א
דין כתובת אלמנה וחש"ו היא או הוא וגר שנתגייר ובו יא סעיפים:
בתולה שנתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן האירוסין ונשאת כתובתה מאתים ויש לה טענת בתולים:
ב
נתאלמנה או נתגרשה או נחלצה מן הנשואין כגון שנכנסה לחופה הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה ואין עליה טענת בתולים אפי' יש לה עדים שלא נסתרה עם הראשון:
ג
הגיורת והשבויה והשפחה שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותה מבת ג' שנים ויום אחד כתובתה ק"ק ויש לה טענת בתולים ומבת ג' שנים ויום א' ומעלה כתובתן מנה ואין לה טענת בתולים:
ד
קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום אחד שנבעלה אפי' בא עליה גדול כתובתה מאתים וקטן פחות מבן ט' ויום אחד שבא על הגדולה כתובתה מאתים ודוקא שלא הסיר בתוליה אבל אם הסיר בתוליה אין לה אלא מנה:
ה
מוכת עץ כתובתה מנה ואפילו לא הכיר בה וכנסה ע"מ שהיא בתולה שלימה אבל כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אפילו מנה אין לה:
ו
בתולה שהיא בוגרת או סומא כתובתה ר' וכן איילונית אם הכיר בה כתובתה ר':
ז
השוטה לא תקנו לה נישואין כלל:
ח
החרשת אע"פ שיש לה נישואין מדבריהם לא תקנו לה כתובה ולא מזונות ולא תנאי מתנאי כתובה ואם כנס החרשת ונתפקחה או שוטה ונשתפית יש לה כתובה ותנאי כתובה וכתובתה מנה:
ט
נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו:
י
חרש או שוטה שנשאו נשים אע"פ שנתפקח החרש ונשתפה השוטה אין לנשיהם עליהם כלום רצו לקיימן אחר שהבריאו יש להן כתובה וכתובתן מנה ואם ב"ד הם שהשיאו החרש וכתבו לה כתובה על נכסיו נוטלת כל מה שכתבו לה ב"ד אבל השוטה אין ב"ד משיאין אותו:
יא
קטן אפי' מבן ט' שנים ומעלה שהשיאו אביו אין לה כתובה ואם בא עליה אחר שהגדיל יש לה עיקר כתובה מאתים לבתולה מנה לאלמנה אבל תוספת שכתב לה בקטנותו אין לה (ואפי' השיאוה ב"ד) ואפילו העיקר אינו גובה מכח שטר הכתובה אלא מתנאי בית דין לפיכך אינו גובה אלא מבני חרי ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו וכן הדין בגר שנתגיירה אשתו עמו ואין ביניהם אלא שבזו אין כתובתה אלא מנה לדעת הרמב"ם:
באר היטב אבן העזר
ס״ז
א
הראשון. דאינו סומך על העדים מאחר דנשאת סבר לשבחה אומרים כן. ואם נשאת אחר שפירסה נדה ומת קודם שתטהר יש לה טענות בתולים דלא מחזקינן ליה בחזקת רשיעא שבעל בהיותה נדה כנה"ג:
ב
אין לה. ואף תוס' אין לה ד"מ ומהרי"ט וע' ח"מ. אם נכנסה בחזקת בחולה ונמצאת בעולה אפי' באונס מפסדת כתובתה ותוס' מהרי"ט:
ג
אביו. אבל הב"ד אין משיאין הקטן. והרב רמ"א כתב ואפילו השיאוה ב"ד והוא תמוה ב"ש ח"מ:
ד
יש לה. וא"צ קדושין אחרים ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ז
א
משנ' כתובות דף י' ע"ב
ב
משנה שם דף י"א ע"א
ג
ברייתא שם ע"ב
ד
משנה שם ע"א
ה
משנה שם ע"ב
ו
שם במשנ' ע"ב
ז
טור וכ"כ התו' שם דלא עדיפא ממוכת עץ שם במשנה וכחכמים
ח
מסקנת הגמרא שם ע"ב דהדר ביה רבא
ט
מבואר שם בסוגיא
י
בריית' דף ל"ו ע"א דיש להן טענת בתולין וידוע דכל שיש לה טענת בתולי' כתובת' מאתיים
יא
משנ' וגמרא יבמות דף קי"ג ע"ב
יב
בבריי' וגמרא שם דף קיג ע"א
יג
ברייתא יבמות דף קיג ע"א
יד
שם בברייתא
טו
דחזינן כאלו השתא שנתפקח' או נשתפית נשאו והשתא בעולו' הן ב"י
טז
בעובדא דרב מלכיו שם וכדמפרש רבא שם אלו רצ' שפח' לשמשו מי לא יהבינן ליה מנכסי'
יז
שם דף קי"ב ע"ב דאין אדם דר עם נחש בכפיפ' אחת ולא קיימתא תקנתא דרבנן לפיכך לא תיקנו לה רבנן נשואין וכתב ה"ה ופשט הוא שהפקח שנשא שוטה ונשתפ' שצריך לקדש' אחר שנשתפ' ולכתוב לה כתוב' לפי שהשוט' אין לה נשואין כלל
יח
משנ' כתובו' דף צ' ע"א
יט
הרשב"א מהירושלמי אע"פ דכשבעל כשהגדיל כבר הית' בעול' תוספת שם
כ
שם בגמרא
כא
תוספות שם וכמ"ש הטעם
כב
שם במשנ' בפי"א שם
כג
וכמ"ש ה"ה שם דהגיורת שנתגייר' יתיר' על בת ג' שנים ונשאת אח"כ אין לה אלא מנה וכל שכן ז'
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ז
א
כתובתה מאתים איתא כתובות דף י' ע"ב טעם שנקראת אלמנה ע"ש מנה דכתבה תורה ע"ש עתיד (ובזה תמו' לו תמורה ד' פירש"י ז"ל דלהכי נקראת תרומה דמע מפני שמדמעת וכתבו תו' ואין נראה דז"א כ"א מדרבנן ומה כולה האי הא י"ל ע"ש עתיד) ומקשה אלמנה מן הארוסין מה א"ל ומשני איידי ואיתא ביבמות נ"ט ת"ר אלמנה ל"י בין אלמנה מן הארוסין ובין מן הנשואין פשיטא מה"ד לילף אלמנה מתמר מה להלן מן הנשואין אף כאן מן הנשואין קמ"ל ואימא ה"נ דומיא דגרושה וק' דתינח בתר דיש היקש אלמנה לגרושה ע"כ דנקראת אלמנה איידי דנשואה אבל בל"ז מה"ת לומר איידי ומה מקשה פשיטא הא אלמנה אינו מורה כי אם על נשואה ע"ש עתיד וצ"ע והנושא מפותת עצמה כמה כתובתה ע' סי' קע"ז:
ב
אפילו מנה אין לה ע' ח"מ מסיים ומ"מ לקמן כו' כתבתי טוב טעם וראיה וע"ש כי ראייתו ממה דבעולה לית לה חבת חופה תמוה לי דא"כ אלמנה אף שכ' לה תוספות ונכנסה לחופה לא נבעלה לא תזכה בתוס' מדלית לה חבת חופה ולא נזכר מעולם חילק זה בסי' ס"א וכבר הבאתי שם הסכמ' כה"פ דאף לאלמנה יש חופה אלא שהיא חלוק מחופת בתולה אבל הנלע"ד דהראי' היא מכתוב' דף ל"ו דקתני החרשת והשוטה יש להם ט"ב דהיינו לר"י ואנן לא קיל"ן כוי' וע' ב"ש ס"ק ז' ביאר דע"כ בדכ' לה איירי דהא מתקנ' בי"ד אין לה א"כ כל כתוב' אינה אלא מתנ' כתוספו' ומ"מ לר"י יש לה ט"ב ש"מ ה"ה אף לתוספת אך ע' מ"ל פי"ט מה"א סוף אריכות הדברים כ' והנני יוצא לידון בדבר חדש והוא דכיון דאשכחנ' פתרא שהוא לאוקמי להני חרשת ושוטה בשיש להן קדו' מן התור' פשיטא דהני אית להו כתו' וא"כ כה"פ שסמכו ולא כתבו דמיירי בשכ' וכמ"ש הרמב"ן אפשר דס"ל דמיירי בשיש להו קדו' תורה ואית להו כתובה מן הדין עכ"ל דמה דפשיט ליה מיבעי' לי' טובא ולע"ד תליא בפלוגתא דהיינו שוטה שנתקדש' ונשתטית תלי' אי ארוסה אית לה כתובה א"כ ודאי יש להא דהא זכת' אבל להסכמת רה"פ דארוסה ל"א א"כ כשנשאת והיא שוטה מה בכך שמקוד' ד"ת כיון דנשואין לית לה אף כתוב' אין לה ונתקדשה ונשאת ע"י אביה בשטותה תליא בפלוגתא אי כתוב' דאוריית' אז ודאי אית לה אבל אם דרבנן מטעם שלא תהא קלה להוציא הא שוטה אין בידו לגרשה ולית לה ואי משום דשמא תבריא לכשתבריא ותהיה בת גרושין אז תחול תקנתא דרבנן ולא מקודם כ"ז שאינה בת גרושין כמו אנוסה כמבואר סי' קע"ז ואפילו ר"י בר' יהודה דפליג בכתובת ל"ט מודה בשוטה דטעמו ל"ש משא"כ אי כתובה דאורייתא אינה דומה לאנוסה דכתובתה ודאי דרבנן וע"ש בתו' וחרשת שנתקדשה בבריאות ונשאת בחרשת תליא נמי בפלוגתא אי ארוסה אית לה כתו' אם לאו דאם ל"ל אימת תזכה בשנשאת ואז שייך והטעם דא"כ ימנע ולא ישאנה אלא יגרשנה דהא חרשת אפילו בקדו' פקחת יוכל לגר' דלא בעינן דעתה ואם נתקדש' ונשאת ע"י אביה בחרשות' תלי' בפלוגתה אי כתובה דאוריי' או דרבנן דאם דאוריי' שפיר י"ל דיש לה דע"כ ל"א דל"ל משו' דילמ' מימנעי אלא בשנשואיה דרבנן דנמצא מד"ת אין לה כ"א מדרבנן הוא דמקשה דיהיה לה כמו קטנה ומשני שפיר דילמא מימנעי הניחוה על ד"ת אבל כשהיא נשואה דאוריי' וכתובתה מן התורה מה"ת לומר דמחשש דילמא הפקיעו ממונ' אבל אם כל עיקר כתו' דרבנן פשיט' אף נשואיה ד"ת מ"מ לגבי חרשת לא התקינו חכמים משום דילמא וכו' וא"כ הרמב"ן לשיטתו שפוסק נמי דארוסה ל"ל כתו' כמבואר בב"י סי' נ"ה ומסתמא אזיל בשטת כה"פ זולת ר"ת דכתו' דרבנן כמבואר סי' ס"ו ושפיר דסתם דהסוגיא דחו"ש לא איירי אלא בדכ' לה ולהכי נמי סתמו כה"פ דחו"ש לית להו כתו' והראיה נכונה ומבוארת והרמ' שהוא ל' הש"ע ריש סי' ס"ח שכלל וכל שכתובתה מאה או שלא תקנו לה חכמים כתו' אין להם ט"ב הם כדברי המ"ל שכ' וכוונת דבריו היא כגון חו"ש שאין להם כתו' מן הדין דאפילו אם כ' לה אין להם ט"ב והוציא רבינו ד"ז מהסוגיא דפ' א"נ והרמ' ז"ל כ' וכ' רבינו או שלא תקנו כו' ופשוט הוא שאין ט"ב אלא להפסידה ממה שהוא תנאי ב"ד ע' ודבריו תמוהים מכח סוגיא דפ' א"נ עכ"ל המ"ל ד"ה והנה רבינו ולבסוף ד"ה והנני יוצא לידן כ' ולפ"ז א"ל דברי הה"מ דרבינו ז"ל איירי בדלית לה כתו' מדינא וכ' לה מדעתו וע"ז כ' הה"מ דזה פשוט אלא דלפ"ז וכו' ולע"ד עיקר סברת הה"מ צ"ע אחרי שמבואר סי' ס"ח סעיף ח' מהרמ' דאף התוס' מפסידה אם ידוע שהיתה בעולה א"כ היכי פסוק ותני שאין ט"ב אלא להפסידה ממה שהוא תנאי ב"ד דמ"ש חו"ש במה דכ' לה מתוספו' ולע"ד העיקר כדפירשו נמי המ"ל בדכ' לה וע"ש בלח"מ:
ג
השיטה ע' ב"ש שמסיים א"ו כל הני א"צ קדו' אחרים ול"ד לקדו' טעות דצריך לקדשה מחדש כמ"ש סי' ל"א דכאן ליכא שום טעות וכן כ' הב"ח בל' זה אבל רבינו כ' דפקח שנשא שוטה ונשתפית שוה לפקח שנשא חרשת ונתפקחה דכיון שלקח בחופה וקדו' ולא הוי' בעילתו ב"ז א"צ לחזור ולקדשה אלא צריך לכתוב כתו' בלבד. ולע"ד דבריהם תמוהים דקטן ושוטה או שוטה שאין להם ריח קדו' ידורו אח"כ בלי קדו' ואיתא בהגהות מרד' דקדו' תשובת רש"י ז"ל בל' זה באחד שקידש ונמצא אחד מעדי קדו' קרוב או פסול או לא היה ש"פ והשיב אעפ"י שצריך לקדש פעם אחרת א"צ חופה וברכה ואעפ"י שנמצא היתה החופה קודם הקדו' מה בכך הרי קטנה שהשיאוה אחיה אין הקדו' קדו' עד שיגדלו ויבעלו ואמרינן פ' הכותב קטן שהשיאו אביו כתובתו קיימת שע"מ כן קיימה ואמר ר"ה ל"ש אלא מנה מאתיים כו' נמצאת חופתו קודמת לקדו' הרי להדי' דקטן שהגדיל צריך לקדש ואם כונתו שא"צ לקדש מחדש בכסף כ"א בביאה יתכוין לש"ק א"י מה פעל בזה דמ"ש ק"ב מק"כ בין כך הם קדו' חדשים ופשיטא דכתו' יש לה וגם בעיקר ד"ז אף שכ' נמי הכי סי' ל"א ס"ק ז' בל' זה מיהו י"ל דא"צ קדו' אחרי' כמו קדו' קטן דאינו אלא מדרבנן וא"צ קדו' אחרים אלא בביאה מכוין לש"ק מ"מ לע"ד אינו אלא דקטן שהגדיל נהי דבדיעבד אם בעל אחר שהגדיל בפ"ע או ע"י יחוד בפ"ע א"צ קדו' אחרים ואמרינן א"א עושה בעילתו ב"ז כמבואר סימן ל"א סעיף ט' כשבא לשאול טרם שבא עליה אין ספק אצלי שמורינן ליה לקדש בק"כ ולא בק"ב דרב מנגיד כדאיתא סי' מ"ט וכן יש לדייק מל' הטור סי' מ"ג שגבי קדו' קטן כ' אינו כלום ס"א בשבעל לאחר שיגדיל ובקטנה כ' אבל לאחר שתגדיל חלי' הקדו' וא"צ קדו' אחרים וביאר הב"י דהיינו בשלא בא עליה הרי דדוקא קטנה שהיו קדו' דרבנן א"צ קדו' אחרים ומותר לכתחיל' לבא עליה לשם קדו' דאוריי' אבל קטן דוקא שנתיחד עמה בפ"ע בדיעב' צ"ג וממילא הותרה בדיעב' ע"י קדו' ביאה אבל לכתחי' הברור דצריך לקדשה מחדש ומה"ת להורות לכתחילה בביאה ולא בכסף ומה שמסיים ולא דמי וכו' א"י לפר' דבסי' ל"א שפיר מחלק הרמ"א בדיעב' אם בעל אז בשידע שאינה מקוד' ודאי בעל לש"ק ובשלא ידע מהטעות אדרבא הרי כ' דצריך קדו' אחרים ולא אמרינן שיתכוין מאז לשם ק"ב וה"ה הכא פשיטא דצריך לקדש בכסף ובדיעבד אם בעל לאחר שנשתפה נהי דאפשר כמו קטן אמרינן ודאי בעל לש"ק מ"מ כבר כתבתי שבזה נמי פשיטא דכתו' יש לה שהרי קדשה מחדש ודברי הה"מ ברורים ומהטור וש"ע שהוסיפו משנה שא"צ לע"ד אין להמציא דין שאינו ומה שמקשה משוטה המוזכר בגמ' ורמב' לק"מ דהא לא נזכר בבבא בפ"ע ותמיד נזכר שוטה בהדי חרש לחברותא ומה שמקשה מדין קטן שהזכיר הרמ' אפילו ריח קושי' אין בזה שהרי מוכרח להזכירו לחדושו דכתובה ר' ודע שמה שהבאתי דברי הב"ש דסימן ל"א ס"ק ז' בלא כל הנ"ל ע"כ ט"ס וצ"ל קטנה במקום קטן דהא ודאי לא טעה דקדו' קטן דרבנן:
בית שמואל
ס״ז
א
נחלצה. כתבו תוספות לרבותא נקיט אף על גב דלא מחוסרת מסירה לחופה דהא אי בעי מייבם אותה בע"כ מ"מ יש לה כתובה מאתים ובסיפא כשנחלצת מן הנשואין נקיט איידי דרישא:
ב
אפילו יש לה עדים. אף על גב דקי"ל כנסה בחזקת בתולה והיא בעולה אין לה כתובה מכ"ש כאן דאיכא עדים כתבו תוס' דאינו סומך על העדים מאחר דנשאת סבר לשבחה אומרים כן מיהו בש"ס איכא תרי לישנא איכא דמתני על מתני' דכנסה לחופה ולא נבעלה אבל היכא דאיכא עדים ולא נסתרה אז אמרי' דכנס' בחזקת בתולה ואין לה כתובה והרי"ף והרמב"ם לא הביאו אלא מתני' וכן הרמב"ם פי"א לא כתב אפי' יש עדים משמע אם איכא עדים הפסידה הכתובה, ובש"ס איתא וליחוש שמא זנתה תחתיו ואוקמי' כשקדש ובעל לאלתר ופי' התו' דקאי הקושיא על רב אשי דס"ל בעלמא כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה אין לה כתובה כלל וזו יש לה מנה א"כ יבא לידי איסור שלא יבא לב"ד ואוקמי שקידש ובעל לאלתר ופוסקים סתמו וכתבו סתם ולא כתבו דאיירי כשקידש ובעל לאלתר צ"ל דלא ס"ל פי' תו' וכן משמע מפרש"י דלא ס"ל כפי' תו' ועיין ב"ח:
ג
אין לה אלא מנה. משמע מנה יש לה אפי' לא הכיר בה לא הוי מקח טעות אף על גב דלא דמי למוכת עץ דהא בזו אתעביד מעשה אדם ובמו"ע איתא בש"ס הטעם דאית לה מנה משום דלא אתעביד בה מעשה אדם צ"ל לפי המסקנא תליא מלתא בקפידא כמ"ש בתו' וקטן אין קפידא כ"כ:
ד
אפילו מנה אין לה. משום דהוי מקח טעות וכתב בד"מ מכ"ש דאין לה תוספו' כתובה וכ"כ בש"ג ועיין סי' קי"ו וקי"ז דינים אלו שם כתבתי בשם המגיד כל שהיא ידעה ולא הגיד' לו אין לה ת"כ דהוי לה לגלות לו אף על גב בחייבי לאוין אמרי' דיש לה /תוספת/ כתובה דסברי דמפייס לה מ"מ כל עיקר שכותב לה ת"כ מחמת חיבת ביאה כתב לה והיא ידעה מזה אין לה /תוספת/ כתובה ויש לדמות לבעלת מום ועי' בח"מ:
ה
איילונית אם הכיר בה. ואם לא הכיר בה אין לה כתובה ויש לה ת"כ והטעם מבואר לקמן סי' קי"ו ע"ש מ"ש:
ו
השוטה לא תקנו לה נישואין. כמ"ש בסי' מ"ד ומ"ה כתב המגיד אם כנס שוטה ונשתפי' צריך לקדשה מחדש ולכתוב לה כתובה לכן לא כ' הרמב"ם פי"ב בכנס שוטה ונשתפי' דיש לה כתובה אם רוצה לקיימה ובטור משמע אף בשוטה א"צ קידושין מחדש לכן כתב גם בשוטה ונשתפי' יש לה כתובה וכן מדייק הב"ח והמחבר כ' בסעי' הסמוך בטור ואפשר דס"ל דברי המגיד דחוקים הם דהא הרמב"ם כ' כשהוא שוטה ונשתפה רצה לקיימה יש לה כתובה ולפי הסברא שכתב המגיד לא ה"ל לכותבה נשתפה כיון דצריך לקדש אותה מחדש, גם בקטן אין קדושין כלום ומ"מ כתב ואם הגדיל וקיימה יש לה עיקר כתובה גם קשה לפי' המגיד מה חידש בש"ס בשוטה ונשתפה רצה לקיימה יש לה כתובה מאחר דצריך לקדש אותה מחדש פשיטא יש לה כתובה אלא ודאי כל הני א"צ קדושין אחרים ול"ד לקדושי טעות דצריך לקדשה מחדש כמ"ש בסי' ס"א דכאן ליכא שום טעות:
ז
לא תקנו לה כתובה. אף על גב דאסור לשהות עם אשתו בלא כתובה היינו בנשים פקחות לפ"ז צ"ל מ"ש בסוגיא פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ו) חרשת יש לה טענות בתולים איירי בכתב לה כתובה אז יש לה כתובה מטעם דרוצה ליזוק את נכסיו מ"מ אמרינן דוקא כשהיא בתולה רוצה להזיק את עצמו ולא כשהיא בעולה לכן יש לו עליה טענות בתולים:
ח
שהשיאו אביו. אבל הב"ד אין משיאין אותו כמו שוטה שאין משיאין כ"כ הנ"י ואפילו אם השיאו לא מהני מאחר דאין להם רשות ש"ג ומ"ש בסמוך אפילו השיאוה ב"ד תמוה:
ט
ואם בא עליה. כ"כ הר"ן והמגיד בשם הרשב"א אם בא עליה אמרינן אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות ומזה מוכח נמי דאין מקדש אותה דאל"כ למה ליה טע' משום ביאתו ולהמגיד קשה מ"ש קטן משוטה וי"ל:
י
ר' לבתולה. הנה ברמב"ם פי"א מבואר כל דינים הללו בחש"ו איירי בין בכתב לה כתובה ובין לא כתב לה כתובה מכל מקום בח"ש אין לה כתובה אלא מנה אחר שנתפקחו וכן בגר כמ"ש בסמוך ובקטן יש לה מאתיים ובפרישה כתב הטעם שאני ח"ש דלא היו יודעים שנתפקחו לכן אין לה מאתיים לפ"ז גם בגר הטעם דאין לה אלא ק' מטעם זה דלא היו יודעים שיתגיירו אבל בקטן יודע שיתגדל ובסמוך כתבתי בשם המגיד טעם אחר וכל זה שפיר לדעת הרמב"ם אבל הטור דס"ל בגר יש לה מאתים כמו בקטן ובח"ש ס"ל דאין להם אלא מנה וקשה מ"ש חרש ושוטה מקטן וגר וצ"ל הטור איירי בח"ש כשלא כתב לה כתובה ובקטן איירי בכתב לה וכן מוכח בטור דהא כתב אפילו עיקר אינו גובה מכח השטר וכו' ש"מ דאיירי בכתב לה וכ"כ בש"ג בקטן דוקא בכתב לה כתובה אז יש לה ר' וכמ"ש בהג"ה סי' מ"ג אף על גב הכתובה שכתב לה כבר אינו אלא חספא מ"מ אמרי' כל שכתובתה בידה הוי ליה להתנות דלא נתן לה סך זה אף על גב ת"כ אין לה אף על גב שכתב לה מ"מ בעיקר כתובה אמרי' ה"ל להתנות:
יא
ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו. הנה רש"י פי' השטר חספא בעלמא הוא משמע דאין גובין בו כלל אפילו מה שמכר משהגדיל וכ"כ תו' דאין טורפין משועבדים כלל דחיישינן שמא אתא לטרוף מלקוחות שמכר בקטנותו וכן הרא"ש כתב סתם ואין טורפין משועבדים אבל בטור כתוב משועבדים שמכר בקטנותו אין טורפין וב"ח מוחק ב' תיבות הללו שמכר בקטנותו ובפרי' ובח"מ כתבו וטורפין משועבדים מה שמכר בגדלותו מכח תנאי ב"ד וצ"ל לפירושם אף על גב מחמת תנאי ב"ד אין לה אלא מנה דהא משהגדיל היא בעולה מ"מ אמרינן הואיל הכתובה על מאתים בידה הוי כאלו נשאת השתא והיא בתולה ויש לה ר' מחמת תנאי ב"ד ולא חיישינן שמא תטרוף משועבדים שמכר בקטנותו מחמת תנאי ב"ד כי אז צריכה היא לברר אימת היתה נשואה לו ועדים אלו יעידו שהיה קטן מיהו ברמזים כתב הטור סתם דלא גביא ממשועבדים ולכאורה נראה לכתחלה קורעים הכתובה שלה וכותבין כתובה על מאתים אלא אלו דינים איירי שאירע כך שלא כתב לה כתובה אחרת, אלא בהג"מ קדושין דף תרס"ג לא משמע כן וכן פסק בתשובות מהרי"ו סי' ק' דא"צ לכתוב לה כתובה אחרת וע' ב"ח:
יב
אלא מנה. לדעת הרמב"ם הנה לדעת המגיד שם איירי בעת שכנס' כותיית היתה יותר מג' שנים ואז היא בחזקת בעולה מ"ה ס"ל להרמב"ם דאין לה אלא מנה משום בעת הנישואין נמי אין לה אלא מנה ומה שכתב לה מאתים הוי כתו' כתובה לפ"ז אין חילוק בין קטן לגר כי בגר שנשא אשה כשהיא פחותה מג"ש נמי יש לה כתובה מאתים ומדברי המחבר משמע דלא ס"ל כהמגיד ולדעת תו' והרא"ש לכאורה קשה למה בגיורת יש לה ר' הא היא בחזקת בעולה אם כן הוי כתוספ' כתובה, ואפשר אף על גב דקיימ' לן בגיורת דאין לה כתובה מאתים מחשש שמא זנתה מ"מ אם כתב לה מאתים לא הוי כת"כ כי לאו בודאי זנתה ובח"מ כתב הרמב"ם איירי שלא כ' כתובה ולא משמע כן ברמב"ם דאם כן למה בקטן יש לה מאתים אלא עכשיו היא בעולה ולא שייך הסברא שכתבתי בסמוך גם בפרישה לפי חילוק שלו איירי הרמב"ם בקטן כשכתב לה ומשמע הרמב"ם והטור דאיירי בגר שנתגייר עם אשתו ש"מ שכתב לה הכתובה בעת כותיות ולא כיש מי שאומר שהביא בש"ג אם כתב לארמית אין הכתובה כלום אלא איירי בעכו"ם שנשא בת ישראל והש"ג ס"ל דאיירי כשכתב לארמית אבל עכו"ם שנשא בת ישראל וכ' לה כתובה אין הכתובה כלום, גם משמע מדבריו דס"ל כתובה הראשונה קיימת לפ"ז כל הפוסקים שהבאתי חולקים עליו:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ז
א
אפילו יש כו'. עב"ש:
ב
ומבת ג"ש כו' כתובתן מנה. רמב"ם ועסי"א:
ג
בתולה שהיא בוגרת. שם י"א ב':
ד
או כו' וכן כו'. עבה"ג וכמ"ש בר"ס ס"ח:
ה
אם הכיר כו'. דבלא"ה אין לה כתובה כמ"ש במתני' דכתובות ק' ב' וע"ש בגמרא ק"א ב' וש"מ:
ו
ולא מזונות כו'. כמ"ש ביבמות פ"ט א' אין לה פירות כו' תנאי כו':
ז
ואם כנס כו'. למד ממ"ש בכתובות ל"ו א' משום דא"ל למימרא כו' ל"ק כו' מ' דכתובה אית לה וצ"ל בכה"ג ועלח"מ. והמ"מ כ' דלמד מחרש ושוטה דסימן י' וליתא דשם כ' אע"פ כו' אין כו' רצו כו' דוקא וכאן כ' סתמא דמיד יש להן:
ח
ותנאי כתובה. כנ"ל:
ט
וכתובתה מנה. כנ"ל ס"ג:
י
אבל השוטה כו'. כיון דל"ל נישואין:
יא
אפילו מבן ט' כו'. מתני' יבמות צ"ו ב':
יב
מאתים כו'. גמרא שם לא חידשו כו':
יג
אבל כו'. כר"י דר"ה איתותב שם כ"א:
יד
ואפילו השיאוה ב"ד. נ"י בשם הריטב"א ביבמות כיון דל"ל נישואין וכמש"ל סי' י':
טו
ואפי' העיקר כו'. לפיכך כו'. טור ועתו"ס שם ד"ה ל"ש כו':
טז
אלא שבזו כו'. עבה"ג אבל כל הפוסקים חולקין עליו וערש"י שם ד"ה חידשו כו' ותוס' ד"ה הנ"ל וכ"מ פשטא דמתני' דתני להו בחדא ודברי הרמב"ם צ"ע ועלח"מ ומש"ל:
חלקת מחוקק
ס״ז
א
או נחלצה מן האירוסין. לרבותא נקט חלוצה דאע"ג דשומרת יבם לא מחסרה מסירה לחופה דהא אי בעי מייבם אותה בע"כ ואפ"ה לאו בחזקת בעולה היא כ"כ התוספות:
ב
או נחלצה מן הנשואין. כדי נסב חלוצה דמיד שנתאלמנה אין לה אלא מנה אף קודם שנחלצה ומשום נחלצה לא יפה כחה משאר אלמנה ועיין בר"ן:
ג
אפי' יש לה עדים. הטעם כתבו התוספות שאינו סומך על דברי העדים וסברי דלשבחה אומר כן והרמב"ם כתב אעפ"י שהיא בתולה הואיל וחזקת הנשואו' שתבעל לא תקנו לה אלא מאה והרי היא כבעולה לכל דבר והא דמשמע בגמ' (בכתובות דף י"ב ע"א) כשלא בעל לאלתר אחר קידושין ולא נמצא לה בתולים יש לה טענת בתולים היינו שראוי לבא לב"ד ולחקור שמא תחתיו זינתה אבל להפסיד' אותה מנה אינו יכול כי אנן סהדי שבחזקת בעולה כנסה וכאלו היה לה תנאי עמו אף שלא תמצאני בתולה תתן לי מנה ועיין בדברי הרב המ"מ ובב"ח:
ד
הגיורת. עיין בב"ח מ"ש על זה:
ה
ונמצאת בעולה אפי' מנה אין לה. בד"מ כתב וכ"ש שאין לה תוספ' וכן הוא בהגהות אלפסי ודבריה' תמוהים בעיני מה כ"ש הוא בגמרא בכתובות דף ק' ע"ב תני הממאנת והשני' והאיילונית אין להם כתובה וקאמר עלה בגמרא דף ק"א ע"א אמר שמואל לא שנו אלא מנה מאתים אבל תוספות יש להן תניא נמי הכי נשים שאמרו אין להן כתובה כגון הממאנת וכו' אין להם מנה מאתים אבל תוספות יש להן נשים שאמרו חכמים יוצאות שלא בכתובה כגון עוברת על דת וחברותיה אין להם תוספות וכ"ש מנה מאתים הרי להדיא להיפך שמנה ומאתים הוא כ"ש מתוספות אבל זה מצינו שמנה ומאתים אין לה ותוס' יש לה בלא הכיר בה (כדלקמן סימן קט"ז סעיף א') וא"כ מנ"ל לפסוק בכנסה בחזקת בתולה ונמצא' בעולה דאין לה תוספות דהא רב ששת בכתובות דף י"א ע"ב בעי למימר דאם כנסה בחזקת בתולה ונמצאת בעולה דמקח טעות לא לגמרי משמע ויש לה כתובה מנה נהי דרבא פליג עליה שם וס"ל דמקח טעות לגמרי משמע מ"מ למה תגרע מאלמנה לכ"ג בלא הכיר בה הוי ג"כ מקח טעות ואין לה כתובה ואפ"ה יש לה תוספות ומ"מ לקמן בסימן ס"ח סעיף א' והוא מועתק מדברי הרמב"ם משמע כשיש ראיה או שהיא מודה שהטעתו אין לה אפי' תוספות וא"כ צריך לחלק בין הטעתו דהכא ללא הכיר בה דסי' קי"ז גבי חייבי לאוין ועיין לקמן סימן ס"ח ס"ק י"ג כתבתי טוב טעם וראיה לזה:
ו
וכן איילונית אם הכיר בה. ואם לא הכיר בה אין לה מנה מאתים אבל תוספות יש לה ועיין לקמן סימן קט"ז סעיף ג':
ז
השוטה לא תקנו לה נשואין. משום שאין אדם דר עם נחש בכפיפה לא קיימא תקנתא דרבנן:
ח
ואם כנס החרש' וכו' יש לה כתובה. כתב המ"מ היינו ברוצה לקיימ' דוקא אבל אין מכריחין לקיימה ובשוטה ונשתפ' מאחר שלא תקנו לה נשואין אם רוצה לקיימה צריך לקדשה ולכתוב לה כתובה ועיין בטור ובב"ח:
ט
וכתב לה מנה. לאו דוקא מנה אפי' כתב לה מאה מנה וכן הוא בגמרא וברמב"ם וטור:
י
שהשיאו אביו. אבל ב"ד אין משיאין הקטן דלא תקנו רבנן נשואין לקטן הואיל וסופו לבא לידי נשואין ולא ידעתי מ"ש הרב בהג"ה אפי' השיאוהו ב"ד דאטו בב"ד טועין מיירי:
יא
עיקר כתובה ר' לבתולה. אעפ"י כבעל לאחר שהגדיל כבר היא בעולה מ"מ מאחר שלא התנה עמה בשעה שהגדיל קודם שבא עליה שלא יתן לה אלא מנה ע"מ כן קיימה שיהא עכשיו כתחלת נשואיה דהא בתולה היתה כשבא עליה בתחלה:
יב
שנמכרו בקטנותן. כלומר ע"י האפטרופוס אבל מה שמכר משהגדיל טורף אפי' ממשעבדי דמאחר שיש לה מתנאי ב"ד א"כ קלא אית ליה וטורפת ממשעבדי כאלו היה כתובת' בידה ולא ידעתי למה נדחק בב"ח ורוצה להגיע בטור בש"ע ע"ש:
יג
אלא מנה. לדעת הרמב"ם כלומר אבל מדברי התו' והרא"ש משמע דגר וקטן דינם שוה (הביאם הב"י סימן זה) ול"נ דלא פליגי דהתו' והרא"ש מיירי בעכו"ם שכתב לאשתו כתובה מאתים וכמו שכ' רש"י ונתגיירו יחדיו וקיימה ע"מ כן קיימה שתהי' כתחל' נשואין והא הוא כתב לה מאתים אבל הרמב"ם מיירי בקיימה סתם ולא כתב לה כתובה ונכרית אז אין לה אלא מנה דכל נכרי' בחזקת בעול':
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ס״ז
א
סעיף ב' נתאלמנה או נתגרשה וכו' הרי היא בחזקת בעולה ואין לה אלא מנה וכו' אבל הב"י כתב הא שהשמיטו הפוסקים שקידש ובעל לאלתר משום דלא ס"ל כפירוש התוס' רק כפרש"י עיי"ש ונראה להבין טעמם משום שהתוס' לא כתבו כן רק לשיטתם שפירשו דאף שיש עדים שלא נסתרה ולא נבעלה כתובתה מנה משום שסובר שלשבחה אומר כן ואינו סומך על דברי העדים ולפ"ז שפיר יש להקשות דיסבור כיון דאין לה רק מנה ע"כ מחזקינן בוודאי בעולה ואין אנו סומכין על דברי העדים אבל לפי הרמב"ם הטעם משום דבנשואה לא תקנו חכמים מאתים רק מנה אף שלא נבעלה נמצא אף שהבעל יודע שלא נבעלה נמי אין כתובתה כ"א מנה תו אף באין עדים לא יבוא לטעות לומר דמתוך דכתובתה מנה ע"כ מחזקינין אותה בבעולה שהרי אף ביש עדים שלא נבעלה בוודאי נמי כתובתה מנה שלא תקנו כלל בנשוא' ולא יטעה כלל ע"כ הפירוש כרש"י וגם הפוסקים אחרים שהשמיטו סוברים כדעת הרמב"ם ע"כ ליכא לפרושי כלל כהתוס' כנלפענ"ד ודו"ק:
ב
סעיף ט' נשא חרשת או שוטה וכתב לה מאה מנה כתובתה קיימת מפני שרצה להזיק נכסיו נ"ב לכאורה אינו מובן ל"ל טעם זה אטו עד השתא לא ידענא דיכול אדם להתחייב בדבר שאינו חייב או נראה דהנה קיי"ל חרש ושוטה אין להם זכיה ע"י עצמו רק אם אחר זיכה להם זוכין א"כ אם בא אדם להתחייב להם בשטר לא זכו רק אם זכה להם אחר בשטר בעבורם אבל כל שלא זכה אחר בשטר בשבילם לא זכו דבר שאינו חייב והכא קמ"ל דלא צריך שיזכה להם אחר בשטר כתובה שלה כיון דבאשה דעלמא אם הבטיח לה כתובתה אפי' מאה מנה חייב ליתן לה אפי' בדיבור בעלמא מכח דבהנאת נשואין גמר ומקנה ונתחייב אבל בחרשת ושוטה ל"ש בה חיבת נשואין כ"כ ולא גמר ומקנה בפה לבד. מיהו אם כתב לה כתובה כיון דחזינן דטרח וכתב לה מוכח שחיבת נשואין שלה הי' חביב בעיניו וגלי דעתי' דחביבה היא אצלו אז אמרינן אגב זה גמר והקנה בכתב זה וזכתה בו אף שלא ע"י אחר וז"ש מפני שרצה להזיק את נכסיו וכיון שרצה בכך וניחא לי' גמר והקנה ונתחייב כן נ"ל בירור הדברים ודוק היטב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ז
א
לא תיקנו לה כתובה עב"ש סק"ז ועי' בס' אמתחת בנימין פי"ד דיבמות מ"א שכ' וז"ל ופשוט הוא אצלי דהיינו דוקא היכא שנשא' כשהיא גדולה דאין נשואיה אלא מדרבנן אבל היכא דקיבל אבי' קדושין בעודה קטנה דקידושי' דאורייתא בודאי יש לה כתובה ולזה אמרו בגמ' פ' אלו נערות (כתובות דף ל"ז) חרשת יש לה טענות בתולים דהיינו שנשאת ע"י אביה בעודה קטנה והרב ב"ש בסי' ס"ז סק"ז והלח"מ פי"א מה"א שגגו בזה עכ"ל וע' בזה במל"מ שם ובס' בית מאיר כאן:
ב
וכתבו לה כתובה עיין בתשו' צ"צ סי' ס"ח ויובא לקמן סי' קכ"א ס"ו סק"ז ותוציא משם הנוסח איך לכתוב כתובתה:
ג
יש לה עיקר. עבה"ט מ"ש וא"ל קדושין אחרים ועי' בס' בית מאיר שחולק ודעתו דצריך קדושין אחרים וכתב נהי דבדיעבד אם בא עלי' אחר שהגדיל בפ"ע או ע"י יחוד בפני עדים א"צ קדושין אחרים ואמרינן אין אדם עובב"ז כמבואר סי' ל"א סעיף ט' מ"מ כשבא לשאול טרם שבא עליה אין ספק אצלי דמורינן לי' לקדש בקידושי כסף ולא בק"ב דרב מנגיד כו' ע"ש ועיין בזה בנו"ב תניינא סי' נ"ב הובא קצת לעיל סי' מ"ג סק"א:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ז
א
אפי' יש לה עדים כו' בתוספת מבואר שם מאחר שהיו נשואין אמרינן דלשבח' אומרים כן ובגמ' פרכינן ונחוש שמא תחתיו זינת' ובין לפירש"י ובין לפר"י שם הו' הקושי' על רב אשי שם אלא דלרש"י מקשה דאמאי אמרו במשנה דאם נכנס' לחופה דאין לה טענת בתולים א"כ לא יבא לב"ד כלל ולא יחקרו עליה וא"כ יש ספק שמא אסור' לו משא"כ בשאר מקומות עכ"פ יבא לב"ד ויהיה חקיר' עכ"פ משא"כ כאן ולר"י פריך כיון שזו יש לה כתובה מנה והיא עדיפא משאר בתולה ונמצאת בעולה דאין לה אפי' מנה א"כ יבא לידי איסור שזה סבור שהב"ד חושבין אותה לבעולה ולא יבא לב"ד כלל ומשני שם רב שרביא כשקידש ובעל לאלתר דודאי לא זינת' תחתיו (משמע בלא בעל לאלתר יש לו טענת בתולים כמו בשאר בתולה ונמצא' בעול') וא"כ ק' על הטור וכן שאר פוסקים שלא הביאו הך דרב שרביא דהא הוא קאי בשיטת רב אשי כפי הפרושים שזכרנו ואנן קי"ל כרב אשי דכונס' בחזקת בתולה ונמצא' בעולה אין לה כלל ולמה פסקו סתם דבתולה מן הנשואין יש לה כתוב' מנה ונ"ל דהפוסקים לא ס"ל כרש"י ותו' אלא ס"ל דהך מקשין דפריך וניחוש לשמא תחתיו זינת' פריך דוקא על רבה דאמר שם כנסה בחזק' בתולה והיא בעולה יש לה מנה אף על גב דמעולם לא היה לה חופ' עם איזה בעל ממילא ודאי זינתה ע"ז פריך למה יהיה לה מנה דאימור תחתיו זינת' ואפי' איסור יש עליה ומאיסורא לא פריך שמא תחתיו זינת' דיש כאן ספק ספקא כדאמרינן שם בגמרא דף ט' ספק תחתיו ספק לא תחתיו ואת"ל תחתיו יש ספק שמא באונס ומותרת לישראל אבל אממון פריך שפיר דלא מהני ספק ספקא להוציא ממון וראי' דאפילו רוב לא מהני גבי ממון להוציא כדאיתא בפרק המוכר פירות דלא אזלינן בממונא בתר רובא ע"כ פריך דלמה יהיה לה מנה וע"ז משני רב שרביא דבעל לאלתר מ"ה יש לה מנה לכנסה בחזקת כו' ויש ראיה טובא לפירש זה דלעיל דף נ"ו ע"ב כתבו התוספת ד"ה אי למיתב כו' מקשה על מ"ש דלמיתב כתוב' נאמן להפסיד כתובת' הא יש כאן ס"ס כו' וא"ל דס"ס לא מהני בממון להוציא דהא לקמן איכא למ"ד יש לה מנה אלמא דבאותו מנה דיש ס"ס מהני להוציא ותירצו שם דלא הו' שם ס"ס כו' ובאמת דוחק הוא שם דבריהם ולא ס"ל להפוסקים דבר זה אלא ודאי יש שם ס"ס ואפ"ה (לא) מהני ס"ס להוציא ממון ומה דקשיא להו לאותו מ"ד דיש לה מנה משמע דס"ס מהני אין זה כלום דבאמ' הגמ' מקשה קושיא זו דניחש שמא תחתיו זינת' ולא מהני לגבי ממון ס"ס והוצרך רב שרביא לתרץ דלא הוה ספק כלל כיון שבעל לאלתר וע"כ יש לה מנה לרבה ויודע אני שאיני כדאי לחלוק אפי' על תלמידי התו' ה"ו מ"מ דבר זה תורה היא וללמוד אני צריך דסתירה גדולה יש לי בדבריהם דלדבריהם קשיא שמואל אדשמואל דלפי דבריהם דכאן ס"ל לשמואל דס"ס מהני אפי' להוציא ממון דהא שמואל הוא אומר שם דנאמן להפסידה והוצרכו התוספ' לומר דלא הוי ס"ס אבל אי איכא ס"ס מהני והא בריש המוכר פירות אמרינן דלשמואל לא אזלי' בממונא בתר רובא אלא דוקא באיסורא הרי דאפי' ברובא דהוא דאורייתא כדאיתא פ"ק דחולין אפ"ה בממונא לא אזלינן בתרי' ק"ו לס"ס וא"כ למה ניז' בתר ס"ס להוציא ממון ויש ראיה דרוב עדיף מס"ס דהתוספת פ"ק דכתובות דף ט' ד"ה ואבע"א וז"ל ואור"י דהא רובא ברצון אינו רוב גמור אלא מדרבנן הלכך במקום ס"ס שרי כולי משמע דאי הוי רוב גמור הו' עדיף מס"ס וע"כ יש כאן ק"ו ותו דהא חזק' עדיפא מס"ס כנזכר בדברינו בי"ד סי' ק' ורוב עדיף מחק' כדאיתא בהרבה מקומות בגמ' וא"כ לשמואל דאמר כאן דהאומר פתח פתוח נאמן להפסיד' כתובת' ודאי ס"ל דין ס"ס מועיל בממון ומ"ה (לא) קש' להם אמאי דאמרינן שם לדברי ר' אלעזר דנאמן להפסיד כתוב' דאין שם פלוגתא בין ר' אלעזר לשמואל כמ"ש שם התוס' עצמם בד"ה נאמן להפסיד כו' כלל העולה מדברינו דלא הוצרך רב שרבי' להעמיד שבעל לאלתר אלא לרבה דס"ל בתולה ונמצאת בעול' יש לה מנה דקשה עליו הא ס"ס לא מהני בממון אבל למאי דקי"ל כרבא דבתולה והיא בעול' לית לה כלל לא הוצרכנו לאוקימתא דרב שרבי' אלא באמת אין לה כלל אע"פ שיש ס"ס אלא דוקא באם היתה בחופה כבר אפי' בעדים שלא נבעל' אז לא חיישי' כלל לזינת' דמוקמינן לה לחזקת היתר ולא נבעלה באיסור כלל אלא נבעל' מבעל' הראשון ואז א"צ לומר שבעל לאלתר דבלאו הכי יש לה מנה ודברים אלו כפתור ופרח בס"ד:
ב
ולא ממשעבדי שנמכרו בקטנותו לכאורה משמע אבל ממה שנמכרו אח"כ בגדלותו גובה משעבדי וזה אינ דהאי במאי טריף בהאי שטר כתובה והא הספא בעלמא הוא דה"ל מוקדם ויש חשש שמא אתא למטרף מזמן הכתוב בו ומה"ט כל שטר מוקרם פסול הוא וכ"ה בתוספת בהדיא כאן ס"פ הכותב דל גבי' כלל ממשעבדי קטן שהשיאו אביו כתובתה קיימת שע"מ כן קיימת שע"מ כן קיימה וא"ת מאי קמ"ל מתני' שע"מ כן קיימה אפילו לא כתב לה מעולם יש לה כתוב' וליכא למימר דאשמועינן דטרפ' ממשעבדי הא מוקדם הוא ולא גביא ממשעבדי דאתא למטרף שלא כדין מה שמכר קודם שנתגייר וי"ל דאשמועינן היכא דניסת בתולה אע"ג כשגדל כבר היא בעול' אפ"ה יש לה ר' שע"מ כן (קיימ') שיהא עכשיו כתחילת נשואה עכ"ל. משמע דאין לה כלל ממשעבדי וכ"כ מו"ח ז"ל וכתב דהנך שני תיבות שנמכרו בקטנות' הם ט"ס ויש ליישב דברי הטור דטעמא קאמר דהא מה שמוכר בקטנותה ודאי לא טריף א"כ לא טריף כלל כיון דיש חשש שיטרוף מה שנמכר בקטנותה וכ"כ הטור ברמזים סתם לא נביא ממשעבדא משמע כלל לא ובדריש' כתוב דודאי טרפא ממה שנמכר אח"כ מחמת תנאי ב"ד כמו באלמנה מן ארוסין כדלעיל סי' נ"ה לדעת הרא"ש דאפי' בלא שטר כתובה גביא מן משעבדא והתו' לא אמרו אלא דמחמת השטר כתובה לא גביא אבל מחמ' תנאי ב"ד נביא ממשעבדי דאח"כ ולא נהירא דהא הטור עצמו כתב אינו גובה אלא מבני חורין משמע ממשעבדי כלל לא ותו דברמזנים כתב סתם כמו שזכרתי ותו נראה דכאן אין שייכת תנאי ב"ד לענין משעבדי כלל דהא כל טירפא ממשעבדי הוא מטעם דלא הי' להם לקוחות לקנו' וזהו בשטר שיש לו קול מתי נעשה וכן בכל אשה שניסת ואפי' לא כתבו לה כתובה אלא שיש לה מחמ' תנאי ב"ד זה נמי יש לה קול אימתי ניסת משא"כ כאן בקטן וגר שמשע' שנתגדל אין לו נשואין אלא שהי' לו נשואין בקטנות והם אין בהם ממש אלא במה שנתגדל ובא עליה אחר הגידול וזה אין לו קול שלא ידע מתי נתגדל וכ"ש שאין ידוע אם בא עליה אח"כ ע"כ לא טריף ממשעבדי כלל וכמו שכ' מו"ח ז"ל:
ג
אלא שבזו אין כתובתה אלא מנה לדעת הרמב"ם פי' שהיא מחלק בין קטן שנתגדל דאזלינן בתר תחילה כשנשא' דהיתה בתולה ובין נכרי שנתגייר' אשתו דאזלי' בתר סוף דנתגייר' והיא בעולה: ונראה טעמו דאמרי' באיזהו נשך דף ע"א דקטן יש לו זכיה מדרבנן כיון דאחר שיתגדל יהיה ראוי לשליחות אבל נכרי דלא אתא לכלל שליחו' לית ליה זכי' וה"נ כאן אמרי' דיש לאשת הקטן זכות בשע' בעילת' כשהיתה קטנה כיון שלבסוף יהיה לה זכות זה מהני לה גם עתה משא"כ בנכריות שאין לה זכות דהא אין עומדת להתגייר אלא שדרך מקר' נתגיירו אח"כ ע"כ אין לה עכשיו בגרותא שום זכות שלעתיד ולעל סעיף ח' בחרשת שנתפקח' דאין לה אלא מנה לדע' הרמב"ם ניחא כיון דאינה עומד' להתפק' בודאי הוה כמו בגר כאן דג"כ אין לה אלא מנה אבל להטור והתו' דגם בגר כאן הוי כמו בקטן דיש לה ר' קשה מ"ש מחרש' שנשתפ' דאין לה אלא מנה והמעיין בל' המשנה ס"פ הכותב יראה דלק"מ שאמר שם קטן שהשיאו אביו כתובת' קיימ' כו' גר שנתגייר' אשתו עמו כתובתה קיימ' כו' הרי שזכר כתובתה שהיתה לה כבר דהיא מועל' אף בגייות יש כתובה לפי דיניהם (כיון שיש עכ"פ שם כתובה עליה מועל' גם לאחר שתתגייר ואזלי' בתר כתיב' הכתובה שהיתה בתולה משא"כ בחרש' שנתפקח' דמשמע' נשואי' לא היה לה כלל ולא כתובה ע"כ אזלינן בתר האי שעתא דיש לה כתובה ואז היא בעול' כנ"ל נכון בזה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5