א
כל היוצאת מתחת בעלה במיתה או בגט או במיאון נוטלת נכסים ובו יב סעיפים:
האשה שיוצאה מתחת יד בעלה בין במיתה בין בגירושין נוטלת כל נכסיה בלא שבועה בין נכסי מלוג בין נכסי צ"ב אע"פ שאינה נוטלת כתובתה (כשהיא אלמנה) (טור) אלא בשבועה נכסיה נוטלת בלא שבועה ונ"מ נוטלתן כמו שהם אפילו בלו הרבה ואין ראוי לעשות בהם מעין מלאכתן ראשונה ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה ואם הוקרו הוקרו לה (ועיין לקמן סי' צ"ג סעיף א' אם יכולה לתבוע בחיי בעלה):
ב
נכסי צאן ברזל שהם נקראים נדוניא מן הדין אם פחתו צריך לשלם כל הפחת אע"פ שראוים למלאכתן ראשונה אבל נהגו שכל זמן שראוים לעשות מעין מלאכתן ראשונה אפילו הם בלויין הרבה נוטלתן כמו שהן ואם לא היו עושין מעין מלאכתן ראשונה חייב לשלם דמיהם ששמו עליו בשעת הנישואין ואם הוקרו אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה של שעת הנישואין בד"א במקום שנוהגין לכתוב בכתובה הכניסה לו כלי פלוני בסך כך וכך וכלי פלוני בסך כך וכך אבל במקום שאין כותבין בכתובה שום כלי בפרטות אלא כוללים הכל וכותבין הכניסה לו בבגדים ותכשיטים סך כך וכך מעות הרי סך אותו המעות חוב עליו ואפי' היו הנכסים חדשים חוזרים לשום אותם כמו ששוים עכשיו ואם פחתו פחתו לו ואם הותירו הותירו לו ואין חוששים לשומא ראשונה כלל:
ג
אם היא אומרת כלי אני נוטלת והוא אומר דמים אני נותן שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן וה"ה לולדות של שפחה ובהמה של נ"מ ולא עוד אלא אפי' הכניסה לו שני כלים או שתי שפחות בתורת נכסי צ"ב ושמו אותם עליו באלף זוז והוקרו ועמדו באלפים נוטלת אחד באלף שלה והשני אם רצתה לתת דמיו ולנטלו משום שבח בית אביה שומעין לה:
ד
אם האשה אינה רוצה כליה אע"פ שיש לבעל מעות יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן:
ה
אם הקדישו היורשין אחר מות אביהם נכסי צאן ברזל או שפירשו אותו על המת בענין שנאסר בהנאה נותנין לה דמיו:
ו
הכניסה לו קרקע וכשיוצאה יש בו פירות מחוברים נוטלתו עם פירותיו אפי' הגיע זמנן ליקצור תלשן הבעל קודם הגירושין הרי הם שלו אפי' לא הגיע זמנם ליקצור:
ז
הוציא הוצאות על נ"מ של אשתו וגרשה בין שהוציא מעט ואכל פירות הרבה בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט אפי' גרוגרות אחת דרך כבוד כדרך איש בביתו או שאכל דינר אפי' שלא דרך כבוד ואפי' לא לא לקח בפירות ממה שהוציא אלא חבילה אחת של זמורות מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל הוציא ולא אכל או שאכל פחות מכשיעור שמין כמה השביחו ושואלין אותו כמה הוציא אם השבח יותר על ההוצאה ישבע בנקיטת חפץ כמה הוציא ונוטל ההוצאה ואם ההוצאה יתירה על השבח אין לו מההוצאה אלא כשיעור השבח ובשבועה וה"ה למי שנפלו לה נכסים במקום רחוק והוציא עליהם הוצאות להביאם ולקח בהם קרקע ואכל מהפירות כשיעור או פחות ואם לא אכל אלא מהקרן ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח. (והא דנוטל בשבועה דוקא כשאין האשה מכחישו אבל מכחישתו לא) (מרדכי פ' האשה שנפלו):
ח
נפלו לה נכסים במקום אחר והלך אחריהם והוציא הוצאות מרובות והביאן וגירשה אפי' לקח מהם והוציא אין זה כאוכל מהשבח שנדון בו מה שהוציא הוציא ומה שאכל אכל שהרי מהקרן לקח אלא ישבע כמה הוציא ויטול עד כדי השבח דהיינו ששמין אלו המעות כמה שוין כאן יותר ממה שהיו שוין במקום שהיו תחלה:
ט
בד"א במגרש מדעתו אבל אם היא מורדת בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוציא ויטול ואם השבח יתר על ההוצאה נוטל ההוצאה ואם הוצאה יתירה על השבח נוטל את השבח:
י
המוציא הוצאות על נכסי מלוג של אשתו קטנה ומיאנה בו רואין כמה אכל וכמה הוציא וכמה השביח ושמין לו כאריס שהרי ברשות ירד ואם הוא רוצה ליטול הוצאה שיעור שבח שומעין לו ואם הוציא קימעא ואכל הרבה מה שאכל אכל:
יא
המוציא הוצאות על נ"מ של אשתו ומת יש מי שאומר שאם נתברר שהוציא ולא אכל יגבו היתומים מה שנתברר שהוציא ואם לא נתברר כמה הוציא לא יטלו היתומים כלום:
יב
בעל שהוריד אריסין בנכסי אשתו ואח"כ גירשה אם הבעל עצמו אריס נסתלק הבעל נסתלקו שלא ירדו אלא על דעת הבעל ושמין להם וידם על התחתונה ואם אין הבעל אריס על דעת הקרקע ירדו ושמין להם כאריס: הגה וי"א דהיינו דוקא כשידעו שהשדה של אשה אבל אם לא היו יודעים האריסין שהוא של אשה נוטלין אריסותיהן בכל ענין (כך משמע מלשון הטור וכן הוא באשיר"י):
באר היטב אבן העזר
פ״ח
א
לגמרי וכו'. אפילו אם פשע בהם ח"מ ב"ש:
ב
ראשונה. והרויח הוא לה דמאחר דמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו אלא לה. מיהו אם לא היו עושין מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א"צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוק' כשהכלי בעין והוקרו שייך הריוח לה ולא כשכלו ב"ש:
ג
לו. ודוק' אם הפחת מצד שבלו או שזל השער אבל כל שאלו רואים שלא נפחתו לה מחמת הזמן ולא מחמת שבלו אז נוטלתן כמות שהם באותו סכום שקבלם הבעל וכן עשינו מעשה רשד"ם חא"ה סי' קפ"ז:
ד
שומעין לה. אפי' למנהג שלנו שאין נותנין שום כלי מ"מ שייך שבח בית אביה בכלים שהכניסה לו לכן אפילו בזמן הזה אם עדיין אותן מטלטלין שהכניסה בנדוני' הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובה ב"ש. ודוק' היא עצמה אבל יורשיה כשמתה בלא ולד של קיימא הרשות ביד הבעל לתת מה שירצה מהריב"ל ח"א כלל י"ב סי' ע'. ורשד"ם חא"ה סי' קכ"ו כתב דאפילו בתנאי החשבון יכולין היורשים לומר כלי זה אנו נוטלין וכ"כ כנה"ג ע"ש. ואם מכרה היא כתובתה או נתנה במתנה מצי היורשים לסלק הלוקח או למקבל בדמים מהרי"ט בתשובה ח"ב חא"ה סי' מ"ד:
ה
נ"מ. כ"ה דעת הרא"ש והטור. אבל רש"י רמב"ם ס"ל בולדות בהמה לא שייך שבח בית אביה. ובסי' פ"ה סט"ז פסק כרש"י ורמב"ם וצ"ע עיין אחרונים:
ו
פירותיו. ואיירי בנ"מ ואז הפירות שייכים לה בחנם ב"ש. וח"מ לא כ"כ ע"ש:
ז
ואכל. במרדכי כתב לאו דוק' הוצי' הוצאה נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג שלה ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ח"מ ב"ש:
ח
של זמורות. כלומר שהאכיל לבהמתו. וכתב הח"מ שצריך שיהי' כשיעור דינר כיון שאכילת בהמתו לאו אכילת כבוד הוא:
ט
מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהו' לא תפס או תפס בעדים דאין לו מיגו אבל אם יש לו מיגו גובה ח"מ ב"ש:
י
אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק לשון הרמב"ם וכאן העתיק לשון הטור להורות איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':
יא
אכל וכו'. משמע דאין מנכין מה שאכל וברמב"ם מבואר מנכין לו מה שאכל עיין בית שמואל:
יב
ירד. בית שמואל כתב דנוטל הוצאה אפילו כשהוצי' יותר משבח עיין שם. אבל הסמ"ע סימן שע"ה ס"ק י"א ובסי' קע"ח ס"ק ד' כתב דאינו נוטל הוצאות אלא שיעור שבח ע"ש ועיין תשובת רמ"א סימן פ"ו:
יג
כלום. ואם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה. ובטענת ברי לחוד אין נשבעין ונוטלין ב"ש:
יד
התחתונה. ואם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג"כ לגמרי. ואם הפועלים אכלו קצת הח"מ פסק דהפסידו וב"ש מסופק ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ח
א
פשוט בגמ' כתובות דנ"ה ע"א אליבא דכ"ע
ב
משנ' יבמות דס"ו ע"א
ג
שם במשנה
ד
טור וכ"כ בשם הרמב"ם בפכ"ב מה' אישות מדברי הרי"ף שם
ה
ב"י ושהסכימו עמו כל חכמי העיר צפת תו"בב והבי' ראיה מתשובת הריב"ש בסי' נ"א ובסי' ק' שהדברים ברורים בעצמם ופשוטים בטעמם
ו
כמימר' דרב יהודה שם ע"ב דאיפסק הלכה בגמרא כוותיה
ז
מימרא דרבי יהודה שם ד' ס"ז
ח
תשו' הריב"ש בסי' כ"ב ובסי' ק'
ט
שם בסי' שכ"ח שאם אין עושין מעין מלאכתן אין כאן משום שבח בית אבי'
י
עובדא שם וכרב' דהקד' וכולי מפקיע מידי שעבוד
יא
משנה כתו' ד"ע כרש"י והרי"ף והרא"ש והרמב"ם דמסתבר טעמי' שמשוה מדותיו בכניס' ויציא'
יב
טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו בשם ה"ר יונה ושכן מוכח בירושלמי
יג
שם ושם
יד
ל' הרמב"ם שם בפכ"ג ממשנ' דף עט ע"ב
טו
מימרא דרב אסי
טז
כלישנא בתרא שם דף פ' ע"א
יז
עובדא דרב יהודה שם ומשום דחשיב' לי' אכיל'
יח
מימרא דרב אסי וכדמפרש לה רבא שם
יט
עובדא שם לקמי' דר' אמי
כ
כדמפר' שם הא קרנא קאכיל והוצאה היא
כא
על דרך שיתבאר בסמוך ששמין כו'
כב
שם ל' הטור מעובדא דלעיל
כג
שם וכדברי הרי"ף בהל' שם
כד
שם אמימר' דרב יעקב וכו' שם בגמ'
כה
מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו דלא תקינו לי' להיות כמוציא על נכסי אחר אלא ליפו' כחו ולא לגרע כחו
כו
שם בשם הרמ"ה משום דלבעל הוא דתקון רבנן דליהמני' בשבוע' ולא ליורשיה
כז
לשון הרמב"ם ספ"י מה' גזיל'
כח
מאבעי' שם וכדפשטיה ר"ה
כט
כמ"ש ה"ה שם דלא עדיפי מיני'
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ח
א
צ"ב אם נאבדו באונס אחר מיתת הבעל מבואר מרש"י ונ"י דהיורשים באחריות לשלם עכ"פ מנכסי המוריש עד שתגבם ול' הרי"ף ורא"ש שתפשו בלשון רב יהודא אך דמחוסר גוביינא לענין גניבה ע"כ לאו דוקא:
ב
אם האשה כו' כן בב"י בשם הריב"ש שמדמה לאפותיקי סתם וכ' ובפ' השולח מוכח שהעושה אפותיקי סתם אינו גובה משאר נכסים אא"כ שטפה נהר וזה דעת הש"ע ח"מ סי' קי"ז וא"כ למה שכתב שם הסמ"ע והדרישה שהסכמת רה"פ שהברירה ביד שניהם הי' אפשר לומר הדין עמה אמנם בהריב"ש עצמו כ' ועדיף מאפותיקי לרב יהודא דהא לא מצי לסלוקה בזוזא אי אמרה כלי אני נוטל א"כ ודאי נכון שהרי אפילו מאפותיקי מפורש עדיף דשם יוכל לסלק במעות כדאי' בסמ"ע והכא ולא וק"ל:
ג
אם הקדישו כתב הב"ש מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל כו' ז"ל נ"י ויש למידן מכאן שאדם אוסר נכסיו על ב"ח כו' ור"י כ' בכי הא אלמוהו לשעבודי' דב"ח וכתובה שלא יהא כל אחד ואחד אוסר כל נכסיו לב"ח ובהא דמיתנא משום דלא שכיח ומשום כבוד המת לא אלמוה עכ"ל והנכון שודאי ליכא למ"ד דהקדש קדושת הגף דהיינו כמו בהמה למזבח שיהא שייך אלמוהו דהא זה גופא דינא דרבא דמפקיע מידי שעבוד אלא מפני שלהסכמת רה"פ דינו אינו אלא בקדושת הגוף פשיטא דל"ק דא"כ כל אדם יאסור כל אשר לו דלאו כל אשר לו ראוי למזבח תמיד משא"כ באיסור הנאה דשיך בהכל קשה להו ורצו התו' לומר דדוקא בא"ה אלמוהו והוקשה להם מאיצטל' ומוכרחי' לחלק בא"ה גופי' דדוקא דומי' דקונם שהוא לאדם פרטי ולדידיה שרי הוצרכו לאלים משא"כ בא"ה דלכל עולם דומי' דאיצטל' לא אלמוהו (והאמת דלחלוק זה אף לשטת ר"ת דרבא איירי אפילו בקדשי ב"ה מ"מ לא שייך דאלמוהו כיון שהוא לכ"ע) והנ"י מחלק דבכל א"ה דשייך בכל הנכסים ואפילו על כל עולם נמי אלמוהו זולת בדאיצט' מדל"ש ומשו' כבוד המת והרא"ש אף דבפ' אעפ"י נמי כ' וא"ת ע"י קונם יפקיע וכו' ומסיק דמשום נ"ד אלמוהו אפי' בקונם מ"מ לא נראה לו בחלוק תו' בין אדם אחד לכ"ע אלא בדאיצטל' משום דכתובה שני ולא אלמוהו אבל בקדושת הגוף דהיינו דינא דרבא ליכא למ"ד דלא חל וא"כ מה שכתב מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל א"י אלו קדושת ב"ה בל"ז אינו מפקיע וקדושת הגוף לכ"ע חל וע"כ כונתו דבנ"י משמע דא"ה אף לכ"ע נמי לא חל וזה לא הוי בקונם דדינו כקדושת הגוף לפירש"י להפקיע מעיקרו מידי שעבוד ודוק ומה שמביא תו מחלוקת באם הקדיש נ"מ זה ברור וסי' צ' ס"ק מ' כתב נ"מ אם פירסה האשה על מת גלימה דנ"מ וכבר הבאתי חילוק זה בין ב' תירוצי תו' בסי' פ' סעיף א' וע"ש מה שדחקתי ליישב התי' ראשון ממס' נזיר כי צ"ע וכל זה דהקדש לדידן ללא צורך דאין לנו עתה דין הקדש והיש"ש הירגש וע' שו"ת סי' ז' (שם כתבתי יישוב ושם מבואר מתו' דין אם מכרו יורשים מטלטלים אלו דאינה טורפת ומסלקי' בזוזא גם דבפרסוה אמיתנא אפילו אין להם לשל' מ"מ קני' מיתנא ול' הש"ע קצת ל"מ הכי) ואפשר נמי כיון דלהרא"ש דמחלק בין כתו' דלא אלמוהו א"כ היורשים אף בקונם יכולים לאסור עליה כליה דהוא דומי' דקדושת הגוף י"ל דהטור להכי כתב דין המקדיש לרמז דין קונם לשטת אביו וקצת דחוק:
ד
אבל אם היא מורדת כ' הב"ש ומל' הרא"ש וכו' משמע דאין מנכין לו מה שאכל וכו' גם נשמע מדבריהם צ"ל מדבריו כי בהרי"ף ורא"ש וטור מבואר דאם הוצאה יתירה על השבח אינו נוטל כ"א שעור שבח אלא הרמ' סתם ומשמע לי' הכי אבל תימ' הרי מקיל עליה לבאר מה שלא נזכר בהרי"ף דמנכין מה שאכל ומה"ת יחמיר עליה בזה להיפך והב"י כ' דאף דל' הרמ' סתום כל כונתו כהרי"ף ואפשר דמשמע לו דאחרי מורדות כ' וכן המוציא על אשתו קטנה דשוין הן וכבר כ' ס"ק ך' דלהרמ' משמע לו אף שם דיטול הוצאה יותר מהשבח ולע"ד אדרבא במורדות לשונו אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן לו מן הוצאה אחר שישבע הרי מדכ' ממה שראוי מבואר דא"נ כ"א שעור שבח דאל"ה הי' לו ליכתוב ופוחת אותו מן ההוצאה א"ו דצריך אומד אם עולה לשעור שבח שאז ראוי לו וא"כ בממילא בקטנה נמי הכי כונתו וכדלקמן:
ה
שהרי ברשות ירד כ' הב"ש משמע וכו' כנ"ל מהר"מ והטור ומל' המחבר וכן משמע מהר"ן והיינו מדמסיים הרמ' שהרי ברשות ירד משמע לי' לגמרי כמי שהורשה בפירש ובהטור אין לשון זה וא"י ממה משמע ועפ"ז הניח הסמ"ע בתימה ואני תמה עליו הרי המחבר נמי כ' ל' זה ומ"מ כ' ואם הוא רוצה ליטול הוצאה ש"ש שומעין לו והוא מהרא"ש שהמציא לו קולה זו עכ"פ מבואר דיותר משבח אינו נוטל ואף זה לולא שהמצי' ה"א דדינו ליטול כאריסי העיר למחצה או להשליש בהשבח ר"ל על דרך הסמ"ע בסי' ש"ך ס"ק ד' דאם המקבל נתן ההוצאה כל פירות שלו אלא שנותן שליש לבעל השדה ואם אין שבח וכו' מפסיד ההוצאה והרא"ש משמיענו דיוכל לומר אי אפש' בתקנות חז"ל ואטול הוצאה ש"ש אבל יותר ודאי לא הרי הרא"ש דלא כותי' ובל"ס הטור נמי בשיטתי' והמחבר אף שכ' שהרי ברשות ירד ע"כ לא משמע לי' אלא כפי' הסמ"ע לענין אם השבח יתר על הוצאה יש לו חלק בו ולא ליותר משבח וא"כ אף מרמ' ור"ן אין ראיה ולפ"ר יש להוכיח בהרמ' איפכא שהרי פ' י' מה' גזילה הל' ד' כ' בשדה העשויה ליטע אומדין כמה אדם רוצה ליתן וכן הל' ו' גבי חצירות ומסיים והוא שיהיה בנין המועיל וידוע דזה ל"ש בהוצאה יתירה על השבח דאיך שייך כמה אדם כו' ולכה"פ בשהשבח כדי הוצאה זולת בדין ז' דאיירי ברשות גמור כ' דאפילו הוצאה יתירה נוטל כולה ומה שמסיים בהל' ז' והשותף וכו' ושמין להם וידם על עליונה ע"כ זה ידו ע"ע אינו כידו ע"ע שהתחיל בהל' זו ברשות גמור ושיטול נמי בשותף כל הוצאה אפילו יותר מהשבח שהרי איתא בפ' חזקת בשותף לומר לך שיהא באינה עשויה ליטע כעשויה הרי מבואר שאינו אלא כיורד בלא רשות בשדה העשוי' (וכבר תמהתי על הסמ"ע בסי' שע"ה להיפך כי שם ס"ק ז' קאי על הש"ע סעיף ג' והרושם מהופך וכדבריו מבואר בנ"י פ' השואל דבעשוי נוטל כשתלי העיר ואפילו אין שבח אלא דבמשמעותו דוקא בשנעשה בפני בעל השדה ושותק וק' איך אפשר דבעשויה אפילו אחר יטול כל הוצאה אפילו אין שבח ואלו שותף (עיי' סמ"ע ס"ק ח' מביא הג"ה שבסי' קע"ח שהיא נמי מהנ"י) לא יטול יתר משבח ואם אין שבח לא יטול כלום ובגמרא משוה אותה ובב"י בשם ת"ר באמת דאף בעשויה א"נ יותר מש"ש ובהנ"י אפשר לדחוק דלא משוה הגמרא כ"א לנוטע שלא בפניו ואז באמת אין דינו ממש כיורד ברשות אבל הסמ"ע צ"ע) אע"כ דסמך על דקדק הלשון שכ' דכיורד ברשות דמי דר"ל לאו כעושה ברשות גמור ומה שמסיים וידם ע"ע היינו שנוטל חלק בהשבח והיינו האומד כמה אדם רוצה ליתן דבשדה היינו חלק בפירות כדרך אריסים ושתלים ובבית דל"ש אומד זה האומד כמה אדם כו' וזה נמי ידו ע"ע מקרי ולכן בתחילת הל' ז' אחרי שכ' ידו ע"ע הוכרח לבאר שאם וכו' אבל בשותף כוונתו ממש כהנ"י וממילא נמי גבי בעל בנכסי אשתו קטנה שמשוי לשותף נמי הכי כונתו וכן מבואר לשונו פ' ך"ג מה"א שכ' ושמין לו כאריס דהיינו שנוטל חלק בהפירות או בגוף השדה חלקו בהשבח כאריס אבל שיטול בהוצאה אפילו א"ש י"ל לא עלה על דעתו וכדתמהו ת"ר בב"י ח"מ הנ"ל דאיך אפשר שיחייב אדם חבירו בלי ידיעתו והכי נמי משמע בה"ג הל' ח' שסתם ידו ע"ע ולא כ' כלשון הרי"ף שנותן דמי בנין עד גמירא דמשמע אף יותר משבח וכבר תמהו ת"ר כנ"ל ומה שכ' בה"א שהרי ברשות ירד אין הכונה רשות גמור אלא לאפוקי של"ב ור"ל כעין רשות ב"ד ויש תו ראי' לפירש זה בה"ג הל' י' שכ' וכן זה שנוטל השבח בלבד והיתה ידו ע"ע א"צ שבועה ועיין סמ"ע סע"ה ס"ק י"ט פירושו כמעט אין לסבלו ולע"ד אזיל בשיטתיה ס"ק ז' שכל מקום שנא' ידו ע"ע הפיר' אפילו הוצאה יתירה על שבח ומוכרח לדחוק אבל לפירושו הוא פשוט תחילה דיבר בין שהיתה ידו ע"ע ר"ל הל' ז' יורד ברשות גמור שנוטל הוצאה יתר על שבח ובין שהיתה ידו על התחתונה היינו של"ב ואינה עשויה ליטע. וכן זה שנוטל השבח בלבד דהיינו העשוי' ליטע ובעל בנ"א קטנה ושותף שאומדין כמה כו' שאין זה אלא ביש שבח זה א"צ שבועה כיון שידעינן שבנה או נטע ואמדינן כמה אדם כו' מה לנו בהוצאתו הא נראה לעינים כמה שוה תו ראיה שהרי הל' י' כ' שבכ"מ שדינו ליטל הוצאה שאינו נוטל כ"א בשבוע' היכי שלא אמר יבאו הדיינין וכו' משמע שהברירה בידו אם ירצה נוטל בשבועה ולא בשומא (והה"מ כ' זה נלמד מההיא דהאשה שנפלו לה נכסים דאמר הוציא ולא אכל ישבע כמה הוציא ויטול אע"ג דבעל כיורד ברשות ולפ"ר ק' דמשמע מה שלמדין משם היינו שא"נ בלא שבועה וזה מה"ת להוציא בל"ע ובל"ש) וקאי אף על שותף וק' קושי' תשו' שב יעקב סי' ז' שהרי בח"מ סי' צ"ג מובא בשמו ב' שהטילו לכיס זה ת' וזה ר' שאין אומרים וכו', ומה שתי' ע"ש שמסיים אע"כ צ"ל דהכא וכו' דהוי כיורד ברשות להוציא כו' ומסתמא האמינו זה לזה בשבועה בדבר דאסקו אדעתייהו ולא התנו ואזיל נמי בשטת הב"ש וסמ"ע ס"ק ז' הנ"ל דהרמ' פליג עם הנ"י שבח"מ קע"ח ולדידי ק' נהי דבבעל ובשותף אפשר כטעמו מדלא התרה בו האמינו בשבועה מ"מ יורד של"ב בעשוי' ליטע דמשמע ברור אפי' בעל הקרקע במדה"י מה איכא למימר בזה וגם באשתו קטנ' אין סברתו מספקת דהא כשלא בפניה דמי וכבר הבאתי משמעות הש"ס דשותף לא עדיף מיורד של"ב לעשוי' ליטע (וזה נמי קשה על המהרי"ק שמביא) משא"כ לפירושו דא"כ הוצאה יתר ע"ש ניחא כדכ' הסמ"ע ס"ס י"ד דז"ל גם מה שכ' הטור ומחבר ס"ס שע"ה וכו' מ"מ עכ"פ אין לבעל השדה היזק דהא יש שבח כפי מה שנותן לו או יותר ובאמת אין בידי ליישב דבריו אלו עם סי' שע"ה ס"ק ז' וצ"ע וא"ל לפירושו איפכא שהרי מדין הנ"ל שבסי' צ"ג מוכח דאלו מברר ההפסד היה מחויב לשלם מכיסו ואלו לפירושו הוצאה יתר משבח א"נ אף ע"פ שומא די"ל ש"ה דסתם שותף יש לו רשות גמור לישא וליתן במה שאינו פושע או משנה כדי להרויח ועומד לזה כשליח גמור משא"כ בשותפין השדה או בית ידוע שמש"ה אין לו רשות גמור מ"מ לבנות ולנטוע ואין דינו כ"א כיורד אפי' באינה עשוי' כעשוי' לא יותר וכדמחלק הש"י לשטת הב"י. ואולם ראיתי לע' בדברי הה"מ שנתקשתי בם לפ"ר לעיל בהג"ה שהרי ל' הרמ' מורה כפירושו מדכ' א"נ כלום עד שישבע דאלו חדושו שנוטל בשבועה כולם בשבועה נוטלים מיבעי לי' ותו אלו מהכא למד שיהא נאמן בשבועה הרי הר"ן מסיים הכא ובלבד שיהא ברשות וכן העתיקו הרמ"א בח"מ סי' צ"א וכן כל מילי כו' על ברשות שהוא מהמהרי"ק שהוציא כן מהר"ן דהכא והרי הרמ' פוסק הכי אף על יורד של"ב ואפילו באינה עשוי' וא"ל שלמד מבעל בנ"א גדולה שנמי ידו על התחתונה ומ"מ נאמן בשבועה דהא הר"ן כ' ובלבד שיהא ברשות מע"כ דאף בגדולה מוציא ברשות מקרי וכן כתב הב"ש ס"ק י"ד ומה שידו על התחתונה זה אין ראיה שהרי אפילו בעשוי' ליטע הכי דינו ומשום דאוכל הפירות כמבואר בהר"ן וא"כ צ"ע מנ"ל יורד של"ב שנאמן בשבועה ותו צ"ע הכא בהטור בשם הרמ"ה כ' בל' זה וגבי אלמנה וכולי ואם לא נתברר שהוציא או הוציא ולא נתברר כמה לא יקחו היורשים כלום דליתי' לבעל דלשתבע ולדידיה הוא דתיקנו רבני' וכו' והש"ע העתיקו בשם ימ"ש והשמיט אם לא נתברר שהוציא ע' ודוק וביארו שאפילו היורשים רוצי' לישבע ברי אינם נאמנים נשמע מיניה דהתקנה מה שנאמן בשבועה ומהרמ' והה"מ הנל המובן להיפך (ולע"ד משמע אף הר"ן לא אזיל בשיטתי' דלדבריו א"י אם יש ללמוד לכל מילי דההוא ידע וכו' די"ל דוקא בבעל ואשה עשו תקנה ולא לזולתם משא"כ מהר"ן משמע דדינא הוא משום ברי ושמא ולכן נראה שבח"מ צ"א סתמו ולא חילקו ביורשים) ויראה לע"ד שתרווייהו חולקי' על הרמ"ה ז"ל והרמ' לשיטתיה שמבואר בח"מ סי' ע"ב סעיף י"ב דס"ל מחויב שבועה ואי"ל חייב אפילו לא הוי לי' לידע ולכן דן דהכא מדינא הי' הבעל נאמן בל"ש כיון דאיירי בסתם פי' המתני' דידוע שהוציא וא"י כמה והרי היא כנ' ידענא ונ' לא ידענא ומה שמוכרח לישבע היינו מפני המבואר בשבוע' ואלו נשבעין שלא בטענה וא' מהן האריסין ומה התם שמד"ת פטור בל"ש הזקיקוהו חכמים שבועה אף לפטור מכ"ש ליטול אף דמד"ת בל"ש יטול מדרבנן חייב מחשש דמורי התירה ומתורץ בזה קושי' תו' ור"ן דליתני בהדי נשבעין ונוטלין דלא תני אלא חידושי' דנוטלי' והכא החידוש דצ"ש ואף זה נשמע מק"ו והיינו ע"ד שכתבו תו' ונראה וכו' ולהכי פו' שאפילו היורד של"ב נוטל בשבועה דדינא הכי הוא מצד מ"מ ומינה עד כאן ל"ש טעם זה אלא בידוע שהוציא עכ"פ אבל אם הספק אם הוציא כלל באמת אף בעל נהי דהוא ברשות מ"מ כיון דאין מקום למ"מ אף בשבועה א"נ דהוה כאמר א"י אם נתחייבתי וכן איתא בתשו' הרמ"א סי' פ"ו דף מ"ח ע"א כ' וכן כ' המרד' פרק האשה המוציא הוצאות ע"נ אשתו משמע שם דאם האשה מכחישו אינו נשבע ונוטל כ"ש במקום שאמרת דלמא לא הוציא כלום ומשקר בכולו והוי דומי' דאמר א"י אם אני חייב לך דפטור עכ"ל וזה דלא כמשמעו' הרמ"ה דבעל עצמו אפילו הספק אם הוציא כלום ישבע ויטול ולהכי השמיט הש"ע מן הימ"ש אם לא נתברר שהוציא כי בזה אף הבעל א"נ בשבועה וא"כ קושית שה"י ז"ל מעיקרא ל"ק דבשנים שהטילו ואחד בא להוציא והשני א"י אם חייב כלום דן שאין השותף מן הנשבעין ונוטלין דהו' א"י אם נתחייבתי וא"ל ממה דאיתא שם דהיכי דנשאר מנה ביד שמעון דחולקים דליהוי כמ"מ חדא דאותן נ' עצמם אינו מודה שחייב אלא מפני שהם כאלו מונחים ברשות ראובן הוא דנאמן עליהם ומטעם זה נמי הוו הילך ומינה לפ"ז אם בדינא דסי' צ"ג היה מודה שמעון שפיחת ת"ק ומחויב בכ"ה ובהמותר א"י אה"נ דמודה הרמ' דנאמן בשבועה להוציא הכל ואולם לע"ד הרמ"ה והר"ן שוים בזה דאזלו בשטת הראב"ד דהיכי דלא הוי ליה לידע לא חשוב מח"ש ולכן דן הרמ"ה שאין הבדל בין הוציא ודאי או אפשר אל הוציא כלום וסובר נמי דלאו דינא הוא כי בסברת הר"ן מטעם ברי ושמא לא ניחא לו דמה תועלת בברי ושמא להוציא הא קי"ל לאו ברי עדיף ודן דתקנה היא לגבי הבעל ולא ליורשים ובאמת לע"ד להרמ"ה יורד של"ב אינו נאמן אף בשבועה והר"ן הוכרח להסביר מצד ברי ושמא ביורד ברשות הכי דינא ודן מזה דה"ה לכל היורדים ברשות (ובפ' האומר דף צ"ב ע"ב כ' וחנווני על פנקסו שאני דהתם מן התקנה הוא ולא מן הדין ולדבריו אף מה דפסקינן בח"מ סי' ש"א ש"ש שנגנב לו שטרות ודכוותייהו דפטור עליהם דמ"מ שכרו מפסיד עד שישבע ששמר כראוי הא בשבועה מיהו נוטל והוא מסוגיא דהזהב דף נ"ח ע"כ נמי אך תקנתא משא"כ להרמ' הכל ניחא דברשות גמור כמו חנווני ושומר דין גמור הוא אבל יורד ברשות כמו הכא אך טעמו משום דמחויב שבועה הוא ועיין ש"ך צ"א ס"ק י"ב) ולע"ד לשיטתי' יורד של"ב ובאינה עשוי' ליטע דנוטל כל הוצאה עד שעור שבח ולא נשאר טובה לבעל הקרקע אינו נוטל בשבועה אלא ע"פ אומד ומסופק אני מאוד לדעתו לגבי דינו דלמד לכל מילי דההוא ידע וכו' ברשות אם מחלק בין יורשים כי למ"ד ל"ל כלל כהרמ"ה אף הכא וכנ"ל וצ"ע ועיין ש"ך ח"מ סי' ק"ח ס"ק ז"ך ודע כי לא נעלם מאתי דברי הש"ך סימן הנ"ל ס"ק מ"ט שמסיק היכי דהתובע מודה שהנתבע א"י דל"ש דין מח"ש ולדבריו כל הנ"ל אינו דאף גבי בעל ואשה י"ל דהבעל מסופק אולי יודעת מ"מ ביורד לנכסי מי שבמדה"י פשיטא יודע שא"י ומ"מ לא נמנעתי מלכתוב כנ"ל כי לע"ד הש"ך ז"ל הכריע כן מסברת עצמו ואינה סברת הרמ' עצמו כדמוכח מהתו' ריש הפרה שהביא דלא ירדו לחלק ומעתה מה שכתבתי ראיה מכח קושית הש"י אזדא לה ע' וק"ל וא"כ בשותף ובעל בנכסי אשתו קטנה עדיין יש לספוק בהרמ' אם לא משוה ליורד ברשות גמור יען דכללינהו בחדא הלכה וכהבנת הב"ש אבל ביורד שלא ברשות להעשוי' ליטע ברור לע"ד כדפרשתי ובזה נכון לשונו בהל' י' מבלעדי דוחק הסמ"ע ול' הגמרא שמשוה שותף ליורד להעשוי' ליטע אפשר ע"צ הדוחק ליישב וצ"ע:
ו
לא יטלו היתומים כלום הח"מ וב"ש מסכימים דאפילו רוצים לישבע ברי(א) נמי אך הב"ש כ' דשכיר נשתנה דדוקא בשבועה דלא פקדנו לא משום דא"א מוריש שבועה לבניו אבל ברי נשבעים ונוטלים משום דשכר אותו גם משום כדי חייו וחיי בנים וק' חדא דאם בשכיר מצד א"א מוריש הא קי"ל סי' ק"ח הבו דלא לוסיף עלה כ"א ביתומים מן היתומים ותו הסמ"ע ריש פ"ט מביא הירושלמי ואפילו מת שכיר יורשיו נשבעין ליורשי בה"ב דאיבעי ליה ביורשין מן היורשין ומה מיבעי ליה הא זה ודאי בכלל א"א מוריש אלא משמע דאך על ברי מיבעי ליה וכדמסיק כלום תיקנו אלא בשביל שכיר שמא בשביל יורשיו דזה משמע דלא כדעתיה אלא דוקא גבי השכיר שהוא עני הוא דתיקנו משום כדי חייו משא"כ היורשים אפשר להיות עשירים ואפילו עניים לא תלו חיותם בפעולה זו ולע"ד כ"ש הוא מהכא ומסופק אני אם לא למד הרמ"ה הכא משם וכ"ז למשמעות הב"ש דשייך גבי היורשים שבועת ברי על מניעה והיא ע"צ הדוחק ע"י שלא זזה ידינו מידו ויראה לע"ד שהב"ש הוציא דבריו מל' הסמ"ע סי' ק"ח ס"ק מ"ח שכ' בשבועה דלא פקדנו שאינה שבוע' ברי נשמע לו הא ברי נאמנו' וא"כ אף בשבועת היסת שנהפכה על התובע נמי אם היורשים רוצים לישבע ברי נאמנות וזה נמי לע"ד לא מסתבר כלל דהא יוכל ליטען אביכם האמנתי ולא לכם אלא מפני דשם נכלל נגזל דאין היורשים נשבעים ואם רוצים לישבע ברי מה לי הן מה לי אביהן הא עתה המה הנגזלים מוכרח לבאר בשבועה דל"פ אבל שכיר או היסת הנהפך על התובע לע"ד אף בברי א"נ ונוטלים אך צ"ע בגוף ספר בעה"ת שמביא הש"ך סי' פ"ט סק"ד וע' ש"ך צ"א ס"ק ט':
בית שמואל
פ״ח
א
נוטלת כל נכסיה בלא שבועה. במגיד פי"ח דין ט' פי' דברי הרמב"ם דאיירי דוקא כשהם בעין אבל אם נאבדו צריכה שבועה וכן אי' לקמן סי' צ"ו ולמ"ש תוספות ריש ב"ב ובפ' השולח (גיטין דף ל"ד) הטעם דאלמנה צריכה שבועה אף על גב דקי"ל חזקה אין אדם פורע תוך הזמן משום אלמנה דאי' לה כתובה מתקנות חז"ל חיישינן טפי לפ"ז נ"מ ונצ"ב א"צ שבועה אפי' ליתא בעין ועיין סי' צ"ז שם כתבתי באריכות:
ב
ואם אבדו לגמרי. אפי' אם פשע בהם כמ"ש בסי' פ"ה:
ג
בשומא הראשונה. כ"כ הרמב"ם ס"פ כ"ב כשם שאינו משלם הפחת כך אינו נוטל הריווח מיהו אם לא היו עושים מעין מלאכתן הראשונה ועכשיו הוקרו א"צ לשלם אלא כשומא הראשונה דוקא כשהכלי בעין והוקרו שייך הריווח לה ולא משכלו:
ד
שומעין לה. משמע אפי' למנהג שלנו שאין כותבין שום כלי מ"מ שייך שב"א בכלים שהכניסה לו ויש לדמות לולד שפחה דאין פורטים בכתובה מ"מ שייך שב"א וכ"כ בט"ז גם מוכח לדעת הרא"ש והטור דס"ל וולד בהמה וולד שפחה שייך שב"א ובעת הגירושין צריך ליתן לה וכל זמן שהיא תחתיו רשאי למכור ש"מ אף על גב דרשאי להוציא ולמכור מ"מ שייך שב"א לכן אפי' בזה"ז אם עדיין אותן מטלטלין שהכניס' בנדוניא הן בעין יכולה לומר את כליי אני לוקח בעת גביות כתובת':
ה
מעין מלאכתן. אז שייך שב"א ונוטל' כשומא של עכשיו ואם אין עושי' מעין מלאכתן אפי' אם רוצה למחול על הפחת ורצונה ליקח כמות שהן יכול הוא לעכב וא"צ ליתן לה וכן משמע מריב"ש וכ"כ בח"מ:
ו
וה"ה לולדות של שפחה ובהמות. אף על גב דרשאי למכור ולאכול אותם מ"מ אם נשתייר שייך בהו שב"א מיהו מה דפסק כאן בולדות בהמה שייך שב"א כן הוא דעת הרא"ש והטור אבל רש"י והרמב"ם לא סבירא להו כן וכן הוא בתשובת ריב"ש סי' כ"א ובסי' פ"ה פסק כרש"י והרמב"ם, והרמ"ה סבירא ליה בולד בהמה שייך שב"א וס"ל אפילו בעודה תחתיו אינו רשאי למכור וב"ח הקשה עליו מש"ס דאוכל פירות ול"ד כי בפירות לא קאמר הרמ"ה אלא בולדות דשייך שב"א סבירא ליה דאינו רשאי למכור כמה דקי"ל דאינו רשאי למכור נצ"ב משו' שב"א מ"ש בסי' צ' והרא"ש סבירא ליה כיון הפירות שייכים לו ונ"מ הם רשאי למכור כמו שאר פירות אלא אם נשתייר שייך בהם שב"א:
ז
אם הקדישו היורשים. אף על גב דצריכים ליתן לה הכלים מ"מ כיון דמחוסר גוביינא חל הקדש עליהם אף על גב אם היא אמרה קונם מ"י א"י לאסור מ"י מעכשיו אפי' אם אמרה יקדשו ידי משום דאלמוה חז"ל לשיעבוד דבעל כמ"ש בסוגיא פ' אף על פי ולעיל סי' פ"ב ובשיעבוד האשה קי"ל ג"כ דאלמוה חז"ל שיעבוד שלה ומ"מ חל הקדש על שיעבוד שלה אף על גב קונם אין חל שאני קונם דאינה אסורה על כל העולם אבל הקדש אסור ע"כ העולם חל טפי כ"כ תוספות פ' אף ע"פ מיהו בנ"י משמע הקדש ג"כ לא חל אלא כשהפרישו על המת משום צורך המת אז נאסר דאינו מצוי אבל הקדש לא חל עיין שם בפרק אלמנה לכ"ג והרא"ש בפרק המדיר תירץ בע"א וכתב אף על גב דאלמוה שיעבוד האשה מ"מ לענין כתובה לא אלמוה ואם הקדישה היא נ"מ שלה תלי' בתרוצים אלו לפי תירוץ של תוספות הנ"ל חל ההקדש ולמ"ש הרא"ש לא חל וכן לתירוץ בתרא של תו' א"י להקדיש נ"מ משום דידו עדיפא מידה ועיין ח"ה סי' רע"ב ועיין סי' צ':
ח
הכניסה לו קרקע וכו'. בדין זה פליגי ר"ש ורבנן ואיירי המתני' בנ"מ אז הפירות שייכים לה בחנם ובח"מ הבין דאיירי הדין כאן בנצ"ב וכ' ולא ידעתי למה כ' המחבר דין זה בנצ"ב ולא כ' הדין בנ"מ כמ"ש במתני' גם מסופק אם היא נוטלת הפירות בחנם או ששמין לה קרקע עם הפירות וראיה שלו דאיירי בנצ"ב משום דקאמר לשון להכניסה לו ומשמע ליה לשון הכניסה ל"ש בנ"מ ואין מוכרח כמ"ש בסי' צ"א דלשון הכניסה מצינו בש"ס בנ"מ ועיין ברמב"ם ר"פ ט"ז לכן מסתבר דאיירי כאן בנ"מ כדין דמתני' ואז שפיר דנוטל עם הפירות:
ט
ואפי' הגיע זמנן לקצור. אף על גב דקי"ל כל העומד לקצור כקציר דמי הכא תקנות חז"ל הוא דפירות שלח /שלא/ לקט שלה הם:
י
וגירשה. ואם היא תבעה הגט ע"פ הדין שהדין נותן לכוף אותו הרי הוא כאלו גירשה הוא אותה מרצונו ש"ג:
יא
ואכל. ה"ה אם בנה פלטרין ודר בהם כי לא חלקו בין הוצאה הנכרת לבין הוצאה שאינה ניכרת כן כתב המרדכי וש"ג:
יב
דינר. בש"ס פליגי בזה ופסק כמ"ד בדינר ולא בפחות שלא להפסיד לבעל הוצאות שלו לכן לא פסק כהרא"ש דאמר כשאכל כשיעור פרוטה מפסיד הוצאות:
יג
של זמורות. כלו' שהאכיל לבהמתו וכתב בח"מ שצריך שיהיה כשיעור דינר כיון שאכילת בהמה לאו אכילת כבוד הוא:
יד
ישבע. והא דנשבע ונוטל משום דהיא ידע והיא א"י ומכאן נשמע כל היכ' דא' יודע והשני א"י ישבע ויוציא דהוצי' ברשות כ"כ הר"ן וכמ"ש בח"ה סי' נ"א אף על גב דדינו כמוצי' שלא ברשות לענין דאינו נוטל אלא הוצאות מ"מ לדין זה דינו כמוציא ברשות:
טו
אין לו מההוצאה וכו'. דדינו בזה כאלו הוצי' שלא ברשות וא"ל הא קי"ל היורד לשדה העשוי ליטע אפי' אם ירד שלא ברשות נוטל כשאר אריס והא דאינו נוטל הבעל כשאר אריס תירץ הר"ן כיון דהפירות שלו הם הוי כשדה שאינו עשוי ליטע:
טז
הוצאות. אף על גב דלא היה הוצאות לצורך הפירות רק להביא הקרן:
יז
אבל מכחישתו לא. אלא נשבעת היא ולא תשלם והיינו כשהוא לא תפיס או תפיס בעדים דאין לו מיגו אבל אם אית ליה מיגו גובה:
יח
מורדת. נראה אם אכל יותר מהוצאות אמרי' מה שאכל אכל ומל' הרא"ש והטור והמחבר משמע דאין מנכין לו מה שאכל, וברמב"ם מבואר דמנכין לו מה שאכל גם משמע מדבריהם דנוטל כל הוצאות אפי' אם היה הוצאות יתר על השבח:
יט
ומיאנה. אבל אם יוצי' בגט דינה כשאר אשה, טור:
כ
שהרי ברשות ירד. משמע דדינו כיורד ברשות ממש ונוטל הוצאה אפי' כשהוצי' יותר משבח כנ"ל מרמב"ם פכ"ב ומהטור ומל' המחבר וכ"מ מהר"ן והרמב"ם פ"י ה"ג דין ז' משוה דין שותף לדין הוציא הוצאות על נכסי אשתו קטנה נ"ל דס"ל שותף נוטל ג"כ כיורד ברשות אפי' אם הוצאה יותר משבח ולא כנ"י שכתב בפ' ח"ה דשותף אינו נוטל שיעור הוצאה כשהוצאה יותר משבח ובח"ה סי' קע"ח פסק בהג"ה כנ"י, ובסי' שע"ה הביא המחבר ל' הרמב"ם דמשוה דין שותף לדין בעל בנכסי אשתו קטנה ולכאורה נ"ל כמ"ש דהרמב"ם לא ס"ל כנ"י גם דברי הסמ"ע תמוהים שכתב שם בסי' שע"ה כן הדין במוצי' הוצאות על נכסי אשתו וכתבתי לשונו בסי' קע"ח עכ"ל וע"כ באשתו קטנה קאמר דהא באשתו גדולה דינו כיורד שלא ברשות אפי' אם השבח יותר מהוצאה אע"כ אשתו קטנה קאמר ולא הביא דכל הפוסקים הנ"ל ס"ל באשתו קטנה נוטל אפי' הוצאה יותר משבח:
כא
לא יטלו היתומים. בח"ה סי' פ"ט פסק יורשי השכיר אינם נשבעים ונוטלים ובסי' ק"ח שכתב יורשי השכיר אינן נשבעין ונוטלין משום אין אדם מוריש שבועה לבניו היינו אם א"י בודאי שלא פרע אלא רוצים לישבע שלא פקדתנו אינן נשבעין ונוטלין אבל אם טענו ברי שלא פרע נשבעים ונוטלים וכאן אפי' טוען טענות ברי לא מהני משום שכיר עדיף דשכר אותו גם משום כדי חייו וחיי בניו לכן בטענות ברי נשבעים ונוטלים אבל כאן אפי' בטענות ברי אין נשבעים ונוטלין וכתב ח"מ אם היורשים מוחזקים שלא בעדים ויכולים לטעון ברי נאמנים בשבועה:
כב
ושמין. מבואר ברש"י והר"ן אם הבעל אכל קצת הפסידו הם ג"כ לגמרי וכ"כ תוס' וכ"מ מהרא"ש והטור ונראה גם הרמב"ם מודה לזה דהא הם ירדו לקרקע על דעת הבעל אלא הרמב"ם כתב דינו כשלא אכל ואז ידו על התחתונה כן הוא יד הפועלים מיהו מ"ש בח"מ אם הפועל אכל קצת הפסיד יש לספק כי י"ל דדוק' בבעל תקנו חז"ל אם אכל הפסיד אבל פועל שאכל אף על גב שירד על דעת הבעל י"ל שאין דינו ממש כבעל:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ח
א
האשה כו'. ממ"ש ברפ"ה רצה לכתוב כו' ולשבועה מ' דוקא תוספת וערש"י שם ד"ה ולשבועה כו':
ב
נוטלת כו' בין נצ"ב כו'. כמ"ש בר"פ אע"פ ייחד לה כו' מטלטלי ואיתנהו כו' ונדוניתה הוי כיחדן שא"י לסלקן בזוזי משום שבח ב"א כמ"ש הריב"ש.
ג
אע"פ כו' כשהיא כו'. מתניתין בפ"ד דגיטין וש"מ.
ד
אפילו כו'. דלגדולה מזו אמרינן עיילא ליה גלימא כו' כנ"ל סימן פ"ה סי"ג:
ה
ואם כו'. במתניתין שם:
ו
מן הדין כו'. כמש"ש בגמרא ותסברא כו' דלא כמ"ש הגאונים דא"צ לשלם ודייקו מדלא נקט במתניתין אם פחתו. הרי"ף שם וכתב ומ"מ נהגו כדברי הגאונים וכה"ג מנהגא מילתא דכל מאן דמקבל אדעתא דמנהגא כו' וז"ש אבל נהגו כו'.
ז
ואם לא כו'. דזהו כמו מתו דמתניתין שם בשם הגאונים.
ח
ואם אקרו כו'. מתניתין שם וגמרא שם ס"ז א' הכניסה לו ב' כלים כו':
ט
בד"א כו' ואפילו כו'. כמ"ש בתוספתא הכניסתן לו בדמים נוטלתן בדמים:
י
והוא שיהיו כו'. דאל"כ ה"ל כמתו כנ"ל ס"ב ול"ל בכה"ג שב"א. ריב"מ סימן כ"ב ע"ש:
יא
האשה כו'. כיון שא"י למכור ה"ל כאפותקי ועדיף מאפותקי ששם יכול לסלקו בזוזי מה שא"כ כאן כמ"ש בס"ג ובגיטין מ"א א' דאינו גובה משאר נכסים באפותקי אלא אם כן שטפה נהר שם.
יב
והוא כו'. כנ"ל בס"ג:
יג
הכניסה כו'. כר"ש דת"ק ל"פ עליה וכגי' בה"ג מחוברין כו' אתא לאשמועינן וע' ברא"ש שם.
יד
אפילו הגיע כו'. בירושלמי הנ"ל וה"ה בסיפא שם:
טו
והא דנוטל כו'. וכ"כ בהג"א שם והוא מדברי ר"ח ועיין בתוספת שם ד"ה תישבע פיר"ח מקשין כו' ומשני כו' ומסיים שם משא"כ כאן דמשום שהנתבע אינו יודע ומהא שמעינן דכל דהאי ידע וכו' והביאו הר"ן שם וכמ"ש בח"מ סימן צ"א ס"ג בהג"ה:
טז
בד"א כו'. הרי"ף שם והרא"ש דהוצאה הוי כמו מתנה ואמרינן בספ"ד כי אקני לה כו' וע"ל סימן ע"ז ס"ב:
יז
ואם הוא כו'. וכ"כ הרשב"א וכמש"ש עבדו בה רבנן תקנתא כו':
יח
וי"א כו'. עתו"ס שם ד"ה אסתלק כו' וכ"כ הרא"ש שם:
חלקת מחוקק
פ״ח
א
נוטלת כל נכסיה בלא שבוע'. כ"כ הרמב"ם פי"ח מהל' אישות וכ' המ"מ ביאור דבריו כשהנכסים הם בעין אבל ודאי אם נאבדו ובאה לגבות מן היתומים צריכה היא לישבע ואם מתה בלא שבועה ודאי אין יורשיה נוטלים כלום דלא עדיף מחוב דעלמא וכ"כ הריב"ש סי' קס"ט דאף דאין המטלטלין שהביאה בנדוניא בעין אלא אף אם נמכרו ולקחו אחרים בדמיהן כיון שאם לא מתה היתה נוטלת אותן בלא שבועה וע"ש וע' לקמן ריש סי' צ"ו:
ב
ואם אבדו לגמרי אינו משלם לה. כבר נתבאר לעיל ר"ס פ"ה אפי' אם פשע הבעל בהם פטור דהוי פשיעה בבעלים:
ג
אינה נוטלתן אלא בשומא ראשונה. כלומר והריוח הוא לה דמאחר דהמנהג הוא שאין הבעל משלם הפחת אף על גב דמדינא אם פחתו פחתו לו א"כ גם אם הותירו לא הותירו לו רק לה דלמה תלקה האשה בחסר ויתר ועיין בתשו' הריב"ש סי' צ"א וסי' ק':
ד
בד"א במקום שנהגו וכו'. עיין בתשו' הרב ב"י ושם האריך להביא ראיות להוכיח זה:
ה
שומעין לה והוא שיהיו עושין מעין מלאכתן. דעדיין שבח בית אביה קיים ונוטלת אותן כפי שומא של עכשיו לפי הדין והבעל משלם לה הפחת אם אין עושין מעין מלאכתן אין כאן שבח בית אביה ומשמע אף אם תמחול הפחת ורוצה ליקח אותן כמות שהן אפ"ה הדין עמו כך משמע מדברי הריב"ש עיין בסי' כ"א וסי' ק':
ו
וה"ה לולדות של שפחות ובהמות נ"מ. כלו' אף על פי שבעודה תחתיו כל הולדות שלו מ"מ אם בשעת מיתה וגירושין יש ביד הבעל ולד השפחה שלה או ולד הבהמה שלה שלא מכרן הבעל אזי נותנת לו דמיהן ונוטלתן משום שבח בית אביה ומשמע כאן דאף בולד בהמה יש שבח בית אביה אבל פשט הגמ' כתובות דף ע"ט ע"ב דמודה חנניא שאם נתגרשה לא קאי אלא אולד שפחה וכ"כ הרמב"ם בהדיא נותנת דמים משום שבח בית אביה בפ' כ"ב וכ"כ המ"מ שם וכן הוא בריב"ש סי' כ"א וכן פסק לעיל סי' פ"ה סעיף ט"ז וכאן נמשך אחר לשון הטור ולא זכר מה שפסק בסי' פ"ה:
ז
יכול לסלקה בכליה והוא שיהיו עושין וכו'. כלו' ושמין אותן בשוויין עכשיו והפחת משלם לה הבעל הכל במעות או בשאר מטלטלין אם אין לו מעות:
ח
הקדישו היורשים. ומכ"ש אם הקדיש הוא בעצמו ודוקא קדושת הגוף אבל קדושת דמים אין מפקיע מידי שעבוד ועיין בח"מ סי' קי"ז:
ט
נטלתו עם פירותיו. הקרקע שהכניס' לו בשומא פשיטא דשייך בה משום שבח בית אביה ואפי' הקרקע שיחד לה הבעל כנגד השום שהכניסה לו ועיין בריב"ש סי' כ"א אלא אפילו הפירות המחוברין לקרקע בשעת יציאה נוטלתן ולא נתבאר כאן אם נוטלת הפירות בחנם בלא שומא דלא תקנו לו שום זכיה בפירות מאחר שלא נלקטו תחתיו או ששמין לה הקרקע עם הפירות וקמ"ל דלא תימא הקרקע צריך להחזיר לה משום שבח אביה אבל הפירות הם שלו וא"צ ליתן לה הפירות אפילו בשומא והנה במשנה שם בדף ע"ט מחלוקת ר"ש ות"ק הוא בפירות של נ"מ ושם ודאי הפירות הם לגמרי שלה דלא תקנו לבעל פירות רק הנלקחים תחתיו וכמ"ש הרא"ש אבל בקרקע שהכניסה לו בשומא ואם הוקרה הוקרה לו ולמה יחזיר לה בחנם מה שהוא שלו ולא ידעתי למה כתב דין זה בהכניסה לו קרקע דמשמע דמיירי בצ"ב ולא בנ"מ כפשט המשנה:
י
נ"מ של אשתו וגירשה. ואם מת והיורשים תובעים ההוצאה יתבאר בסמוך סעיף י"א:
יא
בין שהוציא הרבה ואכל פירות מעט. במרדכי כתב לאו דוקא הוציא הוצאות נפסדת ובלתי ניכרת אלא אפילו בנה פלטרין אקרקע מלוג של אשתו ודר בו זמן מועט וגירשה מה שבנה בנה ואינה צריכה לשלם לו הבנין כי לא חילקו רז"ל בין הוצאה ניכרת לבלתי ניכרת ומ"מ צריך שיאכל פירות של הוצאה זו אבל מה שאכל פירות ממקום אחר לא מהני ודוק:
יב
אלא חבילה אחת של זמורות. כלומר אף על פי שלא אכל מפירות בעצמו רק האכיל לבהמתו חבילי זמורות שהן מאכל לפילין ומ"מ לדעת הרמב"ם נראה שצריך שיהיו שוים דינר דלאו אכילת כבוד הוא מה שהאכיל לבהמתו אבל דעת הרא"ש שרב יהודא פליג על הני תרי אמוראי וס"ל דבנהנה פרוטה סגי:
יג
ישבע בנק"ח כמה הוציא. כדין כל היורד ברשות והא ידע והאי לא ידע משתבע האי דידע ויטול:
יד
והוציא עליהם הוצאו' להביאם. אעפ"י שההוצאה לא היתה לתועלת הפירו' רק כדי להביא המעו' ממקום רחוק אפ"ה מה שהוציא הוציא מאחר שאכל פירות אח"כ מן הקרקע:
טו
כשיעור או פחות. ברמב"ם לא גרסינן או פחות ואפשר דה"ק כשיעור שלא כדרך כבוד או פחות דרך כבוד:
טז
ויטול עד כדי השבח. ומנכין לו מה שאכל מן הקרן:
יז
אבל במכחישתו לא. אלא נשבע' היא ולא משלמת והיינו בדלא תפיס שלא בעדים דלית ליה מיגו:
יח
נפלו לה נכסי' במקום אחר. דין זה הוא כפול ובסעיף שלפני זה העתיק ל' הרמב"ם וכאן העתיק ל' הטור להורו' איך תהיה השומא כמ"ש דהיינו ששמין וכו':
יט
בין אכל בין לא אכל ישבע כמה הוצי' ויטול. לשון הרמב"ם אפילו אכל הרבה שמין לו כמה אכל ופוחת אותו ממה שראוי ליתן ההוצאה אחר שישבע ונוטלו וכו':
כ
ומיאנ' בו. אבל אם יוצאה בגט דינה כשאר אשה כ"כ הטור בשם הרמ"ה:
כא
לא יטלו היתומים כלום. דלבעל הוא דתיקון רבנן דלהימניה בשבוע' ולא ליורשים ונראה שאם היורשין מוחזקין שלא בעדים ויכולין לטעון ברי גם הם נאמנים בשבועה:
כב
ושמין להם וידם על התחתונה. זה לשון הרמב"ם פ"י מהלכו' גזילה ודעתו דאין אריס של הבעל עדיף מהבעל עצמו וכשם דהבעל שהוציא ולא אכל אין נוטל הוצאה אלא שיעור שבח ולא כל הוצאה ואם השבח יתר על ההוצא' אין לו אלא הוצאה והיינו ידו על התחתונ' כן דין הארוס ומשמע שאם הארוס ג"כ נהנה מעט מן הפירו' לא יטול כלום כמו הבעל שאכל קמעא והוציא הרבה וגדול' מזה משמע מפרש"י שאם הבעל אכל קמעא אזי אין לאריס כלום דמצי האש' למטען מאחר שהבעל אריס אלו לא ירדת הי' הבעל בעצמו עובד ולא הי' נוטל כלום מאחר שאכל קמעא:
כג
נוטלין אריסותיהן בכל ענין. כלו' שהבעל צריך לשלם לאריס כדין השוכר הפועל לעשו' בשלו והראה בשל חבירו דנותן לו שכרו משלם ודין הבעל עם האשה כמו שנתבאר בסי' זה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
פ״ח
א
סעיף ז' אם השבח יותר על הוצאה וכו' נ"ב עי' מ"ש הב"ש סקי"ח וז"ל ומדבריהם נראה וכו' ט"ס הוא וצ"ל מדבריו נראה ר"ל הרמב"ם שלא כ' שנוטל רק הוצאה שיעור שבח וכו' אבל באמת א"א לומר כן דהא הרב המגיד נותן טעם שנוטל הוצאה הוא משום שאדעתא למפיק לא אקני לה וזה שייך דוקא באם יש נגד הוצאה שיעור שבח שאז יש לה הנאה מהוצאה אבל הוצאה היתירה על השבח לית לה הנאה כלל ממה שהוציא והאיך שייך לומר דלא אקני לה הא אין לה תועלת מזה ולא גרע מיורד שלא ברשות שגם לחבירו בודאי לא הקנה ומ"מ אינו נוטל רק הוצאה שיעור שבח כמ"ש הסמ"ע בחו"מ ע"כ העיקר כדברי המחבר שנוטל רק שיעור שבח וגם הרמב"ם מודה בזה ודוק:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
פ״ח
א
סי' פ"ח ס"ב מעין מלאכתן ראשונה. נ"ב בגדי שבת שבלו וראויי' לבגדי חול לא מקרי מעין מלאכתן כיון דאין ראויי' לבגדי שבת כ"כ בפשיטות בתשובת בית יהודא בדיני מנהגים בפרטים השייכים לגביית כתובה:
ב
ס"ג שומעי' לה. נ"ב ע' תשובת מהריב"ל ח"א סי' ע' ותשו' הראנ"ח ח"ב סי' צ':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ח
א
נוטלת בלא שבועה כיון שהם בעין לפנינו לא שייך בזה שבועה אימר צררי אתפיסה וע' ס"ס צ"ט בטור:
ב
אבל במקום שאין כותבין בכתובה וזהו מהני בכרל מקומותינו זולת במקומות המוזכרים בב"י רומנטא ומסטערב וכל נושא אשה בסתם נושא ע"ד המנהג שיש שם:
ג
משם שבח בית אביה אבל אין צריך לשלם לה הפחת ממה שהיו שוים תחלה ודין זה הוא במקום שרותבין כל כלי בפירוש כמו שזכר לפני זה אבל למנהגינו אין נ"מ מזה ומ"מ משמע דאם תרצה עכשיו ליקח הבלאות בשומות ב"ד כפי שווין עכשיו שומעין לה וכו' ומ"ש בסעיף שאח"ז דדוקא אם עושין מעין מלאכתם כולי (מיירי) בלא השלים פחת והיינו במקום שכותבין הכלים וכן בכל מה שנזכר עד סעיף ח' לענין צ"ב אבל למנהגינו הוה חוב בעלמא ונוטלתן בשומות ב"ד וכ"ז הוא לענין צ"ב:
ד
לא יטלו היתומים כלום דליתא לבעל דלישתבע ולבעל הוא דתיקון רבנן דלהמניח בשבועה ולא ליורשים כ"כ בטור:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5