א
שלא לקבל פקדונות מנשים עבדים וקטנים ובו ב"ס:
אין מקבלין פקדון מאשת איש ואם קבל יחזור לאשה (ואם אמרה של פלוני הם נאמנת (טור) הלכה האשה למדינת הים ובא הבעל ותבע מן הנפקד ואומר שאשתו גנבה ממנו לא יתנם לו עד שתבא האשה או תמות כן נ"ל) ואם אמרה בשעת מיתתה של פלוני הם אם נאמנת לו יעשה כדבריה ואם לאו יתן ליורשיה (וכן אם מתה ולא אמרה כלום) (טור) ויש מי שאומר שאם היא נושאת ונותנת בתוך הבית אינה נאמנת לומר של פלוני הם: הגה מיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה (טור) מיהו אם החזיר לבעל פטור הנפקד אפילו אינה נושאת ונותנת תוך הבית (מרדכי פרק חזקת הבתים):
ב
הבעל שלוה מהאשה ואחר כך גירשה אין לה עליו כלום: הגה וכ"ש אם לא גירשה (ד"ע) וי"א דוקא אם היו המעות טמונים כשלוה ממנה אבל לא היו המעות טמונים ולוה ממנה צריך לשלם לה אפילו לאחר שגירשה (טור) וה"ה אם תקפם מידה דמאחר שלא היו המעות טמונים נאמנת לומר שלי או של פלוני הם (סברת הרב) מיהו אם נושאת ונותנת תוך הבית או שהבעל מאמינה על שלו אינה נאמנת (טור) (וע' לעיל סי' פ"ה סעיף י"ב) לוה ממנה בשטר היא אומרת לא היו המעות טמונים והוא אומר טמונים היו עליה להביא ראיה או פטור לשלם (נ"י פרק חזקת הבתים) וע' בח"ה סי' ס"ב אשה שהיו שטרות יוצאין על שמה מה דינן אשה שמכרה או משכנה מטלטלין אם הקונה או המלוה אינו יודע שהם של בעל א"צ להחזיר אליו אפי' רוצה הבעל להחזיר לו דמיו וטוען שהיא גנבן לו (הגהות מיימוני פכ"ב דאישות) וי"א דאם היא נושאת ונותנת תוך הבית הבעל נאמן וצריך להחזיר לו בלא דמים (ר"י נכ"ג) ונ"ל דוקא בשאין דרכה למשכן או למכור בלא רשות בעלה אבל אם דרכה בכך מה שעשתה עשוי וכן נ"ל (וע"ל סי' צ'):
באר היטב אבן העזר
פ״ו
א
לאשה. אפילו אינה נאמנת לו מ"מ אין אנו מחזיקים אותה דגנבה משל בעלה. ודוק' בסתם אבל אם הנפקד יודע שהיא גנבה משל בעלה יחזור לבעלה ואם החזירה לאשה חייב לשלם ליקוטי מהר"י ווייל סימן א'. וכתב הרא"ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א"י כיון דאין הנפקד צריך להחזיר לידו. ולשיטת הרמב"ם דס"ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ"מ הם יוכל ליתן חרם דהא הפירות עכ"פ שלו הם עיין ב"ש. ובנכסי נדונייתה מקבלין ממנה לכתחלה ולא יחזיר אלא לידה ואם תפס הבעל או נתנם לבעל פשע וחייב פליטת בית יהודא סי' י"א:
ב
נאמנת. הב"ש הניח בצ"ע דמנ"ל לשיטות הרמב"ם דנאמנת לומר דשל פלוני הם ע"ש:
ג
הם. ה"ה דאינה נאמנת לומר שלה הם. וכתב מהר"ם אלשיך סימן י"ט דוק' באשה הוא דין זה מפני שחזקתה שגונבת משל בעלה. אבל בבן גדול נושא ונותן בנכסי אביו מחזקינן ליה בשלו ע"ש. ולכאורה לא משמע כן. מש"ע ח"מ סי' ס"ב ע"ש:
ד
לאשה. ח"מ וב"ש חולקים ע"ז:
ה
הנפקד. לשיטות הרמב"ם המעות הם בתורת נ"מ אפי' במעות טמונים. ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה להחזיק בהם ויאמר שלו הם לגמרי. ובמעות גלוים לא מהני מה שנתן לבעל עיין ב"ש:
ו
כלום. כ"פ הרמב"ם דאין חילוק בלוה ממנה בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה. אבל כשקנה ממנו קרקע לא יצאה המעות מחזקתה ואמרינן של נ"מ הוא. וכן בתקף ממנה לא יצאה מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט. ובלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפילו לא טען ברי ב"ש:
ז
טמונים וכו'. זהו לשיטת תוס' ורא"ש והרשב"א דס"ל בין במכר בין בתקף ובין בלוה בכלם אמרינן במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי. ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ ובמעות גלוים צריך להחזיר לה. ונאמנת לומר שאין לו רשות בהם לגמרי עיין ב"ש:
ח
שלי וכו'. ר"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם ב"ש. והח"מ לא כ"כ ע"ש:
ט
הבית. אפילו אם הוא אינו טוען ברי עיין ב"ש:
י
ראיה. היינו לשיטות י"א שייך דין זה. אבל להרמב"ם אפילו במעות שאינו טמונים יוכל לתפוס כמ"ש. בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרינן גם בזה דלא יצא המעות מחזקתה ב"ש:
יא
בעל וכו'. ואם תקף הבעל מיד הקונה מהני ויחזיר לו המעות משום תקנות השוק ח"מ וב"ש כתב דהכ' ליכ' תקנות השוק כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום:
יב
דמים. דהיא כגנב מפורסם דאז לכ"ע ליכ' תקנות השוק כמ"ש בח"מ סי' שנ"ו:
יג
בכך וכו'. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון שדרכה בכך. וג' חלוקים יש בדין זה. אם אינה נושאת בבית ואין דרכה למכור. אז אם ידוע שהוא משל בעלה צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך תקנות השוק בכה"ג. ואם אמר איני יודע מקובל בחרם אז אין מוציאין ממנו. ואם תפס הבעל אין מוציאין ממנו. וא"צ להחזיר לו דמים. ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים. לב"ש ולהח"מ צריך להחזיר לו דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי של בעל הוא המכר קיים. וכתב בה"י ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו א"צ הלוקח להחזיר הסחורה הואיל והוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו במכרו קודם הזמן ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ו
א
בריי' ב"ב דף נא ע"ב
ב
מדברי התוס' שם אם היא בריא' במיגו דאי בעי שקלה איהי מיניה ויהבה לי'
ג
שם בבריי' וכדמפרש לה שם דף נב ע"א בלישנא קמא משמיה דרב
ד
היינו הבעל וכ"כ הרמב"ם בספ"ז מהלכות שאל' ופקדון
ה
טור מדברי התוס' שם וכ"כ אביו הרא"ש שם בפסקיו
ו
ברייתא שם דף נא ע"א
ז
וכן מצאתי בתוס' שם
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ו
א
ואם קבל יחזור לאשה ע' ב"ש מביא בשם הה"מ בשם הרשב"א לדע' הרמב"ן כו' קמ"ל דרשאי להחזיר או לאיש או לאשה ואף שאינו מבואר מ"מ משמע הכי ולע"ד הב"י ז"ל בכיון השמיט וסמך על דברי הרמב"ן עצמם בחידושיו דז"ל יחזיר לאשה פי' שהדין כך הוא למקום שנטל יחזיר שהרי לא הפסידו הבעלים בקבלתו משמע שהדין כך שאינו רשאי להחזיר להאיש אף שבחזקתו הם לנ"מ מ"מ למקום שנטל יחזיר שהרי וכו' (ובאמת זה דלא' כסברת תו') וכן משמעות הריב"ש סי' נ' שפסק נמי אף בנו"נ להחזיר לה מההוא טעמא ולע"ד מחולקים הרמ' ורמב"ן וריב"ש בזה עם תו' ורא"ש שסוברים דהיכי שזוכה בצוויחתו אין ראוי להחזיר לה מבלי הודעו' הבעל ואלו הם סוברים שמ"מ יחזיר לה שהרי לא הפסידו בחזרה זו מאלו מתחילה לא נטלו דמי איכא למ"ד שמחויב להיות הולך רכיל מגלה סוד אשה לבעלה אמנם האמת שלשט' תו' דהיינו הי"א שבסי' פ"ה פשיטא דבנו"נ מחויב להודיע לבעל כדמוכח מדבריהם ברור אלא שהריב"ש פסק בסברה זו כהרמ' ודעמי' והרמ"א ז"ל אף שבסי' פ"ה מביא הי"א דבמעו' גלוים נאמנת היינו משום שיכולה לומר ק"ל אבל במחלוקת זו של חזרת השליש בלי הודאתו אפי' במקום שזוכה במחאתו לכל הדעו' דהיינו בנו"נ פו' כהרמ' משום שיכול השליש לומר ק"ל איפכא וגם משום דמסתבר טעמייהו להריב"ש ופסק כותייהו ובל"ס בפלוגתא דסי' פ"ה אף הריב"ש הי' חושש לסברת תו' שלא להוציא מידה והב"ש סס"ק ג' כ' אלא ע"כ אע"ג דמחזירים לידה א"ל מגו ליתן לאחר כי מודיעי' לבעלה וכו' וכ"מ בריב"ש וע"ש כי לא משמע מידי וע"פ דברים אלו כ' א"כ ה"ק לדוכתא ור"ל דה"ה מה דנאמר לשט' הרמ' דמחזירים לידה אף שא"נ לומר לגמרי שלי היינו שמודיעין לבעל אח"כ ולכן הוקשה לו מנ"ל לשיטת הרמ' דאם אמרה של פלוני נאמנת דהא ל"ל מגו וא"י דאיך אפשר דמה דקתני יחזיר לאשה יתפרש דהיינו ויודיע לבעל אח"כ וכה"פ יסתמו ולא יפרשו העיקר לכן נלע"ד כהנ"ל דהרמ' ודעמי' לא חשו כלל להפסידו מטעם סברת הרמב"ן הנ"ל וא"כ פשיטא דהכא ל"ק על הרמ"א במה שפסק ואם אמרה של פלוני נאמנ' מטעם המגו וכדפי' הח"מ וב"ש גופי' דמאחר שהיא בריאה וכו' ומה שסותם בנו"נ דא"נ והקשה דלמה שפס' יחזיר לאשה הא נמי יש לה מגו לע"ד לק"מ כי היש מי שאומר שבש"ע קאי על הרישא ואם אמרה בשע' מיתתה אם נאמנת לו וכו' וכמו שאבאר וכבר מבואר בתוספת דבשעת מיתה אזלה המגו ושפיר סתם כדעת הש"ע אם נאמנת לו יעשה כדבריה לשטת הש"ע סי' פ"ה סעיף י"ב דא"נ להפקיע מהבעל הפירות והירושה צ"ע מה הועיל שנאמנת לו ומי עדיף מאלו בידה אך כבר ק' כזה אף לשטת תו' דהיינו הי"א שם שהרי איתא בש"ך ח"מ סימן ס"ב ס"ק ה' דלשטתם גרוע טענת של פלוני דצריכה מגו והוציא זה מריש דברי תו' וכן מבוא הכא בהטור דלאמירו' ש"פ מצריך מגו ואם טוענת שלי הוא פוסק דיחזיר לאשה ואפילו הבעל עומד וצווח ופשיטא דל"ל שוב מגו דלמפרע לא אמרינן והרי התו' ביארו דמה דמפליג בדביתהו דרבה בין מהימנא בין ל"מ הנ"מ בשעת מיתתן דל"ל מגו וכו' וע"כ דבריהם ל"ד וה"ה הברייתא דקתני וא"ל יעשה פירש נמי בדל"ל מגו וכדמפורש בהטור אלא משום דיש פירושי' בהברייתא כדאי' ברשב"ם נקטו העובדא וא"כ ברישא אמאי יעשה כפירושן דהיינו במהימנא ומה עדיף השליש מעצמה דהיכי דל"ל מגו א"נ לומר ש"פ ואדרבא לשטת הרמב"ן י"ל דמה דקתני יעשה כפירושן היינו אך שא"צ להודיע לבעל ומשום שהדין כך אם נאמנת לו מחויב לעשות כאשר תצוה והוא בכלל למקום שנטל יחזיר ומ"מ י"ל אם נודע לבעל וצווח זוכה אבל להתו' דס"ל דכ"מ שזוכה בצוויחה אף השליש אסור מבלי שיודיעו קשה ואולם בהתו' י"ל אף דס"ל כנ"ל היינו באם השליש מסופק בדבריה אבל אם נאמנת לו מודו להרמב"ן דיעשה כפירושה בלא הודאות הבעל ודוקא מה דקתני רישא יחזיר לאשה ומדלא מפליג משמע אפילו באינה נאמנת לו הכריחו מדרשאי להחזיר ש"מ דאפילו צווח נאמנת וא"כ י"ל באמת אף להתוספת אם נודע לבעל ומוחה דלא מהני מה שנאמנת לו אחרי שא"ל מגו מה יוסיף הנאמנות להשליש אם אינה נאמנת להבעל אך בהטור ז"ל איתא להדי' אף זה אפילו אם הבעל מוחה בידו ולפ"ר ע"כ לומר דשליש עדיף מפני שאין הדבר נוגע אליו ובש"ע איתא ויש מי שכ' שאם היא נו"נ כו' והברור שמשמעותו על ואם אמרה בשע' מיתתה וכו' דאפי' נאמנת לו ל"י כדבריה ודעה זו לא נזכרת בפי' זולת בתו' ורא"ש וטור והם לא איירו בשלי' שנאמנ' לו אלא באשה עצמה שאמרה על מה שבידה שהם שלה לגמרי או של פלוני דלשטתם נאמנת ובנו"נ א"נ (ואף אי איירו נמי מנפקד היינו בא"נ לו) לא לומר שלי ולא ש"פ והוכיחו כן מהנאמר בח"מ סי' ס"ב דא"נ על שטרות היוצאים על שמה ואלו נאמר דנאמנת לומר ש"פ ליהמנא במגו ע"ש וא"כ להטור דמחלק בין בריאה דנאמנת לומר ש"פ דוקא ע"י מגו ובחולה דל"ל מגו אז בא"נ יחזיר לבעל זולת בנאמנת יעשה כדבריה ואפילו הבעל צווח ש"מ כנ"ל דשליש עדיף דאפילו בלא מגו אם נאמנת לו יוכל להחזיר י"ל אפי' בנו"נ אם נאמנת לו יעשה כדברי' ואפי' הבעל צוח ומאונו' ושטרות אין ראי' דשליש דעדיף דשם אף דהממון ביד אחרים אין להם דין שליש דהא השט"ח עליהם וכה"ג לשטת הרמב"ן ולמה שרציתי להסכים דעת התוספת בזה דמה דקתני אם נאמנת לו יעשה כדבריה היינו שרשאי או שהדין כך די"כ בלא רשת הבעל אבל אם נודע לו וצווח אה"נ שיוכל לעכב אפשר דבזה שוה נו"נ לשאר נשים וצ"ע מאן י"א אלו ובחדושי רמב"ן בתר שהוכי' שאין האשה נאמנת לומר מתנ' נותן לי ע"מ כ' וא"ת אי אמידן למה נאמנת מפורש בירושלמי בפ' הגוזל משום שאין אדם עשוי לשקר בשעת מיתה וכו' ומדלא הקשה על הבריי' דקתני וכולן וכו' יעשה שפירושן דאיירי בנאמנת לו כדהתחלתי להקשות נראה דל"ק לי' כ"א על העובדא דדביתהו להא"ד הכי א"ל אי אמידה לך וע"כ או כדפרשתי דאיירי כ"ז שאין הבעל מוחה או כדדחקתי להטור דשליש עדיף משא"כ בהעובדא דאיירי שהכיפי בידו הוא דק' לו אבל הש"ע עדיין צריך לי עיון והנלע"ד שבל"ז מה דדחקתי דשליש עדיף אינו נוח לי דהא הבעל לא עשאו שליש גם צ"ע למה באמת להתו' גרוע טענת ש"פ דלא ליהמני בלא מגו ונתן לי בע"מ תהא נאמנת בל"מ ובש"ך הנ"ל כ' ולהתו' והרשב"א אפילו ראו עתה בידה נאמנת ניתן לי ע"מ ומה שכתבו דאם אמרה תן לפלוני שהוא שלו נאמנת במגו ומשמע דאי ל"ל מגו א"נ דווקא של אחרים דכיון שהוא תחת ידה לא מצי למימר של אחרים הוא דא"כ למה הוא ת"י אלא במגו דיהבי' ניהלי' דהשתא אעפ"י שהוא ת"י הרי הוא כמו ביד האחרים אבל וכו' ודבריו לע"ד דחוקים דמ"ש אם להתו' אפשר דניתן לה בע"מ ה"ה דאפשר הופקד בידה ובפרט לשטתו במה שנגד החזקה לא מהני מגו ואם ש"פ הוא נגד החזקה אף במגו לא תהימן ונראה דכן כ' אלא במגו דיהבית ניהלי' וכ' והשתא וכו' הרי הוא וכו' וכן פסק בקצוריו סעי' ג' דנאמנת ניתן לי בע"מ אפילו ראו בידה ול"ל מגו ושל פלוני א"נ זולת בלא ראו דהיתה יכולה ליתן לפלוני מבואר הא או אף דיש לה מגו דיכולה לומר שלי הוא וליתן לפלוני אח"כ אימתי שתרצה מ"מ א"נ וכל זה רחוק בעיני ותו ק' לדבריו דתו' בתחלת דבריהם מוכח כדבריו דטענת ש"פ גרוע מניתן בע"מ ולבסף מסקו ואם נו"נ א"נ לא שלי ולא ש"פ כדאמר לקמן וכו' ולא מהימנינן לה במגו שהיא נפקדת ועל הוכחה זו יש לטעון דזה מיגו גרועה כיון שאינה מזכרת מי המפקיד ע"ד הרוצה לשקר ולמה לא הוכיחו בפשוט דמדאינה נאמנת שלי מכ"ש דא"נ בש"פ דהוא גרוע משום דמה בעי של אחרים בידה לכן הנלע"ד דלתו' כמו שנאמנת במה שת"י ניתן לי בע"מ בל"מ ה"נ נאמנת ש"פ והיינו דוקא במה שת"י וטוענת ברי וה"ה בש"פ וטוענת ברי אני המחזיק בעד פלוני כי הוא נתן בידי וידי כידו ולהכי נאמנת משא"כ כשהוא ביד אחר דוקא אם טוענת שלי כיון שמידה בא לידו חשוב כאלו היא תפסה ואפי' הבעל צוח מהימנא משא"כ אם אמרה ש"פ הרי היא כבר מסולקת והמשפט בין הפלוני להבעל לא חשוב תפיסת הנפקד תפיס' לגבי הבעל והנפקד כין שאין האש' נאמנ' לו אינו יכול לומ' ברי לי שהוא ש"פ ומה"ת דיחזיר לפלוני ואף לא להבעל כיון שזה עומד וצוח שלי כמו זה ומהראוי לפסוק יחלוקו ע"י זה ישבע וזה ישבע משא"כ ע"י המגו דאי בעיא שקלה מיניה ויהבה לי' דאלו היתה אומרת שלי היה מחויב ליהדר לה ואפילו הבעל צוח ובתר הכי היתה יכולה ליתן לפלוני ע"י מגו זו יחזיר מיד להפלוני ואפילו הבעל צוח לפ"ז כל שהצריכו תו' למגו בש"פ היינו דוקא במה שביד אחר ולבסוף שדנו על הנו"נ שדברו על טענתה במה שת"י שאז תפיסתה בעד הפלוני כמו תפיסתה בשלה ס"ד דתו' די"ל ש"פ יהא עדיף מדלית לחושדה כל כך כמו בשלי וגם אפשר דיותר מצוי פקדון ממתנה לזה הוכיחו דא"כ אף שלי תהימן במגו דשל אחר נמצא לפ"ז דעל שת"י נאמנת בש"פ בל"מ ודוקא במה שביד אחר מחלק הטור בין בריאה לחולה ודוקא בשא"נ לו אבל בנאמנת לו כיון שהפקדון לא בא לידו מידה יש לו כל כח שלה וכמו שהיא בתפיסתה נאמנת בל"מ אף בש"פ כן בנאמנת לו הוי כמי שהוא טוען ברי ש"פ ויחזיר לפלוני ואפילו הבעל צוח אבל היכי שהיא גופא א"נ בתפיסתה כגון נו"נ פשיטא דהנפקד אף דנאמנת לו לא עדיף ממנה ושפיר העתיק הש"ע וימ"ש על דין דנאמנת לו ודע דהטור ז"ל הוציא זה דבנאמנת לו די"כ אפילו הבעל מוחה ממה שיסדו התו' והרא"ש דכל היכי שהבעל זוכה במחאה אף הנפקד מחויב להודיעו ולא מסתבר לו לחלק כדחלקתי לעיל לדעת התו' בין נאמנת ולכן הש"ע הפו' בסי' פ"ה כהרמ' דא"נ בל"מ במה שת"י שלי במתנה ע"מ השמיט נמי הכא האפי' דהבעל מוחה אלא כוונתו דאם נאמנת לו י"כ (וזה בלא זה צ"ע על הטור שבסי' פ"ה סתם כהרמ' והכא כהתו' ורא"ש) כדפרשתי דהיינו טרם שיודיע לבעל אבל אם נודע לו ומעכב פשיטא דלדידהו ל"מ מה שנאמנת לו ובאמת לשטתם אפשר דאף בנו"נ נמי אלא כיון דאפשר בנו"נ כע"מ דאף בנאמנת לא יעשה כדבריה ליתן לפלוני בלא ידיעת הבעל משום דמן הסתם הוא של הבעל ולהטור ודאי מוכרח דהא לשיטתי' כל מה שזוכה במחאה אסור לעשות כדבריה ואפילו בנאמנת לו והראי' שמכח זה כתב אפילו הבעל מוחה העתיק בסתם בשם ימ"ש וא"ל לדברי לשטת תו' במה שת"י נאמנת בש"פ בל"מ א"כ העובדא דרבה מה הועילו התו' שפירשו דשם לא היו מגו הא איהי גופה היה תופס דז"א דהא רבה לאחר מותה בא לשאול שכבר היו איהו התוקף ואפשר דדבר טמון הי' ואף דלא טעון ברי מ"מ הי' שלו ליורשה כיון דמ"מ איהי שוב לא מקרי תופס משא"כ אלו בשעת דיבורה היה לה מגו מאז היתה נאמנת ודוק:
ב
הג"ה וע' בחה"מ סי' ס"ב ע"ש בש"ך כי דברי הב"ש ס"ק ט"ז לקוחים מדבריו ס"ק י"א גם ע"ש ס"ק ז' כי הם לדברי הטור ס"ס זה אבל אם דרכה כ' הב"ש בשם ב"ה ה"ה שותף שמכר אחד בלי ידיעת חבירו כו' רק זה השותף חייב מה שהפסיד במכרו קודם הזמן הנה חידוש זה שיהא המכר קיים במכר קודם הזמן ושלא יהא כשליח שעבר על דעת משלחו דהמקח בטל כדאיתא בח"מ קפ"ב סעיף ב' ודאי א"א ללמדו מהכא אלא שהב"ה למדו ממה דאיתא בח"מ קע"ו סעיף י"ד בהג"ה אבל אם מכרה קודם זמנה חייב לשלם חבירו חלקו מזה כ' א"כ נראה שהלוקח אינו חייב להחזיר להמוכר ואין השותף מעכב הואיל שדרכו בכך למכור סחורות השותפות כמו שהדין כאן גבי אשה מה שעשתה עשוי אם דרכה בכך עכ"ל והטעם דיהיב דלהכי אינו מעכב הואיל ודרכו אינו מספיק כלל די"ל דלא עדיף משליח להדיא למכור דודאי דרכו בהכי ומ"מ אם עבר ע"ד משלח בטל ולהכא ודאי א"ד כלל דהיכי נשמע הכא דאם מכרה בפשיעה שלא כדרך עולם שמקחה קיים והראיה מח"מ יש לדחות דאיירי שמכר למקום שא"א למיהדר אמנם אף הש"ך ח"מ ע"ז ס"ק י"ח כ' דהא בלא"ה יש חילוק בין שליח לשותף דהשליח שטעה קי"ל סי' קפ"ב סעי' ג' אפילו בכ"ש המקח בטל ובשותפין ל"ש לתקוני שדרתיך כדלקמן סי' קע"ו א"כ וכו' ומסיק א"נ י"ל כו' דהוה כאלו התנה בין לתקון לגבי אחרים ולא לגבי שותף חברי' הרי מסביר מפני מה שותף עדיף משליח דאל"כ אין מי שיהי' לו עסק עם שותף עד שיתרצה השני ואולם מה שפשטותו משמע דאף בשותף שנתאנה בפחות משתות שיהא חייב לשלם לחבירו ההפסיד בל"ס לא כן כוונתו ותדע ממקום שבא להחליט דבשותפין ל"ש לתקוני כדלקמן סי' קע"ז לא נמצא כ"א מה שבהג"ה וכל מה שאינו משנה או פושע יעשה בשל חבירו כמו בשלו וסובר דאונאה פחות משתות אינה פושע או משנה הואיל והוא דרך התגרים וא"כ פשיטא נמי דא"צ לתקן מה שעיוות אך א"כ צ"ע מאין למד לגבי שותף שמחל די"ל הואיל דודאי פושע הוא לית ליה רשות והוי כנוכראה דמחיל ומנ"ל דהמסתמא כהתנה לגבי אחרינא בין לעיוות דל' זה מהני לגבי מחילה כדאי' סי' קך"ג וע"כ נמי מראיות הב"ה מדהמקח מתקיים במכר קודם זמנו ונראה לו דוחק להעמיד בדא"א למיהדר א"כ משם בפשוט יוכל להוכיח דלגבי אחרינא הוה כהתנה בין לעוות ולא לגבי שותף דשם מבואר דצריך לשלם מה דפשע ולע"ד נמי מוכח חילוק זה ממה דאיתא שם סימן קע"ו סעיף י"א בשותף שנתן מעות לקנות חטי' וכו' דאם פיחתו פחתו לו ולא חילקו בין הודיעו שהיא שותף ללא הודיעו ש"מ דאפי' הודיעו וזה ודאי דאם פיחתו ומעביר ע"ד המשתתף הוא וכדדייק רש"י ז"ל בהסוגי' ואמאי פיחתו כו' נימא דהמקח בטל אלא דלגבי אחרינא חשוב כהתנה בין לעוות ולגבי' נפשי' לא והבריי' ודאי דוחק להעמיד בדא"א למיהדר וע"ש בתו' והארכתי שם ואין כאן מקומו ועכ"ז לע"ד מה שהשיג הש"ך על הרמ"א אינ' השג' די"ל דוקא בשינ' זו או במכר באשראי או ק"ז כיון דאי אתא לידי' רוחא ניחא לי' י"ל דהוי מעיקרא כהתנ' בין לעיוות דאל"כ לא יתעסק אדם עמו משא"כ במחילות חוב ותו דאפילו נימא דאף בשותפין אם מחל מעסק השותפות דמחילתו מחילה והוא חייב לשלם היינו בשותפין בכל עסקיהם אבל שני בני אדם שאין להם שותפות זולת בהלוואה אחת שנשתתפו בה מה"ת לומר במה שמוסר לו השטר לגבותו שיהא הסתם כפירש בין לעיוות כדי שיהני מחילתו ושפיר הוי כנוכראה דלאו מידי הוא וק"ל:
בית שמואל
פ״ו
א
אין מקבלין פקדון מא"א. משום דיש לחוש שמא גנב' מבעל' ואם הוא לא יקבל ממנה תחזור לבעל' וכשמקבל הוא מסייע לעבירה רשב"ם:
ב
ואם קיבל יחזור לאשה. אפי' אינה נאמנת לו מ"מ אין אנו מחזיקי' אותה דגנבה בודאי אלא חשש הוא שמא גנבה מ"ה יחזיר לידה וכ' המגיד ספ"ז ה"ש בשם רשב"א לדעת הרמב"ם דס"ל כל הממון שביד האשה בחזקת נ"מ הם רשאי להחזיר לבעל הוא דתני' יחזיר לאשה דלא תימ' דאינו רשאי להחזיר לאשה קמ"ל דרשאי להחזיר לאיש או לאשה, וכתב הרא"ש אם הבעל רוצה ליתן חרם מי שקיבל פקדון מאשתו א"י כיון דאין המפקיד צריך להחזיר לידו מיהו לשיטות הרמב"ם י"ל דיכול ליתן חרם דהא הפירות עכ"פ שלו הם:
ג
ואם אמרה של פלו'. בסי' הקודם מבואר לרמב"ם אף אם נמצא מעות או מטלטלים ביד האשה האשה אינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי ע"מ שאין לבעל רשות בהם וה"ה דאינה נאמנת לו' של פלוני הם דחזקה מה שנמצא אצלה הוא נ"מ וכ"מ מלשון הרמב"ם פכ"ב ה"א וכ"כ תו' מיגו טוב הוא לו' של אחר הוא ואצ"ל כי הוא הפקיד אצלה א"כ א"ת דנאמנת לו' של אחר נאמנת נמי לו' שניתן לה ע"מ שאין לו רשות אלא לשיטות שאר הפוסקים שהבי' הטור דלא ס"ל חזקה זו הם ס"ל דנאמנת לומר של פלוני הוא, אלא י"ל כאן נאמנת אף לרמב"ם משום דיש לה מיגו טוב דיכולה ליקח מנפקד וליתן לפלוני ובעת שאמרה של פלוני הוא היה בידה ליקח וליתן לפלוני נמצא דלא הוי מיגו למפרע משא"כ בסי' הקודם כשנמצ' אצלה אין לה מיגו אף על גב דכתבתי שם מיגו לא מהני אלא כשהוא בידה כאן כשהוא ביד הנפקד הוי כאלו היה בידה והיינו כמ"ש בסי' הקודם דרמב"ם איירי שם כשאין לה מיגו כמ"ש בה"ת ולא כש"ך שם אלא קשה לפ"ז למה פסק בסמוך בנושאת בתוך הבית דמחזירים לידה ואינה נאמנת לו' של פלוני דהא אם מחזירים לידה יש לה מיגו א"כ נאמנת אפי' בנותנת כמ"ש בהגהת רמ"א בסי' פ"ה אפי' בנותנת נאמנת במיגו אע"כ אף על גב דמחזירים לידה אין לה מיגו ליתן לאחר כי מודיעים לבעלה והוא ירד עמה לדין וכ"מ בתשובת ריב"ש סי' נ' א"כ הדרא הקושי' לדוכת' מנ"ל לשיטות הרמב"ם דנאמנת לו' של פלוני הם:
ד
הלכה אשה למ"י. לא אתי' כרמב"ם דלדידיה רשאי להחזיר לבעלה ואפשר אם אמרה דגובה /דגנבה/ ורוצה להחזיר בהם גרע טפי:
ה
לא יתנם לו עד שתבוא. במרדכי לא הכריע כן אלא הרב רמ"א הכריע כן:
ו
ויש מי שאומר אם היא נושאת וכו'. לו' של פלוני הם ה"ה דאינה נאמנת לו' שלה הם כ"כ תוס' והרא"ש והטור:
ז
יחזיר לאשה כו'. הריב"ש מביא ראיה לדין זה מדברי הרמב"ם דס"ל חזקה כל מה שביד האשה הוא בחזקת נ"מ אפי' אין נושאת ונותנת ומ"מ מחזירים לידה כן ה"נ בנושאת לשאר פוסקים, מיהו יש לפקפק בשלמ' לשיטות הרמב"ם יחזיר להאשה משום של אשה הוא אלא הפירות שייך לבעל לכן יחזיר לה אבל הנושאת ונותנת הוא של הבעל י"ל דלא יחזיר לה וכן הקשה בח"מ:
ח
מיהו אם החזיר לבעל פטור. כ"כ המרדכי ונראה לשיטות הרמב"ם הם בתורת נ"מ דלא עדיף מאם קנתה ממנו קרקע או תקף ממנה כמ"ש בסמוך וכן כתב בח"מ ולשאר פוסקים במעות טמונים אם הבעל רוצה יכול להחזיר בהם ויאמר שלו הם לגמרי, מיהו יש לדמות למ"ש ח"ה סי' נ"ח שליח שפרע ולא לקח השט"ח דיכול לתבוע את השליח והשליח יתבע את המלוה כן ה"נ היא יכולה לתבוע את הנפקד והנפקד תובע את בעלה, מיהו י"ל אף על גב כשהמעות בידה י"ל במתנה ניתן לה והם בתורת נ"מ מ"מ אם החזיר לו פטור מיהו במעות גלוים לשיטה זו אפי' אם תקף הוא י"ל שלי הם לגמרי כמ"ש בסמוך לא מהני מה שנתן לבעל:
ט
אין לה עליו כלום. כ"פ הרמב"ם ספ"ב ה"מ ובבה"ת שער ל"ז דאין חילוק בין מעות טמונים לשאינם טמונים דאנן סהדי דלא נשתעבד לה להיות עבד לוה לה וכתב הרמב"ם שם כל המעות של האשה מחזיקים שהוא של בעלה אף על גב בפ"ק כ"ב ה"א כ' בחזקת נ"מ הם היינו כשהמעות ביד האשה אמרינן נ"מ הם וכשהמעות ביד בעלה אמרינן לגמרי של בעלה הוא וכשלוה ממנה אז יצאו המעות מחזקתה אמרי' של בעלה הוא אבל כשקנה ממנה קרקע לא יצאה מחזקתה אמרינן של נ"מ הוא וכן בתקף ממנה לא יצא מחזקתה ובחזקת נ"מ הוא וצריך להחזיר לה אחר הגט וכ"כ בח"מ, וכשלוה ממנה אמרינן שלו הוא אפי' לא טען ברי כמ"ש בסי' פ"ה:
י
וי"א דוקא וכו'. היינו לשיטות תוס' והרא"ש והרשב"א בין במכר ובין בתקף ובין בלוה בכלם אמרי' במעות טמונים אין לה עליו כלום והיינו כשטוען ברי כמ"ש בטור ובמגיד ואם הוא טוען שמא והיא טוענת ברי צריך להחזיר לה והמעות הם נ"מ, ובמעות גלוים צריך להחזיר לה ונאמנת לו' שאין לו רשות בהם לגמרי כמ"ש בסי' פ"ה:
יא
צריך לשלם לה. כתב המגיד בשם הרשב"א שם ספ"ב כשלוה ממנה מעות גלוים הוי כאלו הודה לה שניתן לה בע"מ שאין לו רשות בהם אפי' הפירות ולא כח"מ שכתב קודם הגט אוכל הפירות גם א"י להשביעה:
יב
אפי' לאחר שגירשה. בסמוך כתב רבות' אם לא גרשה דמגיע לו הנאה ממעות שלה מ"מ א"צ לשלם וכאן רבותא אפי' אחר הגט דאין מגיע לו הנאה מ"מ צריך לשלם:
יג
שלי או של פלוני. כבר נתבאר בסי' הקודם די"ל שלי הם ואין לבעל רשות בהם, וכן נרא' עיקר דהא הריטב"א והר"י ס"ל כן וכן הרשב"א וכ"כ הרשב"א בשם הרא"מ וכן נוטים דברי תוס' והרא"ש וכ"כ מהרש"ל וב"ח:
יד
מיהו אם נושאת וכו'. אפי' אם הוא אינו טוען ברי משום חזקה היא דהכל משלו הוא וכן באונות ושטרות היוצאים על שמה אינה נאמנת דשלה הוא אף על גב דא"י לטעון ברי כמ"ש בתשוב' רשב"א וא"ל לשיטות הרמב"ם דס"ל כל אשה שאין המעות בידה מחזיקים דשל בעלה הוא למה תנא בש"ס אשה הנושאת בבית עליה להביא ראיה ת"ל בכל אשה הדין כן, וי"ל משום בש"ס איירי באונות ושטרות יוצאים על שמה ואז כשהיא הלוה לאחר לא יצא המעות מחזקתה. גם באלמנה לא אמרי' חזקה זו דהכל משל יתומים אא"כ בנושאת בבית וכתב בתשובת הרשב"א הנ"ל ה"ה להיפוך אם יש בידה מעות של אחר אין נאמן הבעל אפי' בטענות ברי לו' מה שנמצ' בידה שלו הם ותלינן המעות הוא משל אחר ואפי' תפיסה שלו לא מהני דהא אשה הנושאת לא מהני תפיסה שלה ואמרי' הכל של בעלה הוא כן ה"נ כשיש בידה מעות של אחר תלינן ממעות הנמצ' של אחר הוא וע' בח"ה סי' ס"ב:
טו
היא אומרת שלא היו מעות טמונים. היינו לשיטות הי"א שייך דין זה אבל לרמב"ם אפי' מעות שאינן טמונים יכול לתפוס ואפשר בממרנ"י שלנו שלא נזכר מי הוא המלוה אמרי' גם בזה דלא יצא המעות מחזקתו כמ"ש בסי' ג"ן:
טז
ע' בח"ה אשה שהיו שטרות יוצאים. ע' ב"י סס"ז הביא תשו' רשב"א אף אחר מותה צריכים יורשים להביא ראיה דמשלה היא אף על גב דתנן בש"ס אם מת א' מן האחים אשר השטרות יוצאים ע"ש צריכים האחים להבי' ראיה שם איירי כשאינם טוענים ברי אבל כשטוען ברי צריכים היורשים להביא ראיה, ובתשובת רשב"א סי' תתע"ט כתב דטוענים ליורשים משלה הוא אפי' בנושאת וי"ל שם איירי כשהבעל אינו טוען ברי ובד"מ כתב בתשובה אלו סותרים זה את זה, ואף למה שכתב לעיל בשם תשובת רשב"א בנו"נ אפי' אם הוא אינו טוען ברי אינה נאמנת היינו כל זמן כשהיא בחייה אבל אם היא מתה והוא טוען שמא טוענים בשביל היתומים והוא צריך ראיה:
יז
אם הקונה או המלוה א"י. כן כתב בהגמ"י ובמרדכי פסק דוקא כשהם יודעים בודאי משל אשה הוא אז א"צ להחזיר לבעל והרב רמ"א פסק כהגמיי' דא"י להוציא מן הקונה או מן המלוה מיהו לכאורה נראה כדעת המרדכי דהא לדעת הרמב"ם לא מהני כשהוא א"י דהא כל מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא גם למ"ש בסי' פ"ה במעות או מטלטלים טמונים לכ"ע בחזקת הבעל הם ומה מהני כשאומר א"י ואף די"ל שמא ידע בעת שמכרה או משכנ' אין לחייב אותו מחמת הספק שמא ידע מיהו רי"ו במשרי' נתיב כ"ג כתב נמי דוקא בידוע שהוא משל בעל ואם תכף /תקף/ הבעל אז לכ"ע מהני וכן כתוב בח"מ מיהו מ"ש דצריך להחזיר המעות למלוה מפני תקנות השוק אין מוכרח ויותר מסתבר בכה"ג ליכא ת"ה כי היכ' דלא יקנה מן א"א כלום ואם איירי שהיא נושאת בבית ודרכה למכור ולהשכין א"כ לכ"ע אין לבעל שום טענה על הלוקח כמ"ש בסמוך:
יח
וצריך להחזיר בלא דמי'. דהוי כידע שיגנוב כמ"ש בח"ה סי' שנ"ו דאז לכ"ע לית' תקנת השוק מזה ראיה לכאור' כשהפקיד' ביד אחר והיא נושאת בבית דבעל יכול להוצי' מן הנפקד דהא כאן מוציאים מן הלוקח בלא דמים ומפסידים אותו ובסעיף א' פסק בשם הריב"ש דמחזירים לידה ויש לחלק:
יט
אבל אם דרכה בכך. ואז אפילו אם ידוע שהוא משל הבעל א"צ להחזיר כיון דרכה בכך, וג' חלוקים בדין זה אם אינה נושאת בבית ואין דרכה לומר /למכור/ אז אם ידוע שהוא משל בעל צריך להחזיר בלא דמים דלא שייך ת"ה בכה"ג, ואם אמר א"י ומקבל בתר' /בחרם/ אז אין מוציאין ממנו מחמת פלוגתת הפוסקים ואם חשש /תפס/ הבעל אין מוציאין ממנו וא"צ להחזיר דמים כמ"ש וח"מ לא כ"כ, ואם היא נושאת בבית ואין דרכה למכור אז לכ"ע בחזקת שלו הוא וצריך להחזיר בלא דמים ואם דרכה למכור אפילו אם בודאי משל בעל הוא המכר קיים וכתב ב"ה ה"ה שני שותפים בסחורה אחת ומכר א' סחורה בלי ידיעת חבירו אין צריך הלוקח להחזיר הסחורה הואיל הוא דרכו למכור רק זה השותף חייב לשלם לחבירו מה שהפסיד לו בממכרו קודם הזמן כמ"ש בח"ה סימן קע"ו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ו
א
ואם אמרה כו'. תוס' שם ד"ה קבל כו':
ב
הל' כו'. ע' רשב"ם שם ד"ה יחזיר לאשה כו' ובמרדכי סימן תשל"ד מסתפק בזה.
ג
ואם אמרה כו'. פסק כלישנא קמא שם דברייתא שם מסייע ליה:
ד
וכן אם כו'. שם ואם מתה כו' וערשב"ם שם בד"ה ה"ג כו' וי"מ ואם לאו כו'.
ה
ויש מי כו'. תוספת בד"ה הנ"ל וכמש"ש נ"ב ב'.
ו
מיהו כו'. ריב"ש סימן נ' דממקום שנטל יחזיר ע"ש נ"ל ראיה ממ"ש קבל מן העבד כו' ואם מת כו':
ז
מיהו אם כו'. גם בזה נסתפק במרדכי שם שמא מ"ש יחזיר לאשה עצה טובה אבל בדיעבד דמיא לדרבי נתן כו' וסיים ורפיא בידי ויותר נ"ל לפטור:
ח
וכ"ש כו'. וי"א כו' וה"ה כו' מיהו כו' או שהבעל כו'. הכל בתוספת הנ"ל ד"ה קבל:
ט
לוה כו'. כנ"ל סימן פ"ה ה"י וה"ה כאן וכמש"ש ל"ב ב' כל היכא כו'.
י
אשה כו'. כנ"ל קבל מן האשה כו':
יא
ני"א כו'. ג"כ כנ"ל והוי כגנב מפורסם דלא עשו תקנת השוק וז"ש ונ"ל דוקא כו':
חלקת מחוקק
פ״ו
א
אין מקבלין פקדון מא"א. דלכתחלה יש לחוש אולי גנבה מן בעלה ואם לא יקבל ממנה תחזיר לבעלה אבל אם קיבל יחזיר לאשה אפי' הבעל עומד וצווח שלי הוא אינו נאמן להוצי' מידה או מיד הנפקד כמו שנתבאר בסי' פ"ה סעיף י"ב:
ב
של פלוני הם נאמנת. אפי' שאינה נאמנת בעיני הנפקד שאומרת אמת מ"מ יעשה כדבריה דמאחר שהיא בריאה ויכולה לילך לבית הנפקד וליקח הפקדון מידו ויתן לאותו פלוני נאמנת ג"כ לומר להנפקד תן לפלוני אבל במוטלת על ערש דוי שאין לה מיגו אז יש חילוק אם נאמנת בעיניו:
ג
לא יתנם לו עד שתבא האשה. כלו' כשתבוא האשה יחזור לאשה ויהיה דין הבעל עמה ואם תמות יחזיר לבעל ואח"ז בסמוך כתב הרב מהרמ"א בהג"ה בשם המרדכי שאם החזיר לבעל פטור הנפקד ועוד אכתוב מזה בסמוך:
ד
וכן אם מתה וכו'. כלו' אם מתה בלא צוואה יתן ליורשיה:
ה
ויש מי שאומר וכו'. דמאחר שנתבאר בח"מ סי' ס"ב דכל אשה הנושאת ונותנת תוך הבית שנמצאו מטלטלין ברשותה עליה להביא ראיה שיש לה ממון מיוחד שתוכל לטעון מה שנמצ' בידו מן הממון המיוחד לי הוא וכל זמן שלא תביא ראיה הכל בחזקת בעלה הוא וא"כ מכ"ש אם הפקידה ביד אחרים שיכול הבעל לעכב שלא להחזיר לה רק לו:
ו
ומיהו כל זמן שהיא חיה יחזיר לאשה. לשון זה תמוה דאם הבעל מעכב למה יחזיר לאשה דאם מה שבידה הוא בחזקת הבעל כ"ז שלא תביא ראיה כ"ש כשאינה בידה שמעכב להחזיר לה וכך היה לו לכתוב מיהו כ"ז שאין הבעל מעכב יחזיר לה דממקום שנטל יחזיר וכ"כ הריב"ש סי' נ' ומיהו דברי הריב"ש צ"ע שהוא מבי' ראיה מדברי הרמב"ם והרמב"ן דס"ל דאין האשה נאמנת לומר על דבר שבידה שאין לבעלה רשות בה ואפ"ה פסקו דממקום שנטל יחזיר אלא שאח"כ יכול הבעל לטעון שיש לו בהן אכילת פירות ודינו של הבעל עם האשה ואין זה ראיה לאשה הנושאת תוך הבית שהכל הוא של הבעל ולמה יחזיר לאשה ודאי כל זמן שאין הבעל מעכב אין לו להיות אפטרופ' של הבעל אבל לפי הראיה של הריב"ש משמע אפי' הבעל מעכב יחזיר לאשה וא"כ דינו של הריב"ש תמוה אם הבעל מעכב:
ז
פטור הנפקד. אפי' אינה נושאת בדין זה נסתפק המרדכי אם בדיעבד חזרתו חזרה וסיים בדבריו ורפיא בידי ויותר נ"ל לפטור הנפקד מ"מ נ"ל דדין נ"מ יש להם אפי' היו מעות טמונים דלא גרע זה שהחזיר לבעלים ממה שקנתה האשה מבעלה במעות טמונים דפסק הרמב"ם שאותן המעות הוו נ"מ אפי' בטוען ברי ובאינם טמונים הכל מודים להרמב"ם וכמו שנתבאר בסימן שלפני זה סעיף ט':
ח
הבעל שלוה מן האשה. כבר כתבתי בסי' שלפני זה ס"ק כ"ג דדעת הרמב"ם דמאחר דהנותן לבעלה ולא קנתה בהן קרקע יצאו מחזקתה ואבדה זכותה אפי' במעות שאינם טמונים ומשמע ודאי דלדעת הרמב"ם תקיפה לא מהני אפי' במעות טמונים דאפי' בקנתה ממנו במעות טמונים שיכול לומר לגלויי זוזי בעינ' אפי' הכי לא יצאו מחזקת נ"מ ומכ"ש תקף בע"כ והי"א שכתב הרב אחר זה לחלק בין מעות טמונים לאינם טמונים אין זה פי' רק היא דעה אחרת שחולקת על הרמב"ם ומחלקת אף בהלוואה בין טמונים לשאינם טמונים:
ט
אפי' לאחר שגירשה. לא ידעתי מאי אפי' דקודם שגירשה משלם לה הקרן ויקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ולאחר שגירשה צריך לשלם לה לגמרי:
י
נאמנת לומר שלי או של פלוני. ולפי זה מ"ש בשם המרדכי בסעיף שלפני זה שאם החזיר הנפקד לבעל פטור היינו במעות טמונים דמהני תקיפה אבל במעות שאינם טמונים דלא מהני תקיפה מידה נראה דה"ה דלא מהני מה שנתן לו הנפקד דלמה תאבד זכותה:
יא
שלי או של פלוני. לאו בחדא מחתא מחתינהו דשלי היינו הקרן שלי ופירות שלו כדין נ"מ דכבר נתבאר בסי' שלפני זה סעיף י"ב דאין האשה נאמנת להפקיע הפירות מבעלה אף על פי שכתב שם שיש חולקים במעות שאינם טמונים וס"ל דנאמנת להפקיע לגמרי מבעלה כבר כתבתי דלמעשה לא החליטו הדבר אבל כשאומרת של פלוני הם הם שלו לגמרי:
יב
מיהו אם נושאת ונותנת בתוך הבית וכו'. מ"ש כאן דאינה נאמנת בלוה ממנה או תקפה בנושאת ונותנת הוא פשוט דהא אפי' היה בידה מטלטלין אינה נאמנת לומר שלי הוא כמבואר בח"מ סי' ס"ב:
יג
עליה להביא ראיה. דכל שטר שיש בו ריעותא על בעל השטר להביא ראיה וכבר כתבתי שלדעת הרמב"ם אף אם תביא ראיה שלא היו טמונים אפ"ה זכה הבעל בהם וכל דינים אלו לדעת הי"א המחלקי' בין טמוני' לשאינם טמונים:
יד
א"צ להחזיר. לדעת ר' שמשון דס"ל דבמעו' טמונים מהני תקיפה מידה גם כאן אם יברר הבעל שמה שמכרה או משכנ' היו טמונים בידה הי' אפשר לומר כשם שיכול לתקוף מידה ה"ה דיכול להוצי' בדין מיד הקונה ויש לדחות דשאני היכא שהוא תקף הוא מוחזק אבל כאן הקונה כידה וכשם שאין להוציא מידה כך לא יוציא מיד הקונה אם לא שיתקוף מיד הקונה ויחזיר לו מעות משום תקנת השוק דודאי מהני דלא עדיף הקונה מן האשה בעצמה שיכול לתקוף ממנה במעות טמונים:
טו
וצריך להחזיר בלא דמים. דהיא כגנב מפורסם ובידוע שזה הדבר שקונה גנוב שנתבאר בח"מ סי' שנ"ו שצריך להחזיר בלא דמים וע"ש וכבר כתבתי דכל אשה הנושאת ונותנת אפי' מה שבידה בחזקת בעלה מכ"ש מה שאינו בידה:
טז
מה שעשתה עשוי. ויכול הלה לטעון שמא ברשותך עשתה וכמו שפסק לקמן סי' צ' בסעיף י"ד בשם תשובת הרשב"א סי' תתקל"ז:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
פ״ו
א
סעיף ב' בהג"ה ונ"ל דוקא בשאין דרכה למשכן או למכור בלא רשות בעלה נ"ב הנה אם דרכה להשכין והיא מכרה או להיפוך עיין בחיבורי על חו"מ מהדורא ד' סימן ה' מ"ש בזה בתשובה ל"ק זיוויהל בתשובה השניה שם וביאור דברי הח"ד בזה ודוק ומ"ש עוד בהג"ה הנ"ל אשה שמכרה מטלטלין של הבעל וכו' עיין בח"מ וב"ש שפלפלו אם תקף הבעל מיד הלוקח אם יכול להוציא מהלוקח ועכ"פ כתבו דצריך לשלם אם תקף מכח תקנות השוק וכו' עיי"ש ובמחילה מכבוד תורתם נעלם מהם דברי הש"ך בח"מ סימן קנ"ו וש"א בשם תשובת המוהר"מ מלובלין שאם בא החפץ לידי הבעל בלא דמים אין שייך כלל תק"ה ואין צריך להחזיר כלל המעות ללוקח עיי"ש ומכש"כ כאן שא"צ להחזיר ומ"ש המחבר לעיל באותו סעיף הבעל שלוה מאשתו ואח"כ גירשה אין לה עליו כלום תמי' לי על המחבר והרב שלא הביאו דעת הרמב"ן בחידושנו ד"ה לוה מן העבד שמבואר שם בדבריו שס"ל שאף במעות טמונים נאמנות לומר שהמעות שלה ומה שתנא אין להם עליו כלום היינו שלא מצי אתיא עליו מטעם שנחשב כהודאה יעו"ש אבל בטוענת שלי נאמנת וצע"ג ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
פ״ו
א
סעיף א' (אין מקבלין פקדון מא"א) כששולחת אשה סך רב שיש לחוש שהוא בלא ידיעת בעלה. כששולחין אחר כך אגרת ליד בעלה. שכתוב בו המתנה אין שום חשש עוד כי חזקה שליח עושה שליחותו. והרי ידוע לבעלה ואלו לא ניחא ליה הי' מרגיש השליח. והי' מודיע להמקבל. כי גם זה בכלל חזקת עשיית השליחו'. וחזקה אין אדם חוטא ולא לו. שיהי' נשאר קולר על השליח שסומכים את עצמו עליו. על ידי שאינו מודיע. ובודאי אינו מעלים בשום צד ולחוש לקנוניא והנאה מהשולחת להעלים אין לנו לחוש מה שלא מצינו וגם שחזקה על השולחת שאינה מספי להנשלח לו מה שגילה דעתיה דלא ניחא ליה ופעם אחד קבלתי סך מועט מאשה שהיא מפורסמת שבידיעת בעלה יש לה רשות על כמה מאות אדומים. שבידה שתחלקם היא כרצונה אך סתם נושאת ונותנת לא מהני רק לגבי משא ומתן:
ב
עוד מצאתי יש ללמוד זכות על הנוטלים מעות מתנה מנשים גם שאיננו יודע שהוא בהסכמת בעלה. כי מצד אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזקינין אין חשש בזה. ולא דמי להא דאה"ע רס"י פ"ו שהרי שם טעם מצד שפקדון מורה כעין הסתתרו' לגנוב. מה שאין כן זה אין אדם חוטא ולא לו ובודאי היא עושה ברשות. וגם אם המקבל קרובה על כל זה שייך בזה אין אדם חוטא ולא לו כי מה שפסלתה התורה הק' קרוב לעדות אין זה מצד שהנאת קרובו הוא כהנאתו והוה ליה כנוגע שהרי גם לחוב פסול עדות הקרוב רק הוא חוקה לגבי עדות כידוע וגם לא שייך לומר קרוב כגופיה דמי. כי רק באיש אמרו חז"ל שאשתו כגופו דמיא לא זולת זה כלל אם כן שייך חזקה אין אדם חוטא ולא לו גם כשנותנת לקרובה ואהובה בתכלי' הקירוב גם יש לומר דהוה ליה ספק ספיקא (וגם שאין מוציאין ממון על ידי ספק ספיקא היינו רק ליטול בעל כרחו מה שאין כן בזה) ספק שמא שלחה בעלה להדיא ספק יש לה רשות דרך כלל מבעלה בכל העסקים וכמ"ש שם בסס"י פ"ו הכרעה שבאשה נושאת ונותנת אין לחוש כלל ומותר ליקח ממנה כל מה שמוכרת ע"ש והרי קיימא לן דסתם נשים דידן נושאת ונותנת ומכל שכן דהוה ליה על כל פנים בדרך ספק ספיקא כנ"ל. ומכל שכן כשעושית בפרסום ומכל שכן כשאינו דרך מכירה רק דרך מתנה דשייך בזה חזקה אין אדם חוטא ולא לו כנ"ל וגם הנוהגים לקבל מעות מנשים על ידי שמברכים אותם כנהוג כידוע מכל מקום נראה דשייך בזה אין אדם חוטא ולא לו ובפרט כשנותנת על ידי שמחזיקו' את המברך בגדר צדיק שיהי' בבחינת ואברכה מברכיך כו' א"כ נוטה בשכל אנושי שלא יחרוך רמיה צידו ובאם גנוב אתה המעות הי' לה לומר ממה נפשך או שהמקבל איננו ראוי ואין בברכתו כלום או שהוא הגון ובודאי אינו רוצה מעות שיש בהם איסור ועל ידי זה איסורא לא תספי לאינשי ומסתמא יש לה רשות גמור וצלע"ע לגבי לכתחלה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ו
א
וטוען שהיא גנבן לו כו'. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עי' בחו"מ סימן קל"ג ס"ז ובש"ך שם ס"ק י"ג:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ו
א
אין מקבלין פקדון מן הנשים סתמא הוא של הבעל ואסור לסייע ידי עוברי עבירה וכשלא יקבלו מהם יחזרו למקום שנגבו משם:
ב
יחזיר לאשה ולא לבעל דאין לנו להחזיקה בגניבת ואם אמרה של פלוני הם נאמנת במגו דאי בעי היתה נוטלת ממנו ונתנה לאותו פלוני וסיים בטור ואם היא חולה אם נאמנת כו' מזה נלמד דה"ה בשאר ענין באופן שאין לה מגו שהיתה נותנת לו:
ג
ולא אמרה כלום שאפי' אם נותן לה ממון זה ע"מ שאין לבעלה רשות בה מכיון שמתה בעלה יורש' כרשב"ם:
ד
אם היה המעות טמונים כתב וש"ל ומ"ד לעיל סי' פ"ה בשם הרב בי יונה דבמעות טמונים דוקא בטוען טענת ברי ה"נ בטוען טענת ברי:
ה
נושאת ונותנת תוך הבית פירוש שידוע שהבעל מסר בידה את נכסיו וכתב עוד דנשים שלנו כולם הם נושאים תוך הבית אותו הדיי שכ' רמ"א בסי' א' דהלכה האשה למ"ה ובא הבעל כתב מו"ח ז"ל בשם המרד' בזה היה מסופק ושאל את רבותיו ורפי' בידם מ"ה כתב רמ"א שלא יתנו לו כו' אמרינן בפ' ה"ה קבל מן הקטן ועשה לו סגולה וכתב בהג"ה אשר"י אבל לא יחזיר לקטן שמא יאבד ובהגבהה בעלמא נתחייב בשמירה מספק שמא אבידה היא ונתחייב בהשבתה אבל בתחילה אינו חיוב ליטול מידו דשמא מדעת נתנו הבעלי' יחזרו ויטלו ממנו עכ"ל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5