א
מתי מברכין ברכת חתנים ואם אוכלין בהרבה בתים ובו יג סעיפים:
צריך לברך ברכת חתנים בבית החתן קודם נישואין והן שש ברכות ואם יש שם יין מביא כוס יין ומברך על היין תחלה ומסדר את כולם על הכוס ונמצא מברך ז' ברכות ואם אין יין מצוי מברך על השכר:
ב
יש לאדם לישא נשים רבות כאחד ביום אחד ומברך ברכת חתנים לכלם כאחד אבל לשמחה צריך לשמוח עם כל אחת שמחה הראויה לה אם בתולה ז' ימים ואם בעולה ג' ימים ואין מערבין שמחה בשמחה: הגה ואין לעשות חופת ב' אחיות ביחד (סמ"ק בשם ספר חסידים וי"א דאף בשתי נכריות יש ליזהר שלא לעשותן כאחת משום איבה שמא יכבדו אחת יותר מחברתה (מרדכי פ"ק דמ"ק) ואין נזהרין מזה ואדרבא יש מכוונים לעשות חופות עניות עם חופות עשירות משום מצוה (הגהות מיי' בשם ר"י מפריז):
ג
אם יש שני חתנים יחד מברכים ברכת חתנים אחת לשניהם: הגה ואפי' לא היו החתנים ביחד אלא שהיה דעתו על שניהם כמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ה לענין מילה וי"א דאין לברך לב' חתנים ביחד משום עין הרע (הגהות מיי' פ"י דאישות) וכן נוהגין לעשות לכל א' חופה בפני עצמו ולברך לכל א' אבל לאחר הסעודה מברכין להרבה חתנים ביחד אם אכלו ביחד:
ד
אין מברכים ברכת חתנים אלא בעשרה גדולים ובני חורין וחתן מן המנין בין כשאומרים אותה בשעת נשואין בין כשאומרים אותה אחר ברכת המזון אבל כשאין אומרים אחר ברכת המזון אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י' (ומ"מ ג' בעינן) (הר"ן פ"ק דכתובות):
ה
מברכין ברכת חתנים בבית חתנים אחר ברכת המזון בכל סעודה וסעודה שאוכלין שם ואין מברכין ברכה זו לא עבדים ולא קטנים:
ו
עד כמה מברכין ברכה זו אם היה אלמון שנשא אלמנה מברכין אותה ביום ראשון בלבד ואם בחור שנשא אלמנה או אלמון שנשא בתולה מברכין אותה כל ז' ימי המשתה (ואלו ז' ימים מתחילין מיד לאחר ז' ברכות שבירך בראשונה) (תשו' הרא"ש כלל ס'):
ז
ברכה זו שמוסיפים בבית חתנים היא ברכה אחרונה מז' ברכות שהיא ברכת אשר ברא: הגה וי"א דאף אשר ברא אין מברך כל ז' אלא כשמזמנין אחרים אבל אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין (הר"ן בשם הרמב"ן) וכן נוהגין. במד"א כשהיו האוכלים הם שעמדו בברכת הנשואין ושמעו הברכות אבל אם היו האוכלים אחרים ולא שמעו ברכת נשואין בשעת נשואין מברכין בשבילם אחר בהמ"ז ז' ברכות כדרך שמברכין בשעת נישואין והוא שיהיו י' וחתן מן המנין וי"א שאפי' היו בשעת החופה ושמעו הברכות אם לא אכלו שם עד עתה מקרי פנים חדשות ומברכים בשבילם ז' ברכות אחר ברכת המזון וכן פשט המנהג: הגה וי"א דאם היו שם פנים חדשות אע"פ שאין אוכלין שם מברך בשבילם לילה ויום (הר"ן פ"ק דכתובות):
ח
י"א שאינם נקראים פנים חדשות אלא א"כ הם בני אדם שמרבים בשבילם וי"א דשבת וי"ט ראשון ושני הוי כפנים חדשות בסעודת הלילה ושחרית אבל לא בסעודה שלישית וכן פשט המנהג: הגה ועכשיו נהגו במדינות אלו לברך ז' ברכות בסעודה ג' ואפשר משום דרגילים לבא פנים חדשות. וי"א מטעם דרגילין לדרוש והדרשה הוי כפנים חדשות:
ט
י"א שאין לומר ז' ברכות על כוס ברכת המזון אלא מביא כוס אחר ואומר עליו ז' ברכות וחוזר ולוקח כוס של ברהמ"ז ואומר עליו בפה"ג וי"א שאין צריך אלא על כוס של ברכת המזון מברך ז' ברכות וכן פשט המנהג (ובמדינות אלו נוהגין כסברא הראשונה וי"א דאפי' לאשר ברא לחוד בעינן שתי כוסות (מ"כ מנהגים ישנים) וברכת אירוסין וברכת חתנים אומרים אותה על ב' כוסות אפי' מקדש בשעת החופה (ונוהגין להפסיק ביניהם בקריאת הכתובה) (כ"כ התוס' ואשיר"י):
י
י"א שאם החתן יוצא מחופתו אפי' כלתו עמו והולכים לאכול בבית אחר אין אומרים שם ברכת חתנים וה"מ כשדעתו לחזור אח"כ לחופתו אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו בית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין ברכת חתנים וכן לפעמים שהולכין החתן והכלה לעיר אחרת צריך לברך שם ברכת חתנים אם הוא תוך ז' (ואין דעתו לחזור) (ב"י):
יא
בני החופה שנתחלקו לחבורות אפי' אם אכלו בבתים שאינם פתוחים למקום שהחתן אוכל כולם מברכין ברכת חתנים לא מבעיא אם השמש מצרפן אלא אפי' אין השמש מצרפן כיון שהתחילו לאכול אותם שבשאר בתים כשהתחילו אותם של בני החופה כלם חשובים כאחד לברך ברכת חתנים כיון שאוכלים מסעודה שהתקינו לחופה:
יב
השמשים האוכלים אחר סעודת נשואין י"א שאין מברכים ז' ברכות וי"א שמברכין ולזה הדעת נוטה:
יג
הסועד בבית חתנים משיתחילו להתעסק בצורכי סעודת נשואין ולהכינה עד שלשים יום אחר הנשואין מברך נברך שהשמחה במעונו שאכלנו משלו אם היה י' מברך נברך אלהינו שהשמחה במעונו וכו' והם עונים ברוך אלהינו שהשמחה וכו' וכן סעודה שעושים אותה אחר הנשואין מחמת הנשואין עד שנים עשר חדש מברך שהשמחה במעונו והאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה ומ"מ נראה דאף לאלמון שנשא אלמנה אומרים שהשמחה במעונו בשלשה ימים שהוא שמח עמה:
באר היטב אבן העזר
ס״ב
א
נשואין. ולדידן דעושין חופת נדה א"צ להקדים הברכות לחופה וכן נוהגין שמברכין ברכת אירוסין ונשואין תחת החופה ד"מ עיין בה"י וב"ש. ומחויב לעמוד כל העומדים שם על רגליהם בשעת ברכת ז ברכות כנה ג. ברכת חתנים אין להם סדר ומי שחסר א מהנה מברך אותה כשזוכר אגרות הרמב"ם סי' כ"ג. ועיין במהרי"ק שורש קנ"ח הטעם למה שאינו מברך שהחיינו. קטן פחות מי"ג שנים שנשא אשה אם מברכין ברכת נשואין ע"ל סי' ל"ד ס"ק ט' מש"ש. וכנה"ג כתב דלפי מה שנוהגין דעושין חופת נידה ומברכין ז' ברכות א"כ פשיט' דמברכין בקטן שנש' אשה ע"ש דף צ' ע"א:
ב
היין. ומקדימין ברכת בפה"ג ואח"כ ששה ברכות אבל בברכת המזון מברכין ששה ברכות ואח"כ בפה"ג בה"י:
ג
על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מרמב"ם פ"י מה"א. אבל הרא"ש והטור כתבו דלא סגי בלא כוס. נוהגין לקרות הכתובה בין ברכת אירוסין לברכת נשואין כדי להפסיק קצת משום ברכת היין שמברכין עוד פעם אחרת על כוס של נשואין מהר"ם מינץ וכ"כ הרמ"א סימן זה ס"ט. ובקושטאנטינ' נוהגין לקרות הכתובה קודם ברכת אירוסין ומפסיקין בקדושין בין ברכת אירוסין ונשואין כנה"ג. אם בירך ברכת חתנים קודם ברכת אירוסין חוזר ומברך ברכת חתנים אחר ברכת אירוסין הרא"ם ח"א סי' ד'. ומדברי ריב"ש סי' פ"ב נראה דא"צ לחזור ולברך ברכת חתנים:
ד
גדולים. ובדיעבד אינו מעכב רק לכתחלה יש להדד אחר עשרה. ואם א"א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד ד"מ מיהו ברכת אירוסין לכ"ע א"צ עשרה אלא לכתחלה כמ"ש ס"ס ל"ד:
ה
בלבד. עיין אחרונים שהעלו דדוק' ביום ראשון ובסעודה קמיית' ואם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה. ואם לא אכלו סעודה קמיית' עד הלילה יש להסתפק אם יש לברך ז' ברכות בלילה וכל זה באלמון שנש' אלמנה. מיהו בבתולה או בבחור ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין ז' ברכות בסעודה שניה אם ליכ' פנים חדשות. ובאלמון שנש' אלמנה לא מהני פנים חדשות ועיין ב"ש וח"מ. התחיל לאכול ביום ראשון סעודה קמיית' באלמון שנש' אלמנה ונמשכה הסעודה עד הלילה מברכין בלילה ז' ברכות ולא ביום שלאחריו כנה"ג דף צ"א ע"א סל"ג. והא דאמרינן באלמון שנש' אלמנה דאין מברכין רק ביום ראשון לבד היינו ז' ברכות אבל הברכה אשר ברא מברך כל ג' ימים אפילו באלמון שנש' אלמנה כ"כ הטור בה"י ועיין סעיף י"ג:
ו
מברכין. ומכ"ש שהשמחה במעונו שאין מברכין ב"ש ח"מ:
ז
שמעו וכו'. דבבחור או בתולה מהני פנים חדשות כל שבעה ואפילו אם רק אחד פנים חדשות מברכין בשבילו הר"ן ב"ח ואחרונים:
ח
המנהג. ומהרש"ל פוסק כדיעה א':
ט
ויום. רוב פוסקים חולקים ע"ז ולכל סעודה בעינן פנים חדשות עיין ב"ש ח"מ:
י
חדשות. וצ"ע אם פורים נקר' פנים חדשות כנה"ג:
יא
הראשונה. היינו דוי הסר וברכת המזון על כוס א'. וששה ברכות על כוס השני. ובפה"ג על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכין ז' ברכות. וכשאין אומרים ז' ברכות אלא אשר ברא אומרים נודה לשמך. וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכות פרישה. כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים השמחה במעונו דאין שמחה כשיצר הרע שולט ב"ש:
יב
כוסות. וכן ראוי לנהוג. ב"ח:
יג
כוסות. כלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה מברך פעם א' על שני הכוסות אחר כוס אחרון:
יד
חתנים. ועכשיו מברכים ז' ברכות אפי' במקום דלא היה החופה ט"ז ומהר"ל מפראג וכ"כ הר"ן ועיין כנה"ג דף צ' ע"ב סכ"ו:
טו
תוך ז'. אפילו אם לא היה מברכים ז' ברכות עדיין אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברבין ב"י. וט"ז חולק ע"ז וכתב אם לא קבע באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר. נעשה אותו מקום שהלכו לשם מקום החופה ומתחילין ז' ימי משתה מיום שבא לשם ב"ש:
טז
משתה. ודוק' שסוערים עמו אחרים כמש"ל:
יז
עמה. וה"ה אשר ברא כמש"ל. ודוק' באלמון שנשא אלמנה אבל במחזיר גרושתו אין אומרים השמחה במעונו בה"י וכ"כ מהר"ש ח"א סי' ס"ד. וכתב כנה"ג דהיינו דוק' במחזיר גרושתו מן הנשואין אבל מן האירוסין צריך לברך השמחה במעונו ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
ל' הרמב"ם בפ"י מה' אישות מבריית' כתובות דף ז' ע"ב ונוסח הברכות מפורשים שם
ב
כתב ה"ה פי' שאין היין מעכב ופשוט הוא
ג
טור בשם רבינו ניסים הביאו אביו הרא"ש בפסקיו שם (ולעיל בסימן ל"ד גבי ברכת אירוסין כתב המחבר אין שם יין או שכר מברך בפני עצמה והטעם דמעכב יותר בברכת נשואים משום דבעינן דוקא שבע' ברכות כן כתב הב"ש ועיין בנ"צ ובח"מ)
ד
לשון הרמב"ם בפ' הנזכר וכתב ה"ה דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ"ק דמ"ק וכו' ומיעקב אבינו
ה
שם במ"ק דף ח' ע"ב מימר' דרב יהוד' אמר שמואל וכו' וכתבו התו' שבירושלמי דריש לה מדכתי' מלא שבוע זאת וגו'
ו
טור בשם אביו הרא"ש הלכה למעשה בתשוב' כלל כ"ו
ז
וכ"כ הרשב"א מטעם להפריש בחתונת' שיהא ניכר וב"י הביאו ע"ש
ח
ל' הרמב"ם בפ' הנזכר ממימר' דר' יצחק וכו' כתובות דף ח' ע"א
ט
לאפוקי עבד וקטן ממסקנת הגמ' ברכות דף מ"ז ע"ב
י
טור וכ"כ אביו הרא"ש בפסקיו שם וכ"כ הר"ן ושכ"נ מדברי הרמב"ם
יא
ל' הרמב"ם בפ"ב מהלכו' ברכו' ממימרא דר"ה וכו' כתובות דף ז' ע"א
יב
שם
יג
מהא דרב אשי איקלע וכו' שם
יד
שם
טו
טור וכפרש"י שם
טז
שם וכ"כ התו' והרא"ש שם
יז
שם ושם
יח
שם בשם התוס' גבי בני חבור' שקידש עליו היום פסחים דף קב ע"א וכ"כ הרא"ש שם וכתב שכן נוהגים באשכנז וצרפת
יט
שם בשם מנהג ספרד שכ"כ התו' שם בשם ר' משולם
כ
כ"כ התו' שם דרגילין זה בלא זה כדאמרי בכתובות דף ז' ע"ב מברכין ברכת חתנים בבית חתנים וברכת אירוסין בבית אירוסין
כא
טור בשם אביו הרא"ש
כב
שם
כג
שם בשם ר' יחיאל בשם מר הר"ר יהודא
כד
כלבו
כה
שם בשם הר"ר טוביה
כו
מימרא דרב פפא כתובות דף ח ע"א
כז
שם
כח
מימרא דרב פפי משמי' דרבא שם
כט
טור בשם ספר המצוה
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
יש לאדם לישא כו' זה מהרמ' וכ' הה"מ דבר ברור הוא ויש לו סמך בפ"ק דמ"ק דף ח' ובעניותי ל"מ סמך יותר ממה דתנן התם לא ישא נשים במועד שמשמע לי' הא בחול שפיר דמי ואפילו נשים רבות כאחת ומפני שי"ל נשים דעלמא כ' סמך ולא ראיה ואפשר נמי משוה דלהאמוראי דמפרשו שלא מטעם אין מערבין אלא מטעמי אחרינייתא ודאי שרי דהא טעמייהו ל"ש בנשיאות נשים כאחת אף דלמ"ד משום אין מערבין אף זה ראוי לאסור פו' כהרבים ורב בתוכם דהל' כותי' באיסורא אך צ"ע הרי מסיים ואין מערבין שמחה בשמחה ושם מבואר דלמ"ד זה ע"כ דעם הנשואין בלא סעודה נמי שייך אין מערבין ומשום דעקר שמחה חד יומא דהא נשואין במועד אסור אף בלא סעודה וע' בא"ח סי' תקמ"ו בס"א ומ"ש נשיאות ב' נשים ונלע"ד דלהכי דקדק פ"ז מה' י"ט וכ' אין נושאין במועד כדי שלא תשתכח שמחת החג בשמחת הנשואין (דהיינו טעמא דרב) ומארסין במועד ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין ולא סעודת נשואין שלא יערב הרי דנקיט על הנשואין טעם בפ"ע ועל הסעוד' טעם בפ"ע וסובר דאידך אמוראי אף דמודו לדינא דאין מערבין כדמשמע בהסוגי' משלמה ובהירושלמי מיעקוב מ"מ לא רצו לפרש המתני' דאסרה הנשואין אף בל"ס דסברי דל"ש אין מערבין אלא בשמחת סעודה דומי' דשלמה אבל בנשואין לחוד ל"ש כ"א טעמא דרב מדרשה בחגך ולא באשתך או טעמא דהאידך אמוראי וכ"ז ל"ש בנשיאות נשים רבות אבל על הסעודה הקפיד שם והכא לעשות לכל אחת שמחה הראוי' לה ואין מערבין דמשמע דמחויב לשמוח בז' ימי משתה לכל אחת בפ"ע זה אחר זה וכבר מבואר בב"י א"ח סי' הנ"ל דלהרמ' אף דשרי לישא ערב המועד מ"מ אסור לעשו' סעודת נשואין במועד ומה שכתב בה' אשות ואפילו בחש"מ אין נושאין נשים כמו שבארנו ור"ל בה' י"ט לפי שאין מערבין ע"כ דסמך בעיקר טעם האיסור בחש"מ על ה' י"ט ולא נקיט הכא טעמ' דאין מערבין כ"א כדי לכלול ולאר טעמא שמסיים בהלכה י"ג כבש"ע הכא אמנם כ"ז אפשר לדחוק בהרמ' שכ' דאסור לעשות סעודת נשואין במועד משום דא"מ די"ל הא בנשואין בל"ס ל"ש א"מ אבל להב"י ז"ל שבא"ח סמך על הרשב"א בתשו' שמתיר לעשות אף סעודה ראשונה של נשואין במועד אם נשא ערב המועד אך דהרשב"א כ' להדי' בטעמו נראין הדברים בין עשה סעודה ובין לא עשה שעיקר השמחה הן הנשואין ואין מערבין אותה עם שמחת הרגל אבל הסעודה טפילה לעיקר השמחה וזהו שאין עיקר השמחה אלא יום אחד שהוא תחילת הנשואין הרי דסובר דבנשואין עיקר ההקפידה של אין מערבין ואף בל"ס ק' דא"כ אף נשיאו' ב' נשים בל"ס ליתסר אמנם למה שמכריע המ"א שם דסעודה ראשונה אסורה במועד אבל אח"כ מותר הכל ניחא וכבר הביא ראי' נכונה מסוכה ומהגהות הרא"ש שם דמותר סעוד' ז' ימי משתה במועד אם נשא ערב הרגל ודע' הרמ' דאסור (ודלא כדדחק הב"י ז"ל דאיירי במחזיר גרושתו) נמי מוכרעת לע"ד ממה דקתני דאסור לעשות סעודת אירוסין דמשמע אפי' מארס יומא קמא אסור הסעוד' אפילו ביום המחר' והב"י ז"ל הוכרח לדחוק לפסקו להוסיף ולבאר ובלבד שלא יעשה סעודת ארוסין בשעת ארוסין וע"ש במ"א ולהנ"ל ניחא דאסור לעשות עיקר סעודת ארוסין ועיקר סעודת נשואין דהיינו הקמייתא ואף הרמ' שכ' ואסור לעשו' ס"נ נמי איירי בעיקר הסעוד' דהיינו קמייתא וא"כ שפיר י"ל הא בנשואין בל"ס ל"ש א"מ ושפיר דנושא ב' נשים ועושה לכל אחת בפ"ע סעודה הראוי' אך מה דמשמע קצת דצריך לשמוח עם כ"א ז' ימי משתה בפ"ע עדיין צ"ע:
ב
וחתן מן המנין בגמ' איתא וברכו' אבלים בעשרה ואין אבל מן המנין וכ' הפ"י ז"ל הטעם דקי"ל כל בי' עשרה שכינתא שרי' ואין השכינה שורה מתוך עצבות וזה ליתא דא"כ מכ"ש שלא יצטרף לתפילה אבל זה ל' רש"י ז"ל מגילה ך"ג שהרי הוא אומר ברכה למנחמין בפ"ע ואין כוללם יחד:
ג
ביום ראשון בלבד ע' ח"מ וב"ש דדין אלמן ואלמנה הנשואי' ביום ואינם אוכלין עד הלילה נשאר בספק אם לברך וא"כ בודאי ראוי שלא לעשות הנשואין עד סמוך לחשיכה או שיעשו הסעודה מיד רובה ביום וכן מסיק תשו' ב"ח סי' קי"ט ושם מבואר דמנהג מדינות פולין עושים אף חופת בתולו' בין מנח' למערב סמוך ללילה וכן ראיתי נוהגין והסעודה ראשונה של חתן וכלה עם השושבני' לבד שהיא מיד אחר החופה נמשכת עד שיתאספו בלילה הקרואים ואינם מפסיקים בבה"מ עד גמר הסעודה העיקרית ואז מברכין בה"מ עם ברכו' חתנים בלי פקפק ואולם במדינה זו נוהגים לעשות החופה באמצע היום והחתן והכלה עם השושבני' מפסיקים ומברכי' בה"מ אחר סעודתן בלא ברכו' חתנים כלל ואך בלילה אחר סעוד' הקרואי' מברכים ברכות חתנים ולא שפיר עבדו דנהי דבלילה ראוי לברך מטעם פנים חדשות אבל ביום מה"ת שלא לברך עכ"פ שהש"ב ואשר ברא אם היא בלא עשרה ואם היא בעשרה אף ברכות חתנים יש לברך:
ד
אבל אם היו האוכלים וכו' כ' ב"ש ובי"ד סי' שצ"א כ' ב"ח אחר ביאת מצוה אין מברכין א"ב וש"ב ומכ"ש דא"מ ז' ברכות ותימא וכו' וע"כ ר"ל דעל הרוקח ורמ"א ז"ל שהעתיקו שמשמע שם שדרכם הי' ביו' ב' שלאחר החופה בסעודת דגים להפסיק מלומר שהש"ב ל"ק לי' אף דבגמ' איתא מז' עד ל' וכו' אומרים שהש"ב והברור דלאחר בעילות מצוה איירי משום די"ל במקום הר"י שהביא הרוקח היו נוהגין מיד ביום ב' להפסיק מטעם המבואר ס"ס זה דהנהיגו הגאונים למנוע מלומר שהש"ב אחר ז' כן במקומו הי' נראה להם טעם דערבה כל שמחה שלא לומר מיד ביום ב' ואילך וזה נמי לע"ד טעם מנהג ק"ק קראקא שמביא הב"ח סי' זה ושם בי"ד שנהגו מיד בליל ב' להפסיק מלומר שהש"ב וסמכו עצמם על הנאמר במ"ק עיקר שמחה חד יומא ולא כב"ח ז"ל שדחק בטעמם מפני שנשים בבית יותר מבליל' ראשונה שבלי ספק אצלי שבלילה ראשונה אמרו אף כי היו נשים בבית והעד שעיקר אמירות שהש"ב מבואר בטור בשם הרא"ש שהוא במקום עיקר ישיבו' חתן וכלה ומסתמא הכלה עם השושבינו' וגם מה לי חדא אשה ומה לי הרב' במקום שאין יחוד ולא פריצות שעליו הזהיר הס"ח שמביא א"נ אפשר הרוקח איירי במקום שהיו סועדים סעודה זו של דגים ביום ב' אך עם בני ביתו בלא אורחים וע"פ הרמב"ן כדאי' סעי' זה משא"כ לפי' הב"ח שם שפו' שאף אשר ברא לא אמרו מפני שהי' אחר ב"מ שבברכה זו אנן שוים לדינא דגמ' יפה התמיה וכבר נראה מסדור הרמ"א ז"ל דברי הרוקח שם בי"ד והכא לא אלא אדרבא כ' סעיף זה וכן נוהגין משמעות דעתו שאף מנהג זה שבמקו' הרוחק ודק"ק קראקא אין לנהוג כ"א כמבואר הכא בש"ע שתוך ז' כ"ז שסועד עם אורחים המזומני' בכיון לסעודה דיש לברך שהש"ב וא"ב:
בית שמואל
ס״ב
א
קודם נישואין. כ"כ הרמב"ם ולשיטתו שפיר משום דס"ל חופה היינו יחוד ואסור להתייחד בלא ברכות אף על גב דס"ל ברכות אין מעכבין מ"מ לכתחלה בעי' שאל יחסר שום דבר כמ"ש בסי' הקודם והרא"ש דס"ל דלא בעי' חופה הראוי לביאה ס"ל דא"צ לברך קודם הכניסה וכ"כ בד"מ והטור דפוסק כהרא"ש ופוסק דמברכים קודם החופה י"ל ברכות אין עיכוב לברך מברכים אבל כשהיא נדה לדחות הנישואין עד שתטהר א"צ, והר"ן כתב עוד טעם דמברכים קודם כדי שתהיה עובר לעשיה וכן קי"ל דמברכים ברכת ארוסין קודם הקדושין כמ"ש בסי' ל"ד, ומה שאנו מברכים ברכת נשואים תחת החופה משום בחופה ליכא יחוד והוי עובר לעשיה קודם שאוכלים ביחד במקום צנוע ומזה ג"כ ראיה דעיקר החופה הוא האכילה במקום צנוע דאל"כ קשה על מנהג שלנו איך עושים שני דברים הסותרים זא"ז דמברכים קודם הקדושין כדי שיהיה עובר לעשיה וברכת נישואין מברכים תחת החופה, מיהו י"ל ב"א שאני דמדכיר הארוסין בברכה לכן צ"ל עובר לעשיה משא"כ ב"נ כמ"ש בסוף סעיף ט', ובד"מ כתב לדידן דעושין חופת נדה א"צ להקדים הברכות לחופה:
ב
מביא כוס. בהרא"ש איתא דלא סגי בלא כוס וברמב"ם משמע דסגי בלא כוס ומ"ש בח"מ בשם המגיד דאין הכוס מעכב ל"ד כי המגיד לא כתב זאת בב"ח אלא בב"א ושם לכ"ע כוס אין מעכב כמ"ש בהרא"ש והא דמעכב יותר בב"ח משום דגמרי' ז' ברכות דוקא, ומקדימין ברכת בפה"ג ואח"כ ששה ברכות וכשמברכים בהמ"ז מברכים ששה ברכות ואח"כ בפה"ג ולא כראב"י וכ"כ בד"מ ובתשוב' מ"ב סי' מ' פוסק כראב"י וכן הוא בתו' פ' ע"פ דף ק"ב ומנהג שלנו י"ל הטעם שאל יהיה נראה דמברכים בפה"ג לצורך בהמ"ז ולא משום ז' ברכות לכן מאחרין בפה"ג כ"כ ב"ה:
ג
משום עין הרע. כתב בפרישה ה"ה שאין לברך על שני מילות ברכה א' ולמול כאחת משום עין הרע ובט"ז שם מחלק ביניהם ע"ש:
ד
אלא בעשרה. ובמקום דליכא עשרה אין לעשות נישואים כ"כ הרשב"א ובפסקי מהרא"י חולק ע"ז והב"י הסכים לדברי הרשב"א ובד"מ כתב אין דבריו נראים אלא אין הברכות מעכבין מיהו לכתחילה יש ליזהר ולהדר אחר עשרה, ואם א"א בעשרה אלא בטורח גדול הוי כדיעבד כמ"ש בת"ה טורח גדול הוי כדיעבד וברכת ארוסין לכ"ע א"צ עשרה אלא לכתחלה כמ"ש ס"ס ל"ד:
ה
ביום ראשון. בש"ס איתא רב אשי יומא קמא בריך כולהו היינו בבתולה וכתב הרא"ש יומא קמא היינו סעודה קמייתא מיהו אם לא אכלו עד לילה מברכים משום דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו עכ"ל, נשמע דס"ל יומא קמא היינו יום הראשון וסעודה קמייתא אבל אם כבר אכלו באותו יום אין מברכין בסעודה שניה אם ליכא פ"ח, ואם לא אכלו באותו יום אז סעודה קמייתא בלילה יש פ"ח, ואלמון ואלמנה לא מהני פ"ח דהא תניא מברכים לבתולה שבעה ואוקמי בש"ס דהיינו היכי דאיכא פ"ח אז מברכים כל שבעה וקתני לאלמנה יום א' ש"מ אפילו היכא דאיכא פ"ח אין מברכים באלמנה יותר מיום א' וכ"כ בטור ובאגודה לפ"ז אם לא אכלו ביום הראשון אין מברכים בלילה דהא הלילה לא הוי יום הראשון ופ"ח לא מהני וכ"כ ברי"ו, אלא בבדק הבית השיג ע"ז וכ' להרא"ש אפי' באלמנה מברכים בלילה וראיתי בתשו' סי' ל"ט מפרש דברי הרא"ש מ"ש אם אכלו בלילה לא גרע מפ"ח ה"ק אפי' באלמנה אם לא אכלו עד לילה מברכים משום דלא גרע מפ"ח בבתולה, והרי"ף והרמב"ם נראה דס"ל יומא קמא היינו כל היום מברכים וכן הוא בפסקי תו' וכ"כ הש"ג אצל המ' וכ"כ הר"ן בשם תו' כל ז' ימים כשיש פ"ח מברכים בשבילם כל היום והיינו משום דס"ל כשיטה זו, ובאגודה משמע דס"ל יומא קמא היינו סעודה קמייתא אפילו אינה ביומא קמא לכן באלמנה מברכים בלילה אם לא אכלו ביום נמצא בסעודה קמייתא אם לא אכלו ביומא קמא תליא נמי בפלוגת' זו וכן אם אכלו ביום קמא שני פעמים תליא נמי בפלוגתא זו לדעת הרי"ף אפילו בסעודה שניה מברכים אפילו אם ליכא פ"ח לפי זה צ"ל מה דתניא מברכים באלמון יום א' ולבתולה ז' ימים ה"ק כמו בבתולה דמברכים ז' ימים היינו כשיש בכל יום פ"ח מברכים כל היום אפילו אם אכלו כמה פעמים כן הוא באלמון כיון שיש בסעודה קמייתא פ"ח מברכים כל היום אפילו אם אכלו כמה פעמים אבל אחר יום הראשון לא מהני פ"ח וכ"כ בפרישה סכ"ב ונראה בכל פלוגתות אלו אמרי' ספק ברכות להקל, וע' בי"ד סי' שפ"ח:
ו
וי"א דאף אשר ברא. הר"ן כתב בשם הרמב"ן אפילו שמחה במעונו אין מברכים כשאינו סועד עם אחרים בש"ע משמע דוקא לענין הברכה א"ב הביא דעת הר"ן אבל ש"ב אומרים אבל בד"מ לא משמע כן דכתב האידנא נוהגין כרמב"ן וכ"כ בח"מ לפי המנהג שאין מברכים א"ב כשסועד עם בני ביתו מכ"ש ש"ב אין מברכין:
ז
אבל אם היו האוכלים וכו'. בבחור או בתולה אז מהני פ"ח כל ז' ואפילו אם רק אחד פ"ח מברכים בשבילו כ"כ הר"ן וכ"כ ב"ח, ובי"ד סי' שצ"א כתב ב"ח אחר ביאת מצוה אין מברכים א"ב וש"ב ומכ"ש דאין מברכים ז"ב ובש"ך הביא דבריו ותימא דהא מדינא דש"ס בתולה נבעלה ליל ה' ותניא מברכים כל שבעה:
ח
וכן פשט המנהג. מהרש"ל פוסק כדיעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם:
ט
לילה ויום. כבר כתבתי רוב פוסקים חולקים ע"ז לכן כתבו הפוסקים טעם מברכים בליל שבת ובשחרית ואי היו ס"ל כפוסקים דמברכים בשביל פ"ח לילה ויום לק"מ דהא שבת הוא פ"ח ולדעת רמ"א שהביא כאן דעת פוסקים אלו ובסמוך כתב טעם הא דמברכים בסעודה שלישית משום הדרשה הוי כפ"ח צ"ל מ"ש כאן מברכים לילה ויום היינו סעודה א' ביום וסעודה א' בלילה ולא יותר מש"ה צריך ליתן טעם הא דמברכים בסעודה שלישית, וק"ק כיון דכבוד היום עדיף הוי היום כפ"ח ולמה אין מברכים בשחרית ובס"ש דהא לפוסקים אלו מברכים בשביל פ"ח לילה ויום היינו שני סעודות:
י
שמרבים בשבילם. כתב ב"ח אפילו אם עכשיו אינם מרבים בשבילם אלא הם ראוים להרבות בשבילם הוי פ"ח והיינו לדעת הפוסקים דס"ל פ"ח הם שאוכלים שם אבל להר"ן שהביא בהג"ה א"צ להרבות בשבילם אלא ששמחים בשבילם בני החופה:
יא
נוהגים כסברא הראשונ'. היינו דוי הסר ובה"מ על כוס א' וששה ברכות על כוס השני ובפ"ה על כוס ברכת המזון ואין אומרים דוי הסר אלא כשמברכי' ז' ברכות וכשאין אומרין ז"ב אלא א"ב אומרי' נודה לשמך, וא"צ להכין כוס השני אלא בעת שאומר הברכו' פריש' כתב ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' אין אומרים ש"ב דאין שמחה כשיצה"ר שולט:
יב
דאפי' לא"ב. כתב בד"מ לא ראיתי נוהגים כן וטוב להחמיר וב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:
יג
אין אומרים שם ב"ח. בסוכ' פ' הישן כתבו תו' והרא"ש גם א"ב וש"ב אין אומרים והר"ן ריש כתובות ובפ' ע"פ כתב ש"ב אומרים דלא תלי' בחופה דהא אמרי' ג"כ קודם החופ' לדינא דש"ס ובמ' פ' הישן כתב כתו' וכן משמע מסקנ' הד"מ, ובט"ז מאריך בדין זה וכתב עכשיו מברכים ז"ב אפי' במקום דלא היה החופה וכתב בשם הגאון מהר"ל מפראג דפסק כן וכתב הא דאמר בש"ס אין שמח' אלא בחופה שאני התם דלא הי' יכול לשמוח כראוי אבל בעלמא איכא שמחה ומברכים ז"ב אפי' שלא במקום החופה:
יד
אם הוא תוך ז'. ואפילו אם לא הי' מברכים ז"ב עדיין אלא מיד אחר החופ' הלכו למקום אחר ושהו בדרך עד אחר ז' אין מברכים ב"י וט"ז חולק ע"ז וכ' אם לא קבעו באותו מקום אלא מיד אחר החופה הלכו למקום אחר נעש' אותו מקום שהלכו לשם מקום החופ' ומתחילי' ז' ימי משתה לשם ודין זה נובע מדברי רי"ו וט"ז מפרש דברי רי"ו דכוונתו כל אימת דבאו לאותו מקום אפילו אחר ז' מתחילין ז' ימי משתה:
טו
מברך ש"ב. בג' דוק' כמו א"ב כמ"ש הר"ן בשם הרמב"ן ודוק' אם אינו אוכל עם ב"ב לבד:
טז
אלא בז' ימי המשתה. אחר החופ' אבל קודם החופ' בליל ה' או ביום ו' אין אומרים ועיין בכל בו:
יז
ומ"מ נרא' דאף לאלמון וכו'. משמע אשר ברא אין מברכין ובטור כ' ג' ימים שהם ימי משתה מברכים א"ב ואומרי' ש"ב ואפילו לדעת הסמ"ג שכתב בבתולות אחר ז' ימי משתה אין אומרים א"ב מכל מקום בג' ימי משתה של אלמון לא פליג ומודה דמברכים א"ב ואם החזיר גרושתו כ' בספר ב"ה דא"א ש"ב וראי' לדבר דמותר להחזיר גרושתו במועד:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
קודם נישואין. רמב"ם וטור וכתב ב"י כמ"ש בפ"ק דפסחים דכל הברכות מברך עובר לעשייתן והר"ן כ' לא מטעם זה דהא ברכת השבח הן וכמו בכל הברכות דפ' הרואה ועבא"ח סי' מ"ו מש"ש אלא דהרמב"ם אזיל לשיטתו דחופה היינו יחוד ואסור להתייחד בלא ברכה כנ"ל ר"ס נ"ה וכש"ל ר"ס ס"ו:
ב
והן כו'. שם ח' א':
ג
ואם כו' ואם כו'. רא"ש סט"ז:
ד
מברך כו'. עתוס' דברכות מ"א ב' ד"ה א"ה כו':
ה
על השכר. כמ"ש בפ' ע"פ.
ו
ומברך ברכת כו'. כמ"ש בתוספת' וירושלמי פ' בתרא דברכות וכמ"ש בא"ח סי' ח' וכמש"ל ס"ג:
ז
אבל לשמחה כו'. כמש"ו ואין כו' ומסיים הרמב"ם שנאמר מלא שבוע כו' ועתו' דמ"ק ח' ב' ד"ה לפי כו' ובירושלמי כו'
ח
וי"א דאף כו': מ"ש פי"א אין מקלסין שתי כלות בעיר א' אא"כ יש שם כדי קילוס לזו וכדי קילוס לזו רשב"א אומר אעפ"כ אסור משום איבה:
ט
ואין נזכרין כו'. דס"ל כת"ק.
י
בין כו'. שם ת"ר כו' כל שבעה:
יא
אבל כשאין כו'. דמש"ש ברכת חתנים בעשרה כל ז' לא קאי על אשר ברא ממש"ש והוא שבאו כו' ואשר ברא ל"צ ש"מ דאינה בכלל וכמש"ש אפושי שמחה בעלמא כו':
יב
ומ"מ כו'. שיהא ברכת זימון:
יג
מברכין כו'. שם כל ז' ושם ח' א' בסוגיא:
יד
אחר ברכת המזון. כמש"ש כי תניא ההיא בברכת המזון והר"ן הקשה על זה ממ"ס ע"ש:
טו
ואין כו'. דאפילו אצטרופי לא מצטרפי כמ"ש בס"ד:
טז
ואם כו' או כו'. שם כאן באלמון כו'. לא לאלמון כו' דליכא כו':
יז
וי"א דאף כו'. ממש"ש אפושי שמחה כו' מ' סעודות קרואין ואמר שם בין א"ל מחמת כו' ומדקאמרי דאמר להו מ' לקרואין שם והר"נ חלק עליו ע"ש וכתב בד"מ והמנהג כדברי הרמב"ן:
יח
בד"א כו'. גמ' שם:
יט
הם שעמדו כו'. רמב"ם:
כ
וי"א וכו'. הרא"ש שם
כא
וי"א דאם כו'. הר"ן בשם הרמב"ן:
כב
לילה ויום. שם בשם תוספת:
כג
י"א שאינם וכו'. וי"א כו' עתוס' שם ד"ה והוא כו' :
כד
וי"ט ראשון ושני. טור מטעם שכתב תוספת דמרבין לכבוד כו'.
כה
בסעודת כו'. דכבוד היום עדיף כמ"ש בפ"י דפסחים והוי כפנים חדשות אחרים משא"כ בסעודה ג' וזהו דלא כדברי הר"נ בשם התוספת בס"ז בהגה:
כו
י"א כו'. עכ"ז בתוספת שם ד"ה שאין כו' :
כז
וי"א שא"צ כו'. ע"ש והר"ן כ' דמש"ש בהמ"ז וקידוש כו' משום דזה בא לפני המזון וזה לאחריו משא"כ בהבדלה וקידוש וה"ה כאן דשניהם לאחריו:
כח
י"א שאם כו'. תוספת דסוכה כ"ה ב' ד"ה אין כו':
כט
וה"מ כו' וכן כו'. רא"ש שם ע"ש:
ל
ואין דעתו לחזור. כנ"ל:
לא
בני החופה כו' לא מבעיא כו'. הכל ברא"ש שם ע"ש:
לב
משיתחילו כו'. רמב"ם וכפירש הראשון ברש"י שם:
לג
ומ"מ כו'. בד"ה:
חלקת מחוקק
ס״ב
א
מברך על השכר. ואם אין שכר מצוי יברך בלא כוס כך משמע מדברי הרמב"ם פ"י מה"א וכתב המ"מ שפשוט הוא שאין כוס מעכב אבל הרא"ש והטור כתבו בשם רבינו ניסים דלא סגי בלא כוס ולא ידעתי טעמו דהא בגמר' בכתובות בחדא מחת' מחתינהו לברכת אירוסין וברכת נשואין ולא הזכיר כוס בשום א' מהם:
ב
עם כל אחת שמח' הראויה לה. לפי שאין מערבין שמחה בשמחה שנ' מלא שבוע זאת ונתנה לך גם את זאת לשון הרמב"ם:
ג
אין מברכין ברכת חתנים אלא בעשרה. ועיר שאין בה עשרה וא"א להביאם שם ממקום אחר אסור לעשות שם נשואין אלא צריך החתן והכלה לילך למקום שיש שם עשרה ולהכניסם שם לחופה ואם אין במדינה עשרה וא"א לו לילך למדינה אחרת רק בטורח גדול אז הוי כדיעבד וברכות אין מעכבות ויכניסנה לחופה בלא ברכה וחוזר ומברך אפילו אחר כמה ימים כמו שנתבאר למעלה סי' נ"ד וע' בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:
ד
אלא ברכת אשר ברא אינו צריך י'. דלא בעי עשרה אלא כשמברכין כל ברכת הזוג דומי' דבועז ועיין בר"ן שכתב דברכת אשר ברא לבדה לא מקרי ברכת חתנים וע"כ לא בעי י' וע' שם מ"ש בשם הרמב"ן וע' ברמב"ם פ"ב מהלכות ברכות:
ה
לא עבדים ולא קטנים. נר' דגם לשלשה אין מצרפין עבד וקטן:
ו
ביום ראשון בלבד. כתב הרא"ש יומא קמא י"מ סעודה קמיית' וכ"כ בטור וכלומר אם אכלו ביום ראשון הרבה פעמים אין מברכין ז' ברכות אלא בסעודה ראשונה ומיהו בבתולה ודאי אם לא אכלו עד הלילה ודאי מברכין ז' ברכות דלא גרע מפנים חדשות כיון דאכתי לא אכלו בני החופה וכ"כ הרא"ש והטור אבל באלמון שנשא אלמנה ביום ולא אכלו עד הליל' יש להסתפק אם יש לברך שבעה ברכות בלילה די"ל הא דקאמרי בגמ' לאלמנ' יום א' היינו יום ראשון דוק' אפילו אכלו כמה פעמים ומיד כשיצ' יום ראשון שוב אין מברכין אפי' אשר ברא לבד ויום א' יש חילוק בין סעודה ראשונה לשניה או יום אחד היינו סעודה ראשונה שאוכלין יחד אפילו לאחר יום ראשון וה"ה אם אכלו ביום ראשון ב' או ג' פעמים אין מברכין רק סעודה ראשונה ועיין בתשובה וסוגיית של הרב מוהר"ר מנחם עזריה סי' מ' שהאריך בזה והביא גם כן מ"ש בספר אגודה מזה:
ז
מתחילין מיד לאחר שבע ברכות. לאפוקי שלא נאמר שיתחילו ז' ימי משתה מאכילה ראשונה ע"ש כלל כ"ו וע' מ"ש הב"י בשם רבינו ירוחם אם נשתהה זמן מרובה בדרך דמשמע דלא כתשו' הרא"ש ולפי פי' הב"י אפשר דגומר ז' ימי המשתה קאמר:
ח
אם אוכל עם בני ביתו אין מברכין. הר"ן בשם הרמב"ן לא כתב זה רק על שהשמח' במעונו והר"ן הקשה עליו וזה לשונו שאילו כפי פירושו אפי' אשר ברא לא יברך אא"כ סועד עמו אחר וא"א דסתמ' אמרו ז' לברכה אבל ודאי מודינ' דלאחר ז' אם לא סעד שם אחר אין מברך שהשמחה במעונו וכו' ע"ש נמצ' לפי המנהג שאין מברכין אשר ברא כשסועד עם בני ביתו מכל שכן שהשמח' במעונו שאין מברכין:
ט
והוא שיהיו י' והחתן מן המנין. כבר כתב זה בסעיף ד' ול' הרמב"ם שהעתיק גרם לו לכותבו פעם שנית ואפי' בשביל הא' שלא שמע עדיין הז' ברכות מברכין בשבילו וכן הוא בב"ח ופשוט הוא:
י
וי"א שאפי' היו בשעת החופה. כך כתב הרא"ש בפסקיו:
יא
אף ע"פ שאין אוכלין שם. רק שעומד שם בשעת הברכה ומ"מ נראה שצריך שיהיו בני החופה שמחים על ביאתו שם ואף שלא הרבו בשבילם מ"מ ראוי להרבות בשבילם וכמו שאכתוב אחר זה:
יב
לילה ויום. דהיום נמשך אחר הליל' וכל היום נקר' עדיין פנים חדשות אבל מדברי הרא"ש לא משמע כן שכתב יומא קמא י"א סעודה קמיית' משמע מיד בו ביום בסעודה שנייה לא מקרי פני' חדשו' ולכל סעודה צריך פנים חדשות:
יג
בני אדם שמרבים בשבילם. קצת פוסקי' כתבו שדרך להרבות בשבילו משמע הואיל וראוי להרבות לכבודו אף שלא הרבו מ"מ איכ' שמחה יתירה וכמ"ש לפני זה אף על פי שאין אוכלין שם:
יד
דאפי' לאשר ברא לחוד בעי ב' כוסות. בב"ח כתב וכך ראוי לנהוג:
טו
אומרים אותה על שני כוסות. וכלומר מברכין על כל כוס בפה"ג אבל ברכה אחרונה על הגפן מברך פעם אחד על שני הכוסות אחר כוס אחרון:
טז
וה"מ כשדעתו לחזור אחר כך לחופתו. כלומר בתוך ז' ימי המשתה דעתו לחזור:
יז
וא"א שהשמחה במעונו אלא בז' ימי המשתה. כבר כתבתי דוק' שסועדי' עמו אחרים:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ס״ב
א
סעיף י' י"א וכו' אפילו וכו' והולכים לאכול בבית אחר וכו' נ"ב הנה בדין אם לברך ברכת נשואין כשאין החתן או כלה שם עיין במהדורא ט' שלי סימן בתשו' ל"ק קאלמייא קנה מקומה בה"ל אישות סימן י"ג דרך אגב מ"ש בזה ייע"ש בעזה"י ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
סעיף א' (אם אין יין מצוי) אודות ב' כוסות דברכת המזון ושבע ברכות לא היה בביתי יין כי אם כוס אחד ועוד מעט. מה שאני נהוג בזה תמיד לברך על היין ברכת המזון דסעודה ג' ולהניחו עד הבדלה. וכמ"ש המג"א ז"ל שמי שאינו נוהג בקביעות לברך על הכוס ומזמן לפעמים בלי כוס. אין לו לשתות מכוס דברכת המזון. רק להניחו להבדלה. ולא הי' ניחא לי בזה ליקח ב' כוסות דשכר. ולהבדיל על היין כי כשיש כוס יין לפנינו. אין נכון לסלקו לצד אחר ולברך על השכר דשעורים ולזה לקחתי כוס ברכת המזון של יין. וכוס השני לקחתי של שכר כי אין קפידא בזה במה שאין שני הכוסות שוות. וכמו שנוהגים שלא להקפיד אם כוס אחד גדול ואחד קטן. ונן הוא בזה והכוס דיין שלפני הי' קטן כי לא הי' לי יין יותר והכוס דשכר הי' גדול כי לא הי' לפני כוס כזה מצוי בנקל וכיון שנשתנה כוס השני לגריעותא להיותו שכר עדיף ליתן לו עדיפותא שיהי' גדול. מה שאין כן כשיין מצוי כל הצורך ויש כמה כוסות לפניו עדיף ליטול שני כוסות שוות לגמרי כדי שלא יהי' שייך כמעביר מלפניו דבר חשוב ומברך על שאינו חשוב כל כך וכיון דכוס דיין גם שהוא קטן חשוב יותר מדשכר לזה עדיף יותר ליטול לברכת המזון את כוס דיין. ואם כן הששה ברכות נאמרות על דשכר ממילא. וצריכים לברך בורא פרי הגפן על היין ואלו הי' לפני יין הרבה הייתי שותה הכוס דברכת המזון או רובו. כי בזה מודה המג"א ז"ל שיש לשתות לפני הבדלה וכמו שמי שתמיד מברך על הכוס יש לו לשתות כוס דהברכה. וכמ"ש המג"א ז"ל גופיה כן הוא בזה שהרי שבע ברכת אי אפשר בלא כוס לנ"ע בשום פעם. ואם כן מותר לשתות לפני הבדלה ואם כן אין שוב קפידא. אם לשתות מכוס דברכת המזון אי דהששה ברכות. ומלבד זה מהנמנע לברך רק ששה ברכות ולברך בורא פרי הגפן בעת הבדלה. כי לא מצינו רק שבע ברכות ובזוהר הק' כתב כמה מהקלקל שנמשך על ידי הפסק בין שש לשבע בבחינת בא שש. כי חיבוב השביעיות כמ"ש בספר יצירה הק' הוא מרומז בכל ההנהגות. ובחינת שביעית הוא מרכז הנושא הכל ובחינת החיות והתיקון לכל וכמו שבת"ק שאז אזדמן ברכאן אכל שיתא יומין. אך מצד שלא הי' לי יין רק כוס אחד לא הי' אפשר לי לשתות מהיין. והרי צריך להיות הברכה דבורא פרי הגפן על כוס דברכת המזון. ולזה ברכתי בורא פרי הגפן ושתיתי מעט יין. ובורא פרי הגפן פוטר כל המשקים לכ"ע מברכה ראשונה לכתחלה גם בלי קביעת לשתות כל שהמשקים לפניו אז. ושתיתי שיעור כדי לברך ברכה אחרונה. מכוס השני של שכר וברכתי בורא נפשות רבות. ואלו לא הי' אפשר לשתות גם כל דהו מהיין נראה שאין קפידא גם כן אם יברך כל הז' ברכות על של שכר דהיינו שהכל באחרונה ולהניח כוס דיין לאחר הבדלה כי גם שכוס דברכת המזון יש לו קדימה כיון שאמרו עליו ברכת המזון קודם ברכת נשואין. מכל מקום כיון שכוס דברכת נשואין בידו שייך לו ג"כ קדימה קצת לברך עליו ברכה דהשתיה. וצלע"ע קצת בזה וכמו שעשיתי בזה כנ"ל אין לחשוש עליו כלל לכ"ע כיון שברכתי על כוס ברכת המזון כנהוג. וכן הוא על צד היותר טוב:
ב
סעיף ו' (שנשא אלמנה) אודות חופה דאלמנה. אולי כשהחופה סמוך ללילה. שכתב הב"ש ז"ל שלא לברך בלילה שבע ברכות מספק אולי רק ביום ראשון מברכים. אולי כשעושים אחר החופה הייחוד בתחילת הלילה. שייך לברך כיון שהרבה פוסקים ז"ל סבירא להו שהחופה הוא רק היחוד. והוה ליה יום ראשון יום שאחר החופה. ואולי מכל מקום אין לברך כיון שכתב הפרמ"ג ז"ל שאין לברך על ידי ספק ספיקא. ויש בזה ספק ספיקא ספק שיחוד אינו קונה באלמנה וספק שאין לברך רק ביום א' וסעודה א'. ולזה גם ביחוד וזיווג בלילה שאחר יום החופה אין לברך גם דקיימא לן הלכה ברורה שחופה אינה קונה באלמנה. ואם כן יום זיווג הוה ליה יום ראשון. מכל מקום כיון שיש דעת הרמב"ם ז"ל דסבירא ליה שאלמנה חופה קונה בה. וגם דאיהו סבירא ליה שחופה אינה רק יחוד והרי הי' היחוד ביום שאחר כך מכל מקום יש חשש אולי כהסוברים שחופה דכלונסות היא העיקר ובפרט כמ"ש במק"א שהיא כהבאה לביתו שמפורש ביבמות שקונה מהתורה כק' וצלע"ע כעת:
ג
ולמנהג שפורשים בלילה ראשונה באלמן הנושא גרושה או אלמנה. יש חשש על שבע ברכות שתחת החופה כיון שיש אומרים שגם יחוד אינו קונה באלמנה ולהזיווג יש הפסק יום ולילה מהחופה. ואולי הסמיכה על הבאה לביתו. אך כמה פעמים נושא אלמן ואינו מביא לביתו כלל וניזון על שלחן חמיו. ולפי מה שכתבתי במק"א שהכלונסות הם כהבאה לביתו. ניחא קצת. אך משמעות האחרונים ז"ל דלגבי שבת"ק אין סומכים על הכלונסות ואולי כיון שעסוקים בהנשואין אין הפסח גם ביום ולילה גורם חשש. וכמו דקיימא לן לגבי נכתב ביום ונחתם בלילה שמהני בכתובה מה שעסוקים בהנשואין ויש ג"כ ספק שיחוד קונה וצלע"ע היטב:
ד
סעי' ח בהגה (בסעודה ג') ברכתי שבע ברכות על ידי מה שהיו החתן והכלה בביתי בסעודה שלישית וגם שלא היתה הכלה שם בתחלת הסעודה ובסוף של סעודה ג' כשעה בלילה בישלו בביתי מאכל בשביל החתן וכלה והמסובים ואכלנו המאכל עם פת נראה דלכ"ע יש לברך בכהאי גוונא שבע ברכות כי לפי מ"ש הט"ז ז"ל בשם הגור אריה ז"ל לברך כשהחתן וכלה שם גם אם אוכלים מהמוכן שלא בשבילם וכן פשט המנהג פשיטא דלא שייך בזה חשש לילך בתר התחלת הסעודה כיון דלא בעינן כלל סעודה שהוכנה בפני עצמה בשביל החתן והכלה רק במקום סעודה שהוכנה בשביל החתן וכלה וכן משמע באולי מקצת לשונות של הפוסקים ז"ל בזה כי בסעודה שהוכנה בשביל החתן והכלה פשיטא דהיינו חופה ממש כל שהחתן וכלה שם ומפורש שאם הולכים ממקום למקום. מקום שהם שם הוא כמקום חופה לזה. ומה שנבוא לחשוש לילך בתר התחלת הסעודה שלא היו שם החתן וכלה כלל יש ללמוד זה ממה דקיימא לן לגבי יעלה ויבא כשסוף הסעודה בר"ח. דאזלינן גם בתר תחלת הסעודה. וגם בתר סוף הסעודה וכ"ש לגבי שבע ברכות שאינם עצם ברכת המזון. רק אחר כך כדבר בפני עצמו. וכל שקדם להם שם בחינת לך אכול בשמחה לחמך. (ס"ת כלה וג' תיבות אלו גי' דחתן. והיינו בחינת לחמך דחתן כלה) שייכים הברכות. וכ"ש כשלולי סיום הסעודה הי' כבר שיעור עיכול לתחלת הסעודה. שבודאי יש לילך בתר סיום הסעודה לברך שבע ברכות בזה לכ"ע. ובפרט שבמה שהונהג כבר לא שייך בו חשש ברכה לבטלה. וכבר פשט המנהג לברך גם כשבאים החתן וכלה באמצע סעודה שלא הוכנה בשבילם. וכן הוא אודות פנים חדשות שכיון שכתוב בש"ע שפשט המנהג לברך גם בי' ששמעו כולם שבע ברכות שתחת החופה. כיון שיש מי שלא אכל עדיין מסעודת החתן וכלה. שאין בזה עוד גם מדת חסידות לקרוא למי שלא שמע כלל. שהרי מנהג בברכות הוא כתקנת חז"ל ממש להדיא בפרט זה מתחלה. ובפרט שסעודה ג' היא ג"כ כפנים חדשות להיש אומרים שאין יוצאים ידי חובתם במיני תרגומא. דלדידהו הוה ליה כסעודת שחרית דקיימא לן דהוה ליה פנים חדשות לכ"ע. ובפרט שאמרו דברי תורה הק' על השלחן ולהא מלתא הוה ליה כפנים חדשות דשבת"ק גם שהכלה לא אכלה עד הלילה לא נודע לו עד אחר שהביאו הכלה. ולא חקרתי אם שמע כבר הבדלה או שהוא לה באמצע הסעודה. ולא עלה הדבר על לבי כלל לחקור בזה. גם מסתמא שמעה הבדלה. כי גם הנשים יודעות להזהר בזה. ונראה שעל ידי אמירת הנשים המבדיל בלי שם ומלכות כמו שנוהגות לומר תיכף תחלת הלילה ולעשות מלאכות. על ידי זה ג"כ אין איסור להן לאכול גם אם לא שמעו עדיין הבדלה על הכוס. שהרי יש אומרים שנשים פטורות לגמרי מהבדלה. וידי דאורייתא יוצאים ידי חובתם באמירה בלי שם ומלכות וכמ"ש במק"א. ולגבי אכילה הוה ליה ספק דרבנן. ובפרט שאחר שהונהג שאינן מבדילות רק שומעות הברכה מאנשים וכבש"ע וכמ"ש במק"א בזה. לא שייך בהן כל כך חשש שכחה מלשמוע על ידי אכילה. שהאנשים מברכין את הברכה. ולא ישכחו על ידי שאכלה היא ובפרט כמו שאני נהוג לעורר הנשים בבית שישמעו הבדלה ואין חשש שינה באכילתן שלא ישמעו על ידי זה כיון שאפשר להקיצן. אך אבי הכלה שמע הבדלה בבית. ולא עלה על לבי לצוות שלא תלך הכלה מבית עד אחר הבדלה ומכל מקום נוטה ששמעה תחלה וכנ"ל. או ששמעה מאחר בבית או בבית גיסה. לא חקרתי כעת עדיין בזה גם סמכתי את עצמי על מה שמקצת מסובים שבשלחני אז ראו מקום סעודת הכלה שהי' בחדר אחר. כי ביתי חלוק לשני חדרים ושל נשים הוא חדר בפני עצמו. וכיון שמקצתן רואים אלו את אלו ובפרט שכל מקום סעודת הכלה הי' נראה לקצת מסובים שעם החתן. וגם שמש אחד הושיט הלחם והתבשיל לשני השלחנות נראה שעל ידי זה לכ"ע הרי זה כחדר אחד ממש. ובפרט כמ"ש בשם הב"ח ז"ל שאין לומר שהשמחה במעונו. כי אם באופן כשחדר נשים בפני עצמו וחדר דאנשים בפני עצמו והיינו כנ"ל:
ה
(עוד מצאתי) כשמכינים בסוף הסעודה מאכלים עם לחם לכבוד חתן וכלה נכון לומר שבע ברכות היטב וכדקיימא לן לומר רצה ויעלה ויבא על ידי שסוף הסעודה כן הוא. ונוהגים כן גם בחנוכה ופורים על ידי קצת הסעודה. ומה גרעון יהי' על ידי מה שתחילת הסעודה לא הייתה בשביל החתן וכלה כיון שבאכילה דבסוף יש שיעור חיוב ברכת המזון וגם אכילה הנהוג' בלאו הכי כל שאז הוכנה בשביל חתן וכלה יש שבע ברכות. ובסעודה ג' דשבת"ק צריכים לשתות הכוס כדי שיהי' שבע ברכות ויכולים לטעום גם זולת המברך כיון שהוא מצוה:
ו
(עב"ש סקי"א) הזכירני מ' גרשון מלמד נ"י מפה מה שכתב המג"א ז"ל ססי' קמ"ז אודות כוסות דג' ברכות שלא להביא השני עד אחר ברכת המזון. ועשיתי כן כיון שהב"ש ז"ל כתב בשם הפרישה שאין צריך שיהי' כוס שני לפניו בשעת ברכת המזון. והמג"א ז"ל שכתב דעדיף שלא יהי' לפניו עשיתי כן עכשיו גם שידעתי שהמנהג היא להביאם כאחד. אמרתי אולי מצד שהוא מסור להחזנים. שאינם יודעים מדברי המג"א ז"ל. והרבנים ומו"צ טרודים מלהשגיח על זה. שוב אחר יום שעשיתי כנ"ל ראיתי בדרישה ופרישה אה"ע סי' ס"ב שהעיד שהמנהג להביאם שניהם כאחד. וכתב שם שאינו הכרחי כנ"ל. ונראה שיש לתרץ המנהג. כיון דאפושי פלוגתא לא מפשינין. כ"ע מודו שאין בזה משום עשיית מצוות חבילות שהרי מנהג כל בני ספרד יצ"ו שמברכים ברכת המזון ושבע ברכות על כוס אחד. כדעת רבינו משלם ז"ל ודעמיה. דסבירא ליה שהוא מצוה אחת כיון שאחר שבע ברכות שתחת החופה אין עוד שבע ברכות כי אם אחר ברכת המזון. על ידי זה השבע ברכות הם עם ברכת המזון כמצוה אחת. וגם שאומרים פסוקים יראו את ה' כו' אחר ברכת המזון קודם השבע ברכות גם דלא קביעי כל כך לכל. על כל זה הרי זה כעין מה שאמרו חז"ל כגאולה אריכתא וכתפילה אריכתא וכנוסח הרחמן כו' ואינו הפסק ומכל מקום בדברים אחרים חוץ לזה אין להפסיק גם לדידן שמברכים על ב' כוסות. כי על כל זה הם לאחדים עם ברכת המזון וגם דנהגינן לברך על ב' כוסות. משום דכיון דיש שם שבע ברכות תחת החופה בלי ברכת המזון דיינינן להו על ידי זה תמיד כמצוה בפני עצמה ועל כל זה לא שייך בזה גדר חבילות שלא להביא שניהם לפניו בבת אמת. שהטעם הוא כדי שלא יהי' שהם כמשאוי עליו עפרמ"ג סי' קמ"ז. והרי כיון שאין נכון להפסיק בין ברכת המזון לשבע ברכות לכ"ע. אין הבאתו לפניו שני הכוסות לפני ברכת המזון כצד הוראה כשמאוי. שהרי הוא מוכרח להכינם תחלה. כי שמא ישתו ולא ישאירו שם בבית משקה על הכוס השני ויהי' על ידי זה הפסק גדול. וכנראה דהיינו טעמא דמה שבחרו תמיד להזמין שניהם לפני המזמן לפני ברכת המזון כי בבתי משתאות דסעודות נשואין יש טרדות שונות וכנופיות גדולות בערבוביא אי אפשר לעצור בהם כלל בזה. ולשונות הפוסקים ז"ל. ואח"כ מביא כוס ומברך ו' ברכות כו' יש לפרש שמה שניטל המברך הכוס לידו היינו מביא הכוס. אך מ"מ כדי לקיים ג"כ דברי המג"א ז"ל נראה שכוס השני ימזוג איש אחר לא המזמן ולא מי שמזג כוס הראשון דבזה מודה המג"א ז"ל דלכ"ע אין קפידא משום חבילות בזה שהרי זה לא דמי לרצועה שהיא ע"פ בית דין דוקא ולזה יש קפיד' בהבאתן עפרמ"ג מה שאין כן בזה שכל אחד ואחד מוזג כוס כרצונו ואין קפידא אם יש כוסות רבים על השלחן מה שאין כן ברצועה שהיו מקפידים שלא יהי' שם מי שאיננו צריך לו אז להב"ד וכמו שאנו נוהגים להוציא הטוענים לחוץ בעת עיון פסק דין והמחמיר על עצמו שימזגו שנים את שני הכוסות וכנ"ל אין על זה עוד שום חשש כי ניכר היטב שאין עושים כן משום משאוי ומה שכתב המג"א ז"ל שם שמנהגינו להוציא שני ספרי תורה הק' כאחד הוא כהרמב"ם ז"ל נראה שהוא נכון גם להתוספת ז"ל כי הקורא גם אם הוא אחד לכל הקרואים על כל זה הוא טפל אל הקרואים והרי זה כב' כהנים כיון שאין קורים מהקרואים בסתוה"ק הראשונה לסתוה"ק השניה וכל שהוא על פי שני אנשים נראה דלא שייך בזה כעין משאוי בין שהם עושים בבת אחת בין שהם עושים בזה אחר זה כי יש בזה משום התעוררות הכנה והזמנה את עצמו השני לתיכוף למה שיהיה מוטל עליו אחר כך וגם שבקרואים לסתוה"ק לא שייך זה כל כך בהחלט כי אין ידוע בשעת הוצאות סתוה"ק למי יקראו על כל זה כיון שהמנהג שקירים למי שיהיה לו יא"צ מפטיר או למי שבתוך שנה דקדיש וכדומה מנהגים וכן לפעמים קונים העליות ולפעמים מודיע אחד שיקראוהו מפטיר וכדומה כיון שיש כן לפעמים על ידי זה אין שוב שום הוראת משאוי בזה רק התעוררות והזכרה וסתמא אמרו חז"ל בב' כהנים דמשמע גם בזה אחר זה וצלע"ע כי לא עיינתי כעת כלל בזה ואולי כוונת המג"א ז"ל שלהרמב"ם ז"ל הוא יותר בפשיטות וצל"ע ועל כל פנים שיכינו ב' אנשים כנ"ל כל אחד ואחד כוס אחד לפני המברך שלא בבת אחת לפני ברכת המזון וכהמנהג לכ"ע כן הוא על צד היותר טוב:
ז
סעי' יג (אלא בז' ימי משתה) הוריתי לומר שהשמחה במעונו בליל טבילת הכלה בליל ו' שאחר החופה שהיתה קודם קבלת שבת"ק וקודם תוספות שבת"ק שבדרישה ופרישה ז"ל באה"ע כתב שבסעודה בליל שלפני החופה אין אומרים שהשמחה במעונו מצד שאנו נוהגים שאין קידושין עד החופה וזולת זה היה ראוי לומר גם שערבה כל שמחה כיון שנוהגים לעשות שמחה וכן הוא בזה שכל שעושים סעודה הוה ליה שמחה ואוקמינין אדינא דש"ס שאומרים שהשמחה במעונו עד י"ב חודש וכל שכן בזה שבצד מה הלילה אחרי יום שעבר כדקיימא לן לכמה מילי והיום היה משבעת ימי המשתה ויש סברא בשו"ת הרא"ש ז"ל שז' הימים מתחילים מסעודה הראשונה עחמ"ח ז"ל והטעם שאנו מונין מהחופה הוא מצד שאנו אומרים שבע ברכות תחת החופה ואין זאת רק לגבי שבע ברכות מה שאין כן לגבי שהשמחה במעונו שלא אמרוהו עד הלילה דשבת"ק והמג"א ז"ל סי' קל"א סקי"ב הביא בשם הכנסה"ג ז"ל שאין אומרים תחנון ביום ו' שאחר החופה סמוך לקבלת שבת"ק ונראה שטעמו ג"כ מצד סברא שבשו"ת הרא"ש ז"ל כן ולזה הוא ג"כ גדר מלך אז:
הטועה לומר שהשמחה במעונו בזימון בזמן שאין לאמרו גם על פי דינא דגמרא אם אינו בשם שלא הי' זימון בעשרה אין קפידא אם יחזרו ויאמרו בלא תיבת אלו אך בזימון בשם בעשרה צל"ע אם זה כמזכיר מאורע יום אחר וחוזר ומכל מקום בסעודת מילה ואין צריך לומר בזמן שעל פי הש"ס אומרים שהשמחה אין מחזירים לכ"ע וצערא דינוקא גבי מילה אין גורם לחזור לראש וגם בזימון בג' נראה שאין מחזירים אותו בזה בדיעבד וגם שבליל טבילה הנ"ל בסמוך אמרתי שיעשו סעודה בעשרה ולא כולה בידם יזימנו רק בג' ואמרו שהשמחה במעונו (וסעודה מיום ז' נמשכת ללילה נראה לומר שהשמחה במעונו גם בלי טבילה ולא שבע ברכות גם שכל אכילה היה ביום) ומכל מקום כיון שעשו היכר שזימנו קרואים מבחוץ יש בזה היכר שמחה ולא היה שום פתחון פה דחשש הזכרה:
לומר שהשמחה במעונו משמע בש"ס דאין צריך להיות פנים חדשות ואומרים מהתחלת הכנה וגם בסעודות שאינם על ידי הנשואין וכשהם מחמת הנשואין אמרו עד י"ב חודש ומסתמא לא שייך בכל זה פנים חדשות ולזה גם עכשיו שמיעטו לומר שהשמחה במעונו מכל מקום אין צריך פנים חדשות ומכל מקום כתב החמ"ח ז"ל דצריך להיות מסובים זולת בני ביתו והיינו גם כן מצד המנהג לבד שהרי בש"ס מפורש שבתוך ז' גם במה שהסעודה איננה מצד הילולא ובאופן כן הרי לא שייך מסובים זולת הבני בית כיון שאין הילולא וצלע"ע כעת היטב:
בנוסח דוי הסר כו' אני אומר נחני במעגלי צדק וכשרון שעה ברכת ישורון כבני אהרן נהירנא שבסידור הק' שערי תפילה כתוב בזה ואיני נזכר היאך כתב הוא הנוסח בזה ומצד שווי סוף החרוזים נכון לומר תיבת וכשרון ואין קפידא בהוספה וכמ"ש במקו"ר ומצד שנוהגים שאין הכהנים מברכים ברכת המזון בזה תמיד לזה לא שייך לומר ברכת בני אהרן ונוסח הנ"ל נכון שברכת ישורון יהיה לרצון לפני השי"ת כברכת בני אהרן שכשם שנצטוו לברך את עם בני ישראל כן הברכה שלהם מה שהיא כברבת המזון בזימון ודכוותה עריבה ביותר ונצטווינו וקדשתו לברך ראשון בברכת המזון ואנו מבקשים מהשי"ת שברכת כל ישירון תהי' עריבה עליו כברכת בני אהרן ונראה שבזה שאני ברכתי בביתי על כוס יין שאני מבדיל עליו וכמ"ש בזה לעיל לא שייך בזה כלל וקדשתו כי דוקא כשהכוס הוא של בעל הסעודה והוא נותן על השלחן שיברך מי מבין המסובין בזה שייך וקדשתו שמוטל עליו ועל המסובין ליתן להכהן לברך מה שאין כן כשבעל הסעודה עצמו רוצה לברך שייך בזה מצוה בו יותר מבשלוחו (וצל"ע אם זה מהתורה הק' או מדרבנן יש יותר מצוה בו וכן בההיא דוקדשתו כיון שהזימון גופיה הרי זה מדרבנן ובפרט שנהגו עכשיו שכולם מברכים בפיהם כל ברכת המזון ולא שייך בזה יתרון קדושה בהמזמן כל כך) וגם שכתב התב"ש שכשהוא עושה כן כדי לכבד לאדם חשוב לא שייך בזה כל כך מצוה בו יותר כי רק כשמחמת עצלות הוא עושה כן שייך מצוה שיזדרז הוא על כל זה מודה שמי שרוצה לעשות המצוה בעצמו שלח על ידי שליח שהוא עושה בזה גדר מדת חסידות ומצוה מהמובחר. ולא שייך בזה כלל גדר וקדשתו כיון שנגדו כשרוצה הוא לברך לא יתערב זולתו בזה כלל ורק כשרמיא קמי כל המסובים והכהן בכללם שייך להקדימו. כן יש מקום לומר וצל"ע. גם בכהאי גוונא שנוטלים רשות מן הכהנים. נראה דשייך בזה שתיקה כהודאה שאם יאמר הכהן אני רוצה לברך בוז לא יבוזו לו ויתנו לו וכיון שעל נטילת הרשות מכל המסובים ובפרט מכהנים כבנוסח שלפני ברכת המזון דברית מילה כידוע במדינות אלו ובנוסח הנ"ל כפי הנ"ל כבני אהרן שהוא כנטילת רשות ודאי. אם הי' אומר אני רוצה לברך היו נותנים לו יש בזה משום שתיקה כהודאה ומחילה גמורה. וכן הוא בבציעה שעל הסעודות גדולות שנוטלים רשות. גם נראה ששייך בזה ספק ספיקא. אם אינו יודע ודאי שיש שם כהן. אולי אין שם כהן. ואם ישנו שמא אינו מקפיד ומוחל וגם כשיתנו לו יתן להחזן או להרב לברך. וכמו שכן הוא על פי אומדנא שמוסכם ליתן לחזן. או למי שחולק החזן כבוד. וכן בבציעה יש ספק ספיקא גם כשיודע ודאי שיש שם כהן. כיון שנוהגים ליתן לחמים שלימים לפני כמה חשובים. ובכהאי גוונא שכל אחד ואחד בוצע על ככר שלם. שלפניו לא שייך כלל קדימה. ואין מכבדים במים דנטילת ידים. ותיכף לנטילת ידים ברכת המוציא כסדר נטילת ידים כן הוא סדר ברכות דהבוצעים ואין בזה וקדשתו. ואם כן יש ספק שמא הכהן יבצע בפני עצמו ושמא מוחל. והוא ספק ספיקא המתהפך. כמו ספק על. שאנו צריכים לדון כסדר שאנו באים לדון בדבר. גם נראה שכח של המנהג בזה מוצא מידי כל חשש וכבר נהגו מי יבצע ומי יברך ברכת המזון ועל ידי זה ודאי שכל הכהנים מוחלים. וגם אם החזן מכבד למי שרוצה אם לא יכבד יברך החזן. וכיון שסוף כל סוף לא יברך הכהן אין קפידא. וכששומע מהכהנים להדיא שאינם מקפידים נראה דפשיטא לכ"ע שאין עוד חשש בזה גם ממדת חסידות כי לא דמי כל זה ודכוותה לההיא דקיימא לן באשה שמוחלת על עונתה על ידי בקשת בעלה ממנה כי אין זה רק בבושה דאשה לפני אישה וכדקיימא לן לגבי קנין סודר באוה"ב נחת רוח עשיתי כו' מה שאין כן בכל זולת זה. דברים שבלב אינם דברים כיון שאין המחשבה ניכרת מתוך מעשיהם כלל והמחמיר על עצמו לפעמים במדת חסידות לשמוע להדיא שמוחלים הוא על צד היותר טוב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
בבית החתן קודם נישואין. עב"ש שכ' ומה שאנו מברכים ברכת נשואים תחת החופה משום בחופ' ליכ' יחוד והוי עובר לעשיה קודם שאוכלים ביחד במקום צנוע ומזה ג"כ ראיה דעיקר החופ' הוא האכילה במקום צנוע דאל"כ קשה על מנהג שלנו איך עושים שני דברים הסותרי' זא"ז דברכת אירוסין מברכין קודם קדושין כדי שיהא עובר לעשייתן וברכת נשואין מברכין תחת החופה עכ"ל: ועי' בס' המקנ' שכ' דא"א לומר כן דאלו הוי ברכת נשואין בשביל היחוד שאח"כ הוי ההליכ' מהחופה לבית החתנו' הפסק בין הברכ' לנשואין כדאי' בא"ח סי' ח' סי"ג ומ"ש הרמב"ם והטור קודם כניסתן לחופה היינו בבית החתונה קודם כניסתן לחדר המיוחד לחתן וכלה דמחדר לחדר לא הוי הפסק כדאי' במג"א שם ס"ק י"ז אלא נראה כיון דמנהגינו לקדש תחת החופה א"כ א"א לברך ברכת נשואין קודם כניסתן לחופה כיון דעדיין לא קידשה ויהא ברכת אירוסין והקדושין הפסק בין ברכת נישואין לנשואין וגם עדיין לא נקראו בשם חתן וכלה קודם הקידושין ע"כ מברכין תיכף אחר הקדושין. מיהו מה שנוהגין אף באלמנה כן אף דבאלמנ' אין החופה קונ' אלא היחוד (אפשר במקומו הי' המנהג כן לעשות גם חופת אלמנ' ברחוב אבל מנהגינו אינו כן אלא דבאלמנה עושין החופה בבית החתנות ולא ברחוב אפשר הוא מטעם זה דאנו חוששין שמא הליכה הוי הפסק אבל בבית החתנות מחדר לחדר לא הוי הפסק אך לפ"ז גם באלמנה שנשאת לבחור הי' ראוי לעשות החופה בבית וכמדומה שאין נוהגין כן) צ"ל דאפ"ה לא הוי ההליכה הפסק משום דכבר התחיל החופ' אלא שאינה נגמרת לקנות עד היחוד. וכ"ש לפי מנהג אשכנז שנוהגין אחר החופה שברחוב מיד כשבאין לבית עושין סעודה ומברכין ז"ב קודם היחוד ע"כ צ"ל דס"ל דעיקר החופ' מה שעושין ברחוב דאל"ה האיך שייך לברך ב"פ ז"ב קודם החופה. מיהו מה שנוהגין כן אף באלמנה צ"ע ונכון לעשות הדבר (ר"ל היחוד) קודם הסעוד' עכ"ד ועמ"ש לקמן סק"ח:
ב
קודם נשואין. עבה"ט בשם כנה"ג דבשניהם קטנים אין לברך צ"ל דהכא מיירי בהיא גדולה וכ"כ בס' מעין גנים סי' א' ע"ש. ועמש"ל סי' ל"ז ס"ס ח':
ג
ומברך על היין. עבה"ט מ"ש ומקדימין כו' אבל בבהמ"ז כו' עב"ש סק"ב הטעם בזה גם בס' המקנה בק"א כתב טעם לזה ועיין בסידור הגאון מליסא ג"כ טעם לזה:
ד
על השכר. עבה"ט מ"ש אם בירך ב"ח כו' הרא"ם א"א סי' ד'. דברי הרא"ם אלו הובא במג"א בא"ח סי' ר"ו סק"ג. ומ"ש ומדברי ריב"ש נראה דא"צ לחזור ולברך ב"ח. הרוא' בריב"ש שם יראה דא"צ לברך אף ברכת אירוסין וכן העתיק הכנה"ג משמו ע"ש:
ה
שהי' דעתו על שניהם. עיין בס' המקנ' שכ' נראה דמיירי שכבר קדשו כ"א בפ"ע אבל לפי מנהגינו שמקדשין תחת החופה א"כ הקדים ברכת נשואין לקדושין של חבירו ולא מצינו ברכת נשואין קודם קדושין ותו דאם יכוון גם בברכת אירוסין לפטור את חבירו הא הוי ברכת נשואין הפסק ואם לא יכוון בברכת אירוסין לשניהם א"כ הוי ברכת אירוסין דשני הפסק בין ברכת נשואין דראשון לנשואין דשני ואפשר דעת הרמ"א היינו שמברכין על הראשון ברכת אירוסין ודעתו לפטור השני שיבא אח"כ ומברך לשני ברכת נשואין ופוטר גם הראשון בברכת נשואין והיינו שכתב כמו שנתבאר בי"ד סי' רס"ה דשם ס"ה מבואר דהראשון מברך על המילה ועול' גם לשני והשני יברך על הכוס אשר קידש ע"ש:
ו
להרבה חתנים ביחד. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' תמ"ח שכ' דהיכ' דחתנים גופייהו מקפידים בהכי שאין רוצים בברכ' בשותפות שפיר דמי לברך לכל א' בפני עצמו ואין כאן משום אפושי בברכות ומוציאים את האחד לבית אחר ומברכים וחוזרים ומברכים לזה וכן עשה הוא ז"ל מעשה ע"ש:
ז
אלא בעשרה. עבה"ט מ"ש ובדיעבד אינו מעכב כו' ר"ל דבדיעבד שאין שם עשרה לא בשביל זה יתעכב הנישואין אלא תנשא בלא ברכות דברכות אין מעכבות. עב"ש סק"ד עיין בתשובת נו"ב סי' נ"ו על דבר המסדר קדושין שבירך ברכת אירוסין וברכת נשואין בלא עשרה וכתב כי בודאי הדיוט כזה עון פלילי הוא שיהא לו עסק בטיב קדושין אבל על כל זה הקדושין והחופה גמרו קניינם ואפי' לדעת הרשב"א דהברכות מעכבות ובמקום שאין עשרה אין לעשות נישואין מ"מ כאן שכבר בירך אלא שלא היו שם עשרה זה אינו מעכב דיעבד בכל דבר הצריך עשרה והביא ראיות לזה (עי בס' יד המלך פ"י מה"א דין ה' מ"ש עליו בזה) וסיים דמ"מ אין הפסד כאשר יזדמן שם נישואין יעמדו גם הזוג הזה סמוך לחופה ויכוונו לצאת בברכה שיברכו להחתן והכלה האחרים (וגם המברך יכוון להוציאה) ע"ש:
ח
אחר בהמ"ז. עיין בס' זכור לאברהם שכ' יש לעיין אי בעינן הני עשרה שיאכלו כולם או שיצטרפו לפחות לזימון כדין זימון בבהמ"ז או דלמא דוקא בהמ"ז בעינן צירוף דאל"כ איך יוציאו שקר מפיהם לומר ברוך שאכלנו כו' משא"כ ברכת חתנים י"ל דכל שהם באותו בית שפיר יוכלו לברך ב"ח. והביא בשם חכם אחד שדעתו נוטה דלא בעינן שיאכלו כל העשרה אבל רוב מיהא בעינן ע"ש:
ט
אלמון שנשא אלמנה. עיין בתשו' נ"ב תניינא סי' ס"א דנואף שנשא בעולתא דידיה (וכ"ש באלמן שנשא בעולתא דלאו דידי') דינו כאלמן שנשא אלמנה ואין מברכין ז"ב אלא יום ראשון בלבד. דעיקר ז"ב הוא מטעם שמחתו ושמחת' וזה הוא אם לא טעמו טעם ביאה משא"כ בנואף ונואפת שכבר טעמו ט"ב ואין להם שמח' כ"א כמו אלמן שנשא אלמנה ע"ש ועיין בתשו' שמש צדקה סי' ה' שהביא ת' גינת ורדים חא"ה כלל א' דנער' שנתפש' לזנות ואחר ימים כנס' אלמון אין לה ברכה אלא יום א' ושמחה ג' כו' ואין חילוק בזה בין זינתה לרצונ' לאנסוה. ובמוכת עץ כתב דאע"ג דאין לה דין בתול' וכתובת' מנה לענין ברכה לא יגרע ממנה משפט הבתולות הואיל והיא חדשה אצלו שלא נבעל' לזולתו. והרב המחבר כתב עליו דנלמד מדבריו דאם היא בעולתא דידיה ולא נבעל' לאחר דיינינן לה כבתול' לברכה ולשמחה וק"ו כשנבעל' לדידי' לאונס'. וכך פשט המנהג ע"ש (ומשמע דר"ל אפי' אם הוא אלמן מברכין ז"ב כמו באלמן שנשא בתולה) . ובהגה מבן המחבר שם כתב דמתשו' דב"ש סי' ער"ה משמע דה"ה כשנבעל' ממנו אין לה אלא יום א' לברכ' ע"ש: (וע' בתשו' חתם סופר סי' קכ"ג פוסק להלכה דאלמון שנשא בעול' פנוי' אפילו אם היא בעולתא דידיה אין לה אלא יום א' לברכה ושמחה ג' אך אם הוא פנוי נואף שנשא בעול' (או אלמנה) מברכי' כל שבע' כמו לבחור אלא כיון שהם בועלי נדות ואינם ראוים לברכה איך יקבלו פניהם פנים חדשות כל ז' חוטא בל יתנאה אך אם ימצאו ריעים כמותם לחדש פנים כל ז' יברכו להם כל ז'. והביא שם דברי נו"ב תניינא הנ"ל שכ' דאין מברכין ז"ב אלא יום א' כיון שכבר טעמו ט"ב והשיג עליו וכתב דאין ספק כי תרווייהו איתנהו חיבת ביאה וחיבת חופה כמבואר בכתובות נ"ו אלא מספקא לן התם איזה מהם קונה אבל תרווייהו איתנהו ונראה דעל כל א' נתקן ברכה אלא בחור הנושא איכא תרתי חיבת נישואין חדשי' וביאה חדשה אבל מ"מ בחדא מנייהו נמי מברך כי' נמצא דעל ביאת בתול' בלא חיבת נישואין ראשונים מברך וגם על חיבת נישואין ראשונים בלא חיבת ביאה מברך וא"כ אע"פ שטעם ט"ב כיון שהיא נישואין ראשונים שלו מברך כל ז' וכן צריך לשמחה כל ז' אפילו היא בעולתא דילי' שלא יברך והיא ישכים למלאכתו עכ"ד וע"ש עוד שעמד על לשון הש"ע דלקמן סי' ס"ד ס"ב איתא הנושא את הבעול' צריך לשמח עמה ג"י כו' ושינה לכתוב בעול' במקום אלמנ' להורות דנכנס' לחופ' ולא נבעל' אינ' בכלל אלמנה אלא משמח' כל ז' (וכמ"ש הב"ש בשם הב"ח שם) משום דבעיא פיוס א"כ לפי הנ"ל ה"ה לענין ברכה ז' שהרי יש לו חיבת ביאת בתול' ואמאי נקט כאן אלמן שנשא אלמנה אינו מברך אלא יום א' היה לו ג"כ לדקדק ולכתוב אלמן שנשא בעול' אבל השתא דנקט שנשא אלמנ' משמע אפי' נכנסה לחופה ולא נבעל' אינו מברך אלא יום א' ואמאי וכתב לתרץ ע"פ מה דאיתא בכתיבות י"א ע"ב כנס' ראשון לשם נישואין ויש לה עדים שלא נסתרה אין השני יכול לטעון טענת בתולים כו' וא"כ בסי' ס"ד לענין שמחה נהי שהיא אצלינו בחזקת בעול' מ"מ היא יודעת בנפש' שלא נבעל' הרי צריכ' פיוס וצריך לשמח' כל ז' אבל כאן לענין ז"ב איך נברך ז"ב והיא אצלינו בחזקת בעול' ואפי' עדים מעידים אין נאמנים ע"ש. מיהו אכתי צ"ע לפ"ד הכנה"ג שהביא הבה"ט לקמן סי' ס"ז סק"א ע"ש):
י
ביום ראשון בלבד עח"מ וב"ש דדין אלמון ואלמנה כשהנשואין ביום ואינם אוכלין עד הלילה נשאר בספק אם לברך וספק ברכות להקל והח"מ רמז בזה לעיין בת' מהר"ר מנחם עזריה סי' מ'. וראיתי שם שדעתו מסכמת ג"כ שלא לברך בלילה אך כתב וז"ל אבל מה נעשה במקום שנהגו לברך ז"ב בסעודה ראשונה שאכלו בלילה גם לאלמנה שנשאת לאלמון ונתלים באילן גדול הוא ס' אגודה שכתב דאלמון שנשא אלמנה ביום ו' נראה דאין מברכין אלא לסעודת הלילה כו' ולולא פשט המנהג שלא לחלק בין נשאת ביום ה' לנשאת ביום ו' ולעולם מברכין לה בלילה ז"ב היה אפשר לומר דלא פליג ס' אגודה אהני אשלי רברבי דלעיל ושאני יום ו' שלא הותר לקבוע בו סעודה אבל המנהג שהוקבע ע"פ זקנים מוכח דלא שנא כו' ומצאתי למורי הררי"ח ז"ל שכ' דנ"ל לנכון לחלק ולומר כי באם היו יכולים לאכול הסעודה ראשונה מבעוד יום ולא רצו לאכלה אלא בלילה אז אין לברך ז"ב בלילה אבל אם אחרו החופה עד סמוך למנחה קטנה כמו שנוהגין בקצת מקומות שאין פנאי לאכול מבע"י אז מברכין ז"ב בלילה כיון שהיא הסעודה ראשונ' של אחר החופה ואכתי לא מטא זמן חיובא של סעודת נישואין עד השתא כו' והביא סיוע לדבריו עכ"ל וע' עוד בת' הרדב"ז ח"ג סי' תכ"ד מענין זה וע' בסידור הגאון מליסא ז"ל בדיני בהמ"ז בבית חתן אות י"ד שכ' על דברי הב"ש הנ"ל נראה דוקא כשהיה ביום יחוד הראוי לביאה דאז הוי ביום יום החופה אבל אם לא היה יחוד רק בלילה לא מקרי חופה דהא באלמנה לא הוי חופה רק כשיש יחוד הראוי לביאה וא"כ הוי החופה כאלו היה בלילה והוי הלילה יומא קמא ומברכין אז ז"ב בסעודה שאחר היחוד ע"ש:
ועיין בס' בית מאיר שהביא דברי ח"מ וב"ש הנ"ל וכתב ע"ז ולכן ראוי שלא לעשות הנשואין דאלמון ואלמנה עד סמוך לחשיכה או שיעשו הסעודה מיד רובה ביום (ואף לדברי הגאון מליסא הנ"ל אין תקנה בזה לכתחילה שיהא החופה ביום והיחוד בלילה משום דהיחוד צריך שתהיה מיד אחר החופה שלא יהיה הפסק בין הברכות שתחת החופה להיחוד שאח"כ ע"ל סק"א בשם ס' המקנה ודוק) וכן מסיק בתשו' ב"ח סי' קי"ט. ושם מבואר דמנהג מדינת פולין עושין אף חופות בתולות בין מנחה למעריב סמוך ללילה וכן ראיתי נוהגין והסעודה ראשונה של חתן וכלה עם השושבינים לבד שהיא מיד אחר החופה נמשכת עד שיתאספו בלילה הקרואים ואינם מפסיקים בבהמ"ז עד גמר הסעודה העקרית ואז מברכין בהמ"ז עם ברכת חתנים בלי פקפוק. ואולם במדינה זו נוהגין לעשות החופה באמצע היום והחתן והכלה והשושבינים מפסיקים ומברכין בהמ"ז אחר סעודתן בלא ברכות חתנים כלל ואך בלילה אחר סעודת הקרואים מברכים ברכות חתנים ולאו שפיר עבדי דנהי דבלילה ראוי לברך מטעם פנים חדשות אבל ביום מהי"ת שלא לברך עכ"פ שהש"ב ואשר ברא אם היא בלא עשר' ואם היא בעשרה אף ברכות חתנים יש לברך עכ"ד. ולפמ"ש לעיל סק"א אפשר מנהג זה נכון הוא שחששו לדעת הב"ש דעיקר החופה אינו מה שעושין ברחוב אלא האכילה במקום צנוע והיינו לפ"ד הב"ש בסי' נ"ה סק"ה דיש למנוע שלא יכנוס לשם שום אדם כדי שיהיה יחוד גמור משא"כ לפי מנהג הנ"ל שהזכיר הבית מאיר שגם השושבינים אוכלים עמהם בסעודה זו עיקר החופה הוא היחוד שאחר סעודה זו א"כ לא שייך לברך ב' פעמים ז"ב קודם החופ' ודוק:
יא
שנשא בתולה. עיין בס' זכור לאברהם שכ' אלמון מן האירוסין שנשא אלמנה וכן הנושא אשה לשם בעולה ונמצאת בתולה יברך ז"ב כל ז' ימי החופה. הרב אדמת קודש ח"ב סי' ג'. וע' בס' שיורי ברכה להרב חיד"א ז"ל דמודה ליה בחדא ופליג עליה בחדא בנושא לשם בעולה ונמצאת בתולה דלא יברך כל ז' ומיהו אהני שישמח עמה כל ז' ע"ש:
יב
מתחילין מיד לאחר ז"ב. כ' הח"מ לאפוקי שלא נאמר שיתחילו מאכילה ראשונה כו' ועיין בתשו' כנסת יחזקאל סי' סמ"ך נשאל שם אם לחשוב הני שבעה ימים מעת לעת ואם היה החופה ביום ד' אחר חצות מברכין ז"ב גם ביום ד' השני קודם חצות או דאמרי' גם בזה מקצת היום ככולו. והאריך בזה ומסיק דאין מקום כלל לומר דאזלי' בתר מעל"ע. אלא דיש לחלק ולומר דהדין נחלק לשני אופנים אופן א' בארץ שהמנהג אחר החופה אין עושין סעודה שיש עשרה גדולים כמו בארץ פולניא ודאי הז' ימי משתה מתחילין מסעודה ראשונה שבלילה ואם בתול' נשאת ליום הרביעי והסעודה ליל ה' גמר ז' ימי משתה עד ליל ה' אך במדינ' שעושין סעודה בעשר' ומברכין ז"ב תיכף אחר החופ' כמו באשכנז ודאי מקצת היום ככולו ותיכף בהגיע ליל הרביעי כלו ז' ימי משתה ואין לברך אף בליל' וכ"ש ביום ד' קודם חצות כו' ואל תשיביני מתשובת הרא"ש כלל כ"ז דמשמע דהרחלת ז' ימי החופ' מן החופה התם שאני דעיקר פלפול שלו באם נוסעי' למקום אחר ומעכבין יום או יומים כו' עכ"ד. הנה מבואר מדבריו שדעתו בפשיטות דחשבי' מאכילה ראשונה שהיה בעשרה ותימ' שלא הזכיר דברי הח"מ הנ"ל שהוא לנגדו וכן משמע מפשטות לשון הרמ"א גם בסידור הגאון מליסא ז"ל סתם וכתב דז' ימי המשתה וכן ג' של אלמנה מתחילין תיכף אחר ז"ב שברכו בשעת החופה שמותרין להתייחד ואף שלא נתיחדו עדיין כו' ע"ש (מ"ש בש"ת בא"ח סי' קל"א ס"ק י"ד וז"ל עיין באה"ע סי' ס"ב דבתר סעודה ראשונה אזלינן עכ"ל ט"ס הוא וצ"ל לא אזלינן וכ"כ בספר מעין גנים בסי' זה) . ובענין שכ' הכנ"י הנ"ל שאין מקום לומר דאזלינן בתר מעל"ע הנה בש"ת בא"ח סי' קל"א מביא בשם גינת ורדים כלל א' סי' כ"ח דז' ימים שלימים בעינן והמח"ב כתב דלענין נפילת אפים שפיר דמי אבל לענין ז"ב שצריך להתיישב ע"ש ועי' בס' המקנה בק"א הביא ראי' מהש"ס דאפי' שעה אחת סמוך לערב עולה ליום א' למנין ז' וכן עיקר. ועי' עוד בש"ת בא"ח ס"ס קפ"ח בענין אם נמשכה סעודת יום ז' עד ליל ח' הביא שם בשם גינת ורדים דאף להפוסקים לענין הזכרה של שבת או ר"ח אזלינן בתר התחלת הסעודה אבל לענין ז"ב ודאי אין לברך ע"ש ועבה"ט כאן סק"ה בשם כנה"ג וצ"ע:
יג
אבל אם היו האוכלים. עב"ש מה שתמה על הב"ח ביו"ד סי' שצ"א. ולכאורה בזה היה לו לתמוה על הרמ"א ז"ל שם בשם הרוקח עי' בספר בית מאיר מ"ש בזה (ועי' בס' המקנה בק"א ובתשו' חתם סופר סי' קכ"ב מ"ש בזה):
יד
שלא שמעו. עבה"ט דאפי' אם רק אחד פ"ח כו' ועי' בס' זכור לאברהם שכ' אשה לא חשיבא פ"ח דאין פנים חדשות אלא למי שראוי להמנות בעשרה של ברכת חתנים כ"כ מהר"ר בצלאל פ"ק דכתובות ד' ז' ולפ"ז ה"ה עבדים וקטנים לא חשיבי פ"ח ע"ש. וכ' עוד אם התחילו ב"ח ביו"ד ויצאו מקצתן וכן אם התחילו בפנים חדשות והלכו גומרין ע"ש:
טו
דשבת ויו"ט. עיין בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ב שכ' דצ"ע אם ביאת מצוה תוך ז' ימי המשתה אם לא תהיה חשובה פ"ח לסעודת שבת ע"ש ועיין בס' בית מאיר ס"ס ס"א דמסיק דזה מקרי פ"ח וק"ו משבת כו' ואולם אשר ברא לחוד פשיטא דלא גרע מהמבואר סי' ס"ב ס"ז בהגה (דאף בלא פ"ח רק כשמזמנין אחרים א"כ בזה אף כשאין מזמנין אחרים יש לברך) עכ"ד ע"ש ועמ"ש לקמן ס"ק ט"ו:
טז
ואפשר משום דרגילים. עיין בתשו' הרמ"ע מפאנו סי' מ' שכתב דסעודה ג' נמי מקרי פנים חדשות ע"פ הסוד בספר הזוהר ע"ש:
יז
מביא כוס אחר. עי' בס' המקנה בק"א שכ' נראה דיכול אחד לברך בהמ"ז ויוציא כולם וששה ברכות יכול ליתן לאחר לברך ואח"כ מברך המברך בהמ"ז בפה"ג על כוס שלו ומוציא אף לאותו שבירך ו' ברכות וכ"מ מלשון הרמב"ם וש"ע לעיל ס"ה ואין מברכין ברכה זו לא עבד ולא קטן אע"ג דהוא בודאי לא בירך בהמ"ז דהאיך מוציא עבד או קטן אחרים ידי חובתן וכ"מ מהא דלוי איקלע לבי רבי ובריך שית כו' משמע דלא ברכו ברכת היין דא"כ ה"ל שבעה אלא דאותו שבירך בהמ"ז בירך על כוס של בהמ"ז ע"ש:
יח
כסברא הראשונה. עי' בתשו' חיים שאל סי' כ"ד שהביא דברי הרב יעב"ץ דאם אירע בליל פסח יכול לברך ב"ח בכוס בהמ"ז דהא בשלמא איכא מ"ד שיברך ז"ב על כוס בהמ"ז וכ"כ מרן והגם שאין המנהג כן מ"מ בליל פסח דאין מוסיפין על הכוסות יכול לעשות כן ואם ירצה דוקא לעשות ב' כוסות יכול גם כן וזה שבירך ב"ח יניחנו לכוס ד' והוא ז"ל כתב עליו דטפי מעלי דיברך ב"ח על כוס של בהמ"ז ע"ש וכ"כ עוד בספרי יוסיף אומץ סי' מ"ז דכן הנכון. ועי' בס' זכור לאברהם ח"ג ד' קי"ד הביא דבריו ושוב הביא דבס' ברכות המים דף ט"ל כתב דא' מן המסובין יברך ששה ברכות על כוסו ואח"כ יברך בפה"ג המברך בהמ"ז והוא ז"ל הסכים עמו ע"ש. ותימה דאשתמיט לכל אלו הגדולים ז"ל דברי הדרכי משה בא"ח סי' תע"ג סק"ה שכ' בשם המנהגי' דיברך בהמ"ז על כוס שלו וז' ברכות על כוס של חתן ע"ש (וכעת ראיתי בתשובה מאהבה ח"ב סי' תע"ט שנשאל על ענין כזה ורצה לומר תחלה שיברך על ב' כוסות כמנהג בכל השנה וזה שבירך ב"ח יניחנו לכוס ד' ואח"כ ראה במנהגים דטוב לברך ב"ח על כוס שלישי של חתן ושוב כתב דיותר נכון לברך בהמ"ז וז"ב על כוס אחד כו' ע"ש וגם ממנו נעלם דברי הד"מ שהביא להלכה דברי המנהגים הנ"ל ובודאי דהכי נקטינן) . ומ"ש הבה"ט בשם ב"ח כשאנשים ונשים בחדר א' א"א שהש"ב כו' עי' בלבוש א"ח בסוף המנהגים טעם למה שאין אנו נזהרים בזה:
יט
אם הוא תוך שבעה. עבה"ט מ"ש וט"ז חולק כו' וכ' בס' חכ"א כלל קט"ז דין ט' דנ"ל אפי' לדברי הט"ז דוקא מקום שקובעים שם דירתם אבל במלון שלנין שם חתן וכלה לא נקרא מקום חופה ואין מברכין ז"ב עכ"ד. ועיין בסידור הגאון מליסא ז"ל שסתם וכתב דלא כט"ז ע"ש:
כ
והאידנא. עיין בתשו' אא"ז פמ"א ח"ב סי' קכ"ד שנשאל בכלה שפירסה נדה קודם החופה וזמן טבילה אחר כלות ימי משתה והמנהג לעשות סעודה בליל הטבילה אם מותר לברך גם בההיא סעודה ז' ברכות וכתב דזה פשוט שאין לברך אפילו עם פ"ח וכן מבואר ברמב"ם פ"י מה"א דין ו' כו' אלא מ"מ נראה שהשמחה במעונו י"ל ואף שכתוב בש"ע דהאידנא ערבה כל שמחה ואין אומרים אלא בז' ימי המשתה מ"מ כה"ג שלא בעל ב"מ והיום עיקר שמחה של חתן והכלה ראוי לברך וכן נראה להלכה למעשה עכ"ד ע"ש וכן השיב בשו"ת תשובה מאהבה ח"א סי' ס"ב דאין לברך בההיא סעודה ז"ב ונסתייע מתשובת פנים מאירות הנ"ל וכתב דמה דמסיק הפמ"א דיש לומר שהשמחה במעונו אף שיש בזה קצת לסתור ולבנות אבל אחרי שאין בזו הזכרת השם אין לדקדק (וכן מסיק בספר בית מאיר ס"ס ס"א וכתב שם דאפשר דגם נודה לשמך י"ל ע"ש) . וכ' עוד דעל גוף הסעודה שעושין לביאת מצוה מפקפק הרש"ל בריש כתובות וכן נלע"ד שאין לעשות אז סעודה לאסוף אנשים ביתה ודי לעשות סעודה לאנשי ביתו אשר אי אפשר להסתיר הטבילה מהם אבל להזמין אנשים על סעודה זו מידי הרהור לא יצאו כו' ע"ש. ולע"ד אין למחות במקום שנהגו כי בתשו' אא"ז פמ"א שם כתב דיש סמך למנהגן של ישראל לעשות סעודה כשהגיע לביאת מצוה מדברי הזוהר פ' תרומה דף קס"ח ע"ש: והנה בעיקר דבר זה מה דפשיטא ליה להפמ"א שאין לברך בההיא סעודה ז"ב ואחריו החזיק בס' ב"מ ותשו' מאהבה כנ"ל תמיהא לי שלא הזכירו דברי הגהת אשר"י פ' אע"פ סי' ו' שכתב ובספר המקצועות פסק כו' ומ"מ תיקנו רבותינו הגאונים כיון שפסקו שבעה נקיים וטובלת מכניסין אותה ומברכין ברכת חתנים כו' ע"ש עד שמצאתי בס' בני אהובה פ"י מה' אישות שפסק ג"כ דאין לברך ז"ב בליל טבילה אם הוא לאחר זי"מ והביא שם דברי הג"א הנ"ל וכתב דאין לסמוך על זה דאפשר דתיקנו דלא יברכו אז בשעת חופה כ"א אחר כך אבל אם כבר ברכו בשעת חופה אין לחזור ולברך ועוד דזה תליא במה שנסתפקו הפוסקים אם יש כח ביד הגאונים לחדש ולתקן ברכה ולכך שב וא"ת עדיף ולא יהא אלא ספק אמרי' ספק ברכות להקל ע"ש (וגם בתשו' ח"ס סי' קכ"ב נשאל על זה ע"ד שהיה מנהג באיזה גלילות לברך ז"ב בליל טבילה לב"מ אף שהיה אחר ז' ימי משתה וכתב שם ליישב המנהג ומ"מ מסיק לדינא דאין לעשות כן מכאן ואילך ולחוש לברכה לבטלה וראוי לבטל המנהג וכ"כ עוד בס"ס קכ"ג שם והביא שם ג"כ דברי בני אהובה הנ"ל ע"ש):
כא
שמח עמה. עבה"ט מ"ש אבל במחזיר גרושתו כו' וע' בתשו' הרדב"ז ח"ג סי' תקס"ז שהביא דבס' משפט שלום כתב בשם תשו' רבינו האי ז"ל דהמחזיר גרושתו אין מברכין לו ז' ברכות רק ברכת אירוסין לבד כו' והוא ז"ל כתב עליו שהוא מסופק אם כ"כ רבינו האי גאון ז"ל ולכן אין לסמוך ע"ז אלא מברכין לו ז"ב כמו באשה חדשה וכן מעשים בכל יום במצרים מזמן הנגידים הראשונים וכ"כ הרמב"ם ז"ל פ"י מהל' גירושין (הועתק קצת בש"ע לקמן ס"ק ק"נ) כו' ע"ש. ומ"מ י"ל דאף הרדב"ז מודה לענין שהשמחה במעונו דאין לומר במחזיר
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
סי' ס"ב ס"ו ביום ראשון. נ"ב בתשו' הרדב"ז סי' תתס"ג והביאו הריק"ש לקמן סי' ס"ג בשמחזיר גרושתו א"צ לשמוח עמה ואין מברכי' ז' ברכות בסעודה:
ב
שם ז' ימי המשתה. נ"ב אפילו אם הסעודה אחר חצי היום דהשביעי. ואם לא בירך בהמ"ז עד שחשיכה אף שגמר סעודתו קודם שחשיכה. מ"מ אינו מברך ז' ברכות. תשו' גנת וורדים חא"ח סי' נ"ח:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ס״ב
א
בסי' רפ"ד גבי מילה עיין מה שכתבתי שם בי"ד מזה:
ב
אלא ברכת אשר ברא כו' מ"כ למהר"ל מפראג במ"ש בגמ' והוא שבאו פנים חדשות וז"ל ולקמן אמרי' דאשר ברא מברכים אפילו בלא פנים חדשות ומ"ה יש מוכיחים דאשר ברא לאו ברכת חתנים היא אבל אין זה ראיה דאיכא למידק איפכ' דקאמר בתר הכי יומא קמא בריך כולהו מכאן ואילך אי איכא (פנים) חדשות מברך כולם ואם לאו מברך שהשמח' במעונו ואשר ברא מדלא קאמר יומא קמא מברך ברכת חתנים מכאן אילך לא ש"מ דגם אשר ברא ברכת חתנים היא ומ"ש והוא שבאו פנים חדשות רב יהודה איירי בכל ברכת חתנים דמפרש אח"כ ומאי מברך דאמ אח"כ לפרושי אתא (על הא) דאמרי' דוקא כשיש פנים חדשות אבל לעולם אשר ברא הוי ג"כ ברכת חתנים ונ"מ דצריך י' והא דאמר מברך ' ומברך ו' ולא קאמר שהשמחה במעונו דלאו ברכה בפני עצמה היא רק כולל אותו בברכת הזימון והרמב"ן ז"ל כ' דאשר ברא צריך י' ושהשמח' במעונו בג' דלאו מברכת חתנים ועת' נהנו אף שהשמח' במעונו בי' דוקא וכך ירא דס"ס הכל מברכת הנשואין היא וכתיב במקהלות וכו' על כל דבר שהוא מקור יש לברך בי' וכן ברכת אירוסין הכל עסקי מקור וזיוג דלא מצאנו שום ברכה הן של אבלים הן של נשואין שתהיה בפחות י' וכן עיקר ונכון עכ"ל:
ג
ביום ראשון לבד ל' מהר"ל מפראג ואם ברכו נשואין ביום מברכין בסעודה גם בליל' דלא גרע מפ"ח דסעודה נחשבת פ"ח כ"כ הרא"ש ולפ"ז אלמנ' שניסת ביום אין מברכן בליל' כלל דכבר עבר היום ולא שייך פ"ח באלמנה ומ"מ במ"ס משמע דיומא קמא דקאמר היינו אף בערבית דאיתא התם רבותינו נהגו לומר בבוקר ברכת חתנים על כוס בפ"ה כל ז' וכן בערבית קודם הסעודה מברכין אות' ע"כ משמע דכל ז' מברכין בבוקר ובערב ואפי' ביום ז' משמע דמברכין אף בלילה ולפיכך באלמנה נמי מברכין ז' ברכות אף בלילה כך ירא' עכ"ל:
ד
ושמעו הברכות ז"ל רש"ל ואני כתבתי בספרי דוקא שלא יהי' שם בשעת הברכות:
ה
דשבת וי"ט דאית' במדרש מזמור שיר ליום השבת אמר הקב"ה פנים חדשות בא לכאן ובשחרית בשבת מברך ג"כ כיון דכבוד יום עדיף מליל' ובסעודה שלישית הן שם עילוי ותו דאיכ' למ"ד דיוצא במיני תרגימ':
ו
אלא מביא כוס אחר הטעם בגמרא גבי קידוש וברכת המזון דלא יעשה המצוה חבילות פי' דבכוס אחר נראה עליו כמשאוי וה"נ בזה וי"א ס"ל דשאני ברכת המזון וקידוש דהיינו שאכל עד השבת דכוס של ברכת המזון הוא שייך על העבר וקידוש על העתיד מש"כ (כאן) דשניהם על הנשואין:
ז
על ב' כוסות דרגילין בארוסין בלא נשואין ועוד דרגילים להפסיק בקריא' כתוב' בנתים וכ' בדרישה מדכתבו מניהו לפניו ומביאין לו כוס אחר יש ללמוד דא"צ להביא ב' כוסות יחד כמו שאנו עושין וגם פשוט דאין מברכין דוי הסר אלא על כוס ברכת המזון דהא אין בו ברכה דשייך לומר שאין עושין מצות חבילות עכ"ל ולי נראה להיפך בתרתי מילי אלו דהא אין מנהגינו לומר דוי הסר אלא כשאומרים ז' ברכות ולא כשאומרים אשר ברא לחוד ובדוי הוא נכון לעשות כן דבדוי חסר נזכר שעה ברכת ישורון בני והיינו ברכת חתנים דיש שם ברכות על העתיד על חתן וכלה וכל המתעסקים באותו מצוה ומ"ה באשר ברא לחוד אין שם ברכה לחתן וכלה אלא הודא' לחוד אומדים נוד' לשמך מ"ה אין ראיה ממ"ש שחוזר מבי' כוס אחר דשם לא היה מהנהג באמירת דוי הסר כי אינו רק פיוט אחד וע"כ א"צ להביא ב' כוסות ביחד משא"כ בינינו שאומרים דוי הסר בשביל ז' ברכות ע"כ יש להבי' ביחד לומר דוי הסר על כוס האח' שמייחד לז' ברכות ואחר דוי הסר מניחו ונוטל הכוס של ברכת המזון ואח"כ חוזר ונוטל את של ז' ברכות כן הוא נכון: שאלה. אדם שעושה נשואין לבתו ודרך שא' מקרוביו או אוהביו מסייע לו בהוצאת הנשואין או שעשה לכבודו ועושה סעודה לחתו וכלה ומזמין שם קצת מאוהביו ביום א' מימי הנשואין אם יש לברך שם ברכת הנשואין או לא לפי שפסק בא"ע בטור ובש"ע סי' ס"ב שאם אוכל החתן חוץ לחופתו אין לברך שום ברכת חתנים אם יש איזה חילוק בדבר כי ראיתי הרבה פעמים שמברכין אפי' בבית אחר אם עבדי שפיר או לא: תשובה. בפ' הישן איתא אמר רב חתן ושובינין פטורין מן הסוכה כל ז' מ"ט משום דבעי למיחדי ופרכינן וליכלי בסוכ' ליחדי בסוכה ומשנינין אין שמחה אלא בחופה וליכלי בסוכה ולחדי בסוכה אין שמחה אלא במקום סעודה וליעבדו חופ' בסוכה אביי אמר משום יחוד רבא אמר משום צערא מפירש"י יחוד שסתם סוכותיהן הי' על גגותיהן ולא שכיחי רבי' ולפעמים יצא החתן לצורכו ויתיחד אחר עם הכלה ורבא אמר משום צער של חתן שהמקום צר ופתוח ואין שם אלא ג' דפנות והחתן בוש מלשחק עם כלתו וכתבו התו' משמע מכאן אם יצא החתן מחופתו אפילו כלתו עמו והולכין לאכול בבית אחר דאין מברכין שהשחמה במעונו ולא ברכת חתנים כיון שאין שמחה אלא בחופה והרא"ש הבי' דבריהם וכתב ז"ל ונראה דמהכא אין ראיה שאין לברך ברכת חתנים במקום שהחתן והכלה הולכין לאכול בבית אחר דה"פ הכא אין שמחה אלא בחופה כיון שאין דעתו להניח חופה אלא כדי לאכול בסוכה ואח"כ חוזר לחופתו אבל אם הולך לגמרי בבית אחר הוא וחבריו ועושה אותו בבית עיקר גם שם נקרא חופה ויוכל לברך שם ברכת חתנים וכן היה מעשה באדם א' שהוליך כלתו לעיר אחרת והצרכוהו לברך שם ברכת חתנים עכ"ל ונראה לכאורה כוונת הרא"ש דדוקא כשהולך לבית אחר ושם יגמור הנשואין שלו כל ז' ימי המשתה אז דוקא יברך ברכת חתנים באותו בית דאז נעקר קביעת החופה מבית הראשון אבל אם הלך לשמוח בבית אחר קצת היום ואפי' כולו ולשוב אח"כ לבית חופתו אין לברך באותו בית אחר ב"ח ויש מקום לפי' זה מלשונו דאמר בסיפא אבל אם הולך לגמרי בבית אחר כו' וכן יש להוכיח מל' הטור א"ע סיק ס"ב שכ' וז"ל ואם יצא משם לאכול בבית אחר ודעתו לחזור אח"כ לתוך חופתו אין לברך ב"ח אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כו' עכ"ל משמע דבדעתו לחזור לחופתו לחוד תליא מלתא וא"כ בנדון דידן שסעוד' שאחר עושה לכבוד חתן וכלה חוץ לבית הנשואין לא היה שם לברך אעפ"י שיש שם הרבה שמחות חתן וכלה כיון שהחתן וכלה ילכו אח"כ לבית שלהם. אמנם כי דייקת יסח לא תימא הכי חדא דא"כ לא הי' לו להרא"ש לכתוב תחלה ונראה שאין מכאן ראיה שאין לברך במקום שהחתן וכלה הולכים לאכול בבית אחר כו' דמשמע לאכול לפי 'שעה הולכים שם אלא היה לו לכתוב הולכים לקבוע מקום הנשואים בבית אחר כיון דבזה תליא מילתא דצריך לעקור קביעות בית ראשון ותו דהא סיים הרא"ש בסיפא גם שם נקרא חופה משמע דבשע' שנקרא בית השני בית חופה נקרא גם הראשון בית חופה היינו שדעתו לחזור לביתו הראשון דאל"כ לא מתישב ל' גם אלא נעקר שם חופה מבית הראשון ותו דאי תפרש כן דעת הרא"ש יקשה לך לפי סברתו דמחלק בין הולך לסוכה להולך לבית אחר מנא לי' לחלק בתרי חלוקים דהא בסוכה אין שמחה כלל כמו שהזכיר בתלמוד' לעיל בפי' ובבית אחר שם שמחה על קצת היום הרי חילוק א' ואי ס"ל דעוד (יש) חילוק שני דאף בבית אחר שיש שמח' לפי שעה לא סגי כיון שדעתו לחזור לבית הראשון אין מברכין מנא לי' חילוק השני דדילמא אף בדעתו לחזור מברכין כיון שיש שמחה לפי שעה ואינו דומה לסוכ' שאין שמחה כלל אלא נ"ל פשוט דדעת הרא"ש באמת הוא כן ואין כאן אלא חילוק א' דדוקא בסוכ' שאין בה כלל שמחה אין מברכין משא"כ בהולך לשמוח עם כלתו בבית אחר אף שיחזור אח"כ לבית הראשון מ"מ באותה שעה שהוא שמח בבית שני נקר' גם אותו הבית אז חופ' וע"כ לא הזכיר הרא"ש תחילה אלא הולך לאכול בביתו ותו לא דר"ל לאכול ולשמוח שם כדרך אכילת נשואין ואז יהיה עיקר שמחתו שם משא"כ באילת סוכה דאין שם שמחת נשואין דאינה ראויה לכך וע"ז שפיר מסיים אבל אם הולך לגמרי לבית אחר כולי לאפוקי מסוכה שאין לבבו שלם בשמחה ואין הולך שם רק לאכילה הכרחית לצאת ידי חובת מצוה ותמיד חושב לחזור עם כלתו לבית חופתו דשם הוא שמחתו משא"כ בהולך לאכול ולשתות בבית אחר דבאותו שעה אינו חושב על בית חופתו כיון שיש לו שמחה בבית זה מה חסר לו אז שלא יברך שמחה במעונו וב"ח ועל דרך זה מתפרשים ג"כ דברי הטור א"ע דלעיל שכ' ואם יצא לאכול בבית אחר ודעתו אח"כ לחזור לחופתו כו' פי' שאינו הוצרך לשמוח בבית אחר רק לאכול לחוד אכילה ההכרחית כדרך כל אדם ולא נעשה בשביל שמחת נשואין בלא דעתו לקיים שמחתו אחר האכילה בשובו אל נוהו מקום חופתו אז לא יברך בבית אחר וכן נראה לפרש גם מדברי המרדכי פ' הישן והג"ה אשד"י פ' הישן בשם ר"י בר אברהם שהי' מעשה שהי' החתן ושוביניו סועדים בבית אחר שלא בבית חופ' ולא הניח לברך שם ב"ח מיירי ג"כ בדרך זה שלא היו סועדים שם דרך שמחת נשואין ולא נעשית הסעודה לכבוד חתן וכלה ודעתו היה לחזור ולשמוח בבית החופה אבל בנדון דידן שאדם אחר עושה סעוד' לכבוד חתן וכלה לשמוח אותו שם מדוע לא יברך הברכות אין לך בית החופה גדול מזה דמה לי מקום שמשמחין בו ב' או ג' ימים ומה לי מקום שמשמחין בו יום א' ומלבד כל הנזכר נרא' דעכשיו יש לברך אפי' בבית כשהחתן וכל' הולכין ושמחים שם דעיקר בית החופה שזכרנו שיש שם ביארו התוספת והרא"ש דהיינו מקום עיקר ישיבת חתן וכלה ושם מברכין כל ז' וסיים הרא"ש והטור וז"ל ונוהגין באשכנז שעושין אפריון לכבוד החתן והכלה והוא נקר' חופה ושם מברכים כו' עכ"ל וברור הוא דגם דעת התוספת כן במה שכתבו במקום עיקר ישיב' חתן וכלה דהיינו בחדר שמייחדין שם החתן וכלה ואין לזרים אתם רק בעת שמשמחין אותם ומ"ה לא הוי שמחה בסוכה כמ"ש רש"י לעיל ששם בוש החתן מלשחק עם כלתו לפי שהסוכה פתוחה תמיד כל היום והכל רואין אותם משא"כ בבית המיוחד לו ולכלתו שיוכל לשחק עמה בעת שבני אדם פונים מאליו וכן משמע ל' התלמוד בפ"ק דכתובות בא' שבעל ולא מצא דם וראה ר' שמחמת רעבון בא הדבר ההוא והאכילם והשקם כו' והכניסם לחופה ובעל ומצא דם כו' ש"מ שהחדר שהחתן יכול לבעול שם נקרא בית חופה ואף שיש מי שמני' שם והכניס' לחדר אין הדין עמו לשבש כל הספרים הישנים דגורסים לחופה וכן ראיתי בשם הגאון מהר"ל מפראג שקיים הגירסא דלחופה מטעם זה נמצא שיש שמח' יתירה לחתן וכלה בבית החופה טפי משאר בתים ע"כ חילקו שפיר בין הבתים משא"כ עכשיו שאין קורין חופה רק למה שמקדשין הכלה תחת מטלית הפרוס' על הכלונסות כמו שהביא רמ"א בא"ע סי' נ"ה אין שום מעלה לבית שעושין בו סעודת הנשואין טפי מבתים אחרים וקורא אני ע"ז שמחה מה זו עושה בבית זו טפי מבתים אחרים דמה לי כותלי בית זה או ב"א ע"כ נראה ברור דיש לברך ב"ח בכל בית שעושין בו סעודה לכבוד החתן וכלה ושמחים שם וכ"ש לפי. מה שאמר הר"ן דלפי הנראה לו יש לברך בכל גווני בבתים אחרות ושכן נוהגין היום לברך בכל אחת מהבתים אפי' שלא במקום חופה אלא שיש לחוש לדברי התו' עכ"ל כמו שהביא ב"י בא"ע סי' ס"ב ולפי מה שכתבתי לעיל נלע"ד דאין פוצה פה עכשיו שלא לברך נאו' דוד הוא הקטן: אחר זמן ראיתי בכתבימהר"ל מפראג ז"ל בפ"ק דכתובות שפסק כוותי וז"ל ואנו מברכין אף במקום שלא היתה שם החופה אע"ג דאמרי' בסוכה וליחדי בסוכה וליתבי בסוכה וקאמר שם אין שמחה אלא חופה שאני התם דלא יכול לשמוח כראוי אבל לענין הא מלתא איכא שמחה ומברכין שם עכ"ל:
ח
ואין דעתו לחזור בב"י כתם בשם ר' ירוחם בהולך לעיר אחרת עם כלתו אעפ"י שנשתהו זמן מרוב' בדרך עושה חופה בעיר שבא שמה ונוהג עמה ז' ימי משתה ונקרא ברכ' חתנים בבית חתנים עכ"ל וכתב ב"י ע"ז דהך זמן מרובה היינו עכ"פ תוך ז' דאי לאחר ז' אין מקום לברכת חתנים והא דכתב הרא"ש לפעמים שהולכין החתן וכלה לעיר אחרת צריך לברך ב"ח אינו סותר מ"ש בפסקי תוספות פרק קמא דכתובו' כשהחתן הולך עם כלתו לעיר אחרת א"צ לברך ברכ' חתנים ע"כ דאפשר דהתם איירי כשהולכים לעיר אחר' לטייל ודעתם לחזור לביתם תוך ז' ולהרא"ש כשהולכין להתיישב ולדור שם באותו עיר אחר' ואפילו את"ל דפליגי אגן אהרא"ש סמכי' דפוסק מובהק הוא עכ"ל ועפ"ז נמשכו דברי רמ"א בכאן ובאמת אין נראה נכון לפרש כן ולחלק בין דעתו לחזור או לא דלא הוזכר מזה ותו דר' ירוחם כתב בפי' ואפי' זמן מרובה ואנן נימא דוקא תוך ז' וכי ס"ד לומר דהפוסק יכתוב דבריו בחידות ולא במראה בפי' ואפי' באמורה תפסינן בגמרא דצריך לפרש דבריו וכ"ש בפוסקים ולעד"נ דהדברים כפשוטן דרבניו ירוחם כתב בפי' שבמקום שיבאו שם עושה חופה כו' נמצא דעד הנה לא עשה חופה דהיינו שקובעים שמה לנהוג ימי משתה דאם כבר עשה שם חופה היה לו לומר עושה חופה אחרת אלא ודאי דמיירי שבמקום הראשון לא עשה שם חופה כלל למשתה ולשמחה אלא אחר שקידש' ובירך ב"ח הלך עמה לעיר אחרת בזה אמרי שפיר ששם עושה חופה לקבוע סעודה וזה מוכח עוד מדכתב ונוהג ז' ימי משתה ואי ס"ר שכבר הי' שם במקום הראשון קביעות למשתה קצת זמן הי' לו לומר ומשלים עליהם ז' ימי המשתה אלא ודאי כדפרשתי ומ"ש ב"י דאין מקום לב"ח אחר ז' ודאי כן הוא אם התחילו ז' ימים מה שאין כן כאן שלא היתה התחלה כלל (ודאי נוהג) אפי' אחר ז' וזה דומה למ"ש במת קרוב של חתן או אביו דדינו שנוהג אבילו' ברישא ואח"כ ימי משתה כדאיתא בי"ד סי' שמ"ב וה"נ כן הוא וכן נראה לפרש דברי הרא"ש שמביא ב"י בדרך זה שצריך לברך ב"ח דהיינו שעדיין הי' בית חתנים להם בשעת ז' ברכות וכן משמע בדברי הטור שכתב אבל אם הולך לגמרי לבית אחר וכל החבורה עמו ונעשה אותו הבית עיקר גם שם נקרא חופה ומברכין שם ב"ח וכן לפעמים שהולכים החתן וכל לעיר אחרת צריך (לברך שם) ב"ח עכ"ל הרי כאן כתב (ב' בבות והי' לו לכתוב בתחלה לבי' אחר או לעיר אחר' ותו דתחילה כתב וכל החבורה עמו ובבא שנייה לא הוזכר' החבורה ואם סמך על מ"ש ברישא כל החבור' לא היה לכתוב בסופו אלא אם הלכו לעיר אחרת ולא היה לו להזכיר החתן והכלה אלא הדברים כמו שזכרנו דתחילה כתב באם התחילו כבר ימי המשת' והי' שם חופה ובזה אמרי' דאם כל החבורה הולכים עם החתן והכלה נעש' גם המקום השני מקום חופה וכן אם לא היה עדיין בית חופה למשתה כלל והולכים לעיר אחרת ששם יהיה ימי המשתה צריכין לברך ב"ח על המשתה ובזה א"צ להליכת החבורה עמהם והוא נכון מצד הסברא ובפסקי התו' מיירי שכבר התחילו ימי משתה במקום הראשון והולכים משם החתן וכלה א"צ לברך ז' ברכו' בעיר אחרת אפי' תוך ז' פאי' בפנים חדשו' כי נעקר מהם שמחת חתונה כיון שהולכים ממקום שנעשה החתונה וזה מבואר בל' שכתב אין לברך ברכת חתנים אלא בבית חתנים הרי מבואר שהי' שם כבר בית חתנים במקום הראשון ומ"מ נראה פשוט דבכל גוונא מברך אשר ברא ושהשמחה במעונו כדינו כ"ז נראה לע"ד ברור להלכה למעשה בס"ד:
ט
ולזה הדע' נוטה איני יודע למאי הדעת נוטה לדיעה זו דלפי' הנראה לא מסתבר כלל דאטו חיוב ב"ח חלה על האכילה שנאמר דאי לו רשות לאכול זול' ב"ח (הא אינו) אלא על האדם ששמח בשמחת חתן וכלה חייב בכ"ח ממילא אלו השמשים שעוסקים בענין הסעודה והשמש שעושה צירוף אפי' לאותן שאוכלים בבית אחר כדלעיל בודאי הוא יצא ידי ב"ח במה שכבר שמע בשעה שבירכו האוכלים שם מכ"ש שאם אין החתן וכלה שם אלא הלכו לשכב על מה יברכו השמשים אח"כ ע"כ אין להם לברך ברכ' חתנים שנית כדיעה הראשונה וכמ"ש דקי"ל ספק ברכו' לבקל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5