א
דין נתינת הגט בידו ובו ד"ס:
אמר לה טול גיטיך מע"ג קרקע אינו כלום ואפילו היה מונח ע"ג ידו והיא קרובה אליו ולקחתו משם אינו גט כיון שלא סייע בנטילתו אפילו היתה ידו סגורה והגט בתוכה ופתח הוא ידו ונטלתהו מתוכה שסייע בנטילתו אפילו הכי אינו גט כיון שלא קירב גופו אליה ואם הגט תחוב לו תחת חגורתו על מתניו וצמצם מתניו ונתחלחלו והטה עצמו לה ונטלתו קרי ביה שפיר ונתן אבל אם צמצם מתניו ולא הטה עצמו אליה או שהטה עצמו ולא צמצם מתניו לא הוי נתינה ויש מי שאומר שאם היה קשור על ידו או על יריכו והרכין לה בגופו או הטה ידו עד ששלפה הגט מעליו ואמר לה הרי זה גיטיך ה"ז גט:
ב
נתן הגט לידה ונשאר החוט שהוא קשור בו בידו אם הקשר אמיץ עד שיכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת ואם הקשר אמיץ שהיה יכול לנתקו ולהביאו אצלו אלו לא קפצה ידה אלא מחמת שקפצה ידה אינו יכול לנתקו ולהביאו אצלו לא הוי נתינה ואינה מגורשת ויש מי שאומר שהיא מגורשת: הגה (וכל זה לא מיירי אלא שקפצה ידה בלא רצון הבעל אבל אם הבעל מצוה לה לקפוץ ואפילו הושיט לה הגט והיא לקחה אותו בצד הב' הוי גט כנ"ל):
ג
נתן הגט כשהיא ישינה וננערה והרי הוא בידה ואמר לה ה"ז גיטיך אין צריך לחזור וליטלו מידה וליתנו לה אבל אם לא אמר לה ה"ז גיטך אפילו אמר לעדים ראו גט שאני נותן לה אינו כלום כיון שהיא היתה ישינה וכן אם נפל מידה בעודה ישינה אף על פי שחזרה ולקחתו אינו גט עד שיחזור ויתננו לה ויאמר לה ה"ז גיטך. הגה נתן גיטה בחצירה בשעה שהיא ישנה י"א דלא הוי גט אבל ביד שלוחה לכ"ע הוי גט (ב"י בשם הר"ן והרשב"א):
ד
אמר לעדים ראו גט שאני נותן לאשתי ואמר לה בשעה שמסרו לה כנסי שטר חוב זה הרי זה גט אף על פי שלא אמר הרי זה גיטך ויש מי שאומר דה"מ באומר לעדים שלא בפניה אבל אם אמר בפניה ובשעה שמסרו לה אמר לה כנסי ש"ח זה הרי זו ספק מגורשת אבל אם לא אמר תחלה ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי ש"ח זה צריך לומר לה הרי זה גיטיך אבל א"צ ליטלו ממנה ולחזור וליתנו לה ויש מי שאומר דה"מ באומר כנסי שטר חוב זה אבל אם אמר לה זכי בשטר חוב זה אין לה תקנה עד שיטלנו ממנה ויחזור ויתננו לה ויאמר לה הרי זה גיטיך:
באר היטב אבן העזר
קל״ח
א
כלום. ואפשר דתיפסל לכהונה משום ריח הגט דפוסל כל דהו מהרי"ל סי' (ע"ח) [ע"ד]:
ב
מתניו וכו'. עיין ב"ש:
ג
לה. ודוקא שהגט ברשותה משעה שנתנו לה דאם הוציאתו מרשותה צריך ליטלו ממנה. מהרי"ט ח"א סי' נו"ן:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ח
א
מימרא דרבא גיטין ד' עח ע"א
ב
ממאי דמקשה והא ונתן בידה בעינן
ג
משנה וגמ' שם
ד
טור וכדעת ר"ת שהביא הרא"ש שם בפסקיו
ה
הרמב"ם בפ"א מהלכות גירושין וכ"כ הר"ן
ו
מימרא דרב חסדא שם דף עח ע"ב
ז
טור בשם ר"ח שם בתוס' ושלזה הסכים אביי הרא"ש
ח
שם בשם ר"י וכ"כ בסמ"ג וסה"ת וכתבו המתע"ב וכ"כ הגה' מיי' בשמם
ט
משנה שם דף עא ע"א וכרבי בברייתא שם
י
הטור וכ"כ הרשב"א ומפרש משום דלאו בת אתגרושי היא לפי שאין הגט שמור בידה
יא
שם וכ"כ הרא"ש בפסקיו בשם הרמ"ה משום דמה שנתן בידה בשעת שינה אינה נתינה כיון שנפל מידה בעודה ישנה
יב
מימרא דרבא מעדותו וכו' שם ד' נה ע"א ועיין בסימן קלז סעיף ה' בהגה
יג
טור בשם הרמ"ה תו ליכא למימר טעמא משום כיסופא וחיישי' שמא ביטולי בטליה
יד
משנה שם דף עה ע"א וכמ"ש התו' שם
טו
כר' בברייתא שם
טז
טור בשם הרמ"ה כיון דקנתה לו בנתינה קמייתא לצור ע"פ צלוחותה וכתב הב"י שנ"ל שלמדו מהא דאמרי' שאני הכא הואיל וקנאתו ליפסל' וכולי וכמו שפירש רש"י שם דף עד ע"ב
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ח
א
ואם הגט תחוב לו קרינן שפיר ונתן ומשמע דנתינה מעלי' היא ככל נתינת וע' ב"ש הוציא מדלהרמ' ל"ק קושית הר"ן ממילא נשמע דזה נתינה מעלי' היא לענין אם היו עסוקי' באותו ענין אף שהי' נתינה זו בשתיקה מגורשת וזה ניחא להרמ' אבל לע"ד אף ל' הטור שהוא נמי בל' זה אין מתפרש באופן אחר וא"כ לשיטתו שפסק ריש סי' קל"ו דאם נתן בשתיקה אינו גט והבין הב"י ממנו ד"ת וקשה איך משני קושית הר"ן וע"כ דס"ל כתי' שני דהרשב"א כ' א"נ דעיקרא משום התירא דרבי אתא לאשמעינן דאפילו באומר כנסי שט"ח א"צ ליטלו אלא בהא גיטך סגי וא"כ ה"ה די"ל הכי ההיא בבא דלרבותא דרבי אתא דאף דהי' נתינה גרועה עם שתיקה די באמירה בלא נטילה וא"ל הא למסקנת ר"י הנ"ל דטעמא דרבי בכנסי היינו מדהיא בטל ולא זכתה בו אף לפסול לכהונה להכי א"צ ליטלו א"כ אדרבא אלו הי' קתני דאפי' נתן בשתיקה אינה מגורשת כלל ולא זכתה ליפסול לכהונה וא"צ ליטלו כ"ש דהי' נשמע נ"ז באמר כנסי שט"ח וכה"ג הי' נשמע בשתיקה בהדי נתינה אינה חשובה ותי' זה אינו אלא לגירסות ר"ת שהבאתי סי' קל"ז וזה דוחה הרשב"א די"ל דיש נמי סברה איפכא דבאמר כנסי הוי כאלו נתנו להדי' לא לגרושין אלא לפקדון ומודה רבי בזה דצריך ליטלו. אבל מל' הרמב"ן ז"ל שהבאתי סימן קל"ו יש ללמוד תי' פשוט ביישוב קושית הרשב"א ור"ן שהרי זה לשונו ומתני' תרתי קמ"ל רישא דחוזר ומגרש בו ור"ל דמתני' להכי קתני כנסי שט"ח לאשמעינן דלא נימא אם אמר כנסי שט"ח ולא אמר מקודם לעדים ראו גט זה דבטולי בטלי' מתורת גט ואין ראוי לגרש בו כלל קמ"ל דאפי' אם בטל לא בטל אלא הנתינה ומותר לגרש בו וזה עולה אף לר' שמעון ב"א וכן בבבא זו נראה מלשונו ג"כ דמתני' אדרבא נמי אתי לאשמעינן שאף זה חשוב נתינה וגריעותא אינו אלא השתיקה וזה נלע"ד כונת הטור. והנה בשטת הר"ן העל' הב"ש סס"ק ב' ואם הגט בידו סגור ומקרב אליה ופותח נראה וכו' והע"פ כ' שאינו נראה לו ואין בידי להכריע כי דברי שניהם בנוים על סברות עצמם ושלא במקום עגון פשיטא דשומעים להחמיר ובמ"ע לע"ד בל"ז משמעות הרמ' וטור וש"ע דלא כהר"ן ואף לשון הרמב"ן הנ"ל כנ"ל ודלא כהע"פ שרוצה להסכים אף הרמ' כהר"ן ודוק:
ב
ויש מי שאומר דהני מילי כו' ה"ז ס"מ ע' ב"י וב"ש נראה דס"ל דיש לחוש לבטל גוף הגט וע' נמי ריש סי' קל"ו דלדברי הר"ן ז"ל הוכרחתי לדחוק כדי להסכימו עם דעה זו דעסק באותו ענין של גט עמה אין דומה לאם אמר בפניה דהכא דאל"ה אף כי אמר לעדים תחלה ראו מ"מ לא היתה מגורשת עד שיאמר שנית הא גיטך אבל צ"ע רב להפריד ששם יהא שייך מיכסיף והכא לא. וא"כ לשטה זו דהכא שסובר אם בטל היינו גוף הגט אלו נאמר דעסוקים בענין הגט דומה שפיר הוי ספק מגורשת אם אמר מתוך העסק כנסי שט"ח ואפילו אמר לעדים תחלה ואפילו נטילת הגט לא מהני וצריכה גט שני וכל זה אפשר להעלות בדעת הרמ' דלהכי לא מוקים המתני' בשהיו עסוקים באותו ענין דא"כ לא שייך מיכסף ומוכח דבטלי' ולא מהני אמירות הא גיטך אלא ש"מ דלא איירי בעסוקים ולא תלינן דבטלי' אלא משום כסופא והטעם דאינו גט עד שיאמר כמבואר בהרמ' וכן בב"ש וק' קו' הר"ן ומוכרח לחלוקו דבשתיקה אינו אלא פסול העולה לע"ד למה שהעלתי בעסוקין ואמר כנסי שט"ח דהוי ס"מ היינו שאפילו באמר לעדים תחלה מחששא דהרמ"ה דילמא נחשב כאמר נמי באפה וצריכה נמי גט שני כי נפסל גוף הגט מספק ודוק:
בית שמואל
קל״ח
א
אינו כלום. עד שיטלנו הימנה ויחזור ויתן לה ויאמר לה הא גיטך כיון דתחילת הנתינה לא היה נתינה כלל אבל בצמצם מתניו והטה אליה הוה נתינה אלא דהיה נתינה גרועה מ"ה א"צ ליטול ממנה אלא אם אמר לה אח"כ הא גיטך מהני אף על גב דלא אמר לה בעת הנתינה כלום ואפי' אם היו עסוקים באותו ענין לא מהני בנתינה גרועה וצ"ל אח"כ הא גיטך כ"כ הר"ן וראיה שלו ממתני' דתנא מצאתו מאחוריו אינו גט עד שיאמר לה הא גיטך והוכיח ע"כ איירי בעסוקים בענין גירושי' דאל"כ ת"ל אפילו אם נתן לידה הגט בטל אלא איירי בעסוקי' באותו ענין ומ"מ לא מהני נתינה גרועה, וכל זה שפיר מוכח לשיטתו דס"ל נתינה בשתיקה ולא היו עסוקים באותו ענין הגט בטל אבל לשיט' הרמב"ם דס"ל אם נתן בשתיקה ולא היו עסוקים באותו ענין אינו אלא פסול א"כ י"ל דאיירי מתני' כשלא היו עסוקים באותו ענין ובעלמא פסול ולא בטל וכאן היה נתינה גרועה הגט בטל אבל אם עסוקים באותו ענין י"ל אפי' אם היה הנתינ' גרוע' הגט כשר משום כשהיו עסוקים באותו ענין הוי כאלו אמר הא גיטך א"כ מה שפסק בסימן קל"ו בשיטות הרמב"ם נשמע אם היו עסוקים באותו ענין וצמצם מתניו והטה אליה הוי נתינה אפילו לא אמר לה כלום ועיין בסוגיא תניא נמי הכי וכו' משמע שהביא ראיה מדברי רבי דאמר אם שלפתו וערק חרצו ועיין בד"מ מה שהשיג על הב"י ובחנם הש"ג:
ב
והיא קרובה אליו. כאן איירי דידו פתוחה והיא קרובה אליו לכן אינו גט אבל אם היה ידו פתוחה ומקרב ידו אליה אפילו אינו מסייע מהני לפי' הב"י כיון דא"צ סיוע שלו וכן אם תחוב במתניו בלי דוחק ומקרב עצמו אליה הוי נתינה ולכאורה תימא איך לא ראה דברי הרא"ש שכתב לפי' ר"ח אם היתה ידו פתוחה וקרבה אליה לא הוי גט דבעינן תרתי שיסייע בנטילתה גם יקרב אליה וכן הקשה הב"ח מיהו מדברי הטור משמע כוותי' שכתב בל' המחבר והיא קרובה אליו ולא כתב בבבא זו אפילו אם קירב אליה נמי אינו גט כיון דלא מסייע לה גם קשה מנ"ל להרא"ש לדייק זאת מר"ח אם ידו פתוחה וקרבה אליה לא מהני דלמא דוקא אם תחוב במתניו בדוחק וקרב אליה לא מהני אבל בכה"ג דא"צ סיוע שלו מנ"ל דלא מהני ולכאורה נראה תיבת פתוחה מ"ש הרא"ש ט"ס וצ"ל סגורה היינו אם היה סגורה וקרבה אליה לא מהני לאפוקי מרש"י ומרמב"ם דמפרשי' ערק לה חרציה עקם אליה מתניו ש"מ אפילו אם תחוב וקרבה אליה הוי גט, ומה שהקהש ב"ח מנ"ל דהרמב"ם חולק ע"ז דלמא הרמב"ם איירי כשא"צ סיוע ליתא כי מ"ש היה קשור על ידו או על מתניו נשמע דצריכה סיוע כיון שקשר ומ"מ מהני אם קירב אליה וכן הוא לפרש"י ובכל אלו אינו גט כ"א לפי שיטתו עד שיטול ממנה ויחזור ויתן לה ויאמר הא גיטך כמו בטול גיטך מע"ג קרקע כמ"ש בסמוך, ואם הגט בידו סגורה ומקרב אליה ופותח נראה דהוי נתינ' מעליא אעפ"י שהיא לקחה מידו לכן אם היו עסוקים באותו ענין ולא אמר לה הא גיטך הוי גט אלא בצמצם מתניו והטה אליה בזה כתב הר"ן דלא מהני עסוקים באותו ענין כיון דנתינה גרועה היא וסתם נתינה היא ביד:
ג
ויש מי שאומר וכו'. היינו דעת הרמב"ם ורש"י א"כ כשהגט קשור על ידו והי' אחזה בידה הוי אוחזי' שניה' בגט נשמע דס"ל כר"י בסמוך, נשמע הרא"ש דלא ס"ל כר"י ע"כ ס"ל כאן כדיעה הראשונה ול"ק קושית הב"י על הטור דהקשה מנ"ל להטור דהרא"ש ס"ל כדיעה הראשונה:
ד
אינה מגורשת. הרמב"ם ספ"ה כתב אינה מגורשת עד שתפסק המשיחה משמע דאז היא מגורשת ולא משמע כן משאר הפוסקים אלא כיון המשיח' בידו בעת הנתינ' אינה מגורש' אפי' אחר שתפסוק המשיח' והטעם הוא כמ"ש בסמוך משום דאז אין הגט בידו:
ה
לא הוי נתינה. הנה הר"ן ושאר פוסקים הביאו פלוגתא זו ודעה קמייתא היינו דעת ר"ת ויש מי שאומר זו היא דעת ר"י והכא לכאורה סותר למה שכתב תוספות בשם ר"י דס"ל ג"כ אם קפצה ידה ומחמת הקפיצה א"י להביא הגט אליו אינ' מגורש' אלא פי' הסוגיא דאיירי בתוחב בחוזק הגט לידה דכבר היתה ידה קפוצה ותוחב בחזקה עד שא"י להבי' הגט אצלו וכן הבין הב"ח דר"י בתו' חולק על מ"ש הפוסקים בשם ר"י, ולכאורה נ"ל מ"ש הפוסקים בשם ר"י לקוחי' דבריהם מדברי תוס' והיינו לר"י אם נתן לידה הגט ומשיחה בידו וידה פתוחה ויכול להביא הגט אלא מחמת שהיא קפצה ידיה א"י להביא לו /לא/ הוי נתינה כמ"ש ג"כ בסמוך והטעם כיון בעת הנתינה היה המשיחה בידו לא הוי נתינה ובעת שקפצה ידי' אין הגט בידו מ"ה לא הוי נתינה אבל אם תוחב הגט בחוזק לידה וידיה קפוצה כבר וא"י להביא אצלו מחמת שקפצה ידיה הוי נתינה כל שהוא מתחיל והיא גומרת הוי נתינה ומ"ש הפוסקים בשם ר"י אם קפצה ידיה הוי נתינה היינו בעוד הגט בידו קפצה ידיה אז דומה לתוחב הגט לידיה אבל אם ידה פתוחה עד גמר הנתינה ואח"כ קפצה לא הוי נתינה כמ"ש בסמוך ולר"ת אפי' בכה"ג לא הוי נתינה אלא דוקא כשא"י להביא הגט מחמת כובדו ונשמע אם נותן הגט לידה פתוחה ומשיחה בידו ואחר שנתן לידה קפצה ידיה עד שא"י להביא אצלו לא הוי נתינה לכ"ע ועיין בהרא"ש מ"ש וכו' דלא דמי וכו' יש לדחות למ"ש:
ו
וכל זה לא מיירי וכו'. הנה הרשב"א והר"ן והמגיד הביאו פלוגתא הנ"ל ר"ת ור"י וכתבו לדעת ר"י איירי בקפצה ידה ברצון בעלה ה"ז מגורשת ש"מ לר"ת אפי' בקפצה ידיה מרצון בעלה לא הוי נתינה לר"ת אלא בד"מ כ"כ לתרץ מ"ש הטור בקפצה ידיה לא הוה נתינה לשיטות ר"ת ובר"ס כתב אם אוחז הגט בראש א' ומושיט לה והיא לקחה בראש השני הוי נתינה ומחלק בין אם לקחה או קפצה מרצון בעלה אז הוי נתינה ואין מוכרח די"ל מ"ש בר"ס איירי כשאוחז' היא בראש השני מניח הוא מיד ושומט ידיו וכ"כ ב"ח נמצא דין זה נתחלק לב' אופני' היינו כששניה' תופסים בגט או אם תוחב בחוזק במתניו והיא אחזה הגט או אם תוחב בחוזק לתוך ידה ואז שניהם אוחזין בגט אז לר"י כשר ולר"ת פסול אפי' אם קפצה ידיה בעת הנתינה ברצון הבעל פסול משום דס"ל דצריך הבעל ליתן הוא לבדו ואם הוא מתחיל והיא גומרת לא הוי נתינה ואם בעת הנתינה היה ידה פתוחה והמשיחה בידו ואח"כ קפצה ידיה ומחמת הקפיצה א"י להביא הגט אפי' אם היה הקפיצה ברצון הבעל לכ"ע לא הוי נתינה ואפי' אחר שנפסק החוט לא הוי גט:
ז
אפי' אמר לעדים וכו'. היינו אפי' אם העדים אמרו לה אח"כ לא מהני כיון דהנתינ' לידה לא היה נתינה כלל כיון דהית' ישנה ועיין ב"ח:
ח
ויש מי שאומר ה"מ וכו'. משום כשאמר שלא בפניה י"ל מ"ש שהוא ש"ח מחמת כסופא אמר כן אבל אם אמר בפניה אז מוכח דלא כסיף א"כ מ"ש ה"ז ש"ח יש חשש שביטל הגט לפ"ז לא מהני אם יאמר אח"כ הרי גיטך מ"ה כתב המחבר הרי זו ספק מגורשת כדעת הרמ"ה ואפי' אם נוטל ממנה הגט וחוזר ונותן לה לא מהני משום שמא ביטל הגט כמ"ש ס"ס קמ"א לפ"ז צ"ל מ"ש בסמוך אם לא אמר תחילה ראו גט זה שאני נותן ואמר לה כנסי ש"ח דמהני אם אמר ה"ז גיטך דליכא חשש שביטל הגט דאל"כ לא היה מהני מ"ש ה"ז גיטיך כמ"ש בסי' קל"ו אלא הטעם הוא דאינו גט משום דצריך הבעל להוציא מפיו השלוחי' והגירושי' כמ"ש בבעל המאור והאי דלא חיישינן שמא ביטל משום דאמרינן מחמת כיסופא אמר כן משא"כ כשאומר בפניה לפני עדים דהוא נותן גט אז ע"כ לא כסיף:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ח
א
ואפילו כולי אפילו כולי אבל כו' הרא"ש שם וכפי' ר"ח ע"ש וכמש"ש הא בעינן ונתן כולי ועבה"ג:
ב
ואם כולי וי"א כולי. עתו"ס שם ד"ה אם כו' וראיותיו של ר"י עברא"ש שם והרא"ש דחה ראיותיו ע"ש:
ג
וכ"ז כולי. פי' ד"מ דברי הטור ע"ש אבל הרשב"א והר"נ והמ"מ כ' דמ"ש ר"י דמגורשת דוקא בכה"ג:
ד
אפי' אמר כו' דאל"כ אפילו היא נעורה אינו גט כמ"ש בריש קדושין וכמש"ל ר"ס קל"ו אלא בכה"ג וזה שכ' בתוס' שם ע"ח א' ד"ה אתו ומיהו כו' דבמתני' ע"כ כו' כה"ג מיירי וברשב"א והר"ן ורי"ו דמיירי בעסוקין באותו ענין וכמש"ש ס"ב:
ה
וכן כו'. הרא"ש שם בשם הרמ"ה ע"ש:
ו
נתן כו' דחצירה משום ידה אתרבאי כמש"ש כ"א א' ע"ז ב' ובב"מ יו"ד ב וכ' הר"נ טעמה דישינה אינה גט דלא מינטר וה"ה לחצירה כמש"ש שם בב"מ ובגיטין ע"ז ב' דבעינא חצר המשתמר' לדעתה והרא"ש והרשב"א כ' טעמים אחרים ומ"מ הדין אמת דדומיא דידה בעינן כמש"ש וכנ"ל:
ז
אבל כו'. הר"נ דהא מינטר דאל"כ היאך מכשרינן שליח קבלה כשהוא במקום אחר דלמא היא ישנה ואמרי' שם ס"ה התקבל כו'. ב"י:
ח
אבל א"צ כו' עמש"ל סימן קל"ו ס"ה דקי"ל כר"י וז"ב ויש כו':
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קל״ח
א
סעיף א' וכו' נ"ב עיין בד"מ ס"ק א' מה שהשיג על הב"י. ואחר מחילת כ"ת של הד"מ דבריו אין מובנין כלל בראש מ"ש שהש"ע מביא ראי' מרשב"א דבריו תמוהין מאוד שהרי אדרבא כל העיקר הראי' [וט"ס שם תי' העיטור] שכ' בהיתה ישינה שלא בעינן שיטול הימנה וכאן בערק לה כו' לא כת' ש"מ דס"ל דכאן הוי נתינה גרוע ובעינן דוקא שיטול הימנה אבל בישנה הייתה נתינה מעלייתא דבריו תמוהין מאוד בזה שהם להדיא נגד הש"ס דף ע"ח דקאמר שם וצריכא דאי אשמעי' בהך קמייתא ה"א בהך קאמר רבי דלא בעינן שיטול הימנה כיון דבת גירושין היא אבל בישינה דאינה בת גירושין אימא מודה לי' לרשב"א דבעי' שיטול הימנה קמ"ל הרי חזינן שאדרבא בישנה יש סברא יותר דיטול הימנה כיון דאינה בת גירושין ולא כהר"מ שכ' הסברא להיפוך ואין לומר דיש סברא לכאן ולכאן דא"כ למה הצריך בש"ס שם לסיים ואי תנא בההוא ה"א בהאי קאמר רשב"א אבל בערק לה אימא מודה לי' לרבי ואמאי לא קאמר בש"ס נמי דאליבא דרבי גופו נמי אצטרך דה"א להיפוך דדוקא בישינה לא בעי' שיטול הימנה כיון דסברא זו פשיטא להד"מ ואי תנא בערק לה ה"א דבזה דוקא קאמר רשב"א שיטול הימנה אבל בישינה מודה וקשה דלימא הגמרא דאליבא דרבי נמי אצטריך תרווייהו גם י"ל לרשב"א אצטריך תרווייהו אלא ודאי מדלא קאמר בש"ס זה הצריכותא נמי משמע דלא הי' נראה בעיני בעל הש"ס לומר כן ועוד אף אם יש סברא לכאן ולכאן מ"מ מנ"ל להד"מ להוכיח מדברי הטור דלא כהב"י דלמא ס"ל כהטור דפשטא דש"ס דישינה גרע מערק לה כו' ע"כ נקיט הטור רבותא שאפילו בישינה לא בעינן שיטול הימנה מכ"ש בערק לה כו' וכמו שמבואר בש"ס דישינה גרע מזה ואין קושיא כלל על הב"י ודוק:
ב
סעיף ב' בהג"ה וכל זה כו' נ"ב דברי הרב תמוהין מאוד שמשמע שרוצה לומר דלר"ת והיא דיעה ראשונה מהני רצון הבעל ולדעה שני' לא בעינן רצון הבעל ובר"ן מבואר להיפוך דלר"ת לא מהני רצון הבעל ולר"י בעינן רצון הבעל וכן הביא הב"ש. ונראה לישב דבריו ונקדים ליישב מה שכ' הב"ש בשם הב"ח שדברי הפוסקי' בשם ר"י שמהני בקפצה ידה ומדברי התוס' בשם ר"י מבואר שקפצה ידה לא מהני רק כשכבר הי' ידה קפיצה ונתן לתוך ידה בחוזק ועיין ב"ש מ"ש בזה. ולפענ"ד לק"מ לפי מה שפירש הר"ן דברי הר"י שמיירי ברצון הבעל א"כ י"ל דהר"י מפרש דברי הש"ס בשני פנים או דמיירי שקפצה ידה אחר נתינה רק שהוא ברצון בעלה וס"ל לר"י כיון דקודם קפיצה הי' יכול לנתקו אצלו הוי כאלו לא נתן לה הגט כלל וכשהיא קופצת ברצונו הוי כאלו נתן לה אז והן דברי הר"ן בשם ר"י או דמיירי הש"ס בלא רצון הבעל רק שכבר קפיצה שאז לא בעי' רצון הבעל בפירוש שהרי תחב לידה וראה שהיא קפיצה והן דברי התוס' בשם ר"י אבל קפצה לאחר נתינה לא מהני דהתוס' מיירי בלא רצון הבעל ואין חילוק דין בין מ"ש התוספות למ"ש הר"ן רק ששני פירושים י"ל לפי דברי התוס' והר"ן נראה לי עיקר פירוש זה שמיירי ברצון הבעל והתוס' נראה להם פירוש זה עיקר בלא רצון הבעל רק שכבר היתה ידה כו' ולדינא אין חילוק דלא כהב"ח. ולפ"ז לק"מ על הרב דהר"ן שכ' דהר"י מיירי ברצון הבעל ולר"ת לא מהני הר"ן מיירי שקפצה ידה אחר נתינה שכבר הי' הגט בידה ואח"כ קפצה ידה ולפ"ז לא מהני קפיצה בלא רצון הבעל דלא עשתה הנתינה מידי אבל אם הי' ברצון הבעל אז קודם קפיצה הוי כאלו עדיין הגט בידו וכשצוה לקפוץ ידה מחשב כאלו נתן לה אז ולא גרע מערק לה כו' דמהני ור"ת ס"ל כיון דמ"מ הוי הגט כבר בידו נהי דהי' יכול לנתקו מ"מ ל"ד לערק לה כו' ולא מהני רצון הבעל כיון שהוא לאחר נתינה. אבל הרב קאי על דברי הטור שמשמע מדבריו שמיירי קפצה בשעת נתינה בשעה שכבר בידו כן משמע מדבריו למעיין שם ולפ"ז א"ש דברי הרב שאם היתה ידה כבר קפיצה או בשעת נתינה קפצה בעוד שהגט בידו אז מעלי' חד דרגא להר"י שס"ל אם קפצה ידה לאחר גמר נתינה מהני רצון הבעל ס"ל שבשעת נתינה לא בעי' רצון הבעל ומש"ה לא הזכיר הטור בדברי ר"מ רצון הבעל שהטור מיירי שקפצה בשעת נתינה ולא בעי' רצון הבעל ולר"ת דס"ל בקפצה לאחר גמר נתינה לא מהני רצון ס"ל באם היתה ידה כבר קפיצה או בשעת נתינה בעוד שהגט בידו בעי' רצון הבעל ומהני דזה דמי שפיר לערק לה כו' אבל בלא רצון הבעל ס"ל דלא מהני אלא דמי לערק לה כו' דשם עשה הבעל בגופו כו'. וזה מ"ש התוס' פלוגתת ר"י ור"ת ולא זכרו רצון הבעל אבל ברצון הבעל מודה ר"ת דמהני בשעת נתינה והר"ן מיירי לאחר נתינה ע"כ להר"י בעי' רצון ולר"ת לא מהני רצון והד"מ והטור מיירי בשעת נתינה ע"כ א"ש דברי הר"ן מדויק בלשון הרב כן נראה לי נכון:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ח
א
והיא קרובה אליו. עב"ש וע' בס' גט מקושר בסג"ר אות רכ"ד באריכות:
ב
כיון שלא קירב גופו אליה. עכ"ש סס"ק ב. שכתב אם הגט בידי סגירה ומקרב אליה ופותח הוי נתינה מעליא אע"פ שהיא לקחם מידו ומהני עסוקים באותו ענין וא"צ לומר הא גיטך אף לשיטת הר"ן דדוקא בצמצם מתניו והטה אליה בזה כתב הר"ן דל"מ עסוקין כו' ע"ש ועיין בס' ג"מ שם שכ' דאין זה מוכרח כיון דמ"מ לא נתן לה רק היא לקחה מעצמה לא מהני עסוקין באותו ענין דהא גם בנתינה גרוע אין הטעם משו' גריעות הנתינה אלא דילמא לא יהבה לגירושין וא"כ גם בכה"ג אין להקל והרי גם בנתינה גמורה איכא פלוגתא אי מהני עסוקין בענין ואם כן די להקל בנתינה מבוררת ע"ש. ועיין בס' בית מאיר כתב ג"כ בשם ס' ע"פ שכ' על הב"ש הנ"ל שאין נראה לו והוא ז"ל כתב שאין בידו להכריע כי דברי שניהם בנויים על סברת עצמם שלא במקום עיגון פשיט' דשומעי' להחמיר ובמקו' עיגון לע"ד בלא זה משמעות הרמב"ם וטור וש"ע דלא כהר"ן כו' ע"ש:
ג
ויש מי שאומר כו' עיין בתשו' תולדות יצחק סי' ו' בשכ"מ שנתן גט לאשתו שלא תפול לפני יבם שהלך למרחקים מכמה שנים ובעת שנתן השכ"מ הגט לאשתו דהיינו כשפשט ידו עם הגט ואמר ה"ז גיטך ועדיין לא אמר שאר הדברים והרי את מגורשת ממני והא"מ לכ"א ביקש מאשתו ליתן לו מים לשתות ונטלה אשתו מעצמה הגט מידו ונתנה לו לשתות והוא מתוך שתיית המים נחנק בגרונו ומת וכתב שם לצדד להתירה ע"י גט זה ע"ש. ודבריו צע"ג וע' מענין זה בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי סי' ל"ה ול"ו:
ד
אבל אם אמר בפני'. עב"ש סק"ח ובס' ב"מ ועיין בתשו' משכנות יעקב סי' ל"ח שהאריך בזה עובדא שאמר הבעל בשעת קריאת הגט מה איכפת לי כשקורין פזמון ע"ש:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קל״ח
א
על בטור כ' נתינתו צריך שתהא מידו ממש או מיד שלוחו אבל קבלתה א"צ שתקבלנו בידה ממש אלא לרשותה מדלא כתיב ונתן לה אלא בידה דרשינן לרשותה עכ"ל משמע מידה מרבינן רשותה וק' דבבריי' לא אמרינן כן דת"ר ונתן בידה א"ל אלא ידה גגה כו' מנין ת"ל ונתן מ"מ ופירש"י ת"ל ונתן מ"מ ודרשי' ליה באנפי נפשיה מדלא כתיב ובידה יתננו משמע נתינה כל דהו וידה דכתב רחמנא בעינן דומיא דידה דמשתמר לדעת' עכ"ל א"כ משמע דידה מורה ממש ידה אלא מונתן מרבינן רשותה שלא כדברי רבינו הטור וזה הקשה גם בב"י ותירץ דלרבינו הטור ה"ק דאי כתיב ונתן לה לא הוה דרשינן מ"מ משום דמשמע לה ממש ולא משתמע כלל לרשות' אבל השתא דכתיב ידה משמע נמי רשותה כדכתיב ויקח את כל ארצו מידו עכ"ל ותמהני על הרב בזה דאשתמטתיה סוגיא שלימה דפרק הזהב (בבא מציעא דף מ"ו) דמקשינן הך דמכל ארצו מידו דמשמע רשותו אהך ברייתא טעמא דכתב רחמנא ונתן הא לאו הכי ה"א כל היכא דכתיב ידו ידו ממש ומשנינן כו'. היכא דכתיב ידו ידו ממש ושאני התם גבי ויקח את כל ארצו מידו דא"א לומר בענין אחר ש"מ דמכח ונתן אנו מפרשים דידה הוא רשותה וזה הפך מדברי הרב ב"י שכתב דילפותא דברייתא הוא מבידה כיון דמשמע נמי רשותה וגם מהך ברייתא גופה מוכח דלאו מבידה מרבינן דא"כ אין שום התחלה למ"ש אין לי אלא בידה גגה כו' מנין דהא בידה משמע נמי רשותה לפי דבריו ונלע"ד דלא זה הדרך בדברי ר' הטור דמ"ש רש"י מדלא כתיב ובידה יתננו צריך להכין פי' דלכאורה קשה דכל הדרשות דרשינן מכח יתור שיש בתורה שהיה אפשר לכתוב פחות ממ"ש הכתוב וכאן אנו מוכיחים מדלא האריכה התורה לכתוב ובידה יתננו אלא ודאי כוונת רש"י דכל שאנו מפרשים דונתן דבוק עם בידה ודאי ה"א נתינה בידה ממש בעינן אלא דאנו רואין שאין כאן דביקות דא"כ היה לו לכתוב ובידה יתננו דזה הלשון של יתננו הוא שייך לדבקות וכן אם היה כתוב ויתננו בידה הוה נמי דביקות וחדא מנייהו נקט רש"י אבל לשון ונתן אינה מורה על דביקות אלא תיבה מוכרחת בפני עצמה כאלו הנתינה אינה שייך כלל לבידה וא"צ לידה אלא לרשותה ובידה דכ' רחמנא להורות על רשותה משתמר לדעתה ורבינו הטור נמי ס"ל כרש"י אלא דהוסיף עוד שיש עוד להקשות נהי דונתן הוא אינו דבק וא"צ לידה מ"מ מנלן רשותה דלמא קמ"ל דצריך ליתנו עכ"פ לאחד משאר איבריה או לתחוב על גופה תחת בגדה אבל עכ"פ גופה דוקא בעי' וגם בזה שייך לדרוש ידה על משתמר לדעתה דהיינו שיתננו על גופה במקום המשתמר לדעתה ודבר זה תירץ רבינו הטור דא"כ היה לו לכתוב ונתן לה דהוה משמע לגופה דוקא וגם בידה היה לכתוב משום משתמר לדעתה ומדלא כתיב לה ש"מ דונתן קאי אפי' שלא על גופה כלל אלא לרשותה וזהו שכ' רבינו דנתינתו צריך שתהא מידו ממש פי' אפי' מגופו כמו דכ' אח"כ אם סייע בנטילתו ולא כתב ל' ממש אלא לאפוקי רשותו דל"מ אבל קבלתה מהני רשותה והדר קאמר מנלן רשותה דלמא אע"ג דל"צ ידה ממש כיון דאינו דבוק לבידה כמ"ש בפרש"י מ"מ אימא לך דעכ"פ על גופה בעי' לזה תירץ מדלא אמר ג"כ ונתן לה אלא בידה פי' בידה לחוד כתיב אחר ונתן ש"מ דהך מלתא שאינו דבוק לבידה כולל אפי' רשותה וז"ש הטור ודרשינן מרשותה פי' שדרשינן ונתן על רשותה זה נ"ל נכון והוא כפתור ופרח:
ב
והיא לקחה אותו בצד השני בהזורק איתא א"ר חסדא גט בידה ומשיחה בידו אם יכול לנתקו ולהביאו אצלו אינה מגורשת ואם לאו מגורשת וכתבו התוס' נראה דלא מיירי כשהיתה ידה פתוחה ולאחר שנתן הגט בידה קפצה ידה דא"כ אפילו אינו יכול להביאו אצלו אינה מגורשת כיון דבשעת נתינה היה יכול להביאו אצלו ומה שקפצה ידה אח"כ זה אינו עושה הבעל אלא היא וה"ל כטלי גיטך מע"ג קרקע ואינו גט אלא נראה לר"י דמיירי שכבר היתה ידה קפוצה ותחב הגט לידה אם תחב כ"כ בחוזק עד שאינו יכול להביא אצלו מגורשת ור"ת מפרש דבידו פתוחה מיירי שפיר ואם אינו יכול להביאו היינו כשהגט כבד ואם ימשך המשיחה אצלו תנתק המשיחה וצריך ליזהר שתהא ידה פתוחה עד שיניח כל הגט בידה דאם תקפוץ ידה בעוד שהוא אוחז ראש הגט בידו לא הוי גט דהוה כמו גט בידה ומשיחה בידו ונראה דכשר דלא גרע מערק לה חרצי' ושלפתו דהוה גט אע"ג דביד הבעל להדק מתניו שלא תטול והמחמיר תע"ב עכ"ל ביאור דבריהם הוא דלכאורה י"ל הך דרב חסדא באם יכולה לנתק היינו שלא קפצה ידה בחוזק אבל אם קפצה ידה בחזקה הוה אינו יכול לנתק ודחי פי' זה דא"כ קשה הרי תליא מלתא בקפיצתה ואנן בתר נתינה אזלי' שהיא עשיה דידיה דבאותה פעם צריך שיהיה לא יוכל לנתק ע"כ כר"י דהיתה ידה קפוצה כבר והוא תחב כחוזק א"כ הכל תלוי כעשיי' דידי' וכן ס"ל לר"ת דקפיצתה אח"כ לא מהני אלא דהוא מפרש הפשט דמיירי בידה פתוחה והדבר תלוי במשיחה אם לא תנתק מחמת שהיא דקה והגט כבד ועפ"ז שבין לר"י ובין לר"ת לא הוי גט כשהמשיחה בידו ואינו יכול להביאו מחמת שאחר הנתינה קפצה ידה ע"כ צריך ליזהר הנותן גט ליד אשתו אע"פ שאין שם משיחה מ"מ יזהר שתהא ידה פתוחה עד שיניח כל הגט לידה דאם יאחוז בראש הגט בשעה שקפצה ידה א"כ לא הוה נתינה מועיל כ"ז שלא קפצה דהרי הגט בידו עדיין בקצה האחד והקפיצה שלה אח"כ אינו אע"פ שהוא מניחו אצלה ומ"ש התוס' אח"כ ונראה דכשר יש לכאורה לפרש דלא קאי רק אסיפא במ"ש וצריך ליזהר כו' דהיינו אכל נותן גט לאשה דא"צ ליזהר מקפיצתה סודם שיניח כל הגט בידה דעכ"פ לא גרע מערק לה חרציה אבל לענין משיחה בידו דנקטו ברישא ע"ז לא אמרו התו' אלא דכשר קי"ל כר"י ור"ת דפסלו באם קפיצתה מבטלת הנתיקה אצלו וכן משמע מדברי הטור שהכשיר באוחז הגט ופוסל במשיחה וקפיצתה מבטלת הנתיקה אלא דקשה ע"ז טובא דא"כ קשה דברי ר"י אהדדי דבתו' נשארו דברי ר"י כר"ת דפסול בקפיצתה מבטלת והרא"ש והטור הביאו בשם ר"י דמכשיר בקפיצתה מבטלת וחולק על ר"ת דפוסל ותו דבאמת אין חילוק בעולם בין אוחז גט לקפיצה מבטלת דמ"ש ב"י וז"ל ואע"פ שכתבתי שהרא"ש מכשיר באוחז הגט בראש א' כו' שאני התם שהניח הגט בידו אבל הכא שעדיין המשיחה בידו לא גמר הנתינה כו' עכ"ל דבר זה הוא אינו באמת דודאי אותו דין דמשיחה בידו לא מיירי שלא הניח המשיחה עד שבא לב"ד אלא תכף שקפצה ידה מניח המשיחה דעד מתי יאחזנה שתתלה בו ביטול הגט א"ו שאחר הקפיצה מניח הוא המשיחה ואינה מגורשת כיון שבשעת הקפיצה בהתחלה היתה המשיחה בידו ויכול להביאו וכ"ש הוא אם אוחז ראש הגט עצמו בידו בהתחלת הקפיצה וכ"כ ב"י עצמו אח"כ בשם התוס' דאלו תרווייהו שוין הם וכן מבואר בהדיא בדברי הרשב"א שמביא ב"י שמביא תחלה דר"ת פוסל בדין משיחה בידו והיא קפצה ידה אבל ר"י מכשיר כיון שנתנו לידה וקפצה ידה מרצונו כו' וסיים ואעפ"כ הורה ר"י להחמיר כדברי ר"פ והצריך לתת הגט בידה פתוחה שהבעל גומר הנתינה לגמרי כו' הרי דלר"ת הפוסל במשיחה בידו וקפצה ידה פוסל ג"כ באוחז הגט שהרי למד חומרא זו מדין משיחה אלא הדבר ברור כמ"ש התוס' ונראה דכשר קאי גם ארישא דהיינו שמה שפוסל ר"י המשיחה וקפצה ידה ומזה נלמד לאוחז הגט בראשו מן הכל חזר ר"י והכשיר דלא גרע מערק לה חרצי' וע"כ שפיר כתבו הפוסקים בשם ר"י להכשיר המשיחה וקפצה ידה דהיינו מ"ש התוס' ונראה דכשר כו' דסתם תו' היינו ר"י וא"כ יפה הקשה ב"י על הטור דמכשיר באוחז הגט בראש אחד ואח"כ מסיק בשם הרא"ש לפסול במשיחה בידו והיא קפצה ידה כר"ת והניח בצ"ע ומו"ח ז"ל כתב על קושית ב"י דאינו קושיא דדוקא בהניח גט בידה לאחר שתקפוץ ידיה לא הוה גט אבל באוחז בראש א' ומושיט לה והיא לקחתו הוה נתינה מידו לידה והוא קירב אלי' וסייע בנטילתו ול"ד לגט בידה ומשיחה בידו אלא כדרמי אוכלא לדנא כו' עכ"ל וכבר הוכחנו דשוין ממש הם ודבוקים כצמיד פתיל דאין שייך כאן באוחז הגט סייע בנטילתו במה שהוא אוחז בנחת בראש האחד בכל זה אינו מקרי סיוע לנטילה אלא מניח מקום שתוכל ליטלו ואינו מונע הנטילה ממנה ולא עדיף כלל ממשיחה בידו וקפצה ידו כמו שהוכחנו גם מ"ש דבהניח הגט בידה לאחר שתקפוץ ידיה לא הוה גט בודאי יש כאן ט"ס דהא בזה הוה גט מעלי' כמ"ש התוס' לעיל לפי' ר"י וכדי לתרץ דברי הטור מקושיות ב"י נלע"ד שהטור הכריע בדין אוחז הגט בראשו דכשר דכיון שהיא מתכוין שתטלו ממילא הוה קפיצתו ברצון הבעל ושפיר מהני משא"כ במשיחה בידו דבזה מגלה דעתו דאין לבו שלם לגרש וע"כ קשר משיחה בגט ואוחז המשיחה בידו להראות שאם תרצה לקפוץ ידיה יחזור ויקחנו אלא שהיא ממהרת לקפוץ קודם שחזר למשוך המשיחה אצלו ונראה לתרץ ג"כ מה שהקשה למה הצריך הטור בתוחב הגט תחת חגורתו דבעי' תרתי דהיינו קירב עצמו ומסייע בנטילתו כמ"ש בסעיף א' כאן וגבי אוחז בראש הגט אין שם כי אם קירב עצמו ולא סייע בנטילתו ותירץ ה"מ היכא דצריכה לתרתי אבל אם א"צ סיוע לנטילתו כגון שקירב הגט אצלה סגי עכ"ל ולכאורה אין ביאור לזה דמאי שנא אבל נראה כוונתו דבנותן הגט בידה כדרך כל הארץ ביד ע"כ סגי בקירוב לחוד משא"כ בתוחב תחת חגורתו שלא הוה דרך נתינה צריך תרתי דוקא כנ"ל לישב דברי הטור אע"ג דמשאר פוסקים לא משמע כן ומ"ש רמ"א כאן וכ"ז לא מיירי אלא שקפצה בלא רצון הבעל אבל אם הבעל מצוה כו' לא ירדתי לסוף דעתו דאמירה שלו לא מעלה ולא מוריד דאף בלא אמר כלום אנו רואין שהוא מרוצה בכך שהרי מקרב עצמו אליה ואם זה אינו מועיל לא תועיל גם האמירה דהוה כאומר טלי גיטך מעל גבי קרקע גם מה שכתב רמ"א ואפילו הושיט כו' נראה דלא אמר אלא בדעבד הוה אבל לכתחלה חלילה לעשות כן אלא לא תקפוץ ידה אלא עד שיצא כל הגט מידו דהא מסיק ר"י להחמיר כמ"ש התוס' ורשב"א בב"י בשמו ואפי' בדעבד נראה דלא הוי גט אלא לחומרא כנלע"ד:
ג
אין צריך לחזור וליטלו הטעם דלא קנתה הגט כלל לשום דבר וכ"ש לעיל ר"ס קל"ז:
ד
אפי' אמר לעדים כו' אע"ג שבסעיף שאח"ז בנכסי ש"ה מועיל אמירתו לעדים נ"ל החילוק דהתם יש כאן נתינה גמורה אלא שמחוסרת ידיעה מה נותן לה ע"כ מהני מה שהעדים יגלו לה אח"כ משא"כ כאן במשנה דלא הוה נתינה כלל דלאו בת גירושין היא ע"כ ל"מ אמירה לעדים אלא דוקא אומר לה אח"כ ה"ז גיטך דזה הוה במקום נתינה כיון שהוא בידה בעת ההיא:
ה
וכן אם נפל מידה והיא ישנה משמע דבנעור' ונפל מידה הוה גט נראה פשוט דהיינו אחר שהחזיק' בו קצת זמן אבל אם בשעת נתינה תכף נפל מידה ה"ל כלא נתן כלל אפילו בנעורה ואמירתו ה"ז גיטך ה"ל כאומר טול גיטך מן הקרקע אלא צריך ליתן שנית ולומר ה"ז גיטך ועיין לקמן סי' קל"ט סעיף י"ד בהג"ה:
ו
גיטה בחצרה דחצרה מידה אתרבי וזו אין לה יד כיון שהיא ישינה:
ז
ה"ז ספק מגורשת הטעם דכשאומר שלא בפניה אמרינן דמ"ש כנסי שט"ח אמר כן מחמת כיסופא הוא אבל לא בטלי' לגט אבל אם אומר לעדים בפניה הרי לית ליה כיסופא א"כ מ"ש כנסי ש"ח הוא ביטול לגט וכל כה"ג עבדינן לחומרא וצריכא ממנו גט שני ואם קיבלה קידושין מאחר צריכה גט מזה ומזה כ"ל הטור בשם הרמ"ה ונסתפק ב"י אם נאמר דס"ל להרמ"ה כדברי האומרים שיכול לבטל הגט הכתוב שלא יוכל לגרש בו אח"כ דאל"כ ל"ל גט שני יאמר לה הא גיטך כמו גבי ישינה או נימא דכל שצריך לומר לה יהא גיטך גט שני קרי לה והנה הגם שהדברים אלו יצאו מפי הרמ"ה וכתב המלך אין להשיב מ"מ לא אמנע מלהקשות מה שקשה לע"ד דאיתא בפ' הניזקין (גיטין דף נ"ה) אמר רבא מעדות של ר' יוחנן בן גודגדא אנו למדין אמר לעדים ראו גט זה שאני נותן לה ואמר לה כנסי ש"ח זה ה"ז מגורשת פשיטא מ"ד כיון דאמר כנסי שט"ח זה בטולי בטליה קמ"ל אם איתא דבטליה לעדים הוה אמר להו והאי דאמר הכי משום כסופא וצריך להבין הפשט במ"ש אם איתא לעדים הוה אמר להו למה הוצרך לזה הא ודאי איכא הוכחה טובה דאם נתכוין לבטלו היה לו שלא ליתן כלל הגט ותו מאי הוכחה מדלא אמר לעדים את הביטול דאימא אחר אמירתו לעדים נתחרט וביטל את הגט ופשוט דביאור הפשט באופן דאותן עדים שאמר להו תחלה הן הן עדי המסירה שמסר הגט בפניהם ואח"כ כשאומר כנסי ש"ח בשעת מסירת הגט אפשר שבתחלת המסירה היה בדעתו לגרשה גט גמור ותוך כדי דבור חזר והפך דבריו ואמר כנסי ש"ח ובזה בטליה לגט קמ"ל דכל מבטל גט דרכו לומד הביטול בפני עדים וכאן שהיו אותן העדים שייחד תחלה אותם היה לו לומר הביטול לפניהם ג"כ ומה לו לומר הביטול להאשה אלא ודאי דאין כאן ביטול אלא מחמת כיסופא אמר כן כנ"ל הפשט ואיך שיהיה אנו רואין מן הגמרא (דלא אמרי') דלא בטלו אף שיש סברא דכיסופא אלא כיון שיש לנו הוכחה מדלא אמר כן בפני עדים על כרחך מוכרח אתה לומר דאמר כן מחמת כיסופא והוכחה זו ישנה גם כן באומר תחלה לעדים בפניה דאם איתא דבטלה היה לו לבטל בפני העדים אלא ודאי דאין כאן ביטול ותו דהא יש עוד טעם למה אמר כן דהיינו שהיה ירא שלא תקבלנו כמ"ש הטור בסי' זה בסמוך אלא מפני הבושה או שהיה ירא כו' וא"כ יש כאן הוכחה מה דלא אמר הביטול בפני עדים ש"מ דלא בטלי' והא דאמר כנסי שט"ח שהיה ירא שלא תקבלנו כיון ששמעה שאמר כן תחלה בפניה בפני עדים ראו גט שאני נותן לה ולא תרצה לקבלו ע"כ אמר לה כנסי ש"ח ואין כאן ביטול לגמרי ועכ"פ צ"ל דהרמ"ה לא ס"ל הך מלתא שירא שלא תקבלנו אלא הטעם דכיסופא לחו' וא"כ צ"ע היטב על הטור שס"ל גם טעם זה וא"כ אין מקום לרברי הרמ"ה לו' שיש כאן ביטול וכגון זה צריך לפני ולפני' וליישב הדברים:
ח
זכי בש"ה זה כו' הטעם כיון דעכ"פ זכתה בזה הגט לצור ע"פ צלוחית ע"כ בעינן שיחזור ויתננו לה ודמיא למ"ש ר"ס קל"ז לענין חוץ מפלוני:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5