א
מעשה ידיה שהיא חייבת לבעלה ודיני מניקה ושאינה רוצה לעשות מלאכה ובו י"ח סעיפים:
מעשה ידיה לבעלה כיצד הכל כמנהג המדינה מקום שדרכן לארוג אורגת לרקום רוקמת לטוות צמר או פשתים טווה ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד דחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה המותר לבעל: הגה ודוקא שנתן לה מעה כסף כל שבוע כמו שנתבאר לעיל סי' ע' ויכולה אשה לומר איני נוטלת מעה כסף ואיני נותנת המותר אבל הבעל לא יוכל לומר כך (טור בשם הרמ"ה וכ"כ הר"ן פרק אע"פ וכ"כ השאלתות פרשת משפטים):
ב
היה לו ממון הרבה אפי' היה לה כמה שפחות אינה יושבת לבטלה בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה אבל אין כופין אותה לעשות מלאכה כל היום כולו אלא לפי רוב הממון ממעטת במלאכה:
ג
המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה יוציא ויתן כתובה שהבטלה מביאה לידי זימה:
ד
וכן כל אשה רוחצת לבעלה פניו ידיו ורגליו ומוזגת לו את הכוס ומצעת לו את המטה (וי"א דמחוייב' להציע כל מטות הבית) (המ"מ פכ"א ובהר"ן פרק אע"פ) ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון שתתן לו מים או כלי או שתטול מלפניו וכיוצא בדברים אלו אבל אינה עומדת ומשמשת בפני אביו או בפני בנו וי"א דוקא באינן סמוכין על שלחן בעלה (ב"י בשם הר"ן פ' אע"פ):
ה
מלאכות אלו עושה אותן היא בעצמה ואפילו היו לה כמה שפחות אין עושין מלאכות אלו לבעל אלא אשתו (ויש מחלוקת בהצעת המטה ועיין למטה סעיף ח'):
ו
יש מלאכות שהאשה עושה לבעלה בזמן שהם עניים ואלו הם מטחנת ואופה ומכבסת ומבשלת ומניקה את בנה ונותנת תבן לפני בהמתו אבל לא לפני בקרו: הגה מת בנה אינה מחוייבת להניק בשכר וליתן לו השכר וכן בנו מאשה אחרת אינה מחוייבת להניק (הר"ן פרק אע"פ):
ז
הכניסה לו שפחה אחת או נכסים שראוי לקנות מהן שפחה אחת או שהיה לו ממון כדי לקנות ממנו שפחה אחת אינה מטחנת ולא אופה ולא מכבסת ולא נותנת תבן לפני בהמתו:
ח
הכניסה לו שתי שפחות או נכסים הראוים לקנות מהם שתי שפחות או שהיו לו שתי שפחות או שהיה ראוי לקנות שתי שפחות אינה מבשלת ואינה מניקה את בנה: הגה הכניסה לו שלשה שפחות או ממון או שיש לו ממון שיכול לקנות או לשכור אינה מצעת המטות רק מטתו (הר"ן בשם י"מ) י"א דאף מטתו אינה מצעת רק בפריסת סדינין ומסדרת לו מטתו שהוא דרך חיבה וכל אשה תעשה זה אפי' יש לה כמה שפחות (טור):
ט
היא אומרת ראוי הוא לקנות או לשכור שפחה והוא אומר שאינו ראוי עליה להביא ראיה:
י
כל אלו המלאכות אין מחייבים אותה אא"כ יהיה דרך משפחתו ומשפחתה לעשותן:
יא
כל זמן שהיא מניקה את בנה פוחתין לה ממעשה ידיה ומוסיפים לה על מזונותיה יין ודברים שיפים לחלב לא הוסיפו לה צריכה לאכול משלה אם יש לה (טור):
יב
פסקו לה מזונות הראויים לה והרי היא מתאוה לאכול יותר או לאכול מאכלות אחרות יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם ויש מי שאומר שיכול לעכב:
יג
ילדה תאומים אין כופין אותה להניק שניהם אלא מניקה א' ושוכר הבעל מניקה לשני וי"א דמניקה שניהם [טור בשם הרא"ש]:
יד
הרי שרצתה להניק בן חבירתה עם בנה הבעל מעכב ואפי' בנה מאיש אחר הוא יכול לעכב [טור]:
טו
כל אשה שתמנע מלעשות מלאכה ממלאכות שהיא חייבת לעשותן כופין אותה לעשות: הגה ואינו זנה עד שתעשה וכן ב"ד משמתין אותה או מוכרין כתובתה לשכור עליה עבד או שפחה (המ"מ פכ"א בשם הרמב"ן והרשב"א) וי"א דכופין אותה בשוטים (טור בשם הרמב"ם) וכל זה באומרת איני עושה וניזונית אבל אם אומרת איני ניזונית ואיני עושה הרשות בידה (ב"י לדעת הרמב"ם וכ"כ ר"ן) וכמו שנתבאר לעיל סי' ס"ט וי"א דאפילו באומרת איני ניזונית ואיני עושה צריכה לעשות צרכי הבית ולזה כופין אותה אע"פ שאינה ניזונית (ג"ז ב"י לדעת הרמב"ם) לחד שינויא:
טז
טען הוא שאינה עושה והיא אומרת שאינה נמנעת מלעשותן מושיבין אשה ביניהם או שכנים:
יז
האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה:
יח
מי שהתנה עם אשתו שלא יתחייב במזונותיה וכן היא לא תתחייב לו במעשה ידיה אם אחר כך רצה ונתחייב הוא לתת לה (במתנה) מזונותיה אין מעשה ידיה שלו: הגה אשה ששתקה ולא תבעה מזונות ולא מעה כסף מן הסתם מעשה ידיה עם המותר שלה ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה (הר"ן פ' אע"פ) אבל מה שאינו מספיק לה אין הבעל צריך לשלם לה דודאי מחלה. אשה שהלכה מבית בעלה מכח קטטה ואינה רוצה לשוב לביתו עד שיקרא לה בעלה לא הפסידה משום זה מזונותיה דבושה ממנו לשוב מאחר שיצאה בלא רשותו ואינו מראה לה פנים ואם הוא יבא אצלה אינה מונעתו מכלום אבל אם אינה רוצה לבא אצלו עד שיפרע מה שלותה אבדה מזונותיה דהוי כמורדת דכל מורדת טענה אית לה וכל אשה יש לה מזונות אע"פ שאין כתובתה בידה ואינו נאמן לומר שמחלה לו רק בראיה ברורה ואפי' על מזונות שעברו אם לא טען לא טענינן ליה וצריך לישבע שמחלה לו (כל זה בתשובת הרשב"א הובאה בב"י סי' ע"ז):
באר היטב אבן העזר
פ׳
א
לבעלה. ודוקא בזן אותה אבל אם אינו זן אותה אע"פ שלא בא העיכוב ממנו ואפי' שלא אמרה בפירוש איני ניזונית ואיני עושה. ומיהו נשים הללו גבירות ונכנסות בחצירות שרי המלכים והמה כאניות סוחר להביא טרף לביתם ומכלכלים את בעליהם מעשה ידיהם לבעליהן. מהרי"ט ח"ב חח"מ סי' פ"ו. מגורשת ואינה מגורשת וכן ש"מ שנתן גט לאשתו בתנאי מעכשיו אע"פ שחייב במזונותיה מעשה ידיה שלה הרא"ם ח"א סי' ל"ד:
ב
יותר. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם א'. וכ' ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה העדפה שע"י הדחק ולוקחים בהן קרקע והוא אוכל פירות עב"ש:
ג
כסף. לאו אדחקה עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשה ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:
ד
לבטלה. אפי' אמרה איני ניזונית ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה עב"ש:
ה
מלאכה. אפי' התיר לה שחוק א"מ יש חשש זנות. והוא שיוכל להדירה היינו דוק' בדתלה בתשמיש כמבואר בסי' ע"ד. ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לבעלה לעשות מלאכה אלא משום חשש זנות א"י להפר ב"ש וכ' המגי"ד לא נזכר בגמ' כמה יהיה זמן ההדרה דרחוק מן הדעת שאם הדירה יום א' או שנים שתב' לידי זימה:
ו
הבית. הח"מ כ' דהי"א זה ראוי להיות מקומו בסעיף ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבת לבעליהן אבל עשירות אינן מחויבת להציע כל המטות רק מטתו וכ"כ רמ"א בס"א והב"ש כתב אפי' עשירות מחויבת להציע כל המטות ואפי' לסמוכים על שלחן בעלה ע"ש ודו"ק:
ז
בעצמה. רש"י ס"ל דמצד עצה טובה הוא שתעשה מלאכות אלו. ושאר פוסקים ס"ל דמחויבת היא לעשות מלאכות אלו עב"ש:
ח
מטחנת. היינו יושבת בריחיים ומשמרת הקמח. ונשי דידן אין דרכן לטחון ואין דרכן לכבס הג"א ב"ש:
ט
מהן. היינו שהכניסה לו נדוני' או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניסה תוס':
י
כדי וכו'. אם הבעל יש לו ממון ואינו רוצה לקנות אין כופין אותו לקנות ואין כופין אותה לעשות המלאכות. ואם הוא אומר לקנות והיא אומרת שלא לקנות לו שומעין כנה"ג בשם הרדב"ז:
יא
ראיה. ואחר שעשתה המלאכות יכולה לומר לבעלה השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה עב"ש:
יב
משפחתו. היינו מלאכות המפורשים במשנה. אבל בצמר ולמזוג לו הכוס וכיוצ' בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות מחויבת היא לעשות ב"ש:
יג
משלה. כתב הח"מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה ועב"ש:
יד
קודם. כ' הח"מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהיכי תיתי דמכח צער דידה תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז ולמה כ' ויש מי שאומר ע"ש. וע' בב"י. והב"ש רוצה ליישב מכח הגמ' דנדרים דף פ' ע"ב כביסתן וחיי אחרים וכו' ע"ש ולא דק. חדא דרבנן פליגי ע"ז כמו שהקשה הוא בעצמו. ועוד דהא מסקינן התם אין כביסה אלימ' לר' יוסי דאמר שמואל האי ערבובית' דרישא מתיא לידי עוירא ערבובית' דמאני וכו'. ע"ש א"כ הוי כביסה נמי סכנה ולא צער ודו"ק וע' בכ"מ:
טו
שניהם. בדינים אלו היכ' דאיכא פלוגת' היא פטורה ב"ש. אם מת הבעל תוך זמן ההנקה והאלמנה רוצה ללכת לעיר אחרת. מהריב"ל ח"א כלל י"א סימן נ"ו פסק דאין כופין אותה שתשב באותו העיר לזון את בנה. והרשד"ם חא"ה סי' קכ"ג כ' דכופין אותה לשבת באותה העיר עד זמן ההנקה וכ"כ הרדב"ז ע' כנה"ג:
טז
מעכב. ואם אין לה בן ורצונה להניק בן חברתה. אין הבעל יוכל לעכב ב"ש. והח"מ כ' דהבעל יוכל לעכב:
יז
אחר. אע"ג דאסור לישא מניקת חבירו משכחת ליה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכ"ד חודש ואז מותרת להנשא:
יח
אותה. כלומר אינו זנה אותה או משמתין אותה ב"ש:
יט
בידה. ואפילו אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ואז א"צ ליתן אותה ההוספה שמוסיפין למניקה ב"ש:
כ
הבית. הר"ן ס"ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר. ותוס' ורא"ש כתבו כשאמרה איני נזונית ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה מלהניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצ' פניו והצע' המטה. וכ' ב"ש במקום פלוגת' היא פטורה. וג' דברים אלו היינו מזיגת הכוס והרחצ' פניו והצעת המטה אין כופין אותה בכפיות ע' ב"ש:
כא
מלאכותיה. ל"ד הוא אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה בה"י ח"מ ב"ש:
כב
שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום דאין מעשה ידיה תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנו' חז"ל ריב"ש ב"ש ח"מ:
כג
שעברו. עיין ח"מ וב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
פ׳
א
ל' הרמב"ם ריש פכ"א מה' אישות ממשנה כתובות דף נ"ט ע"ב
ב
מהתוספתא
ג
כר"א שם במשנה
ד
כת"ק במשנה נדרים דף ס"ה ע"א ומייתי לה שם בכתובות דף ס"ו ע"א
ה
שם בכתובו' במשנה וכר"א דאי פסק' הלכה כוותיה שם דף סא ע"ב
ו
שם במשנה כרשב"ג
ז
שם ממימרא דרב יצחק בר חנני' וכו' שם דף סא ע"א ומפרש שאע"פ שהי' ראוי שתשב בקתדרא כדתנן במשנה אבל מוזגת וכו'
ח
כתב ה"ה פשוט הוא וכל שכן הוא מהצעת המטה
ט
ברייתא שם
י
נתבאר במ"ש בסעי' דלעיל
יא
שם במשנה
יב
פי' יושבת בריחים ומשמרת הקמח ובמקום שדרכן לדחון בריחים של יד טוחנת רמב"ם וטור מהגמ' שם
יג
ברייתא שם דף סא ע"ב וכגירסת הרי"ף ופי' הרא"ש לפני בהמתו שהוא רוכב עליה
יד
שם במשנה
טו
מימרא דרב חנא וכו' שם דף ס"א ע"א
טז
ברית' שם כגירסת הרי"ף והרא"ש דגרסי' וא' שמצאה לו משלו והביאו התוס' ופירשו כלומר שהוא עשיר שיכול לקנות וכן פי' הרא"ש
יז
שם במשנה
יח
ג"ז שם ברמב"ם וכמ"ש ה"ה שם שאין כאן מקום לשבועת היסת לפי שהיא אינה תובעה ממנו ממון אלא שבאה ליפטר משעבודה ואינה נפטרה אלא בראיה
יט
טור מדין מניקה שם דף סא ע"א
כ
משנה שם דף סד ע"ב
כא
מימר' דריב"ל שם דף ס' ע"ב
כב
הרמב"ם שם וכפי פירושו בבריית' פסקה לה קימעא וכו'
כג
שם סוף דף ס' ע"ב ובאוכל' משל' איירי כדמפרש רב ששת שם וכ"כ הרמב"ם שם וכן העתיק הטור בפירש כברייתא כפי' רש"י שם
כד
מהירושלמי שם והביאו ג"כ הרי"ף וכ"כ הטור בשמם
כה
שם בפסקיו כפי גירסתו שם בירוש'
כו
הרמב"ם שם מהירושלמי
כז
וכתב הב"י שנ"ל שגם הרמב"ם סובר כן אלא שנמשך אחר לשון הירושלמי ומה שלא הזכירו הירושלמי משום דמילתא דלא שכיח' הוא דהא מינקת חבירו אסור' להנשא וכולי ע"ש
כח
ג"ז שם ברמב"ם דקי"ל כר"ה שם ד' כג ע"א שאין דין מורדת ממלאכה אך שסיים שם ברמב"ם שכופין ואפי' בשוטים וכמ"ש הרמ"א בהגה וכ"כ ה"ה שם בשם הרשב"א והרמב"ן וכ"כ המחבר שם בכ"מ ובב"י
כט
שם וכתב ה"ה שדברי רבינו פשוטים הם
ל
שם מהירושלמי פ' הכותב שאם לא כן אין לך שלום הבית וכמ"ש ה"ה בשם הרשב"א
לא
הריב"ש בתשוב'
לב
כן היא בב"י ושם בתשובה ומפרש שם דליכא למימר מעשה ידיה שלו משום איבה דליתיה לההיא טעמא אלא כשאוכלת מן התקנה ולא מן הדין
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
פ׳
א
ואם לא היה דרך נשי העיר כו' האלו אין כופין אלא לטוות הצמר יראה לע"ד לדייק מל' זה שמדייק האלו הא אם אין דרכם כלל במלאכות אלו אלא באחריות כגון חרישה וזריעה או כמו בזמנינו בעסק מו"מ ומכ"ש ליסע לשווקים עכ"ז שמנהגם כך מרצונם הטוב מ"מ אינו כופה אלא לטוות בצמר וכדמסיים הרמ' והטוי' היא המלאכה וכו' ואך מדמה לטוי' אריגה וריקום שזה בכלל עושה בצמר לאפוקי מה שאינו ממלאכת אלו א"י לכופה וכ"מ מתשו' רשב"א שבב"י סי' צ"ה כ' שהרי האשה אינה חייבת לטורח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע ולא להתעסק ברבית אלא לעשות בצמר ואם רוצה הבעל לשנותה לאחרת אינו רשאי וסתמא משמע אפילו דרך נשי מדינה זו אף בהנהו ואפילו הרשב"ם שם נראה שמודה אלא דס"ל דאם השביחה דינו כמותר מ"י דליורשים ודעת הרשב"א שאינו מדמה להעדפה שע"י דחק צ"ע לפ"ר וע' בהר"ן פ' אעפ"י ד"ה הלכה דחקה עצמה כתב הח"מ ותוכל האשה לומר ק"ל וכ' הב"ח שכן נוהגין וכ' הב"ש בשם התו' מה ששייך לה לוקחים קרקע והוא אוכל פירות וא"י למה כתב הכי בפשיטות הא מתירוצם א' משמע איפכא דלגמרה שלה מדדחקו עצמה מה דחשוב דברי' שבינו לבינה ואלו על נכסי מלוג פשיט' דל"ק והו' דברים שבינו לבינה נראה שמסופקים אי לר"ע לגמרי שלה או נ"מ והרא"ש בנדרים שמפרש לר"ע והוי דברים שבינו לבינה דא"א שלא יתערב בשלו משמע ברור דלגמרי שלה וא"כ אפשר די"ל ק"ל אף לגמרי ואולי הב"ש לשטתו שכמה פעמים כ' דע"י ס"ס מוציאין אבל לא ק"ל הכי לכן עדיין צ"ע והנה בצמצמה והותירה שבסימן ע' סעיף ג' בהג"ה והבאתי שם תי' הגמר' נזיר ך"ד ע"ב בשקמצה מעיסהה מוכח דמה שקמצה לגמרי שלה דאל"כ אלא אך נ"מ לא היה צריך לדחוקי' בהכי אלא מה דקתני שלה היינו מה שהכניסה בהמות נ"מ שזה הפשוט א"ו דנ"מ א"י להקדיש ואפילו קדושת הגוף דק"ל דמוציא מידי שעבוד בכתו' נ"ט ע"ב משום דאלמוהו לשעבודי' דבעל ואפי' לסברת תו' שם ד"ה קונמות דבהקדש דלכ"ע אסור לא אלמוהו מ"מ בנ"מ דהבעל אוכל פירו' בחייה אלמוהו וכתי' האי נמי ולתי' הראשון דרבא ס"ל כמ"ד לאשה דמתירצי' דרבא דפסק קני' מיתנא ס"ל כמ"ד לאשה ולא לאיש דהיינו אפילו נ"מ יכולה להפקיע בשיחרר דדמי דקדושת הגוף וגם לכ"ע נאסר וא"כ ה"ה דיכולה להקדיש בהמו' נ"מ וכן מבואר בב"ש סי' פ"ח סעיף ה' ודאי צ"ע קושי' דנזיר דדילמ' מה דקתני שלה היינו בהמו' נ"מ שלה שיכולה להקדיש לקרבן שהוא קדושת הגוף דמזבח ואסו' לכ"ע ומפקיע מידי שעבד דבעל ולא אלמוהו חכמי' ולרבא דפסקינן כותי' לגבי מיתנא וצ"ל או דלא מסתבר למקרי שלה בנ"מ והוא דוחק א"כ דעיקר הקושי' סמך על הסיפא היו לה מעות סתומי' דמי חטאת ילכו לים המלח דהא הדמי' אין קרבי' ויש להם חלל לא חשיבו קדושת הגוף דמפקיע מידי שעבוד וא"י להקדישן אם הם נ"מ ובהכי מתישב מה דק' להרי"ף שבטור סי' פ"ה דולד ולד בהמו' מלוג של האשה א"כ מה מקשה הגמרא על בהמה מנא לה דילמא היינו ולד ולד דהוא שלה ולהנ"ל ניחא דעיקר הקושי' מן הסיפא ומפני שבסיפ' מוכרח בשקמצה משני אף הרישא בהכי אך זה אין מספיק בפ' בן סורר ומורה דנמי מקשה הגמרא הכי ומוכרח או דדחוק להגמ' לשנוי בהכי או דאף להרי"ף נולד ולד אינו לגמרי שלה אלא לנ"מ ולאפוקי מפירי ראשונ' דשל הבעל לגמרי ובהכי ניחא נמי מה שקשה מסוגי' זו על מה שהעלתי לע"ד סי' פ"ה דאף כל הדמים שהן שלה לגמרי מ"מ אם קנתה מרצונה בדמים אלו קרקע או בהמה מפני שזה קנין חדש הם נ"מ ולהבעל הפירות והנחתי בצ"ע דא"כ הא ק' מה משני בשקמצה ומה בכך נהי דהדמי' לגמרי שלה מ"מ הבהמה שקנתה הם נ"מ ולהנ"ל אדרבה ניחא דהרישא באמת ל"ק די"ל דאיירי בנ"מ וכדרבא אלא דעיקר הקושי' מסיפא וע"ז משני שפיר בשקמצה דהוו הדמים לגמרה שלה ויכולה להקדישם בפשוט ולתי' א"נ דהתו' דהקושי' אלומה על הרישא דנ"מ א"א להקדיש צריכנא לומר לדברי הנ"ל דמשני בשקמצה ממה שניתן לה בהמו' לצורכה והיא כולה שלה יהי' איך שיהי' מוכח דמה שקימצה מעיסתה הוא שלה לגמרי (וע' תשו' רשב"א שבב"י סי' צ') וכבר כתבתי סי' ע' דמפי' רש"י ור"ן נראה דהיינו מה שהותירה מזונו' שנתן הבעל מחמת שהרעיבה נפשה ולדבריהם ודאי מסתבר דה"ה לר"ע מה שהעדיפה ע"י דחק מ"י דנמי לגמרה שלה דתרווייהו ע"י דחק שלה באים וכה"ג שאומר לה הבעל צאי מ"י במזונותיך ונתרצי' ודומי' דהכי המוזכ' סי' ע' סעי' י"א וסימן פ' סעי' י"ח בהג"ה דהמותר שלה לתי' א' דתו' נזיר דבהכי איירי בשקמצה מוכח דלגמרי שלה אמנם להפירש שאיירי בשהרעיבה י"ל הא כגון הנ"ל באמר לה כו' המותר נ"מ ובכגון ספק זה אם יהא לגמרי שלה או נ"מ צ"ע אם נקראת מוחזקת כי הרמב"ן פ' חזקת נ"א ע"ב ד"ה מן האשה כ' אבל אם אמרה אחר נתנה לי ע"מ שאין לבעלי רשות בהן וכו' א"נ דכל שביד האשה בחזק' הבעל שיאכל פירותיו וכו' ועוד שידו עדיפה מידה לפיכך היא המוציאה ועלי' הראיה משא"כ הכרעת הב"ח אם שיהיו לגמרי של הבעל שפיר המוחזקת ואולם כבר מבואר סי' פ"ה ופ"ו בב"י די"ח על גופא דדינא דהרמ' והרמב"ן ואני כתבתי שם דלע"ד אף הרמ' שמסכים עם פסק הרמב"ן זולת באתה נתת לי שלהרמ' נאמנת ולא להרמב"ן הוצאתי דבטעם זה הנ"ל פליגו וע"ש א"כ לדינא צ"ע אם יכולה לומר ק"ל דיכילנא לומר ק"ל בספק' דדינא ודוק:
ב
דחקה עצמה כו' מסתימו' כה"פ נראה דעל המותר א"י לכופה כגון אם עשתה במהירות בחצי שבוע המשקל ה' סלעים יכולה בחצי הנותרת לילך בטל ואף לעסוק בדברים המבטלים הזימה אלא שאם מעצמה עשתה יותר הוא שלו זולת בחדושי הרא"ה בסוגי' דמקדיש מ"י אשתו באמצע ד"ה רב אדי כ' ואע"ג דמותר זמנין דאתי וזמנין דלא אתי ואין עיקר חיובא אלא בעיקר מ"י וכיון שכן היכי קאמר שתהא יכול לכופה על המותר (וביאר הקושיא היא על ר"ל דאמר לא תימא טעמא דר"מ וכו' אלא מתוך שיכול לכופה) י"ל בשהשלימה מ"י מתוך השבת כופה אותה שלא תבטל לא מדין משנתינו שהבטלה מביאה לידי שיעמום אלא מפני מ"י שהם שלו אבל ודאי יכולה היא להוציא כל ימי השבוע בעיקר מ"י מתחילה עכ"ל ודין זה חדוש וגם אינו מוכרח כ"א לפי' התו' בדר"ל מתוך שיכול לכופה ל"ש כ"א במעלה ופירשו דר"ל במעלה מזונות ואין מעלה מעה כסף וסובר כר"א ולהכי מותר קדוש מחיים משום דמעלה מזונות שהוא תחת מותר וגם יכול לכופה ונעשה כאומר יקדשו ידיך ושפיר קושיתו אבל לפירושו בא"ד זה שכ' א"נ אפשר דודאי ר"ל אפילו מעיקרא וכו' ע"ש כי האריך ונלאתי להעתיקו אבל הפי' הוא הגון והכלל היוצא דר"ל איירי באינו מעלה כלל ואפ"ה שייך מתוך שיכול לכופה יש ליישב הקושי' בפשוט דר"ל אינו מפרש המותר ר"מ אומר קדיש כדפירש"י ז"ל לבבא בפ"ע בשהקדיש המותר אלא דעלה דרישא קאי דנהי דעושה ואוכלת ממעשה ידיה מפני חוזק שעבודה שיש לה על מ"י שהוא כשעבוד אפותיקי כמבוארים דבריו מ"מ המותר הנשאר לאחר מותו ר"מ אומר קדוש דמן הדין הכל קדוש ע"י שהקדיש הידים לעיקר מ"י מתוך שיכול לכופה אלא שבחייה ניזונית בשעבודה והמותר לאחר מותר ממילא קדוש אבל על המותר י"ל דא"י לכופה וע"כ כה"פ הסותמים משמע דסוברים כפירושו זה וע"פ פירושו הנ"ל ודוק בהרא"ה היטב:
ג
ויכולה אשה לומר בהטור ס"ס זה מביא בשם ר"י דס"ל דא"י ובריש סי' פ"א משמע שפוסק כותי' ובספר מ"ש ז"ל בסוגי' דמקדיש מ"י אשתו דף ע"ב מקשה על הר"י דא"כ מה מקשה הגמר' אילימא וכו' ואלא בשאין מעלה מ"ט דמ"ד מחיים קדיש דילמא איירי במעלה ומעלה אלא שעל מ"י יכולה לומר לכן עושה ואוכלת ע"י אמירות א"נ אבל המותר שא"י שפיר מחיים קדוש וחתני החריף מו' יודא מליסא תי' ע"פ סברת הרא"ה שם ד"ה ר"א בר אהבה שכ' והיא אינה נזונית ה"ז עושה ואוכלת ונוטלת הכל לצורך מזונות אפילו עיקר מ"י שהן כנגד מעה כסף עכ"ל דודאי אף הר"י מודה שאם רוצה לומר א"נ אזי נמי יכולה לומר איני נוטלה מ"כ ואיני נותנה מותר ומטעם דלא ידעה אם יספיקו מ"י ההכרחים למזונותיה ולא בא למעט אלא כשרוצה ליתן נגד עיקר מ"י ואך בהמותר נגד המ"כ רוצה לומר בזה ס"ל דאי מפני שהמותר לתקן לו משום חינה ור"ל דלא יהי' לה איב' דמזונות וא"כ יש ליישב הסוגי' אלא שלשונו דחוק וגם להטור סי' פ"א ל"מ הכי ואולם דברי הטור בל"ז צ"ע וע"ש:
ד
ע' ח"מ והב"ש הארי' לייש' ולית' דא"כ א"י אלו מאן נינהו הא הרמ' מדייק ומצעת לו המטה ובעיקר הדברים ע' במ"ל שהאריך:
ה
עליה להביא ראיה מה שכתב הב"ש בשם הב"ח ליתא כי לא אמר כדבריו מעולם אלא שהתמיה דנהי שמחויבת לעשו' ואינה יכולה להפטר בשבועתה מ"מ למה לא תוכל להשביעו כדין אשתבע לי במלוה בשטר ובאופן שהביא דבריו אין להם טעם דלבתר דעבדה אטו תביעות ממון יש לה גביה במה שעשתה מלאכה שאינה חייבת הא לא עדיף מהעדפה שע"י הדחק דלהרמ' לבעל הגם שאפשר לדחוק דגרע מפני שעשתה שלא ברצונה מ"מ ל' הרמ' ואין כאן מקום לשבוע' אינו מור' למה שכ' ואפשר וכו' והעיק' לע"ד כהח"מ מטעמו ולהכי ניתן לידן ע"פ אומד ואין מקום לשבועה:
ו
שצער גופה קדום כ' הח"מ ואם גם לה סכנה כו' אף כי לפ"ר דומה לקטול חבירך ואי לא קטילנ' לך דאמרינן מה חזית אפשר דהכא כין דאינה אלא גרם סכנה לא דמי והב"ש כ' דתליא בפלוגתא דר"י ורבנן בנדרים אם לה צער ולהתינוק ספק סכנ' ע"ש דף פ' ולתירץ הגמרא אין דבריו מוכרחים אף לר"י:
ז
הרי שרצתה כ' הח"מ דבירושלמי משמע דאפי' וכו' וכן מסתבר דממ"נ לילך מביתו להניק ובקביעות פשיט' דיוכל לעכב שהרי היא חייבת לעמוד לפניו כבסעיף ד' ואם ליקח התינוק לביתו נמי פשיטא דיוכל לעכב מלהביא זרים בביתו ומי ימחה בידו וכן מוכח מהרמ' שבסי' פ"ב סעיף ב' דשומעין לה כ' הטעם משום צער פרישת בנה הרי דלפירושו לא דיברו כ"א מבנה נשמע הא של אחר פשיט' דמעכב ואף לפירש"י ז"ל משום צער חלב מ"מ נלע"ד דמודה דדוקא בבנו שהוא בביתו א"י לעכב אבל בשל אחר מה"ת שמשום צער דידה תצער אותו להכניס זרים בביתו או לילך מלפניו ולא תהא מצוי לו והב"ש מחליט דלא כהח"מ מפירש"י ובסי' פ"ב עשה מחלוקת בין רש"י ורמ' וכ"ז לע"ד אינו גם מה שכ' שם דע"כ הר"מ מודה לטעם רש"י ע"פ ראיה מא"ח לע"ד נמי אינו דבא"ח איירי מבהמה דלשעה זו אית לה צער חלב כמבואר שם אבל באשה מה טענה היא זו דמשום צ"ח תינוק בן חבירתה בקבועות אטו לעולמים תינוק וסוף דסוף יהי' לה צער זה לכשתגמול את זה ולרש"י ז"ל ע"כ לדחוק דביולדת משתעי דאם תגמול עכשיו צערה מרובה וק"ל ומה דנקטו הכא עם בנה לע"ד להורו' דעם בנה אף באקראי יוכל לעכב אבל בקביעות תמיד יוכל לעכב:
ח
הג"ה וכ"ז באומרת כו' אבל הרשות בידה זה מבואר דקאי על כל המלאכות שבסי' זה וכן מבואר בב"י דלההוא שנויא סובר הכי נמי בדע' הרמ' וכן נשמע מהרמ"א שכ' וי"א וכו' מכלל דלדעה ראשונה פטורה והיא שטת התו' שמביא הח"מ ובזה א"י לפרש תמיהתו על הרמ"א שהשמיט דע' תו' וכן מה שכ' וכן פסק ס"ס ע' א"י היכי רמיזא:
ט
האשה כו' כ' הח"מ משמע קצת וכו' ויותר משמע הכי סיום ל' הרמ' שאם אין אתה אומר כן כו' אלא נמנעת מרוב המלאכות כו' ונראה שמפרש הירושלמי נמי ע"ד זה שהרי דבריו מועתקים מהירושלמי אמנם להראב"ד שפוטרה מטעם שמירה בבעלים ודאי שתמיד פטורה ואולם תלונת הראב"ד אף על הירושלמי דמה צריך לשלום בית ולכן כ' הה"מ שאין זה שב"ב לפי שהאשה היא ששכורה עם הבעל בכל שעה אבל הבעל אינו שכור עמה אלא בשעה שמתעסק בצרכיה ולדבריו אם בפשיעתה נגנב או נאבד חייבת דפשיעה בבעלים אינה ומטעם שלום בית נמי לא כיון דפשעה אך המ"ל תמה מדוע לא שני להו בין פשיעה בבעלים דפטור לבין מזיק בבעלים דחייב גם הש"ך ח"מ סי' קע"ו ס"ק ט"ו כ' וכן מ"ש הגאונים גבי שותף שמכר באשראי אין ראי' וכו' או אפשר דמכר באשראי כמזיק בידים וכן מסיק המ"ל פ"ה מה' שותפי' וכן מוכח דע' הב"י שם שכ' על דין ואם שנה באחד מכל אותן הדברים וכו' זה נלמד ממה שיתבאר בדין נתן לו מעות כו' ומשם אין ללמוד אלא בנתן למחצית שכר דלא הוי על המקבל בין שמירה בבעלים אבל בשותפין שדין שמירה בבעלים להם מנ"ל א"ו דפשוט לו מעשה בידים אינו בכלל פטור פשיעה בבעלים וכן כ' הכ"מ להדי' פ"א מה' שכירו' דטעם הרמ' בש"ש שמסר לש"ח דחייב אפי' בבעלים משום דמזיק לא נפטר בבעלים אלא שהה"מ אף שם דחק עצמו כנראה דאזיל בשיטתי' דהכא ולע"ד סברת הש"ך ומ"ל מוכרעת דיש ויש לחלק בין מזיק לפושע בבעלים ואפילו להרמ' דחשיב פושע למזיק לענינים הממועטי' מדין השומרי' ע"פ המבואר בש"ך ח"מ ס"ו ס"ק קך"ב וה"ט דקרא דכשבעליו עמו לא הו' לי' דין שומר עליו אלא כאינש דעלמא נשמע אבל מה שמתחייב נמי אינש דעלמא דהיינו מזיק שלא בכונה חייב נמי שומר בבעלים ואולם המ"ל פה ובה"ש חזר ממה שכ' פ' י"א מה' נחלות ומסיק דאף הראב"ד מודה דיש חילק בין מזיק לפושע אלא שמחלק בין הנעשה בשוגג כאשה ששברה שכיון דלא בדעה נעשה הוא בכלל פשיעה בבעלים משא"כ במה שעושה מדעתו כשותף ששנה אף שלדעתו לטובה נתכוין ועשה בשלו נמי כי והא ודאי שגג בכונתו מ"מ דין מזיק עליו והא דחזק מאוד וביותר להנ"ל בש"ך דאף בבעלים לא גרע מאינש דעלמא ודבריו ברורי' דהא לא מצינן כ"א דמשומר פטור וזה גופא גזירות הכתו' ומה"ת לפוטרו יותר מאינש דעלמא דהיינו אשה ששברה כלים אלא דבה"ש הוכיח מתו' הכי מדמקשו בפ' המפקיד גבי אפטרו' דזבני תורה ליתמי וכו' דאי' נימא לאפטרו' וכו' דמשמע דאי לאו טעמא דלבקרא הוי חייב משום פושע ואלו בפ' ד"ה אמרינן מעליות יתמי וכו' דמשמע אפטר' שפשע פטור וקשה דש"ה דהזיק בידים שלקח שור דלא הי' לי' ככי ולכן אי לאו טעמא דלבקרי' מסרי' חייב משום מזיק ומזה דחק לחלק כנ"ל וכן הכא בה"א ותמהני מה ק' לו דאטו שם דן נמי על היזק יתמא ע"י לקיחות השור הא להמסקנא לא הוי פסיד' ליתמי ואפילו לס"ד מבואר בספר השטה בל' זה איכא למידק האי אפטר' אמאי ל"מ נהי דלא פשע בתר דזבני מ"י בעידן דזבני' ה"ל פושע במה דזבני' בלא ככי וה"ל לעיינו ואפשר משום דלא מינכר בי' ויש שאוכלים בהני ככי דהו' לי' וזה שלא אכל ומת איגלי מילת' דמשום ככי דלא הוו לי' מת או שהדבר צריך לבקיאים ורוב אינם בקיאים ואיכא דמתי' דתורה דלית לי' ככי ל"ש ולא הו' לי' לעיוני אלא בקרא וכו' נמצא לכל הדברים אין אשמה בקניות האפט' כ"א בפשיע' שמיר' העיון במה דלא אכל וע"ז שפיר מקשו דפטור (ואגב אבאר מה דלפ"ר אין מובן לקושיא תו' דהא להמסקנה המשפט בין המוכר שתבע במה שפשעו ולא שמרוהו ושפיר נימא להאפטרו' דכיון שקיבלו מן המוכר נעשה ש"ח שלו ולא של היתומים ולולא שהי' לו תי' במה דמסרו לבקרא היה מחויב להמוכר מצד חויב שומר חנם דידיה ובשלמא לגבי הם פסירא הוצרכו ד"ה הכא לבא עליו מכח היתומים דספסרא תובע ליתמי והם לבקרא דאל"ה מה להספסר' לגבי בקרא הא הבקרא לא קיבל מידו אבל האפטר' הא מהספסר' קיבל וע"כ לידחוק דאף להאפטר' אין עליו דין הספסר כיון דמסתמא ידע דאפט' אינו קונה אלא להיתומים כל עסק תביעתו אינו אלא על היתומים כדאי' בחה"מ סי' קפ"ב סעיף ב' וע"ש סמ"ע סק"י והיתומים חזרו על האפט' ואלו לא הי' לו להשיב אנא וכולי ושפיר מקשו) תו מביא פה ראיה וכתב וכן בדין שהרי הנהו שקולאי דחברו חביתא דמחייבין לו פ' האומנין היינו מטעמא דנתקל פושע וכזה הכל מתוקן אע"ג דאדם מועד לעולם וע"כ מטעם מזיק הוא לענין שב"ב שניא ודוק עכ"ל וראיה זו לא הבנתי כלל דמה דאמרינן התם לר"י נתקל פושע מבואר בתו' דר"ל לאו אנוס אלא כעין גניבה ואבידה ואדם המזיק לא מחייב אלא בדבר שהוא כעין אבידה דהוה קרוב לפשיעה וא"כ מנ"ל משם דאם שגנבה בדבר שהוא כעין אבידה דחייב אדם בעלמא מטעם אדם המזיק דפטור משום שמירה בבעלים ועל שוגג כזה מוכרחי' לפטור משום שב"ב וא"כ נהי דסברתו מוכרחת בהראב"ד והה"מ דס"ל דכל עניני שוגג המזיקי' בידים מיפטרו מטעם שב"ב וא"כ אפשר דהמוחזק יוכל לומר ק"ל כותייהו אבל ראיה מש"ס או מתו' לא ידענא באופן שהירושלמי ורמ' מיושב בפשוט ואין דברי הה"מ שהוכיח נגד סברת הראב"ד דאין על האשה דין שב"ב מוכרחי' אלא שראיתי בנ"י פ' השואל גבי בעי' דבעל בנכסי אשתו מסכים לסברת הה"מ ועכ"ז לע"ד אשה שפשעה בשמירה ונגנב או נאבד פטורה מחמת שב"ב מטעם ק"ל כהראב"ד ואפשר תלי' בפלוגתת ר"א עם ר"ה כי לר"א שהבעל מחויב להשכיר כפועל שפיר דין שב"ב עליו ול"ש סברת הנ"י ע"ש ואגב אמינא לפ"ר יש ראיה דלא כסברת מ"ל הנ"ל ממה דקי"ל איש שהזיק אשתו בתשמיש המטה בשוגג חייב והרי בעל לגבי אשתו ידוע שדין שב"ב הוא על נכסיה ואי נימא דאפי' על נזקים בשוגג פטור נמי בנכסיה יותר מאינש דעלמא מטעם דהיא עמו במלאכתו אטו היזק גופה גרע מנכסיה והא בעליו עמו קרינן א"י דלגבי היזק אף בנכסיה חייב ואף שבח"מ סי' קמ"ז סעיף מ"ח בהג"ה איתא י"א דאם הלך בשבילו בחנם חייב לפדותו דהו' לי עליו' דין שואל כמדומ' לי שראיתי בתשו' גאון אחד באמת פקפק דאין עליו דין מטעם שב"ב דלא יהא חמור גופו מנכסיו ובל"ז ואין דעת י"א אלו הלכה וגם יש להקשות דעבדי' אתמעיטו מדין שומרים וע' ח"מ סי' צ"ע ורך"ז ודוק:
בית שמואל
פ׳
א
ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכו'. משמע דאין עושין שום מלאכה ויושבים בטל אפילו בנות משפחתה ג"כ יושבים בטל יכול הוא לכוף אותה שאל תשב בטל ותעשה מלאכה בצמר ומתני' דתנא עושה בצמר ולא בפשתן איירי נמי בכה"ג דיושבים בטל אבל אם דרכן לעשות בפשתן כופין אותה שתעשה פשתן ומגירסת הרמב"ם משמע אם אין להן מלאכה מיוחד אלא קצתן עושים מלאכה אחת וקצתן עושים מלאכה אחרת כופין אותה על צמר ולא על פשתן:
ב
דחקה עצמה וכו'. הן שעשתה בלילה הן שעשתה ב' וג' מלאכות בפעם אחת הכל נקר' מחמת דחק לשיטת הרי"ף והרמב"ם וי"א אם עשתה ב' וג' מלאכו' בפעם אחת לא זכה הבעל ואם עשתה בלילה זכה הבעל וי"א הכל לעצמה וכתב ב"ח מנהג שלנו שאין מוציאין מידה דמי מלאכה שע"י דחק, כתבו תוס' בכתובו' דף נ"ט וביבמו' דף צ"ג ובמ' מה ששייך לה לוקחים בהם קרקע והוא אוכל פירות:
ג
ודוק' שנותן לה מעה כסף. לאו אדחק' קאי אלא בכל אשה תקנו חז"ל המותר מ"י תחת מעה הכסף שנותן לה בכל שבוע להוצאת קטנים:
ד
אינה יושב' לבטלה. אפילו אומרת איני ניזונ' ואיני עושה חייבת לעשות דבטלה מביאה לידי זימה וע' בר"ן שם מביא פלוגת' בזה אם מעשה ידיה לעצמה כיון דאינה חייבת לעשו' אלא כדי שלא תבוא לידי זנות והר"ן סביר' ליה דמ"י לבעלה דאל"כ מי ישגיח עליה לפי זה י"ל אילו אם הוא עושר גדול דאינה חייבת לעשות וגם אמרה איני ניזונת ואיני עושה מכל מקום חייבת לעשו' ומעשה ידיה לבעלה ואפשר שאמרה איני ניזונ' ואיני עושה לא חיישינן שלא תעשה כיון דאין לה מזונות ממנו אז מסתמ' תעשה מלאכה לטובתה ואז מ"י לעצמה:
ה
המדיר את אשתו. אפי' התיר לה שחוק מ"מ יש חשש זנות כן הוא לשיטת תוס' והרי"ף והרמב"ם ומה שפליג הרא"ש אינו אלא לדחות הראי' אבל לדינא י"ל דס"ל נמי כוותיה והא שיכול להדירה איירי שתלה בתשמיש לפ"ז מ"ש יוציא היינו אחר שיעור המפורש לעיל סי' ע"ד ואם היא נדרה שלא תעשה מלאכה ואינה חייבת לעשות אלא משום חשש זנות י"ל דא"י להפר כיון דאינה חייבת לעשות מלאכה וליכא עינוי נפש ולא דבר שבינו לבינה וזמן הדרה אין מפורש בש"ס ועיין במגיד:
ו
וי"א דמחויבת להציע כל המטות. לכאורה תמוה מנ"ל דעשירות מחוייבת להציע כל המטות ובח"מ כ' דהג"ה זו שייך לסעיף ו' מיהו בסמוך מ"ש וי"א דוקא באינן סמוכים על שלחנו ג"כ ק' מנ"ל דעשירות חייבת לשמשה לאנשים דסמוכות ע"ש לכן נראה דרמ"א כ"כ לשיטות הרמב"ם דס"ל מצעת המטה דתנא במתני' וברייתא הכל א' היא וה"ק בברייתא אף על גב דתנא במתני' כשהיא מכנסת לו ג' שפחות אינה מצעת מ"מ אמרו חז"ל אחר המתני' דמצעת וכ"כ המגיד ובמתני' מה דתנא מצעת המט' איירי דחייבים למצעת כל המטות אפי' לסמוכים ע"ש כמ"ש הר"ן והמגיד א"כ לפי התקנה אחר המתני' חייבת למצעת כל המטות אפי' עשירה דהכניס' ג' שפחות ויש להביא ראיה לזה מש"ס דהא הקשה שם אם הכניסה שתי שפחות אינה מבשלת הא שארה עבדה והיינו מצעת מטה ותימא הא הכניסה שפחה במקומה ותירץ קמי ארחי ופרחי מאן טרח משמע דהיא חייבת הצעות המטה לפני אורחי ופרחי ודוחק לו' דה"ק מאן טרח לפני ארחי ופרחי אלא השפחה היא משרתת קמי ארחי ופרחי והיא מצעת רק מטתו ומז' נלמד נמי דעומדת ומשמש' לפני כל הסמוכי' ע"ש דנלמד מן הצעות המטה כמ"ש בר"ן:
ז
מלאכות אלו עושה. משמע דמחייבים לעשות וכן משמע מתו' דף ס"ג וכן הוא דעת המ' והג"א ולא כרש"י שכ' עצה טובה היא שתעשה מלאכות אלו ובטור משמע דס"ל כרש"י:
ח
מטחנת. היינו יושבת ברחים ומשמר' קמח או או מחמרת אחר בהמתו או ברחי' של יד ומכבס' כתב בהגמ"י ובהג"א נשי דידן אין דרכן לכבס וכן אין דרכן לטחון:
ט
לפני בהמתו. כאן אי' גירסא מוחלפת וע' ברש"י ובהרי"ף ובתוס' אי' גירסא לפני בהמתו ולא לפני בקרו ואפש' דאיירי כשהכניסה /כשלא הכניסה/ לו נדוניא וכ"כ הר"ן:
י
או נכסים. היינו שהכניסה לו נדוניא או אם מצמצמת משלו הוי כאלו הכניס' כ"כ תוס':
יא
עלי' להביא ראיה. כיון שהיא חייבת במלאכות א"י לפטור אלא בראיה וכתב הרמב"ם אין כאן מקום שבועה וב"ח כ' דהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לומר השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן ומ"ש אין כאן מקום שבועה היינו כשתרצה לפטור את עצמה מן המלאכות אין כאן מקום שבועה אלא היא חייבת לעשות מיהו אח"כ יכולה להשביעו:
יב
כל אלו המלאכות וכו'. ל"ד כל המלאכות דהא היא חייבת לעשות בצמר אפילו כשבני משפחתה אין עושים וכן חייבת למזוג הכוס וכיוצא בזה אפילו אם בני משפחתה אין עושות אלא המלאכות המפורשים במתניתין קאמר אם בני משפחתה אין עושים היא ג"כ פטורה לעשות:
יג
ומוסיפים לה על מזונותיה. בטור כתב מוסיפים ונותנים יין וכו' משמע דמוסיפים לה מזונות מצד עצמה אפילו מאכלים שאין מוסיפים חלב אבל לשון המחבר משמע דאין מוסיפים לה רק מה שיפה לחלב:
יד
צריכ' לאכול משלה. כתב בח"מ דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציאה משלה והראב"ד ושאר פוסקים ס"ל דאיירי הסוגיא אם נתן הילד למניקות צריכה לאכול משלה לטובת הילד משמע אפילו אם שכרה בשכר קצוב חייב' לאכול הרבה משלה לטובת הילד:
טו
שצער גופ' קודם. כ"כ הרמב"ם וכתב בח"מ אם מגיע מזה לולד ספק סכנה ולה אין סכנה אלא צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמים בודאי ואפשר לומר אף על גב דמגיע לולד ספק סכנה מ"מ מותרות לאכול כמה שאי' בש"ס נדרים דף פ' כבסית' וחיי אחרים כבסית' קודם אף על גב דאינו אלא צער מיהו שם רבי יוסי ס"ל כן ורבנן פליגו ע"ז וס"ל חיי אחרים קודם ומנ"ל לרמב"ם לפסוק כר"י:
טז
וי"א דמניק' שניהם. בדינים אלו היכא דאיכא פלוגתא היא פטורה וע' בהרא"ש ר"פ מציאת האשה:
יז
אם בנה הבעל מעכב. כן כ' הרמב"ם ומשמע אם אין לה בן אין הבעל מעכב לה וכן מדיוק בהר"ן וכ"כ רש"י היא אומר' להניק שומעים לה משום צער דידה דחלב הרבה בדדי' מצטער לפ"ז אם רצונה להניק בן חברתה ואין לה ולד אין הבעל יכול לעכב ולא כח"מ:
יח
ואפי' בנה מאיש אחר. כ' הב"י מצינו דהיא מניק' ונשאת לאחר כגון שגרשה בעלה קודם שיכיר הולד מותרת להנשא מיהו בסי' י"ג מפורש לכמה פוסקי' אסור' להנשא ומהרש"ל ובד"מ כתבו דמשכחת לה כגון דהיא מניקה הולד יותר מכד"ח ואז מותרת להנשא:
יט
וכן ב"ד משמתי'. כלומר אינו זנה אותה או משמתי' אותה:
כ
וכל זה באומרת איני עושה וניזונית. אז לפעמים שומעין לה ונותנים לה מזונות וכופין אותה בשאר כפיות אבל אם אומר' איני ניזונית אז אין עושין לה שום כפי' ואפי' אם היא מניקה אין בידו לעכב אותה ומניקה דמוסיפים לה מזונות כמ"ש בסמוך ואומר' איני ניזונית ואיני עושה נראה אותה הוספה בשביל הנקה ג"כ אין מוסיפים לה:
כא
צריכה לעשות. הר"ן ס"ל דצריכה לעשות כל צרכי הבית טוחנת ושאר מלאכות וחייבת להניק אלא דאינה עושה בצמר וכתב הרשב"א דמעכב מן הכתובה כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכות או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא עכ"ל ותוספות והרא"ש כתבו כשאמרה איני ניזונות ואיני עושה פטורה מכל מלאכות ופטורה להניק אלא חייבת במזיגת הכוס והרחצת פניו והצעת המטה, וכבר כתבתי במקום במקום פלוגתא היא פטורה וי"ל לשיטות הר"ן אם אין לה לזון את עצמה יכול הבעל לכוף אותה שתעשה כדי מזונות של מניקה, גם נראה אלו ג' דברים של חיבה מזיגת הכוס וכו' אין כופין אותה בכפיות דהא תוס' כתבו אלו ג' דברים חייבת לעשות ומ"מ כתבו אף למ"ד דס"ל מורד' ממלאכה הוי מורדת לא קאמר אלא מה שמפורש במתני' אבל אם היא מורדת מאלו ג' מלאכות לאו מורדת היא כן י"ל לענין כפי' נמי אין כופין אותה אף על גב דיש לדחות את זאת מ"מ עיקר הוא דאין כופין אותה בכפיות דהא כבר כתבתי בשם רש"י דס"ל דאינו אלא עצה טובה שתעשה אלו ג' מלאכות וכן ס"ל הטור:
כב
מושיבין אשה ביניהם. ולא תקנו שהיא תשבע היסת דא"כ בכל עת ושעה יהיה עסק שבועה ואין שלום בביתו וע"כ האמינו לאשה היושבת ביניהם אף על גב דאשה פסולה לשאר עדות ח"מ:
כג
בעת שעשתה מלאכות וכו'. בירושלמי ובתו' פ' הכותב לא כתבו בעת המלאכה אלא אפילו שלא בעת המלאכה אם שברה פטורה וכ"כ בח"מ ועיין ברמב"ם ובראב"ד פכ"א:
כד
אין מ"י שלו. וכן הדין אם פוסק לזון בת אשתו וכן אם זן יתום כמ"ש בח"ה סי' ע"ר דאין מ"י תחת מזונות אלא מי שאוכל מצד תקנות חז"ל ריב"ש:
כה
אין הבעל צריך לשלם וכו'. עיין סי' ע' שם מבואר אם מכרה נ"מ שלה בשביל המזונות א"צ הוא לשלם לה:
כו
אף על פי שאין כתובת' בידה. לשון הרשב"א שהרי יושבת תחת בעלה וחזקה של זו שיש לה כתובה ומזונות עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחל' לו הכתובה ולא עוד אלא אפי' אם מכרה או מחלה הכתובה יש לה מזונות בחייו ולא כרמב"ם וס"ל דאם מחלה הכתובה אין לה מזונות בחייו כמ"ש בסי' צ"ג ומ"ש כאן דאינו נאמן לו' שמחלה היינו אם יטעון שמחל' המזונות בפירוש אינו נאמן שתמחל מזונו' להבא אלא היא נאמנ' בלא שבועה כ"כ הרשב"א בשם הרי"ף וכתב בח"מ אפשר שבועת היסת צריכה היא לישבע ונראה דין זה תליא בדין הטוען פרעתי תוך הזמן כמ"ש בח"ה סי' ע"ח ומחילה דומה לפרעון כמ"ש שם:
כז
על מזונו' שעברו וכו'. ול"ד למה דכתב בסמוך אשה ששתקה ולא תבעה בודאי מחלה דכאן איירי דהיא אומר' דתבעה אותו והבטיח אותה לשלם והוא אומר שמחלה לו היינו דלא תבעה אותו אז ממילא מחלה לו כנ"ל פשוט ולא כח"מ שכתב דאיירי כשהיא חולי אז אפי' אם היא שותקת ולא מחלה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
פ׳
א
ואם לא היה כו'. בתוספתא מקום שלא נהגו לעשות אחת מכל חלו א"י לכופה מ"מ:
ב
אלא כו'. דאיפסיק שם ס"א ב' כר"א אפי' הכניסה כו' וה"ה במקום שלא נהגו :
ג
הצמר לבד. שם ס"א ב' בצמר אין כו' :
ד
דחקה כו'. כת"ק שם ס"ו א' וכ"פ הר'"ף ולכן השמיטה הבעיות דשם דכולהו אליבא דר"ע. מ"מ ועברא"ש שם קי"ח:
ה
ודוקא כו'. מתני' ס"ד ב' וכמו שמפרש שם נ"ט א' ת"ש אם כו' וכרב ושמואל:
ו
ויכולה כו'. כמש"ל סי' ס"ט ס"ד וכ"ש במותר דלא שכיחא כמש"ש. הר"ן:
ז
אבל הבעל כו'. כמש"ל בסי' הנ"ל אבל הבעל כו':
ח
ה"ל ממון כו'. עס"ז או שה"ל כו':
ט
אבל אין כו'. ממש"ש במתני' ד' יושבת כו'. וערש"י שם ד"ה יושבת ותוס' ד"ה ארבע כו' אלמא דממעטת ובזה ל"פ ר"א:
י
המדיר כו' שהבטלה כו'. כר"א וע"ש בגמרא רשב"ג היינו כו' וכ' הרי"ף וכבר איפסיק כר"א ודלא כהרא"ש:
יא
וי"א דמחייבת כו'. עס"ח בהג"ה:
יב
ועומדת כו'. עתו"ס במתני' ד"ה ארבע כו' ובירושלמי שם והביאו הרא"ש והר"ן שם שבעה גופי מלאכות מנו והשאר לא הוצרכו למנותו וממש"ש ס"א ב' אינו כיפה כו' וכמש"ו אבל כו':
יג
וי"א כו'. כמש"ש א' דא"ל קמי אורחי כו':
יד
יש כו'. דבצמר ומצעת אין חילוק כנ"ל:
טו
מת כו'. ירוש' ומניקה את בנה א"ר חגי לא אמרו אלא בנה אבל תאומים לא ולמה אמרו בנה שלא תניק בן חברתה כהדא דתניא אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתנוק בנה של חברתה ופי' בן חברתה אפי' הוא בן בעלה הרא"ש וש"פ ופי' הר"נ דר"ל אם מת בנה.
טז
ולא נותנת תבן כו'. ער"נ בנדרים פ"א ב'. ד"ה שלא אתן תבן כו' וברא"ש שם ד"ה שלא אתן כו' וכ"כ התוס' שם ודלא כמ"ש בכתובות שם ד"ה לא לבני כו' ודעת הרמב"ם צ"ע מנ"ל דבשפחה אחת נפטרה:
יז
הכניס' כו'. רק מטתו מתני' שם ועתוס' שם ד' ב' ד' ה והצעת כו' מיהו כו':
יח
וי"א כו'. כפ' הראשון שם וכן פירש"י ספ"ה שם אבל הרמב"ם ס"ל דגמרא פליג על המתני':
יט
כל אלו כו'. ירוש' אר"ש ב"ר יצחק לא ס"ד שהכניס' אלא אפילו ראויה להכני' כהדא דתני עולה עמו ואינה יורדת והביאו הר"ן וכתב שי"מ גמרא דידן כה"ג ועבה"ג:
כ
לא הוסיפו כו'. גמ' שם ס' ב':
כא
יש מי כו'. עכ"מ שם וצ"ע :
כב
ילדה כו'. כמש"ל בירוש' הנ"ל:
כג
וי"א כו'. כפי פיר' בירוש' הנ"ל דמ"ש הא תאומים לא בלשון בתמיה היא ע"ש:
כד
הרי שרצתה כו' לאפי' כו'. גמרא מ' ב':
כה
כל אשה כו'. ס"ג ב' מ"ס ממלאכה לא כו' ופי' הר"נ וש"פ אלא כופה בשוטים או שאינו זנה או ב"ד מוכרין לו מכתובתה בטובת הנאה כדי שישכור עליה עבד או שפחה לשמשו או משמתי' אותה וכך אמר הגאון ז"ל עכ"ל הר"ן ול"ל דאינו כופה כלל דהא אמרינן ג"ט ב' כופה ומניקתו ושם ע"ב א' ושלא תארוג כו' ובירוש' אפי' הכניסה לו ק' שפחות כופה לעשות כו' והביאו הג"א שם בסי' כ"ג בד"ה פרש"י כו' וז"ש בהג"ה ואינו כו' וכן כו':
כו
וי"א כו'. הרמב"ם וכמו כל כפיה כמ"ש בס"פ המדיר והראב"ד חולק עליה וכתב מעולם לא שמעתי יסור לנשים בשוטים אלא שממעט לה צרכיה כו' וע"ממ שם:
כז
וכ"ז כו'. עתו"ס ס"ג א' ד"ה דרב הונא כו':
כח
וי"א כו'. בתוספות שם ול"ל דקסבר כו' ע"ש וברא"ש ושם בתוס' ואי הוה אמרינן דכי אמרה כו' וכ"פ הר"נ ותי' בזה קושית תוס' נ"ט א' ד"ה הכא כו' אבל תוס' אזלי לשיטתייהו דלא מסקי הכא בתוספות הנ"ל וכ' אבל אין נראה כו' ומדברי הרב מ' כדברי הר"נ:
כט
האשה כו'. ירושלמי והביאו תו' שם פ"ו ב' בד"ה ר' אליעזר כו' והרא"ש שם:
ל
מי שהתנה כו'. כמו הפוסק לבת אשתו ועמ"ש בתוס' והביאו הרא"ש רפי"א כתב לזון בן אשתו או בת אשתו כו' לא יאמר להם צאו ועשו מלאכה ואני זן אתכם אלא הן יושבין ומעלה להן מזונות וכן ה"נ כיון שאינה אונל' בתנאי ב"ד אלא בפסיקתו שם:
לא
אשה ששתקה כו'. במתני' ס"ד ב' ואם אינו נותן כו' וכתב הר"ן לאו למימרא שיכול הבעל לומר אני נותן מעה כסף ויהא המותר שלה כמו שכתב ועי' סי' ס"ט ס"ד אלא ה"ק שאם שתקה היא ולא תבעה מעה כסף לצרכה ועשתה מותר ה"ה לעצמה ואין הבעל י"ל ויתרה וכ' הרמב"ן דה"ה למזונות ומעשה ידיה אלא רבות' קמ"ל דאפי' במעה כסף שא"צ כ"כ לא אמרינן ויתרה וע"ל סי' ע' סס"ח בהג"ה:
לב
אבל מה כו'. עיין שם בסעיף י"ב:
חלקת מחוקק
פ׳
א
אלא לטוות הצמר בלבד. שהפשתן מזיק את הפה והפשתים והטוי' היא המלאכה המיוחדת לנשים שנא' וכל אשה חכמת לב וגומר לשון הרמב"ם ואף על גב דאמרו בגמר' בכתובות דף ס"א ע"ב שאין כל פשתן מזיק רק כיתנ' רומאה תירץ הב"י דכיון דאין כיתנ' רומאה ידוע לנו כל כיתנ' מספק' לן בכיתנ' רומאה והוי קול' לאשה שלא לחייבה בשום כיתנ' ואפשר דס"ל להרמב"ם מדפסיק ותני בגמר' שם בצמר אין בפשתים לא משמע לכל מין פשתן אין כופין משום דיש פשתן שמזיק מאד ע"כ לא חילוק חכמי' ואמרו שאין כופין רק בצמר ולא בפשתן דמאן מפיס ודלא כדברי התוס' שם בד"ה וה"מ בכיתנ' רומאה ע"ש:
ב
ועשתה יותר מהראוי לה. דעת המ"מ אפי' שעשתה בשעה שבני אדם ישנים מכ"ש עשתה הרבה מלאכות ביחד שלא ע"י הדחק וע' בטור הביא דעות בזה מחלוקת ר"ת ורב האי והרא"ש לא הכריע ותוכל האשה לו' קים לי כמ"ד לעצמה וכתב הרב בב"ח שכן נוהגים במדינות אלו שלא להוצי' מיד האשה שום העדפה שעל ידי הדחק:
ג
ודוק' שנותן לה מעה כסף. לאו אדחק' עצמה קאי אלא אסתם מותר מעשי ידיה לא זכה הבעל במותר אלא בנותן לה מעה כסף:
ד
ויכולה אשה לו' וכו'. כתב הר"ן ברור הוא שאם במעשה ידיה דשכיחי יכולה לומר איני ניזונת ואיני עושה כ"ש במות' דלא שכיח:
ה
היה לו ולה ממון הרבה וכו'. כן הגירסא בהרמב"ם:
ו
בלא מלאכה שהבטלה מביאה לידי זימה. ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים ובכיוצ' בזה (דאף דברי שחוק אלה תועיל שלא תבא לידי שעמום כל זמן שלא תשב בטל לגמרי והוא דעת רשב"ג במתני' דף נ"ט ע"ב מ"מ מביא לידי זימה והוא דעת ת"ק שם במתני' וזהו שאמרו שם דף ס"א ע"ב איכא בנייהו בין ת"ק ובין ר' שמעון ב"ג דמשחקת בכלבים קטני' דשעמום ליכא וזימה איכ' ועוד אכתוב מזה בסעיף שאח"ז ועיין בר"ן די"א דמאחר דהמלאכה אינה מצד החיוב רק שלא תשב בטל מלאכתה דידה הוא והרשב"א חולק ע"ש:
ז
המדיר את אשתו שלא תעשה מלאכה. כבר כתבתי בסי' ע"ד סק"ב שאין ביד הבעל לאסור על אשתו ולומר לה לא תעשה זה ואם אמר כן אין בדבריו כלום אלא א"כ תלה בתשמיש או בדברים אחרים וכ' המ"מ לא נזכר בגמרא כמה יהיה זמן ההדרה ורחוק מן הדעת שאם הדיר' יום אחד או שנים שתבא לידי זימה:
ח
יוציא ויתן כתובה וכו'. במשנה בכתובו' דף נ"ט ע"ב אמרו שהבטלה מביא לידי שעמום וא"כ לא יוציא אא"כ הדירה שתלך בטל לגמרי אפי' לטייל בכלבים קטנים וכתב הרי"ף וכבר איפסק' הילכת' כר' אליעזר דחייש לזימה כלו' ואינו מועיל במה שמשחקת בכלבים קטנים דוק' מלאכה ממש בעינן והרא"ש כ' שאין ראיה כ"כ דאיכא למימר במאי דפליגי רבי אליעזר ורשב"ג הלכה כרשב"ג ובקיצור פסקי הרא"ש פסק כרשב"ג ועי' לקמן בטור סי' פ"א מביא מחלוקת הרי"ף והרא"ש:
ט
וכן כל אשה רוחצ' וכו'. לעיל סעיף ב' כתב שאפילו היה לו ולה ממון הרבה ושפחו' הרבה אפ"ה צריכה להתעסק קצת במלאכה שהבטל' מביאה לידי זימה וכתב כאן עוד ד' דברים צריכה כל אשה לעשות אפי' עשירה:
י
וי"א דמחוייבת להציע כל המטות. לא מצאתי מי שכתב דעשירה צריכה להציע כל מטות דאינה מחוייבת רק להציע לו שהוא דבר חבה אבל בעניה יש אומרים שצריכה להציע כל המטות ולהטריח עצמה בהפוך כרים וכסתו' ורמב"ם בפרק כ"א מה"א דין ג' השמיט דין זה וכתב סתם כל אשה רוחצת וכו' ומצעת לו המטה משמע דמפרש להצעת המט' דמתני' גם כן הצעת מטתו וע"כ תמה עליו הר"ן בדף תצ"ה ע"א שהיה לו להרבו' בעניים עכ"ל (כלו' שענייה מחוייבת להציע כל המטות) ולהפך בכרים וכסתות אבל בעשיר' שתהא צריכה להציע כל המטות הוא דבר תימה וכי זו היא ישיבת קתדרא שאמרו במשנה דף נ"ט ע"ב מי שהכניסה לו ארבע שפחו' יושבת בקתדרא וכ"כ הרב מהרמ"א בעצמו בהג"ה לקמן בסעי' ח' דאינה מצעת רק מטתו והי"א זה הי' ראוי להיות במקומו בסעי' ו' דחשיב שם ששה מלאכות שהעניות חייבו' לבעליהן:
יא
ועומדת ומשמשת בפני בעלה כגון וכו'. כתב המגיד משנה בפכ"א מה"א דק"ו הוא מהצעת המט' ואף על גב דלכאור' גמרא ערוכה היא בכתובו' דף ס"א ע"ב דקתני אין כופה לא לעמוד לפני אביו ולפני בנו משמע דלפניו כופה אותה התם בעניה מיירי והמ"מ יליף לה דכל אשה צריכה לעשות שירות קטן לבעלה והוא ק"ו מהצעת מטתו מכ"ש להושיט לו כלי אחד:
יב
וי"א דוקא באינן סמוכין. הר"ן כ' דין זה בעניה לטרוח עבורה וראייתו מדקאמר בגמ' דאם הכניסה לו שתי שפחו' אינה מבשלת ואינה מניקה וכו' הא שאר' עבדה כגון דברים קטנים ותימא ליה וכו' משום דאמר לה קמי ארחי ופרחי מאן טרח אורחים המשתהים שבת או חודש או עוברי דרכים דמשמע שהיא חייבת לטרוח לבשל ולאפו' וכיוצא לכל בני בית הסמוכין על בעלה אבל כאן בסעי' זה דמיירי בעשירה ולא חשוב רק מילי דחיבה מהי תיתי אם כן/ בן /בעלה יאמר לה הושיט לי כלי זה שתהיה היא מחוייבת לשמוע לו:
יג
מטחנת. יושבת ברחים ומשמרת הקמח או מחמרת אחר הבהמה ואם היה דרכן לטחון ברחים של יד טוחנת וכבר כתבתי בס"ק שלפני זה דכל הסמוכים על שלחן בעל' צריכה לעשו' מלאכו' אלו:
יד
לפני בהמתו המיוחדת לו למרכבתו. אבל לא לפני שאר בהמו' שלו ורש"י גריס בדף ס"א ע"ב לפני בקרו שאין להוט אחר רביע' אבל לא לפני בהמתו הם סוס וחמור שהם להוטים אחר רביעה לשון אחר נותנ' לפני בקרו נקבות בהמתו זכרים:
טו
אינה מחוייבת להניקו. ולקמן סעיף י"ד מבואר שאם היא רוצה להניק בן אחר הבעל מעכב עליה:
טז
או נכסים שראוי לקנו' מהן שפח' אחת. כלו' שהכניסה לו נדוניא רבה שיש כדאי למביאה נדוניא כזו לקנו' לה שפחה א':
יז
ה"ג ברמב"ם או שתהיה לה שפח' א' או שהיה לה ממון כדי לקנות וכו'. וכן צ"ל כאן וכן הוא בסעי' שאח"ז גבי שתי שפחות:
יח
אינה מצעת המטות רק מטתו. כבר כתבתי ס"ק י' דלדעת הרמב"ם אף בעניה אין מחוייבת להציע רק מטתו ולא שאר מטות והר"ן תמה עליו שהיה לו להרבות בעניים:
יט
וכל אשה תעשה זה. כבר נתבאר זה בסעי' ה' בדברי המחבר דכל מילי דחיבה אין עושה אלא אשתו ולא ידעתי למה חזר הרב מהרמ"א וכתב דין זה וגם למה כתב בדין זה בלבד ולא בכל הד' דברים שנזכרו בסעיף ד':
כ
עליה להביא ראיה. הרמב"ם מסיים בפרק כ"א מהלכו' אישות דין ט"ו ואין כאן מקום לשבועה וכתב המ"מ לפי שהיא אינה תובע' ממנו ממון שחייב לה שנאמר ישבע היסת ליפטר אלא שבאה לפטור משעבודה ואינה נפטר' אלא בראיה ובב"ח כתב שאינו מבין דבריו למה יפטר משבועת היסת ודעתו שכאן בש"ע השמיט בכיון סוף דברי הרמב"ם מפני שאין עולים כהלכה ואין דבריו ברורי' מכ"ש שאינם מוכרחים כי שבוע' היסת תקנה היא ואם היה כאן עסק שבועה בכל יום תשביע בעל' שתאמר היום נתעשר וקשה לחלוק על דברי הרמב"ם והמ"מ בלא ראיה וגם הראב"ד לא השיגו, עיין בסמוך ס"ק כ"ח:
כא
לאכול משלה אם יש לה. ומ"מ נראה דהבעל צריך לשלם לה מה שהוציא מנכסי' על הולד:
כב
שצער גופה קודם. ויש מי שאומר וכו' אם לולד ספק סכנה ולה אין סכנה רק צער מהי תיתי דמכח צער תסכן הולד ואם גם לה סכנה לא ידעתי מי שחולק ע"ז דחייה קודמין בודאי:
כג
וי"א דמניקה שניהם. בב"ח כתב דאין הל' כהרא"ש דרבים חולקים עליו ואפשר שגם הרב מהרמ"א לא העתיק דברי הרא"ש לחייב אותה להניק שניהם דודאי תוכל לומר קים לי כהרי"ף ושאר פוסקים אלא דרך ארץ היא שכל אשה שיכולה להניק תניק שניהם וע"כ לא כ' שמחוייב' להניק שניהם שאין זה חיוב רק ראוי לעשו' לה כן אם יכולה לעשות לצאת ידי כל הפוסקים:
כד
עם בנה הבעל מעכב. משמע אם מת בנה אין הבעל מעכב עליה להניק בן אחרת אבל בירושל' אמרו סתם (הביאו המ"מ בפכ"א מה"א) אין האיש כופה את אשתו להניק בנו של חבירו ולא האשה כופה את בעלה שתניק בנה של חברתה משמע דסיפ' דומיא דריש' אף שאין לה בן:
כה
ואפילו בנה מאיש אחר. אף על גב דאסור לישא מינק' של חבירו ע' בב"י ובד"מ כ' דמשכחת לה אם רצתה להניק יותר מכ"ד חודש דמותר' להנש' וע' לעיל סי' י"ג:
כו
וכן ב"ד משמתין אותה. אין הפירוש שמונע ממנה מזונו' וגם משמתין אותה דמאחר שאינו זנה הרי הרשות בידה לומר איני עושה (וע' מה שאכתוב בס"ק שאח"ז בשם הרשב"א אם אינה משמשות לו מלאכו' קטנות) אלא מיירי אם אינו רוצה למנוע ממנה מזונו' כגון שהיא מניקה או מטעם אחר הרשו' בידו לנדות אותה אבל מ"מ לא נקראת מורד' לפחות מכתובתה ולקונסה בקנס השנוי במורד דק"ל מורד' מתשמיש ולא ממלאכה (וכמו שנתב' לעיל סק"א בסי' ע"ז):
כז
צריכה לעשו' צרכי הבית. כבר כתבתי לעי' סי' ס"ט סק"ד שכ' המ"מ שלא אמרו שיכולה להפקיע עצמה אלא ממלאכה שהיא מרוחת כטוה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנ' ואופה וכו' ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזוני' וע' בתשוב' הרשב"א שהבי' הב"י בסי' ע"ז שאם אינה משמש' לו באותן מלאכות קטנו' השנויות במשנתינו והוא צריך לשכור מי שישמשנו בהם שוכר עליה כמ"ש אבל מזונותה לא תפסיד עכ"ל ולפני זה כ' הרשב"א מעכב מהמזונו' כנגד שכר מי שישמשנו באותן מלאכו' או שוכר עליה ממקום אחר הא יתר מכאן לא עכ"ל וע' בתו' בכתובו' דף ס"ג ע"א בד"ה רב הונ' וכו' כתבו דכי אמרה איני ניזוני' ואיני עושה פטורה מכל ז' מלאכו' השנויות במשנ' אבל מ"מ לא מפטר' מאותן מלאכו' קטנות השנויו' בגמ' מזיגת הכוס והצעת המטה והרחצ' פניו מידי דהוה איושב' בקתדר' שחייבת בהן וע"ש ומלשון הרב כאן שכ' צריכה לעשו' צרכי הבית משמע שדעתו כדעת המפרשים שהבי' המ"מ שחייבת בכל צרכי הבית וכן פסק לעיל סוף ס"ע ולא ידעתי למה השמיט דעת התוס' שהוא להקל על האשה דיכולה לומר קים לי כהתוס':
כח
מושיבין אשה ביניהם. ולא תקנו שהיא תשבע היסת על טענתו דא"כ בכל עת ובכל שעה יהיה עסק שבועה ואין שלום בבית וע"כ האמינו לאשה היושבת ביניהם אף על גב דאשה פסולה לשאר עדיות (וע' לעיל סק"ך):
כט
בעת שעשתה מלאכותיה. משמע קצת שאם שברה שלא בשעת מלאכה חייבת אבל ל' הירושל' שהביא המ"מ בפכ"א מה"א ה"ו סתם האשה ששברה כלים בתוך הבית פטורה משמע אפילו שלא בשעת מלאכה:
ל
אין מעשה ידיה שלו. ראיה לדבר הפוסק לזון בת אשתו אין מעשה ידי הבת שלו כדאי' בגמ' ובתוספת' וע' בריב"ש סי' ת"פ:
לא
ולא אמרינן שמחלה מעשה ידיה. כלומר לא אמרי' מאחר ששתקה ולא אמרה בפירוש איני ניזונת ואינה נוטלת מעה כסף ואני אעשה הכל לעצמי דה"א דויתרה לבעל המעה כסף והמזונו' רק רוצה לצמצם ולסגף עצמה וליתן הכל לבעל ולא תקח במעשה ידיה רק כדי חיותה אלא אדרבה אמרינן מסתמ' אדעת' דנפשה עבדה והכל לעצמה עד שיתן לה הבעל מזונו' בעד מעשה ידיה ומעה כסף בעד המותר וכן הוא בר"ן ס"פ אף על פי בשם הרמב"ם/ הרמב"ן /:
לב
אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה. ע' לעיל בסי' ע' סוף סעיף ח' כ' לא לותה רק מכרה נכסיה ופרנסה עצמה אין לה עליו כלום וכבר כתבתי שם ס"ק ל"ב שכ"כ הרמב"ן והר"ן הניח הדבר בצ"ע דף תקכ"ו בפרק אלמנה ניזונית וע' לעיל סי' הנ"ל סעיף ה' כתב גם כן בשם הריטב"א דאין פוסקין לה מזונות למפרע כל שלא לותה בעדים וע"ש סוף הסי' היכ' שבעלה הכריז שלא ילוה לה אדם:
לג
דכל מורדת טענה אית לה. ל' הרשב"א בתשובה זו עילה מצאה לצערו ותולה בפרעון מה שלותה כלומר ולמה תהיה ידה על העליונה תבא אליו בתחלה ואח"כ יפרע מה שלותה:
לד
אף על פי שאין כתובתה בידה. ל' הרשב"א שהרי יושבת תחת בעלה וחזקה של זו שיש לה הכתובה ומזונו' עד שיטעון הבעל ברי שמכרה או מחלה לו כתובתה ולא עוד אפילו מכרה או מחלה כתובתה לבעלה יש לה מזונו' בחייו וכו' שאין מזונו' אלו מתנאי כתובה כו' עד שיבי' הבעל ראיה שמחלה לו המזונו' בפירוש:
לה
וצריך לישבע שמחלה לו. כלומר מזונו' להבא אינו נאמן בלא ראיה אבל מזונו' שעברו נאמן לטעון וצריך לישבע היסת והיה נראה דבמזונו' להבא אף שהיא נאמנת מ"מ צריכה לישבע היסת אבל הרשב"א כתב בשם הרי"ף דהיא נאמנת בלא שבועה ואפשר לומר דכוונתו בלא שבועת המשנה קאמר והא דכ' כאן הרב מהרמ"א בשם הרשב"א דצריך לישבע שמחלה לו ואם לא טען לא טענינן ליה ולפני זה בסמוך בהג"ה זו כתב אין הבעל צריך לשלם דודאי מחלה אפשר לחלק דלעיל מיירי דבת מלאכה היא ולפעמים יש לה מותר אף שלפרקים חסר לה ודאי מחלה כדי שלא יבואו עמה לחשבון וכאן מיירי הרשב"א באשה שהיתה חולה ולאו בת מלאכה דצריך לשלם לה אפילו מזונות שעברו כל זמן שלא טען בפי' מחילה ומ"מ קשה דלא היה לו להרב לסתום אלא לפרש חילוק זה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
פ׳
א
סעיף ב' יש מי שאומר שאין הבעל יכול לעכב מפני סכנת הולד שצער גופה קודם נ"ב עי' בח"מ ובב"ש וע' מ"ש בעזה"י ישוב לזה בדין מניקת באהע"ז סימן י"ג והוא בחיבורי מהדורא ג' על אבע"ז סי' ק"ו שם בארתי דבר זה על נכון בעזה"י במה מיירי וטעם פלוגתתן ושהרמב"ם אדרבא פסק כרבנן ולא כר' יוסי ע"ש ודוק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
פ׳
א
מעשה ידיה לבעלה. עבה"ט מ"ש ודוקא כו' ומיהו נשים הללו גבירות כו' עד מעשה ידיהן לבעליהן. ועיין במל"מ ר"פ כ"א מה' אישות שהביא ג"כ דברי מהרי"ט בזה ושם מבואר דמהרי"ט לא החליט הדין כלל אלא שצידד בזה והמל"מ תמה עליו למה השמיט הרב דברי גדולי המחברים אשר נחלקו בזה כו' ודעתו נראה שיכולה האשה לומר קים לי כדעת הרמ"ה שהביא הטור סי' פ"ד דאם אינה ניזונית מציאתה לעצמה ולכן לא מפקינן מינה ע"ש. ועיין בתשובת גבעת שאול סי' ל"ג שנשאל ראובן השיא לבנו את בת שמעון והתחייבו עצמם בק"ס ליתן מזונות להזוג כמה שנים כנהוג במדינותינו ובתוך משך זמן המזונות שזנו אותן אביהן עסקה אשת בן ראובן במלאכ' והרויחה מעשה ידיה למי אביהן ודאי לא זכה בהן אך יש לספק אם זכה בהן הבעל דהא מ"י תקנו תחת מזונות והרי אינה ניזונת משל בעל. והשואל הביא ראיה דזכה בהן הבעל מדברי הרמב"ם פ"ג מהל' עבדים דין ב' בעבד עברי שהאדון חייב במזונות אשתו אף שנשאה אחר המכירה. ואפ"ה מ"י ומציאתה לבעלה כמבואר שם. הוא ז"ל השיב לו דאין מדברי הרמב"ם ראיה דשם מה שהאדון נותן המזונות לאשת העבד הוא מכח מ"י של בעל דהא אם מת העבד אינו נותן מזונות לאשתו משא"כ הכא דהמזונו' הוא מחמת חוב ואף אם מת הבן מחוייב ליתן לכלתו עד תשלום הזמן כמ"ש הב"ש בסי' קי"ד (עמ"ש שם סק"א) . אמנם להלכה הדין עמו דברור הוא כל היכא דמ"י שלה זכה בהן הבעל מתנאי כתובה וכן הוא להדיא בהרא"ש ר"פ הנושא בשם הירושלמי והובא בב"י סי' קי"ד בקיצור וגם המ"מ בפכ"ג מה"א דין י"ח הביא ג"כ דברי הירוש' הזה דמי שפסק לזון את כלתו זנה ומעשה ידיה של בנו. ואין לחלק בין פוסק לכלתו או לבתו דמאי שנא ע"ש:
(א) שלא תעשה מלאכה. (עבה"ט בשם ב"ש מ"ש ואם היא נדרה כו' עד א"י להפר. ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל ולענ"ד דהוי בינו לבינה דהא להרשב"א אם עשתה המ"י שלו ועכ"פ הוי נ"מ כמ"ש הב"ש סק"ב בשם תוס' עכ"ל):
ב
כל מטות הבית. עבה"ט ועיין בספר ישועות יעקב סק"ו שכתב דהעיקר בזה כדעת הח"מ ע"ש:
(ב) היא בעצמה. עבה"ט מ"ש רש"י ס"ל דמצד עצה טובה הוא כו' וע' ביו"ד סי' רל"ד סעיף ע"ג ועיין במל"מ. פכ"א מה' אישות ה"ג באריכות:
ג
כל מטות הבית. עבה"ט ועיין בספר ישועות יעקב סק"ו שכתב דהעיקר בזה כדעת הח"מ ע"ש:
(ב) היא בעצמה. עבה"ט מ"ש רש"י ס"ל דמצד עצה טובה הוא כו' וע' ביו"ד סי' רל"ד סעיף ע"ג ועיין במל"מ. פכ"א מה' אישות ה"ג באריכות:
ד
ממון כדי לקנות. עבה"ט ומ"ש בשם הרדב"ז אם הבעל יש לו ממון כו' הוא בח"א סי' שי"ח. ושם מבואר דדוקא בלא הכניסה נדוניא אבל אם הכניסה נדוני' והיא אומרת לקנות ממקצת הנדוניא כופין אותו לקנות שפחה והוי כאילו הכניס' אותה עמה ומ"ש עוד בשמו ואם הוא אומר לקנות כו' כמבואר שם דזה לא קאי אהיכ' שלא הכניסה נדוני' דזהו פשיטא רק בזה קאי באם הכניסה נדוני' ואין לו ממון אחר זולת נדונייתה אעפ"כ לו שומעין כיון שאחריות הנדוני' עליו ע"ש. ומ"ש עוד ברדב"ז שם אבל מה שיש להסתפק כו' זה פשוט ומבואר ממ"ש הטור והש"ע לקמן ס"י:
ה
נכסים הראוים לקנות. עיין בתשו' נו"ב תניינ' סי' ל"ה הובא לעיל סי' י"ג סק"ל:
ו
להביא ראי'. עבה"ט מ"ש ואחר שעשתה י"ל לבעלה השבע לי כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב לענ"ד זה אינו דהא אם עשתה המ"י לבעלה עיין ב"ש סק"ד עכ"ל גם בספר בית מאיר תמה על הב"ש בזה):
ז
דרך משפחתו. עבה"ט בשם ב"ש מ"ש אבל בצמר כו' ועיין בהגהת יד אפרים שכ' דאין זה מוסכם כי להרמב"ם שהביא הב"ש סק"א י"ל דכל שבני משפחתה יושבים בטל אף היא א"צ לעשות בצמר כל היום או משקל ה' סלעים רק מחמת זימה צריכה לעשות קצת מלאכה ע"ש:
ח
דמניק' שניהם. עי' בעה"ט עד וכ"כ הרדב"ז. והוא בח"א סי' ש"ס עש"ה:
ט
הבעל מעכב. עבה"ט מ"ש ואם אין לה בן כו' והח"מ כ' כו' ולכאורה הפך הסדר דהב"ש הביא דברי הח"מ והחליט דלא כוותי' ע"ש אך באמת יפה עשה בזה שהביא דברי הח"מ באחרונה כי דברי הח"מ נראין וגם בס' ב"מ העלה דהעיקר כדעת הח"מ דהבעל מעכב ומה דנקט הכא בש"ע עם בנה הוא להורות דעם בנה אף באקראי יכול לעכב אבל בקביעות אף באין לה בן יוכל לעכב. ומבואר עוד שם דביולדת שמת בנה ורוצית להניק בן חברתה משך ימים מועטים בשביל צער החלב אין הבעל יכול לעכב דאם תגמל עכשיו צערה מרובה:
י
צרכי הבית. עבה"ט מ"ש בשם ב"ש במקום פלוגתא היא פטורה ומשמע דהוא מטעם קים לי. ולפ"ז נלע"ד היכא שכבר הניק' הולד עד שמכירה כיון דלכל הדיעות היא מחוייבת להניקו מפני סכנת הולד כדלקמן סי' פ"ב ס"ה אלא שלדעת תוספת והרא"ש מחוייב הבעל ליתן לה שכר א"כ יכול הבעל לומר בהיפך קים לי כהר"ן דהיא מחוייבת להניק בלא שכר ודוגמא לזה מצינו בגמרא דב"ב דף כ"ד ע"ב ע"ש וצ"ע:
יא
מלאכותיה. עבה"ט ועיין בתשו' מהרי"ט ח"א סי' ל' מ"ש בזה:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
פ׳
א
סי' פ' ב"ש אות ה' י"ל דא"י להפר. נ"ב ולענ"ד דהוי בינו לבינה דהא להרשב"א אם עשתה המע"י שלו ועכ"פ הוי נ"מ כמ"ש הב"ש סק"ב בשם תוס':
ב
שם אות י"א יכולה לומר השבע. נ"ב לענ"ד ז"א. דהא אחר שעשתה המע"י שלו ע' ב"ש ס"ק ו':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
פ׳
א
לפני בקרו פי' זכרים ובהמתו פי' נקבות:
ב
היא אומרת ראוי הוא לו לקנות או לשכור כו'. בטור מביא דין זה בשם רמב"ם וסיים בו ואין כאן מקום לשבועה וכתבו הרב המגיד לפי שהיא אינה תובעת ממנו שיתחייב עד שנאמר שישבע היסת ונפטר אלא שבאה ליפטר משיעבודה ואינה נפטרת אלא בראיה וכ' ע"ז מו"ח ז"ל ואינו מבין כיון שהיא טוענ' ברי שראוי לו לקנות שפחה ופטורה מטחינה ואפ"ה אע"פ שאם לא תביא ראיה חייבת במלאכה מ"מ אם (טוענת) ישבע לי שאין ראוי לקנות שפחה חייב לישבע ונראה שגם הרב בש"ע כן דעתו ולכן לא כתב הך מלתא דאין כאן מקום לשבועה עכ"ל ואני אומר דיפה אמר הרמב"ם דאין כאן שייכת שבועה דעל מי מטיל שבועה והיינו היסת דשייכא על שרוצה להפסידו דודאי לא שייך היסת דשייכא על מי שרוצה להוציא דדוקא בשבויה דאורייתא מצינו שבועה ונוטל בקצת דרכים שזכרו חכמים לענין נשבע ונוטל אבל לא בהיס' כדאיתא ריש ב"מ דתקנתא לתקנתא לא עבדינן וה"נ אין לו כח להוציא ממנה וע"כ אין כאן שבועה על הבעל ועל האשה לא שייך היסת דכיון דכל אשה משועבדת לבעלה בטחינה ואפיה אלא שקצ נשים שמכנסת ממון הרבה הם יוצאים מכלל זה והיינו בידוע דודאי לא תצא מחזקה זו של כל הנשים מכח שבועתה כמו שמצינו בתשובת רשב"א מביא בב"י סי' ע"ז שאין הבעל נאמן לומר מחלה לי מזונות שהרי חזקה שיש לה מזונות. ע"כ אין לה פטור אלא בעדים ודברי הרב המגיד הם ברורים והש"ע שלא העתיק דבר זה לפי שכיון שלא הזכיר רק שלא מועיל לה רק שעליה להביא ראיה ממילא ידע' שאין כאן עסק שבועה זהו פשוט וברור אכן אם יש ענין שהבעל יש לו תביעה על אשתו מכח שישלם לה מזונות והוא רוצה לנכות לו מעשה ידיה והיא אמרה שלא היתה חייבת לו כי היה לו ממון הרבה לקנות שפחה והיא מכחיש אותה נשבע הוא שכדבריו כן הו שהרי יש כאן תביעת ממון מן האשה על הבעל והוא רוצה להפטיר כנלע"ד:
דברי המגיה כתב ב"ש ס"ק י"א וב"ח כתב שהיא יכולה להשביעו אחר שעשתה מלאכה יכולה לורמ השבע לי שאין לך כדי לקנות שפחה ואפשר גם הרמב"ם ס"ל כן מיהו אח"כ יכולה להשביעו עכ"ל ולא ידעתי שום רמז רמיזא בב"ח כי הם דברם שא"א לשומען דהב"ח לא כתב רק אף שהיא אינה נפטרה משעבודה מ"מ אם טוענת ישבע לי מחויב לישבע אבל מ"ש הוא לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביע אין תימא גדול מזה איך אפשר לומר לאחר שעשתה מלאכה הלא לעולם החיוב עלה לעשות מלאכה ואם תאמר לאחר שעשתה מלאכה יום או יומים יכולה להשביע על מה שעשתה כבר למה יועיל שבועה זה אם נאמר שאם לא ירצה לישבע מחויב לשלם שכר מלאכתה זה ודאי א"א לאמרה דהרי אף בדחקה עצמה ועשתה יותר מהראוי לה כתב ברס"ז דהמותר לבעל כ"ש דמחייובת לפ"ד רק שאינו רוצה לישבע דאין מוציאין מידו ואף שכ' הב"ח דהאידנא אין מוציאין מהאשה בדחקה יותר מהראוי עכ"פ אם הוא מוחזק אין מוציאין מידו וגם בהיה לו ממון הרבה דאינה מחויבת לעשו' מלאכה כ"כ פליגי הפוסקים דיש מי שאומרים דאם עשתה היא שלה וי"א דהיא של בעל והיינו להוציא מיד האשה אבל מבעל ודאי דעת הפוסקים שוה דאין מוציאה מידו ואף אם היו מחולקים הפוסקים גם בזה א"א להוציא מידו דיוכל לומר קים לי כמ"ש שהוא של בעל וע"כ מוכרח לומר דהשבועה הוא להבא שתפטור להבא וא"כ מה מועיל מה שעשתה מלאכה כבר בזה יפה השיג הט"ז על הב"ח דהוא אינו יכול לשבע דהוא שבועת היסת להוציא ודברי הב"ש שכתב לאחר שעשתה מלאכה יכולה להשביעו א"א להעמיד בשום אופן ע"כ ד"ה:
ג
וי"א דמניקה שניהם זה דעת הרא"ש ויש לו גירסה אחרת בירושלמי ופרישה וז"ל הא תאומים לא בתמיה והלא יכולה להניקה שניהם למה לא תניק שניהם כו' ונראה דאף רב אלפסי דהוא דיעה קמיית' בטור דפוטרת בתאומים היינו באינה יכולה להניק שניהם מחמ' חולשה אבל באם יכולה רק שאינה רוצה להטריח מודה לדיעה אחרונה דתניק שניהם (ואינה) פטורה משום שלום בית: כתב ב"י בשם ריב"ש דאם אין הבעל חייב במזונותיה מן הדין רק שזנה מרצון טוב אין מעשה ידיה שלו דאין מעשה ידיה דמזונותיה אלא באוכלת מצד תקנות חז"ל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5