א
במה מתחייב האדם לאשתו ובניו ובו ז"ס:
כשנושא אדם אשה מתחייב לה בעשרה דברים וזוכה בה בד' דברים אפי' לא נכתבו:
ב
אלו הן הי' דברים מזונותיה וכסותה ועונתה ועיקר כתובתה ורפואתה ולפדותה אם נשבית וקבורתה ולהיות נזונת מנכסיו ויושבת בביתו אחר מותו כל זמן אלמנותה ולהיות בנותיו ניזונות אחר מותו עד שיתארסו ולהיות בניה הזכרים ממנו יורשים כתובתה יותר על חלקם בירושה שעם אחיהם:
ג
אלו הם הד' מעשה ידיה ומציאתה ופירותיה וירושתה:
ד
מעשה ידיה כנגד מזונותיה לפיכך אם אמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה: הגה וע"ל סימן פ' י"א דכל אשה האומרת איני ניזונית ואיני עושה נתבטלה התקנה ואינה יכולה לחזור בה ולומר אני ניזונית ואני עושה (ב"י בשם הר"ן שכ"כ בשם הרא"ה) ויש חולקין (הר"י כ"ג) וכל שאינה ניזונית אין לה כסות דהוא בכלל המזונות (שם בהר"ן) אבל הבעל שאמר איני זנך ואיני נוטל מעשה ידיך אין שומעין לו (אבל יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך ומה שאינו מספיק אשלים לך (הר"ן פרק המדיר):
ה
אם היא אומרת איני נותנת לך פירות ואיני חפצה שתפדני אם אשבה אין שומעין לה כדי שלא תתערב בין הכותים וכן בירושה וקבורה אין אחד מהם יכול לומר איני קובר ואיני יורש אלא קובר ויורש (ר"ן פ' נערה):
ו
התנה הבעל שלא יתחייב מא' מהדברים שהוא חייב בהם או שהתנית האשה שלא יזכה הבעל בא' מהדברים שהוא זוכה בהם התנאי קיים חוץ מג' דברים שאין התנאי מועיל בהם ואלו הם עונתה ועיקר כתובתה וירושתה:
ז
זה שאמרנו שאין תנאי מועיל להסתלק מירושתה היינו במתנה עמה אחר שנשאה או קודם שאירסה אבל במתנה עמה בעודה ארוסה מהני (וע"ל סי' צ"ב אמרו רז"ל אין לך כשרה בנשים אלא אשה שעושה רצון בעלה) (הגהות מיי' פט"ו בשם תנא דבי אליהו):
באר היטב אבן העזר
ס״ט
א
ועונתה. הרמב"ם ס"ל דשלשתן מן התורה. והרמב"ן והר"ן ס"ל עונה מדאוריית' ומזונות וכסות מדרבנן. והרא"ש והמגיד ס"ל מזונות מדרבנן. ועונה וכסות מדאוריית' עיין ב"ש. ועיין מה שהקשה הכ"מ רפי"ב מה"א על המגיד משנה ע"ש. ואישתמיטתי' לבעל הכ"מ דברי המזרחי פרשת ואלה המשפטים ע"ש שוב ראיתי שהש"ך על ח"מ סי' צ"ז ס"ק י"ז הרגיש ג"כ בזה יע"ש:
ב
עושה. מלשון זה נראה לדקדק דדוק' באמרה איני נזונית ואיני עושה שומעין לה. אבל אם היתה עושה אלא שאומרת איני נזונית ואיני נותנת לך אין שומעין לה. אבל מה אעשה שלא מצאתי חילוק זה בשום פוסק כנה"ג:
ג
אשלם לך. והיינו כשהיא מרוצה לכך. אבל בע"כ לא ב"ש:
ד
עונתה. מפני שמתנה ע"מ שנתב בתורה בדבר שאינו של ממון. ודוק' בתנאי בעלמ' בלא קנין אבל בקנין אין אחר קנין כלום סמ"ע סי' כ"ב ס"ק ט"ו:
ה
ארוסה. וכן אם התנה עמה בעודה ארוסה שלא תהיה שעבודי כתובתה על קרקעות מהני רשד"ם חח"מ סי' רכ"ה:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ט
א
ל' הרמב"ם ריש פי"ב מה' אישות
ב
משנה כתובות דמ"ו ע"ב ובריי' שם דמ"ז ע"ב פלוגתא דתנאי אם הם מדאוריי' או מדבריהם
ג
שם בבריי'
ד
משנה שם דף כ"א ע"א
ה
שם במשנ' דמ"ו ע"ב
ו
משנ' שם דנ"ב ע"ב
ז
שם במשנה
ח
שם במשנ'
ט
שם במשנ' דמ"ו ע"ב
י
משנה דס"ה ע"ב ובכמה דוכתא
יא
מימרא דרב הונא וכו' שם דף נ"ח ע"א
יב
כדמפרש בגמרא שם דמזוני עיקר תחלת תקנת' לטובת' תקנו דזמנין דלא מספקת במעש' ידיה למזונות
יג
טור וכ"כ ה"ה שם לדעת הרמב"ם ובעלי התו' ב"ב דף מ"ט ע"א והרשב"א והר"ן
יד
וכ"כ ה"ה שם לדעת הפוסקי' הנ"ל
טו
ברייתא שם דף נ"ו ע"א דאפי' רבי יהודה מודה בה
טז
כר' יאיר שם במשנה דנ"ד ע"ב וכמ"ש לעיל סימן ס"ה סעיף ט'
יז
ממשנה שם ריש דפ"ג
יח
שם במשנה
יט
שם
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ט
א
הג"ה וא"י לחזור בה ע' ב"ש כ' ולכאורה נראה כו' והר"ן אזיל לשיטתו דס"ל כסות ג"כ תחת מ"י מ"ה ס"ל דא"י וא"י א"כ מה אירי' שא"י לומר לזמן קצוב אפילו לעולם נמי לא תהא תוכל לומר אחר שלבשה מדידי' כ"א טרם שהוציא עליה מאומה בכסות א"ו לע"ד לא תלי' בזה וצ"ע:
ב
אבל הבעל שאמר כו' א"ש לו ומסיימו הרמ' והטור שמא לא יספיקו לה וע"ז כ' הד"מ כבהג"ה בשם הר"ן ודברים לקוחים מפ' המדיר שמשני בשאמר לה צאי וכו' ש"מ מדאז חל הנדר דמצי אמר לה בע"כ והכי מבואר פ"ק דגטין האומ' שלא לזון את אשתו אינו רשאי ואמרי' דכותה גבי אשה דאמ' לה צאי אמאי א"י בדלא ספקה משמע הא ספק' אפי' בע"כ דאי מדעתה בדלא ספקה נמי וראיה זו היא במרד' והגהות הרא"ש שמביא הב"ש ס"ק ד' וא"כ ע"כ דברי הרמ' והטור מתפרשים שהבעל א"י לומר כן היכי שרוצים לילך מכאן אף שעתה מספיקין אולי יבא זמן שלא יספיקן א"כ בשרוצה לפטור מהחיוב לעולם בזה אין שומעין לו מטע' שמא יבא הזמן שלא יספיקו אבל בזמן שהוא בעיר ומ"י מספיקן או שרוצה למלאות החסרון בודאי יוכל לומר בע"כ ומה שהוציא הב"ש משמעות מהרמ' והטור סי' ע' מדכתבו שהי' לה לתבוע או לומר וכו' יש נמי לפרש שאם בזמן שאמר לה היתה ספקה מ"מ הי' לתבעו על העתיד או לומר לו אם כבר אז לא היו מספיקן ומה שהוציאו המרד' והגהות רא"ש מל' רש"י ז"ל ור"ל מדכ' על חיישינן שמא אמר לה וקבלה עלה המעיין בתו' שם ד"ה חיישינן אין ממנו ראי' של כלום כי כונתו ע"ד פי' התו' ע"ש וכן היא להדי' בהר"ן ריש ב' דייני גזירות כ' וכן נראה לי מדברי רש"י ז"ל שכ' שמא אמר לה צאי וקבלה עלה וכו' א"ו בחד מהנהו ב' גוונא דכתיבנא מיירי דהיינו כדכ' מקודם דמה דנאמר קטנה וספקה היינו כשאמר לה ספקה ועכשיו לא ספקה וכו' ע"ש ולהבנת הגהות דאפילו בדספקה א"י לומר אלא מדעתה ע"כ דמחלק בין הלך למדה"י שאז אף בדספקה א"י אלא מרצונו משא"כ כשהוא אצלה הלא גמרה ערוכה בפ"ק דגטין ובהמדיר כנ"ל ובזה תמו' לי הב"ש שמסיק דלא כהר"ן ומסיים ומסתמא כשהוא בכאן וכו' ובסימן ע' ס"ק י"ב כ' היינו שאומר מרצונה צאי וכו' וכצ"ל לדעת רש"י שכתב להדי' וכבר נתבאר שאפי' משמעות אין מרש"י ופירושו תמוה דהא משני הגמרא נעשה כמ"ש צאי והא הנדר ודאי לאו ברצונה נעשה ואיך חל ע"י שנעשה וכו' וגם נשאר א"ה פרנס למה ומה משני בדלא ספקה ת"ל דאם ברצונה אין לה טענה אף בלא ספקה כמבואר סי' ע' סעיף ט' ובגיטן לא זכר כלל ליישב לכן לע"ד כל זמן שהבעל כאן ליכ' מאן דפליג אך ע' סי' ע' בש"ע מוקדם לזה לפיכך אם אמרה איני נזונית וא"ע שומעין לה כ' הב"ה מל' זה וכ' ע"ש ולע"ד שפיר עבדו הפוסקים שלא חילקו בזה דאלו כן לא מקשה ריש המדיר ואם איתא לדר"ה ע"ש וק"ל:
ג
ואלו הן עונתה כ' הב"ה ודוקא בתנאי בל"ק אבל בקנין אין אחר קנין כלו' סמ"ע סי' ך"ב ס"ק ט"ו בעונה ל"ש קנין וגרע מקנין דברי' ובכתובה ביאת זנות היא ובירושה עיי' בח"מ ס"ק י"ב לא כ' הכי אלא כ' ואפילו קנו מידו כמו בירושת אביו אך ע' תשובת רשב"א שבב"י סי' קי"ח קרוב לסופו משמע שאלו קנו מידו ליורשיה ליתן להם מה שהכניסה אם תמות בחייו מועיל אף אחר נשואין דזה כמחייב עצמו ליתן ואין זה תלוי בדין ירוש' כלל אמנם בזה לשטתו אזיל דס"ל קנין אתן מועיל כמבואר בשמו בב"י חה"מ סי' קצ"ה וע"ש סימן רמ"ה ולדידן צריך להיות הקנין בלשון חיוב אבל סילוק מירושה ברור דאף בקנין אינו מועיל אחר נשואין ועיקר כתו' כ' הב"ש אע"ג כו' כשל תורה והר"ן כ' ובזה מיושב ר"ל אבל להמגיד ק' ומסיים וע' סימן צ"ב ור"ל דשם מקשה אף להר"ן מהכא סעיף ז' שפסקינן אבל במתנה ועודה ארוסה מהני וע"פ הרי"ף שכ' אין הלכה כרב שפוסק כרשב"ג ומשום דרב סובר מתנה ע"מ שכתוב בתורה בדבר שבממון תנאו בטל ולהכי אף דירושת הבעל דרבנן צסובר חכמים עשו חיזוק כש"ת ואלו אנן קי"ל בשאר וכסות ת"ק ואפי' הם ד"ת דכל שבממון ת"ק ולהכי תנאו קיי' נמי בירושה והקשה דלדידן נמי נימא עשו חיזוק יותר משל תורה כבעיקר כתובה הכא וז"ל הרמ' התנה עמה לפחות מעיקר כתו' או שכ' לה ר' או מאה וכתבה לו שנתקבלה מהן כך וכך והיא לא נתקבלה תנאו בעל שכל הפיחת וכו' הרי בעילהו ב"ז וכב' הלח"מ וקשה דכיון שפו' כר"י דדבר שבממון ת"ק אפילו שיעשו חיזק כש"ת כדכ' הה"מ הא אפילו שיהא כתוב' מן התורה דבר שבממון ת"ק וכו' וע"ק במה שאמר שכל הפוחת דאיך תלה טעם ביטל התנאי מפני שכל הפוחת ונ"ל דרבינו סובר דכיון דכל הפוחת ב"ז מדרבנן חשבינן לי' להך בעילה ב"ז כאלו הו' דאוריי' שעשו חיזוק כש"ת והשתא הוי מילתא דאיסורא וכו' ובדבריו מיושב קושי' הב"ש דודאי כהה"מ שלא עשו חיזוק יותר מש"ת ולהכי ירושת הבעל אף שהוא דרבנן מ"מ בש"ת נמי בממון ת"ק וכתו' שאני משום דהוא מילתא דאיסורא:
בית שמואל
ס״ט
א
מזונותיה וכסותה ועונתה. הרמב"ם ס"ל שלשתן מן התורה, ורמב"ן והר"ן ס"ל עונה מדאורייתא ומזונות וכסו' מדרבנן ותקנו חז"ל מעשה ידיה תחת מזונו' וכסות ושניהם נכלל בכלל מ"ש חז"ל תקנו מ"י תחת מזונות מ"ה כתב הר"ן כל שאינה ניזונת אין לה כסות והרא"ש והמגיד ס"ל מזונו' מדרבנן ועונה וכסות מדאורייתא לפ"ז מתני' דתנא חייב מזונות לא תנא אלא מה שהוא מדרבנן אבל חיוב דאורייתא לא תנא לפ"ז ברייתא דתניא תקנו מזונות תחת מ"י היינו מזונות לבד אם כן אם אמרה איני ניזונת ואיני עושה לא מחלה כסות ולכאורה קשה איך סתם ופסק הרב רמ"א בסמוך כל שאינה ניזוני' וכו' דלא אתיא אלא כהר"ן ויש לישב קצת:
ב
ועיין סי' פ'. אם יכולה להפקיע את עצמה מצרכי הבית לטחון ולאופה:
ג
וא"י לחזור ולומר וכו'. הטעם מבואר בר"ן שאינו בדין לשנות בכל פעם שתרצה בעת שתמצא מלאכה תאמר איני ניזוני' ואיני עושה וכשלא תמצא תאמר רצוני במזונות וי"ח הוא דעת רי"ו דכתב כיון דקי"ל מזוני עיקר בדין הוא שתהיה ידה על העליונה דהא יש חוק קצוב בכל שבוע כמה היא עושה מ"ה הברירה בידה לומר בשבוע זו אני אעשה לעצמי ובשבוע אחרת תאמר תן לי מזונו' ואני מוכן לעשות חוק הקצוב, נמצא להר"ן א"י לומר זמן קצוב אני אעשה לעצמי ולרי"ו יכולה לומר כן, ולכאורה נראה דפלוגתא זו תליא בפלוגתא אם כסות גם כן תחת מ"י והר"ן אזל לשיטתו דס"ל כסות ג"כ תחת מ"י מ"ה ס"ל דא"י לומר בשבוע זו איני ניזוני' ובשבוע אחרת ניזוני' ורי"ו ס"ל כשיטו' הרא"ש דאין כסות בכלל מזונו' דאי כסות בכלל מזונו' א"כ תקנו' חז"ל היה כל מ"י של כל ימי חייה תחת מזונו' וכסו' דהא כסות הוא דבר שאין מתחלק ע"כ שבוע וא"כ איך י"ל זמן קצוב אני אעשה לעצמי ובזמן אחר תאמר אני עושה ואוכל ואיך תעשה עם הכסות, וכעין זה מצינו בתו' פנ"ש דתקנת חז"ל היה פירו' של כל ימיה תחת פרקונה ואם אומרת פ"א איני נפדת ואיני נותן פירות תו א"י לו' הריני נפדת ואתן הפירות ובתו' דף מ"ו והרא"ש משמע דס"ל כרי"ו שכתבו אם אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה למחר הוא עושה וניזונת:
ד
אבל יכול לו' וכו'. היינו בעל כרחה כמו שהיא אומרת איני ניזונת לפ"ז מ"ש בסי' ע' סעיף ט' בעל שאמר טלי מ"י למזונותך ושתקה וכו' משמע דיכולה למחות איירי כשלא מספיק לה וכ"כ בח"מ שם אבל לא משמע כן מרמב"ם פי"ב והטור שם דהא כתבו שאלו לא רצתה היה לה לתובעו או לומר אין מ"י מספיק לי משמע מ"ש היה לה לתובעו היינו אפי' אם מספיק לה אלא ס"ל הבעל א"י לו' בע"כ צאי מ"י למזונתך וכן איתא ברש"י וכ"כ המ' והג"א ר"פ דייני גזירות בשם רש"י ומסתמא כשהוא בכאן ג"כ א"י לו' בע"כ צאי מ"י למזונותיך ולא כהר"ן:
ה
עונתה. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו של ממון מיהו במ' פרק השוכר כתב אפילו עונה הוי דבר של ממון משום דאפשר לפייס אותה עם ממון שתמחול לו העונה וכ"כ במהרי"ק שורש י':
ו
ועיקר כתובה. אף על גב לרוב הפוסקים הכתובה מדרבנן מ"מ חז"ל עשו חיזוק לדבריהם כשל תורה והתנאי בטל כ"כ המגיד אף על גב לר"מ התנאי בטל משום דס"ל כתובה דאורייתא מ"מ אנן קי"ל כוותיה ולא מטעמיה, והר"ן כ' חז"ל עשאו חיזוק יותר משל תורה, ובזה מיושב דלא הקשה דהא שארה וכסותה מדאורייתא והתנאי קיים אלא מה שהוא תיקון חז"ל עשאו חיזוק יותר לפ"ז להני פוסקים דס"ל שארה וכסותה מדרבנן כמ"ש לעיל אז התנאי בטל וע' סי' צ"ב מ"ש:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ט
א
כשנושא כו'. כמש"ו וכולם במתני' מ"ו ב' נ"א א' עד ס"פ והם שמונה דברים ועוד ב' דברים בברייתא מ"ז ב' דתניא שארה כו':
ב
אפילו לא כו'. כמש"ש במתני' לא כ' כו' וה"ה לשאר:
ג
וירושתה. ר"פ הכותב וש"מ:
ד
מעשה ידיה כו'. נ"ח ב' ואיפסיק הלכתא כוותיה שם ק"ז ב':
ה
י"א כו'. דאל"כ כשלא תמצא מלאכ' תאמר אני ניזונת (וכשלא) תמצא תאמר איני ניזונת ערא"ם והר"נ בשמו:
ו
וי"ח. ע' תוס' פ"ג א' ד"ה כדרב. וכשרוצה חוזרת בה וכ"כ בב"ב מ"ט ב' ד"ה יכולה. ועוד דל"ד למזונת כו' ובכתובות מ"ז ב' ד"ה זמנין כו':
ז
אבל הבעל כו' אבל יוכל כו'. ר"פ המדיר ופ"ק דגיטין וע' תוס' דב"ב סד"ה הנ"ל . (ליקוט) אבל יוכל כו'. כתובות ק"ז א' ומ' שם ובפ"ק דגטין אפילו בע"כ אבל בש"י שם סד"ה בששמעו בו כו' כ' דוקא מדעתה וע' במרדכי שם ובהג"א שם ד"ה ובדספקה כו' ומתוך כו'. ונראה שזהו דעת הרמב"ם וש"ע שסתמו אבל הבעל כו' וע' ברמב"ם פי"ב הלכה כ' הבעל כו' ולקמן ס"ט ועב"ש שם וער"נ רפי"ג שדעתו ג"כ כדעת רש"י:
ח
אם היא כו'. תו' דב"ב הנ"ל ובכתובות מ"ז ב' בד"ה הל"ל ע"ש ושם :
ט
וכן בירושה כו'. מאותו הטעם דפירות כמש"ש ופרקונ' תחת כו' וקבורתה כו' וכן הבעל א"י כמ"ש בירושה בפרקונ' וכמ"ש תוס' דב"ב שם:
י
התנה כו' או כו'. כר"י שם נ"ו א' דבדבר שבממון כו' וכמ"ש בר"פ הכותב ג"כ:
יא
וירושתה. כמ"ש בס"ז זה שאמרנו כו'. וכדעת הרמב"ן הביאו הרא"ש בר"פ הכותב סס"א וכן הסכימו הפוסקים וכ"פ הרי"ף ורמב"ם כחכמים שם וערא"ש שם ור"נ שם:
יב
או קודם שאירסה. עי' סי' צ"ב ס"א בהג"ה ולא מהני כו':
יג
אמרו רז"ל כו'. תד"א ס"פ י"א והביאו בילקוט שופטים ד' סוף סי' מ"ב והג"מ פט"ו ובחד"א שלנו כתוב' בשיבוש
חלקת מחוקק
ס״ט
א
אפילו לא נכתבו. לשון הרמב"ם והטור כל אלו הדברים אפילו לא נכתבו בכתובה או אפי' לא כתבו כתובה כלל אלא נשא סתם זכתה האשה בכל עשרה דברים והוא בארבעה:
ב
אלו הן העשרה דברים. אף על פי שמונה והולך י' דברים אינם כולם באשה אחת שאם מת הוא בחייה אין כאן קבורה דהא יורשיה קוברים אותה וגם אין כאן כתובת בנין דכרין ואם מתה היא בחייו אין כאן חיוב כתובה וגם אין שייך שתהיה ניזונת מנכסיו ויושבת בביתו כל זמן אלמנותה אלא ודאי לצדדין קתני:
ג
מזונתה וכסותה ועונתה. לדעת הרמב"ם כל השלשה הן מן התורה וע' במ"מ שחילק בין מזונות לכסות והרא"ש פ' שני דייני גזירות כתב דמזונות הן מדרבנן ודעת הר"ן בפ' נערה (ד' תק"ה ע"ב בסופו) דאף כסות מדרבנן וכדעת הרמב"ן כו' קרא לעונה הוא דאתא ע"ש:
ד
איני ניזונית ואיני עושה שומעין לה. וכתב המ"מ בשם המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה ממלאכה שמרוחת בה כטווה בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופה ומבשלת ועושה כל צרכי הבית כמו אם היתה ניזונת וכ"כ הרב הרמ"א בהגה לקמן סי' פ' סעי' ט"ו:
ה
ואינה יכולה לחזור בה. הטעם כתב הר"ן (ד' תצ"ג הביאו הב"י ס"ס פ') בשם הרמ"ה שאינו בדין שיהא הרשות בידה לשנות הדבר בכל פעם כמו שתרצה שא"כ כשלא תמצא מלאכה תרצה להיות ניזונית וכשתמצא תאמר איני ניזונת ולקתה מדת הדין אלא ודאי מיד כשאמרה אי אפשי בתקנת חכמים הפסידה וששוב אין לה מזונות וה"ה דאין לה כסות דכסות בכלל מזונות:
ו
ויש חולקין. טעם היש חולקין מאחר דק"ל דמזוני עיקר ואם כן דין הוא שתהא ידה על העליונה דהא יש חוק קצוב בכל שבוע כמה היא עושה משקל ה' סלעים א"כ בכל שבוע שתרצה הברירה בידה לומר שבוע זו אני אעשה לעצמי ולשבוע האחרת תאמר תתן לי מזונות ואני מוכנת לעשות החוק הקצוב עלי וע' בדברי הרא"ש פרק נערה ס"ק י' שאם אמרה איני ניזונת היום ואיני עושה למחר היא ניזונת ועושה וכו' וע"ש שמסתפק שם אם היא יכולה להפקיע לגמרי מעשה ידיה ולומר איני ניזונת לעולם:
ז
אבל יוכל לומר צאי מעשה ידיך במזונותיך. לשון הר"ן ד' תק"ב נהי דבאומר מהני כי לא אמר משעבד לה ולא כל הימנו לומר איני נותן מזונות ושהיא בעצמה תעכב מעשה ידיה ודכוותה גבי אשה אף על פי שהי' יכולה לומר אינה ניזונת וכו' אינה יכולה לומר איני עושה בלבד ושהוא בעצמו יעכב מזונות דהא תנן וכו':
ח
כדי שלא תתערב בין הכותים. הר"ן ד' תפ"ה כתב עוד טעם שגם לו יש תועלת בפדיון כדי שיהא לו אשה לשמשו:
ט
אלא קובר ויורש. ג"כ הטעם דאין התקנה לטובת אחד מהם שיאמר אי אפשי בתקנת חכמים אלא לטובת שניהם נתקנה ואין אחד יכול למנוע טובת השני:
י
עונתה. מפני שמתנה על מה שכתוב בתורה בדבר שאינו של ממון:
יא
במתנה עמה אחר שנשאה. הטעם דכשם אם אומר איני רוצה לירש את אבא דודאי לא אמר כלום ואפי' קנו מידו לפי שאין אדם יכול להסתלק ממה שהוא ראוי לירש מעכשיו אבל בעודה ארוסה שאינו ראוי לירש עדיין ואגידה ביה קצת מועיל סילוק אבל קודם אירוסין אין לה שייכות עמו:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ס״ט
א
סעיף ב' אלו הן העשרה דברים מזונותיה וכו' נ"ב עיין בב"ש שהביא שיטת הפוסקים דס"ל מזונות אשה דרבנן ותמיה לי טובא מן המ' דקדושין דכ"ב דקאמר שם ויצאה אשתו עמו אר"ט אם הוא נמכר אשתו מי נמכרה מכאן שרבו חייב במזונות אשתו וא"כ מוכח להדיא שהבעל חייב במזונות אשתו מן התורה ולכך עכשו שמכר א"ע ואי אפשר בידו לפרנסה שצריך לעבוד את רבו ע"כ צריך הרב לפרנסה ואי נימא שהוא עצמו פטור ממזונתיה א"כ הוא עצמו פטור מדוע יחייב הרב לפרנסה ולא יגרע כחו מהעבד עצמו ואין לפרש דמיירי שהבעל הותנה עמו לזונה וחייב א"ע בדבר שאינו חייב חדא דמלישנא דקרא דאם בעל אשה הוא ויצאה אשתו עמו משמע שבכל ענין תמיד ביש לו אשה האשה יוצאת עמו משמע שעד הנה תמיד היתה ברשות האדון היינו לענין מזונות כפרש"י א"כ משמע שתמיד אם יש לו אשה חייב לזונה דאל"כ הוי ליה לבאר דהיינו דוקא בהותנה עם אשתו ועוד דהרי צריך להבין הטעם דלמה יתחייב האדון במזונות אשתו לו יהא שהבעל חייב לה עכ"פ מה להאדון בכך וצריך לומר כיון שהבעל משועבד לה לזונה א"כ הרי שיעבוד שלה קודם ודומה ללוקח שאם לקח שיעבוד המלוה יכול הוא לטרוף ממנו ה"נ כיון שלקח הרב שיעבוד שלה שהבעל משועבד לה תחלה אם לא ירצה הרב לזונה במקום הבעל אין המכירה כלום דיכולה היא לטרוף ממנו שיעבוד שלה אך תקשה דאכתי לא הוי להקרא לומר דחייב במזונות אשתו דזה נדע ממילא דוודאי בכל לוקח אם רצה לשלם להמלוה חובו ולסלקו יכול הוא לעשות כן רק הוי ליה לאשמעינן עיקר דינא דאין המכר כלום ביש לו אשה דיכולה היא לטרוף ממנו כמו בכל לוקח דעיקר הדין הוא שהמלוה טורף וזה משמע ממילא שאם מסלקו שפיר דמי כן הו"ל לאשמועינן הכי בפרט כיון דאיכא נ"מ לדינא שלפי המשמעות של עכשיו משמע דהרב חייב דוקא לזונו אף אם המזון שלה עולה יותר מדמי העבד שמזון שניהם העבד ואשתו ובניו אין מלאכת' שוה כ"כ וניחא לי' בטרפא משיזון אותם משמע דאעפי"כ חייב לזונם דוקא שהמה יכולין לתובעו כיון שכבר נתחייב ואם הוי כתבה התורה שיכולה לטרוף ממנו לא הוי לה כח רק לטרוף ולא יותר א"ו שהאמת הדין כן שאף אם האדון מסכים בטרפא יכולה היא להכריחו דוקא לזונה ובע"כ הטעם כיון דהרב ידע בשעת קניה שיש לו אשה ובנים וקנה אותו א"כ נחית הוא אדעתא דהכי והוי כאילו הותנה עמו ונתחייב בכך דכמו שנתחייב במזון העבד עצמו ע"י קנייתו כן נמי נתחייב במזון אשתו ובניו כיון שידע מהם ונחית אדעתא דהכי וא"כ ממילא מוכח דכל בעל חייב במזון אשתו ובניו מן התורה דאם כל בעל פטור מניין ידע הרב שהוא נתחייב לאשתו בדבר שאינו חייב לומר דנחית אדעתא דהכי בשעת קנין מנין היה יודע כל זה (ובוודאי דוחק לאוקמי קראי דאם בעל האשה הי' מתחייב בפירוש והרב ידע מזה מתחלה דכל זה אינו בשמעות המקרא) לכך נראה דמוכח מזה בבירור דמזונות דאורייתא גם אי מיירי שנתחייב בפירוש מכח תנאי לזונה א"כ מה לי אשתו מה לי אחר הו"ל להיות הדין כנתחייב לאחר ליזון שג"כ יהי' הרב חייב לזונה ואם באמת הדין כן למה לא כתבה התורה הדין כן בכל אדם ואם אין הדין כן בכל אדם מדוע יהא באשתו הדין כן אם מן התורה הבעל א"צ ליתן מזונות מן הסתם רק מכח אם התנה בפירוש א"כ שוה היא לכל אדם א"ו דהבעל חייב במזונות אשתו מכח שאין בידה לפרנס א"ע כיון שהיא אשתו וצריכה להשתדל בשלו לכך ממילא חייב הרב לזונה כיון שלקח שיעבודה ואין בידה מסתמא להתפרנס ממק"א לכך נכנס בסתמא במקום הבעל ומוכח מזה דמזונות דאורייתא ודוק והנה גם בלא"ה אין סברא כלל לומר דמיירי בנתחייב לה בפירוש דא"כ בכל החובות שחייב העבד לאחרים יתחייב האדון לשלם עבור עבדו וזה וודאי אינו ולמה יגרע חיוב מזונות ואשתו מאחרים אם מצד הדין אין להאשה מעלה במזונות יותר מאחרים רק במה שנתחייב מרצונו למה יהא עדיף מכל החובות בפרט למ"ד שעבודא ל"ד למה כאן יתחייב לשלם עבור מה שנתחייב לה במזונות א"ו למזונות אשתו מה"ת וא"כ כמו דאלים כח האשה שחייב לה הבעל ליתן לה מזונות תמיד כן אלים כחה שאם קנה אחריות בעלה יצא הוא במקומה ליתן לה מזונות כיון שראתה התורה שהיושר שהבעל יזון את אשתו תמיד א"כ במכר א"ע לאחרים מי יזונה לכך חייבה התורה את הרב לזונה אבל אם אינו חייב לה מזונות רק אם נתחייב מרצונו מה לי חוב זה ומה לי חוב אחר בע"כ מוכח דמזונות דאורייתא ודוק היטב וז"ב ונכון:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ט
א
ואיני עושה. עבה"ט שכ' מלשון זה נראה כו' אבל מה אעשה כו' וע' בס' בית מאיר שכ' עליו דשפיר עבדו הפוסקים שלא חילקו בזה דאילו כן לא מקש' ריש המדיר ואם איתא לדר"ה ע"ש וק"ל:
ב
אשלים לך. עבה"ט בשם ב"ש ושם מסיים ומסתמא כשהוא בכאן ג"כ א"י לומר בע"כ צאי כו' ועיין בס' ב"מ שחולק עליו ומסיים לכן לע"ד כל זמן שהבעל כאן ליכא מאן דפליג וע"ש עוד בסי' ע' ס"ט מזה:
ג
עונת'. עבה"ט שכ' אבל בקנין אין אחר קנין כלום סמ"ע סי' כ"ב. וע' בס' ב"מ שתמה עליו (כי הסמ"ע לא כתב זה על ענין דהכא רק על ענין אחר) דבעונה ל"ש קנין וגרע מקנין דברים ובכתובה ביאת זנות היא ובירושה עח"מ ס"ק י"ב כתב דאפי' קנו מידו כמו בירושת אביו. אך עי' תשובת רשב"א שבב"י ס"ס קי"ח משמע דאם קנו מידו ליורשי' ליתן להם מה שהכניס' אם תמות בחייו מועיל אף אחר נישואין דזה כמחייב עצמו ליתן ואין זה תלוי בדין ירוש' כלל. אמנם הרשב"א בזה לשיטתו דא"ל קנין אתן מועיל כמבואר בשמו בב"י ח"מ סי' קצ"ה אך לדידן צריך להיות הקנין בלשון חייב אבל סילוק מירוש' ברור דאף בקנין אינו מועיל אחר נישואין עכ"ל:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ט
א
אפי' לא נכתבה בטור סיים אפי' לא הכתבה הכתובה כלל:
ב
מעשה ידיה תחת מזונותי' פיר' תחלה תקנו מזונותי' ואח"כ תקנו שיהי לו מעשה ידיה ממילא לטובתה נתכוונו חז"ל לפיכך כו':
ג
שומעין לה כתב הרב המגיד וכתבו המפרשים שלא אמרו אלא שיכולה להפקיע עצמה במטוו' בצמר ושאינה לצורך הבית אבל טוחנת ואופ' ומבשל' ועושה כל צרכי הבית:
ד
עונתה משום דהוא צער גוף וכתובתה דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה וירושתה עי' הטעם ס"ס צ"ב החילוק שבין ארוסה לנשואה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5