א
כיצד טענת בתולים ומתי נאסרה ומפסדת כתובתה ובו י סעיפים:
כל בתולה שכתובתה ק"ק יש לה טענת בתולים וכל שכתובתה מנה או שלא תקנו לה כתובה אין לה טענת בתולים וכל המתייחד עם ארוסתו קודם נשואין אין לה טענת בתולים:
ב
אם מנהג המקום להעמיד עדים למשמש שלא ינהגו מנהג רמאות ואירע הדבר שלא העמידו עדים אינו יכול לטעון טענת בתולים:
ג
ב' סימנים יש לבתולה האחד דמים שותתים ממנה בסוף ביאה ראשונה והשני דוחק שנמצא בה בביאה ראשונה בשעת תשמיש טענת דמים ישנה בין בקטנה בין בגדולה אבל טענת פתח פתוח אינה טענה בבוגרת:
ד
טען ואמר לא מצאתיה בתולה והיא אומרת לא בא עלי ועדיין אני בתולה בודקין אותה (ע"פ חבית של יין) (טור) או מתייחד עמה בפני עדים וחוזר ובועל:
ה
טען טענת דמים אם היתה ממשפחת דורקטי (פי' דור קטוע כלומר משפחה של עקרים שעל ידה הדור קטוע מבנים) הרי זו בחזקתה ואם לאו בודקין אותה שמא חולי גדול יש בה שיבש לחלוחית האברים או שהיתה מתענית ברעב ומכניסין אותה למרחץ ומרטיבין אותה ומאכילין ומשקין אותה עד שתבעל שנית ונראה אם תוציא דם ואם אין שם חולי ולא רעב וכיוצא בו הרי זו טענה:
ו
טען טענת פתח פתוח אומרים לו (שמא) הטית או לא בעלת בנחת ולפיכך לא הרגשת בדוחק אם אמר לא כי אלא פתח פתוח מצאתי הרי זו טענה אם לא בגרה עדיין וי"א שאפי' לא בגרה אינו יכול לטעון טענת פתח פתוח אם מצאה דם (י"א דטענת פתח פתוח לא יוכל לטעון רק נשוי אבל בחור לא ואדרבה מלקין אותו כשטוען כך דמאחר שלא היה נשוי מתחילה אינו בקי בכך (טור):
ז
כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה אם הוא כהן הרי היא אסורה עליו ואם היא אשת ישראל מותרת לו אא"כ קיבל בה אביה קדושין פחות מג' שנים ויום אחד: הגה וי"א הא דנאסרה באשת ישראל דוקא כשאינה מתרצית עצמה אבל אמרה נאנסתי נאמנת (טור) וי"א עוד דדוקא שהיא גדולה לפנינו אבל אם היא עדיין קטנה אינה נאסרת (ב"י בשם רש"י וכ"נ מדברי הר"ן) וע"ל סימן קע"ח סעיף ג':
ח
אף כשאמרו שטענתו על הבתולים טענה אינה מפסדת אלא עיקר כתובה אבל התוספות יש לה אא"כ נודע בראיה ברורה שהיתה בעולה או שהודית לו שהיא בעולה קודם שתתארס והטעתו לפיכך יש לו להשביעה בנקיטת חפץ כדין כל הנשבעים ונוטלים ואח"כ תגבה התוספות ויש לה להחרים סתם על מי שטען עליה שקר:
ט
כשטען שלא מצאה בתולה אם אמרה מוכת עץ אני נאמנת ותחזור כתובתה למנה ויש לו להחרים סתם שלא בא עליה איש ואם אמרה משארסתני נאנסתי הרי זו נאמנת וכתובתה ר' כמו שהיתה ואם טען שמא עד שלא ארסתיך נאנסת או שמא אחר שארסתיך נבעלת ברצונך הרי זו מחרים סתם על מי שטוען שקר כדי לחייבו ממון (כל מי שטוען טענת בתולים טענתו טענה אם רוצה לקיימה אח"כ כותב לה כתובה מנה) (טור):
י
עד מתי יש לו לטעון טענת בתולים אם נסתרה (עמו) מיד אם לא נסתרה אפילו לאחר שלשים יום:
באר היטב אבן העזר
ס״ח
א
יין. ואין אנו בקיאין בשום בדיקה ח"מ:
ב
עליו. ובזמן הזה מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זנתה קודם החופה:
ג
לו. אבל אין לה כתובה דלענין כתובה ליכ' אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה קודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום ח"מ. וכתב ב"ש מזה נשמע אם היה ס"ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס"ס להוצי' ממון. וט"ז חולק ע"ש. ועיין כנה"ג:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
ל' הרמב"ם בפי"א מה' אישות וכ"כ הטור ממשמעות משנ' כתובות דף ו' ע"ב
ב
משנ' שם דף יב ע"ב
ג
ברייתא שם וכאוקימתא דרב אשי
ד
שם בגמרא דף ע' ע"ב
ה
ברייתא שם דף לו ע"א וכדמפרש שם בגמרא
ו
מעובדא דההוא דאתא לקמי' דר"ג שם דף י' ע"ב
ז
רמב"ם שם וכפיר' ה"ה שם
ח
ממעש' לפני ר"ג הזקן שם
ט
ממעש' לפני רבי שם
י
ממעש' לפני ר"ג שם ע"א
יא
ואפילו יצא הדם הרמב"ם שם
יב
טור בשם ר"י וכ"כ ה"ה בשם הרב' מהמפרשים שמה שאמרו בגמ' בפתח פתוח שנאמן להפסיד' כתוב' דוקא כשנאבד' המפה וכו'
יג
כדמשני רב אחאי שם וכפי' הרי"ף והרא"ש שם
יד
מימרא דר' אלעזר וכדמפרש בגמרא שם דף ט' ע"א
טו
בשם ר' יונ' וכ"כ הר"ן מהירושלמי
טז
הרמב"ם שם בשם כל הגאונים והביאו הטור וכ"כ הרי"ף וכתב ה"ה מפני שמרצונו נתחייב לה והרי הוא כשאר חייבים שאין המחויב נאמן בהפקעתן
יז
משנ' די"ג ע"א וכרבן גמליאל ור"א
יח
רמב"ם שם וכ' ה"ה שהוא מסקנת הגאונים
יט
משנ' שם די"ב ע"ב וכר"ג ור"א
כ
וכ"כ הרמב"ם ספי"א וכ' ה"ה שיש צד שאסור' עליו ומבוא' לעיל סעיף ז'
כא
בריי' יבמות דף קי"א ע"ב וכרבי יוסא
כב
כן הוא בטור
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
כל וכו' או שלא תקנו לה כתובה אין לה ט"ב בזה נכלל חרשת ושוט' דאין לה מתק"ח לית לה ט"ב אף כי כ' לה ולפירשו הטעם דטענינן לה תחתיו נאנסה וע' במ"ח פי"א מה"א כ' דרש"י להכי לא פי' כתוס' מפני שהיא בחזקה מ"ע דס"ל כהפוסקים ע"פ הירושלמי דמ"ע ל"ש לפ"ז העלה דדוקא בקידש ולא בעל לאלתר הוא דאין לה ט"ב הא בעל מיד יש לה טענת בתולים ויש להקשות א"כ הא עכ"פ ריעותא גבה שזינתה וקשה קושית הגמ' בכתו' י"ב וליחוש שמא תחתיו זינתה ופירש"י דפריך אמתניתן דקתני אין השני יוכל לטען ט"ב ולא מזקקינן לית לבא לב"ד וכו' ותי' ר"א כגון ל"ש כנ"ל וי"ל דאיירי בחו"ש שנתקדשה ונשאת לאחר שנתחרשה ונשתטה דאף אי תחתיו זינתה אנוסה היא ומה שכתבו תו' ד"ה אי דקא טעין בסוף הדבור אבל ברייתא דלעיל דמשמע דאף בחו"ש שייך ט"ב לע"א כבר מבואר במ"ל דוקא בנתקדשו בבריאותם אך א"כ ק' תינח חרשת דטענינן שתחתיו נעשה ונסתחפה שדהו דהא מ"מ קדושי דרבנן אית ליה בגוה והוי שדהו אבל שוטה דל"ל אפילו ק"ד מה נסתחפה שדהו שייך ואפילו נאנסה בתר דכ' לה כתובה מ"מ כיון דלא כ' כ"א אדעתא שימצאנה בתולה ונמצא' בעולה לא זכתה למפרע בהכתובה ודוחק דאיירי דוקא בנתקדשה ע"י אביה ותו דא"כ לישני רישא דקתני יש להם ט"ב איירי בנתקדשו בבריאתם דיש להם ט"ב כקושי' הגמ' י"ב הנ"ל וצ"ל כסברת התו' ד"ה אי דקא טען דמדקתני נמי ויש להם קנס משמע דאף ט"ב איירי לענין כתובה דומיא דקנס א"נ י"ל דרש"י ז"ל לשטתו אזיל בפירושו דף י"ב שפי' במתני' דבתולה נשאת נמי ע"ד זה שמתוך כך יתברר הדבר וע"ש בתוס' כתבו ועי"ל דגם לפ"ה לא הי' מתקנים שתהא נשאת ליום ד' משום שמא יתברר ע"י עדים אבל כיון דבאשת כהן וכו' גם בשאר נשים תקנו וא"כ אפשר דבנשואי חו"ש אף דנתקדשו בפקחותם מ"מ כיון דלא שכיחו לא גזרו בהו רבנן ול"ש לאקושי כנ"ל וניחוש יוצא מהנ"ל שוטה שלא נתקדשה בקדושי תורה לשטת רש"י יש לה ט"ב כיון דל"ש גבה נסתחפה שדהו דאינ' כלל שדהו והרמב"ן ז"ל מסכים לפי' רש"י אלא שהוסיף דאף טענינן להו שהיא מ"ע ואף דקי"ל דאין לה אלא מנה מ"מ אין לה ט"ב אף להפסידה מנה וכ' ונראה דאפילו קידש ובעל לאלתר שא"א שתחתיו אירע לה אפ"ה אין לה ט"ב דמכדי קי"ל חו"ש אין להם כתו' אלא בשכ' לה וק"ל נמי מ"ע בין הכיר בה ובין ל"ה כתו' מנה אלמא אין מקחה מ"ט הלכך נשא חרשת אעפ"י שכ' לה ר' אינה מפסדת כלום שאין זה מ"ט אך המ"ל כ' וראיתי לדקדק בסברת הרמב"ן שהרי ר"ש היא דמתי' הא ר"ג ואיהו אית ליה כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה יש לה מנה א"כ לדידיה אין כאן מקח טעות ולמה מוקים כר"ג הא אפי' כר"י אתי דאף שא"נ לומר מ"ע אני והרי היא בחזקה בעולה מ"מ כיון שאין כאן מק"ט יש לה כל שכ' לה וצ"ע ויש ליישב ע"פ האמור בסי' ס"ז דלע"ד חו"ש תליא בפלוגתא דאי ארוסה יש לה כתו' אם נתקדשו בבריאתם ונשאו בשטותם יש להם כתובה מן הדין וא"כ הבריי' דקתני החו"ש אין להם ט"ב סתמא איירי בכל ענין ואפי' נתקדשו בבריאות וכבר מבואר מה דפסקו הגאוני' ומכללם הרמב"ן דארוסה אין לה כתו' והיינו דנסמכים על הסוגיא דפ' הכותב דנשאר בשאלה ארוסה דאית לה כתו' מנ"ל ולהכי הוצרך לאוקים הא כר"ג כי היכי דלא יהא מקום לפשוט מן הבריי' דארוסה ל"ל כתו' דאלו אית לה היכי קתני סתמא הא אם נתקדשו בבריאותם יש להו כתו' מן הדין ולמה לא יהא לה ט"ב אבל הרמב"ן למסקנת הלכה דל"ל כתו' יפה הורה ובזה מיישב נמי מה שכ' תו המ"ל ודע שכפי הגירסא ויש להן ט"ב ע"כ חולקין על הרמב"ן דאי לא הוי' לי' הך בריי' תשובתי' דר"ש דס"ל דכנסה בח"ב ונמצאת בעולה דיש לה מנה די"ל ברייתא זו ס"ל כתו' דאוריי' דכבר פליגו בזה תנאי' ואף סימן ס"ז מבואר דלמ"ד כתו' דאוריי' היכי דנתקדשה ע"י אביה יש להם כתו' מן הדין ושפיר קתני יש להם ט"ב והחליט הרמב"ן ז"ל לפסק הלכה דכתו' דרבנן וארוסה ל"ל דנמצא ליכא חו"ש בשע' נשואין דיהיה לה כתו' זולת בדכ' לה ואולם למה שמביא המ"ל בשם חדושיו שכ' דבריו כדי לבאר שהבריי' איירי אפי' בקידוש ובעל לאלתר אין תירוצי עולה יפה ודוק:
ב
וכל המתיחד כו' כ' הב"ש ואם היא טוענת בתולה היתה וכו' צ"ע אם נאמנת במגו בא עליה או אי הוי כמגו להוציא צ"ע במה ספיקו דהא בל"ז יש לה מגו כדמביא ס"ק ך"ב בשם הרא"ש ור"ן ושניהם כתבו וכן התו' דף ט' ד"ה לא דקא טען ואי לא אמרינן מגו להוציא אתי נמי שפיר הרי מכולן נשמע דחשוב להוציא ולא אמרינן כיון דשטר בידה אמרינן מגו להוציא כדסבר הש"ך ח"מ סי' פ"ב בד"מ אות ט"ו בקושיתו וא"כ איך תלי' בפלוגתא אי אמרינן מגו להוציא (ואולי מסופק אם לא נאמר שאינה טוענת ברצון בא עלי' בארוסין אבל לשונו לא משמע לספק זה) ומדבריהם נמי מוכח דלא כהגהות מרדכי דב"מ שבש"ך שם שכ' ובמקום שיש חזקה עם המגו אמרינן מגו להוציא דא"כ לא משנו מידי אם לא דנדחק מדהכא לגבי דידיה נמי יש חזקה דאין אדם טורח לא מהני לה החזקה דבתולה (אמנם בל"ז צ"ע מאין למד סברהו כי מהסוגיא דמשארסתני לא משמע אלא כדהוציא הר"ש דבמקום ברי ושמא אמרינן מגו להוציא או ברי ושמא בצירף חזקה אבל מגו להוצי' בצירף חזקה לגבי ברי וברי לא נזכר ולא משמע מנ' הסוגיא דקאמרה א"נ ע"ש) ואולם לע"ד בדין הב"ש אף למ"ד דאמרינן מגו להוציא לא מהימנא מטעם שכתבו התו' הנ"ל דהוי מגו במקום חזקה וע"כ לא הוצרכו לסיים דשמא חזקה דהכא עדיפא אלא כי היכי דלא ליקשי תפשט מהכא אבל למה דלא נפשטה אף דפסקעינן בחה"מ ע"ח מצד קולה לנתבע דנאמן הכא הבעל הנתבע מדקי"ל שטרא לאו כגבוי וכ"ע מודים דלא אמרינן מגו במקום חזקה דא"א טורח וע' סעי ט' ומה שדחק עצמו הש"ך אות הנ"ל לחלק בין סטראי דלכ"ע בשטרא מעלי' אמרינן מגו להוציא מטעם דכתו' לא בא ממון לידו הוא דחוק כי מה הבדל בזה אלא הנלע"ד דבסטראי מסייע לו השטר ומראה טענתו אמת דאלו בפרעון זה השטר שטרך בידי מה בעי משא"כ בטענת מקח טעות שבטעו' בא לידו ומה הוה ליה למיעבד בזה אין יתרון לבעל השטר (וע' לקמן דברי הרמב"ן ור"ן) וקצת נכללים דברים אלו תוך דבריו אלא שהאריך לע"ד:
ג
תו מצאתי דמעיקרא לק"מ כי ז"ל הרמב"ן פ' חזקת דף ל"א תוך ד"ה אמאי קא סמכת ואי קשיא לך דאמרינן מגו דיכול לומר להד"מ כו' אלמא אמרינן מגו לאפוקי לאו קושי' היא דאיהו נאמן על מה שתפס סטראי נינהו ואין נאמנותו על מנה שבשטר אלא על מה שפרע לו ואע"ג דממילא מהני ליה מגו לגבו' בו מנה שבשטר ומיהו ק' לי סוגיא דקאמרינן נאמנת מ"ע אני משום מגו עכ"ל הרי דמוכרחים לישב קושיא זו ע"י צירף דברי ושמא כי גבי סטראי הטעם להו פשיט כדברי הרמב"ן ולדבריו נמי אין מוכרח מה שפירש הש"ך סוף סי' פ"ג לדברי פירוש המשניות להרמ' דלא איירי במוקדם ממש כי מה בכך דלדברי' שטר כשר בידו מ"מ י"ל דחשוב להוציא כיון דא"ד לסטראי ע' ודוק אמנם מהמבואר בחה"מ סי' פ"ה סעיף ג' בהג"ה ראובן תובע משמעון כו' והוא מהמרד' נראה שתופס עיקר משמעו' תי' תו' במס' ב"ב בפשיט דלהכי בסטראי נאמן אף לאפוקי דיש שטר בידו דלא כתי' הרמב"ן ואז מוכרחים דברי הש"ך:
ד
אם מצאה דם כ' הב"ש וע' בש"ס וכו' לפ"ז לענין איסור היכי דליכא ס"ס תלי' בפלוגת' דאיתא בסמוך ר"ל אם נשאת לכהן או שקיבל אביה קדו' פחות מג' והנה שוטה אין חשש איסור זולת בנתקדשה קדושי תורה או בפקחותה או ע"י אביה דאל"ה אף לגבי כהן ל"ש כלל תחתיו וע"י קדו' אביה לישראל נמי אין חשש זולת בשהיתה גדולה בפקחת ואח"כ נשתט' דאל"ה כל פתוי קטנה אונס לי"א בהג"ה דבסמוך וחרשת הנשאת לכהן שייך החשש איסור אפשר אף בנתקדשה בחרשותה ע"י עצמה וע' סי' מ"ד שהנחתי זה בצ"ע דיוכל להיות דמ"מ תחתיו מדרבנן מקרי ולישראל נמי צ"ל כנ"ל ומה שכ' דתלי' בפלוגתא ר"ל דלדעת י"א שבהג"ה דאם מתרצה עצמה שרי' ה"ה בזאת אנן טענינן לה ושרי' זה לע"ד צ"ע דנהי דהגמר' דף ל"ו יהיב טעמא כגון זה פתח פיך לאלם היינו לענין ממון אבל לענין איסור דמסיק דף י"ב הלכך לר"ג אלים ליה ברי דאפילו בחד ספק נמי מכשר מה"ת דבמקום דל"ש ברי שתהא מותרת בחד ספק ע"י טענת הב"ד והראיה ממה דקי"ל כאבא שאול דקורא לשתוקי בדוקי שבודקין את אמו וכשר על ידי ברי דהאם ואלו באלמת נשאר שתוקי ואנן לא טענינן א"ו דצריך ברי ממש אמנם בעיקר חששה לאיסור ע' במ"ל פי"א מה"א ד"ה ומיהו אכתי וכו':
ה
אם הוא כהן ע' ח"מ וב"ש והברור שקיצרו במקום שהי' להם להאריך כי לא מהני זה כ"א בעיר שכולה ישראלים כשרים ואין לה שום קרוב הפוסל' בביאתו לכהונה אבל בעיר שנכרי או פסול או קרוב שוכן בה הא דינה חרוץ בסימן ו' באלמת דומי' דהכי הכא במכחשת ואינה טוענת לכשר נבעלתי דתצא אם לא בשני רובים להכשיר:
ו
הג"ה וי"א הא דנאסרה ע' ח"מ וע' סי' ו' שם הבאתי דברי הפ"י והארכתי קצת בענין זה:
ז
אבל התו' יש לה כ' הר"ן והקשה הרמב"ן ז"ל כיון דאוקימנא בדלא טענה איהי א"נ בברי וברי פשיט' דאיהו נאמן ואפי' ס"ל דכתו' ד"ת שהרי לא כ' אלא ע"מ לכונסה וימצאנה בתול' וכיון שכן עליה הראי' שנתקיים התנאי אטו מאן דמפיק שטרי דתנאי לא אמרינן לי' קיים שטרך ותנאך וחית לדינא ומ"ט אמרו והם האמינוהו דאלמא דאי דאוריי' לא מהימן וכמו שכ' רש"י ז"ל ועוד דקאמר גאון ז"ל דלענין תו' כיון דכ' מדלי' לא האמינוהו ואמאי לא ולדידי לאו קושי' היא דכיון דאית לה כתו' כדי שלא תהא קלה להוציא אם אתה אומר נאמן ועלה רמי לברורי וא"א לה להביא ראי' הרי היא קלה להוציא וכדאמרו א"כ מה הועילו חכמים בתקנתם הלכך ודאי אי לאו דהמינוהו רבנן משום דחזקה א"א טורח לא הי' מהימן ואלו הוה כתו' דאורייתא לא סמכינן אההיא טעמא דלא ברירא כולה האי וכן במה שמשעבד להמעכשיו לא סמכינן עלי' שאינו בדין שיפתה אותה בשעבוד' זה כדי שיעשה בה רצונו ואח"כ יאמר פ"פ מצאתי ובודאי שלא על דעת כן נשתעבד אלא כיון דכתוב' דרבנן סמכו על טענה זו והאמינוהו ומקולי כתו' שנו כאן עכ"ל ובמהרי"ט כ' ועל עיקר קושי' הרמב"ן יש לי לתמו' דהא דאמרינן לבעל תנאי קיים תנאך לאו אכל מילי אלא בתנא שבקום ועשה כדכ' הר"ן פ' מי שאחזו אבל זו סתמא אחזקתה וארוב נשים בתולות הם והבא להוציא מחזקה זו עליו הראי' עכ"ל והדבר תמו' על הר"ן שישכח דברי עצמו והם נתקבלו להלכה בחה"מ סי' רמ"א ויותר יש לתמוה שהרי הרי"ט ז"ל תי' ב' סברות אשר לפ"ר אחת נמי תספיק וההיא סברה דחזקה ורובא מביא הר"ן עצמו עמוד זה בשם הרשב"א ועל הרמב"ן ז"ל גופי' התמיה דסברה דחזקה ורובא עדיף מחזקת ממון מודה לבעל המאור בהאשה שנתארמלה בהסוגי' ואמאי הא רוב נשים ב"נ ע"ש. והנלע"ד שדברי רי"ט ז"ל אינם מרפא להקושי' דסברה זו דרובא חזקה לחוד אינה מספקת דאטו הקושיא דמיותר הסבר' דא"א טורח אלא עיקר הקושיא למה תלה הדין דוקא במה שכתובה דרבנן והנ"מ לתוס' כתובה ור"ל כיון דאף אי כתו' דרבנן מוכרח לסברת חזקה דא"א טורח נמצא אף דלה חזקה דגופה ורובא שוב לא מהני דדוקא היכי דל"ל להבעל כ"א חזקת ממון הוא דמהני משא"כ היכי דלהבעל נמי חזקה דא"א טורח מול חזקה דילה הוו תרווייהו כלא הי' ולא נשאר לה אלא רובא שלא מהני בממון וא"ל מ"מ על הר"ן ז"ל אחרי שמוכרח לבא שחזקה דא"א טורח לא סמכינן עלה בדאורייתא מה לו לדחוק בנאמנות דידה מכח שלא תהא קלה ובהתוספ' מכח שאינו בדין וכו' לימא בפשוט דאלו כתו' ד"ת היתה נאמנת מכח חזקה ורובא ואי משום החזקה דידי' דא"א טורח בדאורייתא לא סמכינן עלה דזה ל"ק דאטו סברה זו דחזקה ורובא מבוארת בהתורה כבר אפשר כמו דחזקת ממון אלים מרוב כן אפשר בהצטרף חזקה מ"מ חזק' ממון אלים אלא שזה סברא דרבנן שחקקו בד"מ ע"י שכלם הזך ואם כן אף אלו כתו' דאוריית' כיון דעכ"פ הנאמני' מכח רובא וחזקה אינו אלא סבר' דרבנן שפיר הי' מהני אף חזקה דא"א טורח שנמי חקקו הם משא"כ לתירוצו דנאמונתה מכח עצמות הענין דאל"כ מה התועלת וכו' תי אלו כתו' ד"ת וממילא אף נאמונתה ד"ת שפיר כ' דמשום דלא ברירא כ"ה לא סמכינן עלה ועדין לא פלטינן כ"א מחדא ונשאר לישב מדוע מיאן בסברת עצמו דשב ואל תעשה והנלע"ד הנה דהסמ"ע סי' הנ"ל כ' הטע' דמסתמא אמרינן לא נשתנה הדבר מכמות שהי' וצ"ע דלו יהא חזקה גמור' הא כיון דקי"ל אין הולכין בממון אחר רוב מכ"ש אחר חזקה וההוא דינא משתעי שהנותן עדיין מוחזק שהרי לא אמר מי שנתן מתנה אלא האומר הריני וכו'(א). בתשו' רי"ט סוף חלק א' כ' אבל אפשר הטעם דבנותן דבר בתנאי דשב וא"ת סתמא הטילו הראי' על הנותן שהמקבל איך יביא ראיה שלא שתה וכיוצא בו אטו עדים בכיפה תלוי לי' אלא הטוען שביטל תנאי יביא ראי' אבל בתנאי דקום ועשה על המקבל שיכול להביא ראיה בקיום תנאו עכ"ל ואם זה טעם דין של הר"ן הרי הוא נכלל ממש בתירוצו דכמו דהתם אמרינן מדא"א להמקבל לברר סתמא בשע' המתנה המני' דאל"כ מה פעל בהמתנה אם תמיד יוכל לחזור ולומר עברת התנאי כן הכא תירץ מדדבר זה א"א לברר בעדים א"כ מה הועילו וכו' א"ו דאיהו מהימנ' לולא החזק' דא"א טורח ואולם המע' בהר"ן פ' מ"ש ירא' דמעיקר' לק"מ כי לדברי הרי"ט ק' איך למד סברה זו מגיטן אטו בגיטן מטע' נאמנו' אתינן עלה הא שם החשש אולי תעבור ואיך תנשא לכן הנלע"ד הטעם בהדין דשב וא"ת משום דבדידי' תליא מילתא ואנן סהדא שחפץ בהמתנה ומסתמא לא יעבור להפסיד משא"כ בקום ועשה דאפשר לא עלה בידו לקיי' וזה למד מגט כמו שמתירן לה להנשא ולא חיישינן שתעבור דודאי משום חזקה לחוד אין לסמוך בספ' א"א א"ו דאנן סהדא דלא תקלקל עצמה ואנן סהדא עדיף מחזקה וה"ה דאנן סהדא שלא עבר התנאי להפסיד מתנתו ונאמן אף להוציא בברי וברי ואמת כי ראיה זו עכ"ז אינה מוכרחת כ"כ די"ל החשש הפסד מתנה אינו דומה לתקלת עצמה ובניה שנזהרה ביותר ולהכי באמת לא כ' הר"ן רק ומשמע וכו' ועכ"פ לפ"ז הכא במלתא דלעבור אי אפשר לבא כלל מטעם זה ומוכרח לתירוצו ודוק:
ח
אם אמרה מ"ע אני נאמנת כ' הב"ש וא"ל אם היא מכחשת כו' וכ"כ הרא"ש ור"ן ל' הר"ן הכי א"נ דלא מגו מעלי' הוא דבטענה נאנסתי ומ"ע נמי מפגמה וכי אמרה בתולה נבעלתי ולא מפגמה כלל ותרווייהו לא ניחא להו בתי' תו' ט' ד"ה לא דקא טען מפני שמוכרחים לסיים שמא חזקה דהכא עדיפה כי היכי דלא ליקשי תפשוט דל"א מגו במקום חזקה ודחקו זה משום דמ"ע ל"ש וזה משום דחשובה פגומה במקצת ולפ"ר להרא"ש ע"כ לדחוק במה דר"ג תופס המגו דמ"ע לגבי משארסתני נאנסתי ואינו חש למה דל"ש היינו במקום ברי ושמא תפסינן מגו כ"ד כדמחלקו לענין מגו להוציא וע' בהש"ך ח"מ סי' פ"ב אות כ"ב בד"מ וכמדומה היו דברי הרא"ש הנ"ל בהעלמת עין לפי שעה ממנו והקשה ממה דקי"ל סי' רצ"ו דשואל נאמן בהחזרתי במגו דמתה מ"מ דל"ש כלל ולע"ד י"ל דש"ה דאף הטענה דהחזרתי והנחתי שטרי בידך נמי ל"ש ושפיר אמרינן מגו מטענת ל"ש במגו דל"ש משא"כ מטענה דשכיח למגו דל"ש וא"כ מעיקר' לק"מ דדוקא בנאנסתי דל"ש חשוב מגו דמ"ע אף דנמי ל"ש משא"כ במכחשת וע' סמ"ע סי' ק"ח ס"ק י"ז כתב בהג"ה כמעט ע"ד זה תו כ' הב"ש ולכאורה ק' וכו' וכאן יש בידה ש"כ ואם מיירי במקום שאין כותבין כתו' הוי תנאי ב"ד ואמת דאזיל בשטת הה"מ שהבי' ס"ק ק"א שמשיג נמי על הרמ' הכא וגם בדין דסי' קט"ו ע"ש ומדמה לטוען אמנה או רבית ולע"ד א"ד כלל דשם הטעם משום דאינו יכול לגרוע השטר במה שמורה על הסתם הפוכו דאלו כדטוען למה נתן לו השטר ולכן אינו מחויב לשבע וא"ד לפרעון שהשטר עומד לכך משא"כ בהנהו טענת דאתי לידו אחר כתיבת השטר מה ענין כח השטר להכי הא למה זה דומה לטוען נאנסו על שטר פקדון דנאמן וגם דומה להמבואר בח"מ סי' קצ"א דבאתרא דכתבו שטרא והדר יהבו זוזא דיוכל המוכר לתבוע מעות אף דיש ביד הלוקה שטר שכ' בו התקבלתי ובסי' ק"ו כל נאמונתה לאו מכח השטר אלא משום דלה רובא וחזקה דכשרות דאף דאין הולכין בממון אחר הרוב בצירף חזקה אזלינן בתרה כמבואר לעיל בשם בעהמ"א וא"נ כדכת' הר"ן הנ"ל בסעיף ח' דאל"כ מה הועילו חכמי' בתקנתם וכיון דנאמונתה לאו מכח סיועת השטר שפיר דצ"ש ככל הנשבעין ונוטלין והיינו נמי טעמא דגבי תוספת דמצריכה שבועה משום דאין נאמנותה מסיועת השטר אלא כדכ' הר"ן הנ"ל ומה דס"ל הטוען אחר מעב"ד פרעתי ל"א כלום נמי משום דמסתמא חוב אלים כזה אינו פורע בלא שובר אבל מלתא דממילא אתא כמו פ"פ והיא מודה בגוף העסק דשוב ל"ש סברת הר"ן דא"כ מה הועיל' פשיט' דיפה מדמה הסוגיא למנה בידך דהו' ממש כמע"פ וקושיא הב"ש לע"ד לק"מ:
ט
ואם אמרה משארסתני נאנסתי וכו' כ' הב"ש ואם בודאי וכו' תו' פ' המדיר וע' סי' קי"ז סעי' ח' בהג"ה דלשטה זו אפילו נעשה בודאי ברשות האב נאמנת מפני שטוענת ברי וכן איתא בהר"ן שם להדיא ע' ודו"ק תו כ' בשם הש"ג ואין לה תוספת כיון דהיתה בעולה קודם החופה ולע"ד אינו מוכרח די"ל כיון דמזלו גרם הרי הוא כנמצאת בתולה ותדע לפירש"י ז"ל טעם דחרשת אין לה ט"ב לר"ג דטענינן משנתארסה נאנסה ומבואר דחו"ש אין להם כתו' זולת מה שכתב לה והרי הכל תו' וצ"ע.
י
הג"ה אם רוצה לקיימה כו' הוא מהרמ' ויש לדקדק ממנו שא"צ לקדשה מחדש דאל"ה פשיטא כמו שדקדק הר"מ הביאו הב"ש סי' ס"ז ס"ק ו' ע"ש ואף דמן התו' שבב"ש משמע דצריך לקדשה מחדש משום דהו' מקח טעות י"ל הרמ' סובר דמ"מ לא עדיף וקידש סתם ונמצא בה מום דמ"מ מקודשת מספ' כדאי' סי' ל"ט סעיף ה' והב"י ס"ס מ"ד כ' להרמ' כל מקום שמקוד' מספק תורה שוב א"צ לקדש מחדש כמו קטנה שנתק' למיאן וה"ה הכא וכ"ת א"כ הא אינו מפסיד הסעודה י"ל דאינו חש לזה אלא כדמסיים חזק' א"א כו' והופך שמחתו אבל דמשמע דעיקר החזקה במה שהוא הופך וכו' ומ"מ שפיר מה שהעתיקו בשם הרשב"א דשם לא טרח בסעודה דא"נ. דעכ"פ נשמע מל' חזקה דא"א טורח דאם לא טרח בשמחתו אין ראיה במה שמהפכה לאבל ומה דמקשה הח"מ שאם צווחה בתולה הייתי הרי בעילותיו ב"ז לע"ד אינה קו' כ"כ כי היא דומה בזה לאשה האומרת טמאה אני לך שאינה נאמנת ושרי' והנה למנהגינו שעושין שדוכין בקנס אף רוצה לגרשה י"ל דא"נ יש לחשדו שעושה כדי לפוטרה בלא קנס לשטת התו' משא"כ להרמ' ורא"ש י"ל דמ"מ נאמן אך למה שנהוגין צד הכלה בטורח הסעודה י"ל דלכ"ע א"נ:
בית שמואל
ס״ח
א
וכל המתייחד עם ארוסתו. אף על גב דק"ל הטוען פ"פ מצאתי נאמן חזקה אין אדם טורח בסעודה כמ"ש בסמוך מ"מ אם מתייחד עמה אמרינן שמא בא עליה ושכח או שמא הערה בה וא"י ששיבר בתוליה כ"כ רש"י ובתו' משמע דוקא היכא דמנהג הוא לייחד עמה אז אמרינן על דעת כן מייחדים אותה כדי שיהא לבו גס בה אז לא מוקי אינש נפשיה לבעול בודאי וכל זה איירי לענין ממון אבל לענין איסור נאמן לאוסרה על נפשי' כמ"ש בש"ס, ובש"ג פוסק כרש"י אם היא טוענת בתולה היתה ואינה טוענת בא עליה צ"ע אם היא נאמנת במיגו בא עלי או אי הוי כמגו להוצי' ממון:
ב
ואירע הדבר. אף על גב דקי"ל אין אדם טורח בסעודה ומפסידה מ"מ בכה"ג דיש ריעות' לפנינו דשינה מנהג חיישי' הרא"ש והטור ומשמוש זה פרש"י שלא יאבד הדם לפ"ז אמרי' הואיל יש ריעות' לפנינו חיישינן שמא איבד הדם ולהני פוסקים דס"ל אף היכ' דמצא דם יכול לטעון פ"פ ותניא א"י לטעון טענות בתולים ש"מ אף פ"פ ג"כ א"י לטעון צריך לו' מדראינו רמאות דהא שינה המנהג אז על פ"פ פשיטא אינו נאמן דהא אין ראיה לדבריו אלא אפילו דם ה"א דנאמן מדלית' דם קמ"ל אף על דם ג"כ אינו נאמן ואמרינן שמא איבד הדם:
ג
בין בגדולה. עיין בהרא"ש פ"ק דכתובות שם הסכים עם גי' הרמב"ם דכל בוגרת יש לה דמים ולכאורה סותר למ"ש בנדה ר"פ תינוקת דכתב שם אפילו בוגרת אף על פי שאין לה טענות בתולים מ"מ לענין בועל בעילת מצוה ופורש אפילו בבוגרת הדין כן כיון דיש בוגרת אשר לה דמים לא פלוג וכן הטור בי"ד סימן קצ"ג כתב אפילו בוגרת מבואר דס"ל דיש בוגרת אשר אין לה דמים ובסימן זה כתב הטור כל בתולה יש לה דמים בין קטנה ובין נערה בין גדולה ותו' פ"ק דכתובות דף ט' כתבו ג"כ בשם ר"ח בוגרת אין לו טענה אם לא מצא דם דיש בוגרת דאית להו דמים ויש שאין להן דמים וכן הוא במשמרת הבית ד' קס"ו ע"א ואין להקשות לפ"ז למה נותנים לבוגרת לילה הראשונה ואומרים כל הדם היא דם בתולים למה תלינן בדם בתולים דהא יש בוגרת אשר אין להם דמים כבר תי' בחדושי הלכות דלא תלינן לחומרא בדם נדה דלא שכיח כלל שלא בשעת וסתה ובזה מיושב נמי דלא תקשי להני פוסקים דס"ל כשנמצא דם אין לו טענת פ"פ אף על גב דנותנים לבתולה ארבעה לילות ותלינן בדם בתולים וכן קטנה עד שתחיה המכה ש"מ אפילו אם בעיל כמה פעמים נמצא דם משום בודאי כשבעיל והדר בעיל ונמצא דם תלינן בדם בתולים כי דם נדה לא שכיח אבל בא"י אם נבעלת היא אמרינן דהוא משקר ולא היה פ"פ וזו היא ביאה הראשונה ולקמן כתבתי תירוץ אחר, ולפי גי' הרשב"א בירושלמי אית בוגרת דיש להן פ"פ ואית פתחה סתום ואית דיש להן דמים לפ"ז א"א ליישב הסוגיא דף ל"ו אי דקא טעין וכו' לא כרש"י ולא כב"ח:
ד
פ"פ אינה בבוגרת. וכן במוכת עץ כמ"ש בתו' והמרדכי והר"ן וכן משמע ברמב"ם פי"א אלא לר"ח מ"ע פתחה סתום:
ה
לא בא עליה. כן כ' הרמב"ם דאיירי במכחשת אותו ואז אם הוא כהן או אם קיבל אביה קדושין כשהיתה פחות מג"ש ליכא כאן ס"ס ואסורה לו לכן כתב בח"מ דאסור לבעול אותה כשהוא כהן ומ"ש כאן או מתייחד עמה כו' איירי כשהוא ישראל ובעת הקידושין היתה יותר מג"ש מותרת לו מטעם ס"ס, וטענתם כאן לענין ממון אף על גב כשהיא מכחישתו נאמן הוא לענין ממון היינו כשא"י לברר אבל כאן יש בירור ע"י הביאה אף על גב די"ל החזקה מסייע לה דחזקה היא דא"י להעיז בדבר שהוא יודע דהיא משקר' מ"מ היכא דליכא ס"ס שויא על נפשו חתיכא דאיסורא, מיהו בש"ס נ"ל דלא איירי במכחשת אותו אלא איירי בטוענת דבעיל בהטיה ואז הוי כברי ושמא אח"כ כשאומר בפירוש דלא הטה ואם לא אמר בפירוש היא נאמנת אלא כיון דאפשר לברר ע"פ חביות יין מבררים אבל באמת מותר לו וכן יש לפרש דברי הטור שלא כתב ברמב"ם באומרת לא בא עלי ויפה כתב ב"ח על הטור דלא איירי במכחשת אלא טענתו הוא שמא והיא אומרת ברי לכן כל שאפשר לברר אז מותרת לו מטעם הנ"ל דהיא טוענת ברי, ואם לא ימצא דם אסורה לו נמצא דברי ב"ח עולים יפה על הטור, וח"מ יפה כתב על המחבר שכת' כלשון הרמב"ם דהיא מכחשת אותו ומה שהשיג על ב"ח בחנם השיג:
ו
בודקין אותה. ועיין תו' ריש כתובות ד"ה רוב בקיאין כשבועל ע"י הטיה יש בדיקה זו ועיין ב"ח וח"מ:
ז
או מתייחד עמה בפני עדים ובועל. כלומר היחוד הוא בפני עדים אבל הביאה אסור בפני עדים, ונראה דצריך למשמש אותה ולשמור שלא תבא דם הואיל לפי דבריו כבר בעיל ולא מצא דם:
ח
אם היתה ממשפחת דורקטי כו'. כ"כ הרמב"ם ומשמע אפי' היא לא טענה כן טענינן בשבילה שמא היא משפחת דורקטי ולא כמשמעות הטור:
ט
שמא חולי. ודוקא טענת דמים תלינן בחולי ולא פ"פ, ונשמע מדברי הטור אם אמרה ממשפחת דורקטי אני ונמצא שקר מ"מ אם אפשר לתלות בחולי תלינן אף על גב דכבר מוכחש טענתה:
י
הרי זו טענה. אפילו פתחה סתום הרי זו טענה לכ"ע מאחר דליכא דם תלינן דוחק מחמת איזה סיבה:
יא
אם מצא דם. בר"ן מבואר אף להני פוסקים דוקא לענין ממון מהני אם מצא דם אבל לענין איסור לא מהני דיש לחוש שמא הביאה דם או שמא דם מן הצדדים הוא וכן י"ל הרמב"ם והרשב"א שהביא המגיד ס"ל ג"כ די"א אלו לא איירי אלא לענין ממון והקשה בח"מ וז"ל אף על גב דמדינא עד שתחיה המכה תולין בדם בתולים וא"כ מאי ראיה הוא הדם שלא נבעלה מקודם די"ל דכל זמן שיש דם עדיין אין פתח פתוח ופרצה דחוק' קרי לה בגמרא, והט"ז הקשה ג"כ קושיא זו והניח בצ"ע וכבר כתבתי ע"ז ישוב הגון לעיל וא"ל להני פוסקים א"כ טענות פ"פ אימת משכחת לן ודאי לא מצא דם למה ליה טענות פ"פ ת"ל הוי טענה דם וי"ל משכחת במשפחת דורקטי וכ"כ בפריש' ורש"י שפי' בסוגיא האומ' פ"פ והיא אומרת ממשפח' דורקטי ס"ל כשיטה זו וע' בש"ס דף ל"ו לפי' תו' חרשת ושוטה הן בחזקת מ"ע ואין טענה עליהן אבל לפרש"י לאו בחזקת מ"ע הן אלא אמרינן אם היתה פקחת היתה טוענת משארסתני נאנסתי לפ"ז לענין איסור היכא דליכא ס"ס תליא בפלוגתא דאיתא בסמוך:
יב
אבל בחור לא. כן הוא דעת הרי"ף והרא"ש וכן לתירץ ר"א לפרש"י ותו' וכ"פ בש"ג:
יג
אם הוא כהן. הכלל הוא כשאין כלל /כאן/ אלא ספק א' אזלינן לחומרא באיסור דאורייתא לכן באשת ישראל איכא ס"ס שמא באונס ושמא קודם שנתארסה אבל אשת כהן או קיבל אביה הקידושין קודם ששהתה שלשה שנים ליכא אלא ספק א' ואסורה, וא"ל הא אכתי יש ס"ס שמא מ"ע ושמא אחד מטענות הנ"ל משום מ"ע לא שכיח א"נ אם היתה מ"ע אין לה גנאי לטעון וא"ל שמא באונס ושמא ברצון כשהיתה קטנה ופיתוי קטנה קי"ל דמותרת וי"ל דהכל ספק אחד הוא כי פיתוי בקטנה הוי כאונס והא דנאסרה מחמת הטענה פ"פ אף על גב דקי"ל אין אשה נאסרת לבעלה אלא בשני עדים או בקינוי וסתירה כבר הקשה בש"ס ריש כתובות קושיא זו ותי' פ"פ הוי כשני עדים ובמרדכי איתא וק"ל אין אשה נאסרת לבעלה אלא בקינוי וסתירה וכו' וראשי תיבות הוא וקיימא לן ולא כב"ח שהביא שהיא ר"ת וקשה לי וכתב מה שכתב ול"ד, וכתב בח"מ בזה"ז מקדשים תחת החופה ואין מייחדים שום אדם עם הכלה אז אם נמצא שאינה בתולה מותרת לבעלה כי בודאי זינתה קודם החופה:
יד
מותרת לו. אבל אין לה כתובה משום לענין כתובה ליכא אלא חדא ספיק' שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה מקודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום וכ"כ בח"מ נשמע אם היה ס"ס לא היתה מפסדת הכתובה ומהני ס"ס להוצי' ממון וכן מבואר בתו' בשיטה זו וכן כ' לעיל בשם תשו' בן לב ורש"ך, וט"ז בסי' ס"ז חולק ע"ז:
טו
וי"א הא דנאסרה וכו'. כן הוא דעת ר' יונה והרא"ש והרמב"ן והרשב"א וכ"פ בש"ג ומבואר במגיד פי"ח הא"ב ובש"ג אף באשת כהן אם אומרת נאנסתי קודם האירוסין מותרת לו וכן אמרה מ"ע אני וכן היכא דאיכא למימר שמא היטה מותרת לו הר"ן:
טז
דוקא כשאינה מתרצת עצמה. אלא מכחש' אותו אז הוא נאמן וכן בשותקת, והיכא דאיכ' ס"ס מותרת אפילו בשותקת:
יז
אבל אמרה נאנסתי נאמנת. וכאן אין שייך לומר מיגו דאף אם היה מיגו מ"מ כל שמכחיש אותה בברי שויא על נפשו חתיכה דאסורא:
יח
אינה מפסדת אלא עיקר כתובה. ומבואר בש"ס ברש"י והר"ן ובמרדכי אם היתה הכתובה מדאוריית' לא היה נאמן להפסיד את הכתובה אלא הואיל תקנות חכמים הכתובה נאמן הם אמרו והם אמרו דנאמן להפסיד הכתובה מטעם חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה ואם היה שונא אותה לא היה עושה סעוד', ואם לא טרח בסעוד' אינו נאמן כמ"ש בהר"ן והמגיד והיינו דוקא כשטוען פ"פ מצאתי אז אינו יכול לברר ואינו נאמן אלא מטעם אין אדם טורח בסעודה אז בעינן שטרח בסעוד' אבל אם טוען טענות דמים א"צ חזקה זו כי יכול לברר מ"ה נאמן הוא אפי' לא טרח בסעודה אלא מרמב"ם והטור לכאורה לא משמע כן אלא אפילו בטענות דמים אינו נאמן ואפשר לפי מנהג שלנו דאין משמשין ויש חשש שמא איבד הדם מ"ה בעינן אפי' בטענות דמים חזקה אין אדם טורח בסעודה:
יט
אבל התו' כתובה יש לה. דהא הטעם הוא משום הם אמרו והם אמרו לכן כל מה שהוא מתיקון חז"ל נאמן להפסיד אבל ת"כ מתנה הוא ואינו נאמן להפסיד וכתב הר"ן והמגיד י"א דוקא בפ"פ יש לחלק בין כתובה לת"כ אבל בטענות דמים נאמן להפסיד אפי' בת"כ וכתבו לרמב"ם אין חילוק בין טענות פ"פ לטענות דמים ומ"ש בסמוך שפיר אף בטענות דמים לרמב"ם בעינן הטעם הם אמרו והם אמרו מטעם אין אדם טורח בסעודה, ולכאורה נראה מרמב"ם דוקא כשהיא מכחשתו אז יש חילוק בין כתובה לת"כ אבל אם שתקה הוי כהודאה ונאמן לכל דבר מיהו מדכתב הרא"ש והר"ן והטור דסוגי' איירי כשהיא מכחשתו או שתקה ובסוגיא איתא הטעם אין אדם טורח בסעודה ש"מ שתיקה זו לאו הודאה היא ורשב"ם פוסק דמפסדת גם ת"כ וכ"פ הש"ג מיהו נ"ל עיקר ככל הפוסקים הללו וא"י לו' קים לי כהני פוסקים הרשב"ם וש"ג נגד כל הפוסקים אף על גב הרא"ש כ' ג"כ הסברא נוטה דמפסדת גם ת"כ מ"מ לא הכריע כן והטור פסק ג"כ דאינה מפסד' ת"כ מיהו בטענות דמי' י"ל קים לי כהני פוסקים דס"ל דמפסדת ת"כ, וא"ל למה מפסדת ת"כ כשהית' בעולה מעיקרא מ"ש מחייבי לאוין שלא הכיר בה וע' בסי' הקודם מ"ש גם בר"ן כתב בשם הרמב"ן כאן הוי כאלו התנה מעיקר' דנושא אותה ע"מ שהיא בתולה ורמי' עליה לברר אלא בכתובה הטעם כמ"ש הר"ן אבל כשהיא בעילה מעיקרא עברה על תנאי והוי כאלו היתה בעלת מום:
כ
שהיתה בעולה. אף על גב דאינה מביא ראיה שהיתה בעולה קודם שתתארס אלא מברר שהיתה בעילה בעת הביאה די כיון דהיא מכחשת אותו ואמרה דהית' בתולה משא"כ כשהיא מודה אז צריך הודאה שהיתה בעולה קודם הארוסין מהרש"ל:
כא
בנק"ח. כ"כ הרמב"ם והמגיד כתב על זה דהא דומה לטענת אמנה או ריבית דאין משביעים לבעל השטר מאחר דאין השטר עומד לכך ועיין סי' קט"ו והוא א"צ לישבע היסת על הכתובה משום חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה ומשמע מכאן היכא דהחזקה מסייע ליה א"צ לישבע אפי' שבועת היסת וע' בח"ה סי' ע"ח ועמ"ש בסי' צ"ו:
כב
מ"ע אני. בש"ס דף י"ב מבואר לר"ג היא נאמנת משום דהיא טוענת ברי והוא טוען שמא אף על גב בעלמא קי"ל ברי ושמא אין מוציאים ממון וכאן היא מוציא הכתובה משום דאית לה מיגו פרש"י דאית לה מיגו היכא דאמרה משארסתני נאנסתי פסלה את נפשה לכהן אית לה מיגו די"ל מ"ע אני, ואם אמרה מ"ע אני קודם הנשואין ואין לה כתובה אלא מנה אית לה מיגו די"ל מ"ע אני תחתיך ויש לי כתובה מאתים אף על גב דאין אומרים מיגו להוציא מ"מ כאן דהיא טוען ברי והוא שמא ואית לה מיגו מוציא ממון וכ"כ במ' ובהגמיי' פט"ו ה"ט ולפ"ז אם אמרה מ"ע אני תחתיך אינה נאמנת דהא אין לה מיגו, ואיתא בש"ס עוד טעם אחר דאוקמינן אות' על החזקה דהיא בתול' ומסתמא נבעלה או נעשית מ"ע תחתיו לפ"ז אפי' אם אמרה מ"ע אני תחתיך נאמנת והרי"ף הביא רק טעם זה וכ"כ הר"ן מיהו הרמב"ם והטור והש"ג כתבו הטעם הראשון כדי היא לחוש לתירוץ הראשון וא"ל אם היא מכחשת אותו למה אינה נאמנת במיגו מ"ע אני או משארסתני נאנסתי משום כשהוא טוען ברי לא מועיל מיגו שלה דאין אומרים מיגו להוציא גם י"ל דאינה רצונה לומר משארסתני נאנסתי דאז היא פסול' לכהן ומיגו מ"ע לא אמרינן משום דלא שכיח וכ"כ הרא"ש והר"ן, ולכאורה קשה בסוגיא זו מה מדמה דין זה לדין מנה לי בידך והלה אומר א"י דקי"ל דאוקמי' ממונא בחזקת מריה קמא דהא שם איירי במלוה בע"פ וכאן יש בידה שטר הכתובה ואם איירי במקום שאין כותבין כתובה א"כ הוי תנאי ב"ד ואפשר מיד שאומר לא מצאתי בתולים הוא נאמן מטעם חזקה הנ"ל ואתרע שטר כתובה שלה ונעשה הלואה בע"פ ולפ"ז י"ל דא"י לטרוף מן משועבדים דהא ע"כ אתרע שטר כתובה שבידה, מיהו י"ל כיון דאית לה מיגו נאמנת ונתחזק השטר כתובה שבידה:
כג
ואם אמרה משארסתני נאנסתי. ואם בודאי לא נעשה ברשות הבעל אלא ברשות אביה אז אתרע רשות אביה ואמרי' כאן נמצא כאן היה והיא נבעלה קודם הקידושין עד שתביא ראיה שנאנסה אחר ארוסין תו' פ' המדיר ואם אומרת משארסתני נאנסתי אית לה כתובה ואין לה תו' כיון דהיתה בעולה קודם החופה והוא לא כתב לה, ת"כ אלא ע"מ שהיא בתולה ש"ג, לפ"ז כתובה ותוספ' כתובה שני הפכים הם כשהיא מכחיש אותו יש לה ת"כ ואין לה הכתובה, וכשמתרצת ואומרת משארסתני נאנסתי יש לה כתובה ואין לה ת"כ:
כד
אם רוצה לקיימה אחר כך. כ"כ הרמב"ם והטור ומיהו בתו' דף י"א כתבו אהא דאמר שם הבעל נאמן משום חזקה אין אדם טורח בסעוד' ומפסידה דאיירי באשת כהן או אשת ישראל וקיבל אביה הקדושין כשהיא פחות מג"ש דאז אסורה לו ומפסיד הסעודה וכן נמי למה דקי"ל כנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אין לה כתובה אז מפסיד הסעודה אבל למ"ד דיש לה כתובה מנה א"כ אין מפסיד הסעודה אלא מרויח מנה אינו נאמן ונשמע עוד מתו' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש ולעשות נישואים כמ"ש בסי' ס' אז שייך דמפסיד הסעודה אבל אם לא צריך לעשות נישואי' אלא לכתוב לה כתובה אכתי אינו מפסיד הסעודה ואינו נאמן וכ"כ בש"ג דף תע"א דצריך לגרשה אבל אם אין מגרשה אינו נאמן, ובח"מ כתב מ"ש הרמב"ם שכותב לה כתובה על מאה איירי כשהיא מרוצה לזה לפ"ז י"ל דלא פליג הרמב"ם על דעת הש"ג אבל בד"מ לא ס"ל חילוק זה וכתב הש"ג חולק על הרמב"ם אבל הרמב"ם לא חייש שיוציא לעז משום הרויח מנה, וכ"כ הרא"ש חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' אף על גב דמרויח מנה:
כה
אם נסתרה. ובתו' ובמרדכי דף קי"א כתבו ב' פירושים אם אמרי' מסתמ' נסתרה עמו או דאיירי כשיש עדים דנסתרה עמו מיהו אפי' אחר שנסתרה עמו אם אמר שלא בא עליה יכול לשויה עליו חתיכה דאסורה אף על גב דלא מוקים אנפשיה מ"מ לפעמים מוקים נפשיה ועיין סי' קי"ז ובסי' קס"ו איתא ביבמה אמרי' דמוקים נפשיה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
אם מנהג כו'. כרב אשי וכדברי הרא"ש בשם ר"ת שם:
ב
טענת כו' אבל כו'. כגירסת רש"י שם וכן הסכימו הפוסקי' והביאו ראיה מירושלמי ועתוס' שם ד"ה אי כו' ושם ט' א' ד"ה האומר כו' אף שדחקו ליישב הירושלמי רחוק הוא:
ג
או מתייחד כו'. דאין לך בדיקה גדול' מזו ובגמרא מיירי היכא דנאסרת עליו לפ"ד ועח"מ:
ד
או לא כו'. שם שמא במזיד כו':
ה
וי"א שאפילו כו'. כ"ד רש"י שם ט' א' ד"ה האומר כו' ותוס' ד"ה האומר כו' וכ"כ הרמב"ן והביא ראיה מירוש' דאמרי' שם היא אומרת דם בתולים והוא אומר דם צפור הורע כחו ואם היה יכול לטעון טענת פתח פתוח אמאי הורע כחו אלא שחילק בירוש' שם בין להפסידה כתובתה בין לאוסר' וער"נ שם וריטב"א שם:
ו
וי"א דטענת כו'. גמרא שם וכפירש"י והרמב"ם והש"ע השמיטו משום דס"ל כפיר' השני שבתוס' שם ד"ה מברכתא כו':
ז
וי"א הא כו'. הרא"ש שם בשם הר"י והר"ן ומ"מ בשם הרמב"ן והרשב"א וש"פ דקיי"ל ברי ושמא ברי עדיף כמש"ש י"ב ב' לענין ממונא ושם י"ג א' לענין איסורא ושם ב' אפילו בעובר דל"ל חזקה דכשרות ואפילו ברוב פסולין וכ' הריטב"א והר"נ דהכי איתא בירושלמי מעתה אין טענת בתולים כר"ג וכר"א אלא כר"י חזר ואמר יש טענת בתולים כר"ג וכר"א בשותקת אפ"ה במדברת באומרת מצא ואבדו כו' ור"ל משום דבריא ובריא הוא:
ח
וי"א עוד כו'. רש"י ט' א' ד"ה פחותה כו' וכמ"ש ביבמות ל"ג ב' וס"א ב' ובירושלמי בפ"ב דסוטה א"ר זעירא בשם ר' אחא בשם ר' יוחנן קטנה שזינתה אין לה רצון ליאסר על בעלה:
ט
וא"ל כו'. דהרמב"ם חולק ע"ש:
י
אף ממש"ש חכמים תקנו כו'. והם האמינוהו כו' משא"כ בתוספות דלא תיקנו רי"ף ועבה"ג ונ"ל דטעמם ממ"ש חכמים כו' הואיל מדרבנן הוא משא"כ במתנה דהיא מדאורייתא:
יא
אא"כ נודע כו'. רמב"ם וכ"מ מדברי הרי"ף והגאונים שכתבו אבל כו' לא מהימן ועח"מ:
יב
לפיכך כו'. דשבועה גבי דידה הוא דנקיטנא שטרא ומ"מ נשבעת כמ"ש בפ' כל הנשבעין אם אמר שטרא פריעא הוא ומ"מ צ"ע דל"ד לשם דשטרא בחזקת פריעא הוא דלכן האו' אמנה הוא א"צ שבועה מ"מ ועוד ק' דא"כ דוקא בא"ל השבע לי:
יג
ויש לה כו'. מתקנת הגאונים כמ"ש בח"מ סי' פ"ז:
יד
ותחזור כו'. שם בגמ' וכרבנן וכמש"ל סי' ס"ז ס"ה:
טו
ויש לומר להחרים כו'. תקנת הגאונים בכל טענת ספק כמ"ש הר"ף בסוף שבועות וש"פ:
טז
כל מי כו'. ר"ל במקום דלא נאסרה עליו ופשוט דאסור לקיימה בלא כתובה ועתוס' יו"ד א' ד"ה חזקה כו' ועב"ש:
חלקת מחוקק
ס״ח
א
יש לה טענת בתולים. כלומר ואם לא היה לה בתולים הוי מקח טעות ואין לה כלום כמו שיתבאר בסמוך סעיף ה':
ב
ואירע הדבר שלא העמידו עדים. דחיישינן שמא בגרם שלו הערים שלא יעמידו עדים כדי שיטעון טענת בתולים אבל במקום שאין מעמידין עדים אין כאן ריעותא ונאמן הוא לטעון טענת בתולים מכח חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה:
ג
בודקין אותה ע"פ חביות של יין. הרמב"ם בפי"א מה"א סתם וכתב בודקין אותה ולא פירש במה כתב המ"מ דלאו דוקא בדיקה זו הנזכרת בגמרא דה"ה לאחרת עכ"ל ולי נראה דס"ל לרמב"ם דאין היין שלנו חזק כ"כ בזמן הזה שיהא בעול' ריחה נודף ומ"מ למעשה נראה דאין אנו בקיאין בשום בדיקה כמו שנתבאר בי"ד סימן כ"ז ואף לדעת הטור שכ' בדיקה זו של חביות יין נראה דלא פליג על הרמ"ה דס"ל שיבדוק תחלה בשפחה בחביות יין כנ"ל אף שכתב הטור הרמ"ה כתב לאו לאפלוגי אתי אלא לפרושי כי אם ר' גמליאל בגמרא בכתובות דף ע"ב לא סמך על קבלתו שבודקין בחביות יין ובדק בתחיל' בשפחה אנן יתמי דיתמי לא כ"ש ודלא כב"ח:
ד
או מתייחד עמה בפני עדים כו'. נראה דמיירי באשת ישראל ולא קבל בה אביה קידושין פחות מבת ג' דאז אינה נאסרת עליו לפי דבריו אבל היכא דנאסרת עליו לפי דבריו אסור לו לחזור ולבעול מאחר שהוא טוען ברי שבא עליה ולא מצא לה בתולי' ובב"ח לא כ"כ ואין דבריו ברורים:
ה
אם היתה ממשפחת דורקטי. נראה אף דלא טענה אנן טענינן דלאו דינא גמירי נשי לידע לטעון טענה זו ובודאי כגון זה פתח פיך לאלם הוא ומה מזיק שיבדוק אחר זכותה ובגמרא אורחא דמילתא נקט ומעשה שהיה (שטענה כך) ודלא כב"ח:
ו
אם מצאה דם. אף על גב דמדינא עד שתחיה המכה תולין בדם בתולים וא"כ מאי ראיה הוא הדם שלא נבעלה מקודם די"ל דכל זמן שיש דם עדיין אין פתוח לגמרי ופרצה דחוקה קרי לה בגמרא וע"כ כל זמן שיש דם אינו יכול לטעון פ"פ דודאי טועה או הטה:
ז
אבל בחור לא. ואדרבה מלקין אותו ואפילו לדעת הרמב"ם שאינו מחלק בין בחור לנשוי וס"ל דאף בחור מהימן מ"מ ראוי להלקותו כאשר עשה ר"נ (כתובו' דף י') דהא הוא חשוד על הזנות מאחר שבקי בפ"פ:
ח
אם הוא כהן הרי היא אסורה. נראה בזמן הזה שמקדשין בשעת חופה ומיד תוך ז' ימי המשתה בועל בעילת מצוה ואין הכלה מתיחד' עם שום אדם ותמיד יש עמה שושבינין ונשים ובתולות קטנות וגדולות אינו מצוי שתזנה בתוך זה הזמן גם החתן בעצמו יכול להעיד על זה ומסתמא כשלא נמצא לה בתולים ודאי זינתה קודם הקידושין כשהיתה פנויה ותולין במצוי ואז י"ל דלא נאסרה על בעלה כהן:
ט
אשת ישראל מותרת לו. אבל הכתובה יכול להפסידה ואף באשת ישראל דליכא כאן אלא חדא ספיקא שמא תחתיו נאנסה אבל אם נבעלה מקודם לכן הרי כנסה בחזקת בתולה ואין לה כלום אם לא כשטוענת ברי נאנסתי תחתיך שאז אינה מפסדת כתובתה כמבואר בסמוך סעיף ט':
י
וי"א הא דנאסרה באשת ישראל. נראה דה"ה באשת כהן אם מתרצת עצמה ואומרת שקודם אירוסין נבעלה והוא רוצה לקיימה וליתן לה מנה ג"כ אינה נאסרת אף על גב דליכא אלא חדא ספיקא מאחר שהיא טוענת ברי אף על גב דבשעת אירוסין אירסה בחזקת בתולה וכ"כ המ"מ פי"ח מהא"ב:
יא
עדיין קטנה אינה נאסרת. דפיתוי קטנה אונס הוא ואין להקשות א"כ אף כשהיא גדולה לפנינו וקבלה קידושין פחות מבת ג' אכתי איכא תרי ספיקא שמא באונס ואת"ל ברצון שמא קודם שנעשית גדולה עיין במ"מ פ"ג מהל' א"ב:
יב
אבל התוספות יש לה. דלא נתנו לו חכמים נאמנו' רק על מה שתקנו כתובה אבל תוספת מתנה בעלמא הוא ואינו נאמן להפסידה רק בראיה ועיין לקמן סימן קט"ז שם ג"כ נתבאר לכמה דברים דיש לה תוספו' ואין לה כתובה:
יג
אלא אם כן נודע בראייה ברורה. משמע דפשוט כשיש ראיה ברורה שהית' בעולה או שהודה לו מפסדת גם התוס' אף על גב דלקמן סימן קט"ז גבי חייבי לאוין שלא הכיר בה דאין לה כתובה אבל מ"מ תוספות יש לה שאני הכא דק"ל כראב"ע (ריש אף על פי דף נ"ד ע"ב) דס"ל אפילו כתב לה מאה מנה אינו גובה מן האירוסין רק מאתים דאנן סהדי שלא כתב לה התוספ' רק ע"מ חיבת חופה וא"כ כשנודע שהיא בעולה אין לה חיבת חופה דחופה לא שייך בבעולה וכמבואר לעיל סימן ס"ד אם כן ק"ו הוא ומה כשמת מן האירוסין דגוב' מאתים ואפ"ה התוס' אינה גובה מאחר דלא כנסה לחופה זו שמפסדת הכתובה מחמת שהיא בעולה מכ"ש שמפסדת התוספ' מאחר שהיא בעולה ולא שייך בה חיבת חופה אבל בחייבי לאוין אף שלא הוכר בה מ"מ חיבת חופה יש לה אף שהיתה באיסור:
יד
לפיכך יש לו להשביע'. כלומר מאחר שמפסדת גם התוספות אם היתה מודה שהיתה בעולה א"כ אם אינה מודה צריכה לישבע קודם שתגב' התוספות כדין הטוען על השטר אשתבע לי דלא פרעתיך מאחר שהיא מכחשת אותו ואינ' טוענת אח"כ נאנסתי והיה ראוי דגם הוא צריך לישבע היסת על הכתובה מאחר שהיא טוענת ברי שבתולה היתה וכן הוא בהגהות אלפסי ומיהו דהואיל החזקה שאין אדם טורח בסעודה מסייע' לו אין צריך לישבע אפילו היסת וכ"כ הרמב"ם סתם שאין לה להשביעו ועיין במ"מ שכתב דמ"ש הרמב"ם דהיא נשבעה בנק"ח צ"ע דאין זה דומה לטענת פרעון דשטר עומד לפרעון:
טו
אם רוצה לקיימה אח"כ. נראה דמיירי דגם היא מרוצה לזה אבל אם היא צועקת שבתולה היתה והוא רוצה לקיימה בע"כ וליתן לה מנה ודאי כיון שאינו מפסיד הסעודה א"כ כל אדם יאמר כן ומה הועילו חכמים בתקנת' ועוד לדבריה שהיא בתולה א"כ אסורה לשהות עמו כשהוא פוחת לה ממאתי' (כמבואר לעיל סימן ס"ח סעיף ט') ע"כ נראה דמיירי שהיא מתרצית והוי כאלו מודה לדבריו שבעולה היתה וע' בכתובות בדברי התו' דף י' ע"א ד"ה חזקה אין אדם טורח וכו' וכן הוא בהג"ה אלפסי ומשמע דכל זמן שהיא עומדת בדבריה שהיא בתולה אין לה למעט מכתובתה ר' אלא צריך לגרשה ואח"כ אם יתרצו נושאה מחדש:
טז
אם נסתרה מיד. כלומר אחר היחוד צריך לטעון וע' בטור שמחלק בין אם הב"ד מצוי לו מיד:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ס״ח
א
סעיף ז' בהג"ה וי"א הא בנאסרת באשת ישראל דוקא כשאינה מתרצת עצמה אבל אמרה נאנסתי וכו' נ"ב עיין בחיבורי מהדורא ד' סימן פ"א בתשובתי למדינת אונגרין מה שפלפלתי שם בזה ומה שחלקתי שם בין ביאה ברצון לאונס עיי"ש ודו"ק:
ב
סעיף ח' אף וכו' אינה מפסדת אלא עיקר כתובה וכו' נ"ב עיין בסוגיא דפ"פ בתוס' ד"ה אלא להפסידה כתובתה מה דהקשו דגם באשת כהן איכא ס"ס הנה מה שיש לעיין בזה מכח עוברת על דת עיין בחבורי לאו"ח בחלק הנרשם חלק ק"ב דף צדיק הל' ק"ש דרך אגב מה שהשבתי בזה למדינת פולין גדול ייע"ש בעזה"י ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
סעי' ב' (להעמיד עדים) שמעתי שלא יהי' שושבן זיווג שני כן אומרים הבריות ואולי הטעם רק מצד שנושא אלמנה אינו מבחין כל כך אודות בתולים וכעת איני יודע:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
היתה ממשפחת. עיין בס' עיקרי דינים ליו"ד סי' כ"א אות י' בענין מאי דאמרי אינשי דהנולדת ביום ו' אין לה דם בתולים ושעל כן נהגו בק"ק פיסארו דבכל פעם שנולדה בת ביום ו' נרשמת בפנקס הקהל ובאו על החתום הסופר ועד אחד למען תהיה לעד' לעת המצטרך (והביא שם בשם ס' פחד יצחק אות ע' שכ' שדבר זה אין לו שחר והוכיח שהוא שקר גמור והוא ז"ל כתב דעדיין הדבר ספק כי אפשר דאין מזל יום בלבד גורם אלא מזל שעה ג"כ כו' ע"ש):
ב
(וי"א דטענת פ"פ כו' עיין בס' ישועות יעקב סק"ו שהקשה למה לא הגיה כאן הרמ"א ז"ל דבזה"ז אינו נאמן לומר פ"פ מצאתי כיון דיש חר"ג שלא לגרש בע"כ וכמ"ש הרמ"א לקמן סי' קע"ח שאינו נאמן לומר שמאמין לדברי העד דחיישינן שמא עיניו נתן באחרת וכבר כתבו הרבנים האחרונים שם דה"ה באומר שראה שזינתה אינו נאמן וכמ"ש המרדכי במס' קידושין כו' ואין לומר שהטעם שנאמן לומר פ"פ מצאתי משום דיש כאן חזקה דאין אדם טורח בסעודה ומפסיד' חדא דהך חזק' לא מהני רק לענין כתובה דרבנן ולא להוציא אשה מבעלה ועוד דרש"י ז"ל פי' אילו הי' שונאה הי' מגרש' ואחר תקנת רגמ"ה נסתר חזק' זו. וכתב לתרץ דהא דאמרי' עיניו נתן באחרת היינו רק במקום שלפי דבריו מפסדת הכתובה כגון שאמר שראה שזינתה ברצון דא"כ אין לה כתובה אבל היכא שטוען שנמצא פ"פ דיוכל להיות שנאנסה תחתיו ואז יש לה כתובה וא"כ יצטרך לגרשה וליתן לה כתובתה לא חיישינן כו' או אפשר דהרמ"א ז"ל סמך עצמו על הא דכתב לקמן. ומסיים ומי שימצא מקום לתרץ דברי הרמ"א באופן אחר חכם גדול יקרא ושכר הרבה יטול מן השמים ע"ש: והנה מ"ש בתירוץ הא' דלא אמרי' עיניו נ"ב רק במקום שלפי דבריו מפסדת הכתובה איני מבין דהא לקמן סי' קע"ח ס"ט קאי הרמ"א עמ"ש בש"ע שם לא קינא לה ובא עד א' כו' יוציא ויתן כתובה וע"ז כתב הרמ"א ז"ל דבזה"ז אינו נאמן לומר כו' או שמאמין לדברי העד דחיישי' שמא עיניו כו' ע"ש הרי מבואר להדיא דאף בצריך ליתן כתובה אמרי' עיניו נתן באחרת ועוד דמ"ש כגון שאמר שראה שזינתה ברצון דא"כ אין לה כתובה ג"כ אינו מובן כלל דהא באמת הדין גם באומר שראה אשתו שזינת' דמחוייב ליתן כתובה כמ"ש בש"ע סי' קט"ו ס"ז רק שיכול להשביע' (וגם ע"ז י"ח עח"מ וב"ש שם) וכיון דחשדינן לי' שהוא משקר משום שעיניו נ"ב בודאי תשבע ויצטרך לפרוע כתובתה. מעתה לענ"ד ליתא לתירוץ זה ומוכרח תירוץ הב' דהרמ"א ז"ל סמך עצמו עמ"ש לקמן וא"כ יצא חידוש דין דבזה"ז אינו נאמן לטעון פ"פ לאוסרה עליו. מיהו גם אם נודה לדין זה אכתי אפשר לומר דדוקא באשת כהן אבל באשת ישראל וקיבל אביה קדושין פחותה מג"ש גם בזמן הזה נאמן לפמ"ש הרמ"א י"ל בסעיף שאח"ז דאם מתרצה עצמה ואומרת נאנסתי נאמנת לפ"ז י"ל דלא מצינו שאינו נאמן דחיישי' שמא עיניו נתן באחרת אלא באומר שרא' שזינת' או שאומר שמאמינ' או שמאמין לדברי העד דלפי דבריו אסורה עליו בהחלט שפיר חיישי' שמשקר לפי שרוצה לגרשה בע"כ משא"כ הכא שגם לפי דבריו אינה אסורה עליו בהחלט דשמא תטעון נאנסתי ולא יכול לגרש' בע"כ לא אמרי' ענ"ב דלא מחית נפשי' לספיקא להיות משקר על הספק אם יהי' לו מזה תועלת. אמנם בעיקר הקושיא נלע"ד דהוא רק לפ"ד רבנים אחרונים שהביא הוא ז"ל דגם באומר שראה שזינתה אינו נאמן אבל על הרב רמ"א ז"ל לק"מ דהא באמת בסי' קע"ח ס"ט בהגה לא זכר הרמ"א כלל מדין הבעל אומר שראה שזינתה רק הזכיר באומר שמאמינ' או שמאמין לדברי העד ומבואר בתשו' נו"ב תניינא סי' י"א (יובא בסי' קע"ח שם) שדעת הרמ"א באומר שזינתה כ"ע מודים שאסורה ומ"ש בהגמי"י בשם הר"ש והר"י דהאומר אשתו זינתה אינה אסורה עליו אין הכוונה שראה בעיניו אלא שידוע לו על פי איזו אמתלא וגם בתשו' המבי"ט ח"ג סי' קכ"ו מפרש כן דברי הגמי"י הנ"ל יעו"ש וא' בטענת פתח פתוח דאמרו בגמרא דכשני עדים דמי הוי כאומר שראה בעיניו שזינתה ובזה גם הרמ"א מודה שגם בזה"ז נאמן לכן לא הגיה כאן הרב רמ"א כלל וצ"ע בכל זה:
ג
אם הוא כהן עב"ש מ"ש וא"ל הא אכתי יש ס"ס כו' ועיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' קכ"ו מ"ש בזה. ומ"ש עוד הב"ש והח"מ דבזה"ז שמקדשים תחת החופה כו' ואז י"ל דלא נאסרה על בעלה כהן. עיין בס' מאיר שכ' דקיצרו במקום שהיה להם להאריך כי לא מהני זה כ"א בעיר שכלה ישראלים כשרים ואין לה שום קרוב הפוסלה בביאתו לכהונה אבל בעיר שערבי או פסול או קרוב שוכן בה הא דינא חרוץ בס"ס ו' באלמת ודומא דהרי הכא במכחשת ואינה טוענת לכשר נבעלתי דתצא אם לא בשני רובים להכשיר עכ"ל ועמ"ש בסי' ו' שם:
ד
הרי היא אסורה עליו. עיין בת' מהריב"ל ח"ב סי' ו' דפשיטא ליה כיון דאמרו בגמ' דפתח פתוח כשני עדים דמי א"כ ב"ד כופין להוציא ע"ש אך בתשו' מהר"י הלוי אחיו של הט"ז סי' ל"ט כתב דהפי' בגמ' נאמן לאוסרה עליו היינו דאמרינן ליה דאסורה לו בלצאת י"ש אבל אין ב"ד כופין אותו והא דאמרו פ"פ כשני עדים דמי היינו דחובה עליו לגרש לצי"ש ולענין חומר האיסור הוו בב' עדים אבל לא לענין כפיות ב"ד ע"ש ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ו אות א"ב מ"ש בזה ומבואר שם שמסכים לדברו מהריב"ל דב"ד כופין אותו להוציא ע"ש ועמש"ל סי' קט"ו ס"ז ס"ק ל"ז:
ה
אסורה עליו. עיין בס' פני יהושע בכתובת שם שכ' דפשוט דהיא מותרת לכהן אחר דרק על עצמו שוויא חד"א ע"ש ובק"א שם סי' כ"ד הניח זה בצ"ע לדינא ע"ש. ועיין בת' נו"ב תניינא סי' י"ד יובא לקמן ס"ק ח' ועיין בשו"ת תשו' מאהבה ח"א סי' קנ"ו שנסתפק אם היא מותרת ליבם ע"פ מה ואיתא בסוטה דף ה' ע"ב הטעם דסוטה אסורה ליבם מי נימא כיון שהיתה אסורה לאחיו אסורה גם ליבם שבא מחמתו או דילמא יש לחלק בין סוטה דאסורה לבעל מדאוריית' לשויא חד"א אע"ג דהיא נמי דאוריי' מ"מ אחרי שהיא מותרת לכהן אחר אפשר דמותרת אף ליבם דיכול לומר מה לי ולטענתו ע"ש:
ו
מותרת לו. עבה"ט מ"ש וכתב ב"ש מזה נשמע אם הי' ס"ס כו' ומהני ס"ס להוציא ממון. ובב"ש מסיים וכן מבואר בתוס' בשיט' זו וכן כתבתי לעיל בשם תשו' בן לב ורש"ך עכ"ל. ור"ל בסי' נ"ג ס"ק ט' ע"ש וכבר כתבתי שם ס"ק י"ד דכמה אחרונים חולקים בזה. וגם הפ"י בק"א בסוגיא זו סי' ל"ד כתב דאין מדברי התוס' ראיה והעלה לדינא דלא כב"ש ע"ש:
ז
וי"א הא דנאסרה. עח"מ וב"ש ועיין בתשו' נו"ב תניינא סי' כ"א כתב וז"ל ומה שהוקשה לך דבסי' קע"ח ס"ג בהגה משמע דאינה נאמנת לומר נאנסתי כ"א מחמת מגו ובסי' ס"ח ס"ז בהגה כתב רמ"א די"א דאם אמרה נאנסתי נאמנת ושם ליכא מגו. דע דלק"מ דשם טעם המתירים משום העמידנ' על חזקת כשרות אבל בנתייחד' אבדה חזקת כשרות שהרי עבד' איסור' ומצאתי שגם הפ"י בק"א כתובת סי' ל' כ' כן ואני אומר שהדבר מוכרח מדברי הה"מ שהובא בב"ש ס"ק ט"ו דאף באשת כהן אם אמרה נאנסתי קודם האירוסין מותרת לו ולכאורה יפלא דכיון שעל קודם האירוסין אומרת למה נקט דקאמרת נאנסתי והלא בעודה פנוי' אין חילוק בין אונס לרצון א"ו שעיקר הטעם משום דאוקמ' בחזקת כשרות וכשמודים שנבעלה ברצון אבדה ח"כ שלה ואינה נאמנת כלל. ולכן אני תמה על הח"מ סק"י שכ' נראה דה"ה באשת כהן ואומרת שקודם אירוסין נבעלה כו' וכ"כ הרב המגיד עכ"ל ולפמ"ש דוקא באמרה נאנסתי מביא הה"מ דעת המתירין. ואמנם לדינא אפשר לקיים דברי הח"מ כו' עכ"ד וע"ש עוד בסי' י"ד שגם הגאון בעל אור חדש הקשה לו סתירה הנ"ל וכתב שגם זקינו הגאון בעל פמ"א ח"ג (הוא בסי' כ"ב רובא בס"ק שאח"ז) הרגיש בזה והוא ז"ל השיב לו דליכ' סתירה כאמור לעיל וע"ש. וע"ע בת' ברית אברהם סי' ע"ח אות ב' ובסי' פ"ב אות ב' ובסי' פ"ד מ"ש בזה:
ח
נאנסתי נאמנת. עברא"ש פ"ק דכתובות סי' י"ח ובמ"מ פי"ח מהא"ב ובב"י כאן ובב"ש ס"ק ט"ו ובס' פ"י בקו"א סי' כ"ג מ"ש בזה ועיין במל"מ שם דין י' שהביא ירושלמי מפורש כדעת האוסרים אף באומרת ברי ולא כרבינו יונה וסייעתו ע"ש. וכבר הובא הירושלמי הלז גם בתשו' מהר"ם אלשקר סי' צ"ד סייעת' לדברי האוסרים ע"ש באורך גם בס"ס ע"ז שם. אמנם בתשו' נו"ב תניינא סי' י"ד בענין שנשאל שם על דבר האשה אשר הלך בעלה למרחוק וכמו שנה ומחצה שנפרד בעלה ממנה ילדה ומענה בפיה שנאנסה מאיש רשע ופסול בעריות מבני עמינו יען כי בעלה עזבה בבית דירה רחוק מן הכפר ואין אתה בבית כ"א בת אחת קטנה אם מותרת לבעלה ישראל. והאריך בענין דברי רבינו יונה והרא"ש הנ"ל והביא שם ג"כ דברי הירושלמי הנ"ל וכתב דאין מדברי הירוש' הלז ראיה כי הירושלמי לשיטתו דאלים ליה סברא דאונס קול יש לו דסותר אפילו ס"ס ואפילו טענת ברי לא מהני אבל ש"ס דילן חולק בזה על הירוש' שהרי בפירוש אמרו דאשת ישראל מותרת דס"ס הוא שמא אינו תחתיו ושמא באונס ואם ס"ס מותר בלא טענת ברי מותר אפילו בחד ספק (וכן כיוון לזה בתשו' ברית אברהם סי' ע"ח אות ג' ע"ש) ושוב חתר עוד לומר דגם הרמב"ם ס"ל כן ושלא כדברי המ"מ שם והאריך בזה וסיומא דפיסקא העלה שאם בעלה מאמינה ואין לבו נוקפו כלל כי היא מוחזקת אצלו לצנועה יכול לסמוך על רבינו והיא מותרת לו. ובסוף התשובה שם כתב דהכנה"ג הביא בשם ת' מהר"ם אלשקר דהא דבאמר' נאנסתי נאמנת היינו באומרת סתם נאנסתי ולא הזכירה מי הוא הנואף או אף שהזכירה שמו וליתא קמן אבל אם איתי' קמן ומכחישה אף שנגד הבעל מחשב ברי ושמא מ"מ כיון שהנואף מכחישה בברי מחשב גם נגד הבעל ברי עכ"ד. והוא ז"ל כתב דיש לפקפק ע"ז ולדקדק מלשון הגמ' דקאמר ר"ח האומר פ"פ מצאתי נאמן לאוסרה עליו ולא הי' לומר רק נאמן לאסרה ולמה סיים עליו משמע דבא לומר שדוקא על עצמו נאמן דלגבי דידיה הוי ברי וברי אבל אינו נאמן לאסרה על הכהנים אם מת קודם שגירשה משום דלגבי כהנים אחרים הוי ברי ושמא. וא"כ מוכח דלא כמהר"ם אלשקר: ועכ"פ אין אנו מחוייבים לשלוח אחר הנואף כיון שאינו לפנינו מקבלים דברי האשה. ומסיים ואמנם לחומר הענין לא יסמוך על דעתי לבד כ"א שיסכימו עוד שני גדולי הדור ע"ש: ושם בסי' ט"ו מבואר דמה שיש קצת מקום בדבר מהר"ם אלשקר הוא באם אותו פלוני מכחיש ואומר שלא באונס בא עלי' רק לרצונה (מה שעלה על דעת הגאון השואל שם דאולי מהר"ם אלשקר מיירי בכה"ג והוא ז"ל השיב לו שרחוק לומר כן שאלמלי כן לא הי' הכנה"ג משמיט דבר זה ע"ש הנה ראיתי בגוף התשיב' של מהר"ם אלשקר בסי' צ"ד ושם מפורש המעשה שאותו פלוני הכחישה לגמרי ואמר להד"מ ולא באתי עליה לא באונס ולא ברצון. אמנם כפי המבואר שם לא כתב מהר"ם אלשקר סברא הנ"ל בהחלט רק בלשון ומצינ' למימר והוא אסר את האשה שם מטעמים אחרים) אבל במכחיש לגמרי שלא זינה עמה כלל היא מותרת כיון שהבועל אינו מכחיש ההיתר שלה שעיקר ההיתר הוא האונס פלגינן דבורה כו' ועוד נראה דאם הי' פלוני מכחישה קודם שהותרה אז אולי יש מקום לדברי מהר"ם אלשקר אבל אם כבר הותרה תו לא מהני הכחשת הבועל אפילו אם הוא אומר שזינה עמה לרצונה כמו בשבוי' שאם הותרה כו' ואף שי"ל שאני שבוי' מ"מ גוף דברי מהר"ם אלשקר אינם כ"כ ברורים עכ"ד. ושם בסי' י"ז כתב עוד על ענין הנ"ל וז"ל וע"ד האשה אשר טוענת נאנסתי כבר הודעתי ומה אוסיף עוד ואם הבעל אין לבו נוקפו כלל ובטוח בצדקת האשה עד שאומר שודאי אינה משקרת וזה הוי כאומר ברי לי אני נשאר בדעתי וטוב ג"כ לחקור אצל השכנים אם האשה תמיד בחזקת צנועה ולא נשמע עליה דבר פרוצות יוכל להתיר' עכ"ל. וע"ש עוד בסי' ט"ז שכ' ודע דמספק' לי טובא באשה שאומרת נאנסתי שרבינו יונה מתירה והרמב"ם אוסרה כמבואר בה"ה פי"ח מהא"ב ואני מסופק אפילו לדעת הרמב"ם שהיא אינה נאמנת אבל עד אחד אם מעיד שנאנסה אולי נאמן להתירה לבעלה מטעם עד א' נאמן באיסורין ודוק' בנאמנות של האשה החמיר הרמב"ם ואף דבסוטה ממש שקינא לה בעלה ונסתרה ועד א' מעיד שלא נטמאה בסתירה זו שהיה מביט דרך חור וראה שלא זינתה ודאי דאינו נאמן להתיר' וראיה לדבר מהא דעולא במס' סוטה דף ל"א י"ל דשאני סוטה שרגלים לדבר שהרי קינה לה ונסתרה ורגלים לדבר כזה עדיף מרוב דרובא ברצון ע"ש. ועיין עוד שם בסי' י"ו וי"ח וי"ט: והנה בעיקר דברי הנו"ב הנ"ל דפשיט' ליה דא"א שכריסה בין שיניה ובעלה במדה"י והוא אומרת שנאנסה שוה לדין פ"פ דלדעת רבינו יונה וסייעתו מותרת כשלא אבדה חזקת כשרות ראיתי בתשו' כנסת יחזקאל סי' ע"ח שאין דעתו כן שכ' שם וז"ל והנה ספק זה בכל הנשים שהיו בעליהן במדה"י והמה ילדו ולד זנונים ואומרת נאנסתי לדברי הרא"ש וסייעתי נאמנת ולא ראיתי בשום פוסק הדין מפורש ואולי סמכו עמ"ש בפ"פ והיא אשת ישראל שקיבל אביה קדושין פחותה מג"ש ולענ"ד באמת א"נ לומר נאנסתי מתרי טעמי חדא דאונס קלא אית ליה שנית מפני הבושה אומרת נאנסתי רק בפ"פ דקיבל אביה קדושין כו' במגו שהיתה אומרת בהיותי קטנה נתפתתי ואין קלא ואין בושת כו' עוד יש לחלק באומר פ"פ מצאתי לא איתחזק איסורא כ"א ע"פ בעלה והיא תיכף אומרת נאנסתי ע"כ נאמנת משא"כ בילדה ממזר הוחזק איסורא קודם שאמרה נאנסתי. ונהירנא כד הוינא טליא בק"ק בריסק אירע שרופא א' בא מאיטליא והיה שם איזה שנים ואח"ז באה אשתו והיא הרה לזנונים וטענה שנאנסה בדרך ולא שמעו אליה ואסרוה עליו וכמדומה שהיה ישראל כו' עכ"ל. אמנם בס' פ"י בקו"א למס' כתובות סי' ל"א חולק עליו וכתב וז"ל מתוך הדברים האלה יש למצוא צד היתר באשה שהלך בעלה למ"ה ונשתהה יותר מיב"ח ונתעברה אשתו וטוענת שנאנסה בדרך דמהימנא ומותרת לבעלה ישראל כיון דאיכא ברי וחזקת כשרות עדיף מרובא דרצון כמ"ש התי' דרובא ברצון לא הוי רוב גמור ולפי שראיתי בת' כנ"י שמעשה הי' בק"ק בריסק ואסרוה חכמי הדור הוצרכתי לכתוב דלאו כללא הוא ואף שאין משיבין את האריות איכא למימר דבהאי עובדא אף לפי טענתה שנאנס' עבד' איסורא שנתיחד' עם בעל מלחמה באושפיזא דאסור' להתיחד אף עם א"י הרבה עד שיהא שומר יושב ומשמע כדינו עם ב' או ג' כשרים דוקא ולפ"ז היכא שעברה ונתיחדה שלא כדין איתרע ח"כ טובא ותו ליכא טענת אונס כו' וכן כל כיוצא בזה משא"כ היכא דטוענת נאנסתי בענין דאיכא לאוקמה עח"כ נראה דאין לאוסרה לבעלה ישראל ולא למעש' אני אומר כך אלא להתלמד ויותר מזה רצה בה"ג (הובא לעיל סעי' ד' סי"ד) להתיר אם טוענת בצנעה בא בעלה ובעל או ע"י שם ואף להחולקים מ"מ בהא נראה דלענין נאנסתי היכא דאיכ' חזקת כשרו' כ"ע מודו עכ"ל: גם בתשו' אא"ז פ"מ ח"ג סכ"ב מביא' דגם בא"א שהרת' לזנונים והיא אומרת נאנסתי שוה לדין פ"פ שנשאל שם אודות אשה אחת שבעל' במדינה אחרת והיא הרתה וילדה לזנונים וחקרו הב"ד אותה כדת והשיב' שנעשה לה באונס בעת השינה בדרך ומחמת עייפות הדרך חטפתה שינה ולא הרגיש' שבא עליה אדם ואח"כ בא בעלה ושאל להתיר לו לדור עמה כי הוא מאמין לדברי' שנעשה באונס ומעיד עלי' שלא ראה שום דבר מכוער מיום חתונת' והשיב ע"ז באריכות לברר שני ספיקות שיש בנ"ד הא' אם אונס שינ' הוי אונס (ע' לעיל סי' י"א בבה"ט ס"ק י"ח ומ"ש שם) והב' אם אשה נאמנת לומר אנוס' אני במקום שאין לה מגו וכתב לענין ספק הא' נראה דאם נבעל' בשינ' לא נאסר' על בעלה דהא תנן בפ"ב דכריתות כל עריות אחד ער ואחד ישן פטור הישן והביאו הטור בסי' כ' וכתב הרמ"א שם בד"מ ובהגהות ש"ע דלכן כתב הרב בעל הטורים כו' נ"מ בזה"ז באיזו ביאה אשה נאסרת על בעלה א"כ מבואר שאם היא ישינה לא נאסר' על בעלה והגם דאיכא למימר דלאו כללא כייל הטור כמ"ש הב"ש שם לענין משמש באבר מת ואפשר דה"ה לענין זה משום דדוקא לענין מית' דפטור שוגג אבל לענין לאסר' על בעלה דילמא דוקא אונס גמור בעינן אבל שינה בכלל שוגג יחשב ולא אונס וגם גוף ראיית הד"מ שם מדברי הנ"י אינו מוכרח בו מ"מ הרי כתבו התו' בשם הירושלמי והביאם הב"ש בסי' י"א סק"ג הוא מזיד והיא שוגגת מותרת לבעל' נשמע מזה דאפי' בשוגגת נמי מותרת לבעל' וכן הוא תלמוד ערוך בסוטה דף כ"ה כו' ופשיטא בשינה די"ל דחשיב אונס כו' ולענין ספק הב' אם נאמנת לומר שנבעלה בשינה כיון דליכא מגו שהרי הכל יודעים שכריס' בין שיניה וילדה ולד ובעל' במרחקים והוי כעדים שנבעל' נראה ג"כ שנאמנת ע"פ דברי הרא"ש פ"ק דכתובות הביאו הטור סי' ס"ח כו' ואף שמדברי המרדכי פ"ב דכתובות והובא בש"ע סי' קע"ח ס"ל בהגה מבואר דאינ' נאמנת בלא מגו צ"ל דהני גאונים שהביא המרדכי שם סברי כמו שעלה מתחיל' על דעת הרא"ש לדחות דברי רבינו יונה אבל לבסוף שכתב לקיים דברי ר"י והתיר' גבי פ"פ אפי' בחד ספיקא אפי' בלא מגו ה"נ בנ"ד אפילו בלא מגו מהימנה בטענת ברי שלה ולכן יש לתמוה על הרב רמ"א כו' (ע' בס"ק הקודם) והאריך בזה ומסיק בנדון השאל' לא מבעיא שאין ב"ד חייבין להוציא' אלא אפילו על הבעל אין חיוב להוציא כיון שהיא אומרת ברי שבשינ' בא עלי' אנס אחר והבעל מאמין לדברי' מנוק' הבעל מעון ורשאי לקיימה באופן שיסכימו לזה עוד חכמים ע"ש ובסוף התשוב' שם כתב שהרב מהר"ר יונתן מפראג כתב בזה שלא להתיר בפירוש להבעל לדור עמה וגם לא יכופו הב"ד אותו להוציא' אך הרבנים ב"ד מומח' דק"ק קראקא הסכימו עמו והתירו להבעל שידור עם אשתו ע"ש (ועיין בתשו' חתם סופר סי' קל"א מענין זה): ועיין עוד בת' כנ"י שם אודות אשה אחת שנשתגעה ר"ל בהיותה יושבת תחת בעל' ישראל ושלחה מביתו לעיר קטנה רחוק כמה פרסאות לבית יהודי וע"פ עדות היהודי הלז היתה בתחיל' עתים חלומה ובכל עת וזמן נתגדל השגעון ובעונות הרתה שמה וילדה בן ואישה צועק שאסור' לו כו' והשיב הנה בפיתוי קטנה שני דיעות בסי' קע"ח ס"ג כו' והב"ש שם כ' דרוב פוסקים כהראב"ד והתוס' דפ"ק אונס לפ"ז אם נאמר שוטה שוה לקטנ' תלוי בפלוגתא הנ"ל. אמנם דא עקתא בהיותה עתים חלומ' וספק אי בעת חלימות' או בעת שגעון וספק א' אסור' כמ"ש בכתובות ט' כו' ואף דהתוס' שם (בד"ה ואבע"א) מקשים ונוקמי בחזקת היתר לבעל' ותירצו דאונס קלא אית ליה ולפ"ז י"ל באונס זה בעת שטותתה לא שייך קלא אית ליה ואוקי בח"ה לבעלה הא ליתא דא"כ קשה על התוס' הנ"ל מה תירצו דאכתי נוקמי בח"ה ונימא בקטנות' נבעלה דל"ש קלא וצ"ל דטעמא אונסא קלא א"ל שאינ' בושה לפרסם הדבר משא"כ מפותה אינה מגלה סרחונה לפ"ז גם קטנה ושוטה מפרסמת ואף דיש לחלק בין קטנה לשוטה כזו שאינה יודעת כלל לפרסם לענ"ד בלא"ה אונס מיעוטא דהנואף ירא לנפשו שיפורסם על פיה כו' א"כ אף בנ"ד אסור דספיקא הוא כו' ובפרט כיון דבענין פיתוי קטנ' מחלוקת הפוסקים ובש"ע לא הכריע וגם מאן יימר דשוטה דין קטנה יש לה מה שלא נזכר בפוסקים וכי מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ע"כ אין בידינו כח להתירה לבעלה עכ"ד (ומ"ש עוד שם בענין כתוב' ות"כ והוספת שליש. ע' בזה לקמן סי' קט"ו ס"ה ס"ק ו"ט): ועיין בתשובת ברית אברהם מסי' ע"ו עד סי' ע"ט שנשאל ג"כ על כיוצא בזה (אך שבעובדא דידיה היתה אח"כ חלומ' וטענה ברי שבעת שטותה נבעלה) וזה תורף השאל' שם אשה אחת זה רבות בשנים שברוב ימיה שנה היא חלומה אך לפרקים אחר רבע שנה או ד' חדשים היא מתנהגת בהרבה מיני שטות איזו ימים או שבוע אחת ואח"ז חוזרת לחלימות' וזה כחמש שנים שהלך הבעל ממנה לבקש טרפו במדינה אחרת ובתוך הזמן שלא הי' הבעל בביתו הקול נשמע שהיא מעוברת וכריס' בין שיני' ושלחו הב"ד אחריה לחקור ולדרוש מאתה מה טיבו של עובר זה השיב' בבכי עצום היות שבפעם א' בא לכאן בעל עגלה א' ממדינת ליטא כו' וכשנסע הבע"ג מפה היתה רצית אחרי העגל' חוץ לעיר כדרכ' והבע"ג קירב אותה וכשבא רחוק מהעיר ישב עמה על פני השדה בתוך איזה יער קטן ונתן לה לאכול ומידי שבתם נפל עליה פתאום ובא עליה העובר הלז ואחר מעשה לקחה אבנים וזרק' עליו והוא נסע מאתה במהירות והיא חזרה להעיר בשגעונ' ואח"ז כשחזר' לחלימות' והרגיש' שהיא מעוברת היתה בוכית ומורטת שער ראשה כו' הן הן דברי האשה ואחר זמן הפיל' הולד וכעת בא הבעל לביתו ונבהל בשמעו המעשה הזאת ובא בשאלתו אם היא מותרת לו והאשה היא מוחזקת בכשרות וגם הבעל מחזיק אותה לאשה כשרה בנשים והבעל הוא ישראל. והשיב ע"ז באריכות ותורף דבריו מתחיל' כתב (בסי' ע"ו) לפלפל דאפשר להתיר בנ"ד גם מבלי דיבורה לפ"ד רש"י ותוס' בסוגיא דפ"פ והראב"ד פ"ב מסוטה ה"ד ורפי"ג מהא"ב דפיתוי קטנה אונס הוא משום דאין לה דעת ממילא ה"ה שוטית דגם פיתויה אונס הוא וכמ"ש המל"מ פי"א מה"א סוף הלכה ח' דכ"ש מקטנה ואם כן גם בלי דיבור' אפשר להתיר אף דליכא רק חד ספק אי בעת שטות' אי בעת חלימות' ברצון על פי' קושיית התוס' שם בסוגי' הנ"ל דראוי להתיר משום חז"ה שהי' באונס ותירצו דהוי רובא דרצון דאונס קלא אית ליה והקשו ע"ז המל"מ שם והפליתי דף קס"א ובס' פ"י בחידושיו דמכל מקום נוקמי אח"ה שהיה בעודה קטנה דלא שייך לומר דקלא אית ליה דאף דלדינא הוי אונס מ"מ אין לה דעת לצעוק או לפרסם הדבר אחר כך ותירצו כולם דאיכא חזקת הגוף שאח"ז בגדולת' נבעל' כמ"ש התו' על אשת כהן יעו"ש וא"כ בנ"ד יש היתר מרווח לאוקמי אח"כ דבעת שטות' נבעל' ולא שייך קלא אית ליה דאין לה דעת לפרסם הדבר (ובסי' פ"ב שם סוף אות ח' מבואר דלא היה אפשר לברורי לחשוב למפרע משעה שהוכר עובר' אימתי היה אי בעת שטותה יען שזמן המעשה כבר עבר ב' שנים וא"א לברר זמן הכרת העובר) אמנם בתשו' כנ"י סי' ע"ח הקשה ג"כ קושיא הנ"ל דנוקמי אח"ה שהיה בקטנותה והוכיח מזה דעיקר הטעם דאונס קלא א"ל שאין בושה לפרסם הדבר כו' (כמו שהובא לעיל בשמו) וא"כ זה שייך גם בנ"ד כיון דלא היה פרסום עד שראו כריס' בין שיני' א"כ אילו היה בעת שטות' ה"ל קלא מיד. אך דבאמת כבר השיב עליו בתשו' שב יעקב סי' ו' לדחות ראייתו כתירוץ המחברים הנ"ל דאיכא נגד זה חזקת הגוף וגם הובא שם תשובה מהגאון מהר"ם לבוב שמדחה ג"כ ראיית ככנ"י מטעם אחר כו' וא"כ דעת הכנ"י הוא דעת יחיד נגד כל הני רבוותא בעל מנ"מ והפליתי והשב יעקב ומהר"ם לבוב ובעל פ"י שכולם הקשו בפשיטות דנוקמי אח"ה שהיה בקטנותה דבזה לא שייך קלא אית ליה. והאריך עוד בפלפולים עצומים להוכיח דלא כהכנ"י רק כדעת כל הני רבוותא דלעיל דל"ש בכה"ג קלא אי"ל וא"כ גם בלא דיבורה יש להתיר בנ"ד משום ח"ה להפוסקים דפ"ק אונס הוא ומכ"ש שוטית: ושוב כ' להעיר בנ"ד דלפי ל' השאלה היה רוב ימיה חלומה וא"כ ראוי למיזל בתר רוב יומי שתא דמסתמא היה מעשה הזנות ברוב ימים בשעת חלימות' וכמו דמצינו פ"ק דפסחים ד"ז ע"א ובפ"ב דב"מ דכ"ו ע"א בהר הבית חולין גם בשעת הרגל דאזלי' בתר רובא דשתא כו' ולפום סברא זו י"ל דלא יועיל ג"כ דיבורה דידה גם להפוסקים כרבינו יונה כו' אך באמת ז"א דודאי בכל מעשה שאנו מסופקין אימת נעשה לא תלינן בתר רוב ימים כיון דהמעשה נעשה בזמן קצר בלי שיהות זמן כו' והא דהתם קיי"ל דבהר הבית חולין משום רוב יומי שתא אין הטעם דתולין טפי שמעשה הנפילה נעשה ברוב יומי שתא אך דהטעם כיון שאנו מסופקין על המעות אי חולין אי מעשר ואף דבשעת הרגל ככל מעשר אנו מחשבין הכולל של כל המעות כו' וחילוק זה מוכרח מכמה דוכתי. וא"כ היתר הנ"ל במקומו עומד דבנ"ד איכא לאוקמי אח"כ לומר שהיה בעת שטותה כיון שהעלינו דבכה"ג ליכא קלא דלא כהכנ"י הנ"ל (וע"ש בסי' פ' דהגאון מליסא הקשה עליו דמה מהני ח"ה הא בכל ספק דאורייתא אפילו איכא ח"ה אסור כיון דאיתייליד ריעותא אך התוס' ס"ל להפוסקים דבעינן שכיח לאיסור כדמשמע מתוס' חולין דמ"ג אבל לאינך פוסקים דספק השקול אסור מדאורייתא והוא ז"ל כ' ליישב דכל הפוסקים מודים היכא דמסתבר יותר להיתר וכאן ע"פ חזקת צדקות מסתבר טפי להיתר כו' והאריך בזה ובדברי הפ"י שם דלהוציא מבעלה לא החמירו נגד ח"ה ובדברי התבו"ש בחידושיו דף י' ובדברי תשובת פמ"א ח"א סי' ט"ו בזה ע"ש) . ושוב אח"ז בסי' ע"ז כ' לפלפל והראה פנים דאפ"ל גם להרמב"ם דס"ל פ"ק לאו אונס הוא מ"מ לא נסתר היתר הנ"ל. חדא די"ל גם הרמב"ם לא קאמר רק בקטנה ואפשר ה"ה חרשת ולא בשוטית דשוטה גרע מקטן וחרש כמבואר בת' והר"ן גיטין דכ"ב ע"ב ובחולין די"ב ע"ב וביבמות דק"ד ע"ב ובתשו' הרשב"א סי' כ"ו וסו' תקצ"ג וא"כ פשיטא דאין ראיה מפ"ק לפיתוי שוטית (עמ"ש לקמן סי' קע"ח ס"ג סק"ז. שכן הוא ג"כ דעת נוטה של הגאון רבינו עקיבא איגר ז"ל דבשוטית לכ"ע הפיתוי הוא אונס ע"ש עוד) ובפרט לפי המבואר במהרי"ק שורש קס"ח דעכ"פ בעינן כוונה למעול בבעל ואילו לא נעשה הדבר בשום כוונה למעול בבעל אך כמעשה בהמה ודאי הוי מחשב אונס וא"כ יקשה על הרמב"ם הא קטנים בכ"מ לאו בני כוונה נינהו וצ"ל הטעם כיון דחזינן בגדול עוע"ג מהני מה שמלמד אותו וא"כ פיתוי קטנה הנואף הוי גדול עוע"ג ואם כן הבו דלא לוסיף ללמוד מיניה שוטה דשוטית ודאי אין עושית כלום ע"ד הנואף כיון שאין בה דעת כלל אך שהוא כמעשה בהמה ולא למעול בבעלה ושריא גם להרמב"ם בזה (ושם באות ז' רצה לחדש ע"פ זה דגם בקטנה להרמב"ם יש לחלק אם הנואף הוא קטן יותר מבן ט' דלא הוי גדול עוע"ג לא נאסרה על בעלה ושוב דחה זה ע"ש. ושם בסי' פ' אות ו' מבואר דגם בקטנה אם היא קטנה כ"כ שאין לה דעת למעול ודאי שריא אפי' להרמב"ם ע"ש) ועוד אפשר לצרף בזה די"ל כיון שהעלינו לעיל דבהנהו דאין להם דעת אי פיתוי' אונס לא הוי קלא י"ל דגם אונס ממש בדידהו ליכא קול וא"כ גם להרמב"ם אפשר לאוקמי אח"ה לומר שהי' בעת שטות' באונס ממש והאריך בזה. ושוב בסי' ע"ח כתב לבאר דגם אם נקיים סברת הכנ"י הנ"ל דפ"ק הוי ליה קלא והוי נגד רובא דרצון כמו בשאר אונס וא"כ אין להתיר משום ח"ה לחוד מבלי ס"ס. כל זה כשרצינו להתיר מבלי דיבור' אך בנ"ד שהיא אומרת שנעשה בעת שטות' וגם דלפי דיבור' נראה דהוי אונס ממש שנפל עליה פתאום בשדה יש להתיר ע"פ דיבורה כדעת רבינו יונה וסייעתו דבטוענת נאנסתי נאמנת כאשר העלה בתשו' פנים מאירות ח"ג סי' כ"ב לדינא להתיר מבלי מיגו והגם דבתשו' כנ"י סי' הנ"ל העלה דטעמא דר"י משום מגו דנבעלה בקטנותה והביא שם עובדא דבריסק שפסקו דא"נ לומר נאנסתי מבלי מגו אך בקו"א לספ"י העלה בזה דיש להתיר משום ברי וחזקת צדקות וכשרות כו' ומכ"ש דבנ"ד ביארנו לדינא דיש להתיר גם בלא דיבורה משום ח"ה ממילא עכ"פ יש לסמוך בפשיטות ע"ד הנהו פוסקים להתיר ע"פ ברי ושמא משום ח"צ וכשרות. ושוב כתב דנראה עוד לחדש התירא בנ"ד ולומר גם להחולקים על ר"י דלא מהימנא נאנסתי נגד רובא ברצון מבלי מגו מ"מ יש להתיר בנ"ד אף דהכא ליכא מגו דהא כריס' בין שיני' י"ל דמהאי טעמא גופא יש מקום להתיר די"ל דכל פלוגתת הפוסקים בזה אך בטוענת נאנסתי משא"כ בנ"ד דהיא ע"ח וע"ש וטוענת שבעת שטותה נבעלה או בעובדא דתשו' פמ"א סי' הנ"ל דבשינ' בא עליה (ע' בזה בסי' פ"א שם אות א') אפשר להקל טפי במה שהיא מעוברת דהא פסקינן בש"ע סי' י"ג ס"ו כר' יוסי דמזנה מתהפכת שלא תתעבר וא"צ להמתין ג"ח וגם באנוס' שייך זה כדאיתא ס"פ ד' אחין והא ודאי דבאונס דשינה או בעת שטות' לא שייך סברא דמתהפכת ולפ"ז בטוענת כן והיא מעוברת איכא עוד חזקה דמסייע לה שהאמת כדברי' דאל"כ היתה מתהפכת שלא תתעבר כו' והאריך בזה (שם ובסי' פ"א וע"ש עוד בסי' צ"ג מזה) וסיומא דפיסקא להתיר האשה לבעלה מכל הלין טעמים באם שיסכים לזה גאון מפורסם עכת"ד ושם האריך בכל זה בפלפולי' עצומי'. וע"ש עוד מסי' פ' עד סי' פ"ד מענין הנ"ל תשו' ארוכה להגאון מהר"י ז"ל אב"ד דליסא שפקפק על קצת צדדי ההיתר הנ"ל אלא דמ"מ לא רצה לסתור דינו והגאון בעהמ"ח ז"ל כתב להסיר הפקפוקים וליישב דבריו. ומ"מ אחרי שהגאון מליסא לא נמנה עמו בפירוש להתיר לא רצה גם הוא לבחור מדעתו לבד להתיר עד שאח"כ מצא להנו"ב מה"ת סי' י"ד וט"ז שהאריך ג"כ בפלוגתת רבינו יונה והעלה לדינא דמהימנא נאנסתי דמועיל ברי שלה בצירוף ח"צ (כאשר הבאתי למעלה ברס"ק זה) וכיון שמצא תנא דמסייע חד מגאוני הדור להקל בכה"ג ומכ"ש בנ"ד דעדיף טפי ואיכא עוד צדדים להקל דבנ"ד ליכא רובא דברצון ואיכא ג"כ חזקה דמתהפכת ע"כ סמך גם הוא להתיר (אך לא רצה להתיר על שמו שלא יהיה תפארתו שהוא המתיר ע"כ אמר להבעל השואל הנ"ל שהגאון בעל נו"ב מתיר דבר זה) ע"ש. וע' עוד בס' בית מאיר לעיל סי' ו' סי"ד ג"כ מענין זה:
ט
ה"ז מחרים כו' בגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב ע' בבעה"ת שער כ"ו סוף ח"א שכ' וז"ל ואע"פ דמצינו לשון נאמן דצריך שבועה כגון נאמנת דר"ג ור"א בפ"ק דכתובות כו' וצ"ע):
י
אם רוצה לקיימה. עב"ש ס"ק כ"ד מ"ש ונשמע עוד מתוס' דהיכא דהוי מקח טעות צריך לקדשה מחדש כו' ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ה מ"ש בזה. ומ"ש ע"ד הב"ש וכ"כ בש"ג דצריך לגרשה כו' עיין בס' בית מאיר שכ' דלמנהגינו שעושין שדוכין בקנס אף רוצה לגרשה י"ל דא"נ כי יש לחשדו שעושה כדי לפוטר' בלא קנס לשטת התוס' משא"כ להרמב"ם ורא"ש י"ל דמ"מ נאמן אך למה שנוהגין צד הכלה בטורח הסעודה יש לומר דלכ"ע אינו נאמן עכ"ל:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
סי' ס"ח ס"ט הר"ז מחרים. נ"ב בבעה"ת שכ"ו סוף ח"א כ' וז"ל ואע"פ דמצינו לשון נאמן דצריך שבוע' כגון דר"ג ור"א נאמנת פ"ק דכתובות וכו' עיי"ש וצל"ע:
ב
ב"ש אות כ"ג תוס' פ' המדיר. נ"ב אבל הרשב"א והר"ן והרא"ה חולקי' וזהו דעת הגה לקמן סי' קי"ז ה"ח:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ח
א
בודקין אות' כו' משמע ארפילו אם היא לא טענה הך טענה אנן טענינן לה אלא דזכר הטור עוד טענה דהיינו שכך דרך משפחת' שאין להם דם נדה כולי משמע שצריכה היא שתאמר כן י"ל דטענה זו של המשפחה היא גלויה לכל בנות המשפחה ולא שכיח באחרו' א"כ היה לה לטעון כן מדלא טענה כן והטענה הזאת לא שכיח ע"כ ודאי נבעלה:
ב
ע"פ חביות של יין בגמרא בזה דאתא לפני ר"ג הביא ב' שפחו' אחת בתולה ואחת בועלה והושיבוה ע"פ החביו' יין בעולה ריח' נודף בתולה אין ריח' נודף אף זו חושיב' ולא היה ריחה נודף אמר לו לך זכי במקחך ולבדוק מעיקרא בגוויה ומשני גמרא ר"ג מעשה לא חזי וסבר דלמא לא קים ליה בגווה דמלתא שפיר ולא אורח ארעא לזלזולי בבנות ישראל וכן כתב הטור בשם הרמ"ה דיש לבדוק בשפחו' תחילה ודיעה ראשונה כתוב לבדוק תכף ע"י הם עצמם בלא שפחות תחילה וקשה למה פסק דיעה קמייתא דלא כמבואר בגמרא דהא ר"ג ג"כ ידע דבר זה מן יבש גלעד ואפ"ה בדק תחילה בשפחות וגם הרמב"ם לא זכר מן השפחו' תחילה ונראה דהטור הוקשה לו על הגמרא דכיון דר"ג לא היה קים ליה בבדיקה זו מאי אהני ליה בדיקת השפחות הלא אין הנשים שוות בגופם זו לזו אלא ע"כ דבאמת סגי בבדיקת האשה עצמה ג"כ מהני אלא דלרוחא דמלתא עשה כן לבדו' ע"י שפחות תחילה ואנן קיי"ל דבכל דבר שצריך בדיקה לא סמכי' על הבדיקה במידי דצריך בדיקה כמוזכר בי"ד בכמה דוכתי וכיון שכן הויא קצת קלקול דלמא סבור שאין הריח נודף ובאמת נודף ע"כ טוב יותר שלא לעשות תחילה הבדיקה ולסמוך על עיקר הדין סגי בבדיקת עצמה:
ג
אינו יכול לטעון כו' אם מצא דם כו' וק"ל מהאי דאמרינן בטור י"ד סי' קע"ז באשה שראתה דם בשעת תשמיש שתולין בדם בתולים עד שתחי' מכת הבתולים וא"כ למה אמרינן כאן דאחר שמצא דם שוב אין לו טענה הא ודאי יש לחוש שמא זינתה קודם לבעילת של בעלה והדם שראה מנה היא עדין מדם מכת הבתולים שנשאר' אחר זנות ובגמ' פרק אלו נערות (כתובות דף ל"ה) מביא דבר זה לענין אם יוכלן לטעון טענת בתולים בבוגרת ומחלקינן שיש להם פתח פתוח אבל דם יש לה כמו בנערה והיינו לענין אם יוכל לומר שלא מצא דם או מצא פתח פתוח אבל במה שזכרנו ודאי קשה מה מועיל מציאת הדם דשמא זינתה תחתיו ועדיין יש להם דם בתולים בשע' ביאת בעלה וא"ל דלא חיישינן לזנות בסמוך לנשואין שלה דהא אמרי' בפ"ק וניחוש שמא תחתיו זינתה ומשני רב שרקי' כשקידש ובעל לאלתר ש"מ שכל שאינו לאלתר אעפ"י שזמן סמוך הוא חיישינן שמא זינתה תחתיו וצ"ע לישב זה:
דברי המגיה בב"ש מתרץ מה שהקשה הט"ז והחמ"ח על מ"ש בש"ע אם מצא דם אינו יכול לטעון פתח פתוח הא תלינן הדם בדם בתולים עד שתחיה המכה א"כ קשה שמא זינתה מקודם ועדיין יש לה דם בתולים ותירץ הב"ש דודאי אם בעיל ואח"כ מצא דם גם בשאר בעילות תלינן בדם בתולים כי דם נדה לא שכיח אבל בדלא ידיענן אם נבעלה מקודם רק מכח טענתו פ"פ בזה אמרינן אם מצא דם ודאי הוא משקר בטענות פ"פ עכ"ל ודברים אלו קשה להולמן דהא אף בנאבד המפה או משפחת דורקטי נוכל לומר דהוא משקר או טעה ואעפ"כ לא אמרינן כן מטעם חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה א"כ מ"ש כאן דלא נימא ג"כ דלא משקר מטעם חזק' הנ"ל והאי דם הוא ממה שנשארו מדם הבתולים שזינתה כי עדיין לא היתה המכה ועיין בחמ"ח ע"כ ד"ה:
ד
אם הוא כהן כלי מו"ח ז"ל כתב) בגמ' דף ח' אמרינן בטוען טענת בתולים נאמן לאוסרה עליו והקשה במרדכי דהא אין נאסרת אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראה כדרך המנאפים אבל ראה שנתייחד' עם הגוי קיי"ל אין אוסרין על היחוד כו' עכ"ל ולא תירץ כלום ואפשר לתרץ קושיא הראשונה כו' עכ"ל מו"ח ז"ל ותמהני דהקושי' זו שהזכיר בשם המרדכי היא קושיא בגמ' פ"ק דכתובות דף ט' על ר"א שאמר פ"פ מצאתי נאמן לאוסר' עליו ומי אמר ר"א הכי והא אמר ר"א אין אשה נאסרה על בעל' אלא על עסקי קינוי וסתירה כו' ומשני שם דטוען פ"פ הוא כשני עדים דמי יפרש"י שהוי דבר ברור לו שנבעלה עכ"ל ובמרדכי יש בל' זה ור"א אומר הוא נאמן לשוויה חתיכא דאיסורא וקי"ל אין אשה נאסרה על בעלה אלא על עסקי קינוי וסתירה או עד שיראו כדרך המנאפים אבל אם ראה שנתייחדה עם הגוי וק"ל אין אוסרין על היחוד כו' עכ"ל והך ק"ל כסבור מו"ח ז"ל דהוא ר"ת וקשה לי וזה אינו שהוא ר"ת וקיימא לן ואין כאן קושיא ואף שיש באיזה נוסח' כתוב בפי' וקשה לי מ"מ הוא טעות ממה שהיה כתוב וק"ל ובאמת אין זה כלל אלא פסקי דינים כותב במרדכי והיינו מה שמקשה בגמ' ומתרץ וזה פשוט:
ה
אשת ישראל דשם יש ס"ס ספק תחתיו ואת"ל תחתיו שמא באונס אבל באשת כהן ליכא אלא חד ספק דא"ל ספק מוכחת עץ דלא שכיח:
ו
אלא עיקר כתובה נאמן דחכמים תקנו כתובה לאשה והם תקנו שיהיה הבעל נאמן להפסידה דחזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסידה וכתב ב"י בשם הר"ן משמע דאי לא טרח בסעודה שאינו נאמן ולפי"ז עכשיו שרוב חתנים אין עושים הם החתונה אלא אבי הכלה א"כ אין החתן נאמן בטענות בתולים להפסיד כתובתה:
ז
אבל התוס' יש לה דחזקה שאין עושה סעודה כו' אינה חשזקה גמורה דודאי י"ל שעכשיו נעשה לה שונא אלא דלעיקר הכתובה שאינו נותן מדעתו אלא מצד תקנת חז"ל מהני חזקה זו אבל לא התו' שנותן מדעתו משום חיבת' וכן הוא מבואר בגמ' שאמרו חכמים תקנו כו' ותמוה על הרא"ש שכתב שנראה לו מסברא דהתו' כעיקר בזה וע"כ לא זכרו הטור כלל:
ח
אא"כ נודע בראי' ברורה כאן מיירי שאומרים שבתולה היתה והוא מוציא עליה שם רע דאלו אומרת נאנסתי ודאי היא נאמנת דשמא וברי הוא אלא ודאי שמכחשת אותו וה"ל ברי וברי וא"כ כשיש ראיה ברורה דהיינו שהיו עדים שלא נעשה ערמה בשעת ביאה ולא היה שם דם א"כ בודאי היתה בעולה ואפי' יש לה זכות שיש לנו לומר שמא היתה בעולה קודם שתתארס מ"מ טעות היה שלא ידע מזה ואין לה אפי' תוס' וא"כ א"צ ראיה על שהיתה בעול קודם ארוסין ומ"ש אח"כ קודם שתתארס קאי על הודית לחוד דבלאו הכי אין כאן הודאה כך כ' רש"ל אבל אין צריך לכך דהך ראיה היינו שמצד טענותו אין לו טענת בתולים אלא שיש עדים שזינת' או שהיה לה כבר בעל וזה לא ידע וכן אם הודית פי' שלא יוכל לחייב' מצד טענתו אלא מצד הודאת' ותרתי אלו היינו קודם שתתארס:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5