א
שאין לכתוב הגט אם לא שמע מפי המגרש ובו יא סעיפים:
הגט צריך שיכתבנו הבעל או שלוחו ואף אם שלוחו כותבו צריך שיהי' משל הבעל לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו (וי"א דאף הקולמוס ושאר כלי הכתיבה) (הגהות אשירי פרק שני ובמרדכי מהל' גיטין) במתנה קודם כתיבה והבעל נותן שכרו ומפני תקנת עגונות תקנו חכמים שהאשה נותן שכר הסופר והקנוהו לבעל:
ב
גזל נייר וכתב בו גט ונתנו לה כשר אפילו קודם יאוש: הגה אבל גזל גט כגון שכתב לו הסופר גט וגזלו ממנו ולא פרע לו וגירש בו לא הוי מגורשת (ב"י):
ג
כותבין גט לאיש אף על פי שאין אשתו עמו והוא שיהיו העדים שחתמו בו מכירין ויודעים שזה פלוני ואשתו פלונית (וי"א דגם הסופר צריך להכירן טור) (וכן נ"ל) והכרה זו אפי' ע"פ עד אחד ואפי' ע"פ אשה וקרוב: הגה וצריך להכיר שם האיש והאשה ושם אביהם וכל שהוחזקו ל' יום בעיר אין חוששין להם יותר ושם אביו נהגו לכתוב על פי עצמו (ב"י ממשמעות ל' הרמב"ם) ואם היו באותו מקום שנים ששמותיהם שוים ושמות נשותיהן שוים אין מגרש אחד מהם אלא במעמד חברו שמא יכתוב גט ויוליכנו לאשת חבירו ויגרשנה עליו ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אע"פ שאין מכירים:
ד
לא יכתבנו הסופר ולא יחתמו בו העדים עד שיאמר להם הבעל לכתוב ולחתום ולכתחלה יאמר לסופר לפני העדים בסדר הגט (מהר"א מרגליות) וכשיאמר להם הבעל יכתבוהו הם בעצמם ולא יאמרו לאחרים לכתוב ולחתום אפילו אמר לבית דין תנו גט לאשתי לא יאמרו לסופר לכתוב ולעדים לחתום ואפילו אמר להם אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו לא יכתוב הסופר ולא יחתמו העדים עד שישמעו מפיו: הגה עבר וגירשה ע"י אומר אמרו לסופר ויכתוב כו' הוי ספק מגורשת (טור בשם הרמ"ה וב"י בשם הר"ן וב"ה וסמ"ג והמרדכי וכל בו):
ה
אפילו כתב בכתב ידו לסופר שיכתוב ולעדים שיחתמו לא יכתבו ולא יחתמו עד שישמעו מפיו בין שהוא פקח ובין שנשתתק בין שמדבר ואינו שומע בין שאינו שומע ולא מדבר ויש מכשירין במי שנשתתק לכתוב ולחתום על פי כתב ידו שיכתוב לסופר כתוב ולעדים חתימו והוא שתהא דעתו מיושבת עליו:
ו
מי שנשתתק ושאלוהו אם רוצה שיכתבו גט לאשתו והרכין בראשו יתבאר בסי' שאחר זה:
ז
אמר לעשרה כתבו גט לאשתי אחד כותב בשביל כולם ואם אמר כלכם כתובו אחד כותב במעמד כולם:
ח
אמר לעשרה כתבו וחתמו ותנו גט לאשתי א' כותב ושנים חותמים ואחד נותן:
ט
אמר כלכם חתומו או שמנאם בין שמנה כולם בין שמנה מקצתם ואמר להם חתמו הרי זה כאומר כולכם חתמו וכולם צריכים לחתום בו ושנים שחותמים בו תחלה הם משום עדים וצריך שלא יהא שום אחד מהם פסול והאחרים משום תנאי לפיכך אם היו השאר פסולים או שחתמו זה היום וזה למחר או אחר כמה ימים כשר והוא שיחתמו כל אחד בפני כולם ואפי' חתמו השאר אחר נתינת הגט ואפי' אחר שנשאת (הר"ן פ"ק דגיטין) כשר ואם מת אחד מהם קודם החתימה הרי הגט בטל (ועיין לקמן בסמוך) .
י
ואם אמר כולכם חתמו משום עדים צריך שיהיו כולן כשרים ושיחתמו כולם בו ביום וי"א שאפילו אמר סתם כלכם חתמו דינו כמפרש ואומר כלכם חתמו משום עדים (ונ"ל דיש להחמיר כסברא זו)
יא
תיקנו חכמים שהאומר לרבים לכתוב גט או לחתום או להוליך גט לאשתו אם לכתיבה יאמר להם כל אחד מכם יכתוב גט לאשתו וכן להולכה כל אחד מכם יוליך ואם לחתימה יאמר להם כל שנים מכם יחתמו בגט זה:
באר היטב אבן העזר
ק״כ
א
הגט וכו'. ל' גט מצינו בירושלמי אבן אחת יש בכרכי הים וגיטא שמא ומגרש כל חברותיה מסביבותיה ש"ג דפ"ק דגיטין:
ב
הקלף והדיו. הכלל הוא בזה. כשהקלף והדיו של הסופר. והבעל משלם לו. אז צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו. ואין להקשו' ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה. ומזה הביא הרמב"ן ראיה דא"צ להקנות להבעל. כבר דחה הרמ"ה דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא"כ כשהסופר כותב ואדם אחר שליח למסור לידה אז הוא פסול. ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר וס"ל ממיל' נקנה להבעל במעות שמשלם הוא. ונ"מ מפלוגת' זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם. לדעת הרמ"ה כשר אפי' לא הקנה להבעל אבל להרמב"ן דס"ל דנקנה להבעל במעות שישלם א"כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה לה בעל. והמחבר ב"י שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל וכו'. כוונתו דלכתחילה אל יסמוך על סברת הרמ"ה. ואם הבעל נותן מעות להסופר לקנות קלף והדיו כשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה. ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ"ע פסול אם לא הקנה להבעל. מיהו בקולמוס אין קפיד' בדיעבד ולכתחילה צריך להקנו' להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו. ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה. ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא. והרא"ש ס"ל דהוא משלם אלא תקנות חז"ל הוא אם תשלם היא הגט כשר ב"ש ועיין כנה"ג:
ג
יאוש. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו. אבל גזל הגט דליכ' שינוי אינה מגורשת. לכן אם נתן לו הסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח"מ ב"ש. וכתב הפר"ח דה"מ כשהיה בדעתו של בעל לשלם לו אבל אם כשהסופר נתן לו הגט מיד היה דעתו של בעל שלא לפרוע נמצ' דבאיסורא מטא לידיה וה"ל גזל בידו ואינה מגורשת ואף דבתר הכי הדר ביה ופרע ע"ש. ואיכ' לספוקי אם גזל קלף וכתב בו גט דמימחק שפיר ולא מינכר מחק' אי מיקרי שינוי החוזר לבריית' או לא עיין פר"ח ובש"ך ח"מ סי' שס"ב ושנ"ג:
ד
פלונית. והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אפילו אחר החתימה ח"מ ב"ש:
ה
וקרוב. וה"ה השליח ג"כ נאמן ב"ש:
ו
עצמו. ר"ל אעפ"י שלא הוחזק למ"ד יום ב"ש:
ז
הבעל וכו'. סופר שאמר שלא שמע מפי המגרש שצוהו לכתוב. והמסדר גט אומר ששמע והעדים אומרים באומדנות ששמעו מפיו אין עדותם עדות מהריב"ל ח"ג סי' כ"ג:
ח
לסופר. האי לסופר דקאמר היינו אפי' לסופר פלוני רוב פוסקים עיין כנה"ג דף קמ"א ע"ב וב"ש ס"ק ד':
ט
מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ"ע עיין ח"מ:
י
שנשתתק וכו'. ובפקח גמור אם גירש ע"י כתב. עיין ב"י וב"ש. ומהריב"ל ח"ג ס"ס צ"ג וצ"ו. והרד"ך בית (כ"ג) [י"ט] והר"ם מטראני ח"ב סי' קנ"ה כתבו במקום עיגון יש לסמוך אדברי המקילים בכתיבת יד של פקח. וה"ה במשומד שהוא בארץ מרחקים והדבר קרוב לנמנע לבא לתת גט. דכותבין ע"י כ' ידו ע"ש. וכ"פ בתשובת שבות יעקב ח"א שאלה קי"ד קט"ו ע"ש הסדר ונוסח הגט והרשאתו:
יא
כולם. וא"צ שיהיה במעמד כולם ודוק' א' כותב אבל אם כתבו שנים הגט פסול כי ל' הקרא וכתב ל' יחיד לכן אם אמר כולכם כתובו לא אמרינן שיכתבו כולם ח"מ. והב"ש כ' עליו היינו בתורף ע"ש. ופר"ח חולק והתיר דמותר לכתוב לכתחלה ב' סופרים ע"ש:
יב
חותמי'. כלומר שנים אחרים ולא הסופר. מיהו השליח יוכל להיות הסופר ח"מ ב"ש:
יג
שמנאם. וה"ה בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם וא' כותב במעמד כולם ח"מ ב"ש:
יד
חתמו וכו'. ממשמעו' דבריו משמע שכולם יבואו על החתום אף אלו שלא מנה. אבל רש"י והר"ן לא כ"כ אלא במנה מקצתן לא קפיד רק על המנויים ואלו שלא מנה א"צ לחתום ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל:
טו
כולם. ובדיעבד משמע מתוס' אם לא חתמו זה בפני זה פסול. ולהראב"ד והרמב"ן א"צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבאים לשם עדות. ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים אין צריך שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיו מזומן לחתום וברמב"ם פ"א ובטור סי' ק"ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול:
טז
שנשאת. הח"מ חולק ע"ש:
יז
חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שנים. ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפילו אחר התקנה ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״כ
א
כפשט לשון הכתוב וכתב לה
ב
דשלוחו של אדם כמותו קידושין דף מ"א ע"ב
ג
הרא"ש בסדר כתיבת הגט וסמ"ג
ד
וכ"כ העיטור במאמר ז' וסדר הגט דבעל התרומה ורבינו פרץ
ה
משנה ב"ב דף קס"ז ע"א שם בגמ' דף קסח ע"א
ו
טור בשם הרמ"ה כיון שיש בו שינוי שם ושינוי מעשה
ז
וסיים דבעינן ונתן וליכא דמידי דלאו דידיה לא שייך ביה נתינה
ח
שם במשנה
ט
וכן פי' רש"י שם בגמרא ועיין בב"י מ"ש
י
הרא"ש שם בפסקיו מעובד' בההיא חברא וכו' שם דף קס"ז ע"ב
יא
וממ"ש בפ' כ"ד מה' מלוה
יב
מימרא דרב אחא וכו' ב"ב שם
יג
בריי' דבי ר' ישמעאל גיטין דף ס"ו ע"א
יד
משנה דף עא ע"ב
טו
משנה שם דף סו ע"ב וכר' יוסי
טז
מסקנת הגמרא שם דף סז ע"ב
יז
מברייתא וממאי דמסקינן לאפוקי מדרב כהנא וכו' שם דף ע"ב ע"א
יח
רמב"ם בפ"מ מה"ג כמימרא דרב כהנא וכו' חרש וכו' שם דף עא ע"א
יט
ברייתא שם דף ס"ז ע"ב
כ
משנה שם דף ס"ו ע"ב
כא
הרמב"ם שם ממשנ' דלעיל
כב
בע"א וכדפשט רבי יוחנן וכו' שם דף ס"ז ע"ב.
כג
איכא תרי לישנא שם ולא איפסקא הלכתא שם ולחומרא
כד
כמימרא דרבי יוחנן וכדמוקים לה בגמרא שם דף י"ח ע"ב וכ"כ הרי וכמ"ש הרא"ש טעמיה משום דסיומא דתלמודא משמע דס"ל כוותיה
כה
שם במשנה
כו
טור מסוגיית הגמ' שם דף יט ע"ב דמודה רבי יוחנן היכא דשוינהו עדים
כז
בה"ג ורבינו ירוחם בשם התוספות וכריש לקיש משום דריב"ל סבר כוותיה
כח
מימרא דרבא שם דף סז ע"ב
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ק״כ
א
ואף אם שלוחו כתבו צריך וכו' כתב הפר"ח וסברה זו תמוה דכיון שנותנין שכר לסופר פשיטא בכלל השכר נכלל שווי הקלף ודיו וא"כ מה טעם וסברה מצאו לומר שיקנהו הסופר לבעל והרי הוא שלו וכו' א"ו דשמעינן מהכא דאפי' לכתחילה א"צ הסופר להקנות מידי וכו' ולכן נ"ל ברור דהרא"ש לא איירי אלא כשהסופר כותב בחנם וכו' ולפ"ז לא פליגי דמר מיירי כשהסופר כותב בשכר דאז א"צ הקנאה שהרי הקלף והדיו שלו וא"י מה תמה שהרי ז"ל הר"ן ומדאמרינן דהאי טעמא סגי דלא למפסלינהו לגיטא שמעינן שא"צ שיתן הבעל מתחילה הקלף משלו אלא בההוא זוזא דאקני לי' רבנן קונה הסופר הקלף וזוכה לבעל דהו' לי' כשלוחו וזוכה לו אבל אם הקלף הוא שלו (ר"ל של הסופר) יש שכתבו שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו שאין הסופר זוכה לו במה שהוא שלו ור"ל אף כי השכר הוא נמי בעד הקלף והשכר הוא של הבעל ונמצא דיהיב לי' הכסף אף בעד הקלף מ"מ קי"ל מעות אין קוני' עד שיגבה והסופר בשל עצמו אינו יוכל להוציאו מרשותו לרשות הבעל עד שיקנהו בדרך קנין אלא דשוב כ' בשם אחרים דהיא סברת הרמב"ן דהחכמים תקנו נמי להבעל אף הקלף אבל על המצריכי' ודאי ליכא לאקשוי שהם סוברים דבכלל ההפקר לא הוי' אלא הזוזא דשלה ולא של הסופר ובלי ספק מהר"ן מבואר דאף בכותב בשכר איירי ומה שהקשה מפי' ג"פ ממ"נ דאי באינו מקנה הקלף מה מהני נתינות השכר מהבעל ואי בדמקנה מה צריך לתקון החכמים הא אף אם היא נותנת השכר מה בכך כיון שאין השכר אלא בשביל הטורח י"ל ד"ה על הבעל ליתן השכר אף אם הקלף דידי' משום דאף שבח הגט מה ששוה יותר אחר הכתיבה צריך שלא להיות דהאשה ואי לאו הכי אפילו למ"ד אין אומן קונה בשבח כלי היינו האומן שדעתו להשתל' במעות אבל האשה כשנותנת השכ' על דעת להשביח הנייר דלדידיה נחשב הכתיב' לשבח כיון שרצתה להתגרש בו שבח זה נקנ' בשכירתו שמקבל הסופ' מקנ' לה בלי שום משיכ' כיון דלא מחוסר משיכ' והוי דומי' דשכירו' מרחץ בפ' הזהב וע"ש בתו' נמצא להחלק בגוף הגט ומוכרח ההפק' א"נ דאלו היא נותנה השכר נמצא הסופר שכיר שלה הוא לכתבו ואף שבציווי הבעל יכתוב מ"מ נקרא עיקר המצוה היא ואפילו לא בעינן שליחות לכתיבה מ"מ ע"פ ציויו דהבעל לחוד בעינן מדכתי' וכתב דהוא לכל הפחות אחר במצוותו ולא במצוותה ואף דלא משמע כדברי בתו' דף ך"ב ע"ב מ"מ במח"כ דבריהם דחוק מאוד מן משמעות קושי' שניה דאינה אלא מן ונתן ות"ל מצאתי כדברי בח"ר שבס' ה' שטות דף ך"ד ע"ב בד"ה יתר ובא"ד כ' והא דאמרינן בגמ' ולאו איהו קא כתב לי' לאו ספר כריתות הוא לגבי דידי' ולאו משום דבעינן וכתב ממש א"כ אי כ' רחמנא וכ' בלחוד ה"א לאו משום לשמה אלא בעינן כתיבה בעל או שלוחו אבל השתא דכ' לה גלי' על וכ' דלאו משום כתיבתו קפיד אלא משום שאינו כרות לשמה אא"כ כשכתבו בעל או אחד ברשותו אעפ"י שאינו שליח ממש עכ"ל אבל גוף הקלף א"א לקנות במעות לחוד אם לא ע"ד הר"ן וכל זה כשהסופר כותב ומוסרו להבעל או שלוחו אבל אם הסופר הוא שליח הגרושין כ' הרמ"ה א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתבו מדידהו ויהבי לה כיון דבשלוחתו קעבדי מכי יהבי לה בשליחות דבעל כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהיב לאיתתא דמי כיון דמזכה לאיתתא בשליחיתא אקנוי לבעל לגרושי בי' ונמצא זכיית הבעל וגרושי האשה באין כאחד וכ' הב"י וא"ת מדבריו משמע שהאומר לסופר שיכתוב לו גט צריך הסופר לזכות לו הנייר אע"פי שאח"כ נתנו בידו ומגרש בו וכשצוה לגרש את אשתו כ' שא"צ משום דהוה כמאן דיהבי' לבעל והלא ביהבו לבעל צריך לזכות והא דהוי כמאן דיהבי' לבעל א"צ לזכות וכי יציבא וכו' ונ"ל דה"ק דכמאן דיהבו לבעל ואקני לי' בהדי' דמכיון דמזכו לאיתתא בשליחותי' הוי כאלו אקנו לבעל בהדי' עכ"ל ומשמע מלשונו דאם הסופר מסרו להבעל הקפידה שיקנה לו הקלף בהדי' דהיינו שיאמר בפ' שמקניהו לו זה ודאי ק' קושי' הפר"ח דהא כבר הוא קנוי להבעל אף הקלף בעד השכר לכל הפחות לענין מי שפרע ואינו מחוסר אלא הגבהה וכשמסרו לידו אף בסתם ובפרט לגרש בו פשיטא שבתורת הקנאה נותנו הא לא מצינן בח"מ סי' קצ"ח שקנין הגבה או משיכה שעל הלוקח שצריך שיאמר המוכר הריני מקניהו לך או משוך וקני ואפילו בקנין חזקה קי"ל סי' קצ"ב שכל בפני המוכר קנה אפילו לא אמר חזק וקני וכבר קי"ל נמי לעיל סי' ך"ח סעיף י"ט השואל כו' מקודשת ומכ"ש הכא שמחויב להקנות בעונש מ"ש ויודע שלגרש נתנו מה צורך לאמירתו להדי' ודברי הר"ן הנ"ל ע"כ מה שכ' שצריך שיזכה בו הבעל או שלוחו היינו שמזהיר שיכוונו לזכותו בהגבהתם א"נ הקפידה להגביהו שזה עיקר קנינו אבל באמירת הסופר צ"ע מה צורך בו. ול' הרא"ש בסדר הגט והסופר יתן הקלף במתנה זה ודאי צ"ע דמה עסק למתנה הרי הוא מוכר מה שקנה ממנו בכספו ומה"ת שלא יהא הסתם כפירושו ועיקר הקפידה שעל הבעל שיגביהנו ויכוין לזכות בו מזה אינו מזכיר דבר ולא נראה דחיקו' הפר"ח בכותב בחנם מדכ' מיד והבעל יתן השכר ואפילו דנימא דאיירי בהסתם שאינו פורע עד אחר הגרושין מ"מ צ"ע מה ההקפידה על ל' מתנה וע' סעי' ב' ובדברי הרמ"ה דמשמע דוקא כנ"ל שפיר דאיירי בכותב בחנם כדלקמן ומ"מ ק' נהי דבנותן מתנה בעלמא פשיטא דצריך לומר במתנה אני נותן אבל בנותן לגרש נימא סברת הרא"ש דסי' ך"ח סי"ט דמסתמ' נותן בדרך שיכול לגרש בו. ויש לדחוק דבזה לא שייך המסתמ' כולי האי כיון שהאשה אינה מתגרשת בעד ההנאה שבא לה כמו בקדושין י"ל הסופר א"י שהגט צריך להיות של הבעל ונתנו אך בתור' שאילה לכן צ"ל בהדי' שמקניהו וכן בהגהות הרא"ש שכ' וצריך שיהא הקלף וכו' משל הבעל י"ל ע"ד הר"ן שיתכוין הבעל לקנותו ויעשה הגבהה ואם כותב בחנם אף הסופר צריך בהדי' ליתנו במתנה אבל בכותב בשכר שיהא הקפידה בל' מתנה ושאם לא אמר שיהא חשש פיסול ודאי הדין עם הפר"ח תו כ' הפר"ח אם הסופר הוא שליח הגט שכתב הרמ"ה בל' הנ"ל כ' עליו ואני תמה דמאי צ"ל דמזכו ומקנו לבעל דאי משום דכתיב ונתן שיהא משלו ה"מ כי מגרש איהו אבל ע"י שליח הרי השליח במקומו ולא בעינן תו דליהוי הגט מהבעל אלא כיון דהוי משל שליח סגי דכי היכי דוכ' הוי איהו או שלוחי' אע"ג דלא כ' איהו ה"נ ונתן הוי איהו או שלוחי' אע"ג דלא יהיב איהו מדידי' מידי וכי קאי ונתן אשליח' מצי למיהוי הגט משליח דהא ונתן קרינן בי' נקוט מיהו פלגא דכי עביד בעל שליח לגרושין דלא בעי מסירה אי מטעמא דהר"מ משום דממילא מזכו לבעל ואי מטעמא דידי דלא בעי זכייה לבעל ולע"ד נ"מ בין הטעמי' אם הסופר שליח הגרושין כ' הגט על איסור הנאה ויהבי' לאשה דלטעם הרמ"ה י"ל מדאסורא לא ניחא ליה דליקני (וע' ריש סי' קך"ד בח"מ וב"ש) לא זכה הבעל והגט בטל ולטע' הפר"ח כשר ויראה לע"ד דסברת הפר"ח אינה מוסכמת כי איתא בקדושין דף ז' הילך מנה והתקדשי לפלוני מקודשת מדין עבד כנעני ופירש"י ז"ל והוא שלוחו אלא שמקדשה משלו וכן פי' הרא"ש ולהפר"ח ק' מה צורך ללמדו מע"כ דלא בעינן דליהוי חסור המקדש במידי ומה בגט דכתי' ונתן משלו אמרינן דמה שנותן השליח חשוב כנותן המשלח מכ"ש בקדושין אף אי נימא דצריך המקדש להיו' חסור במידי מ"מ כיון דשלוחו נחסר נימא דהוי כאלו המשלח נחסר אלא משמע דלא אמרינן דשייך שליחות במידי שההקפידה שיהי' משלו וכבר מצינן מצוות שעל גופו שא"א שיתקיימו ע"י שליח כמו תפילן וציצית כדאי' בר"ן פ"ק דפסחים אמנם הריטב"א שם סובר כותי' כי ז"ל הא מיירי בשאין הנותן שליח אלא שנותן משלו כדי שתתקדש בו לזה והיינו דאתינן עלי' מדין ע"כ ומשמ' מיני' הא ע"י שליח לא צרכינן לדין ע"כ (וכן בספר ה' שטות כתוב בל' זה דכשם שאין האשה מתקדשת בשלה אלא בשל בעל או שלוחו כן אינה מתגרשת אלא בכך. אבל צ"ע כי באמת בקדושין אפי' בדבר שנתן לה אפי' לא הי' זה שלוחו מתקדש' מדין ע"כ וע"ש בטור וב"י) ואולם סבר' הרמ"ה מוסכמת דאף אי נימא דשליח דיהיב סתמא מידי חשוב כאלו זיכהו תחילה להמשלח מ"מ י"ל דמימרא דרבא מתפרשה אף בשליח ובדפי' להדי' דיהיב מדידי' בלא זכיות הבעל ומ"מ יליף שפיר מע"כ כמו לר"מ שם בכסף ע"י אחרים שלא מדעתו וכבר ס"ל אין קנין לעבד בלא רבו בשום אופן ואפ"ה נפיק לחירות וכמסקנת רבא דף ך"ג משום דקבלת רבו גרמה ה"ה באשה קבלתה גרמה שמקנת עצמה ולא בעינן שיחסר המקדש במידי משא"כ בגט דכתי' ונתן משלו מוכרח לסברה שמסתמא השליח מזכיהו להבעל והזכוי והגרושין באין כאחד ואף שהרמ"ה א"צ לראי' דדי מ"מ נלע"ד ראיה ממה דמקשה שם לרבנן בכסף ע"י עצמו אין ע"י אחרים לא אמאי נהי נמי דשלא מדעתו מכדי שמענא לה דאמרי זכות הוא ותנינא זכין לאדם ומאי קושיא דילמא רבנן בזה גופא פליגו על סברת רבא שהוכיח מר"מ וס"ל דאף עבד צריך להיות חסור מדילי' להכי ס"ל דוקא ע"י עצמו א"ו כל שנותנים לזכותו וזכייה מטעם שליחות חשוב אותו זכוי שמזכין להאדון כאלו מזכהו להעבד בע"מ שאין לרבו רשות בו וזכייתו ושחרורו באים כאחד וחשוב כמו נחסר הוא והוכחו' רבא אינה אלא מדר"מ שאין זכי' לעבד בשום אופן וגם ס"ל דחוב הוא לעבד. ומה שכ' הב"ש דהרמב"ן לא סבירא ליה כהרמ"ה ומכח זה ממציא פלוגתא דלהרמב"ן אף בכותב בחנם פסול לע"ד אינו מוכרח כי י"ל דלעולם סובר כהרמ"ה אלא דמשמע לי' למוקים סתמא דמתני' אף בכותבים בשכר האשה שיהא נותנת ודאי אף בעד הקלף כדכ' הפר"ח וא"כ איך אפשר שיכוין הסופר לזכות להבעל מה שהאשה קנתה בדמים לולא שמדין חכמים שהקנו נמי להבעל אף הקלף ומר אמר חדא וכו' והרמ"ה איירי אך בכותב בחנם. ואף מה שהוציא משמעות מן המחבר נמי אינו מוכרח כי הטור שמביא בפשיטות דברי הרמ"ה כתב נמי לשון הש"ע ואף אם שלוחו כתבו ור"ל השליח לכתיבה ולא לנתינה מ"מ לכתחילה ודאי אף כי אין הבעל לפנינו בקל אפשר לצאת כל הדעות שיקנה הסופר הגט לאדם אחר לזכות הבעל והוי שלו וק"ל:
ב
גזל נייר כו' הרמ"ה מסיים שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה וכ' הפר"ח ואיכא למידק דלא הו' לי' למתלי בדידה והכי הו' לי' למימר שהרי קנאו בשינוי וכו' ע"ש שהוציא דאחר יאוש לחוד בלא שום שנוי נמי מיגרשה אף למ"ד יאוש כדי לא קני דומי' דקדושין משום דהוי שנוי רשות בידה ואף דכתיב ונתן,(א) והכא בשעת נתינה לא יהיב מדידי' הוכיח מקדושין דשם נמי בעינן דליהוי הלקיחה בדידי' ואף הג"פ אזיל במחשבה זו ולע"ד צ"ע כי בקדושין אין צריך המקדש להיות חסור במידי כדהוכיח רבא מעבד כנעני וע' סי' ך"ח סעיף ט' שהוצרכתי לדחוק להפוסקי' שמשמעיתם שאף בדידי' תלי' היינו משום דלא חשוב לה הנאה קבלת דבר שאף הנותן לא הי' לו אפשרות הנאה בו וא"כ י"ל לאחר יאוש לחוד מדהקונה ממנו קונה הדבר ששנוי רשות שפיר חשוב אף לגבי דידי' שבא לה הנאה מדבר שהנותן הי' יכול ליהנות בו ע"י שהי' מכרו לאחרים ונהנה מהדמים אבל לא בעינן דוקא שיתן לה דבר שהוא שלו כדמוכח מע"כ אבל הכא דכתיב ונתן צריך שיתן דבר שהוא שלו ולהכי הוצרך הרמ"ה לעיל לבא על הסופר שליח לגרושין מדין זכיות הבעל ביאוש לחוד עדיין אינו שלו למ"ד דלא קני ואי משום ההיקש דויצאה והיתה על כורחך לא למילי דמסתבר שהם משונים ע"פ הטעמים נאמר תדע המקדש באיסורי הנאה אינה מקוד' משום דל"ל הנאה והמגרש בא"ה מגורשת משום דכתיב ונתן מה שהוא שלו וה"ה איפכא מה שאינו שלו לא קרינן ונתן אף דחשוב לה הנאה והמדקדק בל' הרמ"ה מלבד שאף בהמצאת דינו אינו מיושב אלא בדוחק. אף יש ליישבו נמי ע"פ דברי הג"פ שכתב דבכי האי גונא פטורה אף מן הדמים משא"כ אלו היתה מחויבת בהדמי' לא הוה קרינן שפיר ונתן.
ג
הג"ה אבל גזל גט כו' כ' הח"מ אבל אם נתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו אחר זמן כו' ומיהו אם נותן הגט ע"מ לשלם מיד ואינו משלם ודאי הגט גזל בידו ולע"ד באופן זה שמפרש ע"מ לשלם מיד אף כי פרע בתר מיד דהיינו ביום שלאחריו (דאלו באותו יום מבואר בח"מ סי' קצ"ה סעיף ט"ז דכל דפרע ביומי' כפורע מיד דמי וע' תשובת צ"צ סי' ק"ך) שוב לא נתקיים התנאי ולמפרע לא הוה שלו והגט בטל אלא אפי' נתן לו סתם הגט בדרך מכירה ולא פרע מיד והסופר יוצא ונכנס לתבוע מעותיו והוא דוחיהו נמי יש מקום לעיין אם לא הגט בטל דהיינו בסופר שסתמא הוא עני ודחוק למעות וקי"ל סי' הנ"ל סעיף י"ו דין מטלט' כדין הקרקע שאפי' משך והמוכר עייל ונפיק אזוזא לא קני ומה בכך שכבר הקניהו להאשה הא מידי דלאו דידי' הקנה והגט למפרע ברשות הסופר הוה ולא נתגרשה אלא בדבר שלא קנה ובזה מרווח לי טעם הרא"ש בסדר הגט וכן אנו נוהגין שיקנה הסופר במתנה והנחתיו לעיל בצ"ע דאפי' איירי בשאינו פורע עד אחר הגרושין מ"מ ל' מתנה למה ולהנ"ל ניחא דעל הרוב איירי באינו משלם עד אחר הגרושין כדמשמע בס"ה סעיף ד' בהג"ה שאינו מזהיר אלא להשוות קודם הכתיבה וא"כ אף אם יקניהו בהדיא דרך מכירה אם אחר כך יהיה הסופר עייל ונפיק אזוזא והוא ידחיהו יהיה חשש גדול כנ"ל להכי סדר שיתניהו בפי' במתנה ותו לית למיחש במידי ואולי זה נמי טעמו שסידר הקנאה זו קודם הכתיבה ודחק הב"י וכן הפר"ח בטעמו. והיינו משום דאחר הכתיבה אפשר הסופר יחוש מליתנו במתנ' מדאג' שבאמת לא יפרענו משא"כ הקלף גמר ויהיב אף כי לא יפרענו וסומך על מה שמשוה עמו בהבלעה שכר הקלף תוך שכר הכתיבה ומה שלא הקפיד נמי אחר הכתיבה ליתנו במתנה מחששות הנ"ל כי מאחר שכבר גוף הנייר של הבעל במתנה אף כי אומן קונה בשבח כלי הכא לגבי הסופר אפשר לא שייך כי הקלף שוה לו יותר קודם מאחר הכתיבה דלא שוה לו מידי. ומה שגמגם הג"פ בדין הראשון דמ"מ ע"פ דברי הב"ח בח"מ סי' צ"ו ע' לעיל סימן צ' סעיף ט' כי שם הארכתי בבאורו ובסתירתו וצ"ע בגט בשאינו משלם לו כלל והוא לא עשה כסדר הגט לתקנות במתנה ודוק.
ד
ולא פרע לו לע"ד ל' זה ל"ד דאף אם פרע כל שגזלו שלא מרצונו לא הוה בכלל תלוהו וזבין דהוה זבינא דזה דוקא באומר רוצה אני מחמת הכפיה כדמוקי פ' הכונס דף ס"ב אבל בגזל מה בכך שפורע כיון שהנגזל צווח ואמר איני רוצה לא הוה זבינא ומחויב ליהדר ולא קרינן ונתן ואף דקיי"ל שזה חמסן דרבנן כמבואר בח"מ סי' ל"ד היינו משום דחמסן דקרא לא איירי אלא בגזל בחנם אבל ודאי נלע"ד דלא קנהו כיון דלא שייך בזה אגב אונסיה גמר ומקנה שהרי לא ברצונו גזלו והוא בדין חזר' בעינה כגזלן בחנם דכל שהגזיל' בעינ' מחייב ליהדר ולא סגי בתשלומין:
ה
כותבין גט לאיש והוא שיהיו העדים מכירים ויודעים בו זה ממתני' דג"פ דתנן ובלבד שיהיו מכירים ומפ' רב תחלה שם האיש בגט ופירשב"ם דאיכא למיחש אין גט זה אלא לאיש אחר ויבא לרמות ולהגבות כתו' לשום אשה כדתנן הוציאה גט וכו'. ומקשה אביי שם האיש אין שם האשה לא וליחש דילמא כ' גיטא ואזיל ממטי' לה לאיתתא דהאיך ולהתוס' הגירסא ע"פ פירשב"ם וליחש דילמא כתבי' לאיתתא דלא דיליה ומגרש לה פירשב"ם ומתכוין להיתרה להנשא שלא כדין (ובתשו' פ"מ חלק ב' תמה א"כ מאי דפריך על מתני' דגיטן מי שהיה מושלך בבור ודלמא צרה היא וכן פריך ביבמות דף קך"ב ולא בפשיטות אדם אחר הוא ומכוין להתירה א"ו דלא חשידי ישראל להתיר שלא כדין אלא בה' נשים ומה שהקשה מיבמות לק"מ דשם פשיטא דעד אחד נאמן ובגיטן נמי ל"ק דכיון שמושלך בבור והוא בסכנה עד דלהכי די בכתבו בלא תנו שוב אדם דעלמא לא חשוד לקלקל בשעת סכנה זולת צרה וע"ש סי' ס"ט) ומסקינן דצריכים להכיר שם האיש והאשה תו תימא והא בפני עדים יתננו והם יקראו את הגט כדאמרינן בגיטן וכו' ועוד בלאו הכי ליחש דילמא כתבי לאיתתא דלאו דיליה כיון שאין מכירן האשה ויכתוב הגט לאיש אחר כשמו ויתן הגט לאשת האיש להוציא מבעלה כתובה וכן נ"ל דמקשה ול"ג ומגרש לה וכתב המהרש"ל נ"ל שהתוספת מבינים שרשב"ם סבר דמקשן לא פריך דילמא כתיב גיטא ואמטי לאיתתא אחרינא היינו לאשת פלוני ששמו כשמו דהא אכתי לא אסיק הא דשני יוסף בן שמעון דאי הוה סבר רשב"ם דפריך הכי א"כ אל הוה ליה לפרש הא דמקלקל להתירה דדחוק ולא שכיח אלא הוה ליה לפרש משום כתו' כדפרשו תו' אי לאו שסבר הרשב"ם דכתו' לא שייך שהרי צריכה להראות גיטה במקום כתו' ויראו שאין כתוב על שם בעלה אבל להתירה איכא למיחש דקורעין הגט מיד אחר הנתינה מש"ה הקשו והא צריכם לקרות ומתרצו שהאמת משום כתו' וע"י שמו כשמו והמהר"שא ע"פ הגירסא של ת"י שאין זה שם האשה הזאת כ' דהיינו לאשתו דיליה ומתכוין להיתרה להנשא שלא כדין ולקלקלה וכו' ולע"ד אם שהג"פ מסכים עמו הרבה יש לגמגם בו חדא שהגירסא שלפנינו אינה כן אלא דילמא כתבי' לאיתתא דלא דיליה וזה אינו סובל פירושו וגם ל' ומגרש לה אף לנוסחתו אינו מורה על אשתו דלא נקטה עדיין בלשונו כלל אלא להאיתתא דלא דיליה שתפס לדבר בה. ותו עיקר החשש דחוק דהא קי"ל בעל שאמר גרשתי אשתי נאמן הואיל ובידו לגרשה לולא משום דאם איתא דגרשה קלא אית ליה וכאן יהיה חשוד לקלקלה (אך ע' סי' קנ"ב ב"ש ס"ק ג') וגם כתבו תו' בגיטין וכה"פ דלהכי שנים שמביאים גט א"צ שיאמרו בפ"נ משום דמה אלו יאמרו בפנינו גירשה והכל מפני שהבעל אינו חשוד לקלקלה (ויש לדחוק דכל זה אזהרה על העדים דצריכים לחוש בעדותם יותר שלא יבא שום תקלה על ידם) לכן אתפס פי' מהרש"ל ואפרש לדרכו פירשב"ם ותו' והנה בפי' המשניות להרמ' כ' ובלבד שידעו העדים שזה הוא פלוני וששם אשתו היא אותה שזכר שיש לחוש שמא יכתוב גט על שם אשת איש אחר ששמו כשמו ויוציא אותו גט אשה והיא אינה גרושה ומעתה הרשב"ם תחלה פי' בדעתו דרב החשש משום כתוב' ויש למידק למה לא פי' מיד משום היתר א"א וזה אף לשי' מהרש"א ק' דלא כהג"פ שאינו מקשה אלא למהרש"ל ונלע"ד דהוקש' לו אלו מיד חשש לאיסור מה ס"ד דלא חש אף לשמה ולא ניחא לו דס"ד דלא לחוש לב' יב"ש ואביי הוא דחש או דמקשה בהוחזק כדאי' בתו' ד"ה וליחש חדא כדכ' המהרש"ל מדלא נקיט אביי בלשונו ב' יב"ש כדנקיט בתר הכי ותו דא"כ למה מסיים לגירסתו ומגרש לה בפשוט היה לו לומר כדכ' הפירוש משניות שיתן לה הגט והיא תוציאנו דהא לכ"ע קי"ל אף לר"א מפני תקון העולם נשאת בע"ח לחוד ואמרינן סתמא נמסר בעדי מסירה (ודברי הג"פ בזה אינם מובנים לי) להכי הבין דאביי לא חש כלל לב' יב"ש אלא דחש שיגרשנה בשמו ואח"כ תטמין הגט ותביא עדי גרושין שקיבלה הגט ממי שהחזיק עצמו לעיני העדים בבעלה:
ו
והוקשה לו אלו רב נמי בהיתר א"א חושדו פשיטא דלא תיקן בהכרת שמו לחוד והוכרח לפרש דרב ס"ד שאינו חשוד לאיסור כ"א להפקעת ממון ואביי הוא דחש וע"ז הקשו תו' קושייתם והנה הג"פ כ' על תו' ותמיהא לי מה מקשו והלא בגט זה כתוב שם ראובן וראובן זה רוצה לקלקל אשת שמעון ונותן גט הכתוב בשמו לאשת שמעון בפני ע"מ וע"מ חשובים שאשה זו היא אשת ראובן שאין צריכי' שיכירו שם אשתו ממש וכו' ע"ש ובדבריו מיושב לי' פי' מהרש"ל ולולא כן בלא קושית התו' יותר יש לתמוה מה תיקן אביי אף בהיכר שם האשה הא מ"מ יש לחוש שיגרש אשת חבירו בגט זה שאין בו לא שם חבירו ולא שם האשה ותטמינו ותאמר לבעלה גרשתני לפני עדים אלו ובפניהם קבלתי הגט א"ו שהעדים יקראו הגט ומיד שיראו שאין שם העומדים לפניהם כשם הגט ירגישו הזיוף משא"כ כשלא יכירו שמה כ"א שמו שפיר יש החשש כדכ' הג"פ. וקושית התו' להבנת המהרש"ל באמת צ"ע. וכתבו תו' ועוד כולה קשי' על אביי מדוע לא מקשה בפשוט לענין כתו' ומחשש עוד יב"ש ומסקו וכן נ"ל דמקש' ול"ג ומגרש לה וא"כ הא ע"כ דרב ס"ד דליכ' למיחש לב' יב"ש ואביי מקשה בדהוחזק כדפירשו ד"ה וליחוש. וא"כ מה"ת יפרשו חששתם אך לענין כתו' ובפשוט י"ל אף רב חש מיד להיתר א"א ומה שכתבו בהועוד וכו' להוציא מבעלה כתובה היינו אך לדרך פירשב"ם דרב לא חייש לענין איסור ק' להו דהיה יכול אביי להניחו בסברה זו ולהקשות בלא סיום ומגרש לה וע"י ב' יב"ש ולענין כתו' אבל למסקנתם דל"ג ומגרש לה מה"ת שיפרשו אך לענין כתו' הא חשש זה אינו אלא במקום שאין כותבין כתו' כדהקשה הג"פ ובשלמא הרשב"ם מפני גרסתו הוכרח לפירושו בדעתו דרב ובאמת אז מוכרח דאיירי במקום שאין כותבין כתו' אבל לגירסת תו' מסתמא מסכימים דמתחלה ועד סוף החשש היתר א"א וכדפי' הרמב"ם ומתורץ בזה קושית הג"פ מדוע לא זכרו הפוסקים דעת התו' שבמקום שכותבין כתו' ליכא למיחש ומה שכ' ויראה דתו' ס"ל דאפי' שכותבין כתו' איתא להך חששא דכתו' וס"ל כסברת הטור סי' ק' כתבה מו"רם סעי' י' דאפילו הוציאה כתו' ואמרה גרשתני אינה נאמנת ליטל כתו' עד שתוציא את גיטה עכ"ל לע"ד תמוה דא"כ הא דחוששין להוצאות הכתו' היינו באופן שהבעל שהאמת אתו יטען לא גרשתיה א"כ ע"י הגט שיהי' בידה בזיוף תצא מבעלה בשקר והיינו גוף החשש של היתר א"א ולמה להו להזכיר הכתו' לכן נלע"ד כדכתבתי שלהאמת מסכימים בפירושם כהרמ' ממש אך בזה נראה מחולקים בד"ה וליחש דלפירושם משמע דא"צ להיכר שמה אלא בהוחזק עוד יב"ש משא"כ להרמ' והפוסקים חוששים בזה לב' יב"ש ולמחלקים דווקא בגט הנמצא או לענין עגונה הוא דאין חוששים אבל העדים חייבים לכתחילה לחוש אף בלא הוחזק וכן פסק הש"ע. וא"כ מה שכ' הב"י סי' קל"ו ובבה"ב פ' הריטב"א ספ"ק דמציעא ק' לי כיון שהוחזקו בעיר ב' יב"ש איך כותבין גט לאיש כשאין אשתו עמו לשלחו ביד שליח וי"ל דהתם כשאין מכירין העדים את האשה אבל אם מכרין יכול לגרש שלא בפני חבירו אלא שאין העדים כותבין ונותנים לו שיגרשנה בפניהם (וצ"ל עד שיגרשנה בפניהם) הכא משום עגון הקילו שאם שליח מכירה לתת לו וסמכו עליו כשנים היינו דאמרינן ב' יב"ש הדרים בעיר אחת הא כשאינם דרים בשע' גרושין אקילו לגרשה ע"י שליח המכירה או שלא יתננו לה אלא בפני עדים המכירים אותה עכ"ל כנראה דאזיל כשטת תו' הנ"ל דהכרת האשה א"צ אלא בהוחזק ולכן לא הקשה בגט על ידי שליח אלא בהוחזק אבל להנאמר הכא בהש"ע דשם האיש והאשה צריכים תמיד להכיר ואף בלא הוחזק ואפי' עומדים בפניהם מהחשש שבפירש משניות שמא יעשו קנוני' על איש ששמו כשמו וע"כ לשטה זו דבתר דמסיק דאף שם האשה צריכים להכיר תו לית החשש שמא יש עוד יב"ש ושם אשתו כשם אשתו לזה ודאי ל"ח ולהכי הקושי' שניה וליחש לשני יב"ש מבוארים בדהוחזק ששמות האנשים ונשים שוות אז אין תקנה כ"א לגרש זה בפני זה אבל הכרת שם האשה תמיד צריך א"כ לדידן בפשוט ק',(א) בכל גיטן הנשלחי' ממד"הי ואיך כותבין גט לאיש לשלחו ע"י אמירות פיו שם אשתו אפילו בלא הוחזק עוד יב"ש וע"כ לבא לתי' הריטב"א דבמקום עיגון דהוי כמו במקום סכנה דכותבין אע"פ שאין מכירין וסמכינן על הכרת השליח שלא ימסרנו עד שיעידו במקום הנתינה שזו אשת המוזכר בהגט (וע' תשו' שער אפרים שאלה קי"א) ומשמע נמי מדבריו דאזיל בשטת הש"ג שמביא הב"ח סי' קל"ב דבשני יב"ש אין מגרשין אלא זה בפני זה אפילו אין שמות הנשים שוות מחשש אולי יש לו עוד אשה ששמה כשמה דאל"ה מה ק' לו בהוחזק שני יב"ש דלא מתקיימה תקנה דרבנן שאין מגרשין אלא זה בפני זה בגט ע"י שליח ממ"נ אם מכירין שם אשתו הא אין שמות הנשים שוות ואם אין מכירן ליקשי בפשוט בהוחזקו שני יב"ש הא צריכים להכיר שם האשה ודוחק דמקשה כשהוחזקו אם שמות הנשים שוות. ואף התו' צריך ביאור דמה דמשני דאם מכירן יכול לגרש שלא בפני חבירו היינו ע"ד תי' התו' ד"ה וליחש דכל החשש אינו אלא מפני שהע"מ אין דרך להכיר אלא השמות הקבועים על הגופות אבל לא שזו אשתו ולהכי כ' אבל אם מכירן יכול לגרש שלא בפני חבירו אלא שאין העדים כותבים ונותנים לו עד שיגרשנה בפניהם ור"ל דעיקר קושי' וליחש לשני יב"ש בהוחזק לא הי' כ"א על הדין דכתבו התו' דנהי דהעדים החותמים מכירים האיש בשמו ושם אשתו מ"מ כיון דיש תו יב"ש יש לחוש שימסור הגט לאשת יב"ש בפני ע"מ שלא יכירו אלא השמות שעל הגופות ולא שזו אשתו של זה אבל במגרש בפני המכירן שזו אשתו תו ליכא למיחש למידי ויוכל לגרש זה שלא בפני זה ובמקום עגון סמכינן על הכרת השליח וא"כ למשמעות הפוסקים דלא כהתוס' כדלקמן אלא אפי' מגרש בפני עדים המכירים שזו אשתו כל ששמות הזוג שוות צריך זה בפני זה אין תירוצו עולה נגד זה אין התחלה להקושי' בסגנון דיליה כי להסכמת הפוסקים לא נתקן התקנ' דאין מגרשין אלא זה בפני זה כ"א בהוחזק שמות האנשים והנשים אלא בסגנן שהקשתי קשי' אף בלא הוחזק שני יב"ש וכנ"ל ודעתו הרמה צ"ע דמריש דבריו דדייק להקשות בדהוחזקו שני יב"ש משמע דאזיל בשטת תו' דלא חיישינן לשני יב"ש ומתורף קושייתו משמע כדעת הש"ג דחיישינן שמא יש ליב"ש המוחזק אשה ששמה כשם המתגרשת שרה בת יעקב וק' אמרה הא לדעתי משמע דלא חיישינן לשני יב"ש ולו יהא שיש לו עוד אשה מה"ת לחוש שיהא שמה כשם אשה זו וכבר כתבתי שדוחק לפרש קושייתו בדהוחזק עם שמות הנשים וצ"ע. ואם היו באותו מקום וכו' מדלא מצריכו סימן כדי שיהא מוכח מתוכו לחוש לדר"מ דס"ל ע"ח כרתי ש"מ דלא ס"ל שטת התו' דלר"מ בעינן מוכח מתוכו ואף אי נימא דלא ס"ל כדעת תה"ד דאנן בעינן למיעבד לצאת דעת ר"מ אלא שהע"ח חותמין מטעם ר"א עצמו מפני תקון העולם כדכתבתי סי' ק"ל מ"מ ק' הא לשטת הרי"ף אין התקון עולם ע"י החזקה שנמסר בע"מ דהא לא סבר כלל ההיא חזקה אלא סובר דלר"א אף ע"ח כרתי וא"כ אלו לר"מ בעי מוכח מתוכו מהראוי אף לר"א אם תתגרש תתגרש ע"י הע"ח ואינהו יהיו הכורתים שיהא מוכח מתוכו וליבעי סימן מפני תיקן העולם א"ו כנ"ל ומשמע נמי מדסתמו ולא מחלקים דאפי' הע"מ מכירים שזו אשתו של המגרש אפ"ה אין מגרשים אלא זה בפני זה דלא כמשמעות תו' פג"פ ד"ה וליחש שכתבו ואי אליבא דר"א פריך לדידיה נמי לאו גיטא הוא שהרי צריכה להביא ע"מ שנתנו לה בעלה כיון שע"ח אין מוכיחים שבעלה נתנו וצריכה היא ע"מ להביאם לפנינו שבעלה מסר לה ותבקש ולא תמצא ולהכי מבארים דין דאין מגרשין אלא זה בפני זה אך על המתני' ע"ש דמשמע דלר"א אם מגרשת בע"מ המכירי' שזו אשתו באמת א"צ לגרש בפני חבירו וע' נמי חדושי רמב"ן ריש כל הגט נשמע מיניה דבמגרש בע"מ א"צ כלל להיות זה בפ"ז כי מפרש הסוגיא דב"ב אך לר"מ וכ' אלא ש"מ בע"ח ולפיכך חששו שלא לחתום יע"ש וכנראה הפוסקים ע"כ דלא חשו לקושית תו' וחששו דילמא זוג זה עושים קנוניא לגרש אשת חבירו ודלמא תטען הע"מ הלכו למדינת הים א"נ אפשר בשעה שתוצא הגט זיוף יהיה היב"ש המגרש עתה נעדר ואזיל לעלמא ומכח זה לא ישימו לב שהי' בשעת גרושין עוד אחד יב"ש מוחזק וצ"ע והנה הג"פ מקשה הא שנינו בג"פ דף קע"ב כיצד יעשו ישלשו וכו' וצ"ע ואולי דטעמא דשליש לא סגי דאפשר דלא יכירו שם זקנם כיון דאפלג דרא ולפיכך עדיף לגרש זה בפ"ז עכ"ל (ודברי רשב"א ריש כה"ג שכ' בשם הר"י והילכך אעפ"י שכותבים דורות או סימן או כהן אין אנו סומכים בכך עד שיגרש בפני חבירו בעניותי לא הבנתי מדוע שהילכך לא יועיל סימן אם לא בדוחק ע"פ דברי הג"פ) וכדבריו משמעות כה"פ דאין תקנה אלא לגרש זה בפני זה ולא די בשלוש ובזה צ"ע סדר הגט דהרב ר' מיכל ר' יוזפש סי' ך"ה שכ' תחילה יחקור אם יש עוד יב"ש וכו' דצריך היכר אחר והיינו כו' דהיינו שלוש וכו' ואם גם שם אבי אבי האחר דומה או שאין יודע בבירר השמות אבי אבי אז יש לגרש זה בפני זה וכו' ומסיים ויש לעשות אלו היכרים אפילו אין שמות הנשים שוות ומשמע ומכ"ש דשוות דיש לנהוג ע"ד זה ולע"ד משמעות הפוסקים כהג"ה דתקנות זה בפני זה עדיף משלוש ואולי ס"ל כמשמעות התו' דהסוגיא לא אזלה אלא לר"א דאליביה לא צריך שלוש כדי שיהא מוכח מתוכו ונקיט תקנ' דזה בפני זה כדי ליתר השלוש או במקום דלא אפשר לברר אבל לעולם שלוש עדיף ול"מ הכי דעת הפוסקים ותו קשי' לי בסדרו דמעמיד תקנה דזה בפ"ז קודם תקנות הסימן בגופו ואך אם השני אינו רוצה לבא יכתבו סימן וא"י מנ"ל הא דממ"נ אם שלוש עדיף מצד מוכח מתוכו אף הסימן ליהוי עדיף ותו משמע מסדר זה דכהן או לוי עדיף מן הכל ובמתני' דג"פ דף קע"ב משמע דכל הסימנים עדיפי ואולי מפני שלדידן בכל השטרות כתבינן כהן או לוי ס"ל דהוא יותר מובהק משא"כ בדורות הראשונים נראה שלא היו רגילים לכתבו וכן מצאתי בפסקי תה"ד סי' ו' עכ"פ נלע"ד היכי דשני יב"ש עם שמות הנשים שוות אך דודאי לכתחילה ראוי לצאת דעת תוס' אליבא דר"מ ליכתוב סימן כדי שיהא מוכח מתוכו מ"מ אין לזוז ממשמעות הש"ע דאין לגרש אלא זה בפני זה ואם השני אינו רוצה לבא לע"ד הרשות ביד ב"ד לכופו כדי לקיים תק"ח אבל כשאין שמות הנשים בשמה ושם אביה שוות דאז למשמעות הראשונים א"צ כלום ומנהגינו אף ע"פ ש"ג וב"ח וש"י בתשו' אזי יש לנהוג כסדר הנ"ל:
ז
הג"ה וצריך להכיר שם האיש והאשה איתא בתשובת הגאון מו' מרדכי זיסקינד אב"ד ק"ק האמבורג ז"ל בסי' ך"ד דשאל השואל איש ואשה בא ומשוטטים בארץ ונתרצו להיות גט ביניהם והאשה הראה כתובתה לפנינו ונכתב בה שם בעלה בנימין וואלף בר יהושע והיה בדעתינו לכתוב הגט שם אבי הבעל ושמו כנזכר בכתובה וע"ש שלא השיב ע"ז ולע"ד להנראה מהענין לא היתה הכתובה מקויימת א"כ להמבואר בב"י וג"פ וב"ש דאפי' איש ואשה לפנינו צריכי' הכרת שמם אף דהאמת דאפי' אשה וקרוב נאמני' ולפ"ז יש לדמו' דה"ה ע"י שטר אפי' אינו מקוים כמו בסי' י"ז סעיף י"א מ"מ היינו ע"י שטר היוצא מת"י שאינו של שניה' אבל שטר כתוב' היוצא מת"י מה עדיף ממה שהיא מעיד' על שמו והוא על שמה דלא מהני להכי לע"ד לאורחים כאלו שאין להם שום מכיר אף הכתו' לאו מידי הוא ואף אם היא מקוימ' עדיין יש לחוש זה אינה אשה והעל' שמו בשם הנכתב בהכתובה כדי להוציא אשה זו מתחת יד בעלה ואיך להם תקנ' אלא ע"י שיחזיקו עצמם ל' יום במקום הזה ויוחזקו באיש ואשה ובשמותן באותן הל' יום וע"י חזקה זו חשוב הכרה ויוכתב הגט. מה שמביא הג"פ בשם המבי"ט דבשלשה זימני שקראוהו בתורה או חתם בשם זה חשוב מוחזק ועל כורחך ר"ל מתוך ל' יום כדמשמע מדברי תשו' שאלה הנ"ל ואשה שאין יכולה לחתום ע"כ ע"י דקרו לה וענתה ל' יום סגי לכ"ע. וא"כ א"י מה פעל' המבי"ט בהאיש בקריאתו לתורה ג' זימני אם לא כבנדון השאלה הנ"ל שהוא נקרא ועונה ע"י שם הלעז וואלף והשם הקודש בנימין או זאב א"א להתברר אלא ע"י ג"פ לתורה או חתימה והכל מתוך ל' וצ"ע בגוף המבי"ט. וכל שהוחזק ל' יום בעיר אין חוששין כ' הג"פ כ' רש"י ז"ל דכל כך לא היה מחליף שמו זמן מרובה פן יודע הדבר והרמ' כתב ועוד משום דאם אי אתה אומר כן אין לדבר סוף ואם נודע בודאי שהחליף שמו הי' נרא' מל' רש"י (וצ"ל רשב"ם) שהגט פסול אך הרא"ש כ' בפ' השולח ואפי' נודע לנו אח"כ שיש לו שם אחר במקום אחר הגט כשר דאין לנו אלא שם שהחזיק עצמו כו' עכ"ל וכדברי הרא"ש מבואר נמי בפי' רש"י שהביא בהשולח וכדי שלא יסתרו המפרשים אפשר דרצונו דרש"י בהשולח דוקא כשהוא ואשתו במקום אחד ושם לא אתחזיק אלא בהשם שלפנינו ל' יום אף כי נודע לאחר זמן שבמקום שבאו משם היה לו או לה שם אחר כשר שאין לנו וכו' אבל בשולח גט למקום אשתו שיצא משם ובמקום הכתיבה החזיק עצמו ל' יום כשם זה אין חוששין מסתמא וכו' אבל אם נודע ששינה שמו ונמצא שם הגט משונה ממקום הכתיבה למקום הנתינ' מודה דפסול א"נ דמעיקרא אין להוציא מפירשב"ם כי פירש הקושיא על כותבין גט לאיש כמבואר שם ואף למשמעות הפוסקים שכשבאין שניהם לפנינו צרכינן לחוש שמא שינו שמם בבואם הנה כדי לגרש אשת פלוני שבעיר אחרת דבשלמא כשידעינן שמותם באמת תו בדלא הוחזקו ב' יב"ש ונשותיהם שוות לא חיישינן דילמא יש אבל עתה דילמא באמת אין שמותם הכי וקנוני' עשו כדי לגרש אשת יב"ש שבמקום אחר וע"ז פשיט' דלא שייך התירץ אלא כדפי' דכל שהוחזק ל' יום תו לא חיישינן ואמרינן זה שמם האמת אבל להקפדת גרושי אשתו מחמת שינה שמו מזה לא איירי כלל בב"ב וי"ל דבע"מ לרש"י והרא"ש וכן בהר"ן פ' השולח מבואר דכשר אף באופן שנמצא שינה בשמו ממקום הכתיבה למקום הנתינה שהרי כ' ונמצא פסקן של דברים שמי שיש לו ב' שמות אחד במקום כתיבה ואחד במקום נתינתו כל שידענו כן כו' אבל אם לא ידענו לו אלא שם אחד אע"פ שלא כ' וכל שום הרי הגט כשר אמנם ברשב"א לע"ד לא די שמפורשו לדברי רב אשי והוא דאתחזיק בב' שמא נראה שעומד כמעט בשטה אחת עם המרדכי ובעה"ת שמביא הב"ש סי' קך"ט ס"ק ו' דלפירושם דין זה אין מוכרח כלל. אלא שלע"ד מוכח מדבריו דלא ס"ל הכי בנמצא שינה במקום הכתיבה ממקום הנתינה שהרי כ' על פי ר"ת במתני' דהשולח דתקנת ר"ג היה ליכתוב ב' השמות בלישנא דמתקרי להדיא ואי קשיא לפירושו מה שאמרו בגמרא וכו' ואמר ר"א עלה והוא דאתחזיק בב' שמא ואם כר"ת מה בא ר"א ללמד וכי הוצרך ר"א לומר שאם לא הוחזק אלא בשם אחד שלא נוסיף לו שם אחר שלא נקרא באותו שם מעולם ההיא בשהיו לו ב' שמות אחד בגליל ואחד ביהודה ויצאת אשתו עמו וגרש' שם באחד מהן שלא חששו אלא בשמו שבמקום הכתיבה אינו שם של מקום הנתינ' ומשום לעז וכדתנא וכו' ובד"ה עמד ר"ג העלה ולפי גירס' זו הא דר"א דוקא להכשירו דיעבד אבל לכתחילה צריך אעפ"י שלא הוחזק אלא שלבסוף מדעתי' רוצה לפלוג על הירושלמי אבל חזינן מדעתי' דזה ל"ק לי' כלל לפרש דברי ר"א להכשיר דיעבד וא"כ מי הכריחו לפירושו זה מדקשיא ליה מה בא ר"א ללמוד ור"ל דבשלמא להגאונים בא ללמד שאם לא כתבו וכל שם דכשר אף דהתקנה היתה תמיד ליכתוב וכל שום מפני הספק דילמא יש לו עוד שם במקום אחר אבל לר"ת ע"כ עיקר התקנה לא היתה אלא בנודע שם האחר ואם כן בלא אתחזיק דהיינו לא נודע מה משמיענו ואם כדברי הרא"ש ור"ן הא טובא מלמדינו על הדיעבד דאף כי נודע בתר הגרושין ששינה שמו ממקום הנתינה דכשר אלא משמע דס"ל זה באמת פסול ועל הלכתחילה שפיר פריך הגם שיש לדחוק איפכ' דזה נמי פשיטא לו דכשר מפני שלא עשו הב"ד בסדרם הגט ע"פ החזקת שמו לחוד שום דבר נגד התקנה כי לא היתה מתחילה אלא באתחזיק בב' שמות ולא נק' בזה משנה מטבע מ"מ פשטות לשונו מורה לכונה ראשונה ולהכי מסקנת הלכ' מדין זה ע' בג"פ סי' קכ"ט ס"ק י"ו וצ"ע:
ח
לא יכתבנו וכו' מבואר הטעם בגמ' משום דהוי מילי ומילי לא ממסרן לשליח ופירש"י ז"ל מילי בעלמ' מסר להו ואינן חוזרין ונמסרין לסופר ולא דמי למוסר גט לשלוחו שיכול לחזור ולעשות שליח אחר ומזה תמי' לי דברי הרי"ט ח"א סי' קך"ז כ' ותו דוק' לתרומ' הוא דאתרבי שליחו' מאתם גם אתם אבל להקדש אין בו דין הקדש דמילי נינהו וקי"ל לא מימסרי לשליח אף במתנה דקי"ל כשמואל מתנה הרי היא כגט ומיהו תרומה חשיבי מעשה דאף מחשבת תרומה כמעשה דכתיב ונחשב עכ"ל וזה לא נראה מפירש"י אלא דגריעותא דמילי' אך שלא יוכל השליח ראשון למנות אחר תחתיו אבל השליח ראשון הרי גט ומתנה גופי' נמי אינו אלא ע"י מילי והם כותבין ונותני' וא"ל דהכי דן כמו דבגט ומתנה א"י השליח א' למסור לאחר הנמסר לו במילי כן א"י השליח א' לימסור במילי להקדש כי אין כח שליח מילי חשוב כמשלחו עד שיוכל לגמור פעולה בדבור משא"כ בגט ומתנה הם עושים מהמילי הנמסר להם שטר דגם זה אינו דהא יוכל לימנות שליח לבטל גט ונימא נמי מילי ל"מ והנה בדבריו דתרומה לא שייך למילי סבור הייתי לפ"ר לישב מה דק' לי בחולין דף י"ב דאיתא בעא מיניה ר"ד בר יוסף מר"נ האומר לשלוחו צא ושחוט מהו א"ל חזקת שחוט האומר צא ותרום מאי א"ל אין חזקתן תרום ממ"נ אי חזקת שליח עושה שליחותו אפי' תרומה נמי ואי אין חזקה אפי' שחיטה נמי לא ומה הקושי' דילמא לעולם חזקה והיינו אם יש סיפק ביד השליח לעשותו בעצמו עושה ואם לא החזקה דמ"מ שמשתדל אחר במקומו וזה תינח בשחיטה דא"צ שליחותו אבל תרומה אף שמינה אחר אינו מועיל משום דמילי ל"מ ולהכי אין חזקתו תרום ואמרתי דלדבריו מיושב משום דבתרומה לא שייך מילי אבל ראיתי כי זה אינו כי לו יהא כדבריו דסוף הדבור והמחשבה נחשב מעשה מ"מ ודאי לא עדיף מגט ומתנה דנעשה מעשה גמור ומ"מ כיון דלא נמסר אלא מילי לא ממסרו לאחר וכן פשיטא בתרומה (וכשבאתי הנה ק"ק ש"ל והרצתי קושי' זו הראה לי התורני המופלא מו' מאיר נר"ו חתן הקצין מו' אנשיל נרו' דברי תה"ד סי' קפ"ח דאיתא שם דבתרומה עיקר הקפידות שליחות לזה האיש דוקא אף דבאמת הוא זכות וזכייה נמי מטעם שליחות היינו משום כל שאינו שלוחו ממש אינו בקי בדעתו אם עין יפה או בינוני או עין רעה וא"כ י"ל הא כל ששלוחו ממנה אחר סתמא מגיד לו בקיאתו בדעתו ושוב אין ריעותא דשליחות) אמנם בעיקר הדין שכ' שנראה לו גבי הקדש שאם אמר וכו' אין בו דין הקדש מצאתי און לדבריו בהר"ן פ"ק דפסחים שכ' ואחרים חולקין דכיון דבטול מתורת הפקר שליח ודאי לא מצי מבטל שהרי אם אמר לחבירו הפקר נכסי אין בכך כלום ומדפשוט לו דהפקר א"א ע"י שליח משמע דה"ה הקדש. ואולם בודאי דלא מטעמי' דמהרי"ט דאלו כן גבי הפרה למה לי טעמא דאישה יקימנו וכן בטל יהיה מאיזה טעם שיהיה נימא מילי ל"מ לשליח א"ו כדכתיבנא דבשליח אחד אין שייכות למילי וא"כ פשיטות הר"ן ז"ל בהפקר גופי' בעניותי שדל אנכי בבקיאות צ"ע מנ"ל. וראיתי בב"י סי' תל"ד כ' א"נ דטעמא דבהפקר לא מהני שליחות משם דיש לו דין נדר ומ"ה לא מהני בי' שליחות שהאומר קבל עליך נדר זה בשליחות שאהא אסור בו אינו כלום אבל ביטל שאינו ענין לנדר שפיר מהני בי' שליחות (ודבריו צ"ע דהא הר"ן כ' לדבריו שביטל מתורת הפקר ואם הפקר מתורת נדר הדר שייך דברי הר"ן שאף ביטול א"א ע"י שליח) ויראה לע"ד דמה דפשוט להו דנדר א"א ע"י שליח היינו משום דכתי' מוצא שפתיך תשמר והוי כמצוה שעל גופו דומי' דהנחת תפילין שא"א ע"י שליח וע' בר"ן ריש פסחים וא"כ פשיטא דהקדש שהוא גופי' נדר דנמי א"א ע"י שליח ומצאתי כן להדי' ברמב"ן מס' ב"ב דף קכ"ו תוך ד"ה הר"י זו מקודשת כ' ואיכא למידק נמי תנאי שבנזיר היכי הוה תנאי והרי כל תנאי שא"א לעשות ע"י שליח לאו תנאי הוא כדאמרינן לענין חליצה וי"א כי גמרינן מתנאי ב"ג וב"ר ה"מ כיוצא בו שהוא תנאי שבין אדם לחבירו אבל תנאי שבינו לב"ע בכל ענין הוא תנאי והטעם נותן שהרי מדעתו התנה ורוצה היא לקיים תנאי הלכך אף תנאי כפול לא בעינן ונכון הוא הרי שלקח למושכל ראשון שא"א לנזירות ע"י שליח וה"ה הקדש ונדר (ובני הבחו' ר' חיים שי' אמר דלשיטת תו' שהבאתי ריש סי' ל"ה דע"י אי' שליח לד"ע בטל המעשה יש טעם פשוט לנזירות ונדר שא"א ע"י שליח מפני שהם עבירה דנקרא חוטא אבל אין צורך והטעם פשוט כדכתבתי) והוא מספיק אף להקדש ומזה פשיט' לי נמי דאף שבועה א"א ע"י שליח דעיקרה מדכתי' לבטא בשפתים. והגאון נ"ב נרו' כ' בחלק י"ד סי' ס"ז ולא מצאתי מפורש שאם אומר אדם לשלוחו צא השבע עבורי שלא אוכל ככר זה אם חלה השבועה אלא לע"ד מוכח דשפיר אמרינן בזה שלוחו כמותו דאל"כ ק' כי מצינו מקומות שבועה על תנאי ובמס' שבועות שבועה שלא אוכל ככר זה אם אוכל זה וק' הרי ממשפטי התנאים שיכול לעשות המעשה ע"י שליח ואם א"א ע"י שליח א"כ בטל התנאי והשבועה קיימ' א"ו שיכול לאסור בשבועה ע"י שליח. ונעלם מכבודו דברי הרמב"ן הנ"ל והברור שדין השבועה והנזירות אחד. ובתי' הרמ"בן מיושב אף קושייתו. ולתי' הרמ"בן נשמע אם נשבע לחבירו לעשות לו פעולה טובה על תנאי מדהוא בין אדם לחבירו צריך למשפטי התנאים ומדלא אפשר לשבועה ע"י שליח התנאי בטל והשבועה קיימת. אך אם השבועה היא על עסק פעולה שהפעולה אפשרות ע"י שליח צ"ע אם ניזל בתר השבועה או בתר הפעולה. אמנם לע"ד נראה דיש לתי' הקושיא יותר פשוט ע"פ שכתבו תו' פ' אעפ"י לתי' הקו' שהתחיל בה שם הרמב"ן. ואומר ר"י דאי לאו דילפינן מתנאי בני גד ובני ראובן ה"א דשם תנאי אינו מבטל את המעשה ואפילו לא יתקיים בסוף המעשה קיים והשתא דילפינן מהתם דמהני תנאי לבטל המעשה אמרינן דדוקא כשאין מתנה על מה שכ' בתורה דומי' דב"ג ותי' זה תפס נמי הרא"ש בתשובה כלל מ"ו ס"ס ב' וכ' ועיקר הטעם מה שיכול לבטל התנאי וישאר המעשה קיים משום דילפינן מתנאי ב"ג שיש כח בתנאי לבטל המעשה דחדוש הוא ואין לך בו אלא חדושו. ולפ"ז ודאי לא בעינן משפטי התנאים אלא אצל מעשה כמו נתינות גט וקדושין ועשיות קנין אבל בהקדש ונדר ונזירות ושבועה שמתקיים בדבור פשיט' דאתא דבור דתנאי ומבטל דבור בלא כל משפטי תנאי כי זה ל"צ לילפותא דתנאי ב"ג דהרי בתשו' הר"ש מבואר דכל זה שאנו צריכי' למשפטי התנאים היינו משום דחדוש הוא דאתא דבור ומבטל מעשה (הן אמת שבתי' תוס' הנ"ל משמע דאף בנזירות שייך דלא אתא דבור ומבטל מעשה מדכתבו דגם מה דאמרינן מתנה על מה שכתוב בתורה בטל נובע מתנאי ב"ג. לע"ד י"ל שקיצרו ור"ל דבקדו' דע"כ איירי דבכפל מ"מ בטל היכי שהתנה על מה שכתו' בתורה מפני שאינו דומה לתנאי ב"ג ובנזירות שם באמת איירי בדלא כפל וא"צ אף לר"מ מדהוי אך דבור ואין חדוש ולהכי בטל במתנה על מה שכתוב בתורה מצד פשוט בלא הטעם דאינו דומה לתנאי ב"ג) אלא דהרמב"ן ז"ל לשיטתי' שדחק לתי' קושי' תו' דפ' אע"פ בדרך אחר הוכרח לחלק בין תנאי בינו לבין עצמו לבינו ולבין חבירו אבל לשטת תוס' שבועה על תנאי ואפילו בינו לחבירו שפיר יש לו מקום שאינה אלא דבור ולא צריך למשפטי התנאים ולא בעינן נמי אפשר לקיים ע"י שליח. שוב מצאתי ת"ל כדברי בהגהות מרד' דכתוב ריש המדיר כ' על הך על מנת שאין לך עלי שאר וכו' התו' הקשו ותירצו וכו' ולבסוף כתבו איכא למימר דודאי מעשה הנעשה בידים כגון קנין וגט וקדושין וחליצה וכיוצא (שאין המעשה יכול להתקיים ע"י שליח כי אם ע"י האדם עצמו) אלים המעש' טפי ולא יתבטל ע"י התנאי שלא יתקיים אבל במעשה שאינו אלא בדבור כגון נדר לא אלים כולה האי שיתקיים אם לא נתקיים התנאי עכ"ל ומה שהגהתי ע"כ הוא ט"ס וכן מובאים הדברים בקיצור בד"מ בסי' ל"ח ס"ק ב'. וע"כ נמי מה שכ' ולא יתבטל ע"י תנאי שלא יתקיים היינו כשהוא מחוסר משפט התנאי ודוק. איתא בתשב"ץ חלק ב' סי' קי"ט שאלה נוסח שטר העדות של גט ש"מ כו' ובפנינו צוה לסופר שיכתוב גט כשר וחתמנו בו אנחנו החתומים למטה ובפנינו מסר המגרש ליד אשתו וכו' ונפל הספק לפי שלא הזכירו אם צוה את העדים לחתום או לא תשו' אשה זו מגורשת ואעפ"י שלא צוה לעדים לחתום כיון שבפניהם צוה לסופר ליכתוב גט כשר ובפניו חתמו בו ונטלו מידם ונתנו בידה בפניהם אפילו בבריא הוי גט כשר ואע"פי שבפ' מ"ש וכן בפ' התקבל מוכח דבעינן שישמע קולו דהכ' אמרינן הכי אלא למעוטי שלא יחתמו העדים כשיאמר הבעל לאחרים לחתום בההיא הוא דבעינן שישמעו קולו דקי"ל כר"י דמילי ל"מ לשליח אבל בכענין זה כיון שצוה לסופר בפניהם לכתו' גט כשר ובפניו חתמו ונטלו מידם ומסרו לידה בודאי כשר הוא דלא גרע מהרכנה דאלם ועדיף כיון דאמר בפיו ליכתוב גט כשר ואם שלא ברצונו חתמו בו הרי הם פסולים לעדות והוי מזויף מתוכו ולא היה מגרשה בו שאינו חשוד לקלקלה בידי שמים וזה לבעל שבקי בהלכה ואם אינו בקי כ"ש שהדבר ברור שבכלל גט כשר שאמר רק שיחתמו בו עדים שהרי ע"ה אינו יודע שהי' גט כשר אא"כ חתמו בו ברצונו וכ"ז אפי' בברי וכ"ש במסוכן דהא קי"ל כר"ש דמסוכן אפילו לא אמר אלא כתבו הרי אלו יכתבו ויתנו. והרי ק"ו שאם מלת תנו אינו מעכב שהוא עקר הגרושין כ"ש בחתמו שאפשר שתתגרש בלא חתימה ע"י ע"מ ואינו בדין שיעכב אפילו חתמוהו שלא בפניו כיון דבפניהם צוה ליכתו' גט כשר ודבר זה ברור עכ"ל ולע"ד עדיין צ"ע דהא בסי' קכ"ג מבואר בב"י ממש רוב הפוסקים לא מצרכו שליחות בכתיבת הגט ומ"מ פסול אומר אמרו. וגם אם כבר עשו שליחותם משום דמבואר בתוספת וח"ר דכל שנעשה שלא במצוותו ממש הוי כמו סתמא דהוי שלא לשמה וא"כ בנדון זה אף דברצונו חתמו בפניו מ"מ י"ל דלא מקרי חתימה לשמה ואף דפסקינן ע"מ כרתי מ"מ מודה ר"א דהיכי דחתמו בעינן לשמה ואל"ה פסול מטעם מזויף מתוכו כמבואר בסוגיין דף ד' ולהרכנת הראש א"ד דשם אמרו לו לכתוב והכונה נמי על החתימה כמבואר בפר"ח ס"ק י"ח והרכנתו הוי דבורו הן נמצא הכל במצותו שמא"כ הכא לא חתמו כלל במצותו וזה בבריא. ומה שטען בש"מ שדומה לחסרון אמירו' תנו נמי צ"ע כי תק"ו יש לו פירכא די"ל אדרבא מדאפשר בלא חתימה לא הי' בדעתו שיחתמו והוי חתמו שלא במצותו דמודה ר"א משא"כ בתנו שכ"ע יודעי' שא"א בלי נתינה. ותו דבש"מ שמדבר בל' רבים לכל השומעי' כתבו שפיר דנינן כאלו גמר דבריו חתמו ותנו משא"כ הכא שכל דבריו לא הי' אלא עם הסופר בל' יחיד איך אפשר להסיב דבריו לאחרים שלא דבר עמהם וע' סעי' ט' וריש סי' קך"א בפר"ח וע' תשו' הרא"ש כלל מ"ה ס' ג' ודוק.
ט
אפי' אמר לב"ד תנו ע' ג"פ העלה אף דבמתני' נאמר הרי אלו יכתבו ויתנו לדידן שפסקינן כרבא דהטעם משום מילי ל"מ לשליח ולא כאביי דמשום בזיון דבעל ויתנו לאו דוקא ויכולין לעשות אחר שליח להולכה אלא שמתמיה על הרשב"א שכ' ומיהו נראה דאליבא דרבא דמפרש משום מילי דיתנו ל"ד אע"ג דאמר להו כתבו ותנו כיון דשלש' נינהו עשאן ב"ד ויכתבו ויעשו שליח ליתנו אם ירצ' ומיהו בשנים דלאו ב"ד נינהו אע"ג דלא אמר להם אלא תנו יכתבו ויתנו וכ' תמי' לי מה דמחלק בין ב' לג' כיון דנתינה לא חשוב מילי מה לי ב' מה לי ג'. ואני תמה על תמיהתו דדוקא בג' שעשאן ב"ד ע"כ ויתנו ל"ד ואפי' בלא נאנסו יכולין לצוות אחר מה שאין כן בשנים עכ"פ ויתנו דוקא היכא דלא נאנסו כדקי"ל סי' קמ"א סעיף ל"ח דשליח הולכה א"י לעשות אחר אא"כ חלה או שפירש וס"ל להרשב"א דע"כ לא פליג ר"י עלי' דר"מ באומר לג' כתבו דצריכי' בעצמם ליכתו' כ"א מטעם מילי הא בעיקר הסברה דג' חלוק מב' דסתמא דעתי' שיצוו לאחרים כ"ע מודו להכי לענין הנתינה דליתא משום מילי ע"כ מודה בג' דהוי כאלו פירש לימנות אחר ויתנו ל"ד וק"ל.
י
לא יאמרו לסופר כו' כ' הב"ש אבל אם כתבו הם בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה וכו' ר"ל בשנמסר בע"מ ולא גרע מן מזויף מתוכו. אבל בלא ע"מ אף לדידן נ"מ דאז בטל ודאי ד"ת משא"כ כשחתמו בעצמם ונמסר בלא ע"מ הוי ספק מגורשת וע' סי' קל"ג וע' ספר ג"פ גם הפ"י פ' מי שאחזו האריך לתמוה מל' הבריי' ובמתני' דחק והעלה דלא כהג"פ בזה וצ"ע כי באמת משמעות הבריי' מורה לשטת הגאוני' דאף במזויף מתוכו סוברים הגט בטל כדאי' ברמ' בשמם ואם הבעל אמר לב"ד וכו' בזה מספק הש"ס היינו לפירש"י משא"כ לפי' התו' אין הספק באמר לג' אלא באמר לב' וע' פר"ח שדחק לפרש מה דמקשה ותפשט ממתני' לפירושם ויש נמי לדחוק בפנים אחרים ולדידי ק' דא"כ הא מוכרח דלשמואל אף באמרו לפלוני שיכתוב ואתם חתמו נמי כשר ולא תעשה דאל"ה אלא כשר ותעשה מה מספקה לי נימא ודאי כתבו כתב ידן הוא דזה תעשה ואלו כתב סופר הוא ולחתימה כונתו אמרו לאחר הא זה לא תעשה לכתחילה וא"כ מה קאמר הגמר' הניחא וכו' אלא למ"ד הא שמואל ודאי תעשה ס"ל וי"ל ע"פ הראשוני' ודו"ק וע' נמי פר"ח כ' דלרש"י אין הספק אלא בשציוו לאחר ליכתו' וחתמו הן הא בששינ' וציוו לאחרים לחתום בטל נמי הוא והיינו בלא נמסר בעדים לשיטת הרי"ף בסי' קל"ג תו כ' הב"ש ובאומר אמרו רבו הדעו' י"א בטל היא שיטת הרי"ף ליפסוק דלא כשמואל לחלוטין וי"א שהיא ס"מ היא שטת הר"י שמסופקים אם הלכה כר' יוסי דהוא בטל או כשמואל דפליג באומר אמרו וכשר (והעלה הפר"ח דכן נוטה דע' הרמ' וכ' וכן נראה להכריע ממ"ש הרב פ"ד מזכייה המתנה כגט דאין אדם יכול למסור דברים לשליח וכו' אלמא דמשום סד"ד מתנה כגט שהמוציא מחבירו ע"ה עכ"ל ובזה יש לתי' מה שכתבו תוס' ד"ה והאמר שמואל וה"ה דהו' מצי למיפרך מדשמואל פ' כ"ה דאמר מתנה ה"ה כגט די"ל דדילמא משום דמספקא לי' אי מילי מימסרן אמר דה"ה כגט) תו' כ' וי"א הגט פסול מדרבנן משום דחיישינן שמא תשכיר עדים זה לא מצאתי וגם אדרבה מבואר בגמר' דמחשש זה הא כשר ואך לא תעשה לכתחי' זולת בב"י משמע דאומר אמר לפלוני ופלוני מדעתיכם להר"ן הוא פסול דרבנן מחשש חורבא דכיסופא דסופר וגם זה העלה הפר"ח דאף להר"ן היא ס"מ זולת במברר וממנה מפיו פלוני ופלוני אומר אני ממנה אותו בזה ס"ל שאין זה בסוג מילי ל"מ וכשר אף בגט ואף בזה העלה שהיא ס"מ מטעם דעת הרמ"בן וכן עיקר ושוב ראיתי שכונתו להה"מ ולח"מ שמבארים בזה דע' הרמ' ופירשו הכי ל' דכשר ולא תעשה דהיינו שפסול ולא תנשא בו והוא דחוק וצ"ע. תו כ' וכן לשיטת התו' כו' הוי כאלו כ' סתם ולא לשמה א"כ אינו אלא פסול דרבנן גם זה צ"ע מנ"ל הא דלע"ד אף אם אינו לשמה הוי פסול דאוריי' ותדע דהא נובע מן הבריי' דקתני בטל עד שישמעו קולו ודייקינן מינה כל עניני פסולים אלו ובחדא מחתא מחתינהו תו כ' וכ' הב"י דהרא"ש ס"ל כרמ"בן וכו' ונ"מ לענין ממון מהני אומר אמרו כמ"ש בח"מ וא"ל איך אפשר שיהא כשר הא הוי עד מפי עד דתירצו תו' דף ס"ד ד"ה אמרו לסופר דלאו דמי דלעד מפי עד דהנ"מ כששמעו מפי עדים שפלוני לוה מפלוני מנה שלא נמסר עדות לאלו המעידים אלא בפני הראשוני' אבל כאן עיקר העדות לא נמסר אלא לאלו והראשונים הם שלוחי הבעל שמצוה לאלו לעשו' הגט אך צ"ע הא לשטה זו מה דאמר שמואל מתנה ה"ה כגט היינו באומר להם כתבו שטר מתנת לפלוני וע"ז פליג רב דף כ"ט ואמר אינה כגט בזה הא ודאי ק' דהוי עד מפי עד דהא להם נמסר עיקר העדות ונלע"ד דכל שהועד בפני ב"ד של ג' לא חשוב תו עד מפ"ע ומה"ט בעינן קבלת עדו' בשלשה וכן קיום שטרות וא"כ י"ל דמה דקאמר רב מתנה אינה כגט היינו לענין ריעותא דמילי דלית בה תקנתא ואפי' אם יעידו בפני ב"ד הגדול דלהכי תנן דוקא הרי אלו יכתבו משא"כ במתנה יש תקנה שיעידו בפני ב"ד ויעשו אחרים שלוחים במקומם ע"פ ב"ד והפו' שהוכיחו תירוצם בא"א היינו משום דשם כשר ולא תעשה דחיישינן שמא תשכור עדים וכבר מסיק שם דזה לא שייך בהעדאת עדים בב"ד דזה מקרי גמר מעשה ומעש' לא עבדו וע"כ היינו בלא ב"ד ושפיר הקשו וק"ל תו כ' ואם אמר שיאמרו לסופר שיכתוב וכתבו בעצמם הוי שנוי כ"כ הראב"ד והיינו בפ"ד מה' זכייה וכבר כ' הסמ"ע סי' רמ"ד שעיקר הגירס' שהוא מל' הרמ' ונלע"ד שהרמ' בזה לשיטתי' פ"ט מ"ה גרושין ה' ל"א שכ' שאם אמר כתבו וחתמו ותנו לשליח שיוליך לה אם הוליכו הן אינו גט וע' בהה"מ שם כ' שלמד מעובדא דבגמ' והאיבעי' דבפ"ב מפרש כרש"י נמצא יש ללמוד נמי אף דין דהכא דאם אומר אמרו לאחרי' ועשו בעצמן דהוי שנוי משא"כ להרי"ף דמפרש האיבעי' דפ"ב לענין אם אומר כתבו ותנו לשליח אם הם בעצמם נמי הוו שלוחים ואך לטירחה דדהו חייש וע' ב"ש סי' קמ"א ס"ק מ"ט, ועלתה בתיקו נהי דדין דחה"מ מ"מ ניחא דמספיקא לא קני המקבל מ"מ לגבי גט לע"ד ראוי להחמיר כשיטתי' דתיהוי ס"ט:
יא
(תוך דבר' הבאתי תו' פרק אעפ"י דף נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת ודחקתי עצמי לפרש תי' הר"י כדי להסכימו לדעתי וכעת רואה אני שתי' הר"י על הקושי' שניה דנזיר לא מתפרש הכי מדמסיים לית לן למילף מתנאי ב"ג וב"ר משמע דאף לדין מתנה על מה שכ' בתורה נמי בעינן מתנאי ב"ג וב"ר אפי' בנזירות שהוא עכ"ה:
יב
אפי' כו' בין שהוא פקח וכו' בין שאינו שומע ולא מדבר מדכללינהו משמע דכולם שוים להחמיר אף במקום עגון ואולם דעת הרמ' והעיטור להכשיר בנשתתק כתב כמו הרכנה ואף דבב"י כ' דנראה לו דעתם מק"ו דבפקח מהני כתב וכן כתבו הגהות מיימן עלי' דהרמ' וה"ה לפקח שכשר ענין הכתב ולא גרע מאלם שמועיל בו הרכנה ואף הרמב"ן בספ' ה' שטות מביא שטה זו בשם מפורש בתו' מ"מ חייש הש"ע לרבינו ירוחם ואינו מביא ויש מכשירן אלא בנשתתק כיון דאפשר לפרש הרמ' ועיטור נמי הכי כדכ' הב"י שמיוסד ע"פ תי' ב' דהרא"ש דנשתתק דא"א בענין אחר הקילו בי' משום תקנות עגון. וא"כ במקום עגון כדרך שנשאל הש"י שמביאו הב"ה הי' אפשר לצרף דעה זו של הנ"מ לדע' הר"י ורמב"ן המבוארת דכתב מועיל בפקח בפשוט כיון דנמי א"א בענין אחר וכמו שצדד הש"י אמנם בהמ"ל כ' ועוד י"ל דבפקח שיכול לדבר לאו קולו הוא דהא יכול לדבר אבל באלם היינו דבורו ולפ"ז (מה שכ' הב"י צל כצ"ל) דאפי' בפקח די מן התורה בכתב אלא דהיכא דאפשר בדבור פסלו חכמים כתב ולדדי בפקח אפשר דמה"ת בטל ולפ"ז ל"צ לתי' שני שכתב הרא"ש עכ"ל ולע"ד כסברתו משמעות הרבינו ירוחם מדכ' וכבר כתבתי בדין מי שנשתתק ושומע כי די בכ"י ודוקא בחרש אבל בפקח לא וכ"כ בירושלמי כמו שבחרש שאינו מדבר ואינו שומע אין מועיל כתב ידו כמו כן בפקח וכן נראה עיקר הרי דמדמה כתיבה דפקח לכתיבה דחרש גמור דמשמע ודאי אף במקום עגון וא"א בענין אחר משמע כהמ"ל דבטל מן התור' הוא. אך צ"ע בין לתי' ב' דהרא"ש ובין להמ"ל ובפרט על הר"י שכ' וכ"כ בירושלמי הא מן הירושלמי מוכח דליכא לא פלוגי בהכי דאל"ה איך מביא על רשב"ג התיב ר' אבא בר ממל והא מתניתא פליגא הרי שכ' בכ"י אמר לסופר וכ' לעדים וחתמו אעפ"י שכתבוהו וחתמוהו אינו גט ומסיק דהמתניתא הלכא היא ואי שום דמסיים עד שישמעו קולו דמשמע נמי ולא אף הרכין היא שמיעת הקול היא הרכנת הראש כלומר וקולו אינו ממעט הרכנה ולשטה זו אף כתב עדיף כהרכנה ונמי אינו ממועט מקולו גבי אלם וא"כ מה דקתני תחילה דכ"י אינו מהני היינו בפקח ומנ"ל דפליג על רשב"ג דילמא אף חרש גמור נמי להרא"ש משום דא"א בעינן אחר ולהמ"ל כיון דלית לי' דבור היינו דבורו ונהי דהרכנה אף לרשב"ג אינו מהני גבי' מ"מ כתיבה מהני ואולי כונתם אך ליישב תלמודן אם רצונינו להסכים התוספתא שאינה משובשת כס"ד דרד"ך שבפר"ח שאז מתלמודן מוכח שחולק בזה על הירושלמי וכן נראה מדלא הובאה בתלמודן לחולק על רשב"ג כבירושלמי אבל בהירושלמי משמע ודאי כתי' א' דהרא"ש ותלמודן אך דייקה לאפוקי מדרבה דר"ג ממלת קול מפני שקול חרש לא חשוב קול שהוא קול כסילים ובטל נמי הוא ובדין פקח סמכו על התוספתא כדכ' הב"י בל' זה ומה דלא מייתי תלמודן ההיא תוספתא דקתני פסול דמפקא מפקח נמי משום דעדיף לי' לאפוקי לדר"כ אפי' מדאוריי'. ולהמ"ל הנ"ל אין זה מספיק דהא בפקח נמי ד"ה בטל וצ"ל מפני שבפקח מודו רשב"ג ורבה דלאו קולו הוא מפני שיכול לדבר לא הוצרכו להביאה והוא דחוק וצ"ע.
יג
ויש מכשירין כ' הב"י דמשמע מהר"ן דלכתיבה צריך בדיקה והפר"ח כ' דל"מ מידי ול"נ נראה דמשמעות מדהשוה מדבר ואינו שומע להצריכו בדיקה והינו לדבורו ומכ"ש דמצריך בדיקה לכתב שומע ואינו מדבר דלא עדיף כתב זה מאמירה דזה וכבר מביא הג"פ ראי' מרמ' פי"ג מה"ג דלכתב נשתתק בעי בדיקה ע"ש. ובדין מדבר ואינו שומר ע' ג"פ ופר"ח ומה שהב"ש כ' ותו' ורא"ש וכו' היינו ע"פ ר"י שכ' בשם ר"ת בשם התוס' הכי אבל תו' שלפנינו דף ע"ב ד"ה קולו מבוארים כדנראה פשטי' הרמ' דכתב מהני לנשתתק וכ"ש לפקח וכן העידו הרשב"א ור"ן בשמם ומסקו להחמיר ע"פ התו' והרמב"ן העיד נמי בשמם הכי וכנראה מסכים עמהם:
יד
א' כותב וב' חותמין וא' נותן כ' הח"מ אבל אחד הנותן יכול להיות הסופר(א) או אחד מהעדים דהא הכל כשרים לשליחות הגט וכ"כ הפר"ח וא' נותן כלומר אחד מהג' הנזכר או הסופר או א' מהעדים וכ"כ הב"ש אלא שקיצר בעד וכ' סופר לתומו וא"ל איך אחד מהעדים יוכל להיות שליח הא איתא ריש סי' קמ"ב דהאידנא אפי' בארץ ישראל צ"ל בפני נכתב ובפ"נ ואיתא נמי שם סעיף ט"ז אמר בפ"נ כולו ונחתם עד א' אבל לא העד הב' אינו אפי' הוא אחד מעידי הגט ואמר העד האחד חתם בפני וזאת היא חתימתי וכו' וא"כ איך אפשר שיהיה השליח א' מהעדים דאיך יאמר בפני נחתם הא לא נחתם בפניו אלא מן אחד ואף אם יאמר אני העד ב' אינו כלום. ובשלמא על הרמ' ל"ק אף דנמי כ' כן להדי' כמבואר בטור בשמו די"ל דאיירי בא"י שלדידי' אף האידנא אצ"ל אבל לדידן ק' די"ל דודאי. אף אם השליח עד יוכל לומר בפני נחתם דאטו מדהוא חתמו לא נחתם בפניו ואינו משקר במידי אלא דלקמן אמר שאם אמר בפני חתם אחד דשוב לא מהני אף כי אמר תו וזאת היא חתימתי מן הטעם שבתלמודן דבעינן או כולו בקיום או כולו בתקון חכמים אבל אם אמר כולו בל' תקון חכמים ודאי דמהני וגם יכול לומר כן. ואפי' להטעם שבתו' ע"פ הירושלמי דמחזי כנוגע היינו דוקא בשכבר קלקל ואמר בפני נחתם חצי' דהיינו עד א' ושוב אמר ואני העד ב' נראה כנוגע מדהוכרח להזכיר שהוא העד ב' אבל בשאומר סתם בפני נחתם אף כנוגע אינו נראה ותדע מדתלה ר"א דינו על המתני' דתנן התם בפני ניכתב כולו ובפני נחתם חצי' פסול ועלה אמר אפי' אומר אני הוא העד שני ואלו עד אין יכול להיות שליח מה ענינו להמתני' הא להמסקנה לא ממשנה יתירה יליף ומילתא באפי נפשי' מיבעי' לי' למימר אמר ר"א עד לא נעשה שליח א"ו דשפיר יכול להיות שליח אם רק שומר פיו לומר בל' חכמים בפני נחתם וכן שפיר הוכיח מהח"מ מדתנן הכל כשרים וכו' חוץ מן הסומא ומפרש בגמרא בח"ל שמעינן הא עד אף בח"ל כשר וכ"ז הי' פשוט וברור בעיני אמנם ראיתי בתשו' פ"מ חלק ב' סי' ס"ח בתשו' הגאון אב"ד מפראג כתוב בל' זה לדברי המעתיקי'. מינה לסופר פלוני הנ"ל להיות גם שליח הולכה ויש לספוקי אם הסופר יוכל להיו' שליח שהרי צ"ל אני כתבתי ובפני נחתם י"ל דהו' משנה מטבע וז"ל הרמ' שבטור סי' ק"ך אפי' הי' הכותב א' מב' עדים החתומים והוא השליח הרי דמכשיר להיות סופר עד ושליח וכו' עכ"פ לית חולק בדין סופר שליח דדוקא בכתב סופר ועד חולקין ובמשה דף ס"ו וש"ס ערוכה דף ך"ט אמר לב' תנו גט או לג' כתבו ותנו אינהו אין אבל שליח לא ומשני טעמא מאי משום בזיון דבעל הכא בעל לא קפיד הרי דעכ"פ אם בעצמם נותנים עדיף וע"כ צ"ל או סופר שליח או עד שליח ואף לדברי הש"ס שם דאמר לב' תנו הרי אלו יכתבו ויתנו קאמר דמה יכתבו היינו חתמו אבל הגט עצמו נכת' ע"י סופ' אחר מ"מ מוכר' דעד שליח כשר וחד טעמא הוא דכמו דעד נעשה שליח וצ"ל בפני נחתם ואני חתמתיו כן הסופר נעשה שליח וצ"ל אני כתבתי ובפני נחתם ומעתה תמי' בסדר הגט כתיבת יד הגאון מוהר"י מרגליות עם הגהו' הגאון מהר"מ מקראקא בסי' פ"ח שכ' בל' זה בפ"ב דגיטין איתא אמר בפני נכתב כולו ובפני נחתם חציו אפילו אמר אני הוא עד השני פסול וכן פסק הא"ז מכאן וז"ל דאין לעשות העד שליח כלל והטעם כדמפרש כולו בקיום אני מכיר החתימות או כולו בתק"ח על הב' חתומים יאמר בפני נחתם והכא אמר אני חתמתי מעתה ה"ה נמי דאין לעשות הסופר לשליח דתק"ח הוא לומר בפני נכתב והכא אמר אני כתבתי ולא אמר כולו בתק"ח ואין להקל בלי ראי' עכ"ל והוא נגד סתם משנה וש"ס ופוסקים ולא נזכר חומרא זו בש"ס ופוסקים. והראי' דאו כולו וכו' א"ד לנ"ד דודאי מה שהקפידו חכמים היינו בקיום חתימות ב' עדי' דאין לחלק בעדות לאפוקי בכתיבת הגט דכל ענינים הוא אך כי היכי דלא ליתא לאחלופי ודאי דאין נ"מ בזה אף אם משנה הל' לומר אני כתבתיו ובע"כ וכו' ועפ"ז צדקו דברי הא"ז דאין עד יכול להיות שליח משום דאתפליג בעדות משא"כ הסופר אף אם נעש' שליח מ"מ בח"י ב' עדים אומר בשוה בפ"נ ולכך נקט הא"ז דאין לעשו' העד שליח ומסופר לא משתעי וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה בכל חד וחד לדינה נפשי' קאי וא"כ אין לפקפק דשפיר יכול להיות הסופר שליח והיינו שצריך לומר אני כתבתי ובפ"נ עכ"ל ותפש עליו המחבר בל' זה ומאוד דבריו אינם מובני' וסותרי' דמתחילה כ' א"כ מוכח דע"ש כשר וחד טעמא דעד שליח וצ"ל בפ"נ ואני חתמתי ולבסוף הסכים לדברי הא"ז מטע' בחתימה גופה צ"ל בתק"ח ואין העד יכול להיות שליח וא"כ יהי' דברי הש"ס בדף ס"ו והש"ס ריש פ"ב סותרים אלא ברור כשמש כו' (האריך והוא דבור אחד ע"פ מה דקי"ל סי' קמ"ב סעיף י"ח דשנים שהביאו גט א"צ שיאמרו) מעתה דברי הרי"מ והגהות מהרמ"א מיושבים ע"פ התו' וכו' דאני כתבתי הוי כאומר אני חתמתי כשם באני חתמתי נעשה כנוגע כן כי אומר אני כחבתי מחשב כנוגע ושייך שפיר למימר או כולו בקיום או כולו בת"ח ומה שבסתם משנה אמר לב' תנו וכ' הרב מפראג וע"ג צ"ל או סופר שליח או עד שליח ומזה הוכיח דסופר יכול להיות שליח לדעתי טעו' גמור הוא כיון דאמר לב' אין לך קיום גדול והוי כולו בקיום וא"צ לומר בפ"נ ובפ"נ כדין ב' המביאים) ולע"ד אף הוא לא השיבו כהוגן דהא ניחא לרבא אבל לרבה מה א"ל ומה יענה רבה להמתני' אטו רבה ל"ל דר"א ויותר הי' לן לדחו' לשטתו דהמתני' איירי בא"י שא"צ שיאמרו לכ"ע) וגם מה שכ' שדבריהם הוא נגד הפוסקים לא דק כלל בדברי הרמ' דמה שכ' אמר לי' כתבו גט וכו' אפי' הי' הכותב א' מהעדים שחתמו בו והוא השליח. ה"ז כשר ע"כ איירי שאחד מהם הי' בשע' הנתינה או שנתקיימו ב' החתימו' בב"ד דאל"כ תקשי דבריו אהדדי' דהא בפ"ז פסק דאם אמר בפני נכתב כולו וחתם עד א' אפי' הי' הוא עד הב' אם לא נתקיים בחותמיו פסול ואיך יכשיר כאן אע"כ כנ"ל וא"כ תדעו נאמנה מה שמסיים הרב מפראג דיכול להיות סופר שליח שצ"ל אני כתבתי ובפ"נ נתן מכשול לדורו' לסמוך עליו שלא אליבא דהלכתא כלל עכ"ל ובזה נמי לע"ד לאו שפיר מוקים להרמ' לשיטתי' כי הרמ' שסתם ואפי' הכותב וכו' ה"ז כשר ודאי א"א דאיירי בדוחקיה שהרי סומא מה"ט נקרא פסול לשליח במתני' וברמ' אף דנמי כשר ע"י ב' המביאים או בנתקיים בחותמיו כמבואר סי' קמ"ב סעיף י"ב והיינו משום דלכתחילה צריך להיות שליח שיוכל לומר ואל"ה שם שליח פסול עליו ולא כשר כדכ' הרמ' אלא דנמי הו' לי' לדחות דבא"י איירי ומ"מ לע"ד ודאי אף זה אינו העיקר בסתומות לשונו אלא כדכתבתי ראשית הדברים והדברים הנאמרים בסדר רי"מ בשם א"ז בכ"י לא חתם הא"ז עלייהו והעד הנאמן מדהושמטו מסד' רי"מ שבד"מ וש"ע שלפנינו ודאי לע"ד לאו דסמכא נינהו וכדמוכח מהמתני' דחוץ מסומא והעיקר לע"ד כדכתבנו הח"מ ופר"ח דאפי' העד יכול להיות שליח וכנ"ל שיאמר בפני נחתם אמנם אף לדבריהם שתפשו לעיקר דברי הא"ז לגבי העד מ"מ העיקר לע"ד דסופר מצי למיהוי שליח ואף אם יאמר ואני כתבתיו ל"ל בה וכדמחלק הגאון מפראג בטוב טעם ומה שכ' הפ"מ דעל פי טעם הירושלמי יש ללמוד וספר מעד אומר אני דליתא חדא הא לטע' תלמודן משום דבעינן או וכו' והעיקר לע"ד ליישב קושי' תו' כדכ' הר"ן וטעמ' דמילת' דכיון דאמר אני עד ב' על עיק' הגט הוא מעיד (כדקי"ל על מנה שבשטר הוא מעיד) ובהך חתימה דאמר בפני אין מעיד אלא על חתם ידו ואמאי דקמסהיד בהאי לא מסהי' בההי' ולא תיקנו רבנן להימני יחיד לחצאין ופשיטא דזה לא שייך בהכתי' שאינו אלא דלא ליתי לאחלופי ולדברי הר"ן דלא צרכינן לטעם הירושלמי מה"ת לאחמור הא תלמודן עיקר. ותו ע' בח"ר ובתו' ודוק תראה שמפני דוחק הענין כתבו תו' דבעינן צירף טעם הירושלמי לטעם תלמודן וא"כ הא אף הפ"מ ע"כ צריך להודות דסופר עד אינו שוה אלא ע"פ טעם הירושלמי ולא ע"פ טעם תלמודן וא"כ למה דמותיב הסוגי' על ר"ח דהמשנ' יתיר' אשמעי' או כדרבא או כדר"א ולאפוקי דר"ח ופירש"י דממשנה יתירה א"א למילף אלא חדא ולא תרתי ודוקא או דרבא ואו דר"א א"כ הא ודאי דממשנה יתירה א"א למילף אלא חדא דר"א דהיינו עד שליח דלא יוכל לומר אני עד ב' אבל סופר שליח מה"ת דלא והי' נמי לאפוקי סופר דרשאי להיות שליח כמו שהוא לאפוקי דר"ח וא"כ נהי דדחינן דלא ממשנה יליף מ"מ הדין לא נשתנה וע' בדומה לזה דברי ר"ת שבתו' יבמות דף מ"ב ד"ה סתם מעוברת ותו מעיקרא דדינא אף לטע' הירושלמי א"ד סופר לעד דהא בל"ז מאוד גמגם הח"ר על טעם נוגע אף על עד ואנן נקים להשוות לו סופר והפרש גדול יש ביניהם דדוקא עד דחשיבי' הוא לגבי' כדחזינן בהסוגיא דמה"ט פסול חתם סופר ועד דזמנין משום כיסופא דסופר מיחתם ליה השליח בלא צווי הבעל והיינו מדנאמן הוא לעד שפיר הוא דחפץ שיתקיים עדותו אבל בהכתיבה מה איכפת ליה אם יתקיים או יתבטל וע' ח"ר ודו"ק:
טו
אמר כולכם חתמו וכו' כ' הב"ש גם תמוה לי וכו' י"ל על החתימה קאמר וז"ל הג"פ בשם הרב הסגן נרו כי מתוך בעיא זו משמע דבאומר כתבו לחוד יכולין ליכתוב ולחתום כי הראי' שלא נסתפקו בחתימתן אלא במה שאמרו לסופר לכתוב אלמא דבכתבו לחוד יכולין לכתוב ולחתום ולישנא דמתני' דלא תנא אלא כתבו לאו לישנא קייטא אלא בכלל כתיבה היא חתימה והג"פ אף דברור לו שאם אמר תנו לחוד הכל בכלל מ"מ סובר בהרמ' וטור שאפי' אמר כתבו ותנו גרע ואין החתימה בכלל והוא דחוק והפר"ח מדהוציא מל' הב"י והב"ח דאף בכתבו ותנו אין רשאים לחתום הטיח כלפי מעלתם והוכיח שאף בכתבו ותנו יכולים לחתו' ושוב מסיק דחתימה נכללת בהכתי' ואפי' אמר כתבו לחוד נמי יכולים לחתום וכ' סוף דבר בהא סלקינא דחתימא נכללת בהכתיב' וכי קאמר כתבו ר"ל כתבו וחתמו ואי קאמר כתבו ותנו מצו שפיר למכתב ולמחתם וליתן גט ודלא כב"י וב"ח. אך לא כ' א"כ איך תתפרש הבריי' כולכם כתבו אאחד כותב במעמד כולם הא בכלל כתבו נמי החתימה ותיבעי נמי שיחתמו כולם כדתנן במתני' אך מתוך דבריו שמשיג על הח"מ נראית כונתו שכתב ומעתה מה שהקשה הח"מ דא"א ששני סופרים מצי למכתב חד גיטא א"כ כי אמר כולכם כתובו הול"ל דדוקא כולם יכתבו ליתא דסתמא לא כיון אלא לנהוג דהיינו שאחד יכתוב ושכולם יחתמו ואף זה שכותב צריך ליכתוב במעמד כולם הרי דמפרש הבריי' היא פירש ומוסיפה על המתני' דהאומר כולכם כתובו א' כותב במעמד כול' ומה שמבואר בהמתני' דכול' חותמין לא הוצרכ' לבאר ועם שכפירושו מבואר בהר"ן בפי' המתני' כ' כולכ' כתובי א' כותב במעמד כול' כדמפ' בגמ' וכולן חותמין וכו' מ"מ בהרמ' והטור לא אפשר לכוין זה מדעתם שהרי מפרידי' וכתבו כולכם כתובו א' כותב במעמד כולם ושתקו מהחתימה אלא בבבא בפ"ע כתבו אמר להם כולכם חתומו כולם חותמין ואיך אפשר דחתימה בכלל כתיבה וכי אמר כתבו צ"ל כתבו וחתמו וכן בהדין בלא כולכם כ' אמר לעשר' כתבו א' כותב ע"י כולם ואינו מזכיר מהחתימה ובהלכה כ"ז כ' אמר לי' כתבו גט וחתמו ותנו א' מהן כותב וב' מהן חותמין וא' מהן נותנו ולהפר"ח לכל הפחות בהלכה ך"ו הי' לו ליכתוב א' כותב ע"י כולם וב' מהן חותמין מזה נראה ברור דעכ"פ אם אמר כתבו לחוד דאין החתימה בכלל. אמנם כי אמר כתבו ותנו לע"ד ודא' די בהוכחו' הפר"ח דאף רשאים לחתום מק"ו דתנו לחוד וכדמוכח מאיבעי' דשמואל והיינו כיון שגומר שיתנוהו ולא יחזירוה לידו ודאי כונתו בכתבו כל הצורך ע"פ הנהוג משא"כ כשאומר אך כתבו בזה מפרשים הברייתא לדין באפי נפשה דאחד כותב במעמד כולם ומחזירין אותו לידו לחתום כי לא עשאם שלוחים לחתום ובהמתני' נראה שגרסו כדהיא בהרי"ף וכן בב"י אמר לי' כתב' א' כותב וב' חותמין ולא כבש"ס דידן כתבו ותנו וכן בהברייתא כן כבהרי"ף כי למה צורך בהבריי' בבבא זו שלא נזכר מחתימה ומהולכה למלת תנו ולהכ' מפרשים הבריי' בדין כתיבה לחוד והמתני' שהוזכר בה וב' חותמין פירשוה בלישנא קייטא כאלו הי' כתב אמר לי' כתבו וחתמו א' כותב וב' חותמים כולכם כתובו ר"ל כתובו וחתומו והרמ' והטור כשכתבו דין זה בל' כתבו וחתמו ותנו באמת יוכל להיות דמודו אם אמר תנו לא צריך לחתמו ולאו דוקא אלא ה"ה אם אמר כתבו ותנו לחוד ואף הב"י יש לכוין להכי שכ' ומדברי רבינו נראה דלא סגי בשיאמר כתבו לחוד וכו' אלא צריך שיאמר ג"כ חתמו ר"ל בדאך אמר כתבו בלא תנו ולפיכך כ' ברישא אמר לי' כתבו וחתמו ותנו ובסיפא כ' אמר כולכם חתומו כלומר כשאמר כתבו אמר כולכם חתמו דלהבנת הפר"ח מהב"י דאף באמר כתבו ותנו אין רשאים לחתום אין מובן מה זה ולפיכך כלומר הא בבבא דרישא גופה מפני שכותב ושנים חותמין מוכרח לכתוב כתבו וחתמו אלא משמע כדכתיבנא דמודה דבבא דרישא דנאמר בה אף תנו א"צ לחתמו אלא מפני הבבא דסיפא כדכ' כלומר וכו' אך לי' זה הכלומר צריך לי נמי עיון והנכון כדדחקתי שתפשו ל' המשנה בחתמו ומלת תנו הוסיפו מדעתם ובחילוק זה בין אם אמר כתבו לחוד שאין החתימה בכלל לבין אם אמר כתבו ותנו שהכל בכלל מיושב כל הוכחו' הפר"ח זולת מה שמביא ל' הרמ' פ"ב הל' י"ב שמוכרח לדברי הכ"מ שם ה"ה ע' ודו"ק. (ודע דלשטת החולקים על הר"ן כמבואר בב"י ס' ק"ל דלמ"ד חתם סופר ועד פסול אף בחתם סופר ויותר מב' עדים נמי פסול ע"כ מפרשים המתני' דכולכם כתבו אחד כותב וכולם חותמין ע"ד הבנתי ברמ' וטור דהכי קתני כולכם כתובו א' כותב והיינו כדפירשה הבריי' במעמד כולם וכולם חותמין אלו אמר ל' כולכם על החתימה אז כולם חותמין ואיירי בגט הכתוב כבר וכן משמעות הטור א"נ דמפרשי' וכולן היתירים מן הכותב דהיינו ט' חותמין) ויש לע' דלפי' הר"ן ופר"ח איפכ' ק' על איבעיות שמואל הא מן הבריי' הנ"ל נשמע דבל' כתבו אף כתיבת הסופר בכלל מדמצריך בכולכם כתובו לכתוב נמי במעמד כולם ולא אמרינן ההוא כתובו כ"י לחוד ולא כתב הגט בשלמא למה שחלקתי בפירוש הרמ' וטור שפיר דודאי כתבו לחוד כתב הגט ולא כ"י ואך בדשמואל מדאמר כתבו ותנו שבזה ודאי כ"י הוא ולשנים אך אמר שמוכרחים לחתום נסתפק אף לפירש"י כי י"ל סתמא לא הטריחם יותר וכתב הגט הי' כונתו לאומר אמרו משא"כ להנ"ל לפיר"שי ק' שוב ראיתי שהפר"ח עצמו הירגש בזה אות ט"ז אבל תירוצו ממש כלא הי' ע"ש ודוק אחרי כותבי כל הנ"ל עיינתי בהיש"ש וגרס נמי הכי וז"ל מתני' אמר לי' כתבו א' כותב וב' חותמין כולכם כתבו א' כותב וכולם חותמין ת"ר אמר לי' כתבו א' כותב ע"י כולם וכלם כתבו א' כותב במעמד כול' וכ' וא"כ משמע מהא דכולכם כתובו לא בעינן אלא שא' כותב במעמד כולם אבל לענין חתימה סגי בב' מהן ובמתני' קאמר דכולם חותמין ובע"כ צ"ל דמתני' מתני בטעו' וכולכם חתומו הוא (וזה א"א דהא א' כותב קתני) או חסר מלת חתמו וכן משמעות הרמ' וטור אך מה שכ' דבהבריי' משמע דכולכם כתובו וכו' כנ"ל זה לע"ד ליתא במשמעות הרמ' וטור דממ"נ אם החתימה בכלל מוכרח כולם לחתום כדע' הר"ן פר"ח ואם אינה בכלל אף ב' מהן אין רשאים לחתום וכנראה מדעתו בזה כדע' הפר"ח דבכתבו לחוד החתימה בכלל אלא דבהקפידה דכולכם מחלק דאם לא הזכיר אלא כתיבה אין ההקפידה אלא על הסופר שיכתב במעמד כולם אבל לחתום רשאים ב' מהן אם לא שהזכיר כולכם חתומו להדי' וצ"ע וכ"ז בשאמר כתבו לרבים אבל בשאומר לסופר כתוב ל' יחיד במעמד אחרים השומעים מבואר דלכ"ע אין רשאי השומעים לחתום וע' סעי' ד':
טז
והאחרים משום תנאי כו' הקשה הג"פ הא לא הוי שום דין ממשפטי תנאי ונימא התנאי בטל והמעשה קיים וי"ל דכשאומר לי' כולכם מגלה דעתו דאינו רוצה לגרשה אא"כ יחתמו כולם ועדיף גלוי דעת לבד מתנאי שאינו כהלכתו ועי"ל דבשאמר כולכם ה"ל כאלו התנה עמהם שאינו עושה אותם שלוחי' במקומו אא"כ חתמו כולם ותנאי דהו' ע"י שליח לא בעינן למשפטי התנאי (וע' סי' ל"ח סעיף ב') ומסיק ומ"מ הנה למדנו דתנאי דמתנה בהדי שליח א"צ משפטי תנאי וא"כ באומר לי' כולכם ומת אחד מהן הגט בטל כפי ב' תירוצים שכתבתי אבל לתת לו דין תנאי דמעכשיו יהא גט אם יחתמו כולם כדמשמע מהר"ן כמ"ש ס"ק ב' נראה דלא מהני כ"ז שלא פי' ואמר מעכשיו עכ"ל ולע"ד דבריו צ"ע דהא לתירוצו הב' דהוה כאלו התנה עם העדים שאינו עושה אותם שלוחי' אא"כ וכו' ולמה דמסיק דכל שלא אמר מעכשיו היינו תנאי. אם כדמסיק נמי הח"מ א"כ העדים לא נעשו שלוחים עד שיחתמו כולם. איך כשר כדחתמו תרי מנייהי הרי הראשונים חתמו בעוד שלא היו שלוחים והוי נמי שאמר כתבו אם לא באתי תוך י"ב חודש וכתבו תוך י"ב דהגט בטל א"ו התנאי אינו עם העדים אלא שהתנה על הגט שלא יהא גט עד שיחתמו כולם והתי' א' ע' תשו' רש"ל סי' ך"ה דר"ל דגלוי דעת ואומדנא אין מועיל אלא בממון ולא בגיטן וקדושין (הן אמת שלא משמע לע"ד כדבריו בגיטן דף מ"ו הוא המקום שממנו מביא ראי' בתו' ד"ה דאי ובח"ר שם אלא דמשמע להו דשם לא שייך לבא עליה מכח גלוי דעת דכל ג"ד היינו בצירף האומד ושם מסתביר להו מדבעי לר"מ כפילות דלא הוה אומדנא ואי משום דכ' והא הכא דאין לך גלוי מילתא ואומדנא יותר מזה וסימני איילונית מוכיחים עלה אי מש"ה ל"א חדא דאך ספק איילונית הוא מדצריכה גט ותו דמש"ה אין הוכחה לגרשה דהא יוכל ליקח אשה עליה אלא דשונא נמי אותה וי"ל אף בלא איילונית היה מגרש' ולא הי' אומד המוכח ואין מועיל הגלוי דעת לחוד וע' גיטין דף ע"ב ע"ב אמר ר"ה גט כמתנתו עם פירש"י וע' תשו' מ"ב סי' ע"ו ותשו' מ"ל סי' קך"ב וצ"ע) אמנם עכ"ז הכא פשיט' דלא הו' אומד כלל שלא הי' מגרשה אם לא יחתמו כולם וא"כ מה מקום יש לבא בג"ד לחוד כמבואר בתו' הנ"ל. והנלע"ד די"ל דדין תנאי זה א"צ למשפטי התנאים משום דהו' כמגרש ותולה במעשה. דמי' דגיטין דף ע"ו אמר אביי הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתיקה וה"ה באומר לכשתעשה דבר פלוני כדכ' הרמ' ריש פ"ט מה"ג המגרש לאחר זמן וכו' וזה א"צ לכפול דבריו ובהל' ד' וכן אם תלה הגרושין במעשה דינו כדין מגרש אחר זמן (וע' סי' נ"ג סעיף א' שם כתבתי דל' הרמ' שכ' כיצד ל"ד וה"ה ה"ז גיטך לכשתתן לי) וה"ה הכא מדתלה במעשה חתימות כולם ה"ז כאומר זה גיטך כשיחתמו כולם דאין הגט חל עד שיחתמו כולם וא"צ למשפטי התנאים וא"כ מה שכ' הב"ש על הח"מ אלא גם על הרמ' ק' ושם ישבתי מלבד דשם לא נזכר שום ישוב על הקושי' אלא שמביא הוכחות מהטור וש"ע דאזלו נמי בשטו' הרמ' וזה אינו מעלה ארוכה לעיקר הקושיא. ובפרט דהכא הדברים מהר"ן והר"ן מתמי' שם על הרע' נוסף לזה למה שכתבתי אף הרמ' הכא מודה דגרע מתנאי אם ואם נשאת קודם המעשה שתלה בו הגרושין תצא אף אם נתקיים אח"כ כדכ' פ' הנ"ל הלכה ה' אבל התולה גרושין בזמן או במעשה כו' ואם נשאת כו' תצא כו' ואולם דברי הר"ן פ"ק מתפרשים בפשוט ע"ד הח"מ וע"כ לפרש אף הרמ' ז"ל אך לזה שהגט גט ומודה שתצא מהשני (גם י"ל דס"ל דכל שאמר כולכם ונותן הגט מיד עם זמנו של שטר הוי כמו בסי' ך"ט סעיף ז' שמכניסן בדבריו תנאי עם מעכשיו וע"ש ח"מ וב"ש ובזה לק"מ ודלא כהחלטת הח"מ וג"פ וב"ש וצ"ע) אך דברי הר"ן פ"ב ק' לי' דז"ל איתמר אמר לי זכו' ועד י' ימי' וקודם שנתנו לה חתמו כולם (וזה נמי פירש"י ז"ל ונמי צ"ע) דכיון דאמר כולכם לא שוי' גיטא עד דחתומו כולם וזה תימא מה הקפיד על הנתינה שתהא בתר דחתמו כולם וגם סותר דבריו שבפ' א'. וע"כ שכ' זה לפי' למה דנאמר א"ב דחתמו ב' ביומי' ואידך מכאן עד י' ימים דלמ"ד משום עדים פסול משום מוקדם דע"כ איירי בשחתמו כולם קודם הנתינ' דאל"כ למ"ד משום עדים הא ודאי לא שוי' גיטא עד דחתמו כולם וא"כ מה אירי' שחתמו בתר י' יומא אפי' באותו יום כל שנתן עד שלא חתמו כולם נמי פסול א"ו דאיירי שחתמו כולם קודם נתינ' אבל למ"ד משום תנאי באמת כשר אפי' חתמו האינך בתר שנשאת. אך ק' לפ"ז למה לא קאמר הגמר' זה לא"ב בשנתנו עד שלא חתמו כולם דעול' אף לר"ש ואולי משום דנ"מ זו אינו פסול בגט ואפשר לתקנו ע"י שיטלנו הימנה ויחתמו כולם ויחזור ויתננו לה וע' סי' קך"ז:
בית שמואל
ק״כ
א
צריך שיכתבנו הבעל. דכתיב וכתב לה או שלוחו כ"כ הטור וכתב הב"י מטעם משום שלוחו של אדם כמותו ש"מ דצריך שליח ממש בכתיבת הגט וקשה א"כ למה חש"ו כשר לכתוב הגט כשגדול עומד ע"ג הא לאו בני שליחות הם ומזה הוכיחו תוס' גיטין דף כ"ב דא"צ שליח וכתב לא קאי על הבעל אלא על הסופר והא דצריך לצוות בעצמו לכתוב משום כשלא צוה בעצמו הוי כאלו אינו כותב הסופר לשמו ועיין ר"ס קכ"ג:
ב
כשהבעל מצוי. המחבר סתם דבריו ואכתוב הכלל בקיצור והנה כשהקלף ודיו של הסופר הוא והבעל משלם לו אז לכמה פוסקים צריך להקנות להבעל הקלף והדיו ואפי' בדיעבד פסול אם לא הקנה לו וכן משמע בד"מ ובלבוש, ואין להקשות ממי שמושלך בבור וצוה לכתוב גט לאשתו דכותבים ונותנים בלא הקנאה ומזה הביא הרמב"ן דא"צ להקנות להבעל וח"מ כתב ג"כ קשה לסתור ראיה של הרמב"ן לכן כתב בדיעבד כשר וכבר דחה ראיה זו הרמ"ה שהביא הטור דשאני כשצוה לכתוב וליתן אז הוא שלוחו למסור הגט ליד האשה ומה שנתן לידה הוא נותן בשליחתו אז הוי כאלו הקנה להבעל משא"כ כשהסופר כותב ואדם אחר שלוח למסור לידה אז היא פסול לשיטה זו ולהרמב"ן אף בכה"ג כשר וס"ל ממילא נקנה להבעל במעות שמשלם הוא או היא ונראה דנ"מ מפלוגתא זו אם הסופר שלוחו ליתן לה הגט וכותב בחנם אז לדעת הרמ"ה כשר אפי' לא הקנה להבעל מטעם הנ"ל אבל להרמב"ן דלא ס"ל סברא זו אלא טעמו הוא דנקנה להבעל במעות א"כ אם כותב בחנם פסול אם לא הקנה להבעל והמחבר שכתב אף אם שלוחו כותבו צריך שיהיה משל הבעל כוונתו לכתחלה אל יסמוך על סברת הרמ"ה ואם הוא נותן מעות להסופר לקנות קלף ודיו כתב הר"ן דכשר משום דהסופר נעשה שלוחו ומזכה לו בעת שקנה ואם הקלף והדיו של האשה אז לכ"ע פסול אם לא הקנה להבעל, מיהו בקולמוס אין קפידא בדעבד ולכתחלה צריך להקנות להבעל קודם הכתיבה אפי' הקולמוס וכל כלי הכתיבה אפי' אם עשה אותו לשליח למסור לאשתו ואם לא הקנה לו קודם הכתיבה יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיבה ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא, והרא"ש ס"ל דהוא משלם אלא תקנות חז"ל הוא אם תשלם היא הגט כשר:
ג
כשר. משום דהוי שינוי דאינו חוזר וכן הדין אם גזל הדיו אבל גזל הגט דליכא שינוי אינה מגורשת לכן אם נתן לו לסופר הגט ולא פרע לו השכר הוי גזל אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל ח"מ:
ד
שזה פלוני. כלומר שמו כך הוא וכן שם אשתו ואפילו אם הוא ואשתו לפנינו ויודעים שזו אשתו צריכים לידע שמותם כמ"ש בב"י וכ"כ הב"י, ונראה אפילו אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו או דיודעי' דאשתו כך היא שמה דאל"כ אכתי קשה קושי' הש"ס דלמא זו אשת אחר כמה שהקשה שם דילמא יתן הגט לאשת אחר כן יש לחוש שמא זו היא אשת אחר אלא צ"ל דיודעים דזו אשתו וזה שמותם, ואם אין אשתו עמו צריכים לידע דזהו שמו ויש לו אשה דשמה כך הוא כמה שנכתב בגט, ומשמע מכל הפוסקים אפילו לא הוחזק כאן עוד א' ששמו כך הוא מ"מ צריכים לידע שם אשתו משום דחיישינן שמא יש א' ששמו כך הוא, ואפשר אם הוחזק עוד א' ששמו כך הוא צריכין לחקור אחר שם אשת השני שמא שמה ג"כ כשם אשת זה אף על גב דבסי' י"ז איתא ביצחק בן מיכאל דלא חיישינן שמא יש עוד א' ששמו כך הוא יש לחלק, ולתוספות שיטה אחרת ופירשו הסוגי' דוקא במוחזק עוד א' ששמו כך הוא אז צריכים להכיר שם אשתו ועיין תוס' ב"ב דף קס"ז תוספות גיטין דף כ"ד ועין סי' קל"ו ותשובת ש"י סי' ל"ו, והכרה זו צריך להיות קודם החתימה ובדיעבד כשר אחר החתימ' והא דכותבי' גט לאיש ולא חיישינן שמא יעכב הגט אצלו ולא ימסור לה מיד משום מסתמא לא מקדים אינש פורענו' לנפשי' תוספו':
ה
ע"פ אשה וקרוב. כיון דהיא מלתא דעבידא לגלויי ונראה השליח ג"כ נאמן אף על גב דמגיע לו הנאה מזה כמ"ש בש"ס ובי"ד סי' שי"ד כהן נאמן לומר ישראל נתן לי במום זה אף על גב דמגיע לו הנאה מזה נאמן כיון שהיא מלתא דעבידי לגלויי:
ו
ושם אביו. משמע שם אביו כותבים ע"פ עצמו אפילו לא הוחזק ל' יום וכ"כ הב"י לקמן סימן קכ"ט:
ז
לא יאמרו לסופר וכו'. ואם אמרו לסופר וכ' הגט בטל לכ"ע משום דהוי מילי ולא נמסר לשליח דהא לא אמר להם אמרו לו אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה דאין הגט בטל אלא פסול דלא גרע מאם חתמו עדים פסולים דקי"ל הגט פסול ולא בטל כמ"ש בסי' ק"ל סעיף י"ז וכ"כ רד"ך בתשובה, ואם הבעל אמר לב"ד כתבו והם צוו לכתוב וחתמו בעצמם בזה מספקא בש"ס אם כתבו שאמר הבעל היה כוונתו על כתב הגט והם צוו לכתוב הוי שינוי והגט בטל א"ד כתבו היינו חתמו ואז הוי כאלו אמר שיאמרו לאחרים שיכתבו והוי או' אמרו להסופר שיכתוב ובאומר אמרו רבו הדיעות י"א הגט בטל והיינו בכתיבת הגט אבל בחתימה פסול ולא בטל כמ"ש וכן הוא מרומז בצחות לשון רמ"א שכתב עבר וגירש ע"י אומר אמרו ויכתבו כו' משמע דוקא אומר אמרו לענין הכתיבה בטל הגט. וי"א דהיא ספק מגורשת, וי"א הגט פסול מדרבנן משום דחיישינן שמא תשכיר העדים ואפילו אם אמר הבעל אמרו להסופר שיכתוב ואתם חתמו אז אין לחוש שהשכיר עדים מ"מ פסול ועיין סימן ק"ל מ"ש, ואם אמר אמרו לסופר בשמי שיכתוב אז לדעת הרא"ה והר"ן כשר דנעשה שלוחו שלא בפניו ולהרמב"ן הגט בטל מדאורייתא משום דכתיב וכתב ואין הסופר עומד במקומו אא"כ שמע מפיו משמע דס"ל דבעינן שליחות בכתיבת הגט ולקמן סי' קכ"ג משמע דא"צ שליחות דהא מכשיר עבד לכתיבת הגט ע"ש וכן לשיטות תוספות דס"ל דא"צ שליחות וכתב לא קאי על הבעל אלא כשלא שמע הסופר מפיו הוי כאלו כ' ס' ולא לשמה א"כ אינו אלא פסול מדר' ולא בטל מדאורייתא וכ' הב"י דהרא"ש ס"ל כרמב"ן והא דכ' בתשוב' מה שהביא הטור בסי' קמ"א באומר אמרו דלא הוי מילי כוונתו משום מילי אינו פסול אלא משום דכתיב וכתב כמ"ש בשם הרמב"ם כ"כ בד"מ סימן קמ"ה ונ"מ לענין ממון מהני אומר אמרו כמ"ש בת"ה סי' רמ"ד ואם אמר שיאמרו להסופר שיכתוב והם כתבו בעצמם הוי שינוי כ"כ הראב"ד:
ח
בין שהוא פקח וכו'. פלוגתא זו תליא בסוגיא דף ע"ב דתניא בברייתא הגט בטל עד שישמעו קולו לאפוקי דר"כ דאמר חרש שאינו שומע ואינו מדבר ויכול לדבר מתוך הכתב כותבים ונותנים גט לאשתו ע"פ כתבו ממעט הברייתא דינו דר"כ ובמתנית' תנא נשתתק והרכין בראשו הרי אלו יכתבו ויתנו ולא נקיט בברייתא ממעט דינו דמתנית' סבירא ליה להרמב"ם דשאני חרש דאינו שומע ואינו מדבר מנשתתק ואינו ממעט אלא חרש ולא נשתתק לפ"ז כתב והרכין שוין ונשתתק דיכול לגרש ע"י הרכנו יכול לגרש ע"פ כתבו וחרש א"י לגרש לא על פי כתבו ולא ע"פ הרכנו, ופקח י"א דיכול לגרש על פי כתבו והרכנו וי"א דא"י לגרש ע"פ כתבו והרכנו ותוספות והרא"ש והרשב"א ושאר פוסקים ס"ל הרכין עדיף מכתב משום מעשה בגוף הוא כמו קול מ"ה לא ממעט דינו דמתני' אלא ממעט כת"י לפי זה נשתתק ופקח לא מהני כתב והגט בטל כמ"ש בברייתא הנ"ל לפ"ז אם כתבו נשתתק או פקח הוי ספיקא דאורייתא ונשתתק שהרכין מהני לכ"ע וכמ"ש בסי' קנ"א ופקח שהרכין לי"א מדר' אסור כיון שיכול לדבר וחרש גמור שכתב לפי סוגיא שלנו הגט בטל אלא בתוספתא תנא הגט פסול גם י"ל להני פוסקים דלא פסקו כברייתא זו לענין אומר אמרו י"ל דלא קי"ל כברייתא זו גם לענין כתיבת חרש לכן כתב בש"ג דהוי ספק מגורשת ועיין ר"ס קכ"ג כ' בד"מ בשם רד"ך במקום עיגון יש להקל וצ"ע ע"כ וחרש מעיקרו ע' דינו בסי' קכ"א:
ט
א' כותב בשביל כולם. וא"צ שיהיה במעמד כולם עבח"מ, ובפרישה לא משמע כן וע' בעל המאור דף תקנ"ז, ולכאורה משמע מסוגיא דרשאין שנים לכתוב דאמר בדין אפי' טופס נמי לא לכתוב וזימנין דבעי למיזל ולא אשכח ספרא ושביק לה ואזיל ומעגן ואי אמר' דוקא סופר זה צריך לכתוב כל הגט אכתי יש לחוש לעיגון מיהו י"ל דקפידה הוא רק בתורף שאל יכתבו שנים:
י
א' כותב ושנים חותמים. כלומר שנים אחרים ולא הסופר מיהו השליח יכול להיות הסופר:
יא
כלכם חתומו. הב"י מדייק מהטור אם אמר כתבו כוונתו שיכתבו ולא היה כוונתו על החתימה והא דקתני במתני' כולכם כתבו א' כותב וכלם חותמים לישנא קטיעא קאמרי' ודוחק הוא גם תמי' לי הא איתא שם שלחו מבי רב לשמואל וכו' ושמואל מספקא האומר כתבו אם כוונתו לכתוב הגט או לחתימת ידם ש"מ אם אמר כלכם כתבו י"ל על החתימה קאמר וצל"ע:
יב
או שמנאם. כן הוא בכתיבה אם מנאם הוי כאומר כלכם ח"מ:
יג
כאומר כולכם. כלומר אלו המנוי' צריכים לחתום אבל אלו שלא מנה א"צ לחתום ולא כב"י כן הוא לפרש"י והר"ן ועיין ב"ח מ"ש בשם מהרש"ל וכן יש לפרש דברי הרמב"ם ובדיעבד אם לא חתמו המנוין משמע מהרמב"ם דהגט בטל ואין מוכרח ע"פ הסוגיא והוי ספק מגורשת כמ"ש הר"ן:
יד
ושנים שחותמים בו תחלה וכו'. הנה לשיטות הרא"ש והרשב"א בחדושיו והר"ן שטר והגט אם החתומים הראשונים הם פסולים כשר אא"כ בידוע דחתמו בתחילה אז בשטר פסול ובגט אף על גב דחתמו על דעת הבעל והוא התכוון מסתמא דהכשירים יהיה לעדות מ"מ פסול דגזרינן גיטין אטו שטרות דרואה סבר דהפסולים חתמו לשם עדות ודברי הב"י מ"ש בזה תמוהים הם, וכל זה איירי כשחתמו הפסולים בשיטות העליונים אבל אם חתמו למטה אז השטר והגט פסול מדינא, והר"ן ס"ל אם חתמו באמצע ג"כ פסול ולשיטות תוס' אם חתמו בשיטות העליונים אפי' אם א"י אם חתמו בתחילה הגט פסול ולא אמרי' למילוי חתמו כיון דקי"ל אין העדים חותמים בגט אלא זה בפני זה ובאמצע וסוף ג"כ פסול כ"כ תוס' פ"ב דגיטין אחר שחזר ר"ת ופוסל אם חתמו בסוף פסול הגט והשטר ולא אמרי' גט שאני מהשטר משום בגט עיקר העדים אלו שחותמים בשיטות העליוני' כיון שאין חותמים זה בלא זה אבל בשטרות עיקר החתומים למטה לכן פסול בשטרות אם הפסולים חתומים למטה אבל בגט כשר וכ"כ בש"ך ובזה היה מתורץ הסוגיא שם מ"ש איכא בינייהו כגון שנמצא א' מהם פסול, אבל בתו' מבואר לא כוותי' וכ"כ הב"י דאין חילוק בין שטרות לגיטין, ובכל זה אין חילוק בין אם אמר כולכם ובין אם לא אמר לרמב"ם בשטרות כשר אא"כ בידע דישבו כולם לחתום וכן פסק המחבר בח"ה סי' מ"ה וכאן בגט כתב שנים שחותמים תחלה הם עדים ואם נמצא בשנים הראשונים פסול או קרוב פסול דגזרי' אטו שטרות אבל אי לאו משום גזירה היה כשר משום דע"מ הם עיקר כ"כ הרמב"ם ועיין במגי"ד ובכ"מ, והרב רמ"א פסק בח"מ אם הפסולים חתמו למטה פסול וכאן לא הגיה כלום משום דסמך על מ"ש בסמוך דיש להחמיר כשיטות הפוסקים דכולם משום עדים:
טו
והוא שיחתמו כל אחד בפני כולם. אף על גב האחרים חותמים משום תנאי מ"מ צריכים לחתום בפני כולם משום דחיישי' שמא לא יחתמו דכולכם לא משמע לאינשי שיבואו כולם על החתום הלכך לכתחלה צריכים לחתום ביום א' לקיים התנאי ובדיעבד כשר אפילו אם חתמו זה שלא בפני זה ועיין בהר"ן פ"ק דגיטין בסוגיא הלכתא אין עידי גט חותמי' אלא זה בפני זה, ובתו' משמע אם לא חתמו זה בפני זה פסול דהא כתבו דף י"ח ואינך מכאן עד עשרה ימים ובמעמד כול' ושם איירי בדיעבד ולהראב"ד והרמב"ן א"צ שיחתמו אלו משום תנאי בפני אלו הבא לשם עדות, ולהבעל המאור אפי' אלו משום עדים א"צ שיחתמו זה בפני זה רק צריכים שיהיה מזומן לחתום וברמב"ם פ"א דין כ"ד ובטור סי' ק"ל מבואר אם לא חתמו עידי גט זה בפני זה פסול:
טז
ואפי' אחר שנשאת. בח"מ תמה ע"ז מאחר שהוא תנאי אם ולא תנאי ע"מ ונשאת קודם שנתקיים התנאי אסורה להבעל, ובאמת לא על הרב רמ"א לבד קשה קושיא זו אלא על הרמב"ם קשה כמ"ש בסי' קמ"ג ושם ישבתי וכתבתי גם הטור ס"ל כרמב"ם גם המחבר ס"ל כן וע"ש:
יז
ונראה לי דיש להחמיר. בד"מ משמע דלא החמיר אלא לענין קרוב או פסול הואיל לכמה פוסקים פסול אבל אם לא חתמו ביום א' אפשר להקל מיהו נראה כיון דה"ג והעיטור והרשב"א ורי"ו בשם תוס' פסקו כר"ל דאמר כולם משום עדים אין להקל:
יח
תקנו חכמים וכו'. מיהו אם אמר סתם כשר אם חתמו שני' כמ"ש בטו' תס"ז ואם אמר בפי' כולכם חתמו פסול אם לא חתמו כולם אפי' אחר התקנה ולא כרי"ו ועיין ב"י וד"מ:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ק״כ
א
הגט כו' או שלוחו כו'. מ"ש כ' א' אר"ח יכילנא כו' משוכ דכתיב וכ' כו' ושם כ"ד ב' אי כתב רחמנא וכתב כו' ושם ע"א ב' וש"מ עד שיאמר לעדים כו' ושם ס"ב ב' עשי עדים שליחותן ותוס' ך"כ ב' ד"ה והא כולי דחו כל אלו הראיות וס"ל דא"צ וכן פי' רש"י כ' א' דמ"ש משום דכתיב כו' דאונתן דסופה קאי אבל בתוספות שם במסקנ' פ' דבעינן שליחות ע"ש וכ"כ הרא"ש שם בשם ר"י ע"ש וע"ל סימן קנ"ג ס"ג בהג"ה:
ב
ואף כו' ממ"שש ך' ב' בעי רב"ח מי אמרינן אקנויי כו' וז"ש לכך:
ג
וי"א דאף הקולמוס וס' הראשונה כ' דא"צ דאין כאן חסרון הניכר כמה שכתב בו את הגט סה"ת ס"ס ק"י ועהג"א שם ד"ה אם בגט וצריך שיהא כו' ור"ת כו' והרמב"ן והר"ן כתב דא"צ שיקנה ליה גם הקלף והדיו וכמש"ש ך' א' דלמא אקנויי כו' וכן בפ' ג"פ בההיא זוזא דיהיב לספר' ואקנויי ליה רבנן קנה לקלף ודיו ודוקא פשיטא דספר' תקינו ליה רבנן אבל קלף שלה לא תקין לכן קמיבעי' להו בטבלא שלה כנ"ל וראיה ממ"ש מי שהי' מושלך בבור ואמר כתבו כו' וכיוצא שכותבין גט בלא שום הקנאה:
ד
ושאר כולי ד"מ בשם ב"י:
ה
והבעל כו' הרמב"ם כת' האשה נותנת שכר הסופר בכ"מ ר"ל דבתר תקנה לכתחל' האשה נותנת השכר אבל הרא"ש בסדר הגט כ' דאף עכשיו לכתחלה הבעל נותן וכ"כ סה"ת וש"פ:
ו
גזל כו' שהרי אינה חייבת להחזיר לבעלים שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה: שם וכמ"ש בח"מ סימן ש"ס פ"ה והוא מן התורה כמ"ש בפ' מרובה וש"מ:
ז
אבל כו' וכמ"ש בגטין כ' א' יכילנא למיפסל וכולי:
ח
שזה כולי שם בגמרא:
ט
וי"א כו'. רש"י שם וכ"נ דהא קי"ל כר"א דהכתיבה היא עיקר ד"מ:
י
והכרה כו'. עבה"ג וביבמות ל"ט ב' והלכת' כו' שם ברא"ש:
יא
לא יכתבנו כולי. שם ע"ב א':
יב
וכשיאמר כו' מתני' ע"א ב':
יג
אפי' אמר כולי ס"ו ב' ס"ז א' דהלכה כר"י:
יד
ואפי' א"ל כולי כמש"ש דפליג ר"י אפילו בכה"ג ואע"ג דשמואל פליג עליהם בכה"ג קי"ל כר' אשי שם ע"ג א' וש"כ. הרי"ף שם וסה"ת בשם ר"י וכן הרמב"ן כתב דאין ראיה משם ר"א לפרושי מתני' אתי ולא דס"ל כן ולכן ספיקא הוא וכ"כ הרמב"ם וש"פ וז"ש בהג"ה עבר כו' והר"ן כתב דאף לפיר"י מ"מ כן הלכה דהאי מחלוקת ואח"כ סתם הוא ועתוס' ס"ב ב' ד"ה האומר כולי ואין דבריו נראין דיש כח באמורא לפסוק שלא כסתם כמ"ש בכמה מקומות:
טו
אפילו כולי ויש כולי. א"ר כהנא כולי אר"י מאי קמ"ל כולי א"ל ר"ז אלם כולי ונהי דלא קי"ל כרב כהנא דאמר כרשב"ג וחלוקין עליו כמ"ש ר' יוחנן שם ושם ע"ב א' לאפוקי מדר"כ מ"מ בנשתתק מתני' היא כמ"ש רב יוסף וכן בשומע ואינו מדבר מדבר ואינו שומע ומיהו בדיקה בעי. הר"ן ס"פ מי שאחזו וב"י חלק עליו וכולי דמדבר ואינו שומע ס"ל להרמב"ם דא"צ בדיקה דהוא בן דעת גמיר ואשתמיטתי' דברי הרמב"ם והביאו בח"מ סימן רל"ה סי"ז וכתב ב"י וכ"ז בהרכנה אבל בכתב ס"ל להרמב"ם דאף בדיקה א"צ וכ"כ שם בסימן ח' והיא שיבדוק כולי או כולי אבל ר"ח כ' והביאו הרא"ש והר"ן וסה"ת וש"פ דאף בפקח לא מהני כת"י דבתוספות סיפא דהך ברייתא שהובא בגמרא ע"ב א' מסיים ולא עוד אלא אפי' כ' בכ"י לסופר כתוב ולעדים חתומו אף על פי שכתבו וחתמוהו ונתנוהו לו ונתנו לה פסול עד שיאמר לסופר כתוב ולעדים חתמו והתם בפיקח איירי ומתני' הרכנה שאני דהיא כמו קולו וכמש"ש ברישולמי על ברייתא הנ"ל כתב בנ"י לסופר וכו' ולא אפילו הרכין בראשו ואת אמר לית כן אמר רבי מני אית כן הוא שמיעת הקול היא הרכנת הראש וכ"כ שם בתי' הראשון וכן הסכימו כל הפוסקים ודלא כתי' השני שם דנשתתק שאני וא"כ דוקא בפקח ומדבר וא"ש אסור וסוגיא דגמרא כתי' השני כמ"ש רב יוסף ור"ז שם אלא דממ"ש קילו לאפוקי כו' נדחה כל הסוגיא הנ"ל ובפרט שהתוס' והירושלמי מוכיחין כן כנ"ל:
טז
וא' נותן. גמרא שם הוליכו וכו':
יז
ושנים כו' כר"י שם י"ח ב':
יח
תחלה. כלישנא בתרא שם דפסול ופי' תוס' שם בד"ה אמרי כו' והרא"ש דתחלה לא סמוך לכתב אלא בראשונה ודעת תוס' דדוקא בסוף ועח"מ סימן מ"ה סי"ב בהג"ה ויש בזה כמה שיטות ועב"י והרי"ף גורס מיחתם לכתחלה ועבה"גה שם ולכתחלה לא כו':
יט
והוא שיחתמו כו'. שם יוד ב' וערש"י ד"ה גזירה כו' אבל הרמב"ם סבירא ליה כדברי רש"י ועיין תוס' פ"ב א' ד"ה צ"א וכ"כ תוס' י"ח ב' ד"ה ואינך כו':
כ
ואפילו חתמו כו'. כמו בכל תנאי וכמ"שש ע"ד א' וש"מ:
כא
ואפילו כו'. כמש"ש פ"ד א' וכ"ח אפשר כו' ואף על גב דקיי"ל דכל קום עשה צריך לכתחלה לקיומיה לתנאיה מ"מ בדיעבד ש"ד:
כב
ואם מת כו' מ' אפי' במנאם ול"ע דהא ספוקי מספקא שם ודברי ב"י תמוהין וכן הקשה הר"ן על הרמב"ם:
כג
וי"א כו'. עכה"ג וכשיטת ר"ת דקיימא לן כריב"ל בכ"מ מההיא דרפ"ד דמגילה כמ"ש בכמה מקומות:
חלקת מחוקק
ק״כ
א
כשהבעל מצוי. אבל מי שהיה מושלך בבור או הולך למד"ה ואמר כתבו ותנו גט לאשתי הם כותבין ונותנין בלא שום הקנא' לבעל דבדיעבד ודאי כשר בלא שום הקנאה דשלוחו כמותו רק לכתחלה צריך שיתן לו הסופר הכל קודם הכתיבה אפילו בעשה הבעל שליח ואם לא נתנו קודם הכתיבה יתננו אח"כ במתנה ואם נתן לו סתם ג"כ כשר דלא גרע ממי שהיה מושלך בבור שנותן הגט ע"פ הבעל בלא שום הקנאה לבעל עיין בב"י שכתב כי משמע מדברי קצת פוסקים דאף בדיעבד פסול אם לא מסר הקלף ע"ש אבל יש לדחות כי קשה לסתור ראיה ברורה שהביא הרמב"ן ממושלך בבור:
ב
והבעל נותן שכרו. נראה דאם הסופר כותב בחנם ואינו מקבל שכר לא ממנו ולא ממנה אין בו איסור דהרשות בידו לומר הרי כאלו התקבלתי:
ג
והקנוהו לבעל. כלומר חכמים הקנו שכר הסופר לבעל וא"צ שתקנה האשה בפי' לבעל אבל אם נותנת האשה הקלף שלה צריכה היא להקנות ממש לבעל דמה שהוא שלה בזה לא תקנו חכמים:
ד
גזל נייר וכו'. משום שיש כאן שינוי השם דמעיקרא נייר שמו והשתא גט שמו וגם הוי שינוי מעשה דהכתב שכתב על הנייר הוי כשינוי מעשה וצריך לומר דלא דמי לגזל נסכא ועשה מטבע דהוי שנוי החוזר לברייתו דכאן אף אם ימחוק הגט לא יקרא שמו הראשון רק נייר מחוק יקרא:
ה
וגזלו ממנו ולא פרע לו. אבל אם נתן לו הגט ברצון כדי לפרוע לו לאחר זמן אף שלא פרע לו לא הוי גט גזל בידו דהא נתן לו הגט ברצון רק שחייב לו דמים וכעין זה כ' הרא"ש גבי מכר איסורי הנאה וקידש בדמיהן ומיהו כבר נתבאר לעיל סוף סימן כ"ח דלא הוי ודאי מקודש' כשהיה המקח טעות וצריך להחזיר הדמים ומיהו יש לחלק בין לוקח במעות בין מוכר בהקפה ומיהו אם נותן לו הגט על מנת לשלם לו מיד ואינו משלם לו ודאי הוי גט גזל בידו:
ו
כותבין גט לאיש וכו'. והא דלא חיישינן שמא יכתוב בניסן ולא יתן עד תשרי כבר תירצו בתוספות דלא מקדים איש פורענות לנפשיה עיין בבא בתרא דף קס"ז:
ז
והוא שיהיו העדים שחתמו וכו'. לאו דוקא באיש שאין אשתו עמו ה"ה באשתו עמו דלא שנא ועיין ב"י:
ח
מכירין ויודעין שזה פלוני וכו'. נראה דלכתחלה צריך שיכירו משום חשש רמאות שמא יתן הגט לאשה אחרת אבל אם חתמו ולא הכירו והאמת כן הוא שכן שם האיש והאשה אף שבשעת חתימה לא הכירו רק סמכו עליו נראה דכשר בדיעבד דהא בשעת הסכנה כותבין אעפ"י שאין מכירין:
ט
דגם הסופר צריך להכירו. דהא צריך שישמע מפי הבעל וצריך לכתוב לשמו ולשמה ע"כ צריך לכתחלה לידע קודם שיכתוב שזה שם האיש ושם האשה:
י
ושם אביו נהגו לכתוב ע"פ עצמו. משמע מלשון זה אף שלא הוחזק שלשים יום בעיר בשם אביו מאמינין לו שכן שם אביו אבל בב"י כתב שגם שם אביו כותבין על פיו אם הוחזק ל' יום משמע שהוחזק בשמו ושם אביו שלשים יום דוקא אבל בלא הוחזק שלשים יום אין מאמינין לו שם אביו אף שמכירין שמו וכן הוא בד"מ ובאמת שלא ראיתי מצריכים להביא עד על שם אביהם ואפשר שטעות הוא ביד מסדרי הגט מכח הג"ה זו אבל לקמן סימן קכ"ט בב"י כ' שמדברי הרמב"ם משמע ששם אביו שוה לשמו אבל ראיתי נוהגין לכתוב שם אביו על פיו:
יא
יאמר לסופר לפני העדים. לשון הד"מ ואמר לעדים שמעו מה שאני מצוה לו לשון מהר"א מרגליות ופשוט דאין לחוש לזה בדיעבד עכ"ל הד"מ:
יב
אמרו לסופר ויכתוב ולעדים ויחתמו. ואפילו במייחד הסופר והעדים ואומר אני ממנה סופר פלוני לסופר ועדים פלוני ופלוני לעדי חתימה ואפ"ה לא מהני ואין הסופר והעדים במקום הבעל אלא כששמעו הם מפיו אבל בשאר הדברים עושה אדם שליח שלא בפניו ויכולה אשה לומר פלוני שהוא במד"ה אני ממנה אותו להיות שלוח לקבל' גיטי כל זה הוא דעת הרמב"ן וכמה פוסקים אבל הר"ן (והר"א)[והרא"ה] נחלקו עליו וסברי דלא פסל ר' יוסי אלא באומר אמרו מדעתכם לפלוני דאז איכא למיחש לחורבא אבל בממנ' סופר ועדי' שלא בפניהם מהני וכתב עוד בתשובת מהרד"ך דלהלכה אמרו כן ולא למעשה וע' בב"י:
יג
הוי ספק מגורשת. אבל באומר להם שהם יתנו והם מעצמם אמרו לסופר הגט בטל מן התורה לכ"ע ומיהו גם באומר אמרו יש פוסקים דס"ל דאינו רק פסול מדרבנן והרמב"ם כתב הרי זה גט פסול ומתיישבין בדבר זה הרבה מפני שהוא קרוב להיות גט פסול/ בטל /ועיין בכ"מ שהביא מה שפירשו בו הרד"ך והר"מ אלשקר ומה שפי' בו הכ"מ ועיין לעיל סימן ק"נ החילוק בין גט בטל לגט פסול וספק מגורשת:
יד
אפילו כתב בכת"י וכו'. ואם הגט בטל או פסול בכתב בכת"י עיין בית יוסף ואם מקילין במקום עיגון בכותב בכת"י עיין בית יוסף:
טו
ויש מכשירין. במי שנשתתק ובפקח גמור אם גירש ע"י כת"י עיין בית יוסף מ"ש מזה לדעת הרמב"ם המכשיר בנשתתק:
טז
א' כותב בשביל כולם. דהכוונה היה לאחד מהם איזה שירצה יכתוב וא"צ שיכתוב במעמד כולם ואפשר אם כולם ירצו לכתוב כל אחד מקצת הגט הרשות בידם ומכל מקום יש לדחות דאם איתא דהרשות ביד כולם לכתוב א"כ כי אמר כולכם כתובו היה ראוי לומר דוקא כולם יכתבו אלא ודאי סתמא דמילתא לא כוון רק לסופר אחד כנהוג העולם ואם כתבו' שנים הגט פסול דוכתב דקרא לשון יחיד הוא:
יז
אחד כותב ושנים חותמין. ואין הכותב רשאי להיות מן שנים החותמין דהא איכא פלוגתא בחתם סופר ועד כמבואר לקמן סי' ק"ל אבל אחד הנותן יכול להיות הסופר או אחד מן העדים דהא הכל כשרים לשליחות הגט:
יח
או שמנאם. נראה דדין זה שמנה הרי הוא ככולכם שייך נמי גבי כתיבה דאם מנה אותם ואמר א' ב' ג' ד' כתובו א' כותב במעמד כולם:
יט
הרי זה כאומר כולכם חתימו וכו'. זה הוא לשון הרמב"ם ומשמעות דבריו דאף אם מנה מקצתן הוי כאלו מנה כולם דלאו כרוכלא בעי למימני וכוונתו שכולם יבואו על החתום אבל רש"י והר"ן לא פירשו כן ולעולם במנה מקצתן לא קפיד לכל היותר רק על המנויים וכן פסק בטור:
כ
שחותמין בו תחלה הם משום עדים וכו'. אף על גב דבשאר שטרות כשנמצאו עדים הראשונים פסולים אמרינן דחתמו שלא מדעת הכשרים שאני הכא דאמר כולכם ובשאר שטרות א"א מקצתן לתנאי רק כולם משום עדים וכשא' מהן קרוב נתבטל כל העדים ע"כ גזרו בגיטין משום שאר שטרות וכשהקרוב חתם בתחלה פסול ולא אמרינן לתנאי חתם אבל כשחתם לבסוף לא גזרו משום שאר שטרות ועיין בב"י שהאריך בדעת שאר פוסקים דס"ל חתם קרוב לבסוף או באמצע גרע טפי ופסול בין בגיטין בין בשטרות אפי' בלא כולכם ועין בד"מ:
כא
והוא שיחתמו כל א' בפני כולם. אף על גב דהשאר אינם חותמין אלא משום תנאי אפ"ה חיישינן הכא שמא לא יחתמו כולם דכולכם לא משמע להו לאינשי שיבואו כולם על החתום הילכך לכתחלה צריכין לחתום ביום אחד כדי לקיים התנאי מיד ובדיעבד אף לאחר זמן סגי ומשמע מדברי הר"ן שאם לא חתמו ביום א' א"צ לקיים התנאי בפני כולם אבל מדברי התוספות והרא"ש משמע מאחר דלא סגי בלא כולכם צריכין לחתום זה בפני זה אף שקיימו התנאי לאחר זמן ואפשר לדעת התוספות אם לא חתם כל א' בפני כולם אפי' בדיעבד פסול דהא גזרינן בשני עדים משום כולכם ומשמע דבכולכם אפילו בדיעבד פסול:
כב
ואפילו אחר שנשאת. נראה דאף שתוכל לקיים התנאי אחר שנשאת מ"מ תצא מבעלה דהא כאן לא אמר על מנת ומעכשיו רק סתם כולכם חתמו וקי"ל דהשאר משום תנאי והוי כאלו אמר אם יבואו כולם על החתום תהא מגורשת והגירושין חלין בשע' קיום התנאי תצא מזה ומזה וכמו שנתבאר בדברי הר"ן והמ"מ והכ"מ בפ"ח מה"ג וכן פסק לקמן סימן קמ"ג וא"כ תימה על הרב איך הגיה כאן על דברי המחבר שכתב אפילו חתמו השאר אחר נתינת הגט שאז הגט כשר ותנשא לכתחלה בגט זה אבל אם חתמו לאחר שנשאת לאחר תצא מזה ומזה הזה יקרא כשר ואף שהר"ן כ"כ לחזקת הקושיא כ"כ שע"פ הדין כל אימת דמקיימת תנאי הגט חל אבל באמת תצא גם מהשני כל שלא אמר על מנת או מעכשיו:
כג
מת אחד מהם קודם חתימה. אם מת קודם שחתם וודאי הגט בטל דהא לא קיים תנאו אבל אם מת אחר שחתם רק שעדיין לא חתמו כולם כבר כתבתי שלדעת הר"ן שהגט כשר רק שלכתחלה יחתמו מיד זה בפני זה אבל לדעת התו' אפשר שפסל מדרבנן כל שלא חתמו א' בפני חברו:
כד
ועיין לקמן בסמוך. כלומ' שכל מה שכתוב בסעי' זה אינו רק להלכה לדעת רוב הפוסקי' דפסקו כר' יוחנן אבל בסעי' שאח"ז יתבאר שיש חולקין ופוסקין כר"ל דכולם משום עדים ועוד אכתוב מזה בסמוך:
כה
ושיחתמו כולם בו ביום. דאל"כ הוי מוקדם דכל העדים צריכין לבא על החתום בזמן הכתוב בגט:
כו
ונראה לי דיש להחמיר כסברא זו. בד"מ כתב דהא יש פוסלין כשהפסול והקרוב למטה ולכן יש להחמיר בכל ענין ומשמע דלענין זה יש להחמיר מה שהקיל לסברא הראשונה אם האחרים פסולים לבד השנים הראשוני' על זה יש להחמיר דהא לר"ל כולן משום עדים ואף אם הלכה כר"י שמא קי"ל כאותן פוסקי' דס"ל דבאמצע ובסוף פסול קרוב לכ"ע אפי' בשאר שטרות אבל במה שנחלקו ר"י ור"ל אם צריכין כולם לחתום ביום א' או אפילו עד עשרה ימים אפשר בזה קי"ל כרוב הפוסקי' דקי"ל כר' יוחנן דהשאר משום תנאי:
כז
תיקנו חכמים שהאומר וכו'. מ"מ אם לא פי' דבריו כתיקון חכמים רק אמר סתם חתמו הדין ששנים חותמים כמו שנתבאר בסעי' ח' רק לרווחא דמילתא תקנו חכמים שיפרש דבריו בהדיא שנים מכם יחתמו כי היכא דלא ליתי למיטעי:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ק״כ
א
ס"א הגט צריך שיכתבנו הבעל וכו' נ"ב עיין בתורת גיטין בדין אם אבי הבעל נתן שכר הסופר ועיין מ"ש בזה בתשובה ל"ק זלאטיפאלייא במהדורא ה' שלי על אהע"ז סימן קנ"ו ועיי"ש שהכרעתי דלא כהתו"ג עיי"ש ודוק:
ב
באותו סעיף לכך נהגו כשהבעל מצוי שנותן לו הסופר הקלף והדיו וכו' במתנה קודם כתיבה נ"ב הנה ראיתי בס' מר"א ה"ל זכיה ומתנה סימן כ"ו שהעיר בסופר המקנה לבעל הכלי כתיבה ואחר הגט הוא חוזר אותו להסופר אבל אינו מקנה לו ונהי דהסופר מסתמא הוי כוונתו במתנה ע"מ להחזיר מ"מ הרי במתנה עמ"ל בעינן שיחזור ויקנה לו והבעל אינו יודע שצריך לחזור ולהקנות לו ומחזיר לו כך ומצדד שם להתיר מכח מחילה בטעות הוי מחילה ופלפל שם אם גם בתפס מקודם אם מהני מחילה בטעות ואח"כ צידד להתיר מכח יאוש דעכ"פ הבעלים מתייאשים והוי יאוש וש"ר ביד מי שיחזור הסופר ויקנה לו עיי"ש בארוכה והנה מ"ש דהוי יאוש וש"ר הוא למותר כיון דבהתירא אתי לידו ודוקא בגזילה ובגניבה דבאיסורא אתי לידו לא מהני יאוש וש"ר אבל היכא דבהתירא אתי לידיה כמו באבדה קנה ביאוש לבד וה"ה בזה מיהו י"ל כיון דזה אינו מכוין לקנות והוי כעודר בנכסי הגר וסבר דשלו הוא דלא קנה הוא לכך הוצרך לש"ר דשם הבעלים מכווין לקנותם ובהכי א"ש מה שיש להעיר עוד בדבריו דהאיך כתב דהוי ש"ר הרי כיון דכתב המח"א בעצמו דנתינת הסופר הוי רק עמ"ל א"כ מנ"ל דזה נחשב ש"ר דילמא ש"ר לא הוי רק אם נותן לחלוטין ולא ע"מ להחזיר והרי דעת הרשב"ם דאפי' במוכר באחריות לא הוי ש"ר ונהי דהש"ך חילק בזה מ"מ בזה דהוי רק עמ"ל מנ"ל דזה הוי ש"ר וכמדומה לי שכבר כתבתי במק"א אם נחשב מתנה עמ"ל ש"ר ועכ"פ האיך כתב המח"א זאת בפשוטות ולפמ"ש א"ש דנהי דלא נחשב ש"ר ממש כיון דעכ"פ מכוין לקנותו קנהו ביאוש לבד דכאן די ביאוש לבד ולא בעינן בזה הדין ש"ר כשאר גזילה וגניבה מיהו באמת לא הי' צריך המח"א לכל זה דנהי דס"ל להפוסקים דמתנה עמ"ל בעינן הקנייה היינו משום דבלי הקנאה הוי רק קנין פירות ולא כקה"ג דמי וכמ"ש הקצוה"ח בהל' מתנה ג"כ כן וא"כ תינח היכא דלא מהני קנין פירות אבל בגט לענין הכלי הכתיבה הרי אין הבעל צריך לגוף כלי הכתיבה ואינו מגרש את אשתו בזה וא"צ להיות רק שימוש כלי הכתיבה שיהי' שלו ולענין השימוש בהם די בקנין הפירות דעכ"פ הפירות הוי שלו והוא א"צ לזה רק להפירות וכיון דדי בקנין פירות ממילא מהני מתנה לזמן ג"כ ושוב אין הסופר מקנה לו רק לזמן להשתמש בו ואח"כ חוזר ממילא להיות שלו ואין בזה חשש כלל כנלפענ"ד ברור ונכון ודוק:
ג
סעיף ג' בהג"ה וצריך להכיר שם האיש והאשה ושם אביהם וכו' ושם אביו נהגו לכתוב עפ"י עצמו נ"ב מדלא פירוש כאן נמי דדי בע"א מוכח דבזה בעינן עדים ממש ומטעם הסברא שכתבתי בתשובתי ל"ק באר במהדורא וא"ו סי' ל"ה דהכרת שמותם גרע מהכרת עצמן גם בתשובתי בחיבור הנ"ל סימן נ"ד שם כתבתי מדברי הר"ן פ"ד דגיטין די"ל דאף דע"א נאמן על שמו היינו על שם הראשון שלו מה שאינו נגד החזקה אבל אם להעיד ע"ש חדש שלו שמשתנה דהוי נגד החזקה בזה אין ע"א נאמן ובעינן דוקא ב' עדים וראוי לחוש לזה כי היא סברא נכונה הוא ועיין גם מ"ש בזה במהדורא וא"ו שלי בסימן כ"ז שם בארתי הרבה חלוקי דינים בזה:
ד
באותו סעיף ובשעת הסכנה כותבין ונותנין אעפ"י שאין מכירים נ"ב עיין במ"ש בתשובה במהדורא ה' סימן קכ"ט דבזה נראה דבעינן שיכתבו שם אביהם דוקא ובלא"ה לא מהני ואינו דומה למ"ש בסימן קכ"ט דאם לא הזכיר שם אביהם דכשר דשם מיירי דעכ"פ מכירים העדים שזו הבעל וזו אשתו אבל אם אין מכירין כלל ומכש"כ אם אין זה בפני זה בפני העדים משלחו למקום אחר וודאי בעינן לפרש שם אביהם ובלא"ה הוי כמגרש בלי עדים ודוק ועיין בקצוה"ח בחו"מ סימן מ"ט ובמהדורא ו' שלי בתשובתי ל"ק באר בדף ס"ב מ"ש לפלפל אם הוא מן התורה או מדרבנן עיי"ש ודוק:
ה
סעיף ט ואפילו אחר שנשאה וכו' נ"ב הנה זה הוציא מדברי הר"ן בפ"ק דגיטין אבל הדבר תמוה חוץ ממה שהקשו המפורשים אני תמה דהמעיין בהר"ן שם בסוגיא דכולכם מפרש שם הר"ן בעצמו כפרש"י דקודם שנתנו לה חתמו כולם דמשמע דלאחר נתינה לא מהני עוד חתימתן אף קודם שנשאת וכמ"ש לעיל בסי' זה וא"כ דברי הר"ן סתרו אהדדי דבסוגיא דכל גט שיש עליו עד כותי ס"ל דאף אחר שנשאת מהני קיום התנאי וכאן סתם דבעינן קודם שנתנו לה חתמו כולם משמע דאחר נתינה לא מהני [וכמו שבארתי בחידושי בטעמו של דבר] וא"כ דברי הר"ן סתרו אהדדי וצ"ע ובפרט דהר"ן ס"ל דגט מוקדם פסול ע"י שליח כמ"ש הב"י בשמו וא"כ איך משכחת לה שנתנו לה אחר כמה ימים [ועיין במהדורא א' שלי ח"ש מ"ש בשיטת רש"י ותבין] שוב הגיע לידי ס' בית מאיר וראיתי שהרגיש בסתירת דברי הר"ן הללו ייע"ש ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ק״כ
א
משל הבעל: עיין בתשו' ברית אברהם חא"ח ס"ס כ"ו ובסימן כ"ז אות י"א בענין אם כ' הגט על דבר של הפקר ולא זכה בו הבעל. וכ' דלפ"ד הקונדריס שהובא בב"י סי' זה י"ל דאין קפידא רק שלא יהי' של אחרים אבל כל היכא דליכא בעלים אחרים רק של הפקר הוי שפיר ונתן אף שאינו שלו אך לפ"ד הב"י שחולק על הקונדרס בעינן שיהא שלו ממש ולא מהני על של הפקר ולדינא העיקר כהב"י ע"ש:
ב
הקלף והדיו. עבה"ט מ"ש ואין להקשות ממי שמושלך בבור כו' ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט מ"ש בזה וע"ש עוד מיהו בקולמס אין קפידא בדיעבד עיין בס' ישועות יעקב סק"ג שכ' טעם הגין לחלק בין הקלף והדיו ובין הקולמס ושאר כלי כתיבה משום דבאמת דעת הרמב"ן דא"צ להקנות כלל אף הקלף והדיו מטעם דהכל נקנה להבעל בדמי הכתיבה רק דהפוסקים שחולקים עליו טעמם הוא משום דהא קיי"ל דמעות אינם קונות במטלטלין רק משיכ' או הגבהה ומעתה זה ניחא על הקלף והדיו שהבעל קונה אותו לחלוטין דלא הדרא בעיני' לכן בעינן שהסופר יקנס לו והוא יגביהם לקנות אבל בקולמס ושאר כלי כתיב' כיון דהדר בעיניה להסופר ולא הוי רק שכירות וא"כ הרי מבואר בח"מ סי' קצ"ח ס"ו דשכירות מטלטלין נקנה בכסף א"כ קמה סברת הרמב"ן דנקנה להבעל בדמי הכתיב' ע"ש. ומ"ש עוד ואם לא הקנה לו קודם הכתיב' יקנה לו הסופר הגט אחר הכתיב'. עיין בשו"ת מנחת עני סי' ס' שכ' שראה להרב הגאון מהר"ם צילך ז"ל מק"ק לאסק שהי' נוהג בסדר הגט שהסופר לעולם מקנה הגט להבעל אחר הכתיבה (אף שכבר הקנה לו הקלף והדיו קודם הכתיבה) וטעמו הי' לחוש למ"ד אומן קונה בשבח כלי (בב"ק דף צ"ח ע"ב וע' בש"ע לעיל סימן כ"ח סט"ו וביו"ד סי' ק"כ סעי' יוד ובח"מ סי' ש"ו ס"ב ובסי' של"ט ס"ו והוא נ"י כ' דנראה דא"צ לחוש לזה אפי' למ"ד אומן קונה בש"כ דהא אפילו בקלף של סופר כ' הר"ן דא"צ הקנאה רק היכא דהקלף הי' שלו מכבר אבל אם קנה קלף בעד מעות של בעל א"ל הקנאה דנעשה שלוחו של בעל וזוכה בשבילו וא"כ ה"נ לענין קניית שכר כתיבה כיון דעדיין לא זכה בו הסופר רק עתה בשעת הכתיב' הוא דומה ממש לקונה קלף דזכה לבעל בשליחותו כו' והטיבו הקדמונים והאחרונים ז"ל שהשמיטו הקנא' זו כי אין בו צורך. רק מאחר שכבר הורה זקן גם אני נוהג אחריו בזה משום מהיות טוב כו' עכ"ד ע"ש. והנה גוף החקיר' אי שייך גבי כתיבת הגט לומר אומן קונה בש"כ כבר קדמוהו רבנן בס' גט פשוט ובס' תורת גיטין יובא דבריהם באורך לקמן ס"ב ס"ק ז'. וכפי הנראה משטחיות דבריהם שם דכל עיקר חקירתם הוא רק באם לקח הגט בחזקה מיד הסופר ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו. וגם בזה דעת הגאון בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה כיון דהקלף והדיו של הבעל הוי כצמר וסמנין דבעה"ב כו' וחולק על הג"פ שמחמיר בזה. אבל באם באמת פורע להסופר שכר כתיבה רק שלא חזר והקנ' לו הגט משמע שגם הרב בעל ג"פ מודה דלא שייך בזה לומר אומן קונה כיון שהסופר בעצמו החזיר הגט להבעל כבר פקע זכותו. ושוב מצאתי בס' גט מקושר בשג"ר אית ז' שהאריך הרבה בזה ועיקר דעתו נראה דא"צ לחיש לזה דמאחר שהקלף יהדיו של הבעל אפי' למ"ד אומן קונה בש"כ מ"מ כשמחזיר הכלי לבעה"ב פקע זכותו מגוף הכלי ולא נשאר לו רק תביעת דמים ואף אם עשק שכרו אח"כ מ"מ הכלי לבעה"ב לגמרי כו' אך בסוף דבריו כ' דמ"מ לפי רוב הדקדוקים דדייקי הנקדנין בגיטין ונהגו סלסול באזהרות יתירות ראוי לתקן שיקדים השכר לסופר ויתנהו לו גם לאחר כתיבתו במשיכה גמורה (צ"ל בהגבהה עי' בח"מ סי' קצ"ח ס"א) דבזה יצא ידי כל החששות או שיאמר לו הסופר בפירוש הילך גט זה לחלוטין לגרש בו אשתך שכר כתיבה זקוף עליך ביילוה ע"ש עוד בסוף אות י"ז מזה): ומ"ש הבה"ט עוד ותשלומי שכר הסופר ס"ל להרמב"ם אחר התקנה תשלם היא והרא"ש ס"ל כו' עיין בס' תי"ג שכ' דכשמגרשה בע"כ נראה דאין על האשה לשלם דלטובתה נתקן ויכולה לומר לא ניחא לי בתקנתא כשהוא מרצון שניהם עושין כמי האופן שנתרצו ביניהם רק דנ"מ במחלוקת זה באם אמר הבעל להסופר כתוב גט ותן והלך למדה"י דאז להרא"ש דעיקר תשלומין חל על הבעל גובין מנכסי הבעל שכר הסופר כמו שאר שכירות פועל אבל להרמב"ם דעיקר התשלומין אחר התקנה חל על האשה אין גובין מנכסי הבעל דהוי כשוכר פועל בשל חבירו דכל זמן שלא אמר שכרכם עלי אין גובין ממנו וכל שהאשה רוצה בגט שלא תתעגן תשלם היא ע"ש. וכ' עוד דדוקא האשה בעצמה יכולה ליתן שכר הסופר אבל אם אחר נתפשר עם הסופר כגון אבי הבעל או אבי האשה אז צריך להקנות המעות דמי שכר הסופר להבעל או להאשה. ואפילו בדיעבד אם פרעו הם שכר בלא הקנאה אינה מגורשת (ואפי' אם הקלף והדיו של הבעל מתחילה או ע"י מה שהקנה לו הסופר קודם הכתיבה ובכה"ג אם הבעל עצמו שכר הסופר אף שלא פרע לו אח"כ כלל כשר כמו שיבואר בסמוך מ"מ אם הבעל או האשה לא שכרו הסופר רק אבי הבעל או אבי האשה שכרו הסופר אף שפרעו אח"כ רק שהי' בלא הקנא' דמי שכר הסופר להבעל או להאשה פסול משום דבעינן וכ' שיהא הבעל מכתיבו ונותן שכר הסופר כמ"ש הנ"י ס"פ גט פשיט ובכה"ג נקרא אין הבעל מכתיבו כן מבואר בדבריו שם) עש"ה:
ג
דאף הקולמס. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' קנ"א:
ד
שהאשה תתן. כתב בס' ישועות עקב סק"ד וז"ל והנה יש לי מקום עיין היכא שהקנה הסופר הקלף והדיו לבעל כדרך ואח"ז אין רצון האשה לשלם להסופר שכרו אי יכול הסופר לחזור מהקנאה זו או נימא כיון דלא התנה ע"ז והקנה בסתם הקלף והדיו קנוי לו אף שלא נתנה לו שכר כל עיקר ונראה לפע"ד ברור דיכול הסופר לחזור בו והדבר דומה למברחת ולנותן מתנה ושמע שמת בנו במדה"י דאינו צריך תנאי דסתמא דמלתא על דעת כן נותן וה"ה בזה כו' ובזה נתיישב על נכון הסוגיא פ"ב דגיטין דאמר יכילנא למיפסל כולהו גיטי דעלמא כו' עכ"ל ע"ש. ומזה מוכח דס"ל בפשיטות כדעת התו"ג שיובא בסמוך דגבי כתיבת הגט לכ"ע לא אמרינן אומן קונה בשבח כלי ודו"ק:
ה
גזל נייר. עבה"ט סק"ג שכ' משום דהוי שינוי שאינו חוזר. ובח"מ מסיים בה דאף אם ימחוק הגט לא יקרא שמו הראשון רק נייר מחוק יקרא. וכתב בס' תו"ג ואף דהנייר חלק שבין שיטה לשיטה לא יהא נקרא נייר מחוק מ"מ בטל הוא לגבי גוף הנייר והכל נקרא נייר מחוק ולפ"ז נראה דאם נשאר חלק קלף גדול שלא נכתב עליו שלא נתבטל הגט ולא קנה ליה הגזלן פסול למאן דפוסל מחוסר קציצה בתלוש בסי' קצ"ד דאף שהי' מעיקרא קלף גדול וכשיקנה המקצת הקלף נשאר המותר קלף קטן לא הוי שינוי כמבואר בח"מ סי' ש"ס ס"ט ע"ש. וכ' עוד דה"ה אם גזל דבר שיכול להזדייף וכ' גט עליו פסול כיון שיכול למוחקו ושיחזור כבראשונה לא הוי שינוי עכ"ל. ומ"ש הבה"ט וכן הדין אם גזל הדיו עיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ט מדין זה:
ו
קודם יאוש. עבה"ט ומ"ש אבל אם נותן לו בהקפה ועדיין לא פרע לו לא הוי גזל. עיין בס' תו"ג שכ' דנראה דאפי' לקחו להקלף בהקפ' רק שקבע זמן לפרעון דלא תנשא עד יעבור הזמן דאימר לא יפרע לו ויהי' המוכר עייל ונפיק אזוזי ויתבטל המקח למפרע כמבואר בח"מ סי' ק"צ (סי"ז) ויהיו הבנים ממזרים ובקלף אינו מועיל אף אם תרצה האשה ליתן המעות בעצמה דהא קלף שלה לא אקנו לי' רבנן עכ"ל ועיין בס' גט מקושר בסג"ר אות י"ז שהביא ג"כ דבר זה בשם הרב בית מאיר (אלא דמלשונו שם משמע קצת דה"ה אם הקלף של בטל מתחילה או ע"י מה שהקנה לו הסופר קודם הכתיבה רק שהסופר עייל ונפיק אזוזי דמי כתיבת הגט. ובאמת בכה"ג הדבר תלוי בהא דאומן קונה בש"כ שיבואר בסמוך ודעת הרב בעל תו"ג דלא שייך בזה אומן קונה כמו שיובא בס"ק שאח"ז) והוא ז"ל השיג עליו דליתא לדין זה דהא במוכר שדהו מפני רעתה גם בעייל ונפיק אזוזי קנה כדאי' בח"מ שם סי"א וכ"ש בכה"ג שאין גט שוה להסופר ועיקר נתינתו להבעל על דבר שכר ואינו דומה לחפץ כו' ע"ש עוד שהאריך בכמה פרטים בזה. ומ"ש עוד ואיכא לספוקי אם גזל קלף כו' ע' בזה בס' ג"פ סק"ו ובס' שעה"מ ס"א מה"ג מ"ש בזה:
ז
ולא פרע לו. כ' בס' בית מאיר לשון זה לאו דוקא דאף אם פרע כל שגזלו שלא מרצונו לא הוה בכלל תלוהו וזבין דהוי זבינא דזה דוקא באומר רוצה אני מחמת הכפיה אבל בגזל מה בכך שפורע כיון שהנגזל צווח ואמר איני רוצה לא הוה זבינא ומחוייב ליהדר ולא קרינן ונתן ואף דקי"ל שזה חמסן דרבנן כמבואר בח"מ סי' ל"ד היינו משום דחמסן דקרא לא איירי אלא בגזל בחנם אבל ודאי נלע"ד דלא קנהו כיון דלא שייך בזה אגב אונסי' גמר ומקנה שהרי לא ברצונו גזלו והוא בדין חזרה בעינ' כגזלן בחנם דכל שהגזילה בעינ' מחויב ליהדר ולא סגי בתשלומין עכ"ל: וכ' בס' ג"פ סק"ט נראה דהיינו כשכת' הסופר הגט בקלף ודיו שלו אז אמרי' דאם גזל הגט מהסופר וגירש בו לא הויא מגורש' אבל אם הבעל נתן קלף ודיו לסופר ושכר לסופר שיכתוב לו הגט בסלע ולקח הגט בחזקה מיד הסופר וגזלו ממנו ולא רצה לפרוע לו מה שקצץ עמו בשכר הכתיבה צ"ע לדינא ויראה דדין זה תלוי בפלוגתא דרבותא אי אומן קונה בשבח כלי כמ"ש הרא"ש פ' האיש מקדש כו' ולענין הלכה הוי ספיקא דדינא דמרן לעיל סי' כ"ח סט"ו הביא ב' דעות בזה וא"כ ה"ה הכא לענין גט ובני החכם נר"ו רצה לומר דאפי' למ"ד אומן קונה בש"כ היינו כשנותן האומן שום דבר אבל בכה"ג דהנייר והדיו של בעל מה שלוקח כסופר הוא שכירות ידו ואין לו שום קנין בשבח הגט וכדאמרינן בב"ק צ"ט גבי הנותן צמר לצבע כו' ואני אמרתי לו דלא היא דודאי כי אמרי' אומן קונה בש"כ היינו אפי' אי לא יתן האומן שום דבר כדמוכח מההיא דעשה לי שירים ונזמים כו' ובההיא דנתן לו עצים לעשות לו שידה תיבה ומגדל אלא מיהא בעינן שיעשה מעשה גדול וחשוב אבל גבי הנותן צמר לצבע דאינו מעשה גדול בעינן שנתן הסממנין משלו וא"כ בנ"ד גבי גט דכתיבת הגט בודאי הוא מעשה גדול וחשוב א"כ למ"ד אומן קונה יש לסופר זכיה בגט זה ולא קרינן ונתן ולא הויא מגורשת וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא דיינינן לה כספק מגורשת. אך כל זה הוא לענין סופר אבל לענין עדים אם שכר הבעל העדים שיחתמו בגט וחתמו ושוב לקח הבעל בחזקה הגט מיד העדים יראה דאפי' למ"ד אומן קונה בש"כ אין כאן שום חשש כיון דמה דהעדים יכולים ליקח שכר הוא משום שכר בטלה או משום דמתנין עם העדים שאם יקלקלו ישלמו או מטעם דהעדים אסורים לישא הגרושה או מטעם דמי שאינו מחוייב להעיד ונוטל שכר לילך להיות עד שרי (ע' בכל זה לקמן ס"ס ק"נ) עכ"פ אין נוטלים שכר בעד החתימה גופה או בעד עדות ודאי דלא שייך לומר אומן קונה עכ"ד ע"ש באריכות. ועיין בס' תו"ג סק"ו שהזכיר ג"כ דברי הג"פ הנ"ל בקצרה והשיג עליו דאישתמיטתיה דברי הרשב"א בב"ק שם בשם הראב"ד שהקשה ג"כ דמאי שנת גבי צמר לצבע אמרינן דאם הצמר וסמנין דבעה"ב דצבע אגר ידיה הוא דשקיל ואמאי בנותן לו עצים לעשות תיבה אמרינן דאומן קונה ולא ניחא ליה לחלק כמ"ש הג"פ דבעי' שיעשה מעשה גדול רק כתב לתרץ דלגבי הצמר סמנין הוא דעבדי ליה להשבח ואומן לא קני בה ולא מידי אבל עצים כיון דלא צריכי לסמנין רק לאומנתו של אומן אומנתו זה הסמנין ע"כ וא"כ ה"נ בגט כיון דצריך לסמנין היינו הדיו שפיר אמרינן דהדיו עביד ליה להשבח והסופר אגר ידיו שקיל כמו בסמנין דצבע: וגם במ"ש הג"פ בענין חתימת עדים כ' הוא ז"ל דעל דברי הג"פ יש לפקפק די"ל עוד טעם מה שהעדים נוטלין שכר הוא משום דדוקא להעיד בפה אסור ליקח שכר אבל ליתן חתימתם בידם למען יעמוד ימים רבים רשאים ליטול שכר ולפ"ז הם לוקחים ג"כ בעד החתימה גופה כמו הסופר בעד הכתיבה אך בלא"ה לא שייך בזה לומר אומן קונה בשבח כלי מטעם הנ"ל עכ"ד ע"ש: והנה מדברי הפ"י במס' גיטין דף כ' מבואר דס"ל בפשיטות כדעת הג"פ הנ"ל דגם בכתיבת הגט שייך לומר אומן קונה בש"כ במה שהקשה שם בחש"ו שכותבין הגט למ"ד אומן קונה בש"כ הא חש"ו לא ידעי לאקנויי יעו"ש אמנם מצאתי להגאון בעל תו"ג הנ"ל בספרו נה"מ סימן ש"ו סק"ג שהזכיר דברי הפ"י בזה וכתב באמת לתרץ קושייתו מטעם הנ"ל כיון דהקלף וכדיו של הבעל הוי כצמר וסמנין דבעה"ב כו' ע"ש. ועיין בס' יד המלך פ"ג מהלכות גירושין דין ט"ו מ"ש בזה. ועמ"ש לעיל סק"ב וס"ק ד':
ח
מכירים ויודעים. עיין בתשו' נו"ב תניינא סי' קכ"ג שנשאל מכגאון בעל אור חדש בעובדא שבא שליח אחד ובידו מכתב מהרב דק"ק יאס שאיש אחד בשמו בנימין המכונה וואלף בן שלמה הכהן נשא שם אשה לאה בת חיים הכהן המכונה זעליג ומחמת הכרח עקר משם לכן בכ"מ שימצאנו השליח יבקש ממנו ג"פ. ומכתב ידו של הרב ניכר דדייק בשמיה שהרי נזהר אצל אבי האשה לכתוב הכהן קודם המכונה כמבואר בש"ע (בסי' קכ"ט ס"ז בהגה) והשליח הזה מצא איש בפולין שנשא אשה ביאס והשליח עצמו אינו מכיר את האיש כי לא ראהו מעולם רק בחקרו אחר שם איש כזה הראו לו האיש הנ"ל והאיש הנ"ל לא שהה בפולין שלשים יום רק היה חורף העבר בעיר פלונית ובא איש אחד משם והכיר את האיש שהוא היה בחורף שמה ואמר ששם לא היה נקרא בשם וואלף כלל רק בשם בנימין היה נקרא בפי הבריות ולתורה עולה בשם בנימין זאב ובכתבי קיבוץ שיש ביד הבעל נכתב שמו בנימין זאב וכן הוא חותם עצמו וא"כ יש כאן שני שינויים כו' וכ' הרב כשואל דבענין כתיבת השמות יש לנו לדחוק ולכוין ולכתוב בנימין זאב המכונה וואלף רק הדבר קשה שהרי מבואר בש"ע ובב"ש שצריכין העדים להכיר שזה האיש כמו שכותבין שמו בגט יש לו אשה ששמה כך כמו שכ' בגט וכאן דהכרת פנים אין כאן בע"כ סמיכת העדים מאחר שאנחנו מכירים שזה האיש נקרא כך ומדברי האיש ומהרב מיאס נלמד דאיש אשר שמו כך יש לו אשה ששמה כך והרי כאן אדרבה אנו יודעים האיש ששמו בנימין זאב ובאגרת מיאס נאמר בנימין המכונה וואלף הרי עכ"פ סימנא ליכא. והוא ז"ל השיב לו דמ"ש בענין כתיבת השמות הי' כותב בנימין זאב המכונה וואלף אין דעתי כן רק לכתוב בנימין המכונה וואלף דמתקרי בנימין זאב כיון שבמקום הנתינה ודאי לא הי' נקרא זאב כלל ואם הי' הפנאי גורם יותר נכון שישהא בכאן שלשים יום ויעלה לתורה בשם בנימין ויהי' נקרא בפי העולם ואז הי' משתווה מקום הכתיבה למקום הנתינה אבל אם השליח נחוץ לדרכו יש לכתוב נוסח הראשון. אך זה שאין מכירין את הבעל הוא דבר קשה ואף שבשעת סכנה כותבין אע"פ שאין מכירין לא שנינו בשעת הדחק רק בשעת סכנה ואיזה סכנה יש כאן (ע' בת' ב"ח החדשות סי' צ"ב שלא כ' כן ויובא לקמן ס"ק ט"ו) ומה דמבואר בדברי הרב השואל שאם לא הי' שינוי בשמות כלל והי' שם האיש מוחזק בכאן כפי שם המוזכר באגרת מיאס הי' פשוט לסמוך על זה לדידי הדבר צריך תלמוד לדברי הטור והוא דעת הי"א שמביא הרמ"א שגם הסופר צריך להכיר ובזה הטעם לפענ"ד שאף שהדברים כנים ואמיתים אם אין הסופר מכיר זה בשעת כתיבה לא מקרי לשמה כו' ומעתה אם מכיר את הבעל די שיודע שהבעל יש לו אשה ששמה כך וא"כ כותב לשמה תהיה באיזה מקום שתהיה הרי הבעל הזה הוא בעלה אבל אם יודע שהאשה המתגרשת יש לה בעל ששמו כך אם א"י שזהו בעלה אף שיודע ששמו כך פן הוא איש אחר ואין לי אשה ששמה כך ואף שאח"כ מתברר שזה האיש כיון שלא נתברר זה בשעת כתיבה לא מקרי לשמו. ושוב כ' דאעפ"כ אם לא היה שינוי בשמות היה ראוי לצרף שכותבין לפעמים אע"פ שאין מכירין ובפרט כי ראיתי בסוף מכתבו שיש שם איש מהימן שמכיר שזה האיש נשא אשה ביאם אלא שאינו מכיר שם אשתו א"כ יש כאן שמו ושם אביו ושם עיר יאס היה מספיק להיות מכיר האיש אבל עכשיו שיש שינוי בשמות והסימן הוא לגרוע לא אוכל להתיר עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק י"ב:
ט
שזה פלוני ואשתו פלונית. עב"ש סק"ד שכ' ונראה אפי' אם מכירים את שמותם צריכים לידע שזו אשתו או דיודעים דאשתו כך הוא שמה כו' וע' בזה בס' ג"פ ס"ק י"א ובס' שעה"מ פ"ב מה"ג דין ג' מ"ש בזה:
י
וי"א דגם הסופר. עיין בג"פ דנראה לו עיקר כהב"י דהסופר א"צ להכיר. ובס' תו"ג מקיים דעת הרמ"א ז"ל ומ"מ מסיים דחומרא עלמא היא:
יא
והכרה זו. כ' בס' תו"ג וז"ל קצת רצו ללמוד מכאן במעשה שאירע בא' שאמר לסופר ועדים כתבו ולשליח שיתן ושכחו העדים והשליח שם המגרש והאשה ומי הן ומאיזה מקום הן רק הסופר מצא כתוב אצלו שמם ושם מקומם ורצו קצת לומר דהוי כמו הכרה דמהני מפי כתבם וטעות הוא דשאני הכא דהכרה דכאן היא רק מדרבנן דמדאורייתא הבטל נאמן ועוד דהכרת שמו הוי מלתא דעל"ג משא"כ הכא כו' עוד רצו קצת ללמוד מכאן באחד ששלח בכתב לעדים כתבו ותנו ולא הכירו הכתב דסגי בעד א' דדמי להכרת שמם וטעות גדול הוא דהכרת שמם הוי מלתא דעל"ג כו' עכ"ל ע"ש:
יב
וצריך להכיר שם האיש והאשה. עיין בס' בית מאיר הביא דבתשו' מהר"ם זיסקינד ז"ל סי' כ"ד שאל השואל איש ואשה באו משוטטים בארץ ונתרצו להיות גט ביניהם והאשה הראה כתובתה לפנינו ונכתב בה שם בעלה בנימין בר יהושע אם יכולים לסמוך ע"ז לכתוב כך בגט ולא נמצא שם תשובה על זה. והוא ז"ל כתב עליו וז"ל כפי הנראה מהענין לא היתה הכתובה מקויימת א"כ להמבואר בב"י וג"פ וב"ש דאפי' האיש והאשה לפנינו צריך הכרת שמם אף דהאמת דאפי' אשה וקרוב נאמנים ולפ"ז י"ל דה"ה ע"י שטר (עבה"ט לקמן סי' קס"ט ס"ק י"א בשם רשד"ם ומ"ש בפ"ת שם. וע' עוד בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ס"ח וס"ט) אפי' אינו מקויים כמו בסי' י"ז סעיף י"א מ"מ היינו ע"י שטר היוצא מת"י שאינו של שניהם אבל שטר כתובה היוצא מתחת ידה מה עדיף ממה שהיא מעידה על שמו והוא על שמה דלא מהני לכן נראה דאורחים כאלו שאין להם שום מכיר אף הכתובה לאו מידי הוא. ואף אם היא מקויימת עדיין יש לחוש שמא זה אינו אישה והעלה שמו בשם הנכתב בכתובה כדי להוציא אשה מתחת יד בעלה ואין להם תקנה אלא ע"י שיחזיקו עצמם ל' יום במקום הזה ויוחזקו באיש ואשה ובשמותן באותן הל' יום וע"י חזקה זו חשוב הכרה ויוכתב הגט עכ"ד. ולכאורה צ"ע כיון שלא הוחזק לנו שהיא א"א רק מפיה והיא אומרת שזהו בעלה אין לנו לחוש שמא זה אינו אשה דהפה שאסר כו' עיין בתשו' נו"ב סי' ל"ח הובא קצת לעיל סימן י"ז סעיף מ"ח ס"ק קס"ה ועוד ראיה מלעיל סי' מ"ח ס"ו באמרה קדשתני והוא מכחיש' מבקשים ממנו ליתן גט כו' וצ"ע ועמ"ש לקמן סי' קנ"ב ס"ק:
יג
ושם אביו נהגו. מה שנרשם כאן. ב"י ממשמעות לשון הרמב"ם. הוא ט"ס דאדרבה בב"י כאן ובסי' קכ"ט מדייק איפכא מל' הרמב"ם ששם אביו שוה לשמו רק הב"י בסי' קכ"ט מסיים אבל ראיתי נוהגין לכתוב שם אביו על פיו ע"ש. ועיין בס' ג"פ ס"ק י"ח שנסתפק אם נאמן הבעל לומר שם חמיו והביא מדברי הרא"ם ח"א סי' ס"ו דמוכח מדבריו דכותבין ע"פ הבעל שם חמיו ע"ש ושם בס"ק י"ב הביא מדברי הרא"ם הנזכר דכותבין ע"פ הבעל שם חמיו אע"ג דהבעל היא עוזב דת ע"ש והנה כאן כ' זה בפשיטות כאילו מסכים לדבריו אמנם בסי' קכ"ט ס"ק מ"ג נסתפק בזה דאפשר אפי' על שם אביו אינו נאמן העוזב דת ומכ"ש על שם חמיו והביא שם דכן מבואר בתשו' מהר"ם לובלין סי' ק"י ומסיים שם ולעניין הלכה למעשה יראה דיכתבו ב' גיטין א' בשם המגרש והמתגרשת לחוד וגט שני בשם אבי המגרש ואבי המתגרשת ע"פ המגרש העוזב דת ואם הוא שעת הדחק דא"א לקחת ב' גיטין יקחו גט א' בשם המגרש והמתגרשת לחוד ע"ש. וע' עוד כמה פרטים בדין זה בביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות י"ח. וכ' בס' תו"ג נראה דהיינו דוקא כשמגרש בפנינו ויודעין שזו אשתו רק שכותבין שם אביו משום דהרבה פוסקים סוברין דצריכין לכתוב שם אביו בגט מש"ה כותבין ע"פ עצמו משום דאין חשוד לקללה אבל אם אין יודעין שזו אשתו כיון דעל שמו לבד הוי כהוחזקו שני אנשים ששמותיהן שוות דהא כמה יוסף איכא בשוקא ושם אביו לסימן דמי צריכים העדים לידע הסימן שלא מפיו דאל"כ נשאר החשש שהקשה בש"ס דניחוש לב' בני אדם ששמם שוה וכותב שם אביו של השני לגרש אשת השני והיה צריך לגרש בפני כל יוסף הנמצאים בעיר א"ו דבכה"ג אין כותבין שם אביו על פיו רק בהכרה ע"י אחר ע"ש. ואיני מבין דבריו חדא דמשמעות רמ"א אינו כן שהרי קאי על דברי המחבר דמיירי שאין יודעין בטב"ע אשתו רק שיודעין שאשתו נקראת פלונית ועוד נהי דעל שמו לבד הוי כהוחזקו דכמה יוסף איכא בשוקא מ"מ אינו כהוחזקו שגם שמות נשותיהן שוות דשמו ושם אשתו דמי לשמו ושם אביו וא"כ מאי קאמר דהיה צריך לגרש בפני כל יוסף הנמצאים בעיר הרי באין שמות הנשים שוות אף בשני יוב"ש א"צ לגרש זב"ז כמבואר בש"ע בסמוך ובסי' קל"ו ס"ו ואף דהרמ"א כ' שם י"א דאם שמות המגרשים שוים אע"פ שאין שמות הנשים שוות כו' מ"מ הרי לא כ' הרמ"א ז"ל שיגרש זב"ז רק יכתבו סימן והוא רק חומרא כי היכי דליהוי מוכח מתוכו כדי לצאת דברי ר' מאיר וכמ"ש התו"ג בעצמו בסי' זה ס"ק ט"ז ובסי' קל"ו שם וא"כ פשיטא דסומכין על פיו. ע"כ לענ"ד אי איכא לפלוגי בהך מלתא כך איכא לפלוגי דדוקא בלא הוחזק עוד זוג אחד שיהא שמו ושם אשתו שוה לזוג זה אז סומכין על פיו אבל אם הוחזק עוד זוג שוה בשמו ושם אשתו לזוג זה אין כותבין שם אביו על פיו רק בהכרה ע"י אחר אם לא שנודע בבירור שאין זה שם אבי האחר וגם זה צ"ע מדברי התו"ג בעצמו בס"ק שאח"ז במה שמשיג שם על הב"ש דמשמע מדבריו כשכותב סימן א"צ לגרש זב"ז דאישתמיטתיה דברי הרשב"א שכ' בהדיא דבעי תרווייהו כו' ע"ש מיהו יש לחלק ודו"ק. ועמ"ש עוד מזה בביאורי לס"ג בסג"ר אות י"ח:
יד
שנים ששמותיהם שוים כו'. פרטי דין זה יתבאר בע"ה לקמן סי' קל"ו ס"ו ובביאורי לסדר גיטין בסג"ר אות כ"ה:
טו
ובשעת הסכנה. עיין בתשו' ב"ח החדשות סי' צ"ב שכ' על נדון דידיה וז"ל הנה הדבר היה קשה בעיני כי לא היה מכיר שם אשתו וגם מאיזה מקום נשא אשה ועם כל זה נסמכתי במה ששנינו בשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין הגם שרש"י פי' בפ' התקבל בשעת הסכנה כגון שמסוכן למות ואם לא עכשיו אימתי מ"מ נראה דכל היכא דאיכא למיחש שתשב עגונה כל ימיה כשעת הסכנה דמי כמו שמבואר מפרש"י גופיה בסוף יבמות גם הרמב"ם כתב אמי שהיה מושלך בבור שזה כשעת הסכנה כו' נראה דמפרש בשעת הסכנה כההיא דבמה מדליקין והיינו לומר בשעת הגזירה שלא היו רשאים לקיים המצות אין לפרסם לחקור אחר שם האיש והאשה פן יוודע שמקיימין המצות לכן כותבין ע"פ הבעל אע"פ שאינם מכירין ומשם נלמד דכל היכא דאיכא חשש עיגון דכשעת הסכנה דמי ובלי ספק שמטעם זה כותבין גיטין ושולחין אותם מארץ תוגרמה ומארצות אחרות ואע"פ שאינם מכירין במקום הכתיבה שזה המגרש הוא בעלה של האשה שבארץ אחרת וגם אין יודעין שם האשה כ"א ע"פ הבעל אלא ודאי דחשבינן להו כשעת הסכנה וא"כ כאן נמי שהדבר נחוץ כיון שהבעל עוזב דת ואיכא למיחש שמא התעיף עיניך בו ואיננו כו' ותשב אשתו עגונה כל ימיה ולא היה לפנינו מי שיודע שם האסה סמכינן ע"פ הבעל מפני העיגון ואע"פ שהוא עוזב דת שהרי בההיא דמי שמושלך בבור קאמרינן סתמא ובשעת הסכנה כותבין אע"פ שאין מכירין לא מפליג בין אם הוא עוזב דת או לא א"ו דתקנת חכמים כך הוא ובכי הא ודאי אמרינן כל דמקדש אדעתא דרבנן כו' עכ"ל ועמ"ש לעיל ס"ק ח' ובס"ק י"ג. ועיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ס"ט:
טז
לא יאמרו לסופר. עב"ש סק"ז שכ' וז"ל ואם אמרו לסופר וכ' הגט בטל לכ"ע כו' אבל אם כתבו בעצמם ואמרו לעדים וחתמו נראה דאין הגט בטל אלא פסול דלא גרע מאם חתמו עדים פסולים דקיי"ל הגט פסול ולא בטל כמ"ש בסי' ק"ל סי"ז וכ"כ רד"ך בתשובה כו' ובאומר אמרו רבו הדיעות י"א הגט בטל והיינו בכתיבת הגט אבל בחתימה פסול ולא בטל כו' עכ"ל ועיין בתשו' ברית אברהם סימן צ"ז וצ"ח שהאריך הרבה אם דברי הרד"ך וב"ש הללו נכונים הם לדינא. וגם האריך שם בעובדא בגט שכ"א שנמסר בעיר אחת והיה חתום עליו עד שלא נתמנה מהבעל רק שגם הוא שמע קולו של הבעל וחתם עצמו לפני ב"ד והזהירו אותו שיחתום לשמה ועד א' העיד שאחר המינוי שאלו להבעל שמא יצטרכו להחליף העדים או את הנייר והשיב שהוא סומך על הב"ד אך זה העד הנחתם לא שמע זאת ע"ש מסי' צ"ו עד אחר סי' ק"ה. וענין כיוצא בו קצת איתא בתשו' תשב"ץ ח"ב סי' קי"ט ובס' בית מאיר פקפק עליו ע"ש וע' עוד בתשב"ץ שם בסימן קכ"ב:
יז
אמרו לסופר. עבה"ט ועיין בשו"ת הגאון החסיד מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי שהאריך הרבה בדין אמרו לסופר ומצדד להקל בנדון דידי' שכ' הגט א' מהשומעים מפי הבעל כשצוה לשלוחו לומר לכל מי שירצה שיכתוב לשמו ולשמה כו' וסיום התשובה לא נמצא שם:
יח
במי שנשתתק. עבה"ט מ"ש והרד"ך והר"מ מטארני כתבו במקום עיגון יש לסמוך כו' וע' בתשו' הגאון מהרי"מ מבריסק סי' ל"ב העלה ג"כ הלכה למעשה להקל במקום עיגון גדול בדבר אשה אחת מבריסק שבעלה נסע למרחקים וע"פ רוב השתדלות השיגו מכתבים מהרב דק"ק מעץ שבעלה הוא שם ובלתי אפשר לסדר שם גט זולת שיכתוב בכ"י לבריסק לסופר ולעדים שיכתבו גט ויחתמו ויתנו לאשתו. והאריך בזה דבמקום עיגון גדול יש לסמוך אדברי המקילים בכת"י גם בפקח ועיקר יסודו על דברי הג"פ שהסכים הלכה למעשה שבמקום דוחק ועיגון שלא יהיה לה ח"ו תקנה כל ימיה יש לסמוך ע"ד המקילין והביא הרבה מהראשונים ז"ל אשר לא הובאו בב"י שמקילין בזה. ועוד המציא תקנה שכתב להרב ממעץ שטרם שיכתוב הבעל בכ"י יאמר בע"פ שממנה את הסופר פלוני ועדיו פ' ופ' לכתוב ולחתום עבורו ובזה יש לנו סעד לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן ס"פ האומר היכא דממנה שליח שלא בפניו דמועיל ואין זה אומר אמרו ואף שהב"י כ' שלא אמרו רק להלכה ולא למעשה (וכ"כ הרד"ך עח"מ ס"ק י"ב) הנה מצאנו גדול האחרונים הרש"ל ביש"ש גיטין כ' בפשוטו שיש לסמוך ע"ד הרא"ה והר"ן הלכה למעשה. וגם בענין אומר אמרו גופא דעת הרש"ל שם דבמקום עיגון יש להקל (וזהו ע"פ דברי התוס' גיטין דף ס"ז סוד"ה מתניתין שכתבו א"נ זמנין דתעשה כן אפי' לכתחילה כגון בשעת הדחק) וכמה ראשונים מקילין ג"כ בזה כאן שהאריך בתשו' בית אפרים חה"ע סי' ק"ו וכ' שם שיש ת"י תשובת הגאון מג"ש שמיקל ג"כ במקום עיגון. ומכ"ש בנ"ד שממנה השליחות בעל פה שלא בפניו שלדעת הרא"ה והר"ן לא הוי זה כאומר והגם שהרב בעל בית אפרים סיים שמ"מ לא מלאו לבו להקל כיין שדעת הש"ע וגדולי אחרונים להחמיר בזה ולדעת כמה ראשונים יש כאן פסול דאורייתא הנה בנ"ד שיש טור צד להקל דעת המקילין היכא שמצוה בכתב ידו דאיש פלוני יהיה סופר שלו ופ' ופ' יהיו עדי חתימה דהרבה מקילין בזה בצירוף שניהם נוכל לסמוך לעשות מעשה להקל במקום עיגון כי זולת זה לא יהיה לה תקנה לעולם ע"ש באורך (ועיין בס' בית מאיר חזה) ולמעשה צ"ע רב בקיבוץ חכמים.
יט
בשביל כולם. עבה"ט בענין גט שנכתב ע"י ב' סופרים ועיין במל"מ פ"ד מה"ג דין י"ד הביא שם הרב המגיה ראיה לדעת הפר"ח ע"ש. גם בספר גט מקושר בסג"ר אות קס"ג הסכים לדעת הפר"ח ע"ש ועיין בס' שעה"מ פ"א מה"ג דין ג' מ"ש בזה.
כ
כתבו וחתמו ותנו. עיין בס' דורש לציון דרוש י"ג שהקשה לפי שיטת התוס' בנזיר דף י"ב דמה שמחוסר מעשה אף שבידו לעשות מ"מ מקרי לא מצי עביד השתא ולא מצי משוי שליח א"כ קשה על כל הגיטין הנהוגים ע"פ הפוסקים כשהבעל נחפז לדרכו שממנה שליח להולכה קודם שיכתב הגט הא הוי מלתא דלא מצי עביד השתא שהרי אין הבעל בעצמו יכול ליתן הגט לאשתו שהרי עדיין לא נכתב ואף שבידו לכותבו מחוסר מעשה הוא ודבר זה מפורש בש"ס בכמה מקומות שיכול למנות שליח להולכה קודם שיכתב כו' והאריך שם בזה ע"ש ועיין בת' שיבת ציון סי' ע"ו מ"ש בזה:
כא
ושנים חותמים. עבה"ט שכ' כלומר כו' מיהו השליח יכול להיות הסופר. והוא ל' הב"מ סק"י. ובח"מ ס"ק י"ז כ' עוד דג"כ יכול להיות השליח אחד מן העדים ע"ש. ומשמע דר"ל אפילו בח"ל שצריך לומר בפ"נ ובפנ"ח וכן מבואר להדיא בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שנ"ט וסי' ת"ו (ויובא דבריו לקמן סימן קמ"א ס"א ס"ק ושם סי"ו ס"ק) . ארצם מצאתי בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' ס"ח הובא שם לשון סדר הגט כ"י מהגאון מהר"י מרגליות עם הגהות מהר"ם מקראקא כ' וז"ל בפ"ב דגיטין אפי' אמר אני הוא עד שני פסול מכאן פסק הא"ז דאין לעשות העד שליח כלל והטעם כדמפרש או כולו בקיום הגט או כולו בתקנת חכמים והכא אומר אני חתמתי ומעתה ה"ה נמי דאין לעשות הסופר לשליח דתיקון חכמים הוא לומר בפני נכתב ובפ"נ והכא אומר אני כתבתי ולא אמר כולו בתקנת חכמים ואין להקל בלא ראיה עכ"ל. והובא שם תשובת חכם א' (כפי הנראה הוא הגאון מהר"ד אופנהיים) שחולק בזה על מהר"י מרגליות וכ' דשפיר יכול להיות הסופר שליח ואף שצריך לומר אני כתבתי ובפני נחתם לית לן בה דכל ענין של בפני נכתב הוא כי היכא דלא ליתי לאחלופי בקיום שטרות דעלמא ודאי דאין נפקותא אף אם משנה הלשון לומר אני כתבתי אך בענין בפני נחתם ודאי דאיכא קפידא כו' ולכן צדקו דברי א"ז דאין עד יכול להיות שליח משום דאיתפליג בעדות עצמו דצ"ל אני חתמתי ובפני חתם חבירי ואין לו תקנה אלא יתקיים בחותמיו משא"כ הסופר אף אם נעשה שליח מ"מ בחתימות שני העדים אומר בשוה בפני נחתם ולכך נקט הא"ז דאין לעשות העד שליח ומסופר לא משתעי מידי. והאריך עוד בזה ומסיק ומכ"ש במקום עיגון ודאי דאין להחמיר כלל ואפשר דבעל סדר הגט גופייהו לא עלו על דעתן' להחמיר במקום עיגון עכ"ד החכם הנ"ל. ואא"ז ז"ל שם בסימן ס"ט האריך לחלוק על החכם הנ"ל ומסיק דחלילה לנו להקל נגד הני גאונים מהר"י מרגליות ומהר"ם מקראקא ובנ"ד יתקיים הגט בחותמיו ולפני ב"ד או הוא ואחר יעידו על חתימת השני והוי כולו בקיום הגט ע"ש. ועיין בס' ישועות יעקב ס"ס קנ"ד בסה"ג ס"ק י"ז שהזכיר ג"כ דברי הפמ"א ז"ל ברמיזה וכתב שדעתו מסכמת לדעת הגאון מהר"ד אופנהיים אמנם רק בשעת הדחק כעובדא דשם ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ק״כ
א
סי' ק"כ ס"א צריך שיכתבנו. נ"ב ע' בסדר הגט דלכתחילה לא יכתוב הבעל בעצמו היכי דאפשר באחר:
ב
ח"מ אות א' דשלוחו כמותו. נ"ב מלשון זה משמע כיון דהוא שלוחו מהני שהקלף של השליח (וכמ"ש הפר"ח) ולפ"ז מ"ש הח"מ אח"כ ואם נתן לו סתם כשר דלא גרע ממי שהי' מושלך בור הוא תמוה דהא נתן לו סתם הבעל הוא המגרש ואין ראי' ממושלך לבור התם דשלוחו כמותו ל"צ הקנאה:
ג
ס"ג ששמותיהם שוים. נ"ב בכתבה אף אם במבטא אין שוים כגון א' שמו שלמה וא' שמו שלמה תשו' דבר שמואל סי' ל"ד:
ד
ח"מ אות י' שם אביו על פיו. נ"ב וכן כותבים על פיו אם אשתו תשובת הרא"ם ח"א סי' ס"ו:
ה
ב"ש אות ז' אינו אלא פסול דרבנן. נ"ב מה דנקט הב"ש איזה פעמים בהחלט דסתם הוי דרבנן ע"פ דברי תוס' ערובין די"ג לענ"ד אינו כן דתוס' כ"כ רק למה דס' ר"פ דאף מאן דסובר דאין מגולת' כשר להשקות סוט' אחרת אלא מודה בס"ת נצטרך לומר דבגט הוי דרבנן אבל למ"ד דאף מס"ת אין מוחקי' כדקי"ל כר' יעקב ממילא הוי דאוהרייתא וכמ"ש שם תוס' תחלה אההי' דאמרי' למאי ניחוש לה וכו' דס"ל כמ"ד אין מוחקי' מס"ת הרי להדיא דלהך תנא הוא דאורייתא ובטל הגט ואין חוששי' לה:
ו
ח"מ אות י"ב דאז איכ' למיחש. תמהני דהעתיק לדברי הב"י התמוהים מאד דהדבר פשוט דא"א לדאורייתא פסול משום מילי אלא דהר"ן כ' ליישב הסוגי' דמבואר דאם א"א כשר שייך חורבא וצריכי' למפסל חתם סופר ועד אבל אם א"א פסול משום מילי אף דבאמרו אני ממנה אותו דכשר בזה לא שייך חורבה כיון דהבעל ממנה לא יטעו עיי"ש. אבל לומר דא"א פסול משום חורב' אין זכר ורמז בר"ן כלל:
ז
ב"ש אות ט' רק בתורף. נ"ב כדמוכח מסוגי' ערוכה די"ג ע"א ששייר מקור התורף הרי דחשו' כותבי' הטופס והפקח התורף:
ח
ח"מ אות כ"ב שע"פ הדין,. נ"ב מ"מ תמוה לי במ"ש הר"ן ס"פ הזורק בההיא דאמרי' התם כנסה בגט קרח תצא מזה ומזה גזירה משום כולכם והא יכול להתקיים התנאי אח"כ כדאמרי' ואילך מכאן ועד עשרה ימים ונחלק בזה עיי"ש הא בפשוטו ניחא דהוי כמו כל תנאי דעלמא דמהני אחר נתינת הגט אבל הגרושין חלי' משעת קיום התנאי ואילך וממילא כנסה מקודם תצא מזה ומזה מש"ה כנסה בגט קרח תצא מזומ"ז וההו' דמכאן ועד י' ימים היינו אפי' אחר הנתינה וקודם הנשואין וצ"ע:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ק״כ
א
ואף אם שלוחו ואף אם שלוחו כו' לאפוקי מדעת הרמ"ה בטור וז"ל האומר לעדים כתבו גט ותנו לאשתי א"צ לזכות לו הנייר קודם כתיבה אלא אע"ג דכתכו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחות כא עבדי מכי יהבי לה בשליחותיה דבעל כמאן דיהבי ליה לבעל והדר בעל ויהיב לאתתי' דמי דכיון דיהיב לאתתא בשליחותיה כמאן דאקנויי אקני ליה לבעל לגרושי ביה כו' עכ"ל קמ"ל דלכתחילה יתן לו הסופר לבעל:
ב
משל הבעל דכתיב וכתב לה ספר כריתות ונתן דיתן משלו ושלוחו כמותו:
ג
שהבעל מצוי דמן הדין א"צ לזה שהכל מוכר הסופר להבעל בעד אותו פשוט שנותנ' היא לסופר בין הקלף והדיו בין שכר עמלו ואקנויי מקנו רבנן להבעל ואע"ג דלא משיך כלום כשר שהרי אומר לשניהם כתבו ותנו גט לאשתי והוא הולך למדה"י וה כותבין בלא כלום הקנאה ולא ממעטינן אלא שלא יהא וכתב' היא או שלוחה אבל זה מקרי וכ' הוא כיון דרבנן אקנו ליה מיהו אם הכל של האשה צריכה היא לאקנויי ממש להבעל את הגט דלא תקינו רבנן להבעל אלא פשיטי דספר' כ"כ ב"י בשם הרמב"ן מ"ה כ' כאן כשהבעל מצוי דהיינו וכו' אבל ע"י שליח שיכתבו ויתנו א"צ לזה ולפ"ז אם הבעל שוכר את הסופר על שיכתוב לו גט א"צ כלל שום זכי' מן הסיפר לבעל דודאי השכירות כולל גם הקלף והדיו אלא שנהגו בכל גווני שימסור לו הסופר וכתוב בסדר גיטין שיגביה הבעל הכל ויקננו בהגבהה וכתב הטור בשם הרמ"ה האומר לעדים כתבו ותנו גט לאשתי א"צ לזכות לו קודם כתיבה אלא אף ע"ג דכתבו מדידהו ויהבו לה כיון דבשליחותייהו קעבדי מכי יהבי לה בשליחותיה כמאן דיהבי לבעל והדר בעל ויהב לאתתיה דמי דאקנויי אקני לבעל לגרושי ביה ונמצא זכות לבעל וגירושי אשה באין כאחד עכ"ל פי' שגמר השליחות היא בשעת נתינת הגט לאשה ואז מתחיל זכות הבעל ג"כ ובפריש' דחק לפ' בע"א:
ד
וי"א דאף הקולמוס אבל דיעה ראשונה לא הוצרך הקולמוס דאין כאן חסרון הניכר בגט והמנהג כסברא בתרא.
ה
ומפני תקנת עגונות כו' נראה דה"ק דאם נותנת היא השכר שפי' הוה גט ולא אמרי' דהוה וכתבה ונתנה דחכמים מקנו ליה אותו השכר כאילו הוא שלו אבל אם נתנו סתם גט ולא פירשו מי ישלם שכר נראה דאין הסופר יכול לכופה ליתן השכר אלא הבעל ישלם כעיקר הדין אע"פ שהסכימה לקבל גט מ"מ תוכל לומר אדעתא דהכי לא הסכמתי ועוד יש הוכחה לזה בסמוך.
ו
גזל נייר כו' הטור בשם הרמ"ה כתב טעם לזה דאינו חייבת להחזיר לו דהוא שינוי שם ושינוי מעשה דהיינו מעיקרא (שמו נייר) והשתא שמו גט ושינוי מעשה מכח הכתב ומכאן ראיה דאין עליה חיוב לשלם שכר הגט דאל"כ בלא"ה לא הוי גזל לגבי דידיה כיון שאין התשלומין עליו:
ז
אפי' קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו לבעלים ויש כאן יאוש ושנוי מעשה. טור:
ח
ולא פרע ליה כו' הא סברת ב"י מטעם דאין כאן שנוי שם ולא שנוי מעשה לא קרינן ביה ונתן דהא לאו דידיה והנה דין זה נפתח בגדול ונסתיים בגדול ולענד"ן תמוה ביאור הוא דבשלמא בדין דהרמ"א שגזל נייר הוא שפיר גזל שגזל מן א' מן השוק את הנייר ונכתב הגט שלא כדין ע"כ הוצרך לטעם דשנוי שם אבל בזה ששכר הסופר לכתוב לו גט ונכתב בכשרות רק שנתחייב לו מעות בעד זה ה"ל לסופר שכר פעולה אצל הבעל ודמים בעלמא בעי לשלם ליה כפי מה שקיצץ עמו וזה דומה למ"ש בסי' כ"ח לענין קידושין דבשכיר' פעולה אינה מקודשת ולא הוה אלא מלוה וה"ה נמי לענין גט כאן דאין על הבעל אלא חוב לשלם לו דמים דודאי אם יחזיר הגט להסופר אינו פטור מתשלומין א"כ ה"ל כמו בגזל נייר וכתב גט דקנאו בשינוי שם דודאי חייב עכ"פ לשלם לו דמים בעד הנייר ואפ"ה דוה גט ה"ה נמי כאן מכ"ש לפמ"ש בסעיף א' שקודם שיכתוב הסופר גט יקנה לבעל את הנייר דפשיט' שאין לו עליו אלא דמי שכירתו ואף שאיני כדאי להכריע על אלו הגדולים בפרט להקל נגדם מ"מ נראה ברור דהך אינו מגורשת שכתב הרמ"א ע"פ ב"י אין לומר בו דלא הוה מגורשת כלל וקדושין מאחר לא תפסו בה דחלילה לימר כן ודי בזה שלחומרא אינה מגורשת ואסור לאחר אבל אם קדשה אחר ודאי צריכה הימנו גט כנלע"ד ברור:
ט
שיהיו העדים כו' רש"י פי' הסופר והעדים וכתב ב"י בשם נ"י כלו' דלא סגי בהכרת פנים ושיסמוך על האחרים בשמות משום דהוה מלתא דעבידא לגלוי. אלא צריך שיכיר שמותיהן נ"כ עכ"ל וכתב ב"י הפי' אם הוא אינו מכיר שמם אע"ג דמכיר אותם בצורת הפנים לא סמכינן לכתוב על סמך שנשאל אח"כ שמותם לאחרים אבל אין סברא לפרש אם שאלנו לאחרים על שמותם והגידו לנו שלא לסמוך עליהם עכ"ל ועל פירושו שלא נסמוך על השאלה אח"כ בשמות (קשה) והא אפי' בשאר שטרות קי"ל בח"מ דבקיום אין לכתוב במותב תלתא הוינא וכו' ואתו פלוני ופלוני והעידו כו' עד שיעידו תחלה מטעם דמחזי כשיקרא ונראה דקמ"ל כאן דה"א כיון דמצינו דאפילו ע"א או קרוב מהני להעיד על שמותם מטעם דעביד לאגלויי והו"א דא"צ הכרה כלל בענין שמותיהם אלא הם עצמם נאמנים קמ"ל דלא סמכינן ע"ז אלא צריך דוקא הכרה בשעת כתיבה ולא מהני בזה מה דעבידו לגלוי' אלא דעכ"פ בעינן הכרה וסגי בזה ע"פ עצמו או קרוב וזהו באמת אפילו בשאר שטרות:
י
מכירים ויודעים שמא יבואו שנים ויעשו קנוניא וישנו שמותיהם בשמות אחרים ויודו זה לזה כ"כ רמב"ם:
יא
וי"א דאף הסופר צריך להכיר ונראה הטעם דהא בעינן כתיבה לשמה ע"כ צריך שיכיר שמה. וי"א דגם הסופר כן כתב הטור הסופר והערים והאריך ב"י שהסופר כדי נקטה ורמ"א ס"ל דדוקא נקט וטעמו דבגט תליא מלתא בכתיבה לרבי אליעזר דס"ל עידי מסירה כרתי ומאי וכ' אכתב הגט דבעי לשמה וכ"כ מו"ח ז"ל ואני תמה מאד א"כ בשעת הסכנה דכותבין אע"ג שאין מכירין מאי אהני סכנה לבטל עיקרו של גט מן התורה דבעינן לה לשמה ותו תמוה ביותר דהא הכרה זו סגי בע"א ואפי' קרוב וא"כ ל"ל הכרת הסופר ולא די בהכר' העדים ואפילו א' מן העדים לחוד סגי ותו ל"ל טעמא משום קנוניא לפי זה אלא ברור דהך הכר' לאו משום לשמה היא דאף בלא הכר' את שמה הוה לשמה כיון שכותבין גט זה לשם איש זה יהיה מי שיהי' המגרש את אשתו תהיה מי שתהי' ודי בזה בלא הכרה שום א' מהם אלא ההכר' היא בשביל שלא יערימו לעשות קנוני' ובשעת הסכנה לא חשו לזה והטור דנקט העדים והסופר ר"ל או הסופר ואפי' זה לאו דוקא אלא אחד מן השוק ואפי' אשה סגי כנ"ל דלית מאן דחש לזה הי"א דלבעי הכר' לשלשתן דהיינו ב' עדים והסופר וזה פשוט לע"ד:
יב
אפי' ע"פ ע"א הטעם דהוה מלתא דעבידא לגלוי:
יג
ובשעת הסכנ' במתני' אמרי' מי שהיה מושלך בבור ואמר כל השומע קולי יכתוב גט לאשתי הרי אלו יכתבו ויתנו ופירש"י שהיה מפרש שמו ושם עירו והטעם בזה שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה וא"כ ה"ה בכל גווני שא"א להכיר להם באים לפנינו אנו מאמינים להם ומ"ה מביאים גיטין שנכתבו בארצות אחרות אף שבודאי אין שם היכר להאשה אלא במקום דלא אפשר לא גזרו בשביל קנוניא:
יד
ולכתחלה יאמר אל הסופר לפני העדים כצ"ל:
טו
אפי' אמר לב"ד תנו כו' זה דעת דבי יוסי דאפי' אמר לב"ד הגדול שבירושלים תנו גט לאשתי צריכים ללמוד שיכתבו ויחתמו ויתנו לאשה וטעמו דמילי נינהו ומילי לא ממסרן לשליח וכ"ש אם לא הזכיר נתינה אלא אמר כתבו וחתמו ובטור לא נקט הך בבא דתנו אלא כתבו וחתמו לחוד וכ' בית יוסף דלא דק ונראה פשוט שיש חסרון בדברי הטור בבא אחת וכן צריך להיות ואפילו אמר לג' שיש עליהם תור' ב"ד אפי' אם אמר להם תנו צריכין ב"ד לכתבו ולחתמו ואין להם לאחרים לעשותו וכ"ה בגמ' ובקיצור פסקי הרא"ש והסופר דילג מתיבת ב"ד לתיב' ב"ר השני וטעות כזה רגיל בהעתקת ספרים:
טז
אפי' אמר להם אמרו לסופר רבו פתרונים בענין זה בטור ובר"ן כמו שהאריכו בדריש' ופריש' בשם הרבה מפרשים וגם מו"ח ז"ל הלך לפי דרכו ואם באנו לסדר הדיעות ולהקשות עליהם ילאה הכותב והקורא ע"כ אמרתי לברר העולה ע"צ האמת בסייעתא דשמיא ותנוח דעתי יש להקשות בטור שכתב שצריכין הב"ד דוקא ולכתוב ולחתום ובסימן קמ"א כתב בהדיא דלא אמרינן מילי לא ממסרן לשליח אלא כשמוס' לו דבר לעשותו אינו יכול למוסרו לאחר כגון מי שעשה שליח לחתום גט שאינו יכול למוסרו לאחר לחותמו אבל כשאומר לו בהדיא לומר לאחר לחותמו יכול לעשות כדאמרי' לקמן באומר לשנים אמרו לפלוני שיכתוב ולפלוני לפלוני יחתמו דלא הוי מילי עכ"ל וכאן כתב אפי' בגט לא מהני וא"ל דהתם שאני שזכר בפי' מי הסופר והערים בשמם וכאן לא אמר אלא סתם סופר ועדים בלא שמם דא"כ אמאי אמר כאן עד שישמעו מפיו ה"ל לומר עד שיזכיר שמם ותו דבסי' קנ"ד בסופו כתב אפי' אמר לג' אמרו לפלו' שיכתוב ולפלוני לפלוני שיחתמו לא יכתבו עד שישמעו קולו עכ"ל הרי שאין לחלק בזה ותו דקדקו כל הרואה דברי הטור כמ"ש בסימן קמ"א כדאמרינן לקמן ולא מצינו שום דבר מזה לקמן בספר הטור עד שהרש"ל הוצרך לפרש דקאי על ספר ח"מ דשם זכר דין אומר אמרו לענין מתנה וזהו אינו מסתבר כלל לפרש כן ובדרישה העיד שבספר ישן אין שם האי תיבה לקמן עוד ראוי לישב דברי הב"י במ"ש כאן נמצא לפי דעת הר"ן כל שלא אמר אמרו אלא מינה את הסופר פלוני לכתוב לו גט ולעדים כו' וכל היכא דאמר להם אמרו לסופר פלוני ויכתוב ופלוני ופלוני ויחתמו פסול דאיכא למיחש מחמת כיסופא דסופ' מחתמי ליה עכ"ל ומזה נמשך למה שכתב אח"כ דלהר"ן באומר אמרו לסופר כו' והוא עשה כן כמו שצוה הבעל דפסול מדרבנן ותמה עליו בדרישה תימא גדולה על הרב הגדול ב"י שכתב כן דז"א דמבואר בהר"ן כמה פעמים דהאי משום מילי לא ממסרן וא"כ פסול מן התורה ולא ידעתי שוב ליישבו. ומו"ח ז"ל כתב בקונט' האחרון דהב"י כתב זה במייחד ופורט הסופר והעדים וע"כ לא הוי מילי פסול מדרבנן ולא דק דא"כ אפי' מדרבנן כשר כיון דחושב זה לשליחות וכל שליחו' כשר לגמרי להר"ן והרמ"ה. והנלע"ד לתרץ כל זה על נכון. ותחלה נפרש דברי הר"ן במה שקשה בדבריו למעיין בו במה שהעתיק בדברי ב"י אלא שהב"י קיצר בהעתקת הלשון וכר"ן גופיה האריך יותר ע"ש דתחלה כ' שהרמב"ן כ' וא"ת שאין חולק ר' יוסי אלא לאומר אמרו סתם אבל לא במברר הסופר והעדים (כו') ואח"כ הביא הר"ן דברי הרמ"ה לחלק באומר אמרו באופן זה אמרו לסופר שאני ממנה אותו שליח לכתוב ולפלוני ולפלוני שאני ממנה אותם שלוחים (וכו' משמע מלשון זה דלא הויין שלוחים אלא בלשון זה שמפרש בהדיא שעושה אותם שלוחים א"כ מאי מקשה הר"ן אח"כ ולא נ"ל כן דאי הכי מאי מקשה וליחוש דלמא כו' ואתם חתומו כו' מאי קושיא יש על המקשן הזה טפי ממה שיש על המקשן הראשון דפריך וליחוש ושמא כו' ולפלוני ולפלוני ויחתמו כו' דהא חד ענינא הוא ממש דמאי שנא (אמר אמרו) לפלוני ולפלוני לאמרו אתם חתמו ומה דקשה ע"ז קשה ע"ז ותו קשה במאי דמסיק הר"ן אבל בממנ' סופר ועדי' מדעתו ליכא למיחש לחורבה כו' א"כ מאי פריך המקשה מאתם חתומו הא התם אין טעות בו ע"כ ודאי לא יאמר כן להרבות ממזרים. וכמו שהקשה על הרא"ה על כן נלע"ד דדברי הר"ן מתפרשים בדרך זה דהרמב"ן ס"ל דלשון אמרו לפלוני שיכתוב ופ' ופ' שיחתמו מורה על שליחות מסתמא כמשמעות הלשון וע"כ הוקשה לו למה לא יועיל השליחות אע"פ שהוא שלא בפניו וע"ז אמר דאין לתרץ דאה"נ דמהני זה והתלמוד לא אוסר אלא באומר בפירוש מדעתיכם דאז מוכח דאין כאן שליחות אבל באומר סתם ולא זכר מדעתיכם אה"נ דמהני זה אינו דהא מזכיר בהדיא לפלוני ופלוני ויחתמו וזה אין מורה על מדעתיכם דאם הוא נותן להם כח לפי דעתם למה יחד פלוני ופלוני הלא המה יעשו מה שלבם חפץ. וע"ז תירץ הרמב"ן דאה"נ דמיירי אפי' בעושה שליח ולא אמר מדעתיכם ואפ"ה פסול מטעם דאין העדים נעשים שלוחים בגט עד שישמעו מהבעל כיון דבעינן לשמה וכ' ונתן והרא"ה הקשה על רבו הרמב"ן ומסיק דיש חילוק בין אמירה סתם למינוי שליח ובמינוי שליח גופיה הוסיף הוא דאינו אלא באומר בפי' שעושה אותם שלוחים אבל כל שלא זכר זה אע"ג דאמר סתם ולא אמר מדעתיכם הוה במו מדעתיבם אע"פ שזכר פלוני ופ' דהיינו שאתם מדעתיכם תאמרו לפ' ופ' כו' וע"ז הקשה הר"ן נהי דהמקשן הראשון שאומר לפלוני ופ' יש לפרש דבריו שאינו אומר בלשון שליחות וא"כ לא לזכור שם הבעל שהוא המשלח ואיכא כיסופ' אבל המקשן השני שזכר ואתם חתמו דזהו שליחות גמור כדרך כל המשלחים שמצוים לאדם שיעשה איזה דבר ולא הוצרך להזכיר שהוא עושה שליח דדוקא באומר לפלוני ופ' והיינו שלא בפניהם אפשר לומר שהוא נותן רשות להשנים שהמה יאמרו כן מדעתם לאותן שזכר ע"כ צריך להזכיר השליחות בפירוש משא"כ באומר להם אתם חתומי דהוה שליחו' גמור ואפ"ה פריך המקשן השני דיש שם כיסופא אע"ג דמזכיר שם הבעל על השליחות וזה סותר דברי הרא"ה אח"כ מסיק דבאמת הוא סבר ומסכים לדעת הרא"ה דיש חילוק בין שליחו' לסתם אלא דעצם החילוק מה נקרא שליחות חזר הר"ן לדעת הרמב"ן דהיינו אפי' כסתם שזכר ופרט שמות הסופר והעדים הוה שליח ולא אמרי' דלא הוי שליחות אלא באומר מדעתיכם בפי' בזה דוקא לא הוה שליחות ואסור משום דהוי מילי ולא ממסר לשליח וזהו שכתב הר"ן הלכך ע"כ מאי דפסל ר' יוסי באומר אמרו מדעתיכם משום דמילי לא ממסרן לשליח פי' שאמר בהדי' מדעתיכם וגם בכאן יש הג"ה טעות בדפוס חדש שהגיה כאן באומר אמרו בין במברר בין מדעתיכם לא הבין המגיה זה הפשט כלל ושלח ידו להוסיף בדברי הר"ן שלא כמשפט: ונמצא מסקנת הר"ן דג' חלוקים יש כאן דכל שאמר מדעתיכם בפירוש הוה ביטול שליחות ובזה הוה מילי ואסור מדאורייתא אבל באומר בלא מדעתיכם ופירש פלוני ופלוני הוה תיכף שליחות ומותר מן התורה דאין כאן מילי אלא דיש כאן איסור מדרבנן משום חורבא דהם יסברו שאע"פ שדעתו שיהיו שלוחים מ"מ הוא מסר להם כח לשנות השליח אם ירצו כיון שהוא לא מינם בעצמו והיה לו לומר בפירוש אני ממנה פלוני ופלוני שלוחים בפניכם ע"כ יבא חורבא דסופר מכח זה ומ"ה פריך המקשן השני שפיר ליחוש שמא יאמר אתם חתומו כיון שאין הוכחה שרוצה דוקא בהם שיאמרו לסופר לחתום וא"ל א"כ בכל מקום שמצוה לעדים ניחוש לזה זה אינו דדוקא הכא יעשו כן משום כסופא דסופר שעל ידם היא מצוה לסופר חיישי' לשנוי בשביל כסופא דסופר משא"כ בעלמא למה ישנו את תפקידם אבל אם באמת אומר בפירוש כן א"כ עושה פלו' ופ' שלוחים וכמו שזכר הרא"ה ודאי מותר אפי' מדרבנן שהם רואין שרצונו דוקא שיהיו שלוחים מפיו ואין בידם לשנות לא ישקרו במזיד וע"פ (זה) יפה ויפה כתב הב"י דבאומר אמרו לסופר פלו' ויכתוב ולפלו' ויחתמו והם לא שינו מדבריו דכשר מן התורה דאין כאן מילי כיון שיש כאן שליחות אלא מדרבנן פסול דנפק מיניה חורבה כמו שזכרנו דיסברו שהרשות בידם לשנות מה שירצו אבל באמת אם אומר בפירוש שעושה אותם שלוחים לא ישנו כלל להרבות ממזרים ומותר אפילו מדרבנן וכדעת הרא"ם אבל להרמב"ן בבל גווני פסול מדאורייתא ער שישמעו מפיו ובסי' קנ"ד כ' הדין האמיתי שבאומר אמרו לפלו' שיכתוב כו' אסור לומר לאחר אע"פ שאין כאן מילי מ"מ אסור מטעם חורבא כמו שזכרנו ובסי' קמ"א נראה דתיב' לקמן צ"ל לשמואל דהיינו בגמ' איתא דשמואל ס"ל כר"י בחדא דמילי ממסרן לשליח ופליג עליה בחדא דהיינו באומר אמרו והני כשמואל כיון דהוי שליח ולחורבה לא חייש כיון דס"ל חתם סופר פסול אבל אנן חיישינן לחורב' אע"פ דקי"ל חתם סופר פסול דאזלת הכא לחומרא והכא לחומרא דבעינן אומר אמרו חיישי' שמא יסברו דחתם סופר כשר ובחתם סופר חיישינן שמא יסברו דאומר אמרו כשר כמ"ש הרא"ש בפ' המגרש וס"ל להטור דחורב' שייכי אפי' באומר בפי' שליחות וראיתי בשם רש"ל שכ' ג"כ שכוונת הטור דאין האיסור משום מילי אלא משום דבעינן וכתב לה וכדעת רמב"ן ותמוה לי מאוד דא"כ למה כ' הטור סי' קמ"א דיכול אמרו לאחר לחתום א"ו כמ"ש מ"ה כתב כאן עד שישמעו מפיו זולת זה אין תקנה בכ"מ שזכר סופר ואפי' בסתם ולא פרט שמו מ"ה כ' הטור בסימן קמ"א דלענין השליח לקבלה שעושה האשה ונתנה לו רשות לעשות שליח אחר שכ' הרמ"ה איסור כזה משום דהוה מילי דהוא דס"ל אפי' במידי שהוא שליחות גמור שייך בו מילי בזה חולק עליו הטור ואמר שיכול אדם לומר שיחתום אחר דבזה ל"ש מילי ולא חורבה שהרי לא נזכר כלום מהסופר דגרמא מחמת כסופ' דסופר וא"כ ה"ה נמי בשליח של אשה דלשם דזה לא הוה מילי כיון שיש כאן שליחות כדאמרי' לשמואל דמתיר באומר לשנים אמרו לפלו' כו' דבזה ס"ל דמותר אפי' מדרבנן דדוקא במידי דלא הוי שליחות כלל שאומר מדעתיכם פסול מדאורייתא מצד דהוה מילי אבל ביש בו משום שליחות מותר לדידיה מן התורה אלא דאנו מחמירין מחשש חורבה כדלעיל וכאן באשה שמינתה שליח לקבלה אין שייכת חורבה זו ע"כ מותר כאן בשליח האשה אפי' מדרבנן וכן אומר לאחד אמור לפלו' שיחתום ולא זכר מכתיבה כלום נמצא דהכל נכון בסייעתא דשמיא בעיון הנמרץ:
יז
הוי ספק מגורשת נראה טעמו דספק אם חתם סופר ועד כשר ממילא אומר אמרו פסול דנפיק מיניה חורבה כדלעיל וספק אם חתם סופר ועד פסול ממילא אומר אמרו כשר ואזלינן לחומרא כאן וכאן ע"כ הוה ספק מגורשת וא"כ גם בחתם עד וסופר הוה ספק מגורשת:
יח
כתבו וחתמו ותנו. במשנה לא הוזכר וחתמו אלא דכתבו ותנו וחתימ' בכלל הכתיבה וכתב ב"י דמדזכר הרמב"ם והטור גם וחתמו משמע דלא סגי בלא וחתמו ומתנית' לישנ' קטיעא נקט ולעד"נ דודאי ל"צ האי וחתמו דגם בלא זה הוי דינא דשנים מהם חותמין אלא דקמ"ל רבותא אפי' אם אמר בפי' לעשרה גם החתימה ה"א דקפיד שיחתמו דוקא כול' דדוקא כתיבה סגי בא' שא"א בע"א משא"כ בחתימה קמ"ל אפ"ה סגי בשנים מהם כנ"ל ונכון:
יט
אמר כולכם חתומו חותמין כולם ואם מנאן בין שמונה כו' כצ"ל:
כ
והאחרים משום תנאי כו' זה לשון הרמב"ם ולא קפיד אלא על שני' הראשונים ש היו כשרים וב"י מביא דעת ר"ת דבאמצע או בסוף פסול לכ"ע ע"ש ויש ט"ס בב"י כמ"ש בד"ה אבל לפי מה שכתבו תו' כו' שכתבו שם אם חתמוה כשרים קודם כו' כצ"ל אפילו אם לא חתמו הכשרים כו' דבזה עיקר הפלוגתא בין שיטת הר"ן לשיטת התוס' אליבא דר"ת. עוד בב"י בד"ה ועל מ"ש ר"ת כו' לא ירדתי לסוף דעתו בזה כי דבריו סותרים זא"ז כמ"ש וכי אמרינן אי חתים בתחלה קרוב או פסול דהיינו שהחתים תחלה וגם חתום קודם הכשרים דזהו לשיטת הר"ן שזכר קודם דתליא מלתא בחתימ' קודם והלא כתב ב"י עצמו לעיל בסמוך דכשיש ב' תנאים הא' שיחתום הכשרים קודם והשני שחתם קרוב או הפסול למעלה בתחלה בשטרות כשר לכ"ע ובגיטין אמרי ליה כשר ואמרי ליה פסול הרי דאפילו בתרתי לטיבותא פסול ללישנא בתרא וכאן כתב דוקא בחתם פסול תחלה (וגם קודם הכשרים) פסול ללישנא בתרא תו קשה בדבריו במ"ש נ"מ היכא שחזר הבעל והוציא מכלל היה דלמ"ד כוגם משום עדים צריך לבטל עדות כולם כו' תמוה מאד אי אחר שנתן הגט לידה מה מועיל ביטול העדות כולם דמה שעבר בפסול עבר וצריך ליטול ממנה ולגרש פעם שנית אפי' אם ביטל כלם ואי מיירי בשלא נתנו עדיין ודאי מהני אפי' למ"ד משום עדים שיבטל שאר העדים שהם הפסולים וליתנו להאשה מכח העדים הכשרים ולחתום הכשרים לחוד ואי כבר חתמו גם הפסולים ולא נתנו עדיין א"כ אין שייך לבטל הפסולים אפי' למ"ד משום תנאי דהא נעשה התנאי שחתמו כלם אלא באופן זה נראה לעשות נ"מ דעדיין לא חתמו רק הכשרים למ"ד משום התנאי יכול לבטל אח"כ התנאי כמ"ש לקמן סימן קמ"ג סעיף י"ד משא"כ למ"ד משום עדים צריכים לחתום קודם נתינת הגט וביומיה דוקא ולמ"ד משום תנאי יוכל להמתין לחתום הכשרים עד אחר נתינת הגט ואח"כ לבטלו וזה בכלל במה שאמרו בגמ' איכא בינייהו דחתום בי תרי ביומיה ואינך מכאן ועד י' ימים דמה לי שחתם אחר י' ימים או שביטל תנאו אח"כ וזהו מוכרח דאל"כ למה לא עשו בגמ' נ"מ שלישי מזה אלא ודאי דהיינו הך והעיקר על קושיות ב"י דלאמרי לה פסול אין נ"מ בין הלשונות רק אחד דהיינו דהתם בי תרי ביומו וכו' אבל לא נ"מ השני בקרוב או בפסול דבזה פסול לכ"ע כתב ב"י ומשמע לי דמאן דפסול בחתם תחלה קרוב או פסול היינו דוקא באומר כולכם דהא אאומר כולכם אתמר בגמרא דין זה אבל בלא כולכם אפילו חתם תחלה לכ"ע כשר וטעמא כיון דלא אמר כולכם הרי יודעים דלשנים לבד הוא אומר כו' וכשרואין יותר משנים אומרים דאותו קרוב ל"מ לעדות לפיכך חתמו שנים כשרים ובלבד שיהא חתום תחלה. מיהו לשיטת התוס' דמפרשו טעמא בגט ויאמרו שהפסול לשם עדות חתם כיון דחותמין דוקא זה בפני זה מי יגיד להם אם אמר כולכם או לא לפיכך נ"ל לדעתם בגמ' דאי חתם בתחלה קרוב או פסול מלתא באפי נפשיה הוא בין שאומר כולכם או לא אמר מתוקמ' ע"כ ותמוה לי דמ"ש תחלה דוקא באומר כולכם והיינו לשיטת הר"ן אליבא דר"ת למה הוצרך ר"ת לחלק בין חתמו הכשרים תחלה ואח"כ חתמו הפסולים למעלה מכח הקושיא דכאן פסול בשטרות ובפ' המגרש אמרי' דמילוי קרובים כשר הא בלא"ה לק"מ דשאני הכא דאמר כולכם חתומו משא"כ בפ' המגרש כמו שחילק הב"י ולעד"נ דודאי מאי דפסלי' כאן לכל הדיעות הוה אפי בלא אמר כולכם דהא הטעם משום אחלופי בשטרות וזה אין תלוי בכולכם אלא חשש שרואין החתימות ויבאו לטעות ומי יכריז דבר זה שנעשה באמירת כולכם וכמ"ש הרב לשיטת התוס' והא דאתמר דין זה דחתום קרוב או פסול אחר דין כולכם חתומו היינו לפי שאז צריך לחתימת כולם ע"כ מפרש התלמוד היאך דין חתימת הפסולים משא"כ בלא אמירת כולכם אין רגילות לחתום יותר משני' ומלתא דלא שכיחי להחתים יותר ללא צורך אבל אי איתרמי כך ודאי הויין כל הדינים כמו בכולכם ועפ"ז נ"ל ליישב דברי הרמ"ה שהבי' הטור וז"ל דלכתחלה אין לקרוב או לפסול לחתום עמהם אפי' חותם בסוף אפי' חתמו שנים הראשונים ביומו והקרוב או פסול אח"כ ואי חתם בדיעבד בתר דחתימו תרי כשר והוא דחתימי הנך ביומי' עכ"ל והקשה ב"י הא עכ"פ צריך להחתים הפסול כדי לקיים התנאי ודחק לתרץ דה"ק שאין כותבין גט כזה דכיון שאין להפסול (לחתום לכתחלה) עמהם (וכ"ז שאינו חותם) לא נתקיים התנאי (לכן אין כותבין גט כזה) מיהו אם עבר וחתם בו כשר הוא וק"ל הא אמרינן בגמ' דאי חתם פסול עמהם למ"ד משום תנאי כשר משמע אפי' לכתחלה ולמ"ד דפסול משמע אפי' דיעבד ככל סתם פסול ומנ"ל לרמ"ה להכריע דבדיעבד כשר ואפי' לגירסת הרי"ף דגרס מחתם לכתחלה קרוב או פסול אמרי לה כשר ואמרי לה פסול קשה דהא בלא חתימה לא יתנו הגט כלל וא"כ אין החילוק של לכתחלה ודיעבד שייך לחתימת דלשון לא יחתום לכתחלה משמע שאפשר בלא"ה אלא נלע"ד דהאי חתם פסול הנזכר בגמ' קאי אבל גיטין דעלמא בלא אמירת כולכם וכמ"ש ב"י לשיטת התו' ע"ז אמרו דבשלמ' בכולכם חתומו ע"כ צריכין יותר בשנים דלא סגי בלא"ה אבל בשאר גט דאמרי לה כשר משום דתנאי הוא פי' דכל הרואה יאמר בודאי תנאי היה ביניהם כך ואמרי לה פסול היינו לכתחלה משום אחלופי בשטרות וע"כ צריך אתה לפ' כן לשיטת התוס' וכמ"ש ב"י וא"כ למה לא נפרש כי לרמ"ה וס"ל דאם אמר כולכם דהכרח הוא לחתימ' כולכם הוה דיעבד כיון דא"א בלאו הכי אלא דבסתם גט יש איסור לכתחלה לעשות כן לגירסת הרי"ף א"ש טפי מחתם לכתחלה כו' פי' שאפשר בלא"ה והוא עושה כן שלא לצורך בזה פליגי כנלע"ד נכון:
כא
ואומר כולכם זה לשון הרמב"ם נראה פרושו כאומר כולכם המנויין ואע"ג דהב"י צידד בזה לפ' כולכם ממש אינו מסתבר לפרש כן בפרט שהטור פסק כפירוש כלם יחתמו בחשבון שמינה בין אם היו יותר מחשבון שמינה בין לא היו שם יותר מחשבון שמינה בודאי גם מסתמא גם הרמב"ם נתכוין לזה:
כב
תקנו חכמים כו' בגמרא סוף המקבל איתא כן אתקין ר' יהודא בגיטא כתובו או כולכון או כל חד מנכון חתומו או כולכן או כל תרי מנכון אמר רבא זימנין דגאיז ליה לדבורא ואמר כולכון ולא אמר כל חד מנכון ואתי לפסולי פירוש שמא לא יהא אחד במעמד כתיבתו או לא יחתמו כולם אלא אמר רבא כתובו כל חד מנכון פירוש ולא לימא כולכם וקשה על מה שהצריכו תקנה כזה ממ"נ אם לשון אכ"מ. תקנו חכמים כו' בטור כ' פרש"י תיקון חכמים בגט שאדם מצוה לכתוב גט במעמד רבים שיכתבו בפי' שכך אמר כתובו כ"א מכם שלא יטע לומר שצוה לכלם משמע מדבריו שיפרשו שכך אמר אפי' אמר סתם ושאר מפרשים פירשו שתקנו שיפרשו דבריו עכ"ל ומל' סעיף זה שהוא הרמב"ם משמע כשאר מפרשים ומ"מ צריך ביאור לפירש"י שהכותבים יפרשו והמגרש עצמו לא אמר אלא סתם וזה אינו מסתבר דקשה ממ"נ אם לשון המגרש מורה על פי' זה שוכתבים העדים הכותבים ל"ל תקנה ואם יש פי' אחר מה מועיל התקנה דשמא המגרש לא כוון לזה הפי' ונלע"ד דה"פ שהמגרש לא אמר כלל לשון כולכם אלא אמר בפני עשרה כתבו גט לאשתי ממילא א"צ לכתוב אלא א' בשביל כלם ושנים יתתמו בשביל כלם אלא שראו חכמים שאותן שנים שיכתבו הדברים שהמגרש אמר להם ע"כ לא יכתבו בסתמא שהמגרש צוה להם דהא באמת לא צוה להם בפרט אלא אמר להם בכלל כתבו אע"פ שהדין נותן שלא יחתמו רק שניהם מ"מ הוא לא אמר כן והאיך יכתבו דבר שאינו אמת א"כ ע"כ צריך שיכתבו דברים כהוייתן שאמר בפני עשרה כתבו ועפ"ז כותבין אנחנו שנים מהם וא"כ יבא לידי מכשול שישמעו אחרים דבר זה ולא ידעו החילוק שבין אומר כולכם או לא ויסברו כמו שמועיל כאן כך מועיל באומר כולכם וג"כ לא יחתמו רק שניהם ע"כ תקנו לפי המסקנא בגמרא שהכותכים עדות זו יכתבו שהמגרש אמר להם כתובו כ"א מכם וחתומו כל שנים מכם וזה אינו שקר כי באמת כן הוא הדין לפי מאמר המגרש שלא אמר כולכם אלא שהם יכתבו כן בפי' כדי לבטל טעות הרואים מעשה זה וא"צ לפי פי' זה דהמגרש לא אמר כלום למה אמרו בגמ' התקינו בגט דכולכם כו' י"ל דה"ק בענין דין גט הנוגע בחילוק דכולכם ובזה ניחא הכל והב"י פי' שצ"ל מדברי רש"י שכוונתו שיהיו כותבין ע"פ מאמר הבעל שיאמר כן וכפי' שאר מפרשים שהביא הטור ואין הלשון משמע כן דלמה זכר כלל הלשון שיכתבו הכותבים אלא היה לו למנקט הלשון שיאמר הבעל להסופר ולפי מה שפרשנו ניחא בס"ד.
כג
אם לכתיבה יאמר להם כל אחד מכם יכתוב כו', בטור כתב ומיהו כתב גאון דאפי' בתר תקנה אי אמר סתם ולא אמר כולכם כשר אע"פ שאמר במעמד כולם עכ"ל האי ולא אמר כולכם אינו שייך לרבותא כלל דהתחיל דהיינו שיהיה גם בזה רבותא כמה שלא אמר כולכם אלא עיקר הרבותא במה שאמר סתם דהיינו במעמד כולכם כמו שסיים בסוף ומ"ש ולא אמר כולכם הוא טעם למה אמרי' רבותא זאת להתיר הא הוי כאומר כולכם לזה נתן טעם כיון שלא אמר בהדיא כולכם:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5