א
מה דבה ימצא באשה שתתגרש ושלא תדור הגרושה עמו בחצר ובו י"א סעיפים:
לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה ואם הודיעה בתחלה שהוא נושא אותה לימים מותר:
ב
לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה:
ג
לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר: הגה אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה מזבח מוריד עליו דמעות (טור) ודוקא בימיהם שהיו מגרשין בע"כ אבל אם מגרשה מדעתה מותר (אגודה פ' המגרש וכ"כ הר"ן) ואין ראוי לו למהר לשלח אשתו ראשונה אבל שניה אם שנאה ישלחנה:
ד
אשה רעה בדעותיה ושאינה צנועה כבנות ישראל הכשרות מצוה לגרשה:
ה
אשה שנתגרשה משום פריצות אין ראוי לאדם כשר שישאנה:
ו
יכול לגרשה בלא דעתה: הגה ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה ונדונייתה אינה יכולה לעכב משום זה הגרושין אלא תתגרש ותתבע אותו מה שחייב לה (תשובת הרא"ש וריב"ש) וכל זה מדינא אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה אם לא שעברה על דת וכמו שנתבאר לעיל סי' קט"ו ואפי' אם רוצה ליתן לה הכתובה אין לגרשה בזמן הזה שלא מדעתה (סמ"ק סי' קפ"ד) עבר וגירשה בע"כ בזמן הזה ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין (כל בו) גירשה מדעתה ונמצא פסול בגט יכול אח"כ לגרשה בע"כ (ג"ז שם) נולדו בה מומין ע"ל ס"ס קי"ז אם יכול לגרשה בע"כ י"א דבמקום מצוה יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירים לו לישא ב' נשים (מוהר"ם פאדווה סי' י"ג) (וכמו שנתבאר לעיל סי' א') לפיכך קטנה מתגרשת אע"פ שאין בה דעת גמורה אפילו אם קבל אביה קדושי' שהם דאורייתא או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשה אבל אם נשתטית ואינה יודעת לשמור עצמה אינו מוציאה עד שתבריא שלא ינהגו בה מנהג הפקר לפיכך מניחה ונושא אחרת ומאכילה ומשקה משלה ואין מחייבים אותו בשאר כסות ועונה ואינו חייב לרפאותה (וי"א דחייב במזונותיה ורפואתה) (ב"י בשם הרשב"א והטור בשם הרמ"ה והראב"ד) (וכן פסק לעיל סי' ע' סעיף ד' וכן עיקר) ולא לפדותה ואם גירשה מגורשת והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת (וכן משמע במהרי"ו סי' נ"ב) אבל בעתים שוטה ובעתים (" חלומה וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה שתשאר כך לא מהדרינן עובדא (פסקי מהרא"י סי' רט"ו ועיין לקמן סי' קכ"א סעיף ג') ומוציאה מביתו ואינו חייב לחזור וליטפל בה:
ז
מי שגירש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי. הגה ואם נשאת לאחר אפי' בישראל לא תדור עמו במבוי (טור) וכל זה במבוי סתום אבל במבוי מפולש שדרך רבים עובר ביניהם מותרים לדור (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם התו') אם רה"ר מפסיק בין בתיהם (הגהות אשירי פ"ב דכתובות) אפי' אין בכל העיר שום יהודי רק הם לבדם שרי (תה"ד סי' רמ"ג) גירשה משום שאסורה עליו אפי' לא נשאת אסור לדור עמה כאלו נשאת לאחר (א"ז):
ח
היה לה מלוה אצלו עושה שליח לתובעו: הגה ודוקא בכה"ג אבל מותר ליכנס לביתה אע"פ שנשאת הואיל ואינו דר שם ואינו נושא ונותן עמה (כך משמע בת"ה סי' רמ"ג) ויש מחמירין (ב"י) ומותר לאדם לזון גרושתו ומצוה הוא יותר מבשאר עני (הגהות מ' פכ"א מא"ב) ובלבד שלא יהא לו עסק עמה רק יזונה ע"י שליח (א"ז):
ט
גרושה שבאה עם המגרש לדין מנדין אותם או מכין אותם מכת מרדות:
י
אם נתגרשה מן האירוסין מותרת לתובעו לדין ולדור עמו ואם היה לבו גס בה אף מן האירוסין אסור:
יא
מי נדחה מפני מי היא נדחית מפניו ואם היה החצר שלה הוא ידחה מפניה:
באר היטב אבן העזר
קי״ט
א
מותר. מצות גירושין הוא מצות עשה. ומהראנ"ח היה נותן טעם לפ"ז למה שנוהגין לתת גט לש"מ שמת בלא בנים אעפ"י שבגט זה הם מבטלים מצות חליצה או יבום. מפני שנתינת הגט ג"כ היא מצות עשה. הרשב"א בתשובה סי' י"ח נתן טעם שאין מברכין על מצוה זו מפני שיש גירושין שהם בעבירה כגון שלא מצא בה ערות דבר ששנוי המשלח ע"ש:
ב
יושבת וכו'. ולא מהני כאן אם מודיע לה מאחר דכבר נשאה דמה לה לעשות עיין ב"ש ופר"ח:
ג
דבר. ולא יגרשנה כדי ליקח נאה הימנה. ודווק' בנשואה אבל בארוסה יוכל לגרשה כדי ליקח נאה הימנה רשד"ם חא"ה סי' ס'. אשה שהיא מאוסה ביותר ומאיסה ליה אפ"ה אין לו לגרשה בזיווג ראשון כנה"ג בשם הרא"ם. לא היה יכול להזדקק עם אשתו ועסקו ברפואו' שנה או שנתיים או שלש ולא הועיל להם. עון להם שיהיו יחדיו ס"ח סי' שנ"א. ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזיר ש"ס:
ד
ישלחנה. דוק' כשמצ' אחרת נאה הימנה אבל אם מצא אחרת עשירה הימנה ביותר בשביל העושר אין לשנאתה ואינו יוכל לגרשה בע"כ. וזיווג ראשון מיקרי דוק' כשהיא בתולה פרי חדש:
ה
בדעותיה. היינו מקשט' ליה תכא ומהדר' ליה גב' שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:
ו
הכתובה. בתשובת הרשב"א סי' אלף רנ"ד לא כ"כ ע"ש. וכתב ב"ש דהרב רמ"א איירי כשיוכל לגרש ע"פ הדין אז יוכל לגרש אותה אפי' אין לו כתובה. והרשב"א איירי היכא דאין ראוי לגרש בזה אם אין לו כתובה אין רשאי לגרש ע"ש ובח"מ. ופר"ח הקשה מש"ס דיבמו' דף ס"ג ע"ב נתנני ה' בידי לא אוכל קום זהו אשה רעה וכתובתה מרובה כו'. גם מפרק הניזקין מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשת רבו וכו' א"ל כתובתה מרובה וכו' ע"ש. משמע דלא יוכל לגרשה ע"ש והעלה דאינו יוכל לגרשה אלא א"כ יש לו לשלם הכתובה דלא כהרמ"א ע"ש. ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ"כ התי"ט פ"ה דברכות משנה ד' ע"ש וכ"כ שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ט:
ז
בגט וכו'. דוקא אם ידענו שלא ידעה בפיסול הראשון. אבל אם ידעה בפיסולו אינו יוכל ליתן גט שני בע"כ כנה"ג שדייק כן מדברי מהר"ם מינץ ע"ש:
ח
נשים. בתשובת מהר"ם פדוואה התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אשה אחרת. לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונה אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט. אבל בשבויה אין להתיר ח"מ ב"ש עיין ב"ח סי' א' וסי' זה. כרות שפכה ע"י חולי שרצה לגרש ואשתו אינה רוצה אין כח בידינו להכריחה שתקבל גט מפני חר"ג תומת ישרים סי' נ"ב. ובסי' קנ"ה כ' בשם מהר"ם אבוהב שלא תיקן ר"ג על זה. ועיין כנה"ג חילוקי דינים:
ט
משלה. דכללא הוא אם אינה יודעת לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורשת אז לכ"ע חייב בכל חיוב ממון. אבל אם יכולה לשמור את גיטה ואינה יכולה לשמור את עצמה אז מדאוריית' מגורשת אלא חז"ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שלא ינהגו בה מנהג הפקר ובזו ס"ל להרמב"ם דעל ממון לא תקנו חז"ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא שהוא אונס בתקנת חז"ל מש"ה הוא פטור מכל חיוב ממון. ובזה יש לתרץ מה שהקשה הרמ"א מסי' ע' דשם י"ל דאיירי בנשתטה דאינה יודעת לשמור את גיטה ב"ש. והח"מ מיישב דכאן איירי בנותן לה כתובה ולעיל איירי כשאין רוצה ליתן לה כתובה ע"ש. וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע"כ. אבל לדידן שאין מגרשין בע"כ אף אם לא היתה שוטה א"כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ח"מ:
י
מגורשת. ובזה הזמן אם עבר וגירש אפי' אם יכולה לשמור את גיטה מ"מ מחמת תקנו' ר"ג אינה מגורשת וחייב לאשה זו בכל חיוב ממון ב"ש ועיין ח"מ:
יא
שוטה וכו'. בתשובת מהרי"ו סי' נ"ב ומהרש"ל סי' ס"ה אסרו אפי' בדיעבד (שעתים) [בעתים] שוטה ועתים חלומה ע"ש ועיין מהר"ם מטראני ח"ב סי' כ' שמתיר לגרשה. הרב ב"ש נסתפק אם היא עתים שוטה ועתים חלומה וספרה ז' נקיים בעת שטותה ע"י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואה בעת חלימתה כי י"ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו נתעורר החימוד ואפשר בימי שטותה שלה לא היה לה חימוד ע"ש:
יב
בחצר. אפי' נזהרים שלא להתיחד אסור ב"ש ודלא כח"מ. ול"ד בחצר שהם משתמשים בקביעו' אלא אפי' בחצר שאיו משתמשין בו אלא לכניסה ויציאה אסור הראנ"ח ח"מ סי' ל"ו. ש"מ שגירש רשאי להחייחד כשיש א' אפי' שפחה דש"מ שאני עיין ב"ש:
יג
לאחר וכו'. איירי בנשאת ונתגרשה אז א"צ ריחוק אלא ממבוי אבל אם היא נשואה לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי ב"ש ועיין ח"מ ובה"י. ראובן שגירש לאשתו והלכה ונשאת לאחר וילדה בנים. והמגרש נשא אשה אחרת וילדה ממנו בנים. מותרים הבנים להנש' זה עם זה וליכ' למיחש מתוך שהם מחותנים יבואו לידי איסור. וכ"ש דמותר לבת המגרש שתקח את המגורש'. ולאח המגרש שיקח אחות המגורשת כנה"ג דף ק"מ ע"א:
יד
לבד. הח"מ כ' דאין להקל ע"ש:
טו
לאחר. ר"ל כאלו נשאת ונתגרשה דצריך ריחוק ממבוי. ואפי' אם היא אסורה עליו אפי' מדרבנן צריכה ריחוק ממבוי רק בשבויה הקילו ב"ש דלא כח"מ:
טז
מלוה וכו'. וה"ה שאר תביעות. וה"ה להיפך כשיש לו תביעה עליה. מכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק ח"מ:
יז
חולקים. הח"מ תמה על היש חולקים. וכן הפרי חדש:
יח
מפניו. אפילו בחצר של שניהם. או דרים בשכירות. וכתב הח"מ אחר הגירושין אין יוכל לישא א' מן בני מבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחית מפניו. וכ"כ הפר"ח. ואי קשיא דא"כ כי מיבעי' לן בש"ס היתה חצר של שניהם מהו ובעינ' למיפשט' מהא דקתני היא נדחית מפניו ודחינן דילמא דאגיר מיגר. אמאי לא דחינן דההיא מיירי כשנשאת לאיש אחר שאף שיש לו חצר שהיא נדחית מפניו י"ל עדיפא מינה קא משני ודו"ק פר"ח:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
ברייתא דראב"י יבמות דף ל"ז ע"ב
ב
עובדא דהתם מכמה רבנן דעבדי הכי וכ"כ הרמב"ם בפ"כא מהלכות איסורי ביאה ורבי ירוחם בשם הרמ"ה
ג
כדפשט לרב משרשיה גטין דף צ' ע"א
ד
ל' הרמב"ם בפ"ז מהלכות גירושין כאוקימת' דגמ' כר' אלעזר שם ע"ב והביאו הרמ"א בהג"ה
ה
שם מבריי' שם
ו
שם בבריי'
ז
לשון הטור ממשנה יבמות דף קי"ב ע"ב
ח
עיי' במ"ש במקומו בסימן קמ"א שתהא מבחנת פי' מ"מ צריכ' בין גיטה לדבר אחר כמו שנתבאר שם
ט
שם במשנ'
י
שם במשנ' וכדמפרש ר' יצחק שם דף קיג ע"ב
יא
רמב"ם שם ספ"י מה' גיטין
יב
כיון דקי"ל האש' שחלתה חולי אריך יוכל לומר הרי כתובתיך וכו' (כמ"ש בסי' ע"ט) וכאן ודאי הי' זה רוצה לגרש אלא חכמים מנעוהו לגרש אבל בחיוב ממון לא חייבוהו שהרי לא עשו כן אלא שלא ינהגו בה מנהג הפקר ולכן לחמה תאכל וכ' ה"ה שם
יג
ולענ"ד נראה דכאן איירי בדהפריש וייחד לה כתובת' ודמיא ממש לדין רפואו' חולי ארוך בס"ס ע"ט וכמ"ש בשם ה"ה
יד
מהירושלמי שם
טו
הראב"ד שם: (" פי' בריאה
טז
הרמב"ם שם
יז
ל' הרמב"ם שם בפכ"א מברייתא כתובו' סוף דף כ"ז וכפי גרסתו שם וכמ"ש ה"ה שם
יח
שם ריש ד' כ"ח
יט
שם
כ
כן הוא בת"ה
כא
ברייתא שם
כב
מימרא דרב פפא שם
כג
כמימרא דרב הונא בריה דרב יהושע לפי שלא נפסק הלכה שם כדברי אחד מהם ה"ה שם
כד
מימרא דרב נחמן תנא באבל רבתי וכו'
כה
עובדא דההוא ארוס וארוסתו דאתו לקמיה דרבא וכו'
כו
ברייתא שם
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
לא תהי' וכו' כ' הב"ש ולכאור' ק' וכו' מיהו דיוק של הח"מ מל' ומשמשתו ובטור וכו' וכן מסיק פר"ח ולהח"מ נמי ל"ק די"ל האיבעי' קאי בזקיני' וק"ל:
ב
לא יגרש הגט פשוט והמ"ל פלפלו אם פלוגתת ב"ש וב"ה אף בארוס' והפ"י סוף גיטין כתב נראה דאשכחן היתר גמור לכתחילה לב"ה אף בזיווג ראשון והיינו מן הארוסין (ור"ל משום דבר) דקרא דשנוי המשלח נראה דוקא מן הנשואין דילפינן מדכתיב והיא חברתיך ואשת בריתך והיינו כדאמרינן אין האשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי והפר"ח דייק נמי מזה דוקא אשתו הראשונה שהיא בתולה ולא אלמנה ובל"ז ל' הגמר' הכי דייק זיווג ראשון דהיינו משני צדדי הזיווג הוא ראשון אא"כ מצא בה ערות דבר זה ל' הרמ' ואף דזה לשון דב"ש דמתני' וכבר פסק בפי' המשניות הלכה כב"ה לא נמנע מל' זה דבשלמא ב"ה ששמעו ל' זה מב"ש ומייתו להו ראיה מקרא ולא הזכירו מקרא דדברי קבלה וזאת שנית וכו' וגם לא חילקו בין זיווג ראשון לשני שפיר דנשמע מדבריהם דלא יגרש הכונה לאיסור תורה ולהכי פליגו ודרשו לקרא באופן דמן התורה מותר נמי משום דבר משא"כ לדידן שאף לב"ה עם ששונא משום דבר מוזהר מקבלה שלא יגרש שפיר כתב לישנא דב"ש ומ"מ אין מוכרח מש"ה לפרש פלוגתא דמתני' בזיווג ב' ובזיווג א' מודו ב"ה כדכ' הג"פ וכן סיפק הב"ש כי לע"ד א"א לחלק כסתמא דמתניתן בין זיווג א' לב' ומכ"ש לפורשה אך בזיווג שני ויותר מכ"ש בפירש הקרא ולע"ד יראה נמי דלא משמע להר"מ וש"ע לחלק אף בענין הכפיה כי אף באזהרה דקבלה יש לכוף אלא שאין הדבר מסור לב"ד כי אטו כל דמגרש בבי דינ' מגרש (ולדידן בל"ז אין נ"מ) ולהכי תפס ל' דב"ש עם המקרא של תורה שפשטותו מורה כדב"ש וסומך על מה שמסיים אבל שנייה וכו' נשמע דלאו מאיסור תורה דקרא כ' לא יגרש כי בהקרא פשיטא דאין להפריד בשום אופן ודלא כב"ש ס"ק ד' והמקרא אינו מביא אלא לסמך לדברי הקבלה ע"פ פשטותו וזה דרך הב"י בדעתו. והטור נשמר אף מזה ולא כ' אלא אבל בזיווג א' אין למהר ובזה כ"ע מסכימים עם פרש"י ור"ן וכן מבוארים דברי תשוב' רשב"א שמביא הב"ה ריש הסימן זולת מה דרש"י ור"ן מפרשים דבזיווג שני ההלכה כר"ע זה משמע מהרמ' והטור דלא כותייהו והם מפרשים אם שנאתה לא בחנם אלא מחמת דבר כמבואר בב"י וכן מבואר לע"ד בפי' המשניות ע"ש והפר"ח מסיק שעיקר כפירש"י ור"ן והג"פ הכריע כהטור משום דהלכתא כבתראי ולדידן לחר"ג אין נ"מ:
ג
ואין ראוי כ' הח"מ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן. ויראה לע"ד דהיינו דוקא בשהוא תובע הגרושין בזה י"ל אף שמתרצה מ"מ לבה דוה אלא שאינה יכולה לסרב אבל כשהיא תובעת דש"מ פשיט' שהיתר גמור הוא ובזה י"ל מה שהקשה המ"ל למשמעות הפוסקים דבלא דבר אף לב"ה יש איסור תורה לגרש ממס' סנהדרין דף ך"ב כמה קשה גרושין שהרי התירו ליחד ולא התירו לגרש היכי מוכח דקשים והא איסור יחוד אינו אלא דרבנן ובלא דבר הוא איסור תורה די"ל סתמא אלו המלך תבע הגרושין לסבת נחת לו היו מתרצים ובזה ודאי לא היה איסור תורה כי התורה לא איירי אלא בע"כ ומ"מ קשים ושפיר נשמע מזה לפ"ז שאף גרושי אשה שני' הם עכ"פ קשים דהא הי' יכול לגרש אחת מן השניות ובאופן הנ"ל ומ"מ יותר התירו היחוד וא"כ ע"כ מה דנאמר בזיווג שני אם שנאת שלח היינו ע"י דבר ולא מפני שמצא אחרת נאה וק' מזה על פירש"י ור"ן הנ"ל ואולי דוד המלך ע"ה שנאה לא הי' לו עם שום אחת אף כי מצא אבישג נאה לו יותר והעיקר בשנאה תלוי וק"ל.
ד
בהגמ' איתא א"ל ר"פ לרבא לא מצא לא ערוה ולא דבר מהו ופירש"י מי כייפינן לי' לאהדורה או לא א"ל מדגלי רחמנ' גבי אונס כו' ופירש רש"י דאי כל מגרשי נשותיהן שלא כדת בעמוד והחזר למה לי לגלוי בהאי ובתשו' מור"ם לובלין סימן קך"ג איתא מור"ם יפה ז"ל הביא המשנה פלוגתא דב"ש וב"ה ופירשה דלא יגרש אינו אלא עצה טובה (וכבר בטלו כל הפוסקים דברים אלו כדאיתא נמי שם) וכ' שק' לו מיום עמדו על דעתו המשנה שמשמעותה שאפי' בלא מציאות ערות דבר יכול לגרשה מהיכן למדו שמא דוקא גזירות הכתוב אם מצא ע"ד וכת' לה מגורשת אבל אם לא מצא שמא הגט אינו כורת. וא"ל דילפינן ממה דאיתא בגמרא א"ל רב פפא לרבא כנ"ל עדיין אני שואל דילמא דוקא מחמת שנאה ולא מחמת אהבה דומי' דש"מ ע"ש כי האריך וכל דבריו תמוהים לע"ד לדבריו שלא נשמע שהגט מתיר בשמגרש בלא דבר אלא ממה דגלי באונס ק' על רש"י למה פי' האיבעיא אי כייפינן לי' לאדורה ולא בפשוט דילמא לא הורתה לנו התורה מצות הגט אלא ע"י ערוה או דבר והאמת שמעולם הוקשה לי זה על פירש"י עד שמצאתי ת"ל דברי תו' תמורה דף ה' ד"ה מיתיבי שהקשו כעין קושי' זו ויותר עצומה ותירצו דאיתקש גרושין למית' ומצאתי היקש זה בירושלמי ריש המגרש ובזה כל חקירתו שם בטילה ולק"מ על רש"י ז"ל וק"ל והפ"י מקשה מה פשט רבא מדגלי ת"ל שמוכרח כל ימיו לנתוקי לעשה שלא ללקותו הואיל ועבר אמימרא דרחמנא ותירוצו מבלד שהיא דחוק אף א"י לפרש מה כ' ול"ל דלאו איצטרך לענין כהן וכו' ומדוע ל"ל הכי ע"ש והנלע"ד דהא ע"כ מה דמיבעי אם מחויב ליהדר ליכא למימר משום דלרבא שאל דס"ל כל דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד לא מהני ומחויב ליהדר דא"כ למה דפשט הי' ק' מזה על דידיה אע"כ כדכ' הפ"י דכל שלא נאמר דרך לאו אינו בכלל זה ומה דנסתפק היינו מפני שגירשה שלא כדת הוי דומיא דגזל דמחויב לקיים והשיב ופשט מדגלי וכו' דאי אמרת כל מגרש שלא כדת בעמוד והחזר הא באונס תמיד שלא כדת וקאי בעמוד והחזר מכח והשיב א"כ ממילא תו ידעינן דלא לקו על הלאו כמו דלא לקינו מההוא טעמא גופי' על גזילה משום דהוי ניתק לעשה כמבואר ברמ"א ריש ה"ג וכל ימיו למה לי אלא ש"מ דאינו בסוג גזל דלא גזל דבר הקנוי לה אלא דמסלק שיעבודו כמבואר חילוק זה בהרשב"א גיטין דף ע"ה תוך ד"ה מכלל ומה דמשני בתמורה לאביי דאי לא כ' כל ימיו ה"א אי בעי היינו לפום סברה דאינו דומה לגזילה ומה דמספקא לר"פ לאביי י"ל דפשיטא לי' והב"ש כ' ולב"ש דאסור וכו' וקרא לא יוכל כו' וא"י מה ק' לו דהא איצטרך הלאו למלקות ואי משום דלא לקי מדהוי נתק לעשה ע"י כל ימיו אכתי צריך לכהן ואפי' נימא דלא מסתבר לו למוקים הלאו אך לכהן אכתי א"י מה שכתב תו וא"ל א"כ כל ימיו ל"ל דהא אי לא כתיב כ"י לא הי' ניתק לעשה ולא הי' קושייתו מעיקרא דהא ללאו אתא:
ה
יכול לגרשה בלא דעתה ע' פר"ח מביא קושית הרשב"א מזה על מ"ד נתינה בע"כ לא שמי' נתינה וכ' ולי נראה דושלחה מביתו בע"כ משמע והוא תימא כאלו קושי' הרשב"א אזלה לההוא מ"ד מנ"ל שיכול לגרש בע"כ ומעולם לא עלה זה על דעתו ולע"ד מוכרח נמי מדכתיב באונס לא יוכל לשלחה והיינו בע"כ דמדעתה שרי ש"מ הא כל הנשים אף בע"כ אלא דהקש' מדוע לא יליף מגרושין דכתיב ונתן ומ"מ בע"כ שמי' נתינה ומוכרח לתירוצו הנכון. אפי' אין לו לשלם ע' ריש סימן ק' לפיכך קטנה וכו' או חרשת שנתקדש' כשהיתה פקחת ונתקדשה כ' המור"ם פדוואה סי' ח, דאפי' בזמן זה שיש חר"ג שלא לגרש בע"כ ודעתה אינו דעת ומקרי שלא מדעתה מ"מ קרוב היותו גט מצוה כאשר רמזת במכתבך היות איבה ביניהם וכו' וכה"ג לא גזר ר"ג זה אפשר אם לא נבדיל בין מצוה למצוה עוד דרך אחרת לי וקרוב הוא כי ר"ג לא כיון רק לתקנת האשה שלא לכופה אמנם בחרשת אף כי רמוזתה לא יקרא רצון גם אונס אין כאן וכו' ע"ש וע' תשו' הגאון נ"ב נרו סוף סי' פ"ד וסברתו שהמציא משום דלא ממנעי ולא נסבה לע"ד לא שייך בפקחת ונתחרשה דמה"ת לא זכתה בתקנות ר"ג.
ו
לפיכך מניחה כ' הח"מ וזה דוקא לדין התלמוד כו' א"כ אף בנשתטית חייב כו' אזיל בזה לשטתו ס"ק ו' והב"ח שכ' הכא נמי הכי וגם סי' ע"ט מביא דברי הרש"ל לפ"ר סותר עצמו עם מה שכ' סי' ע"ז כי מדברי מהרש"ל שבסי' ע"ט מביא הח"מ סי' ע"ז ראיה דלא כהרא"מ והדין עמו לע"ד אמנם לע"ד אדרבא מזה גופי' לפ"ר יש ראי' להרא"מ דכמו שהכא אף שהחכמים אסרו לגרש אמרינן דמ"מ בחיוב ממון לא חייבוהו והטעם מסתמא כי במה דלא מצינו בהדי' לא מפקינן ממון ואמרינן שתועלת האיסור הי' אך יקרא שמו עליה ולא ינהגו בה הפקר כן י"ל בתקנות ר"ג דכל כמה דלא מצינן שחייב בממון לא מפקינן ותועלת החרם לא היה אלא כמתוך שהוא אגוד בה לא יהבו לי' אחרינ' כמבואר סי' ע"ז ובתוך כך אולי יתחרט ואפי' לשיטת הי"א שמסיק הרמ"א שכן עיקר אם הטעם כדמשמע מהרמ"ה שבטור דאל"כ מה הועילו חכמים בתקנתן וע"כ דס"ל דקריאת שמו עליה אינו מספיק לשומרה דיש לחוש אולי בעד ככר לחם ועו' י"ל דלדידן באשה בריא' דבת מלאכה היא מודה לסברת הרמ"א דכל כמה שלא מצינן שחייבוה בחיוב ממון סתמא לא מפקינן אמנם לטעם הח"מ ס"ק י' דאין אשות לחצאין שפיר יש ללמדו מני' ה"ה לדידן שחייב אך צ"ע מה זו סברה דאין אשות לחצאין הא קי"ל דיוכל להתנות על מנת שאין לך עלי חיובי ממון. אמנם הדין הכי ס"ל להרשב"א שבב"י סי' ע' מטעם דכל זמן שאינו יכול לגרש לא נפטר מחיובי' וממילא ה"ה לדידן וכבר כתבתי סי' ע"ז שמסתביר כהח"ע וי"ל נמי איפכא דאף הרמ"א דהכא מודה לדידן דחייב משום דאלו יהא פטור אשה שאינה מספקת במעשה ידיה תוכרח לומר רוצה אני כדי להנשא לאחר והוי כופין אותה עד שתאמר רוצה אני ומסתמא על זה נמי גזר משא"כ הכא דלא שייך. וי"א דחייב היא נמי דעת הטור על פי הרמ"ה שכ' דבריו אף על אם עבר וגירשה (וכנראה דבזה לא פסק הרמ"א כותי') ונתן ב' טעמים אחד דאל"כ לא הועילו וכנ"ל ועוד כיון דאמר רבנן לא יוציא לא מצי מפיק ולא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת דחייב במזונותיה ומשמע דקאי בשטת הסוברים דבדיעבד מגורשת וצ"ע דא"כ איך יש לדמותה למגורשת וא"מ שהטעם מפני שמעוכבת בשבילו להנשא כמבואר סי' צ"ג וזו שרי' להנשא ונראה שטעם זה לא שייך אלא על קודם שגירש' לאפוקי מדעת הרמ' והרמ' ס"ל דכיון שמוכן מצדו לגרש' אינו נקרא מעוכבת בשבילו אלא בשביל חכמים וצ"ע. ובתשו' רש"ל סי' מ"ה תפס אך טעם ראשון וכ' בל' זה וגם אם עבר וגירש בגט זה נראה שאין לו היתר לישא אחרת אפי' בלא טעם חרם דא"כ מה הועילו חכמים בתקנתן ולא אמר הירושלמי שהוי גט לחד מ"ד אלא לענין אם נשתפה אח"כ אבל לא שיועיל לו מה שעבר על דברי חכמים ומשמע מיני' דה"ה לדידן בגירש בע"כ ומ"ש הב"ח דלא שייך בזה דא"כ למה הועילו משום שלא יעבור החרם אינו מוכרח ולא משמע הכי ממהרש"ל אך מל' הכל בו שלעיל מזה בהג"ה עבר וגירשה כו' ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין ולא כ' שוב האיש מותר לישא משמע קצת כדבריו שבזה שרי אף קודם שנשאת וצ"ע (וע' בשו"ת סי' ד') ולמה שכ' הרמ"א לקמן וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת ודאי דשייך אף טעם שני דהרמ"ה לחייבו בחיובו ממון אף בעבר וגירש לשיטה דלא גרעה ממגורשת ואינה מגורשת לשטת הרמ"א שהכריע לחייבו קודם שגרשה ממילא ה"ה בתר שעבר וגירשה מטעם השני ובגירש בזמן זה בע"כ שכ' הב"ש דלטעם שני י"ל שחייב מה בכך שי"ל הכי וכי משום זה נוציא ממון ובפרט שטעם זה כדכתיב על עבר וגירש במקום שהיא ודאי מגורשת צ"ע כנ"ל ואי משום טעם הראשון דאל"כ מה הועילו אף למה שהוצאתי משמעות מן מהרש"ל דשייך מה הועילו מ"מ ע' לעיל דהא בל"ז לשטת המזרחי דסי' ע' ע"כ דל"ש טעם דמה הועילו כיון דהועילו לענין שאסור באחרת וסי' ע' מסיק דיוכל לומר קי"ל כהמזרחי. ולשטתו דלא שייך מה הועילו בדין חר"ג מפני החרם בלא זה אין מקום לבא עליו מטעם זה וא"כ מאין יבא עזרה לחייבו בתר גירושין דבע"כ בחיובי ממון (אך ע' בשו"ת הנ"ל) ומה שכ' תו ואם חר"ג דמי' לתקנות חז"ל י"ל בזה הזמן אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת. וא"כ אסירה היא להנשא ושייך טעם השני זה להדיא לעיל בהג"ה דלא כותי' שהרי כ' עבר כו' ונשאת בגט זה מבואר דשרי' להנשא דאל"כ לכה"פ היה לו ליכתוב ועברה ונשאת וגם דצריכה גט שני. וכן עיקר כ' הח"מ ובב"ח כ' שצריך לייחד לה כתובה ולהכין גט וכן כ' היש"ש פ' חרש סי' ג' בל' זה והתירו לו שיתן גט וימסור ליד אחר ותתפקח שתקבל גיטה וכתובתה ובסי' א' גמגמתי על טובו של גט זה ע"ש וגם כתבתי דיש בו למיחש כשתשתפה תנשא בו והוא קרוב להיות גט בטל ע"פ המ"ל פ"ו מה"ג וכעת מצאתי אף הפ"י ריש מי שאחזו כ' נמי ומתוך מה שכתבתי יש לי לפקפק על מה שכ' הב"ח שנהגו הגדולים בנשטתת ואין יכול' לקבל גיטה שיש לזכות לה גט ע"י אחר ולמוסרו לידה כשתתרפא ולפמ"ש י"ל דלא מהני ההוא גיטא כלל כיון דבשעת הכתיבה לא הי' ראוי לנתינ' אם אין יכולה לשמור גיטה באותה שעה דד"ת אינה מתגרשת כלל כדאמרינן בקורדייקוס לר' יוחנן ובשוטה לכ"ע (והיינו שטת הטור סי' קך"א ע"פ פי' הפר"ח וע"ש) ולדעתי צריך להתישב הרבה בדבר שקרוב בעיני דלא הוה גיטה בכה"ג עכ"ל. והנה ראיות המ"ל ממה דקי"ל לאשה דעלמא אינו גט משום דאין בידו לגרשה וה"נ כיון דאין בידו לגרשה עכשיו מפני שטותה הוי לה כאשה דעלמא וכו' כיון דבשעת הצווי לא היתה בת גרושין נמצא כאלו נכתב בלא צוויו וכו' והסכימו גדולי הדור לאיסור מטעמא דכל מידי דלא מצי עביד לא מצי משוי שליח כמ"ש תו' פ"ב דנזיר ור"ל דשם דף י"ב מקשו איך משוי שליח להפרש חלתו קמח לכשיהי' עיסה הא אין בידו עתה להפריש דהמפריש קמח לא כלום. וכעת נתת לבי לעמוד על דעת קדמונינו היפלא מהם דבר וכי ס"ד שלא הרגישו במימרא דר"ה כל מה דאיהו לא מצי עביד וכו'. ואולי יש לומר כי הנה ק' נמי לשטת הרמ"ה בטור סי' קך"ג והר"י דמצריכו שליחות בכתיבת גט וכי נימא דאם הבעל אין יכול לאמן ידו בכתיבת שום אות דנמצא איהו ל"מ עביד אף הסופר ל"מ עביד וכן ק' לכ"ע אם המגרש חולה שאין יכול להלוך בשום אופן למקום האשה שהיא רחוקה ממנו כמה שהרי אין בידו לגרש דונתן בידה כתיב איך משוי שליח לגרש ומשנה שלימה שנינו השולח גט לאשתו והניחו זקן או חולה כו' ועד כאן לא הוקשה להרא"ש סוף קדושין הלכה י"ו על רבינו יואל דר"ל גוסס אין יכול לגרש אלא דא"כ אף כשהוא עדיין חי מה בכך ואי לאו בר נתינה הוא משום דחשוב כמת אפי' שלוחו לא מצי יהיב לי' והוי גוסס בלי ספק אף בעגלות צב א"א לו לבא בגבולה וא"כ אף אי גוסס בר גרושין הוא אכתי באופן זה שהיא רחוקה ממנו לא מצי איהו עביד הגרושין ואיך שלוחו מצי לגרש וא"ל דברי רב הונא אינם אלא במידי דלא מצי עביד מצד חוקי התורה מה שא"כ אין יכול ליכתו' או אין בכחו להלוך וגוסס לר"י הוא ג"כ מצד התורה שלא יהא לו כח לגרש אף כי יכול למיעבד כל משפטי הגרושין דהא ל' ר"ה משמע כלל דכל מידי דלא מצי עביד יהי' החסרון מה שיהיה וכן מוכח במס' ב"ק דף ק"י דאי לאו דכהן זקן מצי עביד ע"י דחק לא מצי מיעבד שליח ואולם איתא מס' קדושין דף ך"ג בעי רבה לרשב"א עבד כנעני מהו שיעשה שליח לקבל גיטו מיד רבו כיון דגמר לה לה מאשה כאשה או דילמא אשה דאיהי מצי מקבל' שליח נמי משוויא עבד דאיהו לא מקבל גיטי' שליח נמי לא מצי משוי בתר דאיבעי' הדר פשטה לה לה מאשה ואלא הא דאמר ר"ה מי איכא מידי וכו' והא עבדא דאיהו לא מצי מקבל גיט' ושליח מצי משוי ולא היא ישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל עבד שייך בגיטין דתנן נראין הדברים שהעבד מקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חבירו וצ"ע לפ"ז טעמא דנזיר י"ב הנ"ל דאיתא אמרי לא משוי אינש שליח אלא במילתא דמצי עביד השתא במילתא דלא מצי עביד השתא לא משוי ופירשו התו' ודאי דע' האדם אפי' במידי דלא קאי קמי' והלכך הא' נפטר בגילוח השני אבל שליחותא בעא דלא מצי אינש משוי שליח אלא במילתא מצי עביד נפשי' בשעה שעושה שליח דהא נסובי ל"מ לישוי שליח לקדש לו אף לכשתתגרש ואף קדשה השליח אינה מקודשת וע"ז סובב קושייתם מחלה וע' במ"ל פ"ט מה"א. וקשה הא עבד כנעני אף דלאו בר קבולי גיטא הוא מעתה ועד עולם מ"מ מצי משוי שליח משום דשייך בגיטי לקבל גט חבירו מיד רבו וזה דשייך בקדושין לקדש הנשים פנוית לא יהא מצי עביד שליח לקדש לו בתר שתתגרש ולה מבואר במ"ל הנ"ל אין זה אלא מכללא דר"ה והרי דבריו אינם אלא בדומי' דקרבנות דישראל לא שייכי בקרבנות כלל. וכן דין דיבמו' דף נ"ב שמביא המ"ל לאשה דעלמא אינו גט דנמי טעמו משום דאיהו לא מצי עביד עתה דנמי ק' הא בר שייכו' בגטין הוא לאשה שיש לו כבר או לאשת חבירו אם חבירו משלחו ואינו דומה לקרבנו' וע"כ לחלק דמה דמסיק דמילתא לא שייך בעבד היינו משום דדברי' ר"ה בנוים ע"פ סברה דכל שאין בכחו לא מסתביר דמצי ליתן כח לשליח ולעצמו אין כח זה. ומזה פשוט להגמר' בנזיר וביבמות דצריך להיות לו הכח בשע' מנוי השליחו' כי מה יתן ומה יוסף הכח שמשיג המשלח בתר המנוי אלא שבעבד מדחזינן דבר קבולי גיטא לחבירו הוא נראה מזה דמה שא"י לקבל גיטו מיד רבו לאו חסרון בכח גופו הוא אלא מפני שאין לו רשות. והשליח שיש לו רשות בפ"ע ואינו צריך לקבל כח הרשו' ממשלחו כי הרשות יש לו מבלעדי המשלח ומה דפשטינן מדר"ה דכהני שלוחא דרחמנא היינו משום דישראל לא שייכי בתורת קרבנות כלל מזה נראה דהחיסרון בכחם להקריב וא"כ י"ל דל"ק ממי שא"י להלוך אצל האשה דכח ההילוך אין צריך השליח לקבלו מהמשלח שהרי בר גרושין הוא לאשתו הסמוכה אליו וכח ההילוך יש לשליח מבלעדי משלחו (אמנם למ"ד דצריך נמי שליחו' לכתיבת הגט עדיין צ"ע ממי שאינו יכול לאמן ידיו בשום אופן ובשום אות כגון גידם דמ"ש הוא מכהן זקן דלעיל בב"ק ובאמת לפ"ר נראה מזה ראי' דא"צ שליחות לכתיבה) והוי דומי' דעבד משא"כ לקדש אשת איש החיסרון בכחו שאין לו שום כח לקדשה ומה בכך ששייך בקדושין בפנוי' הא מ"מ אשה זו אין בכחו לקדש ומה שאין בכחו אין יכול למסור לשליח וכן ליכתוב גט לאשה דעלמא זה נמי חסרון בכח גופו שאין בכחו ליכתוב הגט עתה לשם גרושין לאשה זו מפני שאינה בת גרושין (והסופר למ"ד דבעינן שליחות לכתיבה פשיטא דצריך לקבל כח זה ממשלחו ולכותבו לאשתו ולאשה זו אף למשלחו אין כח ולרוב הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה בל"ז צרכינן לדחוקי דלא נקרא כתיבה לשמה זולת כשנעשה ע"י מצווה בשעה שהצווי ברשותו משא"כ לאשה דעלמא וכבר נזהר הרמ' פ"ג מה"ג ה"ו שלא להזכיר כלל מלת שליחות וע' סי' קל"ב) וא"כ י"ל עד כאן אינו מדמה הר"ש גוסס לדר"ה וכן הטור בסי' קך"א ע"פ פי' הפר"ח שוטה בעת הכתיבה אלא הנהו דהחסרון בכחם משא"כ נשתטה הוא אפשר די"ל מה בכך שאין לה יד להתגרש זה אין חסרון בחקו אלא דלה אין יד לקבלו ולכשיהי' לה יד יגרשנה שלוחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלחו אלא שהיא השיגה ידה לקבלו אבל כל כח הבעל הי' לו מאז ומשעה שמינהו וככחו אז כן כחו עתה מבלי הוספו' כח להמשלח ודו"ק כי מ"מ עדיין צ"ע למעשה.
ז
וי"א דאפי' בדיעבד אינה מגורשת היינו ע"פ הגירס' בירושלמי למ"ד מפני גרירה אסורה (וע' תשו' רש"ל וכונת תשו' רבינו שמחה שבב"י צ"ע ובתשו' הגאון נ"ב נרו' סי' פ"ג פירשה ע"ש ומ"מ ק' להגהתו שצ"ל עבר וגירשה אסור אחרי דברי הפלוגתא וקודם דברי ר' נחמי' וק' דא"כ משמע דעבר וגירשה אסור קאי על שני הטעמים בשוה וזה סותר תלמודן דהרי לטעם שאינה יכולה לשמור ודאי אם נשאת תצא לטעם גרירה ודאי אם נשאת ל"ת ע"ש ודוק) וכבר מבואר שפסק הרמ' וטור וש"ע הוא ע"פ הגירסה המבוררת בתו' ורא"ש פ' חרש ולע"ד יש ראי' לגירסה זו מתלמודן שהרי אמר אביי דיקא נמי וכו' מ"ש הכא דקתני עולמית כו' אלא ש"מ הא דאוריי' הא דרבנן וכ' הנ"י כלומר דמשום דאין גירושיו כלום מן התורה קתני האי לישנא שאין לגרושין תקנה עולמית שאפי' נשאת ויש לו כמה בנים תצא משא"כ בנשתטת דבדיעבד אם נשאת ל"ת ואפשר שאפי' נתגרשה תנשא עכ"ל ובודאי פירושו מוכרח דאל"ה מה ענין עולמות להפריד בין ד"ת לדרבנן אטו דרבנן אינו נצחיי כדאורייתא וא"כ לו יהא הגירס' ברורה בירושלמי לאיסור מהראוי ליפסק כתלמודן ומכ"ש שיש לסייע מזה לגירסת תוס' הודאי אלו היה הגירס' ברורה לאיסור היה ההיכרח להשוות שני התלמודים ולדחוק דדוקא שלא תנשא ואם נשאת ל"ת משא"כ בדאורייתא אבל אחרי שאינה אפשר כדאי ראי' זו להעיד על גירסה הנכונה. ועכ"ז חלילה להקל לכתחי' עכ"פ נקוט מיהא פלג' שברור דאף להי"א אם נשאת ל"ת. ומ"ש הח"מ בשם מהרי"ו דכל שהבעל ידע יש לספק כו' לע"ד בלשון הירושלמי עצמו שבתו' עבר וגירשה אין ספק דעבר במזיד משמע כדאיתא בשבת דף ל"ח בתוס' ד"ה עבר ושהה. ומה שמדמה למבטל איסור אין דומה כלל דשם הענין אך לטובתו שפיר שייך לאקנסי' במזיד אבל לגבי האשה שתאסר להנשא בגט זה משום דאיהו עביד איסור מה ענין למקנסה ופשיטא שאין חילוק בין שוגג למזיד הא למה זה דומה לגירש בלא ערוה ובלא דבר שאסור ד"ת לגרש ולא נסתפק בגמר' דמה דעביד עביד ושרי כנ"ל ולשטת הי"א ע"כ לומר דחכמים עשו חזוק לדבריהם יותר משל תורה ואף זה ק' לע"ד לאמרו דיחזיקו בתקנתם יותר מלאו המפורש בתורה באונס לא יוכל לשלחה ומ"מ אף לרבא שרי' להנשא בגט זה ומטעם התו' דגרושין הוקשו למיתה וע' ש"ות סי' ד' אבל לחלק בין שוגג למזיד לע"ד אין לנו. חוזר להש"ע והוא שתהי' יודעת לשמור גיטה זה הוספו' רבינו ב"י על ל' הרמ' והטור ע"פ הסוגי' והה"מ כ' כמדומה לי שסמך לו על מ"ש פ"ב בדין הקטנה ולע"ד הוא דחוק וביותר הטור שיסמך על דלקמן ותו ל' הטור אבל נשטתת שא"י לשמור עצמה לא יוציאנה אפי' יודעת לשמור גיטה כו' וכ"ה כו' ואם גירשה הרי זו מגורשת דמדכ' אפי' אם יודעת ומכ"ש אם אין יודעת משמע דחד דינא אית להו ועל שניהם מסיים ואם גירשה מגורשת ותו ק' מדוע שתקו מלבאר מה דנפק מהירושלמי דשוטה נערה ואין יכולה לשמור אף גיטה דמ"מ ע"י אביה מתגרשת בדיעבד וכן מדין עתים חלומה ועתים שוטה שמדבר הירושלמי ונפק מיני' דאפי' אם בעת שטותה א"י לשמור אף גיטה מ"מ נקראת יודעת לשמרו מפני השעה שמקבלתו בחלומתה ולא נשאר לגבה אלא החשש גרירה ובדיעבד מגורשת כמבואר על נכון בב"ש ס"ק י' (ומה שכ' בד"מ ס"ק ג' ובתו' ואשר"י ריש פ' חרש משמע דבעתים חלומה ובעתים שוטה יוכל לגרשה. צ"ע כי אדרבה משמע מדבריהם להלכה לתמודן דחיישינן לזנותה ומהירושלמי לפירושם מוכרח דשייך גבה טעם זה פשיט' דלכתחילה אסורה להתגרש ודלא כבעל פ"מ שנסתפק בזה ד"ה פעמים ובחנם האריך נמי להשיג על הה"מ ד"ה מפני כי כונת הה"מ אינו אלא שהיא מתגרשת בדיעבד) תו ק' לשטת הרמ' דיש חלוק בין דאורייתא לדרבנן לענין פטור הבעל מחויבים הי' להירושלמי לחשוב ד' נפקותות מפני כל זה הי' עולה על רוחי לומר דהרמ' וטור תופסי' לעיקר פי' הי"מ שבתו' דגרירה דבירושלמי היינו משלחה ואינה חוזרת דלפי' זה למ"ד זה אף א"י לשמור גיטה אף דמדאוריי' לא יוציא מ"מ בדיעבד מגורשת. ומה שמקשו תו' על פי' זה קושי' ב' ועוד עתים שוטה ועתים חלומה אמאי קאמר דלמ"ד מפני גרירה אסור כיון דקבלה גט כשהיא חלומה הרי באותה שעה משלחה ואין חוזרת היא אפשר לדחוק דמשלחה וא"ח לעולם בעינן לאפוקי' מעותדת בשע' הגט לחזור בתר שעה. ואולם הקושי' א' היא קושי' אלימה דעבר וגירש אמאי מותר למ"ד משום גרירה כיון דהוי ד"ת ואולי יש ליישבה נמי ע"פ דבריהם תמורה הנ"ל שכתבו וי"ל דאיתקש גרושין למיתה וא"כ בשלמא למ"ד שאין יכולה לשמור גיטה דהוי כאין לה יד שפיר דאף בדיעבד אינה מגורשת דהוי כנתן לרשות שאינו שלה דכל הנשים אינם מתגרשות באופן זה ולא נקרא גרושין בשום אשה משא"כ למ"ד משום גרירה דהיינו מדכתיב ושלחה פרט לזו שמשלחה וחוזרת זה אין ענין לתכסיס הגט ולא נאה לדרוש המקר' פרט לזו שיהא הגט בטל כנ"ל דמה"ט לא דרשינן כי מצא בה ערות דבר שאם לא מצא יהא בטל משום דכל שנעשה באשה תעשה גרושין שמועיל באחרת הרי היא בכלל ההיקש דאיתקש למיתה שיועיל בכל הנשים אלא כאלו הזהירה התורה פרט לזו שלא תשלחנה ולא עדיפה מאנוסה שאמרה תורה לא יוכל לשלחה ומ"מ פשוט אף לרבא דמגורשת מהיקש הנ"ל וידוע דלפי' זה כל הנפקותת שבירושלמי אינם אלא למה דלא נחית לסברת תלמודן משום חשש זנות אבל למסקנת תלמודן ולתנא דר"י דהוא לפי' זה המ"ד משום גרירה אין שוב נ"מ לדינא בין א"י לשמור אף גיטה לבין יכולה. ובין יש לה אב לאין לה ובין שוטה לעתים חלומה תמיד לכתחילה לא יגרש ובדיעבד מגורשת ושפיר דסתמו. ומה דלא פסקו כמ"ד משום דאין לה יד י"ל משום דתנאי דתלמודן הוא עצמו שאמר בירושלמי כתנא דר"י ואפשר כי היכי דלא יהי' סתור י"ל דר' ינאי עצמו לא אמר דבריו אלא לטעם קטנה שאינה מתגרשת אלא דתלמודן מביאים אותו להקשות מיני' על ר' יצחק ע"פ האמוראים שע"פ דבריו פירשו בו נמי בירושלמי טעם שוטה ואמרו שא"י לשמור גיטה ומדחזינן דר"מ עצמו לא ס"ל ה"ט גבי שוטה אלא כתנא דר"י מסתביר להו לפסק כתנא דר"י שהוא מ"ד משום גרירה ותו' דסתמא דמתני' נשטתת לא יוציא ודייקה דלא ליתני עולמית להורות דבדיעבד מגורשת נהי דלמ"ד משום דא"ל יד ע"כ לדחוק דמשום כללות השוטה היודעת לשמור גיטה הוא דנקיט הכי מ"מ ק' דמי לא אירי' נמי נשטת' דא"י לשמור אף גיטה ולמ"ד משום גרירה שפיר. אמנם אחרי שכל הפוסק' מסכימי' עם ה"המ בודאי בטלה דעתי בפי' זה אף בהרמ' וטור. ומה גם שאכתי צ"ע סתימות הר"מ לפטרו במזונות שלפ"ז יהא קאי אף על מי שאסור לגרש ד"ת ולא שייך בזה טעם הה"מ ודו"ק:
ח
מי שגירש וכו' גירשה משום שאסורה עליו כו' ע' ח"מ ב"ש ופר"ח ולע"ד דברי הב"ש עיקר כי ע' תשו' הרא"ש שבסי' י"א סעי' ז' שמסכמת דעתו לדע' הריב"ש והעיקר תלוי במה שאף הנשואין אסורי' לו יש להחמיר יותר ואין חילוק בין דרבנן לדאוריי':
בית שמואל
קי״ט
א
לא תהיה יושבת תחתיו וכו'. דכתיב אל תחרוש על רעיך רעה כתב בח"מ אפשר בכה"ג דכבר נשואה לו לא מהני אם מודיע לה דמה לה לעשות גם מדייק מלשון ומשמשתו דוקא כשבא עליה ודעתו לגרשה אסור, ובפרישה סי' כ"ה כתב אחר הנישואין לא מהני אם מודיע לה ואסור משום בני תשע מידות בני גרוש' לב ולכאור' קשה לפירושו דאם היא אסורה לו משום גרוש' לב מה מבעי' לרב משרשי' לרבא אם לבו לגרשה והיא יושבת תחתיו מהו אטו לא ידע בני תשע מידות ורבא השיב דאסור משום אל תחרוש א"כ בני תשע מידות כיצד ומזה הי' נראה בני תשע מידות איירי כשבא עליה וכאן איירי כשלא בא עליה אינו אסור אלא משום אל תחרוש ולא כח"מ שכתב דאיירי כאן דוקא כשבא עליה, מיהו דברי פרישה אינו מוכרחים וי"ל בני תשע מידות והיינו גרוש' לב איירי בעת שבא עליה דעתו לגרשה וכאן איירי שדעתו לגרשה לזמן המוגבל ובעת שבא עליה אין דעתו לגרשה מ"מ אסור משום אל תחרוש וכשלא בא עליה י"ל דליכא איסור גם י"ל בני תשע מידות היינו הבנים פגומים וכאן איירי דהוא עובר על אל תחרוש, מיהו דיוק של הח"מ מלשון משמשתו ובטור לא כתב משמשתו, ולכאורה י"ל עוד חילוק אחד בני גרושה היינו מאלו שכופין אותו לגרשה וכן משמע מלשון הטור שם מיהו לא מצינו סברא זו ודברי הטור שם הם לפרש דברי הרא"ש בנדרים דכתב דאינו שונא אות' ומגרש אותה ע"ז כתב דאיירי מאלו שכופין אותו לגרשה דאל"כ איך משכחת ליה אבל לענין בני גרושת לב אין חילוק בזה, שוב מצאתי בדברי בעל הטורי' פ' ואתחנן פי' כן בני גרושה היינו שאינו שונא אותה אלא שהוא מאילו שכופין לגרש:
ב
לא יגרש וכו'. בטור כתב כי יקח איש אשה וגו' וב"ה ס"ל אפי' אם הקדיחה תבשילו יכול לגרשה כי הוא דרש לקרא הכי כי מצא בה ערות דבר היינו או ערוה או דבר שפשעה כנגדו וכו' בד"א בזיווג שני אבל בזיווג הראשון אין למהר לגרשה דאמר רבי אליעזר כל המגרש אשתו הראשונה מזבח מוריד דמעות משמע דס"ל ב"ש וב"ה פליגי בזיווג שני בזה ס"ל לב"ה דמותר לגרש משום דבר אבל בזיווג ראשון מודה ב"ה דאסור לגרש משום דבר וקרא ערות דבר איירי בזיוג שני ואז מותר לגרש משום ערוה או משום דבר לפי"ז מוטל על הב"ד דלכופו אותו לכתחלה שאל יגרש אשתו הראשונה משום דבר אבל ברש"י משמע דפליגי בזיווג א' וס"ל אפי' זיווג ראשון מותר לגרש משום דבר אבל שנוי הוא למקום, ואפש' אף לדעת הטור פליגו בזיווג א' ולב"ה מותר לגרש זיווג א' משום דבר אלא הואיל מזבח מוריד דמעות ראוי שלא יגרש משום דבר אבל אם רוצה לגרש לא כפינן ליה וכן נוטין דברי הרמב"ם כמ"ש בסמוך, ואם לא מצא בה לא ערוה ולא דבר כפינן ליה שאל יגרש וכ"כ ב"ח לכן מסתבר דמוטל עליהם להזהיר אותו שאל יעבור על התורה דכתיב כי מצא בה ערות דבר, והא דק"ל מדינא דש"ס דיכול לגרש אשתו בע"כ היינו כשמצא בה דבר אז יכול לגרש בע"כ ומשום חר"ג א"י לגרש בע"כ ולב"ש דאסור לגרש משום דבר אם כן כופין אותו שאל יגרש וקרא לא יוכל לשלחה כל ימיו דכתיב באונס אם פליגו בזיווג א' י"ל בזיווג שני מודה ב"ש דיכול לגרש משום דבר, ואתא קרא לא יוכל לשלחה באונס אפי' בזיווג שני לא יגרש גם י"ל קרא זה אתי דחייב להחזירה אם גירש אותה, וא"ל אם כן כל ימיו ל"ל דאיתא בש"ס דאתי דחייב להחזירה והשתא בלא כל ימיו נשמע דין זה וי"ל דאי לאו כל ימיו ה"א באמת שאר נשים אין כופין שאל יגרש אבל לפי האמת דכתיב כל ימיו להורות דחייב להחזיר' אין סתיר' מקרא זה אז אמרינן דכופין אותו שאל יעבור על התורה ואל יגרש אם לא מצא דבר ערוה ואם עבר וגירש אפי' בלא דבר לא כפינן ליה להחזירה ש"ס:
ג
אא"כ מצא בה ערות דבר. ברמב"ם מסיים שנאמר כי מצא בה ערות דבר, ולכאורה קשה דהא ב"ש וב"ה פליגו בהאי קרא וב"ש ס"ל דוקא משום ערוה ומגרש א"כ פוסק כב"ש גם מ"ש ואין ראוי למהר ג"כ תמוה ואפשר דתופס לישנא דקרא ערות דבר והיינו ערוה או דבר כב"ה מ"ה כתב ואין ראוי למהר כמה שכתב הטור וה"פ אף על גב דמותר לגרש משום דבר מ"מ כיון דהמזבח מוריד דמעות אין ראוי למהר:
ד
אבל שניה אם שנאה ישלחנה. אף על גב דקי"ל כב"ה דאמר אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה אורחא דמלת' נקטי שאין דרך להטיל שנאה רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא כי שנא שלח ח"מ ולמ"ש דפליגי בזיווג א' י"ל בזיווג א' אל יגרש אם לא עשתה דבר והוא שונא אותה וזיווג שני אז אפילו בלא דבר רק שונא אות' ישלחנה:
ה
אשה רעה בדעותי'. היינו מקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה שהיא בעלת מריבה מצוה לגרשה אפילו בזיווג ראשון:
ו
ואפי' אין לו לשלם. בתשובת רשב"א סי' אלף רנ"ד כתב אין אדם רשאי לגרש את אשתו אם אין לו לשלם כתובתה והביא ראיה מדתנא לקתה חייב לרפאותה ואם אמר הרי גיטך וכתובתך וכו' טעמא דמסלק הכתובה אבל אם אינו מסלק הכתובה א"י לגרש ובח"מ כתב מתשובה זו מבואר לא כפסק רמ"א וי"ל הרב רמ"א איירי כשיכול לגרש ע"פ הדין היינו דשונא אותה וזיווג שני איירי אז יכול לגרש אותה אפילו אין לו כתובה אף הרשב"א מודה בזה אלא שם איירי היכא דאין ראוי לגרש כמו בלקתה דאין ראוי לגרש כמו שכתוב בסימן ע"ט בזה קאמר אם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש וכן בזיווג שני אם אין שונא אותה אז אין ראוי לגרש ואם אין לו הכתובה אין רשאי לגרש ובתשובת הרא"ש מבואר כמ"ש הרב רמ"א דהא כתב אפילו אחר תקנות ר"ג יכול לגרש כשהיא בעלת נכפה כי בזה לא תיקן ר"ג אפילו אין לו לסלק הכתובה ש"מ היכא דרשאי לגרש א"י לעכב בשביל פרעון הכתובה וכ"פ הריב"ש:
ז
ואפילו אם רוצה ליתן לה הכתובה. כן משמע מסמ"ק ומתשו' הרא"ש ולא כמשמעו' המר' ס"פ הבע"י דר"ג לא גזר כשמסלק הכתובה ועי' בד"מ בסימן א' ובסי' זה:
ח
או מתירים לו לישא ב' נשים. ובתשו' מהר"מ פדוו"א התיר לגרש בע"כ אבל לא התיר שישא אחרת לכן אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונ' אינה בת גרושים ואינו /או/ שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבויה אין להתיר ח"מ ועיין ב"ח בסימן א' כתב מתירים לו בהסכמת מאה רבנים ומשליש לה סך הכתובה ונדוניא ויתן גט ליד השליח וחייב לייחד לה בית בפני עצמה וחייב ליתן לה מזונות ושאר ת"כ ובסימן זה סותר למ"ש שם בשם מהרש"ל ועיין ב"ח סימן ע"ח:
ט
דעת גמורה. עיין סימן קמ"א אימת מגרשה ע"י עצמה ועיין תשובת מהרש"ל שם שנחלקו בזה הקדמונים דעת ר' שמחה לענין שמירת גיטה בשוטה לא בעינן דעתה צילתה כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקדושי אביה, ודעת ר' אפרים וראבי"ה גדולה שאין בה דעת גרוע' טפי משום קטנה אתי לכלל דעת:
י
וא"י לשמור עצמה. כללא הוא אם א"י לשמור את גיטה אז מדאוריית' אינה מגורש' דכתי' ונתן בידה ואז לכ"ע חייב בכל חיוב ממון ואם יכולה לשמור את גיטה וא"י לשמור את עצמה אז מדאורייתא מגורשת אלא חז"ל תקנו שאל יגרש אותה כדי שאל ינהגו בה מנהג הפקר, ובזו ס"ל להרמב"ם דעל ממון לא תקנו חז"ל כיון שהוא מוכן לסלק את שלה אלא הוא אנוס בתקנת חז"ל מ"ה הוא פטור מכל חיוב ממון ובזה י"ל מה שהקשה הרב רמ"א סי' ע' דשם י"ל דאיירי בנשתטה דא"י לשמור את גיטה אז הוא חייב כל חיוב ממון ורפואה שאינו חייב אליבא דהרמב"ם נראה שאר רפואות קאמר אבל אם אפשר לרפאות אותה מחולי זה חייב ברפואה ובחנם השיג עליו הראב"ד ותוספת והרא"ש פרק החרש שם הביאו הירושלמי כשאביה חי והיא ארוסה אז אפילו היא א"י לשמור הגט מגורשת מדאורייתא כי אביה יכול לשמור, וכן אם היא עתים חלים ועתים שוטה הוי כאלו היא יכולה לשמור את גיטה אלא לכתחלה אסור לגרשה כי חיישינן שמא תבוא לידי זנות כי אביה א"י לשמור אותה כל פעם גם בעת שהיא שוטה תבוא לידי זנות ובדיעבד היא מגורשת בכה"ג אפילו א"י לשמור את גיטה:
יא
וי"א דחייב במזונותיה. בטור כתב בשם הרמ"ה אפילו אם כבר גירש אותה חייב במזונות ושאר חיובים חוץ תשמיש המטה וכתב שני טעמים או כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה אפי' אם עבר וגירש חייב בכל החיובי' דאל"כ מה הועילו חז"ל בתקנתן ב' דלא גרע ממגורש' ואינה מגורשת דחייב במזונו' כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה ונ"מ משני טעמים אלו בזה"ז אחר חר"ג אם גירש אותה בע"כ לפי טעם הראשון י"ל בזה לא שייך לומר מה הועילו חז"ל כיון דאיכ' חרם בדבר מסתמא לא יעבור אבל לפי טעם שני י"ל דחייב בכל החיובים:
יב
דאפי' בדיעבד אינה מגורשת. פלוגתא זו תליא בגירסא לי"א אילו הגירס' בירושלמי אפי' בדיעבד אינה מגורשת כיון שתקנו חז"ל שאל יגרש אותה ואם חר"ג דמי' לתקנות חז"ל י"ל בזה"ז אפילו אם עבר וגירש אינה מגורש' ובזה שפיר מ"ש ב"ח היכא דמתירים לו לישא אשה אחרת חייב לאשה זו כל חיוב ממון ואפילו אם יכולה לשמור גיטה מ"מ מחמת תקנות ר"ג חייב בכל חיוב ממון ופלגות' זו איתא נמי כשאביה חי או שהיא עתים חלי' ועתים שוטה לי"א אלו אפילו בדיעבד אינה מגורש' ומ"ש בסמוך עתים חלי' עתים שוטה מגורשת היינו בדיעבד היה נראה להם שתשאר כך ולא נקרא עתים שוטה כל שלא תחזק שלשה פעמים וסימני שוטה עיין סימן קכ"א ועיין בתשוב' שהביא הב"י ועיין תשובת מהרש"ל סימן ס"ה:
יג
בעתים שוטה. יש ספק אם היא עתים שוטה ועתים חלים וספרה ז' נקיים לעת שטותה ע"י נשים פקחות אם רשאה להיות נשואיה בעת חלימתה כי י"ל הטעם הוא משום חימוד ועכשיו מעורר החימוד ואפשר ימי שטותה שלה לא היה לה חימוד, וקצת ראיה דמהני ז' נקיים של שטות' ממ"ש בפ' החרש דמבעי' לי' אליבא דר"א דאמר חרש קידושיו ספק הוא אי ס"ל משום דעתים חלים ועתים שוטה וקאמר נ"מ אם יכול לגרש ולא קאמר נ"מ זה אם היה חרש אם יכולה להנש' דאם ס"ל דמחזיקי' אותה כל ימי' בעתים חלים ועתים שוטה ואין לה עת קבוע א"כ אסורה להנשא כי א"א לה להספר ז' נקיים ודין חימוד היה בימי התנאים ועיין בט"ז סי' קנ"ב וצ"ע:
יד
לא תדור עמו בחצר. בש"ס איתא בשבויה התירה חכמינו ז"ל לדור עמו בחצר א' ובלבד שאל יתייחדו ומבעי' בגרושה מהו ופרש"י דבעיא היא באשת כהן שגירש אותה והיינו לפי גרסתו בברייתא לא תנשא בשכונתו מדאסור' לדור בשכונתו ע"כ לא איירי בגרושה לישראל והיא פנויה וישראל שגירש את אשתו ולא נשאת אינו מפורש בש"ס אם אסורה לדור עמו בחצר והר"ן ס"ל ג"כ כשיטת רש"י מ"ה ס"ל אף על גב מסברא אמרינן דאסור מ"מ אם נזהרים שלא להתייחד מותר אבל הרמב"ם ס"ל הבעיא קאי על אשת ישראל שגירש ולא נשאת אם מותר לדור עמה בחצר כעובדא רבי זכריה והיינו שנזהרים שלא להתייחד ואפש' דאסור כי לפי גירסתו בברייתא איתא לא תדור בחצר והמחבר הביא כאן לשון הרמב"ם ש"מ אפילו נזהרים שלא להתייחד אסור ולא כח"מ שהביא דברי הר"ן על דברי המחבר בפשיטות ול"ד כי לכ"א יש שיטה אחרת בזה, ועיין בסדר הגט סעיף ק' כתב ש"מ שגירש רשאי להתייחד כשיש עד אפי' שפחה, י"ל ש"מ שאני או שם איירי לפי שעה מותר בכה"ג:
טו
בחצר. ואם היא נשאת לבעל צריכה ריחוק מכל שכונה שהוא גדול ממבוי כמ"ש בהרא"ש והטור ואם נתגרשה א"צ ריחוק אלא ממבוי ומ"ש הרב רמ"א ואם נשאת וכו' איירי בנשאת ונתגרש ומ"ש הר"ן בשם ר"י אם נתגרשה א"צ ריחוק אפי' ממבוי כיון דליכא מלקות לא קי"ל כוותיה גם הרמב"ם חולק עליו דהא פסק רפט"ו ופי"ז ה"א בכהן הבא על הגרושה בלא קידושין אין לוקין אותו וכאן פוסק דצריכה ריחוק ממבוי וש"מ דלא תליא במלקות גם בתשובת ריב"ש שהבאתי בסמוך חולק עליו:
טז
כאלו נשאת לאחר. כלומר כאלו נשאת ונתגרש' דצריך ריחוק ממבוי ועיין בד"מ סי' י' ומה שכתוב בח"מ דא"צ ריחוק ממבוי אא"כ דאסורה לו מדאורייתא אישתמטא ליה תשובת ריב"ש סימן ש"ס כתב שם אפי' אסורה מדרבנן צריכ' ריחוק ממבוי אלא בשבויה הקילו:
יז
גרושה שבאה. אפילו גרושת ישראל כ"כ הרמב"ם ומשמע ה"ה אם דרים בחצר א' מנדין אותם וכתב הב"י לשיטות הרא"ש והטור לא איירי דין זה אלא בגרושת כהן או גרושת ישראל שנשאת אבל גרושת ישראל ולא נשאת אין מנדין אותם ועיין בי"ד סימן של"ד שם הביא הטור דברי הרמב"ם על כ"ד דברים מנדין וא' מהם המגרש את אשתו ובאו לב"ד ועיין גדולי תרומה שער ל"ו:
יח
היא נדחת. אפילו בחצר של שניהם או אם דרים בשכירות וכתב בח"מ אחר הגט א"י לישא אחד מן בני המבוי זו שדר המגרש אלא היא והבעל השני נדחי' מפניו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
לא יגרש כו' לשון הטור ותנן בש"א כולי והלכה כב"ה כו' בד"א בזיווג שני אבל בזיווג ראשון אין למהר לגרשה דאר"ח כל המגרש אשתו ראשונה כו' אבל אם מצא בה ערות דבר או פריצו' מצו' לגרשה כו' ור"ל אע"פ שמן הדין הלכה כב"ה אפי' באשתו ראשונה מ"מ אין ראוי לעשות כן באשתו ראשונה וכמ"ש ואין ראוי כולי וערש"י שם ב' בד"ה אם ואפילו לב"ה אבל בערות דבר יפריצו' מצוה שם תני' היה רמ"א כו' זו כו':
ב
אבל בלא"ה כו' שם וסנהדרין כ"ב כו':
ג
ואין כולי אבל כולי שם כי שנא כולי ול"פ כולי וכנ"ל:
ד
אשה כו' יבמות ס"ג ב':
ה
ושאינה כולי גטין שם זו כו' כנ"ל:
ו
אשה כולי שם ועתו"ס שם ד"ה הכתוב כולי:
ז
ואפילו כולי ריב"ש סימן צ"א ותשו' הרא"ש וכמש"ל סימן קי"ז סי"א:
ח
י"א דבמקום כולי מרדכי והג"א פ' המדיר ס"ט ד"ה כתב מורינו כולי וכמש"ל סימן קט"ו וס"ד בהג"ה:
ט
או כולי ע"ל סימן א' ס"י בהג"ה:
י
לפיכך כולי. גטין ס"ה א' וע"ל סימן קמ"א:
יא
לפיכך מניח'. שאין כח בבן דעת לדור עם השוטים בבית אחד. שם ברמב"ם וכמש"ש קי"ב ב' דלפיכך לא תיקנו להם נשואין:
יב
ואם גירשה כו' רמב"ם כיון שמן התורה היא מגורשת וז"ש הראב"ד וש"ע והוא כילי דאל"כ ד"ת אינה מגורשת כמש"ש בגמרא וע' תוספת שם ד"ה יצתה כולי בשם הירושלמי וכ"כ הרא"ש שם ולפ"ד ה"ה ביש לה אב או עתים חלומה וגירש' אז דבדיעבד מגורשת וזהו לפי מה שהפכו תוספות גי' הירושלמי אבל הראבי"ה סימן תתקכ"א פירוש הירושלמי כפי הגי' שהיה לפניהם וז"ל הירושלמי ביבמות שם נשתטית לא יוציא דבי רבי ינאי אמרי מפני גרירה ר' זירא ורבי אילא אמרי תרווייהו שאינה יכולה לשמור את גיטה ר' נחמיה בריה דרב עוקבא בשם רבי יוסף תלת עבר וגירשה מ"ד מפני גרירה אסור ומ"ד מפני שאינה יכולה לשמור את גיטה מגורשת כ"צ להוסיף יש לה אב יכולה לשמור את גיטה פעמים שוטה ופעמים חלומה מ"ד מפני גרירה אסור מ"ד שאינה יכולה לשמור את גיטה זו יש לה אב עתים חלומה ויכולה לשמור את גיטה אלו ד' תיבות הוסיף הר"ש בתשובתו וכתב שהמדפיס דילגו שראה שכתב שני פעמים יכולה לשמור את גיטה וחשב שאחרון הוא טעות ודילגו ועיין מה שכתבתי למטה ופירש הראבי"ה עבר וגירשה למ"ד מפני גרירה אפילו בדיעבד אינה מגורשת דאף שאינו אסור אלא מדרבנן מ"מ עשאוהו כשל תורה דלא לאחלופי בא"י לשמור גיטה ומ"ד מפני כו' מגורשת בדיעבד כיון שהיא יכולה לשמור גיטה אבל לכתחלה מודי דאסור משום אחלופי ובשני דברים האחרים יש לה אב. ועתים חלומה פליגי לכתחלה אבל בדיעבד בכה"ג לכ"ע מגורשת והרשב"א כ' דבכל הג' דברים פליגי בדיעבד והג' דברים פי' א' י"ל אב. ב' יכולה לשמור גיטה ג' פעמים חלומה וכולהו קאי אמ"ש עבר וגירש וכ' הראבי"ה וה"ר שמשון דהלכה כר' ינאי שהוא כר"י דגמרא דידן דבגמרא דידן לא הובאו רק דברי ר' יצחק לבד והסכימו לדבריו אביי שם ור"פ בגטין ע"א ב' ולפ"ד הר"ש בכול' בדיעבד אינה מגורשת ולדברי ראבי"ה שני האחרונים בדיעבד מגרשת וז"ש בהג"ה וי"א כו' אבל כו':
יג
בעת חלימתה. ורבי שמחה כ' שם בראבי"ה אפילו בעת שטותה ועוד הגט בידה בעת חלימה אבל ס"הת וש"פ כ' דוקא בעת חלומה וע"ש סוף ה' גיטין שהאריך בזה ודברי הרמב"ם והראב"ד הם כגי' תוס' הנ"ל שהפכו הגי' בעבר וגירש למ"ד משום גריר' מגורשת:
יד
ומוציאה כו'. שז"ש בירושלמי הנ"ל שבדיעבד מגורשת והאיסור לכתחלה הוא משום גרירה כיון שמוצאת מביתו נגררת כולי מיהא בדיעבד מוציאה כו':
טו
מי שגירש כו'. ל' הרמב"ם וכ' המ"מ שכ"ה גי' בגמ' אבל גי' שלנו לא תנשא בשכונתו ודוקא בנשואה וכהן אפי' בפנויה ופי' תוס' דשכונה קטנה ממבוי ומחמרינן בכהן טפי לפי שהיא פנויה דקילא ליה אבל הרא"ש והרשב"א והר"ן וש"פ פי' דשכונה גדולה ממבוי ומחמרינן בא"א טפי וכ' הר"ן דאע"ג דבישראל כ"ז שהיא פנויה מותר אפילו במבוי מ"מ בחצר אסור וז"ש שם ת"ש ואם היתה חצר כו' האי חצר מאי עבידתיה אלא בכה"ג. אבל הריטב"א כ' דאפי' בחצר מותר וז"ש לא תנשא ולא פי' בדירה בלא נשואין ודייק ג"כ מלשון רש"י שם ד"ה בגרושת כהן כו' מ' דוקא בכהן וכן בד"ה בנכסי כו' ובד"ה ארוס כו' והר"ן כ' אמ"ש רש"י בד"ה בנכסי כו' ואפשר לפרש לפמ"ש דאפי' באשת ישראל אלא שאפשר כיון דאיכ' ב"ד ליכא למיחש כדשרי בר' זכריה באיכא בנים אע"פ שאפשר לחלק דהכא שאני שהם מדברים וטוענים זא"ז ור"ל דממ"ש מהו לעשו' בגרושה מסכים לפירש"י דוקא בכהן דבישראל מותר כמו בשבויה וכ"כ שם למעלה ולכן הביאו בגמרא הך ברייתא ולא הביאו ברייתא האחרת היא נדחית כו' דמיירי באשת ישראל כנ"ל ולפ"ד אין ראיה מרש"י. ליקוט. וכ"ה דעת הר"ן אבל ירושלמי פ' הזורק המגרש את אשתו לא תדור עמו באותו חצר ולא באותו מקום אם היה חצר של אשה האיש נדחה מפניה כו' בד"א בזמן שנישאו הא לא נישאו לא ובכהנת אפילו לא נישאו מ' דלא כהרמב"ם והר"ן ונראה שהיא הברייתא דאמר בגמ' ת"ש כו' ודלא כהר"ב שכתב דההי' ברייתא מיירי בישראל ולא נישאת והר"ן כ' שגמ' דידן חולקת על הירושלמי שהרי בגמ' שלנו חילקו בין כהן לאשת ישראל ונישאת ושם השוו:
טז
ואם נישאת כולי במבוי הוא תמוה וצריך לומר בשכונה והוא כגי' שלנו ומ"מ מסכים לדברי הרמב"ם כדברי ר"נ הנ"ל וב"ש פי' דמיירי בנשאת וגירשה ואין הלשון סובל פי':
יז
גירשה כולי. הרא"ש כ' שם ואשה שנשאת לאחר ונתארמלה או נתגרשה הרי היא כאשת כהן שהיא בלאו וכן כתב הר"ן בשם י"א וכ' ור"י כ' כיון דקיימא לן בפ' בתרא דקידושין במ"ג משנישאת שאם בעל ולא קידש אינו לוקה ל"ד לאשת כהן ואינה אסורה אלא בחצר וכ"כ הריב"ש בסי' ש"ס בשם הריב"א וכ' דבזה אסורה אפי' כעין דרבי זכריה וכמה שכתוב דדוקא בשבויה כו' אבל דברי סבר' ראשונה נראין כמ"ש דכל דתקון רבנן כו' וממ"שש התם הוא דשבוי' כו' ול"ק התם דאיסורא דרבנן אלמא דל"ש בזה וע"ש בריב"ש וכ' שם וה"ה לגירשה משום אסור דרבנן כגון נושא מינקת חבירו תליא ג"כ בפלוגתא הנ"ל וז"ש גירשה כו' וסתם מ' אפי' באיסור דרבנן:
יח
כאלו נשאת לאחר ג"ז תמוה ונמשך אחר דבריו הראשוני' שהאיסור רק במבוי:
יט
ה"ל כולי כ"ז ג"כ לשון הרמב"ם עד סוף הסי' ודעתו כמ"ש הר"ן בתחלה כיון שאסור לדור בחצר אסור כה"ג ודלא כרש"י שכ' דוקא בכהן וכן סתם הטור:
כ
ודוקא כולי מהא דע"פ ק"כ ב' כי הא דההוא גברא כולי וב"י חלק עליו וכ' שאין ראיתו מוכרחת וז"ש וי"א:
כא
ואינו כו' דאפילו בב"ד במקום רבים אסור כנ"ל:
כב
ומותר כולי ומצוה כו' בירושלמי פי"א דכתובות הלכה ג' ר' יעקב בר אחא בשם ר' יוחנן ר' אילא בשם ר' אליעזר כשם שאדם חס על כבוד אלמנתו כך חס על כבוד גרושתו דא"ר יעקב ב"ר אחא בשם ר"א מבשרך אל תתעל' זו גרושתו אתתיה דריה"ג הוות כו' עבר ריה"ג ושמע קלן מתבזין כו' וכן במ"ר פ' בראשית פ"ז ובס"פ בהר ד"א ומבשר' אל תתעל' רי"א בשם ר"א זו גרושתו ריה"ג כולי ביומי דר' תנחומא כולי:
כג
ובלבד כו'. כנ"ל וכ"א במדרש הנ"ל שא"ל ר' תנחומא ואזלת ואשתעי' עם משבקתך כו':
כד
או מכין כו' אבל תוס' ורי"ף פי' דשניהם עבדינן ועבר"ן שם והטור כ' כאן מנדין ובסי' כ' מכין וצ"ע:
חלקת מחוקק
קי״ט
א
לא תהיה יושבת תחתיו וכו'. אפשר שאם הודיע' שדעתו לגרשה לאחר זמן אין בזה איסור כמו שנתבאר בסעיף א' ולא קרינן בה והוא יושב לבטח אתך דהא הודיעה ומיהו יש לחלק דשאני אם בתחלה נתרצית להיות אצלו לזמן מוגבל סברה וקבלה אבל כשהודיעה אח"כ שדעתו לגרשה מה לה לעשות ולבה מצטערת בקרב' וקרינן ביה אל תחרוש על רעיך רעה ומלשון יושבת תחתיו ומשמשתו משמע דהיינו שבא עלי' הוא דאיכא איסורא דאל תחרוש אבל אם אינו בא עליה ליכא איסורא אם בדעתו לגרשה אף על פי שהיא יושבת לבטח אתו ומיהו יש לדחות:
ב
ואין ראוי לו למהר לשלח. כך הוא ברמב"ם והלשון מגומגם דבתחלה משמע דאיסו' יש בדבר המגרש אשתו ראשונה כשלא מצא בה ערות דבר דהא הנביא מתאונן על זה (וזאת שנית תעשו כסות דמעה וגו' אשת נעוריך אשר בגדת בה) [מלאכי ב'] ואיך קאמר ואין ראוי למהר לשלח דמשמע דאין איסור בדבר רק שאין ראוי מצד דרך ארץ ואפשר שאף ברצון האשה שאז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן או י"ל שאף אם מצא בה ערות דבר כגון שהעיד לה אחד שמצוה לגרשה לא יאמר אני מאמין לו ויגרשה מיד אלא יהיה מתון בדבר ואל ימהר לשלוח ויעשה חקירה יפה באולי לא יצטרך לגרשה:
ג
שניה אם שנאה ישלחנה. אף על גב דקי"ל כב"ה אם פשעה נגדו כגון אם הקדיחה תבשילו ישלחנה מ"מ אין זה דרך מוסר רק אם שנאה בשביל זה אבל אם יכול להעביר על מדותיו הוא משובח וגם אפשר אתא לאורויי אף לא פשעה נגדו והוא שונא אותה מחמת שנמאסת בעיניו ומכ"ש אם יש לה איזה מום ע"ז ג"כ נאמר [כי שנא שלח] [מלאכי ב'] רק שב"ה אורחא דמילתא נקטי שאין דרך להטיל שנאה על אשתו רק בפשעה אבל העיקר תלוי בשנאה כפשטא דקרא [כי שנא שלח]:
ד
אשה רעה בדעותיה. היינו דוקא דמקשטא ליה תכא ומהדרא ליה גבה שהיא בעלת מריבה ושאינה צנועה היינו עוברת על דת יהודי' מצוה לגרשה אפי' אשתו ראשונה ועיין מ"ש בסי' קט"ו סעיף ד':
ה
ואפי' אין לו לשלם לה הכתובה. אין דין זה מוסכם דהא הרשב"א סי' אלף רנ"ד כתב שאין אדם רשאי לגרש אשתו אם אין לו לפרוע כתובתה ומ"ש הרא"ש בתשובה כלל מ"ב כיון דמן הדין היא חייבת לקבל גט נמצא פריעת חוב כתובתה הוי כשאר חוב וכו' באשר תשיג ידו אפש' לומ' דלא כ"כ הרא"ש אלא במקום שחייבת לקבל גט שבא בטענת מום גדול וכיוצא אבל במוציא לרצונו אפש' דמודה להרשב"א ומיהו מדברי הריב"ש סי' צ"א משמע קצת שתקבל גיטה ואח"כ תתבע כתובתה ואינ' יכול' לעכב הגט עד שתהי' הכתובה מוכנת כי קודם הגט אין לה דין ודברים על הכתוב' ועיין מ"ש מזה לעיל סי' א' סעיף ה':
ו
אבל רבי' גרשון החרים וכו'. עיין לעיל סי' ע"ז ס"ק ג' מ"ש שם על דברי הב"ח שכתב דאף לאחר חרם ר"ג אינו מעלה לה מזונות הביא ראייה מדברי הרב הרמ"א/ הרא"מ /ושם כתבתי שאין דבריו ברורים וכן מוכח מתשו' מהרמ"פ סי' י"ג:
ז
יכול לגרש אשתו בע"כ או מתירין לו לישא וכו'. הר' מהרמ"פ סי' י"ג לא התיר למעשה רק גירושין בע"כ אם יוכל להשיג לו דרך לעשותו ואם תקצר ידו להשיג מבוקשו וכו' לחייבו בשאר כסות ועונה משמע שלא התיר לו אשה אחרת ובסימן י"ט שהתיר לישא שתי נשים במקום מצוה לקיים פ"ו הא כתב לבסוף התשובה מוטב שיאכל בשר תמותות וכו' משמע שלא התיר אלא נגד יצה"ר ע"כ אין להתיר לישא אשה על אשתו אם לא בהסכמת מאה רבנים כשהראשונ' אינה בת גירושין או שמצוה לגרשה ואינה רוצה לקבל גט אבל בשבוי' אין להתיר ועיין בב"ח סי' ע"ח מ"ש בדין השבוי':
ח
קטנה מתגרשת. עיין לקמן סימן קמ"א סעיף ו':
ט
לפיכך מניחה ונושא אחרת וכו'. היינו בנותן לה כתובתה ומצדו הוא מוכן לגרש' אלא שחכמים אסרו לגרש ובחיוב ממון לא חייבו אותו ע"כ פטור הוא מכל חיובי ממון וזה דוקא לדין התלמוד שמגרשין בע"כ אבל לדידן שאין מגרשין בע"כ אף אם לא היתה שוטה א"כ אף בנשתטית חייב בכל חיובי ממון ואם אינה יודעת לשמור גיטה אף לדין התלמוד אינה מגורשת דבר תורה וא"כ חייב בכל חיוב ממון אף לדעת הרמב"ם דהא נסתחפה שדיהו ולא שייך הטעם שכתב המ"מ חכמים מנעוהו לגרש מפני שלא ינהגו בה מנהג הפקר אבל בחיוב ממון לא חייבוהו אבל כשאינה בת גירושין מן התורה ודאי חייב בכל:
י
וי"א דחייב במזונותיה ורפואת'. דעתם דמאחר דאינו יכול לגרש נסתחפה שדיהו ואינו יכול להפטר מכל חיובי ממון עד שיגרש ומאחר דאינה בת גירושין צריך ליתן לה כל חיובי ממון אף שאיסור הגירושין הם רק מדרבנן מ"מ לא חלקו חכמים ואינה אשתו לחצאין:
יא
וכן פסק לעיל סי' ע'. כבר כתבתי לעיל ס"ק ט' דאין דברי המחברים סותרים [שכתב שם דחייב לרפאות'] דלעיל מיירי כשאין רוצה ליתן כתובתה אז אף לדעת הרמב"ם צריך לקיים לה חיובי ממון וכן הוא פשט לשון המשנה הרי גיטה וכתובתה תרפא עצמה רשאי אבל כשאין נותן לה כתובה אינו רשאי:
יב
וכן עיקר. כבר כתבתי לעיל ס"ק ט' דלדידן דאין מגרשין אשה בע"כ משום חרם ר"ג גם הרמב"ם מודה דצריך ליתן לה כל חיובי ממון ומכ"ש באינה יודעת לשמור גיטה דאינה בת גירושין מדאורייתא והמנהג עתה להתיר לו לישא אשה אחרת ע"י היתר מאה רבנים ובב"ח כתב שצריך לייחד לה כתובה ולהכין גט ע"י שליח ולחייבו ג"כ בכל תנאי כתובה ולא ידעתי תרתי למה לי אם חייב ליתן לה כל חיובי ממון למה נחייב אותו בכתובה ואין תופסין החבל בתרין ראשין וכמ"ש מהרי"ק סימן ק"ז גבי טענת מום ואפשר דמאחר דמשום חומר דתקנת ר"ג באיסור שתי נשים צריך לייחד לה גט ע"י שליח וע"כ צריך שגם הכתוב' תהיה מוכנת ועכ"פ מאחר שחייב בכל חיובי ממון פירוש מן הכתובה והנדוניא ונ"מ הכל עדיין שלו רק שהתקנה היתה שיהיה הכל מוכן הגט והכתובה אם תשתפה:
יג
והוא שתהיה יודעת לשמור גיטה. דכל שאינה יודעת לשמור גיטה אינה בת גירושין מן התורה דכתיב ונתן בידה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה ותנא דבי ר' ינאי ושלחה מביתו יצתה זו שמשלחה וחוזרת שיעור זה לדעת רש"י בקטנה כשתגיע לעונת הפעוטות ולגי' הרי"ף אפילו קודם זה כשיש לה קצת דעת צרור תזרוק ואגוז תטול חשיב ויודעת לשמור גיטה וקרינן בה משלחת ואינה חוזר' ומגורשת מן התורה ועיין בתשו' מהרש"ל שנחלקו בזה הקדמונים דעת ר' שמחה דלענין שמירת גיטה דשוטה לא בעינן דעתא צילתא כולי האי כמו בקטנה המתגרשת בקידושי אביה ודעת ר' אפרים וראבי"ה דגדולה שאין בה דעת גרוע מקטנה דאתי' לכלל דעת ע"ש שהאריכו בזה:
יד
דאפילו בדיעבד אינה מגורשת. דחכמים גזרו עליה משום גרירא אפי' בדיעבד לא תהיה מגורשת עיין בתשו' מהרש"ל סי' ס"ה שם כתב פי' הירושלמי לדעת ר' אפרים וראבי"ה וכתב מהרי"ו סי' נ"ב דכל שהבעל יודע דאסור לגרש לפחות לכתחלה ועבר על דברי חכמים וגירש יש להסתפק אי זה מקרי דיעבד דומי' דהמבטל איסור במזיד והמעשר בשבת והמטביל כליו בשבת ונפלו לגת ונתפצעו וכולהו מייתו לה בפ' הנזקין:
טו
בעתים שוטה ובעתים חלומה. בתשובת מהרי"ו כתב בשם הרשב"א שאסר אפ"י בדיעבד בעתים שוטה ועתים חלומה וכן פסק מהרש"ל בתשובה הנ"ל ע"ש:
טז
מפני שהיה נראה שתשאר כך. גם הב"י כתב בשם הרשב"א אם באקראי בעלמא נישטית ונתרפאית ונשתטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה וסת אין לחוש שתחזיר לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה וצריך להתיישב בדבר זה הרבה למעשה:
יז
לא תדור עמו בחצר. דמאחר דלבו גס בה ומכרת ברמיזותיו חיישינן שמא יבואו לידי זנות ואף עפ"י שפנויה היא אסורה לו דאפילו על יחוד דפנויה גזרו כמו שנתבאר לעיל סי' ך"ב וסימן כ"ו ומ"מ אם נזהרין שיהיו אחרים עמהם בחצר וכמו שעשה רב זכריה בן הקצב וכמו שנתבאר לעיל סי' ז' סעיף ט' נראה דשרי וכך כתב הר"ן דאין איסור בגרושה יותר מבשבויה:
יח
ואם נישאת לאחר. לכאורה משמע אפילו נתגרשה מן האחר דהא מכל מקום איכא איסור לאו כמו בכהן וכן היא בטור וברא"ש אבל ר"י כתב נ"ל דמאחר דקי"ל במחזיר גרושתו בעל ולא קידש אינו לוקה דהויה כתיב בה א"כ אין בה איסור לאו ומותרת לדור עמו במבוי כמו גרושה גרידא:
יט
אפי' בישראל לא תדור עמו במבוי. משמע אבל חוץ למבוי מותר אפילו בנשא' דאיכא איסור אשת איש אבל בטור כתב לא תנשא לאחר בכל אותה שכונה שדר בו המגרש ואם גירשה השני אינה אסורה לדור אלא במבוי שדר בו הראשון וא"כ לא היה לו להשמיט דעת הטור דבנשאת אפי' חוץ למבוי אסור בכל השכונה ואפשר דכיון דשיעור דשכונה לא אתפריש רק שאמרו כפר קטן נידון כשכונה ומאחר שדעת הרמב"ם שכפר קטן נידון כמבוי וא"כ ליכא נפקותא בחומרא זו דלא תנשא בשכונתו דהא מה שהוא יותר מכפר קטן מותר לכ"ע וכפר קטן נידון כמבוי דאפי' בלאו הכי אסור ומ"מ צריך להתיישב למעשה מה נקרא כפר קטן דאסור ומה נקרא כפר בינוני דשרי:
כ
אם ר"ה מפסיק בין בתיה'. אבל אם דרים זה אצל זה יכולים לבא זה אצל זה דרך הכותל שביניהם אבל אם בית א' מפסיק ביניהם שאין יכולין לילך דרך חצר אחר אלא דרך המבוי ומאחר שמבוי רבים בוקעין בה הוי רה"ר מפסיק ביניהם:
כא
שום יהודי רק הם לבד. כ"כ בת"ה ע"ש ובאמת ראיותיו חלושות למעיין שם ואינן דומין לנדון ובקל תוכל לבא לידי איסור ובפרט לפרקים כשבעלה השני הולך לדרכו ע"כ נראה דאין להקל בפשיטות בזה ובפרט היכא דאיכא קצת רינון לעז חשד:
כב
משום שאסורה עליו. אם הוא איסור דרבנן כגון שבויה וכיוצא בזה אסורה לדור בחצר ומותרת במבוי ואם הוא איסור דאורייתא כגון סוטה ורואה דם מחמת תשמיש אסורה לדור אף במבוי וכמו שנתבאר לפני זה וא"כ מ"ש כאן כאלו נשאת לאחר מיירי דאסורה עליו מן התורה:
כג
היה לה מלוה אצלו. ה"ה שאר תביעות וה"ה להפך כשיש לו תביעה עליו ומכ"ש שאסורה לדבר עמו בשוק:
כד
ויש מחמירין. לא ידעתי טעם ברור לדברי המחמיר וראיות המיקל מספקת:
כה
רק יזונה ע"י שליח. עיין במדרש רבה בראשית פ' ל"ג ויקרא פ' ל"ד מביא מעשה שאדם אחד נתן מעות לגרושתו בתורת צדקה (ומשמע שם שנתן לה ע"י עצמו) וע"י זה ירדו גשמים לעולם ומשמע דלאו איסורא עביד:
כו
מנדין אותם או מכין אותם. עיין בב"ח ובב"י ובטור לעיל סי' ו':
כז
היא נדחית מפניו. אם היו דרים בשכירות או בחצר של שניהם ונראה דאם לאחר גירושין נדחית מפניו לחצר אחרת ואח"כ רוצה להנשא למי שיש לו בית באותו מבוי אף שאין לבעלה בית במבוי זה אפ"ה הוא מעכב על ידה דלאו בבעלה השני תלוי רק בדידה וכל זמן שאין לה בית אף שגם לבעלה אין לו בית או שיש בית לכל א' היא נדחית מפניו:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
קי״ט
א
סעיף ב' לא תהיה יושבת תחתיו ומשמשתו ודעתו לגרשה וכו' נ"ב לכאורה הי' נראה דהיינו דוקא בזמן הש"ס דהיו רשאין לגרש בע"כ אז כיון דיכול לגרשה כתיב כי שנא שלח ויכול לשלחה ולכך אסור לו להחזיקה ודעתו לגרשה אבל בזה"ז שא"י לגרשה בע"כ א"כ אם באמת שנא אותה מה יש לו לעשות כיון שא"י לגרשה ולישב כך בלי עולה חדא דאסור למעט עונתה יעוד דיבוא לידי עבירות בכה"ג אם דעתו לגרשה כשיפייסנה אין איסור בדבר דמה יש לו לעשות אם לא מצאה חן בעיניו והרי עיקר האיסור נלמד מקרא כי שנא שלח וכאן בזה"ז לא שייך זה כלל כנלפע"ד נכון ודו"ק:
ב
סעיף ג' לא יגרש אדם אשתו ראשונה אא"כ מצא בה ערות דבר וכו' נ"ב הנה בש"ס פליגי ב"ש וב"ה דב"ש ס"ל דלא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר וב"ה ס"ל אפי' מצא אחרת וכו' והנה התוס' שם הביאו לשון הירושלמי וז"ל ד"ה מה להלן בעדים בירושלמי פריך דאמאי אצטרך קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה תיפיק לי' דבלא"ה אסור להחזיר סוטתו כיון שיש עדים ומשני לעבור עליו בב' לאוין עכ"ל וקשה לי טובא מאי פריך הרי י"ל ב"ש מיירי רק במגרש בע"כ שהיא אינה מבקשת גט אז בזה כיון דהוי חוב לה בזה אמרה תורה לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר אבל אם היא מסכמת לקבל גט ובפרט אם מבקשת ממנו גט אפשר בכה"ג מודה דיוכל לגרשה בלי ערות דבר ובפרט כיון דעיקר ילפותא דב"ש דבעינן עדים היינו מדבר דבר בממון והתם הוי בחב לאחרים שהבע"ח מכחיש אז בעינן עדים אבל אם לא חב לאחריני לא בעינן עדים היכי דהשני מודה וא"כ ה"נ בגט היכי שהיא אין רצונה בגט וחוב הוא לה אז בעינן עדים ומהו פריך שוב ראיתי קושיא זו בפ"י אך לא ביאר כמו שביארנו ייע"ש שנדחק בזה ועוד הוי קשה לי כיון דעיקר טעמא דב"ש דילפינן דבר דבר מממון והרי התם הוי הודאת בע"ד כמאה עדים דמי וכדפריך בפ"ג דקדושין גבי קדושין בע"א וא"כ ה"נ אם הודית שזנתה ואמרה טמאה אני לך ודאי דמותר לגרשה אף לב"ש כמו בממון ולענין מלקות אינו לוקה על פיה כיון דליכא עדים וכדמוכח בש"ס גבי הוחזקה נדה בשכנותי' בעלה לוקה עלי' משום נדה משמע הא ע"י תמורתה אינו לוקה וא"כ איצטרך לא יוכל בעלה הראשון להיות לוקה עלי' ולמ"ל לתרץ בב' לאוין ועוד קשה יותר דהרי משכח לה בעדי הזמה כגון שגרשה ואח"כ הוזמו העדים וא"כ אגלאי מלתא למפרע דמותרת לו והנה אחרי שעלה בלבי זה ראיתי בספר ישועת יעקב בסימן קי"ט שהקשה כן והוא תירוץ דא"כ הגט בטל למפרע כיון דלא הי' רשאי לגרש רק מכח זה אבל אני בלבי הי' זה ודחיתיו דהרי אמרינן בכריתות ד' י"ב דשור הנסקל שהוזמו עדיו כל המחזיק בו זכה בו מכח דנעשה הפקר והרי התוס' בגיטין דף מ"ז ד"ה אדעתא דנכרי לא אפקרה שהפקר בטעות אינו הפקר וא"כ קשה למה בשור הנסקל שהוזמו עדיו לא נחשב הפקר בטעות כיון דאם ידע לא הי' מתייאש ובע"כ כיון דהזמה לא שכיח אינו משוי' לטעות וכמו דקי"ל בנדרים דאין פותחין בנולד הרי דמלתא דל"ש לא משוי' לי' טעות א"כ ה"נ לא משוי' לי' גט בטעות ומהו הקשה הירושלמי ועוד דקשה הרי משכחת לה הרי בהכחשה ודאי לא הוי דבר בטעות דמה חזית דציית להני וכו' וא"כ ממ"נ אי נימא דתרי ותרי הוי ספקא דרבנן ומדאורייתא אוקמא אחזקה א"כ משכחת לה שבאו תחלה רק עדים שזנתה וגרשה ואח"כ באו עדים והכחישו הם א"כ עתה הוי תרי ותרי וספקא דרבנן ומדאורייתא אוקמוהו אחזקת היתר לבעלה וא"כ תהי' מותרת לחזור לו מן התורה לכך איצטרך לא יוכל בעלה הראשון וכו' ואי נימא דתרי ותרי הוי ספיקא דמאורייתא משכחת לה אף קודם גירושין שהיו ב' כיתי עדים המכחישין זא"ז וא"כ כיון דהוי ספק סוטה אסור לדור עמה ובזה ודאי מותר לגרשה וא"כ מ"מ אינה אסורה לו רק מספק ואינו לוקה לכך איצטרך לא יוכל לשלחה ללאו ודאי וצ"ע בכ"ז וגם מ"ש בספר ישועת יעקב דזה משוי לי' גט בטעות כיון דא"א לגרשה רק מכח זה דבריו תמוהין מאד דהרי הוא עצמו ראה דברי הש"ס והתוס' פר"ד דגיטין דהמוציא משום ש"ר בלא כפלי' לתנאי' לא בטל הגט רק שכתב דלב"ש שאני כיון דא"א לגרש בע"א והרי באמר גם לב"ש מדעתה ודאי דמותר לגרשה וכמ"ש הפ"י רק שהכתוב לא מיירי מזה אך עכ"פ כיון דאפשר הוא נהי דעתה לגרשה מכח הש"ר שוב כיון דלא כפלי' לא הי' תנאי והרי הי' אפשר לפייסה בדינרין לקבל הגט ברצון וא"כ הוי בידו לשחדה בממון ואפשר נמי בע"א ואין זה ביטול הגט כיון דלא כפלי' וצ"ע בכ"ז:
ג
סעיף וא"ו יכול לגרשה בלי דעתה ואפי' אין לו לשלם הכתובה וכו' נ"ב נשאלתי היכי דהדין נותן שמותר לגרשה בע"כ רק שאין לו ליתן הכתובה אם מחיוב אז ליתן לה קאמפראמיס וחיוב הנהוג עפ"י דת הקיר"ה או אינו מחיוב והביא השואל ראי' מן התוס' דבב"ק דפ"ט ע"ב שכתבו דאינה צריכה לעשות קיומים להניזק וכו' הנה מזה אין ראי' לכאן דכאן עכ"פ הגט אינה מחיובת לקבל בלא זה והרי יש דיעות דאם אין להבעל לסלק הכתובה א"י לגרשה ואף להחולקים עכ"פ כיון דאם הי' לו כדי כתובתה לא הי' יכול לגרשה בלי הכתובה רק שאין לו ועכ"פ זה הוי בידה ליתן לה קיומים והרי זה נמי שוה כעין דאמרינן בש"ס בכתובות פ' הכותב מקרקש לי' בזוזי וכתב לי' שטרא בשמי' וכיון שזה יכול ליתן לה לכך אינה מחיובת לקבל גט רק שיתן לה חיוב עפ"י נמוקי הקיר"ה לשלם כשיהי' לו גם בלא"ה אין ראי' מזמניהם לזמן הזה דבזמן הקדום שהי' דת תוה"ק בתוקף והי' ביד ישראל לכפותו אם לא יצייתי לכך לא הוי צריכי ליתן קיומים אבל בזה"ז דיד נכרים תקיפה ואין בידינו לכוף על שום ד"ת וודאי צריך ליתן קיומים וזה בראות עיני הב"ד תלוי לפי ערך הזמן כנפלע"ד ודו"ק ומ"ש בסעיף הנ"ל או חרשת שנתקדשה כשהיתה פקחת ונתחרשה נ"ב עיין מ"ש בתשובה לק"ק הרימילוב בחיבורי לאה"ע מ"ד סימן נ"ד וגם בדין חרגמ"ה אם שייך בחרשת או בתקנתא דרבנן או במקום מצוה יבואר שם בתשובה ההוא ועיין בנו"ב מ"ק מאהע"ז מ"ש שם בזה ומ"ש אני עלי' בתשובה סימן הנ"ל עיי"ש ודוק:
ד
באותו סעיף בהגה אבל ר"ג החרים שלא לגרש אשה שלא מדעתה וכו' נ"ב הנה אם עבר ווגרשה אם מגורשת או לא עיין בב"ש ס"ק י"א דיש בזה ב' דיעות והנה אם אינו מסלק לה הכתובה נראה דודאי לא מהני דהוי ס"ס דלמא כדעת הרשב"א דבאין לו לסלק הכתובה אין בידו לגרשה ואת"ל כדעת הרא"ש דלמא כדעת הסוברים דאחר חר"ג אינה מגורשת כדעת הב"ש ס"ק י"א וגם י"ל דאף הרא"ש לא קאמר רק באין לו לשלם אז י"ל דלא תקנו חז"ל כתובה כדי לעגנו לעולם אבל ביש לו ואינו רוצה לשלם י"ל אף הוא מודה שא"י לגרשה והוי ס"ס לחומרא וגם עלה בדעתי לדון בדבר החדש די"ל דאף הסוברים דאחר חרגמ"ה מגורשת י"ל היינו דוקא אם ידעו ע"ח שלדעת כן חתמו ליתן לה בע"כ ואז הוי חתימתן מעלייא ולא נפסלו משום חרם זה מכח דהחרם לא גזר ר"ג עליהן רק על הבעל והעדים לא עברו על החרם אלא על לפני עור וכו' או מסייע ידי עוברי עבירה ובשביל זה לא יפסלו אבל אם לא ידעו ע"ח שדעתו לגרשה בע"כ לעבור על חדר"ג והם חתמו אדעתא שיתנו לה מרצונה ואם הוי ידעו שיתן לה בע"כ אנן סהדי דמסתמא לא הוי חתמו לסייע ידי עוברי עבירה ומכ"ש לעבור על לפ"ע דהוי לאו דאורייתא וא"כ הוי חתימתן בטעות לכך בטל לי' חתימתן והוי כלא חתמו כלל ואף דבע"מ בלי ע"ח כשר זה גרע דהוי כמזויף מתוכו וי"ל דלכ"ע הגט בטל עכ"פ מדרבנן כמו מזויף מתוכו וגם בגוף הב' דיעות בזה לפי דעת הב"ש נפלג ברבוותא דלפי דעת הסוברים דחרם הוי ד"ת הוי ספקא דאורייתא לחומרא ומה גם אם נראה מדעתה דאינה בת דעת בעת ההיא די"ל דמן התורה אינה מגורשת לכך אין דעתו נוחה שיהיו זה נחשב גט בדעבד כן השבתי להרב מסאסוב על מעשה שהי' לפניו בזה ודוק [מיהו מסוגיא דשטר שיש בו ריבית וסוגיא דשט"ח המוקדמין דמשמע שם דלולי הגזירה היה לו דין שטר והמפ' פרשו דמיירי שלא ידעו העדים מזה שיש בו ריבית א"כ מוכח דלא שייך חתימה בטעות גבי עדים ולא בטלה חתימתן בזה ודו"ק]:
ה
סעיף וא"ו בהג"ה גירשה מדעתה ונמצא פסול נ"ב נראה דדוקא פסול דהיינו פסול מדרבנן אבל אם נמצא בטל דמן התורה לא הוי גט הדר דינא דהחרם במקומו עומד וא"י לגרשה בע"כ ונראה דבכה"ג דהגט כשר מן התורה ורק מדרבנן פסול אם אי אפשר לו לגרשה בע"כ מתירין לו לישא אחרת אפי' בלי מאה אחרים ולא מיבעיא לדעת הרב רמ"א לקמן בסעיף זה דכתב דכל היכי דמצוה לגרשה או שאינה בת גירושין מתירין לו לגרשה בע"כ או לישא ב' נשים דמשמע דמשוה גזירה דבע"כ לגזירת ב' נשים א"כ הכא כיון שמבואר בנמצא פסול דיכול לגרשה בע"כ ה"ה דיכול לישא עוד אשה אף גם לדעת הח"מ וב"ש שכתבו שלא התיר מ' הש"פ רק לגרשה בע"כ ולא לישא ב' נשים מ"מ נראה דהיינו דוקא התם שעדיין מן התורה הוי אשתו ממש א"כ בזה שפיר התירו טפי לגרשה בע"כ דבזה אינו עובר על החרם רק בשעת מעשה ולא יותר גם ליכא חשש לעין העולם רק לאותן שיראו זה בשעת מעשה ואח"כ ליכא עוד מראית עין אבל אם לא יגרשנה וישא אשה אחרת כיון דבאמת יהא אשתו ממש כל שלא נפטרה בגט א"כ כל שעה ושעה עובר אחדר"ג דיש לו ב' נשים גם איכא מראית עין כל שעה ושעה לכך התירו לו טפי לגרש ולא לישא אשה אחרת אבל בכה"ג שכבר היא מגורשת מן התורה ואם קדשה אחר תפסו בה קדושין א"כ אם ישא אחרת לא הוי נושא אשה על אשתו כיון דמן התורה מגורשת ונהי שמדרבנן אינה מגורשת מ"מ כיון דהיא גופא הוי רק תקנתא דרבנן שלא תנשא שוב תקנתא לתקנתא לא עבדינן ובהא לא גזר ר"ג רק בדאורייתא דהוי רק חד תקנתא אבל אם אגודא בי' רק מדרבנן לא עביד תקנתא כו' לתקנתא גם מראית עין ליכא בהא כיון דבאמת אינה יושבת תחתיו רק מובדלת ממנו לגמרי רק היכי שעדיין לא גירשה כלל כיון שאם היתה עמו הי' אסור לו לישא אחרת אף שהוי במקום מצוה או שאינה בת גירושין מנח מראית עין שלא יאמרו נושא ב' נשים וכיון דכן אף דאינה עמו אסור דלא פליג רבנן בזה כמו דקיי"ל בכ"מ שאסור מפני מראית עין אפי' בחדרי חדרים אסור אך הנה המג"א בהל' שבת סימן ש"א סק"ג והב"י סימן של"ו הביאו בשם התוס' דבדרבנן מותר היכי דליכא מראית עין א"כ בשלמא היכי דמן התורה היא אשתו עדיין וכיון דחרם א"ב איסור דאורייתא ויש חשש שיחשדוהו שעושה איסור דאורייתא לכך אסור אף בענין דליכא חשש מראית עין אבל אם מן התורה היא מגורשת רק מדרבנן לא הוי מגורשת ואי אין כאן חשש איסור דאורייתא רק דרבנן וכיון דבאמת ליכא מראית עין שהרי אינה יושבת תחתיו ובדרבנן לא חיישינן בחדרי חדרים לכך בכה"ג נראה דמותר לישא אשה אחרת אם היא אינה רוצית לקבל גט ממנו ומ"ש הרב רמ"א רק ביכול לגרשה בע"כ נראה דרבותא קמ"ל דאדרבא בזה נראה יותר לאיסור לגרש בע"כ דבזה איכא חשש מראית עין ממש דהרואה שמגרשה בע"כ אולי לא ידע מזה שכבר גירשה בגט אחר ויסבור שמגרשה בע"כ ועושה איסור תורה אבל לישא אשה אחרת כיון דאינה יושבת תחתיו ליכא חשש מראית עין דממ"נ היודע יודע שכבר גירשה מן התורה בגט כשר ואם לא יודע אינו יודע הכל ויסבור שאין לו אשה ולכך קמ"ל דאפי' לגרשה בגט הוא יכול בע"כ ומכש"כ לישא אחרת וכן בא מעשה לידי באחד שגירש אשתו ונולד פסיל בשינוי השם שלו פסקינן כן כיון דהפסול זה היא רק מדרבנן שאסרו שמא אין זה המגרש בכה"ג לא תיקן רבינו גרשון וכן הוסכם הרב הגאון אבד"ק בעל שו"ת גור ארי' יהודא להלכה ולמעשה והוא ברור לפענ"ד אעפי"כ ליתר שאת צווינו להשליש גט ביד שליח בכל שעה שתרצה תטלנו ודוק:
ו
באותו סעיף אבל אם נשתטית ואינה יודעת לשמור גיטה נ"ב עיין במ"ד שלי על אהע"ז בתשובתי ל"ק זאמישטץ שם כתבתי הערה חדשה בדין עתים חלומה עתים שוטה דיש למצוא צד היתר לגרשה היינו אם בעת שנשאת כבר היתה עתים חלומה עתים שוטה ובזה נראה דלכ"ע מותר לגרשה וטעם סברתי הוא דבשלמא אם נשאה כשהיתה בריאה ותחתיו נעשית עתים שוטה אז י"ל כיון דקיי"ל בעלמא דאמרינן נסתחפה שדהו ומזלו גרם לכך אסור לגרשה ותבוא לידי זנות והפקר אבל אם כבר היתה עתים חלומה וכו' טרם שנשאה א"כ אם לא הי' נראה הי' ג"כ כהפקר וא"כ לא הפסידה כלום וכיון שהוא לא גרם לה כן וגם בלעדו נמי הי' חשש זה שתהי' כהפקר א"כ מה"ת ניכוף אותו לחוש על תקנתה יותר מכל העולם לכן נראה דבכה"ג לכ"ע לא עשו בזה תקנה ומותר לגרשה ומזה יש ליישב מה שהקשה הג"פ על הרא"ש הובא לפסק הלכה לעיל בש"ע סימן קי"ז שאם אשתו נכפית יכול לגרשה בע"כ ותמה הג"פ הרי הא עכ"פ עתים חלומה וכו' עיי"ש שנדחק בזה ולפמ"ש א"ש דהרא"ש מיירי שכבר היתה נכפית בעת שנשאה מ"ה מותר לגרשה בע"כ וז"ב לדעתי ועיין בב"ש סימן קי"ז סקכ"א לתירוץ ב' מיירי שם כן דהיתה מקודם כן ואף לדעת הח"מ שם מ"מ י"ל דלענין איסור זה נאמן לומר שהי' קודם בה דנהי דלענין לפטור מכתובתה אינו נאמן מ"מ נגד איסור דגרירה נאמן וז"ב ודוק:
ז
והנה בדין המגרש בע"כ ע"י שליח אם אמרינן אשל"ע והמעשה בטל כדעת הנו"ב הארכנו בזה בכמה דוכתא וכעת נראה לי ראי' ברורה לזה מן הגמ' דתמורה ד"ט דפריך שם בשל אחרים היכי משכחת לה ומתרץ באומר כל הרוצה להמיר בבהמה ימיר עיי"ש וקשה למה לא מתרץ בפשיטות דנתן לו רשות להמיר בבהמתו ובע"כ מוכח דבזה אמרינן אשל"ע כך באומר כל הרוצה לא נחשב שליחות כמש"כ בנדרים דל"ו ע"ב גבי כל הרוצה לתרום עיי"ש וקשה מה בכך דאשל"ע סוף סוף כיון שנתן לו רשות והומר הוי תמורה א"ו היכא דאשל"ע מעשה השליחות בטל וא"כ אין לו רשות להמיר ובטל התמורה וזה ראי' שאין לו תשובה ועיין בחיבורי ליו"ד מהדורא ה' סימן צ"א מ"ש לבעזה"י בסוגיא דתמורה שם וגם מהתם מוכח דאף דאין עבירה למשלח רק לשליח נמי אשל"ע הרי התם בתמורה למשלח ליכא איסור דאין הקרבן שלו ודוק כי קצרתי:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
סעי' ו' בהגה (אבל ר"ג החרים) כשלא נתקיים הגירושין נקי השליח מחרם דרגמ"ה ז"ל. כי מצד אין שליח לדבר עבירה (בניד"ב ז"ל ובזכרון יוסף ז"ל יש פלפולים אם על ידי שאין שליח לדבר עבירה השליחות בטל מעיקרא. וחילקו שם בין היתר דרש"י ז"ל ברבית על ידי שליח. ועל כל פנים אין שליח לדבר עבירה דרבנן גם כן ובנוד"ב ז"ל שם כמדומה שהכריע שחרם דרגמ"ה ז"ל יש בו איסור דאורייתא) הבעל נקי היטב מהחיים. גם כשנגמר הגירושין וחל רק על השליח. ומכל מקום אין זה מוכרע כי אולי כן הוא התקנה שכשמשלח והיתה נתינה חל למפרע על הבעל החרם. ולא שייך בזה אין שליח לדבר עבירה כי על עשיתו השליח חל למפרע ומכל מקום סברא שעל השליח גם כן חל כי רק עשייתו היא הגורמת ואינה בשליחות להא מלתא מצד אין שליח לדבר עבירה. אין לפני ספר הק' נוד"ב לעיין בו בזה כעת והעדים כשאינו בסגנון ב' עברי דנהרא אין בהם איסור לפני עור לא תתן מכשול רק כמסייע ידי עוברי עבירה סתם. וכן הכותב גט והחותמים והמסדר על מנת לגרש בעל כרחה ולא ידעו בבירור שיש בזה דרך אפרושי מאיסורא והבעל אינו נאמן באמרו שיש לו צד איסור על אשתי. ולומר דהוה ליה ספק דרבנן כיון שאין בזה לפני עור לא תתן מכשול מדאורייתא. או אם החרם אינו סגנון דאורייתא. אין זה מועיל כי ספק דרבנן אסור לכתחילה גם יש לומר כי יש חזקת כשרות להאשה. גם רחוק שהסיתוה אחרים שלא לרצות. ואלו רצתה לא הי' מכין גט באופן בעל כרחה. ולפעמים יש להבעל מיגו שהי' אומר שמכין על דעת שתקבל ברצון כי הושווה עמה לשלוח לה גט ועל ידי זה אומן באמרו שהיא אסורה עליו. ויש על ידי זה זכות על המסדר והכותב והחותמים. אך לא על השליח ועידי מסירה. אך כשנתינת הגט לא היתה כהלכה אין שום חרם חל וכשהוא ספק. הבעל אסור להנשא עד אחר גט ודאי כשר ולהרחיק ד' אמות מהשליח עד אחר קבלתה גט ברצון יש לומר שבספק כזה יש להקל כי אין זה לכתחילה רק דיעבד בהלבנת פני השליח ובושה שכנגידא. ומצטרף גם כן ספק שהיסיתוה לומר שאינה רוצה ושאולי יש עליה איסורא בצד מה ולספק ספיקא יש מקום לצרף גם מה שיותר נוטה להחמיר וכמ"ש במק"א בזה:
ב
שם (שלא מדעתה) נשאלתי באיש שאשתו מאיסה עליו והיו תולים שסגנון בית אמה גורם זה. ואמרו לה שתסע לבית אביו לעירו ואמרה שישלישו לה סך מסוים כי חוששת ששם יגרשנה בעל כרחה אם נוציא מזה משמעות שכשיתן לה סך זה הגט לרצונה. ויהי' מותר לגרשה סתם על מנת ליתן לה סך זה ואמרתי שאין לגרשה כי אם ברצונה מפורש ושיוחילו לישועת ה'. והרי אלו הי' רצונה להתגרש בסך זה. מדוע לא יעשו פשר כן ושתקבל הגט בבית דין אלא ודאי שכשישאלוה אם תקבל הגט. כפי האומדנא תאמר שגם בכפל סך זה לא תקבל הגט. הרי ממילא מה שאמרה שתסע אחר השלשת הסך הוא רק מצד שמה דאפשר לתקוני רוצה שתהי' בטיחה על ידי זה ביותר. ומכל מקום בטוחה גם כן בלאו הכי שמסתמא לא יגרשו בעל כרחה. או שלח יעלה בידם גט. או שתרגיש ולא תקבל לידה וגם שיש לה פחד שמא יגרשה יש גם כן צד שמא שם יתווך שלים כרצונה ותשוקתה ולזה רוצה ליסע אחר ההשלשה ומה שכתבתי במק"א צד זכות על ידי ספק שמא בלבה היא מרוצה. כדי שלא להכשילו ושלא יהיו בני שנואה. ובבחינת מה שכתב הרמב"ם ז"ל בהא דכופין עד שיאמר רוצה אני שמסתמא לב עמוק בוחר בהראוי. אין זה להלכה למעשה לכתחלה בשום אופן. וכתבתי שם רק צד זכות קצת על דיעבד להקל קצת מהעונש על ידי סברא זו. אך לכתחלה גם בשעת הדחק. אין להקל כלל בזה והוא בבחינת מה שאמרו חז"ל רצה שלמה המלך ע"ה לדון על דברים שבלב יצאה בת קול ואמרה וכתוב יושר דברי אמת ומכל שכן כשמחשבתה ניכרת שאינה רוצה וכל שאין לה רצון בסך זה. גם שבסך מרובה אמרה שמרוצה. אין נפקעה התקנה בזה. ובכלל בעל כרחה הוא. כשאין נותן לה סך כרצונה. ומה שכתבתי במק"א עיקרו הוא כשיש ספק מום בה או איזה דבר שמשורת הדין כופין אותה להוציא בכזה. ולא הי' בזה תקנה כלל שבספק ספיקא יש יותר צד להקל ולספק מום מצטרף קצת ספק הנ"ל מצד עומק הלב. ומכל מקום צל"ע להקל גם בזה בספק ספיקא:
ג
קנין סודר בין זוג לגט. פטורין ולא הי' מדובר שבחזרה תפסיד מזונות ואחר כך הי' חזרה ממנה כיון שמסקנת הב"ש ז"ל בססי' קי"ז שכשאין לו בירור מדוע מאיסה עליו חייב בשאר כסות ועונה גם כשרוצה ליתן כתובה וגט פטורין. במק"א כתבתי בזה אך לא ראיתי הכרעה נגד הב"ש ז"ל בזה ואז לא עיינתי כלל בססי' קי"ז ובצירוף דברי הב"ש ז"ל ברסי' ע"ז וססי' קי"ז. משמע שכל שאינו מברר טעם מיאוס חייב בשאר כסות ועונה יכולה לחזור בה מלקבל גט פטורין וחייב בשאר כסות ועונה. ואם קבלה קנין סודר בפירוש שכשתחזיר מלקבל גט פטורין יהי' פטור משאר כסות ועונה נראה שפטור כי מהני מחילה בזה היטב:
ד
שם (שוב אין האיש יקרא עבריין) מה שכתיב בסי' קי"ט באה"ע שכשנשאת אינו עוד עבריין נראה שהכוונה אחר שאמר התנצלות נכון לפני בד"צ ואז מתירים לו כיון שפרע כתובתה ואינה יושבת בעיגון נתנו חז"ל כח להתיר לו אחר כך היטב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
ואם הודיע' כו'. עי' בס' גט פשוט סק"ג מ"ש ליישב דלא תיקשי מהא דאמר בסוף פ"ב דנדרים וברותי מכם הפושעים והמורדים בי אמר ר"ל אלו בני ט' מדות כו' ע"ש באורך. ועי' במל"מ פכ"א מהא"ב סוף דין כ"ח שכ' דמ"ש הרב ג"פ דבני גרושת הלב לא מקרי אלא כשאינו מודיעה אבל אם מודיעה שרי (וכן מבורר מדברי הפרישה שהביא הב"ש כאן סק"א ולעיל סי' כ"ה סק"ט) דברי תימה הם שהרי טעמא דאיסורא כ' הרא"ש ספ"ב דנדרים כפי דמהרהר באחרת א"כ אף אם הודיעה שייך האי טעמא אך נ"ל דע"כ לא אמרינן כשגמר בלבו לגרשה דאסיר לבא עליה אלא כשרוצה לקחת אשה אחרת דאז שייך טעמא דמהרהר באחרת אבל כשאינו רוצה לקחת אשה אחרת שרי וא"כ רב ור"נ שכבר היה להם אשה בעירם וכשהלכו לעיר אחרת רצו לקחת אשה לימים שיתעכבו שם אף שגמרו בלבם להוציא לאחר זה הזמן מ"מ לא היו מהרהרין בנשותיהן ואף מרן ז"ל שכ' סתם ואם הידיעה מותר בכה"ג קא מיירי עכ"ל. וע"ש עוד דמה דמשמע מדברי הרב ג"פ דס"ל דאיסורא דבני גרושת הלב לא הוי אלא אם תתעבר. אבל אם אינה מתעברת לא (גם הב"ש סק"א כתב וז"ל גם י"ל בני תשע מדות היינו הבנים פגומים כו') ל"נ היינו דוקא למאן דסבר דקרא דוברותי מכם המורדים והפושעים קאי אבנים אבל לסברת הראב"ד שהביא הב"י א"ח סי' ר"מ דקרא קאי לבועלים בא מט' מדות שהם מורדים ופושעים אף שלא תתעבר אסור ע"ש:
ב
ערות דבר עבה"ט ומ' ש בשם רשד"ם ודוקא בנשואה כו' עי' במד"מ פ"י מה"ג דין כ"א שכתב דלהרשד"ם בארוסה אף אי לא מצא אחרת נאה הימנה יכול לגרשה. אמנם דברי הרשד"ם קשים הם בעיניו ובתשו' הרא"ם ח"ב ס' א' משמע שדעתו אינו כן ע"ש עוד וכבר עמד ע"ז בס' ג"פ סק"ז ע"ש מ"ש בזה. ועיין בתשו' שיבת ציון סי' פ"ח ופ"ט שהאריך הרבה בזה. ומ"ש הבה"ט סק"ד בשם פר"ח דזיווג ראשון מקרי דוקא כשהיא בתולה. ע' בס' בית מחיר שכ' דלשון הגמ' נמי הכי דייק זיווג ראשון היינו משני צדדי הזיווג ראשון ע"ש:
ג
ואין ראוי לו למהר. עח"מ סק"ב שכ' ואפשר שאף ברצון האשה ש"ז אין איסור בדבר מ"מ אין ראוי לעשות כן. וכ' בס' ב"מ ויראה לע"ד דהיינו דוקא כשהוא תובע הגירושין בזה י"ל א' שהיא מתרצה ג"כ מ"מ לבה דיה אלא שאינה יכולה לסרב אבל כשהיא תובעת פשיטא שהיתר גמור היא:
ד
יכול לגרשה בלא דעתה. עיין בתשו' ברית אברהם סי' ק"ט שכתב דמדברי הרא"ש (פ"ב דגיטין סי' ה') בענין גט מאוחר יש ללמוד דין מחודש דהבעל אינו יכול לגרש בע"כ דהאשה על תנאי כגון מהיום אם מתי תוך ב' שנים וכה"ג דהא כשמגרש על תנאי הדין דלא תתיחד עמו (כדלקמן סי' קמ"ח ס"ב וא"כ מפסדת עונתה והיא אינה מתרצת לכך רק או שיגרשה לגמרי או שתשב עמו ואין יכול לכוף את אשתו לגרש ע"ת שתהא אגיד ביה מכ"ש ממ"ש הרא"ש שם דא"י לגרשה בגט מאוחר בע"כ להראב"ד ע"ש באורך:
ה
הכתובה עבה"ט מ"ש ופר"ח הקשה מש"ס דיבמות כו' גם מפ' הניזקין כו' וכבר קדמוהו בראיית אלו בתשובת ח"ג סי' רנ"ג והובא ג"כ בתשו' ברית אברהם סי' צ"א אות ה' ע"ש עוד. ומ"ש הבה"ט ואני אומר דאין למידין מן ההגדות וכ"כ התוי"ט כו' לאו קושיא היא על הפר"ח כי הפר"ח בעצמו בס' מים חיים השיג על התוי"ט שם וכתב דהך כללא דאין למידין ממדרשות הוא רק לענין פסק הלכה כדברי מי היכא דלא מפרש בש"ס ההלכתא אבל דינא דלא איתפרש בש"ס מצינו כמה פעמים דלמדין ממדרשות והובא דבריו בגליון המשניות פ"ה דברכות בתוס' רע"ק אית ל"ו. גם בס' באר וניקב דחה דברי הבה"ט בזה מטעם דהא דאין למידין היינו אם סותר לדברי התלמיד וגם יש לחלק דאם הוקבעה בש"ס דילן שפיר למידין ע"ש. ועיין בס' נו"ב תניינא חיו"ד ס' קס"א מזה:
ו
החרים שלא לגרש. עיין בתשו' נו"ב סי' ע"ה במעשה. באחד שגירש אשתו בעל כרחה ע"י שליח שתפסוה בעלי מלחמה להאשה באמצע הרחוב והשליח זרק הגט לחיקה והאשה צעקה ואין מושיע לה והיא לא נתרצית לקבל והשליכה הגט מחיקה. והורה כיון שיש כאן עבירה חמורה לעבור על חרגמ"ה לגרש בע"כ א"כ אין שליח לדבר עבירה ובטל מעשה השליחות לגמרי וכמו שנראה מדברי התוס' במס' ב"מ דף יו"ד ע"ב בר"ה דאמר בתירוץ השני ע"ש) ולה נתגרשה בשליחות הבעל ואין כאן גירושין והיא אסורה להנשא והוא המגרש עודנו אישה וחייב בכל חיובי הבעל לאשתו ואסור באשה אחרת משום חרגמ"ה שלא לישא ב' נשים. ועי"ז ערערו חכמי הדור ואמרו שלא אמרו אין שלד"ע אלא שלא יתחייב המשלח אבל עיקר המעשה אינו בטל. והוא ז"ל התאזר חיל להשיב על דבריהם באריכות ע"ש מסי' ע"ה עד סימן פ"ב מזה (והנה מה שתמה הגאון המחבר שם על מחותנו הגאון מהר"י מהמבורג שכ' דבר זה דאם אין שליח לד"ע השליחות בטל בשם המשנה למלך וכ' עליו שיגע ולא מצא דבר זה במל"מ ואני הוא שהמצאתי כו' עד כמה גברה אצלו אהבת הנינוח כו' לע"ד נראה כי מחותנו ז"ל באמת ובצדק כ' זאת בשם המל"מ דכן מבואר להדיא מדברי המל"מ פ"ג מה' גניבה דין ו' שכ' שם דמדקדוק דברי הרמב"ם שם מבואר דאף דבטביחה ומכירה ריבתה התירה דיש שליל לד"ע וחייב המשלח בתשלומי ד' וה' מ"מ אם עשאו שליח שישחוט לו בשבת והלך ועשה כן פטיר המשלח מתשלומי ד' וה' ע"ש וע"כ דס"ל להמל"מ דהשליחות בטל לגמרי דאל"כ לא הו"ל למיפטריה רק מחיוב שבת ולא מחיוב טו"מ א"ו דס"ל דהשליחות בטל והוי כאילו לא צוהו לשחוט כלל וכן מבואר להדיא מלשון המל"מ שם במ"ש ה"נ לענין הטביחה לא נעשה שלוחו ע"ש ומעתה בחנם הטיח דברים נגד הגאון מהר"ו הנ"ל. וזולת זה כמה דברים בתשובה הנ"ל מה שהשיג הגאון נו"ב על הגאון מהר"י. אחר העיון תראה שדברי הגאון מהר"י נכונים ואכמ"ל. ושוב מצאתי בשו"ת מהרי"ט ח"א סימן קי"ו שנסתפק ג"כ בזה ומתחלה רצה להכריע דהמעשה בטל וכנראה מתירוץ ב' שבתוס' הנ"ל ובסוף ב' מאחר שמדברי הגמ' אין הכרע הדבר צריך לי בדיקה עכ"ל. גם בספר מחנה אפרים בה' שלוחין סי' ט' מסתפק בדבר זה אי אמרינן דהמעשה בטל ע"ש) ועיין בנו"ב תנינא סי' קי"א וקי"ב וסי' קל"ה מענין זה ועמ"ש לקמן סי' קיי"א סל"ו ס"ק ל"ח. ועיין עוד בנו"ב קמא סי' ב' בד"ה ובלא"ה. שכ' דנראה לו דין חדש מה שלא נזכר עדיין בשום פוסק לפי דברי הרא"ש בגיטין דף י"א גבי תופס לב"ח שכ' דאף דבכל התורה שלוחו של אדם כמותו מ"מ לאו כל כמיניה לשוויה שליח במקום שחב לאחרים א"כ אף קודם חרגמ"ה ולדינא דגמ' דמגרש אדם אשתו בע"כ (יה"ה אפי' בזה"ז בגווני דרשאי לגרש בע"כ וכן מבואר מדברי תשובת שיבת ציון ס"ס פ"ח ע"ש) מ"מ ע"י שליח א"א לגרש בע"כ דאי אפשר לשיויה שליח לחוב להאשה ע"ש ועיין בנו"ב תניינא סי' ק"י דכמה חכמים הקשו לו זה נגד תלמוד ערוך בגיטין דף י' בשליחות בע"כ דבגירושין איתא ובקידושין ליתא וכן מסוגיא שבדף כ"א מתקיף לה רב שימי יהא שליחות לקבלא דמדעתא איתא כו' דמשמע דוקא שליח לקבלה אבל שליח להולכה איתא אפי' בע"כ והוא ז"ל השיב דאין מכל זה השגה דגם הוא מודה דמשכחת שליח להלכה אפי' בע"כ ועד כאן לא אמרתי דלא מצי מגרש בע"כ ע"י שליח אלא היכא דהגט הוא חוב להאשה אבל היכא שאינו חוב לה כגון ארוסה שעדיין אינה זוכה בשום דבר משל בעלה שיהיה הגט נחשב חוב ואפי' לאסרה לכהונה משכחת שאין הגט חוב לה כגון שנתגרשה מאיש אחר וכמו כן אשה שזינתה תחת בעלה שנאסרה על בעלה והפסידה כתובה וכל תנאי כתובה ואינה מפסדת מאומה ע"י הגט ואדרבה זכות הוא שמתירה לשוק ודאי דיכול לעשות שליח לגרש בע"כ גם לדעת הרא"ש וא"כ י"ל דהסוגיות הנ"ל מיירי בכה"ג ע"ש עוד וגם בסי' קי"ב ובהגה מב"ה שם ובסי' קנ"ט מזה (ובס' יד המלך פ"ו מה' גירושין הלכה א') . גם בני בתשו' שיבת ציון ס"ס פ"ח וס"ס פ"ט כ' להחזיק פסק אביו הגאון ז"ל בזה נגד רב אחד שפקפק ע"ז ומסיים שהוא מסתפק אם אחד מגדולי הדור שכבר ראה דברי אביו ז"ל ירום ראש להקל בחומר איסור א"א ע"ש עוד בסי' פ"ג ופ"ד אמנם בס' גט מקושר בסג"ר אות ר"ח כתב על דברי הגאון נו"ב הנ"ל דהגאון חתר להעמיד דבריו באופן רחוק אבל פשטא דמלתא ודאי מוכח מגמ' הנ"ל דשפיר מהני שליח לגרש בע"כ והאריך בזה ומסיים דהדבר ברור (לדינא דגמרא) דיכול לעשות שליח אף לגרש בע"כ. ובענין דברי הנו"ב דסי' ע"ה הנ"ל העיר גם כן דאפשר לחלק בין אם עשאו שליח בפירוש לעבירה כגון שאמר לו בהדיא לגרשה בע"כ ובין אם אמר לו לגרשה סתם ע"ש. ועיין בתשו' ברית אברהם ר"ס קי"ב ור"ס קי"ט מ"ש כזה ועיין עוד בתשו' שמן רוקח ובתשובת מנחת עני סי' ס"ח באריכות:
ז
שלא לגרש. עב"ש לקמן ס"ק י"ב שכתב וז"ל ואם חר"ג דמיא לתקנת חז"ל י"ל בזה"ז אפי' אם עבר וגירש אינה מגורשת עכ"ל. והנה מדברי הרמ"א בהגה זו שכ' עבר וגירשה בע"כ בזה"ז ונשאת שוב אין האיש נקרא עבריין מבואר להדיא דלא כוותיה אלא דיכולה להנשא לאחר ע"י גט זה. וכן מבואר מדברי הב"ש עצמו לעיל סי' ע"ז ס"ק ו' ובסי' ע"ט סק"ד דמדמה תקנת רגמ"ה למה דאסר לגרש בזיווג ראשון בלא דבר וא"כ הרי בזיווג ראשון אם עבר וגירש מגורשת כדאיתא בש"ס הובא בב"ש לעיל סס"ק ב' ה"נ בזה"ז בעבר וגירש בע"כ. גם בס' בית מאיר כ' על הב"ש הנ"ל דמדברי הרמ"א מבואר דלא כוותי' והביא שם עוד דברי רש"ל בתשובה סימן מ"ה דמשמע מדבריו דמ"מ לא הועיל לו הגירושין לענין שיהא מותר לישא אחרת וכ' עליו דמדברי הרמ"א הנ"ל שכ' שוב אין האיש נקרא עבריין לא כ' שוב האיש מותר לישא משמע קצת שבזה שרי אף קודם שנשאת וצ"ע. אך בשו"ת שבסוף הספר סימן ד' השיב על עסק ביש שנעשה בימיני שאיש אחד גירש אשתו ע"י תחבולה בע"כ הנה בסי' קי"ט בהגה כו' ואולם צ"ע אם לא יהא מחוייב ועומד לחזור לשאנה ואף דבפנים הוצאתי מלשון הרמ"א שם דלכ"ע היא מגורשת ומותרת להנשא דלא כהב"ש שם ס"ק י"ב כו' אבל הא ודאי צ"ע אף למאן דס"ל בשיטה דמגורשת היינו משום דלא שייך שיחזור וישאנה דהא אינה בת דעת לקדושין ונשואין אבל הכא י"ל דחייב ע"פ דינא דרב דאמר במס' תמורה כ"מ דא"ר לא תעביד אעלמא כו' והאריך בזה ומסיים וז"ל ומעתה אחרי שביררנו פסקן של הראשונים ז"ל לדינא כרבא בודאי ראוי לנו לילך בעקבותיהן ולפסוק בנידון מגרש בזה"ז בע"כ כרבא דלא אהני מעשיו ושבעמוד והחזר קאי כקושיית תוס' (תמורה דף ו' ד"ה והשתא) בנשבע שלא לגרש דהא סברת תירוצה לא שייך דזה לא בדה האיסור ואין לו התרה מצד עצמותו והוא אוסור תורה חרגמ"ה ועל בתי דיני ישראל להורות לו שעדיין כל יום ויום עובר על החרם עד דליהדר או שתנשא היא לאיש אחר וזה נמי משמעות הרמ"א דשוב לא נקרא עבריין משמע הא קודם שתנשא הוא עבריין בח' הנ"ל וממילא נמי כיון דאגידא בי' שעדיין בעמד והחזר קאי עדיין נמי בהאיסור נשיאת ב' נשים דומיא דזקוקה ליבם ואסור לכל אדם ליתן לו אשה כדי לחוש עכ"פ לספק חרם שעדיין רובץ עליו לשיטת רוב הפוסקים כרבא וכדעת משמעות הרש"ל עכ"ד ע"ש. ועיין בס' גט פשוט ס"ק כ"ד כ' בזה וז"ל נראה דבדיעבד אם גירשה בע"כ דלא הוי גט אפי' בדיעבד ותמיהא לי דבלשון התקנה שהעתיק בסי' ק"ב לא כתיב בה הכי כו' ומיהו יראה דאף מהרמ"מ לא החליט הדבר לבטל הגט רק לדינו כדין הספק. ויראה מדברי הרמ"מ שם דאפי' נתרצית האשה בתחילת כתיבת הגט וחזרה בה קודם גמר כתיבת הגט ונגמר הגט דאינו כשר לגרש בו. גם יעי"ש אם חייבת לשלם לו ההוצאות שהוציא על הגט כיון דקבלת קנין כדי להתגרש ואח"כ חזרה בה (שם כ' שאין לחייבה שום הוצאה ואיהו דאפסיד לנפשיה ע"ש) עכ"ל ועמ"ש לקמן סי' קמ"ד סק"ו. עוד מענין זה. שוב ראיתי בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ט בד"ה ומעתה הביא שם דברי הכנה"ג בהגהת הטור אות ט' שכ' וז"ל ופשוט היא דאם גירשה בע"כ אפי' שעבר על החרם גיטו גט ובתקנות שהובא במהר"מ מינץ ס" ק"ב כ' שלא ליתן גט לאשה בע"כ ואין הגט כלום והאי אין הגט כלום לא ידעתי פירושו נהי דעבר על החרם מ"מ הגט גט ושמא ס"ל כרבא בתמורה כ"מ דא"ר לא תעביד אעלמא וכיון דעבר על החרם אותו הגט אינו מועיל כדעת הגהת מרדכי סוף שבועות עכ"ל והוא ז"ל כ' שאין דברי כנה"ג אלו מתקבלים כלל איך אפשר שמהר"ם מינץ יסתום כדעת המרדכי דעת התוס' והרא"ש כו' וכוונת מהרמ"מ במ"ש ואין הגט כלום הוא לענין חיובי הבעל לאשתו שלא הועיל הגט כלום ועדיין חייב בשאר וכסות עח"מ וב"ש ר"ס ע"ז (ובסי' זה בב"ש ס"ק י"א וגם בס' ב"מ מזה) ואפי' לפי הננה"נ מ"מ אין הטעם משום מימרא דרבא רק דמיירי שהסופר והעדים ודעו מזה וא"כ הם עברו על חרגמ"ה והרי העדים פסולים וגם לדעת הפוסקים שהסופר צריך להיות שליח הבעל א"כ כיון שכאן העבירה היא בשעת הכתיבה שהרי חרגמ"ה היה גם על הכתיבה (כמבואר במהר"מ מינץ שם) אין שליח לד"ע כמבואר בחבורי נו"ב סי' ע"ה וע"ו (הובא בס"ק הקודם) עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן סי' קל"ד ס"ק ו' עוד בשמו. וע' עוד בשו"ת מאמר מרדכי סי' ק' מזה:
ח
אשה שלא מדעתה. עיין בתשו' נו"ב סי' פ"ד שנסתפק אם גם בחרשת גזר רגמ"ה כי י"ל כי היכא דלא תיקני כתיבה לחרשת (כדלעיל סי' ס"ז ס"ח) משום דא"כ ממנעי ולא נסבי לה אולי מהאי טעמא לא גזר רגמ"ה בחרשת שאם אינו יכיל להוציאה כ"א לרצונה גרע משעבוד כתובה וממנעי ולא נסבי לה אך לא נוכל להורות למעשה במה שלא נתפרש בראשונים יספק חרם הוא איסור דאורייתא (עיין בזה בנו"ב תניינא חלק יו"ד סי' קמ"ו ובחלק אה"ע סי' ח') וגם לענין לגרש בע"כ לא כלה הזמן (אין זה ברור ובג"פ ס"ק כ"ב נסתפק בזה ומדברי הב"ש לעיל סי' קט"ו סק"ו מבואר שדעתו דבזה"ז י"ל כבר כלה זמן החרם שלא לגרש בע"כ ועמ"ש לעיל סי' א' ס"ק י"ט עכ"ד):
ט
שוב אין האיש. כ' בס' ג"פ מיהו נ"ל דמ"מ צריך התרה על מה שעבר כבר ועיין ביו"ד סימן של"ד סכ"ב בהגה:
י
דבמקום מצוה. ע' בס' תפארת ישראל על משניות סוף סדר נשים ברמזי אה"ע לסי' זה שכ' וז"ל לשו"ת רש"ל גם באשה שאינה יכולה לטהר לבעלה אסור לגרשה בע"כ אך בשו"ת מהרח"ש סי' ל"ג ומים עמוקים סי' ל"ב ופליטת ב"י כל שאינו יכול לדור עמה שרי לגרשה בע"כ דבכה"ג לא גזר (ע' בג"פ ס"ק י"ט מזה) כן נ"ל דאם באיש כשאין לו חבורת אנשים כופין לו לגרשה כבסי' קנ"ד מכ"ש באשה וכ"כ אאמו"ר בתשו' אור ישראל בהך דדש מבפנים וזורה מבחוץ דאסור לשמש עמה (כדלעיל סי' כ"ג ס"ה) דאף את"ל דרגמ"ה גזר גם במקום מצוה עכ"פ במקום עבירה לא גזר עכ"ד ע"ש עוד:
יא
או מתירים לו. עב"ש סק"ח ועמ"ש בזה לעיל סי' א' ס"ק ט"ז. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ט וסי' צ' וצ"א שהאריך בזה בענין אשר שנאסרה על בעלה אם אפשר להתיר לו לישא אחרת ואם צריך היתר ממאה רבנים בדוקא וגם איך להתנהג בענין זיכוי הגט וגם איך לפסוק עליו בענין השלשת נדוניא וכתובה יעו"ש ועיין בת' פרי תבואה סי' ל"ה ובתשובת מהרי"מ מבריסק סי' נ':
יב
שתי נשים. עבה"ט מ"ש דבתשו' מהר"ם פדוא התיר לגרש כו' ועיין בתשו' נו"ב סי' א' הובא לעיל סי' א' ס"ק ט"ז וע' בשו"ת מאמר מרדכי סי' ק' מזה:
יג
או חרשת. עיין בס' ישועות יעקב סק"י שכ' וז"ל וכתב מהר"ם פדוה סי' י"ח (צ"ל ח') דאף אחר תקנת רגמ"ה דבעינן דעתה וחרשת אין לה רצון מ"מ אונס לא מיקרי כיון דאעפ"כ מתגרשת מרצונה נהי דאינו קרוי רצון מ"מ אונס וכפיה אין כאן עכ"ל. ואני עיינתי במהרמ"פ שם ודקדקתי בדבריו שלא סמך לגמרי על טעם זה רק בעובדא דידיה שהיה גט של מצוה ע"ש. מיהו כל זה כשנתקדשה לו כשהיתה פקחת אבל אם נתקדשה כשהיתה חרשת כתבתי לעיל ס"ק ח' בשם תשו' נו"ב שנסתפק אם גזר רגמ"ה כלל בזה. וכ' עוד בס' ישועות יעקב בסי' קכ"א סק"ט וז"ל ובענין נוסח גט חרשת פשיטא שאין לשנות משאר גיטין ובעל נחלת שבעה כ' לשנות נוסח גט חרשת ואין בדבריו ממש דאשה מתגרשת שלא לרצונה וכבר השיג עליו בעל שבות יעקב ח"א סי' קכ"ג ע"ש. גם בתשו' נו"ב ר"ס פ"ד קרא תגר על הנ"ש בזה ע"ש:
יד
ומשקה משלה. עבה"ט ומ"ש והח"מ מיישב כו' עמ"ש בזה לעיל סי' ע' סק"ה:
טו
וי"א דאפי' בדיעבד. עיין בתשו' מנחת עני סי' ע' שהאריך בזה ולבסוף כ' לצדד להקל במקום דחק ועיגון כמו בנדון דידיה שהבעל הרחיק נדוד באופן שיסכימו עמו שני רבנים מובהקים ע"ש. ועיין בס' ב"מ שכ' דפסק הרמב"ם וטור וש"ע הוא ע"פ גירסה המבוררת בתוס' ורא"ש פ' חרש ולע"ד יש ראיה לגירסא זו מתלמידן כו' ועכ"ז חלילה להקל לכתחילה עכ"ז נקטמיהו פלגא שברור דאף להי"א אם נשאת לא תצא וכתב עוד דמ"ש הח"מ בשם מהרי"ו דאם הבעל ידע דאסור לגרש לפחות לכתחילה ועבר ע"ד חכמים וגירש יש להסתפק אי זה מקרי דיעבד כו' אין זה נראה כלל ע"ש:
טז
דאפי' בדיעבד. ע' בתשו' נו"ב סי' פ"ג שכ' דיש מחמירין הזה מחמיר ג"כ בעתים חלומה אפי' בדיעבד ומה שמסיק רמ"א רבל בעתים שוטה כו' היינו בלא הוחזקה כן ג"פ (כ"נ כוונתו אף שאין זה לשונו ועח"מ וב"ש) . וע"ש עוד פירוש דברי רבינו שמשון שהובא בב"י:
יז
אבל בעתים שוטה. עבה"ט וע' בט"ז סק"ה שדעתו לחלק בין זמן הש"ס ובין האידנא דאיכא חרגמ"ה דאין לעגן האיש ונבטלו מפו"ר מחששא דגרירא יעו"ש דמשמע שדעתו להקל גם בהוחזקה ג"פ ועיין בתשז' ברית אברהם ס"ס פ"ג וע' בתשו' מאמר מרדכי סי' מ"א:
יח
מי שגירש אשתו. עיין במל"מ פכ"א מהא"ב דין כ"ז באורך:
יט
ואם נשאת לאחר. עבה"ט בשם ב"ש שכתב דאיירי בנשאת ונתגרשה אבל אם היא נשואה כו' ועיין בס' ק"נ פ"ב דכתובות אות צ"ה שחולק עליו:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
סי' קי"ט ח"מ אית א' ומיהו יש לדחות. נ"ב בכנה"ג כ' בשם הראב"ד בתמים דעי' סי' רל"ט דלא על ביאה לבד קאמר אלא אפי' על שימוש אחר צריך להודיעה ואם תרצה לשבת תחתיו תשב עכ"ל:
ב
ס"ה בהגה ר"ג החרים שלא לגרש,. נ"ב ואם נעשית סומא בב' עיניה או בא' מעיניה ע' תשו' הראנ"ח ח"ב סי' ל"ב:
ג
אשה שלא מדעתה,. נ"ב וקרוב הדבר כי ר"ג לא תיקן רק לתקנת האשה שלא לכופה ולגרשה אף שהיא תמאן ועומדת וצווחת או שלא לגרשה בלי ידיעתה לזרוק לה גט בחצרה עד כי ישאל פיה אמנם בחרשת אף כי רמיזתה לא מקרי רצון גם כפיי' ואונס אין כאן וכי' לשון הר"ם פאדווע סי' ה':
ד
שם עבר וגרשה בע"כ. נ"ב בתשובת הר"ם מינץ סי' ק"כ כתב שלא ליתן גט בע"כ ואין הגט כלום עכ"ל וע' בכנה"ג:
ה
ח"מ אות ט' ואם אינה יודעת לשמור. נ"ב וכ"כ המהרח"ש ח"ג סי' ע"ד:
ו
ב"ש אות י"ד. י"ל ש"מ שאני. נ"ב ע' תשובת הראנ"ח ח"א סי' ו':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
קי״ט
א
ודעתו לגרשה בודאי מיירי כאן באשה שאינה ראויה (ועומדת אח"כ) להתגרש דהא לא שייך הכא לא דבר ולא ערוה וא"כ אם גירשה אח"כ הוי איסור בלא"ה שהיה דעתו לגרשה אלא ודאי דמיירי שלא גירשה אח"כ ואפ"ה איסור' איכא בשעת נישואין להיות דעתו כן:
ב
לא תהיה יושבת כו'. בגמ' א"ל רב משרשי' לרב' אם לבו לגרשה והיא יושב' תחתיו ומשמשתו מהו פי' רש"י יש עונש בדבר או לא קרי עליה אל תחרוש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך יש לדקדק במה נסתפק רב משרשי' פשיט' שזה עושה שלא כדין ותו קשה הא ודאי רב משרשי' ידע הברייתא דהוא הסעיף הא' לא ישא אדם אשה ודעתו לגרשה כדאיתא פרק החולץ משום דכתיב אל תחרוש כו' ומאי מבעי' לי' ורבא נמי למה לא הבי' לו הבריית' בל' ת"ש וזה ודאי שאין לחלק בין הסעיף האחד ובין הסעיף הב' דהא תרוייהו חד טעמ' נינהו מחד בוא ונראה דכאן מיירי באשה שיש לו רשות לגרשה כגון שפשעה נגדו דהיינו ערות דבר כמבואר בסעיף ג' ומספק ליה אם גמר בלבו לגרשה עבור זה וממשיך הדבר והיא אינה יודעת אם יש עונש ע"ז כיון שבידו לקיים מחשבתו ע"פ הדין ע"ז אמר קרי עליה רבא ולא אמר ת"ש כדרך התלמוד אלא כלומר בשביל ספק שלך יש לי תירץ בקושי' שיש לי בפסוק אל תחרוש דהיינו למה סיים הוא יושב לבטח אתך דודאי בלאו זה יש איסור לחרוש רעה על אדם וכ"ש אשתו א"ו דקמ"ל קרא דאע"ג דמותר לחרוש רעה דהיינו לגרש אשתו ע"פ הדין מ"מ כל מי שרוצה לעשות יעשה ולא יעכב הדבר ע"כ אמר והוא יושב לבטח אתך דזהו עיקר האיסור אף ע"פ שמצד עצמו אינו אסור כנלע"ד נכון מאוד:
ג
אא"כ מצא בה ערות דבר. הטור הביא פלוגתא ב"ש ס"ל אין רשאי לגרשה אא"כ מצא בה ערות דבר ע"פ ב' עדים וזהו ערות דבר ואע"ג דהיא אסורה לו א' וא"כ ל"ל קרא דלא יוכל בעלה לשוב לקחתה ותירצו התו' בשם ירושלמי לעבור עליו בשני לאוין וב"ה ס"ל אפילו אם הקדיחה תבשילו פי' שורפו ע"י האור או מלח ויליף לה מדכתיב דבר וא"ל ל"ל ערות תירץ בגמ' דאי לא כתיב אלא דבר ה"א אם נתגרשה ע"י ערוה אסורה להנשא לאחר קמ"ל ורע"ק ס"ל אפי' לא פשעה בשום דבר נגדו אלא שמצא אחרת נאה הימנה מותר לגרשה וכתב הטור דקי"ל כב"ה דמקיל מב"ש דא"צ דוקא ערוה ומחמיר מרע"ק (דס"ל) דאפי' בלא פשיעה מותר (והוא ס"ל דאינו מותר) אלא בענין שפשעה כנגדו דזה הוה כמו ערוה וזהו פי' דברי הש"ע דהוא לשין הרמב"ם שכתב אא"כ מצא בה ערות דבר דפירושו או ערוה או דבר דהיינו פשיעה כנגדו ולא ידענא למה לא פי' דבריו מהו ערות דבר:
ד
אבל בלא"ה אמרינן כל המגרש אשתו ראשונה כו' בסוף גיטין אמרינן כי שנא שלח רב יהודה (אומר) אם שנאת' שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח (פירש"י אם שנואה היא) (לפני המקום) (צ"ל פירש"י שנוי המשלח לפני המקום) ולא פליגי הא בזיווג ראשון הא בזיווג ב' דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' כו' מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך וכתב הטור וז"ל בד"א בזיוג שני אבל זיוג ראשון אין למהר לגרשה דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה כו' לפיכך אין לו לגרשה בשביל שפשעה כנגדו אבל אם מצא בה דבר ערוה או פריצות מצוה לגרשה דכתיב גרש לץ ויצא מדון עכ"ל וקשה אי מצא בה פריצות אפי' ראשונה נמי ואין חילוק בין ראשונה לשניה אלא פשעה לנגדו דבראשונה אין לגרשה משא"כ בשניה אפילו פשעה לנגדו ולא נמצא בה פריצות וכן מבואר בטור החילוק ביניהם א"כ למה מחלק בגמ' בין זיוג ראשון לשני היה לומר ולא פליגי הא כשמצא בה פריצות אז אם שנאת שלח הא כשלא נמצא בה פריצות אלא פשעה נגדך אז שנוי המשלח כמו שפירש"י שנוי לפני המקום והא ודאי קושי' מנא לך לחלק בין הזיווגים כיון שע"כ יש חילוק אחר ונראה דהגמר' מדקדק בפסוק ואמרתם על מה מה שאלה היא זו והא יסוד של אמיתתנו כזה שאין יסורים בלא חטא ואסור להרהר אחר הקב"ה שנ' תמים תהיה כו' ולמה זכר הכתוב ואמרתם על מה כאלו אין עבירה באמירה זו ואינו כן אלא הענין הוא כן דמיירי ודאי בנמצא בה פריצות פעם ראשונה ויש בזה ב' סברות הפכיות האחת לגרש תיכף עד שלא תתרבה פן ירבה ויפרוץ וכמ"ש הכתוב פוטר מים ראשית מדון ותכף יראה לבטל קודם שיתחזק המדון ביניהם להמקום ח"ו ע"כ לא יתן מקום כלל לזה ויש סבר' להיפך דלא יגרש מהר רמי יודע (שמא) תשוב ותתקן מעשיה כמו שדרכו של הקב"ה עם בריותיו מעביר ראשון ראשון וזהו החילוק שבין זיוג ראשון לזיוג שני דבשני תפוס לשון ראשון שזכרנו ובזיוג ראשון תפוס לשון שני דהיינו להמתין מלגרש (כי) מי יודע (שמא) תשוב ותנחם ותלמד מדרכו של הקב"ה עמנו בזה אמרינן שנוי. המשלח אבל בזיוג שני תפוס ל' ראשון למהר לשלחה ע"ז אמר אם שנאת שלח תכף וע"כ מבי' הטור הפסק גרש לץ ויצא מדון דהיינו מדון דייק. כמאמר הכתוב פוטר מים ראשית מדון שצריך לבטל התחלת המדון אמר גם כאן גרש לץ ויצא מדון שיתבטל מהר ע"י הגירושין יצא כולו וע"ז אמר הכתוב וזאת שנית תעשה כלומר מה שאתם עושים עם הראשון אינו ראוי אלא עם שנית דהיינו זיוג שני לא תגרשי מהר את הראשונה וטעם החילוק דהראשונה יש תקוה שלבסוף תשמע אליך כי היא מגודלת עמך וזהו מאין פנות אל המנחה ולקחת רצון מידכם כלומר תלמדו מן קב"ה שהוא מעביר ראשון ראשון עד כי יהי' מרוצה עמכם כן תעשו אתם ואמר ע"ז ואמרתם על מה כלומר מה טעם באמת יש חילוק בין הזיווגים שאמרת זאת שנית תעשו אני אגיד לכם והיא חברתך ואשת נעוריך ויש תקוה שתהיה מרוצה עמך לבסוף משא"כ בזיוג שני וכזה מתורץ קושי' גדולה מה שמקשה ב"י על הטור שמביא קרא גוש לץ ויצא מדון שבגמ' סייף גיטין אינו כלל אלא בגמ' אחרת ביבמות מביא זה על אשה רעה ולדידי ניח' שפסוק זה שייך על זיוג שני דצריך למהר הגירושין ע"ד הפסוק פוטר מים ראשית מדון כמו שזכרנו ומ"ש הטור אבל מצא כ' דכתיב גרש לץ כו' לא קאי על השנייה אלא אפי' על ראשונה ומבי' קרא דגרש לץ כו' דכולל ג"כ שניהם דבשניהם יש מדון אלא דיש חילוק לבטל המדון בגט דבראשונה אין למהר ובשני' יש למהר דרך זה נכון מאוד בגמרא בטור ופירוש הפוסקים בס"ד:
ה
אשתו ראשונה אין הפירוש שלקחתה בראשונה אלא אותה שמגודלת עמך כמו שפירש"י סיף גיטין וז"ל זיוג ראשון אשר נעורים ובה משתעי קרא עכ"ל וכבר נתבאר דבשניהם מצוה לשלח אם נמצא בה דבר ערוה אלא החילוק הענין למהר לשלחה כמשמעות לשון הטור
ו
אבל לא נתגרשה מדעתה זה דעת האגודה וק"ל במה דאמרי' בגמ כי שנא שלח רבי יהודה אומר כי שנאת שלח (פסוק הוא במלאכי) אם שנא שלח ר' יוחנן אמר שנוי המשלח פירש"י שנוי הוא לפני המקום המשלח ואפי' לב"ה נהי דלא כייפינן ליה שלא להוציא מיהו שנוי הוי ולא פליגי הא בזיוג ראשון הוא בזיוג שני דאמר ר' אליעזר כל המגרש אשתו ראשונה אפי' מזבח מוריד עליו דמעות שנא' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' נמצא לדברי רש"י דהא דאמרי ביה יכול לגרשה בשביל הקדחת תבשיל דהיינו פשיעה הוא לצדדין דבזיוג שני הוא היתר גמור בשביל זה ובזיוג ראשון הוא היתר מצד זה דלא כייפינן ליה שלא להוציא אלא שנקר' שנוי נמצא שאם אין שם אפי' פשיע' אין היתר כלל אלא כופין אותו שלא יוציא וכן מוכח מהא דאמרינן א"ל ר"פ לרבא לא מצא בה לא ערוה ולא דבר מי כייפינן ליה לאהדור' א"ל מדגלי רחמנא גבי אונס לא יוכל לשלחה כל ימיו כל ימיו בעמוד והחזיר קאי התם הוא דגלי רחמנא אבל הכא מאי דעבד עבד משמע אבל קודם שעבר וגירש ודאי כייפינן ליה שלא יעבור על ד"ת ולפי מה שזכרנו א"ש מ"ש ואין ראוי למהר לשלח אשתו ראשונה פי' אע"פ שיש לו יכולת לגרשה כיון שפשעה כננדו מ"מ הוא נקרא שנוי וכן הוא פטור וא"כ יתפרשו שפיר דברי הרמב"ם שהוא סעיף ג' כאן דה"ק לא יגרש אשתו ראשונה פי' והב"ד כופין אותו לזה אא"ב מצא בה ערות דבר פי' אפי' דבר לחוד דהיינו פשיעה נגדו וע"ז אמר הש"ע דהיינו הרמב"ם דאע"פ שפשעה לא ימהר לשלחה דנקרא שנוי לפני המקום ב"ה ואם אין משגיח בזה אין ב"ד כופין אותו אבל שניה אם שנאה דהיינו פשעה נגדו ישלחנה אפי' לכתחלה אלא דדברי (רמ"א) תמוה במ"ש אבל בלא"ה אמרי' כל המגרש אשתו ראשונה מזבח כו' דמשמע שאין דינו אלא נקרא שנוי ממילא אין ב"ד כופין אותו שלא להוציא כדאי' בגמ' שהבאתי וזה אינו כיון דאין לו אפי' דבר דינו שכופין אותו שלא להוציא ולא די לו במה שנקרא שנוי ומה שרוצה לעשות אין מוחין בידו א"ו מוחין בידו כיון דאין לו כח לגרשה מן התורה אלא כך היה לו לרמ"א לכתוב ואפ"ה שמצא בה דבר אמרי כל המגרש כו' ואגב שיטפ' דהרב לא דק כאן דעונש כל המגרש כו' הוא אפי' מצא דבר באשה ראשונה. אך דבר זה צריך עיון לפי דעת האגודה שזכר רמ"א כאן דיש חילוק בין גרש מדעתו לגירש בע"כ קשה למה חילק בגמ' דלא פליגי דהא בזויג ראשון וזה בזיוג שני דזה הוי חילוק רחוק ולמה לא אוקמוהו בזה הא דאמר אם שנאה שלח היינו במגרש מרעתה ובזה הזהירה שישלח דוקא ולא לעכבה אצלו והא דאמר שנוי המשלח אם מגרש בע"כ וכן יש להקשות בחילוק שבין פשיעה או לא דבזה היינו לומר דל"פ הברייתות ונראה לתרץ דהחילוק שבין זיוג ראשון לשני מרומז בפסוק דמבי' וזאת שנית תעשו כסות דמעה את מזבח ה' בכי ואנקה כו' ואמרתם על מה על כי העיד ה' בינך ובין אשת נעוריך אשר אתה בגדת בה והיא חברתך ואשת בריתך דצריך לדקדק מה שנית דזכר הפסוק אלא נראה דה"ק וזאת פי' אשה הזאת שהיא זיוג ראשון שנית תעשו פי' שאתה עושה עמה בדין אשה שנית וע"ז סיים הפסוק בין אשת נעוריך דהיינו זיוג ראשון ומ"ה מחלק גם בין התנאים בחילוק זה כנ"ל:
ז
מצוה לגרשה בגמ' ס"פ המגרש אמרי' באשה פרוצה שפרומה מב' צדדיה פי' רש"י אצל אצילי ידיה כדרך אדומיות שבצרפת שבשרן נראה מצידיהן ורוחצין במקום שבני (אדם) רוחצין זו מצוה מן התורה לגרשה שנא כי מצא בה ערות דבר ושלחה וכו' ובפ' הבע"י אמרי' אמר רבא אשה רעה מצוה לגרשה שנא' גרש לץ ויצא מדון והרמב"ן עירב ב' מאמרים והיינו לשון הש"ע כאן רעה בדיעותיה ושאינה צנועה כו' והבי' על שניהם קרא דגרש לץ בו' וקשה למה לא הביא על אינה צנועה קרא דערות דבר שהוא מן התורה כמו שמביא בברייתא ויש בזה לדחוק ולומר דרוצה להבא קרא אחר גם על רעה בדיעותיה שאין שם לימוד רק מגרש לץ אבל על הטור קשה דלא הביא כאן רק פרוצה והביא קרא דגרש לץ ונראה לתרץ דודאי לב"ש דס"ל דאין לגרש אלא על מצא בה ערות דבר ולא פשעה כנגדו שפיר מתפרש הפסיק וכתב לה ספר בריתות דלמצוה קאמר שחייב לכתוב והכי ס"ל לתנ' דברייתא כב"ש ומ"ש אמר מצוה מן התורה לגרשה אבל אנו דקי"ל כב"ה לאו דוקא ערות אלא ה"ה דקדחה תבשילו בזה ודאי לא באה התורה לצוות על בעלה שיגרשנה אלא ודאי דה"ק אם יכתוב לה ספר כריתות והיתה לאיש אחר וכו' לא יוכל בעלה הראשון כו' א"כ האיך נלמוד מפסוק זה מצוה מן התורה לגרשה דהא ע"כ קרא לאו דרך צווי קאמר ע"כ הוצרך הטור ללמוד מקרא דגרש לץ דנכלל בזה עכ"פ אשה פרוצה והטור לא הביא רעה בדיעותיה כיון שלא נזכר בפירוש בגמ' שם אלא אשה רעה סתם ואפשר שלא נתכוין אלא לפרוצה ורעה במעשה כנ"ל נכון מאוד:
ח
אין ראוי לאדם כשר לישאנה בברייתא יליף לה מדכתיב והיתה לאיש אחר לפי שאין זה בן זוגו של הראשון שה' הוציא רשעה וזה הכניס כדאי הוא למיתה וק"ל דזה קרא ל"ש אלא בהוציא מחמת ערוה לא מחמת דבר שהרי לא עשתה עבירה וא"כ דוהלכה קאי דוקא על זה (א"כ) מנלן דגרושה אסור לבעלה אם ניסת וגירשה השני מחמת דבר לחוד כיון דקרא לא קאי רק על ערות דבר דוקא וי"ל דקשה בקרא ל"ל לאיש אחר (לא לכתוב) אלא לאחר לחוד סגי אלא דה"ק קרא דהגירושין הוא בין מחמת ערוה ובין מחמת דבר ואם הוא מחמת ערוה נקרא השני אחר ואם מחמת דבר לחוד נקרא השני לאיש ולא אחר בין כך ובין כך לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה כו' כנ"ל:
ט
אבל אם נשתטית כו' עמ"ש לעיל סי' ע' מדינים אלו בזמנינו:
י
ואינה יודעת לשמור עצמה אבל לשמור גיטה יש בה דעת ואבי"ה אסור מדרבנן מטעם שזכר אח"כ אבל אם גם הגט אינה יכולה לשמור לא הוה גט אפי' מן התורה דכתיב ונתן בידה מי שיש לה יד לגרש את עצמה יצתה זו שאין לה יד לגרש עצמה:
יא
וי"א דחייב במזונותיה הוא דעת הרמ"ה שכתב הטור וז"ל דאפי' גרשה חייב במזונותיה וכל תנאי כתובה לבד מתשמיש המטה שאסור דאי אמר פטור מה הועילו חכמים בתקנתן ועוד כיון דאמר רבנן לא יוציא לא מצי מפיק עכ"ל וקשה הא אמרינן במשנה בש"א לא יגרש אדם את אשתו אא"כ מצא בה ערות דבר כו' ואפ"ה אמרינן שאם עבד וגירשה לא כופין אותו להחזיר וי"ל דהתם קאי על דין תורה ולא מצד תקנת חכמים משא"כ הכא הוא מצד תקנת חכמים שלא ינהגו בה מנהג הפקר ע"כ לא יועיל לו מה שעבר על דבריהם ומ"ה כ' כיון דאמר רבנן כו':
יב
ואם גירשה כו' זה לשון הרמב"ם בפ"י מגירושין ונבאר דבר זה ע"פ המקור כי לא נמצא במגיד משנה ולא בב"י בגמ' איתא פ' חרש ביודעת לשמור גיטה ולא לשמור עצמה א"ר יצחק ד"ת היא בת גירושין מידי דהוה אפיקחת בעל כרחה אלא שחכמים עשו בה תקנה שלא ינהגו בה הפקר ואיתא בירושלמי הביאו התו' שם נשתטית לא יוציא דבי ר' ינאי אמרו מפני גרירה ה"פ שנגררה אחר כל אחד ונוהגים בה מנהג הפקר ר' זירא ורבי מני אמרי שאין יכולה לשמור גיטה ואמרי' שם ג' דברים איכא בין הני טעמא א' עבר וגירש ב יש לה אב ג' עתים שוטה ועתים חלים פי' התו' נ"מ הא דעבר וגירש היינו למ"ד מפני גרירה מותר כיון דליכא אלא איסור דרבנן שלא ינהגו בה מנהג הפקר אם עבר וגירש ה"ז גט למ"ד לפי שאינה יכולה לשמור גיטה הוה איסור דאורייתא שאין לה יד ע"כ אפילו דעבד אינו גט. הב' יש לה אב וכן הג' דעתים שוטה הוא למ"ד משום גרירה לחומרא דהאב אינו יכול לשומרה מן ההפקר וכן בעתים שוטה יש לחוש לאותה עת שהי' שוטה ותהיה הפקר ולמ"ד משום שאינה יכולה לשמור גיטה הוה גט בין שיש לה אב שישמור הגט וכן בעתים שוטה היא ראויה עכ"פ בשעה שהיא חלימה לשמור את עצמה ובת גירושין היא. נראה מהירושלמי הזה דמאן דס"ל משום שמירת הגט לא ס"ל כלל חשש דמנהג הפקר אלא אם יש לה דעת לשמור גיטה אע"פ שאין לה דעת לשמור עצמה מהפקר אבל גמ' דידן לא ס"ל כך אלא אף בזה דהוה גט מן התורה כיון ששומר' גיטה מ"מ לא יוציא כיון דיש חשש הפקר וכבר כתוב התוס' שסוגי' הירושלמי מתחלף מגמר' שלנו מ"מ למדו מהירו' בעבר וגירש דלמ"ד משום הפקר אין אסור אלא לכתחילה ואותו מ"ד משום שימור דאסור אפי' דעבד דהיינו באין יודעת לשמור גיטה אבל ביודעת שמירת גיטה הוה לירושלמי מותר אפי' לכתחלה אלא לתלמוד דידן אינו מותר אלא בדעבד ומ"ה פסק הרמב"ם דאם גירשה ה"ז מגורשת דבזה לא פליגי אירושלמי והיינו ביודעת לשמור גיטה ואע"ג דהרמב"ם לא זכר יודעת שמירת גיטה מ"מ הראב"ד כתב ע"ז שהיא שיודעת לשמור גיטה וכתב המ"מ דגם הרמב"ם ס"ל כן אלא שסמך על מה שכתב גבי קטנה דין זה דשמירת גיטה והב"י הביא בשם רבינו שמשון בן אברהם דקי"ל כמ"ד משום הפקר דהיינו גרירה בלשון הירושלמי אלא שכתוב בלשון הזה והנך תרתי מילי מפני גרירה אינו גט משמע אפי' דעבד ותימא לי למה לחלוק על הירושלמי במה שלא מצינו חולק בתלמודנו ובתשובת רש"ל סי' ס"ה העתיק דיעות חלוקות דדעת רבינו שמחה להתיר אשה שאין לה דעת כפעוטות אלא כקטנה להתיר לזכות לה גט ע"י אחר כי הוא ס"ל שם דר' יוחנן בפ' מי שאחזו חולק על טעם דר' יצחק שהוא משום חשש הפקר וכתב עוד אם יש גמגום בדבר יסכימו רבותינו להתיר חרם דר"ג ויתירו לו לישא אחרת ונסמוך על זה שהלב נוטה שבלא גט והיתר חרם היה רשאי לישא אחרת דבכה"ג לא גזר ר"ג אלא אם יש מי שלבו נקפו להתיר חרם דר"ג כאן עיקר אסמכתנו על הגט כולו והאריך הרבה בזה ותכלית דבריו להקל במקום מצוה גדולה כזו ורבינו אפרים וראבי"ה חלקו על רבינו שמחה וס"ל דאין שום חולק בגמ' על טעמ' דחשש הפקר והסכימו להחמיר דצריכ' דעת כפעוטות ואמרו מוטב להפסיד נפש א' מלעשות קלקול לדורות וכן מסיק רש"ל ובתשוב' מהרי"ו סי' נ"ב כתוב וז"ל ומתוך פסק שכתב מר הוא מטעם רל"ש גרירה באשה זו ואפי' אם היה כדבריהם מ"מ מאן ספין לחלק בדברי רבותינו ולומר שלא גזרו אלא היכא דשייך גרירה הלא טוב' אשכחן שלא חילקו חכמים בגזירותיהם כדמסקינן פ' החולץ אפי' קטנה ועקרה צריכות להמתין אחר בעליהן ג' חדשים וא"ל היכא דאתמר אתמר הא במרדכי פ' בתר' דיבמות בשלהי מייתי עובד' בנטבע ונמצא כליו על שפת הים וכ' הו"ר אברהם שקשה להתיר ואין בידינו לבדות מלבנו עכ"ל הרי שאין לחלק בגזירת רז"ל ולפי פסק שלך משמע שהמתירים מביאים ראי' מקטנה שהתיר ר"ת לגרשה משום דל"ש בה גרירה שכתב בספרים שלהם דלאו בת תשמיש היא האי טעמא לא מצאתי בכל הספרים שבידי עכ"ל אשתומם כשעה חרא דאשתמיטתיה דברי התו' פ"ב דקדושין דף מ"ג בקטנה זו בשם ר"ת וז"ל אע"ג דאמר שם דמשום גרירה אסירה ה"מ בגדולה והיא שוטה לפי שיש לה תאוה ובני אדם להוטים אחריה דנהי שאינה חוזרת מ"מ איכא למיחש משום גרירה אבל בקטנה דלאו בת תאוה היא ליכא למיחש כלל ומתגרשה עכ"ל ומה שהביאו תחלה שאין לחלק בגזירת חכמים ז"ל הוא תמוה ביותר שודאי מצינו הרבה לחלק כגון בפ"ק דף י"ח והשתא דאמר מר גזירה שמא יחתה בגחלים האי קדידה חיית' ש"ד לאנוחי ע"ש עם חשיכה בתנור כיון דלא חזי אלא לאורתא מסח דעתיה מינה ולא אתי לאחתויי ול"ד לההוא דהחולץ שזכר הרב לענין עקרה מקטנה דשם לא הוה טעמא משום שאין לחלק בגזירה אלא דעיקר הגזירה בהדיא היתה בזה כמ"ש רש"י בגמ' שם גזרו על אינה ראויה אטו ראויה משא"כ בשאר דוכתי שמצינו גזירה בדבר בשביל טעם יש לנו לומר שלא גזרו אלא במקום ששייך אותו טעם וכעין שמצינו עוד בי"ד ס"ק ט"ז לענין גזירת גילוי דהאידנא אין חוששין לגילוי כיון שאין נחשים מצויין בינינו ועוד מצינו לענין אור הנר בשבת בא"ח סימן ער"ה במ"ש אפי' הוא גבוה הרבה דאמר רבה אפי' גבוה שתי קומות מטעם כיון דגזר לא פלוג רבנן וקשה שם שהרי מצינו הרבה חלוקים שם כגון בין אחד לשנים ובין אדם חשוב לאחר לענין מדירה אלא ודאי צ"ל כמו שכתבנו שם היכא דיש חילוק מצד האדם שלזה יש טעם להתיר אמרינן שזה לא נכנס בכלל הגזירה שלא גזרו אלא על הראוי לאותה גזירה אבל שמצד הנר לא חילקו כיון שיש בו איסור כשהוא למטה לא נפקע האיסור אם מגביהו או מסגירו בעששית דכיון שנאסר נאסר משא"כ בחילוק שבין אדם לאדם דאמרי' שזה לא נאסר מעולם כיון שלא גזרו בפי' ע"ז בשביל זה ה"נ כאן אמרי' דמעולם לא נכנס בכלל הגזירה מי שאין שייך בה משום גרירה דהפקר וכעין שזכרתי בשם ר"ת בפ"ב דקידושין בקטנה ומה שהביא ראיה מפרק בתרא דיבמות במרדכי ל"ד לזה דשם ג"כ לא רצו לחלק במים שאין להם סוף לומר שפעמים יהיה מותר כיון שיש הוכחות שנטבע במים כיון שנמצאו כליו בשפת הים דאפשר לנו לומר שגם בזה יש חשש שלא נטבע זה אלא שאל כליו לאחר או שאר חששות שיצא ממקום אחר ובזה ודאי אמרו שפיר שלא לחלק ולהוציא מכלל הגזירה מה שיש לו ג"כ שייכות לאותה גזירה: ולפ"ז היה נראה להתיר במקום שאין חשש גזירה דהפקר זנות ויש לה דעת לשמור גיטה אע"פ שאין לה דעת לשמור עצמה אלא שאיני כדאי להכריע להקל נגד הגדולים שאמרו להחמיר הלא המה רבינו אפרים וראבי"ה ורש"ל כתב ע"ז בתשובה שיש להחמיר בדבריהם וכ' עוד במקום אחר והאידנא דאיכא חרם דר"ג שלא לגרש בע"כ ולא לישא אחרת אין לו תקוה כאשר פסק ראבי"ה וכתבתיו ביבמות עכ"ל וכ' מהר"י מינץ בתשובה ולפי מה שזכרנו היה לנו להקל ולהתיר אשה אחרת כיון שא"א בענין אחר בודאי כה"ג לא גזר שלא לישא אחרת וכתב מו"ח ז"ל על דברי רש"ל אכן קבלתי ע"ש הרב מהר"ר שכנ' שהתיר לישא אחרת הלכה למעשה דבמקום מצות פריה ורביה לא תיקן ר"ג כל עיקר גם חכמי פרנקפורט כתבו תשובה ארוכה ע"ז ונמנו להתיר והסכימו עמהם חכמי אשכנז ורוסי' והיינו דדוקא ליחד לה כתוכה וליתן גט ליד א' להיות שליח להולכה שיהיה בידו הגט והכתובה עד שתשתפ' ומ"מ כ"ז שלא תשתפ' חייב ליחד להבית כפני עצמה ושישמרנה ממנהג הפקר וליתן לה מזונותיה וחייב בתנאי כתובה בדברי הרמ"ה וכן פסק דמ"ה דיש להקל להתיר לו לישא אחרת עכ"ל מו"ח ז"ל ונראה לסמוך ע"ז שלא כדברי רש"ל שכ' שאין לו תקנה שאינו מסתבר לגמרי דנחוש על חשש שינהגו בה הפקר דזהו לדורות הראשונים שהיו מותרים לישא אחרת נמצא שלא היה לבעל הפסד בזה תקנו חכמים לטובות האשה בדורותינו שיש חרם דר"ג שלא לישא אחרת על אשתו ואתה מפסידו לזה שיהיה כל ימיו בלא פריה ורביה ויהיה בהרהור חטא כל ימיו והרהורי דעבירה קשים מעבירה למה נשגיח בטובת האשה על הספק והיא לאו בת עונשין כיון דאין לה דעת ולא נשגיח עליו שהוא בר עונשין ובודאי יעשה עבירה דביטול פריה ורביה ומלא הרהורים אין זה אלא תמה ואפילו בחציו עבד וחציו בן חורין אמרי' בפ"ק דב"ב דכופין את רבו ומשחררו בשביל שלא יכול לישא אשה ושיחרור עבד הוא עובר על לעולם בהם תעבודו ואפ"ה מבטלין זה משום שיוכל עבד לישא אשה ק"ו בישראל דלא יחול עליו חרם דר"ג לישא אחרת ורבינו שמחה הביא ג"ב ראיה זו ולא מצינו תשובה ע"ז מהחולקים עליו דהיינו רבינו אפרים וראבי"ה ותו דכבר כתב ב"י בסי' א' דלא גזר ר"ג אלא עד (סוף) אלף החמישי אלא דכבר נהגו לאיסור כמ"ש שם רמ"א מ"מ נתמעט האיסור ולא מצינו ע"ז הדרך מנהג לאיסור אבל להתיר לו ליתן לה גט אפי' אם מותר מצד הדין כיון דיודעת לשמור גיטה ודאי אין לנו היתר זה כיון דיש סרך איסור דאורייתא באינה יודעת זה אין אנו בקיאין כ"כ לדעת מתי נקראת שימור לגיטה אבל להתיר לישא אחרת שאין שום סרך איסור דאורייתא ודאי לא נעשה בענין שלא יבוא לידי איסור דאורי' ביטול פריה ורביה ושאר עבירות: ובענין עתים שוטה ועתים חלומה לתת הגט בעת חלימה דגם בזה שייך חשש דמנהג הפקר כשתהיה שוטה ודא דגם בזה יש להתיר לו לישא אחרת ולא יגרשנה אלא דצריכין אנו לפ' מה נקרא עתים שוטה דכתב ב"י בשם רבינו שמשון בן אברהם וז"ל האי עובד' דאת' לידן אם עתים חלומה ועתים שוטה אינה מתגרשת אבל באקראי בעלמא נשטי' ונתרפאת ונשטית ושוב נתרפאית הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימני וכה"ג לא מיקרי עתים חלומה עתים שוטה עכ"ל מלשון ווסת דנקט משמע דמיירי שנשטית בשני פעמים בזמן שוה כגון חודש בחודש בסירוגין אפ"ה לא מחמרינן כיון שלא היה רק שני פעמים. ומדתני טעמא בתרי זימני משמע דתרווייהו בעינן שיהי' השטות ג"פ ויהי' בזמנים שווי' אבל אם אין שוה אפי' בג' פעמים או שווין ואינן רק ב"פ לא מקרי מוחזק' לעתים שוטה ועתים חלים אלא ב"ז שנתרפאות מחזקינן אנו שתשאר כך וכן יראה מלשון פסקי מהרא"י סי' רט"ו וז"ל כתבת לי שקשה עלי' להמתין עד סיון תמהני הלא אינו זמן גדול אכן יפה כתבת דכיון דאינו רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ לכך הדבר תלוי בראות עיניך אם הדברים נראים לך דליכא למיחש בהאי דוכתי דאתי לידי תקלה שלפי דעתך תעמוד היא בחלימתה אם יצא הדבר מאתך להיתר יצא ואין מערער עליך ואם יצא עליך ערעור אהיה בעזרך נראה מזה שהאשה היתה מתרפאת ויש חשש שמא תחזור ותשטה ע"כ נתן זמן שתתעכב שם עד סיון ויראה אם לא תשוב לשטותה וע"ז היה שואלין שקשה לה להמתין שם עד זמן זה כדי לברר הדברים מזה נראה לפסוק כן באם רואין לפי ראות עיניהם שתשאר כך יש לקבוע להם זמן לפי ראות עיניהם שיהיה בירור מתוכו וכ"ז שאינה מוחזקת לעתים חלים ועתים שוטה יש להתיר לו לתת לה גט בשעת חלומה ואין כאן חשש שמא תחזור ותשטה ויכולין לתת לה גט אפי' לכתחלה והא דכתב מהרא"י דאם יצא הדבר בהיתר דמשמע לשון דעבד היינו באותו ענין שהיה נראה למהרא"י להמתין עד סיון ולא המתין והתיר בנתיים ע"ז אמר דכיון שהורה כן הורה אבל באמת אם נראה לב"ד שתשאר כן דהיינו שהשטות שלה לפרקים ידועים ועכשיו נשתנה ודאי יש להתיר לכתחילה לתת לה גט ומ"ש רמ"א בסמוך וגירשה בעת חלומתה מפני שהיה נראה לב"ד כו' פירושו ג"כ הכי שלא היה בירור גמור כ"כ ע"כ מותר דוקא בדיעבד אבל אם יש בירור גמור שנשתנה העת של שטותה או שלא הוחזק תחילה הזמנים (בשוה) אלא היתה איזה זמן בשטות ונתרפ' ואח"כ נזדמן בזמן אחד שנשטת ונתרפאית אפי' כמה פעמים כיון שאין הזמנים שווים לא הוחזקה והיא בת גירושין אם מסכמת לכך כנ"ל לצדד בהאי מלתא שעיקרו אינו אלא חומרא דרבנן כמ"ש מהרא"י כנ"ל:
יג
וגרשה בעת חלימתה יש לחוש שמא אחר הגט תחזור לשטותה וינהגו בה מגהג הפקר ע"כ אין לגרשה אפילו בעת חלימתה לכתחילה:
יד
שהיה נראה שתשאר כך ז"ל מהרא"י שם אכן יפה כתבת כיון דאין כאן רק גזירה דרבנן שאין להחמיר בה כ"כ לכך הדבר תלוי בידיעתך וראיות עיניך אם הדברים נראין לך דליכא למיחש דאתא לידי תקלה שלפי דעתך תעמוד היא מחלימת' אם יצא הדבר להיתר יצא אין מערער עליך כו' עכ"ל. ולע"ד יש היתר בזה מטעם אחר דחומרא זו מקורה מן הירושלמי שמביא ב"י משום גרירה היינו בימי התלמוד דהיה היתר לישא ב' נשים נמצא דיש להחמיר להצילה מקולקלה אפי' לעתיד כי הוא יכול לישא אחרת משא"כ בזמנינו שיש חרם דר"ג שלא לישא ב' נשים נמצא שהוא יהיה מעוגן כל ימיו וזה ודאי שראוי לחוש לעיגון שלו ק"ו מעיגון של האשה דהקילו חכמים הרבה בעדות אשה וא"כ ק"ו בעיגון איש שהוא מצווה אפריה ורביה שיש להקל עכ"פ שהיא עתים חלומה לגרשה בעת חלימתה ואין כאן אלא גזירה דרבנן. ומבואר בתשוב' רבינו שמשון בן אברהם שמביא ב"י כאן וז"ל את"ל אם באקראי בעלמא נשתטית ונתרפאת ונשטית וחזר ונתרפאת הואיל ואין לה ווסת אין לחוש שתחזור לשטות מחמת תרי זימנא וכה"ג לא מיקרי עתים שוטה עתים חלים עכ"ל וק"ו למ"ש בש"ע סימן ב' דלא החרים ר"ג רק (עד) סוף אלף החמישי כנלע"ד שיש לצדד להקל בזה כמו שזכרתי: ראובן גירש אשתו וניסת לשמעון בעיר אחת קטנה ואין שם יהודים אחרים ובתיהם רחוקים זה מזה והרבה פעמים שוהא בבית של שמעון בשביל עסק יראה שאין איסור בדבר כ"פ ת"ה סי' רמ"ג וכתב ב"י ע"ז ואין נ"ל וראייתו אינו מוכרחת עכ"ל:
טו
לא מהדרינן עובדא כבר נתבאר בסמוך:
טז
מי שגירש אשתו כו' בגמרא פ"ב דכתובות תניא המגרש אשתו לא תנש' בשכנותו לפי שמכירה ברמיזותיו ויבואו לדבר עבירה ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי זה היה מעשה ואמרו כפר קטן נידון כשכונה פירש"י אם היה כהן אפילו לא ניסת לא תדור עמו במבוי שמא יבא עליה וכהן אסור בגרושה אבל ישראל כ"ז שלא ניסת תדור בשכונתו עכ"ל נראה מבואר דשכונ' גדולה ממבוי ומ"ה אמר לא תנשא בשכונתו דאם תנשא יש איסור חייב מיתה החמירו להרחיק אפילו מהשכונה וכ"ש אשת כהן שנתגרשה וניסת אלא דכל שלא נסת יש חילוק דבישראל תדור בשכונתו ולאו דוקא שכונה דאפי' במבוי שלא תוכל לדור דחד טעמא היא כיון שאין שם אפי' לאו אין חשש שיבא עליה דאם יש להם חשק להדדי הלא יוכל לחזור ולישאנה בהיתר ולא נקט רש"י שתדור בשכונתו אלא לאורויי דאיסור דנקט התנא בשכונתו היינו כשתנשא אבל כל זמן שלא ניסת לא החמירו בשכונת' וה"ה במבוי וזה לא היה בכלל מאמר התנ' במה שאסר שכונתו אלא דבגרושת כהן שיש לאו אפי' בלא ניסת חייב להרחיק אלא דא"צ להרחיק הרחקה גדולה אלא עד סוף המבוי לחוד והתוספת כתבו אם ה"ה כהן לא תדור (בשכונתו) צ"ל במבוי דכיון דפנויה היא קיל ליה אבל אם ניסת א"צ להרחיק אלא כדי שכונה דהיינו ג' בתים דכיון דניסת חמירה ליה אפי' לכהן עכ"ל מבואר דהם ס"ל דשכונה קטנה ממבוי מ"ה בניסת בין גרושת ישראל בין של כהן סגי ליה בהרחק' שכונה אלא דאם לא ניסת דאז יש איסור בכהן והוא לאו וקיל ליה צריך הדחקה טפי אפי' ממבוי ובגרושת ישראל שניסת לב' וגירש' יש לאו על הראשון הוה דינו ככהן ממש: ודעת הרא"ש והטור כדברי רש"י ממש אלא שמרן ז"ל כתב דרש"י גרס כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג ומתוך כך פי' דעת רש"י דהשכונה קטן ממבוי בישראל שניסת לא החמירו רק מן השכונה ובכהן אפילו לא ניסת חמור טפי ואסור אפי' במבוי מטעם דמעלה עשו בכהונה ואגב שיטפיה לא דק בזה כלל דאין שייך מעלה בכהונה אלא לענין נשואין שהחמירו מלישא משום מעלת הבנים שיתיחסו לכהונה אבל לחשש זנות ודאי כל שהאיסור חמור טפי בו החמירו טפי וא"כ איך יעלה על הדעת להקל בחשש זנות של אשת איש בישראל מחשש לאו דכהן אלא ודאי זה לא היה ולא נברא ודעת רש"י מבוארת כמו שזכרנו והיא כדעת הרא"ש והטור ממש והרמב"ם כתב וז"ל מי שגירש אשתו מן הנשואין לא תדור עמו בחצר שמא יבואו לידי זנות ואם היה כהן לא תדור עמו במבוי וכפר קטן נידון כמבוי עכ"ל לא גרס הוא ברישא לא תנשא בשכונתו אלא לא תדור בשכונתו ומשמע דס"ל אפילו בגרושת ישראל ולא ניסת צריך הרחקה קצת דשמא יזנה עמה ועכ"פ יש איסור על ביאה בלא קדושין וס"ל להרמב"ם כמו התוס' בזה דמבוי גדול משכונה וקשה למה לא זכר הרמ"ה רין שכונה כלל ונ"ל דהרמב"ם מפרש דהשכונה הנזכרת בגמ' היינו חצר המוקפת ויש בו בתים הרבה וע"כ לא חילק הרמב"ם אלא בין שכונה שהיא חצר למבוי ובכהן אפילו לא ניסת אסור אפילו במבוי וא"כ בישראל שניסת כ"ש שאסור אפילו במבוי ולא הוצרך לכתבו כפר קטן נידון כמבוי פי' אע"פ שיש מבואות הרבה כולם הוין כמבוי אחד דהיינו במקום שאסור במבוי אחד בכהן אסור בכפר אפילו כל המבואות אבל בישראל דאין איסור רק בשכונה מותר אף בכפר ודרך זה יש לפרש גם לפירש"י אף אם נאמר שגירסתו היתה כפר קטן נידון כמבוי כמ"ש בסמ"ג מ"מ הוא שפיר דה"ק שבישראל וניסת אסור בשכונה שהוא חמור מאד ובכהן אסור רק במבוי וחוץ למבוי מותר ובכפר קטן הוה חוץ למבוי כמו במבוי לדין שאסור במבוי ואין מזה הוכח' ששכונ' היא קטנה ממבוי דודאי לרש"י השכונה גדולה ממבוי וכמו שכתבנו לעיל וטעם שהחמירו בכפר קטן משום לא שכיחי ביה רבים כנ"ל:
יז
ואם נישאת לאחר כו' תמיה לי אמאי לא כתב אפילו אם גרשה האחר לא תדור במבוי דהו' ככהן ולא ניסת דיש לאו בתרווייהו וכ"ה בטור ואפשר דפוסק כמו שכתב הב"י בשם הר"ן דר"י ס"ל בגרושתו שניסת ותגרש' אין דינה ככהן כיון דאפי' אם בא עליה אינה לוק':
יח
עושה שליח לתובעו נראה שזה מיירי בענין שהיא אסורה להנשא לו עוד כו' אבל מל' הרמב"ם וטור שכתבו סתם גרושה משמע דאפילו אשת ישראל גרושה שלא ניסת יש להחמיר:
יט
אבל מותר ליכנס כו' וזה דעת ת"ה ועיקר ראייתו מכח ההיא דע"פ ההוא גבר' דגרש' לדביתהו אזלא אינסבא לחנואה כל יומא הוה אזיל ושתי חמרא הוה קא עבדא ליה כשפים ולא קא מהניא ליה ביה משום דהוה מזדהר בנפשיה בזוגות יומא חד אשתי טוב' דלא הוה ידע כמה שתי עד שתסר אזדהר בנפשיה אפיקת' בזוגא ומסיק שם דאיתזק ש"מ דשרי לכנוס בבית ולשתות שם כמה כוסות דמסתמא לאו בעבריינ' עסקינן דא"כ מאי מייתי תלמוד' דאיתזק משום זוגות דלמא ההיא עבירה גרמה ליה כדאמר תלמוד' לעיל מינה דרב' לא חש למילתא דאיתזק רבה בר לויאי בזוגו' דאמר משום דאותביה בפירקי הוה וביישו לרבה ע"כ והב"י כתב ע"ז דלא נראה לו כן ואין אמירתו וראייתו מוכרחת ולעד"נ דאיסור ברור יש כאן דודאי יש חשד שהי' מכרת ברמיזותיו ולא מהני בזה מה שיש שם אנשים אחרים דהא אינם מכירים באותן הרמזים וראיה ברורה מההיא דאם באים לפני הדיינים ביחד משמתינן אותם אע"פ שיש שם אנשים הרבה אלא ודאי מטעם רמיזותיו וכ"ש בזה שיש לחוש שמא ילך לאותו בית כשלא יהיה שם אלא היא ובפ' המוכר פירות אי' מי שיש לו בור בחצר חבירו דשייך שם חשד אשתו ק"ו בגרושתו כאן והראיה מע"פ לאו ראיה היא דודאי ההוא גברא היה עבריין והא דמוכח בת"ה דשמא איתזק מכח אותה עבירה לאו מלתא היא דהא כל יומא היה שותה שם ולא איתזק כל זמן שלא שתה זוגות רק אותו יום ששתה זוגות ע"כ ודאי איסור גמור הוא ולא היה לו לרמ"א להביא דיעה זו כלל כנלע"ד:
כ
או מכין אותו כו' בגמ' אמר ר"פ משמתינן להו ורב הונא בריה דרב יהושע אמר אף מנגדינין לי' והטור כתב לענין גרושת כהן בסימן ו' דמנגדיגן וכאן בישראל שגירש וניסת וגירש דהוה ג"כ לאו כ' הטור דמשמתינן להו ותירץ ב"י בלאו דכהן בגרושה קיל כיון דאינו שוה בכל בנגיד' אבל בלאו דישראל בגרושה דניסת וגרשה הוה לאו השוה בכל ישראל ושמות' חמיר' מנגיד' דס"ל דרב הונא ניגוד' בלא שמתיה קאמר ומשום דמספקי הלכה כדברי מי משום הכי מחלק הכי: ולעד"נ דאם באנו לחלק בלאוין ניחא טפי לחלק דבגרושת ישראל וניסת וגתגרשה אם בא עליה הבעל אינו לוקה כמו שזכרנו בס"ז בשם הר"ן בשם ר"י משא"כ בכהן משא"כ דיש מלקות דאורייתא וכיון דבישראל אין מלקות דאורייתא אפי' בא עליה אין נגידא שהוא מלקות דרבנן במקום חשד אם בא עמה לפני הדין כנלע"ד נכון:
כא
לבו גס בה עיין בתשו' רשב"א בענין חלוץ וחלוצתו אם גס בה דצריך להרחיק ובתשו' רמ"א פאדווא ומשאת בנימין סי' קי"ג:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5