שולחן ערוך, אבן העזר ס״ה: מצוה לשמח חתן וכלה ודין מת וכלה ובו ד"ס: – עם 11 מפרשים

א

מצוה לשמח חתן וכלה ודין מת וכלה ובו ד"ס:
מצוה לשמח חתן וכלה ולרקד לפניהם ולומר שהיא נאה וחסודה (פי' מן ותשא חסד לפניו) אפילו אינה נאה: הגה ומצינו שר' יהודה בר אילעי היה מרקד לפני הכלה ומבטלין תלמוד תורה להכנסת כלה לחופה (דברי הרב) (פ"ק דמגילה ופ' האשה שנתארמלה):

ב

אסור להסתכל בכלה (אבל מותר להסתכל בתכשיטין שעליה או בפריעת ראשה) (טור):

ג

צריך לתת אפר בראש החתן במקום הנחת תפילין זכר לאבילות ירושלים דכתיב לשום לאבילי ציון פאר תחת אפר: הגה ויש מקומות שנהגו לשבר כוס אחר שבע ברכות וזהו מנהג נוהג במדינות אלו שהחתן שובר הכלי שמברכין עליו ברכת אירוסין (כל בו) וכל מקום לפי מנהגו עוד נוהגים להתענות וע"ל סי' ס"א ודין זריקת אוכלין לפני חתן וכלה עיין בא"ח סי' קע"א:

ד

מת וכלה שפגעו זה בזה מעבירין את המת מלפני הכלה ליתן לה את הדרך:

א

נאה. אע"ג דכתיב מדבר שקר תרחק יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה פרישה:

ב

לחופה. אפילו מי שתורתו אמנותו מחוייב לבטל. ודוק' כשרואה שנכנסין לחופה אבל אם יודע שיש חופה בעיר ואינו רואה א"צ לבטל מלימודו ולילך שם ח"מ. ועיין ב"ש שכתב בבריית' לא משמע כן דהא תני' מבטלין ת"ת להוצאות המת ולהכנסת כלה. ובהוצאות המת אפילו אינו רואה חייב לבטל כן ה"נ בהכנסת הכלה עכ"ל ועיין בהרא"ש פ"ב דכתובות ודו"ק. כבוד לחתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונ"מ שאם יש לו איזה מלבוש חדש ללבוש בחופה ופגע בו הרגל קודם החופה לא ילבישנו ברגל אלא יניחנו עד יום החופה דרשות מהרי"ל:

ג

הכלי וכו'. עיין כנה"ג הטעם:

א

מימרות דאמוראי כתובות דף מ"ז ע"ב

ב

בריי' שם וכב"ה

ג

שם

ד

מבריי' שם

ה

מסקנת הגמ' שם

ו

בשם אביו הרא"ש דאל"כ מי יעיד עלי' שיצתה בהינומ' וראש' פרוע'

ז

ממימר' דרב יצחק ב"ב דף ס' ע"ב וכדמפרש לה התם

ח

בריי' כתובו' די"ז ע"א

א

הג"ה ומבטלין וכו' כ' הב"ש בשם הפרישה שוב מצאתי במרד' וכו' כי הכנסה היא שמסרה בשחרית וכו' וכן משמ' בתו' כתו' י"ז ד"ה ת"ר כתוב שם וכן בבוקר כשמוליכן הכלה לבית החתן וכו' נראה שהי' מנהג בשחרית למוסרה לביתו ואפשר מפני שבגלותינו בעוונינו על הרוב מוטל על אבי הכלה לזון הזוג בביתו זמן מה מיד אחר החתונה נמצא עיקר ביתו נעשה בית הכלה ולהחתן אין לו בית חתן כל עיקר נתבטל המנהג:

א

מצוה לשמח. וכתב הטור כל הנהנה מסעודת חתן וכלה ואינו משמחו עובר בה' קולות וכ' בפרישה דוקא מי שנהנה ואינו משמחו הוא עובר אבל מי שאינו שם אינו עובר מיהו לשון הפוסקים שכתבו מצוה לשמח משמע דמצוה שילך לשם וישמח אותם:

ב

לומר שהיא נאה. אף על גב דכתיב מדבר שקר תרחק יש לתרץ דבריו שהיא נאה במעשיה פרישה:

ג

ומבטלין ת"ת. אפי' מי שתורתו אומנתו חייב לבטל ובח"מ כתב אפשר מי שרואה שנכנסים לחופה חייב לבטל אבל מי שיודע ואינו רואה אינו חייב לבטל מיהו בברייתא לא משמע כן דהא תניא מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת הכלה ובהוצאת המת אפילו אינו רואה חייב לבטל כן ה"נ בהכנסת הכלה וכתב בפרישה פרש"י הכנסת הכלה ללוותה מבית אביה לבית חופתה, מזה היה נ"ל הגון ללוות בזמנינו הכלה כשמביאים אותה תחת החופה כמו שנוהגים לעשות להחתן אדרבה הוא עיקר שהרי לא נזכר אלא הכנסת הכלה שוב מצאתי במ' וכו' כי הכנסה היא שמסרה בשחרית לחתן קודם הברכה נמצא מה שהולכים בזמנינו כל הקהל לכסות ראש הכלה היא נקרא הכנסת כלה לחופה ע"כ והט"ז כתב נראה לדידן לא הוה כיסוי הראש חופה אלא הכנה לחופה שתהיה אח"כ שהיא הגמר ואין הולכים אלא ללות החתן ולא ללות את הכלה ששם כל הנשים הולכים עמה ואין להתערב שם עמהם וראיתי בקצת מקומות אנשים חשובים הולכים לקראת הכלה וכשמקריבים אליה חוזרים לאחוריהם להחופה ונכון הוא:

א

מצוה כולי. פ"א דברכות אגרא כולי ושם ואם משמחו כולי:

ב

ולרקד כולי. ברפ"ב דכתובות:

ג

ויש מקומות כולי. עתו' דברכות ל"א א' ד"ה אייתי כו' :

א

אפילו אינה נאה. לא שאם יש לה מום יאמר שאין לה מום דזה שקר גמור רק יאמר סתם שהיא נאה וחוט של חסד משוך עליה לאפוקי מדעת ב"ש וכמו שכתבו התוספו':

ב

ומבטלין ת"ת להכנס' כלה. אפילו מי שתורתו אומנתו מחויב לבטל לא שהוא רשות בלבד כך כתב הרא"ש ואפשר לומר דוקא כשרואה שנכנסין לחופה צריך לכבדם אבל אם יודע שיש חופה בעיר א"צ לבטל מלימודו ולילך שם:

א

סעיף א' (לשמח חתן) אודות מה שאמרו חז"ל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בחמשה קולות נראה שמי שאומר ברכה דסידור קידושין או קצת מהשבע ברכות שתחת החופה מקיים בזה בחינת משמח חתן וכלה בשלימות ודאי וכן יוצא ידי חובתו בזה על ידי שמברך ברכת המזון על הסעודה או על ידי שום שיחה קלה עם החתן לעוררו אל בחינת שמחה של מצוה ובפרט במצוה ההיא. ואדם חשוב מקיים השמחה על ידי שהולך להסעודה שמכבד בזה את החתן בבחינת מה שאשה מתקדשת על ידי מה שהאדם חשוב מקבל ממנה כידוע ובחינת כבוד הוא ג"כ מעין מהות שמחה כדכתיב יעלזו חסידים בכבוד ועל כל זה הנזהר להושיט ג"כ להחתן איזה דבר מאכל או משקה או מרקד לפני הכלה או אומר קצת בדיחותא לפני החתן מה שמעוררו להדיא למעין שחוק ושמחה נגליית או משבח לפניו זיווגו באחת מכל זה די וכן הוא על צד היותר טוב:

ב

גם נראה פשוט דלא שייך הא דנהנה מסעודת חתן כי אם במה שאוכל על הסעודה שהכינוה במקום חופה לסעודת חתן וכלה מה שאין כן במה שרגילים לשלוח מגדנות או אפילו לחם ותבשילין שהוכנו לסעודת חתן וכלה לעיקר סעודת החופה ונשואין וכל שכן במה ששולחים מעות על פי שמחת חתן וכלה או נותנים שם בית הנשואין כל שאין אוכל מהסעודה בין כל המסובים לשמחת חתן וכלה במקום החופה דהיינו בית החתנות. אין בזה משום נהנה מסעודת חתן והרי ביו"ד סי' של"א יש מתירים גם לאבל לאכול בין המשמשין והרי להאבל א"א שישמח את החתן וכלה כלל ובפרט שאיננו יכול לבוא לחדרם לכ"ע ואפושי פלוגתא לא מפשינין וכן הוא לכ"ע גבי נהנה כו':

א

לשמח חתן וכלה. עי' בס' המקנה בק"א פי' נכון בדברי הגמ' פ"ק דברכות כל הנהנה כו' עובר בה' קולות כו' ע"ש:

ב

ולרקד לפניה. עי' בס' תורת חיים במס' עבודת גלולים דף י"ז בד"ה אבי ידייהו שכ' וז"ל ונרא' דאסור ללכת במחול עם הכלה בשבעת ימי המשתה אפי' אינו אוחז בידה ממש אלא בהפסק מטפחת כדרך שנוהגין מקצת ת"ח שבדור הזה אפ"ה לאו שפיר עבדי כדמשמע הכא דשום קריבה בעלמא אסור ואין לחלק בין כלה לאחרת דליכ' האידנא מאן דמצי למימר דדמיא עליה ככשורה ולא אמרו חכמים אלא כיצד מרקדין לפני הכלה ולא עם הכלה וכה"ג פסק ש"ס ברפ"ב דכתובות דאסור להסתכל בפני כלה כל שבעה כמו שאסור להסתכל באשה אחרת. ואותן בני בליעל ההולכים במחול עם נשים דעלמא עליהם הכתוב אומר יד ליד לא ינקה רע לא ינקה מעונשה של גיהנם וראוי לגעור בהן וכל מי שיש בידו למחות כו' עכ"ל ועח"מ וב"ש לעיל סי' כ"א ס"ה הובא בבה"ט שם סק"ט:

ג

ומבטלין ת"ת כו' עבה"ט ועי' בשו"ת יד אליהו סי' ט"ל מביא רמז לזה עת ספוד ועת רקוד בלא למ"ד להורות דמבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה. ומ"ש הבה"ט כבוד חתן וכלה עדיף מכבוד הרגל ונ"מ שאם יש לו כו' צ"ע קצת מדברי הבה"ט בא"ח סי' צ' ס"ק י"א:

ד

לשבר כוס. עפמ"ג א"ח סי' תק"ס סק"ד שהביא דבת' אבן שוהם סי' נ"א כ' דכוס זכוכית דוקא משא"כ בתנאים שוברין קדירה של חרס כו' ע"ש. ועי' בס' המקנה בק"א שכ' דמה שנהגו באשכנז לשבר כוס מלא יין צ"ע דהוי ביזוי אוכלין וגם ביזוי ברכה ע"ש. ועי' בט"ז א"ח סי' תק"ס שיש למנוע שלא יהא בהינומא של הכלה כסף או זהב ע"ש. ובפמ"ג שם כ' דמה שנהגו להלביש הכלה בתכשיט ממרגליות שקורין בינד"א צ"ע ע"ש. ולע"ד י"ל דלא אסור אלא המיוחד לכלה שאין שאר נשים לובשין כמותו משא"כ בינד"א שמתקשטות בו כל הנשים עשירות לא מקרי עטרות כלות וזה פשוט:

א

מצוה לשמח חתן וכלה ודין מת וכלה:
ולרקד לפניה לומר משמע דהאמיר' לאו היינו ריקוד אבל ברש"י פ"ב דכתובות מבואר דריקוד היינו האמירה ואגב נזכיר מה שחדשתי בס"ד בפשט זה בגמ' וז"ל בש"א כלה כמות שהיא לפי יופיה וחשיבות' מקלסין אות' ובה"א כל נאה וחסודה פירש"י חוט של חסד משוך עליה א"ל ב"ש לב"ה הרי שהיתה חיגר או סומא אמרי' כלה נאה וחסודה והתורה אמרה מדבר שקר תרחק אמרו ב"ה לב"ש לדבריכם מי שלקח מקח רע מן השוק ישבחנו בעיניו או יגננו בעיניו הוי אומר ישכחנו בעיניו מכאן אמרו חכמים לעולם תהא דעתו של אדם מעורבת עם הבריות ויש לדקדק טובא בהאי פלוגתא חדא ל"ל כלה הל"ל כמות שהיא הלא הוזכר' מקודם ותו לפי האמת בתו' שם כ' דאם יש בה מום ישתקו ולא ישבחוהו עכ"ל תימא דאין לך ביוש גדול מזה דביפו' ירקדו ובמכוערות לא ירקדו והרבה חשו חז"ל שלא לבייש בענין כזה כההיא בט"ו (באב) היו בנות ישראל יוצאות בכלי לבן שאולין כדי שלא לבייש מי שאין לו כדאיתא ביש נוחלין ותו דלישנא דכיצד מרקדין משמע בכל הכלות מרקדין כן ותו במ"ש מי שלקח מקח רע כו' האיך מביא ראיה ממה דאמרי אינשי על תקנ' חכמים דהא באמ' ע"ז שייך להקשות והא כתיב מדבר שקר תרחק ונראה דב"ש ס"ל דבלשון זה יאמר לכל הכלות כלה כמו' שהיא ופירושו שהכל' הזאת היא בכל השלימות הראויות לה וא"כ הוא שבח גדול להיפות ולאינם יפות אע"ג דאין שבח לענין יופי שלה מ"מ יש לפרש לפי ענינה שיש לה קצת מעלות בשאר דברים ובה"א כלה נאה וחסודה וזה הלשון יתפרש על הכלו' שאפי' חיגרת או סומא יש עליה חוט של חסד בעיני חתן שלה כי אלמלא לא מצאה חן בעיניו לא נשאה דהא צריך לראות את הכל תחילה והקשו עלי' ב"ש דהעולם יסברו דחסוד' דקאמר היינו שחוט של חסד שלה משוך בעיני כל אדם וזה שקר הוא והתורה אמרה מדבר שקר תרחק דהיינו שלא לדבר דברים הנראים לשקר בעיני הבריות ע"ז תירצו ב"ה דהא כבר נודע מנהג כל האדם שנוהגין שמי שלוקח מקח רע משבחין הרואים בעיניו כדי שלא יצטער וא"כ אף כאן בודאי יבינו כל העולם שחסידה דקאמר היינו בעיני החתן שלה כנ"ל נכון בפי' מאמר זה בס"ד:

ב

להכנסת כלה לחופה כתב בדרישה דפירש"י בגמ' להכנסת הכלה ללות מבית אביה לבית חופתה מזה נראה הגון ללות הכל' בזמנינו כשמביאין אותה תחת החופה כמי שנוהגים לעשו' לחתן ואדרבא היא עיקר שהרי לא נזכר אלא הכנס' כלה. והמרדכי פ"ק דכתובו' כתב דזימנין מקדש בשע' ברכת הנשואין ואז הכנסת כלה קודמ' לקידושין כי הכנס' היא שמסרה בשחרית להחתן קודם הברכה נמצא מה שהולכין בזמנינו כל הקהל עם החתן בשחרית לכסות ראש הכלה היא בזמנינו הכנס' כלה לחופה ע"כ בדרישה והוא תמו' האיך כ"כ דהא כתב רמ"א בסי' נ"ד דהמנהג עכשיו דמה שמוליכים אותה תחת המפ' שעל הכלונסות הו' חופה ותו דהרבה פעמים שביום החופה בשעת שמסלקין הנדוניא אם אין החתן משוה הולך משם ולא דאינו עליו חיוב שישאנ' מחמת כסוי ההינומא ותו דבהרבה מקומות מכסין הכלה בשחרית בלא חתן וא"כ האיך הוא חופה בלא חתן ע"כ נראה דלדידן לא היה כסוי ההינומא חופ' כלל אלא הכנה לחופה שתהיה אח"כ אז הולכ' אנשים לזה ואח"כ בשעת הולכ' לחופה שלנו שהוא הגמר אין הולכים אלא ללות החתן אבל לא ללות הכל' ששם כל הנשים הולכים עמה ואין להתערב שם עמהם וראיתי בקצ' מקומות שהרבה אנשים חשובי העיר הולכים באמת לקראת הכלה וכשמתקרבים אליה חוזרים לחוריהם להחופה וזה נקרא כג"כ לוי' ונכון הוא: