א
דיני קלא בקידושין ואם מבטלין הקול ובו ה"ס:
פנויה שיצא עליה קול שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו חוששין לה והרי היא ספק מקודשת אע"פ שאין שם ראיה ברורה וכל קול שלא הוחזק בב"ד אין חוששין לו וכיצד היא הקול שתוחזק זו בו שהיא מקודשת כגון שבאו ב' עדים והעידו שראו הנרות דולקות ומטות מוצעות ובני אדם נכנסים ויוצאים ונשים שמחות לה ואומרות נתקדשה פלונית אבל אם שמעו אותן אומרות פלונית תתקדש היום אין חוששין לה שמא נזדמנו לקדש ולא נתקדשה: הגה וכן אם אמרו נתקדשה סתם ולא אמרו לפלוני או שאמרו נתקדשה בעיר אחרת לא מיקרי קול (טור):
ב
וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת אירוסין ושמענו הברה ושמענו מפלוני ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני והלכו להם העדים למדינה אחרת או מתו הרי זה קול שמחזיק אותה מקודשת: הגה וי"א דלא הוי קול אלא כששמעו תרי מתרי אבל חד מתרי לא (טור בשם הרא"ש והר"ן והמ"מ בשם הרשב"א) ואין חוששין לקול אלא כשהוחזק בב"ד שבית דין חקרו בדבר ושמעו שיש ממשות בקול כמו שנתבאר אבל כל זמן שלא הוחזק בב"ד לא אם לא במקום שיש חזקה טובה שנתקדשה אז לא בעינן הוחזק בב"ד (מהרי"ק שורש פ"ו) ויש לב"ד לחזור ולדקדק אחר הקול כדי לברר אם יש בו ממשות (ב"י בשם התשב"ץ ובשם הרשב"א):
ג
בד"א שלא היה שם אמתלאה אבל אם היה שם אמתלאה ושמעו האמתלאה כששמעו שנתקדש' לא הוחזקה מקודשת כיצד היא האמתלאה פלונית נתקדשה על תנאי או קידושי ספק כגון שאומרים שזרק לה קידושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה או אם יש להסתפק אם יש בקידושין שוה פרוטה או שהיה קטן לא הוחזקה אלא שואלין אותה וסומכים על דבריה הואיל ואין שם ראיה ברורה ולא קול חזק:
ד
יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני ולאחר ימים אמרו אמתלאה אם נראים הדברים לב"ד שהוא כן סומכין על האמתלאה ולא הוחזקה מקודשת ואם לאו הואיל ולא נשמעת האמתלאה בעת שנשמעו הקידושין אין חוששין לאמתלאה: הגה נתברר אח"כ ששקר הקול כגון שבאו העדים שתלו בהן הקדושין ושנתקדשו בפניהם ואומרים לא היו דברים מעולם מבטלין קלא (טור בשם הרמ"ה) וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא (ב"י שכן דעת הרמב"ם וכן משמע מהרי"ף וכ"כ הר"ן פ' המקדש) שלח לה סבלונות והוא בדרך שאין חוששין לסבלונות ששלח לה אע"ג דיצא עליה מזה קול מקודשת אין חוששין לקול שכן דרך לקרא לסבלונות קידושין (כן משמע בתשו' הרא"ש כלל ל"ה) וכל מקום שאין צריכין להחמיר אין להחמיר בקול כלל כדי שלא יתן יד לרשעים שיוציאו קולות על בנות ישראל לעגנן או להוציא מהן ממון (ב"י בשם הרשב"א):
ה
יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ובא אחר וקדשה בפנינו בודקין על קידושי ראשון שהם בקול אם באו עדים ברורים בראיה ברורה שהיא מקודשת לראשון אין קידושי שני כלום ואם לאו מגרש ראשון שקדושיו בקול ונושא שני שקדושיו ודאי ואם גירש השני לא יכנוס ראשון שמא יאמר החזיר גרושתו מן האירוסין אחר שנתארסה לאחר ואם כנסה שני קודם שגירש ראשון הרי זו אסורה עליו עולמית אף לאחר שגירש ראשון (וע"ל סי' ל' סעיף ד'):
ו
יצא עליה קול שהיא מקודשת לפלוני ויצא קול אחר כמותו שהוא מקודשת לאחר אחד מגרש ואחד כונס בין ראשון ובין אחרון:
ז
יצא עליה קול שנתקדשה לפלוני וגירשה אין חוששין לאוסרה משום הקדושין ואסורה לכהן משום קול הגירושין:
ח
קול היוצא אחר הנשואין או אפי' אחר אירוסין לומר שנתקדשה לאחר תחלה אין חוששין לו: הגה ואפי' אם יצא קול כבר רק שלא הוחזק בב"ד עד לאחר שנתארסה אין בודקין אחר הקול להחזיקו (כן כתב הבית יוסף בשם הרמב"ן) מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון אסורה לבעלה (כך משמע מתשובת הרא"ש כלל ל"ה) הואיל ויצא הקול תחילה הרב נתן טעם לשבח לחלק בין נדון דידן ובין ההיא שאמרה טמאה אני כו' (וע' לקמן ס"ס מ"ח):
באר היטב אבן העזר
מ״ו
א
היום. ד' דברים צריכים להיות. א' שאמרו נתקדשת לשון עבר. ב' שאמרו דקדושין היו היום. ג' שאומרים נתקדשה לפלוני. ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו. קלא דשטר כתוב וחתום שנתקדשה ומכח השטר לא הוי קדושין דמפיהם ולא מפי כתבם בעינן. לא הוי קלא. משפטי שמואל סי' ס"ח. ועיין במהר"ם אלשיך סי' ח':
ב
חוששין לו. ב"ד שאמרו שחוששין לקדושין במי שלא אמר לי וב"ד אחר אמרו שאין חוששין לא מיקרי קול שהוחזק בב"ד הרדב"ז ח"א סי' קכ"ט:
ג
הנרות. ואלו הב' צריכים להיות כשרים ואמירת אלו שנים א"צ שיעידו בב"ד בו ביום שנתקדשה אלא אפילו לאחר זמן מעידין שביום פלוני ראו בבית פלוני נרות דולקות וכו'. כ"כ ב"ח ע"ש. ומ"ש הב"ש ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו (בעיר) [בעינן] כדעולא וכו' ע"ש. לא דק דהפשט הוא שאלו היה בשעתו וכו' שאילו ראו הנרות דולקות והיו שם בעיר בשעת שמחתן. ואם לאחר זמן בבדיקת קול וכו' פירושו שלא ראו הנרות דולקות ולא היו שם בעיר בשעת שמחתן ממש רק שבאו לאחר זמן שם ושמעו וכו' עיין ב"י וכנה"ג דף פ' ע"א סעיף י"א. אבל לעולם י"ל אם ראו בשעתו יכולים להעיד אף לאחר זמן מה שראו ביום פלוני ודו"ק:
ד
שמחות לה. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה. אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול ב"ש:
ה
פלונית. לא הצריך שהנשים יאמרו לפלוני בעיר הזאת. רק שהנשים יאמרו סתם נתקדשה פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלוני בעיר הזאת. והיום פשיטא שא"צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה ח"מ וב"ח. מיהו הטור כתב דצ"ל נתקדשה פלונית לפלוני. וכנה"ג הביא דעת מהריב"ל דס"ל דהרמב"ם ורש"י וטור ס"ל הא דצריך שיאמרו נתקדשה לפלוני אלא בדליכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות. אבל היכא דאיכ' רגלים לדבר דנרות דולקות ומטות מוצעות א"צ שיאמר לפלוני ע"ש דף פ' ע"א סעיף י"א. ודף פ"ב ע"א סעיף ו' ודלא כב"ש שכתב וכן כתב הריב"ש ע"ש. ולכ"ע א"צ לאמר היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשת במקום שנרות דולקות כ"כ כ"מ וב"ה:
ו
סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקום שנרות דולקות רק קאי על המוציאין הקול כשאמרו פלונית נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יצא קול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני. ח"מ ב"ח. ועיין מ"ש הב"ש. ועיין ס"ק ה' ודו"ק:
ז
וכן אם באו שנים ואמרו וכו'. היינו דאיכ' קול הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב"ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבאו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכא דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב"ח וכ"פ מהריב"ל ח"א דף נ"ח:
ח
אירוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ולא משמע כן מדברי שאר פוסקים עיין ב"י:
ט
ופלוני. בכאן צריכין להעיד שנתקדשה היום לפלוני כיון דליכ' רגלים לדבר כמ"ש לעיל בשם הכנה"ג דף פ' ע"א סעיף י"א. וח"מ וב"ש מסופקים ע"ש:
י
קול. כ"כ הרמב"ם. והטור בשם הרמב"ן כתב ולדברי ב"י הוא הרמ"ה ע"ש דס"ל דוקא אם אומרים בשם שנים דחיים עדיין אלא הלכו למד"ה אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול. ואפשר לומר דל"פ דהרמב"ם דס"ל אם מתו הוי קלא היינו מפני שהוא סובר שבאו שנים והעידו מפי א' ששמע מאחד שנתקדשה פלונית בפני פלוני ופלוני. וכיון דבין הכי לא מת מי שתלו הדבר בו מאי איכפת לן אם מתו העדים שנתקדשה בפניהם דאעפ"י שאמרו שמתו העדים שנתקדשה בפניהם יש להאמינם ששמעו מפי פלוני כיון שתולין הדבר בו ומרתתי שמא היום או למחר אתי אבל לפי פי' הטור וסייעתו דליכ' הכא אלא ב' ששמעו מפי ב' והב' האחרונים הם עידי הקדושין מסתבר' למימר דוקא שתלו בב' שהלכו למד"ה דמרתת שמא היום או למחר יבואו אבל אם תולין בשתים שמתו לא הוי קלא כנה"ג דף פ' ע"ב סעיף י"ח:
יא
תרי מתרי. אפילו כל א' שמע מא' ואין כאן שנים ששמעו מפי שנים ביחד רק ע"א אומר אני שמעתי מראובן וע"א אומר אני שמעתי משמעון וכאן לכ"ע לא מהני אם מתו כמ"ש בס"ק שלפני זה:
יב
בב"ד. אפי' אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנש' ולא פלוג רבנן בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תלי' בחקירות ב"ד יראי שמים עיין ד"מ:
יג
ולדקדק. היינו קודם הנשואין דוק' הד"ן:
יד
אמתל'. ולא בעי' אמתלאה חשובה אלא באמתל' כל דהו מבטלת הקדושין מ"ב סי' נ"א. יצאו הקול ואמתל' בבת א' ואחר ימים נודע שהאמתל' שקר אין חוששין לקדושין מ"ב סי' נ"א:
טו
ש"פ. ואפי' לא נתברר לנו שלא היה ש"פ או שהיה קטן תלינן אנן לקול'. והיינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש"פ וכן אם יצא קול שקידש אחד מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אותה אבל אם יצא קול פלונית זרק לה קדושין לא אמרינן דגם זה מיקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתל' אח"כ ח"מ ב"ש. יצא קול שנתקדשה בלילה ושהעידו בפני חכם יחידי הוי אמתל' מ"ב סי' ק"ו. מי שהבי' עדים שקידש אשה ויש ב' כתי עדים שהא' אומרת שהי' גדול כשקדש והא' אומרים שהי' קטן כשקדש לא חיישינן לקול' משפטי שמואל סי' קי"ז כנה"ג דף פ' ע"ב:
טז
שהוא כן. כגון שבתחלה יצא קול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתלאה שהי' קרוב לו אם נראה לב"ד לסמוך על אמתלאה זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח"כ יצא אמתל' שהי' בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתלא מיד. וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל ויצא קול הראשון שזרק לה סתם. ואם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח"כ אמרו שקידש על תנאי אפי' אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקול' כי קדושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קדושין ח"מ ב"ש:
יז
קלא. ר"ל שבזמן הש"ס היו מקומות שמבטלין הקול. אבל בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומו' שאין מבטלין הקול. אבל הד"מ כתב דמיחש לקול חששא דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכ"פ הרא"ש בפסקיו וכ"פ מהריב"ל ומשפטי שמואל סי' ס"ח. והרש"ך ח"א סי' כ"ה ומהר"ם ד"ב סי' יו"ד. והרשד"ם חא"ה סי' ל"ג כ' ויראי הוראה אני ובפרט להקל בדבר הנוגע בערוה ומדברי רש"ל בתשובה סימן ק"א נראה דס"ל דהלכה כמ"ד דלא מבטלין קלא. ע' כנה"ג דף פ"ב ע"א סעיף י"ד:
יח
בפנינו. אפילו קדשה הב' במזיד נמי דינ' הכי עיין כנה"ג פ"א ע"ב סעיף נ"ד. ואם קידש בפני הראשון תליא בדין אם אמרה לבעל' גרשתני כמ"ש סי' י"ז:
יט
יאמרו. ואם כנס ראשון הח"מ מסופק אם צריך להוציא. וב"ש כתב דבדיעב' א"צ לגרש. ובתשובת הרב בצלאל סי' ז' כתב אם כנס ראשון כופין אותו לגרש:
כ
עולמית. היינו לשניהם לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ"פ עידי יחוד שנתייחדה עם השני אבל אם לא היה אלא חופה מותרת כיון דקדושי ראשון ספק הוא הרשד"ם חא"ה סי' כ"ב. אבל מהר"א ששון סי' קע"ג כתב דלא סגי בהכי ואפי' הית' נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן מתוך ידן ולא נתייחדו ולזה הסכימו רוב חכמי שאלוניקו:
כא
וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע"ת כתב הר"ן דפליגי בזה הראב"ד והרמב"ן. לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת. ודוקא שיצא בפעם א' קול שגירשה עם הקול שנתקדשה. ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:
כב
חוששין לו. וא"צ גט ממנו אפילו נתארסה לישראל ב"ח ח"מ ב"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
מ״ו
א
ל' הטור ממשנה גיטין דף פ"ח ע"ב ומה שאמרו במשנה הרי זו מקודשת פירוש בחזקת ספק מקודשת וכ"נ מדברי הרמב"ם פכ"ט
ב
ממימרא דרב אשי שם דף פט ע"ב
ג
ממימר' דעולא שם ע"א
ד
כדמקשי שם בגמרא וכדמפרש רב פפא שם
ה
ל' הרמב"ם שם ממימרא דרב שם ומלשון הגמרא שם
ו
כן הוא שם
ז
ג"ז שם ממשנה דפ"ת ע"ב וגמרא
ח
מעובדא דההיא וכו' לקמיה דאביי וכו' שם דפ"ט ע"א
ט
מעובד' דההיא כו' לקמיה דרבא שם ע"ב
י
שם ממימר' דרב זביד דס"ל דפליג עלה דרבא בר רב הונא וכפירושו במקום אמתלאה במקום הוכחה שם אמתלא אמיתית
יא
שם מהא דשלחו מבי רב לשמואל וכו' וכדמפרש בגמ' שם
יב
מימרא דרב הונא שם
יג
טור ופשוט הוא וכמו שפירש שם כיון שמצריכין אותה גט מראשון הרי היא בחזקת שהיתה אשתו ונמצ' שבא עליה השני בזנות ואסורה עליו עולמית
יד
לשון הרמב"ם שם כאמימר דאיפסק' הלכתא כוותיה שם ריש ר"צ
טו
משנה וכדמפ' בגמרא שם דפ"ח ע"ב
טז
מימר' דרב אשי שם וברייתא שם דפ"ט ע"א
יז
שם בבריית'
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
מ״ו
א
שנתקדשה כ' הב"ש בשם ח"מ הנשים כו' כן הוציא הב"ח מהרמ' וע' ח"ר מוחק מן הבריי' שלא לפלוני מכח קושי' דלא מצינן לא בדעולא ולא בדר' אבא לפלוני וגורס אנוסה של פלוני כגירסו' הר"ן הביא הב"ח וא"כ הרמ' מקיים הגירס' על דרך שמחלקים שהקול מוכרח שיצא לפלוני אבל העדים א"צ ועדיין צ"ע לפרש הבריי' על דרך זה ועב"ח שהאריך כגון שבאו שנים והעידו ע' ב"ש מה שמגמגם על הב"ח ור"ל דדוקא אופן הקול דר' אבא יכול להיות אחר זמן אבל אופן הקול דעולא צ"ל הכל דוקא בו ביום ולע"ד אינו כי ז"ל רבינו ירוחם שבב"י על מימר' דכל קלא דבתר ארוסין לא חיישינן ר"ל שלא יצא עליה קול עד אחר שנתקדשה יצא עליה קול פלונית נתקדשה קודם זה אפי' שיצא הקול שקודם זה היו ביום פלוני נרו' דולקו' ומט' מוצעת וכו' ואומרת היום נתקדשה פלוני כמו שכתבתי מאחר שיצא הקול לאחר שנתקדשה לשני אין חוששין הרי להדיא דאפי' בקלא דעולא טעמא שיצא אחר שנתקדשה הא קודם היה קלא אף דלא היה בזמנו ומה שכ' הרשב"א שאלו היה בשעתי בעינן כדלעולא אין ר"ל שקלא דעולא ל"ש אלא בשעתו אלא ר"ל אם אירע שהקול יצא בו ביום ובדקו הב"ד בו ביום אז מוכרח עכ"פ להמצא אמירו' נרו' דולקי' ואם לאו אפשר דחשיב לריעותא לקלא מדלא אשתכח מי שיעיד שראה הנרו' ואם לאח"ז יצא אזי בעינן אך כדר' אבא וק"ל:
ב
וכן אם באו שנים ואמרו ראינו כמו שמחת ארוסין הקשה הלח"מ א"כ דאף בדר' אבא צריכין שיעידו שראו שמחת נשואין א"כ קול גרושה שיהא אתחזיק בב"ד היכי משכחת ועוד הרבה להקשו' ותמצית יישובו שהרמ' הוציא זה ממה שנאמר נשואה ארוסה אין חוששין ופירש מטעם שאינם אומרים ראינו שמחה וזה אך בארוסה ונשואה ששייך צריך שיעידו מה ששייך משא"כ גרושין דל"ש שמחה מקרי קול ברור ע"י דר"א וצ"ע וכ' הב"ש כ' הרי"ו צריכים להיות כשרים כו' וכן הבין הל"ח ברי"ף ורמ' דה"ט דהרמ"ה זה ע"פ הגהות ב"י הרמ"ה במקום הרמ' אבל לדבריו תימ' איפכא הא הטור מביא בשם הרמ"ה דמבטלינן קלא והיותר הי' נלע"ד אף דהרא"ש ז"ל מחלק בסברה זו דדין ביטל הקול תלי' בדר"ח ור"ש הפוסקי' הנ"ל סוברים דמדמקשה אביי לרב יוסף אדרבא חזר בו ר"י ואמר אתרוייהו נינהו ואביי לפום סברתיה הוא דקאמר לי' אדרבא אבל באמת לא תלי' זה בזה הג"ה ואין חוששין לקול אלא כשהוחזיק כו' אבל כ"ז שלא הוחזק לא כבר כ' הש"ע סעיף א' וכל קול וכו' והן דברי רב אשי בגמ' אמר ר"א כל קלא דלא אתחזיק גבי דינא לאו קלא הוא ונטיר סימן ו' איתא וכל קול שלא הוחזק בב"ד כו' כשצא הקול בודקי ב"ד אחריו ולא מצאוהו נכון או שאינו ברור כמו שמפורש סי' מ"ו אין קול לאסור בשבילו וק' דא"כ מה חידש ר"א מדעולא ור' אבא וק"ו הוא ממה דנשמע מהם דכ"ז שלא באו עדים לב"ד להעיד אופן הקול אין חשש מכ"ש אם אחר הבדיקה לא נמצא נכון וגירסתינו ברש"י דלא אתחזיק שלא בדקו ב"ד אחריו שלא תהא שמיעת קול הברה ל"ח ל' אא"כ ידעו ב"ד שכך יצא הקול פלוני מהיכן שמע וגזרו שיחושו לקול זה וכנראה ר"ל דר"א חידש דלא תימא קול דעולא ודר' אבא היינו שכך הקול יוצא בין הבריות שפלו' נתקדשה ע"י שנשים היו יוצאות והיו אומרים פלו' נתקדשה וגם אמרו שראו נרו' דולקו' וכן דר' אבא שהקול יוצא פלונית נתקד' ע"י פ"פ שאומרים ששמעו מפי פו"פ שהלכו למדה"י ומ"מ לא באו עדים להעיד על זה בב"ד קמ"ל ר"א דכ"ז שלא נתחזק בב"ד ע"י עדים והם גזרו שיחושו אין חשש וכן משמע מהרמ"א ז"ל שזה עיקר החידוש אבל בח"ר ור"ן כ' כל קלא כ' הרמב"ן ז"ל כל שלא בדקו אחריו אם הוא קול גמור בשמיעת קול פו"פ שהלכו כו' או בנרו' דולקים עד שבאו אותן עדים והעידו בביטל שלו דכל קול שהוחזק אין מבטלין אותו ואם לא הוחזק מבטלין וכן אם לא בדקו עליו בזמני ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר ברור אין חוששין לו כך פירש"י ז"ל ועיקר הוא וא"ת כל שלא הוחזק יחזיקי איתו עכשיו ויבדקו עליו ושמא אם נשאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נשואין עכ"ל כנראה היה להם גירסא אחרת ברש"י ז"ל או דהוסיפו באור על שלפנינו משום דס"ל דהו"ל נמי אין חידש דמעולא ור' אבא נשמע שפיר דכ"ז שלא הועד בב"ד לא חשיב קול אך על פי' ראשון דהחידוש דכ"ז דלא התחזיק עד שבאו העדים והעידו בהביטל דמבטלינן ק' לי הא זה נמי פשיטא דהא בלא הביטל כ"ז שלא בדקו הב"ד היא מותרת וקאי וצ"ל דהביטל דהיינו ההכרזה הוא החידוש דמשא"כ בעוד שלא הוחזק בב"ד ואף עידי ביטל לא באו נהי דמותרת מ"מ לא מכרזינן אך א"כ ע"כ דר"א ס"ל לא מבטלינן קלא ולפ"ז אפשר דה"ט דהרי"ף ז"ל שאינו מביא האיבעי' דמבטלינן ועיין בר"ן שכ' דוחק דהא חידוש יש לפסוק בשל סופרים להחמיר ולהנ"ל י"ל שסמך דנשמע מדר' אשי אבל יותר מסתבר שהרמב"ן תופס פי' ב' לעיקר דהיינו מה שכ' וכן אם לא בדקו עליו בזמנו וכו' וזה ממש פירש"י שלפנינו שהחידוש דכ"ז שלא הוחזק בב"ד ע"פ עדים אינה נאסרה אלא שק"ק על זה ומדוע לא יבדקו עוד להכי מוסיף ולאחר זמן לא מצאו ולא ידעו מי שמעיד להם בדבר ברור וקמ"ל בזה חידוש דאף שע"י התרשלו' הב"ד נתהווה עד שא"א למצוא עדים בדבר ברור מ"מ ל"ח משום דהי' קלא דלא אתחזיק בב"ד ואלו מעולא ור' אבא לא נשמע אלא אם בדקו בזמנו ונמצא אינו ברור שאין חוששין אך לפירושי זה א"י מה הקושיא וא"ת וכו' והרמב"ן ז"ל הוציא מקושי' זו קולה גדולה וכ' ושמא וכו' הביאו הרמ"א ס"ס ח' וצ"ע ויראה לע"ד דנהי דאם יצא הקול קודם קדו' ולא נתחזיק בב"ד ונשאת לא מחזקינן אחר נשואין היינו שלא יבדקו אחריו אבל אם מעצמם באו עדים בב"ד ודאי לא מקרי מפני דלא נתחזיק קלא דבתר נשואין דלא חיישינן אלא קלא דקמא נשואין ותצא וכן משמעות הרמב"ן ורא' ממס' יבמות דף צ"ב דאיתא מהו דתימא הואיל ואתאי לב"ד ושרינן כקלא דקמא נשואין דמי ותתסר קמ"ל ואי אמרת דקלא דקמא נשואין אך דלא אתחזיק עד אחר נשואין מקרא קלא דבתר נשואין ול"ח לי' הרי דשם ק"ו מהכא א"ו כדכתבתי אלא שהב"ש ז"ל ס"ק ך"א כ' ואפילו אם באו לב"ד וכו' וכ"כ רי"ו ובב"י לא מצאתי אלא הב"ח כ' בשם תשו' הר"ן סי' ל' והאמת שהר"ן ז"ל הוציא הכי מפשטות לשון הרמב"ן ועכ"ז לע"ד צ"ע כי הר"ן לא על סברה זו לחוד פסק:
ג
ע' בב"ש בא"ד כ' וי"ל דתלי' בפלוגתא וכו' הם דברי הר"ן שבב"י ואם רוצה להשיג מה הנשיאות פנים:
ד
אם נראים הדברים לב"ד וכו' הח"מ וב"ש העתיקו לשון הה"מ בשם הרמב"ן על הש"ע שהוא לשון הרמ' מפני שהה"מ כ' שקרוב פירושו לפי' הרמב"ן וכל מע' ישפוט בצדק ששם אמתלא הנאמר ברמ' אינו מורה על שנתברר אח"כ שהיו קרובים לו אלא בשם אמתלא הנזכר מקודם שהי' קדושי תנאי ואפשר לא נתקיים או שהי' ספק קרוב לו שבזה חילק שאם נשמע האמתלא מיד כששמע שנתקדשה לא בעינן נראים לב"ד אבל אם לאחר ימים אמרו אז בעינן נראים וא"ל א"כ מה בכך שנראי' ת"ל להרמ' לא מבטלינן קלא כי זה אף לפי' הרמב"ן ק' כ' הב"ח יש לחלק דבדאיכא אמתלא שסומכין עליו הב"ד ליכא רנון על הב"ד ולע"ד אפשר ליישב ע"פ דברי מהר"ל מפראג שבב"ח וב"ש ס"ק ה' שתמיד בעינן קול הברה בעיר וסמך דעתו ללשון הרמ' וי"ל אם האמתלא נשמעת בשעת שמיעת קול ההברה לא בעינין סמיכות הב"ד אבל יצא הקול שנתקדשה סתם ולאחר ימים ר"ל בחקירות הב"ד נשמע להם מפי המגידים שהי' באמתלא דהיינו קדו' ספק או אפילו אחר ימים של השמיעה דקדושי סתם נשמע נמי קול הברה שהי' קדושי ספק אז בעינן סמיכות הב"ד ואפשר היינו כדהמשיל הרמב"ן ז"ל כשהי' ראשית הקול שנתקדשה ע"י זריקה ומשום זה כ' הה"מ שקרוב פירושו לפי' הרמב"ן ואולם כל זה שנשמע האמתלא קודם שנתחזיק בב"ד אבל משנתחזיק ע"פ העדים ששמע מפו"פ קדו' סתם מזה לא דיבר וסותם דלא מבטלינן בשום אופן ואפילו נתברר בשקר ומכ"ש באמתלא כנלע"ד בדעת הרמ' ז"ל והנה הר"ן ז"ל העתיק לשון הרמב"ן ז"ל הכי כשיצא הקול יצא שהי' ע"י זריק' חוששין שמא קרוב לו היה ולפיכך רואין אם יצא אמתלא מכאן ועד י' ימים ואמרו כן הי' תולין בה ומתירין אותה לכתחילה ואם לא יצתה אמתלא לעולם אם נשאת ל"ת ול' זה (דיאמרו כן הי') אפשר לפרש כנ"ל שר"ל שאחר י' ימים יצתה אמתלא ואמרו שכן הי' כמו שחששנו שמא קרוב לו הי' כן באמת שהיו בספ' קרוב לו ולפ"ז שפיר מסיים הר"ן וג"ז ע"ד הרי"ף ז"ל אבל מדהה"מ כ' בשמו ואמרו שהי' קרוב לו ע"כ להסכים הר"ן ולפרש ואמרו כן הי' שאמרו כן הי' קרוב לו אך א"כ צ"ע דאי בשאחר י' ימים באו הפו"פ אשר מפיהם לא יצא הקול ממדה"י ואמרו ברור שהיו קרוב לו מה אירי' שהי' הקול במקום אמתלא ת"ל דבזה שנתברר שהקדו' בטלים ודאי אתרוותא נינהו ושייך לבטל הקול וא"ל דל"ש בטול אלא ע"י להד"מ ז"א כמבואר בהסוגי' מה והעמידו אי לימא דאי מגלי' מילתא דקדושי דקמאי לאו קדושי מעלי' נינהו מבטלי קלא וק"ל וע"כ לידחוק או דסובר להלכה דלא מבטלינן ולכן לולא שהי' מקום אמתלא אף שנתברר שודאי לא נתקדשה כראוי לא היתה מותרת לכתחילה וא"כ אפשר לדחוק דדעתו שוה בזה עם פירושי להרמ' ומה דנקט ואמרו שקרוב לו היינו משום דלדידי' שסובר לא מבטלינן אף בזה צריכנן למקום אמתלא וזה ע"ד הב"ח ז"ל הנ"ל אי נמי שמה שכ' ואמרו שקרוב לו הי' לאו היינו גופי העדים הראשונים מוציאי הקול אלא העדים מוציאי הקול מפי השמועה ואולי על פיהם לא מבטלינן זולת בצירף מקום אמתלא וע"ד זה נמי אפשר לדחוק דה"ה אם באו ואמרו ששמעו שהי' בספק קרוב לו נמי מותרת אלא דנקיט ואמרו שקרוב לו היו יען דבזה נמי פליג רב זביד דאם לא הי' מקום אמתלא מיד אפילו באו עדי השמיעה ואמרו ששמעו קרוב לו היה נמי בשם אמתלא מתקרי אחרי שאינם עדי הראיי' ואין תולין בה מכאן עד י"י כ"א במקום אמתלא דהיינו במקום שהקול הי' מיד בזריקה וא"כ לע"ד לא יפה העתיקו בסתם דברי הה"מ על הש"ע שהוא ל' הרמ' ומכ"ש לפסק הרמ"א ז"ל דמבטלינן קלא דיותר מזה אני תמה שהב"ש שכ' וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין כו' ודייק זה מדכ' הה"מ ואמרו קרוב לו הי' וזה לע"ד היפך דע' הרמ' וש"ע וגם לפסק הרמ"א דמבטלינן הי' לו לבאר דהאומרי' לאו היינו עידי הראיה כ"א עדי השמיעה וזה לע"ד קיצר במקום הראוי להאריך אך צ"ע להבנתו מה דחק הרמב"ן לפי' זה ודוק וי"א בזמן הזה אין מבטלין קלא לפ"ר יש להסתפק אם נשאת אחרי קלא דמקמי קדו' ושוב נתברר ששקר הי' אם גם בזה לא מבטלינן להחמיר או דילמא ע"כ לא מחמירן בנהרדעא אלא קודם קדו' להתירה אבל בנשאת מודו דמבטלין ומל' הטור כשכ' דין דש"ע סעיף ה' ליכא למפשט שהרי לא העתיק כ"א לא מצאו דבר על בוריו ולכן כ' לא נתאמתו קדו' הראשונים מגרש ראשון וכו' דלא מבטלינן קלא אעפ"י שנשאת ובאמת כ' הב"י דזה פשיטא אבל היכי דנתאמת דשקר היה מזה לא דיבר כי כבר פסק דמבטלינן קלא אפילו לכתחילה נמצא לדע' המחמורן עדיין יש לספק אבל לע"ד מוכרח מן הגמרא מדמקשה אי לימא דאי מגלי' כו' הא נהרדעא ל"מ ש"מ דאפילו אחר שנתקדשה לא מבטלינן לנהרדעא ומשמע דה"ה לי"א אלו אמת שק"ק מנ"ל להוכיח דילמא יש לחלק ואפשר מסתבר להש"ס דאין לחלק כדי שלא יהא חוטא נשכר ומ"מ לולא שאיני כדאי הי' נלע"ד להכריע דבנשאת יש לסמוך על הדעה ראשונה ובד"מ כתוב על דברי הטור אעפ"י שנשאת וכן הוא בהגהו' מרד' שהרי כ' מעשה באחד שגירש אשתו ונשאה לאחר וקודם הנשואין הוציא קול שכדת משה הי' כתוב בריש וכשבא לחופה לא רצה ליהנות מן החופה וכפאו ר"ת לתת לה גט כשר דכל קלא דקודם נשואין יש לחוש אפילו ידוע שלא ימצא אמת ורצה ר"ת להוציא מן השני שנשאה לאחר הקול עכ"ל וצ"ע למה יש לחוש במקום שידוע שלא ימצא אמת ואפשר ר"ל דידוע שלא יתברר וימצא אמת ומ"מ א"א נמי לברר שהוא שקר אבל אם אפשר לברר שהוא שקר ודאי מבטלינן כמו שנתבאר וע' במהרי"ל סי' ע"ד וצ"ו מדין ס"ק שהאריך בזו עכ"ל ד"מ הנה הביא ראי' להטור לפירושו העובדא דקלא דקמא נשואין אף שנשאת לא מבטלינן וזה פשיטא כדכ' הב"י ומה שרצה ר"ת להוציאה נראה דהיינו מפני שנשאת באיסור ומה שבאמת נתקיימה תחתיו ע"י גט מראשון שנית היינו לפ"ר מפני המבואר שלא רצה ליהנות מחופתה ר"ל הנושא לא בא עליה והו' ל' מליצה והיינו הדין של ב"ש בשם הרש"ך ס"ק י"ח ואולי ראיות הרש"ך מהכא וצ"ע בגוף הספר ואולם במרדכי עצמו הגירסה לא רצה ליהנות מן הסעודה וכן בתשובה רמ"א סי' נ"ו כ' בל' זה לא רצה ר"ת ליהנות מן החופה וצ"ע תחלה מה קסבר שרצה להוציאה ולבסוף מה קסבר שלא הוציא אמנם בעניותי עם פי' הד"מ אינו מבין עובדא דא וכי זה חשוב כלל קלא דאתחזוק בבי דינא וכי כל כמינ' דבעל להוציא לעז כזה אחר הגרושין במילתא דלא יתברר לעולם כמו בנדון זה לפי' הד"מ ז"ל ע"כ דאיירי שהגט אינו בעולם וצ"ע וע' מס' גיטין פ"א הו' ד"ה ובנהרדעא נשמע מתי' א' דבמקום עגון בקלא דגט לכ"ע מבטלינן ואפילו לי"א משא"כ לתי' שני ולע"ד למעשה יש לסמוך על תי' א' וע' ב"ש כ' ובשל סופרים וכו' ואולי דע' המחמירן משום דחשש לעז הדיינים הוו חלול השם דחמור
ה
וגירשה כ' הב"ש ואם יצא הקול שגרשה ע"ת כו' והיא מקודש' ודאי ודוקא שלא יצא הקול בפעם אחד קול שגרש עם קול שנתקדשה ולרמב"ן תלינן וכו' ואין לו מובן אם לא בא' מב' אופנים או שצ"ל ודוקא שלא יצא הקול בפ"א ילמד כן מתי' הר"ן על קושי' הרמב"ן על הראב"ד ממה דתלינן בקדו' קטן מ"ש שמסיים אבל כשקול קדו' בלא יוצא אמתלא ומחזיקים אותה במקוד' גמורה לא תצא מלבן מחזקת מקוד' מחמת קול גרושין שיש בו ספק וכו' משמע לו דדוקא בשלא יצא בפ"א אז שייכים הדברים אבל ביוצא בפ"א מודה הראב"ד דהא עדיין לא נתחזיק לבן של ב"א בקול הקדו' אבל א"כ לא היו לו להעתיק בשם הראב"ד דאם זה כונת הר"ן ע"כ שלא כ' כן לתי' הראב"ד עצמו כ"א לקיים פירושו דארישא קאי דאם היו גרושין ע"ת לא היו אמתלא לבטל קול הקדו' ולפירש"י שהביא מקודם שפי' מגורשת אפילו בשיצא לאחר זמן וזה נמי שיטת הרמ' בפ"ג ולפ"ז שפיר מתפרש הכי דדוקא בשיצא קול גרושין אחר זמן בלא תנאי הי' צ' דמבטל קול הקדו' אבל בשיצ' עם תנאי לא מטע' הנ"ל אבל להראב"ד דפליג על פירש"י ומשיג בה"ג דאפי' קול גרושין בלא תנאי אם אינו יוצא ממש עם קול הקדו' ככל אמתלא אינו מבטל הקדו' איך אפשר תי' הר"ן להבנה זו דעם גרושין עם תנאי דלא מהני משום שכבר נתחזיק לב ב"א והיינו כשלא יצא בפ"א דא"כ מה אירי' עם תנאי בלא תנאי נמי והאמת כי לע"ד אין זה כונת הר"ן ואף להראב"ד כ' ומה שכ' אבל כשקול קדו' יוצא וכו' ר"ל אפילו אם יוצא קול קדו' בלא אמתלא בגוף הקדו' עם קול גירושין ע"ת בפ"א מ"מ שייך כיון דעכ"פ נתחזיק לב ב"א בקול שמיעת קדו' גמורים לא תצא מלבן וכו' ודוק. אי נמי ע"ד זה דהדוקא שכ' אין כאן מקומו כ"א בתר שהביא דעת הרמב"ן מסיים בפ"ע ודוקא וכו' ומבאר הש"ע ע"ד הראב"ד דלא כרש"י ורמ' אבל א"י מי הכניסו לתגר זה לסתום דלא כרש"י ורמ' וע' בדבריו סי' ו' ס"ק י' וצ"ע:
ו
הג"ה מיהו אם היא מודה וכו' ע' ב"י וד"מ ח"מ וב"ש ומה שכ' הב"ש ולכאורה נראה וכו' המע' בתשו' הרא"ש יראה כי לא הי' ולא נברא הבעל בשכירות העדים ומה שתי' הח"מ דרך עצה טובה וכו' מ"מ מה לך אשה כזאת ומדמה בסוף דבריו לאומרת טמאה והוא מאמן לדבריה תמהני איך נזכר בהרא"ש שמאמן ותו במאמן חייב לצאת ידי שמים והכא קאמר למצוה ועצה טובה ודין זה לא נזכר לא בסי' ו' ולא בסי' קט"ו אמת שיברושלמי שהבאתי סי' קט"ו דאיתא א"ר הוצא לא מסתברא אם הי' חבור יחוש משמע כדעתו דאפי' באינו מאמין אם חבור הוא יחוש מ"מ לע"ד מהפוסקים שסתמו משמע שדחו הירושלמי מפני משמעות תלמודן בנדרים דאמרה מעולם לא צערתן בד"א דאמר ר"נ עיניה נתנה באחר ולית בה מששא בעלה וכן בהשני דאמר ר"נ לא תשגיח בה כל זה משמע דאפי' מצוה לית בי' לחוש וכהן היו ומכ"ש ישראל אמנם האמת אגיד כי א"י מה ק' להו דהנה הב"י מקשה מעובדא דר' חנינא על מה שכ' שאם היתה מודה היינו אומרים שוויתה נפשה חד"א וכו' ואפשר שיש לחלק בין כשהיא עצמה מודה לכשאומרת בשם אחרים וזה פשוט ופשיטא דל"ש שויתה נפשה חד"א אחרי שלמדה שא"צ להאמן לאמת וקצת משמע הכי הל' לא כ"כ דאמך ולא כל כמינך אלא שהד"מ כ' ולא נראה ח"ז דא"כ כל אשה תאסר עצמה על בעלה בכה"ג ואפי' באומרת טמאה אינה נאמנת דחיישינן עיניה נותנת באחר וכ"ש אם אמרה שנתקדשה לאחר ותמהני על הב"י שבסי' מ"ח בהדי' שלא כדבריו ובעניותו אני מתמיה על קושיותיו דלא מיבעי בעובדא דדביתהו דר"ח אלו אמרה בשמה אבי קדשינו כי זוטר ולא היתה מזכיר למי קידשה מה שייך(א) עיניה נותנת הא אכולי עלמא אוסרה נפשה אלא אפי' אעובדא דהרא"ש אלו היתה מודה שנתקדשה לפלונ' א"י היכא מצא דשייך באופן זה החשש דעיניה נותנה דהא כבר קאו בה הראשונים בההיא גופי' דאומרת טמאה להיכן אזיל האיסור דשוויתה נפשה חד"א וע' בהר"ן לנדרים וניחא להו כדהביא הח"מ בשם הר"י והרא"ש לפי שראו בדורות האחרונים קלקל הדורות שנותנים עניהם באחר ורוב הנשים אומרת כך ובלי ספק רוב אומרת כן אינו אלא טמאה שמיד שהבעל מוציאה שרי' לכ"ע אבל בנתקדשה לפלוני ל"מ בתר נשואין דל"ש עיניה נותנה בו דהא אסורה עליו ולעיניה באחר נמי ליכא למיחש דמי יימר דאותו שאומרה שנתקדש' לו יודה לדבריה עד שיהא מוכרח לגרשה אלא אפי' אחר ארוסין נמי לא סגי' דצריכה גט מהשני וממילא אסורה נמי על אותן שאומרה שנתקדשה לו משום שמא יאמרו גירש ראשון ומחזיר גרשתו ומה תו יש חשש עיניה נותנה מטעם הנ"ל דמי יימר וכו' ובודאי אין רוב נשים החפצים להפקיע אומרת כן ובודאי נשארה בדינה כמו למשנה ראשונה ונהי דמבואר בהר"ן דלמשנה ראשונה הטעם דאי לאו דקושטא קאמרה לא הו' מזלזלה נפשה וזה ל"ש הכא ולהכי אינה נאמנת להוציא עצמה מהבעל משום לתא דידיה שתהא אסורה עליו כיון דמשעבדה ל"ה מ"מ שויתה לנפשה חד"א ולהכי הרא"ש ז"ל אחרי שרצה לדון דכתיבת הגט לא חשוב אפי' הודאה למנין חד"א כ' דאפי' אם היתה מודה בפי' לאו כל כמינה ר"ל דאפילו במקום דל"ש עיני' באחר לאו כ"כ שיאסור הוא מצד עצמו לבא עליה (כדכ' ר"ח סי' מ"ח בטור בל' זה ואפי' אם תאמר אמת שקדשתני א"נ לאסור עצמה על בעל' והיינו מטעם שמשועבדת וא"א להפקיע ובאמת בעובדא דר"ת לא בא מעולם לכלל זה שהודית אדרבא משמע שהיתה מוכחשת אלא שכ' זה ליתר שאת ולע"ד אלו היתה מודה בהודאה גמורה נמי הי' דן שאסורה מצד שויתה חד"א (אלא דלא נראה הכי מהש"ע סי מ"ח וצ"ע) ולכן דן כיון דאפי' בהודאה גמורה ל"ש שנאמנת ותאסור לבעל ולא נשאר אלא החשש דשמא נחשוב נתינת הגט לענין חד"א לזה מועיל נתינות האמתלא להתיר אף עצמה כדמועיל באמירות א"א אני ועיין סימן ו' ותדע שהרי מסיים ומצינן שהקילו חכמים בדבר זה להתירה אע"ג דשוויתה חד"א כדתנן בנדרים וכו' אלמא אע"ג דשוי' חד"א משום חששא דלא תתן עיניה ספינן לה איסורא וחשבינן לה ודאי משקרת וכו' ע"ש הרי שמעולם לא עלה על דעתו בנ"ד דשייך עיניה נותנה ומה שהקשה הד"מ ז"ל דא"כ כל אשה וכו' כבר מתורץ דלא לכל הנשים מזדמן אדם רשע שיודה לדבריה כנ"ל לכן לע"ד הברור שבחנם נתחבטו בזה והב"י ז"ל כהוגן לא התמי' אלא מעובדא דר"ח דמני' מוכח דאפי' חד"א לא ויפה משני וע' תשו' שבות יעקב חלק ב' סי' קך"ג בדין אשה שיצא עליה קול שזינתה והיא מודה ולע"ד הכל לפי ענין הקול וצ"ע שלא יהא חשוב רגלים לדבר בהטור איתא תשו' הרא"ש ראובן הי' לו בת ומיראתו עליה כו' וכשבא לעיר נתרצה בדבר וע' בב"י הצריכה גט מפני הקול וצ"ע היכי הוה המעשה אם לא היו עדים בדבר הרי הוא קלא דלא אתחזיק בב"ד גם לא באופן דעולא ור"א ובלי ספק העדים שהיו בשעת הקדו' הם שהוציאו הקול והם שהעידו שקדש' בשם לוי דהיינו שלוי עשאו שליח ולכן דן אף שהמשלח כופר שלא עשאו שליח ומדינא נאמן כבסי' ל"ה דעת י"א והרמ"א סיים וכן עיקר מ"מ כיון דיצא קול לא חשוב כפירתו לענין דמבטלינן קלא כיון דיצא הקול בלי מקום אמתלא ולפ"ז ראיה מהרא"ש להכרע' הרמ"א הנ"ל דאלו לדעה א' מדינא צ"ג ומה שהשליח עצמו עתה כופר זה לא מעלה ומוריד אחרי שקידשה לפני עדים בשם לוי גם מה שנאמר וכשבא לעיר נתרצה בדבר שמשמע דנתברר ע"י עדים שהעידו שבבואו נתרצה ומ"מ לא הצריכה גט כ"א מצד הקול אזיל לשיטתו שהבאתי בשמו סי' ל"ה דרצוי אחר מעשה לא מהני משא"כ להעיטור שהבאתי סי' ך"ט דאפי' אחר שקדש אשה למי שלא הי' שליחו וכששמע נתרצה דמקודש' מטעם זכי' היתה צ"ג מדינא:
בית שמואל
מ״ו
א
שנתקדשה. ד' דברים צריכים להיות, א' שאמרו נתקדשה לשון העבר, ב' שאמרו דקדושין היו היום, ג' שאומרים נתקדשה לפלו', ד' שאמרו נתקדשה בעיר זו, כתב בית חדש וח"מ הנשים אין צריכים לומר נתקדשה לפלוני היום בכאן אלא הקול יוצא כך והנשים אומרים נתקדשה סתם מיהו הטור כתב דצריך לומר נתקדשה פלונית לפלוני וכן כתב הריב"ש דכן הגירסא ברמב"ם אלא דאצ"ל היכן היו הקדושין כי מכלל דבריהן נשמע שנתקדשה במקום שנרות דולקות כן כתב בכ"מ ועיין בסי' ו' מה שכתב שם ביצא קול מזנה:
ב
שבאו שנים והעידו וכו'. נראה אלו ב' צריכי' להיות כשירי' כמה שכתב בסמוך בשם רי"ו, כתב בית חדש אמירות אלו שנים א"צ להיות באותו יום אלא אפילו אם באים אח"כ והעידו שהנשי' היו אומרים נתקדשה היום מהני ולכאורה לא משמע מתשובת הרשב"א דכתב ר' אבא לא פליג על עולא שאלו היה בשעתו בעינן כדעולא שיהיה נרות דולקות ואם לאחר זמן בעינן הקול מפי עדים כר' אבא ומה שכתב בתשובות אלו באו הב"ד לחקור אחר כך אחר הקול עושין היינו חקירה אחר העדים שאמרו שמענו מפלוני ופלוני וכן הר"ן שכתב חקירה אח"כ מהני היינו חקירה אחר עדים ויש ליישב:
ג
ונשים שמחות וכו'. בפרישה מדייק דוקא נשים שמחות עמה ואומרים נתקדשה אבל אם שמחות עמו ואומרים שקידש לא הוי קול:
ד
נתקדשה סתם. ומה שכתב בשם הטור והריב"ש אפילו אם הנשים אומרים נתקדשה סתם לא מהני אבל א"צ לומר דנתקדשה כאן ובזה מדויק שפיר מ"ש אם אמרו נתקדשה בעיר אחרת לא נקרא קול ש"מ אם לא אמרו בעיר אחרת וגם לא אמרו נתקדשה כאן הוי קול מעלייתא:
ה
וכן אם באו שנים. היינו דאיכא הברה בעיר פלונית נתקדשה לפלוני וכשהב"ד חוקרים אחר הקול בעינן שיבואו שנים ומעידים ששמעו מפלוני ששמע וכו' אבל היכ' דליכ' קול הברה והמולה בעיר לא נקרא קול ב"ח בשם מהר"ל מפראג, כתב רי"ו צריכים להיות כשירי' ולכאורה משמע מש"ס דא"צ להיות כשירי' דהא איתא שם דבעי למפשט מהא דאר"ח עד שישמעו מכשירים נשמע דמבטל קול ולר"ש דאמר דא"צ להיות כשירים אלא אפי' נשים נשמע דאין מבטלין קול וקי"ל דאין מבטלין קול א"כ משמע דא"צ להיות כשירים והיינו טעמא דהרמ"ה שהביא הטור דס"ל אפילו אשה ששמעה מתרי הוי קול מיהו נראה הא דאין מבטלין קול הוא על פי המנהג ולא על פי הדין מ"ה צריכים להיות כשירים דוקא ובטור משמע גם עדות זו ששמעו מפלוני צריכים להעיד שנתקדשה היום מפלוני מיהו הר"ן כתב דא"צ להעיד היום ואפשר דא"צ להעיד ג"כ שנתקדשה לפלוני וכן משמע מל' הרמב"ם והיינו לשון המחבר ועיין בכ"מ מ"ש בשם הריב"ש:
ו
ראינו כמו שמחת ארוסין. משמע אם לא ראו שמחה לא הוי קול ובהרא"ש וטור ורי"ו לא משמע כן:
ז
או מתו. כ"כ הרמב"ם והטור כתב דהרמ"ה חולק ע"ז וס"ל דוקא אם אומרי' בשם שני' דחיים עדיין אלא הלכו למ"י אז מרתת שמא יבואו ויכחישו אבל אם אומרים בשם העדים שמתו כבר לא הוי קול מיהו קשה ממ"ש בח"ה סי' ע' דכתב הטור בשם הרמ"ה דס"ל אפי' אם אמר פרעתי בפני עדים שמתו נאמן ויש ליישב ועיין פרישה:
ח
תרי מתרי. אפילו כל אחד שמע מאחד וכן משמע מהרא"ש ולא כגרס' שלנו בטור שכתב כ"א שמע מתרי ועיין דרישה:
ט
שלא הוחזק. אפילו אמרו שיש עדים במקום קרוב אין מונעין אותה להנשא ולא פלוג חכמים בין במקום קרוב למקום רחוק מיהו הכל תליא בחקירות ב"ד יראי שמים ועיין ב"י בסי' מ"ב ובד"מ:
י
ויש לב"ד לחזור ולדקדק. היינו קודם הנישואין דוק' כן כתב הר"ן:
יא
אם יש להסתפק. וכן כתב הטור בכל אלו אין חוששין לקול אפי' לא נתברר לנו שלא היה ש"פ או שהיה קטן תלינן אנן לקולא היינו אם יצא הקול שקידש בחפץ קל תלינן שלא היה ש"פ כמה שכתב בש"ס שקידש באיצפא דתוחלא וכן אם יצא קול שקידש א' מבני פלוני ואחד מבניו הוא קטן תלינן אנן שהקטן קידש אות' כ"כ ברי"ו ובש"ג אף על גב דקי"ל דחיישינן שמא ש"פ במקום אחר ולא תלינן לקולא מ"מ בקול לא מחמירי' בזה ועדיף טפי מקול חלוצה והב"י כתב דהרמב"ם ס"ל נמי כדיעות הללו דאנן תלינן לקולא שהי' קטן או שלא היה ש"פ ובטור לא משמע כן דהא הביא דברי הרמב"ם בל' פלוגתא על דיעה קמייתא כאשר הקשה הב"י בעצמו גם קשה למה השמיט הרמב"ם דינים הללו ויות' מסתבר דהרמב"ם ס"ל הסוגי' איירי שיצא הקול דנתקדשה לחד מבני פלוני או באיצפא ואח"כ נתברר שהיה קטן או שלא הי' ש"פ אז מבטלים הקול לכן לא הביא סוגיא זו כי כבר נשמע ממ"ש הרמב"ם יצא עליה קול וכו' ואין שום חידוש נשמע מסוגי' לכן הביא הטו' דברי הרמב"ם בלשון פלוגת' משום דס"ל דאנן לא תלינן לקולא והרמב"ן פי' ג"כ סוגיא זו כן אליב' דהראב"ד וכ"כ בש"ג ואם יצא קול שנתקדשה וגירש על תנאי ס"ל להראב"ד דלא אמרינן שנתקיים התנאי והרמב"ן ס"ל דתלינן לקולא ואמרינן שנתקיים התנאי והיא גרושה ויש לומר דתליא בפלוגת' הנ"ל למ"ד דתלינן לקולא שלא היה ש"פ תלינן ג"כ לקולא שנתקיים התנאי מיהו אין מוכרח די"ל ש"ה כיון דנתקדשה תו לא מקילין בזה לומר שנתגרשה אבל בפלוגת' דלעיל י"ל דמקילין ואמרי' דלא היה קידושין והיא עדיין בחזקת פנויה, ואין להביא ראיה ממ"ש בשם הרי"ו וש"ג דיצא הקול שנתקדשה לחד מבני פלוני דא"צ לומר לפלוני נתקדשה די"ל מ"ש לחד מבני פלוני הוי כאלו יצא הקול דנתקדשה לפלוני:
יב
אם נראים הדברי' לב"ד. במגיד מבואר היינו שיצא קול שזרק קדושין ואח"כ יצא אמתלא שהי' קרוב לו אם נראי' לב"ד לסמוך על אמתלא זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית ואח"כ יצא אמתלא שהיה בזריקה וקרוב לו אין לסמוך על אמתלא זו כיון שלא יצא קול אמתלא מיד ח"מ וכן אם אמרו אח"כ שהי' ספק קרוב לו אין מתירין אותה הואיל שיצא קול הראשון שזרק לה סתם גם משמע אם יצא קול הראשון שזרק לה הקדושין ואח"כ אמרו שקידש על תנאי אפילו אמרו שלא נתקיים התנאי לא תלינן לקולא כי קידושין על תנאי לא נכלל בכלל הקול הראשון שיצא שזרק לה קידושין וכתב הר"ן אם בתחלה יצא קול שזרק קידושין ואח"כ נתברר שהיה קרוב לו מתירי' אותה ואם לא נתברר שהיה קרוב לו אסורה להנשא ואם נשאת לא תצא נראה דוקא בכה"ג לא תצא משום שיצא הקול שזרק לה הקדושין י"ל שהיה קרוב לו אבל אם יצא קול סתם דהיא מקודשת תצא מחמת הקול כמה שכתב בסעי' ה':
יג
שבאו עדים שתלוי בהן הקידושין. משמע דוק' שבאו אלו עדים אבל אם באו העדים שהוציאו הקול אף על גב שאמרו שקר הוא לא מהני וב"ח מדייק מהרא"ש והטור אפי' אם באו העדים שהוציאו הקול ואמרו שקר הוא מהני:
יד
וי"א דבזמן הזה. כלו' אעפ"י בזמן הש"ס היו מקומות שמבטלין הקול מ"מ בזה"ז חוששין להחמיר אולי אנחנו מאותן מקומות שאין מבטלין הקול אבל בד"מ כתב למיחוש לקול חוששין מדרבנן ובשל סופרים הולכים אחר המיקל וכן פסק הרא"ש בפסקיו ובתשוב' ועיין תשו' מהרש"ל ס"ס כ"א שם כתב אם העדים סמוכי' לכאן לא הוי קול עד ששואלים להעדים:
טו
קול מקודשת. נראה אפילו אם יצא קול סתם שהיא מקודשת מ"מ הוי קול ושוברו עמו כיון דידוע הוא ששלח הוא סבלונו' ממיל' תלינן הקול שיצא הוא מחמת הסבלונות כמו אם יצא קול שקידש בכלי וחפץ קל כאיצפא דתוחלא ועיין בח"מ:
טז
וקדשה בפנינו. ואם קידש בפני הראשון תלי' בדין אם אמרה לבעלה גרשתני כמ"ש רסי"ז:
יז
לא יכנוס ראשון. כ' הרשב"א אף על גב דהוי ס"ס שמא לא קידש הא' ואת"ל קידש שמא לא גירש וקדושין וגרושין של השני לאו כלום הוא מ"מ לא יכנס מיהו אפשר לומר אם כנס הראשון א"צ לגרש כיון דס"ס הוא ול"ד להא אם כנס השני אסורה לו דשם לית' אלא ספק א' ובח"מ מסופק בדין זה אם הראשון צריך להוציא אותה:
יח
ה"ז אסורה עליו עולמית. היינו לשניהם אסורה לבעל ולבועל והיינו שהיה עכ"פ עידי יחוד שנתיחדה עם השני אבל אם לא הי' אלא חופה מותרת כיון דקדושי הראשון ספק הוא ועיין תשובת רש"ך ס"א סי' נ"ב:
יט
וגירשה וכו'. ואם יצא הקול שגירש ע"ת כתב בר"ן דפליגי בזה הראב"ד והרמב"ן, לראב"ד לא תלינן שנתקיים התנאי והיא בחזקת מקודשת ודוק' שיצא בפ"א קול שגירש עם קול שנתקדשה ולרמב"ן תלינן שנתקיים התנאי והיא פנויה ואסורה לכהן:
כ
אין חוששין לו. וא"צ גט ממנו אפי' נתארסה לישראל וכן מדויק בפרש"י וכ"כ ב"ח:
כא
אין בודקין אחר הקול להחזיקו. כלומר אין בודקין לברר הקול שנתקדשה כי מה שהעדים אומרים שמענו מפלוני ופלו' והם הלכו למ"י אינו אלא קול ולא דבר ברור ואפילו אם באו לב"ד והעידו כן אין חוששי' וכ"כ רי"ו בענין עדים שאמרו שמענו מנשים והיו הנרות דולקות:
כב
אם היא מודה. דין זה הוציא מתשובת הרא"ש כלל ל"ה דין ל"ד דכתב שם א' שהוציא קול שקידש אשה והיא מקודשת לאחר ומחמת יראה הלכה האשה ושכרה עידי שקר לכתוב גט על שם זה שהוציא הקול וכתב הרא"ש דלא הוי כהודאה שקידש זה אלא כיון שראתה מחשבותיו של זה מ"ה עשתה כן משמע אם הוי הודאה ממש היתה אסורה להמקדש אף על גב דהיא כבר נתארסה לאחר וכ' הב"י הטעם משום דס"ל להרא"ש אם היא מודה לזה אפי' אחר שנתארסה ונשאת לאחר נאמנת והא דאית' בש"ס דאינה נאמנ' משום שם פ"ב דקדושין היא לא היתה יודעת רק אמרה בשם אמה מ"ה לא מהני אבל אם אומרת ברי נאמנ', ובד"מ השיג עליו וכ' דאינה נאמנת אפילו אם אומר' דידוע לה וכן משמע ס"ס מ"ח ובד"מ מיישב כמ"ש כאן בהג"ה שיצא קול קודם הקדושין של זה וכו' וכן הסכים ב"ח, מיהו בתשובת הרא"ש ליתא משמעות שיצא קול קודם הקדושין של זה וח"מ פי' התשוב' לא איירי לענין הדין אלא אם הוי הודאה הי' ראוי דרך עצה טובה לחוש לדבריה ויגרש אותה כיון לפ"ד אסורה לו, ולכאורה נ"ל דשם היה עובדא המקדש והיא שניהם יחדיו שכרו העדים לכתוב הגט על שם זה שהוציא הקול מ"ה אי לאו הטעם דעשאו מחמת יראה הוי הודאה גמורה והוא מאמין לה כיון דעצתו היה ג"כ לזה:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
מ״ו
א
וה"ה ספק כו'. כמש"ש פ"ט ב' וכמש"ל בס"ה:
ב
וכן אם כו' או כו'. ברייתא שם:
ג
וכן אם כו'. עתוס' שם ד"ה עד כו' וכ"כ הרא"ש שם דשני דברים הן וכ"כ ש"פ וכאן לא משמע כן ועב"ש:
ד
וי"א כו' כמ"ש פלוני כו' והלכו כו'. פתח ביחיד ומסיים ברבים והלכו אלא דה"ק פלוני מפלוני ראובן משמעון ופלוני לוי מיהודה ושמעון ויהודה הלכו למ"ה וגירסת הרמב"ם שמע מפלוני ופלוני הלכו למ"ה וער"ן:
ה
ואין חוששין כו'. גמ' שם:
ו
אם לא כו'. כמ"ש בסוף קדושין דסוקלין ושורפין על החזקות ועי"ד סימן קפ"ה ס"ג דאפילו אמתלא לא מהני כה"ג:
ז
ויש לב"ד כו'. גמ' דגיטין שם והעמידו דבר כו':
ח
בד"א כו'. מתני' שם:
ט
כמשמעו כו'. כר"י שם ולא כרבר"ה:
י
כיצד כו" מתני' שם:
יא
נתברר כו'. דבזה"ז מבטלין קלא ועברא"ש שהאריך בזה:
יב
כגון שבאו כו'. כפיר' שני של רש"י תוספת ד"ה מבטלינן ור"ן וש"ה:
יג
וי"א כו'. דלא ידעינן מהמקומות אזלינן לחומרא שם:
יד
שלח כו' שכן כו'. כמ"ש עד שמגיעין כו':
טו
ואם לאו כו'. עתו' שם ד"ה אף בזה כו' וכ"כ הרי"ף והרא"ש וש"פ:
טז
ואם כנסה כו'. ערש"י שם ד"ה דבתר נשואין כו':
יז
ואפי' כו'. כ"כ הר"ן שם בשם הרמב"ן אמ"ש שם כל קלא דלא אתחזק כו' וא"ת יחזיקו עכשיו בב"ד ושמא אם נישאת קודם בדיקה אין בודקין אחר נישואין עב"ח:
חלקת מחוקק
מ״ו
א
שנתקדשה היום לפלוני בעיר זו. התחיל כאן בדבר דברים א' נתקדשה לעבר ולא תתקדש, ב' היום ולא אתמול, ג' לפלוני ולא סתם, ד' בעיר זו ולא בעיר אחרת ובסיפ' נקט רק ההפך מהחלוקה ראשונה אבל אם שמעו וכו' תתקדש היום וכו' דהיינו להבא והרב בהג"ה הוסיף ב' דברי' סת' עיר אחרת ודבר הרביעי דהיינו אתמול ולא היום לא הוזכר ואפשר כיון דהנרות דולקות ומטות מוצעות ודאי נתקדשה היום דאין עושין שמחת אירוסין על קידושין של אתמול:
ב
ואומרות נתקדש' פלונית. לא הוצרך שהנשים יאמרו לפלו' בעיר הזאת רק שהנשים יאמרו סתם נתקדש' פלונית והקול יוצא מתוך דבריהם שנתקדשה לפלו' בעיר הזאת והיום פשיט' שא"צ שיאמרו דהא ביום האירוסין עושין השמחה:
ג
וכן אם אמרו נתקדשה סתם. לפי מה שפרשתי לא קאי זה על הנשים היוצאות ממקו' שנרות דולקו' רק קאי על המוציאים הקול כשאמרו פלוני' נתקדשה סתם אין זה קול ברור וכן אם יוצא הקול שנתקדשה בעיר אחרת אין זה קול אבל הנשים אינם מזכירות לא העיר ולא פלוני וכן הוא בב"ח:
ד
ראינו כמו שמחת האירוסין. משמע להדי' דבלא שמחת אירוסין אף שבאו שנים ששמעו מפי שנים שהלכו להם למד"ה אין זה קול ולא משמע כן מדברי שאר הפוסקים ועיין בב"ח מ"ש בשם הרב מהר"ל מפראג:
ה
ששמע מפלוני שנתקדשה פלונית. ולא נתבאר אם גם בקול זה צריך שיצא הקול שנתקדש' לפלוני ובעיר הזאת או דילמא מאחר שהקול גמר לשנים שהלכו להם כשם דלא בעי היום כמ"ש הר"ן סוף גיטין ריש דף תר"ד ע"ב ה"ה דלא בעי גם כן לפלוני בעיר הזאת:
ו
כששמעו תרי מתרי. אף על פי דאין כאן שנים ששמעו מפני שנים ביחד רק עד אחד אומר אני שמעתי מראובן ועד א' אומר אני שמעתי משמעון:
ז
לחזור ולדקדק אחר הקול. היינו כל זמן שלא נשאת וכמ"ש הר"ן וכמו שפסק בסמוך סעיף ח':
ח
או אם יש להסתפק אם יש בקידושין ש"פ. משמע אבל אם יצא הקול פלוני זרק לה קדושין לא אמרי' דגם זה מסתמא מקרי אמתל' אלא אמרינן מסתמ' היה קרוב לה עד שיצא אמתלא אחר כך כמו שיתבאר בסעיף שאח"ז ואין זה ראוי להסתפק מאליו כמו קדושי ש"פ וקידושי קטן:
ט
אם נראין הדברים לב"ד שהוא כן. כגון שבתחלה יצא הקול שקדשה בזריקה ואז יצא אמתל' שהיה קרוב לו אם נרא' לב"ד לסמוך על אמתל' זו לא הוחזקה מקודשת אבל אם יצא הקול סתם פלוני קידש פלונית משמע בסתם קדושין שלא בזריקה ואם אח"כ יצא אמתלא שהיה בזריקה וקרוב לו אז אין לסמוך על אמתל' זו מאחר שלא יצא קול אמתל' מיד:
י
וי"א דבזמן הזה אין מבטלין קלא. כלו' אף שבזמן הגמ' היו מקומות שמבטלין הקול בזמן הזה חוששין להחמיר דאולי אנחנו מאותן מקומות שאין מבטלין קול אבל הד"מ כתב דמיחש לקול חשש' דרבנן ובשל סופרים הלך אחר המיקל וכן פסק הרא"ש בפסקיו ובתשובה והבי' ראיות לזה ועיין בב"ח מ"ש שהרמב"ם והרמ"ה פליגי בסברות הפוכות:
יא
אין חוששין לקול שכן דרך לקרוא לסבלונות קדושין. דברי הרב סתומין אם מיירי שיצא קול גמור שפלונית נתקדשה והוחזקה בב"ד כדרך שנתבאר תחלת סי' זה א"כ למה אין חוששין לקול מה בכך שכן דרך שקורין לסבלונות קידושין לא יהא שהקול הוא שקר גמור למ"ד לא מבטלינן קלא צריכה גט מכח הקול ואם לא יצא קול גמור רק שיצא הקול שפלוני שלח סבלונות וסברו העולם שסבלונות הם קדושין הא כבר נתבאר בסי' שלפני זה סוף סעיף א' והוא בפסקי מהרא"י סי' רכ"ו דאין חוששין לקל' דסבלונות אף שיש ליישב דמיירי שיצא קול אמתל' אחר זמן ששלח לה סבלונות והוא שיבר לקול הקדושין וכמ"ש לפני זה שאם נראה לב"ד שהוא כן סומכין על האמתל' אף שיצא לאחר זמן רק זה דוחק דאין זה במשמעות הלשון והמעיין בגוף תשובת הרא"ש יראה שאין שום ראיה מתשובה זו לדין זה דשם מיירי שיצ' קול על משודכת אחת שהיא ארוסה וכתב הרב שדרך העולם לקרוא למשודכ' ארוס' ואין זה קול ברור להצריכה גט וכ"כ בסי' שלפני זה סעיף א' בהג"ה ששם חתן וכלה יצדק על משודך ומשודכת כמו על ארוס וארוסה אבל אם יצא קול ברור שפלונית נתקדשה לפלוני והלכו העדים למד"ה אף שאח"כ נתברר שלא היו קדושין רק סבלונות למ"ד לא מבטלינן קלא צריכה גט אם לא שנתפשט גם כן קול האמתל' שהיו סבלונות ולא קדושין וכמ"ש:
יב
וקדשה בפנינו. כלומר שלא בפני הראשון דאם קבלה קדושין בפני הראשון היא נאמנ' מדרב המנונא (גיטין דף פ"ט ע"ב) דאמר רב המנונ' האשה שאמרה לבעל' גרשתני נאמנת חזקה אין אשה מעיזה פניה בפני בעלה וע"ל סי' י"ז סעיף ב' בהג"ה די"א דאף בפניו אינה נאמנת רק לחומר':
יג
לא יכנוס ראשון שמא יאמרו וכו'. ואם כנס ראשון משמע לכאורה שא"צ להוציא רק לכתחלה לא יכנוס משום שמא יאמרו ומיהו אפשר דאף בדיעב' צריך להוצי' משום שמא יאמרו וע' לעיל בסי' ל"א כתב הרמ"ה בקידש בפחות מש"פ אף דמוציאין משני מ"מ אין הולד ממזר:
יד
ה"ז אסורה עליו עולמית. וגם על הראשון אסורה לכ"ע אף בדיעבד דבועל ובעל דין אחד להם וכן נתבאר לעיל סי' ל"א סעיף ד':
טו
שנתקדשה לפלוני וגירשה. ואם יצא קול שנתקדשה לפלוני וגירשה ע"ת ע' בר"ן מ"ש בשם הרמב"ן והראב"ד אם קול זה דגירשה ע"ת הוי שובר לקול דקידושין:
טז
לומר שנתקדשה לאחר תחלה. וה"ה אשה היושבת תחת בעלה כהן ויצא עליה קול שהיא זונה או גרושה אין חוששין לה להוציא' מבעל' הכהן וה"ה אם נתארסה לישראל אינה צריכה גט כדי שלא תתגנה על בעלה היושבת תחתיו עיין בב"ח:
יז
מיהו אם היא מודה אח"כ. מפשט הלשון משמע אף שלא הוחזק הקול בתחלה בב"ד וגם אפשר עתה כשב"ד רוצי' לבדוק לא מצאו בקול ממש אפ"ה כיון שהיא מודה שנתקדש' כבר שויתה לנפשה חתיכ' דאיסור' בצירוף הקול הראשון ואף שהקול לא היה קול גמור וכ"כ בב"ח מאחר דאיכ' קצת קול מעיקרא דנתקדשה מאחר שויתה לנפשה חתיכה דאיסור' אבל המעיין בגוף התשובה לא מיירי שם שהיה שום קול קודם הקידושין רק שאותו יעקב הוציא קול אחר קידושי המקדש ר' משה שקידשה כבר וכמ"ש הרא"ש שם וז"ל ועוד אפילו היה קול גמור קלא דבתר נשואין לא חיישינן כדאית' בפ' בתרא דגיטין וכו' וכן בנדון זה מאחר שכבר קדשה ר' משה תו לא חיישינן לקלא דנפיק בתר הכי ואפילו קול אחר נשואין לא היה שם כמו שכתב הרא"ש שם לפני זה וז"ל ואין חשש איסור בשביל קול שהוציא חדא שאין זה קול אלא כדקאמר תלמוד' וכו' אבל אם אמר קידשתי פלונית והיא אומרת לא קדשתני אין זה קול עכ"ל וכן אין נראה דהיתה כוונת הרא"ש לעשות אותה חתיכה דאיסור' מדינ' ואסור להאכילה דבר האסור לה (במ"ש וז"ל דאפילו אם היתה מודה בפי' שקבלה קדושין ממנו לאו כל כמינה לאסור עצמה על אותו שקדש' כבר ולא היה בה שום איסור אם היה בא עליה אלא דהוה אמרי' דשויתה לעצמה חתיכה דאיסור' שהרי אומרת שהיא א"א ולא ספינן לה איסור' ויוציאנה בגט בלא כתובה עכ"ל) דאם כן כוונתו הכי הל"ל הי' לאסור אותה מדינ' ולא היה שם איסור אם בא עליה מצד הבעל אך היא אסורה לו עכ"פ מצידה ולא ספינן לה איסור וצריך להוציאה בגט בלא כתובה ע"כ נראה דכוונת הרב דמדינ' אף שהיתה מודה בהודאה גמורה אין בה שום איסור אם בא עליה אלא דהוה אמרינן ליה דרך עצה מאחר שלדבריה היא חתיכה דאיסור' אף שאין מחויב להאמין לה מ"מ למה לך אשה כזאת וטוב להוציאה בגט בלא כתובה אבל מאחר שאין כאן הודאה גמורה אפילו חתיכה דאיסור' לפי דבריה אין כאן מאחר דהיא מתרצת דבריה למה עשתה זאת (רצה לו' ששם בתשובה מבואר שכתבה גט של שקר על שם יעקב הנזכר שהוציא קול שקידשה כבר בכדי שאם יבא יעקב הנזכר ויביא עדים שקרים שקדשה תראה גם היא הגט שגרש' בו וא"ל בשביל כתיבת הגט הזה לא הוי כאלו הודית שקבלה הקידושין ממנו רק שראתה שהיה מחזר אחר עדים שקרים וחשב מחשבה לא טובה וחשבה גם היא מחשבה לא טובה לבטל מחשבתו שלא תתבייש אם יבואו עדי' שקרי') ונראה שיש להוכיח שכוונת הרא"ש כמ"ש ולא כמו שהבינו הבית יוסף והד"מ והב"ח דהא הרא"ש בפסקיו ביבמות פ' שני סעיף קטן ח' ובכתובות בפר' אף על פי הסכים לדעת ר"י שכתב בתוספות בדברי המתחיל אמר רבי הואיל וכו' דף כ"ז ע"ב ודף כ"ח ע"א דהנהו עובדי דשילהי נדרים דף צ"א ע"א וע"ב שהובאו שם מיירי באומרת לבעלה טמאה אני לך ואפילו הכי אמרינן התם איתת' שרי' מטעם שכתב שם ר"י והרא"ש ולפי שראו חכמים קלקול הדורות שנתנו הנשים עיניהם באחר ורוב האומרות כך משקרות לכך נר' להם להתירן עכ"ל א"כ אין לך דבר מכוער מזה שחד מעובדא דשילהי נדרים היה שאשה והנואף היו נחבאים ביחד ופרץ הנואף הגדר שהיו נחבאי' בתוכו ועקר והיא הודית שנטמא' אפ"ה אמרי' דאיתת' שריא ואף שנתן טעם שם בגמ' אם אית' דעבד איסור' היה מתחבא הנואף בבית שלא ירגיש בו בעל האש' מ"מ מידי קול לא נפקא מכ"ש ביצא מקצת קול בעלמא למה תהיה אסורה על בעלה ועיין בפסקי מהרא"י סי' רכ"ב והובאו דבריו לקמן בסי' קט"ו סעיף ו' דהיכא דאיכא רגלים לדבר נאמנת באומרת טמאה אני לך היינו דוקא רגלים כהנהו עובדא דנדרים כי שם כתב זה ע"פ דעת הרשב"א דמפרש דאיתתא שריא לבועל ולא כדעת ר"י אבל דעת הרא"ש כדעת ר"י וא"כ ע"כ מ"ש כאן הרא"ש בתשובה בשוייה נפשה חתיכה דאסורא היינו למצוה ולעצה טובה אך לא לאוסרה וכן פסק לקמן סי' קט"ו סעיף ו' גבי טמאה אני לך שאם היה מאמין לדבריה חייב להוציאה:
בטור מביא תשובת הרא"ש אף שמכח קול הברה אינה צריכה גט אם אירע שנתן לה גט מחמת קול הברה ונתארסה לאחר ומת אסורה לחזור לראשון דהעולם יסברו שהגט הראשון היה כדין ויאמר שמחזיר גרושתו אחר שנתארסה לאחר וכ"ת יכריזו שלא היתה צריכה גט איכא דשמע בגט ולא שמע בהכרזה וכבר פסק הרב לעיל בסי' י' סעיף א' תשובה זו בקצרה ועיין מה שאכתוב ע"ז בסי' מ"ח סעיף ו':
עיין בב"י בסי' מ"ב שם הביא תשובת הרשב"א מי שהוציא קול קדושין כופין אותו לברר דבריו או ליתן גט ע"ש:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
מ״ו
א
סעיף א' פנויה שיצא עליה קול וכו' נ"ב עיין במהדורא ו' שלי ד' פ"א בהל' זו סימן מ"ב בתשובה למדינת וואלחייא מ"ש להסתפק אם גם בהכחשה מיד הקול בפני העדים והב"ד נמי חיישינן לקלא או י"ל דכל הסימן מיירי באינה מכחישה כגון שאינה בפנינו או שותקת אבל בהכחשה מיד י"ל דהוי קול ושוברו עמו דמן הסתם תביא עדים לפסלן כיון דהיא מכחשת אותם גם כתבנו שם דהקול יהי' תחלה בעיר ואח"כ יהי' הוחזק בב"ד אבל אם לא הי' קול מוחזק תחלה רק ע"י הגדת עדים בב"ד יצא הקול אין לו דין קול ואם אח"כ נודע שנתבטל העדות מותרת ואין לחוש בזה לקלא ייע"ש בעזה"י ודו"ק:
ב
סעיף ח בהג"ה מיהו אם היא מודה אח"כ שנתקדשה לראשון וכו' נ"ב עיימ"ש בזה בתשובה ל"ק דארהא במדינת וואליחייא במעשה שאחר הנשואין אמרה לכהן שהיתה גרושה קודם שנתאלמנה והוא בחבורי ליו"ד מהדורא ה' סימן ר"ח בתשובה להל' טריפות סימן נ"ח ייע"ש דרך אגב כתבתי נמי בזה ייע"ש בעזה"י וגם ישבתי שם דברי הב"י שהביא הב"ש כאן דמחלק בין אומרת ברי לי או ל"א והד"מ תמה מאומרת טמאה אני לך ואני ישבתי שם בעזה"י על נכון וראיתי בבית מאיר שתמה על הד"מ דאיך שייך לומר בזה ענ"ב כיון דאסורה לפי דברי' ומי יודע אם יודה זה שנתקדשה לו וא"כ תהי' אסורה לכל העולם ייע"ש ולדעתי צדקו דברי הד"מ דהרי קיי"ל בנתנה אמתלא לדברי' ה"ז נאמנת לחזור בה גם קיי"ל דהמוציא את אשתו משום ש"ר ה"ז לא יחזור א"כ שפיר יש לחוש דענ"ב ואומרת דנתקדשה לאחר ואחר הגט תאמר ששקר הוא ולא נתקדשה ומה שאמרה כן הוי מכח ענ"ב והוי אמתלא טובה דאם חז"ל חשו לזה והתירו לדור עמה באיסור מכח זה מכ"ש שהיא תוכל ליתן אח"כ אמתלא זו ומ"מ לא יהי' הגט בטל דהרי תקנו חז"ל דלא יחזירנה ואומרים לה הוי יודע שאינך רשאי להחזירה וא"ש ודוק ועיינתי בחבורי לה"ל קדושין אז לא הי' ספר ב"מ בידי וכתבתי לו כ"ז בסברא דנפשאי כדברי הב"מ אבל עכשיו הדרא בי מטעמים הנ"ל ודו"ק:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
מ״ו
א
ראיה ברורה. עיין בתשו' רבינו עקיבא איגר סי' ק"ז אחר שהביא שם דברי הנו"ב (בסי' נ"א) שהקשה דמ"ט סמכינן על סימנים באיסור א"א ולא קטלינן ע"י סימנים ותירץ כיון דמכחיש בברי. כתב עליו וז"ל ובעיקר הסברא מכח דמכחיש בברי א"כ נימא דין חדש במעידין שאשה אחת בסימן כך וכך נתקדשה ואשה אחת לפנינו בסימנים כאלו אומרת לא נתקדשתי תהיה מותרת ולא נחליט אותה לא"א. ובזה אפשר לומר דמ"מ מי שנושא אותה א"י ברי דהדין עמה. אבל מ"מ יהיה לענין תרומה כו'. וכתב עוד דאפילו למ"ד סימנים דרבנן גם באיסורא מחמירין בסימן אמצעי בנידון דמעידין דאשה בסימן אמצעי נתקדשה אוסרין לאשה שיש לה סי' כזו להנשא ולא אמרינן דחז"ל תיקנו רק לענין אבידה דזה נסתר מדברי תשו' הרא"ש ע"ש:
ב
ולא אמרו לפלוני. ע' בתשו' נו"ב סוס"י ס"א הובא לעיל סי' מ"ג סק"ב:
ג
דבזה"ז אין מבטלין קלא. עבה"ט וע' בתשו' נו"ב סי' ס"ה וס"ו מ"ש בזה וע' בס' בית מאיר מזה (ובגליון ש"ע דהגר"ע איגר זצ"ל נ"ב אם הוחזק הקול ואח"כ נמצאו העדים פסולים לכ"ע אין חוששין הר"ם אלשקר סי' צ"ט וקי"ד אבל הר"י אדרבי סי' ד' כתב דצריך גט להתירה לעלמא והר"ם איסרלן סי' ל' כתב שאם העדים עצמם אומרים להד"ם הוי קול ושוברו עמו. כנה"ג בהגהת הטור אות ך"ז עכ"ל):
ד
עליו עולמית. עבה"ט מ"ש אבל מהר"א ששון כתב דלא סגי בהכי ואפילו היתה נדה אלא דוקא כשבאו עדים שלא זזה ידן כו'. והנה ספר מהר"א ששון אין אתי אך ראיתי בשעה"מ פ"ו מה"א בקונ' חופת חתנים ס"ה הביא שם דברי מהר"א ששון אלו קצת באריכות ומבואר שם דלא כמו שהעתיק הבה"ט משמו. רק דמתחלה עלה בדעת מהר"א ששון דאפי' באיכא עדים שלא זזה ידן אינו מועיל לפי דקי"ל בפ' הבע"י דף נ"ז כרב דאמר יש חופה לפסולות וע"כ אפילו בדידעינן בודאי שלא נבעלה דאל"כ היכי פליג שמואל ואמר אין חופה לפסולות ניחוש שמא נבעלה ואפ"ה ס"ל לרב דהחופה פוסלתה מלאכול בתרומה משום דחשיבא כביאה כמ"ש רש"י שם וא"כ ה"נ חשיבא כביאה לאוסרה עליו. ושוב מסיק דאפילו באין עדים שלא זזה ידן רק שהיתה נדה מותרת לו שהרי כתבו התוספת שם דהא דחופה פוסלת אינו אלא דרבנן ומצינו להרמב"ם והרי"ף שסוברים דחופת נדה לא חשיבה חופה (ע"ל סי' ס"א) א"כ בנ"ד שהיתה נדה ה"ל ספק דרבנן ולקולא ועוד כ' שם צדדים אחרים לזה ע"ש. וע' עוד בשעה"מ שם שהשיג על מהר"א ששון בכל דברי התשובה הנ"ל וגם האריך שם בענין אי חופה חשיבה כבעולה ממש לכל דבר ומסיק שבמחלוקת הוא שנוי בין הראשונים ז"ל ולדינא יש לחוש לחומרא ומ"מ בנדון מהר"א ששון נראה דלכ"ע כל שנכנסה לחופה ולא נבעלה לא חיישינן לה כלל דאפילו הסוברים דחופה חשיבה כביאה ממש לא כתבו כן אלא היכא דמן הדין הוא חופה משא"כ ביצא עליה קול שנתקדשה ונשאת לאחר ונכנסה לחופה ולא נבעלה דבהא ודאי פשיטא דמגרש ראשון ונושא שני דממ"נ אם לא נתקדשה לראשון כלל ה"ז מותרת ואם נתקדשה לראשון חופה דשני לא חשיבה חופה כלל דאטו נישואין תופסין בעריות והו"ל כמי שלא נשאת כלל ע"ש היטב וע"ל סי' ז' סי"ב בח"מ וב"ש ומ"ש שם ס"ק כ"ב:
ה
מיהו אם היא מודה עב"ש ס"ק כ"ב ועיין בתשובות רע"ק איגר סי' ק"ג מ"ש בזה:
ו
הואיל ויצא הקול. עח"מ וב"ש וע' בס' עצמות יוסף בקידושין דף י"ב הלכה ג' שכתב ליישב דברי הרא"ש באופן אחר והמציא חידוש דין מדעתו לחלק בהא דאמרינן התם לאו כל כמינא דאמך כו' דהיינו דוקא משום שהיתה נשואה מש"ה לא אמרי' דשוויא נפשה חד"א דמאחר שעד זמן זה בא עליה בעלה בהיתר לא כל כמינה לחוב לבעלה ולאסור עליו מה שכבר קדם לו שהיה בא עליה אבל אם היתה מאורסת ואמרה שקבלה קדושין מאחר נראה דכיון דשויא נפשה חד"א מונעים הבעל מלבא עליה ובהכי א"ש דברי הרא"ש בתשובה כו' משום דמיירי בארוסה כו' ושוב מצא סמך לדבריו בתוס' רי"ד בשמעתא דהתם ע"ש. וע' בתשו' מהרי"ט ח"א סימן צ"ב שהשיג עליו דגם בארוסה הוי אגידא ביה דלא מציא שויא ע"ע חד"א. וגם על גוף סברת תו' רי"ד הנ"ל דבנשאה כיון דאגידא ביה לא אמרינן שויא חד"א האריך לתמוה על זה. וגם כתב שם לתרץ דברי הרא"ש הנ"ל באופן אחר (ע"ל סי' קט"ו ס"ו ס"ק כ"ה) יעו"ש באריכות. וע' בס' שעה"מ פ"ט מה"א דין ט"ו שתמה על מהרי"ט שם והאריך לבאר דעת התוס' רי"ד וגם כתב ישוב אחר על דברי הרא"ש הנ"ל. ועיין בתשו' ברית אברהם סי' פ"ח אות יוד וסי' צ"ד אות ב' ואות י"ב מ"ש בזה וגם בספר בית מאיר מזה וע' עוד בס' קרבן נתנאל בתרא פרק בתרא דגיטין אות ע"ב שכתב ג"כ ישוב על דברי הרא"ש הנ"ל:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
מ״ו
א
סי' מו ס"א הגה ולא אמר לפלוני. נ"ב ע' תשובת מהריב"ל ס"א כלל ב' סי' י"ב:
ב
ס"ב הגה אלא כשהוחזק. נ"ב ע' תשו' ראנ"ח ח"ב סי' ל"א:
ג
ס"ד הגה וי"א דבזמה"ז. נ"ב אם הוחזק הקול ואח"כ נמצאו העדים פסולים לכ"ע אין חוששי'. תשובת הר"ם אלשקר סי' צ"ט וקי"ד. אבל בתשובת הר"י אדריבי סי' ד' כ' דצריכה גט:
ד
ס"ה ואם לאו מגרש ראשון. נ"ב מהריב"ל בתשו' ס"א סי' י"ח מסתפק אם כופי' להראשון לגרש בשוטי' או בדברים או אם ירצה כיון דהיא נתנה אצבע בין שיני' שקבלה קדושיה מאחר ע"ש. וע' תשו' לחם רב סי' ט' ותשו' רש"ך ח"א סי' כ"ה ד"ס בפשיטות דמגרש ראשון היינו אם ירצה:
ה
ב"ש אות י"ח עכ"פ עידי יחוד. נ"ב ע' תשו' מהר"א ששון סי' קע"ג:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
מ״ו
א
קול כתב מו"ח ז"ל בשם פסק א' של מהר"ל מפראג וז"ל ואני אומר הא דאמר' ר' אבא לא שישמעו קול הברה כו' אין פירושו דבזה שאמרו שמענו מפ' ופ' כו' סגי בכך דא"כ אמאי תנן יצא שמה בעיר מקודשת ה"ל למתני אמרו שניהם שמענו מפ' ופ' מקודשת א"ו תרתי בעינן דאיכ' הברה בעיר פלונית נתקדשת לפלוני וכשב"ד חוקרין אחר הדבר בעינן נמי דבאו שנים ואמו שמענו וכל היכ' שאין שם קול הברה בעיר לא נקר' קול דאל"כ לא תהא בת ישראל פנויה שילכו ב' ריקים ויאמר פלונית מתקדשת לפלוני וישמע א' ויעיד משמם הלכך צריך שיהיה הברה שאין בני העיר מקבלים קול הברה אא"כ יש בו ממש וכשיצטרף לזה שיאמרו שנים שמענו מפלוני חוששין לקידושין וכ"מ ברמב"ם שכתב וכן אם באו שנים ואמו ראינו כמו שמחת אירוסין כו' הרי לרמב"ם פשוט שאין לסמוך (על עדות) של שמוע' לבד והרמב"ם מדייק כי מדתנן יצא שמה בעיר מקודשת אלמ' ביציאת הקול בעיר תלי' מלת עכ"ל:
ב
ספק קרוב לו כו' כ' במרדכי סוף גרושין ע"ש מהר"ם וז"ל היכא דעדים לא ראו שקדשה או שזרק לה לתוך חצר' א"צ (גט) וראי' מפ' ד' אחין וכולן שהיו בהן ספק קידושין כיצד ספק קידושין ספק קרוב לו כו' ולא איירי כה"ג שהעדים לא ידעו אם קרוב לו כו' אלא כדמוקי לה בגמ' בבת אחת א' אומר קרוב לו וא' אומר קרוב לה אע"ג דמן התורה אינה מקודשת דאוקי תרי בהדי תרי ואוקמי אחזק' דמעיקר' ופנויה היא מ"מ ספק דרבנן הוא משום דאיכא חד סהדי דקרוב לה גזרו לה רבנן אבל בנדון זה ליכא סהדותא כלל שראו שנפלו הקידושין לתוך חיקה אין כאן קידושין כלל אפי' מדרבנן ואפי' היא מודה שנפלה לחיקה כמו מקדש בע"א דאפי' היא מודה אין כאן קידושין עכ"ל וזהו לענין חשש קידושין בעלמא ממילא כאן לענין קול הוה אמתלא עם הקול שנתקדשה בפני ב' כתי עדים אחת אומרת קרוב לה ואחת אומרת קרוב לו הוה אמתלא כיון דלכת אחת לא הוי קידושין נמצא דלא הוה דבר ברור והקול בטל:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5