים לראות יותר אבל להרי"ף כיון דלא מהני המסירה לבד הוי חצי דבר, ובזה מיושב מה שהקשה בד"מ ע"ש, וכל זה ראיתי ג"כ בט"ז והא דמהני כשהיא עושה ש"ק וכת א' מעידים דעשתה אותו לש"ק וכת א' מעידים דקיבל הגט לתוס' שפיר דלא היו יכולים לראות יותר ולהרי"ף צ"ל משום דעידי אמירה א"צ לעידי קבלה כיון הגט בידו והאי תירוץ דחו תוס' שם וכ"כ הריב"ש סימן שי"ח אליבא הרמ"ה ומזה מוכח נמי דהרמ"ה ס"ל כהרי"ף:
כב
כשר בכל גוונא. כלומר אפי' בח"ל אפי' היה סומא מעיקרו אפילו אין כאן עדים שמסר לו הגט אבל מ"מ צריך להכיר את האיש והאשה בט"ק:
כג
הרי את שליח להולכה וכו'. ואם אמר הרי את ש"ה עד לשם ושם הוי את ש"ק לא הוי גט כלל משום דלא חזרה השליחות לבעל וגרע טפי ממ"ש ר"ס קמ"א דשם היה ראוי השליח להשיב לבעל את שליחתו בתחלת שליחתו אבל כאן לא היה ראוי מיד להשיב את שליחתו, ואם א"ל שם תעשה את ש"ק אז דומה לחצירו הבא אח"כ ותליא בפלוגתא ר"ס קמ"א:
כד
עד ב"ד פלוני. עיין ב"י מ"ש בשם הרשב"ץ אם שולח ע"י א' ליתן הגט לשלוחו אז הראשן לא הוי שליח לגירוש כלל דאינו עושה אלא מעש' קוף ואינו נאמן בדיבורו ב"נ וב"נ אא"כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט לפ"ז נ"ל גם כשאמר לה שתמסו' לב"ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיז' ב"ד שתרצ' מהני מה שאמ' הב"נ וב"נ אבל אם מייחד הב"ד ואומר לב"ד פלוני תמסו' אז הוא לא נעש' לשליח כלל ולא מהני ב"נ וב"נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון הבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה:
כה
וצריכה לאמרו וכו'. אף על גב אם אמרה סתם נתגרשתי נאמנת כשהגט בידה כמ"ש במסוך מ"מ כשאומרת שהיא שליח צריכה לאמר ב"נ וב"נ כשאר שליח ואינה נאמנת מכח מיגו כ"כ הר"ן ואם מסרה ליד ש"ה ולא אמרה ב"נ וב"נ לא מהני כי כבר עשתה שליחות שלה כ"כ בת"ה מיהו בתשו' ריב"ש סימן שי"ח כתב בענין אם עשה שליח הראשון שליח אחר יש תקנה שיחזיר הגט ליד שליח הראשון ויעשה אותו בפני ב"ד וכן משמע בסעיף ז' וכמ"ש בש"ס המביא גט ממה"י ולא אמר ב"נ יחזור ויטלנו ממנה מה לי שנתן לידה ומה לי אם נתן ליד השליח, וא"ל שם איירי כשהבעל נותן לו רשות הא הבעל אינו שם דהא תנן המביא גט ממ"י גם רשות של הבעל לא מהני לענין זה, ואיתא בש"ס עוד אוקימתא בסוגיא זו האמר לה הוי ש"ה עד לשם וכי מטי התם שוי' ש"ה וכתבו תוס' דאז אצ"ל ב"נ וב"נ בעת שמסרה הגט ליד השליח אלא בשעה שתקבל הגט מיד השליח והרשב"א והטור חולקים על תוס' וס"ל דצריכה לומר ב"נ בעת שמסרה הגט ליד השליח:
כו
ויש חולקין. עיין תשו' הריב"ש סימן שפ"ה היש חולקי' הוא הראב"ד פי"ב וס"ל האשה דומה לשליח בשעה שמסר הגט נאמן לומר ב"נ וב"נ אבל אחר שמסר תו לא מהני דיבורו כן ה"נ האשה כשהיא מביאה הגט בתורת שליח ועדיין לא נתגרשה מהני דיבורה כמ"ש בש"ס ובדין לפני זה אבל אם באתה והביאה גט בידה ואומרת כבר נתגרשה תו לא מהני דיבורה כמו בשליח אחר שמוסר הגט וצריכה עדים וע"ש איך מיישב הסוגיא פ"ב לכן בדין קמייתא כשהיא מביא הגט בתורת שליח נאמנת וכן אם הביא השליח הגט בא"י ואינו אומר ב"נ נאמן כיון דאתא בתורת שליחות שאני:
כז
בעל שמביא גט בעצמו וכו'. דין זה כתב א"ח והביאו הב"י בסי' קמ"א ולכאורה דין זה תמוה דהא בברייתא איתא בעל שהביא גט אצ"ל ב"נ וב"נ כמ"ש ריש גיטין דף ה' ובא"ח כתב בזה הלשון כדי שיוכל הבעל לומר ב"נ וב"נ כיון שהבעל עצמו מביא כדאמרינן ריש גיטין הבעל עצמו וכו' כי בעונותינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים וכו' ונ"ל דא"ח ס"ל כראב"ד דס"ל הלכה כרבה דאמר הטעם שצ"ל השליח ב"נ וב"נ משום דאין בקיאין לשמה ומשום דאין עדים מצוין לקיימו ס"ל כל הסוגיא שם איירי אחר שלמדו אז אצ"ל ב"נ וב"נ וכן הא דתניא שנים שהביאו גט וכן חרש ונתפקח דא"צ ב"נ וב"נ איירי אחר שלמדו אז אצ"ל ב"נ וכן הבעל דוק' אחר שלמדו אצ"ל א"כ השתא בעונתינו אין אנו בני תורה כמו הראשונים מ"ה צ"ל אפי' הבעל ב"נ דהוי כמו קודם שלמדו אבל לדידן דקי"ל כרבא דאמר הטעם משום קיום אם כן הבעל אצ"ל ב"נ כיון הוא בעצמו הביא הגט לא מהני עירעור שלו וגם הוא אינו חשוד להכשילה במזיד כמ"ש בתוס' ורמ"א הוסיף מדלי' דצ"ל ב"נ כדי שלא לטעות בשליח אחר כיון אנן אינן בני תורה ס"ל מ"ש הטעם דאנן אינן בני תורה היינו מ"ה ראוי לגזור אטו שליח אחר ואנ"ל דא"כ בשנים המביאים גט יש לחוש אטו שליח אחר דהא בש"ס איתא אחר שלמדו מ"מ חד ואשה צ"ל ב"נ שמא יחזור דבר לקלקולו וכדי שלא תחלוק בשליחות ומ"מ כשמביא הבעל הגט או שנים לא אמרינן לא תחלוק בשליחות ואצ"ל ב"נ, ולא גזרינן אטו שליח אחר:
כח
אם מקצתו הראשון. הטעם שאומר השליח ב"נ משום קיום כמ"ש לעיל ואצ"ל בפני נכתב אלא כדי שלא אתא לאחלופי בשאר קיום שטרות מ"ה אומר בפני נכתב להיכר לכן די אם נכתב לפניו מקצת הראשון ולדעת רש"י ותוס' צריך להיות נכתב בפניו השיטה שיש בה שם האיש והאשה ולדעת הר"ן גם היא מותרת צריך לכתוב בפניו ומדברי הרמב"ם והרא"ש והטור משמע אפי' לא נכתב שם איש וכו' יש לומר ב"נ וכן סתם המחבר כרמב"ם מיהו יש להחמיר כדעת רש"י ותוס' משמע דוקא כשאמר ששמע תיקון הקלף צ"ל שהיתה התיקון לשמה אבל אם נכתב בפניו אמרינן מסתמא היה כותבין לשמו ולשמה:
כט
קול קולמוס. יש בזה כמה פרושי' ועיין ברש"י ותוס' והג"א ומלשון הרמב"ם דהיינו לשון המחבר משמע דשמע הקול כשכותבין על הקלף כפי' השני של רש"י ואפי' קול מקצת הכתיבה היינו מקצת הראשון ולפי' הראשון של רש"י פירושו שראה חיתוך הקולמוס והקלף לכתוב הגט לשמה וכ"כ הטור אבל אם לא ראה החיתוך אלא א"ל בפניו לכתוב הגט לא מהני ובהג"א כ' אם שמע שאמר הבעל כתוב הגט לאשתי והסופר לקח הקלף והקולמוס מהני:
ל
וחתמו העדים בפניו. משמע בחתימת העדים לא מהני קול הקולמוס וכן משמע בטור אפי' אם נשמע קול מכל החתימה ולכאורה תמוה דהא כתבו תו' והרא"ש דאין להכשי' סומא ע"י קול קולמוס משום דנראה כשקר אם יאמר ב"נ וב"נ כמ"ש לעיל וכ"כ הר"ן ואי ס"ל בחתימה לא מהני קול קולמוס אפי' מי שאינו סומא מה הקשו בסומא וצ"ע, שוב ראיתי בחדושי רש"ך הרגיש ג"כ בזה:
לא
ונחתם ע"א. אף על גב דקי"ל אין עידי הגט חותמים אלא זה בפני זה מ"מ לא הוי קיום לשני כמ"ש בתשו' רשב"א:
לב
אפי' אם הוא א' מעידי הגט. משום דבעינן או כולו בקיום הגט שכ"א יאמר זה כת"י או כולו בתקנות חז"ל שהשליח יאמר שניהם חתמו בפני ש"ס אף על גב אם אומר בפני חתם מהני א"כ למה לא מהני אם אומר אני הוא העד השני תירצו תוס' משום דהוה כנוגע בעדות דמעיד על חבירו משום שחתום עמו וע"ש:
לג
הוא ואחר. אבל הוא לבדו אם מעיד דיודע חתימת השני שלא חתם בפניו לא מהני משום דוקא כשחותם בפניו אז מדייק שפיר ולא מרע לנפשו לומר שנעש' בפניו והוא לא ראה אבל כשאומר ידעתי מצי לאשתמוטי לומר סבור הייתי שאני מכירה כ"כ תוס' והרא"ש והר"ן ולא כרש"י:
לד
אין בכך כלום. הנה בירושלמי מדמי דין זה לפלוגתא ר"י ור"ל באומר לעשרה חתמו אם כולם משום עדים או שנים משום עדים והשאר משום תנאי כמ"ש בסי' ק"כ ולר"י דפסק המחבר שם כוותיה שפיר דשלישי משום תנאי היא אין קפידא אם יחתום שלא בפניו מיהו אם הוא חתום בתחלה פסול כדלעיל לענין קרוב או פסול וכ"כ ב"ח אבל ר"ל דס"ל כולם משום עדים אז אם השלישי חתום שלא בפניו פסול ורמ"א פסק שם דיש להחמיר כר"ל וכאן לא הגיה כלום קשה ליישב וצ"ל דס"ל אף על גב דמחמירים שם כר"ל מ"מ כאן דליכא פסול די"ל השלישי ג"כ שפיר חתם אין להחמיר בזה:
לה
עשה הבעל כו'. לרמב"ם אין הבעל יכול לערער וכ"כ הרא"ש ריש גיטין מתוך שהוא יודע שאם בא לערער ערעורו בטל אז הוא מחתים עדים כשרים וכן משמע בתשו' ריב"ש סי' שי"ח וע"ש בדרישה וב"ח כתב שם הרא"ש להיפוך תמוה בעיני ומ"ש הטור דהבעל יכול לערער והיינו הי"א שהביא בהג"ה אפשר שכ"כ לחוש לדעת רש"י שפי' שם ריש גיטין דאתיא תרי ואם יבא הבעל לערער יכולים הם לקיים וכ"כ בפ"ב שנים שהביאו אצ"ל ב"נ משום דהם עידי קיום ש"מ דוקא כשהם יכולים להעיד על חתימתו מהני חושש הטור לדעת רש"י:
לו
שהרי שלוחיו הם עדיו. ולא יהא שיאמרו בפנינו נתגרשה דנאמנים מ"ה בעינן שיהיו כשירים להעיד ואז שייך מיגו זה:
לז
וערער. היינו שמערער שנתן לה גט מזויף אף על גב דלא עביד לקלקל אותה במתכוין היינו דאין חוששים לזה אבל אם מערער וטוען כך טענתו טענ' משא"כ כשטוען מכחיש אותם שלא שלח אותם אינו נאמן לכ"ע:
לח
וי"א אפי' לא עשה וכו'. כ"כ תוס' והרא"ש והר"ן והרשב"א וכתבו אפשר גם הרמב"ם מודה לזה הואיל יש שני עדים שמסר הגט מידו לידם ואין נמצא שום חולק ע"ז ומ"ש הב"י דהרמ"ה חולק ע"ז תמוה דהא הטור כתב בזה וכ"כ הרמ"ה אלא ס"ל להרמ"ה דצריך למסור הגט לפני אלו שנים יחדיו כמ"ש בסמוך אבל גוף הדין לא מצינו חולק ואפשר דהבין מלשון הרמב"ם דכתב עשה שנים שלוחים משמע דוקא כשהשנים שלוחים הם ובתשובת ריב"ש כתב ג"כ בשם וי"א:
לט
ויש מי שמצריך. היינו סברות הרמ"ה בין אם שניהם מעידים שמסר לידו ובין אם א' מעיד צריכים עדים אלו להיות בעת מסירת הגט לידה ומכל שכן כששניהם שלוחים כי צריכים להיות בעת המסירה דהא צריכים לקיים שליחותם ועיין בב"ה והטעם דצריכים המעידים להיות בעת המסירה כי היכא דלא הוי חצי דבר כיון השליח לא יאמר ב"נ והעיקר הגט ע"י עדות אלו האומרים שמסר הגט לידו צריכים להיות שם, ובסעיף י"ב פסק בפשיטות כדעת הרמ"ה וכאן כתב ויש מי שמצריך וראיתי בבדק הבית שהקשה כאן על הרמ"ה למה הוי חצי דבר הרי עידי שליחות לחוד ועידי מסירה לחוד מ"ה כתב כאן ויש מי שמצריך והא דלא הקשה כן לעיל בסומא אפשר שאני סומא שאינו ראוי כלל לשליחות בלא עדים מודה הב"י דהוי חצי דבר אבל שליח כשר ושני מעיד בפניו מסר לידו כי היכא דאצ"ל ב"נ ס"ל דהוי דבר שלם, ומה שאחד העיד בפניו מסר הגט ליד השליח היינו שאומר שעשאו לשליח בפני שנים ומסר בפניו הגט כמ"ש ר"ס קמ"א דאין מצרפין השליח:
מ
אם אין שליח אלא אחד. והשני לא ידע דנמסר לזה דאל"כ כשר לי"א שהביא בסעיף הקודם:
מא
אלא א' מהם. אף על גב דהוה כשנים ושנים מעידים על הכתיבה מכל מקום לא מהני כיון שהוא א' ואינו מעיד על הכתיבה אתא לאחלופי בשאר שטרות משא"כ בשנים מעידים על החתימה ואפילו אם אחד מאותן שנים המעידים על החתימות הוא השליח לבדו מכל מקום כשר דהא עכ"פ מעידים שנים על החתימות והמחבר סתם ופסק כרמב"ם והשמיט דעת הטור ועיין ב"י וב"ח ובתשובות בן לב דף ל"ח:
מב
דמן התורה וכו'. אף על גב בלא קיום נמי מן התורה כשר דקי"ל העדים החתומים על השטר כמו שנחקרה עדותן בב"ד דמי מ"מ לא מקיל בזה אלא בקיום בזה דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום בזה הוא מקיל ועיין בב"י סי' מ"א שם הביא תשובת ר"ש בן רשב"ץ:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קמ״ב
א
שליח כו'. כחכמים דלפרושי טעמא דת"ק קאתו כמש"ש דף ב' ורבא כולי ואפי' לרבה למסקנא דרבא א"ל דרבא ועמ"ש למטה.
ב
ואח"כ יתן כולי. עס"ו:
ג
ואע"פ אין כולי. מתני' ט' א' המביא כו' הלא"ה א"צ וכן במתני' הראשונה וגמרא שם כמה פעמים:
ד
ואם בא כולי ו' ב' כ"ג וע' תוס' ג' א' ד"ה חד כולי:
ה
ואם אין השליח כולי. הרי"ף שם וסוגיין כרבא והיכי דאיכא עדים דמקיימי ל"צ לומר בפני בכתב ובפני נחתם וכמש"ש ה' א' ת"ש המביא גט כולי אם נתקיים כו' ומ"ש סוגיא כרבא משום דפריך שם לרבה תנן המביא כולי ת"ש דבעא כו' ת"ש המביא כו' ואף על גב דשנינהו שנוייא הוא הר"נ וכ"פ הרא"ש והרמב"ם וש"פ דלא כראב"ד שכ' דסוגין כרבה והביא ראיות וער"נ שדחה כל ראיותיו עתוס' ה' א' ד"ה אלימא כו'
ו
ואם לא נתקיים כולי מתני' רפ"ב המביא כולי:
ז
ואם בא כולי. אבד כולי ע"ל סימן קמ"א סנ"ג:
ח
ומפני מה כולי כרבא וכולי:
ט
ממקום כולי שם דף ב' ע"ב כולי. א"כ כולי:
י
ונ"ל כולי הר"נ שם בשם הרמב"ן אע"ג דאמרינן שם בזמן שאין בה"מ כולי השתא מיהא ליכא בתי דינין דקביע:
יא
ובזמ"הז כולי. שם א' ורבא מצריך כולי וע' תוס' שם ד"ה שאני כולי:
יב
י"א כולי כמו באתיוה בי תרי:
יג
וי"א כולי. דוקא שהם נעשו שלימים דמסתמא חתמו העדים בפניהם או ידעו חתימתם וע"ש באריכות וע"ל סי"ח:
יד
כשם כולי. ע"ל סי' קמ"א סי"א
טו
בעדים. כס' האחרונה שם:
טז
קרוב. תוס' שם ד"ה ה"ג כולי וכ' הר"נ שיש חולקים:
יז
וי"א כולי. אף על גב דקי"ל כר"י דלא חיישינן לאשה או קרוב בזמה"ז חיישי' שם:
יח
יש מחמירים כולי. כמ"ש בפ"ד דבכורות וע"ל בס"ס ס"ד:
יט
אותם כולי. כיון שהקילו שאף עד נעשה דיין והעד בעמידה כמ"ש בפ"ד דשבועות:
כ
ולכתחלה כולי. דהא דמי למשפט כמ"ש כאן דצריך שלשה וע"ל ס"ס קכ"ג אבל בהג"מר סי' תת"פ מכשי' בלילה דסוף דין הוא ע"ש:
כא
אומר כולי ע"תוס שם ד"ה יטילנו כולי:
כב
לפיכך כולי. שם ט' א' ול"ד נתחרש אלא נתאלם דעדות בעינן מפיהם ולא כולי כמש"ש פ"א א' חוץ מעדי מיתה וע"תוס שם דף א' ד"ה אילימא כולי. והר"נ חולק ע"ז וכ' דלהכי ל"ק אלם דמהני כמו בעדי מיתה וכ"ש כאן דהכתב מוכיח ועריב"ש שם:
כג
בפני האשה. טור ב' הרמ"ה וכ' דוקא לכתחלה ועד"ז ס"ק ח' וצ"ע:
כד
או שנתנו לה כולי ע"ש ג' א':
כה
ואם לא כו'. כנ"ל ס"א וע"תוס שם ד"ה כיצד כולי:
כו
ולכן אלם כו' כנ"ל:
כז
וי"א כולי. כן דקדק מלשון הרא"ש פ"א ה"ג אבל התוס' כ' דבעינן שיאמר כו' וליתא דל"ד רק הענין שתקנו חכמים שאף הגט עצמו כשר בכל לשון וכ"כ בד"מ וז"ש מיהו כו':
כח
אם לא כולי. כמש"ש ח' א' ת"ש המביא כולי ועבה"ג וכמש"ש כ"ט ב':
כט
בשעת כו' כנ"ל ס"ו:
ל
ול"ד כו' ריב"ש סימן שי"ח וכ"מ שם בגמ' דקא"ל כי משוי שליח בפני ב"ד כולי מ' שאין הב"ד ממנין אותו אלא השליח עצמו:
לא
ואפילו לא אמר כולי. כיון שחתומים על הרשאה ע"כ נעשה בפניהם ואפילו אינן חתומים רק שנים כמ"ש בש"ע דהיינו שנים כולי וכמ"ש למטה. ואפילו לא כולו וכמ"ש בחושן משפט סימן מ"ו סכ"ט בהג"ה ואם כל השלשה כולי וכמ"ש הרא"ה בפ"ב דכתובות דוקא משום דאית ביה ריעות' דלא חתימי אנא תרי וה"ה כאן שא"צ אלא שנים:
לב
ולא שייך בזה כולי כנ"ל ובש"ע וכמש"ש ה' כ':
לג
ולא חיישינן כולי כמ"ש בב"ב קל"ח ב':
לד
וכן יכול למסור כולי. טור וכגי' הרי"ף כי משוי שליח בב"ד כולי ומפרש הטור דקאי גם כן בפניו על שליח ראשון ונקט ב' הקולות וכ"כ רי"ו אבל הרמב"ם פי' גי' הרי"ף על שליח שני דא"צ השליח השני להיות באותו מעמד שמה ומ"מ הכל א' לדינא.
לה
וי"א כולי. כן דייק ב"י מדברי ריב"ש ועב"ש:
לו
בשתי עיניו. ד"מ ס"ק ט' בשם ס"ג ופשוט הוא.
לז
לפיכך כולי. גמרא שם
לח
אע"ג כו' תוס' שם ד"ה מ"מ כו' ור"נ וש"פ וכמש"ש ך"ט ב' מי' קאמר כו'. וכמש"ל סי' קמ"א סל"ו בההגה:
לט
ובעינן כו' כן דייק בתה"ד שם מדברי סה"ת ואע"ג דאמרי' ביבמות ל"ט ב' אשתמודעינהו כו' וכן בגט כו'. וכמש"ל סי' ק"ך ס"ג כאן יש לחוש שמא יטעוהו כו' ודבריו אינן נראה:
מ
אם יש כו' כס' הראשונה בס"א בהגה:
מא
ויהיב לה כו' דלא להוי חצי דבר והוא כשיטת הרי"ף בפ' מרובה אבל לדעת תוס' שם ובפ"ג דב"ב אין לחוש לזה:
מב
ואם נתקיים כו' כנ"ל ס"א:
מג
האיש כו'. כאוקימתא בתרא שם וכן הרי"ף ורא"ש לא הביאו אלא ההיא אוקימתא ועתוס' שם ד"ה אימר כו'. ומ"ש בהגה וצריכה לא אמרו כו' והרשב"א כ' דאף ללישנא קמא צריכה בשעה כו' ולישנא קמא אלישנא בתרא סמוך דמש"ש אימר קמי ב"ד כו'. קאי אכולהו לישנא:
מד
ואם לא כו' קושית הג"מ שם:
מה
ואע"פ כו'. הרמב"ם דאם נתקיים אצ"ל בפ"נ ובפני נחתם כמש"א בס"א וע"כ בלא נתקיים מיירי ואפ"ה פריך אשה מכי כו'. מ"מ ע"ש:
מו
וי"ח כו'. הראב"ד פי"ב ה"ב וכ' הריב"ש סי' שפ"ה שמשוה דין האשה לדין השליח וקושית גמ' אשה כו' דלא מהני בפ"נ ובפ"נ כיון שכבר נתגרשה וצריך קיום וכמש"ל ס"ו וס"ז:
מז
שמעולם כו' שם בריב"ש:
מח
בעל כו' מאחר כו'. דמדינא א"צ כמש"ש ה' א':
מט
אפי' כו' כפי' תוס' ה' ב' ד"ה אפי' כו' שרש"י ט"ו א' ד"ה שיטה כו' לא פירש כן:
נ
ואפי' כו'. כפי' השני ברש"י שם ועוד יש פרושים אחרים ועהג"א שם ד"ה ור"ח כו':
נא
היו כו' דטעמא משום שאין עדים מצויין לקיימו ובמקום הקיום הוא וא"צ קיום אלא על ב' עדים כמ"ש בפ' ג"פ וכן אף לרבה וכנ"ל סט"ז דאפילו שטה הראשונה ואפי' קל קולמסא כ"ש כה"ג וא"צ לכל האריכות הזה דהא אפי' קרובים השאר כשר אפילו בכולכם כמש"ש י"ח ב' וכ"כ שם בשם הירושלמי היה מחתם בארבעה ואחד אומר בפ"נ ובפ"נ כב' עדים כו'. פלוגתייהו דר"י ור"ל דאתפלגין א"ל חתמו גט זה וחתמו מקצתו היום ומקצתו למחר ר"ל אמר כשר והשאר על תנאי רי"א עד שיחתמו בו ביום ובגמ' שלנו גרסינן להיפוך וקי"ל כר"י בגמ' שלנו ע"ש ס"ג:
נב
עשה כו'. מסקנא שם י"ז א' וכן ס"ל לרבב"ח שם וכן בלישנא קמא דר"י שם ט"ז א' דכן ס"ל לרבא כמש"ש לימא דרבה כו'. לא כו'. ושם ב' ב' וקי"ל כרבא כמ"ש בס"א וע' תוס' ב"ב ד"ה דאתיוה כו'. ושם ט"ז א' ד"ה אבל כו'. וכ"כ הרא"ש שם ושם וש"פ:
נג
והוא כו' , דהא טעמא משום מה אלו אמרו כו' שם ט"ז ב':
נד
וי"א דאם כו' כ"מ בר"נ שם שכ' דכל שיש עדים כו' שוב אין לחוש למזויף ועתוס' הנ"ל ד"ה דאתיוה כו' ולהאי ל"ח כו':
נה
וי"א כו' תוס' ט"ז א' ד"ה אבל כו' והרא"ש והר"ן רפ"ב מאותו הטעם הנ"ל ומה אילו יאמרו בפניו שגרשה שם:
נו
ויש כו' ע"ל ס"ב:
נז
שנים כו' וכן כו' אמר כו'. מתני' רפ"ב וכאוקימתא דגמ' שם דאין הגט יוצא מתחת ידי שניהם כו' וע"ש בגמרא ס"ז א"ב ארשב"י אמר"י ל"ש כו'. א"ל אביי אלא כו' ושם י"ז א' זמנין אשכחיה כו'. ועתוס' שם ד"ה אחד אומר כו'. וה"ה אפילו אינו יוצא מתחת ידם כמש"ל שהרי כו':
נח
י"א כו'. דמן התורה כו' כמ"ש ג' א' ולא גרע גט מקוים שלא נתקיים בחתימות ובפ"נ ובפ"נ דהקילו שם משום עיגונא שם ועתוס' דכתובות ק"א א' ד"ה עד כו' בשם ירושלמי דבפרוזבול הקילו ג"כ בזה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קמ״ב
א
סעיף א' שליח וכו' נ"ב הנה מה ששייך לדין זה הרבה ענינים בעזה"י עי' בתשובתי ל"ק טרנפאל קנה מקומה בסי' קכ"ט בהל' זו במהדורא ה' שלי סי' קס"א ייע"ש הרבה ענינים הנוגעים לכאן ודו"ק. והנה בדין אם נפסל הגט אם המסדר חייב לשלם הוצאותיו להבעל וגם בדין אם נעשה טעות בתיבת מני' עיימ"ש בתשו' למדינת הגר קנה מקומה בהל' קדושין סי' ס"ב דרך אגב במהדורא ח' שלי סימן ס"ב ייע"ש שכתבתי דאם נפסל הגט אינו חייב המסדר לשלם ייע"ש מלתא בטעמא כי טוב הוא ודו"ק:
ב
סעיף טו וחתמו העדים בפנינו נ"ב עי' ב"ש דבחתימה לא מהני קן קולמסא וקשה לי טובא דהא ודאי דכמו דמהני לרבא קן קולמסא כן נמי מהני לרבה דאמר משום לשמה דאם לא מהני לרבה א"כ לימא הגמרא איכא בנייהו קן קולמסא כו' אלא ודאי דכמו דהוי מהני לרבא כן נמי מהני לרבה לענין לשמה. ולפ"ז בשלמא לרבא דס"ל משום קיום שפיר יש לחלק בין חתימה דבעינן קיום ע"כ לא מהני קן קולמוס אבל בכתיבה דלא בעינן רק משום אחלופי ע"כ די בכל מה שיש היכר אף קן קולמסא די אבל לרבה דאמר הטעם משום לשמה אין שום סברא לחלק בין כתיבה לחתימה דלר' יהודא תרווייהו שוין ובעינן לשמה מן התורה ומכ"ש לר' אליעזר דס"ל עדי מסירה כרתי רק מדרבנן בעי חתימה לשמה ובכתיבה בעי מן התורה כמ"ש בש"ס מכ"ש דאם מהני בכתיבה קן קולמסא מכ"ש דמהני בחתימה ואין כאן שום סברא לחלק בזה. ולפ"ז קשה לפי הס"ד בש"ס דרבה ס"ל רק משום לשמה לחוד לימא דאיכא בנייהו אי מהני בחתימה קן קולמוס דע"כ לרבה מהני ולרבא לא מהני לפי דברי הטור ואם נימא דרבה ס"ל דלא מהני קל קולמוס בחתימה ולפ"ז תו ממילא בכתיבה נמי לא מהני דאין חילוק לרבה וא"כ מכ"ש דאיכא בנייהו דלרבה לא מהני ולרבא מהני אלא ע"כ דבין לרבא בין לרבה מהני בין בכתיבה בין בחתימה קן קולמוס ואין נ"מ בנייהו כלל ועל הטור צ"ע:
ג
באותו סעיף ואפילו לא כ' אלא שיטה אחת לשמה כו' נ"ב הראב"ד הביא ראי' מזה רק כו' כרבה משום לשמה. ולפענ"ד אין ראי' כלל דנהי דלרבא לא חיישי' לענין לשמה היינו דוקא בסתם אבל אי אתי בעל ומערער שנכתב שלא לשמו מודה דהגט פסול כמו לרבה במזויף שלא חיישינן וא"כ מערער צריך קיום כו' אך זה דוקא אם השליח לא אמר לשמה בשעה שאמר בפני נכתב אבל אם אמר לשמה נהי דמן הדין א"צ לומר כלל מ"מ אם אמר מהני וא"י הבעל לערער כלל כמו בארץ לענין זיוף אף שא"צ לומר בפני נכתב מ"מ אם אמר מהני כן נמי לרבא בחוץ לארץ לענין לשמה אף שא"צ מ"מ אם אמר מהני ואין יכול הבעל לערער כלל ולפ"ז לא ק"מ דהגמרא אשמעי' שאם כתב בו שטה אחת לשמה שוב אין צריך ואין יכול הבעל לערער כלל אף שלא הי' צריך מן הדין לומר לשמה מ"מ מהני ולעולם לכתחל' אין צריך לומר לשמה כלל ודלא כהראב"ד:
ד
סעיף טז ואם העיד הוא ואחר על חתימת השני כו' נ"ב הנה מדסתם משמע שגם באם הוא עד שני ומעיד הוא ואחר על חתימת השני נמי מהני. ולכאור' הי' נראה לפי טעם של התוס' דבאם הוא עד שני דאין נאמן בפני נחתם משום דמחשב נוגע. ולפ"ז יהי' תלוי הדין במה שמבואר בח"מ סי' ס"ו סעיף ק"א באם מכר השטר לעד החתום שאז מכרו לאחד השטר כשר דאין לחוש שנוגע דאחר העד השני לא הי' מסכים עמו אבל אם מכרו לשני עדים אין יכולין לגבות בו. ולפ"ז גם כאן אף שאם הי' רק הוא לבד מעיד לא הי' נאמן דמחשב נוגע מ"מ באם יש כאן עוד אחד אין לחוש לנוגע דהעד השני לא הי' מסכים עמו ואפילו לשיטת הש"ך שם שהשיג על זה היינו מטעם דכל השטר מתקיים אפומא דחד אבל כאן אין כל השטר מתקיים אפומא דחד שהרי על החתימה אחת הוא בעצמו מעיד על כת"י רק על החתימ' השנית בעינן שיהיו שנים ואמרינן שהעד לא הי' מסכים עמו וגם אין כל השטר מתקיים אפומא דהשליח דצריך עוד אחד עמו להעיד על חתימת השני ונכי ריבעא דממונא כו' לא שייך בגט רק בדיני ממונות ע"כ כשר להעיד ביש אחר עמו. שוב ראיתי שא"צ כלל לזה הטעם דאחר לא הי' מעיד עמו דבל"ז נמי מהני דהמעיין בתוס' שם בתר התירוץ שכתבו דהוי נוגע הקשו א"כ למה צריך בש"ס הטעם דתי כולו בקיום הגט או כולו בתקנות חכמים יתרצו דלא הוי נוגע גמור ע"כ משום נוגע לחוד לא הי' פסול רק בצירוף שניהם שפיר פסול ולפ"ז דוקא באין מעיד רק הוא לבד אז לא הוי כולו בקיום הגט ולא בתקנות חכמים אבל כשיש עוד אחד עמו שפיר הוי כולו בקיום הגט שהרי על חתימתו מעיד זה כת"י. ומהני בכל מקום ועל החתימ' השנית יש שנים והוי כולו בקיום הגט ותו משום נוגע לבד לא מפסיל דאינו נוגע גמור ובאמת יש ראי' לזה דאינו נוגע ממה שמבואר בחו"מ סי' מ"ו שאם שדא כת"י בבי דינא תו יכול להעיד עם אחד על חתימת השני הרי חזינן שלא מחשב נוגע כדי שתתקיים עדותו רק שפסול הכא מחמת צירוף הטעם של הש"ס או כולו בקיום הגט אבל כשיש עוד אחד עמו הוי שפיר כולו בקיום הגט וכשר וגם שייך בזה תו סברת התוס' בקושייתם מי איכא מידי שאלו אמר בפני נחתם הוי מהני אף שלא ראה חתימת השני רק הוא ואחר מכירין חתימתו ואם הוא עד שני יגרע ע"כ ג"ז בודאי כשר ולא גרע משום שאומר ושהוא עד שני ע"כ סתם בש"ע שפיר דאפילו הוא עד שני נמי מהני בצירוף אחר עמו וכשר הגט כן נראה לי ברור ודו"ק היטב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קמ״ב
א
ובפני נחתם. עבה"ט ומ"ש אבל הרדב"ז כ' דאפי' יאמר אני כתבתיו כו' ומלשון זה משמע שגם הרדב"ז מסכים דאם הסופר הוא השליח צ"ל אני כתבתיו רק דסובר דאין בזה שינוי מתקנת חכמים. אך באמת לא העתיק יפה דבתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט מבואר להדיא דגם הסופר אומר בפני נכתב (ויובא קצת לשונו לקמן סי"ו ס"ק ל') וכ"כ עוד שם בס"ס ת"ו אלא דשם כתב דאפילו אם יארע שיאמר אני כתבתיו ובפני נחתם כשר לכתחל' דבשלמא בחתימה יהא דאומר אני הוא עד שני שייך טעמא דרב אשי או כולו בקיום שטרות או כולו בתקנת חכמים אבל בכתיבה לא שייך כיון דמה דצריך לומר כלל בפני נכתב הוא רק משום דאתי לאחלופי כו' ומה לי שיאמר בפני נכתב ומה לי שיאמר אני כתבתי כיון שהצריכוהו להזכיר הכתיבה לא אתי לאחלופי כו' אבל לעיקר הדין דעתו שיאמר בפני נכתב ובפני נחתם בסדר שתקנו חכמים בכל השלוחים ואין בזה משום מחזי כשקרא כיון דקושטא הוא שבפניו נכתב ע"ש. אמנם בעיקר דבר זה שכ' הרדב"ז דמותר למנות לכתחילה לסופר שיהי' שליח. כתבתי בזה לעיל סי' ק"כ ס"ק נ"א דבסדר הגט של מהר"י מרגליות כתב בהדיא דאין לעשו' הסופר לשליח והגאון מהר"ד אופנהיים בתשובה חולק על מהר"י מרגליות בזה ומכ"ש במקום עיגון ואא"ז בתשו' פמ"א ח"ב סי' ס"ט חולק על מהרד"א ומסכים עם מהר"י מרגליות ואפי' במקום עיגון ובס' ישועות יעקב מסכים לדעת מהרד"א במקום עיגון ע"ש באורך:
ב
וערער אין משגיחין בו. עב"ש רס"ק ב' ועיין בתשו' נו"ב סי' פ"ה בד"ה ובזה נראה:
ג
לפיכך אף הנשים. עיין בס' גט מקושר בס"ג שלישי אות כ"ה שכ' דמשמע ודאי דגם בהא שליח עושה שליח כמו בעלמא ומזה מוכח דשליח ראשון אינו יכול לבטל שליח שני כו' ע"ש עמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ק מ"ב:
ד
ובזמן הזה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' ת"ו שנשאל בראובן שגירש אשתו ועשה את הסופר שליח להוליך הגט לאשתו והולכים עמו גם העדים החתומים על הגט לביתה אם צריך השליח לומר בפ"נ ובפ"נ כיון שהוא הכותב ובפני העדים בעצמם מגרש אותה או דילמא תקנת חכמים היא ואין לשנות בה כלום. והשיב בעיקר הדין אם משכונה לשכונה צריך לומר בפ"נ ובפ"נ איכא פלוגתא דהתוס' כתבו בשם ר"ת דהשתא בזה"ז כו' וכ"כ הרשב"א והסמ"ג אבל מדברי הרי"ף ז"ל שלא כתב הא דרבא דמשכונה לשכונ' נראה שהוא סובר דדוקא ממקום למקום וכך הם דברי הרמב"ם ז"ל וכן העיד עליו המגיד הילכך כיון שעיקר הדין הוא מחלוקת הבו דלא לוסיף עלה ודוקא היכא שהשליח הוא שמוליך הגט שלא בפני עדים צריך לומר בפ"נ ובפ"נ לחוש לדברי ר"ת והנמשכים אחריו אבל היכא דהוי כעין נ"ד אין צריך כלל. וגדולה מזו אני אומר דאפי' ר"ת מודה בהא כיון שהעדים בעצמם מצויים וחתמוהו לפני ב"ד וכ"ש בזמן שהיא מתגרשת בפני עדי הגט הדבר ברור דלכ"ע אצ"ל בפ"נ ובפ"נ וליכא למימר דכיון שתיקנו שיאמר השליח בפ"נ ובפ"נ אין לנו לבטל תקנתם אפי' במקום דלא צריך ז"א דהא לא הית' התקנה סתמית אלא לפי שאין עדים מצויין לקיימו וכיון דתלי טעמא בהכי היכא דליכא למיחש אין צריך כו' עוד אני אומר שאם חתימת עדי הגט ניכרת לאותם שהיא מתגרשת בפניהם אין השליח צריך לומר בפ"נ כו' שהרי הם הם עדי הקיום והם הם עדי הגירושין כללא דמלתא שאם אין עדי הגט עומדים לפנינו ואין אנו מכירין חתימתם וצריך אחרים שיכירו חתימתן צריך השליח לומר בפני כו' אפי' באותה שכונה לחוש לר"ת וסייעתו ואם לא אמר נוטלו הימנה וחוזר ונותנו לה ואומר בפני כו' ואם הלך השליח או שמת תנשא לכתחלה ואם יבא הבעל ויערער יתקיים הגט בחותמיו ואם לא יתקיים תצא. אבל אם עידי הגט לפנינו או שהם מצויין בעיר בשעת הגירושין או שמכירין ב"ד חתימתן וכ"ש אם מגרשה בפני עידי הגט כנ"ד אין השליח צריך לומר בפ"נ כו' כיון שהוא משכונ' לשכונ' ואין להחמיר ולומר כי יש לחוש שמא יאמרו שזה מעכב ואם יארע שלא יאמר ימצאו מעגנין את האשה שלא כדין הלכך רואה אני שלא לאומרו כיון שאין בו צורך עכ"ד ע"ש וע' לקמן סעי' י"ב וסי"ח:
ה
ויש חולקים. עב"ש לעיל סי' קמ"א ס"ק מ"ד לחומרא בעלמא אמרו הריב"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ח שכ' עליו דיפה כתב וכן מוכח בריב"ש שם ולדעתי לא החמיר הריב"ש אלא מטעם כיון שלא אמר בפ"נ ובפ"נ לא עשה כתיקון חכמים אבל בנ"ד (בעובדא דידי') שהשליח אמר בפ"נ ובפ"נ אלא שאנו מסופקים אם דבורן מהני ועכ"פ הוא לא עבר על תקנת חכמים מודה הריב"ש שקיום הרשאה מהני עכ"ד ע"ש ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק ע"ש סי' ל"ג מ"ש בזה.
ו
דהרשאה לא מקרי קיו'. עיין בתשו' נו"ב תניינא ס"ס קכ"ח שכ' דמ"ש הגאון השואל (ה"ה מהר"מ ברבי ז"ל) דלאחר נתינה לא מהני להתקיים הגט בחותמיו כי דודאי עשו כמנהג בנל ב"ד לקרוע הגט אחר נתינה קרע ב"ד בכל הצדדין ואין קוראין מתוך הקרע ואין זה קיום העולם עכ"ל דברי שגגה הם ומה בכך שנקרע הגט אפי' נקרע חתימת העדים לשני קרעים ממש בכל אורך החתימה עד שנחלקו כל האותיות לשתים אפ"ה אם מתקרבין יחד והעדים מכירים כו' ובפרט לפי מנהגינו לחתוך בסכין בכל ארבע זויות חתך אחד באלכסון אינו מגיע כל החתך בחתימת העדים רק באות אחד או שתים וא"כ יכולים להכיר שאר החתימה שהרי כ' הש"ך בסי' מ"ו שא"צ להכיר כל אות רק רוב החתימה ע"ש:
ז
לקיים הגט. עבה"ט מ"ש בשם ט"ז וב"ש אשה שנתגרשה צריכה כתב מב"ד שנתגרשה כו' ובב"ש מסיים בה ול"ד לקיום שטרות ר"ל בח"מ סי' מ"ו ס"ד בהגה שנהגו שהרב התופס ישיבה כו') דכאן מוציא אותה מחזקתה לכן צריכה היא מעשה ב"ד כו'. והנה זה פשוט דדוקא במקום שהיא מוחזקת בא"א וכמבואר מלשונם שכתבו דכאן מוציא אותה מחזקתה. אבל במקום שאין יודעין שהיתה א"א גם היא עצמה נאמנת לומר גרושה אני כדלקמן סי' קנ"ב ס"ו והכתב ראיה אינו רק לרווחא דמלתא פשיטא דמהני אפי' עד א' בכתב עמ"ש בסי' קנ"ב סק"ו. ומ"ש ואין הרב נאמן להעיד ע"ז יחידי. מ"ש ביחידי ל"ד הוא וה"ה הרב עם עוד אחד לא מהני וכמו שאסיים דצריכה מעשה ב"ד. והטעם דאין מועיל שנים הוא פשוט ומבואר לעיל סי' מ"ב בב"ש סקט"ו דהוי מפי כתבם (וכן מבואר להדיא בט"ז עצמו סק"ד דאפי' שנים צריך דוקא שיעידו בב"ד ע"ז ולא מתוך כתבם ע"ש) ולפ"ז אם מפורש בהכתב ראיה שנכתב מדעת המגרש והמתגרשת דאז דין שטר עליו שפיר מועיל שנים כמבואר מדברי הב"ש שם ועמ"ש בפ"ח שם. ואפשר דאם הרב ועוד דיין א' חתומים עליו סגי אף אם אין מפורש שנכתב מדעת שניהם דהא בב"י ובב"ש שם כתבו בשם הרשב"א דלא אמרינן בזה חזקה אין עדים חותמין אלא בריצוי הצדדים דאנן סהדי דאין העדים בקיאים בזה (ע' בח"מ סי' ל"ט סי"א) וא"כ גבי שני דיינים ל"ש זה וכן מצאתי ברדב"ז ח"ב סי' תשס"ה גבי שטר קדושין שנכתב ע"י סופרי העיר אמרינן חזקה דבקיאי בזה ולא חתמו אלא מדעת ע"ש וכ"ש כאן בנכתב ע"י דיינים וצ"ע ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן קס"ח שכתב וז"ל שאלת ממני על אשה מקנדיא שהיתה בחזקת שהיא מגורשת אלא שאין שם עדים שראו הגירושין ואין בידה גט כי אבד ואני עכבתי אותה מלינשא עד שנשלח לקנדיא וכתבו משם בזה"ל דאינו להגיד ולהודיע לכ"ת בתו"ע גמורה איך הבחורה הזאת היא מגורשת עד נתגרשה בב"ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם כו' (ושנים היו החתומים כן מבואר מל' התשובה להלן שיובא מיד) ואתה כתבת כי עדיין היא באיסור משום דבעינן מפיהם ולא מפי כתבם ובאנו לפלוגתא דרבוותא. תשובה אין כאן מחלוקת ואשה זו מותרת לינשא דמעשה ב"ד הוא זה מה שכתבו מקנדיא שהרי אמרו נתגרשה בב"ד שלנו והרי היא מותרת לכל אדם ואין זה לשון עדות (ע' בח"מ סי' מ"ו סכ"ט ובש"ך שם ס"ק ע"א) ועוד כי יהודא חן הוא רב שבעיר ומשה קזני הוא חכם וזקן והם הם הב"ד שנתגרשה בפניהם ואע"פ שכתוב בתורת עדות גמורה לאו דוקא אלא לחזק הדבר כתבו כן ואע"ג דלא כתוב בה במותב תלתא סתמא דמלתא הכי הוי (אפשר שהוצרך לזה לפי שהכתב מקנדיא לא נכתב מיד אחר הגירושין לראיה רק תשובה לשואל ובודאי לא נכתב מדעת הצדדים עמ"ש לעיל) ולא חששו לכתוב לפי שסמכו עצמם על סוף הלשון וחתמו תרי מגו תלתא ואין בכ"ז דבר לעכב כדי לעגן האשה כו' וגדולה מזו אני אומר שאפי' היה עדות ממש כאשר חשבת יש להתירה לסמוך על האומרים דעדות כזו כשרה שכיון שבאה בחזקת גרושה אלא שאבד גיטה גלוי מלתא בעלמא הוא וסגי בעדות כזה אע"פ שהוא מפי כתבם ותו דבמלתא דעביד לגלוי לא משקרי. ואי משום דלא הזכירו שם המגרש כיון שאמרו שהיא מותרת לכל אדם ליכא למיחש למידי עכ"ל: וע' בתשו' מנחת עני סי' נ"ה שכ' לרב אחד וז"ל בנדון מעשה ב"ד אשר חשש לדברי הט"ז כו' נראה ברור דדברי הט"ז אינם אמורים רק בריחוק מקום שלא נתפרסם הגירושין ולא נתחזקה בגרושה אבל במקום קרוב כו' ועוד נראה דהא דאין אשה נאמנת לומר גרשני בעלי שלא בפניו היינו דוקא באומרת גרשני סתם משום דל"ש בזה חזקה דאין אשה מעיזה כו' אבל באומרת גרשני בעלי בפני ב"ד פלוני ועדים פלוני והוא במקום קרוב ודאי דנאמנת מטעם מלתא דעל"ג כו' דחזקה זו אלים טובא ואפי' במידי דאורייתא סמכינן עלה כמבואר בר"ה דף כ"ב ובבכורות דף ל"ו כו' ומכ"ש בנ"ד שהבעל במקום קרוב דודאי לא ישתוק אין לחוש כלל להצריך מעשה ב"ד כו' ע"ש עוד. והנה החילוק הראשון שכתב דהיכא דנתחזקה בגרושה א"צ עדים לענ"ד הוא פשוט וברור וכן מבואר מדברי הרדב"ז שיובא לקמן סי' קנ"ב ס"ח סקי"ד ואמנם צריך שיהיה חזקה ברורה לא קול בעלמא כמבואר ברדב"ז שם. ומזה הטעם מעשים בכל יום באשה עירנית שמתגרשת אין נותנים לה מעשה ב"ד אף שכמה פעמים נמשך זמן רב קודם שתנשא ואז אין עדים שהיא גרושה והיינו כיון דהאידנא אין מגרשין בצנעה ורגילין ליתן הגט במנין עשרה כמ"ש בש"ע ס"ס קל"ג ובסדר הגט סעיף ע"ז ממילא תתחזק בגרושה. אלא דאם רוצה ללכת למקו"א אז נותנין לה מעשה ב"ד. אך החילוק השני שכ' דדוקא באומרת נתגרשתי סתם אבל באומרת בפני ב"ד פלוני צ"ע טובא דמדברי הרשב"ץ שהובא בש"ע לקמן ס"ס קנ"ב לא נראה כן דהא כיון שיש בידה מעשה ב"ד בודאי כתוב בתוכו באיזו מקום נתגרשה ומסתמא גם היא אומרת כן ואפ"ה בעינן דוקא שיוכרו החתימות ולא מפליג שם בין אם הוא מקום רחוק או קרוב וכן מבואר מדברי הרדב"ז שהובא למעלה דאף שאמרה שנתגרשה בקנדיא לא סמך עליה ושלח לקנדיא (ועב"ש לעיל סי' י"ו סק"ד ודוק) . גם צ"ע מהא דאי' ביו"ד סימן רס"ח ס"ט גבי גר בימים הראשונים שאמר נתגיירתי בב"ד פלוני דפסקינן דאינו נאמן. מיהו בזה אפ"ל כיון דחיישי' שמא הוא משקר ועדיין עכו"ם הוא לא שייך האי סברא דהוא אינו חושש אם יתבדה קצת דומה לזה משני הש"ס שם ביבמות מ"ז בהא דאינו נאמן על הבנים משום לדבריך ע"ג אתה כו' אך מדברי הרא"ש שם בהא דאמרי עדים שמענו בב"ד של פלוני כו' ודאי קשה על סברא הנ"ל ועיין בתשו' נו"ב סי' ך"ז ובתשו' שיבת ציון סי' ל"ח ובט"ז יו"ד סי' קמ"ט ס"ק י"ח ובפר"ח שם והדברים ארוכים ואכמ"ל: שוב ראיתי בתשו' בית דוד סימן כ"ב שנשאל ג"כ בענין זה אם לסמוך על כתב ראיה שמביאה האשה שנתגרשה וחתום בו רק הרב המסדר לחוד. והזכיר שם דברי הט"ז הנ"ל דאפילו ב' עדים לא מהני משום דהוה מפי כתבם וכתב דאין להקשות על דבריו מהא דמהני ח"י ב' עדים בחליצה כמבואר ברי"ף ורמב"ם דכל שנים שראו החליצה יכולים לכתוב לה שטר שחלצה כו' דשאני חליצה דאינה יכולה לברר שחלצה כ"א בעדים ולכך תיקנו חכמי הש"ס שיתנו לה שטר לראיה וכדאמרינן אתקין רב יהודא בגיטא דחליצה ולכן דין שטר יש לו כו' ואח"ז כתב לצדד להתיר בנדון השאלה שלא היה כאן עדים שהיתה א"א כי הט"ז לא מיירי אלא באשה שנתגרשה במקו"א וחוזרת לעירה במקום שיודעין שהיתה א"א כמו שמבואר להדיא בדבריו אבל במקום שאין יודעין כו' (וכמו שכתבתי גם אני לעיל רס"ק זה) ושוב דחה זה כיון דבמדינתינו הנשואות מכוסות ראשיהן וא"כ סתם אשה הבאה לפנינו כדרך הנשואות היה כאנן סהדי שהיתה א"א ותו לא מהימנא לומר גרושה אני וצריכה מעשה בית דין והאריך בזה (עמ"ש בסי' קנ"ב סק"ו דאין זה ברור) ובסוף כתב דמ"מ ראה מכמה רבנן קשישאי דלא קפדי בזה וסומכים על היתר עדות הרב המסדר לחוד. וחתר למצוא טעם לדבריהם משום דהאידנא שכיחי שיירות ושכיחי פאסטין ועי"ז בידינו לברר אמיתתו בכל עת ודמיא לגלוי מלתא בעלמא דפרק החולץ גבי עדות אחוה דמיתנא דמועיל אפי' אשה וקרוב וממילא דסגי גם בעד א' בכתב כו' ע"ש באורך: ולע"ד גם על היתר זה קשה לסמוך היכא שיחזקה בא"א. חדא דא"כ נתת דבריך לשיעורין והרי גם בענין בפ"נ משכונה לשכונה שכתב התוספת ריש גיטין דהאידנא כ"ע ניידי כבני מחוזא והובא לעיל ס"א בהגה לא מצינו מי שהיקל בזה בזה"ז לומר דהאידנא אשתני דינא ועוד בגוף הדבר שכ' שם שהמציא לחלק בין מלתא דעל"ג דאמרי' בש"ס גבי עד אחד שמת בעלה ובין גלוי מלתא בעלמא דפ' החולץ דמלתא דעל"ג הוא שאין בידינו לברר רק אפשר שיברר וגלוי מלתא הוא שבידינו לברר אמיתתו בכל עת כו' הנה חילוק זה בעינו קדמוהו הריב"ש סי' קנ"ה והועתק דבריו בס' מה"צ סי' י"ז בפתיחה אות ו' (וכנראה שגם התוספת בבכורות ל"ו ע"ב ד"ה והלכתא כיוונו לחילוק זה) וגם התשב"ץ ח"א סי' פ"ג כתב לחלק בזה (אלא שמחולק עם הריב"ש בדעת הרמב"ם שלדעת התשב"ץ ס"ל להרמב"ם גם במלתא דעל"ג נאמן עד א' כשר מה"ת עש"ה) וכפי המבואר מדברי הרשב"ץ שם הנה בביאור מלתא דעל"ג דבריו אחדים ושפה אחת עם הריב"ש ותשו' ב"ד הנ"ל. אך בעי' גלוי מלתא בעלמא הוא ז"ל מוסיף בה דברים שכ' דגלוי מלתא בעלמא היא שגם בלא אמירת זה העד הדבר קרוב לנו להיות נודע כמו שהעיד זה אלא שהוא מכוסה ונעלם קצת כמו בהא דפ' החולץ שכשבאין לפנינו איש ואשה לחליצה בודאי דעתינו סומכת שיבם ויבמה הן כאילו הענין נודע אלינו כו' וכן נמי בהא דפ"ב דכתובות זכור הייתי באשה פ' שיצתה בהינומא ואמרי' מ"ט כיון דרוב נשים בתולות נשואות גלוי מלתא בעלמא הוא כו' עש"ב. וכיוצא בזה כ' המרדכי בפ' מ"ח. והובא בב"י לקמן סימן קס"ט בהא דאין סומכין במנין השנים ע"פ קרובים שכ' דאין להביא ראיה מדאשתמודעינהו דפ' החולץ דהתם גלוי מלתא בעלמא הוא דבלא"ה תופסים אותו בחזקת אחיו מן האב כו' ע"ש (ומה דהב"ש סי' קנ"ז סק"ב כ' על המרדכי דל"מ כן מדברי שאר פוסקי' היינו דלא בעי' חזקה גמורה) . ולפ"ז בנ"ד כיון דבלא הכתב ראיה אין דעתינו סומנת כלל שנתגרשה ואדרבה אנו תופסים שהיא בחזקת א"א לא שייך לו' דהוא גלוי מלתא בעלמא: וכ"ש לפ"ד הרי"ף והרא"ש בפ' החולץ שפי' גלוי מלתא בעלמא היא משום דלאו מלתא דאיסורא ולא אממונא מפסדי אלא מלתא בעלמא היא דמגלו דהדין הוא גברא פלן והא נהי איתתא פלניתא כו' וכמו שהובא בב"י סי' קס"ט ובפי' סדר חליצה בהאות ל"ח. א"כ פשיטא דבנ"ד שמביאה האשה כתב ראיה שנתגרשה בח"י הרב המסדר ודאי דאמלתא דאיסורא מסהיד ול"ש לומר גלוי מלתא בעלמא היא. וכוונת הרי"ף והרא"ש הנ"ל במ"ש אלא מלתא בעלמא הוא דמגלו כו' נראה שהוא על דרך שכתב הרמב"ם פט"ז מה' סנהדרין א"צ ב' עדים למלקות אלא בשעת מעשה אבל האיסור עצמו יוחזק בעד א' כיצד אמר עד אחד חלב כליות הוא זה כו' ואנל ה"ז לוקה כו' ועיין במל"מ פ"ג מה' שגגות דין ב' שכ' שדין זה נלמד מהירוש' פ' שני נזירין (וע' בתוס' חולין צ"ו ד"ה פלניא וזה מדוייק בלשון הרי"ף שם שמסיים וכיון דמודעי ליה הכי הרי אתחזק גביה דההוא סהדא כו' הילכך שרי ליה לסהדא למסמך אפומייהו ולמסהד עלויה דההוא גברא או עילוה דהך איתתא בין לענין איסורא כו' ומלשון זה הוציא הריב"ש סי' קפ"ב הובא בב"י ר"ס קנ"ז שאין אשה וקרוב נאמנין כשמעידין כן בשעת מעשה אלא שאם אמרו כן קודם מעשה שאין מעידין לא על ממון ולא על איסור הוחזק על פיהם ע"ש. והגם דהב"י כתב עליו דאין נראה כן מדברי הפוסקים כו' היינו משום דס"ל דענין זה אף בשעת מעשה הוי כמו קודם מעשה. אבל הא ודאי דאילו אתרמי שחלצה ממי שאין מכירין כאות' שכתב הא"ז הובא בפי' סדר חליצה אות ל"ה בהגה דבשעת הדחק יחלוצו אע"פ שאין מכירין ואח"כ תחזור אחר עדים המכירין. ועתה אחר החליצה באין אשה וקרוב להעיד שהן מכירין. פשיטא דגם הב"י מודה דאין נאמנים דעתה מעידין להתירה. וכמו שסיים שם ואח"כ תחזור אחר עדים. ומעתה בנ"ד שהכתב ראיה הוא אחר מעשה הגירושין וח"י הרב המסדר הוא להתיר האשה לעלמא פשיטא דאין זה ענין לגלוי מלתא בעלמא (והן עתה עיינתי שנית בספר הנ"ל וראיתי שהרב הגאון המחבר נ"י הרגיש בעצמו וכ' וז"ל ואף שלדברי הרי"ף ביבמות שפי' להך אשתמודעינהו אינו ענין לנ"ד מ"מ כדאי הוא הרמב"ם והריב"ש כו' עכ"ל ואין דבריו מובנים אצלי) ועמ"ש לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ד בשם תשו' חתם סופר ובשם גט מקושר מבואר ג"כ שדעתם דאפילו האידנא צריך לעיכובא מעשה ב"ד ע"ש. ע"כ לע"ד אין לסמוך על שום קולא בזה ואין לנו לזוז מדברי הש"ע והאחרונים דבעינן מעשה ב"ד של שלשה ובעינן אם צריך להכיר החתימות יבואר בע"ה לקמן ס"ס קנ"ב:
ח
דהרב הנוטל שכר. ע' לקמן ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ד ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' ק"ד ודו"ק:
ט
יותר מתכ"ד. עב"י שהביא דברי התוס' דלאחר כ"ד מספקא לר"י אי מהני כל זמן שעסוקים באותו ענין או לא וקודם נתינה מספקא לר"י נמי אי מהני ודברי התוס' כתבו הרא"ש והרשב"א והר"ן והמרדכי בריש גיטין והגהות כו'. ועיין בתשו' הרדב"ז ח"א סימן תק"ה ודעתו להקל בזה וז"ל השאלה שם בשליח המביא גט ממ"ה שצריך שיאמר בפ"נ ובפ"נ אם הקדים דיבור לנתינה או אחרו מאי והשיב כבר ידעת כי תכ"ד כדיבור דמי כו' ואם הי' אחר כ"ד ועדיין היו עסוקים באותו ענין נסתפק הרא"ש ור"י ז"ל בתוספותיו פרק הזהב (בהרא"ש שלפנינו לא נמצא דבר מזה בפ' הזהב. אך מבואר בהקדמת הפמ"ג ליו"ד בכללי הוראות או"ה אשר לבד ס' הרא"ש שבידינו הנקרא פסקים חיבר עוד ספר ונקרא בשם תוספות הרא"ש. מסתמא כתוב שם) אבל בתוס' שלנו כתבו דא"צ עוד כיון שהיו עסוקים באותו ענין והכי מסתבר כי היכא דאמרי' לענין קדושין ולכמה דברים והה"נ אם הקדים הדיבור והיו עסוק בענין שאמר לה בעליך שלחני לגרש אותך בגט זה ובפ"נ ונתנו לה אפי' אחר כ"ד כיון שלא הפסיק הענין סגי בהכי אבל אם הפסיק ונתנו לה צריך לחזור לקחתו כו' עכ"ל. והנה מ"ש אבל בתוס' שלנו כתבו דא"צ עוד. לא ידעתי מדוע העלים עיניו מדברי התוס' שלנו פ"ק דגיטין דף ה' ע"ב בד"ה יטלנו דשם כתוב בהדיא שהעלו הדבר בספק והגם דבתוס' פ' הזהב (בבא מציעא נ"ה ע"ב) בד"ה יטלנו משמע מדבריהם דמהני כל זמן שעסוקים באותו ענין מ"מ נראה שדבריהם בגיטין עיקר יותר חדא דבפ' הזהב לא כתבו כן רק לתרץ הקושיא משא"כ בגיטין שכתבו כן לדינא ועוד דבגיטין דשם עיקרא דמלתא בודאי דקדקו יותר (וכיוצא בזה בב"י לעיל סי' קל"ד במה שתמה על הרמב"ם שכ' דגט המעושה כדין בכותים פסול הוא ולא בטל וסמך על הא דפ' חזקת והקשה דאמאי דאיתמר בדוכתי אית לן למיסמך טפי ע"ש. וע' בה"ט בא"ח סי' קס"ז סק"ט בשם מהר"ם חאגיז ז"ל) ובפרט דכל הני רבוותא שהזכיר הב"י העתיקו רק דברי התוס' בגיטין הנ"ל. ע"כ לע"ד קשה לסמוך בזה על הרדב"ז ז"ל ולהקל נגד כל הני רבוותא. מיהו בזמנינו שכל שליח יש בידו הרשאה אף שכתב הרמ"א לעיל ס"א בהגה דיש חולקים דהרשאה לא מקרי קיום כבר כתבתי שם בשם הב"ש ותשובת נו"ב דהוא חומרא בעלמא אם כן בנד"ז שאמר בפ"כ רק שהי' אחר כ"ד אפשר להקל. עמ"ש לקמן ס"ק י"ב:
י
אף על פי שיוכל לכתוב. עב"ש שכתב היינו דוקא באלם דא"י לדבר אז לא מהני כתיבה משא"כ כשיכול לדבר כו' עד ולא כש"ך שם. גם בספר קרבן נתנאל פ"ק דגיטין אות ל"ז תמה בזה על הש"ך ע"ש ועמ"ש בפ"ת לח"מ שם סי' מ"ו ס"ז בד"ה מתוך כתבם. וע' בס' בית מאיר כאן:
יא
ומת הבעל. כ' בס' תו"ג ואם לא מת הבעל רק שאומר שמבטל השליחות בכדי שלא יהא נאמן כשיחזור ויטול ממנה יש לעיין כי אפשר לומר דדוקא כשמת שנתבטל השליחות ממילא משא"כ כשמבטל הבעל כיון דביטול הוא מטעם דאתי דבור ומבטל דבור כמבואר בר"פ השולח וכתבו שם התוס' דכל זמן שלא ניתן הגט חשיב דיבור ומצי מבטל וא"כ הכא שכבר ניתן הגט וחשיב דיבור שיש בו מעשה שוב לא אתי דיבור ומבטל דבור שיש בו מעשה ומכ"ש כשהבעל מודה שאינו מזוייף רק שטוען פקדון במיגו דמזוייף דודאי הוא דיבור שיש לו מעשה ולא אתי דיבור ומבטל מעשה וצ"ע עכ"ל:
יב
ואין לו תקנה. עיין בתשובת הרדב"ז ח"ב סי' תשמ"ב שכ' על שליח שהביא גט ממדה"י ונתנו לה ולא אמר בפ"נ ובפ"נ ואיננו כי הלך לו וא"א לחזור וליתנו לה ולא נתקיים בחותמיו מה תקנה יש לו. תשובה כבר נהגו בכל ישראל שהמביא גט יש בידו שטר שליחות שעשאו הבעל ואם זה השליח הביא בידו שטר שליחות הגט כשר ואפי' לכתחילה לא הי' צריך לומר בפ"נ ובפ"נ אלא כדי שלא לחלוק כו' אך בתנאי שיהי' שטר השליחות מקויים או שאפשר לקיימו אבל אם א"א לקיים לא הגט ולא שטר השליחות הגט פסול ע"ש וע"ל ס"א בהגה ומ"ש שם סק"ה:
יג
יעשנו בפני ב"ד. כתב בהגהת יד אפרים ואם לא נתמנה בב"ד יחזיר הגט לשליח שמינה אותו ויחזור למוסרו לו ולמנותו בפני ב"ד כדי שיוכל לומר שליח ב"ד אני כ"כ הריב"ש סי' שי"ח ועב"ש לקמן ס"ק כ"ה:
יד
ואפי' לא אמר כלום. עיין בתשו' מהר"ם אלשקר סי' ז':
טו
במקום עיגון. עבה"ט שכ' אע"ג דכתב בס"א כו' ועיין בתשו' מהרי"מ מבריסק סי' ל"ג שכ' לבאר זה בטו"ט ע"ש:
טז
או שהוא הי' עמהם. כתב בס' ב"מ וז"ל לשון זה מורה שהשליח האחרון נמי מצטרף. וריש הסעיף מבואר שהמביאו מצטרף. וא"כ אם השליח שני נתמנה בפני המביאו יוכל כל הענין להעשות בפני אחד ושני השלוחים והם ב"ד לקבל אמירת בפ"נ והכי יאמר ע"פ זה שליח ב"ד אני. אבל בתשו' מהרח"ש סי' ג' דקדק מל' הריב"ש דהשליח השני אינו מצטרף כו' והטעם י"ל דהאחרון שאומר שליח ב"ד אני משמע שנתמנה מב"ד מבלעדו ואיך יצטרף משא"כ המגיד בפני ב"ד אף כי ע"י צירופו הוא דהוה ב"ד אין סתירה בלשונו. לכן שיצטרף האחרון צ"ע עכ"ל. וע' בהגהת יד אפרים:
יז
חוששין להם. עיין בתשובת ברית אברהם ר"ס ק"ו שכ' דאף דמדברי הרמ"א אין הכרע רק לחוש על דיינים המסדרים כתיבת הגט דנפישי מילי משא"כ על דיינים המסדרים הנתינה ואינו מקום כתיבת גיטין מ"מ מדברי תשובת הרא"ש שהובא בב"י סימן ק"כ מבואר החשש על עידי הנתינה שהיו הדיוטות יע"ש. וע"ש עוד בס"ס ק"ד שהביא בשם תשו' פני יהושע ס"ס ב' שכ' דדוקא אם הטעות במידי דשכיח אבל בטעה במידי דלא שכיח לא הוי א"י בטיב גיטין והוכיח כן מסוגיא דקדושין דף ו' והעלה דאין להרהר בכיוצא בזה יע"ש. ועמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ל ס"ק כ"ח:
יח
וי"א דלא מהני כו'. עיין בהגהת יד אפרים שתמה על זה וגם על הב"ש ס"ק ט"ו ע"ש. גם בס' בית מאיר תמה בזה והניח דין זה בצ"ע ע"ש:
יט
בשני עיניו. עבה"ט שכ' בשם מהרח"ש אם הם שנים שלוחים אפילו ב' סומים להעיד כשרים. ואיני מבין זה דהא לקמן סי"א מבואר עשה הבעל שנים שלוחים כו' והוא שהיו כשרים להעיד כו' וא"כ דהם סומים והם פסולים להעיד כמבואר בח"מ סי' ל"ה סי"ב מה מהני מה שהם שנים. והא דפתוח ונסתמא מהני מה שאומר בפ"נ ובפ"נ מבואר בב"ש ס"ק י"ז משום דלעדות זה אפילו אשה וקרוב כשרים משא"כ בסומא מעיקרא שא"י לומר ורק בעינן להכשירם מצד שהם שנים דשנים שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ בעינן עדות גמורה וצ"ע. שוב מצאתי בס' גט מקושר בס"ג שני אות ו' שכ' בפשיטות דאפילו שני סומים פסולים להביא הגט אף דשני' שהביאו גט א"צ לומר בפ"נ היינו משום שהם עדים וכאילו אמרו בפנינו גירשה אבל סומים דפסולים להעיד לא מהני וכן אם היו פתוחים ונסממו מ"מ צרכי' לומר בפ"נ כיון דאין לו דין עדות דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן בהך דינא דסי' קמ"א סל"ד כו' (הבאתיו שם ס"ק ל"ג) וזה ברור עכ"ד ע"ש:
כ
בטביעת קול. עב"ש שהקשה לפמ"ש המגיד דבזה"ז אין שום אדם נאמן בטב"ע למה כאן מהני טביעות קול כתב ואפשר כיון דידוע לנו דזאת אשת המשלח כו' ולפ"ז אם א"י לנו שזו אשת המשלח לא סמכינן על הסומא כו' ועיין בס' קרבן נתנאל פ"ב דגיטין אות ע"ד שכתב ליישב קושיית הב"ש הנ"ל וגם בס' גט מקושר בס"ג שני אות ו' כתב לתרץ הקושיא הנ"ל ע"ש. ולפי דבריהם אף שאין אנו יודעין שזו אשת המשלח סמכינן על הסומא שאומר שמכיר בט"ק. גם בספר בית מאיר כתב על דינו של הב"ש הנ"ל דאינו מוכרח ע"ש:
כא
ואם אינו מכירה כו'. עיין בספר גט מקושר בס"ג שני אות ו' שכתב בזה. אמת שכ"כ גם כן בטור אבל לפע"ד נראה שאין כן דעת הרי"ף והרמב"ם והרא"ש שלא הביאו כלל הך דרב יוסף כו' והאריך בזה ומסיים ולכן לפע"ד במקום עיגון יש לסמוך בהך מלתא על הרי"ף והרמב"ם והרא"ש וסגי במכיר טביעות קלא של העדים ע"ש:
כב
אינו מכירה. כ' בס' תו"ג נראה דא"י לעשות שליח אחר המכיר' כיון דהוא אינו יכול לגרשה הוי כשליח שלא ניתן לגירושין ועוד נראה דאפי' בפני ב"ד אינו יכול ליתן דיש לחוש שלא יטעוהו בני אדם דיאמרו שהם ב"ד אף שאינם ב"ד מחמת שהוא סומא עכ"ל:
כג
שאינן קרובים. עבה"ט בשם ב"ש דבדיעבד כו' ועיין בס' גט מקושר בסג"ש אות כ"ה שדעתו להקל אפילו לכתחילה במקום עיגון ע"ש ועמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ו ס"ק ט"ל:
כד
באפי הנהו סהדי גופייהו. עב"ש ס"ק כ"א ועיין בס' גט מקושר בס"ק שני אות ו' באריכות:
כה
הרי את שלוחי' להולכה עב"ש ס"ק כ"ג שכתב ואם אמר הרי את ש"ה עד לשם ושם הוי את ש"ק לא הוי גט כלל כו' ועיין בס' בית מאיר לעיל ר"ס קמ"א (הבאתיו שם סק"א) שתמה עליו וכ' דהעיקר דהיא ספק מגורשת ע"ש:
כו
עד ב"ד פלוני. עבה"ט מ"ש ואם שולח ע"י א' כו' והוא מדברי הב"י בשם הרשב"ץ וסיים שם אא"כ באומר שהוא יעשה איזה שליח שירצה למסור לו הגט. וכתב ע"ז הב"ש ס"ק כ"ד לפ"ז נ"ל גם כשאמר לה שתמסור לב"ד דוקא אם אמר לה שתמסור לאיזה ב"ד שתרצה מהני מה שאמרה ב"נ וב"נ אבל אם מייחד הב"ד ואמר לב"ד פלוני תמסור אז היא לא נעשה לשליח כלל ולא מהני בפ"נ ובפ"נ מה שהיא תאמר ויש לחלק כיון דהבעל לא עשה הב"ד לשלוחו אלא על ידה הוא מצוה עכ"ל. ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל"ה שדעתו דאף אם מייחד הב"ד מהני אמירתה בפ"נ ובפ"נ. וז"ל התשובה שם. על אודות אחד ששלח גט לאשתו ע"י שליח ולא רצה הבעל ששליח זה יתננו לה לפי שתתבייש האשה ממנו ואמר לו שיעשה הוא שם שליח את פלוני שהיא קרובה ומיודעה. ונתקשה הרב מהר"ם גלאנטי בענין דכיון שאין בדבר זה שום שליחות ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד לא מהימן מתקנתא דרבנן שיהא השליח נאמן לומר בפ"נ ובפ"נ. ולא מצא מקום להכשרו אלא שיכתבו ב"ד כתב מעשה ב"ד שנכתב ונחתם בבניהם לשמה. ואני לא ירדתי לסוף דעתו שאם הבעל עשאו שליח על הגט וימסרנו בב"ד ויאמר בפ"נ ובפ"נ וימנה הוא השליח האחר למה יהא נאמן כו' ומה שהביא ראי' מדברי הב"י בשם הרשב"ץ כו' אינו ראי' דדברי הרשב"ץ אינם אלא במי שעשה כבר שליח שם ושולחו לו ע"י זה שיתנהו ביד שלוחו נמצא דזה האיש אין לו תורת שליחות כלל ומעשה קוף בעלמא הוא דעבד השליח הגט כבר נעשה ע"פ הבעל כמו שהוכיח הרא"ש ז"ל בתשובה כלל י"ח (שהובא בש"ע סי' קמ"א סעי' ל"ה) ובענין זה הוא נדון של הרשב"ץ ז"ל וזהו מה שכ' ולא דמי לאשה עצמה שמביאה גיטה דכיון שאמר לה שוי שליח שתרצי הרי היא שלוחו של בעל כלומר כיון שיש בידה כח לעשות שליח שלוחו של בעל מקרי. וזה אין לו כח לעשות שום שליח שהרי הבעל מנה שליח מעכשיו. אבל אין כוונתו של הרב ז"ל לחלק בין כשיש בידו לעשות כל שליח שירצה להיכא דא"ל עשה שליח לפלוני לבד דבזה אין טעם לחלק כלל תדע דבס"פ תתקבל עסקינן באומר אמרו כו' ושוב מצאתי בתשובה מהר"י אדרבי ז"ל סימן שמ"ה שכתב גם הוא שאינו יכול לומר בפ"נ ובפ"נ ולא נהירא כלל כו' וההיא דאבא בר מניומי בפרק כל הגט (בש"ע סימן קמ"א סעיף ל"ו) ראי' גדולה היא דאילו אבא בר מניומי הוה הכא שפיר דמי והי' יכול השליח לומר בפ"נ ובפ"נ אע"פ שייחד השליח ותו ההיא דהאשה עצמה מביאה את גיטה כו' לא היתה יכולה לעשות כל שליח שתרצה מעצמה ללישנא בתרא דא"ל ומשוי בי דינא שליח דמשמע דב"ד יעשו ואפי' שלא בפניה כדאמרי' בשלהי כל הגט כי משוו ב"ד שליח אפי' שלא בפניו של שליח ראשון. אבל התקנה שאמר מר (מהר"ר גלאנטי) שיכתבו ב"ד כתב מעשה ב"ד שנכתב ונחתם בפניהם לשמה אינה דרך סלולה כמו שנראה מתשו' הריב"ש סי' שי"ח הובא בב"י ס"ס קמ"ב עכ"ד ע"ש: והנה מה דמהרי"ט ז"ל רוצה להעמיס כן בדעת התשב"ץ. המעיין בתשב"ץ עצמו ח"א סי' כ"ה יראה להדיא שמבואר מדבריו היפוך ממה דמפרש הרב מהרי"ט בדעתה וסבר ראיתי בתשו' ברית אברהם סי' צ"ח סוף אות ט' שהעיר בזה על מהרי"ט הנ"ל וכתב עליו שלא עיין בדברי הרשב"ץ כל הצורך ע"ש. אמנם בגוף הדין ודאי דראיות מהרי"ט עצומים בס' בית מאיר האריך לתמוה בזה על התשבץ ומסיים וז"ל לכן העיקר לע"ד שכל הפוסקים חולקים עליו וס"ל כמו שכתבתי סי' קמ"א סל"ו (עמ"ש שם ס"ק ל"ז) דאף שליח של"נ לגירושין שם שליח עליו לענין בפ"נ כו' ולהכי השמיטו הש"ע כו' ושוב מצאתי תשו' מהרח"ש בסי' ג' מביא בשם הרשד"ם שחולק על התשב"ץ והוא מאריך לקיים דבריו בדחוקים ולע"ד העיקר כהרשד"ם עכ"ל:
כז
וצריכה לאמרו. עב"ש שכ' ואם מסרה ליד ש"ה ולא אמרה ב"נ וב"נ לא מהני כו' מיהו בתשו' ריב"ש כו' ועיין בהגהת יד אפרים שתמה עליו דדברי הריב"ש אינם ענין לזה כלל ע"ש.
כח
בעל שמביא גט לאשתו. כ' בס' תו"ג וז"ל ומשמע מדברי הרמ"א דאפילו הביא ממדה"י ליכא חשש מוקדם והוא בכלל גיטין הבאים ממדה"י דקלא אית לי' וכ"כ הרש"ל ביש"ש גיטין באריכות ע"ש (עמ"ש בזה לעיל סי' קכ"ז סק"ה וסק"ח) ונוסח ההרשאה בבעל שמוליך הגט הוא בב"י בטור סי' קמ"א (בד"ה כתב בא"ח זהו לשון שליחות כו') עכ"ל:
כט
וחתמו העדים בפניו עבה"ט שכ' משמע בחתימות העדים לא מהני קול קולמס כו' ועיין בס' ב"מ שכ' דבתשו' מהרא"ש סי' ב' ג' האריך בטעם הדבר כו' ועם שהרב מהרי"ט בסי' כ' העתיק ל' תוס' ארוכים שמצא דנשמע מהם להדיא דאף על החתימות יוכל להעיד ע"י קן קולמס כדמשמע נמי מכח הקושיא דסומא שבב"ש עכ"ז לא רצה לזוז מפסק הרמ"א והראב"ן והטור ודחקו מאד בישוב קושיא זו (גם בס' גט מקושר בס"ג שני אות כ"ו כ' ישוב לזו) אך בזה מסכים להלכה שאם במעמד השליח נחתם אלא שהסיח דעתו ולא נסתכל ממש בשעת החתימה על ידיהם אלא ראה הגט יוצא מת"י העדים חתום באופן שא"י להשתמט לומר לא חתמנו שליח כזה יוכל להעיד בפני נחתם עכ"ד ע"ש:
ל
וזאת היא חתימתי. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט שכ' על ענין העד החתום על הגט אם ראוי להיות שליח הולכה בח"ל ולומר בפ"נ ובפנ"ח דעתי הוא שמותר להיות שליח אפי' לכתחלה כי דינו של רב אשי הוא כהלכתא בלא טעמא כו' וא"כ הבו דלא לוסיף עלה דוקא היכא דאמר ואני הוא העד השני דשייך טעמא דרב אשי מיהת אבל כשאמר בפ"נ ובפנ"ח הוי כולו שפיר כתקנתא דרבנן וכ"ת מניני שאמר בפני נחתם ומחזי דאחר חתמו ולא הוא מאי איכפת לן בהא סוף סוף קושטא הוא שנחתם בפניו וכן מעשים בכל יום במצרים שהסופר כותב גט ומוליכו לאשה ואומר בפני נכתב ובפנ"ח אע"פ שהוא בעצמו כתבו ה"נ אין לחוש אע"פ שהוא חתמו שיאמר בפני נחתם כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל מכל הני לישני משמע שמפני דבורו שאומר אני הוא העד השני נפסל הגט לא מפני שהוא חתום על הגט הלכך יאמר השליח בפ"נ ובפני נחתם וכשר לכתחלה דכולו הוי כתקנתא דרבנן שפיר עכ"ל ע"ש. ועוד שנוי דבר זה בקצרה בס"ס ת"ו שם ע"ש. אכן בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח הובא שם דבסדר הגט דמהר"י מרגליות כתב בשם א"ז דאין לעשות העד שליח הוסיף עליו דה"ה דאין לעשות הסופר לשליח. ואא"ז הגאון ז"ל מחולק שם עם הגאון מהר"ד אופנהיים בהוספה זו של מהרי"מ בענין הסופר אבל בענין העד שכבר יצא מפי הא"ז מסכימים שניהם דאין להקל בשום אופן אא"כ יתקיים בחותמיו כמבואר שם. וכבר כתבתי מזה לעיל סי' ק"כ ס"ק כ"א וגם בסי' זה לעיל ס"ק א' וע' עוד בתשו' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"ז:
לא
אין בכך כלום. עב"ש ס"ק ל"ד מ"ש לתמוה על הרמ"א ז"ל ועיי' בתשו' בגדי כהונ' סימן י"ג מה שכ' זה ליישב. ועיין בח"מ הי' מ"ה סי"ב ובש"ך שם:
לב
ונחתם בפניהם. עבה"ט מ"ש ולהכי' אפילו ב' סומים כשרים כו' ועמ"ש לעיל ס"ק י"ט שזה תמוה ע"ש:
לג
דמה"ת עדים החתומים כו' ע' בט"ז ס"ק י"ח שתמה מאד על דין זה דהא בריש גיטין פרכינן לטעמא משום קיום ליבעי תרי כמו בכל קיום שטרות משני כיון דמה"ת עדים החתומים כו' ורבנן הוא דאצריך והכא משום עיגונא אקילו בה רבנן. הרי דלא אקילו בעגונא אלא ע"י נאמנות השליח דהאמינו חז"ל כבי תרי אבל אם לא אמר השליח בפ"נ הגט פסול ולא סמכינן על הא דמה"ת א"צ קיום וסיים כמדומה שאין לסמוך ע"ז למעשה ע"ש. ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קל"ו שכ' דלק"מ דבאמת הרשב"ץ בעצמו הרגיש ליישב זה כמו שהובא לשונו בב"י סי' זה שכ' וז"ל ועדיף טפי גט מקויים שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ ובפ"נ עכ"ל והיינו שהרי עד א' אינו מועיל מה"ת לממון וקיום שלא נתקיים מהני מן התורה וא"כ ק"ו אם השליח נאמן כו' ומסיק שם דבמקום עיגון ודחק גדול יש לסמיך על הרמ"א ז"ל ע"ש (ויתר דבריו בתשובה הנ"ל יובא לקמן ס"ס קנ"ב) . ועב"ש ס"ק מ"ב שכ כיין דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום בזה הוא מקיל כו' כנראה שכיון ג"כ ליישב קושיית הט"ז הנ"ל (ומ"ש דס"ל לכמה פוסקים כו' הוא ע"פ דברי הר"ש בן הרשב"ץ שהביא הב"י סי' קמ"א שכ' דמחלוקת ראשונים היא והירושלמי אומר דמעשה ב"ד לא צריך קיום כו' ע"ש. ולכאורה תמוה הא הרשב"ץ שהביא הב"י הי' זה כתב בהדיא נראה משני התלמודים שקיום ב"ד צריך קיום כו' וכן הוא בתוס' כתובות דף כ"א ע"א ד"ה עד ודיין בשם הירוש' דצריך קיום וכ"ה בר"ן שם והעתיק שם ל' הירוש' והוא נמי הלכה פסוקה בח"מ סי' מ"ו ס"ו. אמנם עיין בתשב"ץ עצמו ח"ג ס"ס ט"ז ובסי' כ"ב ובסי' ס"ו ותבין כוונת הר"ש בזה וגם יתר דבריו בתשובה הנ"ל) ועיין בתשו' הגאון מהר"מ ז"ל מבריסק סימן ל"ג כתב גם כן ליישב תמיהת הט"ז הנ"ל והביא שם דמשמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול וכן ראה במהריק"ש שכתב גם כן שהסכימו להקל בשעת הדחק וכן בס' יאיר נתיב מהרב בעל גינת וורדים כתב בפשיטות להקל בזה וגם הועתק שם בסי' י"א תשובת הרדב"ז שכ' וז"ל ואף על גב דגיטין חמירא משטרות קיום גיטין קיל מקיום שטרות דבקיום גיטין אף שאין מכירין דייני הקיום הגט כשר כו' והכי איתא במרדכי בגיטין עכ"ל. ושם בסי' ס"ה העתיק לשון המרדכי בזה שהוא בהלכות גט שלו סי' תנ"ג שכ' שם בהדיא וא"צ הכרת חתימת ב"ד כל זמן שלא יערער הבעל כו' ע"ש: ומה"ט השיב בתשו' מהרי"מ שם אודות גט שנשלח ממרחקים ערך ת"ר פרסאות ע"י בי דואר עם הרשאה מג' רבנים אשר השליח הא' מסר הגט והשליחות לרבנים הנ"ל והם מינו את פב"פ שבמקום הנתינה לשליח הולכה לגרש בו את האשה פב"פ מבעלה פב"פ. והובאו הגט וההרשאה עם אגרת להרב דמקום האשם מאוספים יחד כולם בדלוסקמא להעץ ונתנו בחפיסה בכיס והחותמ' על הכיס ונשלח זה על הבי"ד שטראחווע חתומים בחותמי העקספאדיציע. והאריך שם לצדד להקל ליתן הגט להאשה הנ"ל הואיל והוא מקום עיגון גדול שאם לא יועיל גט כזה לא יהי' לה תקנה לעולם. ותורף דבריו דמצד שהחמיר הרמ"א ז"ל בסי' קמ"א סל"ה דאין למנות שליח הולכה ע"י כתב פשוט דבמקום עיגון אין לחוש לזה כו' (כמו שהובא בסי' קמ"א ס"ק ל"ה) . ועיקר החשש בזה הוא כיון דהמקום מרחק רב וא"א לקיים חתימות עדי הגט ולא חתימות הרבנים שחתמו על הרשאה גם מצד זה אפשר להקל לפ"מ דמבואר ברמ"א ס"ס קמ"ב בשם הרשב"ץ דבמקום דחק ועיגון יש לסמוך כו' ואף שהט"ז הרעיש על דין זה מ"מ משמעות האחרונים שיש לסמוך להקל בשעת הדחק ועיגון גדול כו' (כמו שהובא לעיל) . והגם דלכאורה אינו דומה ממש לדינו של התשב"ץ דשם הי' מקויים על הגט אלא שלא הכירו החתימות אבל בנ"ד הגט אינו מקויים כלל אלא על ההרשאה כו' וכבר כתב הרמ"א ס"א דהרשאה לא מקרי קיום דחיישי' שמא הגט מזויף והרשאה נכתב על גט אחר מ"מ הרי בסעיף ט' מבואר ברמ"א בב"ש לענין שליח שני מהני הרשאה וטעם החילוק מבואר למעיין בריב"ש סימן שי"ח כו' ועוד נראה דבנ"ד ודאי אין חשש לומר שמא נכתב ההרשאה על גט אחר כיון שהיו מחוספים יחד וקשורים וחתומים בכמה חותמות דע"ז סמכינן מחשש חילוף באיסורי תורה בב' חותמות. וכן בתשו' אמונת שמואל סי' יוד סמך על זה שהיו הגט והרשאה קשורים בקשר של קיימא ונחתם בשני חותמות באופן שלא יוכל להזדייף ולהתיר הקשר ולסתור החתימות כו' וגם בס' יאיר נתיב סי' י"א כתב בשם הרדב"ז לענין החשש דהקיום אינו על הגט בעצמו צידד שם להקל כו' (ועמ"ש לעיל סי' קמ"א ס"ק ל"א בשם ת' גאוני בתראי סי' מ"ד) . ומה דיש עוד חשש בזה ממ"ש בתשו' פני ארי' סי' ך' דכתב הבא מרחוק ע"י בי דואר בעי קיום מדאוריי' בו' (הבאתיו לעיל סי' י"ז סעיף י"א ס"ק נ"ב) אמנם אין דבריו מוכרחים (ע' בתשב"ץ ח"ג סי' ס"ו) ובפרט שהוא בעצמו כתב מטעם שמקום הכתיבה אין מכירום ובנ"ד אנו מכירים ונוכל לברר משם ובפרט האידנא דנעשה ונכתב בספרי הבי דואר כו' והאריך עוד בזה לבאר כמה צדדים והוכחות ואומדנות בנדון הנ"ל ומסיק להקל באם יסכים עוד גדול אחד ע"ש. ומ"מ למעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים. ואפילו במקום דאפשר לקיים חתימות קיום ב"ד ואין חשש רק מחמת מינוי השליחות בכתב ומחמת שהובא ע"י א"י כתבתי ג"כ בסי' קמ"א ס"ק ל"ה דאין להקל כ"כ בפשיטות אפילו במקום עיגון ועב"יש בכה"ג שאי אפשר לקיים. ובפרש לפי טעמו של הב"ש הנ"ל כיון דס"ל לכמה פוסקים קיום ב"ד א"צ קיום כו' והרי באמת דיעה זו נדחה לגמרי וכמ"ש בתשו' מהריב"ל ח"ב סי' א' דרוב בנין ורוב מנין מכל הפוסקים דחו זה ופסקו דמעשה ב"ד צריך קיום ע"ש: וכן ראיתי בסמ"ק עם הגהות הגאון מהר"י צייעלים ז"ל נדפס תשובה ארוכה בזה ודעתו להחמיר ע"ש דף כ"ט ע"ב. גם כבוד ידידי הרב הגאון מו"ה ברוך מרדכי נ"י אב"ד דק"ק וואלקאוויסק כתב אלי שהאריך בתשובה להחמיר בגט הנשלח ע"י בי דואר ממרחקים ואין מכירין ח"י דייני הקיום כלל. והביא ראיה שלא כדברי הרשב"ץ הנ"ל מירושלמי (ותספתא) פ"ק דגיטין ה"ג המביא גט ממדה"י ולא נכתב לפניו ולא נחתם לפניו מחזירו למקומו ועושה לו ב"ד ומקיימו בחותמיו וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ אלא אומר שליח ב"ד אני. מבואר דאפילו במביא גט מקויים צריך שיאמר שליח ב"ד אני אבל בלא"ה לא מהני אע"פ שמקויים אלא כיון דאומר שליח ב"ד אני הוי כמו דמקיימו לפנינו בקיום ב"ד כמו בשליח שעשה שליח מהני באומר שליח ב"ד אני דחזקה דנעשה כדין כמ"ש הריב"ש בתשובה רק הכא בגט מקויים סגי באומר שליח ב"ד אני אפילו בשליח ראשון אבל בלא"ה לא מהני גלל עכ"ד. והגם שלפע"ד יש להשיב על ראי' זו מ"מ למעשה יש להתיישב הרבה (ושמעתי שזה מקרוב יצא לאור עולם ס' תיקון עולם מגאון א' בדורינו והעמיק והרחיב בענין זה בעוצם בינתו אבל לא ראיתיו):
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קמ״ב
א
סי' קמ"ב ס"א ה"ז אומר בפני ב'. נ"ב בתשו' הרי"ף סי' ר"ו וא"צ שיאמר בפ"נ ובפנ"ח שהכל בקיאי' הם ויודעי' שצריך כתיבה לשמה וכו' וק' ליהא לרבה אף אחר שלמדו חיישי' שיחזור דבר לקלקולו. אם השליח לא אמר כן אלא הב"ד שאלו אותו אם בפניו נכתב ונחתם בפניך ואמר הן ע' תשובת תמים דעים סי' ל"ו:
ב
ס"ה הגה ולכתחילה. נ"ב עי' לעיל סס"י קנ"ז בהגה וצ"ע:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קמ״ב
א
ממקום למקום הטעם בכל אלו לרבא לפי שאין עדים מצוים לקיימו ושמא יבא הבעל ויערער ולא תוכל למצוא עדים לקיימו וכשיאמר השליח בפ"נ כו' האמינוהו ולא נחיש לערעורו של בעל ולא משגחינן בערעורו ואע"ג דבשאר קיום שטרות בעי' ג' הכא משום עיגונא הקילו רבנן:
ב
לפיכך אף הנשים כו' דליכא למיחש שמא מכוונת לקלקלה כיון שאין הבעל יכול לערער בלא שני עדים שיאמרו שהוא מזויף והטעם בגמ' כיון שכתב הגט שבידה מוכיח משא"כ באם באות להעיד שמת בעלה דשם אין כתב:
ג
אבד הגט בו' עיין סי' קמ"א סעיף ל"ג מה שהקשתי ע"ז:
ד
א"צ לקיים עדי השליחות כו' ואם אחד נתן גט לאשתו שלא במקום דירתם והאשה רוצה ליקח כתב ע"ז שנתגרשה ולילך למקום דירתה והיא צריכה לכך לפי שעכשיו קורעין הגט והוא נשאר ביד הרב צריך שיהיו עכ"פ ב' עדים ע"ז ואין הרב נאמן להעיד יחידי בזה ול"ד לקיום העדות דסגי בחתימות הרב לחוד כמ"ש בח"מ סימן מ"ו התם א"צ לקיים אלא מדרבנן דבל קיום שטרות אינן אלא מדרבנן ומדאורי' עדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן דמי משא"כ כאן דצריך לאפוקה מחזקת א"א צריך שנים והיינו שיעידו בב"ד ע"ז ולא מתוך כתבם כדאיתא בח"מ סעיף י"א לענין שאר עדות (ואם כן כאן שרצונ' ליקח כתב לא מהני שני עדים על פי כתבם) אלא צריך כאן לג' דהיינו ב"ד וב"י הביא בסימן זה בשם תשובת רשב"ץ לענין אם השליח קבל הגט וקרעו ומביא ג' חתימות דיינים שקיימו חתימות ב' עדים ואין שם קיום על דייני קיום דסגי בהכי והכי נמי כן הוא בזה:
ה
יותר מתוך כ"ד כו' זה דעת התוס' והרא"ש והוכחה לזה מדאית' בברייתא כיצד יעשה יטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה בפני שנים ויאמר בפ"נ כו' דדקדק ר"י מדאמר יטלנו אלמא דצריך לומר בפ"נ כו' בשעת נתינה וה"ה לאחר נתינ' תכ"ד מדאמר לעיל שנתן לה ולא הספיק לומר בפ"נ עד שנתחרש אלמא אם לא נתחרש הי' אומרו אחר נתינה וסגי בהכי אבל לאחר כ"ד יש להסתפק אי מהני כ"ז שעסוקין באותו ענין וקודם נתינה נמי יש להסתפק אי מהני והר' יעקב מקינון פי' דלהכי בעינן שיטלנו משום דבעינן שיאמר בפני שנים שהיו בשעת מסירת הגט ומיירי הכא כשמתו או הלכו למ"ה וכתב הרא"ש ע"ז ולא נהירא דלישנא דברייתא סתמא קתני דמשמע שאין לו תקנה אחרת עכ"ל ודיעה זו של הר"י מקינון מביא הטור בשם הרמ"ה וכתב עוד בשמו דצריך שיאמר בפ"נ בפני האשה ומסתברא דאי אמר להו לסהדי ולא לדילה וליתיה לשליח לחזור ולומר לא מצריכי לה מידי אחרינא עכ"ל וכתב ב"י ולא ידעתי מנא לי' אי מדקתני ויחזור ויתננו לה ויאמר בפ"נ כו' אין הכרע מזה דאפשר דאורחא דמלתא נקט והקש' עוד דהא צריך לאומרו בשעת נתינ' א"כ האיך אמר דאמר לסהדי ולא לדיל' ותירץ דלא אמר כמדבר עמה אלא כמדבר עם העדים ותימא ע"ז מנלי' הא מאחר שאומר עכ"פ בפני עדים ע"כ ואין לך דוחק גדול מזה לחלק בין מדבר עמה או לעדים ולעד"נ דלא זו הדרך כלל בדברי הרמ"ה ור"י מקינון דהם סבירא להו דאין צריך כלל לומר כן (מכאן חסר):
ו
גבי פיקח ב' עדים כשרים זה דעת ת"ה סי' רל"ח ויליף לה מס' התרומה אהא דאמר בפ"ק דגיטין דסומ' פסול להיות שליח להולכה א"ר ששת לפי שאין יודע ממי נוטל ולמי נותנו מהכ' משמע לכאורה דאדם שעשה שליח להוליך גט לאשתו צריך שיכיר השליח את האשה קודם שנעשה שליח ולא סגי במה שיאמרו כשרים בשעת נתינת הגט זו היא אשתו של פלוני דהא סומא פסול לרב ששת כולי עד אמנם נראה דדוק' סומא שאינו יכול להכיר' כ"א בטביעת עין דקלא פסול פן יטעוהו אבל אדם אחר מותר על ידי עדים שיאמרו לו בשעת נתינה שהיא אשתו של פלוני ע"כ הרי בתחלה הזכיר בהדי' עדים כשרי' שלא יועילו ומסתמא בתר הכי דחזר ואמר מועילי' עדים ר"ל עדים כשרי' דנקט כבר כו' וסתם עדים כשרי' משמע נהי נמי דע"א כשר בכלל עדים כדאיתא באשר"י פ"ק דב"מ מ"מ קרוב או אשה לא אשכחן עכ"ל וקשה מ"ש מחליצה לענין אם אין מכירין אחי המת דפליגי רב אחא ורבינא ח"א צריך להכיר בעדי' וח"א אפי' קרוב או אשה והלכתא לקולא כיון דגלוי מלתא בעלמא הוא וא"כ ה"נ גבי שליח יהיה נאמן אפילו אשה או קרוב כיון דגלוי מלתא הוא ובת"ה שם תירץ ע"ז וז"ל י"ל דע"כ הכא איכא למיחש טפי פן יטעוהו ובעינן עדות גמורה דהא קמן סומא מסתמא בכל התורה יכול הוא לסמוך על שני עדים אם יעידו זהו איש פלוני וגבי שליחות הגט חיישינן שמא יטעוהו וא"כ איכא למימר נמי אפי' פיקח בעינן עדות גמור' ולא סגי בגלוי מלתא אע"ג דבמילי אחרינא סגי בכה"ג עכ"ל וק"ל דמנלן לומר דבפקח יש חשש טעות דלא מצינו לזה רמז בגמ' כלל ואם נפשך לומר דסברא הוא דיש טעות אפי' בפקח א"כ ה"ל כסומא ומאן פליג לך לומר דלחצאין יש חשש טעות דהיינו שלא סגי בקרוב שהוא כשר מן הדין כמו בחליצה ובעדים סגי ולא חיישינן לטעות כדחיישינן בסומא ותו דדברי בעל התרומה הם דברי התוס' בפ' ב' דגיטין דכ"ג וז"ל מכאן משמע דצריך שיכיר השליח שזה הבעל וזו אשתו ושמא יש לחלק דדוקא סומא שיכול להטעותו ויש לחוש יותר שמא יטעוהו עכ"ל הרי דלא חשו לטעות' אלא בסומא אבל בפקח אין חשש טעות ושבקוהו אדינא דהוה מלתא דעבידא לגלוי דאל"כ היה להם להזכיר דגם בפקח יש טעות ויש בו ג"כ חומרא דצריך דוקא עדים כשרים ולא סגי במה שהוא מן הדין דהיינו אפי' אשה או קרוב ככל גלוי מלתא אלא ודאי שבאמת שבוקה אדינא כזה. והא דנקט בס' התרומה מותר ע"י עדים היינו עדות המועלת ע"פ הדין וכמ"ש הרא"ש פ"ק דב"מ לענין אם ע"א פוטר משבועה אם מסייע לו וז"ל ואיכ' למימר שלא דקדק התנא בלשונו לשנות עדים ולא שמעינן דע"א לא מהני אלא אגב ריהטא נקט דאורחא בכל דוכתי למתני עדים ופי' עדות המועלת לו עכ"ל הרי דאפי' בלשון התנא אנו אומרי' לאו דוקא שני עדים כ"ש בלשון הפוסקי' דטפי נוכל לומר כיון דבסומא לא מהני אפי' עדים כשרים אלא הכרה דקול דוקא ע"ז אמר דבפקח מהני בלי הכרה אלא עפ"י עדות המועלת לו עפ"י הדין במלתא דעבידא לגלויי ולא בחנם נקט תחלה עדים כשרים ואח"כ נקט בעדי' סתמא ומ"ש בת"ה דפ"ק דב"מ קאי על ע"א משא"כ כאן דקאי על קרוב או אשה ואין בזה בכלל עדים תמהני מאד דכך לי כאן קרו' ואשה במו ע"א דשם דהא קי"ל ע"א בממון לאו כלום הוא אפ"ה מועיל לענין עד המסייע והוה עדות מועלת ה"נ כאן לענין קרוב ואשה וראיה לזה ממ"ש ה' המגיד בפ"ו וז"ל. וכתבו מן המפרשים דאפי' לרב ששת דאמר לפי שאינו יודע ממי נוטלו ולמי נותנו לא אמר אלא בסומא לפי שהיה סבר שהוא אינו בר הכרה לעולם וע"י אחרים לא הוה הכר' אבל באינש דעלמא דהוא בר הכר' אם מתעכב שם במקום האשה הכר' ע"י אחרי' הוה הכרה ואעפ"י שאינו מכיר' אלא ששואל לאחרים יכול לתנו לה עכ"ל הרי לך דא"צ כאן שני כשרים כשאר דוכתי דאל"כ למה לו לכתוב להאריך שיתעכב שם במקום האשה עכוב זה ל"ל גם מה שכתב אח"כ אלא ששואל לאחרים כ"ז הוא ללא צורך אלא היה לו לומר אם ב' עדים מעידי' מהני אלא ברור ופשוט דכוונתו דא"צ לב' עדים כשרי' אלא גלוי מלתא בעלמא סגי ולזה כתב אם מתעכב שם ושומע אומרים שהיא אשתו ואעפ"י שהשמיע' היא מפי נשים או קרובי' סגי ואם אינו שומע כן כי אינו מעכב שם יכול הוא לשאול לאחרי' דהיינו מי שהם ואפי' נשים או קרובי' שאינם בתורת עדות בעלמ' יכול לתנו לה והטעם בזה לפי שהיא מלתא דעבידא לגלוי ושיטה זו שנקט ה' המגיד בשם המפרשי' היינו התוס' וס' התרומה שזכרנו אע"ג דנקט ס' התרומות לשון בעדים כולל עדות המועלת לו ואע"ג דלענין חליצה שזכרנו דפליגי רב אחא ורבינא ח"א בעדים וח"א אפי' אשה או קרוב ש"מ דבכלל עדים סתם לא הוה אשה או קרוב לק"מ דשם איתא בהדיא לחד מ"ד דאפי' אשה או קרוב וא"כ ודאי מ"ד השני בעדים כשרים קאמר ותו תמיה לי טובא דהא גבי גט נמי מציגו בסי' ק"כ סעיף ג' לענין עדים דבהכר' מהני אפי' אשה או קרוב וכמ"ש הרא"ש הביאו ב"י שם ש"מ דלהיכר איש ואשה סומכין על אשה או קרוב דהוה מלתא דעבידא לגלויי כו' וא"כ מ"ש היכר דהכא דהא אפשר לומר גם התם שיש להטעותם כמו בשליח אלא ודאי דאין חשש אלא בסומא כ"ז נ"ל עיקר אלא שאין בידי להקל נגד בעל ת"ה ורמ"א שמביאו ומ"מ נראה דודאי א"צ שום ב"ד לקבל עדות זו אלא שמיע' בעלמא סגי ומכ"ש אם ניסת ע"פ עדות אשה או קרוב לא תצא ואין כאן חומרא אלא לכתחל':
ז
באפי הנהו סהדי גופייהו זו דברי הרמ"ה בטור ונתן הטעם לזה דלא להוי סהדותו חצי דבר עכ"ל פי' כיון דעכשיו בשעת מסירת הגט מן הסומא לאחר צריכים אנו לעדות שנמסר לסומא ויבואו ויעידו ע"ז לפנינו משא"כ בשליח שהוא פיקח א"צ עכשיו לפנינו עדות הראשונים וסגי במ"ש בפני נכתב כולי וק"ל ממ"ש התו' במרובה דף ע' דאם ב' מעידין שאכלה שנה ראשונה ושנים על שנה ב' ושנים על שנה ג' דמהני לענין חזקה ולא הוה חצי דבר דהתם ראו כל מה שהיו יכולין לראות באותו שנה משא"כ בא' אומר בגב' ואו' אומר בכריסה ומביא ראיה מגט דאיתא פ' התקבל האשה שאמרה התקבל לי גיטי צריכה ב' כיתי עדים שנים שיאמרו בפנינו אמרה ושנים שיאמרו בפינינו קבל וקורע אלמא לא חשיב חצי דבר אע"ג דצריכי אלו לאלו עכ"ל וא"כ ה"נ הנהו עדים שמסר הבעל הגט בפניהם לשליח הסומי' בגרושין א"א להם לראות באותו זמן מה שימסור אח"כ השליח להאשה ואמאי חשבו הרמ"ה לחצי דבר וצ"ל דהרמ"ה לא ס"ל ההיא תירוצא דתוס' אלא כההיא שכתבו התוס' שם בשם רי"ף תירוץ אחר ולא ס"ל האי חלוקא וא"כ מ"ש כאן הרמ"ה דלהוי באפי' הנך סהדי א"צ לזה לשיטות התוס' ואנן קי"ל בהתו' שכתבו שתירוץ זה עיקר: וראיתי בד"מ וז"ל מצאתי בתקון מהר"י שלח גט מניישטאט לאוב"ן והיה מתיירא שבמקום הנתינ' לא יהיה עדים המכירים האשה וגבה במקומו שבת ראובן היא אשת שמעון המגרש ובמקום הנתינה לא הוצרכו אח"כ להעיד רק אשה זו היא בת ראובן אע"פ שלא ידעו לשם שהיא אשת שמעון עכ"ל וצ"ע אם זה לא מקרי חצי עדות וחצי דבר עכ"ל ד"מ ולפי מה שזכרתי אין חשש בזה:
ח
וא"צ לומר בפ"נ זה סברת הרמב"ם פ"ז דבזה עדיפא האשה עצמה מן השליח המביא הגט כיון שהגט דידה והיש חולקים ס"ל דלא עדיפא והוא דעת הראב"ד שמביא ב"י בשם ריב"ש דכיון שהיא בחזקת א"א היאך נתירנ' ולא הבנתי דא"כ אף כי אמרה בפני נכתב כו' מה יועיל אמירת' או אמיר' השליח שהוא קרוב שלה בשלמא להרמב"ם לא ק' מה יועיל אמירת הקרוב דכל שאין הגט בידה עדיין אנו מצריכין אותו לומר כמו בשאר שליח ועכ"פ מהני אמירתו כיון דאי בעי הי' מוסר לה הגט בינו לבינה אבל להראב"ד קשה היאך מועיל להוציא עצמה מחזקת א"א וצ"ע וכתב הר"ן ריש גיטין דקרוב המביא גט נאמן אם אומר בפ"נ ואע"ג דכתב בגט מתנות נכסים ואינו נאמן עליהם מ"מ לענין הגט נאמן:
ט
אלא שיט' אחת בפניו פי' לשמה וכ"ה באשר"י בהדיא וכל הנזכ' בסעי' זה שצריך שיהיה השליח יודע היינו משום חשש לשמה והקשה (ב"י) אמאי מצרכינן לשליח שירא שכותב הגט לשמה והא קי"ל כרבא דאמר דטעם דבפ"נ וב"נ הוא לפי שאין עדים מצויין לקיימו ודלא כרבה דאמר לפי שאין בקיאין לשמה ותירץ דכיון דבריש גיטין אקשינן לרבא דאמר משום קיום אמאי צ"ל בפני נכתב כשיאמר בפ"נ סגי ותירצו משום דאתו לאחלופי בקיום שטרות דעלמא בע"א וא"כ אנו נאמר ג"כ דכשיראו שצריך שיראה שכותב לשמה מינכר מלתא דדין גט לחוד ולא אתו לקיומי' לשאר שטר בע"א עכ"ל וק"ל לרב' אינו במשמעו' של בפני נכתב ענין לשמה אלמא דאין מרומז ענין לשמה בכלל אמירת השליח והדרא קושיא לדוכת' ולע"ד דלק"מ דהא דאמרינן דלרבא אין חשש משום לשמה היינו משום דאין חשש שמא לא ידעו הדין דצריך לשמה אלא אמרינן בקיאין הן אבל מ"מ יש חשש שמא באחת לא נעשה לשמה אלא סופר כתבו להתלמד בו או לשם אחר ששמו בזה ע"כ צריך השליח לראות שנכתב לשמה אלא שאין השליח צריך להעיד ע"ז דודאי כל שהשליח מביא גט כתוב וחתום אמרי' נכתב ונחתם לשמה דוגמא לדבר בסי' קל"ג לענין עידי מסירה דמשרואין אותו חתום בו תולין שנמסר בעידי מסירה אבל אם ידוע שלא נמסר בעדים אינו גט כלל ה"נ כן הוא ואין זה כלל במשמעות בפני נכתב כו' ותדע שהוא כן דהא כתבו רי"ף והרא"ש דקי"ל כרבא דסוגיין כוותיה ותקשה לך הא איתא בדף ה' דרב אמי ורב אסי ור' אליעזר ורב אשי כולהו עסקו בענין ראיית השליח שיהיה לשמה אטו כולהו ס"ל כרב' ואנן מסקינן כרבו אלא פשוט כמו שזכרנו ואין כאן קושיא כלל:
י
וי"א דאם בא הבעל כו' הב"י הקשה על הטור שכתב כן וז"ל מ"מ כשיבא הבעל יבול לערער ולומר מזויף הוא והא כתב הרא"ש ברפ"ב וז"ל כיון שיש כאן ב' עדים לא יוכל לומר לא שלחתי' ומזויף הוא עכ"ל ולכאורה י"ל דהרא"ש לא קאמר אלא שלא יוכל להכחיש השלוחים ולומר לא שלחתי אתכם אלא זייף עשיתם אבל אם אינו מכחיש אותם אלא אומר נתתי לכם גט מזוייף כזה יכול לערער אבל קשה ע"ז דהא כתבו התוס' ריש גיטין דף ב' בד"ה דאתי' בי תרי וז"ל ולא חיישי' שמא החתים במזיד עדים פסולים דמסתמא כיון דשלח לה גט כדין עשה דאינו חשוד להכשיל' עכ"ל וכ"כ שם הרא"ש בשם ריב"א וא"ל דהאי לא חיישי' שכתבו התו' היינו מסתמא כל שאין הבעל בפנינו אבל אם הוא בעצמו בא וטוען כן יכול לערער זה אינו דהא כתב הרא"ש בהדיא בזה וז"ל ומתוך שהוא יודע שאם בא בערעור ערעורו בטל אף הוא מחתים הגט בעדים כשרים עכ"ל הרי שהערעו' בטל בזה ובדרישה כתב כמו שכתבתי לכאור' וכ"כ מו"ח ז"ל שכן הוא בתוס' ורא"ש דיבול לערער הבעל אם הוא יבוא והוא תמוה דאינו כן לא בתו' ולא ברא"ש אלא כמו שזכרתי וכן מוכח להדיא בגמרא לפי' ריב"א במה דאמרי' בדף ב' דאתיו' בי תרי דהיינו לרבא אצ"ל בפני נכתב אע"ג דהם לא יקיימוהו דכיון דיש שני שלוחים לא חיישינן לערעור להכחישה בשליחות דמשמע כל יפוי כח שיש לשליח א' בשאומר בפ"נ כן יש לב' שלוחים בלא אמיר' בפ"נ וכבר נתבאר ר"ס זה דכשאומר השליח בפ"נ לא יוכל הבעל לערער כלל אא"כ מביא ב' עדים ואי ס"ד דבכ' שלוחים יכול הבעל לערער א"כ צריך שפיר לאמירה בס"נ וכן תמה רש"ל על הטור וז"ל לא יכולתי להבין דהא איכא תרי סהדי ומה ערער שייך במקום תרי כדאית' דיש גיטין וכן הרא"ש לא הזכירו מידי מזה והרמב"ם כתב להדיא שאין כאן ערעור ובדברי הרא"ש פ"ק משמע להדיא שאין יכול לערער עכ"ל ובודאי יפה תמה ודברי טור צ"ע ליישבם: כתב הטור בשם הרמ"ה וז"ל היכא ששני שלוחים דלא סגי דלא מסרי לה תרווייהו ומקיימא כולהו מלתא בבת אחת אבל חד דמייתי אע"ג דאיכא תרי סהדי דמסהדי אשליח א"צ חד דמצטרף בהדי' לא אפסיקא מלתא לאכשורי סתמא דהא ודאי צריך לתנו לידה בפני עידי מסיר' ואי לא מסר לה באפי עידי שליחות גופייהו אע"ג דמסר לה באפי סהדי אחרינא לא מתכשר דה"ל שליחות דכל כת וכת חצי דבר ובהאי אפי' רבנן מודו דלא מצטרפו עכ"ל פי' דבריו דכל שהשליח הוא א' ואומר בפ"נ נגמר ענין השליחות ואין כאן שייכות עדות אלא אותן שנמסר אחר כך בפניהם וכן אם יש ב' שלוחים ואצ"ל בפ"נ אלא הם מוסרים הגט להאשה נמצא הן השלוחים והן הן העדים אבל אם א' מביא ואחרים מעידים על השליחות ואע"ג דאצ"ל בפ"נ מ"מ יש כאן חיוב הגדת עדים על השליחות וא"כ צריך שתהיה המסירה ג"כ בפניהם דאל"כ הוי על כל כת וכת חצי דבר כיון שיש כאן ב' כיתי עדים ומ"ש שליחות דכל כת וכת כו' ולא אמר עדות דכל כת אלא ר"ל הן אם יש כת של שנים המעידים על שליחות השליח הן אם יש אחר המעיד על שליחו' השליח ובזה הוא מצטרף עם השליח עצמו ובזה אמרי' דהוי חצי דבר וצריך עוד לעידי מסיר' ובזה אפי' דתנן דר"ע בפ' מרוב' דף ע' מודים כנ"ל בפשיטו' דברי הרמב"ם ובדריש' האריך לפרש דברי (הטור) בדרכי' שונים וכתב עליהם שהם דוחק וא"צ כלל בזה וכבר כתבנו לעיל סעי' י"ב דאנן לא ק"ל בביוצא בזה דהוי חצי דבר כיון שא"א לראות שני דברים אלו בפעם אחת כמ"ש תו' בפ' מרובה וממה שכתבנו נתבאר מ"ש הש"ע ויש מי שמצריך כו' שהוא דעת הרמ"ה:
יא
עד שיתקיים בחותמיו דחכמים תקנו שהשליח יאמר תרווייהו בפני (נכתב ובפ"נ וכאן) לא אמר כל אחד מאלו אלא אחד מאלו:
יב
שנים אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם כו' קשה הא אמרי' רפ"ב א"ר חסדא אפי' שנים מעידים על חתימת ידי שני פסול פי' דאחד אומר בפני נכתב (צ"ל בפני נחתם חצי') ושנים אומרים בפנינו נחתם (יד שני) דפסול וע"ז אמרי' מתקיף ליה רב אשי מי איכא מידי דאלו אמר חד כשר השתא דאיכא תרי פסול פי' דאלו מסיק הראשון לומר ג"כ בפני נחתם (השני) היה כשר השתא דיש תרי על החתימה למה יהיה פסול והלכה כרב אשי וא"כ ה"נ אם מעידי' על הכתיבה ואחר על החתימ' נימא דלא יגרע השנים מן האחד דאלו אמר האחד ג"כ בפני נכתב היה מהני וכי אמרו שנים על הכתיבה לא מהני ויש לתרץ דבחתימה שהיא שייכ' לעיקד העדות ודאי שייך לומר דלא גרעו שנים מן האחד משא"כ בכתיב' שאין בה צורך לקיים הגט אלא סגי באומר בפני נחתם ולא בא הכתיבה אלא לבטל חשש דשמא אתו לאחלופי בשאר (שטרות) דלא יאמרו קיום שטרות באחד ע"כ צריך להשליח להזכיר גם הכתיבה להורות ההפרש שבין גט לשאר שטרות ואין היכר בזה אלא אם השליח עצמו מזכיר החתימה אז ירגישו בשינוי שהוצרך להזכיר גם הכתיבה משא"כ אם אין השליח עצמו מזכיר הכתיבה רק החתימה לא ירגישו בשנוי דיסברו דאין כלום בדברי העדים המעידים על הכתיבה ודבריהם אין לתועלת כלל אלא דברי השליח עיקר והוא אינו מזכיר רק החתימה ואתו לאחלופי כו' דהיינו אע"ג דאיכא תרי דמסהדי אכתיבה ע"ש: כתב הטור ס"ס זה אבל אם אחד מהאמוראים בפנינו (נחתם) הוא לבדו שליח. רבי' תמהו ע"ז והב"י האריך מאוד דקשה (דכיון דאיכא ב' שאומרים) בפנינו נחתם הרי כבר מתקיים ע"פ שנים ואין נפקותא אם השליח הוא עד הכתיבה או החתימה דהא עיקר אמירת השליח (בפ"נ ובפ"נ הוא משום דהלכתא כרבא דס"ל דטעם משום דאין) עדים מצוים לקיימו וכאן כבר נתקיים באמירת ב' עדים בפנינו נחתם וכמ"ש הטור עצמו ברישא ואין שום חשש כאן וב"י הביא בשם מהר"ר יעקב חביב ובנו מהר"ר לוי חביב ריעותא בזה ואע"פ ששני' שהביאו גט אצ"ל בפ"נ כו' הרי הוא בתנאי שיהיו שניהם שלוחים ויתקיים זה ממ"ש רש"י בתחלת הסוגיא בדף ט"ו ריש ע"ב על רישא דמתני' ב' אומרים בפנינו נכתב וא' אומר בפני נחתם כו' שנים שהביאו אצ"ל בפ"נ כו' דטעמא משום דאין עדים מצויין לקיימו והרי עדים מצויים לקיימו ואי קשיא כיון דסוף סוף ב' הם מה לי שניהם שלוחים מ"ל א' מהם הרי עדים מצוים לקיימו לא פלוג רבנן בין אם בא עם חבורת אנשים לבא יחידי דאין מבחין ובודק באלה דלא מוכחא מלתא ואם באת להכשיר את זה יכשיר את זה אבל כששנים הביאוהו מלתא דמוכחא ולא שכיחא היא ולא אחמור בה עכ"ל רש"י ולזאת השיטה צדקו דברי רבינו יעקב בעל הטור כו' עכ"ל ומאוד תמהתי איך הביאו ראיה מדברי רש"י דכתבו (דאף) דרש"י כתב דברי' אלו על ב' אומרים בפנינו נכתב וא"א בפני נחת' דצריך שיהיו שניהם שלוחים ולא מיירי דוקא בנדון זה) אלא דבאמת הוא הדין גם בנדון שזכרו הם דהיינו ב' אומרים בפנינו (נכתב כו') [צ"ל נחתם כו'] וא"נ כלל אלא דאין מאלו ראיה על ב' אומרים בפנינו נחתם דבזה אין שום ריעותא דכבר נתקיים עם דבריהם ובזה א"צ לשליח לומר כלו' ואני תמהתי יותר ממה שתמה ב"י דלמה לא יהיה סגי אם א' מעידי החתימה שליח ואני תמה הא אפי' אין אחד מהם שליח אלא איזה אחד הוה שליח אצ"ל בפ"נ כו' כיון דנתקיים כבר משא"כ בא' אומר בפני נכתב וא' בפני נחתם וכן בב' אומרים על הכתיבה וא' על החתימה שאין כאן קיום אלא שאתה צריך לימר שיוכל לקיימו כיון שיש כאן שנים בזה כתב רש"י שאותן השנים צריכים להיות שלוחים דמוכח' מלת' משא"כ באם כבר נתקיים בפנינו ע"פ ב' שאמרו על החתימה א"צ מוכח' מלת' דאין כאן חשש אחלופי דקיום זה מועיל גם בשאר שטרות: ואין להקשות ממ"ש בפ"ב דף ט"ז ללישנ' בתרא דאפילו גט יוצא מתחת ידי עידי חתימה כשר דמשמע דבעי' תרי אפילו בעידי חתימה שיהיו שלוחים כבר כתב הר"י חביב בשם הרמב"ן וז"ל והא דא"ר יוחנן אפילו גט יוצא מתחת עידי חתימה כשר ודייקינן קסבר ב' שהביאו גט א"צ כו' לאו דמתני' מיירי כשהביאו שנים דא"כ ברישא נמי בב' אומרים בפנינו נכתב ואחד בפני נחתם משכח' לה דכשר ביוצא מתחת יד השנים אלא ביוצא מתחת יד א' מעידי חתימה קאמר וקא דייקינן כיון דבקיום הגט סגי ש"מ נמי דב' שהביאו א"צ דבעידי קיום הוא עכ"ל אל תטעה בדברי הרמב"ן אלו לומר דעכ"פ א' מעידי חתימה בעי' דודאי מ"ש על החתימה לאו כלום הוא כיון דאין כאן קיום אלא מע"ח ונמצ' דאין תועלת בדבריו בזה וה"ל בלא אמר כלום ומועיל מטעם שכבר נתקיים הגט מצד שני עדים על החתימה אע"פ שאין כאן רק שליח אחד מ"מ כשר דאין אנו צריכין למוכח' מלתא בזה כיון שכבר נתקיים ודי בזה ואין אנו חוששין שמא נכתב שלא לשמה כרבה אלא כרבא א"כ ב' שהביאו ולא אמרו כלום ג"כ כשר כיון שכאן יש ב' שלוחים הוה מוכח' מלתא ומצוי לקיימו ה"ל כאלו אין מוכח' מלתא וכבר נתקיים ע"פ ב' עדים על החתימה לאפוקי ללישנ' קמא דלשם לא מהני בכל זה דעכ"פ צ"ל הכתיבה והחתימה משום חשש שלא לשמה הכלל בזה דבאם נתקיים כגון ב' על החתימה אפילו ביוצא מיד אחד מהם או אפילו מאחר כשר לרבא דהטעם משום קיום הגט וא"צ לב' שלוחים אלא בלא נתקיים כבר דהיינו שלא היו ב' אחתימה וכ"כ התו' בדף ט"ז וז"ל א' אומר בפני נכתב וב' אומרים בפנינו נחתם כשר לרבא אפילו ליכא מעיד על הכתיבה ולא נקט א' אומר בפני נכתב אלא אגב רישא דתנא אחד עכ"ל וכן מוכח להדיא בדף ט"ו ע"ב דבב' על הכתיבה וא' על החתימה אמרי' לרבנן גזירה משום אחלופי משמע אבל בב' על החתימה וא' על הכתיבה לא גזרי' והיינו מטעם שכבר נתקיים ואין שייך לאחלופי. ולמו"ח ז"ל ראיתי שכתב לתרץ קושיוית ב"י דאע"ג דקי"ל כרבא דהיכ' איכא עדים לקיימו א"צ לומר בפ"נ כולי היינו דוקא היכא דאין השליח א' מעידי הקיום אלא שמוסר הגט ואינו מעיד על הכתיבה ולא אחתימה דהשת' לא אתי לאחלופי שהרי אין הגט מתקיים אלא ע"י עידי הקיום שהם שנים אבל היכא שהשליח א' מעידי הקיום ואו' בפני נחתם יש לטעות דמקיימין בע"א דאין מבחין ובודק שיש עוד א' דמכיר חתימת העדים ואתי לאחלופי ע"כ צריך שיהיו שניהם שלוחים ע"כ הנה גם הוא נחית לחשש דהר"י חביב שזכרנו דצריך גם כאן ב' שלוחים כי היכא דלהוי גם מוכח' מלתא וכבר נסתר דבר זה דמה לנו להוכחה כאן דהא כבר העיד כראוי השני שאינו שליח בשעת נתינת הגט לאשה מן השליח על החתימה ונתקיים כראוי ככל השטרות ולא זכר רש"י הוכחא רק בלא נתקיים עדיין כראוי אלא שמצוי עדיין לקיימו אז בעי' הוכחא. ותו דא"כ למה כתב הטור אם האו' בפני נכתב הוא שליח אפילו הוא לבדו ה"ז ינתן כולי וכ"ש דהיה לנו לומר בזה דאין כאן הוכחה שיש אחרים מעידין על החתימה ואתו למטעי אפילו בגט דסגי באמירת בפני נכתב לחוד אלא ודאי דאין התחלה לדבר זה דודאי שיש בפנינו תרי סהדי שנחתם בפניהם א"צ להוכחה דהא הכל שומעים באותו הפעם מה שהועד בזה דהא צריך עדות זה בשעת מסירת השליח את הגט לאשה. ובענין פי' דברי הטור כתב הב"י שהגירס' הישינה הוא בלשון זה אבל אם אחד אומר בפני נחתם והוא לבדו שליח לא ינתן עד שיהיה אחד עמו אלא שאח"כ הניחו כמו שהיא לפנינו וכמ"ש הר"י חביב הביאו ב"י ונראה דגי' הישינה עיקר ופי' דבריו אם האו' נכתב הוא שליח וב' על החתימה אין כאן חשש עוד כיון שכבר נתקיים בפנינו וא"צ הוכחה וכמ"ש בסמוך ובזה ה"ה אפילו אם לא הזכיר השליח כלל הכתיבה היה כשר מצד שנתקיים בפנינו אלא דנקט כן בשביל הסיפא דהיינו שאין שם אלא א' על החתימה ואין כאן קיום אלא דיש מעלה מצד שראוי לקיימו עדיין כיון שיש כאן ב' שיודעים מהחתימה וא' מהם שליח שמביא הגט אפ"ה לא מהני כיון שאין כאן הוכחה ע"כ לא ינתן אלא צריך שיהיו שניהם שלוחים ממיל' יש כאן הוכחה אז מהני אפילו לא נתקיים עדיין גם הב"י הסכים שגירס' הזאת עיקר אלא דלא נחית לחילוק זה כבר נתקיים או ראוי להתקיים והוקש' לו בדברי הטור מה שהקשה ולפי פירושינו ניחא הכל בס"ד:
יג
ויש אומרים דאם הביא השליח כו' זה דעת רשב"ץ בב"י בסי' זה לעיל וז"ל נראה משני התלמודים שקיום ב"ד צריך קיום ומה שאפשר לומר בהיתר אשה זו דכיון דקי"ל דלא הצריכו לומר בפ"נ כו' אלא שאין עדים מצוין לקיימו מעתה גט זה שבא מקוים כשר אעפ"י שקיום ב"ד צריך קיום עכשיו שהם חתומים בו ומן התורה כשר דנעשה כמי שנחקרה עדותן דמי ורבנן הוא דאצריך קיום משום עיגונ' נקל להתירה ועדיף טפי גט מקיום שלא נתקיים הקיום מעד א' אומר בפ"נ כו' עכ"ל ותמהתי מאוד על דברים אלו על הרב הרשב"ץ ועל רמ"א שקבע זה להלכה דהא אית' בפר"ק דלטעם דמשום קיום פרכינן ולבעי' תרי כמו בכל קיום שטרות ומשנינן כיון דמן התורה א"צ קיום דעדים החתומים על השטר כמי שנחקרה עדותן בב"ד ורבנן הוא דאצרכו קיום משום עגונא אקילו בה רבנן הרי דגם בלא שום קיום ב"ד א"צ לומר בפ"נ אלא מדרבנן והקילו משום עיגון להאמין לשליח כשאו' בפ"נ ואפ"ה איתא בגמר' ולעיל סעיף י' דאם לא אמר בפ"נ ולא נטלו ממנה ונשאת תצא שהגט פסול ולר' מאיר אמרי' בגמר' דהוה הולד ממזר א"כ כאן שהקיום צריך קיום מדרבנן למה יהיה מותר בדעבד כל שאינו חוזר ונטלו ממנה מה לי קיום חותמי הגט עצמו מה לי חתימות דייני הקיום כיון שגם הם צריכים קיום ולא נתקיים ולא נתקיימו בשלמ' בעדות השליח בפ"נ שפיר מהני דהם אמרו והם אמרו דהיינו החכמים הצריכו הקיום והם נתנו נאמנות לשליח והוא עכ"פ מעיד לפנינו בפ"נ משא"כ בקיום שלא נתקיים אין כאן שום עדות על אמתות הגט ושמא הכל שקר הגט והקיום וכדומה שאין לסמוך ע"ז למעשה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5