א
המקדש את האשה על מנת שאין עליה נדרים ומומין ועל מי להביא ראיה אם נמצאו ובו ז סעיפים:
המקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים ונמצא עליה אחד מג' נדרים אלו שדרך בני אדם להקפיד עליהם שלא תאכל בשר או שלא תשתה יין או שלא תתקשט במיני צבעונים אינה מקודשת (ואינה צריכה גט) (טור) וה"ה לנדרים שבינו לבינה דהוי בכלל נדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם נמצא עליה נדר חוץ מאלו אע"פ שהוא אומר מקפיד אני אפי' על זה ה"ז מקודשת ואם אמר לה ע"מ שאין עליך כל נדר אפי' נמצא שנדרה שלא תאכל חרובין אינה מקודשת ויש מי שאומר שחוששין שמא תלך אצל חכם ויתיר לה (ולכן אסורה להנשא בלא גט):
ב
היו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתירה מקודשת ואפי' היא אשה חשובה בד"א שהתירה חכם קודם שנודעו לבעל אבל אם נודעו לבעל קודם שהתירה מיד נתבטלו הקידושין ויש מי שאומר שאם היא אשה חשובה אפי' אם מקודם שנודעו לבעל התירה חכם היא ספק מקודשת (ואם קדשה ע"מ שאין עליה נדרים ובעל סתם ע"ל סימן ל"ח סעיף ל"ה):
ג
המקדש את האשה על מנת שאין בה מומין ונמצאו בה א' מן המומין הפוסלים בנשים אינה מקודשת נמצא בה מום אחר חוץ מאותם המומין אע"פ שאמר מקפיד אני אפי' על זה הרי זו מקודשת:
ד
ומה הן המומין הפוסלים בנשים כל המומין הפוסלים בכהנים פוסלים בנשים ויותר עליהם בנשים ריח רע וזיעה וריח הפה (וי"א דאף ריח החוטם) (מרדכי בשם הרמ"ה) וקול עבה ודדיה גסים מחברותיה טפח וטפח בין דד לדד ונשיכת כלב ונעשה המקום צלקת פי' שנתרפאה המכה וקרם עליה עור ולא נשאר אלא רושם המכה ושומא (פי' וורואה בלע"ז רש"י) שעל הפדחת אפילו היתה קטנה ביותר ואע"פ שאין בה שיער וזו היא השומא שיתירה אשה על הכהנים והיא שעומדת תחת כיפה שבראשה פעמים נראית ופעמים אינה נראית שאם תמיד נראית הרי ראה ונתפייס ואם תמיד אינה נראית אינו מום: הגה ואם יש מרחץ בעיר אפילו מומין שבסתר אין מבטלים בד"א כשדרך הבנות לילך למרחץ בגילוי אבל במקום שאין הבנות הולכות למרחץ רק בלילה ובהחבא אפילו מומין שבגלוי מבטלין נכפה אם הוא לזמן קבוע הוי מום שבסתר ואם אינו לזמן קבוע הוי מום שבגלוי (וע"ל סי' קט"ז עוד מדיני מומין) י"א דנכפה וריח הפה אין חילוק בין מרחץ בעיר או לא (ר"י נתיב כ"ג):
ה
המקדש אשה סתם ונמצאו עליה אחד מן המומין הפוסלים בנשים או נמצא עליה אחד מנדרים שדרך בני אדם להקפיד עליהם הרי זו מקודשת מספק:
ו
קידשה ע"מ שאין בה מומין והיו בה מומין והלכה אצל רופא וריפא אותה אינה מקודשת אבל אם התנה האשה (ע"מ) שאין בו מומין והיו בו מומין והלך אצל רופא ורפאו ה"ז מקודשת שאין גנאי לאיש במומין שכבר נרפאו והאשה אינה מקפדת על זאת:
ז
קידשה ע"מ שלא יהיו בה מומין ונמצאו בה מומין וריפאן הרופא הרי זו מקודשת למפרע:
באר היטב אבן העזר
ל״ט
א
מקודשת. ואם רוצה למחול חלין הקדושין למפרע וא"צ קדושין אחרים עיין ב"ש:
ב
לבינה. לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי"ד סי' רל"ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצא בהם שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ח"מ והר"ן:
ג
אחר. אפשר אם אמר בפירוש ע"מ שאין בה כל מום אז אפי' שאר מומין מעכב כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר ב"ש:
ד
בכהנים. עיין ברמב"ם הלכות ביאת מקדש פ"ח. ואשה המשתנת במטה תמיד. או מצורעת פסק הב"י דהוי מום. ובד"מ הניח בצ"ע ובט"ז כתב דצריך ליתן לה כתובה אבל יוכל לגרשה בע"כ אפי' בזמן הזה דאיכ' חרם ר"ג וע"ל סי' קי"ז ס"ה. ואיש המשתין במטה כתב בבאר שבע דף קי"ב ע"ב דלא הוי מום עיין בה"י. אם יש לה חטטין בראשה אם הם רבים מומין יחשבו ואם הם מעט מזער אפשר שדרך נשים כך ולא חשיב מום הראנ"ח ח"א סי' ק"ב:
ה
ונתפייס. ויש להחמיר אפילו במומין שבגלוי דכל שלא נכנסה לרשות הבעל יש לומר שלא ראה. ב"ש. ע"ש שהעלה אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יוכל לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנשואין א"צ ליתן לה הכתובה א"כ אחר השידוכין פטור בלא קנס:
ו
נראית. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום. וכן צלקת אפילו אינה נראה. אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפנים ח"מ ב"ש:
ז
וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ ח"מ ב"ש:
ח
מספק. כתב הח"מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קדושין ודאי עיין ב"ש ובה"י:
ט
אותה. אפי' אם נתרפאת קודם ידיעת הבעל אפ"ה אינה מקודשת. ומיהו אם בשעת הקדושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם הקדושין מקודשת דלא התנה ע"ז. ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפה בילדותה הוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורעת ונכפה תחתיו ח"מ ב"ש:
י
וריפא'. ואם נודע לה ואח"כ נתרפא מסיק הח"מ אם נתבטל הקדושין. ואם הוא מתנה ע"מ שאין בו נדר ונמצאו בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה ב"ש ע"ש:
יא
למפרע. וח"מ כתב דהוי ס"ק ע"ש:
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
ל״ט
א
משנה כתובות דף ע"ב ע"ג וכדמפר' רבי יוחנן וכו' שם
ב
כדמפר' רב אשי שם
ג
הר"ן שם מפני שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם ועיין בי"ד סי' רל"ד איזה הם
ד
ירושלמי כתבוהו הרי"ף והרא"ש שם וכ"כ הטור והרמב"ם בפ"ז
ה
ר"ן שם מהירושלמי שם
ו
ברייתא שם דע"ד ע"ב וכרבי מאיר דאמר אדם רוצה שתתבזה אשתו בב"ד
ז
כרבא שם דלא מחלק בזה לדעת הרמב"ם שם בפ"ז שלא חילק בזה
ח
טור מדברי אביו הרא"ש שם
ט
הר"ן בשם הרמב"ן דמספקי' ליה שמא הלכה כרבא שמחלק בין אשה חשובה וכו' שם דע"ה ע"ב
י
לשון הרמב"ם שם ממשנה וגמרא שציינתי ברי' סעיף א'
יא
שם במשנה מבוארים בבכורות פ"י ופ"ז וברמב"ם פ"ו ופ"ז מה' ביאת מקדש
יב
ברייתא כתובות דע"ה ע"א
יג
מימרא דאמוראי וברייתות שם
יד
שם בברייתא וכדמפרש שם בגמ'
טו
כאוקימתא דרבא דתנא ספוקי מספקא ליה גבי ממונא לקולא וגבי אסורה לחומרא שם דע"ה ע"ב
טז
כברייתא קמייתא דאתי' כר"א וכתירוצא דרבא שם דע"ד ע"א
יז
בריי' שם דע"ה ע"א וכדמפרש שם בגמ' דאשה בכל דהו ניחא לה
יח
טור אעפ"י שבב"י תמה מחבר על הטור שפסק דין זה וסיים דלא ככל הנך רבוואתא מ"מ בספרו בדק הבית חזר מזה וכתב אבל אומר שלא יהא שפיר דייקינן הלשון לומר שאינו מקפיד בה אלא שלא יהיו בה אח"כ ולענ"ד יש להביא ראייה ממשנה נדרים דף ס' ע"א עד שיהא עד שיצא וק"ל והרב ב"ח כתב ענין אחר ע"ש
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
ל״ט
א
ויש מי שאומר ע' ח"מ וב"ש כ' אף שאין כונתה לקלקל רק לשם מצוה א"י מה סברה היא זו דליכא מצוה להתיר נדרה תקלקל עצמה ותהא באיסור א"א והעיקר כח"מ:
ב
כ' ב"ש וע' בש"ג כ' וכו' וא"י וכו' לפ"ר רציתי לומר דעת הש"ג הכי דלמה דמספקינן כרבא ממילא לדידן דקי"ל הוא נתן אצבע בין שניה אף באינה חשובה יש לספוק דהא ק' לרבא דבא' חשובה דאומר אי אפשי בנדרנית וידוע דזה ל"ש אלא בנדרי עינוי נפש וע' מהרש"ל שפי' דעיקר טעמו דיש לחוש שתדר תחתיו ע"ש שהוכיח שפיר ומקשית הגמ' ודלא כפ"י וא"כ מה בכך שתדור עוד הא יוכל להפיר וע"כ שחושש שתדיר ומתוך כעס יחרש לה ויהא מוכרח לגרש ולא ניחא לו באיסור קרובות וק' דת"ל לפ"ז אף באינה חשובה ליטען דלא ניחא לו למיהב לה כתובה וע"כ כמו דדחק למוקים בחד תנא לא כר"מ ולא כר"א דחק נמי למוקים כחד מ"ד דסובר היא נתנה ומוקים בב' טעמים חדא בחשובה וחדא בא"ח נמצא לסברת רבא לדידן דקי"ל הוא נתן אף בא"ח נמי הם ק"ס אמנם זה אינו דא"כ לכ"ע ק' אפי' באינה חשובה ואפי' הוא נותן מ"מ לטען דלא ניחא לו בקדו' מחמת דאין אדם טורח בסעודה ומפסידה דהיינו סעודת נשואין א"ו סברת רבא לבטל הקדושין אינה אלא באשה חשובה מפני הפסד קרובות ולא משום הפסד ממון לכן הפשט יותר כדפי' הב"ש:
ג
הרי ראה ונתפייס כ' ב"ש מיהו לדעת המרד' והגה"א כו' לכן נ"ל להחמיר אפי' מומין שבגלוי ור"ל שאם פשטה ידה וקיבלה קדו' מאחר צ"ג והמע' במרד' והגהת הרא"ש יראה להדיא איפכא דשימא על הפדחת סובר דאפילו ר"מ מודה דאמרינן ראה ונתפייס וכנראה כ' לתי' קושית תו' ד"ה וחכמים דילמ' הבריי' ר"מ היא וכן נראה דעת הטור להב"י שנראה גורס בהטור אין מומין שבגלוי ולא שאין דמשמע דוקא במומין שבגלוי מחלק בין דרכם לצאת ביום ובין אין דרכם כולי אף שבגלוי מבטלין מה שאין כן בשומא על הפדחת תמיד מקודשת משום דודאי ראה ושוב מדנראה להמרד' דשומא במקום דזמני מתחזי' היא בכלל שבגלוי הוקשה לו מה משני א"נ בעומדת ת"כ מ"מ לרבנן ק' הא הוי מום שבגלוי ולהכי ניידו תו' מזה וע' בפ"י ודחק לי' למוקי' למסקנה אך כר"מ וכ' ופירש ר"י דדוקא אחר נשואין וכו' ואפשר נמי דמצד הסברה כ' הכי ומ"מ מוכח דמוקים הבריי' דתנא הוסיפו שומא בשטוען בעודה ארוסה דאלו אחר נשואין הרי לרבנן אינו יכול לטען משום דקרי לזה מום שבגלוי ומסתמא הבריי' למסקנת רוב הפוסקים דארוסה ל"ל כתובה לעינן ביטל קדו' נאמרה וכמבואר במרד' שכ' אינה מקודשת אפי' יש מרחץ בעיר ומדדחק לשנוי בעומדה ת"כ ש"מ אבל על הפדחת מקוד' ודאי משום דודאי ראה ונתפייס ובל"ז מוכח מקושי' דראה ונתפייס דמקוד' ודאי דאל"ה אלא מכח זה יהיו ק"ס לא מקשה מידי דמ"מ הוצרך למתני הוסיפו שומא קטנה בשעומדת על הפדחת כדי שלא יהי' קדו' וודאי מכ"ז מוכח מתי' דעת המרד' נמי בעומדת על הפדחת להדיא מקודש' ודאי היא ואפילו בטוען ועודה ארוסה ואין מקום להחמיר לדעתי אמנם פשט לשון הרמ' משמע דאפי' עומדה על הפדחת להדי' נמי דאי אינה מקוד' שהרי התחיל וכ' ומה הן כו' ושומא על הפדחת ואפי' קרובה לשער ראשה דהיינו עומדת ת"כ ומשמע ומכ"ש רחוק מן השער שא"מ וכבר הניחו הר"ן בצ"ע וכן הה"מ תמה אלא שכ' מפני שסמך על שיתבאר פרק כ"ה שאם היה יודע המומן שאינו יכול לטעון טענת מומין וכשאמרו והא ראה ונפייס הוא לענין כתובה זה נראה לדעתו ז"ל עכ"ל והב"י תמה על הה"מ מי דחקו לזה ונימא דמכתו' נלמד לקדו' שאם הוא במקום שנוהגים הנשים כו' ראה ונפייס ואם הוא במקום שדרך להטמין אפי' אם השומא בפנים אינה מקודשת אלא שבבה"ב חזר וגמגם על שטת הטור ולמד מהרמ' דבקדו' אין לחלק ותפס הב"ש דברי הבה"ב עיקר וקירבם עם דעת הה"מ ולמד משניהם להחמיר אפי' במום שבגלוי ומדאמר דבריו הכי נראית דעתו דה"ה בשומא שעל הפדחת להדיא דינא הכי וכבר תמה הלח"מ על ל' הה"מ איך נראה סותר דברי עצמו ודחק בדברים שאין הדעת סובלם ואולם על הבנת הב"י בהר"מ וגם על הבנת ב"י ולח"מ וב"ש בהה"מ לע"ד יש לתמוה דבה"ב כ' מדלא חילק הרמ' בה"א נראה דעתו דסובר לענין קדו' אף שבגלוי מבטלים כמו שכ' שאין דברים הללו אמורים כ"א לענין אם תצא בל"כ אבל לא לענין ביטל קדו' וכן נראה מהרמ' שלא חילק ואם כן כונת הרמ' הרי לדעתו תמיד אף שבגלוי מבטלים הקדוש' ומותרת לעלמא שהרי כ' קדשה ע"מ ונמצא בה מומין א"מ ולא חילק ואיך אפשר לענין ממון נימא ראה ונפייס ומחויב בכתובה והיא תהא מותרת בלא גט אדרבא מצינן להיפך גבי גט דאיסורא לחומרא ולגבי ממון לקולא אלא שהלח"מ תי' דדוקא לענין כתו' קאי המשנה לכל הפחות על קדשה ע"ת וכנסה סתם בזה דאמרינן לרב דאחיל התנאי לענין הקדו' ולענין ממון עומד בתנאי בזה י"ל דעל מה שראה נפייס משא"כ לענין ביטל קדו' דל"ש אלא בקידשה ע"מ ונמצא יש לה בזה אין לחלק כדמחלק' התו' אלא כקושית התו' דף ע"ה ע"ב ד"ה אבל דכיון שבהדיא התנה אף מומן שבגלוי מבטלין וא"כ שפיר יש להחמיר כהרמ' אף בעומדת על הפדחת כיון דאליבי' ודאי א"מ כיון שהתנה אך מ"מ ק' לפ"ז מנ"ל להגמ' להוכיח דאף בעומדת בכיפה הוה מום דילמא הבריי' לא איירי אלא לענין ביטל קדו' היכי דקידש ע"ת ויש לדחוק חדא מדתנא הוסיפו עליהן משמע דקאי על הנאמר במשנה אחרי דקתני תצא בל"כ כל המומים הפוסלים בכהנים דמשמע דאף על דין כתובה נאמר ע"ז נמי קאי מה שהוסיפו ותו מדכייל לשומא עם זהומא ואינך משמע דבחדא גוונא איירי ומ"מ לעד"נ דע' הב"י ז"ל בהש"ע מדהשמיט ולא חילוק כלל בין שבגלוי לבסתם שסובר כשטת הרמ' דכיון דהתנה אפי' שבגלוי מבטלין ומכח קשיתי הנ"ל מקו' הגמ' אפשר שסובר לחלק דעומדת על הפדחת להדי' יש לה עדיפו' משארי שבגלוי דודאי ראה ונפייס ואף שהתנה לא עליהן התנה כתי' תוספת והיא מקוד' ודאי וזה כשטת המרד' דנתן לשומא על הפדחת עדיפות לשארי שבגלוי ואך בזה מחולק דאלו המרד' נתן לעומדת על הכיפה דין שבגלוי ופ' דאחר נשואין שבגלוי אין מבטלין ומשמע אפי' היכי ששייך ביטל אף אחר נשואין כגון בקידש וכנס ע"ת מוכח דסובר אחר נשואין כיון דדרך לבודקה אמרי' כתי' תו' דלא עלייהו התנה והש"ע מדסתם דבעומדת ת"כ א"מ משמע דאינו מחלק ותמיד אפילו כל שבגלוי מבטלים היכי ששייך ואפי' אחר נשואין בזה יש מקו' לחוש לדעת המרד' לומ' דאח' נשואין ראה ונפייס אפי' בעומד' ת"כ דזמנין מתחזי' אבל לחוש לדעת הרמ' בעומדת על הפדחת להדי' מאחר דחזינן שהש"ע אף דהקיל ולא חילק בין שבגלוי ומשמע מיני' שסובר דאפילו בגלוי מבטלים כיון שהשתנה ואעפ"כ בעומדת על הפדחת פסק דראה ונפייס דלא כהרמ' אף אנו לע"ד אין לחוש חוץ ממנו להחמיר דתהא אך מקוד' מספק ודוק הנה בהטור איתא דברישא היכי דעל האב הראיה אם אינו מביא צריך להחזיר הכסף קדושין והרמ' והש"ע השמיטוהו ובדעת הרמ' אפשר מטע' שמביא הב"ש שאין דינין אלו שייכים לסי' זה וכו' אלא צ"ג ולהכי נמי אינה מחזרת כסף הקדו' כדי שלא יאמרו אבל הש"ע שפוסק סי' נ' וכן בק"ס וע"ש בח"מ ק' ואם נאמר דס"ל דהאי דינא לא נאמר אלא בלישנא קמא דרב יהודא דעל בעל החמור הראי' ותנא תונא כלה בבית אביה אזי צ"ל ולקדו' כתי' הגמ' משא"כ למסקנה דכי אתא ר"מ אמר כל שנולד ספק ברשותו אזי ותנא תונא כלה בבית חמיה וכפי' התו' וא"כ אצ"ל כלה בבת אביה ולקדו' מ"מ ק' דהא בחה"מ סימן רך"ד פו' כהרמ' דאף במסקנה על בעל החמור הראיה וביאר הר"ן לשיטתו ע"כ ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדו' ואולי יש לומר דהרמ' וש"ע לשטתייהו שבפ"ז מה"א ה"ח כ' המקדש אשה סתם ונמצא עליה אחד מן המומין ה"ז מקוד' מס' והיינו שחשש לתי' רבא דאמר תנא ספוקי מספקא וגבי ממון לקולא פ' רש"י דמוציא מחבירו ע"ה וגבי איסור לחומרא וסובר דה"ה בקדשה סתם לחוד נמי דינא הכי וא"כ יש להקשו' למה דמסקינן כל הנולד ס' ברשותו ע"ה ותנא תונא כלה בבית אביה ולקדו' בשלמא הס' אימת הי' המום מברר החזקה דכאן נמצא משא"כ הס' אם סתם בני אדם מקפידים במומין מאן מוכח ונימא קולא לנתבע דהיינו המוחזק עתה בכסף קדו' שהוא האב בשלמא לישנא דעל בעל החמור הראיה מטעם חזקת מ"ק דבעל הפרה כדביארו התו' מטעם דבעל החמור טוען שמא ודכותה כלה בבית אביה ולקדו' הטעם דהבעל יש לו חזקה מ"ק וע"כ דאיירי נמי בטוענת שמא או כדפירשו תו' דהו' מנה לאחר בידך או כמבואר בהר"ן בשם הרז"ה הואיל שנולד הס' בממונו משא"כ להמסקנה דעיקר הטעם משום כאן נמצא ק' וע"כ דמוקים להמתני' בקידש ע"ת ואפשר דלהכי מיאנו התו' לפירושם ומסקו ד"ה ותנא תונא היינו כלה בבית חמיה דנראה להם דוחק לאוקמה דווקא בפירש ע"מ כנראה דעתם ד"ה אבל במומין וכתבו היינו כלה בבית חמיה כדי לייתר מלאוקים ולקדו' וע"ש מהרש"א אבל להרמ' ע"כ כנ"ל והמדקדק בל' הרמ' וש"ע יראה שהעמידו ההיא דינו דנמצא בה מומין על המקדש סתם ושפיר שהשמיטו חזרה דכ"ק כיון דפסקינן כרבא דאף בארוסין לחוד יש ס' משא"כ לענין הכתובה מדאמרינן כאן נמצא וקודם ארוסין היו בה ואין מעמידין הגוף על חזקתו שום מס' דילמא נתפייס לא אפשר דתוציא ממון אבל הכ"ק דהוי' כתופס ברשו' דלכ"ע אזלינן בתר חזקה דהשתא ואי משום החזקה דאין אדם מפייס במומין היא אינה אלומה לאפוקי ממונא משא"כ הטור שהעמיד הדין בקדש ע"ת שפיר כותב נמי דאף כ"ק חייב להחזיר אמנם מה שכ' הב"ש דהטור ס"ל דאף גט א"צ ומסיים אבל אין להביא ראיה כו' דהכא אמרינן כאן נמצא וכו' ומוכח דמשקרת לע"ד דבר תימא דיבר דהא בדיבורה נאמנת על עצמה יותר ממאה עדים לשוי' נפשה חד"א ומכח החזקה נימא דמשקרת וכי עדיפה מאשה שהיא בחזקת פנוי' גמורה ואם אומרת קדשתני צ"ג ולע"ד אף אלו חוזרת בה אחר שנפסק שתצא בל"כ ונותנת אמתלא שמא שטענה היא אך להוציא כתו' עדיין צ"ע וע' סי' ו' וראייתו מהוצאו' ממון נמי תמו' דשם העיקר משום חזקת מ"ק לפי אותה ה"א דעל בעל החמור הראי' כמבואר בתו' ואם הראי' מקדו' נמי מההוא טעמא ודוקא בשמא ע"ש ודוק וזה נמי טעם תו' לע"ד שמסקו ותנא תונא כלה בבית חמיה דלא מסתבר להו למסקנה למיקום המתני' דוקא בשמא ובטוענת ברי לא מסתבר להו לאפוקי כסף קדו' וע"ש תו' ד"ה על בעל החמור והטור שכתב דברי' אפי' האב טוען ברי באמת צ"ע אבל לומר מש"ה דמשקרת אף באינו חוזרת ותצא בלא גט חלילה לע"ד האף ששוב מצאתי בחידושי הרא"ה ממש כדעתו מ"מ כבר נדחה פירושי זה מפומא דכולהו הראשונים וע"ש פ"י ואפילו בשמא ושמא לע"ד צ"ג מדבריהם ולא מס' קרוב לו או לה דהיא בחזק' פנוי' ומ"מ צ"ג וברש"י משמע אפילו דכאן נמצא ל"ש כ"א לאיתרע חזק' הגוף ומכ"ש בטוענת משנתארסו נולדו דלע"ד פשיטא לכ"א דצ"ג ואי משום הקשי' על הטור דא"כ איך תחזיר הכ"ק ע' סי' נ':
ד
הג"ה שאין הבנות הולכו' כ' הח"מ ומיירי שקידש' ע"י שליח והיינו מדק' לו מה בכך שהולכת בסתר הא בשע' קדו' ראה ואי מש"ה לע"ד ל"א דכבר ביאר המרדכי דמום דומי' דשומא העומדת ת"כ דזמנין מתחיז' נמי בכלל שבגלוי ומכ"ש למשול על היד דמקרי שבגלוי ואפשר לחקור ע"י השכנים אם אינה הולכת בסתר ומ"מ ודאי ליכא לאקשוי על כגון זה הרי ראה בשע' קדו' ונפייס כדמקשה על שבפדחת שזה בלתי אפשר דלא מתחזי' בשע' קדו' ואולם דינו ברור ואפילו בשעל הפדחת כשקידש ע"י שליח ואמר ע"מ שאין בה מום מה בכך שהשליח ראה ופשיטא דא"מ וא"כ צ"ע מה מקשה הגמ' הרי ראה דילמא הנ"מ בשקידשה ע"י שליח ולפ"ר הי' עולה ברעיוני להמציא מכח זה למה שנאמר בחה"מ סי' רל"ב כל שהסכימו בני מדינה דהוי מום הוא דמבטל מקח זה לא איירי בשליח וכמו דקי"ל שם סי' רך"ז דאם נתאנ' בכל שהוא דבטל המקח משום דיוכל לומר לתקוני שדרתיך וכו' ה"ה בקונה דבר שיש בו מום כל דהו:
ה
וה"ה דכותי' לע"ק ושפיר מקש' הרי ראה דאי לנ"מ דשליח א"צ למה דהוסיפו דאפי' מום כל שהיא מבטל הקדו' שעי"ש אבל רואה אני דזה אינו ממה דתנן והובא במס' קדו' מ"א ע"ב פיחת י' או הוסיף י' תרומתו תרומה וכתבו התו' ז"ל אבל הכא דיש הרבה בני אדם דדרכן לתרום בעין יפה מצי למימר להכי אמדתיך ובטלת דעתך אצל דעתי למה שאמדתיך עכ"ל הרי שבמה שדרכן של בני אדם שלא להקפיד אינו יוכל לומר לתקוני וכו' ומכ"ש במומין שהסכימו חז"ל שבטילה דעתו דאינו יוכל לטעון לתקונו וכו' ואינו דומה לאונאה פחות משתות דאדרבא כל אדם אינו מוותר מדעתו אפי' כ"ש זולת בשנתאנה אמרו חכמים שבדיעבד מוחל ועל מעש' שליח א"צ למחול וההבדל קל ומבואר וקושייתי ע"כ לדחוק כדדחקתי לעיל בדע' הרמ' ודין שדוכין יש ללמוד מהכא וע' ב"ש סס"ק י"א ודו"ק:
בית שמואל
ל״ט
א
אחד מג' נדרים. אף על גב בנדרה תחתיו יכול להפר כל שקצת עינוי נפש הוא לפי שאינו בדין שתה' נודרת תחתיו אבל בנדרה קודם שתב' לרשותו אינו מקפיד אלא בדברים שהיא מתענה בהם הרבה ומתגנה עליו הר"ן:
ב
אינה מקודשת. ואם רוצה למחול מבואר בסי' הקודם דחלין הקדושין למפרע ואין צריך קדושין אחרים ומ"ש בסי' ס' דצריך לקדשה מחדש בקדושי טעות איירי בטעות אחר או איירי בקפיד כששמע תו לא מהני מחילה כמ"ש שם בשם הר"ן:
ג
וה"ה לנדרים שבינו לבינה. כ' בח"מ לאו כל הנדרים שבינו לבינה המבוארים בי"ד סי' רל"ד אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצ' בזה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם וכ"כ הר"ן:
ד
ויש מי שאומר וכו'. בירו' אי' פלוגת' בזה ופסקו הרשב"א והר"ן דמותרת להנש' ואין חוששין שמא תלך להתיר לה דאין מקלקלה על נפשה ולעשות בניה ממזרים ורי"ו פסק לחומר' דחיישינן שמא תלך להתיר אף על גב לקמן סי' קמ"ג אי' בתנאי שב ואל תעשה ל"ח שתעבור על התנאי, כי בודאי ל"ח שתעבור על התנאי לקלקלה על נפשה אלא כאן חיישינן שמא לא תרצה שתהא הנדר עליה כל ימיה ותלך להתיר לה הנדר דמזה יבוא הקלקול אף שאין כוונתו לקלקל רק כוונתו לשם מצוה ולא כח"מ שנכנס בדוחקים, מיהו קשה ע"כ חשש זה קודם שידע הבעל דיש עליה נדרים דהא אח"כ לא מהני היתר חכם כמ"ש בסמוך א"כ למה לי הטעם שתלך לחכם ת"ל שמא ימחל הבעל ולא יקפיד ואז הקידושין חלין למפרע כמ"ש בסי' הקודם דיכול למחול אפילו על התנאי שאין ממון ואפשר מהאי טעמ' דייק הר"ן דירושלמי חולק על תו' וס"ל לירושל' אפילו אחר ידיעת הבעל מהני היתר החכם לפ"ז איירי הירושלמי אף שידע הבעל מ"ה צריך הטעם שמא תלך להתיר מיהו ברי"ו משמע להדי' דס"ל דלא פליג הירושלמי על תוס' וירושלמי איירי דלא ידע הבעל ומ"מ ל"ח שמא לא יקפיד דמסתמ' דרך להקפיד והתנה בפירוש גם לא חיישינן שמא ימחול בכוון לקלקל אותם:
ה
אבל אם נודעו לבעל. כ"כ תוס' וטור ורי"ו וס"ל הירושל' לא פליג על זה כמ"ש בסמוך וכן דעת הרא"ש לכן הבי' דברי הירוש' ותוספת' סמוכים זה לזה ולא כב"י, אבל הר"ן מחמיר וס"ל התרה מהני אפי' אחר ידיעת הבעל אף על גב מחילת הבעל לא מהני אחר שהקפיד פ"א מ"מ התרת חכם שאני שעוקר הנדר מעיקרו וכאלו לא נדרה:
ו
אשה חשובה. היינו כשאומר אי אפשי לי באשה נדרני' אז לתירוץ דרב' ניח' ליה שאל יחולו הקידושין כלל באשה חשובה כי היכא דא"צ לגרשה ואל יאסר עליו קרובתיה והיינו פי' אשה חשובה ולתירוץ דרבה שם אפילו אשה חשובה מקודש' והגאוני' מסופקים אם הלכת' כרב' נגד רבה שהוא בתראי או הלכת' כרבה שהוא רבו מ"ה באשה חשובה הוי ספק מקודש', מיהו נר' מהרא"ש וטור ורי"ו דס"ל עיקר כרבא אלא דרך חומר' פסקו כרבה אם כן אם קידש' אחר מקודש' לשני מדאוריית' וכן מוכח ספ"ק דב"מ שם פסק הרא"ש כאביי נגד רבה לענין עדים חתומים זכין לו א"כ מ"ש כאן ספק מקודש' היינו הר"ן כן כ' בשם הרמב"ן ולהרא"ש לאו ספק קידושין הוא וע' בש"ג דף תק"ד כ' אפילו אשה שאינה חשובה ספק קידושין היא דהלכה מסופק' היא וא"י מה הספק באשה שאינה חשובה דאפשר דאיירי בהיתר' אחר ידיעת הבעל ומסופק בסבר' הר"ן:
ז
ובעל סתם. כבר כתבתי בסי' הקודם דינים הללו ואית' בזה ב' טעמים לטעם א' מקדש אותה בעת הביאה לפ"ז צריך עידי יחוד לטעם הב' שמוחל התנאי וחלין קדושין הראשונים וא"צ קדושין אחרים וא"צ עידי יחוד הרמב"ם ס"ל הטעם השני והטור ס"ל הטעם הראשון וצריך עידי יחוד ולקמן מבואר אם לא התנה כלל וקידש ונמצאו בה נדרים או מומין וכן אם קידש וכנס סתם צריכה גט מספק ואין לה כתובה ואם שהה עמה יש לה כתובה וא"ל מאחר הכתובה הראשונה בטלה איך יכולה לגבו' בכתובה זו וי"ל דדעתו הוא אם לא יקפיד אחר כך יתקיים כתובת' כמ"ש בסימן הקודם וכן אם שהה עמה אחר כך מקודשת בוודאי וצריכה גט בוודאי והיינו מטעם כשלא התנה כלום ספק הוא אם הוא מקפיד ואם שהה עמה אח"כ אז הוברר דאין מקפיד ומקודש' בוודאי:
ח
נמצ' בה מום אחר. אפשר אם אמר בפי' ע"מ שאין בה כל מום אז אפילו שאר מומין מעכבים כמו בנדרים אם אמר ע"מ שאין עליך כל נדר:
ט
הפוסלים בכהנים. ע' ברמב"ם הלכו' ביאת מקדש פ"ח ובמשתנת במטה או מצורע' פסק הב"י דהוי מום ובד"מ הניח בצ"ע ובט"ז כ' דצריך ליתן לה הכתובה אבל יכול לגרשה בע"כ אפילו בזמן הזה דאיכ' חר"ג ואיש המשתין במטה כתב בספר ב"ה בשם באר שבע דלא הוי מום:
י
ריח רע. כן כ' הרמב"ם ובטור לא כ"כ ולכאורה תמוה דהא לרב אשי היינו מזוהם כדפרישי' אם כן פוסל בכהן וממיל' נכלל בכלל המומין הפוסלים בכהן ושומ' גדולה כאיסר או אם יש בה שער לדעת הרמב"ם דוק' בעומדת על פני' ולהטור אפילו עומדת בשאר הגוף:
יא
הרי ראה ונתפייס. אף על גב שהתנה ע"מ שאין בה מום מכל מקום אמרינן דע"ז לא התנ' שם בתו' מיהו לדעת המרדכי והג"א אפילו מום שבגלוי כל שלא נכנס' לרשו' הבעל יש לו' דלא ראה, גם בדיקת מרחץ אין שייך קודם האירוסין וכל המשנ' מיירי בנשואין והנה הרמב"ם כאן לענין קידושין לא מחלק בין מומין שבגלוי לבין שאר מומין אלא בפכ"ה לענין כתובה מחלק חילוקים אלו וכתב המגיד ובבדק הבית דסביר' לי' אפילו מומין שבגלוי מבטלין הקדושין לכן נ"ל להחמיר אפילו מומין שבגלוי, והנה הטור בסי' זה כתב הדינין המבוארים בש"ס אם נמצאו בה מומין אחר ארוסין וא"י אימת נולדו בה כמ"ש לקמן סי' קט"ו אלא המחבר כתב בספר בדק הבי' דאין דינין אלו שייכים לסימן זה דכאן לענין קידושין אם נמצ' בה מומין אחר ארוסין והיא טוענת שנולדו בה אחר ארוסין לא אמרינן כאן נמצ' כאן היה לבטל הקידושין אלא צריכה ממנו גט רק לענין כתובה יש לחלק חילוקים אלו לכן השמיט בסימן זה כאן בש"ע דינים אלו, וב"ח כתב אף הטור שכתב דינים אלו בסימן זה כוונתו רק לענין הכתוב' ולא לבטל הקידושין, ואנ"ל דהא מוכח לדעת הטור דמבטלים הקידושין דהא כתב דצריכה להחזיר הקידושין והיינו על פי הסוגי' שם וכמ"ש בסימן נ' ושם מבואר היכ' דצריכה גט אין מחזירין הקידושין שלא תאמר דאין צריך גט ש"מ לדעת הטור א"צ ממנו גט מ"ה כתב שתחזור הקידושין, ולכאור' יש להבי' ראיה לדברי הטור דהא קי"ל דמוציאים ממון על פי סבר' זו כאן נמצ' כאן היה כמו שכ' בפר' המדיר ובח"ה סי' רל"ב א"כ ה"נ א"צ ממנו גט וא"ל שם איירי היכא דליכא טענת ברי וכאן טוענת ברי שנולדו בה המומין אח"כ מ"ה לענין גט מחמירים וצריכה גט דהא לשיטת רש"י ותוס' הסוגיא שם איירי אפילו אם טוען האב ברי אמרינן כאן נמצא כאן היה ומוציאין ממנו הקידושין, מיהו אם נמצא המומין אחר הנישואין בזה י"ל דצריכה גט אף אם הבעל מביא ראיה שהיה המומין בה קודם ארוסין מ"מ צריכה ממנו גט כ"כ בסימן הקודם דשמא בעת הביאה מחל התנאי אבל בנמצא המומין אחר ארוסין י"ל דאין צריך גט מטעמים הללו מיהו בסימן קי"ז מבואר לשיטת הרמב"ן ורשב"א בטוען האב ברי אין צריך להביא ראיה ש"מ כאן נמצא לא אמרינן נגד טענות ברי ושם הסוגיא איירי לפירוש' בדליכא טענות ברי אם כן כשהיא טוענת ברי שנולדו בה המומין אחר הארוסין אף על גב לענין כתובה לא מהני ברי דידה כיון דממון שייך לאביה מ"מ לענין גט מהני ברי דידה וצריכה גט נמצא בפלוגתת פוסקי' אלו תוס' ורמב"ן ורשב"א לקמן סימן ע"ז תלי' דין זה והרא"ש והטור ס"ל כשיטות תוס' לכן לדעת הטור א"צ גט לכן כתב הטור דינים אלו בסימן זה ולרמב"ן והרשב"א כשהיא טוענת ברי צריכה גט, אבל אין להביא ראיה דצריכה גט מטעם כיון דהיא אומרת דנולדו המומין אחר הארוסין א"כ הוי כאומר קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ומוכח דהיא משקר' ואחר שידוכי' לא קידש אותה לא אמרינן נסתחפה שדהו כ"כ בתשו' הרא"ש וכמ"ש בסימן נ' נמצא לפ"ז אם לא התנה כלל ונמצא בה מום אחר השידוכין יכול לבטל השידוך ופטור בלא קנס דהא אם נמצא אחר הנישואין א"צ ליתן לה הכתובה, אם כן אחר השידוכין פטור בלא קנס עיין סימן קי"ז:
יב
ואם תמיד אינה נראי'. דוקא בשומא קטנה ואין בה שער אין מום כשאינה נראית אבל שומא גדולה כאיסר או אם יש בה שער אפילו אין נראית הוי מום וכן צלקת אפילו אינו נראה, אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוו מום רק בעור פנים ח"מ:
יג
שאין הבנות הולכות למרחץ. כלומר ומכ"ש בלא מרחץ אינן הולכת כלל בחוץ ומיירי דקידש אותה ע"י שליח ולא ראה אותה בשעת הקדושין ע"כ אף מום שבגלוי מבטל הקדושין ח"מ:
יד
דנכפה וריח הפה. וכן זיעה וקול עבה אפשר לה להזהר בשעה קטנה כל זמן היותה במרחץ:
טו
אשה סתם. בלא תנאי א"ה אם היא איילונית ודאי א"צ גט כמ"ש תוס' שם ועיין סימן קע"ג:
טז
מקודשת מספק. כתב בח"מ דאיירי מיד כשרואה המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום אף דצווח אח"כ הוי קידושי ודאי וכן אם קידש סתם וכניס ובעיל סתם מקודשת ואין לה כתובה ובש"ס לר"ח צריכה גט מדבריהם ולרבא הוי ספק קידושין והרמב"ם והטור פסקו כרבא ולא כב"ח שכתב מ"ש הטור ספק קידושין משום דמספק' ליה אם הלכת' כר"ח או כרבא וליתא:
יז
וריפא אותה. אפי' אם נתרפא' קודם ידיע' הבעל מ"מ אינה מקודשת אף על גב בנדרי' מהני היתר קודם שנודע להבעל שאני מומין דנמאס' בעיניו אף אחר שנתרפא' ואם היה בה מומין קודם הקידושין ונתרפא' מקודש' דלא התנה ע"ז ח"מ ואם היתה מצורעת קודם הקדושין או שהיתה נכפת בילדותה אפשר דהוי מום דיש לחוש שמא תחזור ותהיה מצורע' ונכפה תחתיו ח"מ בסימן קט"ז וכתבו תוס' דאין לומר דלא מהני רפואה משום דלשון התנאי היה ע"מ שאין בה מומין והיה בה דאם כן כשהתנה היא ע"מ שאין בו למה מהני רפואה אלא הטעם הוא משום מיאוס ובאיש כשנתרפא אינו נמאס בעיניה, נשמע מזה אפילו תנאי שהיא מתנה עמו אם לא נתקיים התנאי בטלים הקדושין אלא כשנתרפא הוא אמרינן דנתקיים התנאי ואם הוא מתנ' על מנת שלא יהי' בה מומים אפילו אם נתרפא' הוי כאלו לא נתקיים התנאי ואם היה בו מומים ונודע לה ואחר כך נתרפא מסופק בח"מ אם נתבטלו הקדושין ולכאורה נרא' דיש להבי' ראיה לזה דנתבטלו הקדושין דהא הקשה בסוגי' זו והתני' הלכ' אצל החכם להתיר' אצל הרופ' וריפא' אינ' מקודשת ולא תירץ דאיירי שכבר נודע לו מ"ה אינ' מקודש' אלא ע"כ דא"א לאוקמי אחר שנודע לו דא"כ קשה מסיפ' דתני' הלך הוא והותר נדרי' או נתרפ' מקודשת ואחר שנודע לה לא מהני אם נתרפ', מיהו י"ל הא דלא אוקמי הלכ' וכו' איירי אחר שנודע משום אצל רופ' וריפ' אינה מקודשת אפי' לא נודע לו ש"מ אצל חכם נמי איירי שלא נודע לו, ואם היא מתנה ע"מ שאין בו נדר ונמצ' בו נדרים אינה מקודשת אפילו אם התיר החכם אחר שנודע לה דהא נדרי' לאו משום מיאוס אלא הטעם כשהוא מקדש והתנה ע"מ שאין בה נדרים ונמצ' בה נדרים ונודע לו לא מהני היתר חכם משום שהוא סבר שמא אין היתר לנדר כמ"ש בתו' והרא"ש אם כן אף אם היא התנה הדין כן דהא כבר כתבתי כל שלא נתקיים התנאי אף אם היא התנו בטלו הקידושין:
יח
על מנת שלא יהיו בה מומין וכו'. משמע שאינו מקפיד על מום זה דהשת' אלא שלא ישאיר בה מום אף ע"ג דתו' והרא"ש ושאר פוסקים כתבו דאין קפיד' בלשון כוונת תוספת שהכל תלי' בקיום התנאי כמ"ש בסמוך וכשמתנה ע"מ שאין בה ונתרפא' לא נתקיים התנאי ובכה"ג נתקיים התנאי ולא כב"י שהבי' תו' חולקים על דין זה ועיין בדק הבית מ"ש, וכל זה לפי גירס' שלנו אבל ב"ח מגיה בטור, מיהו אף לגירסת ב"ח נראה דין זה אמת למ"ש בכה"ג הוי נתקיים התנאי וח"מ כתב דהוי קידושי ספק:
יט
וריפאן הרופ'. אפשר אפילו אחר שנודע לו מהני דכאן אם נתרפ' נתקיים התנאי שלא ישאיר בה וכאן לא שייך לומר דנמאסת בעיניו דהא אינו מקפיד אלא שלא ישאיר בה, מיהו י"ל כשנודע לו סבר שאין רפואה לדבר והוי כמו נדרים כשנודע לו דלא מהני היתר מטעם שהוא סבר שאין לו היתר כמ"ש בסמוך:
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
ל״ט
א
שדרך כו'. שהן נדרי עינוי נפש וז"ש וה"ה לנדרים כו' שלכן בעל מפירן:
ב
ואינה כו'. ויש מי כו' ולכן כו'. פלוגת' בירושלמי והביא הרא"ש פ"ז סוף סי' י"ג אית תנויי כו':
ג
היו עליה כו'. דקיי"ל כר"מ דכן ת"ק דמתניתין דגיטין שם ס"ל כוותיה. הרא"ש:
ד
ואפי'. כולי כרבה דרביה דרבא הוא ועבח"מ סי' שצ"א ס"ה:
ה
בד"א כו'. מדלא מפלגינין במתני' וקא' אינה מקודשת מ' לעולם. הרא"ש אלא בכה"ג:
ו
ויש מי כו'. דמספקא שמא הלכה כרבא דמאביי ורבא ואילך הלכ' כבתראי ועבח"מ שם:
ז
אע"פ שאמר כו'. ממש"ש כל המומין כו' מ' באילו דוקא וכמש"ש לענין נדרים כנ"ל ס"א:
ח
וי"א כו'. ממש"ש ע"ז א' האי' שנולדו כו' ואלו שכופין כו' וקאי בגמרא ריח החוטם וכ"ש באשה והא דקא' כאן ריח הפה לרבותא אע"ג דאפשר דנקטה פלפלא בפומה כמ"ש כאן בגמרא מהר"מ:
ט
ואם יש כו'. מתני' ע"ה ב' ועתוס' שם ד"ה אבל כו' ונראה לרשב"א כו' וכ"כ רי"ו בשמם:
י
בד"א כו'. הרא"ש והטור וכ"כ סמ"ג וע"ל סי' קי"ז ס"ז:
יא
נכפה כו'. ע"ז א':
יב
י"א כו'. דאלו אינן ניכרין במרחץ
יג
המקדש כו'. ע"ג ב' רבא אמר תנא כו' ואע"ג דאתמר לשמואל ה"ה לרב דאע"ג דלכאורה לרב מקודשת ודאי כמש"ש לא תימא כו' מ"מ ממש"ש ע"ד א' זה הי' מעשה ולא היה כו' מ' דאיננו אלא ספק וע"ל סימן ל"ח סל"ה וער"נ:
יד
קידשה כו'. ברייתא שם ואין בה מחלוקת כלל:
טו
קידשה כו'. טור ולמד כן מדברי הרא"ש שם ריש ס"ג אין לפרש דדוקא כו' ומ' דכל שדייק בהדיא בלישנא ע"מ שלא יהיה בה בודאי ה"ז מקודשת:
חלקת מחוקק
ל״ט
א
וה"ה לנדרים שבינו לבינה. לאו כל נדרים שבינו לבינה המבוארי' בי"ד סי' רל"ד הוי קפיד' כמו דאין כל עינוי נפש הוי קפיד' אלא דברים גדולים כגון נטולה אני מן היהודים וכיוצ' בזה שדרך רוב בני אדם להקפיד בהם וכ"כ הר"ן ועיין מ"ש בסמוך בשם הד"מ:
ב
שחוששין שמא תלך אצל חכם. היש מי שאומר הוא בירושלמי לחד מ"ד (הביאו הר"ן בפ' המדיר דף תק"ו ע"א וז"ל ונמצ' עליה נדרים אינה מקודשת אית תנא תני מותרת לינשא בלא גט ואית תנא תני אסורה לינשא בלא גט שלא תלך אצל חכם ותתיר את נדרה וקדושין חלין למפרע ונמצא בניה באין לידי ממזרות לפום כן אסורה לינשא בלא גט) וכבר פסקו הפוסקים הרשב"א והר"ן כמ"ד אין חוששין דלא חיישינן שמא תתקלקל עצמה וכן פסק לקמן סי' קמ"ג דכל תנאי שהוא בידה והוא בשב ואל תעשה לא חיישינן שמא תעבור עליו וא"כ איך פסק כאן דצריכה גט שמא תקלקל עצמה ובאמת הייתי יכול לפרש דלאו בדידה עסקינן אלא לפני זה כתב דהיכ' דהתנה ע"מ שאין עליה נדרים או כל נדר דאינה מקודשת וממיל' מותר בקרובותיה ע"כ כתב דבירושלמי הסכימו שני מ"ד שאם תלך אצל חכם יועיל ההיתר ע"כ אסור בקרובותיה אבל מה שהגי' מהרמ"א ולכן אסורה להנשא בלא גט זה ודאי קשה דלמה נחוש שהיא תקלקל עצמה ולא כ' הר"ן שיש לחוש לדברי האוסר כירושלמי אלא שיש היתר לנדרי' אף לאחר שנודע לבעל וטוב הי' להגיה היש מי שאומר בסעיף ב' אחר זה שכתב בד"א שהתירה חכם קודם וכו' אבל אם נודעו וכו' והוא דעת התוספות וע"ז הי' ראוי להביא דעת הירושלמי שמועיל ההיתר אף אחר שנודע ואם הלכה אצל חכם מקודשת אבל אם נשאת אין חוששין שמא תלך שבודאי לא תקלקל עצמה וכמ"ש:
ג
שאם היא אשה חשובה. למאי דפסקינן ספק מקודשת א"כ הי' ראוי לפסוק ודאי מקודשת דליכא למימר לא ניחא לי דאיתסר בקרובותיה דהא עכ"פ צריכה גט מספק וצ"ל דלאו כ"ע דינא גמירי ומאן דלא ידע הדין אין מקדשה קידושין ודאין דהוא סבר דלא תצטרך גט ולא פלוג בין גמיר ללא גמיר ע"כ בכולהו אינם קידושין ודאין:
ד
כל המומין הפוסלין בכהנים פוסלין. עיין בדברי הרמב"ם:
ה
ריח רע וזיעה. בטור לא גריס ריח רע והמחבר נמשך אחר דברי הרמב"ם ובמשתנת במיטה או אם היא מצורעת כתב הב"י דפשיט' דהוי מום ובד"מ כתב על הב"י במום דמשתנת ואעפ"י שפשוט למר לדידי מבעיא טוב' והאריך בדבר ולבסוף כתב ומיהו נראה דמום גדול הוא מה שלא תשכב עמו במטה דלא יהא אלא בנדר שבינו לבינה וכו' ומיהו אפשר דנדר דבינו לבינה אינם מבטלין הקידושין אלא בדבר שמשועבדת לו כגון שנדרה נטולה אני מן היהודים וצ"ע עכ"ל ד"מ:
ו
ואם תמיד אינה נראית אינו מום. דוק' בשומא קטנה זאת שאין בה שער קאמר דאינה מום כשאינה נראית אבל בשומא גדול' כאיסר או יש בה שער אפי' אינה נראית הוי מום וכן צלקת הוי מום אף במקום שאינו נראה דומי' דמום שבדדיה הוי ג"כ מום שאינו נראה אבל הרמב"ם כתב דשומא לא הוי מום רק בעור הפני':
ז
שאין הבנות הולכות למרחץ. כלו' ומכ"ש בלא מרחץ אינן הולכות כלל בחוץ ומיירי שקידשה ע"י שליח ולא ראה אותה בשעת נתינת הקידושין ע"כ אף מום שבגלוי מבטל הקידושין ועיין במרדכי כתב דבאירוסין יכול להיות שאין מכיר אף במום שבגלוי וגם בדיק' מרחץ אין שייך קודם אירוסין וכל המשנ' מיירי בנשואין עיין שם ובב"ח:
ח
דנכפה וריח הפה. אין נרא' דגם זיעה אין לה בדיק' במרחץ וגם קול עבה אפשר לה להזהר בשע' קטנ' כל זמן היותה במרחץ כמו ריח הפה, ועיין בטור כתב כאן אם האש' טוענת משנתארס' נולדו בה מומין עליה להבי' ראי' וכו' ונרא' דדינים אלו דוק' לענין כתוב' אבל לענין קידושין אם קדשה ע"מ שאין בה מומין ונמצאו בה מומין והיא טוענת ברי שהית' שלימ' בשע' הקידושין רק שנולדו בה מומין אחר הקידושין אף דלענין להוצי' ממנו ממון הכתוב' אינה נאמנת אבל לענין גט צריכ' גט דאולי האמת כדבריה ואין מבטלין הקידושין אלא בנתברר שהיו בה מומין קודם שנתארס' והטעתו:
ט
מקודשת מספק. נראה דמיירי מיד כשרוא' המום מקפיד ואינו חפץ בה אבל אם שותק כשנודע לו המום ולא התנה בתחיל' אף דצוח לבסוף הוי קידושי ודאי:
י
וריפא אותה. כלו' אף שריפא אותה קודם שנודע לבעל דכה"ג גבי נדרים מקודשת אפ"ה גבי מומין אינה מקודשת שנמאסת בעיניו כשזוכר שהיו בה מומין ומיהו אם בשעת הקידושין כבר נתרפאו המומין שהיו בה קודם קידושין נרא' דמקודשת דהא לא התנה ע"מ שלא יהיו בך מומין מעולם ואינו מקפיד רק שלא יהי' בה עתה מום אף שתרפא מן המום מ"מ נמאסת בעיניו:
יא
והלך אצל רופא. לכאור' משמע דמיירי שהלך קודם שנודע לאשה דמיד שנודע לה נתבטלו הקידושין וכמו שנתבאר לעיל סעיף ב' ומיהו י"ל שאין האשה מקפדת רק על מום שאין לו רפוא' ואינו דומה לאיש שיכול להקפיד על דבר מועט ומיד כשנודע לו יאמר אי אפשר באשה נדרנית ואינו רוצה שתלך אצל חכם:
יב
ע"מ שלא יהיו בה. כבר כתב בב"ח שנוסח' משובשת נזדמנ' להב"י והנוסח' הנכונ' בטור שלא יהא בך מומי' ומ"מ אף שלא הוזכר בטור דין זה יש להסתפק דאולי הואיל ושינה בלשונו ואמר ע"מ שלא יהיו ולא אמר ע"מ שאין בך דאולי כוונתו אף שיש בה מומין עתה אינו מקפיד רק שלא יהיו בך לעתי' בשעת נשואין ומכ"ש אם מפרש כוונתו כך ולפחות יהיו קידושי ספק מאחר שהלשון סובל פי' זה ועיין בקונטרס אחרון:
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
ל״ט
א
סעיף ו' קידשה ע"מ שאין בה מומין וכו' וריפא אותה אינה מקודשת וכו' נ"ב נראה לי דוקא באותן מומין שמבואר לעיל אותן הפסולין בנשים אז שייך שפיר הטעם של התוס' דאף שנתרפאה מאוסה בעיניו אבל בשאר מומין אף שאם התנה בהדיא ג"כ אין מקודשת כמו שמשמע בש"ס גבי נדרים וכו' וכמ"ש הפ"י שם מ"מ אם הלכה אצל רופא ורפאה מקודשת דכיון דלא מאוסה כל כך ובסתם הוי הקדושין שפיר רק שאם התנה הוי כמו שאר תנאי אבל אם נתרפאה הוי כמו הלך הוא אצל חכם ורפאו שמקודשת [ולקמן הארכתי בזה בישוב דברי הש"ס] כן נראה לי בזה ודו"ק. וע' ב"ש ס"ק י"ז מ"ש מיהו י"ל וכו' ונראה לפענ"ד דתירץ זה אין מספיק כלל חדא דכבר מצאתי בספר מהר"ם שיף שאין לומר כלל תירץ זה דאכתי תקשה לרבא דמתרץ באשה חשובה א"כ הא ברופא ורפאו ע"כ אף באינה חשובה מקודשת א"כ לא תנא דומיא א"כ קושיות הב"ש נשאר במקומה ועוד נראה לי לפי מה שהוכחתי ת"ל במה"ק שלי על אהע"ז דבשאר מומין חוץ השנוים במשנה שהוא התנה שלא יהי' עליו כל מום וכיון דקפיד אפי' כל מילי נמי מ"מ מהני רפואה א"כ אכתי נשאר קושיות הב"ש דנוקא דמיירי אחר ידיעת הבעל ובשאמר שלא יהי' עליו כל מום ונמצא בה שאר מומין ואף שמהני בה רפואה מ"מ לאחר ידיעת הבעל לא מהני כמו בנדרים ומוין הפסולין בכהנים זה לא רצה להשמיענו דכבר נשמע מבריי' האחרת אלא ודאי דגם בהתנה האשה לא מהני רפואה אחר ידיעת הבעל ובמה שכתבתי נתיישב לי מה שקשה לי באמת אדברי רבא דמתרץ באשה חשובה ולא הוי דומיא דרופא וכו' ולפי הנ"ל ניחא דרבא מוקי בשאמר כל מום ונמצא בה שאר מומין מ"מ אין מקודשת באשה חשובה וכו' אך באמת דברי הב"ש תמוהין לדעתי דמי דחקו לכנוס בפרצה דחוקה הלא לפי מה שכתב הוא אח"כ מיד דבנדרים בודאי לא מהני היתר אחר ידיעת האשה דסברה שמא אין היתר לנדר א"כ היכי הוי מצי לאוקמא בנדרים מיירי אחר שנודע לו א"כ גם הסיפא בהלך הוא אצל חכם מירי נמי אחר שנודע א"כ למה מקודשת ודאי דהלכה והלך הוא מיירי בחדא גווני דהא חילוק בין איש לאשה ומי דחקו לומר בתחלה שמשום הלך אצל רופא לא מוקי כך ושבק נדרים שקודם לזה ובאמת נראה דבין בנדרים ובין במומין לא מהני בהלך אחר ידיעת האשה דגם במומין שייך דסברה שמא אין רפואה למומו כמ"ש הב"ש בכבודו בעצמו בסוף הסימן ולא גרע מנדרים כן נראה לי בזה נכון לדינא ודו"ק היטב:
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
ל״ט
א
מום אחר. עבה"ט בשם ב"ש ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן פ"ג שכ' דאף שהב"ש כתב כן בדרך אפשר לענ"ד היא פשוט וכן מבואר בטור כו' ע"ש:
ב
הפוסלין בכהנים עיין בתשובת נו"ב סימן נ"ג שנשאל במשודכת אשר מחמת חולי ניטל חוש השמע שלה אם יכול החתן לבטל קישור השידוך כיון שכל המומין הפוסלים בכהנים פוסלין בנשים ובכהנים שנינו פ"ז דבכורות החרש ואלם יש ספק אם חרש זה דוקא אינו שומע ואינו מדבר כסתם חרש או אף אינו שומע לחוד מיחשב מום. וכתב דמלשון המשנה משמע דהיינו אינו שומע לחוד שהרי שנינו בין באדם בין בבהמה ואף דיש לדחות אך כ"ז בכהנים אבל בנשים אין ספק שזה מום גדול ומה שלא חשבו גבי יתר עליהם בנשים משום דשם מיירי שהיה בה קודם קידושין דאל"כ נסתחפה שדהו ואם בשעת קדושין היתה חרשת איך נתקדשה אם לא שהוצרך לרמוז רמוזי א"כ ראה ונתפייס אם לא שתאמר שנתקדשה ע"י שלוחה או בקטנה ע"י אביה וזה לא שכיח אבל בשדוכין דל"ש נסתחפה שדהו פשיטא דאין לך מום גדול מזה ויכול לבטל השידוך ואפי' לא נתחרשה ממש רק שצריך לצעוק אליה בקול גדול חשוב מום שהרי כשידבר עמה על עיסקי תשמיש ישמעו השכנים אמנם הכל לפי הענין שאם יכולה לשמוע בהרמת קול קטן שלא ישמע מהחדר ולחוץ אין זה מום אבל אם צריך לדבר בקול גדול מאד ודאי שהוא מום באשה וא"כ יכול לבטל השידוך בלא קנס ואפילו תפסה לא מהני שאין בזה שום ספק ע"ש ועיין בספר יד המלך פ"ז מד"א דין י' מ"ש בזה: ועיין בתשובת חות יאיר סימן ר"כ באחד שרצה לבטל קישור השידוך מחמת שנודע לו שהכלה יש לה חטם ארוך יותר מן הראוי והוא שעור אצבע קטנה שלו כמבואר בפ' מומין אלו. וכתב נראה שאם אין האריכות של חוטם מופלג באופן שאין רוב ב"א שוחקין עליה אין בדבריו כלום כו'. ומבואר מדבריו שם דבלא התנה זה המשתדך בפירוש שלא יהיה בה מום אפילו אם אמר בפירו' שלא יהיה בה שום חסרון או שלא תהיה בעלת חסרון אין כאן שוה ספק ובודאי מחוייב לשלם קנס באם ירצה לחזור בו אך אם התנה בפירו' שלא יהיה בה מום הוי ספק ואין מוציאין ממון מספק אלא דאם יש ביד החותן משל החתן מצי תפיס על דמי קנס (וכ' שם דגם גבי קדושין כה"ג צ"ע אם נימא בהתנה דאינה מקודשת בחוטם ארוך קצת ואין לועג עליה) כן מבואר שם. וכ' עוד וכן בהיפך אירע מעשה שנודע לבחור שיש לכלתו מום והוא שעיני' סגורות מאד באופן שאם תרצה לראות מה שכנגדה תוכרח לפתוח עיניה בכח ויצא החתן מב"ד לחפשי חנם דאע"פ שלא מצינו זה מום בכהנים כי אין זה סכי שמש ולא עיניו קטנות כשל אווז מ"מ בין בני אדם הוא מום גדול ושינוי רב כו' ובהשמטות שם כתב דה"ה אם נמצא באשה מום תתרנית. (הוא חולי שאינה יכולה. להריח) אף דבכהנים לא הוי מום מ"מ באשה הוי מום דצריכה להתעסק בתבשילין ולטועמן כו' והכי מוכח בגמרא דב"ב דף קמ"ו מיהו לפי' ר"ת שם אין ראיה ע"ש. ועב"ש לקמן סימן צ' ס"ק כ"ב שכ' דלא מצינו דתותרנית הוא מום כו' ע"ש:
(ב) יטפח בין דד לדד כו' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב ומכ"ש אין לה דדים חמ"ח סימן קי"ז סק"י עכ"ל):
ג
הרי ראה ונתפייס. עב"ש ס"ק י"א בענין אם נמצא בה מומין אחר אירוסין והיא טוענת שנולד בה אחר אירוסין וכ' דמוכח דעת הטור דסברת כאן נמצא כאן היה מועיל גם כן לבטל הקדושין ולא בעיא גיטא וכתב בסוף אבל אין להביא ראיה דצריכה גט מטעם כיון דהיא אומרת דנולד המומין אחר אירוסין א"כ הוי כאומר קדשתני וצריכה גט די"ל הכא גרע טפי משום דאמרינן כאן נמצא כאן היה ומוכח דהיא משקרת עכ"ל. ועיין בס' פ"י בקו"א למס' כתובות סי' קע"ז שכ' עליו שדבריו תמוהים מאד ואשתומם על המראה מה ראה לומר כן דטובא אשכחן דאע"ג דאיכא כמה חזקות אמרי' נמי שויא נפשה חתיכה דאיסורא ואין צורך להרבות בראיות על זה ומה שדקדק כן מלשון הטור אדרבא איכא למידק איפכא מדכתב דאין לה כתובה משמע דגיטא בעיא כמ"ש הב"ח שם ע"ש ועיין בס' ב"מ מזה:
ד
ונמצא עליה כו' עיין בתשובת נו"ב תניינא סי' נו"ן אודות אשה גרושה שאמרה על עצמה שהיא אלמנה וניסת לכהן ואחר הנישואין כאשר נתוודע להכהן שהיא גרושה ברח ממנה והניחה יושבת גלמודה כראוי לה ומת הכהן בדרך ולו אח יותר מבן שבעים ולא נודע היכן הוא והאשה יושבת עגונה זה ימים רבים והנה תלמיד א' רצה לפתוח שערי היתר והוא ז"ל השיב לו שכל דבריו אין בהם ממש ודעתו דקדושי ודאי הם אף שלא הכיר בה אלא דמ"מ אינו מחליט סברתו שיהיו קידושי ודאי אף לקולא שלא יהיו קדושי אחר תופסין בה אך אף אם קידש ספק הם לא מהני לה מה שהחלוץ לא נודע מקומו כי נותנין עליו חזקת חיים והאשה זאת תתעגן ותשב עד יודע דבר ברור מהיבם ע"ש ושם בסי' קס"ב האריך יותר בזה וסיים שם שהמוסכם מכל הפוסקים דחייבי לאוין ולא הכיר בה חיילי הקדושין ע"ש: ועיין בתשו' חות יאיר בהשמטו' לסימן רכ"א שכ' וז"ל מעשה בא' שהכניס לבתו שפסק לה נדן ש"נ זהובים ח"כ על פלוני עשיר מופלג שבקהילה רחוקה שבא משם ואחר הקידושין מיד אחר שנכנסו לבית אביה שהיה בית חתנות נודע שהחילוף כתב הוא מזוייף ולא הכניס אפי' פרוטה זולת הח"כ. ולא נסתפק שום אדם בהקידושין וגם אנכי חלילה לפקפק בו רק דמ"מ בימי גאונים או גדולי הקדמונים נראה שהיה מקום לגדול הדור לחלוק ולומר דלא אסרינן בגמ' (ע"ל סימן ל"ח סל"ה) רק בימיהם שהיה קידושין זמן רב לפני נישואין כו' ואפי' להרמב"ם דס"ל במקדש סתם ונמצא עליה מומין או נדרים צריכה גט מספק ומשמע ודאי אפילו לא כנס ולא בעל י"ל דדוקא במומין ונדרים דדילמא האי גברא לא קפיד דאילו קפיד היה מתנה דדרך להתנות משא"כ נתינת נדן דנזכר בתנאים וכ"ע מקפידין ואנן סהדי דגם זה אדעתא דהכי קידש. ואכתי לא בעיל דנימא דמפני דלא ליהוי בב"ז מחל על הכל. והיה סברא דאפילו בעל לא אמרינן בכה"ג דמחל שהוא דבר זר ואינו בנמצא דנימא דעלה על דעתו. ונראה דאם אח"כ קידשה אחר צריכה גט משני עכ"ל. ועיין בתשובת שיבת ציון סי' פ"ח בענין אם בכה"ג יכול לגרשה בע"כ ויובא לקמן סימן נ"ב ס"ק ב' ע"ש:
ה
מקודשת מספק עי' בתשובת גליא מסכת סי' ה' שמצדד לומר דרק לענין איסור א"א החמירו בספק אבל לא לענין איסור רגמ"ה והביא ראיה מדברי הב"י ביו"ד סי' רכ"ח מה שהביא שם תשובת הרמב"ן והרשב"א. וגם פקפק שם ע"ד הב"ש בסי' קי"ז ס"ק כ"ד במ"ש דכופין אותה כיון דעשתה שלא כהוגן ע"ש. וסוף כ' וז"ל וכבר השבתי בכיוצא בזה לחכמי ק"ק מינסק בעובדא שלקח אלמון א' אשה ממקום אחר והקפיד הבעל אם לא היה לה מקודם כמה אנשים שנתגרשה מהם והאשה אמרה שלא היה לה רק איש א' ואח"ז נודע קודם הנישואין שהיה לה ב' אנשים ובקושי נתרצה ע"ז רק באופן שלא היתה נשואה לאנשים יותר מהם והאשה הביאה עד א' אשר העיד שקר לפני ב"ד כדברי האשה ואחר הנישואין נודע שהיה לה הרבה אנשים אשר מתחילה הקפיד דוקא ע"ז רק העד ששיקר בעדותו הטעהו והענין היה בערך וסוג קפידות מימין ונדרים שראוי להקפיד בזה ודנו חכמי ק"ק הנ"ל לדין דנמצאו עליה מומין לפוטרו מחיובא דממונא והסכימו להם מו"צ דק"ק ווילנא רק נסתבכו בענין איסור דרגמ"ה והשבתי להם ככל האמור למעלה נוסף ע"ז יש מקום להתיר שם שהיה עד שקר בדבר יש לדמות לאיילונית דאיתא בתוס' ריש יבמות ובגיטין מ"ו ע"ב דאיילונית לא שכיח ולא אסיק אדעתיה לבעול לשם קדושין וה"נ לא שכיח שיעיד שקר ולא אסיק אדעתיה מעולם למחול הקפידא הנ"ל עכ"ד ע"ש ועיין בס"ק הקודם:
ו
וריפאן הרופא ה"ז מקודשת. עב"ש שכ' אפשר אפילו אחר שנודע לו מהני כו' מיהו י"ל כשנודע לו סבר שאין רפואה לדבר והוי כמו נדרים (לעיל ס"ב) כשנודע לו דלא מהני היתר מטעם שהוא סבר שאין לו היתר עכ"ל. ועיין בס' ברכי יוסף שכ' בשם הרב מהר"ח אלפאנדרי דאם הבעל רופא וידע שיש להם רפואה פשיטא דהויא מקודשת דכוונתו שלא ישארו בה והיא היודע שיש להם רפואה ע"ש ולפ"ז אפשר דה"ה בענין נדרים באם הבעל חכם וצריך עיון:
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
ל״ט
א
סי' ל"ט ס"ד וטפח בין דד. נ"ב ומכ"ש אין לה דדים כלל. ח"מ לקמן סי' קי"ז סק"י:
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
ל״ט
א
שלא תאכל בשר אבל דבר שאין מקפידין בו כגון קליות ואגוזים אע"ג דזה עינוי נפש ויכול להפר לה מ"מ כאן בהקפדה רבה תליא מלתא וזה דוק' בדברים גדולים כגון בשר ויין וכדומה לזה:
ב
נתבטלו הקידושין דהוא סבר שמא לא ימצא החכם פתח להתיר לה ע"כ ודאי לא ניחא ליה בקידושין:
ג
ספק מקודשת דיכול לומר לא בעינ' אשה נדרנית וגם גט לא ניחא לי ליתן לה כיון שהיא חשוב' בת גדולים ויהיה קרובותי' אסורים עלי ע"כ לא ניחא דלהוי קידושין ויש דיעות דלא ס"ל האי סברא ע"כ צריכה גט מספק מ"ה כתב הטור בזה צריכה גט פי' לחומרא אבל באינה חשובה הוי לכ"ע קידושין ודאין כל שהתיר קודם ידיעת הבעל:
ד
גסים מחברותי' פי' משאר נשים:
ה
ושומא שעל הפדחת הרמב"ם ס"ל דהשומא כל שיש בה שער או גדולה לא הוה מום אפילו באשה אלא דוק' כשהוא בפניה והקשה ב"י במה דפריך הכא והכא פסלה היה לו להקשות ראה ונתפייס ונר' לתרץ דהמקשן לא רצה להקשות תחלה הלא ראה ונתפייס דיש לתרץ דבכל מום שהוא מום אפי' בכהנים לא אמרי' ראה ונתפייס דהא אומר בפי' ע"מ שאין לך מומין והנה יש לה מום ע"כ לומר שלא ראה בדקדוק ובכונה עליה דאי על מומין אחרים נתכוין היה לו לומר זולת זה המום אבל אחר שתירץ דמיירי בשומא קטנה שזה אינו מום בכהן רק שבאשה אתה אומר שהוא מום בזה שפיר מקשה ראה ונתפייס דכאן אין הלשון של ע"מ שאין בה מומין סותר דיש לנו לומר שאין בה מומין גמורין שפוסל אפי' בכהן וא"כ לא יזיק לה מום זה אפי' באשה אפילו את מחמיר באשה דהא ראה ונתפייס ממילא בנרא' תמיד סבירא לן דאפי' אמר ע"מ שאין עליה (נדרים) (צ"ל מומין) מקודשת כנ"ל נכון לדעת הרמב"ם והטור כתב דשומא שיש בה שער או גדולה פוסל אפי' בכל הגוף אפי' בכן ופי' הרמב"ם מסתבר טפי כתב ב"י בשם הרשב"ץ אשה המשתנת במטה אין זה ממומין הפסולים בנשים שלא נזכר בגמ' כלל ול"ד לריח רע וזיע דהנך שאני שהם דבוקים בה בשעת תשמיש כו' ואפי' לאותם שדנים שזה מום מ"מ כיון שגדלה עם אחותו ידע ונתפייס כו' והב"י חולק ע"ז דמום גדול הוא וק"ל דא"כ היה לו לתנא דברייתא דהוסיפו בנשים כו' במחשב גם (מו"ח זצללה"ה) (צ"ל מום זה הוה הוספה) ונ"ל לענין כתובה ודאי לא הפסידה אבל לכופו לדור עמה מחמת חרם דר"ג שנוהגים בו עכשיו אין זה בכלל ויכול לגרשה בע"כ כיון שיש בזה מחלוקת הדינים שנזכרים כאן בטור לענין נמצאו מומין באשה ולא נודע מתי נולדו כתבם בש"ע לקמן (סימן קי"ז):
ו
שלא יהיה בה מומין בה הגיה בטור וא"כ צריך לחלק בין ע"מ שאין עליה מומין או שלא יהיה כו' ואע"ג דבתו' כתבו וב"י מביאים דאין תלוי הטעם בלשון כיון שאמר שאין עליה מומין והרי יש עליה מומין דא"כ ק' למה אמרי' שם דאם התנאי עליו שלא יהיה בו מומין ונמצאו בו מומין אם רפאם דמקודשת דמאי שנא הוא מהי' כוונת התוס' דאין הדין תלוי בהזכרת מומין אבללשון שלא יהיה משמע דמהני אם נרפאו אלא דקשה שאין מקור לזה ובס"א ליתא להאי מלתא אלא איתא כמ"ש כאן בסעיף שקודם לזה דהיינו שתנאי עליו דאז מהני רפואה והחילוק ביניהם דהבעל מקפיד על האשה אפי' אם נרפאו המומין כשהוא זוכר את צורה שלה כשהי' עליה מום משא"כ באשה שאינה מקפדת על זה:
הסבר על זכויות יוצרים
שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
באר היטב אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.toratemetfreeware.com
באר הגולה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית מאיר על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
בית שמואל
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
ביאור הגר"א על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חלקת מחוקק
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
חכמת שלמה על שולחן ערוך, אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
פתחי תשובה על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
הגהות רבי עקיבא איגר על שלחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
טורי זהב על שולחן ערוך אבן העזר
רשיון: Public Domain
מקור: www.nli.org.il
כל הזכויות שמורות לבעלי התכנים – במידה ומצאתם הפרה בזכויות היוצרים שלכם, נא לפנות אלינו באופן מיידי במייל [email protected] האתר כולו מוקדש לעילוי לנשמת כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולזכות כל אחד ואחד מעם ישראל החיים והמתים ולרפואת כל חולי עם ישראל בנפש בגוף ובנשמה. לייחדא קודשא בריך הוא ושכינתא על ידי ההוא טמיר ונעלם בשם כל ישראל, ולקרב את ביאת המשיח. כל הזכויות שמורות (c) לבעלי הזכויות יוצרים השייכים לכל קטע מצוטט, יש להתייחס לכך בחומרה רבה ויש איסור גמור להפיץ באופן הנוגד לרישיון מצד ההלכה וכו' תחת רישיון Creative Commons-CC-2.5