א
דיני נכסי מלוג וצאן ברזל ובו יט סעיפים:
פירותיה כיצד תקנו שיאכל פירות נכסי אשתו תחת פדיונה שחייבוהו לפדותה ואם אמר איני חפץ בפירותיה ולא אפדה אין שומעין לו וכן אם אמרה היא אינה חפצה בתקנה זו אין שומעין לה:
ב
נכסי צאן ברזל הם הנדוניא דהנעלת ליה בגדים או בהמה ועבדים ומקבל עליו אחריות (טור) אם מתו מתו לו ואם הותירו הותירו לו וכן אם פחתו או נגנבו או אבדו הכל לו ונ"מ הם נכסים שאינן באחריותו (ג"ז טור) אם מתו או הותירו או פחתו או נגנבו או נאבדו הכל לה שאין לבעל בהן אלא אכילת פירות ואם פשע הבעל בנכסי מלוג ונאבדו פטור מפני שהיא עמו במלאכתו והוי פשיעה בבעלים: הגה ע"ל סימן ע"ז סעיף ג' כתבתי דין בגדי אשה אם מקרי צ"ב או נ"מ השדה שהבעל שם לה בכתובתה דינו כצ"ב (תשו' רא"ש) (וע"ל סימן צ' סעיף ט"ז):
ג
יש מי שאומר דנכסי צאן ברזל אינו חייב באחריותן אא"כ שמו אותם עליו בדמים קצובים או שקיבל אחריותן בפירוש ויש מי שאומר שמאחר שכתבן בכתובה נתחייב באחריותם אע"פ שלא שמו אותם ולא נתחייב באחריותם והראשון עיקר:
ד
בעל הבא לדון עם אחד על נכסי אשתו צריך הרשאה ואם יש פירות בקרקע מתוך שיש לו לדון על הפירות שהם שלו דן על העיקר ואינו צריך הרשאה מאשתו שאם אין לה קרקע אין לו פירות: הגה דוקא לדון אבל לעשות פשרה צריך הרשאה (ריב"ש סי' תצ"ו) בא לדון על מעות מזומנים של אשתו אינו צריך הרשאה דהוי כאלו היו פירות בקרקע (ת"ה סימן שי"ב וע' בח"ה סי' קכ"ב):
ה
השאילה האשה לאחר פרה של נכסי מלוג ונשאל בעלה עמה לא הוי שאלה בבעלים דקנין פירות לאו כקנין הגוף דמי (עיין בח"ה שמ"ו):
ו
אשה ששאלה פרה ואח"כ נשאת ומתה הבעל אע"פ שהוא משתמש בה כל ימי שאילתה פטור אפי' פשע מפני שהוא כלוקח והאשה חייבת לשלם כשיהיה לה ממון ואם הודיעה את בעלה שהיא שאולה ה"ז נכנס תחתיה:
ז
באו לידה (נכסים) אחר שנשאת בין שבאו לידה בירושה או שניתנו לה במתנה או שחבלו בה ונתנו לה חלקה בבושתה ופגמה נקראים נכסי מלוג והרי הם כאותם שהכניסה לו ולא קבלם באחריות אבל אם מכרה כתובתה ונדונייתא אותם הדמים אין הבעל אוכל פירותיהם וכן אם נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת כדי להבריח מבעלה אע"פ שאין המתנה מתנה אין הבעל אוכל פירות וכן הבעל שנתן מתנה לאשתו בין קרקע בין מטלטלין קנתה ואין הבעל אוכל פירות ומיהו אינה יכולה למכור מה שנתן לה ולא ליתנו לאחר אלא ישאר בידה ואם תמית ירשנה והפירות שיוצאין לה ממנה דינם כשאר נכסי מלוג וימכרו וילקחו בהם קרקע והוא אוכל פירות:
ח
בד"א שאינו אוכל פירות המתנה כשנתן לה אחר שנשאת אבל אם נתן לה בעודה ארוסה כיון שנשאת זכה במתנה זו כשאר נכסי מלוג ואוכל פירותיה ואם מן הנישואין נתאלמנה או נתגרשה שלא מחמת מרדה נוטלת מתנה זו חוץ מכתובתה:
ט
המוכר קרקע לאשתו אם היו המעות שלקחה בהם את הקרקע מהבעל גלוים וידועים לבעל קנתה והבעל אוכל פירות אותו קרקע ואם היו המעות טמונים לא קנתה שהבעל אומר לא מכרתי אלא כדי להראות המעות שטמנה ואותם המעות שנראו ילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות: הגה וי"א דאם טוען בריא שהמעות שלו הרי הם שלו לגמרי (וכן משמע מלשון הטור):
י
אם הוא אומר טמונים היו והיא אומרת לא היו עליה להביא ראיה:
יא
נתן לה אחד מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה קנה הבעל והרי הוא כשאר נ"מ אא"כ התנה הנותן בגוף המתנה שיהיה לכך ולכך כגון שיאמר לה הרי המעות נתונים לך ע"מ שתלבשי בהם או על מנת שתעשי מה שתרצי בלא רשות הבעל: הגה נתן לה אביה מתנה והתנה באחד מדרכים אלו ואח"כ מת אביה והיא יורשה אותו נתבטלה המתנה וזכה בה הבעל כבשאר נכסי מלוג (תשובת הרמב"ן סימן ק"ן):
יב
נמצאו ביד האשה מעות או מטלטלין והיא אומרת מתנה נתנו לי והוא אומר ממעשה ידיך הם ושלי הם נאמנת וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות ויש לו להחרים על מי שטוען שקר ואם אמרה ע"מ כן נתנו לי שלא יהא לבעלי רשות בהם אלא שאעשה בהם מה שארצה עליה להביא ראיה: הגה וי"א הא דאינה נאמנת דוקא במעות טמונים אבל במעות שאינן טמונים נאמנת לומר שלי הם (רש"י והרא"ש סי' פ"ו) ודוקא בשאינה נושאת ונותנת תוך הבית (ב"י בשם הרשב"א וע"ל סי' פ"ו) וי"א דאם לא ראו ממון בידה ויש לה מגו לומר שאין לה או שהחזירה לו נאמנת בכל ענין (תשובת מוהר"ם סימן רס"ח ועיין בח"ה סי' ס"ב) ואם אמרה אתה נתת לי במתנה נשבעת שבועת היסת שנתנם לה הבעל ואינו אוכל פירותיהם:
יג
נכסי מלוג הבעל אוכל פירות ואם הם דבר שאינו עושה פירות ימכר וילקח בו דבר שעושה פירות ואם הוא אומר כך וכך ילקח בהם והיא אומרת איני לוקחת בהם אלא כך וכך לוקחים דבר שפירותיו מרובים ויציאתה מעוטה בין שהיה הדבר כרצונו או כרצונה ואין קונין דבר שאין גזעו מחליף ואם נפל לה דבר שאין גזעו מחליף אע"פ שלא ישאר קצת מהקרן א"צ למוכרו כגון שהכניסה לו עז לחלבה רחל לגיזתה דקל לפירותיו אע"פ שאין לה אלא פירות אלו בלבד הרי זה אוכל והולך עד שתכלה הקרן וכן אם הכניסה לו כלי בתורת נכסי מלוג ה"ז משתמש בהם ולובש ומציע ומכסה עד שיכלה הקרן וכשיגרש אינו חייב לשלם הבליות של נכסי מלוג:
יד
נפלו לה עבדים אע"פ שהם זקנים לא ימכור מפני שהם שבח בית אביה נפלו לה זתים וגפנים ולא היו לה בגוף הקרקע שהאילנות בה כלום אם עושין כדי טיפולן לא ימכרו מפני שבח בית אביה ואם לאו הרי אלו ימכרו לעצים וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות:
טו
נפלו לה פירות המחוברים לקרקע הרי אלו של בעל אפי' הגיע זמנן ליקצר תולשם מהקרקע שלה וימכרו וילקח בהם קרקע והוא אוכל פירות: הגה זה אינו דכל הפירות הנלקטים תחתיו הם שלו לגמרי ואפשר דטעות נפל בספרים וכך ראוי להיות תלושין מן הקרקע הרי הם שלה ובבא אחריתי היא (וכן הוא ברמב"ם פרק כ"ב דאישות):
טז
עבדי נכסי מלוג ובהמות נ"מ הבעל חייב במזונותיהם ובכל צרכיהם והם עושים לו והוא אוכל פירותיהם לפיכך ולד שפחת מלוג לבעל ולד בהמת מלוג לבעל ואם גירשה ורצתה האשה לתת דמים וליטול ולד השפחה מפני שבח בית אביה שומעין לה:
יז
אם רצה הבעל למכור קרקע של נכסי מלוג לאחר שיקח פירותיו לשנים מרובות ומקדים לו המעות אין שומעין לו אבל יכול למכור הפירות בכל שנה אחר שליקטן וכן אם ימכור הפירות לשנים מרובות ועושה סחורה במעות שפיר דמי (ואם ב"ח גובה מנדוניית האשה או נ"מ שלה ע' בח"ה סצ"ז):
יח
יש מי שאומר שאם הקרקע רחוק ומכרו לפירות לשנים מרובות מכור:
יט
יש לבעל לכוף מקצת עבדי אשתו ואמהותיה שיהיו משמשים אותו בבית אשה אחרת שנשא בין שהיו עבדי מלוג בין שהיו עבדי צ"ב אבל אינו יכול להוליכם לעיר אחרת שלא מדעת אשתו: הגה אבל אינו יכול להכריחם שישמשו לאשתו האחרת בבית אחר (ב"י וכן משמע לשון הרמב"ם) וי"א דאם הם תכשיטים שאינן ראוין לה שיכול ליתנם לאחרת דלא הכניסה לו כדי שיוכלו ויפסדו ולא ישתמש בהם אדם (ב"י בשם הרשב"ץ):
באר היטב אבן העזר
פ״ה
א
לו. אפי' התנה קודם הנשואין לא מהני ב"ש:
ב
בהמה. וקרקע נמי נצ"ב הוא ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ"מ. וע' הרדב"ז ח"א סי' קל"ח:
ג
באחריותם. אם הם מעות ועומדים ביד אחר להסתחר והבעל הגון וירא שמים ומקבל אחריותם יוכל הוא עצמו ליש' וליתן בהם ויאכל פירות הר"ם גלאנטי סי' ק"ג:
ד
דנצ"ב וכו'. והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק ב"ש וע' מהרמ"ט ח"ג סי' רי"ט:
ה
בקרקע. ל"ד הוא אלא כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות סמ"ע סי' קכ"ב סקט"ז ע"ש. והש"ך שם חולק עליו וע' ב"ש וח"מ:
ו
פרה. ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב"י:
ז
בה. היינו אחרים ע"ל סי' פ"ג:
ח
נ"מ. נתחייבו לזונה נקר' נ"מ הרמ"ט ח"א סימן א':
ט
שנתן לה. כ' הח"מ נראה דבחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה וכ"כ ב"ש. ואם מכרה מה שנתן לה הבעל. לתוס' והרא"ש המכר בטל מיד. ולהרשב"א המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחות עב"ש. ואם התנה בפירוש שתוכל למכור וליתן ולהוריש למי שתרצה. אם מוכרת ונותנת קיים ואם מתה אין הבעל מוצי' מיד הלקוחו' ע' כנה"ג בהגה' ב"י:
י
ממנה. ובסי' קי"ח מבואר ב"ח שהלוה לה אפי' אחר הנשואין גובה ממתנה זו ב"ש:
יא
ארוסה. אפילו פירש לה במתנה בין קודם נשואין ובין אחר הנשואין. טור:
יב
המעו'. וכן הדין בקנתה חפצים מבעלה אם הם ממעות טמונים ימכרו וילקח בהם קרקע והבעל אוכל פירות הרשב"א סימן חתק"ו. קנתה מבעלה במעו' שמכרה בגדיה ותכשיטיה קנתה דהני מעו' גלויים הוי הרדא"ב סי' כ"ו. כ' לאשתו שט"ח על נכסיו אינו מועיל כי היורשים יכולים לטעון שדברים טמונים ידע אצלה ולא יוכל להוציאם אלא ע"י שטר שנתן לה מהר"י סג"ל סימן צ"ב:
יג
וידועים. ובלוה מאשתו אין חילוק בין מעות גלוים לטמונים ולעולם המעות שלו עיין ח"מ ב"ש ועיין סימן פ"ו ס"ב:
יד
ברי וכו'. אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ"מ. אם היא ג"כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו. הנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע"מ שאין לבעלה רשות בהם. והב"ש כתב דמשמע מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אע"ג דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים ע"ש:
טו
מתנה. יש בזה ג' שיטות. שיטה א' ס"ל אפילו אם אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות בהם מהני. וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני. שיטה ב' ס"ל דצ"ל דוק' ע"מ שאין לבעל רשות בהם אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה"ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע"מ וכו' מה שתרצי עשי לא מהני וזהו דעת הראב"ד והרא"ש ומרדכי. והשיטה ג' הוא דעת הרמב"ם דס"ל דצריך שיאמר ע"מ שאין לבעל רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לא יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות. והמחבר סתם כאן כהרמב"ם. מיהו אם תפס הבעל י"ל קים לי כשיטה ב' ועיין בי"ד סי' רכ"ב מש"ש הש"ך ס"ק ג':
טז
הבעל. עיין ב"ש שהוכיח מרש"י בבא בתרא דף נ"א ע"ב דאף אם התנה ע"מ שאין לבעלה רשות ותעשה מה שתרצה בלא רשות הבעל דאם מתה יורש הבעל אותה דלא כהבע"ת ע"ש:
יז
בהן וכו'. וה"ה אלמנה נמי נאמנת נגד היורשים לומר שלי הם ועדיפא אלמנה מאשה. דבאשה יש מציאות שצריכה לישבע כשהבעל טוען ברי משא"כ באלמנה שאין שם טענת ברי רלנ"ח סימן צ"ט. כתב כנה"ג הא דנאמנת דוק' שהנכסים ברשותה אבל אם הנכסים הם ברשות הבעל נאמן לומר שלי הם או ממני גנבם או ממעשה ידיה הם ע"ש דף ק"ד ע"ב סלמ"ד:
יח
ראיה. עיין כנה"ג ק"ד ע"ב סל"ב דמפלפל אי איירי אם הבעל טוען ברי או שמא. או אם מת הבעל אם טענינן ליורשים מה שאביהם היה טוען ע"ש. כתב הר"ם מטראני ח"ב סי' רכ"א הא דכתב הרמב"ם דעליה להבי' ראיה היינו דווק' היכ' שמודה היא שנותנו לה וכל מתנה לאשה סתמ' היא בלתי תנאי זה אבל אשה שנשאת לראובן ושיירה קצת נכסים לנשואי בתה נאמנת לומר שע"מ שלא יהיה רשות לבעלה השאירתן ע"ש. אם הנכסים הם ביד שליש עיין הר"ם גלאנטי סי' נ"ח. וכנה"ג דף ק"ה ע"א סעיף ל"ג. הביא תשובה דס"ל דעליה להבי' ראיה ע"ש:
יט
הבית. קאי גם על הרישא כשהיא נושאת אינה נאמנת לומר במתנה ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ואם הבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה הוי כנושאת בתוך הבית ועיין בחה"מ סי' ס"ב. מיהו אפי' בנושאת ואומרת אתה נתת לי במתנה נאמנת דא"י להעיז נגדו ב"ש:
כ
ענין. אפי' בנושאת בתוך הבית עיין ב"ש:
כא
במתנה. ומטלטלין הידועים שהם של בעל אינה נאמנת דבעל נתן לה במתנה. אלא דבר שא"י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה היא בחזקת נ"מ אז מהני החזקה דא"י להעיז ועיין בש"ך ח"מ סימן ס"ב. ועיין ב"ש:
כב
מרובים. ומעות מזומנים דאין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים ג"כ בהם דבר שפירות מרובים. והפירות מהם יוכל למכור ולהרויח עם המעות ח "מ ב"ש בשם הרשב"א. וע"ל ס "ק ג' מש"ש בשם הר"ם גלאנטי:
כג
האשה. עיין בתשובת מהר"י ווייל סימן ע"ח שכתב שם דרשאי ה אשה לתפ וס מעות נדונייתה א ם ה ם בעין לצורך מזונות שלה ע"ש. ואין הב"ח גובה ה פירות של נ"מ ח "מ ב"ש. ועיין כנה "ג ח ח "מ סי' קס "ג בהגהת ב"י:
כד
לפירות. ה ח "מ כתב דוק א דיעבד אבל לכתחלה יכולה היא למ ח ות. והב"ש ח ולק עליו:
כה
אחרת וכו'. ודברים שהבעל עצמ ו משמש כגון גלימי דמיכסי ביה יוכל להשתמש באיזה מ ק ום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מק ום מיוחד ח "מ ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ה
א
משנה כתובות דף מז ע"ב
ב
ברייתא שם דף מז ע"ב
ג
ואפי' בעודה ארוסה כמ"ש התוס' בב"ב דף מט ע"ב וכ"כ ה"ה בפי"ב מה"א
ד
כ"כ התוס' בכתובות דף מ"ז ע"ב והרא"ש שם
ה
משנה יבמות דף סו ע"א ומשנה גמרא כתובות דף עט ע"ב
ו
פשוט מימרא דרבא ב"מ דף צו ע"ב
ז
טור בשם רבינו אפרים
ח
שם בשם בעל העיטור
ט
ל' הרמב"ם בפ"ג מה' שלוחין ושותפין ממימרא דאביי גיטין דף מ"ח ע"ב דקנין פירו' לאו כקנין הגוף דמי
י
כריש לקיש ב"מ דף נז ע"א כמסקנת הגמ' גיטין דף מ"א ע"א דהא חד מהני תלת דהלכה כר"ל לגבי רבי יוחנן
יא
בעיא דרמי בר חמא ופשטא רבא ב"מ דף צ"ו ע"א
יב
מפני שהוא פשיע' בבעלים
יג
משנה כתובות דף ס"ה ע"ב ודף ע"ט ע"א
יד
מימרא דרב' והלכ' וכו' ב"ק דף פ"ט ע"א
טו
מסקנת הגמרא כתובות דף ע"ט וכדמפרש אביי שם טעמא
טז
כמימרא דרב ב"ב דף נ"א ע"ב
יז
טור מדברי אביו הרא"ש שם בפסקיו בשם ר"ת וכ"כ ה"ה אהא דבעל שנתן מתנה כו' בשם הרשב"א
יח
שם בשם הרמ"ה וכ' הב"י שהם מבוארים בטעמן
יט
ל' רמב"ם בפכ"ב מה' אישות ממימרא דרבא הלכתא וכו' ב"ב דף נא ע"ב
כ
כ' ה"ה שרבינו מפרש הא דאמר רבא לא קנתה שאין המכר קיים שיכול הוא לומר כדי לגלותן מכרתי אבל האשה נאמנת על מעות שביד' אע"פ שהם עמה ביד הבעל כיון שהי' לא נתנתן לו אלא על דעת המכר ולא הורע כוח' בכך
כא
וכ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א וקצת מפרשים
כב
טור בשם הרמ"ה וקרקע בחזקת בעליה עומדת כל זמן שלא נתברר דלאו מעות טמונים
כג
ל' הרמב"ם בספ"ג מהלכו' זכיי' ממשנה נדרים דף פח ע"א ומפלוגתא דרב ושמואל שם דס"ל דשניהם מודים בזה דקנה בעל
כד
כשמואל שם וכפירוש הרמב"ם הביאו ה"ה בשם הרשב"א דתרתי בעי שמואל שיאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן וע"מ שתעשי מה שתרצי ושכ"פ רבינו סעדיה גאון ורב שמואל הנגיד בשם רב עמרם וכ"כ הב"י בשם הר"ן
כה
ג"ז בפכ"ב מה' אישות
כו
כ' ה"ה שכן מוכח בירושלמי פרק ו' דכתובות והכ"מ כתב בשם סה"ת שהוא נלמד גם מבריי' האשה נותנת בתוך הבית וכו' ב"ב דף נב ע"ב
כז
וכ' ה"ה שכ"כ הרמב"ן והביא ראי' מברייתא אין מקבלין פקדונות מן הנשים וכו' ב"ב דף נ"א ע"ב
כח
כתב ה"ה לפי שאין אשה מעיזה פניה בפני בעלה בכל דבר שהוא יודע האמת כמוה וגדולה מזו אמרו וכו' מבואר לעיל ריש סי"ז הלכך נשבעת היסת כדין כופר בכל
כט
ג"ז שם ממשנה וגמרא כתובות דף ע"ט ע"א ומפרש מ"ש בגמ' שם שאם הא' אומר שדות וא' אומר בתים לוקחים שדות הוא משום שפירותיו מרובים ויציאתו מועטת וקרוב לזה פי' רש"י
ל
שם כללא דמלתא וכו'
לא
מימרא דרבא א"ר נחמן שם ע"ב
לב
מימרא דרב נחמן שם וכחכמים שם בבריי'
לג
ג"ז שם ממשנה שם וכרשב"ג דקי"ל כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו
לד
שם במשנה וכאוקימתא בגמ' שם
לה
וכ"כ הרי"ף והרא"ש
לו
וכת"ק דפליג אר' יהודה כגיר' הגמ' שלפנינו
לז
משנה שם ע"א וכחכמים
לח
טור מדברי אביו הרא"ש בשם ה"ר יונה ושכן מוכח מהירושלמי
לט
שם במשנה וכמו שהגי' הרמ"א בהגה
מ
ל' הרמב"ם בפ' הנז' ממשנה יבמות דף סז ע"א ופשוט הוא שה"ה לבהמת מלוג
מא
ברייתא כתובות דף עט ע"ב
מב
מימרא דרב נחמן וכו' שם
מג
ל' הטור ממסקנת הגמ' שם דף פ' ע"ב וכדמפרש רבא טעמא משום רווחא ביתא וכמ"ש אביו הרא"ש שם בפסקיו
מד
שם בגמ'
מה
טור בשם רב האי וכ"כ אביו הרא"ש בשמו
מו
לשון הרמב"ם שם ספכ"ב מעובדא דההיא איתתא שם
מז
לדעת ה"ה אבל הב"י וכן בכ"מ הוכיח מדכ' בסיפא אבל אינו וכן משמע הא באות' עיר אפי' בבית אחר מותר
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ה
א
אין שומעין לה כ' הב"ש ואפילו התנה קודם החופה ל"מ ע' סי' ע"ח כי לע"ד ליתא:
ב
ע"ש בח"מ ס"ק ז' הניח בצ"ע דברי איגרת הרמ' במ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו והב"ש ס"ק ז' כ' ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק דדיני כשומר וכו' וא"י וכי חשוד הח"מ שלא ידע דין שומר אלא שהדמיהו ללוה שהזמן לטובתו איתקן ואולם במח"כ נעל' מהם הסוגי' דכתו' דף פ"א ע"ב ואי ס"ד ניתנה כתו' ליגבו' מחיים נייחד לה שעור כתו' והשאר ליזבן וכ' הר"ן דבשלמא אי לא נתנה לא מצי פרע לה וכו' דהכא הזמן אף לתקנת האשה הוא שהיא רוצה שלא יוכל לפורעה כדי שלא תהא קלה להוצי' אבל בחוב וכו' וכבר איתא נמי שם דף פ"ב ע"ב עשירות עושת אותה וכו' ופירש"י עשירות שכתובתן מרובה וע"כ היינו נדוניתן שמכניסות עד שבא שמעון בן שטח ותיקן וכו' הרי שאף על הנדוני' הי' התקנה שלא תהא קלה להוציא ופשיטא שאינו יכול ליפרוע בעל כרחה דאל"כ מה הועיל בתקנתי' אך הא ניחא אם הרמ' נמי סובר כדפ' הרמ"א סי' צ"ג דאף נדוני' לא ניתן ליגבות מחיים דאל"ה פשיטא דנשאר קושי הגמרא דנייחד לה כיון דהוי כחוב שאין בו זמן. וע' תשו' הרמ"א סי' צ"א ומזה ראי' למה דדחק שם בדעת הרמב"ם
ג
הג"ה בא לדון על מעות מזומנים דברים אלו הם מתה"ד שכ' דבמעות אף ר"ה מודה מדמצא בטור ח"מ סי' קך"ב שכ' ר"ה לחולק על תשו' הרא"ש ולהטור שהרא"ש חולק על ר"ה דכל דבר מקרי אית פירי מכ"ש מזומנים דמקרי אית פירי ודאי צ"ע שהרא"ש סותר עצמו במה דפ' סי' פ"ג בש"ע ומה שהב"ש שם כ' בשם הפרישה וי"ל ש"ה שעדיין לא בא לידה מלבד שאין טעם וסברה לחלק כגון זה בלי ראיה אף גם המע' בהתשו' כלל מ"א סי' א' יראה שאינו מזכיר כלל סברה זו אלא ז"ל והא דאין הבעל צריך קנין לדון על נ"מ דמגו דנחית לפירא נחית לגופא היינו היכא שאדם מחזיק בנכסי אשתו והבעל בא להוציא קרקע אגב הפירות שבקרקע שהן שלו דן נמי על הגוף אבל בנ"ז שאין כאן פירות צריך הרשאה הרי להדיא כ' בנ"ז א"כ פירות ולהטור כל מידי איקרי פירו' יען שעומד למכור ולהתה"ד במעות כע"מ ובלי ספק לית נגד דיפרקינהו ויפה עשה המ"ל פ"ג מה' שותפין שהניח בצ"ע ואולם לולא דברי קדשו דהטו' היה נלע"ד ליישב הרא"ש ואקדים מה דאיתא בח"מ סי' הנ"ל השותפין שיש להם תביעה על אחד יכול אחד מהן לתבוע הכל וא"י לומר לאו ב"ד דדי את דודאי שלוחו הוא ומבואר שם בהטור בשם הרא"ש דאפי' אין שותפו בעיר ואף דלהרא"ש מבואר שם דיוכל לסתור הדין מ"מ מטעם דאי אפש' לדון על חלקו א"י על הכל לומר לאו וכו' וא"כ לדידיה פשיטא דבעל בנכסי אשתו בדאיכא פירא בארעא אף להמבואר פה בח"מ וב"ש בשם הרשב"א ור"ן דלית' במתא יכולה לשנות בטענות מ"מ א"צ הרשאה וכן איתא שם בחה"מ להדי' נמי דעת הרשב"א גבי שותפין אלא אפי' לשטת הרמ' דלשם דכל שאינו בעיר כיון דיכול לשנות בטענות ה"ה דיכול לומר או דן עמי בחלקך היינו דוקא שם דשייך ההיא טענה כמבואר בב"י דמעות כמאן דפליגו אבל הכא מודה דבכל ענין א"צ הרשאה ויוכל לתבוע כל הקרקע וכדמסיים בטעמו שהרי אם אין קרקע א"פ נמצא דא"י לומר לגבי הבעל או דן עמי על חלקך ולכן סתם גבי בעל דא"צ הרשאה בכ"ע (זה דלא כהש"ך סימן הנ"ל ס"ק ל"ב שדחק בהתה"ד שכוונתו שהבעל יתבע בע"כ דהאשה בזכות הקרקע אף שאינה עושה פירות מבלעדי תביעות הגוף וזה אינו במשמע תה"ד כלל ואף לא כדברי הרמ') ומעתה לע"ד ברור דבאיכא פירא עתה אף כי מיחתה נמי יוכל לתובע בלא הרשאה הכל וכסתם אביי מגו דנחית וכו' דמשמע כל כח שיש לו על הפירו' יש לו אארעא דהיינו בכ"ע ודברי הש"ך סי' הנ"ל ס"ק ל"ג צ"ע ואיתא נמי בחה"מ סי' ע"ז שנים שהלוו ובא אחד ליטל חלקו אין שומעין לו אבל אם שותפו בעיר יוכל לתבוע הכל ובע"כ לחלק בין ב' שהלוו שא"י לתובע אף חלקו ובין ב' שותפין שיוכל לתבוע אף הכל ואפילו אינו בעיר לדעת הרא"ש דדוקא שותפין בכל עסקיהם שכל הנמצא בחזקת שניה' א"כ בידוע שעסק זה הוא מעסק השותפו' שפיר דיוכל לתבוע הכל מטעם הרא"ש ולהר"מ לכה"פ על חלקו משא"כ בב' שהלוו דאפשר הממון דחד אף חלקו א"י לתבוע ומ"מ אם הוא בעיר אמרי' דיוכל לתבוע הכל דשליחותיה עביד דכיון דידע ולא אתא סתמא לא קפדו אההדדי ומינה דדינם כשותפין ששניהם בעיר לכל דבריהם דלהרמ' אפילו לשנות בטענות א"י ולהרא"ש לכה"פ אם אין לו לשנות בטענות אף בחלק השני הוי התביעה והדין דין משום דאמרינן ניחא לו במה דעביד חביר' והברור שזה ל"ש באינש נוכראה שבא לתבוע לשמעון בעד לוי אף שלוי בעיר פשיטא דיוכל לומר לאו בד"ד את ודוקא בב' שהלוו דע"י שהשנים בעי' ושתק אמרינן דמחצית ודאי דידי' ולכן אף על של חבירו אמרינן דניחא לחבריי' אבל באינש נוכראה לא מהני שתיקות' דאידך מידי ואפי' שליחו' בהדי' לא מהני בלתי הרשאה וע' ש"ך בסי' קכ"ב ס"ק ד' ומעתה י"ל בלא ד"ק דהטור דליכא שום פלוגתא בין הרא"ש לר"ה וההיא דבכלל מ"א שמסתמא היתה מיחתה שהרי אף למחול היתה רוצה פ' כר"ה דתביעות ממון מקרי לית פירא בארע' וא"י לתבוע בלתי קנינה משא"כ התשו' דחה"מ דאיירי מסתמא שהבעל ואשתו היו בעיר אחת ולא מיחתה אלא דהי' רוצה לעמוד במקום אשתו לסתור הדין בטענה שמעשיו היו כאינש נוכראה בזה פ' כיון שיש לו זכו' לפירו' והקרקע אף שאינה עושה פירו' ראוי' לימכור' ואפי' אינה עומד' למכור מ"מ תחילת התביעה הי' על מעות שעומד לפירו' ועכ"פ הי' לו שייכות בהתביעה ולא גרע מב' שהלוו דאם הי' בעיר יוכל לתבוע הכל ומעשיו קיימים לכה"פ אם אין לו להוסיף בטענות דומי' דנדון דידי' אבל ודאי י"ל דמודה לר"ה דלא מקרי פירי בארעא כ"א בפירא ממש דאז אפי' מחתה עשאו כבעל דבר ממש אף על הגוף ע"י הפירו' שהם שלו לגמרי לפנינו בעין מטע' מגש אבל במקום שאין פירות בעין וה"ה מעו' אף דעומד לפירו' מ"מ כיון שאין דבר בעין לפנינו מה שהגוף שלו צריך הרשאה בשמיחתה וכל שעה יש לחוש שתמחה עוד וצריכה קנין ואם כדברי דין זה דמעות כקרקע ליתא ומכ"ש מה שמביא תו הח"מ בשם תה"ד דאפי' במידי דאין עושה פירות ומיחתה דיוכל לדון בלא הרשאה מטעם דאל"כ לקתה מדת הדין לע"ד אינו לכ"ע ואי משו' דלקתה מדה"ד וכי לא אפש' למכפייה לאשה עד דתקנה על ההרשא' ואם האש' תרצה לגזול בעלה וכי אין עליה דין וצ"ע גם מה שפי' הסמ"ע סי' הנ"ל דלהרא"ש אפי' במידי שאין עושה פירו' אלא שעומד למכור נמי יוכל לדין בלא הרשאה ובהפריש' וגם תה"ד פירשו עד"ז אף רש"י ולא הוציא דצריך הרשאה לרש"י אלא בשאין לו זכות פירו' בזמן קרוב אלא לד' וה' שנים עד שמכח זה מתפלא הפרישה על הב"י שמייחס פירש"י לר"ה ואני תמה הרי רש"י ביאר טעם אביי משום דקנין פירו' לאו כקנין הגוף ולכך כאיש נכרי חשוב ויוכל לומר לאו בדד"א ואיך אפשר לחלק בין זכות פירו' דקרוב או רחוק סוף סוף לאו קנין הגוף הוא משא"כ בשיש עכשיו פירו' שהם שלו לגמרי יש לו קנין הגוף ומגו וכו' ומה שפירש"י ד"ה דלא נחות לדון אפירא שא"ל וכו' ולא בפשוט שאין פירות עכשיו דיוק זה לע"ד לאו מידי דל' הגמרא דוחקו מדנקיט נחית אפירא ולא נחית ש"מ דב' האופנים איירי בדאיכא פירא אלא שלא נחית עליהן מחמת שמודה שהפירות נתונים אבל ה"ה והוא הטעם כשאין עכשיו פירו' דהיינו הגוף של הבעל וזכותו בזמן קרוב לאו כלום מפני שק"פ וכו' לכן לע"ד רש"י ז"ל ודאי כהב"י שמסכים לר"ה ולע"ד אף הרא"ש זולת להטור ז"ל ואפשר ע"צ הדוחק להסכים הטור ז"ל לפירושו אלא שהבין מלשון ר"ה שכ' שא"י לדון בלא הרשאה דאפילו בסתמא דינו לאו כלום הוא ויכולה למהדיר דינו כאינש נוכראה דלא אמרינן סתמא שלוחא שוי' ומשום דא"ד לשותף שהוא שותף בגוף משא"כ זכו' פירו' שאינו כקנין הגוף ולכך מסיים אע"ג דכל דבר וכו' ודוק:
ד
וכן הבעל שנתן וכו' ומיהו וכו' ופירו' שיוצאין וכו' ימכרו הרמ"ה בטור פליג וס"ל אם מכרה ונתנה קיים כיון שאין לו פירות ופי' הב"י כיון שאין לו פירות אין לו שום זכו' בקרקע משמע דעתו מה דנאמר קנתה ואין הבעל אוכל פירות לא אך למעוטי שהבעל לא יאכלם כדין פירות מקרקע נ"מ ומ"מ יהיו להאשה לנ"מ כדעת הש"ע ע"פ תו' אלא דלגמרי הם של האשה ויכולה לאוכלם נמצא דאין לו שום זכות בקרקע זו ולהכי מכרה קיים ומה דמשמע דלכתחלה לא תמכור היינו כדי שלא תפקע הירושה דיורשה ודאי ס"ל כדקי"ל בנכסי' שאינ' ידועים דלכתחילה לא תמכר וע' בהר"ן פ' האשה שנפלו ולע"ד הרמ' בשיטתי' שבפ' ך"ב מה"א כ' הנותן מתנה לאשתו אין לבעל פירות במתנה זו וכן הנותן לאשה ע"מ וכו' אין הבעל אוכל פירות מתנה זו וכן המוכרת כתו' בט"ה כו' ואין הבעל אוכל פירותיהן משמע דדינן שוה וכמו דבנותן ע"מ הפירו' שלה לגמרי כן בנותן מתנה לאשתו ושטת הר"י בתו' מדהוכיח מפ' הזורק דבנתן מתנה אפילו בדיעבד מכירתה בטילה וכ' דהכי מסתבר דאע"ג שנתן בעין יפה שאפילו הפירות לא יאכל מ"מ אין רוצה שתצא הקרקע מלפניו אלא נתן בע"י שמהנה מהפירו' ואחר מותה יחזור לידו ור"ל דשני בזה מנכסים שאינם ידועים שאף שיורשה מ"מ מכירתה קיימת וע' סי' צ' דהכא כיון דבדעתו תלי' סתמא על תנאי זה נתן שלא תועיל מכירתה להפקיע ירושתו א"נ דשני נכסים שא"י שלא היו בכלל תקנות אושא כמו שאף התקנה דבחייה לפירו' לא עלייהו הי' לר"ש שחולק אבל מתנה דידי' היא היא בכלל תק"א וע' מס' כתו' דף נ' בתו' ד"ה הבעל ומחולק אך במכירה דיעבד עם הרמ"ה ונלע"ד שהרשב"א ממש בשטה זו ולהכי ס"ל שהמכירה אינה בטילה עד שתמות אלא דשוב כ' הר"י ז"ל ועוד מטעם אחר תשוב קנוי לבעל דנהי דאין הפירו' הגדלים בשדה שלו מ"מ נ"מ הם וכו' וכיון שיש לו שייכו' בשדה לפירי פירו' חשוב כקנוי עכ"ל וההוא ועוד אינו מוכרח מקושייתם כ"כ ואף לפ"ר ק"ק הא בל' אחד נאמר הנותן מתנה לאשתו קנתה ואין הבעל אוכל פירות וכן ט"ה לאשה ואין הבעל אוכל פירות ויהיו אינם שוים בדינם אבל כי דייקינן שוים הם לגמרי דבמתנה נאמר קנתה ויש ספק אם קנתה לנ"מ והבעל יאכל הפירו' ומבאר ואין אוכל אלא דלגמרי קנתה משום דנותן בע"י נותן וממילא הפירות שלה כיון דאין השדה נ"מ אבל לא דיברו החכמי' מה יהי' דין פירות אלו ומסתבר לתו' שלא עדיפו מנפלו לה בירושה שהם נ"מ וגבי ט"ה נמי אלו אך נאמר ט"ה שלה יש לספוק לנ"מ וילקח בהן קרקע ואבאר ואין הבעל אוכל פירות דלגמרי שלה וממילא פשיט' דרשאה לאוכלן אבל אם הותירה וקנתה מעצמם בהם קרקע מזה ג"כ לא דיברו אלא שממילא נשמע דלהתו' הפירות הם נ"מ ואפשר נמי למה שאכתוב סעיף י"א אפילו לגמרי הם שלו ולפ"ז נלע"ד שאף התו' מודים שאם נתן לה מתנה מעות דקנתה לגמרי ואינו אוכל פירו' כמו בט"ה שאילו נאמר דבמתנו' מעות ולקח בהן קרקע והוא א"פ ודאי יקשה שאין הל' שוה וא"ל דבשניהם הדין דאינה רשאה לאכול המעות אלא לקנות בהם קרקע ולא שיאכל הבעל הפירות אלא שמהפירות ילקח קרקע שיהיו נ"מ זה ודאי אינו שהרי בט"ה לא נאמר אלא ט"ה שלה ואין וכו' דהיינו כדפי' רש"י למעט שלא ילקח בהן קרקע ואיך ס"ד שעדיין דוקא ילקח בהן דבר העושה פירות ותו דבנתן מתנות מעות נמי מוכרח מנדרי' דף ס"ח וערובן דאם יש להאשה חצר יוכל לזכות העירוב על ידה דמגו דזכי' לנפשה וכו' וע"ש בהר"ן משום דר"מ מודה בדין הנותן מתנה לאשתו ואלו דאם נתן מעות אינה זוכה לאוכלם אלא ליקנו' בם דבר הע"פ כדי שהפירו' ימכרו וילקח בהם לה נ"מ איך שייך בזה מגו דזכי' לנפשה אם עדיין שעבוד בגוף המתנה ולה אין זכות בעירב לאכלו עדיין יקשה עירב לא נפיק מרשותי' דבעל כמו שכתבו תו' עצמם דמטעם זה חשוב קנוי לבעל (וע' סמ"ע סי' קך"ג ס"ק ך') א"ו התו' מודה בנתן מעו' דהם שלה לאוכלם אלא שבשדה אף דלגמרי הוא שלה מסתבר לתו' הפירות היוצאים לא עדיפי מבאו לה ממקו' אחר הם נ"מ ובהמעו' אם מעצמה קנתה שדה ובאו פירות נמי כנ"ל וא"ל א"כ נשתנה מתנות מעו' ממתנו' קרקע לענין נתינה דבקרקע יהי' בטל מחמת זכותו בהפירו' המוכני' לו ובמעות לא דז"א שכבר הקדימו תו' שעיקר זכותו שהמתנה בטילה נתלה בירושה וזה אף במעות שייך והאמת כי עדיין ק"ק עירב לא נפיק מרשותיה לענין נתינה ויש לדחות דמ"מ מיקרי נפיק מרשותיה במה שבידה לאוכלם ומעתה ע' ח"מ וע' ב"ש ס"ק ט"ו וט"ז כי לע"ד צ"ע שכ' שמהסוגי' מוכח דרשאי ליתן דמי ט"ה למי שתרצה ושוב כ' כתבו תו' אם מכרה הכתו' בט"ה אין לו פירות מן הט"ה וזה מבבואר בהגמרא ט"ה לאשה ואין וכו' אלא כונתו שכתבו תו' וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות ואם ר"ל שבגמרא לא נאמר אלא שא"צ ליקח בדמי ט"ה קרקע והתו' ביארו יותר שאף אם מעצמה קנתה בם קרקע הפירות ממנה נמי שלה לגמרי ולא צריכה ליקח בהם קרקע א"י היכן רמיזא דבתו' לא נזכר זולת שכתבו ונראה דפירי דפירי דהתם לא הוי כי האי דהכא ר"ל אף דעל דמי ט"ה ועל דמי הכפל של ולד בהמות נ"מ טעם אחד דלהכי לא תקינו שיהי' של הבעל לגמרי כפירות נ"מ משום דפירי תקינו ולא פירי דפירא (ודע דלהכי נקראו דמי ט"ה פירי דפירא אף שהם פירות נ"מ עצמם מפני שהם פירות כפולים דכבר יש בידו הנ"מ או הצ"ב לפירות להכי הדמי ט"מ פירי פירות) מ"ה אין דיניהם שוה דהכא מבואר דלגמרי שלה ולא לנ"מ מדנאמר ואין הבעל כו' ושם לא נאמר אלא משלם כפל לאשה ולא יותר משמע להו דאך שלה הם לנ"מ וכן הרמ' דקדק בזה שלא להוסיף מהמבואר בגמרא אבל מהב"ש שכתב וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות דהיינו אם כונתן כנ"ל מזה לא איירו כלל ופשיטא לי דלסברת תו' גבי נתן מתנה ה"ה בט"ה וכנ"ל ותו כתב וכן מוכח שם דאל"כ מה פריך כו' אם יש לו חלק בפירות א"ו דא"ל שום כי' זה יותר תימ' דאם רשאה לאכול הדמים אלא שאם הותירה וקנתה מעצמה קרקע הוא דיש לו זכות בהפירו' מה יזיק לה להקושיא ותזבן ואפילו נדחק דכונתו להוכיח מקושי' הגמרא דלא נימא ההו' אמינא שכתבתי שדמי ט"ה משועבדים דוקא ליקח קרקע כדי שימכרו הפירות ומהפירות ילקח קרקע והבעל יאכל הפירות זה נמי לא מכח מידי כאשר אבאר ותו':
ה
כ' ומזה מוכח נמי כו' דאל"כ איך ס"ד וכו' וא"י מנין לו כל זה דאי נימא דברור לו שאינו יורש אותם ולהכי ברור לו שתוכל ליתנ' דמה"ת לא כיון שאינה מפקיע שום זכות זה גופי' ק' מנ"ל דודאי מסתבר דיורש אותם דלמ"ד ירושת בעל ד"ת מה ענין פירי דפירא לא תיקנו ופשיטא דיורשם ומסתמא ה"ה למ"ד דרבנן וא"כ פשיטא דנמי לכתחילה אינה רשאה ליתן וכדסבר הרמ"ה בנתן מתנה אלא שאם נתנה קיים וכנכסים שא"י דלכתחיל' לא תמכר והיא בהאשה שנפלו ובסי' צ' בש"ע וביאר הר"ן משום הפקעת הירושה וכ' נמי סברא הנ"ל ע"ש ולפי הא"נ שכתבתי בדעת התו' מדבריהם בכתובת דבנתן מתנה בלא זכות פירות ובלא הסברא דאדעתא דהכי יהיב מ"מ שייך תק"א להיות מכרה בטל משום הפקעת הירושה י"ל דה"נ בדמי ט"ה מפני שיורשה אף מתנתה אפילו בטל ואי דברור לו מן הש"ס דתוכל למכור לכתחילה ומזה פשוט לו דאינו יורשם זה נמי ק' מנ"ל ואי מן הקושי' ותזבין ותתן אטו בדידה תלי' אלו הברירה בידה פשיטא דפגיעתה רעה א"ו דתזבין בעל כורחה ע"י כפיות ב"ד כדי לסלק שעבוד דין תורה שעלי' וא"כ י"ל דלעולם אסורה לכתחילה אלא דזה חשוב כמכרה בדיעבד ע"י השעבוד ולע"ד אפילו להרמ' שבח"מ סימן ק"ד ורמ"ח דסובר בדין אחיך דאף אם מכר הראשון קיים מ"מ אין ב"ח גובה ממתנה זו כיון דלא ימכור לכתחילה דוקא שם שהאיסור על העברת דעת הנותן ומסביר הה"מ שאין על הב"ד להגבות מה דעבדו איסו' והאיסור שייך לגבי כ"ע וגם האיסור חמור עד שהחכמי' קוראים אף המשיאו עצה רשע אבל בהאשה שאין כ"א אזהרה דלכתחילה עליה לבד שלא תפקע ירושתה פשיט' לי שמודה ותדע דהרי שם בהסוגי' מקשה ואי ס"ד ליתא לתק"א תזבין נ"מ והא ודאי אף בלא תק"א מבואר במתניתן ריש האשה שנפלו וב"ה אומרים לא תמכור וע"כ לא פליגו ב"ש אלא בנפלה משנתארסה אבל משנשאת כע"מ דל"ת ועיין בהר"ן מוכח מיני' דכל ל"ת מפרש משום הפקעת ירושה ואפילו רוצה אך למכור הגוף בלא פירות דאל"ה לא מוכח מידי לר"ש דיורש נכסים שא"י ומה מקש' ואי לית' וכו' אלא ש"מ דהכא הוי כדיעבד דמכר' קיים ותו אפי' למה שכתבתי מדברי תו' בכתו' דאף דיעבד מתנת' בטיל' במה שהבעל יורש נמי לק"מ דהא בסימן צ' פסקינן בנכסי' שאינם ידועי' אם נתנ' טרם שנודעו לבעל קיימת ואפי' מתנה שניתן לה משנשא אם נתנה קודם ידיעתו קיימ' והפשוט שדמי ט"ה הם א"י דלא אדעתא דהכי נשאת וא"כ כשנשתעבדה טרם שמכרה הא הוי כמוכרה טרם שנודעו (דהא לגבי הנחבל חשוב הט"ה כמו מינה ואילו מן גלימא דמשוע' למכור בט"ה ואין דומה לנפלו לה נכסים בירושה בתר הכי שבארתי סימן צ"א דאינו גובה ע"ש ודוק כי הכא הוא והיא לא יזכו בהדמי ט"ה הב"ד מחליטם לה נחבל ע"י שמעבודה דמינה) ושפיר פריך ותזבין ולעולם י"ל דאם מכרה בט"ה ונתנה בתר דנודע לו דבטל מתק"א מדיורשים כמו לתו' בנתן לה מתנה אך לע"ד אין תי' זה דתו' מוכרח כי משמעות תק"א אינה כ"א על נ"מ ולא על מתנתו או דמי ט"ה ולהכי לא זכרוהו בגיטן ובזה נסתר נמי הוכחתו מן הש"ס אף למה שרציתי לדחוק דאפילו אי נימא דיש שעבוד על דמי ט"ה ליקח בהן קרקע על אופן הנ"ל מ"מ מקש' שפיר ותזבין כנ"ל דמשעה שנשתעבדו הוי כמכרה טרם שנודעו וקיימת אפילו בנ"מ עצמם אבל באמת כבר הוכחתי בפשוט דזה לא ס"ד והעיקר שדמי ט"ה ודמים הניתני לה מבעל שוים אלו ואלו רשאי לאוכלם ואם מתה והותירה יורשים ולהכי לכתחילה ודאי לא תתנם ולשטת תו' אפשר אף בטילה ואם המתנה קרקע או הדמי ט"ה קרקע היו או שקנתה בהדמים קרקע להרמ"ה הרמ' ורשב"א משמע שהפירות נמי לגמרי שלה מפני שגדלים על שדה שלה ולהתו' הם נ"מ כאלו באו לה מעלמא ומה שהח"מ כ' דמשמע דרשאי ליתן לכתחיל' דסתמא אמרו בגמרא ט"ה לאשה ואין לבעל בהם כלום בהגמרא ל' זה אינו אלא שרש"י ז"ל כ' לביאר על אביי שרצה להוכיח דט"ה לאשה דאי לבעל הוו לימרו לי' וכו' ואי כונת אביי לאשה היינו אך לנ"מ עדיין יקשה מדוע ישלמו כל דמי ט"ה לאשה כאלו לגמרי שלה לכן הוסיף לבאר דאף כוונת אביי שלה הן ואין לבעל בהן כלום כפסק רבא ואין הבעל אוכל פירות אבל להוציא מזה דין נתינתה לכתחילה לע"ד אין לנו ודוק:
ו
גלוים וידועים כ' הח"מ וא"י לטעון וכו' א"כ היא נקראת מוחזקת ולפ"ר דבריו למותר שהרי מכח קושי' זו הכריחו תו' ב"ב נ"א ע"ב ד"ה קבל דבמעות שאינם טמונים ל"מ תפיסתו לענין שיוכל ליתן לגמרי הם שלו ובזה הושוו כה"פ דהא להרמ' תמיד היו דין מעות זה לו לפירות וכמו כן עתה אחר הקניי' ולתו' איפכא תמיד היא נאמנת במעות גלוים עכ"פ לומר לגמרי שלי וכן עתה אחר התפיס' ולהכי קנתה:
ז
נתן לה אחד כ' הב"ש ומבואר בבעה"ת כו' אינו יורש אותה ומהרמב"ן שהעתקתי סעיף י"ב משמע' דיורש זולת בשהתנה ע"מ כו' בחייו ובמותך וע' ש"ך ח"מ סי' ס"ב מסופק בזה:
ח
אא"כ התנה וכו' יש לחקור באופן זה שיש להאשה מה שאין להאיש בהן אכילות פירות וכן אם מכרה כתו' דסעיף ז' וכן למה שהבאתי סימן ע' בשקמצה די"ל דנהי דאיין הדין בהם ליקח קרקע ויכולה לאוכלם מ"מ אם הותירה ומעצמה לקחה דבר הע"פ זה הקנין הוא נ"מ והפירות דבעל ואל תתמה הא קנתה במעות שהן לגמרי שלה שהרי בנתן לה מתנה השדה לגמרי שלה ומ"מ לשט' התו' סע' ז' הפירות הגדלים אמרו דלא עדיפו מאלו באו לה מעלמא והן נ"מ ה"ה בנ"ד י"ל דכע"מ דמה שקנתה בהדמי' קנין מחודש זה א"א לה ליקנות בלא בעלה לענין אכילות פרות וכללא אמרו אין קנין לאשה בל"ב ונהי דלשט' הפוסקים אפילו כשמואל דסתם ע"מ שאין לבעלך רשות נמי מהני והפשוט דאפילו היא שדה ועושה פירות שאף הפירות לגמרי שלה ואפי' לשטת תו' הנ"ל היינו משום דקנין שדה זה בא לה ע"י תנאי הנותן דוקא באופן שלא יהא לבעלה רשות בה ובהיוצא ממנו אבל מה שקנתה שדה אחר בחליפי פירו' אלו זה קנין מחודש א"א לקנות בל"ב ע"פ תקנות חכמנו שזיכו לו פירותיה בכל מה שתקנה ולא עדיף קנין מחודש זה מירושה שנפל לה ויש דמות ראי' לסברה זו מדברי ר"י פ' הכותב שפסקינן כותי' בסי' צ"ב דמפרש הגמר' בת"ר אלו הן וכו' בדף פ"ג ע"ב ע"פ פי' הרא"ש דלר"י מתניא והיא דע' הי"א שם והיינו כדתי' הגמרא בסוף הסוגיא כיון דאכלתינהו לפירות פירי פירות מהיכי אלא בדשייר נשמע מר"י אף שכתב דו"ד אין לו בנכסייך ובפירותיהן והיא רשאה לאוכלם וליתנם למי שתרצה מכל מקום אם מכרן ולקחה בהן קרקע היא נ"מ והבעל א"פ וי"ל ע"כ ל"פ חכמים אלא דס"ל דאף מפ"פ סליק משמע הא פירות שהן שלה שלא מחמת סילוקו אלא דמעלמא אתו לה באופן דלא זכה בגווייתו מודים דמה שקנתה בהם שהבעל זוכה בקנין מחודש זה שיהי' נ"מ ותדע דאל"ה ק' לשטת התו' ב"ב נ"א ע"ב דס"ל דבמעות גלוים אפילו תקף הבעל מוציאין מידו ונאמנת שלי הם לגמרי וניתן לי ע"מ והיא שיטת הי"א שבסימן פ"ו סעיף ב' בהג"ה וע"ש בב"ש שמפרש לנכון הכי דעתם וכן מוכח בד"ה קבל שכתבו ועוד מדקאמר רבא דבמעות שאינם טמוני' קנתה משמע דאם תקף מוציאין דאם א"מ אמאי קנתה הא יכול לומר להוציא מידה נתכוונתי כי לא יכולתי להוציא בענין אחר ואפילו בב"ד עכ"ל ואלו דלאחר התפיסה אינה נאמנת לגמרי שלי כ"א לפירות עדיין יקשה אמאי קנתה לימא דלהכי נתכוונתי להוציא כדי לאכול הפירות דהא בעודם בידה בלי ספ' להתו' נאמנת לגמרי שלי הם בהסכמת הב"ש ס"ק ך"ז וכן כ' הש"ך ח"מ סימן ס"ב דאל"ה עדיין יקשה אמאי יחזור לאשה יודיע לבעל דדילמא יטען הפירות שלו ואף שחתני החרי"ף מו' יודא שי' בהיותו במחיצתי דחה קצת דלא צריך לחוש לזה דדילמא עדיין מעות שאינם ידועים לבעל נינהו ולא זכה בהפירות מ"מ מוכרח מהרא"ש להדי' שמבאר דאפילו עבד נאמן במה שבידו שניתן לו בע"מ ומה"ת יגרע אשה אלא ש"מ דאף אחר תפיסתו במעות שא"ט מוציאין ונאמנת בכל דבריה וא"כ ק' היכי קאמר רבא הלכתא קנתה והבעל א"פ דהיינו סעיף ט' ואייך שייך בזה לקבוע הלכה הא בדיד' תלי' דאם טוענת שלי לגמרי הן אף פירות אינו אוכל האמת דהב"ש סס"ק ז"ך כ' ולהני פוסקים כו' והא דאיתא בש"ס איירי כשאינה טוענת זה לע"ד דוחק וגם סתימ' הטור ורמ"א סעיף ט' ל"מ הכי מדלא ביארו לשטתם סעיף ו' דבדידה תולה ותו כ' גם י"ל כתקנתה קרקע כו' תו אין לה מגו וכו' וזה ודאי אינו דא"כ עדיין יקשה מדוע קנתה הא יוכל לומר להוציא כוונתי עכ"פ כדי לאכול הפירות ושלא יהי' לה מגו ותו מה יענה לפי' הנ"י שמביא סס"ק ך"א דמעות גלוים היינו שידוע שנתנו לה בע"מ ואיך קאמר שאם קנתה באותן דמים דהבעל יאכל מהם הפירות וא"ל דס"ל דע"מ שאין לו רשות לחוד ל"מ עד שיאמר ועשי וכו' ק' חדא למה מסיים כלל ההיא לישנא יתרה דע"מ ותו דאם הדבר ידוע הא סתמא בעדים ופשיטא ק' איך סותם הלכה הא אפשר להתברר ע"י העדים באיזה אופן ניתן לה אלא ש"מ כנ"ל דבכל ממון שבעול' מ"מ אם קנתה דבר הע"פ הפירות דבעל אלא דאפשר לדחוק דרבא על הרוב מדבר שרוב המעות שביד האשה הם נ"מ ועיקר חדושו בהלכתא דלא נימא דמכירתו כנתינתו שהוא לגמרי שלה משום בעין יפה נותן ה"ה במכר אף בדמי נ"מ נימא בע"י מכר לגמרי קמ"ל דמוכר בע"ר מוכר ולעולם י"ל דאם קנתה בממון שהוא שלה לגמרי אף מה שקנתה הוא שלה לגמרי וכה"ג אפשר לדחוק לפי' התוספו' דבטענתה תלי ומ"מ לא איירי כ"א כדכ' הב"ש בדלא טענה ועל הרוב ידבר והחדוש כנ"ל ואף הראי' מדברי ר"י לדעת הרא"ש אפשר לדחו' דש"ה דהסילוק בא מכחו להכי אמרינן דשייר לעצמו זכות פ"פ ולא נתן לה כ"א שתאכל ולא תקבץ קרן הע"פ ובזה נמי יש לדחוק שא"ד להמבואר בב"ש סי' צ"ב ס"ק ב' משא"כ מה שקנתה בדמים שהם שלה לגמר' י"ל הבא מכחם כמותם וגם הראיה מתו' בנתן מתנה אפשר לחלק דוקא בפירו' הגדלים מעצמם על השדה שהוא לגמרי שלה מ"מ כיון דממילא באים בלי המצאתה לא עדיפו מנפלו לה בירושה אבל מה שקמצת וממציא תחבולה לקנות יש לומר דהוא שלה לגמרי כגוף הממון ואולם סתימות הפוסקים סעי' ט' משמע כדסברתי וצ"ע:
ט
עליה להביא ראיה הרמב"ן ז"ל כ' הטעם שכל מה שביד האשה בחזקת הבעל שיאכל פירות דמשום איבה וקטטה התקינו ואם נאמנת נקיט ואתי תגרא ולפ"ז יש ליישב קושית הש"ך ח"מ סי' ס"ב על הה"מ שכ' טעם דנאמנת באתה נתת לי דחזקה אינה מעיזה והקשה בטוענ' גרשתי א"נ אף להרמ' לענין תוספת וי"ל נהי דאין להאמינה לממון מכח חזקה דאינה מעיזה היינו להוציא אבל במה שמחזקת דמעיקרא דדינא נאמנת אלא כי היכי דלא נקיט תיגרא בטלו נאמנתה מ"מ בטענה דלא עבידה להעיז במה שידוע לבעל שמשקרה שבקוה אדינא אך על טעם הרמב"ן הנ"ל ק"ק דאם כן אף אם ניתן לה מתנה יהא שלו לגמרי כמציאה שהיא שלו מטעם זה כדאיתא בירושלמי שהביא שם הרמב"ן אלא שכ' הגע עצמך שנתן לה אחר במתנה כן ומשני קול יוצא במתנה ואין קול למציאה ופי' הרמב"ן וכו' ומיהו במתנה לא חשו לכך שקול יוצא למתנה ולא מעיזה לומר שלי הם והם נמי דברי הב"ש בשם בעה"ת ס"ק ך"ד וא"כ לגמרי תהא נאמנת ולא יחושו לתגרא וצ"ל דוקא להמציא יש מאין שתגנב ותאמר במתנה ניתן לו אינה מעיזה אבל אחרי שניתן לה סתם וקול יוצא אפשר דמעיזה לשקר ולומר שניתן בע"מ וזה נמי ל' הה"מ פ' ך"ב מה"א ותירצו קול יוצא למתנה וכו' פי' לפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שלא תהא נאמנה לפי שלא תעיז ולפ"ז ודאי צודק פסק הרמ' כנ"ל דבאתה נתת חשוב ממש כמתנה סתם שנאמנת לכ"ע מטעם דלא חציפא דהא יש מאין הוא תו כ' הרמב"ן טעם ועוד שידו עדיפ' מידה לפיכך היא המוצי' ועליה הראי' ולפ"ז נכון מה שחולק שם להדי' על הרמ' ופוסק דאפילו טוענת אתה נתת דא"נ דכיון דחשובה מוציא לענין פירות לא אלים החזקה דאינה מעיזה לאפוקי ממון כדהוכיח הש"ך ומשמע דהרמ' לא ס"ל כהרמב"ן בטעם זה ויש נ"מ לענין ספיקא דדינא אם הבעל אוכל פירות אם לאו כדרמזתי סימן ע' וכ' הרמב"ן ז"ל הוכחה לד"ז תדע שאלו נאמנת איך אמרו אבל אם אמרו בשעת מיתה של פלוני הם יעשו פי' לפירושה שאינה נאמנת ליהמני במגו דאי בעיא אמרה אחר נתנה לי בע"מ שאין לבעלי רשות בחיי ובמותי אלא מה שתאכלי לפיך וכו' וכדאמרינן לענין בכור אלו בעו למיתן לי' מתנה מי לא יהיב ואעפ"י שבאה לאחר מותה וכ"ש הכא וזה אפשר לדחות כדכ' הב"י בשם י"ח ודוחין ראיה זו דהיינו די"ל דל"ח מגו משום דלא מעיזה מפני שלא יצא קול וכנ"ל:
י
אך תו כ' ועוד שאם יכולה לומר כן אף כשמתה יורשיה יטענו אין הבעל יורש והואיל והללו באין לירש והללו וכו' יחלוקו למה אמרו יחזור לבעלה שהוא יורש א"ו שהחזקה כל שבידה כדין נ"מ ומתנה סתם שהבעל אוכל פירות ולהחולקים ע"כ דמודו דכ"ז שלא טענה ברי הם בחזקת נ"מ אבל בטוענת סברו דנאמנת ומשמעות סתימות החולקים דאפילו ל"ל שום מגו נאמנת כן כ' הש"ך סי' הנ"ל ודלא כדכתב הב"ש סס"ק ך"ז וכאשר כתבתי לעיל אלא כהש"ך דדוקא לאמרה של פלוני הצריכוה התו' מגו אבל שלי הוא נאמנת בל"מ וע' סעיף פ"ו ודו"ק.
יא
הג"ה וי"א הא כו' דוקא במ"ט כ' הב"ש אבל מה שמחלק כו' ולע"ד א"ז מוכח מהרשב"א בתשו' סי' תתק"ו והיא בב"י פ"ו דז"ל אשה שקנתה חפצים מבעלה במ"ט דלא קנתה דלגלוי זוזא דעביד הילכך ימכר מה שלקחה וילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות אבל לתפסה כול' ביד הבעל לא דאין לו כ"א פירות ומשמע אפי' טוען ברי שהממון שלו א"נ וק' הרי אזיל בשטת הר"י שמשוה קניות קרק' והלואה דבמ"ט נאמן בטוען ברי וע"כ דוק' במכר קרק' במ"ט דמאחר דלא קנתה ממילא הקרקע בחזקתו וחשוב תופס במעות יוכל לטעון וכן בהלואה דהיא תופסו בנייר והוא בהמעו' דשטר לו כגבוי שפיר מקרי תופס (וע' בס' ת"ך סי' ק"ל ואין דבריו מזיקי' דברי אלה דהכא דעל גוף הממון שתפס מן האשה שפיר חשיב תופס דומי' דהטוען על הכתובה שמביא שם) אבל בחפצים אף דלא קנתה מ"מ הרי תופסה בהחפצים תמורת המעות וחשובה מוחזקת וא"כ ק' הרי בזה נמי נוטה לשט' תו' שבמה שבידה נאמנת דלגמרי שלה ולמה יאכל הפירות א"ו דמחלק דוקא במ"ג נאמנת על הכל משא"כ במ"ט כמו שאם הבעל תפסן מגריעותא דהטמנה נאמן שגנובין הן כן אפי' בידיה חשדינן אותה שהיתה רוצה שלא לעשותם ידועין לבעל כדי שלא יאכל הפירות ולהכי א"נ שלי הם לגמרי ולתשו' זו רומז הד"מ ס"ק ג' ע"ש (וע' ש"ך ח"מ סי' קך"ז) ודע דלדעת ההג"ה אם מחולקים בזה היא אומרת גלוים היו לו והוא אומר טמונים היו ודאי היא נאמנת דדוקא בלותה והוא מוחזק במעות הוא נאמן כיון שהשטר שבידה חשוב אינו מקוים אבל אם מוחזקת נאמנת ותשו' הנ"ל הי' ידוע שהיו טמונים ובזה לע"ד אף דעת התו' ורא"ש מתישב בשטה זו:
יב
ודוקא בשאינם נו"נ ע' ח"מ כ' וכן פ' בש"ע ח"מ ע"ב וע"ש בש"ך סק"ו מביא בשם בה"ת דאף בנו"נ נאמנת וא"ד לאונות ושטרות וכן מוכח דעת ר"ת שהתוספתא בכתו' דף פ"ח ד"ה לאפוקי והובא בהרא"ש ובהטור סי' צ"ו דאפי' שבועה לא הצריכה ומוקי' דההיא דאונות דוקא באלמנה ע"ש בהרא"ש אך תו' ורבים חולקים ומ"מ צ"ע קצת אם לא תוכל לומר ק"ל. וכ' הב"ש מיהו בנו"נ ואמרת אתה וכו' למה שביארתי לעיל טעם הרמ' דאך מטע' דאינה מעיזה שבקוה אדינא בלי ספק בזה מודה להרמב"ן שמשום חזקה דא"מ לחוד א"נ ויש לה מגו:
יג
כ' הב"ש מיהו מהתוספת בסוגי' זו משמע כו' אף דכדבריו כ' הש"ך בסי' נ"ו בסוף מביאו מ"מ להמבואר בב"ש עצמו סימן פ"ו ס"ק ג' דבנו"נ אף דנאמר בהש"ע נמי יחזור להאשה אין פירושו כפירש הגמרא לשטת התוספת כי לשטתם באינה נו"נ אפילו עומד וצווח כדדייק התו' ורא"ש ושפיר יש לה מגו משא"כ בנו"נ כיון שהדין שלא להחזיר אלא בהודאות האיש פשיטא שאין לה שום מגו ונהי שבסי' פ"ו כתבתי שאין פירושו מוכרח ברמ"א מ"מ להתו' ודאי דא"א למיהדר לה בנו"נ בלי רשיון הבעל ומה מיגו אית ליה ולע"ד דברי הש"ך עם דבריו צ"ע (וע' ש"ך ריש סי' ס"ב):
יד
ואם אמרה אתה נתת לי ע' בש"כ ונ"מ אם מת בעלה ל' זה איתא בש"ך שם ועליו לק"מ דאזיל לשיטתי' שפירש ד"ז משום מגו ובדליכא עידי ראיה ע"ש אבל להב"ש שכ' כהה"מ בדלית לה שום מגו כ"א מטעם העזה פשיטא דלאחר מותו בל"ז לא שייך ולא נ"מ מידי תו כ' והש"ך סי' ס"ב הקשה עליו כו' לכן יפה הקשה כנראה הש"ך תופס לעיקר מה דאינה נאמנת בניתן לי בע"מ מטעם ב' שהבאתי בשם הרמב"ן דידו עדיפה והיא המוציאה ויפה הקשה דנהי דאיבעי' דלא איפשטא היא מ"מ היא המוציאה ומה שכ' הב"ש וא"ל כו' דא"כ כו' לעולם שייך השבועה לבעל דברי' אלו לא הבנתי כלל (אך א"כ בפשוט היה יכול להקשו' דהו' ליה מגו להוציא) ואולם כבר כתבתי דנראה מהרמ' מדפ' דנאמנת באתה נתת דלא ס"ל אלא כטעם א' דהחכמים הפקיעו נאמונתה כדי שלא יתרבה הקטט ובאתה נתת לא חשו לזה משום דלא חציפא א"כ י"ל דלא סביר כלל החזקה שכל הנמצא בידה הוא לפירותיו אלא מטעם זה לחוד שלא יתרבה הקטט העמידו הנכסי' להבעל להפירות באם אינה נאמנת ומסתמא לא הפקיעו הנאמנות אלא בדלית לה המגו ושפיר הקשה הבעה"ת תו כ' וכל הדין של הרמ' איירי וכו' אף דכ' בזה דלא כמסקנת הש"ך לע"ד יפה כיון חדא כדכ' דלשון הרי שנמצא מעו' ודאי משמע בעדים ותו מה שכ' הש"ך דטענות אתה נתת עדיף בזה דלא הוי מגו במקו' חזקה לע"ד תמו' דאם כל נמצא בידה חזקה של הבעל לפירו' ע"כ משום דאמרינן הנותן מתנה לאשת איש חזקה דאינו מפקיע מהבעל הפירו' מה"ת נימא דלגבי נפשו לא יהא חזקה זו ונהי שהדין אם נתן לה סתם בפני עדי' אמרינן בע"י נתן ואינו אוכל פירות אבל בהכחשה מה"ת לא נימא מסתמא לא נתן כלל ואם נתן עכ"פ התנה שנותן אך על ע"מ לכן העיקר כהה"מ וקושיתו על טעמו ע' לעיל:
טו
לוקחין דבר שפירותיו מרובי' ז"ל הרמ' וכ' הח"מ אם יראה לב"ד וכו' ומפירש"י ז"ל ל"מ הכי כי ז"ל ארעא ובתי ארעא זבנינן ששכרה מרובה ואינם מרקבת ושניהם מעכבי' הבעל יכול לומר וכו' ר"ל אם הבעל חפץ בארעא וכן אם הוא רוצה בית יכולה היא לומר אין רצוני בדבר שהקרן הולך וכלה הרי דמחמת ששכר הקרקע לא תלה טענתה והיינו משום דהפירות שלו כ"א במה שכלם והולך קרנה וא"כ י"ל אף בשכר בית מרובה טענתה עדיף וצ"ע קצת ואם נפלה לה דבר שאין גזעו מחליף כגון וכו' בטור איתא בל' זה ואפי' נפל לה אין גזעו מחליף אם ישאר קצת מן הקרן א"צ למכרו כגון שנפל אילן שקוצצים אותו לעצים ואג"מ קוצץ ואוכל כיון שישאר לה המקום ודחק הב"י לפרשו דנהי דמהרא"ש משמע דשני הפירושים על הכללא דמילתא אמת ומן פירש"י משמע דלפ"ז אבא זרדתא מקרי אג"מ והוי קרנא והכל ימכר מיד מ"מ סובר הטור דלענין אם נפל אילן הלכה כלישנא דאמרי לה פירא מדאמר ר"נ עיילא לי' גלימא פי' הוי ומכסי בי' ואזיל וזה נראה שטת ר"ת בתו' ד"ה כללא ע"ש ואולם הב"ש סס"ק ל"ד כ' ואם נפל אילן זקן אינו רשאי לקצץ כמ"ש פ' המקבל וכ' הר"ן משום הכליון ניכר ובר"ן לא מצאתי דבר זולת על הכניסה לו גלימא כ' אע"ג דמכלי' קרנא כיון שאין בליו ניכר כל שעה לא איכפת לן אבל רש"י ז"ל כ' והשחקין יהיו לה לקרן והר"ן כ' דבריו דלא יקשה להרי"ף מ"ש גלימא מהכניסה פירות תלושין ולומד ממנו דה"ה למה דמוכח מהמקבל דבנפל אילן זקן דאינו רשאי לקצות נמי הטעם דכליון ניכר וא"כ לשטתך ר"ת והטור יקשה הסוגי' דהמקבל והיא בדף ק"ט דלרבא דהלכתא כותי' קרנא הוי וזה תימ' אמנם לע"ד נראה דלק"מ ואינו דומה כלל דהתם דמעיקרא היו האילנות טעונים פירות נמצא בשעת ירידת המלוה לתוכה לא נחית כלל אדעתא דגוף האיל' ונשאר זכות האילן להלוה להכי אף שהזקין אינו יוציא מזכותו ונשא קרן משא"כ הכא דנפל אבא זרדתא או אילן זקן שאינו עושה פירות מיד כשהכניס' או נפל זכה הבעל בהגוף מתורת פירות כיון דאין לו פירא אחרינא ולמכור אין מזקיקן אותו ודוק בתו' הכא תמצא הסברה נכונה אך א"כ עכ"פ יוצא מהמקבל דאם נפל אילן טעון פירות ונתיבש דקרנא הוי ואינו רשאי לקצצו אבל אפשר גם זה אינו מוכרח כי י"ל דוקא גבי אשה שאלמוהו לשעבודי' דפירות עד דידו עדיפה אף בזה אלמוהו דאם נשאר אפילו דבר מועט נמי נחשוב לקרנה ומה שעומד לקצוץ לפירות משא"כ במלוה ולוה והקושי' על אביי היא מכח מכ"ש ובפרט למשמעו' הרמ' דמשום רבית נגעו בו ע"ש ליכא למשמע מידי משם ואם כונת הב"ש לנפל אילן זקן בלי שום קרקע כגון בקרקע דחברי' ולמד זה מדתי' הגמרא דאף אביי מודה היכי דל"ל קרקע מידי דקרקע הוי ומכ"ש לרבא זה א"צ ללמוד משם דפשיטא הוא כי מה בין זה לעצים תלושים ובגופא דההוא דינא צ"ע הרי"ף ורמ' וש"ע סתמו ולא נקטו כללא דגזעו מחליף כ"א על הלקיחה במעות דהינו פי' ר"ת ודין מה שנפל לה אינם מביאי' כ"א דינא דר"נ עז לחלבה וכמוס ונפל אבא זרדתא או מחפורו' של צריף השמיטו כנראה שבהכל סמכו דנלמד מדר"נ דהבעל יאכל הכל וזה ק' דבשלמא הר"ת והטור שפיר דימיהו לעיילה לי' גלימא דלדידהו תלה בשיור קצת וה"ה בא"ז דנשא' קרקע קצת משא"כ לשטתם דלא מצרכו שיור מידי וע"כ כדמחלק הר"ן דבכליון הניכר תלה א"כ א"ז דנמי ניכר מהראוי דליהוי קרנא דומי' דפירות ואף כי נדחק דמודו לר"ת דהיכי דיש שיור קרקע אפילו בכליון הניכר חשוב פירי זולת בדלא משייר הוא דמחלקין בין ניכר להיכי דמכלה מעט מעט מ"מ צ"ע מנין יש ללמוד סברה זו דלפ"ר משמע מהמקבל איפכא דקרנא הוי וע"כ דלמדוה מחפורת של צריף דאפשר סוברים דנמי חשוב כליון הניכר ומ"מ הוי פירא לבעל משום שיור הקרקע א"כ הי' להם להעתיק עכ"פ מחפור' וגם מן הסוגי' משמע דר"נ למד דינו מן מחפורו' אליבא דחכמים ש"מ דלא הוי כליון הניכר וצ"ע:
טז
נפלו לה עבדי' כו' לא ימכרו ע' ב"ש ותירץ דבריו כדי שלא יקשה על הרמ"ה דס"ל דאף האשה יכולה לכוף להבעל מן הכניסה עז והם דברי הח"מ ותי' דסברת הרמ"ה הכי שהחכמי' השוו מדותיהם דכיון שהוא יכול לכוף למכור אף היא יכולה לכופו משא"כ עז שניהם א"י לכוף זא"ז ושוב כ' סברת התו' דנשמע מהם דהחכמים שקדו על טובת הבעל לכן הברירה בידו דהיינו דע' הרא"ש אך שוב כ' ולהרא"ש צ"ל וכו' היינו אם רוצה לאכול ואם רוצה י"ל דיכול למכור וכן משמע בתו' ד"ה כללא ושם לא משמע מידי וגם א"י לפרש באיזה אופן שייך דינו אם העז גופה שלה דהיינו שטת רש"י ורא"ש פשיטא דאין רשאי למכור משום שבח בית אביה ואם בעז שאין לה בה אלא חלבה והוא גם היא רוצה למוכרה לחלבה היינו סעיף י"ז דהיכי דליכא רווח ביתא דאינו רשאי ובדאיכא רווח ביתא מה"ת דלא ולענין שיהא יכול לטעון דרוצה למכור ולקנות קרקע שעושה פירות מהטענה שיש לו בא"ז ודאי דלא וא"ד לא"ז שאינו עושה כדי טיפולו:
יז
נפלו לה פירות כ' הח"מ אבל לפי' הרמ' כו' ר"ל דאם נפל קרקע אך לפירותיה כל ימיה דהיינו דקל לפירותיו והיו בשעת נפילה נמי עלייהו פירות מחוברים נמי שלו וק"ל:
יח
עבדי נ"מ הח"מ מביא דעת הרא"ש בשם בה"ג ואולי למד משפחה דמשמ' לו דע"כ לא פליג חנני' כ"א דלא חש למיתה משמע הא מיתה מודה לת"ק ומשמע מלשון חנניה דאמר עשו ולד שפחת מלוג כולד בהמות מלוג דשווים ולהכי אף דבבהמה אפשר דחשוב עורה שיור מ"מ נראה לו דשוים הם ולא נזכר שיור העיר לת"ק כ"א להציל מחשש מיתה ולא בשמתה וק"ל תו הביא דהכפל לא זיכו לבעל וכתבו התו' בהמקבל דף פ"ט וצריך טעם מאחר דתרווייהו מחד טעמא דפירא דאתו מעלמא לא תקינו לי' רבנן מדוע ישתנו בדינייהו ואפשר דדוקא במה שהיא הממציא להביא פירי דפירי דהיינו במה שמכרה היא דלגמרי שלה אבל כפל נהי דמה דאתא מעלמא לא תקינו לו מ"מ לא גרע ההוא דנפל לה מבלי המצאתה מירושתה וכבר כתבתי המשמעות בגמרא שממנו הוציאו חילוק זה והמהרש"א ז"ל כ' טעם אחר וק"ק דא"כ בכפל של בהמות מלוג עצמו דילפו התוספת במכ"ש דלאשה נימא דיהי' שלה לגמרי:
יט
וליטול ולד השפחה כ' הב"ש גם נראה מהרי"ף אם הבעל מוכר פירות ולוקח קרקע אז הקרקע שייך לה וא"ל אלא הפירות כי הפירות לא תקנו חז"ל אלא לריווח ביתו ולא לקנות קרקע ור"ל מהרי"ף שסובר ולד ולד ב"מ לאשה משום דכל פירי דפירא ואפילו מגופי' ל"ת לו (ודבריו סובבי' להעתקתו ס"ק ל"ז) והוקשה להרי"ף מדקתני איזה הם פירו' ואיזה הם פ"פ ותי' דהא דאמרינן דאוכל פ"פ מפרש כגון שמכר הפירו' ולקח בדמיהן קרקע דכיון דלא אכל פירא דינא הוא דליכול פד"פ דקיימו במקום הפירו' אבל הכא דשקיל פירא לא שקיל כפל דהוא פד"פ וכ' הרא"ש ולדידי' נמי הוי ולד ולד לאשה ולא מסתבר דכיון דולד דידי' ואי בעי שחיט ואכל דליהוי ולד דידי' לדידה וכנראה שהבין הב"ש מהרא"ש דמודה דאם מכר פירו' ב"מ וקנה בדמי' קרקע שהיא נ"מ מדאך משיג על ולד ולא משיג נמי על גוף הדין דקנה קרקע בדמי הפירו' דלא מסתביר דליהוי דאשה ודחק משום רווח ביתא וזה לא נשמע דיהא שייך רווח ביתא על מכירו' פירו' שבכל שנה ושנה ואפי' במוכר להוציא הדמי' ומכ"ש בלקנות קרקע בהמותר שא"י לאוכלם כמבואר סעיף י"ז ותו ריש פ' הכותב כ' הרא"ש על הברייתא דהוקשה להרי"ף בל' זה והך ברייתא אתי' אליבא דר"י דלרבנן לא משכחת פ"פ אם סילק עצמו מפירו' גם מפ"פ א"א ואם לא סילק גם הקרקע שלקח בפירו' היא שלו (וע' ספר ע"פ) הרי להדי' דל"ל סברתו דרווח ביתא ואם כהבנתו בהרי"ף דהקרקע שקנה במותר פירות היא נ"מ יותר הי' לו להשיג על זה דלא מסתביר ותו להבנתו לא יוצדק כלל שם פ"פ על הפירו' הגדלים בקרקע זו כי שם זה אינו נופל אלא על דומי' דולד ולד שהולד ראשון הוא פירו' שהם שלו משא"כ קרקע זו שהיא נ"מ הפירות נקראים פירי נ"מ ולא פ"פ ולע"ד אין זה כונת הרי"ף דמודה שהקרקע שקנה בדמי פירו' שלו כי הוא עצמה כמו הדמי' שהשיג בהפירו' אלא דהוקשה לו למה ישתנה דין פירו' הגדלי' בקרקע זו שהם פ"פ להיות שלו יותר מולד ולד ע"ז מתי' דשאני בלקיחו' קרקע דשוב פירות אלו דהיינו הקרקע אף כי היא שלו מ"מ א"א לו שוב לאכול מן הקרקע ואם לא יאכל פירותיה אבד אכילות פירותיו הראשוני' לכן הפ"פ הם לו לאכול כמו שהי' לו לאכול הפירי' ראשונה משא"כ בכפל דגוף הולד יוכל לאכול אינו אוכל הפ"פ ולמד ממנו הרא"ש דה"ה לולד ולד וכ' דל"מ ודע דלפי' זה לולא שאיני כדאי הי' נראה לי פי' הרי"ף מוכרח מהבריי' דפ' הכותב דהרי לפי' הרא"ש הוקשה לו לפורשה בדלא סילק דא"כ גם הקרקע שלו ור"ל דלדידי' אין חידוש דהפירו' של קרקע זו שלו כיון שהקרקע גופה שלו ולהכי משמע דאיירי שהקרקע אינה שלו וגם לדידי' אפשר לא נקרא פ"פ אלא מה דאתא מעלמא ע"י הפירו' ולא הגדל בגוף הפירא כיון שגוף הפירא דבעל ומוכרח לכאורה בשסילק עצמו ואליבא דר"י ולע"ד לדידי' איפכא ק' שכיון שסילק עצמו מן הפירא נמצא הקרקע היא נ"מ והם פירו' נ"מ ולא פ"פ ותו ק' מה דקתני מכר פירו' ולקח בהן קרקע כו' מה שייכו' דבעל לגבי הפירו' למכור וליקח בהם הא מסקינן אלא בדשיירא הרי שתולה בה ובדהשיג שם בעצמו על הרמ' מזה אלא ומכרה ונתנה מיבעי לי' ולהרי"ף ניחא דאיירי בלא סילק ומ"מ משמיענו חידוש אלו הן כו' ואלו הן פ"פ ר"ל מה שאוכל יתר על שאר פ"פ דלא תקינו לי' היינו באופן זה דוקא שכיון שמכר הפירות וקנה קרקע דשוב א"א לו אותן הפירו' דהיינו הקרקע לאכול להכי אוכל הפ"פ וע' סי' צ"ב:
כ
וי"א דאם הם תכשיטי' כל דלא הכניסם לו כדי שיובלו משמע דקאי על בגדי' שהכניסה ובב"י לא נזכר כ"א על מה שעשה לה דמדמה למה שנאמר במה שעשה לה אדעתא דלמשקל ומיפק לא אקני ומ"מ יפה כיון דה"ה במה שהכניסה דכמו שמדמה התשב"ץ בהכניסה וא"צ לכולם דמותר ליתן אחת לצרתה דומי' דב' שפחות ה"נ במה שאינם ראוים לה כלל דיוכל ליתנם להאחרת דלא הכניסה שיופסדו וכבר זכה באכילו' פירותיהן כהכניסה גלימא אלא שאם ראוים לה היא קודמת משום רווח ביתא ובאינם ראוים מותר ליתנם לאחרת להשתמש כל ימי חייו והנשאר שלה וק"ל:
בית שמואל
פ״ה
א
תחת פדיונה. משום שניה' אינן מצוים דשבויה אינו מצוי גם נ"מ לאשה אינו מצוי לכן תקנו חז"ל לזה תחת זה רש"י פ' נ"ש:
ב
אין שומעין לה. כדי שאל תתערב בעכו"ם גם חיישינן לפסיד' דידה כשלא נפדת אין לו שפחה לשמשו אפילו התנה עמה קודם הנישואין לא מהני עיין תוספות פח"ה דף מ"ט:
ג
נצ"ב. ר"ל הנכסים אשר יש להם קיום כצאן ברזל משום דכל אחריו' מוטל עליו, ומלוג ע"ש שאוכל כעין מליג' הראש שתולשים השער הגמי"י, ויש לאשה ג' דברים כתובה ונצ"ב ונ"מ והפרש בין נצ"ב לבין הכתובה עיין סי' נ"ג מ"ש ועיין במגיד ר"פ ט"ז ה"א ואפילו נצ"ב דאינו רשאי למוכרם מפני שבח בית אביה ואין לו אלא פירות מ"מ יש לו יתרון טפי מנ"מ דפירי פירות הכל שלו ועיין בריב"ש סי' ק"נ:
ד
בגדים או בהמה ועבדים. וקרקע נמי נצ"ב והכא לא חשב אלא מה ששייך בהם גניבה ואבידה ובגדים היינו מה שהיא מכנסת לו אבל בגדים שלה הם נ"מ כמ"ש בסי' ע"ז:
ה
ואם פשע הבעל וכו'. משמע מגניבה ואבידה פטור מטעם דלא קיבל עליו שמירה אלא מפשיעה אינו פטור מטעם זה כיון דהוא משתמש בהם אלא מטעם שמירה בבעלים הוא פטור ונצ"ב הוא חייב אף על גב דהוי שמירה בבעלים כיון דמקבל בפירוש אחריות מתחייב את עצמו, והטור כ' דין זה בשם ר"י דהוא פטור מטעם שמירה בבעלים והקשה הב"י למה תלה הטור הדין בדברי ר"י הא מבואר כן בסוגי' פ' השואל ולמ"ש ניחא דאת' לאשמעינן בשם ר"י דאינו פטור משום דלא קיבל שמירה עליו ונ"מ הלוקח בהמה לשלשים יום דאינו מקבל שמירה מ"מ פסק ר"י דהוא ש"ח:
ו
בגדי אשה. היינו מה שהיא לובשת כתב הרא"ש דהם נ"מ ולאו נ"מ ממש דהא אין לו /לה/ רשות למכור ולמשכן אלא נ"מ למ"ש בסי' צ' גם נ"מ לענין מורדת כמ"ש בסי' ע"ז:
ז
יש מי שאומר דנצ"ב וכו'. וכן הוא דעת הרמב"ם ועיין בט"ז והברירה בידו אם הוא רוצה אינו מקבל אחריות עליו ועיין בתשו' ריב"ש סי' ע"ו ואם כבר קיבל אחריות א"י לסלק דדינו כשומר דא"י לחזור תוך הזמן מ"ה נקרא צ"ב ועיין בח"ה סי' רנ"ג:
ח
ואם יש פירות בקרקע. עיין בת"ה סי' שי"ב שם מבואר לר"ה ורמב"ם פ"ג ה"ש וסמ"ג ס"ל קרקע שאין בה פירות צריך הרשאה ומשמע אפילו עומדת לגדל פירות צריך הרשאה ולא כסמ"ע בסי' קכ"ב שכתב כשעומדת לגדל פירות א"צ הרשאה אף לדעת ר"ה, ולהרשאה /ולהרא"ש/ א"צ הרשאה ומעות לכ"ע א"צ הרשאה, וכן קרקע כשאין בה פירות ורוצה למכור אותה וליקח דבר שעושה פירות א"צ הרשאה כיון שמגיע לו הפסד, וכל זה איירי בנ"מ אבל נצ"ב א"צ הרשאה אפילו במיתתה ועיין בטח"ה שם וכ"כ בש"ך שם ועיין בר"ן ס"פ השולח וכלל הוא נ"מ ויש בהם פירות דינם איש ואשתו כשותפות מ"ה כשהיא במת' והוא ירד לדין ויצא חייב מחמת עדים שהעידו לא הוי כקבלו' עדות שלא בפני בעל דבר ואם ליתא במתא א"י לקבל עדות שלא בפניה ולגבי פירות נמי הודאת פיו לא מהני אפילו על חלקו שהרי א"י למכור משום רווח ביתו ובנצ"ב מקבלים עדים שלא בפניה אפילו ליתא במתא אבל הודאתו לא מהני כיון די"ל כליי אני נוטל כ"כ הרשב"א בחדושיו ומזה נשמע נמי כשאין פירות בקרקע נ"מ א"י לדון בלא הרשאה דהא הטעם הוא דהם כשותפות, וכן משמע לכאורה אפילו במעו' א"י לירד לדין בלא הרשאה וכן מדייק בתשובת רש"ך ס"ג סי' מ"ז /ס"ז/ דהרשב"א חולק על דין של הת"ה ויש לדחות:
ט
השאילה האשה. כתב בהג"א שם פ' השואל היא רשאי להשאיל נ"מ בלא ידיעתו מיהו י"ל דאיירי דשואלת בעת שאין לו הפסד והוא א"י להשאיל בלי ידיעתה, ואם השאיל הבעל את הפרה ואת עצמה לא הוי שאלה בבעלים ב"י:
י
מפני שהוא כלוקח. כ"כ הרמב"ם ספ"ב ה"ש משמע דס"ל דפטור מטעם שהוא כלוקח בלא הטעם שמירה בבעלים וחולק על ר"י דס"ל לוקח על ל' יום חייב בפשיעה וכ"כ בח"מ וכן הוא בנ"י מיהו מתוס' פ' השואל מ"ש בשם ר"י משמע דס"ל דחייב בפשיעה דאף על גב דאינו מקבל שמירה ושמירה בבעלים לא שייך בכלים שאין הגוף שלה ועיין במר' והגמי"י והרא"ש ס"ל הבעל פטור מטעם שמירה בבעלים אף על גב דאין הגוף שלה ועיין בפ"ה סי' שמ"ו:
יא
כלוקח. אבל אם היה דינו כיורש היה חייב כמ"ש בח"ה סי' שמ"א אף על גב דאית' ס"פ י"נ לפעמים דינו כיורש כשיש פסיד' לאחר והכא לא חייש לפסיד' דמשאיל משום מי דחקו להשאיל תוספת פ' השואל אלא אכתי צריך ישוב למה לא אמרי' במלוה שהלוה לה בע"פ ג"כ מי דחקו להלות ושם במלוה לא אפשט הבעי' אם דינו כיורש או כלוקח ועין תוס' ס"פ י"נ:
יב
ואם הודיע' וכו'. וכ"כ הרמב"ם ולהרא"ש דס"ל דהוי שמירה בבעלים י"ל דפטור אף אם הודיעה לו אא"כ התנה בפירוש שחייב לשלם ואפשר אם הודיעה לו הוי כאלו אמרה לו שהו' בעל דבר של המשאיל, ועיין במגיד שכתב אף לרמב"ם דוק' אם נשתמש אחר ההודאה ולראב"ד דוק' שקיבל על עצמו בשאלה כמ"ש בח"ה סי' שמ"ו:
יג
או שניתנו לה במתנה. כן הוא בירו' אף על גב מציאה שלו לגמרי התם חיישינן שלא תהא אשה מברח' ותאמר מציאה מצאתי משא"כ מתנה קול יוצא במתנה ועיין הג"א ר"פ מציאת האשה היינו למ"ד שם בירושלמי האומר מציאתה לבעל מטעם הנ"ל ולת"ק שם הטעם משום קטטה היינו איבה צ"ל במתנה לא חיישינן לאיבה כיון דהנותן אין רצונו ליתן לו והפירו' של מתנה זו אין ב"ח שלו יכול לגבות משום רווח בית בעה"ת שער ו':
יד
שחבלו בה. היינו אחרים ואם לא גבתה הנזק בחייה אין הבעל יורש דהוי ראוי תוספות והרא"ש פי"נ דף קכ"ה ועיין שור שנגח דף מ"ב ואם חבל בה בעלה עיין סימן פ"ג:
טו
אותם דמים. דהוי פרי דפירי דאת' מעלמ' ש"ס פ' החובל:
טז
א"י למכור. וכתב בח"מ נראה בחלוקה הראשונה כשמכרה הכתובה בטובת הנאה רשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה ולי נראה דמוכח כן מסוגי' פ' החובל כמ"ש בסעיף שאח"ז ואם מכרה המכר בטל כ"כ תו' והרא"ש משמע המכר בטל מיד ול"ד לדמי חבלה שחבל בה בעלה דאין לו שום זכיה דשם קנס חכמי' הוא דקנסו אותו דאין לו בדמים שום זכי', והרשב"א כ' המכר קיים כל ימי חייה ואחר מותה מוצי' מיד הלקוחו' ונ"מ מוצי' מיד והרמ"ה שהבי' הטור משמע דס"ל אפילו אחר מותה אינו מוצי' מן הלקוחו' גם ס"ל דאין לו פירי פירות וכ"כ ב"ח:
יז
והפירות וכו'. כתבו תוס' פ' החובל אם מכרה הכתוב' בטובת הנאה אין לו הפירות מן הטובת הנאה וא"צ ליקח קרקע בעד הפירות וכן מוכח שם דאל"כ מה פריך ותזבון הכתוב' בטובת הנא' ותתן לנחבל אם יש לו חלק בפירות איך תתן לנחבל אלא ודאי דאין לו בו שום זכות, ומזה מוכח נמי דיכולה ליתן אותו מעות לאחר גם דאינו יורש אותו מעות דאל"כ איך ס"ד שתמכור ותתן לנחבל ועיין ס"ס ורס"צ, ובסי' קי"ח מבואר ב"ח שהלוה לה אפילו אחר הנישואין גובה ממתנה זו:
יח
בעודה ארוסה. אפי' פי' לה במתנה בין קודם נישואין ובין אחר הנישואין טור:
יט
מן הנישואין נתאלמנה. אבל אם נתאלמנה מן האירוסין אין לה שלא כתב לה אלא ע"ד לכונסה ומ"ש שלא מחמת מרדה משום דאי מחמת מרדה הפסידה כתובתה ולית לה מתנות ועיין סי' ע"ז:
כ
המוכר קרקע. עיין בהג"א במקום שאין קונין בכסף לבד ונתנ' כסף ואח"כ נתן הוא שטר קנתה:
כא
גלוים וידועי'. הנה הרמב"ם ספ"ב ה"מ אינו מחלק בלוה מאשתו בין מעות גלוים לטמונים אלא ס"ל בלוה לעולם המעות שלו וכתב המגיד הטעם במכר לה קרקע אז אכתי המעות בחזקת' דהא נתנה המעות לשם מכר לכן המעות בחזקת נ"מ אבל בהלואה יצאה המעות מחזקתה מחזיקים שהמעות שלו הם לגמרי ומשמע ממגיד שם אפי' לא טען הוא ברי וכ"כ הב"י והסמ"ע בפ"ה סי' קכ"ז ועיין סי' פ"ו:
כב
וי"א דאם טוען ברי וכו'. כן הוא שיטות תוס' והרא"ש והרשב"א דמכר והלוא' ותקף מידה שוים במעות טמונים נאמן לו' דהם שלו וכתב הר"י והרשב"א דוקא כשטוען ברי אבל אם טוען שמא והיא טוען ברי מחזיקים המעות בתורת נ"מ ועיין בטור ובהמגיד ואינה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לבעל רשות בהם לכן אפי' בשמא עכ"פ המכר בטל דהא אם המעות בידה היתה נאמנת לו' דנתנה לה ע"מ שאין לו רשות א"כ י"ל דכוונתו שיחזיק במעות ולא תהי' תו נאמן לומר שאין לו רשות בהם ואף למ"ש בהג"ה סעיף י"ג במעות טמונים אינה נאמנת לו' שאין לו רשות בהם מ"מ לא הי' לו מן המעות שום הנא' א"כ י"ל לגלויי זוזי בעי ואם היא ג"כ לא אמרה ברי אין מוציאין ממנו חדושי הרמב"ן ומשמ' מתוס' אם ידוע דיש לה מעות אף על גב דאין ידוע מאין בא לה המעות דינו כמעות גלוים דאל"כ איך הקשו על ר"ש במעות גלוים יאמר דכוונתו להוציא המעות איך הוא רוצה להוציא אם ידוע דאחרי' נתנו לה ע"מ שאין לו רשות בידם והנ"י כתב מעות גלוים היינו שידוע דנתנו לה מעות ע"מ שאין לו רשות בהם:
כג
עליה להביא ראיה. דכל זמן לא ביררה דמעות גלוים הוי כאלו לא נתקיים השטר וקרקע בחזקת בעלה עומדת והשטר יש בו ריעותא והמוציא מחבירו עליו הראיה:
כד
נתן לה אחד. הנה בנדרים פליגי רב ושמואל ויש בזה ג' שיטות הר"ש בשם ר"ע הגאון כתב הלכה כשמואל אפילו אמר סתם ע"מ שאין לבעל רשות מהני וכן הוא דעת הרמב"ן וכן אם אמר מה שתרצה עשה לבד נמי מהני וכ"כ הר"ן לשיטה זו ותוספות פ"ק דקידושין דף כ"ד בשם ר"ת פסקו הלכה כרב דצריך לומר דוקא ע"מ שאין לבעל רשות אלא מה שאתה נותן בפיך או בכה"ג דמיחד שום דבר אבל אם אמר סתם ע"מ וכו' מה שתרצה עשה לא מהני וכן הוא בראב"ד והרא"ש והמ' והרמב"ם פ"ג ה"ז פסק כשמואל וס"ל אף לשמואל צריך שיאמר ע"מ שאין לבעלה רשות ומה שתרצה עשה ואז הוי כאלו אמר לה יהיה שלך אלא לאותו דבר שתרצה לעשות, וסתם כאן כרמב"ם משום רוב הפוסקים ס"ל כשאומר ע"מ ומה שתרצה מהני וכ"כ בתשובת ריב"ש סי' רט"ו מיהו אם תפס הבעל נראה די"ל קים לי כשיטת ר"ת והראב"ד ומ' ובי"ד סימן רכ"ב הביא שם דעת תוספת דשם לענין איסור חשש לדעת תוספות ג"כ ומבואר בה"ת שער ששי אם התנה ע"מ מה שתרצ' תעשה בלא רשות הבעל אינו יורש אותה והובא נמי בכ"מ וקצת יש לדייק מרש"י והרא"ש בסוגי' דלעיל דלא ס"ל כן דהא כתבו אהא אם קבל מן האשה יחזיר לאשה (ואם מתה יחזיר לבעלה) ולא חיישינן שמא נתנו לה ע"מ שאין לבעל רשות משום אף אם נתנו לה יורש אותה ולמ"ש הבע"ת אכתי קשה שמא נתנו לה בתנאי שאין לו רשות אלא מה שתרצה דאז אינו יורש אותה וכן ראיתי בהגה' ש"ך שם:
כה
מתנה נתנו לי. ולא חיישינן שמא גנבה מבעל' כמו דחיישינן במציא' כמ"ש לעיל משום מתנה יש קול וא"י להעיד לשקר במתנ' נתנו וכשאומרת כן אמרי' בוודאי אינה משקרת בה"ת שם והמגיד והא דפסק הרמב"ם פ"ט ה"נ אם שטרות יוצאים על שמה אין נאמנת לומר שלי הם וצריכה להבי' ראיה כמ"ש בח"ה סימן ס"ב שאני התם דאיירי דהיא נושאת ונותנת בבית כ"כ בה"ת שער ו' גם י"ל מטלטלין שאני כמ"ש בה"ת בשער נ"א ובטור שם בשם הרמ"ה:
כו
ממעשה ידיך הם. כלו' שמא מ"י הם ולאו בטוען ברי איירי מ"ה אין לו שבועה עליה:
כז
עליה להביא ראיה. דסבירא ליה להרמב"ם כל ממון הנמצא ביד האשה הם בחזקת נ"מ:
כח
דוק' במעות טמונים. היינו מ"ש הטור בסי' פ"ו בשם הר"ש והרא"ש אם תקף הבעל מעות והיא אומרת שלי הם או של פלוני נאמנת כשהמעות לא היו טמונים מכ"ש כאן כשהמעו' בידו /בידה/ דנאמנת להפקיע ממנו דהא שם כשאמרה של פלוני הם אינו יורש הוא ואינו אוכל הפירו' ובפרישה מאריך בזה וכתב אף לדעת הר"ש והרא"ש אינה נאמנת לו' שלי הם להפקיע מבעל ומ"ש שם דנאמנת לו' שלי הם פירושו שלי הם בתורת נ"מ ואישתמט' מיניה מ"ש המגיד ספ"ב ה"מ וספ"ז ה"ש בשם הרשב"א וכמה פוסקים דנאמנת לו' שלי הם ואין לבעל רשות בהם וכ"כ הנ"י, אבל מה שמחלק בהגהה בין מעות טמונים לגלוי' לא מצינו חילוק בזה כבר האריכו בזה הדרישה וב"ח ומ"ש ב"ח אנ"ל וכן כתב מהרש"ל לדעת הר"ש נאמנות אפילו במעות טמונים ולהני פוסקים דס"ל נאמנות לומר שאין לו רשות בהם ע"כ לא ס"ל חזקה מה שביד האשה בחזקת נ"מ היא מיהו קשה בתשובת הרשב"א שהבי' הב"י ס"ס פ"ו משמע דס"ל להרשב"א חזקה זו וכאן ס"ל דנאמנות לומר שאין לו רשות בהם וצ"ל בתשובה איירי בנושאת ונותנ' וע' בגידולי תרומה שם ולהני פוסקים אף אם קנתה ממנו קרקע ג"כ נאמנ' לומר במתנה ניתן לה ע"מ שאין לו רשות ואינו אוכל הפירות והא דאי' בש"ס דאוכל פירות איירי כשאינה טוענת כן גם י"ל כשקנתה קרקע וכתב שטר על שמה תו אין לה מיגו של פלוני הוא לכן אינ' נאמנת לו' שאין לו רשות דאינה נאמנת אלא במיגו של פלוני הם:
כט
ודוקא בשאינ' נושא'. קאי גם על הרישא כשהיא נושא' אינה נאמנ' לו' במתנ' ניתן לי רק הם לגמרי של בעל ועיין בתשו' הרשב"א שהביא הב"י ועיין בכ"מ, וכשהוא מפקיד אצלה הוי כנושאת כמ"ש בהרא"ש וטור סי' פ"ו ועיין בח"ה סי' ס"ב, ומבואר בתוספות שם בנושאת אינה נאמנ' לו' שלי הם או של פלוני אפי' אם מת הבעל ואין מי שטוען ברי כנגדה כמ"ש באונו' ושטרות היוצאים על שמה ושם איירי במת בעלה ויתומים טוענים שמא כמ"ש בתשוב' רשב"א שהביא הב"י ס"ס פ"ו, מיהו בנושא' ואומר' אתה נתת לי במתנה יש לומר דנאמנות מטעם דא"י להעיז לפי סברת המגיד בסמוך:
ל
ויש לה מיגו וכו'. נאמנת בכל ענין ואפי' בנושאת בתוך הבית ואפשר אף לשיטות הרמב"ם דס"ל חזקה מה שביד האשה בחזקת נ"מ הוא מ"מ נאמנות אף על גב דהוי מיגו במקום חזקה מ"מ אף על גב דמחזיקים בתורת נ"מ עכ"פ היא תופסת ומיגו במקום חזקה אבעי' דלא אפשטא היא ואין מוציאים מידה כמ"ש בסמוך והרב רמ"א כתב דין זה בשם תשובת מהר"מ כמ"ש בד"מ ולכאורה קשה איך למד מתשובת מהר"מ דין זה הא שם היה עובדא דאמרה אתה נתת לי והוה העזה ומנ"ל דנאמנ' כשלא אמרה אתה נתת לי וי"ל שם לא היה שייך העזה דאיירי שם במרדה בו אז בודאי מעיזה בפניו, ובתשו' הרשב"א שהביא הב"י סס"ז ג"כ מבואר דין זה אלא בתשו' מהר"מ מבואר אפי' בנושא' נאמנת במיגו מיהו מתוספת בסוגיא זו משמע דאינה נאמנת בנושאת אף על גב דיש לה מיגו דהא כתבו בנושאת שהפקידה פקדון אינה נאמנת לו' שלי הוא או של פלוני והתם יש לה מיגו דיכולה ליתן לפלוני כמ"ש בתוס' שם ועיין בח"ה ס"ס ס"ב כ' בהג"ה שם אשה שכתבה המעות שבידה של אחרים הוא אם ידוע שהיה לה ממון נאמנת ופירש הסמ"ע דאיירי דאין לה מיגו אבל אם יש לה מיגו נאמנת אפי' בא"י שיש לה מעות אפי' אם היא נושאת בבית, והיינו כדעת מהר"מ ובש"ך השיג עליו והביא תוספות אלו דס"ל בנושא' ל"מ מיגו ובחנם השיג על הסמ"ע דהא הוא כתב לפרש שם דברי הרב רמ"א והוא פסק כאן דנאמנת במיגו:
לא
אתה נתת לי במתנה. כ' המגיד דנאמנת משום דאינה מעיזה לשקר בפניו והבה"ת הקשה למה אינה נאמנ' כשאומרת במתנה נתן לי ע"מ שאין לו רשות במיגו אתה נתת לי ותירץ דלא אמרינן מיגו דמגרע הטענה דהא לפי טענת' אינו יורש אותה וכשהיא אומרת אתה נתת לי יורש אות' ונ"מ מזה אם כבר מת בעלה נאמנ' והש"ך סי' ס"ב הקשה עליו דקושיא שלו לאו קושיא היא דלא אמרינן כאן מיגו משום דהוי מיגו במקום חזקה דכל מה שיש ביד האשה בחזקת נ"מ הוא והאריך בזה ואנ"ל כי אף על פי דהכל בחזק' נ"מ מ"מ היא תופס' בו ומיגו במקום חזקה בעי' דלא אפשטא היא ואין מוציאין מידה כשיש לה מיגו לכן יפה הקשה וא"ל דהש"ך ס"ל אפילו מה שבידה הוי כאלו היה ביד בעלה והיא באה להוציא זה לית' דא"כ אם היא נקראת המוצי' לעולם שייך השבועה לבעל דהוא הנתבע אלא ודאי כל שהיא תופסת הוי היא הנתבע וכשיש לה מיגו נאמנת ואין מוציאין מידה וכל הדין של הרמב"ם איירי דאין לה מיגו דהא כשנמצא מעות אצלה תו א"י ליתן לאחר אף על גב דהיה יכול ליתן קודם לזה הוי מיגו למפרע ותו ג"כ א"י לומר שלי הם ע"מ שאין לו רשות בו, וכשאמר' אתה נתת לי נאמנת בלא מיגו משום דא"י להעיז כמ"ש בשם המגיד, אלא אכתי קשה על טעם המגיד הא קי"ל במקום הנאת ממון אמרינן דמעיז כמ"ש ר"ס י"ז ואפשר דסבירא ליה להחזיק מה שבידה שאני ואמרי' בכה"ג דא"י להעיז גם אין לדמות העזות זה לזה ושאני כשהיא אשתו א"י להעיז אף משום הנאות ממון משא"כ שם דרצונה לצאת ממנו ובגידולי תרומה הקשה על הבה"ת הא הוי מיגו דהעז' לומר אתה נתת לי ולא אמרי מיגו דהעזה ובהגהת ש"ך תמה עליו דהא מבוארים בר"ן דאמרינן מיגו דהעז' לפטור מממון רק לפטור משבוע' לא אמרינן וראיה מהני עיזי דאכלי חושלי דנאמן לטעון אכלו בדמי שווי' במיגו לקחתי אותם אף על גב אם היה אומר לקחתי אותם היה צריך להעיז ואפשר הגידולי תרומה ס"ל הא דנאמנת לומר אתה נתת לי משום דהיא א"י להעיז כמ"ש המגיד ש"מ אף על פי שהוא הנא' ממון מ"מ א"י להעיז מ"ה שפיר הקש' מה קושיא של הבה"ת הא מיגו דהעז' לא אמרינן ועל כרחך כאן אתה נתת לי הוא העזה אף על פי שהו' הנאת ממון:
לב
לי במתנה. מבואר בה"ב והובא בכ"מ מטלטלים הידועים שהם של בעל אינה נאמנת שבעל נתן לה במתנ' ואף למ"ש בשם המגיד דא"י להעיז מכל מקום דבר הידוע שהוא של הבעל אינה נאמנת אלא דבר שא"י שהוא של בעל אלא מה שביד האשה הוא בחזקת נ"מ אז מהני החזקה דא"י להעיז:
לג
שפירותיו מרובים. עיין בש"ס כמה חלוקי דינים בזה והרמב"ם כלל הכל בזה דלוקחים דבר שפירות מרובים והוצאות מועטים ומעות מזומנים אין מניחים לו להרויח בהם אלא לוקחים גם כן בהם דבר שפירות מרובים והפירות מהם יכול למכור ולהרויח עם המעות תשובת הרשב"א עיין תשובת רש"ך ס"ג סימן מ"ז:
לד
אלא פירות. סתם כדעת הרי"ף והרמב"ם אפילו אם אין העז שלה אלא החלב אין מוכרים העז ולא חיישינן למית' שמא תמות העז אף על גב אם נפלה לה פירות קי"ל דימכור שאני התם אחר שיאכל הפירות כלו הכל אבל כאן יש חלב אחר וכן הדקל יוציא פירות אחרים:
לה
לא ימכרו. כ"פ הרמב"ם פכ"ב לפי גירס' שלו בריש' פליג רשב"ג ואמר לא ימכור והלכת' כוותי', ובזיתים פליג ר"י ואין הלכ' כוותי' ולענין אם היא יכול' לכופו למכור עיין בטור, והיכ' דהו' אינו רשאי למכור היא א"י לכופו שימכור אלא היכ' דהוא יכול למכור ס"ל להרמ"ה כשאינו רוצ' למכור יכול' היא לכופו למכור לפ"ז עז ושאר דברי' דא"י למכור ומשתמש עד שיכל' הקרן היא ג"כ א"י לכופו למכור אלא עבדים זקנים ס"ל להרמ"ה דהוא יכול למכור בעל כרחה גם היא יכול' למכור בע"כ ולהרא"ש אף על גב דהוא יכול למכור בע"כ מ"מ היא א"י לכופו למכור ול"ד לנפלו כספי' דשם ע"כ מוכרחים לקנות בכספים שום דבר אז כ"א יכול לעכב שאל יקנה דבר שאינו עושה פירות מיהו דבר שאינו עושה פירות ולא שום שימשו וראוי למכור יכולה אף היא לכופו ופלוגת' זו נלמד ממתניתין נפלו עבדים לת"ק יכול הוא למכור בע"כ וס"ל להרא"ש הת"ק חושש לטובתו כמ"ש בתוספת אף על גב דיש לה ריעות' משום שבח בית אביה אין חוששין לרעתה רק לטובתו מזה נשמע בכ"מ הולכים אחר טובתו ואף לשיטות הרמב"ם בעבדים חיישינן לטובתה משום שב"א מ"מ בזיתים דלא ניכר כ"כ שב"א כמ"ש בפרישה פסק דקי"ל כת"ק ממיל' נשמע לעולם חיישינן לטובתו אם לא בשבח בית אביה הניכר ולהרמ"ה מ"ש הת"ק ימכור היינו כ"א יכול לכוף למכור אף היא יכולה לכופו ולרשב"ג הוא א"י לכופה משום שב"א ולהרא"ש צ"ל מה דתני בעז ושאר דברים אוכל עד שתכל' הקרן היינו אם רוצה אוכל ואם רוצה י"ל דיכול למכור וכ"מ בתוספת ד"ה כללא ואם נפל לה אילן זקן אינו רשאי לקצוץ כמ"ש בפרק המקבל וכתב הר"ן משום הכליון ניכר:
לו
הגיע זמנן לקצור. אף על גב דקי"ל כל העומד לקצור כקציר דמי הכא תחז"ל כך הי' כל הנלקט ברשותו שלו הוא:
לז
חייב במזונותיהם. ואי"ל איני זנך ועשה עמי אף על גב לעבדים שלו י"ל עשה עמי ואיני זנך ועיין בי"ד סי' רס"ו מיהו של צ"ב שהם באחריות שלו י"ל דיכול לומר עשה עמי ואיני זנך וכן משמע שם:
לח
ולד ש"מ. ולא חיישי' למיתה שמא תמות השפח' ויכלה הקרן וולד ולד ס"ל להרי"ף לאשה ולתוס' והרא"ש לבעל אף על גב פרי דפרי לא תקנו חז"ל לבעל דכאן הוא פרי מפרי מגופ' זכה הבעל משא"כ פרי מפרי דאתי מעלמ' עוד כתב הרא"ש אם מתה האם בעוד הולד קיים הולד ממלא מקום אמו וחוזר להיות קרן:
לט
ולד השפח'. כ"כ הרמב"ם ורש"י משמע ולד /בהמת/ נ"מ לא שייך שב"א כ"כ בח"מ והטור ס"ס פ"ט כתב גם ולד בהמו' נותנת דמים ונוטלת מיהו הריב"ש סימן כ"א כתב להדי' דוקא ולד שפחות לוקח' משום שב"א ולא ולד בהמות גם נשמע מהרי"ף אם הבעל מוכר הפירות ולקח קרקע אז הקרקע שייך לה ואין לו אלא הפירות כי הפירות לא תקנו חז"ל אלא לריוח ביתו ולא לקנות קרקע:
מ
אם הב"ח גובה. עין תשוב' מהרי"ו סי' ע"ח דרשאי לתפוס מעות נדוני' אם הם בעין לצורך מזונות שלה, וכתב בח"מ ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאורה אינו גובה דהא אפילו למכור לשני' מרובו' א"י משום ריוח ביתא וכבר כתבתי כן בשם בהעה"ת:
מא
ומכרו לפירות. מה שמדייק בח"מ דוק' דיעבד אם מכר מכירה קיימת אבל לכתחילה יכולה היא למחות ליתא כמה שמסיים הטור טוב למכור יותר לפירות:
מב
משמשים אותו. בטור והמגיד משמע לרמב"ם יכול ליחד השפח' לאשתו אחרת לשמש אותה בבית אחרת וכן משמע מהרי"ף לפ"ז ה"ה דיכול למכור קצת מפירות ולהרא"ש אינו רשאי אבל לשמש אותו יש לומר לכ"ע רשאי וגלימא וכה"ג דפירות שלו הוא השימוש יכול להשתמש בו אפילו בבית של אשתו אחרת רשב"ץ:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ה
א
ואם אמר כו'. כמש"ל ר"ס ע"ח:
ב
וכן אם כו'. בתוס' דב"ב שם ובכתובות מ' ב':
ג
הם כו'. ערש"י שם בד"ה הכניסה כו'. וברשב"א דב"ב נ' א' ד"ה ה"ג ושם קנ"ח א' ד"ה יורשים כו':
ד
וכן אם כו'. גמרא שם ב' ותסברא נהי כו'.:
ה
הם כו'. רש"י שם בד"ה הנ"ל ובמתנ' שם ואלו הן כו':
ו
ואם פשע כו'. ב"מ צ"ו ב' וקי"ל דפשיעה בבעליו פטור הרא"ש שם וכן כתב הרשב"א ברפ"ז דיבמות:
ז
השדה כו'. כמו שכתב ביבמות ס"ו ב' ולא עוד כו' ד"מ סי' צ' ס"ק י"א ע"ש עתוס' דב"ב ד"ה ה"ג כו':
ח
ויש מי כו'. וכ"ד רש"י ביבמות שם בד"ה הנ"ל ויש שמכנסת ממון הרבה ואינה כותבת כו' רשב"א שם אבל הוא הסכים לס' ראשונה ודייק ממ"ש הכניסה לו עבדי מלוג והכניסה מ' שכ' בכתובה ועוד הוכיח מהתוספתא דתניא שם הכניסה לו עבדים בדמים נוטלתן בדמים ילדים נוטלתן נערים נערים נוטלתן זקנים ופי' דסיפא קאי שהכניסתן שלא בדמים וכ"ד הרמב"ם פט"ז הלכה ב' ועמ"מ שם
ט
ודוקא כו'. דטעם שיוכל לדון דה"ל כשותף שיכול לדון כמ"ש בכתובות צ"ד א' ועח"מ סימן קפ"ו סכ"ו ואפילו חלקו א"י לפשר ולמחול וער"נ בגיטין שם:
י
בא לדון כו'. כיון דיכול לקנות בהן קרקע אפילו בש"ד וכ"ש במעות מזומנים וע"תוס דסנהדרין מ"ח א' ד"ה מותר כו' א"נ כו'. שם :
יא
אפילו פשע מפני כו'. כמש"ו מפני כו' אבל משום פשיעה בבעלים לא דקי"ל כר"י וכמש"ש בגמ' וכמ"ש הרמ"א בח"מ סימן שמ"ו סי"ז ודלא כבה"ג כאן. ודלא כתוס' ורא"ש שם וש"ע ח"מ ס"ס שמ"ו ועמ"ש ושם סי"ח:
יב
והאשה כו' ואם כו'. ע"ש בסי"ז:
יג
באו כו' בין כו'. ע"תוס ס"ה ב' ד"ה וירושתה כו'. ועבה"ג:
יד
או כו'. כמ"ש בקדושין כ"ג ב' דכ"ע אין כו' ועתוס' נ"ד א' בד"ה ורא"א. ועוד תדע שאינן שוין כו':
טו
או שחבלו כו'. במתני' דכתובות הנ"ל וכמ"של סי' פ"ג:
טז
וכן אם כו'. ערש"י ע"ט א' ד"ה ואי לא כו':
יז
ומיהו כו'. כתי' ר"ת בתוס' שם ד"ה במתנה ובגטין ע"ז ב' בד"ה מה כו' וכ"כ הרא"ש שם וכ"כ הרשב"א בשם הגאונים:
יח
ואם תמות ירשנה. המ"מ בשם הרשב"א דכל דין נ"מ להם לבד אכילת פירות ועוד דא"י להסתלק מירושתה אפילו מנכסים שלה כמש"ל סימן ס"ט. ב"י:
יט
והפירות כו'. כתירוץ האחרון בתוס' דב"ב שם וכ"כ הרא"ש שם ג"כ:
כ
המוכר כו'. כפי' מ"שש לא קנתה והבעל כו' דר"ל מהמעות וגי' אמר רב הלכתא כו' וקושית הגמ' הוא דק' דרב אדרב שאמר למעלה קנתה כו':
כא
וי"א כו'. כפי' רשב"ם שם ושאר מפרשים אלא שהר' יונה והרשב"א כתב דמ"שש לגלויי זוזי דוקא בטוען ברי וע"ממ וטור:
כב
נתן לה כו'. ער"נ שם ב' ד"ה ולענין הלכה כו' ועי"ד סי' רכ"ב:
כג
נתן כו'. כמ"ש בשדה אחוזה:
כד
נמצאו כו'. ג"ז לשון הרמב"ם שם ממ"ש נאמנת כ"מ בירושלמי רפ"ו דכתובות והביאו הג"א שם ד"ה ירושלמי כו' ותוס' דקדושין כ"ה א' ד"ה ורא"א כו' והרא"ש שם הגע עצמך כו' קול כו' פי' ולפיכך לא תקנו בטוענת מתנה שאינה מעיזה לטעון כן אא"כ הוא אמת סה"ת ש"ו ח"ד ומ"מ שם. וממ"ש בב"ב נ"ב ב' וכן האשה כו' דוקא בנושאת ונותנת בלא"ה נאמנת ועתוס' שם נ"א ב' סד"ה קבל ועח"מ סי' ס"ב בהג"ה. סה"ת שם:
כה
וילקח כו'. כמש"ב ס"ז:
כו
ויש לו כו'. כדין כל טענת ספק:
כז
ואם אמרה כו'. ע"ל סי' פ"ו ס"א וא"ל יתן ליורשים ואם איתא תאמינה במיגו דעמ"כ נתנו לי כו' דמפקע מפירות וירושה מ"מ וסה"ת ע"ש שהאריך והרשב"א והר' יונה חולקים ע"ז:
כח
וי"א הא כו'. עח"מ ועבתוס' הנ"ל ד"ה קבל כו':
כט
וי"א כו'. כח"מ סי' נ"ו ס"ז:
ל
ואם אמרה אתה כו'. עבה"ג:
לא
נ"מ כו'. כנ"ל:
לב
ואם הם כולי. מתני' ע"ט א' נ"ל כספים כולי פירות התלושין כו':
לג
ואם הוא כו'. שם בגמרא פשיטא כולי ועבה"ג:
לד
בין כו'. וכ"כ רש"י ע"ש בד"ה פשיטא כולי:
לה
ואין קונין כולי. כפי' ר"ת שם בתוס' ד"ה כללא. ור"ת גרס כר"ח ומפ' כו' ולפ"ה ק' דמפ' כולי והרא"ש נראה שפ כשתי הנוסח' שכתב לנוסח קמייתא ה"פ כולי ולנוסח בתרייתא ה"פ וכ"פ בטור:
לו
אף על פי שאין כולי. וכן כתב הרי"ף שם דלא כרש"י ד"ה אוכל כולי וכן הרא"ש שהקשה על הרי"ף ופ' כרש"י והם אזלו לשיטתן דס"ל כנוסחא ראשונה וערש"י בד"ה ואמרי לה כולי וכן הרא"ש כנ"ל אבל הרי"ף ורמב"ם ס"ל כפי' ר"ח כנ"ל:
לז
נפלו לה עבדי' כולי. דקי"ל כרשב"ג כל דמסתבר טעמיה:
לח
ולא ה"ל כולי. גמ' שם:
לט
אם עושין כו'. ירוש' הביאו הרי"ף ורא"ש שם:
מ
ואם לאו כו'. כת"ק:
מא
אפילו הגיע כו'. בירושלמי כי קאמר ר"ש אפילו בכרם העומד ליבצר וקמה העומדת ליקצר וה"ה לרבנן. הרא"ש ס"ז ב' הר"י ע"ש:
מב
לפיכך כו'. שם איפסיק כחנניא:
מג
אבל כו'. ממ"ש מכר קרקע כו' מ' דלאחר שליקט הפירות פשיטא להו דיכול למכור הרא"ש שם:
מד
וכן כו'. נ"מ דאחרונה דשני נ"מ הראשונים אין נ"מ אלא לאביי הר"ן ומ"מ:
מה
מקצת עבדי כו'. כפי' הרי"ף שם שכתב דהא איכא אחריתי וז"ש מקצת כו':
מו
בין כו'. ערש"י שם ד"ה תרתי כו' וכ"ש נ"צב:
מז
אבל א"י כו'. דהוי כמכירה לאחר ותנן במתני' ע"ט ב' רשבג"א לא כו' כנ"ל וכ"ש כה"ג ודלא כהרא"ש שכתב דלדעת הרי"ף יכול למכור:
מח
אבל א"י. כפירש"י שם ד"ה והא כו' והרא"ש שם:
חלקת מחוקק
פ״ה
א
אין שומעין לה. כבר נתבאר לעיל סי' ס"ט סעיף ה' הטעם כדי שלא תתערב בין הכותי' וכתבתי שם בשם הר"ן עוד טעם אחר:
ב
נכסי צ"ב הם הנדוניא וכו'. פרט כאן ג' דברים ששייך בהן מיתה או פחת וה"ה אם הכניסה לו קרקע ג"כ צ"ב מקרי ואינו רשאי למכרה משום שבח בית אביה כמו שיתבאר לקמן סימן צ' אבל אם הכניסה לו מעות או סחורות בנדן הרשות בידו להוציאן ולישא וליתן בהם והריוח וההפסד שלו וע"כ הוא מוסיף שליש בהם ע"פ דין התלמוד אבל כשמכנסת לו דברים שאין רשאי למוכרן הוא פוחת חומש ועיין במגיד משנה רפט"ז מה היא ההפרש בין נדוניא לכתובה עיין לעיל סימן ס"ה ועיין בתשובת הריב"ש סי' ק"נ:
ג
ונכסי מלוג כו'. לשון מלוג כענין מליגת הראש שתולש השער ועוזב הראש כך כאן אוכל פירות ועוזב קרן:
ד
שאין לבעל בהם אלא אכילת פירות. כלומר אבל בנכסי צ"ב אם הכניסה לו מעות וסחורות הרשות בידו להוציא גם הקרן אבל בנכסי מלוג נפלו לה כספים ילקח בהן קרקע והוא אוכל פירות ועיין בריב"ש סימן ק"ן כתב כמה חילוקים שבין נכסי צ"ב לנ"מ:
ה
דין בגדי אשה. כלומר אף עפ"י שכתב שהבגדים שהכניסה לו בנדן הם נכסי צ"ב היינו ששמו הבגדים כמה הם שוים וקיבל אחריותן אבל בבגדים שהכלה לובשת אין דרך לשומן לה בנדן רק הם נכסי מלוג שלה:
ו
השדה שהבעל שם לה וכו'. כלומר שאינו רשאי למכור שדה זו שיחד לה בכתובה כמו שאינו רשאי למכור קרקע שהכניסה לו:
ז
והראשון עיקר. כלומר אף עפ"י שנכתבו בכתובה מאחר שלא שמו אותם בדמים קצובים אין עליו קבלת אחריות ואם היא אומרת לשום אותן כדי שיהיו באחריותו והוא אינו רוצה כתב הריב"ש סימן ק"ן דאין מי שיכוף אותו לקבל אחריותן הרשות בידו להניח הנכסים ברשות' כדין נ"מ וכן פסק לעיל סימן ס"ה סעיף י"א וראיתי באגרת הרמב"ם דף ל"ג שתמה שם על דיין אח' וז"ל אתה דנת' בכל אשה שירצה בעלה ליתן לה נדונייתא ולא ישאר עליו אחריות' הדין עמו מיד תמהתי וכו' ובאמת לא ידעתי מה היא תמיה' ויפה כתב הריב"ש מי יכוף אותו לקבל אחריות ואפשר דהרמב"ם מיירי בשכבר קיבל עליו אחריות ונכנסו לרשותו דלא יוכל לחזור וגם זה צ"ע דמ"ש מכל חוב שיכול הלוה לפרוע תוך זמנו כמבואר בח"מ סימן ע"ד:
ח
ואם יש פירות בקרקע. בסמ"ע סימן קכ"ב כתב דלאו דוקא שיש פירות בקרקע עכשיו אלא אפילו כבר נתלשו משם כיון שהשדה עומד לפירות לשנים הבאות ולדעת הרא"ש אפילו קרקע שאינו מגדל פירות כלל הואיל וראוי למכור וליקח בהן קרקע שעושה פירות וכן פסק בת"ה סימן שי"ב מכח הדין ומכח סברא ע"ש ודלא כמשמעות הריב"ש סימן תצ"ו:
ט
מתוך שיש לו לדון על הפירות וכו'. עיין בר"ן סוף פ' השולח שהאריך בזה דמיירי דוקא דאיתא במתא ולא מחת' בו אבל ליתא במתא או איתא ומיחת' בו ואף שנתחייב ע"פ עדים הוה ליה כקיבל עדים שלא בפני ב"ד ואפילו לגבי פירות אם נתחייב בהודאת פיו לא תועיל הודאתו אפילו על מחצית הפירות שהרי אינו יכול למכור הפירות משום ריוח ביתא וע"ש מה שכתב אם ירד לדין בנכסי צ"ב ג"כ היא יכולה לבטל הדין בשנתחייב בהודאת פיו:
י
לעשות פשרה צריך הרשאה. אפשר לומר אפילו על הפירות לבדן צריך הרשאה דאין כח בידו למחול הפירות משום ריוח ביתא וכמ"ש בשם הר"ן:
יא
על מעות מזומנים של אשתו. המעיין בח"ה יראה דבמעות מזומני' כ"ע מודו אפילו לדעת רב האי דס"ל דצריך שיהיו פירות באותו קרקע מודה הוא במעות מזומנים אבל למעשה פסק שם דאפילו שאר דברים שצריכין למכור ליקח מהן קרקע שעושה פירות והאשה כאן ואינה רוצה להרשות את בעלה יכול בעלה לדון בלא הרשאה שאם לא יוציאו מיד המחזיק נמצא שחסר הוא את הפירות לעולם ע"ש שכתב שהדין והסברא נותנת כך רק במעות מזומנים א"צ לשאול את פיה דהוי כאלו יש פירות עתה בקרקע ובדבר שצריך למכור שואלין אותה אם רוצה לילך עמו או ליתן לו הרשאה הוא טוב ואם לאו טוען אף שלא בהרשאה:
יב
עיין בח"ה סימן שמ"ו. כלומר דשם כ' עוד דין אחר אשה ששאלה פרה לצורך נ"מ שלה ונשאל בעל הפרה לבעלה לא הוי שאלה בבעלים:
יג
ואח"כ נשאת ומתה. כלומר הפרה מתה ועד יום מיתת הפרה היה הבעל משתמש בה כדין פרת נ"מ:
יד
אפילו פשע מפני שהוא כלוקח. אף על גב דק"ל דלוקח בהמה לזמן קצוב הוי ש"ח וחייב בפשיעה כמו שספק בח"מ סימן שמ"ו ע' בסמ"ע שנדחק לפרש דמיירי שהאשה שאלה כל ימי חיותה דהפרה או כל ימי חיותה דהאשה דאז פטור הבעל משום דנקר' לוקח ולא משום שמירה בבעלים כיון דהבהמה אינה שלה אבל אם שאלה האשה רק לזמן מוגבל אז חייב הבעל בפשיעה כדין לוקח לזמן ודברים אלו ודאי אינם ברורים אך האמת יורה דרכו דהרמב"ם לא ס"ל דין זה דלוקח לזמן ולדעת ר"י דס"ל דלוקח לזמן חייב בפשיעה דהוי כשומר חנם א"כ בבעל אפשר פטור דהוי שמירה בבעלים ואף על גב דאין החפץ שלה מאחר דלוקח הוי הוי כשומר שלה וכבר הארכתי בביאורי להרא"ש בפרק השואל ובארתי כוונת הרב מהרמ"א בסי' שמ"ו ואין כאן מקום להאריך יותר מזה:
טו
או שניתנו לה במתנה. כך כתבו הפוסקים וכן הוא בירוש' שאע"פ שמציאת האשה לבעלה אבל מה שנתנו לה אחרים מתנה היא לעצמה רק שהבעל אוכל פירות ואם התנה הנותן שלא יאכל הבעל פירות יתבאר בסמוך סעיף י"א:
טז
או שחבלו. כבר נתבאר בסי' פ"ג דוק' חבלו בה אחרים אבל אם חבל בה בעלה אין לבעל אכילת פירות במה שמשלם לה:
יז
אם מכרה כתובתה ונדונייתה. דין מכירה כתובה יתבאר בסי' ק"ה ודין נתנה מתנה לאחר קודם שנשאת יתבאר בסי' צ':
יח
ומיהו א"י למכור. נראה בחלוקה הראשונה דבמכרה הכתובה בטובת הנאה כשם שאין לבעל באותן הדמים אכילת פירות ג"כ הרשות בידה ליתן הדמים למי שתרצה דסתמ' אמרו בגמ' טובת הנאה לאשה ואין לבעלה בהם כלום:
יט
אינה יכולה למכור. אלא אם פירש לה שתוכל למכור וליתן לאחר ואפשר עוד שצריך שיכתוב לה בפירוש שאם תמכור שלא יהא מוציא מיד הלקוחות לאחר מותה הא לאו הכי אפשר לפרש דבריו שלא יוציא בחייה אבל לאחר מיתה יוציא וכן דעת גאון ואין דעתי נוחה בכך כ"כ המ"מ בשם הרשב"א פכ"ב מה"א:
כ
אבל אם נתן לה בעודה ארוסה. אפי' אם פירש במתנה בין קודם נשואין בין אחר נשואין כ"כ הטור בשם הרמ"ה:
כא
ואם מן הנשואין נתאלמנה. אבל אם נתאלמנה מן הארוסין לית לה שלא כתב אלא ע"מ לכונסה:
כב
גלוים וידועים לבעל קנתה. ואינו יכול לטעון אף על פי שהיו גלוים לא הייתי יכול להוצי' מידה כי אמרה שלי הם ע"כ מכרתי לה קרקע כדי שאני אהיה מוחזק במעות דאין זה חזקה דמאחר שנתנה לו המעות בפני עדים ושטר מכירה בידה והיא מבררת המעות היו גלוים וידועים לו א"כ היא נקראת מוחזקת בקרקע:
כג
ואותן המעות שנראו ילקח וכו'. אף על גב דגבי לוה מן האשה סתם כ' בסי' שאח"ז ריש סעיף ב' שאין לה עליו כלום משמע דאפי' במעות שאינם טמונים וגדולה מזה משמע בדברי הרמב"ם סוף פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האשה הם בחזקת בעלה אלא אם הביאה ראיה שהם מנדונייתה וכתב המ"מ שם שכן דעת הרמב"ן והנה בפכ"ב מה"א כתב שאם נמצאו מעות או מטלטלין ביד האשה נאמנת לומר מתנה נתנו לי כמ"ש בסמוך סעי' י"ב וכן הוא בירוש' וא"כ עכצ"ל מ"ש פ"ב ממלוה שכל מעות שביד האש' הם בחזקת בעל' היינו כשהאש' הלואתן לבעלה ואז אינה נאמנת לומר שלי היו אבל כל זמן שהם בידה נאמנת לומ' שלי הם ואפי' אינם בידה רק נתנתן לבעל ע"ד שתקנה ממנו שדה ואפי' מעות טמונים לא אבדה זכותה אבל בהלואה אבדה אפי' במעות שאינם טמונים שלא היה לה להלוות לו אלא ליקח בהן קרקע כל זה הוא דעת הרמב"ם ע"פ פירושו של המ"מ:
כד
וי"א דאם טוען ברי שהמעות שלו. היינו במעות טמונים עדיף ברי שלו אבל במעות שאינם טמונים ברי דידה עדיף ודעת המפרשים שהביא המ"מ הוא להשוות מכר להלואה ובשניהם במעות טמונים ברי דידיה עדיף ואם אינו טוען ברי או במעות שאינם טמונים אפי' טוען ברי היא נאמנת אבל לדעת הרמב"ם גבי מכר לא מהני ברי דידיה אפי' במעות טמונים וגבי הלואה א"צ לטענת ברי רק מסתמ' הם בחזקתו עד שתביא ראיה:
כה
עליה להבי' ראיה. דכל זמן שלא ביררה דמעות גלוים היו כאלו לא נתקיים השטר דמי וקרקע בחזקת בעליה עומדת והשטר יש בו ריעות' והמוצי' מחבירו עליו הראיה:
כו
נתן לה אחד מתנה וכו'. הרב המחבר העתיק לשון הרמב"ם בפ"ג מה' זכיה ומתנה דפסק כשמואל פרק בתר' דנדרים דף פ"ח ע"א דאפי' לא יחד דבר פרטי אלא אמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן ומה שתרצי עשי לא קנה יתהון בעל אבל בלשון א' לחודיה כגון שאמר ע"מ שאין לבעליך רשות בהן או מה שתרצי עשי קנה יתהון בעל אבל לרב דפליג שם אדשמואל צריך דוק' שמיחד המתנה לדבר פרטי לאכילה או לשתיה וכיוצא והנה הרמב"ם כתב מתחלה דברי רב שנתן לה לדברי פרטי על מנת שתלבשי או על מנת שתשתי דזה פשיט' דמהני דהא גם לה לא נתן לה רק לדבר פרטי אלא אפי' נתן לה לכל דבר שאמר לה על מנת שתעשי מה שתרצי אם סיים בדבריו בלא רשות הבעל מאחר שאמר שתי לשונות מהני אבל יש שיטה אחרת דלשמואל בלשון אחד סגי דק"ל כרבנן התם בנדרים דלא אמרינן יד אשה כיד בעלה ואם אמר לה א' משתים מה שתרצי עשי א"נ ע"מ שאין לבעליך רשות בהן מהני ויש שיטה שלישית הפוסקים כרב והמה ר"ת והרא"ש ושאר פוסקים ולפי זה ל"מ אלא שנתן לה לדבר פרטי כלישנא דמתניתין שם בנדרים ע"מ שאין לבעליך רשות בהן אלא מה שאת נותנ' לפיך והריב"ש הכריע כדברי הפוסקים כשמואל ע"ש בסימן רט"ו ואני תמה על הכרעה זו נגד רבותינו בעלי התוספות והסכימו עמהם הרא"ש ומהר"ם וראבי"ה והראב"ד ובפרט אם הבעל מוחזק ועיין בי"ד סי' רכ"ב:
כז
והוא אומר ממעשה ידיך הם. כלומר שמא מעשה ידיך הם ע"כ אין לו עליה רק חרם סתם אבל אם היה טוען ברי היתה צריכה לישבע היסת:
כח
עליה להביא ראיה. שאין יכולת בידה להפקיע מבעלה לגמרי וכל ממון הנמצא ביד האשה הוא בחזקת בעלה לפירות וגם ליורשה לאחר מיתתה כדין נ"מ ועיין בכ"מ מ"ש בשם בעל התרומות דמשמעות דבריו שאין לה נאמנות על הפקעת ירושה ואכתוב עוד מזה בסמוך:
כט
ודוקא בשאינה נושאת ונותנת. ואפילו אינה נושאת אלא שהבעל מאמין לה ומפקיד מה שיש לו בידה גם כן כל מה שברשות' בחזקת הבעל הם וכך כתב הטור בסימן פ"ו על כן כתבו הפוסקים שסתם אשה מיקרי נושאת ונותנת דסתם נשים הבעל מאמין לה ומפקיד שלו בידה וכן פסק בשלחן ערוך בח"מ סימן ס"ב והראיה שצריכה להביא הוא שיש לה ממון מיוחד ואז נאמנ' לומר שמה שנמצא בידה הוא מאותו ממון המיוחד לה ועוד יתבאר דין נושאת ונותנת בתוך הבית בסי' שאח"ז:
ל
נאמנת בכל ענין. כלומר אפילו נושאת ונותנת תוך הבית מאחר דיש לה מיגו ואם היו שטרות כתובות על שמה ומתה אף שהיתה נושאת טוענין ליורשי' אם היתה בחיי' היתה מביאה ראיה שהיה לה ממון מיוחד אבל אם מתה והניחה מטלטלין אין טוענין ליורשי' ועיין כל זה בח"מ סימן ס"ב ובסמ"ע שם ועין בריב"ש סימן קס"ט ועיין בתשובת מהר"ם ב"ב סימן רס"ח:
לא
ואם אמרה אתה נתת לי במתנה. כלומר ואין לך פירות כמ"ש לעיל סעיף ז' שאין לבעל פירות במה שנותן לה מתנה אעפ"י שכבר נתבאר שעליה להביא ראיה כל שרוצה להפקיע הפירות מיד בעלה מ"מ הכא שאני מאחר שמעיזה בפניו נאמנת כ"כ המ"מ ולדעת בעל התרומות שהביא הכ"מ א"צ לתירוץ זה שגם הפירות נאמנת להפקיע מיד בעלה רק הירושה אינה נאמנת להפקיע לאחר מיתה:
לב
לוקחין דבר שפירותיו מרובין. בגמרא מפרש ארעא ובתי ארעא וכו' והרמב"ם השמיט זה משום שאם יראה בעיני ב"ד ששכירות הבתים יותר טוב משדות הרשות בידם והכל תלוי בזה בדב' שפירותיו מרובין ובזמן הגמרא היה ארעא עדיף מבתי:
לג
לא ימכור מפני שהם שבח וכו'. ואם היא רוצה למכור אינה יכולה לכופו דהא אפילו בעז לחלבה שאין לה רק חלב אוכל והולך עד שיכלה הקרן מכ"ש בעבדים זקנים משתמש בהן והולך אף עפ"י שלא ישאר לה הקרן:
לד
פירות המחוברים לקרקע וכו'. רש"י כתב הואיל והקרקע קיימת לה ורש"י אזיל לטעמיה שפי' כן גבי עז לחלבה דבעי תמיד שיור גבי עז עורה וגבי תרנגולת נוצה אבל לפי' הרמב"ם אין לה רק פירות המחוברים לא גרע מעז לחלבה:
לה
אפי' הגיע זמן ליקצר. אף ע"ג דק"ל כל העומד ליקצור כקצור דמי שאני הכא דתקנת חכמים היה פירות הנלקטים בעודה תחתיו הרי הן שלו עיין בהרא"ש:
לו
ואפשר דטעו' נפל בספרי'. לא ידעתי למה כתב דרך אפש' הא פשוט הוא שהוא ט"ס:
לז
עבדי נ"מ ובהמו' נ"מ וכו'. אף על גב דק"ל יכול הרב לומר לעבדו עשה עמי ואיני זנך אפ"ה עבדי מלוג עדיפי מעבדי' שלו ועיין בי"ד סי' רס"ז סעי' כ':
לח
ולד שפחת מלוג לבעל. ומכ"ש ולד ולד עד עולם. וכתב הרא"ש בשם בה"ג דאם מתה האם קודם ששחט הולד נעשה הולד קרן של האשה במקום האם ולא ידעתי למה הושמט דין זה כאן ודין הכפל שלא זיכו אותו לבעל אפילו כפל דולד שהוא שלו הושמט כאן משום דאין כפל נוהג עכשיו דאין דנין דיני קנסות ומ"מ יש נ"מ גם האידנ' אם תפסה זכתה ואין הבעל מוציא מידה:
לט
וליטול ולד השפחה. אבל ולד הבהמה אין זה שבח בית אביה:
מ
ומקדים לו המעו' אין שומעין לו. משום דהמעו' יאכל בשנה אחת ולא יהא רווח ביתא לשנים הבאות:
מא
ועושה סחורה במעו' ש"ד. אבל אם נפלו לה כספים והוא רוצה לעשו' סחור' בהם ולא ליקח הקרקע אין שומעין לו דהקרן צריך להיות קיים לאש' כ"כ הרשב"א:
מב
או נ"מ שלה. עיין בח"מ ואם גובה הב"ח מפירו' של נ"מ לכאור' אינו גובה דהא אפילו למכור לשנים מרובות אינו יכול משום ריוח ביתו מכ"ש לשלם לב"ח ועיין בתשובת המבי"ט ס"י:
מג
לשנים מרובות מכור. משמע קצת דלכתחלה יכולה האשה למחות רק אם מכור בדיעבד מכור מטעם שכתב רב האי והובא בטור:
מד
שיהיו משמשין אותה בבית אשה אחרת. הרב המחבר לטעמיה אזל שפי' בב"י דוק' לשמש אותו ולא אותה אבל מדברי הטור והמ"מ לא משמע הכי רק שמיירי שייחד שפחה אחת לשימושה של האשה האחרת לדברי הרמב"ם מותר אפי' בבית אחר רק באותו עיר ולדברי רש"י והרא"ש דוק' כשהכניסו צרתה לביתה ופשט הגמ' אינו מורה כפי' הב"י דלא מיירי רק בשימוש צרתה ואשמעינן דלא גרע צרתה מאורח ולא מיירי בשימוש דידיה והב"י כתב בשם הרשב"ץ כיון דאיכ' פלוגת' אין ביד הבעל לכוף לשמש צרתה בבית אחר אם לא במקום שנוהגים לדון כהרמב"ם אבל דברים שהבעל עצמו משמש כגון גלימ' דמכסי ביה יכול להשתמש באיזה מקום שירצה שזכות פירות שלו אין לו מקום מיוחד:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
פ״ה
א
סעיף ט' המוכר קרקע לאשתו אם הי' המעות שלקחה בהם את הקרקע וכו' נ"ב מה שקשה מכאן על מ"ש הרמ"א בהג"ה בחו"מ סימן ק"צ סעיף וא"ו בראובן שהי' חייב לשמעון וכו' עמ"ש בחיבורי על אהע"ז מהדורא וא"ו בתשובה ל"ק באטישאן סימן קנ"ו עיי"ש ודו"ק:
ב
סעיף יא נתן לה אחד מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות קנה הבעל נ"ב הנה בדין אם אמר ע"מ שאין לבעלה רשות בה אם יורשה יש בזה פלוגתא עיין בחו"מ בש"ך סימן ס"ב ועיין בחיבורי לתורה(שנת תר"ז) שם העליתי דאף למ"ד בעלה יורשה היינו באופן שלולי התנאי הי' של הבעל מיד אפי' גופו דמה שקנתה אשה קנה בעלה אז אין בכח התנאי לבטל זכותו רק שלא יהי' לו פירות בחייו אבל מ"מ בעלה יורשה אבל בדבר שלולא התנאי הי' נמי של האשה ולא הי' לבעל רק פירות אז מהני תנאי זה דאפי' מתנה לא יירשנה דהיינו כעין אם נתחייב לה בושת או קנס דאין גובין בזה"ז ואם הוי גובין מן הדין נמי הוי של האשה ואין לבעל זכות בו רק פירות וא"כ כיון דבזה"ז אין גובין הוי הברירה ביד המתחייב שלא ליתן אם רוצה לצי"ש וליתן לה מתנה ע"מ שאין לבעלה רשות בה בזה וודאי מהני התנאי אף ליורשה כיון דלולא התנאי נמי אינו של הבעל בחייו רק לפירות כן נראה להכריע הדיעות עיי"ש מ"ש בזה ראיי' מן המדרש בפלפול נכון בעזה"י והנה כל נושאי כליו של הרמב"ם פה אחד להם שהרמב"ם פסק כשמואל יעו"ש אבל אני בחידושי לב"ק פ"ז בסוגיא דצנועין כתבתי להיפוך דהרמב"ם פסק כרב עיי"ש מ"ש בזה בעזה"י ודוק:
ג
סעיף טו נפלו לה פירות המחוברת לקרקע הרי אילו של בעל ב"ב עיין בח"מ ס"ק ל"ה מ"ש ראי' מעז לחלבה עיי"ש ולדעתי תמוה דל"ד כלל בשלמא בעז לחלבה אם יאכל החלב והביצה יהי' חלב אחר אבל בפירות המחוברין אם יאכל אותם לא יהא לה פירות אחרים והוי לי' ליקח שדה ויאכל הפירות כמו בתלוש כמ"ש חילוק זה בב"ש ודוק וצ"ע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ה
א
והרי היא כשאר נ"מ. עיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' ק"ו שכ' דהרב בעל הלבוש נתן בכאן מקום לטעות בדבריו שכ' וז"ל וטעמא דמלתא משום דקיי"ל יד אשה כיד בעלה לפיכך אם נתן לה אחר מתנה סתם מיד שזכתה בה אשה קנאה בעלה דידה כידו וכשמוסיף לומר ע"מ שאין לבעלך רשות בה מוציא הגוף מרשות הבעל אבל הפירות הם שלו כו' ומשמע מדבריו דאם נתן לה מתנה סתם הוי גם הגוף של בעלה דיד אשה כיד בעלה ולא דק כלל בזה כו' ע"ש. וכ' עוד בראובן שנתן שטח"ז לבתו כנהוג ושבק חיים ונטלה הבת חלקה ותבעה שבעלה יקח בחלקה קרקע והוא יאכל פירות כדין נכסי מלוג בכדי שיהיה לה זה יתר על כתובתה ופסקו הדיינים שמחוייב הבעל ליתן לה שטר על הקרן שיהי' לה כדין נכסי מלוג וכ' הוא ז"ל דיפה פסקו דאף אי נימא דהוי כמתנה שנתן לה אחר הרי דעת רוב הפוסקים דלא קנה הבעל לגמרי רק לפירות כמבואר בש"ע כאן ולעיל ס"ז וכן פסק בח"מ סי' רמ"ט ס"ג ובפרט בשטר ח"ז הנהוג דכבר הכריע רמ"א בפ"מ סי' רפ"א דדינו כירושה ובירושה כ"ע מודו דהוי נכסי מלוג ודייני דסמכי פסקו כן ע"ש:
ב
נתבטלה המתנה. בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב עיין בחו"מ סימן קי"א סעיף ד'):
ג
תוך הבית. עבה"ט בשם ב"ש שכתב מיהו אפי' בנושאת ואומרת אתה נתת לי כו' ועי' בס' ישועות יעקב סק"ט שחולק עליו ע"ש:
ד
ומכרו לפירות. עבה"ט ועיין בס' ישועות יעקב שכ' שהדין עם הב"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
פ״ה
א
סי' פ"ח ס"ז שנתן מתנה לאשתו. נ"ב ע' מרדכי פ"ק דקדושין דדעת רבינו אלחנן דמיירי דוקא בזיכה לה ע"י אחר דאל"כ אין קנין לאשה בלא בעלה ודעת הר"י שם דיכולה לזכות בעצמה וע' תשו' ראנ"ח ח"ב סי' ב':
ב
ס"י אם הוא אומר. נ"ב אם מת י"ל דאין הבנים יכולים לטעון שמא מעות טמוני' הי' אף נגד הלוקח ממנה דהוא ג"כ אין טוען ברי הראנ"ח ח"ב סי' ב':
ג
סי"א הגה וזכה בה. נ"ב ע' חוה"מ סי' קי"א ס' ד':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
פ״ה
א
אין שומעין לו כדי שלא תתערב בין הגוים ומשום הכי אין מועיל אפילו אם תאמר כן בעוד' ארוסה:
ב
ואם פשע הבעל בנכסי מלוג כו' הטור כ' זה בשם ר"י ותמה ב"י הלא בגמ' איתא בהדיא כן דבעי רמי בר חמא בעל בנכסי אשתו שואל הוי או שוכר הוי א"ר לפום חורפא שבשתא מאי נ"מ אי שואל הוה שאולה בבעלים הוא אי שוכר הוי הוה שכירות בבעלים. ומו"ח ז"ל תירץ דקמ"ל אף נגד אשתו דה"ל באחריות שלו אפ"ה פטור ושגגה הוא דא בגמרא קיימינן ושם אין אחריות כלל עליו ולק"מ דרבא ורמי בר חמא לא נקטו אלא שאלה ושכירות דהוה בעלה אבל שומר חנם לא נקטו אי הוה הבעל וה"א דלית ליה לבעל דין דש"ח לענין פטור דש"ח דהיינו מכח פשיעה כיון דמה שנכנס הבעל לחיובא דשומרין בנכסי אשתו לא הוה אלא מדרבנן וכה"ג דפשע ונאבד דינו של הבעל כמזיק בידים דאף בשאר פשיעה בבעלי' יש פלוגתא בפ' השואל אי מהני לפטור אלא דיליף לפטור מכח הקרא בס' השואל וא"כ גבי אשה שלא נכנס הבעל לשמירה אלא מכח תקנת חכמים לא לפטור בפשיעה בבעלים ע"כ מביא בשם ר"י דאפי' בפשיעה פטור הבעל אם פשע ונאבד כמו בשאר ש"ח דפטור בבעלים וזה פשוט וברור:
ג
בנכסי מלוג. פי' בערוך כעין מליגת ראש שתולשין השיער בלבד ועוזבין האאש כך הבעל אוכל פירות ועוזב הקרן:
ד
קנתה ואין הבעל אוכל פירות הטעם דפירו' תקינו ליה רבנן ולא פירי דפירי:
ה
עליה להביא ראיה ז"ל מו"ח ז"ל נראה דהגה"ת מיימוני ע"ש ראב"ן חולק ע"ז שכתב על הא דאמר מעות טמונים וכגון שיש עדים שמטמנת ממונה שבעלה היתה דאי אין עדים נאמנת האשה לומר דלאו טמונים ולמעשה צ"ע עכ"ל:
ו
נמצאו ביד האשה מעות הטעם בדין זה דמודה האשה דהקרן בלבד שלה והבעל טוען שמעשה ידיה הם היא נאמנת והוא אוכל פירות אבל בסיפא דהאשה טוענת מתנה נתנו לה וגם הפירות הם שלה אינה נאמנת לפי שהבעל מוחזק בנכסים שלה לאכול פירותיהן ואין כאן עסק שבועה וזה דומה למה שנזכר בסי' פ' סעי ט' דגם שם כתב הרמב"ם ואין כאן עסק שבועה ובדין שהיא טוענ' אתה נתת לי במתנה וצריכה שבועה על הקרן וכיון שנשבעה הרי היא נאמנת לגמרי בשבועה דגם הפירות הם שלה:
ז
דבר שאין גזעו מחליף כללא דמלתא גזעו מחליף פירא אין גזעו מחליף קרנא ע"כ אין קונין דבר שהוא כלה והולך דכליא קרנא אלא אם נפל לה מידי דכליא קרנא א"ל למכור אותו כיון דעכ"פ נשאר קצת ממנו כגון עז לאכול חלבה אוכל והולד דגבי בהמה נשתייר עורה וגבי תרנגולת נשאר הוצתה וגבי דקל כשישב נשאר עליו:
ח
לא ימכור ויכולה היא לעכב:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5