שולחן ערוך, אבן העזר מ״ה: שחוששין לסבלונות ולכתובה ובו ג סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

שחוששין לסבלונות ולכתובה ובו ג סעיפים:
מקום שנהגו לשלוח סבלונות לארוסה אחר שתתארס ובאו עדים שראו סבלונות הובלו לה חוששין שמא נתקדשה וצריכה גט מספק אע"פ שרוב אנשי העיר אין משלחין סבלונו' אלא קודם הקידושין אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים (טור וכ"כ הר"ן פ"ב דקידושין) ומקום שנהגו כלם לשלוח סבלונות בתחלה ואח"כ מקדשין (אע"פ שלפעמים שולחים דרך מקרה אחר קדושין הואיל ואין מקפידין בכך) (שם בהר"ן) וראו סבלונות אין חוששין לה ורש"י פירש שחשש הסבלונות הוא שמא הם עצמם ניתנו לקדושין: הגה ולכן אפי' יש עדים שלא קידשה כבר חיישינן שמא הסבלונות לשם קידושין ויש לחוש לשני הפירושים להחמיר (טור) וכל זה ששולח סתם אבל אם פרש בהדיא ששולח לה לשם סבלונות ליכא למיחש לפרש"י (הר"ן פ"ב דקדושין) וכ"ש אם אמר ששולח לשם דורון בעלמא אפילו אמר שהחתן שלח לכלה (מהרי"ק שורש קע"א) וכל זה מיירי בדשידך תחלה אבל בלא שידוכין ליכא למיחש לכ"ע (רשב"א אלף רכ"ג) וכל היכא דחיישינן אפילו אמרו שניהם שלא כיוונו לשם קידושין (הר"ן ומהרי"ק שורש כ"ה) ונשבעו על זה אינם נאמנים (ת"ה סי' ר"ז) י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום או יומים אין לחוש להם כלל ואפי' שלח לה אח"כ ג"כ דמאחר ששלח לה תחלה אנו רואים דמסבל ואח"כ מקדש ואין חוששין לסבלונות (מהרי"ק שורש קע"א) וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכה גט לכתחלה אבל אם כבר נשאת לא תצא ואזלינן בספיקא להקל (שם) י"א דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים אין חוששין לפירש"י שהסבלונות הן עצמן קידושין ואפילו למ"ד המקדש בעד אחד חוששין לקידושין בסבלונות ליכא למיחש (מהרי"ק שורש כ"ח וק"א וקע"א) ויש מחמירין אם שלח בעדים אע"ג דלא היו עדים בנתינה לאשה (ת"ה סי' ר"ז) י"א דכל זה מיירי דהכלה קבלה הסבלונות בעצמה אבל במקום שדרך הכלות שאין מקבלים הסבלונות רק אחר מקבל להם אין חוששין להם (מהרי"ק שורש קע"א) וי"א שאין לחלק בין שלח לה הסבלונות או אם החתן נותן לה בעצמו וכן עיקר (תשו' רשב"א ק"פ וקפ"ט) ודלא כיש מי שהחמיר לומר דבמקום שהחתן בעצמו נותן לה חוששין בכל ענין (תשו' הרב מהר"ש) י"א דבמקום דהיה לנו למיחש שעשה איסור אם היה כוונתו לקדש בשליחות הסבלונות כגון ששלח בשבת (מהרי"ק שורש קע"א) או שיש חרם בעיר שלא לקדש כי אם בעשרה (ב"י בשם הריטב"א) אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין. לא שלח לה החתן בעצמו רק אבי החתן שלח לא חיישינן לפרש"י שמא הסבלונות עצמן הם קדושין אפילו אמר השליח החתן שלח לך וכל זה מיירי דידעינן בודאי בשליחות הסבלונות אבל בקלא דסבלונות לא חיישינן לכולי האי (פסקי מהרא"י סי' רכ"ו):

ב

האידנא נהגו בכל מלכות ארץ ישראל ומצרים ותוגרמה שלא לחוש לסבלונות זולתי בקונסטנטינ"א שחוששין להם: הגה היה מנהג בעיר ונתבטל הולכין אחר עכשיו (ריב"ש סי' ה') לא היה מנהג בעיר כגון שהיא עיר חדשה נידון כמחצה על מחצה (הר"ן פ"ב דקדושין) וי"א דיש להחמיר אפי' במקום דכ"ע מסבלי והדר מקדשי אם לא שיש עוד צד היתר אצל זה (ת"ה סי' ר"ז ובפסקיו סי' ע"ד) ונ"ל דאם החתן אמר שלא שלח רק לסבלונות בעלמא לכ"ע ליכא למיחש בכה"ג וכן מעשים בכל יום לפעמים חוזרים בשדוכים והסבלונות חוזרים ולא נהגו להצריכה גט הואיל והוא במקומות בזמן הזה דכ"ע מסבלי והדר מקדשי והחתן אינו אומר ששלח לשם קדושין:

ג

חוששין לכתובה שאם כתב לה כתובה אף על פי שלא הגיע לידה אם דרך מקצת אנשי העיר שמקדשין ואח"כ כותבים כתובה חוששין שמא נתקדשה אע"פ שאין שם סופר מצוי ואין אומרים שמא הסופר נזדמן לו וכתב ואם דרך כל אנשי העיר שכותבין הכתובה קודם הקידושין אין חוששין לקדושין:

א

למימרא דרב פפא קידושין דף נ' ע"ב

ב

כגירסת הרי"ף והגאונים דגרסי לא צריכא דרובא מסבלי והדר מקדשי וכו' וכ"כ הטור בשם ר"ת וכ"כ התוספת שם בשמו

ג

שם דף ט' ע"ג

ד

כדאסיק רב אסי שם

ה

כדעת הרמב"ם בפ"ט כגירסת הרי"ף והגאונים כמ"ש לעיל בסעיף א' וכ"כ הטור

ו

שם בגמרא

ז

רמב"ם וטור

א

אעפ"י שרוב כו' כ' הב"ש והטעם דחוששין כאן למיעוט כ' הרא"ש משום חומר א"א כמו נטבע במים שאל"ס וצ"ע הא אינו דומה שם המיעוט מצורף לחזקת א"א והכא חזק' פנו' מסייע להרוב והוי מיעוט' דמיעוטא דל"ח אף ר"מ וכן מתמיה המהרי"ק ולולא דברי קדשו הייתי אומר דה"ט מפני שהרוב איני מברר צד הקל כמו שהמיעוט מברר הצד החמור ור"ל דאם הוא מן המיעוט מוכרח מה ששלח או לקדו' או שכבר קידש אבל הרוב דמסבלים והדר מקדשו תינח אלו היו מקפידים ומסבלים דוקא ברישא אבל אינו הכי אלא שאינם מקפידים ומסבלים ברישא נמי ואי מש"ה עדיין ספק יש דילמא מ"מ שלח לקדו' או דילמא כבר קידש להכי מחמרינן וע' בדומה לזה מה שכתבו תו' בכתו' ך"ז ע"ב ד"ה כאן הג"ה אע"פ שלא שלח הסבלונות בעדים עי' ח"מ ולע"ד דהרמ' שהוא ל' הש"ע נמי סובר פי' ר"ח ומ"מ מדייק ובאו עדים שראו הסבלונו' ש"מ דס"ל הא היכי שהעצמם מודי' נאמני' במגו והרמ"א ז"ל שלא כ' בל' פלוגתא ש"מ שלא כדכ' הח"מ ז"ל אלא משמיענו אעפ"י שלא שלח בעדים דהיינו שלא זימן עדים להשליח ואפשר נמי שהעדים מעצמם ראו השליח והוא לא ראה אותם דבאופן זה לשטת רש"י ודאי ל"ח כמבואר בסי' מ"ב סעי' ג' וזה ממש כונת הרמ' ובאו עדים וכו' והשולח לא ראה אותם וא"צ לדברי הח"מ דאיירי שלא היו עדים בשעת נתינה ובשעת שליח היו עדים דמלבד קושייתו אין הל' אעפ"י שלא שלח מורי כן ומה שמביא התה"ד דהטוען תמור' המנהג אף במגו א"נ אמת שתחילה כתב הכי אבל בתר הכי מביא תשו' א"ז דכ' בפ' דאפי' לפירוש ר"ח מהימן ולע"ד מוכרח הכי מן הש"ס שהרי ר"ח גורס דר"פ משמיענו דאפילו במקום דרובא מסבלי והדר מקדשי חיישינן הרי דדברי ר"פ מתפרשים מה דאמר באתרא דמקדשי והדר מסבלי חיישינן היינו המיעוט ומכ"ש הרוב ומה דאמר מסבלי והדר מקדשי ל"ח היינו כולם והיכי דהמיעוט מקדשי וכו' הא פשיטא דנאמן במגו דהא ליכא למימר שטוען תמורת המנהג וע"כ בזה דאיירי ביש עדים וממילא כל הנכלל בדיבורו מקדשין וכו' חיישינן אפילו ברובא מקדשי וכו' נמי דוקא בעדים ואינו דומה לתמורת המנהג שהוא מנהג לכל משא"כ אך מנהג הרוב וע' נמי מסקנת התה"ד דאף לפי' ר"ח אינו אלא חששא לכן הנלע"ד שחזר מדעתו בפי' זה ואף הרמ"א ז"ל לא כיון אלא למה שכתבתי והב"ש ז"ל דחק לפרשו ע"י מגו למפרע וא"נ גם מה שמביא בשם הט"ז לחלק בין אתרא לאתרא לע"ד אין לחלק בדברי ר"פ ובתשובת רמ"א ז"ל נמי משמע דהתה"ד לבסוף חזר בו והעיקר לע"ד מה שכ' הרמ"א בסמוך וכל היכי דחיישינן ר"ל הכל בדלית להו מגו וסמך על ריש דברי הש"ע ובאו עדים וכו' ודברי הרשב"ץ שהתמי' עליה' הד"מ ובהנ"ל מיישבו הט"ז כהוגן הנני מעתיקם והוא בחלק א' סימן מ"ב שאלה מי ששלח סבלונות אחר שדוכין ולא הביא עדים בדבר וטען שבתורת קדו' שלחה והיא אומרת שלא קבלתם בת"ק אלא כמנהג העיר ע"ז דן שלפירש"י איך לחוש מב' טעמים א' שהוא אתרא דמסבלי ברישא ב' שהוא בל"ע וכו' ואין לחוש שמא קודם ששלח סבלונות קדשה כפי' ר"ח שאין כן מנהג המקום והיא אינו טוען כן אלא שאומר שהסבלונות שלח בת"ק ולא טען שקדשה ואח"כ שלח א"כ בין לפירש"י בין לפי' ר"ח אין אשה זו מקוד' כלל עכ"ל ובלי ספק לזה כיון הב"י אלא שקיצר בהעתקה ובזה קושית הד"מ לק"מ וק"ל ויש לחוש לב' הפירושים הב"ש מביא בשם הריב"ש דלפירש"י ז"ל לא מחמרינן לחוש למיעוט והד"מ חולק ולע"ד ה"ט דהריב"ש כי לפירש"י ע"כ אין מקו' לגירסה ר"ח דהא לפירושו החשש שקדשה לפני העדים ובע"כ לדעתו אפי' הוא והיא אומרי' שלא כיוונו לקדו' אינם נאמנים דאי נאמנים אף הודאתם לאו כלום דהו' כנתקש' בל"ע וש"ו דמיד שקיבלה הסבלונות מתקד' מכח ההוכחה והא תינח ברובא מקדשי ברישא אבל ברובא מסבלי ברישא איך יעלה על הדעת שמשום חומרא דא"א שאנן חוששין שהיא מן המיעוט יהא נחשב קבלתה בקדו' דמה"ת יעלו העדים על דעתם קדו' ברובא מסבלים ברישא ולפי ר"ח ניחא ולד"מ צ"ע. וכל זה ששילח לה סתם ע' ב"ש ואמת שכן ל' מ"ל ועוד דשולח התרנגולת לכפרה אינו ל' סבלונות ולא ל' חבה ואין בזה אופן חשש קדו' כמו שכתב מהרי"ק שורש ק"ע דלא חיישינן אלא כשהזכיר איזה ל' חבה ומביא ראי' מדברי המהר"מ אבל המע' במהרי"ק איתא להדיא להיפך כי ז"ל ועוד נלע"ד דע"כ ל"פ רש"י אלא היכי שהוא נותן סתם או שאמר משום אהבה וחבה או כיוצא בו דבשלמא בשנותן סתם אפשר לומר דאשדוכין סמך שכבר פייסה שתתקדש לי ומש"ה לא פי' וכ"ש כשאמר בל' אהבה וחבה אבל כשניתן בלשון דורן בעלמא גלי דעתא דלאו לקדו' אלא לדורן הרי בהדיא דסתם חוששין ומה שמביא בתר הכי ראיה מהמהר"ם היינו על היכא שדיבר דלאו כל הקולות כשרים לחייש שאז בעינן שיהא דיבר דשייך לחבה וכן מסיים א"ו פשיטא דס"ל לרבינו מאיר דבעינן שיאמר ל' דמשמע איזה קורבה ולא סגי' בל' דורן בעלמא הרי שלא מיעט מראיות מהר"מ אלא ל' דורן אבל נתינה סתם ודאי חיישינן וכמו שהוכחתי סימן ז"ך מסוך דברי המהר"מ שמה שהחמיר בשתיקה נמי מטעם סבלונות ע"ש ולא הי' להב"ש להעתיק דברי מ"ל ז"ל אלו שבאו אך דרך אגב מבלי עיין כל הצורך והלפ"ז שכ' לפ"ז אין מוכרח:

ב

י"א דכל סבלונו' ששלח מיד אחר השדו' יום או יומים כו' כ' הב"ש על המהרי"ק ולכאורה ק' איך מיישב כו' וזה ל' מהרי"ק דף ר' ע"ב ועוד כ' והאריך (ר"ל החולק) להביא דברי שאמרתי שיש הוכחה שלא קבלתי לש"ק מדלא קבלתו כ"א ע"י אמצעי וכו' ומה הועיל באריכות ממתני' דשלח דפשיט' שכשאינו בעיר שדרך לקד' ע"י שליח ובהדי' וכו' אבל כשהם במעמד אחד למה לא יתן לידה ולמה לא תקבלנו מידו מי הוא שיטעה לדמותם אהדדי הרי דמוקים הסוגי' דוקא בשולח ממקום למקום ודומה לדבריו מצינן גיטן בסוגי' דשליש אימר לגרושין כשהם במקום אחד אם איתא דלגרושין יהבה לדידה הו' יהיב לה ומכ"ש די"ל הכי בקדו' דמצוה בו יותר וכל חששא דסבלונות אינו אלא להצריכ' גט לכתחילה כ' הח"מ דמהרי"ק לא כ' אלא ברובא מסבלים ברישא דדומה למשאל"ס וא"כ לטעם הר"ן שבב"ש שהרוב לא חשוב רוב מפני שאינו אלא מכח מנהג ולא בטבע י"ל דמש"ה אפילו ברובא מסבלים דתצא וכן נראה דהסתמא ר"פ השוה מדותיו ואמר מקדשין כו' חיישינן בחדא מחתא וכמו דברוב מקדשין תצא כן נמי ברובא מסבלים. ולפי' תו' דמדין משאל"ס נלמד באמת לע"ד יש ללמוד דתמיד אם נשאת לא תצא אלא דכוונת הח"מ לע"ד דברובא מקדשין החייב לחוש לגירסת רש"י ולהורות אם נשאת תצא דלגירסתו ר"פ לא דיבר אלא ברובא מקדשין ובה אמר חיישינן אפילו לנשאת דתצא אמנם הב"ש סמך על התה"ד שכתב דאף לפי' הגאונים אינם אלא חששא בעלמא ומכ"ש לפירש"י שכתב הרא"ש לשיטתו דאינו אלא חשש בעלמא ולכן תמיד אם נשאת ל"ת וא"כ אין מהר"ן שום סתירה ובל"ז דברי הר"ן קצרים דהא בריש המניח מוכח דרוב כזה נמי חשיב רוב א"ו כדאיתא בהמלחמות שמסיים בתר ל' הר"ן ממש הלכך במקום איסור א"א החמירו לחוש הרי דאף לטעם הר"ן אינו אלא חומרא בעלמא לכתחלה (וע' מס' נדרים דף נ"ג משנו הגמרא ל"צ דרובא מן חד מסתפקים מהו דתימא אזיל בתר רובא קמ"ל ספק איסורא לחומרא וק' מה נשתנה מבכל התורה ולדברי הר"ן ניחא דנמי אינו כ"א רוב של מנהג אך א"כ דבכל איסורן החמירו ברוב כזה ק' איך מסיים בהמניח דאין הולכין בממון אחר רוב ות"ל דברוב כזה אף באיסורן אין הולכין. וי"ל דהא זה אינו כ"א מדרבנן שהחמירו ברוב בזה כמבואר בהמלחמות וא"כ לולא דשמואל ד"ת בממון אין הולכין אחר הרוב ס"ל בכל מקום אף בזה היינו הולכין אחריו כי בממון ל"ש חומר דרבנן דחמור לזה קל לזה. והיינו נמי טעמא דרב. ואולם חתני החריף מו' יודא נרו' מלישא בהיותו אז במחיצתו תי' דטעמא דנדרים משום דהו' דבר שיש לו מתירן ולדעתו מדויק ל' הרמ' שמדייק וכל ספק נדרים להחמיר. וע' במ"ל פ"ז מה' מעילה ואף למסקנתו דאף בדבר של"מ אמרינן כל דפריש וכו' משום דלא אתחזיק איסור במקום הספק מ"מ הכא דאתחזקי המועטי' אף דלא אפשר ליתן עלייהו שם חשיבות ב"ח לעשיתן קבוע דרבנן משום דאין חשיבות בגוף האיסור מ"מ אפשר דלחומר דשיל"מ חשב אתחזיק ולית להו ביטול מדרבנן וע' נמי בלח"מ ה"נ) ולע"ד מבואר הכי להדי' כפירש"י ז"ל שכ' חוששין לסבלונות כו' ואם נתקדשה לאחר צ"ג מן הראשון הרי דנחית לאשמעינן דין דיעבד דאל"כ לא הי' צ"ל אלא חוששין וצ"ג דהו' ממש לכתחלה אם רוצה להנשא לאחר. וא"כ למה לא משמיענו חידוש יותר דאם נשאת תצא א"ו מורה לנו דוקא דיעבד דקדו' דיש לתקוני בגט הוא דצ"ג אבל נשאת דאם נצריכה גט אסורה לשניהם אף גט א"צ. ואין לדייק לחומרא דדיקא נתקדשה אבל נשאת תצא מזה ומזה א"כ לא הי' שותק והי' תופס הקיצר ואם נשאת בלא גט תצא. מזה ומזה. אך זה צ"ע לרש"י ז"ל אם נתקדשה וא"א בגט כגון שהלך למדה"י אם תצא גם נשמע מרש"י ז"ל אם נתקדשה דוקא מגרש ראשון ולא השני דשמא יאמרו גירש ראשון ומחזיר גרושתו משנתארסה. וזה צ"ע ועיי' ריש סימן מ"ד וע"כ דמסתביר לו להחמיר בזה מפני שגזיר' דרבנן זו היא מחשש ספק תורה. תו יש לפ"ר ראיה דאף לפי' תו' אם נשאת ל"ת אפילו ברובא מקדשים דהא הסכמת רוב הפוסקים דחיישינן אפילו שניהם אומרים שלא כיונו לקדו' ודלא כי"מ במרד' דאיירי בטוען קדשתיך וא"כ הא שפיר מקשה המהרי"ק דף קע"ב דמ"ש ממה דקי"ל כר"ג אפי' ברוב פסולים אצלה שנאמנת מטעם ברי ושמא ובשלמא אי לא איירי לענין אם נשאת דתצא כ"א להצריך גט בדאפשר אין כ"כ קושי' ממה דקי"ל כר"ג דנאמנת אפי' לכתחלה ברוב כשרים והכא חיישינן למיעט לגירסת ר"ח די"ל שני לכתחל' דהתם דעכ"פ גבי דידה הוא דיעבד דאם לא נאמינה נפסלה לכהונה משא"כ הכא אפשר לתקוני בגט או חליצה אבל אם נשאת ודאי ק' דזה דיעבד גמור הוא אם לא נאמינה נעשית זונה ותצא מזה ומזה אך בעניותינו א"א לבנות יסוד על הוכחות כאלו כי אין דנין דברי סופרים זה מזה ואין לנו אלא מה שאמרו חז"ל וכן משמעו' המהרי"ק ומדברי תשו' הרשב"א שבב"י משמע קצת לחוש אפי' נשאת מדחתר טעמים אחרים ומ"מ מסיים ומכ"ש זו שנשאת ודוק. וי"א אם שלח בעדים אע"ג דלא היו עדים בנתינה כבר פליג הב"י על זה והמ"ל ז"ל בתשו' מביאו עם הסכמת הריב"ש וכן נלע"ד ואין דומה כלל לעידי ביאה דמה בכך דחזקה שליח וכו' ומהדר ליתנם לה מי יוכל להעיד שקיבלה אתם וק"ל:

ג

י"א דבמקום שהי' לנו לחוש שעשה איסור כו' כגון ששלח סבלונות בשבת ע' במ"א סי' ש"ו ס"ק ט"ו מסיים וא"כ צ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש וכו' לדבריו השליח מבלעדי הקדו' איסור שבת אית ביה וא"כ הכא הדר מה(א) ראיה יש שלא קידש. והנה ז"ל המ"א שם כ' הב"י סי' תקך"ז דהמרד' סובר דאסור ליתן דבר במתנה לחבירו בי"ט או בשבת אא"כ לצורך מצוה וכו' וכ"מ בערובין ע"א וכ"כ הריטב"א יכתיב גבי תפסוה מטלטלין וכו' ומסיק משמע דאפי' משכן אסור ועוד דהא הקדש דמי למתנה ואסיר וכ"מ ברי"ף פ"ה די"ט וברמ' סוף הלכות מכירה וא"כ צ"ע כנ"ל ואני תמה לדעתו הר"ן סותר עצמו שהרי ריש כתוב' מקשה נמי קושי' הריט' ומ"מ כ' בביצה פ"ב הביאו הב"י סי' תקכ"ז מקמא דברי המרדכי הנ"ל ופי' הר"ן לאקנוי בלשון מתנה בלא סודר אלא כשאר מטלטלין הנקנין במשיכה עד שמכח זה כ' הב"י על המרד' אינו מבין דבריו דאי בל' מתנה בלא סודר מה אירי' משום מצוה בלא מצוה נמי אמאי ליסתר ולבסוף כ' ואפשר וכו' ע"ש הרי דהר"ן ע"כ מחלק בין נתינות משכן דהוי בכלל גזירות מו"מ לבין מתנה במשיכה בלא ק"ס דודאי שרי ושאני משכן דנותן בעבור הלואה דומה טפי למו"מ וא"כ מה זה חבילו' ראיות שמביא להמרד' מהריטב"א ומערובין הרי הר"ן עצמו כ' דברי הריט' נמי וגם הראי' מערובין וע"כ דמחלק בין מקני קרקע דצריך קנין עכ"פ ואפי' חזקה משא"כ משיכות מטלטלי' דלא מיחזי כלל דלשם קנין עושה שרי ולע"ד מבואר כהר"ן בא"ח סימן תקי"ו(ב) דקי"ל כל שנאותין מהן בחול מותר לשלוח בי"ט אך בתנאי שלא יהא צריך תיקון ואפילו תפילין שלרה"פ אסורים בי"ט ומכ"ש כלים ותכשיטי' דשרי כמבואר בהגהו' הרא"ש ואלו להמרד' ומ"א יהא אסור ליתן שום מתנה בי"ט חוץ אוכל נפש והברור דמה דשרי בי"ט ה"ה בשבת דהא גזירות מו"מ שבת וי"ט שוים כמבואר פ' המשילין בהרי"ף שבמ"א ושם דין דמשלחין היינו במתנה ואף חטים ותבואה דאסור הרי הרמ' בפי' המשניו' כ' הטעם דמיחזי כעובדן דחול וכן בהלכו' נתן טעם זה כמבואר בלשונו ריש הפרק ש"מ שאין בנתינו' מתנת מטלטלי' במשיכה גזירו' מו"מ וזה מוכרח מדין התפילין וגם מן הל' דאין משלחין תנן דהיינו ע"י שליח שבזה מיחזי בתבואה וכלים שאינם נגמרים כעובדא דחול אבל ליתן מיד ליד משמע שאין שום איסו' ול' הרמ' פ' ך"ג מה"ש(א) אדרבה מורה שאינו אוסר כ"א מכירה ומלשונו סוף ה' מכירה וכן מל' הרי"ף פ' משילן אין ראי' אף דכתב' או הנותן כי י"ל דשם בנתינו' קרקע איירי דא"א בלא קנין או במטלטלי' בק"ס ואפי' המרד' לע"ד מודה להר"ן אלא שכ' לרווחא דמילתא ואף אי פליג לע"ד דברי הר"ן מוכרחי' ויהי' איך שיהי' מה שכתב וא"כ צ"ע מה שנוהגין כו' זה לע"ד משנה מפורשת דשרי כמבואר בהגהו' הרא"ש הנ"ל דשרי בי"ט וה"ה בשבת וכן עיקר וכמשמ' הכא אגב אזכיר מה דק' לי לפ"ר בענין הנ"ל על הט"ז סי' תקי"ו שכ' דאפי' דברים המיוחדי' לבהמה אם אינו מוציא מרה"י לרה"ר שרי וכן כ' המ"א ס"ק א' ולפ"ז מותר לשלוח במקום שהוא רשו' אחד לשבת וא"י מנין להם זה דנהי דהב"י יפה הורה דמה דמותר מותר אפי' מרה"י לרה"ר כדאי' נימא ביש"ש סי' ל' אבל מה דאסור דהטעם כנ"ל זה שייך אפילו במקום שהוא רשות אחד לשבת וצ"ע ומכ"ש לדעת המ"א יש איסור בנתינות מתנה משום מו"מ אבל זה לע"ד ליתא. כ' הב"ש ה"ה אם נשא אשה כו' אף דלעיל כ' הרמ"א דאחר מעשה אינם נאמני' ואפילו בשבועה כ' זה לנ"מ לדידן למסקנת הרמ"א ז"ל סוף סעיף ב' וע' סי' א' סעיף י':

א

סבלונות. הטעם הוא לפרש"י חיישינן שמא הסבלונות הם הקדושין אף ע"ג דלא היו מתעסקים בעניני קדושין ולא אמר כלום שנותן לשם קדושין מ"מ יש חשש קידושין כיון שהיה גמר שידוכין ביניהם ועיין סי' כ"ז שם הביא בהג"ה בשם המ' אם נתן לאשה בשתיקה והם אומרים שהיה כוונתם לשם קידושין חוששין לשם קידושין, ולתוספת לא אמרי' דסבלונות הם הקדושין אלא החשש הוא שמא קודם לזה קידש אותה ויש כמה נ"מ בין פרש"י לפי' תוס' ואכתוב בקיצור, לפרש"י החשש הוא דקידש אותה בסבלונות לכן אין לחוש אא"כ כששלח ע"י עדים אבל בלא עדים אין חשש ולתוס' אפילו אם שלח בלא עדים יש לחוש שמא קידש אותה כבר, ואם הוא אומר דקידש אותה בסבלונות תו ליכ' חשש של תוס' דהא הוא טוען טובתו ואומר דקידש אותה בסבלונות ולא קודם לכן תשו' רמ"א סי' ל' ואם הסבלונות היו שאולים לשם סבלונות ל"ח לחשש של רש"י דקידש אותה אם הסבלונות שם ואם שולח עם ע"א וליכ' חשש שמא קידש אותה כבר אין חוששין לחשש דרש"י כי לא מחמירים תרי חומרות חומר' של רש"י וחומר' של הסמ"ג דחוששין לקדושין לפני ע"א ואם איכ' למיחש שמא קידש אותה כבר חוששין לקדושין ואם שלח ב' פעמים כל פעם עם ע"א אין מצטרפים והיינו בכה"ג דליכא חשש מקודם ואם שלח לקטנה אחר מות אביה לפי' תוס' יש חשש שמא אביה קבל הקדושין ולפרש"י ליכ' חשש ודי במיאון ואם האשה שלחה לו סבלונות לפרש"י ליכא חשש ולתוס' יש חשש חדושי מהרי"ט ואם אבי החתן שלח לתוס' יש לחוש שמא בנו כבר קידש אותה ולפרש"י ליכא חשש ריב"ש סי' תע"ט ואם נשבעו שישאו זה את זו ואח"כ שלח סבלונות יש לצדד להקל דמסתמ' סומך את עצמו על השבועה ואינו מקדש אותה ואם עשאו ק"ס שישאו זא"ז ושלח סבלונות חיישינן ת"ה ואם אינו נותן בעצמו הסבלונות יש ג"כ נ"מ כמ"ש לקמן, ואם שלח בשבת לפרש"י ליכא חשש דאין מקדשים בשבת ולב' פירושים באתרא דמסבלי והדר מקדשים אין חוששין שמא קידש אותה אחר ששלח הסבלונות אלא דוקא באתרי דמקדשי' והדר מסבלין אז יש הוכחה קצת דקידש אותה וכל זה אינו אלא חשש בעלמא ולא חזקה גמורה אפילו אם הרוב מקדשי' וה"מ ת"ה סי' ר"ז ובפסקיו מבואר יותר ולא כתשובות מהרשד"מ סי' י"ז ונ"מ למ"ש לקמן:

ב

אף על פי שרוב וכו'. בתשובות מהרי"ק שורש ק"ע מדקדק בדברי הרמב"ם שהוא כל' המחבר מ"ש מקום שנהגו וכו' משמע הרוב עושין כן כי מיעוט לא נקרא מנהג הדר כתוב רוב אנשי העיר אין משלחים א"כ סותרים דבריו זא"ז ומתרץ הוא דה"ק הרוב עיירות סביב לאותו מקום משלחים סבלונות מ"ה נקרא מקום שנהגו מיהו באותה העיר הרוב אין משלחים, מיהו הר"ן והמגיד לא ס"ל כן בפי' הרמב"ם אלא חיישינן למיעוט ממש מיעוט עיר זו בשל סביבות מ"מ חוששין למיעוט והטעם דחוששין כאן למיעוט כתב הרא"ש משום חומר' א"א חיישינן למיעוט כמו נטבע במים שאין להם סוף דרובם מתים חיישי' ג"כ למיעוט אשר אין מתים משום חומר' א"א והר"ן כתב הטעם רוב שהוא ע"פ המנהג לא נקרא רוב כי מנהג עשוי להשתנות וע' בתוס' ובמלחמות:

ג

אף על פי שלא שלח בעדים. היינו לפי' תוספת חוששין לזה ואם הם אומרים דשלח סבלונות ואומרים דלא היה לשם קידושין מחמיר ב"ח אפילו אם ליכא עדים אלא הודאת פיהם וכן הוא משמעות הג"ה בסמוך מ"ש אפילו אמרו שניהם שלא כיונו לשם קדושין אבל בת"ה משמע דוקא היכא דרוב מקדשים וה"מ אז אינן נאמנים לומר דלא שלח לשם קידושין אף על גב דאית להו מיגו דהיו יכולים לומר דלא שלח סבלונות לא אמרי' מיגו תמורת המנהג אבל היכא דרוב מסבלי' וה"מ נאמנים במיגו כהנ"ל וי"ל הרשב"א שהביא הב"י ס"ל ג"כ כת"ה והיינו שכתב אם לא היה עדים והוא אתרא דמסבלי וה"מ אין כאן בית מיחוש וע' בב"י ובד"מ וב"ח מ"ש בזה ולדעת הת"ה דברים פשוטים הם היכ' דליכא עדים אית להו מיגו אז באתרי דמסבלי וה"מ נאמנים במיגו משא"כ באתרי דמקדשי וה"מ אין נאמנים במיגו כ"כ הט"ז ופוסק כן לפי זה א"א לומר דאיירי כאן דהם אמרו דשלח סבלונות ולא היה קידושין דהא הם נאמנים ואם איירי דאמרו דהיה קדושין פשיט' חוששין לקידושין ואפשר דאיירי דאמרו בתחלה דשלח סבלונות ולא אמרו באותו זמן דלא היה לשם קידושין אז אם אומרים אח"כ דלא היה לשם קידושין אין נאמנים כי לא אמרי' מיגו למפרע ובחדושי מהרי"ט כתב נמי דנאמנים לומר דשלח סבלונות ולא היה לשם קידושין ואם הוא אמר דשלח סבלונות לשם קידושין והיא ג"כ אומרת דשלח אלא דאומרת דלא היה לשם קידושין ולא היה עדים הוי כאומר קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני כי היא נאמנת במיגו כהנ"ל:

ד

ויש לחוש לב' פירושים. בכל החומרות שכתבתי סק"א ואפילו אם מיעוט מקדשים והדר מסבלים מחמירים אפילו לשיטות רש"י דאין אלו ב' פירושים תלי' זה בזה ואפילו לפרש"י י"ל לקיים הגירס' של הגאונים דחיישי' למיעוט אף על גב דהטור כתב לשיטות רש"י רוב מקדשים וה"מ ל"ד כ"כ ברי"ו בשם הרמ"ה דמחמירים אפילו לשיטת רש"י במיעוט מקדשים וה"מ וכ"כ בת' מהרשד"מ שם וכ"כ בד"מ מיהו בריב"ש סי' ה' משמע לפרש"י לא מחמירים אא"כ הרוב מקדשים וה"מ וכ"כ ב"ח, והטעם הוא כיון דחששא רחוקה הוא דסבלונות הם הקדושין דהא לא דיבר עמה כלום מהקדושין לכן ס"ל דאין מחמירין במיעוט דמקדשים וה"מ, מיהו יש להחמיר כדעת הרמ"ה:

ה

ששולח לה סתם. כתב בת' מהרי"ק שורש ק"ע ובת' מהר"מ מלובלין סי' פ"ב דוקא כשאומר בל' חיבה אז חיישי' לקדושין משמע אם שולח סתם ולא אמר כלום אין חוששין לפ"ז אם אמר לדורון או לסבלונות אין חוששין אפילו אם דיבר בל' חיבה:

ו

שהחתן שולח לכלה. דמשודכת נקראת ג"כ בל' כלה:

ז

ליכא למיחש לכ"ע. כ"כ הרשב"א והר"ן אפילו לפי' תוס' ל"ח לקדושין דאל"כ כל מי שיתן לאשה פנויה שום מתנה בפני עדים ניחוש לקידושין מיהו מתוס' שלנו יש לדייק אפילו לא שדיך נמי חיישי' לפי' תוספת וכן מדייק בתשו' מהר"י ב"ל ובת' מהרשד"מ שם ובחדושי מהרי"ט מאריך בזה:

ח

יום או יומים. במהרי"ק דף קמ"א כתב הטעם דאם אית' דקידש אותה אחר השידוכין היה קול להדבר בשלמא כשנתישן הדבר י"ל שמא נשכח הדבר אבל יום או יומיים לא נשכח הדבר והיינו לפי' תוספת ליכא חשש אבל לשיטות רש"י אכתי יש לחוש שמא עכשיו קידש אות' עם הסבלונו' מיהו שם כתב אף לשיטות רש"י ליכא חשש דקידש אותה עם הסבלונות כיון דלא נתן בעצמו הסבלונות אלא שלח ע"י שליח דאם איתא דקידש אותה היה מקדש בעצמו דמצוה לקדש בעצמה ולכאורה קשה איך מיישב הוא כל הסוגיא דשלח ע"י שליח וחיישינן לפרש"י דקידש אותה בסבלונות ואפשר לדחוק וליישב כשרובם מקדשים וה"מ חיישינן שמא קידש אותה אפי' אם שלח ע"י שליח, ובת' הנ"ל איירי במיעוט דמקדשין וה"מ ושלח ע"י שליח אז אין חוששין לקדושין, לפ"ז מדויק ל' הרב רמ"א שכתב וי"א כל סבלונות ששלח וכו' היינו כשלא נתן בעצמו אלא שלח ע"י שליח אז ליכא חשש אף לשיטת רש"י אלא אכתי קשה דהא בכל הסימן איירי בשלח ומיעוט מקדשין למה לא כתב לעיל לשיטת רש"י ליכא חשש וא"ל דכוונת הר' רמ"א למ"ש מהרי"ק דף קמ"א רע"ב דל"ח לקדושין דהא שם לא איירי אלא בסבלונות דנותן אחר הקנין גם שם איירי לפי המנהג איטליא וע"כ צ"ל כן דאל"כ למה כתב בדף קמ"א טעמים אחרים לכן דברי רמ"א כאן תמוהים וע' תשובות מהרשד"מ שם מפקפק בדין זה:

ט

ואפילו שלח לה אח"כ. כ"כ בת' רשב"א וטעמו הוא משום מה ששולח מיד אחר השידוכין אין חשש קדושין מטעם הנ"ל א"כ איש זה מסבל בלא קדושין מ"ה אף מה ששולח אח"ז אין חשש ובמהרי"ק דף קמ"ה ע"ד משמע דלא ס"ל כן:

י

אינו אלא להצריכה גט לכתחילה. במהרי"ק מבואר דוקא כשמיעוט מקדשין וה"מ אז יש לדמות לנטבע במים שאל"ס דרובם מתים וקי"ל אם נשאת לא תצא משמע אם רובם מקדשים וה"מ תצא וכ"כ בח"מ מיהו י"ל למה שכתבתי בשם הרא"ש דאינו אלא חששא בעלמא לפרש"י ובת"ה כתב אף לשיטות תוס' אינו אלא חששא בעלמא י"ל לעולם לא תצא:

יא

בסבלונות ליכא למיחש. היינו כשאין לחוש לפי' תוס' אלא לפרש"י אז צריך לחוש תרי חומרות חומרת רש"י וחומרת הסמ"ג דחושש אם מקדש לפני עד אחד ואפילו רובן מקדשים וה"מ נמי אין לחוש דמ"מ צריכים לחוש תרי חומרות הללו אבל אם יש חשש שמא קידש אותה כבר נשמע מזה דיש להחמיר אם שלח ע"י ע"א דיש לחוש לפי' תוס' והיינו דוקא אם מודים לדברי העד אלא אומרים דלא קידש קודם לכן אז יש להחמיר וא"ל למה אינן נאמנים במיגו דהיו יכולים להכחיש את הע"א דהא קי"ל דאין אומרים מגו להכחיש את העד אבל אם מכחישים את העד אין לחוש לדבריו דקי"ל ע"א בהכחשה אין כלום וכבר האריך בזה בת' מהר"מ:

יב

אם שלח בעדים. כיון דשלח ע"י עדים אנן סהדי דשלח לשם קידושין ובודאי שליח עשה שליחתו ודומה להא דקי"ל הן הן עידי יחוד הן הן עידי ביאה אף על גב הביאה היא הקדושין והעדים לא ראו הביאה מ"מ הואיל דראו הדברים המוכיחים על הביאה הוי קידושין כן ה"נ כששלח סבלונות בעדים אף על גב בסימן מ"ב איתא אם לא ראו העדים הנתינה לידה לא הוי קידושין ע"כ צריך לומר עידי יחוד שאני כמה שכתב במ' הטעם משום אש בנעורת ואינה שורפה ועוד דא"א לראות כמכחול בשפופרת, וצ"ל חזקה דהכא דומה לעידי יחוד, וב"ח מחמיר אפילו אם ליכא עדים ששלח לה הסבלונות ולא היה עדים בשעה שנתן לידה אלא המנהג הוא לשלוח מתנה אחר השידוכים ורובם מקדשים וה"מ אנן סהדי כאלו קידש אותה בפנינו אף על גב בעלמא קי"ל אפילו אם פירש בהדי' לשם קידושין לא מהני אם היה הנתינה בלא עדים אפי' אם שניהם מודים שאני הכא הואיל המנהג הוא לשלוח טבעות אחר השדוכי' ורובן מקדשי' וה"מ אנן סהדי לזה וכן הוא דעת הר"א והר"י ממיץ והוה כמו אם יש עדים דרקדו בפניה דקי"ל דהיא בחזקת בתולה אף על גב דא"י אם היתה בתולה מ"מ כיון דרקדו בפניה הוא דבר שמוכיח ע"ז הוי עדות להוציא ממון כן הכא נמי הוי עדות כיון דמוכח:

יג

אחר מקבל. בת"ה חולק ע"ז כי חיישי' שמא שליח שויתה ולתו' אף בכה"ג יש חשש שמא קידש אותה כבר:

יד

ודלא כיש מי שמחמיר. הוא הגאון מוהר"ר שכנא ז"ל ושם בת' שלו איירי כשהחתן אומר ששלח לשם קידושין וצ"ל מה שמיקל כאן הרב רבי משה איסרליס ובסמוך מחמיר כשהחתן אומר ששלח לשם קידושין איירי כאן דיש עוד צד להקל והגאון מהר"ש החמיר אפילו אם יש עוד צד להקל ובזה מקיל הרב רמ"א:

טו

שעשה איסור. ה"ה אם נשא אשה אח"כ מוכח דלא קידש את זו דאל"כ היה עובר על חר"ג תשו' ש"י סי' ס"ח /כ"ח/ ול"ד למ"ש ס"ס כ"ח דחיישינן לקדושין אפילו היכא דאיכ' תקנה שאל יקדש אלא בפני עשרה וכ' בד"מ שם אפילו אם עבר על החרם חיישינן לקדושין שאני התם דראינו דקידש אותה אבל אם לא ראינו לא חיישינן שקידש אותה כשיש צד איסור בדבר:

טז

ששלח בשבת. אז לפרש"י אין חשש קידושין דאסור לקדש בשבת ואם יש חרם שאל יקדש אלא בפני עשרה אז לכ"ע לא חיישינן שמא קידש אותה דהא אם היה מקדש אותה היה הדבר מפורסם:

יז

אבי החתן. כתב בח"מ אם שלח במעמד החתן יש חשש אפי' לפי' רש"י דהוי כאלו הרצה לפני האב כמה שכתב בסי' ל"ה:

יח

הי' מנהג בעיר. עי' תשובות מהרשד"מ שם אם בעיר אחד שני מנהגים כגון קהל אשכנזים וקהל ספרדיים:

יט

עיר חדשה. היינו שהיו באים מכמה מקומות ובקצת מקומות שבאו משם היה מנהג לקדש וה"מ ובמקצת מקומות מסבלים וה"מ הוי כמחצה על מחצה וחוששין לקדושין ועיין בח"ה סימן של"א לענין ממון לא חיישינן אא"כ הרוב באים ממקום שיש מנהג ואם ידוע דהיו באים ממדינה אחת מכמה מקומות הולכים אחר המנהג באותה מדינה אם לא היו המקומות חלוקין במנהג ואם הוא ממקום דאין חוששין לסבלונות ובא למקום דחוששין הולכים אחר מנהג המקום שבא משם אא"כ שהוא כאן שלשים יום אז דינו כבני העיר הזאת ועיין תשובות בן לב ח"ג ותשובות רש"ך סימן ק"מ:

כ

דיש להחמיר. עיין תשובות מהר"מ שהשיג על זה וס"ל אפי' אמר החתן דקידש לא משגיחין בו במקום דכולהו מסבלין וכן מנהג מדינות שלנו ועיין תשובות מהרש"ל סי' כ"א מאריך בזה ובתשובות מ"ב סי' ט"ז פוסק ג"כ כמהר"מ:

כא

אם לא שיש עוד צד היתר. ולכאורה נראה אם ידוע דלא קידש קודם לכן מקילין ואין מחמירים תרי חומר' חומר' דרש"י וחומר' זו כשכולם מסבלים וכן כשאין חשש שקידש עכשיו לא מחמירי' חומרא דתוספות וחומר' זו אף על גב דכתב בת"ה דעיקר כתו' וכן היכא דנוהגים לקדש תחת החופה ומברכים ברכת הארוסין לא חיישינן לסבלונות מהרי"ק שורש קע"א וכן כ' בד"מ בשמו וכ"כ ב"ה:

כב

חוששין לכתובה. אפילו לא שדיך וכן רש"י לא פי' כאן דאיירי בשדיך:

כג

אף על פי שלא הגיע לידה. ובטור איתא ולא הגיע דוקא לא הגיע דאם הגיע אז הוי ודאי קידושין ואם לא הגיע אז הוי חשש קידושין ודוק' בידוע שנכתב מדעת שניהם ואם שדיך חוששין אפילו לא נכתב מדעת שניהם ועיין ב"ח:

כד

ואם דרך כל אנשי העיר וכו'. אפילו אם שלח ג"כ סבלונות לא חיישינן במקום דכולם מסבלים וכן הוא למ"ש הרמב"ן דסוגי' זו קאי על הסוגי' דלעיל דשלח לה סבלונות ש"מ אפי' נמצא כתובה ושלח לה סבלונות נמי לא חיישינן באתרא דכולם מסבלין והדר מקדשין:

א

אע"פ כו'. עתוס' שם ד"ה ה"ג ור"ח כו' וכ"ה גי' הגאונים:

ב

אף ע"פ כו'. כפירש תוספת שם ד"ה חוששין כו' דלפירש"י דוקא בעדים כנ"ל סי' מ"ב ס"ב וערש"י שם ד"ה חוששין לסבלונות כו':

ג

ומקום שנהגו כו'. שם מסבלי והדר כו':

ד

ורש"י פירש כו'. וכ"מ בגמ' שם וכי קמשדר סבלונות אדעתא כו' ושם א"ד א"ר מנא אמינא כו' הא בעלמא כו' וערשב"א ור"ן שיישבו קושית תוספת הנ"ל וב' הר"ן וש"פ דנקטינן כחומרי שניהם וז"ש בהג"ה ולכן כו' ויש כו':

ה

וכ"ז כו' וכ"ש כו'. כמש"ש ו' א' ואי דיהיב ליה ושתק ה"נ כו' א"ד למלאכה כו':

ו

וכ"ז מיירי כו'. רש"י שם ד"ה הנ"ל ועתוס' שם ד"ה חוששין וכמ"ש ו' א':

ז

י"א דכל כו'. ממש"ש בכתובות כ"ג א' מ"ד אם איתא דמקדשה כו' קמ"ל כו' והטעם שירא שלא ינוחו אותם וכמ"ש בקידושין נ' א' וצריכא כו' בהאי אתרא כו' משא"כ כה"ג דשדך בפרהסיא למה יקדש בצינעה וכ"ש דלא חיישי' שמא קדש כבר קודם שידוכין דלמא שדכה אח"כ וזהו לפירש תוספת הנ"ל והגאונים וע' מהרי"ק שם סי' ק"ע:

ח

חששא כו'. ממש"ש מ"ד לא ניחוש למיעוטא ל"ק מ"ד זיל בתר רובא כמ"ש בכל מקום אלא דודאי אזלינן בתר רובא וכ"ש דאיכא כאן חזקה עמה חזקת פנויה דאפי' ר"מ לא חייש כה"ג כמ"ש ביבמות קי"ט ב' אלא חומרא בעלמא הוא משום חומרא דאשת איש וכמו מים שאל"ס וכמש"ש אם נישאת לא תצא כן הוא כאן וכן מקילין בספיקא כיון שאינו אלא חששא בעלמא וע' ברא"ש דקדושין שם ובתוס' דבכורות כ' ב' ד"ה חלב ונן י"ל בההיא דמשאל"ס כולי אבל הרשב"א ור"ת כתב דכאן הטעם משום דבדבר התלוי במנהג לא אזלי' בתר רובא שמא הוא מאותן המיעוט ומ"מ דבריו אמת כו'.

ט

י"א כו'. כ"ה בפירש"י שם ד"ה הנ"ל:

י

ואפי' למ"ד כו'. כיון דבלא"ה כאן אינו אלא חששא בעלמא כנ"ל וכ' מהרי"ק השליחות צריך ע"י עדים אבל אם נתן בפני עדים כיון דתחלת השליחות לא היה כן אין לחוש:

יא

י"א דכ"ז כו'. עב"ש:

יב

י"א דבמקום כו'. כמש"ש מ"ד ב' שארית ישראל כו' וכ"ש כאן חששא בעלמא:

יג

וכ"ז מיירי כו'. דתרי חששא לא חיישינן להחמיר נגד רובא וחזקה. שם:

יד

אם דרך כו' ואם כו' כמש"ש באתרא דמקדשי כו' היינו מקצת כמו בסבלונות והא דפריך פשיטא ר"ל כבר השמיענו בסבלונות והבעיא לא היתה אלא באתרא דכולהו כתבו והדר מקדשי כי שטר כתובה יש יותר לחוש מסבלונות וז"ש אמר ליה וכי מפני כו' ואי מקצת מקדשי קודם מאי קשי' ליה וכי גרוע מסבלונות וזה שפריך פשיטא דבכה"ג לא איבעיא לן ונסתלקה בזה קושית מהרי"ק ע"ש:

א

אעפ"י שלא שלח הסבלונו' בעדי'. לכאו' משמע שאין כאן עדים רק שהם מודים ששלח לה סבלונות ויש לדקדק אם הם מודים בסבלונות ואינם מודים בקידושי' למה לא נאמ' הפה שאסר הוא הפה שהתי' ונ"ל דהוי כמגו במקום עדים ואין לומר דמיירי שלא היו עדי' בשעת נתינ' ובשעת שלוח היה עדים (הג"ה וכן משמע קצת מדלא קאמר וי"א אעפ"י שלא ראו עדים) דזה אפי' לדע' רש"י חוששין כמבוא' בסמוך בסעיף זה ועיין בת"ה סי' ר"ז כי מאחר שמנהג לקדש קודם סבלונות לפי' ר"ת הטוען תמורת המנהג אפי' במיגו אינו נאמן:

ב

ויש לחוש לשני הפירושי' להחמיר. בפי' ר"ח יש שני חומרות שא"צ עדים בסבלונו' וגם חוששין למיעוט שמא נתקדש' כבר וחומר' דרש"י אף שיש עדי' שלא קדשה כבר כמ"ש לפני זה ולפי מ"ש גם לרש"י א"צ רק עדי' בשליח לא בנתינת הסבלונות:

ג

אם פי' בהדיא ששולח לשם סבלונות. ואם אומר משום אהבה וחבה או כיוצא בו חוששין לקידושין ועיין שם במהרי"ק:

ד

שהחתן שלח להכלה. כלומר ואין ל' חתן וכלה מורה על קידושין דגם משודך ומשודכת נקראים חתן וכלה בל' העולם:

ה

י"א דכל סבלונות ששלח מיד אחר השידוכין יום או יומים. המעיין בגוף התשובה יראה דאין למדין מכלל זה רק שהוא כתב כן בנדון שלו מטעמים שכתב בסי' ק"ע וקע"א ובמקום דלא שייכי הני טעמי' אין לדין זה מקום לדעת רש"י:

ו

ואפי' שלח לה אח"כ ג"כ. דין זה לא הוציא מתשובת מהרי"ק דאדרבה המעיין בגוף התשובה דף רמ"ה תחלת ע"ד יראה בהדיא להפך שכתב בסי' קע"א וזה לשונו בארתי דעתי שלא החלטתי להתיר רק אותן סבלונו' הנעשו' אחר הקנין וכו' וסיים בדבריו בסוף העמוד הנ"ל אם יזדמן דרך מקרה שהחתן ישלח סבלונות לכלה לאחר זמן בלא עת וזמן קבוע וכו' שבזה יש להחמי' יותר ויות' כאשר גליתי לחבירי עיין שם בגוף התשובה ודין זה שכתב הרב העתיק אותו מדברי הרשב"א סי' אלף ק"פ ולמעשה יש להחמיר כמו שכתב מהרי"ק:

ז

וכל חשש' דסבלונות וכו'. מל' זה משמע אפי' לגיר' רש"י דאין חוששין לסבלונות רק באתרי דרובא מקדשי והדר מסבלי אפ"ה אם נשאת לא תצא אבל המעיין בגוף התשובה דף קמ"ז ע"א יראה שהוציא דין זה מדברי התוספו' דמדמין האי דחוששין למיעוט לגיר' ר"ח להא דחוששין למיעו' דנמלטין גבי מים שאין להם סוף וע"כ פסק דבשניהם לא תצא אף דמיעוט נמלטין כו' לא שכיח לגמרי ומיעו' דמקדשי והדר מסבלי שכיח קצת מ"מ יש כאן חזקת פנוי' אבל כל היכא דאיכא רובא דמקדשי והדר מסבלי ואפי' מחצה על מחצה אפי' אם נשאת תצא ולא אזלינן בספיקא להקל:

ח

דאם לא שלח לה הסבלונות בעדים. כלומר וגם לא נתן השליח הסבלונות בפני ב' עדים וגם דין זה לא קאי רק היכא דהמיעוט מקדשי והדר מסבלי אבל במקום דרובא מקדשי והדר מסבלי אז חוששין לע"א בסבלונות כמו גבי קידושין עיין בגוף התשובה:

ט

ויש מחמירין אם שלח בעדים אף על גב וכו'. הטעם דבשע' חיילות קדושין לא בעי עדים דהא אמרי' בגמ' עידי יחוד הן עידי ביאה אף על גב דהביאה היא הקדושין והעדי' אינם רואין הביאה הואיל ורואים היחוד שמתוך היחוד יבואו לידי ביאה חשוב עדות ה"ה שליח סבלונות דבודאי עשו השלוחי' שליחותן ונתנו לה כאשר צוה המשלח ועיין שם בת"ה מבי' דעת הר"י והר"א ממיץ דלא בעי כלל עדים אפי' בשלוח הסבלונו' היכא דמנהג פשוט הוא לשלוח סבלונו' ושלח לה סבלונו' אנן סהדי דשלח לשם קידושין ועדיף סבלונות מקידושין ממש דק"ל המקדש בלא עדים אין חוששין לקידושין משום דליכא למימר אנן סהדי אבל בסבלונות דאנן סהדי דודאי שלח לשם קידושין הוי כמו המקדש בעדים:

י

רק אחר מקבל להם אין חוששין להם. המעיין בגוף התשובה סי' ק"ע דף ק"מ ע"א יראה דלא כתב זה רק לסניף לדבריו הראשוני' שכתב דאין לחוש למיעוט שמא מקדשי והדר מסבלי גם במקו' דלא שייך לומר דמחמת כסופא אינה מקבלת כמו שכתב שם הרב ועיין בת"ה כתב בשם א"ז דסבלונות י"ל אפי' קבלה אשה אחרת דדילמ' שליח שויתה כיון שכבר קבלה קנין על הקנס וכ"ש אם קבל אביה דיש לחוש לפרש"י עוד כתב דלפר"ח אפי' קבלה הסבלונו' קטנ' אחת שאינ' ראוי' להיות שליח דמ"מ יש לחוש שכבר נתקדש' והא דלא קבל' הסבלונו' בעצמ' מחמת כסופא עשתה עיין שם:

יא

ודלא כיש מי שהחמיר. המחמיר הזה הוא הגאון מהר"ר שכנא ז"ל ומבוא' בתשוב' שלו דהתם היה המעש' שהחתן טען ברי שלשם קידושין נתן וגם הרב בעצמו פסק בסמוך דדוקא דהחתן אינו אומר דלשם קידושין שלח אז אין חוששין לסבלונו' וא"כ בנדון דהגאון מהר"ש הנ"ל ראוי להחמיר ועוד כי הגאון מהר"ש הבי' ראיה שמדינו' שלנו הם אתרא דלפרקים מקדשי והדר מסבלי וכתב שמעש' אירע בימיו בפוזנ"א והצריכ' הרב מריה דאתרא מוהר"ר מענדל פרנק גט עיין בתשוב' שהאריך:

יב

שעשה איסור וכו' ששלח בשבת או שיש חרם וכו' שמא הם קידושין. וכלומר ואין לחוש לדעת רש"י אבל לדעת ר"ח משמע דחיישינן שמא קדשה כבר אבל המעיין בגוף התשובה יראה דגם לדע' ר"ח אין לחוש דאם איתא דקידש' בעשר' קלא אית ליה אבל בחלוקה הראשונה דשלח סבלונות בשבת יש לחוש דשמא קדשה קודם שבת לדעת ר"ח:

יג

רק אבי החתן שלח. נראה אם אבי החתן נתן הסבלונות לשליח במעמד החתן והחתן שתק או שאמר הוליך זה לכלה בשם החתן ודאי זיכה לו הסבלונות וכבר נתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ד' בא' שגילה דעתו לשדכן שחפץ באשה פלונית והלך השדכן וקדש' וכן נתבאר לעיל בסימן ל"ה סעיף ה' אם הרצה האב לפני הבן ושתק הבן אמרינן דשתק הבן מחמת כסופ' וקידושי האב הוו ספק קידושין א"כ פשוט באתרא דרוב' מקדשי והדר מסבלי דיש לחוש לקידושי האב ואפילו למיעוט אפשר יש לחוש לגי' ר"ח והריב"ש לא כתב רק דק"ל כרבינא (קדושין דף מ"ה ע"א בעובד' דבי תרי דשתו חמר' הועתק לעיל בדברי המחבר סימן ל"ה ס"ק י"ב) דלא חיישינן דלמ' שליח שויא או ארצוי קמיה אבל אם באמת ארצויי קמי' ודאי חוששין לסבלונו':

יד

לא חיישינן כולי האי. כלו' די לנו אם נחמיר בקול בקידושין גמורין או בודאי שליחות וסבלונות אבל לצרף שתי חששות ולחוש לקלא דסבלונות כולי האי לא חיישינן:

טו

האידנא נהגו וכו'. הטעם משום דכולהו מסבלי והדר מקדשי והוא מנהג קבוע ביניהם והטוען תמורת המנהג אינו נאמן:

טז

נידון כמחצה על מחצה. נראה דמיירי ששאר עיירות הסמוכות לה חלוקו' במנהגיה' וע"כ עיר חדשה נידון כמחצה ע"מ אבל עיר חדשה במלכות א"י או בשאר ארצות אשר אין חוששין לסבלונות למה תשתנה העיר החדשה מכלל המדינה:

יז

דיש להחמיר. אפי' במקום דכ"ע מסבלי הטעם משום שמהר"ם כ' מי יכניס עצמו לידע מנהג המקומות דאולי יש מיעוט דמקדשי והדר מסבלי ועיין בתשובת מהרי"ק מ"ש על דברי מהר"מ:

א

כגון ששלח בשבת. עיין בס' בית מאיר שתמה מזה על המג"א סי' ש"ו ס"ק ח"ו דמסכים לדעת המרדכי שם ומסיים וצ"ע מה שנוהגין ליתן במתנה כלים לחתן הדורש בשבת יעו"ש דלדבריו השילוח לבד זולת הקידושין אית ביה איסור שבת וא"כ הכא מה ראיה יש שלא קידש. והאריך בזה לדחות דברי המג"א הנ"ל. רק דהעיקר לדינא כדעת הר"ן ע"ש:

ב

אבל בקלא דסבלונ' עיין במל"מ פ"ט מה' אישות דין כ"ב:

ג

וי"א דיש להחמיר כו' והחתן אינו אומר כו' עיין בתשו' קהלת יעקב מהגאון מקראלין סי' י"ח ע"ד האיש ששידך אשה בקנין והתקשרות כנהוג ואחר כך נודע שהמשודך רע מעללים ויש לו שתי נשים כו' וחזרה בה מהשידוך והוציא המשודך קול שתיכף אחר השידוכין נתן לה ד' זהו' וטוען שאמר לה שנותן בתורת קדושין (ע"ל סי' כ"ז ס"ה) והיא מכחשת ואומרת שלא שמעה מפיו כלל לשון קדושין וכן אחד מהעדים שהיה שם אמר שהי' מתכוון לשמוע אולי יערים להזכיר לשון קדושין ויודע בבירור שלא אמר כלל גם שאר העדים שהיו שם אומרים שלא שמעו כלל לשון קדושין ובין כך נמלט האיש ולא נודע מקומו והאשה עגונה והיא ילדה ורכה בשנים. והאריך בזה לבאר כל פרטי דין חוששין לסבלונות מדברי הראשונים ז"ל ומסיק למעשה אין בידינו להכריע בין אבות העולם ונקטינן כדברי כולם להחמיר כמ"ש האחרונים אבל כבר כתבו דהאידנא ליכא אפי' מיעוט מקדשי והד"מ ואין פוצה פה לחוש לסבלונות רק הרמ"א ז"ל כתב לחוש לכתחלה כשהוא אומר שכוון לקדושין אם לא שיש עוד צד להקל. ובודאי שהוא חומרא בעלמא דדיבורים לא מעלה ולא מוריד כיון שהיא מכחישתו כמבואר במשנה האומר לאשה קדשתיך והיא אומרת לא קדשתני היא מותרת בקרוביו כו' ועוד דהכא נמי איכא צד להקל כיון שנתן לה תיכף בעת התקשרות וידוע שלא היו קדושין קודם כו' בפרט שהוא אומר שאמר לה בפירוש הרי את כו' ועד א' מכחישו שנתכוון לשמוע ולא אמר כלום וכן העד השני לא שמע כלום וניכרין הדברים שמשקר וגם כיון שלא שמעו כלל העדים הוי קדושין בלא עדים אף לדבריו. ועוד נראה לומר דבזמנינו שנוהגין הכל לכתוב קשורי תנאים ולקבוע זמן החתונה וגם כותבין מתנות קטנות להכלה כנהוג ובעת הקישור כותבין בח' וקנס ודאי אין שום מקום לחוש לסבלונות דמבואר בראשונים דעיקר חששא הוא משום דלא שדי אינש זוזי בכדי ומתיירא לשלוח קודם פן תחזיק סבלונותיה כשתחזור בה לכן מקפיד לקדשה קודם משא"כ בזה"ז דאין מצוי כלל לחזור משידוכין מחמת חו"ק וסמכה לשלוח סבלונות כאשר הוא מנהג פשוט לשלוח אף מתנות מרובים ואין חוששין לחזרה (לענ"ד אין זה סניף היתר כלל לנדון זה שהמשודך יודע בעצמו שהוא רע מעללי' ובודאי כשיתוודע להאשה תחזור בה ולא יהיה עליה חו"ק כלל כמבואר בש"ע סי' נו"ן ס"ס בודאי לא סמכה דעתיה על ההתקשרות. אך הוא סניף היתר על נדון אחר) ועוד יש לדמות נדון זה לעובדא שהובא בש"ס (ב"מ דף ק"ד ע"א) דהלל הזקן היה דורש לשון הדיוט במעשה ואלכסנדר' של מצרים שבקשו לעשות בניהם ממזרים ואמר הביאו לי כתובות אמכם כו' כ"ש בנ"ד שאין שום קצת רמז קדושין שיש לסמוך על מה שתיקנו הגדולים לכתוב בהתנאים שהחתן ישא את הכלה בחופה וקדושין כדמו"י וקובעין זמן להחופה ודאי אין לחוש שעשה מעשה לסתור דברי התנאים המפורשים ולא גרע מלשון הדיוט ועיין בתשב"ץ ח"א סי' קל"ג שחקר בזה במקום שיש תקנה שלא לקדש רק תחת החופה והביא מגמרא זו ובנ"ד יש עוד סניפים אלא שאין צורך כ"כ דנראה פשוט להתירה אשה זו להנשא לכל מי שתרצה ובפרט במקום עיגון שהמשודך ערק ואזל לעלמא עב"ד ע"ש:

א

סי' מה ס"ג חוששי' לכתובה. נ"ב ואם הכתובה אינה מקויימת. והוא טוען מזוייף ולא קדשתי אותה. מבואר בחי' רשב"א קדושין דס"ה דנאמן ומותר בקרובותי' ע"ש:

א

מקום שנהגו לשלוח כו' מה שיש לדקדק בלשון סעיף זה אכתוב בס"ס זה בענין מחלוקת שבין רש"י לתוספות בשם ר"ח הוא בענין זה דלרש"י הוה החשש דהסבלונות בעדים עצמם הם הקידושין וזהו במקום דמקדשי ואח"כ מסבלם ולר"ח החשש כיון שמסבל והוא באתרא דמקדשי והדר מסבל חיישינן שמא כבר קדשה והלכו העדים למ"ה וכתב הטור נ"מ דלרש"י אין חשש אלא אם (חשש) [צ"ל שלחה] בעדים דאלו בלא עדים אין שייכות קידושין וכתב מהרי"ק שורש כ"ח ואפי' עד א' לא מהני ולר"ח אפי' אם (לא) שלח בעדים הסבלונות חיישי' שמא כבר קידש בעדים וממילא אם יש עדים שלא קידש ולא שלח לקידושין כבר אין חשש מכח הנהו סבלונות עוד יש פלוגתא בין רש"י לר"ח בגירס' בגמרא דלרש"י ברוב מסבלי תחלה אזלינן לקולא ולר"ח דוקא באם כולי מתא מסבלי תחלה לא חיישינן אבל אם המיעוט מקדשין תחלה חיישינן למיעוט משום חומרא א"א ומסקנת הטור כחומרא של שני הפירושין האלו וכתב הרשב"א בתשו' הביאה ב"י דלשני הפירושין אין חשש מחמת סבלונות אלא א"כ שידך תחלה דאל"כ לא הנחת בת לאברהם אבינו דאין זה נזהרות מלקבל דורון מיד איש או שלוחו עוד יש נ"מ בין רש"י לר"ח דלרש"י אם אומר בפי' בשעת הסבלונות שהוא שולח אותם לשם סבלונות אין חשש ולר"ח יש חשש:

ב

אף על פי שלא שלח הסבלונות בעדים משמע אפי' במקום שאין שם אלא מיעוט דמקדשי וה"מ חוששין אפי' בלא עדים והיינו אפי' אם שניהם מודים שלא היו שם קידושין וכן משמע דברי הטור שכתב ויצא קולא מתוך פר"ח שאם יש עדים שלא קדשה אחר השידוכים שאין חוששין כו' משמע דוקא צריך עדים לזה אבל לא מהני אם שניהם מודים והיינו אפי' במיעוט מקדשי וה"מ דהא מסקנתו להחמיר גם בזה אלא דמדברי ת"ה סי' ר"ז לא משמע הכי שהרי כתב וז"ל תו נראה דאף לר"ח אם יאמר השולח סבלונות אפי' בשבועה וכן המשודכת שלא קדשו כבר לא מהימנא ודוקא עדים מהימנים כמ"ש אבן העזר דלפי' ר"ח איכא עדים שלא קדשה כבר מהני משמע דינהו גופייהו לא מהימני וכן נראה דכיון דפסקו רבנן למלתיה דחיישי' באתרא דמקדשי וה"מ שמא קדשה כבר לא מהימן נגד מה דקים להו לרבנן וכה"ג כתב בא"ז ביבמות גבי בועל שפחתו דבכ"מ שהכריעו חז"ל את דעתו שלכך נתכוונו אינו נאמן לומר לא נתכוונתי לכך ותו כיון דמנהג דמקדשי וה"מ א"כ אי מהמנינן ליה שלא קדשה כבר ואפ"ה הוא מסבל והיינו תמורת המנהג והטוען תמורת המנהג אפי' במגו אינו נאמן עכ"ל הנה דלשני הסברות שזכר אין חשש במיעוט דמה שכתב תחלה שהכריעו חז"ל את דעתו שלכך נתכוין אינו נאמן כו' זה אין שייך באתרא דמסבלי וה"מ שהרי אנו רואין שאין הדיעה כך לרוב אנשי העיר אלא שמצד החומרא חוששין בזה לחוש למיעוט וכ"ש למ"ש אח"כ שעיקר מה שאינם נאמנים הוא מצד שהוא תמורת המנהג וזה אין שייך במיעוט וכ"כ בתשובת רש"ל סי' כ"א שמוכח ת"ה בזה אין להחמיר במיעוט דמקדשי וה"מ וז"ל נהי דחוששין למיעוט היינו מן הסתם אל אם אמר להדיא דלא קידש פשיטא דאין חוששין כלל עכ"ל וגדולה מזו כתב סי' ק"א אם היה אצל הסבלונות ע"א אין חשש דאפי' למאן דמחמיר בקידושין בע"א מ"מ כאן בחשש של סבלונות אין להחמיר כלל וכן הכי רמ"א בסמוך בשם י"א דאם לא שלח הסבלונות בעדים כו' ואף לי"א השני שמבי' רמ"א ויש מחמירין כו' מ"מ מודים אם לא היה עדים לא בשעת השליחות ולא בשעת הנתינה דאין חשש וא"כ יש תימ' על שהעתיק רמ"א כאן אפי' שלא שלח הסבלונות בבעדים וגם הטור שכתב דלפר"ח בעינן עדים שלא קידש משמע של מהני הודאת איש ואשה ואפשר דהיינו דוק' ברוב מקדשי וה"מ דאע"ג דכתב אח"כ לחוש לחומרת שני הפירושין מ"מ תרי חומרא בפעם א' לא מחמרינן דהיינו דיש לחוש למיעוט ועו' חומרא דלא יהי' נאמנין מאן יימר לן דכולי האי מחמרינן בפרט שכתב מהרי"ק בסי' ק"א דרוב הפוסקים לא מחמירין במיעוט אפי' ביש ב' עדים בסבלונות ותודאין הוכחה מדברי הטור להחמיר שאין להאמין להם בהודאתם דה דנקט שאם יש עדים שלא קדש' היינו אם אומר שקדש' בודאי כבר ולא בסתם ותו דאפשר דהודאת הצדדים הוי כמו עדים כדאיתא בריש ב"מ בזמן שהם מודים או שיש עדים כו' משמע דשני אלו שווים והטור חדא מנייהו נקט ועפ"י פי' זה נר' לתרץ מ"ש הב"י וז"ל ודברים אלו צ"ע דאי מיירי שלא היו שם עדית בשעת שליח סבלונות מ"מ איכ' למימר לר"ח דלמא קדש' קודם הסבלונות בעדים ואי מיירי דאיכא עדים ג"כ של קדשה קודם לכן א"כ אפי' באתרא דמקדשי וה"מ נמי ואפשר ליישב דר"ל של יה שם עדים בין השידוכים לסבלונות וא"כ ליכ' למיחש דקדש' כבר וגם הוא באתרא דמסבלי וה"מ א"כ גם ליכא למיחש דלמא קדש' בסבלונות אלו לרש"י דלא חיישינן למיעוט' כנ"ל ליישב דבריו אבל גם זה אינו נר' דדלמא בזה הלכתא כר"ח דחיישי' למיעוט' וחיישי' לסבלונות כרש"י כי אין הדינים תלוים זה בזה ונוכל להחמיר בשתיהם עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' דכיון דמסבלי וה"מ א"כ גם ליכא למיחש דלמא קדש' בסבלונות אלו לרש"י דלא חיישינן למיעוט' כנ"ל ליישב דבריו אבל גם זה אינו נר' דדלמא בזה הלכתא כר"ח דחיישי' למיעוט' וחיישי' לסבלונות כרש"י כי אין הדינים תלוים זה בזה ונוכל להחמיר בשתיהם עכ"ל ומו"ח ז"ל כ' דכיון דמסבלי וה"מ אין לחוש לפר"ח אלא דמ"מ לעז איכא (לפירש"י) וכל היכא דליכא עדות לא חיישי' כלל לשום לעז והנה דחקו מאו' בפי' הדברים ובאמת הם כפשוטה לפי מה שהוכחנו במיעוט מקדשי וה"מ יש להקל בלא עדים אלא הם נאמנים גם הרשב"א מיירי בזה דמ"ש באתר' דמסבלי וה"מ פירושו דרוב האתר' כך אבל המיעוט מקדשי וה"מ וכיון דליכא עדים בסבלונות אין חשש כלל דלרש"י אין חשש כיון דאין עדים לא שייך קידושין מכח סבלונות דאין קידושין בלא עדים ולר"ח ג"כ אין לחוש שמא קדשה כבר כיון דאין עדים לא שייך קידושין מכח סבלונות דאין קידושין בלא עדים ולר"ח ג"כ אין לחוש שמא קדשה כבר כיון דאין עדים בסבלונות הפה שאסר ואמר ששלח סבלונות הוא הפה שהתיר במה שאמר שלא היה כאן קידושין כלל וזה דוקא במיעוט מקדשי וה"מ כנ"ל נכון ועיקר להלכה ולמעשה בס"ד וראיתי למו"ח י"ל להחמיר אפי' באין עדים כלל אלא הודא' פיהם לחו' יש להחמיר ולא נחית למה שזכרנו:

ג

דרך מקר' פי' כל שאין מקפי' לקדש תחלה מחמת שאין מאמין לה הסבלונות אלא מקדים לקדש מחמת שלא תתחרט האשה כן הוא במהרי"ק סי' קע"א:

ד

אבל בלא שדוכין דא"כ כ"א יאמר על כל פנוי' שלשם שדוכין שלח וזה אפי' לר"ח כמו שזכרנו בשם הרשב"א:

ה

וכל היכא דחיישי' אפי' אמו שניהן כו' האי כל לאו דוקא הוא דבמיעוט מקדשי וה"מ מהני אם אמרו שניהם וליכא סהדי בסבלונות:

ו

יום או יומים דבזמן קצר כזה אם איתא דקדשה ה"ל קלא:

ז

אע"ג דלא היו עדים בשעת נתינה כו' כיון דעכ"ר הוו בשע' שנתן לשלי' הסבלונות אמרי' חזק' שליח עושה שליחותו וה"ל כקידושי ביא' דודאי אין עדים על הביאה אלא כיון שיש עדים על היחוד לשם קדושין אמרינן דהוה כאלו רואין את הביאה שהי' נסת מן היחוד ה"נ בזה שהתחלת נתינ' הסבלונות הי' ע"י עדים א"צ אח"כ לגמר הנתינה דהיינו לאשה:

ח

שעשה איסור כולי הרב רמ"א כלל כאן איסור שבת ואיסור מחמת חרם בהדדי ואינם שוים דלענין שבת צ"ל דהשידוך נעשה סמוך לשבת ממש שואח"כ בשבת שלח סבלונות דבזה אין חשש לא לרש"י ולא לר"ח דכאן לא נעשו בודאי קדושין בזמן השידוך דהא שבת הוא וכה"ג מפורש במהרי"ק בסוף סי' קע"א דמיירי בכה"ג ורמ"א העתיק בקיצו' דמשמע אפי' נעשה שידוך מזמן קדום אלא ששילוח הסבלונות הי' בשבת וזה ודאי יש חשש לר"ת דשמא כבר קדשה קודם השבת ובאיסור דכחם אין חשש דרש"י ולא דר"J כלל דודאי לא היה קדושין מקודם ולא עכשיו ע"י סבלונות ומ"ש אין חוששין בסבלונות שמא הם קדושין היינו לצדדיו דבאיסור שבת יש עכ"פ חשש לפר"ח ובאיסור חרם אין חשש כלל ובתשו' רמ"א סי' ל' כתב דאם היה הסבלונות שאולים הוה כמו בדבר איסור בזה ואין חשש שמא הם קידושין כזה לרש"י:

ט

כתב לה כתובה אע"פ שלא הגיע כו' דאלו הגיע ליד' פשיטא דחוששין דאין דרך לכתוב כתובה קודם קידושין וכתב הריטב"א דאין חוששין אלא א"כ אמרו שניהם לסופר לכתוב וכתב' מדעת שניהם עכ"ל משמע דהיינו דוקא בדל שדיך דאי בשדיך אפי' כתבה מדעת א' מלבד ומ"ש ואין דרך כל אנשי העיר שכותבין כתוב' קודם הקידושין אין חוששין כתב הריטב"א אפי' שלח לה ג"כ סבלונות אין חשש באתרא דמסבלי והדר מקדשי: