שולחן ערוך, אבן העזר פ״א: המקדיש מעשה ידי אשתו ובו ב סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

המקדיש מעשה ידי אשתו ובו ב סעיפים:
המקדיש מעשה ידי אשתו הרי זו (עושה) ואוכלת והמותר חולין אמר לה יקדשו ידיך לעושיהן הרי כל מעשה ידיה קדש וי"א דאינו קדש דהרי היא יכולה לומר איני ניזונית ואיני עושה (הר"ן פרק אע"פ וכן משמע לשון הטור):

ב

האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה ממעשה ידיה אינו נאסר במעשה ידיה מפני שידיה משועבדים לו אבל צריך הוא להפר לה שמא יגרשנה ותהיה אסורה לחזור לו:

א

ואוכלת. אפילו אם נותן לה מזונו' ומעה כסף א"י להקדיש. ואפילו אם מקדיש מ"י עושה ואוכל ח"מ ב"ש:

ב

חולין. אפילו הוא בעצמו רשאי ליהנו' ממנו תוס':

ג

ניזוני' וכו'. ולדידן אפילו אם נותן לה מזונו' ואומר יקדשו ידיך נמי אינו קדוש ח"מ ב"ש:

ד

יגרשנה. ע' אחרונים ועתוס' י"ט פי"א דנדרים משנה ד':

א

ל' הרמב"ם בפ"ז מה' ערכין ממשנה כתובות דף נא ע"ב וכרבי יוחנן הסנדלר דפסק שמואל הלכתא כוותיה שם דף נט ע"א דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם

ב

כאוקמיתא דר"ה וכו' דידיה איתנהו בעול' שם

ג

כתב הכ"מ שם אחר שהביא דברי הר"ן שאף על פי שהר"ן כתב שלא נתבררו לו דברי רבי' בתשובותיו סי' מ"א הביא ראיה מהם

ד

משנה נדרים דף פ"ה ע"א וכר"י ב"נ וכמוקי לה ר"ה שם ע"ב ובכתובות דנ"ט ע"ב

א

או שנדרה כו' ע' ח"מ וב"ש מביאים החולקים דס"ל דאף בקונם א"י לאסור דשלב"ל דהיינו מ"י וק' א"כ הא דתנן המדיר את אשתו מליהנות עד ל' יום יעמיד פרנס יתר מכאן יוציא ונהי דחל נדרו על שיש לו בעולם הא על מעשי ידיו שאינם בעולם לא חייל והא יכול לזונה מהם וא"ל דאיירי בשאמר אף יקדשו ידי דא"כ מה מקשה ומי מצי מדיר לה דילמא איירי בעני שאין לו כלום יותר ממעשי ידיו שבכל יום ובשאמר יקדשו ידי דבזה ל"ש דקמשעבדו לה דהא ק"ל סי' ס"ו כר"ת דאינו משועבד להשכיר הפועל ושפיר חל נדרא וגם סתימו' הטור סי' ע"ב ל"מ הכי ואין לדחוק דאם מדירה ממה שהוא בעולם אף דמותרת במ"י ורוצה לזונה מהן מ"מ מחויב לגרש מפני שהפקיע שעבודה ושוב אינה נזונית כ"א ממ"י דאי בעי לא עביד דהא משמע לולא דיש טענה על הפרנס דזילא בה מילתא אף לאחר ל' לא הי' חייב לגרש אם אפשר בפרנס אף דנמי שעבודה מופקע והיא נזוני' בחסד ויש לדחוק וליישב:

א

הרי זו עושה ואוכל'. אפי' אם נותן לה מזונו' ומעה כסף א"י להקדיש דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם ואפילו אם מקדיש מעשה ידיו עושה ואוכל דאין הקדש חל על מ"י דהא דשב"ל הוא כמ"ש בתו' כתובו' דף נ"ט ח"מ:

ב

והמותר חולין. אפילו הוא בעצמו רשאי ליהנו' ממנו תוס':

ג

יקדשו ידיך. בזה ס"ל להרמב"ם דקדוש והיינו כשנותן לה מזונו' ומעה כסף אז מ"י משועבדים לו ואז יכול להקדיש אבל אם אינו נותן לה מזונו' א"י להקדיש אפילו אם רוצה ליתן לה מזונו' מהיום כיון שלא נתן לה עד היום אפילו אם יאמר יקדשו ידיך אין הקדש חל דהא היא יכולה לומר איני ניזוני' ואיני עושה אבל כשנזוני' ממנו אף על גב דיכולה לומר בכל יום איני ניזוני' ואיני עושה מ"מ כיון דהשת' היא ניזונ' ממנו ומ"י משועבדים לו חל ההקדש וא"י לומר תו איני ניזונ' ואיני עושה ועיין תוס' ד"ה מאי לאו ומשם נשמע לדידן כשאמר יקדשו ידיך וכן הוא כוונת ב"ח, וה"ה אם אמר קונם מ"י נמי חל אפילו קודם שעשתה המלאכה כי לרמב"ם חל קונם על דשב"ל כמ"ש בסמוך כ"כ בח"מ:

ד

וי"א דאינו קדש. כן הוא דעת הר"ן וסביר' ליה אפילו אם אמר יקדשו ידיך לא מהני ומפרש הסוגי' מאי לאו בניזונ' היינו ניזונ' ממש ומ"מ אליב' דר"מ אין קדוש אף על גב דס"ל אדם מקדיש דשב"ל היינו ע"כ משום דכל שעה יכולה לומ' איני נזונ' ואיני עושה א"כ לדידן נמי אפילו אם נותן לה מזונו' ואומר יקדשו ידיך נמי אינו קדוש:

ה

האשה שאמרה יקדשו ידי לעושיהן או שנדרה שלא יהנה וכו'. כאן סתם כדעת הרמב"ם דס"ל אם אמרה קונם חל אפילו על דשב"ל וכן הוא דעת הגמר' גם קונם מפקיע' מידי השיעבוד, והא דמ"י אין אסורי' מיד משום דאלמוה חז"ל שיעבוד הבעל ולאחר הגט חל האיסור וכן אם אמרה יקדשו ידי אף על גב הידים משועבדים לו ובש"ס דהקשה הא משעבד' ליה ואין חל הקדש היינו לפי הס"ד דאין הקדש מוציא מידי שיעבוד אבל לפי המסקנ' דהקדש מוצי' מידי שיעבוד חל הקדש אף על גב דהידים משועבדים לו אלא קודם הגט לא חל משום דאלמוה שיעבוד הבעל דאין חל מיד אבל אחר הגט חל אף על גב בעת שקדש' היו הידים משועבדים לו כ"כ בכ"מ פי"ב ה' נזירים, גם י"ל דהא דהקשה הא משעבדה לה אזלי אליב' דר"ל דס"ל דא"י לומר איני ניזונ' כמ"ש בתוס' אבל למאי דקי"ל די"ל איני ניזונ' חל הקדש כיון דיכולה לומר בכל עת איני ניזונ' ואיני עושה, אף על גב דרמב"ם ס"ל דהו' יכול להקדיש מעשה ידיה כשנותן לה מזונו' ולא אמרינן דאינו חל כיון שהיא י"ל בכל עת איני ניזונ' כו' מ"מ כשהו' מקדיש /כשהיא מקדיש'/ חל הקדש מטעם דהיא יכולה לומר איני ניזונת וכו', מיהו לדעת הרא"ש והר"ן צ"ל דוק' בלשון קונם ולהקדיש הידים וכ"פ בי"ד ס"ס רל"ד בהג"ה וא"י למה לא הגיה כאן, ואם היא אינה ניזונת ממנו ואמרה יקדשו ידי אז מ"י מיד אסורים הג"א ולמ"ד העדפה ע"י דחק שלה הוא והוא אוכל פירות אם אמרה יקדשו ידי לכ"ע צריך להפר דאל"כ חל הקדש מיד על העדפה כיון דאין לו אלא הפירו' לא אלמוה חז"ל שיעבוד שלו, תוספו':

ו

שמא יגרשנה. והא דלא קאמר הטעם שמא תאמר איני ניזונת משום דלא שכיח תוס' והא דהבעל מיפר אף על גב דלא חל מיד ואין אסור לו מ"מ אזלינן אחר שעת הנדר גם כיון ע"פ הדין היה ראוי לחול מיד אלא חז"ל אלמוה שיעבוד דידיה היינו לטובתו עשאו זאת ולא לריעות' כ"כ הר"ן, והא דלא אמרינן כשנדרה ואסרה תשמיש דצריך להפר משום שמא יגרשנה ותהיה אסורה עליו עיין בי"ד שם:

א

א"ל יקדשו כו'. כמש"ש נ"ט א' באומר כו' וה"ה למתני' וע"כ ל"פ אר"מ אלא דאינו נעשה כאומר כו' כמש"ש נ"ח ב':

ב

וי"א כו'. ממ"ש ופליגא דר"ל כו' מתוך שיכול כו' מ' אבל לר"ה דקיי"ל כוותיה לא מהני באומר דהא שמעי' לר"מ אין אדם מוציא כו' והוי כאומר. ר"נ שם וכ"ה דעת הטור אבל לכאורה צ"ע דלמה לא חילק דבניזונית ממש וא"ל יקדשו ידיך לעושיהן ה"ז קדש וע"תוס שם ד"ה מאי כו' ואע"ג דתוס' כ' אליבא דר"ל מ"מ ה"ה לדידן באומר יקדשו ידיך לעושיהן וכן מפרש"י שם ד"ה מאי לאו כו' וכן הר"נ אבל דעת הטור הוא כפירוש הר"ר יונה שהביא בס"ס פ"ד שבמותר א"י לומר איני עושה ואיני לוקח מעה כסף דהתם משום איבה וא"כ מ"ש בגמרא בניזונת הוא כפשטה ניזונת ממש ואפ"ה כיון דיכולה לומר איני ניזונית כו' א"י להקדיש ומ"ש שם אי במעלה לה מזונות כו' שם שאני דא"י לומר כו' כנ"ל ובזה א"צ לכל הדחוקים גדולי' שדחקו עצמן בתוס' שם ד"ה אי כו' וד"ה במעלה כו' אבל צ"ע לדעת הר' יונה דא"כ מאי קאמר ופליגא דר"ל אדרבה הוא דעת ר"ל דהא ר"מ אמותר קאמר אבל מודה במעשה ידיה וע"תוס שם ד"ה מתוך כו' אבל נראה שדברי ר' יונה הוא דברי ר"ל אבל ר"ה פליג אפילו במותר וכדעת הרמ"ה בטור שם והסוגיא דרב ושמואל ורב אדא בר אהבה דקאמר במאי כו' היא הכל אליבא דר"נ דר"א ב"א ע"כ כר"ל ס"ל כיון דאמר מחיים קדוש ע"כ אי"ל איני נוטלת כו' ואע"ג דר' יונה אמר משום חינא ל"ד דה"ה לר"א בר אהבה ומוקי נמי לרב ושמואל אליבא דר"ל בחדא גוונא אבל אנן דקי"ל כר"ה אפילי בניזונת ונוטלת מעה כסף ואומר יקדשו ידיך לעולם חולין וזה שהשמיטו כרי"ף והרא"ש כל הסוגיא ופלוגתא דרב ושמואל עם ר"א ב"א דלכאורה נראה באומר יקדשו ודעת הרמב"ם ודאי בניזונית מיירי דבאינה ניזונות פשיטא דלא משעבדא וכמ"ש בגמרא אי בשאיכ' ניזונית מאי למימרא ולא ביאר הרמב"ם לרוב פשיטותיה ומפרש כפירש"י ותוס' דבניזונית ממש יכול להקדיש וז"א בהג"ה וי"א כו' ר"ל אפילו בלא אמרה וכמ"ש למעלה.

ג

או שנדרה כו'. עמ"ש בי"ד סי' רל"ד סע"א ועח"מ וב"ש:

א

הרי זו עושה ואוכלת. ואפילו בנותן לה מזונו' ומעה כסף אפ"ה אינו יכול להקדיש קודם שעשתה המלאכה דאין אדם מקדיש דבר שלא בא לעולם וכ"כ הר"ן ואף על גב דאמרו בגמ' בכתובו' דף נ"ח ע"ב בפלוגת' דר"מ ור"י הסנדלר במקדיש מעשה ידי אשתו הרי היא עושה ואוכלת והמותר ר"מ ס"ל המותר הקדש ור"י הסנדלר ס"ל המותר חולין ופריך אליב' דר"מ אימת קדוש רב ושמואל דאמרי תרווייהו מותר לאחר מיתה קדוש רב אדא בר אהבה אמר מותר מחיים קדוש והוי בה רב פפא במאי אילימ' במעשה לה מזונו' ומעלה לה מעה כסף מ"ט דמ"ד לאחר מיתה קדוש פי' גם מחיים יהא קדוש (וא"כ משמע דיכול להקדיש מעשה ידי אשתו) היינו לר"מ דס"ל אדם מקנה דשלב"ל וכן מ"ש התוס' שם בד"ה מאי לאו בניזוני' הכל אליב' דר"מ ותמה אני על הרב בב"ח שכ' דהכא נקטינן כדעת התו' ורש"י דבמעלה לה מזונו' קדשו מעשה ידיה ואיך לא ראה דהתו' ורש"י לא כתבו זו אליב' דהלכת' דהא אפי' אשה המקדשת מעשה ידיה קודם שעשאתן אינו חל וכמ"ש רש"י בדף נ"ט ע"א בד"ה דשלב"ל לא המלאכה בא' וכו' ואפשר שכוונת הרב כשאומר הבעל יקדשו ידיך אז חל ההקדש כשמעלה לה מזונו' וכדעת הרמב"ם:

ב

עושה ואוכלת. ה"ה דגם היא יכול ליהנו' מן מעשה ידיה מאחר שאין ההקדש חל וה"ה במקדיש מעשה ידיו עושה ואוכל דג"כ אין ההקדש חל מטעם דשב"ל וכמ"ש התוס' בכתובו' דף נ"ט ע"א בד"ה א"צ להפר רק משום סיפ' נקט מעשי ידי אשתו דבאומר יקדשו ידיך אפי' מעשה ידי אשתו קדוש:

ג

הרי כל מעשה ידיה קודש. היינו בנותן לה מזונות ומעה כסף דאז כל מעשה ידיה הם שלו ויכול להקדישן אבל באינו נותן לה או בהיא אומרת איני ניזוני' ואיני נוטל' מעה כסף אינו יכול להקדיש דבר שאינו שלו:

ד

דהרי היא יכולה לומר. כלו' דאע"ג דאמרו בגמ' בכתובו' דף נ"ח ע"ב לא תימ' טעמ' דר"מ דאמר מותר הקדש משום דאדם מקדיש דשלב"ל אלא נעשה כאומר לה יקדשו ידיך היינו למאן דס"ל דיכול לכופה למעשה ידיה ואינה יכולה להשמט ממנו א"כ הידים הם שלו ויכול להקדישן אבל לדידן דק"ל דאין יכול לכופה ומתי שתרצה תוכל לומר איני ניזוני' א"כ אף בניזוני' אין הידים שלו ואין יכול להקדישן אפי' כי אמר בהדי' יקדשו ידיך ואף על גב דהר"ן בתשובה בסי' ל"ה כתב כדברי הרמב"ם מ"מ לאו להכי איתשל התם רק שמביא ראי' לקרקע נכסי מלוג אבל בפירושו להלכות כ' הר"ן שלא נתברר לו דברי הרמב"ם וגם משמעות הטור הוא דלא כהרמב"ם דגבי בעל לא כ' שיועיל ההקדש כלל רק גבי אשה:

ה

האשה שאמרה יקדשו ידי כו'. ותהיה אסורה לחזור לו דעת הר"ן דתרווייהו בעינן דאם אמרה קונם שאני עושה לפיך לחוד פי' מה שאני עושה יהיה קונם לפיך יהיה עלי כהקדש מליהנו' לו מאחר דהמלאכה אינה בעולם שעדיין לא נעשית אינה יכולה להקדישה דהוי דשלב"ל וכן אם אמרה בל' הקדש יקדשו ידי לעושיהן מאחר דהשת' אינו חל גם לאחר גירושין אינו חל דהוי כאומר שדה זו לכשאקחנה תקדוש דלא קדשה משום דאין בידה ה"נ דאין בידה לגרש עצמה ע"כ צ"ל דלא הקדישה הידים לאחר גירושין לכל העולם לקדושת הגוף שאין לו פדיון (כגון שיעבד שורו לבעל חוב וחזר והקדישו למזבח מפקיע שעבוד המלוה וגובו חובו ממקום אחר) והיה ראוי לחול מיד רק דאלמוה רבנן לשעבוד' דבעל בעודה תחתיו ולאחר גירושין חל הקונם אף שעדיין לא נתגרשה וע' בי"ד סי' רל"ד כתב שם הב"י דמיירי שאומרת בזה הלשון יקדשו ידי לעושיהן על פיך כלו' שידיה יהיו אסורים על פיו כהקדש אבל דעת הרמב"ם אינו כן דבקונם לחוד סגי לאסור דשלב"ל מאחר שאין לו פדיון וכן באומר' יקדשו ידי לעושיהן הוי קדושת הגוף שידיה נעשו הקדש וחל עליהן ההקדש לפחות לכשתתגרש ואז מעשה ידיה אסורות על כל העולם ונראה דלדעת הרמב"ם כשם אם אמר הבעל לאשה יקדשו ידיך לעושיהן דהוי הקדש ה"ה אם אמר קונם מעשה ידיך נמי חל אף קודם שעשתה המלאכה מאחר שמעלה לה מזונות דהא להרמב"ם בקונם לחוד נאסר דשלב"ל:

ו

צריך הוא להפר לה שמא יגרשנה. ואף על פי שאין הנדר חל אלא לאחר גירושין אפ"ה יכול להפר וכמ"ש הר"ן ע' בתוס' ובר"ן למה נקט שמא יגרשנה הא בלא גירושין יכולה להפקיע עצמה מבעלה ע"י שתאמר איני ניזונית ואיני עושה וא"כ דמיא אשה לשדה לכשאפדנה דקדשה מיד ה"ה הכא יחול הקונם מיד וע"ש:

א

הרי זו (עושה) אוכלת שאין ההקדש חל שאין אדם מקדיש דבר שלב"ל והמותיר פי' מה שהיא עושה מותר על השיעור שקצבו חכמים כמ"ש לעיל: