א
חופה לענין מה קונה ובו ב סעיפים:
כיון שהכניס האיש ארוסתו לחופה אע"ג שלא נבעלה הרי היא כאשתו לכל דבר וגובה עיקר כתובה ותוספת אם תתאלמן או תתגרש במד"א כשראויה לביאה אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה ונתייחד עמה אינה כאשתו אלא לכל הדברים היא עדיין כארוסה מאחר שהיתה נדה וי"א דדוקא לענין שלא תגבה התוספת היא עדיין כארוסה אבל לכל שאר דברים הרי היא כנשואה: הגה וע"ל ר"ס נ"ד מהו נקרא חופה וצריכין לכתוב הכתובה קודם החופה כדי שתהא חופה הראויה לביאה (הרמב"ם פ"י דאישות) ולמ"ד דחופת נדה הוי חופה אע"פ שאינה ראויה לביאה ה"ה אם לא כתב כתובה ומ"מ נוהגין לכתחילה לכתבה קודם לכן אשה חולנית חולת מות אע"פ שכונסה עם המטה תחת החופה כדי שיירשנה בעלה אינו חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל לביאה ואין בעלה יורשה (תשו' הרא"ש כלל י"ד) כנסה לחופה ולא בירך ברכת חתנים הוי חופה גמורה דאין הברכות מעכבות ומברך אחר כמה ימים (טור סי' ס"ב) ולכתחילה יברך אותה קודם שיתייחד עמה (כך משמע בתשו' הרא"ש) וע"ל סי' נ"ה ונהגו עכשיו לברך תחת החופה קודם שנתייחד עמו ונהגו שהחתן והכלה מתענין ביום חופתן (וע' בא"ח סי' תקע"ג) אם קידש בטעות והיו לו נישואין עמה ואח"כ נודע שהקידושין היו בטעות אע"פ שחוזר ומקדשה א"צ לברך שנית ז' ברכות וסגי לה בברכות הראשונות י"א לעשות החופה תחת השמים לסי' טוב שיהא זרעם ככוכבי השמים:
ב
כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר (ועכשיו המנהג שלא לדקדק ואין ממתינין ומ"מ טוב להודיע לחתן תחילה שהיא נדה) (מרדכי פרק אע"פ בשם ר"י):
באר היטב אבן העזר
ס״א
א
כנסה. ואם כנסה לחופה ובחופה פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה הרא"ש:
ב
ארוסה. דוק' כשמת קודם שנראית לביאה אבל אם נראית לביאה קודם שמת לא מיקרייא תו פירסה נדה ואם האשה אומרת שנבעלה נאמנת הראנ"ח ח"א סי' ע"ז וכתב כנה"ג ויראה אם ידוע לכל שלא היה לו שעת הכושר לבעול שאינה נאמנת נכנסה לחופה ופירסה נדה וחלה הבעל ואחר שעברו ימי נדותה טבלה לנדתה ובזמן טבילתה קם הבעל מחלייו ועמד יום או יומיים ומת אם אותו יום או יומים היה ברי' והיא אומרת שנבעלה נאמנת ואם היה חולה אינה נאמנת הראנ"ח שם:
ג
החופה. נכתבה הכתובה ונמצ' פסולה החופה אינה בטעות וצריך לכתוב לה כתובה אחרת תשובת הגאונים סימן רפ"ו:
ד
חולנית. מאתר שאינה ראוי כלל לביאה. ובס ס נ ו בחולנית דיורש אותה שם איירי כשהיא חזיא לביאה ב"ח עיין אחרונים:
ה
מתענין. יש בזה ב' טעמים הא' משום דהוא יום סליחה דידהו. ונמחל עונותיהן. לפ"ז ראוי להשלים התענית. הטעם הב' שמא ישתכרו ולא יהיו דעתם מיושבת עליהם. לפ"ז א"צ להשלים. ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה. ובימים שאין מתענין כמ"ש בא"ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה. וכנה"ג הבי' בשם חכם א' דבימים שאין מתענין יעשה החופה בשחרית ולא יאכל עד אחר החופה ע"ש דף צ' ע"ב:
ו
ז' ברכות. עיין אחרונים ובהרדב"ז ח"א סי' קפ"ה. ומהר"י ווייל סי' ז' וסי' קל"ח:
ז
השמים. צריך להעמיד החתן לשמאל הכלה כדי שתהיה הכלה לימין החתן דכתיב נצבה שגל לימינך. יש מעמידים החתן והכלה לצד מערב ופניהם כנגד מזרח שיהיו פניהם נגד ארון הקודש. והמברך מצדד עצמו ופניו למזרח. ויש מעמידים חתן וכלה לצד דרום. ויש מעמידים לצד צפון הר"ם מינץ סי' ק"ט בדרשות מהרי"ל כתב אחוריהן לצפון ופניהם לדרום. וכנה"ג כתב דבזמנינו זה אין אנו מקפידין ע"כ. ולוקחים שתי צלוחית שפיהם צר לסימן שהיא בתולה. ולאלמנה שני קרויזא"ן פתוחים הר"ם מינץ סי' ק"ט. והמברך ז' ברכות עומד במערב ופניו למזרח וכשאומר שמח תשמח הופך פניו נגד החתן והכלה. דרשות מהרי"ל:
ח
שהיא נדה. וכנה"ג כתב ועכשיו נוהגין לישא נשים נדות אפילו בלתי הודעה לחתן שהיא נדה. מיהו בדרשות מהרי"ל כתב דאם אינה טהורה אינו מגיע בה אך מניח מעצמה ליפול באצבעה. ואנן לא נוהגין כן אלא שהחתן בעצמו נותן הטבעת באצבעה. דקודם שקדשה בטבעת לא הוי אשתו ומיד כשקדשה עם הטבעת מרחקה הכלה מהחתן אם היא נדה. וכתב כנה"ג הא דמקדשה ונכנסה עמו לחופה אפי' היא נדה דוק' כשרוצה לישא עכשיו ואי אפשר לה ליטהר כגון שלא עברו ימי נדותה ולבונה אבל אם עברו ימי נדותה ולבונה ויכולה היא לטבול ואעפ"כ אינה רוצה לטבול לסבה אחרת ראוי לחוש לדברי הרמב"ם שלא תנשא עד שתטהר וכן עשיתי מעשה ע"ש דף ל' ע"א סי"ד:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
ל' הרמב"ם בפ"י מה' אישות ממשנה כתובות דף מ"א ע"ב וכדמפרש בגמ' שם וכמה שאמרו חופה גומרת קדושין דף ה' ע"א וע"ב וכפירש"י שהם בעי' ונפשט'
ב
אם תמצא לומר דחופ' קונה כתובות דף נ"ו ע"א
ג
בעיא שם ולא נפשט' וכ' ה"ה וכתוב בהלכות הלכך אינו קונה ודעת רבינו שה"ה לכל דבר שאין חופת נדה קונה לא ליורש' ולא ליטמא לה וכן דעת מקצת הגאוני'
ד
הרא"ש שם בפסקיו והביא' הטור דסובר שהאבעי' לא היתה אלא לענין תוס' כתוב' וכ"כ הר"ן וכתב ג"כ ה"ה שם דעת החולקין
ה
הר"ן בריש כתובות לפי מה שאנו נוהגים לעשות חופה בלא ייחוד ומוקי לאבעיא דכנס' נדה בשהי' החתן סובר שהיא טהורה וכו'
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
אלא לכל הדברי' היא כארוסה והקשה הר"ן ממה דקי"ל יש חופה לפסולו' ולשון הרמ' עצמו הכי כיון שנכנסה הארוסה לחופה ה"ז מותרת לבא עלי' בכל עת שירצה והרי היא אשתו גמורה לכ"ד ומשתכנוס לחופה נקראת נשואה אעפ"י שלא בא עליה והוא שתהא ראוי' לביאה אבל אם היתה נדה אעפ"י שנכנסה לחופה ונתייחד עמה לא גמרו הנשואין והרי הוא כארוס' עדיין וכ' הה"מ וכתוב בהלכות הלכך אינה קונה ודעת הרבינו שה"ה לכל דבר שאין ח"נ קונה לא ליורשה ולא לטמא לה עכ"ל ויראה לע"ד דל' הש"ע ל"ד ואך ר"ל לעניני קנינים היא כארוס' אבל מודה שבח"נ יצאה מאיסור כלה ושרי' לו לכשתטהר אף לבעול בלא כוונת נשואין שהרי קורא לה שנכנס' לחופה וכן בגמ' נקראת נכנסה לחופ' והרי אשתרי בחופ' וקדו' ולהכי דקדק הרמ' אחר שכ' דאחר החופ' מותרת מתחיל וכ' ומשתכנס לחופה נקראת נשואה דהיינו מה דתנן נשאת יתר עליו הבעל וכו' וע"ז מסיי' שאם לא היתה ראוי' לביאה לא נגמרו הנשואין שתקרא נשואה וה"ה כארוסה לעניני קנינים הנתלים בשם נשואין משא"כ היתר ביא' שאינו נתלה כ"א בחופ' וקדו' ומיושב בזה מה דכ' הרא"ש והמקדק יבין דפשיטא לי' דח"נ הוי חופ' והיינו ממה דקורא לה עכ"פ חופ' ולהנ"ל ניחא וכן מוכח מדכ' הרמ' ולא תנש' עד שתטהר ופי' הה"מ טעמו וכן הב"י בי"ד סי' קצ"ב יהיב טעם והרא"ש כ' עליו ונראה דראייתו מההיא דריש מכילתין וק' ות"ל כיון דפו' דח"נ עדיין היא ארוסה פשיטא דא"א שתנשא דהא נשואין אלו לאו מידי הם ולכשתטהר תצטרך חופ' אחרינא והפוכי מטרתא ל"ל ואפי' בדיעבד אינם כלום ומה זה דלא תנשא לכתחילה וכ' ואם עבר כו' א"ו דלענין היתר ביא' חופ' גמור' היא אלא שלעניני קנינים הוא דמיבעי לי' ומזהיר לכתחילה מטעמים הנ"ל וכן מוכח מפי' הה"מ שכ' על הרמ' פ' י"א מהא"ב שפוסק על דין ז' נקיים של תבעוה להנשא ואם נשאת לת"ח מותרת להנשא מיד וכ' הראב"ד ועוד חופ' דאיסורה היכי הוו עבדא וכלה שפירסה נדה אסור להתייחד וכ' הה"מ אינה קושי' דאש' זו מותרת גמורה היא ד"ת אלא שהחכמי' החמירו ובזה אינה חופ' דאיסורא ואינ' דומה לכל' שפירס' נדה והיא נדה ודאית וע"ש בכ"מ והב"ש בסופו כ' ואם הי' לה חופ' תוך ז' נקיים ס"ל להה"מ הוי חופ' אפי' להרמ' כיון דאינו אלא חשש משמעותו דחופ' זו מהני לכל הקנינים ולע"ד אינו במשמע הה"מ כלל דאטו משום דהאיסור דרבנן יהא חופ' דחזי' לביא' אלא דר"ל על קושית הראב"ד חופ' דאיסור היכי הוו עבדו כיון דאסרו' ביחוד והם יחודי הוו מייחד' ע"ז משני דמותרת ביחוד לת"ח אבל מודה מ"מ דחופ' דלא חזי' לביא' מקרי' לעניני קנין אלא שפעלו בנשואין אלו שנקראת אשתו בחופ' וקדו' וביחוד הוי שרי' להו והוי פת בסלו אבל אי נימא דחופ' דל"ח לביא' אינו חופ' אפי' להיתר ביא' פשיט' דק' לשטתו מה פעלו בנשואין אלו וא"כ שוב אין קושית הר"ן כ"כ קושי' אחרי שחופ' היא להיתר ביא' מהראוי שתיפסל נמי לתרומ' על ידה וכה"ג כ' הלח"מ בדרך ב' ולע"ד יותר הי' לו להר"ן להשיב ממה שפ' הרמ' עצמו ע"פ התוספתא דהנושא חייבי לאוין יורשה אף דחופת' נמי ל"ח לביא' והוא בש"ע סי' צ' סעיף ג' והמעיין ברמ' פ' ך"ב מה"א יראה להדיא שדינה ככל הנשים שבחופ' לבד בלא ביא' יורשה וכן מורה ל' התוספתא אלמנ' לכ"ג ה"ה כאשתו לכ"ד יורש' וכו' והב"ש הרגיש וכ' דכיון דדעתו לבא עליה באיסור מקרי דחזי' לביא' וכן דוחה הלח"מ בדרך א' קושית הר"ן ולע"ד הדין בזה עם הר"ן מה דלא ניחא לו בסבר' זו דמה בכך שדעתו לבא עליה הא קי"ל קידש ולא בעל אינו לוקה עד שיבעל כמבואר ה' א"ב וא"כ אף שנשאה דילמא כשיתרו בו למלקות יפרש נמצא דמעולם לא חזי' לביא' ולמה ירשנה וכן הי' לו להקשות ממה דקי"ל בסי' קי"ו חייבי לאוין שהפיר בה יש לה כתוב' ומשמע ככל הנשים בחופה בלבד אף שאינה ראוי לביא' ולהרמ' ארוס' ל"ל כתו' ואולם לע"ד יותר ק' מזה על הרא"ש ור"ן שפירשו האיבעיא אך לענין תו' מה דקי"ל סי' קט"ז ת"ל שלא הכיר בה יש לה תו' ומשמע ברור מסתימות כה"פ דאפי' אם מיד דלאחר החופ' הכיר בה ומגרש מ"מ יש לה וא"כ אפילו להמפרשים דוקא בדלא ידע שהיא נדה מ"מ ק' דהא הרא"ש כ' אלא דמיבעי לי' את"ל דלראב"ע זכתה בחיבת חופ' בלא ביא' חופת נדה מהו חופ' דחזי' לביא' אין דמסתמא על חופ' דחזי' כ' ולא על דלא חזי' דאע"ג דחופתה חופ' לא כ' אדעתא שאינה ראויה לביאה דמסתברא דעיקר האומד על קירב דעת של חבת ביאה ולא מיבעי' להנ"ל המשמעו' דאפי' לא הכיר בה ומיד אחר החופה הכיר ומגרשה דודאי ק' ומ"ש מחופת נדה אלא אפי' לא הכיר עד שבא עליה נמי לע"ד שייך אומד שלא על הנאות ביאת איסור שוגג כ' דלא מקרי הנאה וא"ל שם הטעם דקנסו אותו כדפירש"י ז"ל פ' א"נ במתניתין דזה אינו חדא דקנס ל"ש בלא הכיר ותו דאף ל' זה דרש"י ל"ד כדאי' בתשו' ח"צ סי' קך"ד כ' בל' זה ע"כ לאו קנסא ממש קאמר אלא כלפי דתנן בשני' דאין לה כתו' משום דקנסו אותה קמ"ל דבאלמנה לא רצו חכמים לקונס' אלא שבקוה כשאר נשים וכן כ' רש"י ז"ל בפי' בפ' יש מותר' דף פ"ה עכ"ל ומתפלא אני על הח"צ ז"ל סי' הנ"ל שמביא ראיה להר"י דאם החתן יודע שהיא נדה קנתה תו' מאלמנה לכ"ג דיש לה כתו' להכיר בה וכבר כ' לפני זה ועוד דע"כ ר"י נמי ס"ל כהרא"ש דדוקא לענין תו' הוא דקמיבעי' ליה ולא השגיח דלהרא"ש אף מלא הכיר בה שהיא נדה ק' מלא הכיר דח"ל לענין תו' ולע"ד אומד דח"ל דלא חזי' עולמית לביאה אלים מדנדה דחזי' כשתטהר ונלע"ד דמשום קושיא זו נדו הגאונים והרמ' מפי' הרא"ש כי לפירושם לע"ד ל"ק מחופת פסולות דקי"ל דגם בעלה יורשה אחרי שדקדקתי בהבדל הל' דחופת נדה קורא הש"ס דלא חזיה לביאה ואילו קדו' דח"ל או קדש אחת מב' אחיות קורא קדו' שאינם מסורים לביאה ש"מ דיש חלוק והיינו דחופה ח"ל מצד עצמה היא חופה דחזיה זולת להנושא הלזה אסורה משא"כ נדה דלכ"ע לא חזיה ותו דדוקא בנדה דהריעותא בזמן החופה לכ"ע שאלו המתינו עד שתטהר היה ראויה זאת נקראת לא חזיא ואינה קונה עד שתטהר אבל חופת פסולות אין הריעותא מצד חופת זו דלעולמים אם בעל זה לא תחזי לחופה דחזי' לביאה ואין לה חופה היותר הוגנת עם איש זה לא נקראת דלא חזיא אלא שאינה מסורה לביאה כמו שקדו' שאין מסורים לביאה קונים כן החופה קונה אבל לסברת הרא"ש ור"ן דמטעם אומד וודאי ק' ומה שהר"ן שם יהיב טעמא דלא עלה דידה רמי' לגלוי והח"מ סי' קי"ו ס"ק י' הוסיף דגם האיש פשע וכו' כ"ז לע"ד אינו מספיק אם פי' האיבעי' דמטע' אומד אתינן עלי' ודוק ועדיין יש לבאר מה דק' לפ"ר על שמואל דאמר ביבמות אין חופה לפסולות ומבארים התו' דאף לפירש"י אפי' חופה שאחר קדו' אין להם וק' עלי' מדידיה ומבריי' דתנא כותי' כתו' ק"א דאמר שמואל ל"ש אלא מנה מאתיים אבל תו' יש להם ומשמע דהוא בתוס' ככל הנשים בחופה זוכה בהתו' הא לדידיה אין חופה לפסולות ואולי להכי דקדק רש"י ז"ל לפרש דמתנה בעלמא יהיב לה בחבת ביאה אף דפסקינן חבת חופה קונה ובודאי הנאמר בהברייתא כגון הממאנת וחברותיה כו' אבל תו' יש להם היינו בחופה לבד מ"מ פי' הכי לשמואל דס"ל א"ח לפסולות על כן שחלוקה מכל הנשים ואינה זוכה כ"א אחרי הביאה בחבת ביאה ובאמת ע"כ הבריי' לצדדי' קתני ממאנת בחופה וח"ל בביאה וסמכה עצמה על הידוע אליבא דשמואל כל אחת יש לה תו' ע"י מה שנקרא' נשואה אבל הפוסקים אינם מחלקים מדפסקינן כרב דיש חופה לפסולו' מפני דמחזי' לביאה מקרי' כנ"ל ואליביה מסתמא הבריי' בגוונא חדא איירי דכולהו בחופה לבד זוכה ובאמת האיבעיא דחופת נדה לדרמ' אינה לשמואל דאליביה דח"פ לא חזי' לביאה מיקרי' ולית לה חופה מכ"ש ח"נ דלא אך לרב נשאר בתיקו ע"פ סברה הנ"ל:
ב
ע' ב"ש מקשה להרמ' דחופה היינו יחוד מה האיבעי' בפריס' נדה ות"ל שהיתה חופת איסור דלא קני כקושית הר"ן וע' סי' נ"ה דלע"ד ראיו' הר"ן מן מאמר דאיסור אינה מוכרעת ואף לדרך זה יש ליישב דהא למה דס"ל חופה היינו יחוד אין מבואר ראיה זולת הר"ן ריש כתו' הביא ראיה ודחאה וכן דברי הרא"ש וגם ק"ק על הראי' תינח בקידש בכספ' קידש בביאה מה א"ל כדאי' בב"ש בסופו א"ו כדדחה הר"ן וי"ל דה"ט מדחזינן דהגמ' מסופקת בחופה דלא חזי' לביאה מחמת נדה שמעינן דחופה היינו יחוד דאל"ה בל"ז אינה ראוי' לביאה ובאמת י"ל דזה בזה תליא אי ח"נ הוו חופה הבאה לביתו לחוד בלא יחוד נמי הוי חופה כדסובר הר"ן באמת אבל האמת יורה דרכו דלע"ד בל"ז י"ל שהוציא דסתם חופה היינו יחוד מתי' הגמ' דף נ"ו חופה נמי ל"ק כיון דסתם חופה לביאה קיימא אורח ארעא קמ"ל דבלילה מזה ודאי משמע דסתם חופה היינו יחוד דאל"כ איך אפשר דסתמא לביאה קיימא עוד דלהכי ליהוי האורח ארעא בלילה ומיושב בזה קושית הרא"ש דמה ענין לקבוע איבעי' זו פה די"ל בל"ז היה סובר דסתם חופה בלא יחוד ולא היה לו למיבעי אי חזי' לביאה בענין משא"כ אחרי דנלמד מדתני רב יוסף דסתם חופה היינו יחוד שפיר איכא למבעי' אי חזי' לביאה בעינן ואף קושי' הח"מ ז"ל אפשר ליישב בזה שהקשה מדהוכיח דהאיבעי א' ע"כ לא קאי לענין ליורשה מה"ת דאיבעי' ב' קאי אכל מילי והב"ש ז"ל כ' ולמ"ש סי' נ"ו לק"מ וכל האיבעי' וכו' ולע"ד זה וודאי אינו דא"כ ק' חדא דאיך אפשר שלא הוי' חופה עד דתבעל א"כ חופה זו מה טיבה בבעילה לחוד נמי הרי היא כאשתו לכ"ד כבסי' נ"ה ואף דזה אפשר לדמות דפעולת חופה היינו היתר ביאה בלא כוונת נשואין וכל ענינ' איבעי' אינם כ"א לעניני קנינים וכמו שכתבתי לענין ח"נ מ"מ ק' דא"כ ליפשיט מדר"ה דיליף במס' קדו' דחופה קונה מק"ו שגורמת ואלו שאינת גומרת כ"א בהדיביאה איך אפשר ללמוד דתקנה בלא ביאה וא"ל דלומר חופה בהדיה ביאה דתקנה דהא ביאה לחודא פשיטא דקונה א"ו הדין עם הח"מ ויפה הקשה אלא שהמ"א סי' של"ט כ' ואין דבריו נראים דאף דאיבעי' אי קאי לענין ת"כ מ"מ איבעי' ב' ג"כ לענין ירושה ובמ"כ לא דק דכבר רמז הח"מ דזה נשמע מדקאמר קודם איבעי' ב' את"ל חבת חופה וקנה נשמע הא אי אמרינן חבת ביאה קונה אין מקום לבעי' ולהרמ' אכתי אם ח"ב קונה הא אך לענין כתו' אבל לקניות ירושה ודאי דחבת חופה קונה ושפיר איכא למיבעי אי חופה דחזיא ביאה בעינן לירושתו ולהנ"ל י"ל דלעולם איבעי' א' אך לענין כתו' ומ"מ קאמר את"ל ע"ד זה דודאי אלו ח"ב קונה דאז לא נשמע כלל מדתני ר"י שלא כ' לה אלא על חבת לילה ראשונה דקאי אחופה ולא נשמע דסתם חופת היינו יחוד פשיטא דליכא למיבעי אי חופה דחזיה לביאה בעינן משא"כ את"ל ח"ח קונה אז נשמע מדר"י דסתם חופה היינו יחוד שפיר איכא למיבעי וק"ל:
ג
כ' הב"ש סס"ק ב' אם היתה נדה עליתה בתיקו ונ"מ לענין תפיסה וכו' והנה ידוע שהרמ' הוא הראשון שפוסק דמהני תפיסה ואפילו ת"ך שלא ברשות ומ"מ לשונו הכא לא משמע דיועיל תפיסה וכבר עמד בזה תשו' פר"ח מטה אהרן חלק א' סי' קי"ד וכ' דהכא מפני שיש לאשה חזקת ארוסה מודה דלא יועיל תפיסה אבל הש"ג בשם הריא"ז כ' כהב"ש ודברי הפמ"א צ"ע (ובפרט למה שכתבתי שאף להרמ' יצאה בח"נ מכלל ארוסה לענין היתר ביאה) ויתר דבריו שם נמי צ"ע ודע דלהסכמת הש"ך ז"ל בת"ך סי' ע"ח דלספק דתיקו לא מהני תפיסה בברור אלא בצירוף דעת הדיינים לפי הטענות זולת בתפס ברשות יש לעיין במ' קדושין מ"ה ע"ב בתוס' ד"ה אוקי כתבו דתפיסתו שלא כדין היתה ויראה דטעמייהו משום דמה שבאו הנ"מ חלידו ע"י נשואין אלו היו שלא כהוגן שלא מדעת אביה (וזה נמי אפשר טעם הרא"ש ז"ל פ' החולץ ה"ח שכ' ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי מיתנא חולקין ואפילו אחד מהן מוחזק אינה חזקה ויראה שהוצרך לפרש הכי משום דסתמא נכסי המיתנא בחזקת היבם ע"י שייבם אשתו. ואף שמסיק בסי' ת"ך דאף הרא"ש מודה בתפס ע"כ נמי טעמו משום דתפיסתו היתה שלא כדין ע"י נשואין דתוך ג' אך ע' סימן קס"ג) וא"כ הכא בשהיה לו חופת נדה וע"י כניסה זו באו נכסי אשתו לרשותו אפשר למנהגינו בהיתר ח"נ מקרי ברשות ומהני תפיסתו במקום שאין נוהגין בתנאי חזרה שנה א' או בנכסי עצמה ובפרט שיש לו ב' ספיקות ס' הלכה כהרא"ש ואת"ל כהרמ' עדיין תיקו אבל שלא ברשות אחר מיתת אשתו אז אינו מועיל אם לא ע"י קי"ל כהרא"ש אמנם לדברי פמ"א דלהר"מ אינו מועיל תפיסה מפני שהיא בחזקת ארוסה אפשר דאף קים לי כהרא"ש לא מצי טען וגם התפיסה ברשות לא מהני וזה צ"ע כי באמת ל' הרמ' משמע כותי' ומדמייתא ראיה לסברתו מן מס' קדו' דף ע"ה מה שתוקי שמשתקין אותו מנכסי אביו ולא צריכה דתפס וק' לשטת הרמ' מ"ש מת"ך וע"כ משום דהרוב נגדו וה"ה לחזק' וי"ל נמי שם הטעם דשאר יורשיו ודאים ואיהו ספק וע' סי' קס"ג והיינו נמי כסברתו שנייה דליורש ספק במקום ודאי אינו מועיל תפיסה ולשטת הסוברים דכל תפיסה שלא ברשות לא מהני צריכנא לומר דהתם החידוש אף דאיכא למתלי בארוס כדמשמ' במס' כתו' י"ג ע"ב בתוספי' א"נ דמהכ' שמעינן דתפיס' שלא ברשות ל"מ וע' סי' ק"ז סעי' א':
ד
הג"ה אשה חולנית עי' ח"מ כ' דברי הרא"ש סותרים והב"ש כ' דסובר דגריעה מנדה וכן הסכים בתשו' פמ"א חלק א' סי' קי"ד ולע"ד לא מסתבר שימצא דין מסברא דנפשי' בלי ראיה מן הש"ס לפירושו והח"צ בתשוב' הנ"ל כ' ונלע"ד דוקא אהאי עובדא כ' דאין באותה חופה כלום כיון שלא היתה ראוי' לביאה וטעמא משום דהאב צוה שאם תמות קודם הנשואין שנשאר הקרקע להקדש ויליף לה הרא"ש ממשנתינו דתנן מן הנשואין גובה את הכל וקמיבעי לר"א אי נכנסה לחופה ופירסה נדה ריש נשואין ש"מ דחופה שאינה ראוי לביאה בודאי אינה בכלל משמעות נשואין ה"נ בנ"ד יאמר האב נשואין י"ל דראוין לביאה קאמר אבל אם אין החופה ראוי לביאה הוי לא נתקיים התנאי שאמר לשם נשואין אבל אה"נ שאם לא היה שם תנאי חולנות אעפ"י שלא היתה ראוי לביאה חופה קונה להרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב הרמ"א ז"ל עכ"ל ודבריו אינם מובנים כ' וקמבעיא לר"א אי נכנסה לחופה וכו' מקרי נשואין ולהרא"ש הא ע"כ זה לא מיבעי לי' דלכל הענינים נשואה מקרי כדתנן במתני' אלא לענין תו' מטעם אומד ומהיכן יליף דבל' האב לא מקרי נשואה ולע"ד הדין עם הח"מ שלא כ' טעם זה כ"א לסניף ועיקר פסקו מן הטעם שני ואפשר מפני שהשואל החליט דח"נ אינה חופה הניחו בדעתו כי אולי היה אז נתפרס' פסק הרמ' ובפרט במקומות ידועים שהולכים בנתיבי משפטי הרמ' ז"ל לא רצה ליסתור דעתו וסמך על הועוד איברא דתו יש למידק בטע' האי למה שכתבתי דמשמע אף להר"מ ח"נ מועל' להתי' ביא' שלא בכונ' נשואין ונתרת בחופה וקדו' אלא דלקנינים לא מקרי' חופה וא"כ שוב אינה ארוסה ונתקיי' תנאי האב וי"ל נהי דארוסה שוב לא מיקרי מ"מ נשואה נמי לא וכדמוכח להרמ' דאם ח"נ אינה קונה ע"כ שלא נכללה בל' נשאת דבמתניתן אך עדיין יש לדייק למה דפרשתי סי' נ"ג סוף סעיף ד' דעת הש"ע שהם דברי הגאון דמפני שנתן בידה קודם הקדו' אלא שאמר שתנשא בו דהוי כתנאי אם תנשא ומ"מ חשוב הקדו' לקיים התנאי וע"כ משום דבלישנא דעלמא מיד בהקדו' חשו' קיים לשון שתנשא בו א"כ ה"נ נימא נהי דלהרמ' החופה אינה מ"מ הא נתקדשה וליהוי מקרי נתקיים תנאי שלא מתה קודם שתנשא וי"ל עובדא דא היה בתר הארוסין צוה האב לתת לה שאז ודאי התנאי היה על החופה. ומטעם זה פקפקתי על העובדא שאירע בק"ק מעזריטש זקן אחד היה לו בן חורג מאשתו שנייה וגם היה לו בנים מאשתו ראשונה ולבן הגדול דידיה הי' בת הראויה להנשא ורצה בתקנת בת בנו ואף שקד על תקנות אשתו שלא תהא כזרה בתוך ביתו אחרי העדרו ובא הזקן לפני בהיותי שם למורה ועשה קגא"ס מעכשיו ונתן במתנה להזוג דהיינו הבת בנו הנ"ל והבן חורג את החצי ביתו ויהיה זה נדוני' בת בנו והתנה שלא יגמר הקנין עד שיבאו הזוג הנ"ל לידי נשואין ודוקא עם זה הבחור ועפ"ז נעשה השדוך אחרי זה הזקן שבק חיי' לנו ולכ"י:
ה
ואחרי עקורתי מק"ק הנ"ל בהגיע תור הנשואין חלה החתן את חוליו ונפל למשכב ואבי הכלה שם פחדו פחד פן ימות החתן ותתבטל המתנה והנחלה תפול לפני כל אחיו הוחזק לדבר על לב החתן שיתחזיק ביתר עוז אך לילך למקום החופה בחצר בה"כ כדי ליגמר הנשואין וכן נעשה ויום או יומים אחר החופה נפטר החתן מחולי זה ונשאלתי מהתו' המופלא מו' יוסף דיין דק"ק הנ"ל נר"ו האם בדומה להמבואר הכא והנה בלא דברי הגאון הנ"ל בודאי דומה ואפי' להח"מ שהרא"ש סותר עצמו בטעם הראשון מ"מ מידי סד"ד לא נפיק ובפרט שהש"ע סותם כהרמ' והיורשים נקראים מוחזקים נגד מקבל מתנה ועליהם הראי' אבל לשטת הגאון לפירושו אין טעם זה מספיק בנ"ד שהתנאי הי' קודם הקדו' וי"ל דאף בהקדו' לבד נתקיים כנ"ל ואף אם החתן מת זכת' היא אבל לע"ד טעם השני של הרא"ש נמי שייך בנדון זה דאין אומד גדול מזה דהא ירושת יורשי דאוריי' עדיף מהמקדי' כמבואר בח"מ סי' רפ"ב בהג"ה. ומסתמא כשהעביר נחלה דאוריי' לא על נשואין כאלו שאינם ראוים לביאה ועומד למות כיון לכן אם החתן לא היו ראוי לביאה פשיטא לי דלא מהני ההיא חופה מידי ואף אם אין הדבר אלא ספק אם הי' ראוי לביאה ודאי אלו הי' תלה בפלוגתא הרא"ש ורמ' אז שייך למימ' ס"ס חדא דפלוגת' וחד' בגוף המעש' נגד חזקת יורשים והי שייך לפלוגת' האחרוני' שבספ' ת"כ ע"פ שט' התו' אם מוציאין ע"פ ס"ס והי' בארו' בתשו' ש"י אמנ' למה שכתבתי שטע' שני של הרא"ש שיי' בנ"ז ואף הרא"ש מודה נמצ' דלא הו' אלא חד ספק אף דלפ"ר על בעל השטר הראי' שהי' ראוי לביא' וכדמשמע קצת מן הסוגי' דלפיכך חלה הוא דסתם חולה א"ר לביא' מ"מ י"ל כיון דיש לו וחזקת בריאים שהם ראוים לביא' וגם בזמן החולי אפשר דרוב חולים עכ"פ ראוים לביאת הערא' ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב הכי דהוי כמו רובא חזק' כתבו הבעל המאור ובעל מלחמות פ"ק דכתו' דהולכין אחריו אפשר דהמתנ' קיימת ומהכא אין ראיה שכבר דקדקו שהיתה חולנית חולת מות משא"כ זה שהיה לו כח לילך ולחזור ממקום החופה לביתו להכי צ"ע למעשה וטוב לפשר והנה הב"ש כ' וא"ל לפ"ז דאם היתה מכנסת הנדוני' וכו' מחמת מחילה שלה דהי' לה חופה עמו וכן הקש' בט"ז וכבר כתבתי סי' נ"ז דל' מחילה אין לו מזבן איברא ל' הט"ז הכי משא"כ באשה שיש לה נכסים כבר והיא מכונת שאותו הבעל שיקדשנה יהי' יורש לה למה לא יהנו מעשיה דהא אפילו ציותה מחמת מיתה דבריה קיימים בממון שלה דדברי ש"מ ככתובי' ומסורים כ"ש בזו שעשתה מעשה ונתקדשה עבור זה ודאי שפיר הוו קדו' גמורים ועל דברי' אלו נמי יש לתמוה דמה בכך שעשתה מעשה ונחשב לדעתו כאמירה להדי' שיורשנה הא קי"ל בח"מ סי' רפ"א אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו בין שיצאה והיא ברי בין שהי' ש"מ וכי נימא דמעשה זה יחשב כאמירה בלשון מתנה דמועיל בש"מ הא לא עבדה המעשה אלא כדי שיורישנה בתורת יורש אמנם מה שמסיים הט"ז וע' מה שכתבתי סימן צ' בס"ד ראיה ברורה אף דבסימן צ' לא מזכיר מאומה ע"כ כיון הכא למה שהבאתי סי' נ"ז דהיינו סי' צ' סעיף ג' ולמד משם דה"ה ששייך לומר דזיכתה לו ממונה אך א"כ ליקשי נמי על גוף הדין דח"נ להרמ' נמי נימא הכי בממון עצמה ירשנה בעלה הואיל וזכתה לו ואי משום דהכא נזכר שנעשה החופה כדי שירשנה הוא דק' לו הרי בסימן צ' נמי לא נזכר כדי שירשנה אלא ע"כ כמו שכתבתי סי' נ"ז דלא אמרינן הכי כ"א במסר האב מטע' רש"י משום קירב נשואין ובאמת לשטת הרמ' דוקא כשהיא טהורה כדאי' הכא בח"מ או למה שהוצאתי משמעו' הרמ' דמפני שנעשית ברשותו לשמרה משא"כ בח"נ שכיון שאינה חופה על חנם לא אמרינן שזכתה עצמה לו שיהא כבעלה אבל בפקחת לחרש דבחופתה עכ"פ יש חבת חופה דחזי' לביאה לדעתה שפיר אמרינן דזכתה לו וא"כ אף על הרמ"א ז"ל לק"מ ותו למה שחלקתי בסמוך מעיקר' לק"מ מסי' צ' דדוקא בנדה וחולה דיש ריעותא בהחופה עצמה ועומדים ומצפים לחופה הוגנת מזו היא נקראת חופה דלא חזי' לביא' ולא גמרו ומקנו משא"כ בנשואי פקחת לחרש שאין לה עוד לקות לחופ' מעולה עם איש זה המקובל לה והיא מקבלת נשואי דרבנן אלו לגבי נפשה כנשואין גמורים שפיר קונה לירושתה ודע שמה שכ' הב"ש ומחמת קושי' זו כו' ובתשו' הרא"ש איירי שאביה פסק לה מ"ה לא מהני מחילה אבל לא תי' וכו' אינם אלא דברי תימ' דהא המעשה מבואר שאביה צוה לתת לה וכו' ומה רוצה מהט"ז וקושייתו מעיקרא לק"מ על הרא"ש חדא דמי יודע אם הי' במקום השואל נתפשט תקנת חזרה והראי' שלא זכרה והשיב לו נמי מעיקר הדין ותו דהא האב צוה שאם תמות קודם שתנשא יהי' להקדש ואף אם נפשך לומר שהי' ע"ד זה שאם תמות קודם שתנשא יהי' להקדש ואם תמות אחר שתנשא יהיה שנה ראשונה להיורשים ושנה השני להבעל א"כ הי' המשפט בין ההקדש להיורשים והוכרח ליפסוק דהוא להקדש מטעם דהוה כמתה קודם שתנשא ועל הרמ"א ז"ל נמי לק"מ דאטו כ' ספרו אך למדינות הנוהגים בתקנת חזרה ומשמיענו הד"ת וע' ס"ס נ"ו בח"מ ועכשיו המנהג כו' ונהוגין אחר שתטהר עושין סעודה לשמחת ביאה של מצוה ומסיק בתשובת פ"מ חלק ב' סימן קך"ד שאם היא אחר ז' ימי משתה אין לברך שום ברכה מברכות נשואין אך שהשמחה במעונו כ' די"ל ואף שלפ"ר לא משמע הכי מהר"ן שמביא הח"מ סי' ס"ב ס"ק ח' דלדבריו ק"ו הוא מאשר ברא שאין לאומרו אבל זה אינו שהר"ן לא כ' הכי כ"א תוך ז' אבל מז' ואילך מצינן בגמרא שהיו אומרים שהש"ב ולא אשר ברא אך שהגאונים בטלוה ומאחר שכ' קצת סמך לאמירת שהש"ב אין זה הפסד כי אין בו חשש ברכה לבטלה וא"כ אפשר נמי נודה לשמך י"ל אמנם אם היא תוך ז' יראה לע"ד דיש לברך כל ז' ברכות דאין לך פנים חדשות יותר וק"ו משבת שנקרא פ"ח במדרש שהוא דוגמא לכלה מכ"ש כלה בטהרתה וגם כל הסעוד' שמרבים בשביל הקרואי' אף שסעדו נמי בחתונה ראשונה מ"מ כבר הופסק איזהו ימים שלו נראו בבית הנשואין ועכשיו נתעורר שמחה חדשה עם סעודה לשמחת חתן וכלה וכל הקרואים לע"ד אין פ"ח יותר מזה ומה שכ' הפ"מ דמל' הרמ' שכתב ואם עבר ונשא ובריך אינו חוזר ומברך משמע דאפילו הגיע תוך ז' וכו' מזה אין ראיה כלל דלא איירי אלא שא"צ לברך תו ב"נ בלא סעודה אבל מדין סעודה עם פ"ח מה דלדידי' מקרי פ"ח כגון קרואי' שלא היו בשעת ברכות נשואין ראשונים פשיטא דמברך וכן לדידן דפ"ח היינו אפילו מי שהיה בשעת חופה כל שמרבים בשבילו אף סעודה זו לע"ד מקרי פ"ח כנ"ל ואולם אשר ברא לחוד פשיטא דלא גרע מהמבואר סימן ס"ב סעיף ז' בהג"ה:
ו
ומ"מ טוב להודיע עיין ח"מ מלשונו משמע דזה פעולה אף להרמ' שהיא קנוי לו לכ"ד וכן כתוב הב"ש וגם סמן ס"ד ס"ק ה' כ' דזה תקנה אף להרמ' וא"י א"כ איך דומה הרא"ש חולנות הא ידעי והב"ש סותר בזה במה שכתב סימן נ"ה ס"ק א' מיהו מה שס"ל להמרד' כלה בל"ב אסורה לו כנדה נראה דהרמ' לא ס"ל כן וכו' וכשהיא נדה ס"ל דלא מהני ולדבריו דהכא אין ראיה דהא שם יודע שאסור לו וע"ד כן נושאה אמנם בתשובת פ"מ הנ"ל כ' להדי' חדא דל' הרמ' לא משמע דתלוי בידיעו' הבעל אלא דכניסה נדה לחופה אינה עושה נשואין כו' עוד יש טעם לשבח דפירש ר"י אינו אלא לפי' דלענין תו' מיבעי משום שתלוי בדעת הבעל ואזלינן בתר אומד דעתו אבל המפרש לענין ירושת הבעל מה מעלה ומוריד ידיעת הבעל וכיוצא בזה ראיתי למהרש"ך עכ"ל וכן בתשו' ח"צ סי' קך"א כ' ועוד דע"כ ר"י ס"ל כהרא"ש דדוקא לענין תו' וכו' וכן עיקר:
בית שמואל
ס״א
א
אבל אם כו' ואח"כ כנסה לחופ' וכו'. ואם כנסה לחופ' ובחופ' פירסה נדה אמרינן תחלת חופה קונה כ"כ הרא"ש ועמ"ש בסמוך בשם המרדכי והג"א:
ב
היא עדיין כארוס'. ואינו יורשה ולא מטמא לה כ"כ המגיד פ"י דכן ס"ל להרמב"ם וקצת גאוני', ומשמע ה"ה שאר תנאי כתוב' אין לה וכן נראה דהא איתא בסי' נ"ה לרמב"ם אפילו אם כותב לארוס' כתוב' לא מהני הכתיב' דלא כתב אלא ע"מ לכונסה מ"ה אינו גובה מן משועבדים ואם היא פירסה נדה עלת' בתיקו אי הוי ככנוסה א"כ אם לא הוי ככנוסה לא מהני הכתיב' ואין לה תנאי כתוב', ובח"מ הקשה על הרמב"ם וז"ל דברי הרמב"ם תמוהי' דהא בכתובות תניא בעי רבין נכנס' לחופ' ולא נבעל' מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנס' לחופ' ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזי' לביאה אבל חופה דלא חזי' לביא' לא א"ד ל"ש תיקו וכתב הב"י כבר נודע לך דרך הגאונים והרמב"ם דכי בעיא באת"ל הוי כאלו נפשטא ההיא בעי' קמיית' וחיבת חופה קונה והבעי' דרבין לא איירי מירושה דהא כשמסר' האב לשלוחי הבעל יורש' מכ"ש חופה אלא ע"כ דלא איירי מירושה א"כ למה נאמ' הבעיי' שני' של רב אשי קאי לענין ירוש' דהא שני בעיות אלו דרך את"ל מבעי' להו ובחדא מחתא מחתינהו וא"ל בשמסר' האב לשלוחי הבעל עדיפ' משנכנס' לחופ' ולא נבעל' וע"כ הבעל יורש' זה אינו דהא בדף מ"ח פשיטא ליה להש"ס נכנס' לחופ' ולא נבעל' יותר ראוי למקרי נשואה משנמסר' לשלוחי הבעל דקאמר התם מסר האב לשלוחי הבעל וזנת' הרי זו בחנק כאש' איש ולא בסקיל' כארוס' מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל דלא הוי בבית אביה והוי כנשוא' ופריך ואימא שנכנס' לחופ' ולא נבעל' הוא דקא ממעט מלזנות בית אביה דכיון שנכנס' לחופ' אף על פי שלא נבעל' דהא דהוי כבתול' קמ"ל מלזנו' בית אביה דנשוא' הויא אבל נמסר' לשלוחי האב שאף לחופ' לא נכנסה לא מיעט הכתוב ואכתי בית אביה קרינן בה והויא כבתול' הרי להדיא דיותר פשוט להש"ס למקרי נשואה נכנס' לחופה ולא נבעלה משנמסר' לשלוחי הבעל א"כ מה כשנמסר' לשלוח הבעל דעדיין לא נבעל' ולא נכנס' לחופ' הבעל יורש' כמ"ש בסי' נ"ו מכ"ש נכנס' לחופה ולא נבעל' דהבעל יורש אותה ודוק עכ"ל, ולמ"ש בסי' ל"ו לק"מ וכל הבעיו' קאי לענין ירוש' אף על גב אם מוסר לשלוחי הבעל יורש' היינו מטעם מחיל' אבל חופה בבית אביה מבעי' ליה די"ל דגרע טפי לענין זה כמ"ש שם ואין ראיה ממקשן שהקש' ואימא נכנס' לחופ' בחנק ומסיר' לשלוחיו בסקיל' כי בוודאי לענין נישואין גרע מסיר' לשלוחיו אבל לענין ירושה עדיף מטעם מחיל', וא"ל למה לא פשט מברייתא הי' לו חצר ונכנס לשם נישואין כי שם י"ל דאיירי כשבעל אות', ולכאור' קשה על שיטות הרמב"ם דס"ל חופה היינו יחוד מה מבעיי בש"ס פירסה נדה מהו אי מהני החופ' פשיטא לא מהני דהא אסור להתייחד עמה ואיך ס"ד דקונ' אות' ביחוד של איסור כמה שהקש' הר"ן ריש קידושין איך יכול לקנות בביא' של איסור גם כן קשה איך קונה יחוד של איסור וי"ל דאיירי דהית' טהור' ונתיחד עמה ואח"כ פירס' נדה ולא כהרא"ש שהבאתי רס"ז וכן ב"ח וח"מ דייקו ממר' פ' אף על פי דס"ל אפילו פירס' נדה בתוך חופת' פסקה לה חיבת ביאה גם י"ל בש"ס איירי בקידש אות' בביא' מ"ה מותר להתייחד עמה כיון שכבר בעיל אות' כמ"ש ריש כתובות ובי"ד סימן קצ"ב, משם מבואר כלה צריכ' לישב ז' נקיים קודם החופ' משום דחיישינן שמא מחמת חימוד ראתה ואם הי' לה חופ' תוך ז' נקיים ס"ל להמגיד דהוי חופה אפילו לשיטות הרמב"ם כיון דאינו אלא חשש שמא ראתה לכן מהני החופ' וע"ש עוד כתב שם הרמב"ם ת"ח מותר להנשא מיד ותספור אחר הנישואין ז' נקיים ופירש המגיד דמותר להתייחד עמה כיון שאינ' נדה ודאי והוא ת"ח והב"י שם חולק עליו ופי' דאסור להתייחד עמה ומותר להנשא ולכאור' תמוה אם היחוד אסור א"כ מה היא הנשואין אשר התיר הרמב"ם דהא חופה היינו יחוד ואם היחוד אסור מה היא הנשואין, ובסי' נ"ה מבואר אחר הקדושין קונה בהערא' א"כ לדעת הרא"ש הנ"ל אם הית' טהור' כשיעור הערא' ואחר כך פירס' נדה הוי חופ' ואם הית' נדה קודם היחוד עלתה בתיקו ונ"מ לענין תפיס' להני פוסקים דס"ל דמהני תפיס' כמ"ש בח"ה מהני כאן גם כן תפיס' היינו להרמב"ם בעינן תפיס' לכל מילי ולהרא"ש א"צ תפיס' אלא לתוספות כתובה, ומשמע מדברי המחבר דס"ל עיקר כרמב"ם דהא הביא דעת הרא"ש בשם י"א משמע דס"ל עיקר כדעה קמייתא היינו דעת הרמב"ם:
ג
ולמ"ד דחופת נדה וכו'. הנה לרמב"ם נמי בדיעבד הוי חופה אם לא כ' כתובה כמ"ש המגיד פ"י ול"ד לנדה כמ"ש הר"ן ריש כתובות אלא להרמב"ם צריך לכתוב כתובה קודם החופה כדי שאל יחסר שום דבר אפילו דבר שהוא מדרבנן אבל להרא"ש עושין חופה אפילו לכתחלה בלא כתובה:
ד
מאחר שאינה ראוי לביאה כלל. הנה בתשו' הרא"ש מבואר בדין זה ב' טעמים א' דלא עדיף מפירסה נדה דאין הבעל יורשה ב' דשם היה עובדא דנתן לבתו על תנאי אם תמות קודם הנישואין יהיה להקדש אזלי' בתר דעתו דרוצה לעשות טובה לנשמתו ליתן להקדש ולא שירשו יורשיו והרב רמ"א פסק בסתם דאין יורש אשתו כשהיא חולנית מאחר שאינה ראוי לביאה כלל משמע דהוא מחלק מסברת נפשו דגרע מנדה דאל"כ סותרים דברי הרא"ש בתשו' למ"ש בפסקיו דחופת נדה הוי חופה וכ"כ בדרישה בסי' ל', וא"כ ת"ל הא צריך להחזיר הנדוניא תוך שנה הראשונה וי"ל משום דהיא עשתה השידוך אחר מיתת אביה וכשהיא מכנסת הנדוניא א"צ להחזיר כמ"ש בסי' קי"ח וא"ל לפ"ז דהיא היתה מכנסת הנדוניא א"כ למה לא זכה הבעל מחמת מחילה שלה דהיה לה חופה עמו וכן הקשה בט"ז ומחמת קושיא זו כתב אם היה לה ממון זכה הבעל מחמת המחילה ובתשו' הרא"ש איירי שאביה פסק לה מ"מ לא מהני מחילה שלה אבל לא תירץ על הקושיא הראשונה למה לא מחזיר הנדוניא כיון דאביה פסק הנדוניא ולא היא, ויותר מסתבר דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיה חופה דהיתה סבורה שתחזור לבוריה ולא היה דעתה למחול לו ומ"ש כדי שירשנה היינו כוונתו היה לזה אבל לא כוונתה וכן הוא לשיטות הרמב"ם אם היא נדה והיה לה חופה אינו יורשה ולא אמרי' דמחלה לו כן ה"נ לדידן וא"ל ממ"ש ס"ס נ"ה בחולנית דיורש אותה דשם איירי כשהיא חזיא לביאה וכ"כ ב"ח:
ה
דאין הברכות מעכבות וכו'. כן הוא דעת הרמב"ם והרא"ש כמ"ש בסי' נ"ד שם כתבתי לדעת כמה פוסקים כלה בלא ברכה אסורה כנדה היינו הברכות מעכבות וכ"כ בש"ג דף תס"ט ואפשר דלא הוי כנדה ממש כיון דאינה אלא איסור דרבנן גם יש בידו לברך הברכות:
ו
ונהגו שהחתן והכלה מתענין. במהר"מ מינץ אית' ב' טעמים, א' משום דהוא יום סליחה דידהו ונמחל עונותיהם לפ"ז ראוי להשלים התענית וכ"כ ב"ח בא"ח ס"ס תקס"ב, ב' שמא ישתכרו ולא יהיה דעתם מיושבת עליהם לפ"ז א"צ להשלים וכ"כ בהג"ה ש"ע ואם האב מקבל הקדושין בשביל בתו הקטנה צריך הוא להתענות לפי טעם זה ובימים שאין מתענים כמ"ש בא"ח צריך ליזהר שלא יהיה רודף אחר מותרות מאכל ומשתה:
ז
א"צ לברך ז' ברכות. כ"כ הג"מ דקדושין ובתשו' מהרי"ו סי' ז' וכ"כ הרמב"ם פ"ו בחופת נדה וע' בד"מ סי' ס"ב והטעם כתבו בהג"מ משום ברכות אין מעכבין וכלה בלא ברכה היינו חופה כמ"ש בת"ה ובסמוך כתבתי לדעת כמה פוסקים ברכות מעכבים אבל בהג"מ קדושין דף תרס"ג כתב טעמים אחרים ותימא על תשובת מהר"מ מינץ סי' מ"ט שפסק דצריך לברך ז' ברכות וע' תשובת מהרי"ו שם כתב דא"צ לכתוב כתובה אחרת כי כתובה הראשונה קיימת וע' חשו' מיי' סוף ה"א וע' סי' כ"ח וסי' מ"ב וסי' ק"נ, וב"ח בסי' אח"ז כתב היכא דלא היה קידושין כלל ע"פ הדין אז צריך לברך ז' ברכות וע' ס"ס ס"ח כתבתי בשם תו' אם היה בטעות צריך לקדשה מחדש:
ח
ומ"מ טוב להודיע. אף על גב לשיטות הרמב"ם דינה כארוסה ולא זכה ממנה שום דבר אף על גב היא יודעת שהיא נדה מ"מ הוא א"י לכן צריך להודיע לו ואז החופה נעשית ע"ש לסוף כשתטהר וקונה אותה מיד אבל כשהוא א"י אף על פי שהיא יודעת ליכא קנין:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
וי"א כו'. עמ"ש בפ"ו דיבמות יש חופה לפסולות ולכן קבעי רב אשי כאן ולא קמיבעיא ליה אמתני' דפ"ד דכתובות לעולם אין האשה אוכלת כו' וער"נ ורא"ש:
ב
וצריכין כו'. הרמב"ם וכשיטתו וכמ"ש בגמ' שם אר"ל כו' חופה דחזיא כו':
ג
אשה כו' מאחר כו'. צ"ע ועח"מ וב"ש:
ד
כנסה כו'. כנ"ל סימן נ"ה ס"ג וכמש"ל סי' נ"ז כיצד כו' אם כו':
ה
ולכתחלה כו'. גמ' פ"ק וכמש"ש סס"א בהג"ה:
ו
ונהגו כו'. מירושלמי דביכורים חכם חתן ונשיא מוחלין להן ע"כ עונותיהם חתן שנאמר ויקח את מחלת כו':
ז
אם קידש כו'. דסגי בברכות ראשונות כמ"ש בפ' המדיר קדשה בטעות או בפחות מש"פ כו' ואם בעלו קנו משמע שא"צ הקטן לא כניסה לחופה אחרת ולא ברכה וכן בפ"ד מיתות המשיא בניו כו' סמוך לפירקן כו' ואע"ג דקדושי קטן אינו כלום ואפ"ה שרי למיבעל וכן בפ' חרש חש"ו שנשאו נשים כו' אין לה עליהם כלום רצו לקיימן י"ל כתובה ואין להן קדושין אפילו מדרבנן כמש"ו ועבהגמ"ר דקדושין סי' תתפ"ד שהאריך בזה:
ח
כשר כו'. רמב"ם וכשיטתו בס"א וראיה ממ"ש ב' א' לפיכך כו' או שפירסה נדה כו' אלמא א"י להנשא ובפ' בתרא דנדה ס"ו א' איעכב ז' יומי כו' ועוד לפי שיטתו שפירש דחופה היינו יחוד ונדה אסורה להתייחד עמו כל שלא בעל כמש"ש ד' והר"ן דריש כתובות כ' אבל לפי החולקים כנ"ל וכן חופה אינו יחוד לפ"ד כמש"ל סי' נ"ד אין אנו מקפידים ע"ז ומ"מ כשר הדבר כו' כמש"ש בש"ע כאן ולכן איעכב רבינא כו' וערא"ש בפ"ה ס"ו:
ט
ומ"מ כו'. עבה"ג ועהג"א שם ד"ה וצ"ל כו':
חלקת מחוקק
ס״א
א
אבל אם היתה נדה ואח"כ כנסה לחופה. כ"כ הרא"ש דאי פירסה נדה אח"כ כבר קנאה בתחילת חופה דסוף חופה היא תחל' ביאה נמצא דחופה קונה בתחילתה אבל במרדכי משמע דאף דהיתה טהור' כשנכנס' לחופה אם פירסה נדה בתוך חופתה פסקה לה חיבת ביאה והדבר תמוה אם כבר קנאה בתחילת חופה איך יופקע הקנין כשפירסה נדה ואפשר דסבירא ליה דסוף חופה קונה ותחילת ביאה הוא אחר סוף חופה והקנין נגמר בסוף ז' ימי המשתה או בתחלת ביאה, כתב המרדכי צ"ל שפירס' נדה בשעת וסתה אבל שלא בשעת וסתה מצית אמרה ליה נסתחפה שדהו כדמוכח פ"ק דכתובות ודבריו אינם מובנים חדא דהא בגמרא מבעיא ליה כיון דאיכא נשי דקא משנין וסתייהו כשעת וסתה דמי ועוד דלא מבעיא ליה אלא באת"ל חלה הוא וחלתה היא מעלה לה מזונות דנסתחפה שדהו פירסה נדה מהו וכו' אבל למסקנא דמסיק רב אשי כל אונסא לא אוכלה אפילו בחלה הוא א"כ מכל שכן פירסה נדה שלא בשעת וסתה וכן פסקו כל הפוסקים לעיל גבי מזונות וא"כ ה"ה הכא דהא אפילו נתגרשה מן האירוסין בע"כ אפ"ה אינו נותן לה התוספת כמבואר לעיל סי' נ"ד סעיף ו' שלא כתב לה אלא ע"מ לכונס' לחופה דחזיא לביאה ואם יארע לה אונס דלא תהיה ראויה לביאה מה לו לאונס' סוף סוף לא כתב לה ע"ד רק כשיכנוס עמה לחופה הראויה לביאה וראיתי בב"ח כתב על דברי המרדכי תלמוד ערוך הוא והנך רואה שהשלחן ערוך ואין לנו פת לאכול וי"ל דהמרדכי מפרש דפירסה נדה אח"כ וכמ"ש בס"ק שלפני זה ויכולה לומר מאחר דהיה כבר חיבת חופה הראויה לביאה לא הפסדתי מאחר די"ל מזלך גרם:
ב
אלא לכל הדברים עדיין היא כארוסה. משמע דאינו יורשה ואינו זוכה במציאתה ובמעשה ידיה ובפירות שהן הד' דברים שהבעל זוכה באשתו כמבואר לקמן סי' ס"ט אף על גב דנתבאר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' מיד כשהגיע הזמן נתחייב הבעל במזונותיה וממיל' דזוכה מיד במעשה ידיה ובמציאתה (דהם נגד המזונות כמבואר לקמן סימן ס"ט) וכן בסי' נ"ו מיד שנמסרה לשלוחי הבעל אף שמתה בדרך קודם החופה בעלה יורשה מ"מ י"ל לדעת הרמב"ם דכל זה דוק' שראוי לחופה ולביאה אבל אם היא נדה אף שנמסרה לשלוחי הבעל לא עדיף מסירתה לשלוחים מחופה גופה ובהגיע הזמן מבואר לעיל סי' נ"ה סעיף ג' דכשפירסה נדה אינו מעלה לה מזונות ובאמת דברי הרמב"ם תמוהי' דהא בכתובות דף נ"ו ע"א הכי תני' בעי רבין נכנסה לחופה ולא נבעל' מהו חיבת חופה קונה או חיבת ביאה קונה בעי רב אשי נכנסה לחופה ופירסה נדה מהו את"ל חיבת חופה קונה חופה דחזיא לביאה אבל חופה דלא חזי' לביא' לא או דילמ' ל"ש תיקו עכ"ל הגמר' וכתב הב"י על זה וכבר נודע דרך הגאונים והרמב"ם ז"ל דכי בעי בעי' באת"ל הוי כאלו נפשט' ההיא בעיא קמיית' חיבת חופה קונה והנה באמת הבעי' דרבין לא קאי אירושה דהא כשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיין לא נבעלה ואפ"ה בעלה יורשה וא"כ למה נאמר דבעי' השניה של רב אשי קאי אכל מילי (אף לענין ירושה דהא באמת השני האבעיות האלו דרך את"ל מבעי' להו ובחדא מחת' מחתינהו וא"ל דכשמסרה האב לשלוחי הבעל עדיפ' משנכנסה לחופה ולא נבעלה ועל כן הבעל יורשה זה אינו דהא בדף מ"ח ע"ב פשיט' ליה להש"ס דכשנכנס' לחופ' ולא נבעלה יותר ראויה למקרי נשואה משנמסרה לשלוחי הבעל דקאמר התם מסר האב לשלוחי הבעל וזינתה הרי זו בחנק כאשת איש ולא בסקיל' כארוסה מה"מ דאמר קרא לזנות בית אביה פרט לשמסר האב לשלוחי הבעל דלא הוי בבית אביה והוי כנשואה ופריך ואימ' שנכנסה לחופה ולא נבעל' הוא דקא ממעט מלזנות בית אביה דכיון שנכנסה לחופה אף על פי שלא נבעלה דה"א דהוי כבתולה קמ"ל מלזנות בית אביה דנשואה הוי אבל כשנמסרה לשלוחי האב שאף לחופה לא נכנסה לא מיעטה הכתוב ואכתי ביה אביה קרינן בה והויא כבתולה אם כן הרי להדי' דאדרב' יותר פשוט להש"ס למקרי נשואה נכנסה לחופה ולא נבעלה משנמסרה לשלוחי הבעל ואם כן מה כשנמסרה לשלוחי הבעל דעדיין לא נבעלה ולא נכנסה לחופה הבעל יורשה כמבואר לעיל סי' נ"ו מכל שכן בנכנסה לחופה ולא נבעלה דהבעל יורש אותה ודוק) וראיתי בתשובת הרא"ש כלל נ"ד סימן ב' הובא בסמוך בהג"ה באשה שחלתה חולת מות ונכנסה לחופה פסק דאין הבעל יורשה מידי דהוי אנכנסה לחופה ופירסה נידה משמע דמפרש גם כן כדברי הרמב"ם ומסרה האב לשלוחי הבעל מפרש גם כן בראויה לביאה אבל בפסקיו חזר בו הרב ופסק פרק אף על פי דחופת נדה הוי חופה לשאר דברים ולא מבעי ליה רק לענין תוספת כתובה וגם בתשוב' כלל ל"ז סימן א' פסק מיד שנתיחדה בביתו אף שבושה מלטבול ואינ' ראוי' לביא' אפ"ה יורשה ובד"מ פסק כדברי האחרונים דחופת נידה הוי חופה דלא כהרמב"ם, וא"כ נראה למעש' אלמנה שנכנס' לחופ' קודם שבת מאחר שזכה מיד בירושת' ובמעש' ידיה ומציאת' מותרת ליטבול בשבת דהא כבר קנה אות' לכל דבר כשנכנס' לרשותו ואף שהיא קונה קנין תופסת כתוב' שכ' לה אין האיסור מצדה רק מצדו וכבר נתעורר על זה הרב בעל משאת בנימין בסימן צ"א ובפרט לדברי ר"י שמודיעין לו שאיננ' טהורה (כמבואר בסמוך סעי' ב' בהג"ה) אז חופ' קונ' לכל דבר וא"כ אין כאן שום איסור בביאת שבת:
ג
ולמ"ד דחופת נידה הוי חופה. אפי' למ"ד חופת נדה לא הוי חופה יש מקום להקל בכתיבת כתוב' וכמ"ש הר"ן בריש כתובות (הביא הב"י סימן ס"ו ס"ק א' ע"ש):
ד
אשה חולנית חולת מות. הרא"ש בתשוב' פסק כן מתרי טעמי הטעם הא' דהוי דומיא דחופת נדה ולפי מה שפסקו האחרונים דחופת נדה הוי חופ' א"כ ה"ה חופת חולה ועדיפא מנדה דהא אפילו חולה ראויה להעראה משא"כ נדה וע"כ אסור למשש דפק לאשתו נידה (כמבואר בי"ד סי' קצ"ה סעיף י"ז) ואף שיש לחלק דנידה דעתו לבא עליה לכשתטהר אך זו היא מסוכנת היא מ"מ הא ק"ל רוב חולי' לחיים ועוד מאחר דקיי"ל (ביבמות דף כ"ז ע"ב) דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנ' לכ"ג שהכניס' לחופה ולא נבעלה ולא קידשה כבר אף על פי כן בכניסתה לחופה פסלה מתרומה דבי נשא ואף על גב דלעולם לא תהיה ראוי לביאה א"כ ה"ה מסוכנת והטעם האחר שכתב הרא"ש מטעם אומדנא (דמיירי שם שראובן הניח קרקע לבתו ולכשתמות קודם הנשואין יהיה להקדש וחלת' חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והכניסו' עם המטה תחת החופה כדי שירשה בעלה) וע"ז כתב דאזלינן בתר דעת ראובן שרצ' לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו משמע הא בלא הקדש ירש אותה בעלה וא"כ קשה על הרב שפסק כאן דחופת חולה מסוכן לא הוי חופה ובד"מ הכריע כדעת האחרונים דחופת נידה הוי חופה ועיין בב"ח ס"ס נ"ו מחלק בין חולי דמיירי בה המרדכי הביאו לעיל בהג"ה סי' נ"ה סעיף ד' דהבעל יורשה לחולנית דמיירי ביה הרא"ש דאין הבעל יורשה ולא אסיק אדעתיה דגם ההיא דאיירי ביה הרא"ש יורש אותה למאי דק"ל יש חופה לנידה לענין ירושה (וכמו שכתב לעיל בס"ק ב' דחזר בו הרא"ש בפסקיו דחופת נידה הוי חופה:
ה
ומברך אחר כמה ימים. כבר נתבאר זה סי' נ"ה סעיף ג':
ו
וסגי לה בברכות הראשונות. עיין בהגהות מרדכי דקידושין בתשובת הרב משנ"ץ המתחיל תחלת הוראה זו לקלקולא וכו' ועיין אח"ז מ"ש בשם רש"י ועיין בפסקי מהרא"י סי' ק"מ:
ז
ועכשיו המנהג שלא לדקדק. בהגהות מיימון כתב שעכשיו שאנו מתירין להכניס נדות רק שיודיעו להחתן שהיא נדה מטעם שאנו מעט במקום א' ויש לחוש שמא יקדמנו אחר ברחמים:
ח
טוב להודיע תחלה. ואז כשכונסה לחופה ודאי היא קנויה לו מיד לכל דבר אף לתוספו' כתובה דעושה חופה כדי לבעול כשתהיה טהורה:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ס״א
א
סעיף ב' כשר הדבר שלא תנשא עד שתטהר וכו' נ"ב הנה בחופת נדה אם ראוי לקדשה אח"כ כשטבלה עיין בחבורי לחו"מ מהדורא ה' סימן כ"ז קנה מקומה הל' ערב ייע"ש מ"ש דרך אגב ל"ק ניזנאב דח"ו לעשות כן ייע"ש בעזה"י ודוק:
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
בהגה (ונהגו שהחו"כ מתענין) כשהחופה כמה שעות לפני מנחה אוכלים חתן וכלה תיכף כי להטעם משום דעה צלולה בשעת קידושין פשיטא דלא שייך להתענות אחר החופה. וגם להטעם משום שהוא כיום כיפור להם גם כן הוה ליה כאחר נעילה ובפרט דקיימא לן שתענית שעות גם כן הוא בסגנון תענית וכן נהגו רבים:
ב
סעיף א' (עב"ש סק"ד) בב"ש ז"ל בס"א כתב גבי חולנית כהדרישה ופרישה ז"ל בסי' צ'. ולא כהחמ"ח ז"ל גם שכתב החמ"ח ז"ל סברא מצד רוב חולים לחיים. יש לומר שגם שהרוב חולים לחיים מכל מקום אין הרוב שיהי' רפואה תיכף ויש לומר שתהי' חולה כל ימיה כך גם קיימא לן חילוק ברפואה שחייב הבעל בין יש לה קצבה לאין לה קצבה. ונדה ידוע לו ודאי שתטהר ונדה הוה ליה פת בסלו כמ"ש בקונטרס אחרון דשו"ת מוהרמ"א ז"ל ע"ש מה שאין כן חולה אין פת בסלו ואין חבת חופה כלל כשאין ודאי שתהי' ראיה לו לביאה. וכל שכן שם שהי' מחשבתו ניכרת שעשה רק בשביל ירושתה. ומה שכתב החמ"ח ז"ל מצד פסולות כתב הדו"פ ז"ל ששם הרי הי' דעתו לאיסור והי' לו חיבת ביאה. מה שאין כן כשאינה ראויה לו לעולם. וכן דעת הב"ח ז"ל שהרא"ש ז"ל לא חזר בו גם דסבירא ליה שחופת נדה הויא חופה היטב. ובפרט שהבא להוציא על ידי חופה ירושה ושאר מילי הלא בא להוציא מחזקת מרא קמא ולזה כתב הרא"ש ז"ל שם שלזכות נשמתו צוה שלא יירשוהו יורשיו (בלשון שו"ת הרא"ש ז"ל המועתק בב"י ז"ל רש"י צ' לא כתב שהנושא הי' קרוב ובלשון שבדרכי משה ז"ל סי' ס"א כתוב שהי' קרוב אך מכל מקום ודאי לא הי' יורש) ורק על תנאי שאמר הוציא מחזקתם. ועל פי זה צלע"ע במה שכתב הב"ש ז"ל אודות חזרה לאב נדן שנתן וכתב ששם הוה ליה כהכניסה משלה ולא נתן האב ע"ש ואולי יש לומר שבכלל התנאי שאמר שאם תמות קודם הקידושין יהי' הקרקע להקדש. שכיון שאינה חופה לא מהני מחילה מצדה. וגם שמסתמא הי' גם כן שם קידושין עם החופה הרי לשון הצוואה הי' שנותן לה לנשואין ולא אמר לקידושין וכן הוא מנהג עם בני ישראל בספרד יצ"ו שמקדשין תחלה ואחר כך מכינה את עצמה לנשואין י"ב חודש כבזמן הש"ס. ואז הי' נתינת הנדן וכן הוא לשון נשואין היטב כמו שכתב הרא"ש ז"ל בלשונו ונראה שכן הוא כוונת הט"ז ז"ל שכתב רק מצד נכסים שלה שמחלה. שמלבד הטעם דאומדנא דהצוואה גם מצד לשון הצוואה יש לומר שלא קנתה על ידי חופה ההיא. וכעת צל"ע הרבה אודות מה שמשמע מהב"ש ז"ל דייחוד להרמב"ם ז"ל היינו דוקא שלא יהי' שם שום אדם ויהי' ראוי לביאה אז ממש ומדוע יוגרע ייחוד סתם ממסירה לשלוחיו שאין שם צד ראוי לביאה ומשמעות הט"ז ז"ל שבמסירה בהליכה יש מעלה יותר מבהיותם יחד אולי הוא גם כן על ידי זה ואולי יש לומר שלשון הרמב"ם ז"ל יחוד היינו עם השושבינים גם כן ואולי גם עם עוד מעטים שלא באו לשם רק מצד שמחת חופתו. וכמשמעות לשון האו"ח ז"ל שבב"י ז"ל שם ויהי' מיושב בזה לשון הש"ס לא נסתרה כו' (אולי יש לומר שלא נסתרה היינו שיעור סתירה שבסוף אה"ע. ומכל מקום מצד חופה מהני בכל שהוא או שהי' יוצאים ונכנסים שם או פתח פתוח לרשות הרבים. שבזה אין איסור יחוד וביוצאים ונכנסים אולי לא שייך גם כן סתירה אחר קנוי וצלע"ע) גם כמה קושיות שהקשו האחרונים ז"ל היאך אפשר חופת נדה כיון שאסורה ביחוד (וגם להנ"ל מיושב כי ביוצאים ונכנסים אין איסור יחוד וחופה די בזמן כל דהו. שהרי אינם רוצים זיווג רק שייחוד מזכיר חבה מעין אישות) ומ"ש דאם כן באלמנה אטו יבעול קודם שבת ק'. ומיושב ממסר לשלוחיו. ובלשונות של האחרונים ז"ל בזה עיונים רבים ואולי חבת חפה צריך להיות גם מצדה. וגבי חולנית כתב הב"ש ז"ל שהיא לא כיוונה לירושה וגבי נדה כתב שידיעתו מועלת ויש סברא שאם לא ידע הי' לו חבה ומועיל ויהי' מיושב בזה שיועיל חופת נדה ומכל מקום שפיר אמרו בש"ס פירסה נדה מהו שיעלה לה מזונות. וכן מאי דנקטו פירסה אשתו נדה כמ"ש הט"ז ז"ל ויהי' מיושב גם קושיא שהקשה החמ"ח. ז"ל על המרדכי ז"ל בשלא בשעת ווסתה. כי יש לומר שעל כל פנים מצד שאינו מצוי הי' לו חבה. ואודות בלא ברכה אינה כנדה ראיתי כעת שגם הב"ש ז"ל כתב שיוכל לברך נראה כוונתו מצד שאינו מחוסר מעשה. ובלא כתובה אולי יש לומר גם כן שאינו מחוסר מעשה להסוברים דסגי בקנין וכן יש לומר דסגי בשיאמר לפני עדים שמחייב את עצמו כבחו"מ מ' וגם שכשאין החיוב בהחלט הוה ליה כאסמכתא וצריך להיות קנין כערב אחר הלואה. אולי הרי זה כערב בשעת הלואה על ידי הנאה דהימניה וכן הוא הנאה של נשואין ובלאו הכי הוא תנאי בית דין. רק במקום שלא נהגו לכתוב מי יכתוב ואולי באומר כתבו סגי ואינו מחוסר מעשה ומה שאין חוששין להינומא ונפרד חבילה בקטטה כמ"ש הט"ז ז"ל יש לומר שהוא מצד שחופה לבד רק ספק קידושין וספק פלוגתא בחופה הוה ליה ספק ספיקא וחזקת פנויה ויש אומרים שקידושין אחר חופה הקידושין קונה למפרע וע' בב"ש ז"ל ומה שכתבתי לעיל ששאלה כשכירות ומכר לזמן על מקום החופה ראיתי שכתב מזה בט"ז ז"ל וצע"ע היטב:
בקונטרס אחרון של שו"ת מוהרמ"א ז"ל. כתוב שלהרמב"ם ז"ל צריך לומר שגם שכהן גדול אסור לישא ב' נשים נדחה איסור זה ביום כיפור על ידי שבות שאין כונסין ביו"כ ע"ש. צל"ע על זה שלפום רהיטא משמע שאסור לישא ב' נשים מן התורה הק' והיאך העמידו חז"ל שבות נגד דאורייתא בקום ועשה כי לא מצינו שהעמידו חז"ל דבריהם נגד דאורייתא רק בשב ואל תעשה שיש להם כח כן וצריך לומר דסבירא להו שהוא רק אסמכתא ורק מדרבנן אסור לכהן גדול לישא ב' נשים ועל כל פנים לש"ס דידן כן הוא גם אם להירושלמי יש לומר שאסור מן התורה הק' ע"ש ואולי יש חילוק בזה בין בשעת עבודה לגבי דאורייתא ואולי יש הכרע קצת ממה שאין איסור זה במנין המצות גם שלהרמב"ם ז"ל אין זה הכרע כל כך כי כל דאתיא מדרשא אינו במנין לדידיה ומכל מקום הוא מהתורה הק' ולומר שמה שאינו מפורש בתורה הק' יעמידו חז"ל דבריהם נגד זה גם בקום ועשה משמע לי לפום רהיטא שאין לומר כן ושם אולי יש אופנים על פי תנאים בקדושין וגירושין של הנשים שלא יתנגד לאיסור הנ"ל אך משמעות ש"ס דידן שם אינו בתנאים כל כך ואולי יש לישב מ"ש שם מצד יחוד הראוי לביאה להירושלמי אליביה דהרמב"ם ז"ל שאפשר לכנוס על ידי מסירה לשלוחיו אם מועיל בנדה כמ"ש הב"ש ז"ל בנ"ז ואם עושה נשואין ממש וכן הוא משמעות הט"ז ז"ל שהוא נשואין ממש וביבמות מ"ח מפורש שעל ידי מסירה משונה מסקילה לחנק וגם להסוברים שאינו קונה במסירה כל הקנינים מכל מקום לזה יש לומר שהוא נשואין ממש שנקראת ביתו ומה שחסר בקנינים עדיף יותר שעל ידי זה אינו כל כך כקונה קנין בשבת (וכמ"ש האחרונים ז"ל שעל ידי שקונה התוספת כתובה בביאה אחר חופת נדה לכ"ע על ידי ספק שבש"ס (ולומר דהוה ליה ספק דרבנן לגבי קנין בשבת"ק אולי חופת נדה קונה התוספת כתובה גם כן אין סברא כיון שעל כל פנים מספק לא תוציא ממנו הוה ליה קנין ודאי כן הוא משמעות האחרונים ז"ל ואולי להסוברים שמהני תפיסה בחיקו יש לומר שהוה ליה וספק קנין כי אולי תתפוס. ואין זה כספק שמא לא יהי' לה ממה לגבות וכן לקנינים שהוא קונה בה שמא לא יחולו בפועל על ידי איזה סבה. כי שם מכל מקום חל קנין תיכף. מה שאין כן בהנ"ל שמצד חלות הקנין יש ספק שמא חל תחילה בחופה) אינו כקונה קנין בשבת כיון שהוא קונה. ונראה כוונתם מצד שהחיוב כבר חל רק תנאי הי' לו על מנת לכונסה. ובקיום תנאי לא שייך קונה קנין (וכמו אלו התנה אם ירדו גשמים) כיון שאין כל הקנינים חלים. ואולי יש לומר שבזה פליגי ש"ס דידן והירושלמי. משום שהוא כפי הפלוגתא דשמואל ז"ל ורב אסי ז"ל אודות מסירה אם קונה לגמרי ויש לומר דהירושלמי על ידי דסבר שמסירה אינו קונה כל כך התיר ביו"כ הק' או על ידי דסובר שעושה נשואין שייך כניסה על ידי מסירה ולא שייך משום דלא שייך יחוד הראוי לביאה. אך הסברא נוטה כמ"ש בקו"א ז"ל שם ששמשא ממילא ערבא ואינו מחוסר מעשה וכנ"ל:
ג
סעיף ב' (עד שתטהר) נוהגים לעשות כסוי ראש הכלות. הנהוג על פי יש אומרים שזהו בגדר חופה גם כן. ועושים זה קודם טבילת הכלה. גם שהי' אפשר בנקל שיהי' כסוי הראש קודם החופה בסמוך אחר הטבילה והיו יוצאים בזה ידי חובת הדיעות שסבירא להו שלא לעשות חופת נדה והרי מהדרינין בכל מה דאפשר שתהי' החופה בטהרה. גם דהיכא דאי אפשר מקילינין ועושים חופת נדה. על כל זה מאי דאפשר לאהדורי מהדרינן שיהי' בטהרה. וכיון שיש אומרים שהנסוי יש בו משום חופה הי' ראוי להקדים הטבילה כיון דאפשר בנקל. ולומר שהטעם משום המגדנות שנוהגים לאכול בשעת הכסוי ואין סגנון אכילתן כי אם אליבא ריקנא. או מצד שנקל לאסוף הקרואים מן ביהכ"נ הק' תיכף לתפילת שחרית ועל ידי זה לא פלוג במנהגא וגם כשהכסוי הוא באמצע היום כנהוג כעת על פי הרוב. על כל זה מקדימים הכסוי לטבילה כמו יסוד המנהג בשהכסוי בשחרית. אך אין זה לבד מספיק. שהסברא של חופה בטהרה כדאי לדחות טעמים אלו. וכנראה שהוא על דרך מה שאמרו חז"ל המוציא אשמעינין רבותא. וכן הוא בזה שיש בזה רבותא להראות שהעיקר כהאומרים שאין זה בכלל חופה. ובאם ח"ו יעדר החתן קודם החופה דד' קונדסין אוהל שעושין לפני בית הכנסת הק' איננה זקוקה כלל ליבום או חליצה וכדי שלא יהי' הלב נוקף בזה מורים הקולא דוקא. וכעת איני הולך להכסוי כיון שאינו חופה ככ"ל ודי בכסוי על ידי מאן כל דהו כי אין אוהל:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
ארוסתו לחופה. עי' במל"מ פ"י מה"א דין ב' שנסתפק בהא דחופ' קונה אי בעי' שיהיו הקידושין קודם לחופה אבל חופה קדמה לא מהני להחשיבה כנשואה או דילמא כל שהוא שם חופה וקידושין מהני והוכיח מדברי הרמב"ן בחידושיו פ"ק דקדושין דף י' דמהני וחלק על תשו' מ"ב הובא בב"ש סי' ס"ג (צ"ל ס"ד סק"ו) שפסק דאינו כלום והרב המגי' שם כ' שדעת התוס' בפ' אע"פ דף נ"ז ד"ה רב ודברי הרשב"א בחידושיו שם ודברי רבינו ירוחם (נכ"ב ח"ב הוא ג"כ כהמ"ב ע"ש (ובתשו' הרדב"ז ח"א סי' שע"ב ראיתי שמסתפק ג"כ בזה וז"ל שם ואי לאו דמסתפינא אמינא דאין הסדר מעכב שאם שדך אשה והכניס' לחופה וברך ז' ברכות ואח"כ קדשה הרי היא אשתו לכל דבר אע"פ שאין ראוי לעשות כן לכתחילה ודבר זה עדיין צל"ע עכ"ל עי' בחמ"ח לעיל סי' נ"ה סק"ט) . וע' בס' שעה"מ שם בקונ' חופת חתנים סעיף ח' שכ' ע"ד הרב המגי' הנ"ל שאין מדברי התוס' והרשב"א ורי"ו ראיה כלל שכל דבריהם הוא לאפוקי חופא גרידתא ודלא כרב הונא ולעולם דכל דאיכא חופ' וקידושין אפי' שלא כסדרן מהני וכדעת הרמב"ן וכן נראה מדברי התוס' פ' האשה רבה דפ"ט ע"ב ומדברי הרשב"א בחידושיו דף נ"ה. ושוב כ' דנרא' שאין מכל אלה סתירה לדברי המ"ב הנ"ל דעד כאן לא כתבו התוס' והרמב"ן והרשב"א הנ"ל דאפילו שלא כסדרן מהני אלא היכא דנכנס' לחופ' בלא קדושין ואח"כ קדשה בביא' משום דאע"ג דכנס' לחופ' קודם הקידושין מ"מ בשעה שמקדש' בביאה הרי באותו שעה היא מסורה ג"כ לחופה וחופה וקידושין באים כאחד שהרי בין להסוברים דעיקר החופה הוא שיביאנ' לביתו בין להרמב"ם דס"ל דצריך הבאה לביתו וגם יחוד מ"מ הא מיהא בשעה שנתייחד עמה וקדש' בביאה בעודה בביתו הרי היא מסור' לחופ' ונמצא שהחופה נמשכת עד שעת הקידושין והו"ל חופה וקידושין באים כאחד אבל בנדון הרב מ"ב באלמנה שנשאת בע"ש ונוהגין לייחד אותה בע"ש קודם החופה והקדושין כדי שיהא מותר לבא עלי' בשבת דנמצא דבשעת הקדושין אין כאן חופה כלל דאלמנה אין לה חופה אלא ביחוד וא"כ בשעה שנתייחד עמה אכתי לא נתקדשה והו"ל אותה חופה כמאן דליתא ובשעה שמקדשה בקהל עם ליתא לחופה דהיינו יחוד פשיטא ודאי דלא מהני כלל ומש"ה כ' דכשבועל' בשבת הוי כקונה קנין בשבת והאריך עוד בזה ומסיק סוף דבר בהא סלקי דמעולם לא כתבו דחופה דקודם הקידושין מהני אלא דוקא היכא דבשעת הקידושין איתא לחופה בעין אבל בנדון המ"ב דבשעת קדושין ליתא לחופה כלל נראה דלכ"ע לא קני לה ואינו יכול לבועלה בשבת עכ"ד עיין שם. ועיין בספר המקנה בקו"א סימן כ"ו שכתב ג"כ שדעת רבינו ירוחם והמ"ב הם עיקר ודחה ראיית המל"מ מהרמב"ן עי' שם:
(א) אע"פ שלא נבעלה כו' ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב וז"ל והראנ"ח ח"א סי' ס"ז כת' דהוי ספיקא דדינא דלכל הפוסקים דס"ל דאת"ל לאו פשיטות הוא (עב"ש סי' קל"ז סק"ו) הוי אבעיא דלא איפשטא. ותמיהני אף דהביא שם דעת תשו' מיימוני בשם ריצב"א דהוי אבעיא דלא איפשטא מ"מ הא הרא"ש כתב דנפשטה מדתני רב יוסף ע"ש עכ"ל:
ב
הרי היא כאשתו. עיין בס' שיטה מקובצת כתובות דף ז' ע"ב בענין מציאות החופה אם הוא מדאורייתא או מדרבנן ועיין בשעה"מ שם בקונ' חופת חתנים ס"ה ובהגהת טעם המלך שם מ"ש בזה:
ג
כשראויה לביאה. עמ"ש לעיל סי' ל"ז סק"א:
ד
אבל אם היתה נדה. עב"ש סוף סק"ב שכ' דאם הי' לה חופה תוך ז"נ שצריכה כלם לישב ס"ל להמגיד דהוי חופה אפילו לשיט' הרמב"ם כיון דאינו אלא חשש שמא ראת' לכן מהני החופה עכ"ל. הנה מ"ש זה בשם המגיד כוונתו לדברי המ"מ פי"א מהא"ב סוף דין י' ע"ש היטב. ומצאתי בשעה"מ פ"י מה"א בקונ' חופת חתנים סעיף ו' שנסתפק בדין זה אי חופ' שאינה ראויה לביאה מחמת איסור דרבנן אי חשיבא חופ' לדעת הרמב"ם וסייעתו והביא בשם הרב מהר"ח אבולאפיא שהוכיח מדברי הה"מ בענין לכתוב כתוב' קודם כניסתה לחופה דמבואר מדבריו דלכתחילה בעינן שלא יחסר דבר אפי' מדבריהם הא אם עבר וכנס חופ' גמור' היא כיון דמדאורייתא חזיא ולפ"ז ה"ה בכלה שנכנס' לחופה בתוך ז"נ שלה דאין איסורו אלא מדרבנן מועיל החופה בדיעבד. והרב המחבר ז"ל האריך לחלוק עליו וס"ל שלדעת הרמב"ם ז"ל לא שנא לן בין דאורייתא לדרבנן ומדברי הה"מ שם אין ראיה כלל וגם מדברי הה"מ דפי"א מהא"ב (שכיון עליהם הב"ש הנ"ל) אין ראי' דלא קאי התם אלא לענין היתר יחוד לת"ח אבל לענין קנין מסתבר' ודאי דלא קני לה כיון דליכא חיבת ביאה שהרי אסור לבא עליה ומה לי מחמ' איסור תורה או מחמת אזהרת חז"ל. ומסיק זאת תורת העול' לדעת הרמב"ם וסייעתו אפי' בחופה דלא חזיא לביאה אלא מדרבנן דינה כארוס' וכן מתבאר ג"כ מדברי הרב מ"ב סי' צ"א שכ' שמה שנוהגין לעשות נישואין לבתול' בע"ש ולערב טובלין אותה ובועל אות' שלדעת הרמב"ם דס"ל דחופת נדה לא קנה לא יפה הם עושים שנמצא שקונה אות' בשבת יעו"ש הרי דאפילו בז' נקיים דאיסור' דרבנן ס"ל דלא קנה כנ"ל להלכ' עכ"ד ע"ש. (לע"ד צ"ע דלכאורה אפ"ל דהמ"ב שם ר"ל בבתולה שהגיע זמנה לראות וראת' דהיא נדה מה"ת עד שתבא במים וא"כ אין ראיה) ועיין בהגהת טעם המלך שם שהביא עוד ראי' לזה מדברי תשובת ח"צ סי' ב' דמבואר שם דס"ל ג"כ הכי דאפילו מחמת איסור דרבנן מקרי חופה שאינה ראויה לביא' ע"ש:
ה
אלא לכל הדברים. עיין בשעה"מ שם סעי' ד' שהביא דבתשו' מהרש"ך ח"ג סי' כ"ז תמה על הרמב"ם כיון דחופה דלא חזיא לביא' הוא בעיא דלא איפשטא איך תפש במושלם שהיא כארוס' ושאין בעלה יורש' והל"ל דהמע"ה כדרכו בכל תיקו שבתלמוד ואם הבעל מוחזק אין מוציאין מידו וכן נמי לענין תוספת אם תפסה אין מוציאין מידה. ובתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ד כתב לתרץ זה כיון דירושה יורשי האשה הוי ודאים וירושת הבעל היא מכח ספק אין ספק של בעל מוציא מידי ודאי יורשי האשה וה"ז דומה למ"ש בפ' החולץ דמ"ח ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא כו'. והוא ז"ל כתב דאין תירוץ זה עולה יפה דלא דמי כלל לההיא דספק ויבם כו' רק דמעיקרא קושיא ליתא שהרי כתב הרמב"ם בפ"א מהל' נחלות (ובש"ע לקמן סי' צ' סעיף ה' ועב"ש שם) דמי שנתגרש' ספק גירושין אין הבעל יורש' ומבואר הוא דאפילו נצ"ב שלה הוא מוחזק אפ"ה אין הבעל יורשה ומוציאין מידו וק"ו בספק נשואה דאפי' החולקים שם על הרמב"ם מודו בס' נשואה כמ"ש ה"ה שם ע"ש עוד:
ו
הוא עדיין כארוסה. עב"ש סק"ב ועיין בשעה"מ שכ' ס"ד וס"ט שהאריך בדברי הב"ש בכל ס"ק זה: (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל עמ"ש הב"ש ולכאור' קשה על שיטת הרמב"ם דס"ל חופה היינו יחוד מה מבעיא בש"ס פירסה נדה מהו אי מהני החופה פשיטא לא מהני כו' נ"ב וז"ל ע' בר"ן ריש כתובות דכ' תחלה דחופה היינו יחוד ומ"מ בדיעבד מהני החופה בנדה ע"ש וא"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל די"ל כן ומה דפסק דאף דיעבד לא מהני היינו מכח אבעיא דהש"ס עכ"ל):
ז
וי"א דדוקא כו' עי' בשעה"מ שם שהביא בשם מהר"ש גאון בס' משפטים ישרים סי' ל"ה שכ' שאף להחולקים על הרמב"ם וס"ל דחופת נדה חשיבה חופה לענין ירושה ושאר דברים היינו דוקא גבי נדה כיון דיש לה זמן מוגבל לנדתה מש"ה חשיבא חופ' כיון דאיכא חיבת ביא' לאחר זמן משא"כ היכ' דליכא חיבת ביא' כלל כ"ע מודו דלא חשיבא חופה כלל ועפ"ז יצא לדון בראובן שנש' את בת שמעון ונכנסה לחופה ולא קרב אליה בסיבת שהנער' היתה וצועקת באופן שלא היה להם יחוד וגם נתגלה הדבר שלא היה לו גבורת אנשים. דלכ"ע אין הבעל יורשה דכיון דאין לו ג"א אין לזה זמן מוגבל מתי יתרפ' ובהא ודאי לא חשיבא חופה כלל. והוא ז"ל תמה עליו שהרי מדברי הר"ן בפ' אע"פ והנ"י בפ' הבע"י משם הריטב"א שהקשו על הרמב"ם מההיא דיש חופה לפסולות מבואר דלא ס"ל חילוק זה וכן מתבאר מדברי תשובת מיימוני להל' אישות סי' ו' דליתא לחילוק זה ע"ש. וצ"ע מדברי הרמ"א בהגה באשה חולנית חולת מות כו' דנרא' שגם הרמ"א ז"ל מסכים לחלק כן וכמ"ש הב"י בסק"ד דהרמ"א מחלק מסברת נפשו דגרע מנדה מאחר שאינם ראויה לביא' כלל ע"ש וצ"ע וע' בס"ק שאחר זה:
ח
אשה חולנית כו'. הנה בתשובת הרא"ש מבואר בדין זה ב' טעמים א' דלא עדיף מפירסה נדה דאין הבעל יורשה ב' דשם היה עובדא דנתן לבתו על תנאי אם תמות קודם הנישואין יהיה להקדש אזלינן בתר דעתו דרוצה לעשות טובה לנשמתו כו' והקשה הח"מ על הרמ"א ז"ל שכ' דין זה בסתם דהא טעם הא' כבר חזר בהרא"ש בפסקיו ופסק דחופת נדה הוי חופה לשאר דברים וטעם הב' לא שייך הכא בסתם בלא הקדש. והב"ש תירץ דהרמ"א פסק כן מטעם הא' וסובר דהרא"ש לא חזר בו מדין זה דשאני הכא מאחר שאינה ראויה לביאה ללן גרע מנדה ע"ש וכן הסכים בתשו' פרח מטה אהרן ח"א סי' קי"ד מ"ש (וע' בס"ק הקודם) . ועיין בתשו' ח"צ סי' קכ"ד שתמה על הרמ"א ז"ל מצד אחר דדוקא בהאי עובדא דהרא"ש כתב דאין באותו חופה כלום והיינו כיון שהזכיר האב תנאי נישואין וחופה שאינה ראוי' לביאה אינה בכלל משמעות נשואין וא"כ לא נתקיים התנאי אבל אה"נ שאם לא הי' שם תנאי אע"פ שהיא חולנית ואינה ראוי' לביאה חופה קונה להרא"ש ז"ל ושלא כדברי הרב הרמ"א ז"ל עכ"ד ע"ש. ועיין בס' בית מאיר שכ' עדיין יש לדייק ממ"ש בש"ע סי' נ"ג ס"ג אבל מי שנותן לבתו סתם שתנשא בו ולא הזכיר שתנשא לפלוני קנסה אותה מתנה וכיון שנתקדשה כו' והוא מדברי הגאון שהובא בטור ופירשתי שם דמה שאמר שתנשא בו הוי כתנאי אם תנשא ומ"מ חשיב הקדושין לקיום התנאי וע"כ משום דבלישנא דעלמא מיד בהקדושין חשוב קיום ל' שתנשא בו א"כ ה"נ נימא נהי דהחופה אינה מ"מ הא נתקדשה ולהוי מקרי נתקיים התנאי שלא מתה קודם שתנשא וי"ל עובדא דא הי' בתר האירוסין צוה האב לתת לה שאז ודאי התנאי הי' על החופ' עכ"ד ע"ש (חילוק זה צ"ל אך לפי פירושו בסי' נ"ג שם שמסכים לדעת הדרישה שהובא בב"ש שם ס"ק ד' דאפי' אם מתה זכו היורשי' משא"כ לפ"ד כל האחרונים שם מהרש"ל והב"ח וח"מ והב"ש דלא זכו יורשים אלא יוחזר להאב דהא הוא נתן ע"מ שתנשא ולא נתקיים התנאי ע"ש א"כ מבואר להדיא דבקידושין לחוד לא חשיב קיום התנאי שתנשא ושפיר מצינו לומר דעובדא דא היה גם קודם האירוסין. ועמ"ש לקמן סי' קמ"ג סעיף ט"ז ס"ק י"ד בענין תנאי בגט ע"מ שלא תנשאי לפלוני כתבתי שם בשם תשובת ב"י בדיני גיטין סי' י"ג דאם לא נשאת לו רק נתקדשה לחוד לא עברה על תנאו כו' וכ"כ בפשיטות המבי"ט ח"א סי' של"ד וכ"כ הרשב"ץ בתשובה ע"ש מבואר להדיא דאינו נקרא נישואין בקידושין לחוד עד שנכנסה לחופה וכדברי האחרונים הנ"ל ושלא כדברי הבית מאיר): וכתב עוד במעשה בזקן א' שהי' לו בן חורג מאשתו שניה וגם הי' לו בנים מאשתו ראשונה ולבן הגדול דידיה הי' בת הראויה להנשא ורצה בתקנת בת בנו ואף שקד על תקנת אשתו שלא תהא כזרה בתוך ביתו אחרי העדרו ובא הזקן אל הרב ועשה קגא"ס מעכשיו ונתן במתנה להזוג דהיינו הבת בנו והבן חורג הנ"ל את החצי ביתו ויהי' זה נדוני' לבת בנו והתנה שלא יוגמר הקנין עד שיבואו הזוג הנ"ל לידי נשואין ודוקא עם זה הבחור ועפ"ז נעשה השידוך ואח"ז שבק הזקן חיים לכ"י ובהגיע תור הנישואין חלה החתן את חוליו ונפל למשכב ואבי הכלה נתיירא פן ימות החתן ונתבטל המתנה ותפול הנחלה לפני כל אחיו החזיק לדבר על לב החתן שיתחזק ביתר עוז אך לילך למקום החופה בחצר בה"כ כדי לגמור הנישואין וכן נעשה ויום או יומים אחר החופה נפטר החתן מחולי זה. ונשאל אם הוא בדומה להמבואר הכא באשה חולנית כו'. והשיב לכאורה בודאי הוא דומה וא"כ לא מקרי זה חופה כלל ואפילו להח"מ שכ' דטעם הא' של הרא"ש חזר בו בפסקיו מ"מ מידי ספיקא דדינא לא נפיק ובפרט שהש"ע סותם כהרמב"ם היורשים נקראים מוחזקים נגד מקבל מתנה ועליו הראי' אך לשיטת הגאון שבש"ע סי' נ"ג הנ"ל לפירושינו הנ"ל אין טעם זה מספיק בנ"ד שהתנאי הי' קודם הקדושין ויש לומר דאף בהקדושין לבד נתקיים התנאי ואף אם החתן מת זכתה היא (כבר כתבתי לעיל שדעת כל האחרונים אינו כן) אבל לע"ד טעם השני שהרא"ש נמי שייך בנדון זה דאין אומר גדול מזה דהא ירושת יורשי דאוריית' עדיף מהקדש כמבואר בח"מ סי' רפ"ב בהגה ומסתמא כשהעביר נחלה דאוריי' לא על נשואין כאלו שאינם ראוים לביאה ועומד למות כיון. ולכן אם החתן ודאי לא הי' ראוי לביא' פשיטא לי דלא מהני ההיא חופה מידי ואף אם אין הדבר אלא ספק אם הי' ראוי לביא' ודאי אילו הי' תלוי בפלוגתת הרמב"ם והרא"ש אז שייך למימר ס"ס חדא דפלוגתא וחדא בגוף המעשה נגד חזקת יורשים והי' שייך לפלוגתת האחרונים אם מוציאין ע"פ ס"ס (עיין בב"ש לעיל סי' נ"ג ס"ק ט' מענין זה ועי' בפ"ת שם סק"ז) אמנם למה שכתבתי שטעם ב' של הרא"ש שייך נמי בנד"ז ואף הרא"ש מודה נמצא דלא הוי אלא חד ספק ומ"מ י"ל כיון דיש לו חזקת בריאים שהם ראוים לביאה וגם בזמן החולי אפשר דרוב חולים עכ"פ ראוים לביאת העראה ואף דאין הולכין בממון אחר הרוב הכא דהוי כמו רובא וחזקה כתבו הבעל המאור ובעל מלחמות פ"ק דכתובות דהולכין אחריו אפשר דהמתנה קיימת ומהכא אין ראי' שכבר דקדקו שהיתה חולנית חולת מות משא"כ זה שהי' לו כח לילך ולחזור ממקום החופה לביתו לכן צ"ע למעשה וטוב לפשר עכ"ד. ומ"ש הב"ש בשם הט"ז אם הי' לה ממון זכה הבעל מחמת מחיל' כו' ע' בס' ב"מ שם שפקפק ע"ז מהא דקיי"ל בח"מ סי' רפ"א אין אדם יכול להוריש מי שאינו ראוי ליורשו כו' בין שהי' ש"מ כו' ומלקמן סי' צ' סעי' ג' אין ראי' כו' ע"ש עוד:
ט
שהחתן והכלה מתענין. עבה"ט שכ' יש בזה ב' טעמים כו' ועיין בס' המקנה בק"א מ"ש בזה. ועיין בס' חכמת אדם כלל קט"ו דין ב' שכ' דאם אחרו החופה שעה או ב' בליל' יש לסמוך על טעם ראשון וא"צ להתענות רק עד צה"כ כי מאחר שהתענית הזה אינו מוזכר כלל בגמ' יש לו' מעיקר' לא קיבלו עליהם להחמיר יותר משארי תעניתים והיינו עד צה"כ מיהו אעפ"כ יש ליזהר שלא לשתות משקה המשכר קודם החופה: (וכ' בס' כרם שלמה נוהגין שהחתן מתפלל במנחה אחר תפלת י"ח קודם שעקר את רגליו כל סדר הוידוי כדרך שמתפללין ביוה"כ ונ"ל דאף בר"ח ושאר ימים שאין מתענין יתפלל כן וכן הוריתי למעשה עכ"ד):
י
אם קידש בטעות כו' א"צ לברך שנית. עיין בס' המקנה שכ' דגם ז' ימי משתה מתחילין משעת חופ' ראשונה אף שהיא בטעות ע"ש. (ועיין בס' טיב קדושין שכתב ראיה לדבריו ומסיים ולפ"ז אם נודע במועד שהיו קדושין בטעות באופן שצריך לקדשה מחדש מותר לבא עלי' במועד ואין כאן משום אין מערבין שמחה בשמח' דמ"מ כבר עברה שמחת נשואין מיהו אם נתוודע ביו"ט אין מקדשין ביו"ט וצריך להפרישם עד המועד עכ"ל):
יא
א"צ לברך שנית. עיין בתשו' הרדב"ז ח"א סי' שע"ב:
יב
החופ' תחת השמים. עי' בתשו' חתם סופר סי' צ"ח שנשאל אי נכון לשנות מנהג קדמונים ולעשות החופ' בבהכ"נ הקדוש' והאריך שם בדברי מהר"ם מינץ דמשמע מדבריו שהיו רגילין לעשות החופ' בבהכ"נ (וכן משמע בש"ע יו"ד סי' שצ"א ס"ג בהגה ועב"ש לעיל סי' ל' סק"ט) וכ' דהיינו לפי המנהג שהזכיר מהר"ם מינץ שם ע"ב שעושין מקודם חופ' א' בשחרית בחצר בהכ"נ תחת השמים הנקרא חופת מאיי"ן והוא נהוג גם עתה בפ"פ דמיין ובכל פרוודהא כו' אבל במדינות אלו שלא נהגו מעולם בחופת מאיין יש לעשות החופ' של כלונסאות בחצר בהכ"נ תחת השמים לסי' ברכה ומסיים בהא סלקינן כל ישראל יוצאים ביד רמ"א להעמיד החופה תחת השמים לסימנא טבא להתקיים ברכת אברהם ואשר לא חפץ בברכ' ונרחק ממנו מתכוון ללמוד מדרכי אומות כו' והמתאווים לברכת אבותם יהיו צאצאיהם כמותם כו' ע"ש):
ומ"מ טוב להודיע. עח"מ וב"ש ומלשונם משמע דזה תקנה אף להרמב"ם ובסי' ס"ד סק"ה כ"כ הב"ש להדיא ועיין בתשו' אא"ז פנים מאירות ח"ב סי' קכ"ד שדעתם אינו כן אלא דר"י ס"ל כהרא"ש כו' ע"ש וכן הסכים בס' בית מאיר ע"ש:
יג
שהיא נדה. עבה"ט ומ"ש בדרשות מהרי"ל כתב כו' ואנן לא נוהגין כן כו' וכ"כ בס' עיקרי דינים ליו"ד סי' כ"א אות ד' ע"ש:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
סי' ס"א ס"א אע"ג שלא נבעלה. נ"ב והראנ"ח ח"א סי' ס"ז כתב דהוי ספיקא דדינא דלהפוסקי' דס"ל דאת"ל לא הוי פשיטות הוי איבעי דל"א. ותמהני אף דהביא שם דעת תשו' מיימ' בשם הריצב"א דהוי איבעי דל"א מ"מ אינו מוכח דכל הפוסקים דס"ל את"ל לא הוי פשיטות דיסברו כן דהא הראשונה נפשט מדתני ר' יוסף:
ב
ח"מ אות א' כתב המרדכי. נ"ב וכ"ה באגודה:
ג
ב"ש אות ב' פשיטא לא מהני דהא אסור להתייחד. נ"ב ע' הר"ן ריש כתובות דכ' תחלה דחופה היינו יחוד ומ"מ דיעבד מהני החופה בנדה א"כ י"ל דגם הרמב"ם ס"ל כן ומה דפסק דאף דיעבד לא מהני היינו מכח האיבעי' דהש"ס:
ד
בהגה אין צריך לברך שנית ז' ברכות. נ"ב גירש אשתו בגט פסול דרבנן או בענין דהוי ס' גט אם רוצה להחזירה. מקדשה. וא"צ לחדש הנשואי' ולברך ז' ברכות רמב"ם פ"י ה"ג מהל' גרושין:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ס״א
א
וע"ל [סוף] (צ"ל ר"ס) נ"ד דהיינו דשם כתב דהאידנ' מקרי חופה שמעמידין חתן וכלה תחת יריעה המונחת על כלונסות וא"כ עד אות' שעה לא מיקרי חופה לכל דבר המועיל מחמת חופה ולא כי"א שהביא רמ"ח סי' נ"ד שהינומ' מיקרי חופה ויש עוד נ"מ כמו שכתבתי בי"ד סי' שמ"ב ע"ש. ונראה דהיינו כדעת אחרים שמביא ב"י כאן בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד כו' בכל מה שנזכר כאן דחופה בלא ביאה קונה היינו בבתולה אבל בבעולה אין החופה קונה כמ"ש סי' ס"ג ועיין מ"ש סי' ס"ג מזה:
ב
אשה חולנית כו' זה העתיק מתשובת הרא"ש כלל נ"ד וז"ל ראובן חלק נכסיו והניח קרקע לנדונייתא בתנאי שאם תמות קודם נישואין שישאר הקרקע הקדש וחלתה חולת מות וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוה במטה בחליה (תחת החופה) עם א' מקרוביה ועשו ז' ברכות כדי שירשנה ומתה מחולי זה ולא קרב אליה ונראה דלא ירשנה כו' כיון שלא היתה ראויה לביאה כמו בכניס' לחופה ופירסה נדה. והשיב הרא"ש דאין באותה חופה כלום חדא שלא היתה ראויה לביא' כמו שכתבתי ועוד אזלי' בתר אומדנ' דעת ראובן שרצה לעשות טובה לנשמתו ליתנו להקדש ולא שירשו יורשיו רק שייר כדי שתנשא בתו וכ"ש שלא היה כדעתו שיביא לידי א' ע"י הערמה הלכך אומדנ' דמוכח הוא והקרקע היא הקדש עכ"ל מ"ש בתשו' זו שלא היתה ראיה לביאה כמו שכתבתי האי כמ"ש היינו מטעם השואל שכ"כ אבל לא ממש כוותיה דאלו השואל כתב דיא כנדה וזה אינו להרא"ש דהא איהו ס"ל דחופת נדה הוי חופה ליורשה כמ"ש בטור בשמו סי' זה אלא ע"כ דהרא"ש ס"ל דזו גרע מנדה דבנדה עכ"פ בדעתו לבא עליה אחר שתטהר וע"ז אמרי' שפיר דחופה קונה כיון שעיקר החופה בשביל זה משא"כ כאן שאין כוונתו אלא ליורשה ולא לביא' כי היא בסכנת מות ע"כ מודה הרא"ש דאינה יורשה אלא דיש לי תימ' רבתא על רמ"א בכאן דע"כ לא הפקיע הרא"ש את היורשי' שם אלא בענין שלא היה לה להאשה נכסים כלל אלא שהאב זיכה לה להנשא בזה נישואין כדרך כל הארץ ואם לאו יהיה להקדש וכאן הוה כאלו לא ניסת כיון שאינה ראויה לביאה אלא כוונת הפקע' מהקדש לא הוה כאלו מתה פנויה. משא"כ באשה שיש לה נכסים כבר והיא מכוונת שאותו הבעל שיקדשנה יהי' יורש שלה ע"י הקידושין שיקדשנ' למה לא יהנו מעשי' דהא אפי' ציותה מחמת מיתה דבריה קיימין בממון שלה דדברי ש"מ ככתובין וכמסורין דמי כ"ש בזה שעשתה מעש גדול ונתקדשה עבור זה ודאי שפיר הוה קידושין גמורים ועוד נראה דאפילו בההוא דהרא"ש הוה קידושין גמורים והבא עליה בחוליה חייב מיתה אלא דלענין ירושה בנכסים שלא זכתה כ"א ע"י נישואין כמאמר האב וזה לא מקרי נשואין סתם משא"כ כאן שהנכסים הם שלה כבר ונראה לענין מעשה דהוא יורשה כאן ועיין מ"ש בסי' צ' בס"ד ראי ברורה:
דברי המגיה כתב ב"ש בסק"ד וא"ל ת"ל הא צריך להחזיר כו' וכן הקשה בט"ז ומכח זה כתב אם היה לה ממון זכה הבעל מחמת מחילה כו' אבל לא תי' על הקושי' למה לא מחזי' הנדוניא כו' ויותר מסתברא דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיה לה חופה דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כו' וכן הוא לשיטת הרמב"ם כו' ה"נ לדידן עכ"ל ולא ידעתי מה עלתה על דעתו בדברים אלה מה שא"א לשומען חדא דהא אפשר לומר דרמ"א מיירי שחלת' חולת מות דהיינו שא"א לעמוד מחולי זו וגם לא תהיה ראויה לביא' ויהיה מתנועע והולך הלוך וחסר עד אחר שנה אעפ"כ לא ירשנה בעלה אחר שנה כיון דלא היתה ראויה לביאה בתוך שנה מיום כניסת' לחופה עד אחר מותה ועוד הא יש לדקדק בדברי רמ"א שכ' אע"פ שכנס' עם המטה תחת החופה כדי שירשנ' בעלה אינה חופה כלל מאחר שאינה ראויה כלל ואין בעלה יורש' פתח בחדא כדי שירשנ' בעלה וסיים בתרתי אינה חופה כו' ואין בעלה יורשה לא היה לו לכתוב אלא מאחר שאינה ראויה לביא' אין הבעל יורשה ול"ל לכתוב אינו חופה כלל א"ו דרמ"א למד מתשובת הרא"ש שכתב דאינו יורשה מחמת דאינו ראוי' לביא' ולמד מזה תרתי מילי דלא הוי חופה כלל דתהוי אשתו בכך כיון דלא הוי ראיה לביאה וגם אין בעלה יורשה וכ' סתם אין בעל יורש' יהיה מטעם שיהיה הן מחמת שלא קנתה בחופה זו כיון שאינ' ראויה לביא' הן מחמת שצריך להחזיר הנדוני' דהאי ואין בעלה יורש' לא קאי אלמעלה מה שכתוב מאחר שאינ' ראויה לביאה כי הוא דין בפני עצמו והאי מאח שאינ' ראויה כו' קאי אמה שכתב אינה חופה כלל ולא אשל מטה הימנו דהיינו על מ"ש ואין הבעל יורשה ועל תשובת הרא"ש בודאי אין מקום לקושיתו כלל דהא כתב שם בתשובה וכדי להפקיע הקרקע מיד הקדש הלכו קרוביה והושיבוהו במטה עם א' מקרובי' ועשו ז' ברכות כדי שירשנ' כולי א"כ נוכל לפרש שירש' דהיינו יורשי' ירשנה אחר שתמות כיון שהיה לה נישואין יצא מהקדש והם ירשוה וגם נוכל לומר שהחופה היתה עם א' מקרובי' שראוי ליורשה בלא"ה כמ"ש שם והושיבוה במטה עם קרובי' ועשו ז' ברכות משמע שהנשואין היה עם א' מקרוביה וא"כ נוכל לומר דהוא הוא היורש בלא"ה והשאל' היה להוציא מן ההקדש מחמת החופה כנ"ל ועוד אפי' אם הכניסו' לחופה עם אחר דאינו ראוי ליורשה בלא"ה הדין נותן שלא יחזור הנדוני' ליורשי' אי היה כאן נשואין גמורין דהא קי"ל כל תנאי שבממון קיים אפילו בשל תורה א"כ כ"ש אם התנה קודש שנשא' שאם תמות בתוך שנה לא יחזיר ליורשי' כהתקנה כ"ש דמהני התנאים ואינו מחזיר א"כ כאן דהכניסו' לחופ' בשביל כך שירשנה בעלה כשתמות אח"כ סמוך לחופה אין לך תנאי יותר מזה כיון דהכניסוה לחופה בשביל כך שגירשנ' בעל' כשתמות סמוך לחופה אח"כ ולפ"ז גם אם נפרש דברי רמ"א כפשטן דאין הבעל יורש' מחמת שאינ' ראויה לביא' לק"מ קושייתו דת"ל דצריך להחזיר בלא"ה כיון שהוא תוך שנה ראשונה דהא בשביל זה הכניסה לחופה כדי שירשנ' וה"ל כאלו התג' שלא תחזיר דמהני התנאי שהיה קודם הנשואין ועוד הא רמ"א כ' סתם אשה חולני' חולת מות אע"פ שכונס' עם המטה כו' משמע דלא מחלק בין מה שהכניס' היא עצמה משלה או ממה שנתן לה אביה דלעולם אין בעלה יורשה וע"ז הוא עיקר קושיות הט"ז דבאם היה לה נכסים משלה למה לא ירשנה בעלה מטעם שמחלתה לו וא"כ אין מקום לקושיתו כלל על רמ"א דת"ל בלא"ה צריך להחזיר תוך שנה כו' דרמ"א רוצה לומר דאין הבעל יורשה אף מה שהכניסה בעצמה משלה ולכן צריך להטעם שאינה ראוי' לביאה דוקא וגם מ"ש דיותר מסתבר דלא שייך כאן מחילה די"ל דהיתה סבורה שתחזיר לבורי' כולי אין הדעת סובלתן דא"כ למה מיהר' ליכנס לחופה ולא המתינ' עד שתעמוד מחולית' וא"ל דהיתה מוכרח' מכח רצון הבעל שהיה רוצה בכך היה לה לאסוקי אדעא שעושה זה כדי שירשנ' דכיון שאינה ראוי' לביאה ואינו רוצה להמתין עד שתעמוד מחולית' בודאי דעתו בשביל שירשנה ולא היה לה להיכנס תחת החופה כיון דמוכח מלתא דעושה כן כדי שירשנה ומדנכנס' תחת החופה עמו בודאי סברה וקבלה ומחלה לו וקונה מטעם מחילה כיון שנכנס' לחופה בשביל כך ולא דמי לשיטת הרמב"ם אם היתה נדה ונכנסה לחופה דאינו יורשה דשם לא אסקא אדעתא מידי ולא מחלה לו משא"כ כאן דאסק' אדעתה ומחלה לו כמ"ש וגם מ"ש הח"מ דעדיפא מניד' כו' מ"מ הא קי"ל רוב חולים לחיים עכ"ל לא אדע שום נפקותא בזה כיון דנשאה ולא היה רק דעתו כדי שירשנה כמ"ש רמ"א כי היה סומך שבודאי תמות וגם לפי מ"ש דא"כ היה להם להמתין עד שתחזור לבוריה ואח"כ יכניסו לחופה א"ו שעל דעת כן נכנסו לחופה וגם מתה אח"כ מה מועיל לענין זה דקי"ל רוב חולים לחיים כיון דהיא מתה וגם דעתם לא היה בשעת החופה שיבא עליה אח"כ כשתחזי' לבורי' רק כדי שירשנ' כמ"ש ואף שנוכל לומר דדעתם היו לנשואין גמורין כי סמכו עצמם דרוב חולים לחיים רק משום חשש שמא תמות מיהרו ליכנוס לחופה כדי שירשנ' מ"מ כיון שמתה וחזי' דאינה מן הרוב החולים החיים ולמפרע לא היתה ראוי' לביאה אין כאן חופה כלל דבשלמ' בנידה אחר שמטהרת עצמה היא ראוי' לביא' ונתקיים כוונתו למפרע משא"כ כאן ומה שהביא החמ"ח ראי' מהא דאמרי' ביבמות דף נ"ז דיש חופה לפסולות דהיינו אלמנה לכ"ג פסלה מתרומה אע"ג דלעולם לא תהיה ראוי' לביאה עכ"ל אין ראיה כלל דהתם אין הטעם דאין חופה קונה באינה ראוי' לביאה אלא דקנסינן לה הואיל דמשתמרת לביאת עבירה וחופה קרוב' לביאה היא שהרי ת"ק ס"ל דאף מן האירוסין לא יאכלו בתרומה אף דאין שייך קנין באירוסין א"ו משום קנס הוא ובהדי' אמרי' שם דף נ"ח דחופה אינה קונה ועיין מ"ש סי' ז' עכד"ה:
ג
כשר הדבר כו' דהיינו דאיכא ב' דיעות בזה דהרמב"ם ס"ל דחופת נדה לא הוי חופה והרא"ש ס"ל דהוה חופה לכל דבר חוץ מזה שאינה גובה תו' והר"ן הביא ב' דיעות בריש כתובות וכתב לפי שאנו נוהגין עכשיו לעשות חופה בלא יחוד אין אנו מקפידין אם היא נדה אם לאו ומ"מ כשר הדבר שלא תכנס לחופה עד שתטהר עכ"ל ועפ"ז נמשכין דברי הש"ע כאן ויש להביא ראי' להרמב"ם ממ"ש ריש כתובות הרי שהי' פתו אפיו וכו' ומת אביו של חתן וכו' מכניסין את המת לחדר ואת החתן ואת הכלה לחופה וכו' וכן מי שפירסה אשתו נדה הוא ישן בין האנשים הרי דלענין אבילות נסיב תחלה דנעשה האבילות קודם החופה רק שהיה פתו אפוי ולענין פירס' נקט אשתו דהיינו אחר כניס' לחופה וקא מדמי להו להדדי לענין שמירה מן היחו' אבל לענין כניסה לחופה אם כבר פירסה נדה אחר שפתו אפוי לא אמרי' דגם בזה כונס לחופה וימתין בבעיל' מצו' עד אחר שתטהר ואע"ג דאיכא פסידא והיינו דאין לעשות החופה כל שאינה ראוי' לביא' וזה מבואר כדעת הרמב"ם וצ"ל דעת הרא"ש החולק על הרמב"ם דמ"ה לא שנא התנא באיסור נדה דכונס לחופה משום דלאו אורח' הוא להרחיק החופה מן הבעיל' אבל איסור' ליכא ומו"ח ז"ל הקשה כאן קושי' על הרמב"ם ודחק לתרץ והוא ללא צורך כי אין כאן קושי' כלל לפי מה שכתבתי הדברים פשוטים:
ד
ועכשיו המנהג כו' הטעם דאנו קי"ל כדעת אחרי' שזכרתי בסמוך בשם הר"ן דחופה לא היינו יחוד ואפ"ה הוה נישואין כיון שמסר אותה לרשות החתן: בעת ההיא בנוסח הברכה מהר' ה' אלהינו ישמע בערי יהודה: כתב בטור ישמיע ונראה שאין נוסחת הטור עיקר דהא בירמי' סי' ל"ג כתוב עוד ישמע כו' וכן הוא בגמרא ובאשר"י וברמב"ם וכן הוא המנהג ולכן המשנה בזה דו על התחתונה: מה שאומרים משמח חתן וכלה לא עם כי שם לא קאי על הדיבור שבהם בזיווג אלא שישמחם הש"י בפרנס' שניהם בסוף קאי על שמחת הזיווג כפירש"י:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
עזר מקודש על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5