א
זמן נשואי בתולה וברכתה ואלמנה ואם אינו רוצה לעשות סעודה ובו ו"ס:
הנושא בתולה צריך לשמוח עמה ז' ימים שלא יעשה מלאכה ולא ישא ויתן בשוק אלא אוכל ושותה ושמח עמה בין אם הוא בחור בין אם הוא אלמון וחתן אסור בעשיית מלאכה ואסור לצאת יחידי בשוק (ר"ן פ"ק דכתובות ובפרקי ר"א):
ב
הנושא את הבעולה צריך לשמוח עמה ג' ימים בין בחור בין אלמון וי"א דבחור שנשא בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים (והאשה יכולה למחול על שמחתה) (ר"י נכ"ב):
ג
י"א שאין נושאין נשים לא בע"ש ולא בא' בשבת גזירה שמא יבא לידי חלול שבת בתיקון הסעודה ויש מתירין וכן פשט המנהג לישא נשים בערב שבת והוא שיטרח בסעודת הנשואין ג' ימים קודם הנישואין ומקום שאין ב"ד יושבים בו אלא בשני ובחמישי בלבד בתולה נשאת ביום רביעי שאם היתה לו טענת בתולים ישכים לב"ד ומנהג חכמים שהנושא את הבעולה ישאנה בחמישי כדי שיהיה שמח עמה ג' ימים חמישי בשבת וע"ש ושבת ויוצא למלאכתו יום א' (ונהגו שלא לישא נשים אלא בתחלת החדש בעוד שהלבנה במלואה) (הר"ן סוף פרק ארבע מיתות וע' בי"ד סי' קע"ט):
ד
אם החתן אינו רוצה לעשות סעודה וקרובי הכלה רוצים שיעשה סעודה כופין אותו שיעשה סעודה לפי כבודו ולפי כבודה:
ה
אין כונסין בתולה לחופה בשבת לפי שע"י החופה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה והוה ליה כקונה קנין בשבת ואלמנה אין חופה קונה בה אלא ע"י יחוד של ביאה זוכה במציאתה ובמעשה ידיה לפיכך צריך להתייחד עמה קודם שבת כדי שלא יהא כקונה קנין בשבת (וע' בא"ח סי' של"ט):
ו
אין נושאים נשים בח"ה לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמים אבל מחזיר גרושתו מן הנשואין אבל לא מן האירוסין:
באר היטב אבן העזר
ס״ד
א
ז' ימים. בסימן ס"ב נתבאר דלענין ז' ברכות בין בחור שנשא אלמנה. או אלמון שנשא בתולה מברכין ז"ב כל שבעה כשיש פ"ח. וכאן נתבאר דלענין שמחה שלא יעשה מלאכה צריך להיות דוק' בתולה. ול"ש הוא בחור או אלמון. אבל אם היא בעולה נתבאר בסעיף ב' ועיין אחרונים:
ב
מלאכה. הרב רמ"א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה ח"מ:
ג
בשוק. מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לבהכ"נ כל שבעה ימים כי אין בנמצ' שילווהו אותו מביתו לבה"כ ומבה"כ לביתו פרישה:
ד
הבעולה. ב"ח מדייק אם היא אלמנה ואינה בעולה צריך לשמח עמה ז' ימים:
ה
ז' ימים. דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים כמ"ש סי' ס"ב דמברכין כל ז' ימי משתה בבחור שנש' אלמנה. דקדקתי לפ"ז מאי הקשה הגמר' בכתובות דף ה' ע"א מאי איכ' בין ברכה לשקדו וכו'. לימא האיכ' בינייהו הא אם בחור נשא אלמנה דשקדו ליכא וברכה איכ' ע"ש ודו"ק. ועיין במגי"ד פרק יו"ד מה"א דין י"ב י"ג. ומש"ש ויש מי שכתב דהנהו לישנ' פליג' אהדדי ונקטינן כלישנ' בתר' ע"ש. אע"ג דלפי גי' ספרינו הוא לישנ' בתרא בחור שלשה לשמחה ע"ש. נ"ל דהה"מ מצא הגירסות הפוכות וכ"כ הרא"ה וכן הב"י ס"ס ס"ב ע"ש:
ו
שיטרח כו'. ואם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוק' ח"מ:
ז
כבודה. מיהו הכל לפי תואר הענין שאם הם יפזרו יותר מדאי ודאי אין לכוף. ואלמון דנשא בתול' וקרובי הכלה רוצים להוליך הכלה מבית אביה לבית בעלה בתוף ובכנור כמשפט הבנות הבתולות והבעל מוחה שאינו רוצה להרבות בשמחה מפני שהוא אלמון אין הבעל יוכל לעכב דעולה עמו ואינה יורדת עיין כנה"ג:
ח
לחופה. ואם היה לה חופה מבע"י והיתה נדה לדידן דעושין חופת נדה מהני חופה ומותרת לטבול בשבת עב"ש:
ט
ביאה. ר"ל יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה. וב"ח כתב דצריך להיות ביאה ממש ולא מהני יחוד ועיין ב"ש ויחוד שאמרנו היינו אחר הקדושין אבל קודם הקדושין לא מהני. וכל זה איירי אם היא טהורה אבל אם היא טמאה מותר לכונסה בע"ש דהא הוא אין בא עליה בשבת ואינו קונה אותה בשבת ט"ז:
י
שבת. ובין השמשות מותר דעל שבות לא גזרו בין השמשות במקום מצוה. ט"ז:
יא
בח"ה. עיין בא"ח סימן תקמ"ו דשם מבואר דמותר לישא בערב הרגל. וכתב מהרי"ט בחדושיו דדוק' בשחרית אבל לא סמוך לחשכה עיין שם דף נ"ב ע"ב:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
מסקנת הגמ' כתובות דף ז' ע"ב
ב
טור וכ"כ הרמב"ם בפ"ה מה' אישות שהוא מפור' בתוספתא ובפרקי ר"א בפי"ג החתן דומה למלך מה מלך אינו עושה מלאכה ואינו יוצא יחידי לשוק כך החתן
ג
שם ושם דס"ל דהני תרי לישנא שם סוף ע"א לא פליג וכמ"ש ה"ה שם ושכן דעת הרמב"ן והביאם הב"י ס"ס ס"ב
ד
ה"ה שם בשם הרשב"א דס"ל דפליגי אהדדי ונקטינן כלישנא בתרא וכ"כ הר"ן שם אלו השני דעות וכ' שנהגו כדעת הי"א
ה
הרמב"ם שם בפ"י וכ"כ ת"ה בשם הרמב"ן ושכ"כ הרב ן' מיגש חדא דאמרו חיישינן שמא ישחט בן עוף שם דף ה' ע"א
ו
טור בשם אביו הרא"ש ממסקנת הגמ' דמותר לבעול בתחלה בשבת וכמ"ש הר"ן טעמם מתירין
ז
שם דף ג' ע"א
ח
משנה ריש כתובו'
ט
שם במשנה וכמפר' טעמ' בברייתא שם דף ה' ע"א
י
טור בשם ה"ר אפרים וכ"כ ה"ה שם בשם הרב אבן מיגש ושכן העיד בשם הרי"ף ושכ"כ הרשב"א והרמב"ן דקי"ל עולה עמו ואינה יורדת עמו
יא
שם וכ"כ הרמב"ם שם מהירושלמי פ"ק דשבת
יב
משנה וגמ' מ"ק דף ח' ע"ב ונתבאר בא"ח סי' תקמ"ו ע"ש
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
י"א שאין נושאין כו' כ' הב"ש אבל בתו' ריש כתו' משמע דעושין סעודה והוא בד"ה מהו לבעול וע"ש בח"ש ומסתמא היינו בגמר בעילה ולפ"ז אפשר ליישב הסוגי' דף ו' מתיב ר"ח מאי לאו דאי לא בעיל וע"ש בתו' וכבר הירגש המהרש"א ופי' זלה"ה לפרש בלולא דברי התו' ואמר אף הנלע"ד ע"פ הנ"ל דתחלה שתירץ לבר משבת והי' ס"ד דאיירי כשלא בעל ל"ק עד מ"ש ל"ל דמשמיענו דשרי בעל גמר ביאה במ"ש ול"ח שמא ישחוט ב"ע דהא זה השקלא וטרי' לא ידע מי הבריי' האוסרת כדאי' ריש הסוגי' בתוס' ופריך והא ד' לילו' קתני ומשמען כולם בבעילה וכדמשני כשבעל מקשה א"כ מה קמ"ל ר"ל במה דנקיט עד מ"ש דהא השתא בתרווייהו לא בליל שבת ולא במ"ש יש חידוש:
ב
ואלמנה ע' ב"ש וע' נמי לעיל וכ' הב"ש בשם המ"ב ויחוד שאמרנו כו' אבל קודם הקדו' לא מהני וכו' כבר הבאתי ס' נ"ה בשם המ"ל שמשיג על המ"ב מדברי הרמב"ן וכן הבאתי מתשו' רש"י דחופה ואח"כ קדו' נמי מהני וא"ל להרמ' היא חופה שאינה ראוי' לביאה מדמחוסר קדו' די"ל דחזי' לביאה של קדו':
ג
אין נושאין כו' כ' הב"ש וכ' הרשב"א כו' וכן פ' בש"ע שם וכו' ומ"ש במ"א שמכריע דסעודה הראשונה אסורה בלילה ולע"ד הדין עמו כדכתבתי סי' ס"ב אך מה שמשיג על הכרעה הב"י ז"ל דבדרבנן שומעין להקל מתוספו' שהוא דרשה גמורה לע"ד ל"ק חדא שמהרש"א שם בכתו' הכריח דלהתו' לאו דוקא אלא נשואין עם סעודה ובלי סעודה דרבנן וי"ל דה"ה סעוד' בלא נשואין אך דרבנן ופי' המהרש"א מוכרח ודלא כהמ"א שם ס"ק א' שדוחה קושיא הח"ש בדברי תימ' שפסקינן כשמואל ולא כרב ותו דכבר כתבתי נמי סי' ס"ב דמשמע מל' הרמ' דעל סעוד' בלא נשואין ל"ש טעם לאסור כ"א משום אין מערבין דודאי דרבנן:
בית שמואל
ס״ד
א
צריך לשמוח עמה ז' ימים. אם היא בתול' אמרו חז"ל אפילו אם הוא בחור צריך לשמוח אות' ז' ימים ומכ"ש אם הוא אלמון דאז צריך לשמוח אות' יותר אבל אם היא אלמנ' אז יש לחלק בין ברכה לשמחה דברכה בא על שמחת לבו של החתן לכן אפילו אלמנה שנשאת לבחור מברכים כל ז' ימים דהוא משמח את עצמו אבל שמח' היינו ביטול מלאכ' תקנו משום תקנות דידה מ"ה אלמנה דא"צ פיתוי כ"כ סגי לה בביטול מלאכה ג' ימים כ"כ הר"ן לפ"ז נראה דיכולה למחול על השמחה וביטול מלאכה דהא משום תקנתא דידה תקנו יכולה לומר א"א לי בתקנה זו ומ"ש הר"ן החתן אסור בעשיית מלאכה משמע דלא מהני מחילה דידה לא כתב כן אלא לדע' הפוסקים שהביא בסעיף ב' דס"ל דצריך לשמוח ז' ימים הואיל דמברכים ז' ימים אין בדין שילך הוא למלאכתו והם יברכו בשבילו לפ"ז א"י למחול, והר"ן ס"ל כהני פוסקים דהא כתב וכן נהגו ורי"ו שכתב דיכולה למחול כ"כ לדיע' קמייתא והרב רמ"א שהביא דברי רי"ו בפשיטות צריך ישוב:
ב
וחתן אסור בעשיית מלאכ'. הרב רמ"א חידש בזה דלא מהני מחילה שלה וזאת לא נשמע מדברי המחבר מ"ש שלא יעשה מלאכה דה"ה דמהני מחילה שלה: ואסור לצאת יחידי. כתב בפרישה מזה נשתרבב המנהג שאינו יוצא החתן לב"ה כל שבעה ימים כי אין בנמצא שילווהו אותו מביתו לב"ה ומב"ה לביתו:
ג
הנושא את הבעולה. מדייק ב"ח אם היא אלמנה ואין בעולה צריך לשמוח עמה ז' ימים:
ד
י"א שאין נושאים נשים בע"ש. שמא ישחוט בן עוף אף על גב דמותר לבעול בשבת ש"מ דאין עושים סעודה בליל ביאה אבל בתו' ריש כתובות בסוגיא דם מפקיד פקיד משמע דעושין סעודה ועיין בח"ש:
ה
אין כונסים בתולה לחופה. ואם היה לה חופה מבע"י והיתה נדה תליא בפלוגתת הרמב"ם ושאר פוסקים לרמב"ם לא מהני חופה אז אסורה לטבול בשבת ולשאר פוסקים מהני חופה מותרת לטבול בשבת אף על גב דהיא זכתה תוספות כתובה מ"מ הוא קנה כבר אותה ולגבי אשה לא שייך קנין ועיין תשו' מ"ב סי' צ"א ולמ"ש לעיל סי' ס"א סק"ח יש תקנה אפילו להרמב"ם היכא שמודיע להחתן שהיא נדה:
ו
ואלמנה אין חופה קונה. כן איתא בירושלמי הני דכנסין ארמלין בע"ש צריכים להכנס מבע"י וכן בין השמשות מותר דכל שבות לא גזרו ב"ה במקום מצוה ט"ז, והרא"ש פ"ק דכתובות הביא דברי ירושלמי זה וכן תוספות פ"ק דיומא ש"מ דנשתנה דין אלמנה מבתולה, ולמ"ד חופה היינו יחוד שראוי לביאה קונה בבתולה אז אלמנה אינו קונה ביחוד אלא בביאה ולמ"ד חופת בתולה היינו יחוד שאינו ראוי לביאה אז באלמנה א"צ ביאה אלא יחוד הראוי לביאה ולהר"ן דס"ל חופה היינו שהביא אותה לביתו אם כן באלמנה לא מהני, ולא כח"מ בסי' נ"ד והמ' פ' משילין פסק באלמנה צריך ביאה וכ"כ במהרי"ל וי"ל דס"ל כשיטות הפוסקים דס"ל חופה של בתולה היינו יחוד הראוי לביאה, והרמב"ם דס"ל חופה היינו יחוד הראוי לביאה מ"מ י"ל באלמנה א"צ ביאה כי י"ל דלא פסק בירושלמי אלא כש"ס שלנו דאין מחלק בין אלמנה לבתולה וכ"כ בתשו' רמ"א סי' קכ"ה לשיטת הרי"ף, מיהו בתשו' מהרי"ל תפס עיקר כפי' הרמב"ם דחופה היינו יחוד הראוי לביאה ופסק כירושלמי מ"ה פסק באלמנה צריך ביאה, לפ"ז דעת המחבר דפוסק כאן כירושלמי ובסימן ס"א פוסק כרמב"ם דחופה היינו יחוד הראוי לביאה צ"ל כאן בעינן יחוד של ביאה היינו ביאה ממש ולשונו לא משמע כן וצ"ע, ובתשו' מ"ב סימן הנ"ל פסק דמהני יחוד באלמנה היינו ע"פ פסק הרב רמ"א סימן ס"א דחופת נדה הוה חופה מ"ה מהני באלמנה יחוד הראוי לביאה ויחוד שאמרנו היינו אחר הקידושין אבל קודם הקדושין לא מהני דקי"ל חופה בלא קדושין אינו קונה גם אסור להתיחד עמה שם בתשו' מ"ב, ולשיטות הפוסקים דצריך ביאה באלמנה לאו גמר ביאה בעינן אלא העראה דהא כבר קידש אותה והעראה אחר הקידושין קונה כמ"ש בסימן נ"ה ומ"ש בתשו' מהרי"ל העראה לא מהני תמוה וכבר הקשה עליו בתשו' מ"ב שם וכל זה איירי אם היא טהורה אבל אם היא טמאה מותר לכונסה בערב שבת דהא הוא אין בא עליה בשבת ואינו קונה אותה בשבת וכ"כ בט"ז, וכת' עוד אף על גב חופה לא מהני באלמנה מ"מ אם הבעל הולך עמה מן החופה להוליכה לבית הנשואים קונה אותה בהולכה זו ואין נראה:
ז
אין נושאים נשים בחול המועד. ע' בא"ח סי' תקמ"ו שם מבואר דמותר לישא בערב הרגל, וכתב הרשב"א מותר לעשות סעודה ברגל דעיקר שמחה הוא הנישואין לכן אם היה לו נישואין קודם הרגל אפילו לא עשה סעודה מותר לעשות סעודה ברגל וכ"פ בש"ע שם ובש"ג אצל המ' כתב בשם הריטב"א אסור לעשות סעודה בי"ט אא"כ נכנסו מעצמן:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
שלא כו'. וכ"מ שם ה' א' וכן בתוספתא התקינו שיהא בטל ג' ימים ה' וע"ש ושבת ג' ימי בטלה נמצא שמח ג' ימים וה"ה לבתולה ז' ימים ובפר"א פט"ז החתן דומה למלך כו'. ועבה"ג וז"ש בהג"ה וחתן כו':
ב
בין כו'. כמ"ש במתני' בתולה נישאת כו' ואלמנה כו' ואמרי' טעמא דאלמנה משום שקדו ואמרינן שם ז' א' ואב"א באלמון כו':
ג
הנושא כו'. עבה"ג וכ"מ פשטא דמתני' דקאמר בתולה נישאת כולי ואלמנה כו' וכן מדקאמר שקדו חכמי' על בנות ישראל מ' משום דידה הוא
ד
את הבעולה. דאלמנה שאמרו שם היינו בעולה ועתוס' שם ז' ב' ד"ה והא כו':
ה
והאשה יכולה כו'. כנ"ל דתקנתא דידה הוא:
ו
י"א כו'. שם דף א' ה' א':
ז
ויש כו'. עתוס' ז' א' ד"ה והלכתא כו' והר"ן דחאה דמיירי שכבר כנסה ועתוס' ג' א' ד"ה אי כו' ופ' הג"מ פ"י וראיה ממ"ש בפ"ד ח'. דמסר לה בשבת כו' ועתו"ס שם ובפ"ק דמ"ק דמותר לישא בערב הרגל ועתו"ס שם ד"ה אשה נישאת כו' והאידנא אף אלמנה ראו חכמי הדורות דבהא תקנתא ניח' לה טפי. שם בהג"מ וע"ל ס"ב בהג"ה אבל דעת הרמב"ם אפילו האידנא כמ"ש ומנהג כו' ועבא"ח סימן רמ"ט ס"ב דאפילו סעודת ארוסין אסור בע"ש כ"ש סעודת נישואין ועהג"מ דבפ"ק דמ"ק לא מ' כן דאמרינן וכולי מותרין בערב הרגל וכן בספ"ג דפסחים:
ח
והוא שיטרח כו'. שאם כו' ומנהג כו' כמ"ש בתוס' הנ"ל ד"ה אשה דאין עיקר הטעם משום ברכה ועתו"ס ב' א' ד"ה ותנשא כולי:
ט
ומקים כו' מתני' וגמ' ג' א':
י
אין כו'. עתו"ס דיומא י"ג ב' ד"ה ולחדת. א"ר חנינא כו':
יא
ואלמנה אין חופה כו'. הלשון אינו מדוקדק שתוס' שם כ' כן לס"ד דאין חופה באלמנה ולכן הצריכה ביאה מע"ש וכ"כ בא"ח סימן של"ט ס"ה אבל אחר כך חזרו תוספת וכ' דגם באלמנה אלא ייחוד כו' וכמ"ש כאן ובסימן נ"ד ס"ח בהג"ה וע"ש שכתב ואפילו את"ל שיש לאלמנה חופה ובקדושין יוד ב' ה"ד אי בביאה כ' ולא חילקו בין אלמנה לבתולה וכ"כ ב"י בסימן ס"א בשם בעה"מ וכמ"ש בסימן נ"ה ה"א ומ"מ משמע מדבריו דאין חילוק כלל בין בתולה לאלמנה אלא בסדינין שהיא לשם שמחה וכן נ"ל עיקר דבירושלמי אמר הלין דכנסין ארמלתא כו' הכניס' הוא החופ' ומ"ש באלמנה ה"ה לבתולה שכן אמר שם בבתולה ג"כ זה הל' דהכניסה צ"ל קודם השבת אלא אמר באלמנה משום דבתולה בלא"ה אין עושים הבעילה דס"ל לירושלמי דאסור וז"ל הירושלמי ריש כתובות בתולה נישאת ביום הרביעי כו'. תני בר קפרא אומר מפני שכתוב בה ברכ' כולי והלא כתיב ברכ' בבריו' אין כתיב ברכה בבריות אלא ביום ופריך מפני שאין כתיב ברכה בבריות הא אילו הוה כתיב בבריות היתה נישאת לא כן תני לא יבעול אדם בעילה בתחלה בשבת מפני שהוא עושה חבורה ומשני אלא כאחרי' מפני שאחרים מתירין כלום אחרים מתירין אלא כשכנס שעד שלא כנס אינו זכאי לא במציאתה ולא בהפרת נדריה מי שכנס זכאי במציאתה ובמעש' ידיה ובהפרת נדריה אם אומר את כן נמצאת קונה קנין בשבת א"ר מנא הדא אמרה אילין דכנסין ארמלין צריך לכונסה מבע"י שלא יהא כקונה קנין בשבת מבואר משום דבתולה בלא"ה אסור משום כניסה:
יב
ועבא"ח כו'. ששם כ' דוקא ביאה באלמנה והוא כסברא ראשונה בתוספת הנ"ל וכן צ"ל לדעת הרמב"ם דחופה היינו ייחוד וצ"ל באלמנה ביאה ממש:
חלקת מחוקק
ס״ד
א
צריך לשמוח עמה ז' ימים. בסימן ס"א סעיף ז' נתבאר דין ברכה שהיא כל ז' ימי המשתה בין בבחור שנשא אלמנה בין באלמון שנשא בתולה כי הברכה נתקנה על שמחת לבו של אדם ובחור שלא נשא עדיין אית ליה שמחה טפי אפילו נשא אלמנה ומכ"ש אלמן שנושא בתולה שמח טפי ע"כ ז' לברכה אבל שמחת אכילה ושתיה וביטול מלאכה ומשא ומתן הכל משום תקנתא דידה כי שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל ובבתולה תקנו ז' לשמח' ובבעולה ג' לשמחה כי הבתול' צריכה פיתוי ושמחה יותר מאלמנה ע"כ אפילו בחור שנשא אלמנה די לה בשמחה ג' ימים אעפ"י שמברך כל ז' ברכת חתני':
ב
וחתן אסור בעשיי' מלאכה. נראה דהגיה הרב דין זה אעפ"י שכבר כתב זה שלא יעשה מלאכה משום דמלשון הרב המחבר משמע דמשום לתא דידה תקנו כן ואם היא רוצה למחול על תקנתה הרשות בידה וכמ"ש בסמוך בשם ר' ירוחם וכדאמרינן בעלמא כל האומר אי אפשי בתקנ' חכמי' שומעין לו ע"כ כתב דאף דיכולה למחול על שמחתה דהיינו לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל במלאכה ולצאת יחידי לשוק אף שהיא מוחלת מ"מ הוא אסור בזה ומטעם שהוא דומה למלך כך היה נראה ליישב כוונת הרב בהג"ה זו אבל אין זה מוכרח:
ג
הנושא את הבעולה. הא דלא נקט את האלמנ' דהא סתם אלמנה מן הנשואין היא בחזקת בעולה משום דטעם שהאלמנה אין צריכה שמחה כ"כ מאחר שהיא כבר בעולה א"צ פיתוי ע"כ נקט אלמנ' בלשון בעולה:
ד
וי"א דבחור שנשא בעולה וכו'. הטעם כתב הר"ן דלא נפישי ימי ברכה מימי שמחה דאינו בדין שיהא משכים למלאכתו ומברכים לו ברכת חתנים (כמבואר לעיל סימן ס"א סעיף ו' דמברכין כל ז' ימי המשתה בבחור שנשא אלמנה) אלא ודאי ז' נמי אית ליה לשמח' וכן נהגו עכ"ל:
ה
והוא שיטרח בסעודת נשואין. בגמ' אמרו שקדו חכמים על תקנת בנות ישראל שיהא טורח בסעודה ג' ימים וכו' משמע אם הכלה וקרוביה מוחלין על טורח זה אין להקפיד וכן המנהג עתה שלא להקפיד בטורח ג' ימים דוקא:
ו
אלא על ידי יחוד של ביאה. כלומר יחוד הראוי לביאה אף שלא בא עליה וכבר כתבתי מזה סימן ל"ד וסימן ס' ובב"ח כתב שצריך דוקא לבא עליה ביום ו' ואין הדברי' ברורים וכבר כתבתי דאף בנמסר' לשלוחי הבעל הוי כאשתו ועיין בתשוב' משאות בנימן סימן צ"א:
ז
אין נושאים נשים בחה"מ. דין זה נתבאר בא"ח סימן תקמ"ו ושם נתבאר דארוסין מותר וערב הרגל מותר לישא אף על פי שז' ימי המשתה נמשכים בימי הרגל דלא אסרו רק יום הראשון של הנשואין משום דעיקר שמחה חד יומא ואין מערבין שמחה בשמחה ועוד טעמי' אחרי' הנזכרים בגמרא:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ס״ד
א
סעיף ג' בהג"ה ונהגו וכו' בעוד שהלבנה במלואה וכו' נ"ב עי' מ"ש בדין זה בחיבורי ליו"ד ומהדורא ו' סי' רפ"ב דרך אגב ייע"ש בעזה"י ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
סעיף ה' (ואלמנה) חופה דאלמנה בערב שבת"ק לפי מה שכתב הב"ש ז"ל לא מהני יחוד גם כן ליש אומרים. אך לפי הנהוג ששמעתי עכשיו. שאלמן פירש לילה ראשונה אחר החופה אין עוד שום חשש:
ב
מה שכתבתי במק"א אודות חופה בעש"ק שלא ליחדם אחר כך עד מוצאי שבת"ק. צלע"ע אודות השבע ברכות בליל שבת"ק אחר הסעודה וכן בסעודה שלישית שנוהגים לברך. ובכהאי גוונא שהוא רק כאירוסין ליש אומרים. אין לברך באולי כי מה שאנו מברכים תמיד תחת החופה שבע ברכות קודם הייחוד הוא מצד שעל כל פנים החופה דקונדסין היא אתחלתא דיחוד ותיכף בלי הפסק מיחדים ואין ההליכה בזה הפסק כיון שעוסקים הכל בשמחת החתן והכל בכלל החופה מה שאין כן בכהאי גוונא שיש הפסק גדול בין הברכות להיחיד הי' מקום חשש בזה. ומכל מקום נראה שאנו סומכים את עצמנו שהכסוי או קונדסין הם חופה וצלע"ע ואולי כיון שפשט המנהג להקל בחופת נדה על ידי זה מוכרע דקיימא לן שאין החופה מצד ייחוד הראוי כו' והחופה דקונדסין יש בהם גם כן משום הבאה לבית חתן כי לב בית דין מתנה בזה שיהיו הקונדסין נקנים להחתנים בזה אחר זה ומצד גוד חחית מחיצתא הרי זה כבית חתן ממש והוה ליה חופה טובה:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
ולא ישא ויתן. עיין בתשו' פרח מטה אהרן ח"ב ס"ס ס"ה אודות שני אחים שותפים בחנות א' והקטן נשא בתולה. וכתב דודאי ע"פ הדין מותר הגדול לפתוח החנות בתוך ז' ימי המשתה של אחיו הקטן ולישא וליתן ולא דמי לאבל (ביו"ד סי' ש"פ סכ"א) דכאן לא אסרי רק להחתן עצמו ולא לאחרים שלא יעשו מלאכתו או שלא יתעסקו בממונו אך אם יש מנהג בעיר לא ישנו ממנהגם ע"ש: (וכ"כ בס' כרם שלמה בשם מהריט"ץ סי' קע"ח שכ' דמה שאסרו מלאכה לחתן היא תקנה לשמחתו וא"כ ע"י שותפו אפשר שמותר לי בלי ספק לפתוח החנות וליקח חלקו מאותן הימים ע"ש. וכ' עוד בשם מהריב"ל ח"ג דחתן אסור להסתפר בז' ימי המשתה ע"ש):
ב
ושמח עמה. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' רל"א שנשאל חתן בתוך שנתו אם מותר לצאת בסחורה למדינה אחרת. וכ' דמל' הגמ' פ' משוח מלחמה משמע דלאו דלא יצא בצבא ועשה דנקי יהיה לביתו לא איירי אלא שלא יצא למלחמה ולא יספיק צורכי המלחמה אבל שלא ילך בסחורה לתועלתו ולהנאתו אין זה בכלל וכ"מ מל' הסמ"ג והרמב"ם פ"ז מה' מלכים. ובל' מנין המצות להרמב"ם נפל טעות מן המעתיקים ע"ש ועיין בס' בינת אדם שער ב"ה סי' ל"ז שכתב עליו דלא ראה שכן מפורש בליקוטי הפרדס ובס' החינוך דה"ה לצאת לסחורה אסור אך נראה דמהני מחילתה בזה ע"ש [עיין בתשו' חתם סופר אה"ע ח"ב סי' קנ"ה]:
ג
בעשיית מלאכה. עבה"ט וע' בח"מ שכ' דמ"ש בסעיף ב' דמועיל מחילה היינו לענין לאכול ולשתות ולשמוח עמה אבל לא לענין מלאכה דהוא אסור מצד עצמו שדומה למלך ועיין בס' המקנה בק"א שכ' דמונח מן הסוגיא דלא מקרי חתן לענין זה שיהא אסור במלאכה מצד עצמו אלא כשנושא בתולה ולפ"ז ממילא א"ש דברי הרמ"א דהא דכתב כאן מיירי בבתולה שאסור במלאכה מצד עצמו וצא מהני מחילה אבל בסעיף ב' נושא בעולה שפיר כתב דמהני מחילה משום דלא מקרי חתן לענין זה לאסור במלאכה מצד עצמו וכתב עוד ומיהו באלמון שנשא בתולה יש להסתפק אם האיסור מצד עצמו ובש"ס משמע דאסור מצד עצמו ע"ש:
ד
וכן פשוט המנהג לישא בע"ש. אבל בא' בשבת אין מנהג וכן מצאתי בשו"ת רמ"א סי' קכ"ד שכ' דאין מדרך לעשות הנשואין ביום א' כחוקות הכותים כו' ע"ש:
ה
ונהגו שלא לישא כתב בס' המקנה יש לדקדק מ"ש הרמ"א בא"ח סימן תקנ"א ס"ב ונוהגים להחמיר שאין נושאים מי"ז בתמוז כו' תיפוק ליה שהוא לאחר חצי חודש ויש ליישב עפמ"ש המג"א סי' ת"צ סק"ט בשם הרמ"א בתשובה וז"ל לכן דקדקתי וכתבתי והעם נהגו ולא כתבתי סתם וכן נוהגין ע"ש:
ו
אלא בתחיל' החודש. עיין בס' פני יהושע בק"א למס' כתובות סי' א' שתמה על הטור וכל הפוסקים שכתבו בפשיטות דהאידנא אשה נשאת בכל יום בין בתול' ובין אלמנה היכא דליכא משום שקדו והלא היה להם לפרש דלכתחלה מיהא יש לחוש לטעמא דברכה (דהיינו שתינשא בה' ותבעל כו') משום עצה טובה כדמשמע מלשון רש"י ותוספת והר"ן והמרדכי ז"ל וביותר יש לתמוה על הגהת רמ"א ז"ל שהביא שנהגו שלא לישא אלא בתחילת החודש כו' ומי עדיף האי סימנא דלא נזכר בגמרא כלל מטעמא דברכה שהיא ברייתא דבר קפרא ואין לבטלה בידים. והאריך בזה ליישב קצת וסיים מ"מ כל הרוצה נקיים דברי חכמים יש לו לחוש לכתחילה לטעמא דברכה וינוחו לו ברכות על ראשו ע"ש:
ז
וקרובי הכלה רוצים. כתב בס' המקנה לכאורה משמע דאם אין קרובי הכלה מקפידים מהני מחילה כמש"ל ס"ב ואף שכתבנו לעיל ס"א דלא מהני מחילה משום שמחת עצמו צ"ל דהכא מיירי לעשות סעודה לאחרים לפי כבודו וכבודה ואין זה ענין למחילת שמחתם עכ"ד:
ח
ואלמנה. עיין בס' שעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעיף ג' שכ' דהיינו דוקא מן הנישואין אבל אלמנה וגרושה מן האירוסין ודאי דיש לה חופה כבתולה ובהכי מסולק קושיית תשובת משאת בנימין סי' צ' ע"ש עוד. ועיין בהגהת טעם המלך שם ס"א בענין בעולה בלא נשואין איך דינה לענין זה אי כבתולה או כאלמנה ע"ש:
ט
יחוד של ביאה. עבה"ט מ"ש וב"ש כ' דצריך להיות ביאה ממש כו' ולעיל סי' נ"ה סק"ו הביא הבה"ט משם הב"ש דאלמנה לא מהני מה שהביאה לביתו ובעינן עכ"פ יחוד דחזיא לביאה כו' משמע דא"צ ביאה ממש א"כ הדברים סותרים זא"ז. אך המעיין בב"ש כאן יראה דזה שכ' הבה"ט משמו דצריך ביאה ממש אין זה דעת הב"ש כלל רק שכ"כ בשם המרדכי ומהרי"ל וגם כ' דמוכרח לפרש כן בדעת המחבר מאחר דפסק בסי' ס"א דחופה של בתולה היינו יחוד הראוי לביאה א"כ כאן באלמנה בעינן ביאה ממש. אבל לדינא משמע דעת הב"ש כדברי המ"ב שהביא שם דמהני יחוד באלמנה והיינו ע"פ פסק הרמ"א בסי' ס"א דחופת נדה הוי חופה כו' ע"ש. ועי' בט"ז ביו"ד סי' קנ"ז סק"ו שדעתו להחמיר כדברי המרדכי ומהרי"ל דבעי ביאה ממש וכתב דאף שבס' מ"ב סי' צ' כ' דיחוד ג"כ קונה במקום הראוי לביאה מ"מ יש להחמיר כיון דגדולים אוסרים ע"ש (אלא דכאן באה"ע כ' הט"ז גופיה דכל זה בדורות הראשונים שלא היו עושין חופה על כלונסאות אלא שהי' בית מיוחד לנישואין ולשם הולכין החתן והכלה ואין שייך מסירת רשות דהא לא הלך עמה אלא כל א' בא בפ"ע אבל לדידן כו' והובא דבריו כב"ש סי' נ"ז ובסי' זה וחלק עליו וכתבתי מזה לעיל סי' נ"ה סק"ב ע"ש וע' בס"ק שאח"ז) אך דעת הב"ש כאן ולעיל סי' נ"ה סק"ד אין נראה כן וכ"נ דעת המג"א בא"ח סי' של"ט ס"ק י"א ע"ש וכ"כ בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני חופה בע"ש והעתקתי לשונו לעיל סי' נ"ה ע"ש ומ"ש הבה"ט ויחוד שאמרנו היינו אחר הקידושין כו' הוא מדברי הב"ש בשם מ"ב ועמ"ש בזה לעיל סי' ס"א סק"א ועי' בח"מ לעיל סי' נ"ה סק"ט: ומ"ש הב"ש כאן לתמוה על מהרי"ל שכ' דאף העראה לא קני באלמנה וכן תמה עליו בתשוב' מ"ב ע' בזה בס' בני אהובה פ"י מה"א שכ' ליישב דברי מהרי"ל בטו"ט ע"פ דברי הרי"ף פ' הבע"י ע"ש ועי' בתשו' ח"צ סי' ב' בשם הגאון מהרא"ב ז"ל מ"ש בפירוש דברי הירוש' בזה ע"ש ועי' ביאור רבינו הגר"א ז"ל:
י
לפיכך צריך להתייחד עט"ז וב"ש ועי' בס' המקנה בק"א שצידד להתיר כדעת הגאון מהר"א אשכנזי וסיים ומ"מ אין לסמוך ע"ז לכתחילה וראוי לייחד קודם שבת אפי' בבתולה כמ"ש המ"ב אבל בדיעבד אין לאסור כבעילה מטעמים הנ"ל: ועוד נראה שיכול להתנו' קודם הביאה שלא יזכה עי"ז בשום זכיה עד שיתייחד עמה אחר שבת וכיון ששניהם אינם רוצים שיזכה בביאה זו כגון זו שומעין להם כמ"ש כל האומר אי אפשי בתקנת חכמים שומעין לו עכ"ד. ועי' בס' ישועות יעקב סק"ג שהוא ז"ל מסתפק בזה בהתנו מתחילה שלא יהא לו זכות אי מהני ודעתו נוטה דלא מהני ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
סי' ס"ד ב"ש אות ו' ולמ"ד חופה. נ"ב ע' תשובת פני יהושע חאה"ע סי' ג':
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ד
א
לפיכך צריך להתיחד כו' פירוש אחר החופה כ"כ התוספת פ"ק דיומא שיש לייחד האלמנה אחר ברכת הנשואין קודם לשבת ואפילו יחוד לחוד בלא ביאה קונה עכ"ל ומ"מ יחוד הראויה לביאה בעי' וכ' במשאת בנימיןסי' כ' דאע"ג דבמרדכי ובמהרי"ל כתבו דדוקא ביאה בעי' ולא סגי ביחוד לחוד לא קי"ל כן דרוב הפוסקים לא כ"כ. כ' עוד שם במה שנוהגין ליחד האלמנה מבעוד יום קודם החופה מנהג גרוע הוא אפי' אם טהורה דהא עדיין אינה ראויה לביאה דכלה בלא ברכה אסורה כנדה א"כ יש למנוע אותו המנהג וכ"כ בדרישה וז"ל דאם היא טמאה מותר לכונס' בע"ש ושם אין מייחדין דהא אסורה משום נדה ואין כאן איסור קונה קנין בשבת דהא לא יבא עליה בשבת ביאה ראשונה. כתב במשאת בנימין שם וראיתי תשובה אחת להחכם ר' אלעזר אשכנזהי שהורה למעשה בק"ק פוזנא בא' שנשא אלמנה בע"ש ולא נתיחד עמה קודם שבת והתיר לבא עליה בשבת וכבר נתווכחו עמו חכמי ק"ק פוזנא וחלקו עמו בזה הוא כדאי לחלוק (על) דבריו שם תשובה מטעם שחופה קונה באלמנה כמו בבתולה וראיותיו אין בהם ממש והוראה זו כשגגה מלני השליט אלא אסור לבוא עליה בשבת אם לא נתייחד עמה אחר החופה מבע"י בחדר מיוחד ע"כ ואני אומר דודאי ענין זה שאמר מהר"א אשכנזי דיש חופה באלמנה כמו בבתולה א"א אומר' דהפוסקים מתנגדים לזה אלא נ"ל דרך אחר להתיר לדידן דהיינו אע"ג דחופה אינה קונה באלמנה היינו מצד החופה עצמה אבל יש כאן קנין מצד מסירתה לרשות הבעל כל שהולך עמה הבעל מן החופה להוליכה לבית הנשואין באותו הליכה קונ אותה כמו שהוכחתי בסי' ס"ג צ"ל נ"ו) באלמנה ההולכת עם בעלה לבית כולי כמו שדקדקנו שם ול"ד למנהג קודם בזה שלא היתה הלכת החתן עם הכלב לבית החופה ששם נעשה הנשואין ע"ש גם באלמנה יש היתר לכל הפחות בדעבד אם לא נתייחדה עמו מבע"י אחר החופה לבא עליה בשבת ומלבד זה נראה לי להקשות דהא בבתולה הוי איסור בחופה בשבת דשם הוי החופה קנין אפ"ה כ' רמ"א בא"ח סי' של"ט דלפעמים שאין הצדדים יכולים להשוות בנדוניא ונמשך עד החשיכה ואפ"ה נותנין קידושין מחמת של יהיה ביוש לחתן וכלה וסומכין על אותה דיעה דס"ל דאם יש מצוה כגון שאין לו אשה ובנים דמקדשין בשב' א"כ למה לא נימא גבי אלמנה ג"כ הכי וק"ו הוא דחופה היא כל עיקר' כדי שע"י ניקנית לו ע"י קידושין משא"כ בביאה שעיקרה לקיום מצוה לא לקנין אלא דמ"מ נראה כמ"ש הפוסקים בלשון זה נראה כקנין והוא שבות א"כ למה לא תכריע מצות פ"ו לדחות השבות ותו ראיה ממ"ש דטור סי' ע"ו דיש איסור אפילו ביחוד בלא כתובה ואפילו התפסת מטלטלין לא מהני ואפ"ה אם לא נכתבה הכתובה בע"ש מותר לתפיס מטלטלין בשבת כדי שיבעול א"כ מ"ש משבות דכאן דיהא אסור אפילו דיעבד ותו ראיה מ"ש מההיא דפ"ק דכתובות מת אביו של חתן ופתו אפוי דכונס הכלה לחופה ובועל בעילת מצוה ופורש כו' הרי דאע"ג דל חל עליו (הבעילות) (צ"ל האבילות) כיון שלא נקבר עדיין מ"מ יש עליו אנינות כמ"ש התוספת שם והיה לנו לומר שאע"פ שמטעם פסידא דסעודה התירו לו לדחות האבילות ולעשות משתה מ"מ למה נתיר לו הבעילה דהא בזה ליכא פסידא אם ימתין א"כ למה לא נתיר לו ביאה ראשונה בשב' כל ששכח מליחד או שלא ידע הדין דזה הוה אונס וכ"ת ביאת בתולה השיב טפי מצוה מביאת אלמנה זה אינו דהא התו' כתבו שם הטעם דקרי לביאת בתולה בעילת מצוה משום דעי"ז יבוא לע"ו א"כ הך ביאה אינה אלא הכשר מצוה ק"ו ביאת אלמנה שהיא מצוה עצמה שאפשר שתתעבר למה נדחה אותה כל שכינס' כבר מכל זה נראה דהאיסור הביא' באלמנ' בשבת הוא שלכתחילה לא יבוא לידי כך ודוגמא לזה כ' רמ"א בסי' של"ט בא"ח לענין קידושי בתולה בשבת וכן אמרה לשון ירושלמי שאמר הני דכנסין ארמלין צריך למכנס מבע"י וכן הטור כ' לשון לכתחילה תקנו שלא יבא לידי איסור אלא שהש"ע בא"ח סי' שכ"ט כ' כונס אלמנה לא יבוא עליה ביאה ראשונ' בשבת נימא שכוונתו דאם כנסה כבר ולא רצה תחיל' ליחד עמה אסור לו (ביאה הראשונ') בשבת משא"כ באם שכח או שלא ידע הדין שמותר בביאה בשבת ואף אם ירצה שום למדן לדחות על קושיות אלו מ"מ ראיה ראשונה שזכרתי מטעם מסירת רשות כיון שהולך עמה מן החופה אין ע"ז פה להשיב כנלע"ד ובעל מ"ב אלו נחית למה שזכרנו לא הי' כתוב שהור' כן כי שגגה היא ולא יאונ' לצדיק כל און:
דברי המגיה כתב ב"ש סק"ו וכ"ז איירי כו' וכ"כ בט"ז וכ' עוד אע"ג חופה לא מהני באלמנה מ"מ אם הבעל הולך עמה מן החופה להוליכה לבית הנשואין קונה אותה בהליכה ואינו נראה עכ"ל והנה לא כתב ע"ז שום סתיר' ולא שום ראיה על מה ולמה א"צ ואפשר משום דהט"ז כתב דאין ע"ז פה להשיב לכן לא היה לו מה להשיב וכ' סתם ואינו נראה אבל דברי הט"ז נכונים בזה דהא בגמ' דידן לא מצינו שום חילוק בין בתולה לאלמנה רק דחילוק זה נלמד ממה דאי' בירושלמי הלין דכנסין ארמלין בע"ש צריך למכנס' מבע"י משמע דבכונס בתולה אין הדין כן ובודאי כל כמה דמצי לאקרובי חלוקתן שבין אלמנה לבתלה מקרבי' דלא תהוי חילוק גדול ביניהם כיון דלא נמצא החילוק בגמ' דידן וא"כ כיון דלדידן החופה היא מה שמעמידין פרוסה על הכלונסות וזה קונה בבתולה א"כ באלמנה אף דחופה זו אינה קונה מ"מ הבאתו שמביא אותה לביתו אח"כ הוא קנין וזה החילוק שבינה לבתולה דא"ל דגם בבתולה אין זה נקרא חופה רק מה שאוכלים אח"כ במקום צנוע ביחד דהוי כמו יחוד וזהו החופה כמו שמסיים רמ"א וזהו דוקא החופה אבל אם לא היו אוכלין במקום צנוע לא היה מהני מה שהכניסה תחת הכלונסות א"כ כיון דזה הוא דוק' החופה אף בבתולה א"כ באלמנה לא מהני גם זה מה שאוכלין במקום צנוע דהוא יחוד כמו ש' הכ"ח דיש למנוע לכנוס שם רבים וגם הב"ש כ"כ א"כ באלמנה לא מהני יחוד לחוד כי אם ביאה א"כ למה חלקו על החכם מהר"א אשכנזי במה שאירע שלא נתייחדו קודם הא אפי' אם היו מתייחדים לא מהני דהא צריך דוקא ביאה עצמה אלא ודאי דהרמ"א כ' זה מה שאנו יוצאים ידי כל החששות אף באלמנה כמ"ש הט"ז סי' נ"ו סק"ד ז"ל ובזה ניחא לי מה שלא הזכיר רמ"א בסי' נ"ד דבאלמנה אין חופה קונה כולי ע"ש א"כ מיירי רמ"א אף באלמנה ובדיעבד יצא בבתולה בכניסה תחת הכלונסות ובאלמנה צריך גם שיביאנה לביתו ואז קונה אותה בדיעבד בזה כיון שהכניסה לביתו לבא עליה אחר כך ומה שכתבו התוס' בשם הירושלמי דבאלמנה צריך לייחדן מבע"י היינו כשלא הביאה לביתו כמ"ש הט"ז בסי' נ"ו סק"ד וכ"כ החמ"ח בסי' נ"ד סק"ז בשם הר"ן סהבא"ה לביתו מהני גם באלמנה ומ"ש הב"ש בסק"ד דהר"ן מיירי דוקא בבתולה הוא דמהני' הכניסה לביתו אבל לא באלמנה אין זה כלום דראיי' הר"ן הוא מגמ' דאמרי' אלמנה מן הנשואין אעפ"י שעדים מעידים שלא נסתרה כו' ובגמ' דידן אין חילוק בין בתולה לאלמנה אם כן לגמ' דידן מיירי גם באלמנה רק הירושלמי מחלק באלמנה ובזה נוכל לומר מנ"ל לומר דהירושלמי חולק על הגמ' וס"ל דלא מהני באלמנה הכניסה לביתו דלמא הירושלמי ס"ל דמהני באלמנה אם הכניס' לביתו מבע"י אבל בבתולה ס"ל דא"צ גם לזה שיביא' לביתו כי חופה קונ' בה אף בלא הכניסה לביתו דבלא"ה נוכל לומר לגמ' דידן מהני גם חופה גרידא בלא הכנס' לביתו רק שאין לנו ראי' ע"ז כ"א על הבא' לביתו מכח דאמרינן אע"פ שעדים מעידים שלא נתסרה מכח זה אנו למידין דהובא' לביתו מהני ואפשר לומר דאף פחות מזה מהני אף באלמנה אלא דאין לנו ראי' ע"ז א"כ כיון דמציני בירושלמי חילוק באלמנה דצריכין להכניס מבע"י למה נאמר שהוא נגד הגמ' וצריך דוקא יחוד דאדרבא איפכא מסתברא דבאלמנ' הוא דצריך כניסה לביתו וכניסת' מהני אבל בבתולה א"צ גם לזה דחופה לחוד מהני בה ובזה לא יחלוק הירושלמי על הגמ' כיון דלא מצינו דצריך בבתול' הבאה לביתו כמ"ש וגם הב"ש בר"ס ג"ו מביא דברי הט"ז באריכות ולא כתב עליו מידי וטפי היה לו לכתוב שם דאינו נראה לפי דעתו שכתב שם דמסירתו לרשותו מהני ליורש' מטעם דמחלה לו וא"כ א"צ כניסה לחופה והבא' לביתו דמסירה לרשותו לחוד מהני לירושת' אבל באמת דברי הט"ז נכונים דהא יש לדקדק בדברי הט"ז שכתב ונראה מזה דאפי' באלמנה אין חופה קונה בה מ"מ כאן שהבעל הולך עמה מן החופה כו' הא כאן לא נזכר כלל מחופה דאלו הי' מיירי כאן מחופה לא היה צריך קודם לזה דמיירי בבתולה כלל מסירה לרשותו כי חופה קונה בלא מסיר' לרשותו בבתולה א"ו דלאו בחרא עניינא מיירי בבתולה ובאלמנה אלא בתרי עניינא בבתולה מיירי בלא הכניסה מקודם לחופה ובזה מהני אם הכניסה לרשותו ובאלמנה מיירי שהכניסה מקודם לחופה וחופה אינה קונה אות' אלא דאז הוא מכניס לחופה כמו בתולה בלא חופה ובזה מיירי אם היה בעל' או שלוחין עמה קונה אות' לירושת' ע"י הכנסה לרשותו דאל"כ דגם באלמנה מיירי שלא הכניסה מקודם לחופה א"כ יהיה בתולה גרוע מאלמנה דבבתולה כתב וכן אם הלך האב או שלוחי האב עם הבעל ונכנס עמה בחצר ונתייחד עמה לשם נשואין משמע ביחוד לחוד לא מהני דבעינן דוקא לשם נשואין וכ"ש דלא מהני הילוך לחוד עם הבעל וכן סיים בהדיא אבל אם עדיין כו' אפי' נכנס הבעל עמה לחצר ללון כו' ועדיין לא נתיחד עמה לשם נשואין אם מתה ירשנה אביה ובאלמנה כתב וכן אם היתה בוגרת כו' ואין עמה לא בעלה ולא שלוחו ומת' אין הבעל יורש אותה משמע דאם הבעל או שלוחו עמה יורש אותה אף בלא נתייחד' כלל וא"כ גרע בתולה מאלמנה דבבתולה לא מהני כ"א יחוד לשם נשואין ובאלמנה א"צ ליחוד כלל וא"ל דלענין זה גרע טפי בתולה מאלמנה דבתולה היא ברשות אחרת דהיינו ברשות אביה ואינה יוצ' מרשותו כ"א ע"י מעש' רבה דהיינו יחוד לשם נשואין אבל באלמנה דאינה ברשות אחרת מהני כניסה לרשותו מיד כיון דאין כאן דעת אחרת דמנ"ל הא דהא בגמרא דכתובו' דף מ"ח לא מחלק כלל בין אלמנה לבתולה ומנ"ל להקל באלמנה מה שלא נמצא בש"ס דבהליכה עם הבעל או שלוחו לחוד מהני בלא יחוד כלל א"ו דכאן מיירי שהכניסו מקודם לחופה ואז אלמנה היא כמו בתולה שלא נכנסה לחופה רק דבזה עדיפא אלמנה אחר החופה מבתולה קודם החופה דבאלמנה אפי' אם הלכה עם הבעל חוד ולא נתייחדה עמו כלל מהני לירש אותה כיון דהי' לה חופה מקודם אף שאין חופה קונה אות' לדעת הירושלמי מ"מ מהני עכ"פ לעניין זה וגם טעם שכתבנו דאין כאן דעת אחרת אבל בבתולה דאיכא דעת אחרת בעינן דוקא יחוד לשם נשואין כיון דלא הי' לה חופה מקודם ובזה לק"מ מה שהקשה הב"ש על מה שכתב בש"ע אלמנה שלא הלכו שלוחיו עמה אין הבעל יורש אותה ת"ל אפילו אם הלכו שלוחיו עמה אינו יורש דכיון דחופה לא מהנה באלמנה כ"ש דמסירה לא מהני באלמנה דגרע מסירה מחופה ופי' מ"ש לק"מ דבאלמנה מיירי שהי' לה חופה מקודם ואם היה שלוחיו עמה היה מהני מטעם מסיר' כמ"ש ובודאי לאו משום מחילה נגעי בה אלא מטעם קנין נגעו בו דבודאי אי לא היה קונה אותה לא הי' אמרינן דמחלה בלתי שום טעם וריח אלא דכאן הטעם דהוי קנין לענין ירושה דאחולי מחלה לי' לענין זה דלהוי כניסת' לרשותו אחר הכופה קנין לענין ירושה כיון דמצינו דחופה לחוד קונה בבתולה לגמרי אמרי' דבאלמנ הוי עכ"פ קנין לענין ירושת דבוודאי מחל לו לענין זה ומכח זה דחקו התו' עצמם לפרש גם לענין שאר מילי הוי קנין ולא אתא לאפוקי רק לענין תרומה לא קנה ע"ש ואלו הי' הטעם משום מחילה בלא קנין לא הי' דוחקים התו' לזה כלל דדוקא בירושה שייך לומר דמחלה משא"כ בשאר מילי וכ"ז בלא הכניסה לביתו אבל בהכניסה לביתו אחר החופה בודאי מהני בדיעבד אפי' בלא יחוד מבע"י מותר לבוא עליה בשבת דהבאתו לביתו אחר החופה קוניה אותה וכן אם היתה נדה מורת לטבול בשבת דהבא' לביתו כדי לבוא עליה אח"כ קונה אותה דלא כב"ש שחולק על החמ"ח בשה כמ"ש עכד"ה): דבר ברור דמ"ש שצריך יחוד מבע"י ה"ה דמהני בין השמשות דהא איתא בא"ח סי' שמ"ב כל שבות לא גזרו עליו בין השמשות במקום מצוה או דוחק:
ב
אין נושאין נשים כו' עיין מה שכתב בא"ח סי' תקמ"ו:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5