א
חיוב מעשה ידיה ליורשים ואם השביחו הנכסים אם נוטלת בהם ובו ז סעיפים:
מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה מעשה ידיה שלהם ואם היורשים אומרים לה טלי מעשה ידיך למזונותיך אין שומעין להם אבל אם היא אומרת כן שומעין לה:
ב
אם היתה מניקה יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר ויכולה היא לתבוע כתובתה לאלתר אע"פ שאינה יכולה לינשא תוך כ"ד חדש:
ג
כל מלאכות שהאשה עושה לבעלה אלמנה עושה ליורשים חוץ ממזיגת הכוס והצעת המטה והרחצת פנים ידי' ורגלי':
ד
מציאתה ופירות נכסיה לעצמה:
ה
צמצמה עצמה והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה מכסותה ובגדיה הכל ליורשים:
ו
כשבאה האלמנה לב"ד לתבוע מזונותיה אין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבואו היורשים ויתבעוה אם ימצאו לה מעשה ידיה נוטלין אותו ואם לאו ילכו לדרכם ואם היורשים קטנים ב"ד מחשבין עמה ופוסקין לה מעשה ידיה כדרך שפוסקין לה מזונות:
ז
אלמנה שניזונית מן היתומים והניח בעלה קרקע והשביחתו יש מי שאומר שכל השבח שלהם ואפי' שכר טרחה אינה נוטלת ויש מי שאומר שהשבח הוא לעצמה וי"מ שאומר שנוטלת שכר טרחה אלא שידה על התחתונה ואם אינה ניזונת משלהם והניח בעלה נכסים מועטים שאין בהם כדי כתובתה יש מי שאומר שאם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואשביח לעצמי ונתעצלו מלהגבות כתובתה אפי' השביחו הנכסים אלף זוז השבח לעצמ' אבל אם השביח' הנכסים סתם נוטלת כתובתה והמותר ליורשים ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים ואפי' כתובתה לא תגבה ממנו אלא שנוטלת שכר טרחה וידה על התחתונה: הגה וכן עיקר דהשבח כולו היא של היתומים ואינה גובה כתובה ולא מזונות מאותו שבח (במרדכי פ' מי שמת) ולכן אלמנה שישבה זמן ארוך בבית בעלה וניזונית מהם עד שבודאי כלה הקרן שהניח בעלה אע"ג דיש כאן הרבה מן השבח ששבחה אינה גובאת כתובתה משם (הטור ומהרי"ו סי' קע"ו) וי"ח אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח וגובאת כתובתה מן הקרן ולא מן השבח (מהרי"ל סי' מ"ו ועיין לקמן סי' ק'):
באר היטב אבן העזר
צ״ה
א
האלמנה. ב"ח וב"ש כתבו היכא דהברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא. לא זכו במעשה ידיה וח"מ לא כ"כ ע"ש:
ב
בשכר. ויכולה היא לתבוע. כתב כנה"ג דנפל מחלוקת בדין זה אם תרתי מילי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר אפילו בניזונית מן היתומים. ויכולה היא ג"כ לתבוע כתובה. ממילא לפ"ז בעודה ניזונית מן היתומים אינה מניקה אלא בשכר. או חדא מילי קאמר והכל דבר א' והכי קאמר יכולה היא לומר איני מניקה אלא בשכר לפי שרוצה להתפרע מכתובתה אבל בעודה ניזונית מן היתומים ודאי שמניקה בחנם ע"ש מ"ש. וח"מ וב"ש כתבו באינה ניזונית איירי ע"ש. הר"ם אלשקאר סי' י"ב כתב מיהו בשכר כופין אותה ומניקתו עד כ"ד חודש. אבל הראנ"ח ח"א סי' צ"ה כתב דאם התינוק מכירה אז כופין אותה ומניקתו בשכר אבל אם אין מכירה אין כופין אותה וכ"כ הר"י אדרבי סי' שע"ב. וע"ל סי' פ' וסי' פ"ב מש"ש:
ג
נכסים. וה"ה מתנה שנתנו לה הרש"ך ח"א סי' ד':
ד
והותירה. דוקא שצמצמה והותיר בידה אבל אם צמצמה עצמה ממה שפסקו לה הב"ד והאכילה לבנים ממה שהיתה צריכה לתת לתוך פיה. הוא שלה הר"ם מטראני ח"א סי' שי"ב:
ה
ליורשים. וכתב ב"ש כשהיא אמם לא אמרינן כי היכא דתתגנה עליהם. וכן לענין שאר מלאכות אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם. מיהו עשיות צמר חייבת שלא תשב בטל ע"ש:
ו
ראו וכו'. הוא דעת הרשב"ם. ומשמע דאיירי בין בקרקע בין במטלטלין. ויש מי שאומר שבין אמרה ראו בין לא אמרה כל השבח ליורשים הוא תוס' והרא"ש. וכתב ב"ש מיהו במטלטלין י"ל דתוס' והרא"ש מודו דהשבח שלה ע"ש:
ז
דהשבח וכו'. היינו כשלא אמרה ראו. בזה הכריע רמ"א כהפוסקים דאינה גובה אבל אם אמרו ראו י"ל לכ"ע השבח שלה כמ"ש ובקרקע ג"כ לדעת רוב פוסקים השבח שלה עיין ח"מ ב"ש. ונדוניא ותוספת שליש נוטלת משבח כ"כ בנ"ש. והא דאינה גובה כתובתה משבח. ומן המטלטלין גובה בזמן הזה. משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ב"ש:
ח
ויש חולקין וכו'. הדיעה א' הוא דעת מהר"י ווייל סי' קע"ז. והי"א הוא דעת מהר"י סג"ל סי' מ"ו ע"ש. וכתב הב"ש דלא פליגי דמהרי"ל איירי דהוצי' למסים ולשידוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון. ומהרי"ו איירי דהוציא' לצרכה ע"ש. והח"מ כתב דסברת מהרי"ל היא סברא נכונה היא. ונדון דמהרי"ו איירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשים לטעון. האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה. ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח אבל אלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי בלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובתי ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
צ״ה
א
ל' הטור ממשנ' כתובות ד' צה ע"ב וכ"כ הרמב"ם שם בפי"ח
ב
כ' ה"ה שם שדין היורשין כדין הבעל עם אשתו וכמ"ש לעיל סי' ע' וסי' פ' משמע בגמ' שם
ג
שם בירושלמי
ד
ה"ה שם בשם המפרשים
ה
מימרא דר' יוסי בר חנינא שם דצ"ו ע"א
ו
מימרא דר' זירא אמר שמואל שם
ז
הרמב"ם שם וכן כ' הרי"ף בפ"ד דכתובות והכריחו מן הגמ' כיון שאין חייבין בפדויתה אינו דין שיאכלו הפירות וכו' ה"ה
ח
ג"ז שם מימרא דאביי נקטינ' מותר בלאות וכו' וכ"ש מותר מזוני שהם אף בחיי הבעל לבעל וכן כתב הרשב"א וה"ה
ט
ג"ז שם ממ"ש בששמעו בו שמת כ"ע לא פליגי וכו' שם דק"ז ע"א.
י
ה"ה שסברא נכונה היא וראוי' אליו שהב"ד אביהם של יתומים ושכ"כ הרשב"א
יא
טור בשם הרשב"ם ב"ב ד' קמ"ד ע"א כיון שמעשה ידיה שלהם
יב
שם בשם הראב"ד כיון שהיא מלאכה אחרת שאין דרכה בכך
יג
(פי' שאם אין השדה עשויה ליטע נוטל' ההוצא' אם השבח מרובה ואם הם מעות אינם נוטלת אלא דבר מועט כיון שלא קבלה אחריות
יד
ג"ז שם בשם הרשב"ם שם
טו
שם בשם אביו הרא"ש שם בפסקיו
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
צ״ה
א
מאחר ע' ח"מ וב"ש ומה שהכריע הב"ש וכ' גם למ"ש לעיל ר"ל סימן צ"ג ס"ק ך' ע' נמי שם סעי' י"ט כי לע"ד אין זו הכרעה כוללת והכא אפשר דתלי' בפלוגתא דסי' ס"ט סעיף ד' בהג"ה באמרת איני נזוני' ואיני עושה אם יכולה לחזור ולע"ד ה"ה באלמנה וא"כ למ"ד אינה יכולה לחזור מיד שאינו רוצה ליתן מעשה ידיה מספק נפטרו מכל החיוב מזונות דדילמא הנזונית תנן משא"כ למ"ד יכולה לחזור דאף לשטת היורשים אינם פטורים לעולם דלמחר תאמר אתן מעשי ידי ואטול מזונות ושפיר י"ל נכסים בחזקתה ותטול מזונות בלא מעשה ידיה מספק דילמא נזונית תנן אך בל"ז אני מסופק לתי' אי נמי דתו' שהבאתי שם אם לא יש לומר דעד כאן לא פשטינן נכסים בחזקתה אלא לאנשי גליל דהלכה כמותם אבל לאנשי יהודא או במקום תקנה אפשר לא שייך כלל נכסים בחזקתה מדהברירה בידם לפטור משעבוד זה מעשה ידיה שלהם כ' הח"מ זה פשוט וכו' וכן מבואר בהה"מ פי"ח מה' אישות וא"כ העדפת נמי של היתומים ועל ידי דחק תליא בפלוגתא דסימן פ' וא"כ צ"ע טעם דהראב"ד באלמנה ששבחה קרקע יתומים מביאו הטור לחולק על הרשב"ם דאפילו בנזונות יהיה לעצמה ומה שהח"מ ס"ק ז' כ' דאיירי במטל' ומטעם שליחות יד ודאי אינו כמבואר בטור דבקרקע איירי וגם שליחות יד בלא אמירה ראו ליכא למ"ד כמבואר בתשו' ר"ש ב"ר אברהם שבמרדכי פ' מ"ש ויפה כ' הב"ש שאנ"ל דבריו אך מה שפי' הב"ש דאיירי באמרה ראו נמי אינה במשמעו' הטור ע"ש דאך בתר הכי התחיל וכ' עוד הרשב"ם כו' ומחלק בין אמרה ללא אמרה ועיקר פירש שלא אמרו מ"י שלהן אלא בקבועין כגון וכו' אבל במלאכה שאין דרכה לא דכיון שאין יכול לשנותה לאותה מלאכה אם עשתה לעצמה וק' מי עדיף מהעדפה דאי בעי לא עבדה כלל ומ"מ הוא של היתומים ואפילו לב"ש דאיירי באומרת ראו מה בכך אטו אשה האומרת לבעל קודם שתעדיף לעצמי אני עושה מי מהני תדע דמי הוי יותר אומרת לעצמי אני עושה מה אומרת קונם מ"י עליך דמ"מ אומר הת"ק א"צ להפר ולא חייש לשמא תעדיף משם דהעדפה שלו ולהראב"ד ז"ל אפשר דס"ל כר"ח דהעדפה שעל ידי דחק לעצמה וסובר דמלאכה שאינו יכול לשנותה אליה היא בכלל שע"י הדחק ומה דמיבעי לרבינא עשתה ג' וד' בבת אחת היינו בשכולן מלאכה שיכול לשנותה אליהן מחדא לחדא וקצת משמע הכי ממה דמסיק הגמרא דמציאה מחלוקת ר"ע ורבנן ופירש"י כגון כו' והיינו דאין יכול לשנותה אליה סתמא נקרא על ידי דחק אך הרשב"א בתשו' שבב"י כ' ומה שאמרתם שכל שהיא נזונית אפילו אמרה ראו כו' וא"א כו' אבל אם לדין יש תשובה שהרי האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה אינו יכול כו' וכיון שכן למה אנו דנים ריווח זה כמעשי ידיה וכו' זה ודאי צ"ע דהרי הר"ן פ' אע"פ ד"ה הלכה כר"א מעתיק בשמו דמסתברא דלא עדיף מהעדפה דע"י דחק הרי שסובר כרוב הפוסקים דע"י דחק נמי דבעל ומה נשתנו יתומי' וא"ל דס"ל כרה"פ דדוקא ע"י דחק שהוא בלילה הוא דהוי דבעל אבל ג"ד בבת אחד לא נפשט וסובר דעד כאן לא מבעי לן אלא ג' ד' שכל אחת מהחויבת אבל מה שאינו רשאי לשנותה אליה היא בדומה דג' ד' ובכלל האיבעי' והיא לעצמה דא"כ איך מסיק דמציאה דהיינו חפוש לסימן פלוגתא דר"ע ורבנן הא נמי א"י לשנותה אליה וכבר כתבתי מזה בקיצור בסימן פ' סעיף א' וצ"ע עד שכמעט מסופק אני בדעתם הרמה אם לא מחלקים בין אלמנה לענין העדפה:
ב
אם היתה מניקה הח"מ וב"ש פירשו באינה נזונית ודלא כדפי' הח"מ סי' י"ג בנזונית ומה שדחק לו שם מה שמוכרחת להניק בשכר איירי במכירה ומשום סכנה ובאין מכירה באמת י"ל דאף בשכר אין חייבת אך בבאר היטב מביא פלוגתא בזה (וע' שו"ת סי' ה') ויראה דאפילו הפוסקים דס"ל בבעל אפי' אומרת אינו נזוני' ואיני עושה חייבת להניק באלמנה כ"ע מודים דכל חיוב מעשה ידיה במזונות תלוים דדאיק לשון בין נזונית תנן בין הנזונית ותדע שהרי הרשב"א מכת זו כמבואר ס"ס פ' בב"י בשם הה"מ בשמו ומ"מ פסק דין דסעי' זה:
ג
צמצמה עי' סי' פ' הבאתי מחלוקת בשהרעיבה נפשה ואפשר באלמנה דמציאתה לעצמה כ"ע מודי' שהם שלה ואלו כן יש לדחוק קצת ולתרץ סתירות הירושלמי שבר"ן שפעם כ' אם הותירה ליורשי' ופעם מדמה למציאה וי"ל היינו אך בשהרעיבה אך לשון הטור לא משמע הכי:
ד
ויש מי שכתב שהשבח לעצמה ע' ח"מ וב"ש וע' סעי' א' ומה שכ' הב"ש דאי באינה אומרת איירי לא עדיפה מאשה יורשת או אחד מהאחים כו' נלע"ד דודאי לא יהיב לה עדיפות דהרי בלא זה אף אי איירי דאמרה ראו ע"כ להראב"ד איירי נמי בשנזוני' הקטנים על ידה ועל שולחנה מתפיסות הבית כפי משמעותו בב"י ח"מ סי' רפ"ח שהרי זה לשונו ואם אמרו לב"ד כו' ואפילו שבחו נכסים מחמת נכסי' שב"ד נותנים להם רשות כ"ז שהם שותפין ונזונית מן האמצע הרי דע"כ הכא נמי איירי בהכי אף לשטתו וא"כ מה צריך לדחוקי הא אפילו בלא אמרה ראו אינו נותן לה שום עדיפות אלא מפני שנזוני' על ידה דימה אותה ליורשת וגם שם פסקינן דבשבחו מחמת עצמן דהיינו בטורח גופן דהכל של המשביח ולהכי אחרי שהחליט שאין זה בכלל מ"י השייך ליתומי' פוסק כולם לעצמם כמו שם ומטעם מחילה מפני שנזונים על ידה וקושי' הגמרא אשה לגבי יורשים מה עבידתה מפרש כהרשב"א בהתשו' שבב"י דמה ענין חלוקה להכא ודוק ולפ"ז נלע"ד אף דלפירושי אינו מדבר מענין אמרה ראו ובס"ק ט' צירף הב"ש דע' הראב"ד דמהני מ"מ מוכרח הכי דהא חזינן דמדמה אלמנה ליורשת לענין שבח מחמת עצמה ממילא משמע דה"ה אף מחמת נכסי' לענין אמרה ראו נגד זה בתנאי שנזוני' היתומים על ידה מתפיסות הבית ודע תו שכל שעוסקה בהעזבון במכירה וקניי' חשוב שבחו מחמת נכסי' ולא מחמת עצמה כדמוכח בהסוגי' מעובדא דר"ס ומה שהכריע הח"מ ומפרש וכן עיקר שבהרמ"א רק בלא אמרה ראו אבל באמרה ואינה נזונו' ובמטלט' שהשבח שלה יפה הכריע כי אפשר התו' והרא"ש מודי' מטעם דאינה גרועה מגזלן (אך צ"ע בח"מ סי' קפ"ג באיזה אופן נאמנת שנתכוונה לגזול) אמנם מה דמשמע מהב"ש ס"ק ט' וי' דבאומרת ראו לא הכריע הרמ"א אפילו בנזונית במטלט' לכ"ע מטעם הנ"ל ור"ל טעם הרשב"א דלא גרעה מגזלן ובקרקע לדעת רה"פ והיינו מה שפיר' ס"ק ט' הרשב"א כהראב"ד לחלוטין דשבח אינו בכלל מ"י ותו כתב וכן מוכח בתשובת הרשב"א בתחלת התשובה כתב במטלט' השבח שלה כיון שאמרה ראו דינה כגזלן ואח"כ לא כ' הטעם משום גזלן וצ"ל הטע' א' כ' במטלט' דשייך גזל אם אמרה ראו דינה כגזלן אבל הוא סובר דשבח לאו בכלל מ"י אפילו נזונית מכ"ש כשאינה נזוני' אפילו בקרקע דלא שייך גז"ל מ"מ כל השבח שלה ומדכ' זה דטעם א' כתב לדע' הפוסקי' דס"ל שבח בכלל מ"י כשנזוני' מסיים נמי ס"ק ט' על התו' והרא"ש מיהו במטלט' י"ל כו' מטעם הרשב"א וכן ס"ק י' אבל אם אמרה ראו והכל אפילו בנזונית זה לא נלע"ד כי המעיין יראה להדי' שלא עמד הרשב"א בטענה זו דשבח אינו בכלל מ"י לחליטין נגד הרשב"ם ור"ח כי תחלה כתב מי יוכל לדון עם שתקיף ממנו ולבסוף מסיים ואני כבר כתבתי מה שנ"ל בדין מ"י בכענין זה ואף על פי שאין דעתינו מכריע כו' ויש לנו לענות אמן ע"ד הרי שמה שכתב בעצמו שנראה לו בדין מ"י דהיינו שלא יהא שבח בכלל מ"י מודה כאן לרשב"ם ור"ח וגם הטעם א' שפירש הב"ש שכ' אפילו להשטה דשבח בכלל מ"י מ"מ במטל' שלה מטעם שקנאה בשבת גזילה אם שקצת משמע הכי מ"מ צ"ע רב דלפ"ז דכל שבח בכלל מ"י דליתומים מה יתן ומה יוסיף שקנתה בשבח גזלה אטו אשה שתגזול מבעלה או מאחר ונשבח באופן שהשבח נקנה מי איכא למ"ד דשל עצמה וה"נ בנזונית השבח גופי' בכלל מ"י ליתומי' וע"כ לפירושו לדחוק דחושב שבח גזילה למציאה אבל היותר מסתבר לע"ד דאף תחילת דבריו כ' אך לטעמו דשבח אינו מ"י (וא"כ פשיטא דהתו' ורא"ש חולקים) ומה שפרט מטלטל' היינו דלא סבר בזה כהראב"ד דאלמנה שהיתומים נזונים על ידה לדמותה ליורשת שמחלו היתומי' שבח דמחמת עצמה ובאמרה ראו ע"י הב"ד כדביארתי דעתו לעיל אלא דכנוכראה חשיבה ולהכי בקרקע דאינה נגזלת מה בכך שהשבח אינו מ"מ לא עדיפא מאחר היורד שלא ברשות ומה"ת דלעצמה משא"כ במטלט' אחרי שלדעתו שבח אינו מ"י ה"ה השבח גזילה דכולה שלה ועל זה כ' ומה שאמרתם שכל שהיא נזונית כו' לא אמר כלום דמ"מ מ"י שלהם ור"ל כדהקשתי דא"כ אף השבח גזלה שלהם ואני אומר מי יוכל לדון כו' וכיון שכן נזונית משל יתומים אם השביחה או הרוויחה במעות כו' אלא מן הדין הייתי אומר שכל שהרוויחה לעצמה היינו נמי במעות דוקא מטעם גזילה ובצריף דעתו דשבח שאין יכול לשנותה אינו בכלל מ"י ומה שלפני זה דסבר קצת מקרקע האשה אין חייבת לעקור ולנטוע זה לא כ' כ"א לברר דעתו שאינה חייבת בכל אלה לנפקותא דאם השביחה קרקע וניזוני' מ"מ יש לה כיורד לשדה חבירו ולא שיהא בכלל מ"י ליתומים אבל כהראב"ד אינו סובר ודוק ויהיה איך שיהיה אחרי שסברות הראב"ד והרשב"א שנראה מסכימים שלא יהא שבח מלאכות שא"י לשנותה אליהם בכלל מ"י שגבה מדעתינו כדהערותי סעיף א' וגם הרשב"א ז"ל עצמו לא לפסק מוחלט כ' דבריו כ"א דרך מו"מ לע"ד הכרעת הח"מ ברורה וישרה לא יותר אך דע שמה שמסיק הרמ"א ז"ל וכן עיקר ועי' בחלקת מחוקק אשר לע"ד בנוי ע"פ פסק הר"ש שבמרדכי גוף דברי הרא"ש ז"ל צ"ע אחרי שנראה מסכים עם הרשב"ם דאמירות ראו מועיל כדהעתיק הח"מ בשמו ס"ק י' דמדמה אותה בשביל השיעבוד ליורש מה כ' תו דקצת הלב נוטה דהיכא דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה הכל אע"ג דלא אמרה ראו כאומרה דמי מידי דהוה ארב ספרא דלא היה שביק גירסתו כ"ש זאת שיכולה לעכב הכל לעצמה דלא שבקה נפשה דאפילו במקום בני נפשה עדיפה לה אבל לא מלאני לבי לחלוק על הרשב"ם מן הסברא בל"ר עכ"ל ואיני יודע במה יחלוק עלי' הא מדבריו משמע דלא שייך סברתו לדמות לדר"ס כ"א בנכסים מעוטים מכתובה אבל במרובים ודאי אין לדמות והשבח ודאי של יתומים וא"כ אדרבה בזה מתורץ הרשב"ם ול"ק עליו מידי דלהכי פסק בהשביחה סתם במועטים דתטרף כתובה והמותר ליורשים משום דעד כדי שעור כתו' מדמה אותה אף הרשב"ם לדר"ס כדכ' ד"ה לא שביק דכל היכא דמאן דהוי כמו ר"ס וחשיבה כאמרה ראו נמצא דאין גובה משבח יתומים אלא דנפשה שקלה אבל המותר תו לא מדמינן לדר"ס והוי של יתומים ואף מה שנזונית מתפיסת הבית מריוח זה אין מזיק דעד כאן לא מפקיד הרשב"ם באמרת שלא תשקל מזונות היינו ממקום אחר משל יתומים אבל בעוסקת סתם ואנן מחשבין אותה כאומרת עד דתמצא שעור כתו' הרי כל מה שנזונית משל העסק משל עצמה נזוני' והרא"ש שמשיג ממש כהר"ש היינו משום שחולק דאף אמירות ראו לא מהני לה אבל דברי הר"ש צ"ע וא"כ להכרעת הח"מ להלכה דבמטל' מועיל אמירתה לע"ד יש מקום להקל עלי' במטלט' אף בסתם בנכסים מועטים ע"פ סברת הר"ש עצמו:
ה
ויש חולקין אלא כל מה שהוציא ע' ח"מ מה שכ' ואין לך אומדנא דמוכח יותר שכל מה שאכלו היא והיתומים הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה וכן משמע במרד' תימא שבהדי' פסק הר"ש שבמרד' כמהרי"ו שהרי זה לשונו הילכך אשה זו אפילו דמי אותן ט' סאין שהניח בעלה לא תגבה שכבר אכלה יותר מכדי דמיהן ומה שהשביחו היתומים לאחר מות בעלה לא היה משועבד לה לגבות ממנו מזונותי' והרי זה דעת מהרי"ו ממש ולדברים אלו בפשוט יש להשוות המהרי"ל ומהרי"ו דדווקא הוצאות מזונותיה חשוב מהרי"ו על הקרן כי השבח אין מגיעה למזונותי' אבל הוצאות מסים המוטלים על העסק ונדוני' בנים מה"ת יחשב על הקרן המשועבד לה וזה פסק מהרי"ל אלא דמסתבר להרמ"א ז"ל מדלא העיר המהרי"ל כלל לדרוש על המסתמא מה שהוציאה נמי תוך זמן העסק במזונותיה דמשמע דלא סביר כלל סברת הר"ש ומהרי"ו ומביאו בשם וי"ח ולע"ד אף דראיות הח"מ ממשמעות המרד' ליתא כנ"ל מ"מ להלכה ודאי יפה כוון דמסתביר טעמו דאין אומרין יותר ואיך תיסק אדעתין דתטרח קמי יתמי להשביח יתר על מזונותיה ולמזונותיה לא תטרח ותכלה קרנה הא אפי' תורא מדושי' אכל ובזה אזלה טענ' הר"ש דשבח אין משועבד למזונותיה כנ"ל דזה שייך בשבח שאינו ע"י טרחתה דמצד שעבוד הבעל הוא דאתיין עליה אבל שבח שהיא ממציא בטירחתה לע"ד אפילו במוחלת לבעל עיקר שעבוד מזונות נמי מהראוי שכל זמן שטורחת אך לפני היתומים שרשאה ליזון ממה שמרווחת לא תהא אלא כשותף שהמנהג ליזון מן השותפות כמבואר בח"מ סי' קע"ו ואפי' עבד עברי א"י לומ' עשה עמי ואיני זנך להכי הכא פשיטא שהסתם כפירושו וק"ל והנה כ' הב"ש ס"ק י' ונדוני' ותוספו' שליש נוטלת משבח כ"כ בנ"ש והוא בדיני השבעת כתו' סעיף ה' ד"ה ולא אחר מותו כ' אם הניח בעלה פחות מכדי כתו' והיא הרוויחה בממון אינה נוטלת כתו' מן הריווח מהר"מ מינץ צ"ג (וספר זה אין אתי) ומהרא"י בפסקיו ע"ה (עיינתי שם ולא אבוש שלא עמדתי כלל על דעתו כי הל' קצר) ומשמע מפשט דבריהם דאפי' הנדוני' א"ג מן השבח ששבח הנכסי' לא"מ ואינו כן דוקא עיקר כתו' ותו' א"ג אבל הנדוני' ותו' שליש גובאת מן השבח ובטור סי' צ"ה לא מיירי רק מן כתו' ולא מן הנדוני' וכן בסי' ק' דכ' הטור אין כתו' נגבית וכו' ולא מן השבח היינו דוקא כתו' ולא נדוניא כן כ' הב"י בשם הה"מ שנכסי צ"ב נגבים מן השבח שהשביח לוקח ולא מן היתומים כמו החוב וכו' ע"ש עכ"ל ובמהרי"ל ומהרי"ו שבהג"ה הכא לשני דעות עיינתי ואקוה שכל מעיין יראה להדיא שלא נחתו כלל להחלק בדין זה בין כתו' לצ"ב ובפרט המהרי"ו שכ' שלא יועיל משום זה מה שהפרישה ל' זהובים לצדקה מסתמא היה לה נדוניא ל' זהובים אלא הברור שאינו מחלק ודברי הנ"ש תמוהים ואינם שהרי מביא ראיה לסתור מה"מ שכ' להדיא דצ"ב אינו נגבה משבח יתומים והיא דעת הר"מ בח"מ סי' קט"ו ד' דאין ב"ח גובה משבח יתומים שהשביחו הם וא"כ הכא דאיירי בשהשביחה האלמנה ובנזונית הואיל ומ"י שלהם אמרינן אף השבח שלהם וכן לשטת הר"ש שבמרד' והרא"ש אפי' באינה נזונית כיון דבשלהם השביחה הכל דידהו אלא שבקרקע יש לה כיורד ברשות ובמעות שכר טירחה דבר מועט פשיט' דנחשב כהשביחו יתומים דהא בשליחות דידהו עבדה ולא כשבח דמאליו דהיינו עלה אילן וכיוצא בו וא"כ מ"ש צ"ב הא אף ב"ח אינו גובה משבח זה ואפי' לשטת תו' שבש"ך סי' הנ"ל הב"ח גובה משבח יתומים וי"ל שפיר דצ"ב נגבה יראה לע"ד פשיט וברור דכל זה אינו אלא בשבח קרקע ומשום דעיקר השבח מקרקע עצמה המשועבדת אבל במטלט' שהניח והיורשים מכרום או שהניח מעות וע"י מסחר הרויחו וכי ס"ד דשום אדם דב"ח יגבה משבח זה הא לדין גמר' אף גוף מטל' דיתמי לא משתעבדו ומתקנות הגאונים הוא דנגבה ומה"ת מה שמרוויחים בכח ידם בדבר שהגוף שלהם בלי שעבוד דאוריי' דאין השבח יוצא כלל מגוף הדבר המשועבד אך בכח תקנה שיגבה מהן הב"ח והרי אפי' מכרו המטל' אין חייב לשלם מהדמים כמבואר ח"מ סי' ק"ז ולעיל סי' צ"ג זולת לרבינו האי גאון מן גוף הדמים בתר התקנה דחושב אותן הדמים כאלו הניח' המוריש אבל מהריווח ליכא לע"ד וא"כ הכא שמטעם שנזונית או משום דעסקה במה שהגוף של יתומים סתמא לטובתם מה"ת ליגבות מריווח זה שום ב"ח וה"ה חוב צ"ב ודע דלדבריו אלו דברי הר"ש שבמרד' פ מ"ש שכ' אך בזה אינו מודה לו וכו' ואיך יתכן זה דהא תנן ולא האשה בכתו' א"נ בשבח וכו' עד שלבסוף כ' וההוא דיתומים אנו השבחנו כו' דמשמע דאם השביחו יתומים אין ב"ח גובה לא רציתי להביא ראיה דש"ה וכו' והיא שיטת תו' הנ"ל כל זה לא כ' לנדון מעשה דידיה שדן עליו משבח מטלטלי דודאי פשיטא אף לשטה זו אפילו ב"ה א"ג ממנו אלא שכ' הכי על גוף פסק הרשב"ם דאיירי בקרקע וכדבריו אלו ממש השיג הרא"ש על הרשב"ם ע' היטב אבל הברור לע"ד כדכתיבנא דבמטל' לכ"ע אין חילוק בין צ"ב לכתו' לנדון שלפנינו ואף בשבח קרקע למסקנת הש"ע כהרמ' וגבי קרקע היתומים מוחזקים בספיקא דדינא אין חילוק בין צ"ב לכתו' ובחנם העתיקו הב"ש והב"ה דברי הנ"ש כי הם תמוהים מעיקרא:
בית שמואל
צ״ה
א
מאחר שהיורשים חייבים במזונות. הנה ר"פ אלמנה איתא במתני' אלמנה ניזונת מנכסי יתומים מעשה ידיה שלהם ומבעיא בש"ס היכא תנן ניזונת דלא סגיא דלא יהב' לה או הניזונת תנן ואי בעי' לא יהבי לה ופירשו תוס' דבעי' קאי על מ"י אם אמרי' אף על גב הברירה ביד היורשים ליתן לה מזונות או לא מ"מ מ"י שלהם אם נותנים מזונת או ניזונת תנן והם מחויבי' ליתן לה מזונות מ"ה זכו במ"י אבל אם היה בריר' בידם לא היו זכו במ"י ולפי המסקנא ניזונת תנן כמ"ש בהרי"ף ובהרא"ש ובמלחמות ה' ולא כמ"ש בעל המאור לפ"ז היכא דהברירה ביד היורשי' לא זכו במ"י וכ"כ ב"ח אף על גב הרי"ף לא פי' האבעי' בדרך זה אלא מפרש הבעיא אם הברירה בידם ולא לענין מ"י מ"מ נראה לפי המסקנא דתנן במתני' ניזונת אם כן מה דתנא במתני' מ"י שלהם קאי על הא דתנן ניזונת לפי שהם מחויבים ליתן לה מזונות אבל היכא דאינן מחויבים לא מצינו דמ"י שלהם והא דלא פי' הרי"ף הבעי' לענין מ"י משום דלא מדכר בש"ס ממ"י אבל י"ל דלא פליגי בזה ולא כח"מ לפ"ז כל הפוסקים ס"ל כן והרז"ה דחולק ע"ז דעת יחידאי היא גם למ"ש לעיל כל מקום דפליגי הפוסקים קיימי הנכסי' בחזקתה:
ב
מ"י שלה'. עיין סי' פ' בענין מלאכות שלה תלי' הכל בעושרו וכן אם היא פטורה לעשות מלאכה לבעלה פטורה היא לעשות ליורשין וכן לענין הנקה ואף על גב מדהיתה מרוצה בחיי בעלה שתקח מ"י בעל המזונות יכולה לחזור אחר מיתתו עיין ברש"י ר"פ שני דייני:
ג
איני מניקה אלא בשכר. אפילו בעני' איירי כשאינה רוצה ליזון מהם:
ד
ויכולה לתבוע כתובתה. עיין ר"ס צ"ג מ"ש בזה:
ה
מציאתה. הטעם דהבעל זוכה במציאתה משום איבה וכאן תהוי איבה כן איתא בש"ס ורש"י והר"ן פי' דהם חייבים ליתן לה מזונות לא חיישינן לאיב' ולכאורה קשה למה לא פירשו תהוי איבה דאל יבואו לזנות כמ"ש טעם זה בבלאות ואפשר הטעם דהא תנא סתם משמע אפילו יורשים דהם בנים ואז אין חשש זנות כמ"ש בטור סי' נ"ד לפ"ז י"ל הא דקי"ל מותר בגדים ליורשים כי היכא דתתגנה עליהם לא אמרי' כשהיא אמם ולענין שאר מלאכות נראה אם היא אמם אינה חייבת לעשות להם מיהו עשיות צמר חייבת שאל תשב בטל:
ו
אין מחשבים עמה. אף ע"ג לרמב"ם כשאין הכתובה בידה טענינן שמא מחלה וכאן אין טוענים בשבילם כי שם איכא ריעות' דאין הכתובה בידה ועיין סימן ע':
ז
ואם לאו ילכו לדרכם. כלו' אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם להם וכן הדין בבעל ועיין סי' ע':
ח
יש מי שאומר השבח שלהם. כמו שאר מ"י כן הוא דעת ר"ח ורשב"ם ולא מהני אפילו אם אמרה ראו מה שהניח בעלי כיון שהיא ניזונת ואף שכתב הרשב"א בתשוב' במטלטלין אם אמרה ראו וכו' הוי כשולח יד וכגזלן ושבח שלה מאותו שעה לא הכריע כדיע' זו ודיע' שני' דסבירא ליה דשבח לעצמה היא דעת הראב"ד וס"ל שבח לאו בכלל מ"י הוא והיינו כשאמרה ראו וכו' דאל"כ לא עדיפא מאשה יורשת או א' מאחי' אם לא אמר ראו לא זכה בכל ולענין אם מנכין לה מה שמוטל עליה לעשות י"א דאין מנכין כמ"ש בטור בשם הראב"ד ובתשובת הרשב"א כי מ"י מה שהיא חייבת לעשות אינה אלא לכתחלה אבל אם לא עשתה אין מנכין וב"ח בשם מרדכי הארוך כתב דהשבח לעצמה ומנכין כשיעור מ"י וכ"כ באגודה (ומ"ש בח"מ אנ"ל) ודיעה ג' שהביא דנוטלת שכר טרחה אין מי מפורש מי שסובר כן אלא הב"י הבין כן מדברי הרא"ש מ"ש בפרק מ"ש דנוטלת שכר טרחה קאי על כל דברי הרשב"ם אפילו בניזונת וכן ראיתי בדרישה בשם מהרש"ל וכ"כ ב"ח אבל נראה עיקר דלא קאי על ניזונת וכן משמע מתשובת הרא"ש כלל נ' שהביא הב"י ר"ס ק"ס וכן מוכח ממ"ש הרא"ש דאינה מוחלת להם וי"א בניזונת איירי א"כ למה לי מחילה שלה דהא זכו מחמת המזונות ואי ס"ל שבח אינו בכלל מ"י ה"ל לכתוב בקיצור דאין שבח בכלל מ"י וכן הוא דעת הדרישה שוב ראיתי בתשו' מהר"מ מלובלין סי' ק"ט כתב גם כן דהרא"ש לא קאי על הניזונ' ופסק דמ"י הכל של יתומים כשניזונו' וכ"פ בתשו' ריב"ש סי' קס"ח ובב"י הביא ר"ס צ"ו:
ט
שאם אמרה ראו. כן הוא דעת הרשב"ם הנה לדעת הראב"ד והמרדכי ואגודה שהבאתי בסמוך ס"ל אפילו בניזונת השבח שלה מכ"ש כאן כשאינה ניזונת וכן הוא לדעת הרשב"א בתשו' שהביא הב"י ומשמע דאיירי בין בקרקע ובין במטלטלין וכמ"ש בראב"ד להדיא וכן מוכח בתשובת רשב"א בתחלת התשובה כתב במטלטלין השבח שלה כיון שאמרה ראו דינ' כגזלן ואח"כ לא כתב הטעם משום גזלן וצ"ל הטעם הראשון כתב לדעת הפוסקים דס"ל שבח בכלל מ"י כשניזונת בזה כ' במטלטלין דשייך בהו גזל אם אמרה ראו דינה כגזלן אבל הוא סבר שבח לאו בכלל מ"י אפילו אם היא ניזונת מכ"ש כשאינה ניזונת מ"ה אפילו בקרקע דלא שייך גזל מ"מ כל השבח שלה הוא, והטעם דנוטלת כל השבח יותר מאחר היורד לשדה של חבירו והשביח משום דהוי כאלו יש לה חלק בנכסים דהא יש לה כתובה לגבות ויש מי שאומר שהביא זו דעת תוס' והרא"ש דס"ל אף על גב דיש לה כתובה לגבות מ"מ כל זמן דלא הגבו לה הב"ד אין לה חלק ודינה כאחר היורד לשדה חבירו, מיהו במטלטלין י"ל דהתם מודים מטעם הנ"ל שכתב הרשב"א:
י
וכן עיקר. היינו כשלא אמרה ראו בזה הכריע כהפוסקים דאינו גובה משבח אבל אם אמרה ראו י"ל במטלטלין לכ"ע השבח שלה מטעם הנ"ל ובקרקע ג"כ לדעת רוב הפוסקים השבח שלה וא"ל כיון אם אמרה ראו נוטלת כל השבח ע"כ צ"ל דדינה כאשה יורשת כיון דאית לה כתובה לגבות א"כ כשלא אמרה ראו למה נשתנה דינה מאשה יורשת דנוטלת משבח והשבח לאמצע ויש לומר כשאמרה ראו אז הוי כאלו גבאה הקרקע לכתובה ואז דינה כאשה יורשת אבל אם לא אמרה ראו אין דינה כיורשת ונדוני' והוספת שליש נוטל' משבח כ"כ בנ"ש והא דאינה גובה הכתובה משבח ומן מטלטלין גובה בזה"ז משום שבח גרע טפי כמ"ש בהרא"ש ובמ':
יא
ולכן אלמנה וכו'. ז"ל מהרי"ל בתשובה סי' מ"ז אלמנה שלא נשבעה על הכתובה אף על גב דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך הבנים אין מנכין לה מכתובה כי כל מה שהוציאה הוא משבח כתובתה וי"ח הוא מהרי"ו סי' קע"ז וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ד שנים מסתמ' כבר הוציאה לצורך מזונותיה ופרנסת' יותר משיעור נכסים שהניח בעל ונמצא כל שבידה הוא מריוח ואין אשה גובה כתובה מהשבח שלאחר מיתת בעלה, ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל מהא דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א אלמנה שיש הכתובה בידה גובה לעולם ובוודאי במשך הזמן כבר כלה עזבון בעלה ויש לדחות וי"ל דאיירי שם כשהניח בעלה קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה, גם י"ל הטעם הוא דאמרי' מסתמ' הוציא' ממה שהניח בעלה דלא שביק היתר' מה שהניח ותוציא מן הריוח לכן אם היורשי' נותנים לה מזונות סתם אמרינן אלו היו אומרים לה דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת הכתובה ולפ"ז י"ל דל"פ מהרי"ל עם מהרי"ו כי בתשו' מהרי"ל דאיירי דהוציאה למסים ולשדוכי בנים אז י"ל דהוציאה מן העזבון אבל אם הוציאה לצרכה אז אמרינן דלא שביק היתרא וכו' ומזה איירי מהרי"ו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
צ״ה
א
ואם כו'. עתו"ס שם ד"ה ניזונית כו':
ב
אם היתה כו'. כמ"ש ביבמות מ"ב ב' וליתבעינהו ליורשים:
ג
ויכולה היא. כמ"ש בערכין כ"ב א' אין נזקקין כו' משום מזוני ואף דמוסיף שם משום חינא היינו משום גרושה אבל פשיטא דקיימא טעמי דמזוני נמי וכ"ש לפרש"י ד"ה ההיא כו' תה"ד סי' רי"ז ע"ש ועיין רמב"ם פי"ב מה' מלוה הלכה ג' לפיכך אם קפצה האשה ונשאת ואח"כ באת לתבוע כתובתה מנכסי היתומים אין נזקקים לה עד שיגדלו היתומים שהרי א"ל מזונות והרי נשאת ועכ"מ שם כתב הרשב"א כו' ולע"ד כו'.
ד
ופירות כו'. כיון דאין חייבים בפרקונה כמ"ש בפ"ד וכמש"ש ואין חייבים כו'. יורשיה יורשי כו':
ה
צמצמה כולי וכן כולי. שם ס"ה ב' ועבה"ג:
ו
כשבאה כולי. עבה"ג וס"ל סימן ע' ס"ה:
ז
יש מי כו'. ואם אינה ניזונת כולי ערשב"ם קמ"ג ב' ד"ה ואם אמרה כו' ושם קמ"ד א' ד"ה באשה כו':
ח
ויש מי כו'. טור בשם הראב"ד שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא בקבועים כגון טוי' ואריגה כו':
ט
ויש מי כו'. וכ"כ בהג"א שם ד"ה וריב"ם כו':
י
ויש מי כו'. הרא"ש שם ע"ש:
יא
ואינה גובה כו'. שם ברא"ש דלא כרשב"ם וכמ"ש בבכורות נ"ב ב':
חלקת מחוקק
צ״ה
א
מאחר שהיורשים חייבים במזונות האלמנה. ע' בב"ח שדקדק בדברי הטור ע"פ סוגית הגמ' דף צ"ה ע"ב בכתובות וע"פ דעת הרא"ש דלאנשי יהודה שביד היורשים לסלקה וליתן לה כתובה בע"כ ולא ליתן לה מזונות אין מעשה ידיה שלהן ואנשי גליל שניזונית בע"כ של היתומים מעשה ידיה שלהן ולפ"ז ה"ה במקום שיש תקנה לעשות כאנשי יהודה אין מעשה ידיה שלהן ואף שכתב זה בפשיטות מספק' לי טובא דהא כתב הרז"ה דהבעיא לא נפשט' ודאסיקנ' לעולם ניזונית תנן בדרך דחיה איתמר וגם הרמב"ן הסכים עמו בזה וא"כ איך תוציא מן היורשים מזונות ולא תתן להם מעשה ידיה והא היורשים יאמרו אף אם נגרוס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלנו ובפרט שלדעת הרי"ף והגאונים לא נסתפקו בזה בגמ' כלל והם פירשו האבעי' בגמ' דלא כפירוש התוס' ולדבריהם לעולם מ"י תחת מזונות ואף שהתוס' פירשו האבעי' כך אבל למסקנ' יודו התו' דדרך דחיה איתמר ניזונית תנן ולדינ' אף מאן דגריס הניזונית אפ"ה מעשה ידיה שלהן ולמה נעשה מחלוקת בין התוס' והרא"ש לשאר פוסקים בלא הכרח ותדוק מלשון הטור שכ' חייבים ולא כתב נותנים אין זה דקדוק כלל שגם לאנשי יהודה חייבים לזונה מתנאי כתובה כל זמן שאין משלמין לה הכתובה:
ב
מעשה ידיה שלהם. זה פשוט שדין האלמנה עם היורשים כדינה עם בעלה וכמבואר לעיל ס"פ וכל שפטורה מן המלאכות בחיי בעלה כשהכניסה לו שפחה אחת או יותר כן דינה עם היורשים דלא עדיפ' גברא דאתי מחמתיה:
ג
אינה מניקה אלא בשכר. אפי' בעניה שמבוא' לעיל סי' פ' שמחוייבת להניק בנה היינו בניזונית אבל כאן מיירי באינו רוצה ליזון מהם ותובעת כתובתה שאין לה מזונות ע"כ צריכין לשלם לה שכר הנקה:
ד
והותירה ממזונותיה וכן אם הותירה כו'. לעיל בסי' ע' כתב דמותר מזונות לבעל ובסי' ע"ג כתב בטו' והושמט בש"ע דמותר בלאות לאשה לימי נידותה כדי שלא תתגנה על בעלה אבל כאן תתגנ' ותתגנה ע"כ הכל ליורשין:
ה
אין מחשבין עמה על מעשה ידיה. גם לעיל בסי' ע' כתב במי שהלך למד"ה שאין מחשבין עמה על מעשה ידיה עד שיבוא בעלה והוא דעת הרמב"ם והרא"ש חולק עליו ונראה דגם כאן הרא"ש חולק עליו ושם תמהתי שבסעיף ה' העתיק דברי הרמב"ם ובסעיף י' הגיה הרב דברי הרא"ש כאלו אין חולק וגם כאן יש לתמוה למה לא העתיק דברי הרא"ש והיה לו לרמוז על מ"ש לעיל בסי' ע':
ו
ואם לאו ילכו לדרכם. כבר כתבתי גם לעיל סי' ע' וכן הוא מבואר בתשו' הרשב"א שהעתיק הב"י שכל שהיא עושה אמרי' שמעשה ידיה לבעל א"נ שכופה לעשות אבל אם נתבטלה ולא עשתה אינה חייבת לשלם וכדמוכח שמעתת' וכו' וע' לעיל סי' ע' בלוותה ואכלה דעת הרא"ש שיכול לטעון היה לה להתפרנס ממעשה ידיה:
ז
ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה. לא ראיתי מי שיסבור שהאשה שהשביחה קרקע של יתומים שיהיה כל השבח לעצמה ובפרט בניזונת ואף שהטור כ"כ בשם הראב"ד אם עשתה הרי היא לעצמה היינו במטלטלין דבזה מיירי בסוף דבריו וכמ"ש הרשב"א בתשובה דהרי זו שולחת יד במה שאינה שלה ושבח גזילה דגזלן הוי אבל בקרקע אפי' אמרה בפי' ראו הרי אני יורד לקרקע היתומים להשביח לעצמי הרי הוא כאחר היורד שלא ברשות וידה על התחתונה:
ח
אם השביחה הנכסים סתם נוטלת כתובתה. אף על גב דאין כתובה נגבית מן השבח היינו בשבח שהשביחו יורשים או לקוחות אבל בשבח שהשביחה האשה עצמה מסתמ' אדעת' דהכי אשבח שתגבה כתובתה מן השבח אף שלא אמרה ראו ודי בזה שהמותר ליורשים:
ט
שבין אמרה ראו וכו'. ולא אמרו במשנה שהאשה שאמרה ראו השביחה לעצמה אלא דוק' באשה יורשת אבל באשה דעלמ' אין לה כח בלא ב"ד לירד לנכסי בעלה בלא ב"ד ולהשביח לעצמה אלא כל מה שהשביחה הוא של יורשים ואין לה רק שכר טרח' כיורד שלא ברשות דעלמ' וממילא אין גובה כתובתה משבח של יתומים:
י
וכן עיקר דהשבח כולו הוא של היתומים. לא הכריע הרב דלא כרשב"ם אלא בלא אמרה ראו דמאחר דהשבח של יתומים איך תגבה כתובתה מן השבח רק יושבת בבית בעלה סתם וע"ז פסק מהרי"ו רשב"ם יחיד בדבר וכל רבותינו חולקים עליו אבל אם אמרה ראו מה שהניח לי בעלי ואני רוצה להשביח לעצמי והנכסים הם מטלטלין או מעות והיא אינה רוצה ליזון מן היתומים נראה דכל הפוסקים יודו שהדין עמה דהא כתב המרדכי בפ' מי שמת בתשוב' ר' שמשון שהעתיק שם הכא אשה זו לאו בתורת גזלנות ירדה כו' ושליחות דיתמי קא עבדה וקצת הלב נוטה דהיכ' דהכתובה מרובה על הנכסים שאם היתה באה לב"ד היו מגבין לה את הכל אף ע"ג דלא אמרה ראו מה שהניח לי בעלי כמאן דאמרה דמי וכו' אבל לא מלאני לבי לחלוק על רשב"ם מן הסבר' בלא ראיה ושלום שמשון ב"ר אברהם עכ"ל הרי משמע שמסכים בזה לדברי רשב"ם שאם אמרה ראו לעצמה ואם לא אמרה ראו ליורשים אף על פי שכ' שהיה ראוי להכריע אף בלא אמרה בנכסים מועטים כאמרה דמי הרי להדי' דבאמרה פסק ר' שמשון כרשב"ם ואף ר"י החולק על רשב"ם כמ"ש במרדכי שם לפני זה וז"ל ולא נראה לר"י דלעולם הוי בחזקת יורשין עד שישביעוה והכא מיירי דוק' באשה יורשת ולא בכתובתה דאין לה כח לגבות כתובתה אלא בב"ד עכ"ל, היינו בקרקע של היתומים ובזה מיירי הרא"ש דהוי כיורד שלא ברשות ואין לה רק שכר טרח' אבל אלמנה הלוקחת מטלטלי ומכ"ש זוזי דיתמי ואומרת לעצמי אני עוסק' ואיני רוצה ליזון משלהם פשיטא דהכל לעצמה גם הרשב"א החליט בתשוב' בנכסים מרובין ואינה ניזונית ואמרה ראו מהני אבל כל שהיא ניזונית לא מהני אמירת ראו ובנכסים מועטים אפי' לא אמרה כאמרה דמי ואפי' בניזונית דעת הרשב"א דשבח שלה הוי אבל באיני ניזונית ואומר' ראו במטלטלי ובמעות פשיט' דשלה הוי ובקרקע אף בראו ובנכסים מועטים אם לא אמרה ראו בזה יש מחלוקת בפוסקים דוק ותשכח:
יא
וניזונית מהם. כלומר מתפיסת הבית ניזוני' אף על גב שהקרן היה דבר מועט ואלו היתה באה לב"ד היה מגבין לה הכל והיה ראוי לו' דמסתמ' כאלו אמרה ראו דמי דמסתמ' לא שבקה נפשה ומשבח' לבניה אפ"ה אין מוציאין השבח מיד היורשים אלא אמרי' כל שהשביחה ליורשים השביחה ואם היורשין רוצין דוחין אותה להבא מן השבח ואין נותנין לה מזונות וכתובה מן השבח ע' במ' שם תשוב' ר' שמשון:
יב
אלא כל מה שהוציאה מנכין מן השבח. סברא זו נכונה היא וכי בשופטני עסקינן שהיא תשביח ליורשים ותאכל הקרן מה שהוא משועבד לכתובה ואין לך אומדנא דמוכח יותר מזה שכל מה שאכלו היא והיתומי' הכל היה מן השבח והקרן קיימת לה לכתובתה וכ"מ במרדכי שלא נחלק על רשב"ם אלא במה שפסק שתגבה כל הכתובה מן השבח אבל במה שנשתייר מבעלה רביע כתובתה בודאי גובה ונדון דמהרי"ו מיירי שמתה האלמנה ואז יכולין היורשין לטעון האלמנה היתה יודעת שכל ימי חייה לא נדחה אותה ע"כ אכלה הקרן ומה שנשאר הוא מן השבח וגם זה לא כתב הרב רק לסניף אבל האלמנה הטוענת בחייה כל מה שאכלתי מן השבח והקרן השארתי לי לגביית כתובה ודאי טענתה טענה ואין חולק ע"ז:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
צ״ה
א
סעיף א מאחר שהיורשים חייבים במזונות וכו' נ"ב עיין ב"ש סק"א שכתב וז"ל וכבר כתבתי דכל היכא דאיכא פלוגתא היא מוחזקת עכ"ל ולפענ"ד אין ראי' כלל משם דהם קאי אמקום דהיורשים חייבים ליתן לה מזונו' ע"כ שפיר הוי מוחזקין בידה כיון דאין יכולין לסלקה אבל היכא דיכולין לסלקה אפשר דאינה מוחזקת כלל ועוד קשה לי על דבריו דכל עיקר הפלפול אי שייך מעשה ידיה ליורשים אין הפלפול קודם שיתנו לה מזונות דבזה אין שייך פלפול כלל דנהי דמעשה ידיה לעצמה מ"מ יכולין היורשין לומר אם לא תתן לנו מעשי ידיך לא ניתן לך מזונות ואטו בשופטני עסקינן פשיטא שיאמרו כן אם הם רוצין שתתן להם מע"י והיא אינה רצה דלמה להם ליתן מזונות ומעשה ידיה שלה וכשישאר רק כדי כתובתה אז תגבה הכל ובוודאי לא יעשו כן רק דכל עיקר הפלפול הוא אם כבר נתנו לה מזונות בסתם ואח"כ באים היורשים וטוענין שנתנו לה מזונות מה שעשתה בימים ההם שייכים לה א"כ מה צורך לומר שהנכסים בחזקה בל"ז פשיטא שהיא מוחזקת במע"י ואם רוצים היורשים לזכות לה מכתובתה א"כ אין ראי' ממ"ש לעיל לענין שהיא מוחזקת בכתובתה דשם מיירי לענין מזונות אבל לענין כתובה צריכה לישבע ואין מוחזקת כלל בנכסים סוף דבר שדברי הב"ש צ"ע וצריכין אצלי תלמוד כי אין לומר דמיירי בבאה ליטול מזונות השתא דא"כ מה מהני שהיא מוחזקת בנכסים מ"מ הברירה ביד היורשים שלא ליתן לה מזונות ופשיטא דיאמרו כן כנ"ל ודוק:
ב
סעיף ד מציאתה ופירות נכסיה לעצמה נ"ב הנה במקום שאין היורשים חייבים ליתן לה מזונות אף אם ניגרוס הניזונות ומעשה ידיה ליורשים מ"מ במציאה איכא שני דיעות אי מציאתה ליורשים והנה לפי דברי רש"י בריש פרק אלמנה ניזונת שפירש אי אמרת בשלמא הניזונות תנן שפיר דמשכחת לה אלמנה שאינה נזונית וכו' וס"ל לרש"י דאף שאין חייבין לתת לה מ"מ דיניהם כמו עם בעלה משמע דמציאתה הוי ליורשים בניזונות אף דאין חייבין ליתן לה אף שמסיק בגמ' הכי תהוי לה איבה היינו דוקא במקום שחייבין ליתן לה מזונות אם לא איכפת לן באיבה כיון שחייב ליתן לה מזונות כמ"ש רש"י שם אבל במקום שאין חייבין שייך שפיר איבה ומציאה ליורשים אך עכ"ז לרש"י אבל התוס' הקשו עליו שם וס"ל כיון דאין חייבים לה אף שנותנין אין דיניהם כמו עם בעלה ואין שייך מעשה ידיה להם כלל אז אף אם ניגרוס הניזונות ומעשה ידיה שלהם מ"מ מציאתה לעצמה דלא הוי כמו תעלה עיי"ש בתוס' ומדלא הזכיר הטור והב"י והש"ע מהפלוגתא הנ"ל כלום אי מציאתה לעצמה או לא מכל זה משמע כדעת הב"ח והב"ש דס"ל להטור דאף מעשה ידיה לעצמה במקום שאין חייבין לתת לה מזונות ממילא לא הוצרך להזכיר דין מציאה כיון דהש"כ הוא ממעשה ידיה ולא הוצרך להזכיר דמע"י שלה כיון דהטור והמחבר בלשון כיון שהיורשין חייבין לה וכו' ממילא נדע דבמקום שאין חייבין הוי מע"י לעצמה ולא כהמ"מ ודוק וצ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
צ״ה
א
במזונות האלמנה. עבה"ט ועיין בספר ישועות יעקב שחולק על הב"ח וב"ש והסכים שם הח"מ ע"ש:
ב
מציאתה. עב"ש סק"ה מ"ש בפ"ז י"ל הא דקיי"ל מותר בגדים ליורשים כי היכ' דתתגנה עליהם כשהיא אמם לא אמרינן כן ע"ש ועיין בספר ישועות יעקב שחולק עליו:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
צ״ה
א
מציאת' דטעם שתקנו מציאת אשה לבעלה משום איבה הכא תהוי לה איבה ופירות נכסיה לבעלה משום פדיונה וכאן אין יורשים חייבים לפדותה:
ב
ואפי' שכר טרחא כו' זו דעת רשב"ם בטור ובאמת ברשב"ם בגמ' דף קפ"ד לא נזכר בהדיא שכר טרחא בזה אלא ז"ל דאי שקלה מזונות הא תנן דמעשה ידיה (שלהן) הלכך אשה שמת בעלה כו' עכ"ל רק באשר"י בשם רשב"ם כתב כן דאפי' שכר טרחא אינה נוטל' בניזונות משל בעלה (מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא וטעמו דכיון שהיא משועבדת במעשה ידיה גריעה מאחר שיורד שלא ברשות) (האי מ"מ כו' עד שלא ברשות שהצגתי בחצי עגול נכתב בסמוך סק"ד ונראה דשייך כאן תיבת עכ"ל שנכתב שם שייך ג"כ והצגתיו בח"ע וכן תיבת שלהן שנכתב שם שייך כאן והצגתי ג"כ בחצי עגול) וגם במ"ש בגמ' משמע כן מדאמר דאי שקלה מזונו הא תנן דמעשה ידיה שלהן הרי דכלל השבת כמעשה ידיה ובמעש' ידיה פשיטא דלית לה שכר טרחא דהא המזון שנותנין לה הוא שכר טרחא שלה:
ג
ויש מי שאומר שהשבח היא לעצמה הוא דעת הראב"ד בטור והטעם שלא אמרו מעשה ידיה שלהן אלא במעשה ידיה הקבועי' כגון טוי' או אריגה אבל במלאכה אחרת שאין דרכה בכך לא כיון שאין יכולין לכפות' שתעשה מלאכה זו דהיינו עבודת שדה ונראה דעכ"פ לא עדיפא משאר יורד לשדה חבירו דעכ"פ גם לבעל השד' יש שם חלק אלא דזה היורד ידו על העליונה וה"נ באשה זו דמ"ש הראב"ד מה שעשתה היא לעצמה היינו מה שמגיע לחלקה כמו יורד ברשות הוא שלה:
ד
ויש מי שאומר הוא הרא"ש דס"ל דדמיא האשה לאדם אחר לגמרי דיורד שלא ברשות ידו על התחתונה (שלהן עכ"ל מ"מ משמעות לשונו שאין לה כלל אפי' שכר טרחא כו' עד שלא ברשות כבר הצגתיו בס"ק ב' והי' כתוב כאן המעיין ירא' שאין כאן מקומ'):
ה
ויש מי שאומר שנוטלת שכר טרחא תיוהא קא חזינ' הכא דזה כתב לפי דעת הרא"ש שבטור דהיינו שהטור כתב באינ' ניזונית דהרשב"ם כתב ואם אינה ניזונת כו' וכתב א"א הרא"ש משמע מתוך לשונו שאינה נוטל' בשבח כלום ולא נהירא כו' סבר הרב ב"י כאן בש"ע דזה קאי על ניזונות וכ"כ בפריש' בשם רש"ל ולא ידענא התחל' לכך דא"כ היה לו להטור להבי' זה על ניזונ' קודם לזה ותו דא"כ להרא"ש החולק וכתב לא נהירא כו' נוטל שכר טרחא אפי' אם ניזונו' וז"א דבהדיא כ' הטור בקיצר פסקי הרא"ש דבניזונו' אפי' שכר טרחא אינה נוטלת אלא נראה דבאינה ניזונו' דוקא פליגי רשב"ם והרא"ש דלרשב"ם כל שיש נכסים מרובים מכדי כתובתה והיא השביחה אין בשבח כלום כיון דעכ"פ לא יגיע לה כל הכנסים מועטים נמצא שבודאי יהיה כל השדה שלה רק שלא הספיקו עדיין לגבותה בזה יש חילוק אם אמרה ראו הוה כאלו כבר הגביהו ביד וכל השבח שלה אבל בסתם שלא אמר' ראו מהני עכ"פ למלאות סך הכתוב' אבל נוסף על הכתבה לא כי אין בשבח כלום נוסף על הכתוב' וע"ז חולק הרא"ש דאם הנכסים מרובים יש לה עכ"פ שכר טרחא כמו אחר ולא אמרינן דהיה טרחא קמי יתמי ובמועטים לא מעלה ולא מוריד אמירת ראו אלא בכל ענין יש לה שכר טרחא בשבח ואין חילוק בין תשלום כדי הכתובה ובין אם יש מרובים דבשניהם אין לה אלא שכר טרחא ושכר טרחא מיהו יש לה וזהו היש מי שאומר של הש"ע שבסוף הסעיף הוא הרא"ש ומ"ש הש"ע כאן בניזונת יש מי שאומר יש לה שכר טרחא הוא שלא בדקדוק לפע"ד גם בדרישה פי' דהרא"ש חולק על אינה ניזונ' והאריך מאד בפרטי דברים בפי' דברי הרא"ש ולעד"נ עיקר כמו שכתבתי בפי' הדברים ויהיו דברי הטור מכוונים כאן עם דבריו בקיצור פסקי הרא"ש:
ו
אבל אם השביחה הנכסים סתם כו' זה דעת רשב"ם והקשה הרא"ש ממאי דתנן בפ' יש בכור דאין אשה גובה כתובתה ונראה דלק"מ על הרשב"א דכאן לא נוטלת שבח מכח כתובתה אלא מכח שהיא השביחה וכיון דאין שם בנכסים כדי כתובתה הוה לה כאלו פירשה שמשבחת לעצמה ודוקא בשיש לה שיעור כתובתה אז אמרי' דמחלה להיורשים כיון דלאו דרכה למטרח להשביחה קמי יתמי כדקס"ד בגמרא אפילו באמרה ראו כו' אחולי אחלה כו' וסברא זו נשארה קיימת במשבחת בסתם וזה דוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשים וההוא דיש בכור לא מיירי בשבח שמשבחת היא אלא בשבח דממילא כגון דיקלא ואלים ארעא ואסקה שירטון דמחלקינן בפ' י"נ לענין בכור זה נ"ל ברור לדעת רשב"ם:
ז
וכן עיקר גם בתשובת מהרי"ו ראיתי כן סי' קע"ו שרשב"ם יחיד בדבר ולא קי"ל כוותיה ליטול כתובה משבח שהשביחו נכסים אחר מות בעלה:
ח
ולכן אלמנה שישבה כו' ז"ל מהרי"ל בת' סי' מ"ו אלמנה שלא נשבעת על כתובתה אע"ג דהוציאה הרבה מכתובתה הן למסים הן לשידוך בנים אין מנכין לה מכתובתה כי כל מה שהוצאיה היא משבח כתובתה אלא אם ירצו היורשים שתשבע ובמה שהניח אביהם תטול והעודף שהיה במיתת אביהם של היורשים עכ"ל (וזהו) היש חולקין (והדעה ראשונה) היא מהררי"ו סי' קע"ו וז"ל ועוד אני אומר כיון שישבה האשה בהנכסים י"ח שנים מסתמא כבר הוציאה לצורך מזונותה ופרנסתיה יותר משיעור הכנסים שהניח בעלה ונמצא כל מה שבידה דהיינו מהריוח ואין אשה גובה כתובתה מהשבח של אחר מיתת בעלה עכ"ל הרי ב' דיעות ואין לאחד מהם ראיה אלא סברא דנפשיה אמר כל א' וכי נחזי אנן בס"ד נימא דדברי מהרי"ל עיקר חדא מצינו בסי' ק"א באלמנה ששתקה כ"ה שנים ולא תבעה כתובתה מחלה משמע דפחות מכ"ה שנים יכולה לתבוע כתובתה ואי ס"ד כדברי מהרי"ו תיפוק ליה מכחד באותן כ"ה שנים ודאי הוציאה יותר משיעור הנכסים שהניח בעלה וא"ל דהתם מיירי שהיה עשיר והניח ממון הרבה זה ודאי אינו מסתבר כלל לומר דמיירי שהניח סך גדול כ"כ שיקיים שיעור לכתובתה כ"כ שנים הרבה ותו דבהדיא פרכינן שם עניה שבישראל עד כ"ה שנים ומרתה בת בייתות כ"ה שנים אלמא שהתנא (מיירי) בכל האשה הן עניה הן עשירה וכן בין הניח ממון הרבה או מעט אלא ודאי דהעיקר דקרן קיימת לעולם וההוצאה היא הרווחים ולא מן הקרן ועוד ראיה ממה דאמרי' בפ' המקבל (בבא מציעא דף ק"ה) אי א"ל הב לי פלגי דרווחא פי' ששותף רוצה ליטול חלק שלו בריוח והקרן יהיה בשותפת עדיין א"ל רווחא לקרנא משתעבד פרש"י שמא נפסיד בסחורה שנעשה עוד וצריך שיהיה הריוח קיים כדי למלאות הקרן ש"מ דכל מה שנחסר מהקרן ויש אח"כ ריוח אין אנו חושבים לריוח אלא מה שנשאר אחר שיתמלא חסרון כקרן ולא אמרי' כבר נאבד הקרן ואין כאן אלא ריוח לחוד וא"כ היה שפיר יכול לחלק לאחד מהם ה"נ כאן דכל מה שנחסר ע"י הוצאות האשה מהקרן נתמלא מן הריוח ושפיר נוטלת הכתובה וכדעת מהרי"ל כנלע"ד ברור שוב ראיתי מחלוקת בין הראשונים דהיינו במרדכי פ' מי' שמת כתב בשם רשב"ם ואם השביחה הנכסים סתם תטרוף כתובה והמותר ליורשים אע"פ שלא נשתייר מבעלה אפילו רביע כתובתה ורבינו שמשון חולק ואומר דמשבח פשיטא דלא משועבד אפילו מה שהניח בעל פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל מ"מ איני זז מה שזכרתי דאף שכבר נפסק דלא כרשב"ם לענין לגבות משבח כמוזכר לעיל סק"ז מ"מ לענין שיעור שהניח בעלה שפי' גביה מטעמים שזכרתי ושפיר יש לסמוך על רשב"ם בזה. (דברי המגיה כ' ב"ש סקי"א לכן אלמנה כו' ובט"ז הביא ראיה לדעת מהרי"ל ממה דאיתא בש"ס ולקמן סי' ק"א דאלמנה גובה כתובתה לעולם ובודאי במשך הזמן כבר כלה העזבון בעלה וי"ל דאיירי שם כשהניח קרקע אז לא שייך שהוציאה עזבון בעלה גם י"ל דאמרי' מסתמא הוציאה מהקרן דלא שביק התירא ותוציא מהריוח לכן אם היורשי' נותנין לה מזונות סתם אמרי' אלו היה אומרים לה מן מה שהניח בעלה נותקים לה היתה נוטלת הכתובה עכ"ל ואיני רואה כאן שום דחויה לא מצד סברא ולא מצד איזה ראיה דמ"ש דמיירי שהניח קרקע א"א לאומרה חדא דא"כ היה להש"ע בסי' ק"א לחלק כן ולומר הא דגובה כתובתה לעולם ה"מ כשהניח קרקע אבל כשהניח מטלטילין אינה גובה כתובתה אחר שיעור שאכלה שהניח בעלה ועוד דע"כ מוכרח לומר גם לפ"ד דרשאי לה ליזון מחשבה דאל"כ גם אם יש לו קרקע לא תגבה כלם כיון שאכלה משבח יותר מדמי הקרקע ומהשבח אינו מגיע כלו א"כ ינוכה לה מהקרן וכמו שמפורש בהדיא במרדכי וד"מ מביאו בשם תשו' ר"ש דהשבח פשיטא דאינה משועבד למזונות ואפילו מה שהניח בעלה פחות משיעור כתובתה לא תגבה דכבר אכלה יותר מכדי דמיהם עכ"ל אלא ודאי דלית לה בזה כר"ש וסבירא ליה דאין מנכין לה מהקרן דרשאי לה ליזון מחשבה רק הניח קרקע אנו רואין שאכלה מהשבח הקרן קיימת לפיכך גובה כתובתה ממנו אבל בהניח מטלטלין אנו תולין לומר שאכלה הקרן והניחה השבח ואינה גובה מחשבה וזהו סברא שאין הדעת סובלתן שהיא תאכל מהקרן ותפסיד כתובתה ותטריח עצמה בשביל היתומים וכ"כ בחמ"ח סקי"ב וכי בשיפטני עסקי' שהיא תשביח ליורשים כו' ומ"ש בתירוץ ב' דמסתמא הוציאה ממה שהניח בעלה דלא שביקי התירא כו' אין לך תמהון גדול מזה דמה אם היורשים נותנים לה מזונות דכל השבח היא מטרחת היורשים אמרי' אלו היו אומרים דנותנים לה מן מה שהניח בעלה היתה נוטלת כתובה על אחת כמה וכמה כשהיא מטרחת עצמה ומשביח הנכסים דהסברא נותנת לומר אלו היתה יודעת דיוחשב מזונותיה מהקרן היתה גובית כתובתה והיתה מרויח לעצמה את כל ומסתמא כל טרחתא היתה בשבילה כמ"ש הט"ז בסק"ו דדוקא בנוטלת שיעור כתובתה אז מוחלת השאר ליורשיה ולא באין לה כדי כתובה כ"ש כאן דאנו רוצים להפסיד כתובתה לגמרי מטעם שאכלה הקרן והניח השבח דאינו מסתבר כלל ואף אם היו הנכסים מרובים לא אמרי' אלא עד זמן שנשאר כדי שיעור כתובתה שאכלה מהקרן וטירחא קמי יתמי אבל אחר שלא נשאר רק כדי כתובה שוב לא אמרי' כן דבודאי לא תפסיד כתובה ותטריח קמי יתמי ומ"ש דלא פליגי מהרי"ו ומהרי"ל בלא"ה דברים אלו אינם כדאי להשיב עליו דרוצה לתלות על רמ"א שכ' דפליגי בסברא כזו לחלק בן הוציא לצורך מסים ושידוכים או לצרכה לא פליגי מה שא"א להעמיד דבריו כלל דלמה נאמר במסים ושדוכים יותר שהוציאה מהרויח מבהוציאה לצרכה עד כאן דברי המגי'):
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5