שולחן ערוך, אבן העזר ל״ח: המקדש על תנאי וכל דיני תנאי ובו לט סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

המקדש על תנאי וכל דיני תנאי ובו לט סעיפים:
המקדש על תנאי אם נתקיים התנאי מקודשת ואם לאו אינה מקודשת בין שיהיה התנאי מן האיש בין שיהיה מן האשה:

ב

כל תנאי צריך להיות בו ד' דברים ואלו הן שיהיה כפול ושיהיה הן שלו קודם ללאו ושיהיה התנאי קודם למעשה ושיהי' התנאי דבר שאפשר לקיימו ואם חסר התנאי אחד מהם הרי התנאי בטל כאילו אין שם תנאי כלל אלא תהיה מקודשת מיד כאילו לא התנה כלל הזכיר לאו קודם להן וחזר והזכיר הלאו אחר הן הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו (הר"ן פרק מי שאחזו):

ג

כל האומר מעכשיו או על מנת אינו צריך לכפול תנאו ולא להקדים תנאי למעשה אבל צריך להתנות בדבר שאפשר לקיימו יש חולקים ואומרים דאפי' באומר מעכשיו או על מנת צריך להיות בתנאי כל הד' דברים: הגה וי"א דאפי' לא פי' כל דיני תנאי רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן הוי תנאי גמור (הגהות מיי' פ"ו):

ד

י"א דלא בעי שיהיה בתנאי ד' דברים אלו אלא במקום דאתי מינייהו חומרא ולא היכא דאתי מינייהו קולא: הגה וי"א עוד דאע"ג דאיכא כל הני ד' דברים בעינן ג"כ שיהא התנאי בדבר א' והמעשה בדבר א' אבל אם הכל הוא בדבר א' אינו תנאי (הרא"ש והטור) ויש לחוש לדבריו לחומרא התנה עמה שתאכל חזיר או שאר איסור דאורייתא מקרי אפשר לקיימו (טור) אבל אם התנה עמה שתבעל לאסור לה מקרי א"א לקיימו שאחר לא יתרצה לה (שם) אבל אם התנה עמו שפלוני יתן לו חצירו או ישיא בתו לבנו מיקרי אפשר לקיימו דהרי תוכל ליתן לפלוני ממון הרבה עד שיתרצה לדבר (גם זה שם) ועיין לקמן סי' קמ"ג סעיף י"ב:

ה

התנה בשעת הקידושין שלא יהא לה שאר וכסות תנאו קיים ואינו מתחייב לה בהם אבל אם התנה שלא יתחייב בעונה תנאו בטל וחייב בה: הגה דכל המתנה על מה שכתוב בתורה ואינו ממון תנאו בטל (דעת עצמו) וי"א דכל מה דתיקון רבנן הוי כמ"ש בתורה (הגהות מיי' ריש הכותב):

ו

נתן לה פרוטה ואמר לה התקדשי לי בזה על מנת שאתן ליך מנה כשיתקיים התנאי יחולו הקדושין למפרע אע"פ שלא אמר מעכשיו שכל האומר על מנת כאומר מעכשיו דמי ואם קבלה קדושין מאחר קודם שיתקיים התנאי ואחר כך נתקיים התנאי אין קדושי השני כלום ואם אמר לה על מנת שאתן ליך מנה תוך ל' יום אם נתן לה תוך ל' יום הוי קידושין למפרע ואם לא נתן תוך ל' יום אינה מקודשת ואם קבלה קידושין מאחר תוך ל' יום מקודשת ואינה מקודשת עד ל' יום וכי שלמו ל' יום אם לא קיים ראשון תנאו פקעו קידושי קמא וגמרו קידושי בתרא ואינה צריכה גט מראשון ואם קיים ראשון תנאו אינה צריכ' גט משני:

ז

לא אמר לה על מנת אלא אמר אם אתן ליך מנה תוך ל' יום תהא מקודשת לי בפרוטה זו אין הקדושין חלים אלא משעה שנתנו לה לפיכך אם קדשה אחר קודם שיתקיים התנאי מקודשת לשני (וע"ל ס"ס ט' בסמוך):

ח

האומר לאשה הרי את מקודשת לי על מנת שירצה אבי רצה האב מקודשת לא רצה או ששתק או שמת קודם שישמע הדבר אינה מקודשת:

ט

על מנת שלא ימחה אבי ושמע ומיחה אינה מקודשת לא מיחה או שמת הרי זו מקודשת (וע' בסמוך ס"ס י') מת הבן ואח"כ שמע האב מלמדין את האב שיאמר איני רוצה כדי שלא יהיו קידושין ולא תפול לפני היבם וי"א דאומר ע"מ שירצה דינו כאומר ע"מ שלא ימחה ויש מי שאומר שדינו כאומר ע"מ שישתוק:

י

אמר על מנת שיאמר הן אף על פי שאמר בתחילה איני רוצה כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב והאומר ע"מ שישתוק אם שתק בשעת שמיעה מקודשת אף על פי שחזר ומיחה: הגה מיהו אם לא היה בביתו כששמע וכשבא לביתו מיחה הוי מחאה דמה ששתק בתחילה משום שלא היה בביתו (כך משמע לריב"ש סי' י"ד וקנ"ג) ואם מיחה בשעת שמיעה אפי' חזר ונתרצה אינה מקודשת מת האב עד שלא שמע מקודשת והאומר ע"מ שלא ימחה כל זמן שמיחה נתבטל התנאי אפילו נתרצה בשעת שמיעה (וי"א דאם אמר הן פעם א' שוב אינו יכול למחות) (טור):

יא

מת הבן מלמדין את האב שימחה כדי שלא תזקק ליבם:

יב

אמר לה התקדשי בפרוטה ע"מ שאעשה עמך כפועל או אדבר עליך לשלטון אם יש עדים שעשה עמה כפועל או דבר עליה לשלטון מקודשת בודאי ואם אין עדים מקודשת מספק:

יג

לא נתן לה כלום ואמר לה התקדשי לי בשכר שאעשה עמך כפועל או שאדבר עליך לשלטון אינה מקודשת שישנה לשכירות מתחילה ועד סוף והוה ליה מקדש במלוה:

יד

על מנת שיש לי מנה אם ידוע בעדים שיש לו מנה מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפי' הוא אומר אין בידי:

טו

על מנת שיש לי מנה ביד פלוני אם ידוע מעדים שיש לו מנה ביד פלוני מקודשת בודאי ואם אין ידוע מקודשת מספק אפילו אומר אותו פלוני אין לו בידי:

טז

ע"מ שיאמר פלוני שיש לי מנה בידו אמר יש לו בידי מקודשת לא אמר יש לו בידי אינה מקודשת:

יז

על מנת שיש לי מנה במקום פלוני אם יש לו באותו מקום הרי זו מקודשת ואם אין לו באותו מקום שאמר הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו באותו מקום והוא מתכוין לקלקלה:

יח

על מנת שאראך מנה אינה מקודשת עד שיראנה מנה שלו ואפילו הראה לה מנה שיש לו בעסקא מאחרים אינה מקודשת: הגה וי"א דאפילו הגיע מחלקו מן הריוח מנה אינה מקודשת מאחר שעדיין לא חלקו (ר"ן פרק האומר) הראה לה מנה משלו והיא משועבדת לבעל חוב מקודשת (ר"י בשם הרמ"ה) לא היה לו בשעת קדושין והרויח אח"כ והראה לה י"א דמקודשת (טור) אבל באומר לה ע"מ שיש לי לכ"ע בכה"ג אינה מקודשת (ס"ה) ולא חיישינן דילמא מראה לה בתר הכי למהוי ספק קידושין (טור) אמר לה ע"מ להביא לה ר' זוז דינו כמו בע"מ שאראך מנה וצריך להיות משלו (הרשב"א בתשובה הובאה בב"י):

יט

ע"מ שיש לי בית כור עפר אם יש עדים שיש לו הרי זו מקודשת ואם לאו הרי זו מקודשת מספק שמא יש לו והוא אומר אין לי כדי לקלקלה:

כ

הרי את מקודשת לי בזה ע"מ שיש לי בית כור עפר במקום פלוני אם יש לו באותו מקום מקודשת בודאי ואם לאו מקודשת מספק שמא יש לו שם והוא מתכוין לקלקלה:

כא

על מנת שאראך בית כור עפר הרי זו מקודשת ויראנה ואם הראה ששכר מאחרים או שלקח באריסות אינה מקודשת: הגה אבל יש לו קרקע שמעלה ממנו מס הרי היא מקודשת דהא הקרקע שלו ובלבד שיהא לו בכדי בית כור עפר שאינו מעלה מס דע"מ שיהא לו בית כור עפר שלו גמור משמע (הר"ן פ' האומר):

כב

היה לו בית כור עפר והיו בו בקעים עמוקים י' טפחים או סלעים גבוהים י' טפחים אם היו הבקעים מלאים מים הרי הן כסלעים ואין נמדדין עמו מפני שאינם ראויים לזריעה ואם אינם מלאים מים נמדדין עמו מפני שהן ראוים לזריעה ובור מלא מים אע"פ שאינו בר זריעה נמדד עמו:

כג

בית כור עפר שאמרו צריך שיהיה במקום אחד (וסלעים ובקעים אינן מפסיקין אע"פ שאינן נמדדין עמו) (הר"ן פרק האומר בשם הרשב"א) אבל אם היה בשנים או בג' מקומות מחולקים לגמרי אין מצטרפין:

כד

ע"מ שאני עשיר ונמצא עני או עני ונמצא עשיר על מנת שאני כהן ונמצא לוי או לוי ונמצא כהן נתין ונמצא ממזר או ממזר ונמצא נתין בן עיר ונמצא בן כרך בן כרך ונמצא בן עיר ע"מ שביתי קרוב למרחץ ונמצא רחוק רחוק ונמצא קרוב ע"מ שיש לי שפחה או בת גדולה או אופה ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו ע"מ שיש לו אשה ובנים ואין לו ע"מ שאין לו ויש לו בכל אלו או שאמר התקדשי לי בכוס זה של יין ונמצא של דבש או דבש ונמצא מים כגון שהיה מכוסה ולא הכירה בו עד אחר כך בכל אלו והדומה להם אפילו אמרה בלבי היה להתקדש לו אפילו לא יתקיים התנאי אינה מקודשת לא שנא אם קיבלה היא הקידושין לא שנא אמרה לשליח לקבלם בתנאי ושינה השליח וכן אם היא הטעתו אפילו אמר בלבי היה לקדשה אף על פי שהטעני אינה מקודשת: הגה אא"כ אמרה כן בפירוש בשעת הקדושין ושמע הבעל ושתק (טור) וכן אם היא הטעתו (ואמר בפירוש ואע"פ שלא יהיה כן) קידושיו קידושין אבל אם כנסה סתם ואמר כסבור הייתי שהיא כהנת והיא לויה או לויה והיא כהנת עשירה והיא עניה עניה והיא עשירה הרי זו מקודשת:

כה

ע"מ שאני יודע לקרות צריך שיקרא התורה ויתרגם אותה תרגום אונקלוס הגר (וי"א דאם יודע לקרות ולתרגם ג' פסוקים סגי) ואם אמר לה ע"מ שאני קראה צריך להיות יודע תורה נביאים וכתובים בדקדוק יפה:

כו

ע"מ שאני יודע לשנות צריך להיות יודע המשנה (וי"א דאם יודע מדרשי התלמוד מקודשת) (טור בשם הרא"ש) ואם אמר ע"מ שאני תנאה צריך להיות יודע לקרות המשנה וספרא וספרי ותוספתא של רבי חייא:

כז

על מנת שאני תלמיד כל ששואלים אותו דבר אחד בתלמודו ואומרו ואפילו בהלכות החג שמלמדים אותן ברבים מדברים הקלים סמוך לחג כדי שיהיו כל העם בקיאים בהם:

כח

ע"מ שאני חכם כל ששואלים אותו דבר חכמה דהיינו דבר התלוי בסברא בכל מקום ואומרה:

כט

ע"מ שאני גבור כל שחביריו מתיראים ממנו מפני גבורתו:

ל

ע"מ שאני עשיר כל שבני עירו מכבדים אותו מפני עשרו:

לא

ע"מ שאני צדיק אפי' רשע גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר תשובה בלבו:

לב

ע"מ שאני רשע אפי' צדיק גמור הרי זו מקודשת מספק שמא הרהר ע"א בלבו:

לג

ע"מ שאני בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך ע"מ שאני בושם ונמצא בושם ובורסקי (פי' אומן לעבד העורות) ע"מ ששמי יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון הרי זו מקודשת אבל אם אמר לה ע"מ שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון שאיני אלא בן עיר ונמצא בן עיר ובן כרך שאיני אלא בושם ונמצא בושם ובורסקי אינה מקודשת:

לד

המקדש את האשה וחזר בו מיד הוא או היא אע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור אין חזרתם כלום והרי היא מקודשת:

לה

המקדש על תנאי וחזר אחר כמה ימים וביטל התנאי אע"פ שביטלו בינו לבינה שלא בפני עדים בטל התנאי והרי היא מקודשת סתם וכן אם היה התנאי מן האשה וביטלה אותו בינה ובינו בטל התנאי לפיכך המקדש על תנאי ובעל סתם או כנס סתם הרי זו צריכה גט אע"פ שלא נתקיים התנאי שמא ביטל התנאי כשבעל או כשכנס (ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם) (ד"ע):

לו

אמר לה התקדשי לי בפרוטה זו על מנת שאתן ליך מנה ואח"כ אמר שאינו רוצה לקיים תנאו לעולם אין כופין אותו לקיימו אלא קידושיו בטלים ואינה צריכה גט ומ"מ בעל נפש לא ישאנה בלא גט שמא אח"כ יאמר שרוצה לקיים התנאי לקלקלה על השני ואם אמר שעדיין רוצה לקיימו אין יכולים לכופו כל י"ב חדש כדין זמן שנותנין לבתולה ומי"ב חדש ואילך כותבין עליו אגרת מרד ואם מת קודם שקיים התנאי אפילו חליצה לא בעיא ואם מחלה היא התנאי בחיי המקדש גמרו הקדושין מיד כאלו קיימו וכ"ז כשלא כנסה אבל כנסה מקודשת מיד דמסתמא בשעת כניסתה לחופה מחלה לתנאי וחייב ליתן לה כתובתה:

לז

מי שהלך למדינת הים וקידש על תנאי אם באתי מכאן עד י"ב חדש תהיה מקודשת מעכשיו וקודם שהלך נתרצו שניהם להאריך הזמן ועבר י"ב חדש ולא בא ובא קודם הזמן האחרון הוי קידושין דכל מעשה שנעשה על תנאי יכול לבטל התנאי (או להוסיף או לגרוע ממנו) (הרא"ש ור' ירוחם) ואפילו נתאכלו המעות הוו קידושין למפרע כשנתקיים תנאי השני:

לח

בקדושין תנאי שהוא לטובתו כגון ע"מ שאין בה מומין או שאין עליה נדרים יכול לבטלו אבל אם הוא לטובת האשה כגון ע"מ שאתן ליך מאתים זוז נהי שהתנאי יכול לבטל מ"מ אינה מקודשת אם לא יתן לה מאתים זוז:

לט

האומר לאשה הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני כלומר שלא תאסר עליו אלא תהיה אשת איש לכל העולם ולפלוני כפנויה הרי זו מקודשת מספק אבל אם אמר לה הרי את מקודשת לי ע"מ שתהיה מותרת לפלוני ה"ז מקודשת ותהיה אסורה עליו כשאר העם מפני שהתנה בדבר שאי אפשר לקיימו: הגה אם חולקין אם נתקיים התנאי או לא) י"א דכל תנאי שהוא בקום ועשה אין א' מהן נאמן לומר שקיים התנאי שהיה עליו לקיים אלא צריך עדים אבל תנאי שהוא בשב ואל תעשה כל א' מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו (הר"ן פרק האומר בשם האחרונים) וי"א דאפי' בקום ועשה נמי נאמן כל שאין כנגדו מכחישו. (הרמב"ן ור"י):

א

תנאי. עיין מה שנסתפק הכנה"ג דף ס"ח ע"א. ומתוך כתבו ניכר שנעלם מעיניו דברי הר"ן ורמ"א שהביאו בסי' מ' סעיף א' ע"ש:

ב

אינה מקודשת. אפילו נאנס ולא קיים התנאי לא הוי קידושין הר"ן בשם הירושלמי בפרק האומר. אבל בסוף פרק כל הגט כתב הר"ן שכתב בעל העיטור דאתשל קמיה ראש כלה אם יש טענת אונס בקדושין ולא איפשטא וכן הביא הרב המגיד בפ"ט מה"ג. והרלנ"ח סי' ק"כ העלה דאין טענת אונס בקדושין ואפילו למי שירצה להחמיר אם התנה הארוס בשעת הקדושין שלא יוכל לטעון שום טענת אונס בעולם וע"ז התנאי קבלה הקדושין ואין אונס בקדושין ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א ועיין בה"י:

ג

למעשה. הראב"ד והטור והרשב"א והר"ן הרמ"ך ס"ל דאפי' באמירה צריך להקדים התנאי ולא כהרמב"ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ועיין בב"י וכתב הפרישה והב"ח הביאו בק"א. אם נתן הדינר בידה ולא אמר הרי את מקודשת לי ואח"כ אמר אם תתני לי מנה הרי את מקודשת לי בדינר זה ואם לא תתני וכו' ה"ז תנאי גמור וצריך לקיימו אבל אם אמר בעת הנתינה הרי את מקודשת ואח"כ אפי' תכ"ד אמר על תנאי כך וכך לא הוי תנאי עכ"ל. וה"ה בעלמא מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפילו תכ"ד אומר ע"מ כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט"ז וכל התנאים שמתנה עם השליח אפילו לא כפל התנאי והמעשה קודם לתנאי קיים שלא תתרצה את עצמו אלא בתנאי זה ב"י בשם הר"ן. וכנה"ג הביא בשם ספר חוקות הדיינים דאפילו בתנאי הנעשה ע"י שליח צריך שיהא קודם למעשה ע"ש:

ד

לקיימו. גם צ"ל שיוכל לקיימו ע"י שליח עיין ב"י ועיין תוס' גיטין דף פ"ד ע"א ד"ה ע"מ שתעלה לרקיע כתבו שם בשם ר"א דלא בעי אלא שהמעשה יוכל לעשות ע"י שליח אבל תנאי אין לחוש אם לא יוכל לעשות ע"י שליח ע"ש ועיין כנה"ג דף ס"ט ע"א:

ה

ללאו. הא דבעינן הן קודם ללאו כדי שלא יסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל. מש"ה אם הקדים לאו להן ואע"כ הן ללאו ואח"כ לאו להן אינה כלום מאחר דסיים דבריו בהן תופסין לשון אחרון והתנאי בטל ח"מ:

ו

מעכשיו. וכל קנין הרי הוא כמעכשיו וכל שיש בו זמן הרי הוא כמעכשיו הרשב"א וב"י הביאו בח"מ סי' נ"ו:

ז

על מנת. אבל האומר ע"מ כך וכך אינו כאומר ע"מ ב"י בח"מ סי' ר"ז:

ח

למעשה. ה"ה תנאי בד"א ומעשה בדבר אחר נמי א"צ כשאומר מעכשיו או ע"מ. מיהו הן קודם ללאו צריך לעולם ב"ש:

ט

גמור. דין זה הואיל הוא בהגמי"י פ"ו מה"א ושם לא החליט הדבר רק שכתב בלשון יוכל להיות שמועיל בלא כפילת תנאי ע"ש. רק בד"מ כתב בז"ל ובח"מ סי' רמ"א כתב תשובת הרא"ש דבכה"ג הוי תנאי מעליא ע"ש ועיין בה"י וכנה"ג דף ס"ט ע"ב:

י

קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ס"ק וספק גירושין. וב"ש כתב תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע"י שליח צריך ע"ש:

יא

אחר. עיין מ"ש הדרישה וב"ש ודו"ק. ובהרדב"ז ח"א סי' רכ"א:

יב

יתרצה לה. וכתב בדרישה דה"ה למותר לה נמי לא ישמע לה כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א"א. וב"ח בק"א חולק עליו דיוכל לקיים התנאי אחר מותו ע"ש וכ"כ תוס' בגיטין דף פ"ג ועיין ח"מ וב"ש:

יג

קיים. דוקא באומר ע"מ שאין לך עלי שאר וכסות אבל אם אמר ע"מ שאין בו בקדושין שאר וכסות לא מהני התנאי בה"י:

יד

בטל. ואם מתנה שתפטרנו מן העונה הוי תנאי ב"ש:

טו

רבנן. עיין ח"מ ב"ש בה"י:

טז

מנה. ואם נתן לה חפצים יותר מהמנה כדי שכר טורח המכירה בריוח מקודשת מספק הרלנ"ח סי' קל"ד. וכ"ש אם אמר ע"מ שאתן לך מנה ממטבע פלוני דלא קיים התנאי אם נתן לה חפצים דמי שווים הר"ם אלשקר סימן ל"ב. אבל ארוס שאמר לארוסה על מנת שאתן לך סך מה ויש אומדנא שלא נתן לה אלא לקנות תכשיטיה ומלבושיה ונתן לה תכשיטים קיים תנאו מהר"י בי רב סימן ל"ב. והר"ם אלשקאר סימן ל"ב והרלנ"ח סי' קל"ד חלקו על זה. התנה לתת לה כלי או חפצים ונתן לה דמי שווין הכלי או החפצים אינה מקודשת. רלנ"ח שם והר"ם אלשקאר שם בשם מהר"י בי רב אבל הוא חולק וכתב דהוי מקודשת. אבל אם נתן לה דמי שוויה הכלי ועוד מעט יותר כדי שכר טורח הקניה בריוח הוי ס"ק לכ"ע. נתן לה המנה ולא רצתה לקבלם ונתנם בע"כ עיין כנה"ג דף ס"ח ע"ב:

יז

אבי כו'. עיין בקדושין דף ס״ג ע״ב וברמב״ם פ״ז מה״א עם הראב״ד והמגיד והכ״מ ודו״ק. ואני אומר לפרש דברי הרמב״ם. דעל פי שיטת רש״י קשה למה לא מוקמי רישא ומציעתא בחד טעמא דהיינו בע״מ שישתוק וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה וכן הקשה הר״ן. והואיל ואמר רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא למד הרמב״ם הפשט גמרא הוא דרישא בחד טעמא בע״מ שאמר אין. ומציעתא וסיפא בחד טעמא בע״מ שלא ימחה ודו״ק. ועיין אחרונים. ועיין בכ״מ שכתב וה״ה נמי בלא ימחה דבשעת שמיעה הדבר תלוי שאם שמע ולא מיחה הרי היא מקודשת ושוב אינו יוכל למחות להרמב״ם ע״ש והובא ג״כ בב״י ע״ש. ותמה אנכי דלפ״ז קשה דלמה לא אוקמי כולי מתני' בחד טעמא ורישא נמי בע״מ שלא ימחה ורצה האב ר״ל שלא מיחה לאלתר ודו״ק ועיין בה״י מ״ש מסוגיא פרק המדיר (כתובות דף ע״ג) ע״ש. דבריו הם דברי בעל המחבר מגדול עוז אשר סביב להרמב״ם ע״ש. ועיין ב״ש ס״ק י״ח:

יח

שישתוק. וקי"ל לחומרא האומר ע"מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע"מ שיאמר הן. ע"מ שלא ימחה. ע"מ שישתוק רי"ו:

יט

התנאי. כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וא"ל לפ"ז למה דחה הש"ס שם שאין לפרש ע"מ שאמר אבא אין קאמר. מכח המציעתא עדיפא ה"ל למידחא מכח הרישא גופא דתני אם רצה האב מקודשת ואם לאו אינה מקודשת הלא אף אם לא רצה מקודשת מספק שמא יאמר הן אח"כ. י"ל דאה"נ קאמר דאינה מקודשת בודאי ולעולם היא בספק עד שימות האב:

כ

בביתו. הח"מ כתב דיש לדחות ע"ש:

כא

למחות. א"ל א"כ לאוקמי כולי מתני' בע"מ שלא ימחה ורישא דאמר אין. עיין בהרא"ש ויתורץ הכל:

כב

לשלטון. אם הם דברים ידועים מה שיש לו לדבר עליה צריך לדבר דוקא אותם דברים ואם אין הדברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובתה נתקיים התנאי ח"מ ב"ש:

כג

עמך. עיין מ"ש ב"ש:

כד

מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ומ"ש ב"י דהטור חולק על הר"ן לא דק ב"ח ע"ש. אבל בתשובת ב"י סי' י"א הוכיח שהטור חולק על הר"ן אפילו אם המנה בידו. ועיין בה"י ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת. ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני ח"מ ב"ש:

כה

בידי. אפי' הוא והיא אומרים ג"כ שאין לו אצלו כלום הוי ס"ק רי"ו בשם הרמ"ה. ואם א"י בעדים שיש לו אצלו ופלוני אמר שיש לו אצלו אינו אלא ס"ק. ואם היא ג"כ אומרת שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי ב"ש:

כו

בידי. היינו שיש לו בשעת קדושין דוקא. ולא בשעת האמירה. ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אעפ"י דמהני הודאתו לחייב א"ע מכאן ולהבא מ"מ א"י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו ב"ש:

כז

חלקו. לשון הר"ן אינו כן. וז"ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווחא לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו ח"מ ב"ש:

כח

לבע"ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי"ו:

כט

בן כרך. ע"ל סי' מ"ה ס"ק ו' ובה"י:

ל

של דבש. אף שהדבש יותר יוקר בה"י ומבואר בש"ס אם אמר התקדש בדינר של כסף ונמצא של זהב יש קפידא ב"ח בה"י ב"ש. אם אמר תתקדש לי בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת דבכלל שנים יש א' ואין כאן שינוי ש"ג ב"ח בה"י ב"ש כנה"ג:

לא

ונמצא יין. כצ"ל בה"י:

לב

הכירה בו. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת לי בטבעת מ"מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול הרשב"א ח"מ ב"ש:

לג

בפירוש. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:

לד

הטעתו אינן קדושין אא"כ אמר בפירוש. כצ"ל ח"מ:

לה

המשנה. ודינו כמו בע"מ שאני יודע לקרות דא"צ לידע כל התורה לדעת הי"א שמביא הרמ"א. א"כ ה"נ א"צ לידע כל המשניות ב"ש. וח"מ מסופק בזה:

לו

מקודשת. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה. וב"ח הגיה שא"צ מדרשי התורה:

לז

החג. בש"ס איתא אפי' במסכת כלה. עיין תוס' במסכת שבת דף קי"ד ע"א. ובא"ח סי' קל"ז ועיין בה"י:

לח

חכם. נמצא יש חילוק בין תלמיד לחכם. עי' תוס' תענית דף יו"ד ובא"ח סי' תקע"ה עיין בה"י:

לט

ואומרה. אפילו אינו בדברי תורה אלא בדברי חכמים או במילי דסחורה כ"כ המחבר נחלת צבי ומדברי שאר פוסקים לא משמע כן:

מ

בלבו. אעפ"י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מיקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ס"ק לא נפקא. ועיין מ"ש הבה"י:

מא

אלא יוסף. וה"ה אם אמר בלשונו אלא דינר א' ונמצא מאתיים אינה מקודשת הואיל ודקדק בלשונו שאמר אלא א' בה"י ע"ש:

מב

מקודשת. ב"י ר"ס קל"ד הביא תשובת הר"ן דהיא מקודשת בודאי. ורשב"ם ס"פ יש נוחלין כתב דהוי קדושין מדרבנן:

מג

בינו לבינה. משום מחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן א"צ עדים עכשיו והיינו כששניהם מודים. ואם הם מכחישים זא"ז עיין ס"ס. וב"ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ס"ק. עיין ב"ש:

מד

סתם. עיין ב"ח בח"א ועיין ב"ש:

מה

כל יב"ח. הקשו אחרונים דלעיל סעי' י"ח בהג"ה מביא דלא חיישינן דלמא מראה לה בתר הכי למהוי ס"ק ע"ש והפרישה מתרץ דחילוק יש בין תנאי שאראה לך. ובין תנאי שאתן לך ע"ש. ועיין ב"ש:

מו

המקדש. כ"כ הטור. ובד"מ כתב בשם רי"ו אפי' אחר מיתה מהני מחילה. ונמצא שהיא מקודשת למפרע:

מז

לחופה. עיין ב"ש ועיין בר"ן שכתב כל התנאים שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרינן אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ"מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיים ואם טוען פרעתי נאמן:

מח

הזמן. בט"ז הקשה ממ"ש ביו"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם בזמן פלוני אינו יוכל להרחיב הזמן:

מט

יתן. היינו כל זמן שלא מחלה. ואם כנס אמרי' בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי ב"ש:

נ

מספק. כ"כ הרמב"ם פ"ז מה"א. מיהו לדעת תוס' פרק האומר והר"ן אינה מקודשת כלל ב"ש:

נא

או לא. דין זה נחלק לד' אופנים. א' אם שניהם אומרים נתקיים התנאי. ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים התנאי. ג' אם מכחישים זא"ז. ד' אם אחד אומר נתקיים והשני אומר אינו יודע. אם התנאי הוא בקום עשה. אם שניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אם ירצו ימחלו זה לזה ואם שניהם אומרים לא נתקיים כי היכי דיבטלו הקדושין ג"כ נאמנים. ואם הוא אומר נתקיים והיא אומרת איני יודע. הוי ס"ק. ואם היא מכחישו בברי שלא נתקיים לכ"ע הקדושין בטילין. והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה. ואם הוא אמר שלא נתקיים אפילו אם היא אומרת ברי שנתקיים אינה נאמנת בלא ראיה. מ"מ היא אסורה בקרוביו. ואם התנאי שב ואל תעשה. אם שניהם אומרים נתקיים ולא עברו וה"ה אם הוא אמר נתקיים ולא עבר והיא אומרת א"י נאמן. ואם היא מכחישו ואמרה דלא נתקיים משמע מר"ן נמי דא"י להכחישו בלא עדים דלא חיישינן שעבר בפועל. ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בפועל ועיין ב"ש ודו"ק ועיין בה"י:

א

ל' הרמב"ם בפ"י מה' אישות ודבריו מבוארים במשנה וגמר' קידושין דס"א ע"א וע"ב

ב

משנה שם וכר"מ וכפירש"י וכ"כ הרי"ף בהלכות וכן פסקו כל הפוסקים

ג

בריי' וכדמוקי לה שם בגמ' גיטין דע"ה ע"א וע"ב והא דלא כ' נמי תנאי בדבר א' ומעשה בדבר אחר כההיא סוגיא דגיטין י"ל דס"ל כדר"א דעביד אוקימתא אחריתי ה"ה שם

ד

משנה ב"מ דף כ"ד ע"א ואמרו שם בגמרא דאתיא כר' מאיר וכמ"ש רש"י שם בקידושין שם במשנה דב"מ ובריי' שם בגיטין דע"ה ע"א וע"ב

ה

הרמב"ם שם וכתב ה"ה שזה דעת כל הגאונים והכריחם לזה ל' המשנה שהם בעל מנת שהוא כמעכשיו ולא הזכירו כפילות התנאי ושכן עיקר

ו

טור בשם ר"ח וכמ"ש אביו הרא"ש שם בפסקיו וכ"כ בתשובה בכלל ס"א בשם ר"י ור"ת וכ"כ הר"ן

ז

ה"ה שם והר"ן בפ"ג דקידושין לדעת הרי"ף וקצת אחרונים דסברי דלא קי"ל כר"מ ומדינא לא בעינן תנאי כפול בשום מקום ובגיטין ובקידושין נמי אם לא כפל תנאו ולא נתקיים חוששין לה עיין בסימן קמ"ג סעיף י"ב שם מפורש הטעם

ח

ברייתא כתובות דף כ"ז ע"א בב"מ דף צ"ד ע"א וכר' יהודה

ט

שם וכמו שפירש הר"ן דצערא דגופא לא אתיהיב למחיל'

י

משנה קידושין דף ס' ע"א וכפירש רש"י שם

יא

כמימרא דר"ה שם הסכמת הפוסקים

יב

שם

יג

שם במשנה

יד

הר"י בשם הר"מ הנרבוני

טו

טור וזה פשוט דע"כ לא אמר ר"ה דחלו הקידושין למפרע אלא באומר על מנת דהוי כמעכשיו

טז

לשון הרמב"ם ריש פ"ז מהלכות אישות ממשנה וגמרא שם דף סג ע"א וכפירוש רבינו שהאומר ע"מ שירצה ר"ל ע"מ שיאמר הן בבירור וכ"כ הרשב"א ושהיא מוכרח כן מתוספת ה"ה שם וכן פי' הר"ן

יז

ג"ז שם משנה וגמרא שם

יח

הראב"ד שם בהשגות לתירוצי' בתרא דשמעת'

יט

טור בשם אביו הרא"ש וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן

כ

טור בשם הרמ"ה וכ"כ ה"ה בשם הרמב"ן והרשב"א מטע' שכל התנאי שלא נקבע להם זמן סתמן לעולם

כא

פשוט בגמ' שם ע"ב

כב

ה"ה שם בשם הרמב"ן והרשב"א

כג

ג"ז שם בשמם

כד

משנה וגמ' שם

כה

משנה שם דף ס"ג ע"א וכדמפר' לה ר"ל שם בגמ'

כו

כאוקמת' דגמ' שם דף ס' ע"ב

כז

כתנא דמתני' דס"ל הכי וכדדייק רבא שם דס"ג ע"א

כח

משנה שם ד"ס ע"א

כט

שם בגמ' ע"ב

ל

תוספתא הביאה הרא"ש בפסקיו

לא

שם בתוספתא שמא עשו קנוניא פיר' והוי קידושי ספק

לב

ג"ז שם:

לג

ל' הרמב"ם בפ"ז מה"א וכן הסכים הרא"ש והביאם הטור

לד

משנה שם ד"ס ע"א

לה

שם בגמ' ע"ב

לו

קאי אחלוקה דלעיל אמר לה ע"מ שאראך ולע"ד צ"ע במ"ש לקמן סעיף ל"ה באומר ע"מ שאתן לך וכו' שבעל נפש יחוש לעצמן וכו' ע"ש (ויש לחלק דבאו' ע"מ שאתן לך אע"פ שלא נתן לך כשתבעתו י"ל עדיין היא רוצה לקיים תנאו אך אשתמוטי הוא דאשתמיט להשתכר עוד במעות זה שבידה משא"כ באות ע"מ שאראך מיד שתבעתו ולא הראה לה אז ממ"נ אם יש לו ולא הראה לה הוי כאומר שאין דעתו לקיים התנאי ואם אין לו אין לה להמתין ולהתעגן עד שירויח דאדעת' דהכי לא נתקדש' לו כן נלע"ד

לז

משנה שם

לח

שם בגמ'

לט

שם במשנה

מ

שם במשנה וכדמפר' שם בגמר'

מא

ל' הרמב"ם שם מאבעייא בגמ' שם דף ס"א ע"א ונפשטה דלהקדש מדמי' לה דאמר לה אנא טרחנא זרעא ומייתינא

מב

ה"ה שם בשם הרשב"א וכ"כ הר"ן בשמו משום דלצורך השדה ותיקונו הוא

מג

ג"ז ה"ה שם בשם הרשב"א

מד

משנה שם דף מ"ח ע"ב וכת"ק

מה

משנה שם דף מ"ט ע"ב

מו

שם במשנה דף מ"ח ע"ב

מז

הטור וכן כ' הרשב"א בתשו' שאלו ראתה אותו וקבלתו סברה וקבל'

מח

שם במשנה

מט

אוקימתא דרבא וכו' לפלוגתא דת"ק ר"ש במתני' וידוע דהלכה כת"ק

נ

שם במשנ'

נא

ל' הרמב"ם שם פ"ח

נב

בשם הרמ"ה ור' ירוחם בשם הרא"ש (כך מצאתי מוגה)

נג

משנה שם

נד

הרמב"ם שם מברייתא שם דף מ"ט ע"א וכר"י דס"ל דר' יהודה בתרתי פליג

נה

טור ס"ל דבחדא פליג

נו

שם בגמ'

נז

הרמב"ם שם וכחזקי' דאמר הלכת' דהוה רביה דר' יוחנן וכפיר' הרי"ף

נח

שם בפסקיו כ' ספרי וסיפרא

נט

ג"ז שם מהא דבגמ' שם ע"ב אמרו ואפי' במסכת כלה וכפיר' הערוך בשם ר"ח שמתעסקים בה ת"ח שרוצים לדרוש בכלה דאלול או בכלה דאדר

ס

שם בגמרא

סא

טור וכפירש"י שם

סב

שם בגמ'

סג

שם

סד

שם

סה

שם

סו

וסיים שם הרמב"ם ומשיהרהר לעבוד בלבו נעשה רשע שנא' פן יפתה לבבכם וכתיב למען תפוש את בני ישראל בלבם

סז

הרמב"ם שם מהתוספת'

סח

ג"ז שם ספ"ז ממה שאמרו והלכתא תוך כדי דבור כדבור דמי חוץ מעכו"ם וקדושין נדרים דף פ"ז ב"ב דף קכ"ט ע"ב

סט

ג"ז שם ממשמעות הגמ' כתובות ריש דף ע"ג לא תימא וכו' משמע שאם מחל תנאי הויא מחילתו מחילה וס"ל אפילו שלא בעדים לפי שלא הזכירו באותה סוגיא עדים

ע

מימרא דרב כהנא משמיה דעולא שם דף ע"ד ע"א

עא

כמימרא דרב שם סוף דף ע"ב ולפירושו כנס כניסת נישואין אע"פ שלא נבעלה

עב

טור בשם הר"מ הנרבונו כ"כ ר' ירוחם בשמו

עג

יתבאר בסימן נ"ו

עד

שם בשם תשו' הרא"ש כלל ל"ה

עה

מהא דרב ושמואל קידושין דנ"ט ע"א

עו

ב"י בשם תשובת הרא"ש כלל מ"ז סי' ד' ופיר' שם מפני שאין האשה מתקדשת אלא לדעתה משא"כ בגט שהוא בעל כרחה שיכול לבטל וכדלקמן סי' ק"מ

עז

ל' הרמב"ם שם בפ"ז מבעיא דר' אבא וכו' גיטין דף פ"ב ע"ב מדקאמר התם את"ל איתא לדרב אבא וכו' ומפרש רבינו אם תמצי לומר דאיתא לספק' ולבעיא דר' אבא וכו' ה"ה שם

עח

שם ופ' ה"ה שנתבאר שם בגמ' ובה' דבעל מנת אפילו רבנן מודו דהוי גט וה"ה לקדושין שהיא מקודשת

עט

פיר' שהאחד מסופק וכן היא בר"ן

א

המקדש על תנאי ע' מס' גיטין דף פ"ד איתא וכ"ת אפשר דמינסבה היום ומיגרשה למחר ומקימה לתנאה וכו' הכי השתא בדידה קיימא לאיגרושי כ' הרשב"א ז"ל וא"ת דילמ' בשנתקדש' ע"ת שיגרשנה לזמן ידוע דהשתא קיימא בדידה י"ל דאפילו כי מגרשה אכתי איכא למיפרך אטו בדידה קיימא לאינסובי להאי והתי' דחוק וע"ש תו' ד"ה הכא כתבו אך אין הל' משמע כן מדבריו נלמד דאם נתקדשה בע"מ שתגרש אותי יום זה נתקיימו הקדושי' אם נתקיים התנאי ואם לאו בטילים ולע"ד אלו הייתי כדאי להרהר אחרי הוראתו היה נראה לי אחרי דקי"ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו כדאי' פ' חרש הרי הוא כתנאי דע"מ שאין לך עלי שאר ועונה דלכ"ע חשוב מתנה ע"מ שכתוב בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים משום דחשוב וודאי עוקר מה שכתוב בתורה ופירש"י ע"ב הנ"ל שהרי מוסר לה קדו' והרי היא אשתו להתחייב בכולן וכי אתנו ע"מ שלא יתחייב הוה ליה עוקר ה"ה בזה מכיון שמקבלת הקדו' ה"ה אשתו והברירה בידו אם לגרש אם לאו כדכתיב וכ' לה מדעתו וכי אתנה ע"מ שיגרש הוה לי' עוקר ומתנה ע"מ שכ' בתורה והתנאי בטל ומעשה קיים וע' בי"ד סימן ס"א סעיף ך"ט וע' נמי חדושי רמב"ן מס' ב"ב דף קך"ו ד"ה הרי היא מקוד' לטעמו דאין אשות לחצאין ה"נ דכותי' וצ"ע:

ב

ע' ב"ש מביא בשם הר"ן והה"מ בשם העיטור אונס בקדו' הוי ספק קדו' והספק יש לפרש בב' אופנים כי י"ל דלא ס"ל כהר"ן פ' האומר דהלכה כר"י אלא כיון שר"י עצמו פקיד לברתי' לחוד לדר"ל י"ל דהלכה כות' ומסופק להכי הלכה כמאן וע' מס' קדו' מ"ה ע"ב תו' ד"ה הו' עובדא ולא ס"ל פי' הר"ן דר"י לא חש כ"א לב"ד אחר וי"ל נמי דבמוחלט פו' כר"ל דמדינא יש טענת אונס ומסופק מחמת דא"כ יש חשש צנועות כמו בגיטין דזמנין דלא איתניס והקדו' בטלים וסברה דאנס ומיעגנה ומשום פרוצו' דזמנין דאניס ואמרה דלא אניס וכן משמע מדסמכו דבריו לאין טענת אונס בגיטין ונ"מ אם הספק בהלכתא כמאן אפילו אונס לא שכיח כלל כגון נפל עליו הבית ומחמת החבלות לא יוכל לבא דמבואר ריש קמ"ד דאף בגט יש אונס מ"מ בקדו' אינם אלא ספק דלר"י בל"ז אונסא כמאן דלא עביד משא"כ אם פו' כר"ל והספק אם התקינו מחשש צו"פ א"כ בלא שכיח כלל מקוד' ודאי תו נ"מ בשדוכין ודיני ממונות דל"ש טעם צו"פ ויש טענת אונס אי נימא דפו' כר"ל מדר"י חש לי' והו' אונסא כמאן דעביד משא"כ אם מסופק הלכה כמאן בממון אין להוציא מהמוחזק ובשדוכין בלא שבועה אין להכריח שכנגדו לקיים אמנם בשבועה וחרם יש להחמיר מס' עכ"פ יראה לי שדברי העיטור א"א להסכים עם פסק הר"ן במוחלט כר"י וסתירות הר"ן ז"ל צ"ע והש"ך ח"מ סי' ך"א שמחליט כהר"ן כנראה שהיה בהעלם ממנו דברי הר"ן פ' כל הגט והה"מ ובזה צדקו דברי מהר"י שבהגהו' רמ"א בי"ד ס"ס רל"ו והנקה"כ שם משיגו מהר"ן פ' האומר כי להעיטור בס' שבועה יש להחמיר כמו בס"ק אמנם בלא שבועה וחרם ובד"מ ודאי יוכל המוחזק לומר קים לי כהר"ן פ' האומר והמע' היטב בנקה"כ הנ"ל יראה שממנו סתירה לפסק תשו' צ"צ סי' ל"ט בעובדא דידי' שחייב עצמו בקנס שישא בת פלוני בתנאי דוקא אם ישלח לו תנאים לר"ח ועבר היום מחמת אונס ופסק אם עדיין לא עשה שדוך אחר מחויב מ"מ שישא או יתן הקנס ומחלק בין קדו' שמכיון שבטילו א"א שיתקיימו לבין שדוך ע"ש ואין נראה אלא כדכ' הנקה"כ דאם הקדו' בטלים מכ"ש לכל הקנינים ולכל החיובים וכמעט דומה בסברתו לדברי הט"ז שמשיג עליהם הש"ך הנ"ל בסי' ך"א מטעם דלר"י אמרינן אונס רחמנא פרטי' ולא חייבי' ע"ש אמנם יראה לע"ד בזה כסברת הט"ז בי"ד שם לומר דלא מסתבר דר"ל פליג כולי האי על ר"י וגם מצד עצמותו אין סברה כלל דאם מקדש ע"מ שאתן לך מאתים והיא לא נתרצית אלא ע"ת זה והי' עשיר והעני באונס או מי שלקח מקח ע"מ שיבאנו ליום השוק ונאנס ומביאו אח"כ שיהיו הקדו' קיימים והמקח קיים דהא מסתבר טעמו דהש"ך אונס רחמנא חייבי' לא מצינן ומה"ת יסבור ר"ל בזה אונסא כמאן דעביד אלא משמע דלא פליג אלא דוקא באופן המבואר שהי' התנאי אם לא אתינא ביום פלן ואכניסך לא יהא לי עלך כלום דעיקר המעשה לא נתלה בהכי אלא שנעשה כדי שלא יעגנה בזה סובר ר"ל דע"י אונס לא איבד זכותו ור"י מ"מ פליג וכדפירשו הש"ך וא"כ בקדו' תנאי דע"מ שאתן י"ל דמודה העיטור דהקדו' בטלים וה"ה לגבי ממון כגון מי שלקח ונתן מעות ע"מ שיעמיד המקח ליו' השוק ונאנס מסתבר לע"ד ליפסק אף להוציא ושיהדר הממון ואפילו הי' בק"ס וע' סעיף ל"ו תמצא קצת ראיה אמנם המע' בירושלמי ובפירושו משמע דר"ל עצמו מחלק בין אם מתנה מי שהטובה שלו כגון אם האשה היא המתנה מודה דאונס כדלא עביד משא"כ אם האיש מתנה טובתה בזה הוא דסובר כמאן דעביד וא"כ בנדון הנ"ל היכי שהלוקח מתנה בל"ז אין מחלוקת וה"ה בנדון הצ"צ ע' ודוק אך הרשב"א פ' מי שאחזו בהעתיקו הירושלמי השמיט זה מן דר"ל ולהכי עדיין צ"ע וע' נמי במ"ל ריש פ' י"א מהלכות מכירה ועי' סי' קמ"ג סעיף ח' תו כתב הב"ש לפ"ז בגט אחר תקנות ר"ג וכו' וכן כתב ריש קמ"ד וע"ש:

ג

בהב"י מתמיה על הטור שהביא הכלל בתנאי קדו' דיהא המעשה אפשר להתקיים ע"י שליח דהא מוכח בהמדיר דלא בעינן מדאתקשו הוויות להדדי וע' ב"ח ולע"ד י"ל דהא ק' נהי דאתקשו מנ"ל דלא נקיט איפכא כמו דלא יש בקדו' ביאה פנאי מדא"א ע"י שליח ה"ה דלא יש תנאי בכל הקדו' אלא שהפ"י ז"ל פי' מכח שהוקשה לו נילף בכל התורה מת"ק דיש תנאי אף בחליצה ותי' דהא דקאמר איתקשו לו בתורת היקש דנינן שיהא דין כולם שוה אלא כלומר דלהכי אתקושי בשם אחד והיתה לומר לך דשם קדו' אחד וא"כ ממילא אף קדו' ביאה חשוב אפשר עי"ש ור"ל מדאפשר לו לקיים והיתה עי"ש בכסף ושטר וא"כ ממילא אף קושייתו מתורץ ואף הטור שפיר חישב סוג זה וק"ל.

ד

ושיהי' התנאי קודם למעשה כ' הב"ש ואם אמר בעת הנתינה הרי את מקוד' ואח"כ אפילו תכ"ד אמר ע"ת כך לא הוי תנאי דין זה צודק בין להרמ' דזה הפי' של מעשה קודם לתנאי ובין להטור אפילו אמר ל' התנאי כהוגן ומשום כיון דהנתינה הי' בלא תנאי א"א לחזור ולהטיל בו תנאי ויראה לע"ד טעם הטור מה דפשיט' לו היינו דוקא בקדו' ומשום דתכ"ד לאו כדבור דמי אבל במתנה וכיוצא בה כיון דקי"ל בחה"מ סי' קצ"ה סעי' ו' ח' וע"ש בסמ"ע דתכ"ד יוכל לחזור בכל קנינים ואפילו בקנין משיכה והגבהה מכ"ש דיוכל להטיל תנאי תכ"ד דהקנין וידוע דדין מכירה ונתינה שוה לכל עניני קנין כמבואר שם ריש סי' רמ"א וא"כ מה שכ' תו וכן בעלמא מי שנותן מתנה כו' ט"ז לע"ד צ"ע כי דוקא להרמ' לא מהני משום דיש לחלק בין חזרה לתנאי מטעם דאין להתנאי כהוגן דהמעשה קודם לתנאי אבל להטור אם הלשון כתיקונו פשיטא דבמתנה תכ"ד יוכל להטיל תנאי דמ"ש מחזרה אם לא שנדחק דהטור מודה בפי' הרמ' אלא שסובר דאף בהל' יש קפידה ותרווייה' איתניהו ולא פליג אלא במה דמשמע מהרמ' דבהל' אין קפידה אבל הברור לע"ד מה שכ' דפשיטא הוא זה ל"ש אלא מקדו' מטע' דתכ"ד לאו כדבור ודלא כט"ז ומה שמביא ראיה מב"מ וכ' ובמה שכתב הטור על הרמ' ולא נהירא כו' משמע מזה מי שנתן מתנה ואומר הנני נותן מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אמר איזה תנאי לא מהני אפילו תכ"ד וכו' ע"ש ונראה ראי' לדברי הטור ממה דאמרינן המגביה מציאה לחבירו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרינן שם תחלה בסיפא למה לי פירש"י דאפי' לא אמר תחילה בפי' סתמא תחילה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אין בידו ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא הי' מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תכ"ד ומוכרח לומר זכיתי תחילה א"ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפילו תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה עכ"ל נראה שסובר דבמתנה לאחר נתינה אפי' תכ"ד לא מהני חזרה ולע"ד אינו כמבואר סי' קצ"ה אלא דחזרה מהני ותנאי תלי' בדלעיל אם נאמר שהטור מודה לפי' הרמ' אבל אינו במשמע ואף שכ' וזו ראיה וכו' לע"ד יש תשובה דבשלמא הנותן מה שכבר שלו כיון דתכ"ד כדבור הדבור אחרון מבטל הראשון וממילא נשאר דידי' משא"כ בהגבי' לחבירו אם אמר המוסירה רוצה לחזור אפי' תכ"ד לומר עכשיו אני רוצה ליזכו' איך יזכה במה שאינו בידו ובודאי תחילה קאמר וזה ברור ודע להנ"ל מה שמשיג הטור על פי' הרמ' לא מדין קדו' לחוד דהא לא נאמר דבעינן תנאי קודם למעשה ביחוד גבי קדו' בגמ' והמתני' דב"מ נתפרשה היטב בפי' הרמ' אלא עיקר השגתו מגט דלגבי' נמי תכ"ד לאו כדבור ובמס' גיטין ע"ה מבואר דאף בגט זה דבעינן תנאי קודם למעשה מב"ג ילפינן ושפיר מקשה דהוא פשיט' וע' ב"ש ס"ק נ"ו ומעתה לע"ד כל דברי הט"ז ממילא מופרכי' ודברי הב"י שרירן שחילק בין תכ"ד לדברים אחרים דאף דפשיט' בקדו' תכ"ד לאו כדבור מ"מ בדברים מקושרים צרכינן לבא לדין מעשה קודם לתנאי ודוק:

ה

תו בב"ש וכל תנאים שאדם מתנה עם השליח אפילו לא כפל כו' ח"ר ור"ן הח"ר הם גיטן ע"ה ד"ה אתקין שמואל והר"ן הוא בקדו' פ' האומר ובח"ר לא נאמר אלא על תנאי קודם למעשה אך בהר"ן משמע כדהעתיק בשמו מ"מ שניהם לא החליטו הדברי' הרשב"א כ' ואפשר והר"ן כ' איכא למימר ולע"ד התוס' כתו' דף נ"ו ד"ה ה"ז מקודשת והרא"ש בתשו' הביאה הב"י ס"ס זה נראו כחולקי' שהרי כתבו דלולא שמצינן דתנאי מהני גבי ב"ג וב"ר ה"א דלא יועיל שום תנאי אך משם למדין ואין בו אלא חדושו דוקא כנמצא שם הוא דמהני וא"כ עדיין ק' מנ"ל ודילמא ש"ה דהי' ע"י שליח וע' כתו' דף ע"ד כ' רש"י עי"ש כי התם שהרי משה צוה ליהושע לתת להם את הארץ שהי' שלוחו של משה וי"ל דוקא עי"ש מועיל תנאי ולא בנותן בעצמו כסברה החיצונה וכן ק' לר' מאיר והפוסקים כמותו דיליף משם כל דיני התנאים לההיא סבר' ק' הא הי' עי"ש ולמה הוצרכו אלא משמע דס"ל דין תנאי עי"ש שוה לבעל דבר ואף דקי"ל שליח ששינה בטל השליחות אפשר היינו במה שמצוה אותו בהחלט בלא ל' תנאי או דבר שממילא נשמע וא"צ לתנאי אבל בל' תנאי דינו שוה ומכ"ש לגבי חסרון כפילות די"ל כיון דלא נשמע לאו מכלל הן לא הו' משנה ועל הר"ן ודאי ל"ק דכ' דבריו על הרי"ף דפסק דלא קי"ל כר"מ ולא גמרינן מהתם אך מה דתסתבר דצריך דהיינו תנאי קודם למעשה ואפשר להתקייים עי"ש הוא דסמכינן להת' וע"ז קשי' לי' מתני' באומר אם לא באתי כתבו כו' ותי' עי"ש שאני ור"ל דאנן קי"ל כחכמי' דלא ילפו מהתם משו' דמעשה שהי' כך הי' ואפשר דהיינו טעמייהו דס"ל זה לדיוק דשם לא הי' בדיוק דהא הי' עי"ש אבל לר"מ י"ל דמודה דל"ל חילוק זה וא"כ לדידן דחיישינן לדר"מ אם יש לסמוך להקל על פסק זה כגון ד"מ אם אמר לשליח אם תתן אשה זו לי או לך או לפלוני ר' זוז תוך ל' יום קדש אותה לי ולא נתנה ומ"מ קדשה לו או שאמר אם לא אקדש אשה היום קדש אתה לי פלוני למחר וקדש לעצמו היום ומ"מ קדש לו השליח אשה למחר שלא תהא מקודשת ברור צ"ע ומה דפסקינן סי' קמ"ד באומר אם לא באתי מכאן עד י"ב חודש כתבו ותנו אם כתבו תוך י"ב דאינה מגורשת שמזה למדו דבריהם צ"ע כי לע"ד יש לדחו' הקושי' מעיקר' דשם אין הפסול מדכתוב בלא קיום התנאי אלא דנהי דגוף המעשה תלה בל' תנאי אם לא באתי ובאמת אפשר לומר דיהא התנאי בטל ואפי' יבא תוך י"ב יוכלו ליכתוב וליתן כל כמה דלא ביטל השליחו' מ"מ הזמן שקבע להכתיבה בהיחלט דהא אם אז משמע נמצא שלא ציוה לכתבו עד אחר י"ב והם שינו וכתבוהו תוך י"ב לכן בטל אבל אם לא כתבוהו עד אחר י"ב אף שבא תוך י"ב י"ל דתלה בדיני תנאים כמו בבעל דבר וע' בח"ר עצמו גיטן דף פ"ד ד"ה על פה כ' וזו אינ' ראיה דהתם אין נתינה תנאי בכתיבה אלא לעדים הוא שלא עשאן שלוחי' להולכה אלא לאחר י"ב וכו' וע"ש ואולי יש לדחוק כי גבי ב"ג וב"ר מצינן בקרא שתחיל' אמר להם משה רבינו בעצמו אם תעשון וכו' והיתה הארץ הזאת לכם לאחוז' נמצא נשמע שפיר דלמעשה עצמו נמי מהני תנאי ורש"י ז"ל לא פי' אלא שזה המעשה מצינן שנתקיים עי"ש ותדע שהרי לתו' ורא"ש הנ"ל ילפינן משם דיש כח בתנאי לבטל מעשה וע"כ הי' שם מעשה מיד מה שבנו גדרות צאן על תנאי אלא שצוה ליהושע שאם יבוטל התנאי יבוטל המעשה חזקה וא"כ ע' סי' ך"כ העלתי לשטת תו' ורא"ש לא בעינן משפטי התנאים אלא דוקא במקום מעשה ולא בענין שמתקיים בדבור דאז אתא דבור ומבטל דבור א"כ בעושה שליח ע"ת דנמי מתקיים בדבור פשיטא דלא בעינן למשפטי התנאים ע"ש ודוק:

ו

הג"ה וי"א דבעינן ג"כ שיהא התנאי בדבר אחד וכו' ע' ב"ש מקשה על הרא"ש דמוכח פ' י"נ דסובר דאפילו תנאי דע"מ אם הוא דבר אחד הוי תנאי ומעשה בדבר אחד דלא כתו' שם וא"כ איך פ' כרבא גבי אתרוג דאם לא החזירו לא יצא ואם דשם יש לדחוק כיון שמסיק דרבא לטעמיה שחולק על רב אדא א"כ למה שפו' פ' מ"ש כר"א דבכל תנאים בעינן תנאי ומעשה בדבר אחד ממילא ידעינן דאין הל' כרבא אף דאין זה במשמע לשונו פ' י"נ מ"מ אפשר הוא בדוחק אבל יותר תמוה אקושי' ב' ממה דפ' בעצמו במס' קדושין דף ו' כרבא דאם נתן הכסף קדו' במתנה ע"מ להחזיר אינה מקוד' משום דמחזי כחליפין ואמאי הא אינה צריכה להחזיר ואם שנמי יש לדחוק ע"פ דברי הב"ש ריש סימן ך"ט ע"ש מ"מ אין זה במשמע לשונו וגם סי' ק"ג מבואר דע' הטור שאזיל בשיטת התו' דלא מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד אלא היכי שסותר המעשה מדפ' בע"מ שתחזור הנייר דצריכה לקיים וזה תימה שיהא סותם נגד אביו ז"ל. ואולי יש להליץ בעד רבינו הרא"ש ואומר דנמי סוב' כהתו' ומה שכ' פ' י"נ ואע"ג וכו' לא כהבנה הפשוטה על דרך קושי' תו' מדוע לא החזירו לא יצא דזה ודאי ל"ק אף לר"א כיון שאינו סותר אלא הכי קושי' לי' דהא ידוע דל"ש לומר דבתנאי ע"מ אינו סותר המעשה אלא למסקנת רבא דקמ"ל מתנה ע"מ להחזיר שמי' מתנה דאלו לא שמי' מתנה פשיטא דאף ע"מ הוי סתירו' המעשה דהא אם יקיים התנאי חזרה ולא יהא שמיה מתנה נסתר המעשה מתנה וא"כ הכי קשי' לו (וכן משמ' ברמזים פ' י"נ מדלא העתיק הדברים לדינא) ואע"ג דהוי תנאי ומעשה בדבר אחד וא"כ מה משמיענו החזירו יצא וקמ"ל בזה דע"מ להחזיר שמי' מתנה ת"ל אדרבא אלו ה"א דלא שמי' מתנה אפילו לא החזירו יצא משום דהתנאי בטל והמעשה קיי' ומשני דרבא לטעמיה שפיר אשמיעינן החזירו יצא ומשום דע"מ שמי' מתנה אבל מה שפי' בפ' מ"ש כר"א היינו נמי אך במה שסותר ולא בע"מ למה דקי"ל כרבא ולא הוי תנאי ומעשה בדבר אחד ומה דמשמע פ' מ"ש דאפילו בע"מ מקפיד שלא יהי' בדבר אחד אפשר דלאו דוקא קאי בפרט זה דתנאי ומעשה בדבר אחד על כל התנאים ואפילו בע"מ אלא אגב יתר הפרטים כמו הכפילו' דעיקר המכוין שם ליפסוק דקאי אף על תנאי דע"מ כלל נמי פרט הנ"ל (אך ברמזי' מבואר בהיפך) וי"ל דודאי איכא לאשכוחי לדבריי אף בע"מ סותר המעשה כגון ע"מ להחזירו מיד בשעה מועטת באופן דלא חזי' ליהנות בזמן הזה ש"פ ד"ה אפשר מקרי תנאי ומעשה בדבר אחד כיון שסותר מעשה מתנה וצ"ע:

ז

נתן לה כו' שכל האומר ע"מ כאומר מעכשיו ע' סי' קמ"ג סעיף ב' כתב הרמ"א די"א דע"מ לאו כמעכשיו ושם כתב הש"ע דעה זו ע"פ מה שכתב בבה"ב וא"י למה השמיטו הכא ואולם צ"ע מי ומי הם החולקים כי עדיין לא מצאתי אותם להדי':

ח

כל שחזר ואמר הן נתקיים התנאי הפ"י ז"ל מקשה הא בגיטן מבואר דמדין ברירה נוגעי' בזה ונהי דהר"ן מסיק שם במידי דודאי עומד להתברר אמרינן יש ברירה אף בדאוריי' מ"מ ק' הא ההכרח לומר הוברר מסופו שאלו הי' במעמד המעשה נמי הי' אומר מה שאמר לבסוף וזה א"א דהא תחילה אמר איני רוצה ומכח זה נסתייע להרמ' ע"ש ולע"ד צ"ע כי לפ"ר לא מצאתי להדי' מי שפירש ענין ברירה כדפי' הוא ז"ל אלא שאנו אומרים הוברר הדבר מעיקר' כשנעשה המעשה על האופן שבסוף נעשה ומשעה ראשונה עמד לכך וע"ש בסוגי' דגיטן ברש"י ור"ן המשמעו' דהעיקר בדע' העושה תלה אם גומר דעתו במה שיהי' ולא כדפי' דדע' השומ' אנו מבררים ותדע דרוב המעשים המוזכרים שם לאו בדע' תלי' אלא במידי דממילא אתא ומ"מ עדיין צ"ע כי דיני ברירה עמוקי' מני ים:

ט

או אדבר עליך לשלטון כתב הריטב"א הא דתנן ע"מ שאדבר פי' הרמב"ן ז"ל שדבר והועיל דאי לא לא עביד כלום שלא נתכוני' לא להנאתה עכ"ל וצ"ע וע' ח"מ ואם אין עדי' מקיד' מס' ובסעי' י"ד מסיים אפילו הוא אומר אין בידי וכן הוא בהטור ומשמע הא הכא אם אומר לא קיימתי נאמן ומותרת והחילוק מבואר בב"ש ס"ק ל"ז אמנם הרא"ש פ' האומר הל' ד' נרא' שמדמה הנהו ב' דינן ובתרווייהו ס"ל דא"נ והיא ס' מקוד' וע"כ שאינו סוב' סברת הב"ש ומה שכתב ס"ק ע' ואם התנאי כו' לכ"ע בטלים אינו בדיוק כי לאו לכ"ע הכי אבל בהר"ן בשם הרמב"ן מבואר להדי' דלא כהרא"ש דכן כ' שכל תנאי וכו' כגון ע"מ שאדבר וכו' וכן אם אמר לא קיימתי נאמן וע"ז אינו מביא שום מחלוקת הרי להדי' כמשמעות הטור וש"ע וצ"ע מה שהטור משמיט דע' אביו ואולם פי' הרא"ש דחוק דהא לישנא דר"מ דקאמר מקודש' מיד עד שיאמרו לא עשיתי משמע ברור הא אומר לא עשיתי א"מ ומותרת וכבר פי' בעצמו דרבנן ל"פ אלא בע"מ אם הוא מעכשיו והנה לפ"ר משמע מהרא"ש דלא ס"ל כסברת מהר"מ שהבאתי סי' ל"ה גבי שליח שנאמן בטעיתי הואיל ובידו לגרשה דאל"כ נמי יהא נאמן לא קיים התנאי ע"י הואיל וסובר דאין עדיפו' למה שבידו מדין מגו ואמרינן דילמא לא ניחא לו דליתסר בקרובותיה ואולם מהרמ' ור"ן משמע קצת דאזלו בשטת מהר"מ דז"ל הרמ' על דין דסעיף י"ד שמא יש לו ומכוין לקלקלה וטעם זה נמי יהיב לגבי גרשתי אשתי דא"נ. כנראה שמת' בזה מה שא"נ בהואיל וסובר דדוקא ביש לי בנים שאמירה זו אינה פועלת עד אחר מותו הוא דנאמן בהואיל דשוב לא יקלקלה משא"כ הירס קדו' או גרשתי שמועיל מיד י"ל שמכוין לקלקלה במה שיברר היפך דבריו ולהכי א"נ ואפילו מת זקוקה לחליצה וא"נ לחצאין ואם להכי כיון מוכח מני' כמהר"מ וי"ל נמי דאף הרא"ש לא פליג ומה שאינו מאמינו בהואיל הוא מטע' הרמ' ובדין מהר"מ אין חשש כיון לקלקל דאף אם אחר שתנשא יאמר לא טעיתי מי ישמע לו משא"כ בגרשתי או בקיום תנאי אפשר שיברר וכמו כן הר"ן דלשונו כדאי' בב"י בשמו וניחש שמא יש לו דכיון שקדש מתחילה אדעת' דהכי רגלים לדבר שהי' לו דאל"כ למה קדש והשתא הוא דבעי למיהדר עכ"ל כנראה נמי רוצה לתי' למה לא יהא נאמן בהואיל וניחא לו דשני בזה דאדרבא ניזל בתר תחילתו דודאי הי' לו דאל"ה מה רצה בקדו' והא אז נמי הי' בידו שלא לקדשה ומה אולמי' דדבורו האחרון מהראשון ואם להכי כיון מוכח נמי מני' כנ"ל וידוע דדברי הר"ן אינם אלא בתנאי יש לו שהוא מילתא דבשעת קדו' משא"כ תנאי דלעתיד דממ"נ נתחרט בהקדו' אלא הס' אם קיים התנאי ונתחרט ומשקר אז באמת נתחרט או נאנס ולא קיי' פשיט' דשפיר שייך דנאמן ע"י הואיל ונמצא לפ"ז בתנאי דלעתיד אף בשב ואל תעשה נאמן עברתי בפועל בהואיל ודלא כהחלטת הב"ש ס"ק ע' שכ' ואם התנאי בשב ואל תעשה ואמר שעבר בפועל בזה י"ל לכ"ע א"נ אפילו וכו' ואין מוכרח כנ"ל וגם ל' הרמב"ן שבר"ן משמע דלא כותי' ז"ל פ' האומר שכל התנאי' שהוא מתנה עימה הן תנאין שלו בלבד כגון שאדבר עליך אם אמר עשיתי והיא אינה יודעת נאמן וא"צ עדים וכן אם אמר לא קיימתי נאמן הרי דכלל נאמנותו יחד וברישא כי אמר קיימתי הא ודאי כ"ש בתנאי דשב ואל תעשה ממילא משמע ה"ה בנאמנו' דלא קיימתי דנמי נאמן אפי' כי אמר עברתי בפועל ועד כאן לא חלקו האחרונים אלא בנאמנותו בקיום התנאי' אבל בעברת התנאי' לא מצינן לכן דין הב"ש הנ"ל ס"ק ע' צ"ע למעשה:

י

כתב הב"ש ע' סי' ך"ח כתבתי בשם תו' רי"ד דאיירי אחר וכו' וע"ש ס"ק ל"ט והכא א"י לאיזה צורך מעתיק דהא אנן פסקינן ישנה לשכירו' וכו' וא"מ ואין נ"מ והנ"מ אך היא בסי' ך"ח להי"א וסבירא להו אומן קונה בשבח כלי או בהוסיף נופח וכ"ז ל"ש הכא ואולם מהכא צ"ע דאיך כ' הב"ש דאיירי אחר וכו' ור"ל למ"ד דמקודשת וס"ל אין לשכירות אלא בסוף דהא מ"מ ק' איך קתני בשכר שהרכבתיך א"מ בשכר שארכיבך מקודש' אם בבא דסיפא נמי איירי כפי' הב"ש אליבייהו א"כ היינו רישא אמנם לק"מ והל' לאו דוקא דכבר הירגש הט"ז סי' ך"ח וכ' ותמהתי דאיתא בגמרא בשכר שעשיתי א"מ בשכר שאעשה מקודשת ואי אמרת דבשעת נתינה צריך שיאמר אז בשכר שעשיתי ממילא היינו רישא ולמה מקוד' וע"פ זה משיג על התו' רי"ד ולע"ד משם לק"מ דהא כבר ביאר הט"ז מקודם דהכל בנתינה תלי' דלמ"ד ישנו לשכירו' כו' ההלואה היא משעת מלאכה רק זמן חיוב התשלומין אינו עד שעת נתינה ולמ"ד אין לשכירו' כו' עד שעת נתינה לא חל כלל שם הלואה אפי' למפרע אלא משעת נתינה הוא דהוי הלואה ואז מחל בעד הקדו' וכן איתא להדי' שם בתו' רי"ד ודלא כפרישה נמצא החילוק ברישא איירי שכבר נתן לה החפץ ואח"כ אמר הח"מ בשכר זה שעשיתי ואתה חייב לי להכי א"מ ובסיפא בשכר שאעש' פירשו התרי"ד שהוא לשון התנא אבל הוא אומר בשעת נתינה הא"מ בשכר זה ואף שאומר שעשיתי אין נפקותא כיון שאומר בשעת נתינה וא"כ אף הכא אף דל"ש לחלק בין אחר נתינה לקודם נתינה מ"מ הרי ביאר שם הט"ז דהיכי דל"ש נתינה הכל תלוי במכיש אחרון כדאי' פ"ק דע"ז וא"כ רישא איירי בשכר שהרכבתיך שאומר אחר גמר הרכיבה וסיפא שאומר בשעת גמר רכיבה ולשון שארכיבך כבר ביארו התרי"ד שהוא לשון התנא ובל"ז הכא ודאי מודו דא"צ לכל זה דע"כ לא החמירו אלא שם דסתמא בשלוקח הכלי לביתו ויש הפסק זמן בין האמירה להנתינה ולא מסתבר להו דליחשב הנתינה בסתם לעסוקי' באותו ענין כדדחיק הט"ז אבל בשכר שארכיבך כפשטו הוא תכף אחר האמירה מרכיב' ומכיון שס"ל אינה לשכירות אלא בסוף והוי' נתינה ארוכה משעת האמירה עד גמר הרכיבה ולמה לא תתקדש וא"כ א"צ כלל לדברי הב"ש ואולם עיקר דברי תרי"ד לע"ד דחוקי' מאוד בפירושם שהוא לשון התנא וכבר חולק נמי עליו הח"מ שם ותו ק"ק להנ"ל מה דוחקי' דר"ל למוקים המתני' בשנתן לה פרוטה מפני שסובר ישנה לשכירות כו' ת"ל במתני' קתני האומר לאשה וכו' משמע ברור לשון המקדש והדבור לשלטן סתמא בהפסק זמן ומכח קושית תרי"ד מוקים בשנתן ש"פ א"ו העיקר כמסקנת הט"ז שם:

יא

הג"ה ול"א דילמא כו' עיין ח"מ והב"ש כ' ומהרש"ל פי' כו' והוא ממש פי' הח"מ שכ' ואפשר לפרש וביש"ש צ"ע תחילה כ' על דברי ר"י שהביא הב"י מה שכ' בשם הרמ"ה בע"מ שאראך מסי' ל"ח דילמא הראה לה למיהוי ס"ק מה בכך הלא לעולם ס"ק שמא יראה לה עוד ודחק מאוד לפרשם ושוב כ' ודברי הטור שכתב מיהו נראה כפשוטו נהי דאמרינן כל היכי שידוע ולומר שמא יעשיר ויהיה לו כל היכא דלא צווח אומר שלא תנשא כי דעתי לקיים התנאי אלא מן הסתם אמרינן מאחר שאין לו מסתמא מחלי' לתנאי ומחלו לקדו' ומ"מ קולא גדולה היא בעיני להתירה לאחר ולעולם בספק עומדת אם לא שמחל לתנאי ובטלו עכ"ל ואף שהל' קצת מגומגם מ"מ נראה שאין כונתו ע"ד העתקת הב"ש:

יב

ובטל התנאי ע' מה שכ' הב"ש בשם הר"ן דהב"ח כ' דבריו דחוקים. ולולא דברי קדשו הי' נלע"ד דדוקא טרם שנודע ביטל התנאי כגון ע"מ שאין עליה נדרים ומתלה תלה או ע"מ שהלך במקום פלוני תוך ל' ועדיין תוך ל' או ע"מ שאני עשיר ועדיין לא נתברר בכל זה יוכלו לבטל אבל מיד שנודע ביטל התנאי שוב אין בידם למחול ואפילו בשלא הקפיד פעם אחד ובזה מיושב סעיף כ"ד דאיירי שנמצא היפך התנאי לא מהני מה שאומרת בלבי הי' לעקור התנאי מעיקרא דדברים שבלב לא הוו דברים והתנאי במקומו וכבר נמצא ההיפך ושוב א"י למחול ויש ללמוד זה מתשובת הרא"ש שבב"י שמבאר טעם דין דהש"ע סעיף ל"ז משום שיהא התנאי יוכל לבטל מעשה חדוש הוא ולכן אתא דבור דבטול תנאי ומבטל דיבר התנאי וממילא המעשה קיים וזה ניחא כ"ז שהמעשה מתלה וקאי אם יבוטל ע"י הדבור דתנאי אתי' ביטל ומבטל משא"כ בשכבר נמצא ההיפך מיד המעשה בטל ושוב לא אתא דבור לקיים מעשה אדם והיינו שהרא"ש בדינו דקדק דוקא וקודם שהלך נתרצו משמע אבל אחר שעבר י"ב ולא בא אף שהתנאי לטובתה הי' שוב לא מהני מחילתה שתהא מקודש' ואפי' לא הקפידה ואף שעדיין כסף הקדו' גבה ואף שבתנאי מומין ונדרים או עשיר וגבור כשנמצא אח"כ היפך התנאי הרי נתברר שמעולם לא היו הקדו' תלוים באפשר להתקיים מ"מ י"ל כיון שכל עיקר תנאי שיוכל לבטל מעשה חידוש הוא אין לך אלא חדושו דוקא משעה שנודע נתבטל המעשה ולא בשעת הספק כדאשכחן בתנאי ב"ג וב"ר ואם לא יעברו שאז כבר יצא לפועל ביטל התנאי וע' כתובות ע"ד ע"ב תו' ד"ה חכם עוקר נדר ומ"מ עדיין צ"ע וביטל התנאי אע"פ שבטלו בינה לבינה כו' ע' ב"י מבואר שלאו כל התנאים שוים דדוקא תנאי לטובתו כגון שאין לה מומין וכיוצא בה יוכל לבטל אבל לטובתה כגון ע"מ שאדבר לשלטון אין הביטל תלוי בו אלא בה וא"כ בע"מ שיש לי מנה או אפילו ע"מ שאני עני ונמצא עשיר דכבר מבואר דיש צד הקפידה לטובתה אין יכול לבטל מבלעדה ואם כן אפשר להכי מקפיד לכתוב בינו לבינה דאלו בתנאי כולו לטובתו כגון מומין לפ"ר צ"ע מה אירי' דבטלו בפניה אפי' בינו לבין עצמו נמי דהא טעם דמועיל הבטול מבואר בהר"ן דכשמבטל ומוחל חלין למפרע ומה אירי' שהמחילה במעמדה וכבר נסתפקו במה דקי"ל סי' רמ"א בחה"מ דמחילה א"צ קנין אם דווקא כלי המוזכר שם מחל חבירו דמשמע בפניו או לאו דוקא וה"ה כשמחל בפני עדים או אפילו בינו לבין עצמו שוב אינו רשאי לחזור ולתבוע כי כבר זכה במה שבידו וכדאית' סי' קצ"ה דמסתמא ניחא לו א"ד שאני מתנה דעכ"פ הזוכה בגינו הוא במעמד הנותן משא"כ במחילה שלא בפני הנמחל י"ל שאינו זוכה טרם ששומע זכותו ולפ"ר היה משמע הכא דצריך דוקא בפניו ולהנ"ל אפשר לדחו' דנקטו בינו לבינה כדי ליכלל כל התנאי וע' סי' ק"ו:

יג

כ' הח"מ בשם הראב"ד דצריך לבטל בעדים וצ"ע טעמו דא"ל כיון דע"י הביטל יתקיימו הקדו' צריך עדי' דלא להוי כנתקדשה בלא עדים וא"כ קיום התנא' נמי להוי צריך עדים וא"כ מתנאי ע"מ שיש לי אם אינו מראה מיד בפני עידי הקדושין שוב א"א לקיימו דתמיד יש לחוש שמא אח"כ נמצא לו ואף שהוא אומר שהיו לו מה בכך הא הוה כנתקדשה בל"ע ומה מקשה הגמ' וניחש שמא יש לו ואף אם נדחק וניחוש שמא יש לו ויברר בעדים שהי' לו בשעת קדוש' מ"מ מהתוספתא שבב"י סוף הסי' ק' דכ' דכל תנאי שבידו לקיימו נאמן לומר קיימתי ומשמע דאם קימו בל"ע נמי מקודשת ודוחק קיימתי בפ"ע ואזלו למדה"מ וכן סתמו כל הפוסקי' ומשמע דקיום תנאי א"צ עדים ואולי סובר דוקא בטול שהוא ענין חדש צריך עדים דלא ליהוי כנתקדשה בל"ע משא"כ הקיום שמעיקרא להכי עומד מודה דא"צ עידים כיון שעיקר הקדו' בעדים היו ואולם כל הפוסקים כנראה אינם מסכימים עמו וכנראה לשטתו אזיל במה שמחולק נמי בשליח הולכה כדאית' סי' ל"ה ס"ג:

יד

ואם מת קודם כו' ואפי' חליצה לא בעי בב"י לא כ' מוצא מקום והוא בח"ר גיטין ע"ד ד"ה עד כאן כ' גרסינן בירושלמי בקדו' פ' האומר לאשה הא"מ לי ע"מ שאתן לך ומת כרשב"ג אביו ואחיו נותנים לה והיא זקוקה ליבום עכ"ל ומינה לדידן דקי"ל כרבנן דלי ולא ליורשי ה"ה באומר ע"מ שאתן אני ולא יורשי ומזה תמוה לי הרמ"א ז"ל בחה"מ סימן רמ"א סעיף ז' כ' האומר לחבירו שדה זו נתן לך ע"מ שתתן ר' זוז ומת בניו נותנים לו כו' ומ"ש מהכא ומוצא המקום שם הוא בב"י בסי' ר"ז מחודש וי"ו בשם תשו' הרשב"א ומיד אחר זה במחודשים י"ו הריטב"א בשם הרמ"א סי' ך"ז ר"י בשם רשב"א כתבו דכמו דלי ולא ליורשי ה"ה תתן אתה ולא ליורשיך וצ"ע וע"ש עוד בבה"ב בשם הריטב"א וע' מס' ב"מ ס"ה ע"ב תו' ד"ה לכשיהיה לי ואולי מן הסבר' מחלקי' בין שתתן סתם אין קפיד' אבל אתה קפידה משמע להו כדמצינן כעין הבדל זה בין הולך לאת הולך בשליח הגט בגיטין דף ך"ט אף דשם לא פסקינן הכי מ"מ משמע להו לחלק הכי בתנאי וצ"ע שהרמ"א ז"ל אינו מחלק:

טו

ומן הירושלמי הנ"ל יש לפ"ר ראיה למה שחלקתי ריש הסימן דבתנאי שהמעשה נתלה בו דומי' דע"מ שאתן אף ר"ל מודה דאונסה כמאן דלא עביד דאל"כ מה ענין לפלוגתא דרשב"ג ת"ל דמקוד' מצד שהוא מת ואנוס מלקיימו וע' בהריט' שבב"ה הנ"ל:

טז

האומר לאשה ע' בהתשובה בדין מי שיש לו אח אלם:

יז

הג"ה אם חולקים כ' הב"ש ואם התנאי בשב וא"ת כו' ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו ועשו אין מבואר ונראה דא"צ ומביא ראיה ע' בו ושוב כ' ס"ק ע' ואם התנאי בשב וא"ת ואמר שעבר בפועל בזה י"ל לכ"ע א"נ אפי' אם השני א"י ל"ח שעבר בפועל גם מה שכ' כאן (ר"ל הרמ"א בתנאי שב וא"ת כ"א נאמן אם אין כנגדו מכחישו משמע אם התנאי (מקום ועשה) וצ"ל בשב וא"ת והשני אמר שעבר בפועל יכול להכחישו ושם בר"י משמע וכו' ומביא ראיה מח"מ ע"ש ומה שכ' שבשב וא"ת והשני אמר שעבר בפועל דמשמע בר"ן כל כה"ג א"י להכחישו המע' בר"ן דפוס אמשטרדם לההג"ה המדויקת שם יראה מבואר שמחלק בין קדו' לגרושין דבקדו' נאמנת לומר עברת בפועל ובגטין אינו נאמן לומר לה עברת בפועל ומהטעם דבגטין אנן סהדא שלא עברה בפועל מתוך חומר שהחמרתי עליה וכדכ' הרשב"א גיטין פ"ג באמצע ד"ה בכולהו תנאי וא"ת אף בשב וא"ת חוששין שמא לא תזהר איכא למימר איסור א"א שאני מתוך חומר וכו' וכן איתא נמי בריט' לקדו' אבל בקדו' מה"ת לא תהא נאמנת לומר לו עברת בפועל וא"מ לך הא אפשר שנתחרט ומה לו לחוש לביטל הקדו' ואף דאפשר חזקה קלה יש שלא נשתנה דעתו כמוזכר גיטן ל"ג בתו' דמוקמינן הנזיר על חזקתו שלא ישאל על נזירתו מ"מ מה"ת חזקה זו תכריע טענת ברי שלה וחזקתה בעצמה ותו דהתם מפני חזק' נזיר אמרו הכי וע"כ לא למד הרשב"א מגיטן אלא למקבל מתנה והיינו המוזכר בחה"מ שממנו ראיות הב"ש ומטעם דכלי שייך אנן סהדי דמה"ת יעבור לבטל מתנתו ועכ"ז לא החליט וכ' ומשמע וזה דוקא בתנאי דשב וא"ת משא"כ בקום ועשה אפשר שלא היה סיפק בידו לקיימו אבל בקדו' ודאי הג"ה זו בהר"ן צודקת ומוכרח להמע' היטב שנאמנת ובמקום תיבת מקודש' שבר"ן צ"ל מגורשת והגהות רמ"א פה נמי מבוארת ע"פ הג"ה זו והב"ש ע"כ לא היה לפניו גרסא זו בהר"ן ומ"מ דבריו צ"ע דאיך אפשר דתמיד במכחשת דא"נ ולמה לא יהא דינא כאומרת גרשתני שנאמנ' וע' ריש סי' י"ז ומה שלא בארתי טעם הר"ן בקדו' נמי מכח דאינה מעיזה היינו דלפי הנראה סתם דבקדו' נאמנת ומשמע אפי' באופן דל"ש החזקה דאינה מעיזה והרבה אופנים מצוים אבל על הב"ש דכייל להיפך צ"ע והאמת שכדברי הב"ש מבואר בהריט' לקדו' וממנו הוצא הש"ך ח"מ סי' מ"ו ס"ק נ"ד דה"ה בלוקח ומוכר שמכר ע"ת שב וא"ת שאין המוכר נאמן לומר הלוקח עבר אולם לע"ד הר"ן והגהות רמ"א נראה דבלוקח ומוכר דהוה דומיא דקידושין לא דומיא דמתנה דנאמן המוכר לומר עברת הפועל מפני שחזרת בהמקח ומחזיק בקרקעו' וצ"ע:

יח

ומעתה גם מה שכ' ס"ק ס"ט וס"ק ע' דאם התנאי בשב וא"ת ואמר שעבר בפועל שא"נ וכ' ראיה ממה דקי"ל כשמגרש מתנה מותרת לינשא ולא חיישי' שמא עברה הראיה ודאי ליתא כי שם מבואר הטעם מתוך החומר סתמא נזהרת ותו כ' גם מה שכ' בסעי' כ"ד דראיה לזה אפשר צ"ל סעי' י"ח בהג"ה ולמה שכתבתי סעיף י"ב אין ראי' ודוקא להרא"ש שסובר שא"נ אפי' באומר שעבר ע"ת במה שלא עשה ומכ"ש בקום ועשה אבל להר"ן שסובר בברור שבתנאי שאדבר נאמן להתירה ואפי' היא אינה יודעת וי"ל מן הטעם דהואיל ובידו לגרשה ה"ה אם אומר שעבר בקום ועשה י"ל נמי שנאמן מטעם זה וע' סי' ל"ה ס' ט' ול"מ לשטת הרמ' שבב"י סי' קנ"ו דנאמן ביש לי בנים אפילו ביש עדים שיש לו אחים דה"נ י"ל דנאמן לשטת הרשב"ם דלא חש לקלקל אלא בגרשתני כ' טעם שא"נ משום דאם איתא דגירש קלא הוה ליה אלא אפי' לשטת הרשב"ם שם דבמקום עדים א"נ הכא דיש ספק בהקדוש' מפני קיום התנאי אף דנימא דיש חזקה שנשאר הדבר בשב וא"ת מ"מ לא עדיף ממוחזק באחרים דנאמן ויש לומר דנאמן זולת להרמ' מטעם קלקל וצ"ע:

יט

אלא צריך עדים ע' ח"מ כ' ולעיל סעיף י"ב כו' והם דברי הרא"ש במח"כ לא דק בזה דאלו הי' דברי רא"ש הי' נאמן שס' נמי אפי' אומר שלא דיבר כמו בסעי' י"ד אבל הם דברי ר"י שבב"י סוף הסימן מן התוספת וע' סעיף י"ב ודוק:

א

המקדש על תנאי. כתב הר"ן פ' האומר אם לא נתקיים התנאי מחמת אונס הקדושין בטלים דקדושין הם מרצון שניהם ומי שמתנה התנאי לטובתו אינו מרוצה אא"כ שנתקיים התנאי ומה אכפת לי באונס דהא מ"מ לא נתקיים תנאי שלו לפ"ז בגט אחר תקנות ר"ג דאין מגרשין בע"כ והוא התנה תנאי לטובתה אין הגט חל עד שנתקיים התנאי ואין זה מקיים התנאי ולא שייך בזה תקנו' ר"ג משום צנועו' ופרוצו' והר"ן ס"פ כל הגט והמגיד פ"ט ה"ג כתבו בשם העיטור אם לא נתקיים התנאי בקדושין מחמת אונס הוי ס"ק:

ב

התנאי קודם למעשה. גם צ"ל שיכול לקיימו ע"י שליח כמ"ש ס"ס קס"ט אלא בקדושין אתקש הוויי' להדדי כי היכא קדושי כסף ושטר מהני תנאי כי יכול להיו' ע"י שליח כן מהני תנאי בביאה כתבו הראב"ד והרשב"א והר"ן והטור והרמ"ך אפילו באמירה צריך להקדים תנאי ולא כרמב"ם שכתב הקדים המעשה היינו שעושה המעשה ואם נותן הקדושין ולא אמר לה דמקדש אותה ואח"כ אומר לה הרי את מקודשת ומתנה ת"כ אף על גב הנתינה היה בתחלה מ"מ הוי התנאי קודם משום כל זמן שלא אמר לה כלום הוי כפקדון בידה ומעת שאמר לה מתחילין הקדושין ואז אמר התנאי קודם והיינו שהיא אומרת הן כמ"ש בסי' כ"ז כ"כ בפרישה וב"ח בק"א, ואם אמר בעת הנתינה ה"א מקודשת ואח"כ אפי' תכ"ד אמר ע"ת כך וכך לא הוי תנאי וכן בעלמ' מי שנותן מתנה לא' ואחר הנתינה אפי' תכ"ד אומר ע"ת כך וכך לא מהני התנאי כיון שקודם לזה זכה בסתם ט"ז, וכל התנאים שמתנה עם השליח אפי' לא כפל התנאי קיים שלא התרצה את עצמו אלא בתנאי זה כ"כ בח"ר והר"ן:

ג

הזכיר לאו וכו'. לכאורה נראה מדברי הר"ן דוק' בש"מ י"ל הלאו קודם כי היכ' דלא יקדים פורענו' לנפשו אבל בעלמ' צריך להקדים הן גם משמע מהר"ן לעולם לא יסיים בהן אפילו אם הקדים הן קודם הלאו וחזר ומסיים בהן תופסין ל' אחרון והתנאי בטל:

ד

א"צ לכפול תנאו. כיון מעכשיו חייל המעשה אז הוא חייל בתנאי שמתנה עמו אבל תנאי באם כיון שהתנאי בא לבטל המעשה שאל יחול מעכשיו לא הוי תנאי אם לא כפל כ"כ הראב"ד ועיין בהרא"ש והר"ן משמע להני פוסקים דס"ל מעכשיו א"צ ת"כ ה"ה תנאי בד"א ומעש' בדבר אחר נמי א"צ כשאמר מעכשיו או ע"מ מיהו הן קודם הלאו לא נשמע אם צריך מיהו למ"ש בסמוך בשם הר"ן צריך לעולם לסיים בלאו:

ה

רק אמר סתם שמתנה כתנאי ב"ג וכו'. הנה הסמ"ע והגמי"י לא הכריחו דין זה אלא כתבו יכול להיות שמועיל מיהו בתשוב' הרא"ש שהבי' הטור ח"ה ס"ס רמ"א פסק כן בפשיטו' לכן פסק הרב רמ"א כן וכ"כ בד"מ ובח"מ לא ראה דבריו בד"מ ואם הקדים המעשה לא מהני מה שאמר כתנאי ב"ג ח"מ:

ו

דלא בעי וכו'. טעמא משום דס"ל דלא קי"ל כר"ח דאמר דצריך ת"כ אלא בגיטין וקדושין חיישינן לחומר' אבל הלכת' כחכמים מיהו מ"ש דא"צ כל ד' דברים לא מצינו כן כי מרמב"ם פ"ג ה"ז נשמע דא"צ ת"כ והן קודם הלאו אף על גב דכתבתי בסמוך דצריך לסיים בלאו משום בגמר דבריו אדם מתפיס מ"מ בממון הולכים אחר אומדנ' אבל תנאי קודם למעשה ואפשר לקיים ע"י שליח צריך וכ"כ המגיד פ"ו ה"א והר"ן פמ"ש ובפ' האומר והטעם הוא משום אפי' אם לא גמרינן מתנאי ב"ג מ"מ מה שהוא סברא ילפינן וכ"נ מהרא"ש ס"פ י"נ ובתשו' ריש כלל פ"א דכל הפלפול קאי על ת"כ אבל שאר תנאים צריך וכן מוכח שם דהא הקשה בתחלה על תנאי ע"מ שתחזור לי האתרוג דהוי תנאי ומעשה בד"א ותירץ רבה לטעמו דס"ל תנאי ומעשה בד"א הוי תנאי ותו הקשה הא לא כפל התנאי ותירץ בשם הרשב"א בממון א"צ ת"כ ש"מ שאר תנאים צריך והטור והמחבר והש"ג כתבו דא"צ כל ד' דברים וא"י מנ"ל:

ז

התנאי בד"א וכו'. הנה תוס' בקדושין דף ו' ובפ' מ"ש דף ע"ה ובר"ן שם ובס"פ י"נ כתבו דלא הוי תנאי ומעשה בד"א אלא כשהתנאי סותר למעשה כגון שהתנה בגט אם תחזיר לי הנייר א"כ אימת חל הגט כשתחזור הנייר אז לא הוי גט אבל בהרא"ש ס"פ י"נ מוכח דלא ס"ל כן דהא הקשה על תנאי ע"מ שתחזיר האתרוג דהוי תנאי ומעשה בד"א ובתנאי ע"מ אינו סותר התנאי למעשה כמ"ש בתו' במקומו' הנ"ל גם בפ' מ"ש כתב בתנאי ע"מ צריך שאל יהיה התנאי ומעשה בד"א וכן רי"ו נכ"ד פסק כהרא"ש בתנאי ע"מ שתחזיר הנייר הוי תנאי ומעשה בד"א לפ"ז מ"ש הטור בסי' זה בתנאי קדושין כשמקדש אותה עם הדינר ומתנה ע"מ שהדינר שלי הוא הוי תנאי ומעשה בד"א והיא מקודשת אפילו לא נתקיים התנאי אף ע"ג שאינו סותר למעשה מ"מ כיון שהכל בד"א א"צ לקיים התנאי אלא קשה למה פסק בסי' קמ"ג כשמתנה ע"מ שתחזיר הנייר של הגט הוי תנאי ותתקיים התנאי הא הוי תנאי ומעשה בד"א גם קשה בא"ח בסי' תרנ"ח פסק בהתנ' ע"מ שתחזיר האתרוג דהוי תנאי וכ"כ הרא"ש הא הוי הכל בד"א גם קשה אם אף בכה"ג הוי תנאי ומעשה בד"א למה אמרו בהתנה שתחזיר הקדושין דדמיא לחליפין כמ"ש ר"ס צ"ט למה דמי' לחליפין דהא א"צ להחזיר כיון שהכל הוא בד"א והדרישה וח"מ כתבו דהטור ס"ל דוקא כשהתנאי סותר למעשה הוי תנאי ומעשה בד"א והתנאי שמתנה אם הדינר שלי ה"ק את מקודשת לי כשתחזיר לי הדינר והיינו אם הדינר שלי א"כ סותר למעשה אבל אם אמר ע"מ שתחזיר לא הוי תנאי ומעשה בד"א כי אין סותר למעשה דקי"ל האומר ע"מ כאומר מעכשיו מיהו לא הוי קידושין משום דהוי מתנה ע"מ להחזיר אלא כשמקדש בשטר אז מהני כשמתנה שתחזיר לו הנייר כמ"ש בסימן ל"ב אז כשמתנה תנאי ע"מ הוי תנאי כי אין סותר למעשה וכתב בח"מ ומ"מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקדושין דיש לחוש לחומרא אם התנאי ומעשה בד"א היינו בקדושי שטר אבל בקדושי כסף כבר פסק אפילו ע"מ לא מהני דדומה לחליפין גם קשה אם אמר אם תחזיר לי הנייר תהיה מקודשת הא לאו מידי יהיב לה ולמה פסק כאן לחומרא ע"כ ודבריו תמוהים בעיני דהא לפי פירושו תנאי ומעשה בד"א היינו תנאי אם ואז א"צ לקיים התנאי והמעש' קיים ואז לא דמיא לחליפין כי לא הוי מתנה ע"מ להחזיר כיון דא"צ לקיים התנאי א"כ שפיר דברי הג"ה זו ואיירי אפילו בתנאי כסף שמתנה אם תחזיר לי תהיה מקודשת ואזלינן לחומרא משום לדיעה הראשונה אף בכה"ג התנאי קיים והוי מתנה ע"מ להחזיר ולא הוי קידושין ולי"א אלו הוי קידושין וכללא הוא אם מקדש בשטר ואמר ע"מ שתחזיר לי הנייר אז התנאי אין סותר למעש' כמ"ש בתוס' אז היא מקודשת ותתקיים התנאי, ולשיטות הרא"ש א"צ לקיים התנאי כי הוא ס"ל כיון שהכל בד"א א"צ לקיים התנאי, ואם אמר תחזיר לי הנייר אז התנאי סותר למעשה והוי התנאי ומעשה בד"א ותנאי בטל לשיטו' הני פוסקים אז היא מקודשת בוודאי אבל לשיטות שאר פוסקים והרמב"ם התנאי קיים כי לא ס"ל תנאי ומעשה בד"א, ואם מקדש אותה בכסף ואמר ע"מ שתחזיר הכסף אז אין התנאי סותר למעשה ולא הוי תנאי ומעשה בד"א לשטת תוס' אז צריכה לקיים התנאי והוי מתנה על מנת להחזיר וקידושין בטילים ולהרא"ש הוי התנאי והמעשה בד"א וא"צ לקיים התנאי והקדושין קיימים, ואם אמר ה"א מקודשת אם תחזיר לי הכסף קדושין אז לתוס' והרא"ש התנאי ומעשה הכל בד"א ותנאי בטל וקידושין קיימים, ולהרמב"ם התנאי קיים והוי מתנה ע"מ להחזיר והקדושין בטילים ויש לחוש לחומרא בכל הני פלוגתא:

ח

שתאכל חזיר. התנאי זה בידה הוא לאכול ולא הוי מתנה על מה שכתוב בתורה דהא אם תרצה לא תאכל ולא יהיה הקדושין קדושין אבל אם התנה תנאי ע"מ שתבעל לפלוני אין בידה לקיים דהפלוני לא ישמע לה:

ט

לאסור לה. כ"כ הטור ובדריש' כתב ה"ה למותר לה נמי לא ישמע כי מיד שנתקיים התנאי נעשה היא א"א ואפשר אפילו בתנאי אם ולא ע"מ אסור דמ"מ בעת הביאה חלין הקדושין וב"ח כתב בק"א אם התנה על מותר לה יש לקיים התנאי אחר מותו ואז הקדושין חלין למפרע ועיין תוספת גיטין דף פ"ג אבל אם מתנה על מותר לה אין לומר דמ"מ איכא איסור לבוא על פנויה דמשום פנויה ליכא הפלגת דבר כמ"ש בתו' דף פ"ד, וא"ל אם מתנה על מותר לה יכולה להתקיים התנאי היינו שלא תגיד לו התנאי דמ"מ אין בידה שמא יוודע לו:

י

שאר וכסות וכו'. כתב בח"מ היינו דוקא שלא אמר ע"מ שאין בקדושין שאר וכסות דאם התנה כך התנאי בטל כמ"ש בח"ה סימן רכ"ז בתנאי ע"מ שאין בו אונאה:

יא

תנאו בטל. ע"כ איירי בכפל התנאי וא"ל מאחר דכפל התנאי איך תתקדש לו כשלא תתקיים התנאי עיין תוס' דף מ"ו שם מתרצים קושיא זו ואם מתנה שתפטרני מן העונה כתבו תוס' שם דהוי תנאי ועיין במרדכי:

יב

דכל המתנה על מ"ש בתורה. ול"ד להתנאי שתאכל בשר חזיר דשם בידה שלא תאכל ולא תתקדש והכא התנאי הוא אחרי שתנש' לו א"כ בודאי עוקר ועיין בגיטין שם, ובדרישה מתרץ עונה דעיקר אישות הוא שאני:

יג

דכל מאי דתיקון רבנן וכו'. כ"כ הג"מ ליישב הא דאמר רב ריש הכותב הלכה כרשב"ג דא"י להתנות תנאי דלא ירש את אשתו משום כל שהוא תיקון חז"ל א"י להתנות דחז"ל עשאו חיזוק יותר משל התורה, מיהו נראה כל הפוסקים חולקים ע"ז כאשר מבואר ס"ס ס"ט וסימן צ"ב דכתבו שם אם מתנה אחר נשואין לא מהני התנאי משום דהוי כאלו מתנה הבן שלא ירש את אביו דקי"ל דלא מהני התנאי וירש את אביו אבל מחמת תיקון רבנן מהני הסילוק וא"י למה הבי' דעת הג"מ נגד כל הפוסקים הנ"ל, ולדעת הג"מ אם שאר וכסות תיקון חז"ל הוא א"י להתנות ועונה לכ"ע א"י להתנות אף על גב דאשה יכולה למחול על העונה כמ"ש לקמן מ"מ ע"י תנאי א"י להתנות וע' במרדכי פ' השוכר:

יד

רצה האב. כלומר שאמר אין דע"מ שירצה פירושו שנדע שהוא רוצה היינו שיאמר הן וזה הוא דעת הרמב"ם:

טו

לא רצה האב. כאן הבי' ל' הרמב"ם ואחר כך הבי' דעת החולקים ומ"ש אינה מקודשת כלומר לכ"א לפי שיטתו, ולרמב"ם דהתנאי קאי על שעת השמיעה אז אם לא אמר הן מיד בטלו הקדושין ולשאר פוסקים הוי ספק קידושין כתב בכ"מ ובב"י להרמב"ם כל התנאים שמתנה בין ע"מ שירצה שיאמר הן ובין שאר תנאים כוונתו על שעת השמיעה בעת שישמע צריך שיאמר הן או שישתוק וכמ"ש בסמוך:

טז

הרי זו מקודשת. לרמב"ם היא מקודשת בודאי כי התנאי היה אם לא ימחה כשישמע ולשאר פוסקים מקודשת בודאי כשמת ולא מיחה וכל ימי חייו היא ספק מקודשת דשמא ימחה עוד:

יז

מלמדין את האב. לרמב"ם קאי התנאי ע"מ שלא ימחה בשעת שמיעה ואם לא ימחה בשעת שעסוקים באתו ענין א"י למחות לכן שייך שפיר לומר מלמדין אותו שימחה היינו אפילו אחר ששמע מלמדין אותו שימחה כל זמן שעסוקים באותו ענין אבל אם מתנה ע"מ שישתוק כיון ששתק א"י למחות אפילו אם עסוקים באותו ענין ולשאר פוסקים כל אימת שימחה מהני אז שפיר מ"ש מלמדין אותו שימחה אבל בתנאי ע"מ שישתוק לא שייך לומר מלמדין אותו דהא מיד כששמע ולא מיחה א"י למחות מיהו י"ל מלמדין אותו קודם ששמע אומרים לו אם ישמע שימחה והא דלא אוקמי בש"ס כן משום לישנ' דמתני' לא משמע כן, נמצ' מה שכתב כאן מת הבן ואח"כ שמע האב כ"כ לשיטות הרמב"ם דאם שמע כבר א"י למחות אבל לשאר פוסקים יכול למחות והיינו מ"ש בסעיף י"א מת הבן מלמדים את האב אפילו אם שמע קודם מיתתו מלמדין את האב שימחה והיינו לדעת שאר פוסקים כתב כן:

יח

וי"א דאומר ע"מ כו'. בב"ה הקשה מסוגיא פ' המדיר (כתובות דף ע"ג) דאיתא שם דפליגי אם על מנת שירצה פירושו ע"מ שישתוק או שיאמר הן ולא מצינו מי שסובר ע"מ שלא ימחה ואפשר לפי מ"ש הפוסקים דלא קי"ל כרבה דאמר בטעות אשה א"צ גט יש לומר בברייתא שם כדעת המקשן דאוקמי שם דפליגי בטעות ולא כרבה דאוקמי שם דפליגי בע"מ שירצה אם פירושו ע"מ שישתוק או פירושו שיאמר הן א"כ לפי המסקנא אין ראיה משם:

יט

ויש מי שאומר. וקי"ל לחומרא והאומר ע"מ שירצה יש להחמיר כדברי כולם ע"מ שיאמר הן ע"מ שלא ימחה ע"מ שישתוק רי"ו:

כ

אף על פי שאמר בתחלה. והיינו שיטות שאר פוסקים דס"ל דלא קאי התנאי על שעת שמיעה וס"ל כל תנאי שהוא בקום ועשה ולא קבע זמן הרי זמנו לעולם מ"ה כשמתנה שיאמר הן יש לו זמן לעולם כשיאמר הן ואם אמר פ"א הן כבר נתקיים התנאי שוב א"י למחות ואם לא אמר הן בשעת שמיעה אם מת הבן הרי היא זקוקה ליבם שמא יאמר עוד הן וליבם מותרת בממ"נ אבל לאחר אסורה וכתב הרמ"ה דחולצת ולכאורה קשה שמא לא יאמר הן ואתה מצריך כרוז לכהונה וכן הקשה ב"ח וע' ס"ס קנ"ז ותנאי ע"מ שישתוק הוא תנאי ושב ואל תעשה לכן אפילו אם הוא מת ולא שמע מקודשת שהרי לא נעשה הפך התנאי מיהו כיון שהוציא בלשון קום ועשה ואמר ע"מ שישתוק דינו כתנאי קום ועשה לענין זה כשנתקיים בשעת שמיעה תו א"י למחות:

כא

מיהו אם לא וכו'. דין זה הוציא הרב מתשו' ריב"ש ויש למחות /לדחות/ כמ"ש בח"מ דריב"ש לא כתב דין זה אלא בקטנה שנתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעת אביה אבל אם מתנה על מנת שישתוק כל שנתקיים התנאי מקודשת:

כב

מת האב. דין זה נובע מדברי תוס' דכתבו דלא חיישינן שמא אם שמע היה מוחה כמו בתנאי שיאמר הן דשאני מחוסר שתיקה ממחוסר אמירה ויש לומר דתוס' לא כתבו את זאת אלא לפי הס"ד דכל מתני' איירי בע"מ שישתוק אבל לפי המסקנא דאוקמי ריש' ע"מ שישתוק ומצעת' וסיפא ע"מ שלא ימחה ולא אוקמי המצעת' ע"מ שישתוק נשמע אם מת קודם ששמע לא הוי קדושין מ"ה א"א לאוקמי ע"מ שישתוק דאם מת קודם ששמע לא הוי קדושין ואם כבר שמע אין חידוש דהוי קדושין ובהר"ן הקשה ג"כ למה לא אוקמי ע"מ שישתוק ולמ"ש שפיר:

כג

כל זמן שמיחה. כיון שהוא תנאי שב וא"ת צריך לעולם לקיימו וכל זמן שהוא חי לא אמרינן כבר נתקיים התנאי:

כד

וי"א דאם אמר הן וכו'. היינו דעת הטור אבל בתנאי ע"מ שיאמר הן ס"ל אפי' אם מיחה בתחלה מ"מ כשיאמר אח"כ הן הוי קדושין כיון דהתנאי הוא בקום ועשה כ"כ מהרש"ל וט"ז כתב אם מתנה ע"מ שיאמר הן קשה ל"ל שיאמר הן הא סגי ליה שלא ימחה אלא כוונתו כל זמן שיאמר הן אפי' אם מיחה פ"א מ"מ אם יאמר אח"כ הן הוי קדושין:

כה

מלמדין וכו'. כבר כתבתי דאתי' לשיטות שאר פוסקים דהתנאי לא קאי על שעת שמיעה לכן מהני מחאה אפי' אם כבר שמע אבל להרמב"ם א"י למחות ואם כבר שמע וכן להטור אם כבר אמר הן א"י למחות ואזלינן לחומרא:

כו

אם יש עדים. ואם היא מודה שקיים התנאי הוי הודאתה כעדים ואם היא מכחישתו אינו נאמן ואם היא א"י ע"ז פסק כאן דהוי מקודשת מספק ח"מ וע' ס"ס דינים אלו:

כז

או דיבר עליה. ואם אין הדברים ידועים לדבר להשלטון כ' הב"י דיכולה לומר לא הייתי חפץ דברים אלו ואין דבריו מוכרחים וי"ל אם אין דברים ידועים אז כל מה שדיבר לשלטון לטובת' נתקיים התנאי וכשיש דברים ידועים צריך לדבר דוקא אותם דברים וכן כתב בח"מ:

כח

בשכר שאעשה עמך. ע' סימן כ"ח כתבתי בשם תו' רי"ד דאמרי אחר שעשה עמה יאמר התקדשי לי בזה:

כט

אם ידוע בעדים שיש לו. היינו שראו אצלו מנה אף שא"י של מי הם אומרים חזקה כל מה שיש ביד אדם הוא שלו כמ"ש הר"ן ומ"ש הב"י דהטור חולק על הר"ן ל"ד וע' ב"ח, ואם עדים מעידים דידוע להם שלא היה לו מעולם מנה אינה מקודשת ואם שניהם מודים שאין לו לא מהני כמ"ש בסמוך ח"מ:

ל

אפילו אומר וכו'. אפילו הוא והיא אומרים ג"כ שאין לו אצלו כלום הוה ספק קדושין רי"ו בשם הרמ"ה ואם א"י בעדים שי"ל אצלו ופלוני אמר שי"ל אצלו אינו אלא ס"ק וא"ל אם היא ג"כ אומר' שיש אצלו הוי כאלו שניהם אומרים שנתקיים התנאי:

לא

אמר יש לו בידי. היינו שיש לו בעת הקדושין דוק' ולא בשעת האמיר' כיון דאמר שיש לי משמע על אותו שעה קאמר כמ"ש ברי"ו באומר ע"מ שאראך שיש לי דכוונתו שיש לי בעת הקדושין אלא אם אמר ע"מ שאראך ולא אמר שיש לי אז אפילו אם הרויח אחר כך מהני משא"כ אם אמר ע"מ שיש לי לכן בכל התנאים שיש לי בעינן שהיה לו בשעת הקדושין ומזה נראה אם אמר ע"מ שיש לי ביד פלוני לא מהני הודאת פלוני כי אף על פי דמהני הודאתו לחייב את עצמו מכאן ולהבא מ"מ א"י אם היה לו אצלו בשעת הודאתו:

לב

באותו מקום. בכל התנאים צריך להיות קפיד' אם משנה כמ"ש לקמן והכא יש קפיד' די"ל דרצונה להלך לאותו מקום דוק' לכן אפילו אם יש לו המעות במקום קרוב לא נתקיים התנאי כמ"ש הר"ן והמגיד:

לג

עד שיראנה. ולא מהני עדים דיש לו מנה דלא ניח' לה עד שתראה בעצמה טור:

לד

שעדיין לא חלקו. לשון הר"ן אינו כן וז"ל כיון שלא הגיע זמן העסק רווח' לעסק משתעבד נשמע אם הגיע זמן החלוקה הוי כאלו היה בידו אף על גב בסמוך כתב אפילו משועבד לב"ח הוי כשלו שם איירי כשהוא בידו וע' בח"ה סימן קע"ו שם אית' המקבל עיסק' מחבירו יכול המקבל לחלק אימת שירצה ושנים שקבלו עיסק' מאחר א"י לחלק תוך הזמן צ"ל הכא איירי נמי כשקיבל עם אחר דא"י לחלק תוך הזמן:

לה

והיא משועבדת לב"ח. היינו כשלא אמר מעכשיו רי"ו:

לו

י"א דמקודשת. כ"כ הטור בשם הרמ"ה ורי"ו כתב בשם הרא"ש דחולק ע"ז וס"ל דצריך להראות מיד דאל"כ אין גבול לדבר לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ומוכח דס"ל להרא"ש דאין שיעור לדבר כלל אפי' אחר יב"ח י"ל עדיין יש לי זמן אף על גב בתנאי אתן לך אין לו זמן יותר מיב"ח משום דשם אחר יב"ח דינו כמורד אם יש לו ואינו נותן אבל כאן אם הרויח אח"כ נמי מהני א"כ י"ל שמא ירויח עוד מיהו לדעת הרמ"ה י"ל דס"ל אף כאן אין לו זמן יותר מיב"ח דמסתמ' לא היה תנאי לעגן אותה כל ימי חייה ואם אמר ע"מ שאראך מנה שיש לי לכ"ע דלא הוי קדושין אא"כ הראה לה ממעו' שיש לו בשעת הקדושין כמ"ש לעיל:

לז

ולא חיישינן דלמא מראה. הב"י פירש ושמא הראה לה ומ"ם נתחלף בה"א וכמ"ש ברי"ו דלא חיישינן שמא הראה לה כיון שהוא תנאי בקום ועשה אמרינן דאם נתקיים היה נתקיים בעדים ול"ד לתנאי ע"מ שיש לי דשם אינו מחוסר מעשה והא דפסק רי"ו ואיתא בסמוך אם מתנה תנאי אעשה עמך כפועל ואדבר לשלטון אף על פי שהוא קום ועשה מקודשת מספק דשם הוא אומר שנתקיים ובידו לקיים והיא א"י להכחישו מ"ה הוי ספק קדושין משום דאיתא בזה פלוגתת הפוסקים ס"ס זה אבל כאן הוא התנאי בקום ועשה ואומר שלא נתקיים נאמן דאז הוי כמו תנאי שב וא"ת דנאמן לומר קיימתי אפילו כשהיא א"י להכחישו כן ה"נ אמרינן דהי' בשב וא"ת ולא נתקיים וכמ"ש כשהיא יכולה להכחישו ואינה אומרת שהראה לה דלא חיישינן דלמא הראה לה ולא כח"מ שכתב דין זה סותר למ"ש בתנאי אעשה עמך כפועל דחיישינן שמא נתקיים והרמ"ה שכ' דין זה לא ס"ל הדין שם ולית' דהא רי"ו כתב שני דינים אלו גם הדין אעשה עמך כפועל נלמד מן התוספתא ואין חולק ע"ז ומהרש"ל פירש ה"ק ולא חיישינן שמא מראה לה בתר הכי ואין גבול לדבר אלא מיד שתבעה אותו להראות צריך להראות לה ואם לא תבעה אותו אף על גב בעת הקדושין לא היה לו והרויח אחר כך והראה לה חלין הקדושין:

לח

על מנת להביא, דינו כמו בעל מנת שאראך. כלומר לדעת הרמ"ה אף שלא היה לו בעת הקדושין אם יביא לה מה שמצא אחר כך מהני ואם אמר על מנת להביא לה מנה שיש לי צריך שיביא לה מנה שהיה לו בעת הקדושין:

לט

באותו מקום. אבל במקום אחר אפילו אם הוא יותר קרוב י"ל דהיא רוצה להלך דוקא לאותו מקום גם י"ל שמא פירות מאותו מקום הם יותר טוב כ"כ הר"ן והמגיד:

מ

ויראנה. ולא מהני אם מברר ע"י עדים שיש לו כמ"ש לעיל:

מא

שלקח באריסות. אפי' אריסות בתי אבות דמ"מ אינו שלו ואם מפסיד יכול בעל הקרקע לסלוקי הר"ן:

מב

שאינו מעלה מס. כלומר שיש לו בית כור מה שאינו נותן ממנו מס, וכתב ב"ח אם כל אנשי המקום נותנים מס משדות שלהם אז אמרי' אם אמר ע"מ שיש לי בית כור כדרך העולם קאמר אפילו אם נותן ממנו מס נתקיים התנאי:

מג

מלאים מים. אף על גב לענין מכר קי"ל אפילו אם אין בהם מים אין נמדדים כמ"ש בח"ה סי' רי"ח שאני קדושין די"ל מה איכפת לך אנא טרחנא ומייתי לך ש"ס אף על גב אם התנה אם יש לי בית כור במקום זה ויש לו במקום אחר לא מהני מה שאומר אנא טרחנ' ומייתי לך שאני התם דהא עבר על התנאי דהא אין לו במקום שהתנה ויש קפיד' קצת אבל כאן לא עבר על התנאי כ"כ הר"ן ושיעור רוחב ועומק ע' בח"ה שם:

מד

עני ונמצ' עשיר. בירושלמי מבואר דבעינן בכל התנאים שמתנה קפידא אם משנה אבל אם אין קפידא כלל אם משנה לא בטלו הקדושין מחמת השינוי וכאן שיש קפידא משום כשהוא עשיר איכ' טרחא רבה עליה וכן בתנאי כשאינו כהן י"ל לא ניח' לי טרח' דכהונ' וכשביתו קרוב י"ל ניחא לה מטרפס' ואזלי וכן בכולם וכשיש לו בת גדולה אם גדולה בקומה היא י"ל דלא ציית לה ולפי' הרמב"ם דהיא מגדלת שער ואזלת בכל הבתים ומספרת דברים ממנה וכן כשהוא בן עיר ובן כרך י"ל דצריכה לדור עמו לפעמים בכרך, אבל כשמתנה סתם שהוא בן עיר אף ע"ג שהוא בן עיר ובן כרך לאו שינוי הוא דהא בן עיר הוא, אלא עדיין צריך ישוב בתנאי שמו יוסף מה קפידא בדבר וע' ברש"י במתני' דף מ"ט ובר"ן פ' האומר וברי"ו דף קפ"ח:

מה

ונמצא של דבש. אף שהדבש יותר ביוקר י"ל דהיא צריכה יין ומבורר בש"ס אם אמר תתקדש בדינר של כסף ונמצ' של זהב יש קפיד' דאיכ' דניח' לה של כסף אפילו לא נצרך הכסף לאיז' תכשיט אף על גב דתו' כתבו דצריכה הכסף להשלים מלאכת התכשיט משמע אם אין צריך לתכשיט לא הוי שינוי י"ל דתוס' כתבה זאת דוק' לר"ש אבל לת"ק אפילו לא נצרך לה אמרינן איכא דניחא לה בכסף וכ"כ ב"ח ואם אמר תתקדש בדינר א' ונמצא שני דינרים מקודשת וכ"כ בש"ג וכן הוא לפי הג"ה המהרש"ל בח"ש ואפילו לדעת הר"ן ורי"ו שהבאתי בסמוך בכה"ג אין שינוי:

מו

או דבש ונמצא יין כצ"ל וכ"כ ב"ה. ושם מדמה הדין אם אמר תתקדש בדינר אחד ונמצא שנים לאומר ע"מ שאין שמי אלא יוסף ונמצא שמו יוסף ושמעון:

מז

ולא הכירה. דאם הכירה אז סברה וקבלה וכן אם נתן לה כוס ואמר הרי את מקודשת בטבעת, מ"מ נכון לקדש אותה מחדש שלא יבא לידי קלקול תשובות רשב"א סימן אלף קפ"ו:

מח

לא שנא אמרה לשליח. דלא תימא מראה מקום הוא קמ"ל קפידא הוא אם אמרה לקבל דינר של כסף מפלוני וקיבל של זהב ה"ה אם אמר לשליח שילוה לו דינר של כסף לקדש אותה והלוה של זהב וה"ה להיפוך משום דחשיבות לו כשמקדש בשל זהב ועיין ברש"י:

מט

אמרה כן בפי'. כלומר שהשיבה לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שותק ולא אמר לה לא כי אלא בתנאי כך וכך:

נ

בדקדוק יפה. כתב בח"מ מכ"ש דצריך להיות יודע התרגום אונקלוס:

נא

צריך להיות יודע משנה. וי"ל דדינו כמו בע"מ שאני יודע לקרות דא"צ לידע כל התורה לדעת הי"א שהבי' כן ה"נ א"צ לידע כל המשניות:

נב

מדרשי התלמוד. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה וב"ח מגיה וצ"ל מדרש תורה:

נג

ואפילו בהלכות החג וכו'. ואיתא בש"ס אפילו מסכת כלה ועיין בתוס' שבת דף קי"ד ובא"ח סימן קל"ו:

נד

שאני חכם וכו'. נמצא דיש חילוק בין תלמיד לחכם ועיין תוספת תענית דף י' ובא"ח סימן תקע"ח ב"ה:

נה

שמא הרהר. עי' ברי"ו הביא פלוגתא אם מהני הרהור בגזלן קודם שהחזיר הגזילה ונראה אם הוא אומר שהרהר בתשובה נאמן כמו אם אמר קיימתי התנאי והיא א"י להכחישו, מיהו בתנאי ע"מ שאני רשע אפשר דאינו נאמן לעשות לנפשו רשע, ועיין בח"ה סימן ל"ד שם מבואר דלא מהני לענין עדות עד שיחזור בתשובה מ"מ לענין קידושין מהני קודם עשיות התשובה כ"כ ב"ה:

נו

והרי היא מקודשת. דקי"ל בכל התורה תכ"ד כדיבור דמי חוץ מקידושין ועוד איזה דברים ועיין ב"י ר"ס קל"ד הביא תשובת הר"ן דהיא מקודשת בודאי וכן מדייק מלשון הרמב"ם ולא כרשב"א ס"פ י"נ דכתב דהוי קידושין מדרבנן:

נז

וביטל התנאי. אפילו תנאי שאין ממון יכול לבטל והקדושין הראשונים למפרע חלין אף על גב דהתנה בתנאי כפול מ"מ כיון להנאתו התנה כוונתו שאל יבוטל מיד אלא דוקא אם יקפיד כשישמע אז יבוטל ואם אז לא יקפיד אל יבטל הקדושין, ואם הקפיד כששמע תו לא מהני אם ימחול אח"כ, מיהו בתנאי ממון יש לומר אפילו אם הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח"כ דהוי כאלו נתקיים התנאי, והא דלא מהני בתנאים המבוארים בסעיף כ"ד אף שאמר' בלב להתקדש בלי תנאי א"כ מחלה לו דשם אף שאמרה בלב כך מ"מ הותנה ביניהם הוי כאלו אין התנאי לטובתה אלא קפידא בעלמא ולא מהני מחילה ע' בר"ן פ' המדיר וע' תו' שם:

נח

בינו לבינה. משום שמחמת ביטול זה חלין קדושי הראשונים שהיה לפני עדים לכן אין צריך עדים עכשיו, והיינו כששניה' מודים דאז הוי כאילו שניהם מודים שנתקיים התנאי ומקודשת בודאי ואם הם מכחישים זא"ז ע' ס"ס, וב"ח כתב אם האיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת שלא נמחל הוי ספק מקודשת:

נט

ובעל סתם. דמקודשת מספק משום דספק שמא מחל התנאי כיון שבעל סתם או שמא סבר שנתקיים התנאי והנה הר"ן והמגיד ספ"ז והב"י ובד"מ פירשו כנס היינו כניסה בלא ביאה וכן הוא בתוספ' פ' המדיר להמסקנ' אליבא דעולא בקידש על תנאי ובעל צריכה גט אם כן פלוגת' רב ושמואל ע"כ איירי בכנס ולא בעיל ולא כדרישה שכתב דאיירי בבעל ולא בעל לאלתר וע"ש ואין להקשות מאחר כניסה בלא ביאה מבטל התנאי א"כ למה כ' ובעל דהא נשמע ממיל' דבעיל מכ"ש מבטל וכן הקשה בדרישה וי"ל דקמ"ל אף בבעיל לא אמרינן בוודאי הוא שביטל אלא ספק הוא לפ"ז י"ל בעל איירי כנס ובעל אבל ביאה בלא כניסה הוי כביאת זנות ולא אמרינן דביטל התנאי ולא כב"ח בק"א וכניס בלא ביאה ע"כ א"א לומר דמקדש אותה מחדש אלא צ"ל הטעם דמוחל התנאי וקדושין הראשונים חלין וכן בכניס ובעיל אמרינן דמוחל התנאי הראשון מ"ה א"צ עידי יחוד לרמב"ם ואם התנה אותו תנאי בשע' ביאה מ"מ צריכה ממנו גט ואמרינן שלא התנה אלא לענין כתובה שם בתוספת' ובהג"א לפ"ז אם התנה בפי' על הגט אין צריך גט אבל לדעת הש"ג דף תק"ד אפילו התנה כן בפי' אמרינן בעת הביאה כוונתו לקדש אפילו לא נתקיים התנאי ואם קודם הביאה היה ידע דלא נתקיים התנאי ובעיל סתם אז לכ"ע הוי קדושין גמורים דקי"ל חזקה אין אדם עושה בעילתו ביאת זנות אבל כתובה אין לה דלענין כתובה הוא עומד בתנאי הראשון, וא"ל הא אכתי בעילתו ביא' זנות דאסור לדור עם אשתו בלא כתובה ע' בר"ן תירץ בכה"ג ליכ' איסור כמו המקדש בביאה דאין לה כתובה ומ"מ ליכ' איסור, ואם ידע דלא נתקיים התנאי וכניס בלא ביאה אז י"ל דמחיל התנאי לגמרי בשלמ' אם בעיל יש לומר בתנאי הראשון הוא עומד ומקדש בביאה אבל בכניס ע"כ מחיל לה דאל"כ איך כניס אותה, אלא אכתי י"ל שמא לא מחיל אלא לענין דהוי קדושין הראשונים קדושין ולא לענין כתובה ע' ברש"י ותו' פליגי בזה לרש"י אית לה כתובה ובתו' לא משמע כן ולפי שיטה זו דמוחל התנאי א"כ בבעיל א"צ עידי יחוד והרא"ש שכתב דצריך עידי יחוד ס"ל דלא חלין קדושין הראשונים מ"ה בעינן עדים עכשיו כי היכי דלהוי קידושין לפני עדים ודברי הטור תמוה שכתב בסימן זה דברי הרמב"ם ובסי' ל"ט דברי הרא"ש:

ס

בעל נפש לא ישאנה. זו ע"פ הדין היא מותר' והב"י תמה על זה והקשה מ"ש מתנאי שיאמר אבא הן דאסורה לינש' משום שמא יאמר עוד הן ויתקיים התנאי כן ה"נ יש לחוש שמא יתקיים התנאי וצריך לומר שאני הכא שהוא המקדש יש בידו לקיים מיד ואינו רוצה אז נתבטל הקדושין מיד על פי הדין ואינו אלא מדת חסידו' וע' ב"ח ופרישה:

סא

א"י לכופו כל יב"ח. אף לדעת הרא"ש דס"ל אם התנ' תנאי להראות לה צריך להראות לה מיד כמ"ש לעיל שאני תנאי אתן לך דמסתמ' כוונתו ליתן בעת הנשואין אבל להראות ולא ליתן צריך להראו' מיד, ולח"מ לא היה לו ספר פרישה לכן כתב מ"ש בס"ק כ"ח:

סב

בחיי המקדש. כ"כ הטור ורי"ו דף קפ"ח ובד"מ כ' בשם רי"ו אפילו אחר מיתה מהני מחילה ונמצ' שהיא מקודשת למפרע:

סג

דמסתמ' וכו' מחלה. אף על גב בסמוך כתב שמא ביטל התנאי ש"מ ספק הוא אם מחל דשם א"י אם נתקיים התנאי וי"ל שמא סמך על תנאי הראשון משא"כ בידוע שלא נתן לה אז אמרינן בודאי מחלה ולא כב"ח דמדמה דין זה לפלוגת' שהבי' הרא"ש בפ' המדיר בקידש על תנאי ובעל אם מקודשת בודאי לפי דבריו סותרים דברי הטור והמחבר זא"ז גם מ"ש בח"מ בזה אנ"ל וע' בר"ן פ' האומר דף תרמ"ח כ' כל התנאי' שהוא חייב וכנס תוך הזמן אז אמרי' אף שלא נתקיים בזמן הוי קדושין מ"מ המעות שנתחייב הוא בתנאי נעשה עליו מלוה וצריך לקיי' ואם טוען פרעתי נאמן:

סד

נתרצו שניה' להאריך הזמן. בט"ז הקשה ממ"ש בי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט בנשבע לשלם בזמן פלוני א"י להרחיב הזמן:

סה

או להוסיף או לגרוע. ע' ענין זה באריכו' ס"ס קמ"ד ומ"ש אפילו נתאכלו המעות הטעם כיון שבא לידה בתור' קדושין כמ"ש בסי' כ"ח:

סו

יכול לבטלו. אף על גב שהוא תנאי שאינו ממון אמרינן כוונתו היה שלא יבוטל אא"כ כשיוודע לו יקפיד כמ"ש לעיל:

סז

אינה מקודשת. היינו כל זמן שלא מחלה ואם כנס אמרינן בודאי מחלה כיון שידוע לה שלא נתקיים התנאי כמ"ש בסמוך וע' רס"ח:

סח

הרי את מקודשת לי חוץ מפלוני וכו' הרי זו מקודשת מספק. כ"כ הרמב"ם פ"ז, מיהו לדעת תוס' פ' האומר דף פ' והר"ן אינה מקודשת כלל וכן פי' בש"ג שם ר"פ האומר:

סט

אם חולקין. הנה דין זה נחלק לד' אופנים אחד אם שנים אומרים נתקיים התנאי, ב' אם שניהם אומרים לא נתקיים, ג' אם מכחישים זא"ז, ד' אם אחד אומר נתקיים ושני א"י, ומשמע אם שניהם אומרין נתקיים או לא נתקיים נאמנים, והנה אפילו אם התנאי הוא בקום ועשה ושניהם אומרים נתקיים נאמנים לא יהא אלא אם ירצו ימחלו זה לזה, ואם שניהם אומרים שלא נתקיים כי היכ' דיבטלו הקדושין נאמנים ג"כ כמ"ש בר"ן פ' האומר בשם הרמב"ן אם התנאי בקום ועשה ואמר שלא נתקיים נאמן מכ"ש אם היא מודה לדבריו אף הר"ן לא פליג בזה ול"ד למ"ש לעיל בשם הרמ"ה דשניהם אינן נאמנים דשם אין מעשה בדבר ואם התנאי הוא בשב וא"ת ושניהם אומרים נתקיים ולא עברו פשיט' נאמנים, ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו התנאי ועשאו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונראה דאינם נאמנים דלא חיישינן דעברו התנאי בקום ועשה וראיה לזה מהא דקי"ל כשמגרש מתנה תנאי עליה בשב וא"ת מותרת ליש' ולא חיישינן שמא עברה כמ"ש בסי' קמ"ג והר"ן הבי' ראיה מזה גם מ"ש בסעיף כ"ד ראיה לזה דאינם נאמנים, ושאר אופנים יתבאר בסמוך:

ע

אלא צריך עדים. ואם אין לו עדים והוא אומר נתקיים והיא אומרת א"י מדמה הר"ן לאומר מנה הלויתיך וזה אומר א"י לפ"ז היא מותרת לשוק ומ"ש לעיל בתנאי אעשה עמך כפועל שהוא תנאי קום ועשה אם אין עדים בדבר שהיא מקודשת מספק איירי נמי שהוא א"י מחמת פלוגת' זו שנתבאר כאן היא ספק מקודשת, ואם השני מכחיש בברי שלא נתקיים אז לכ"ע הקדושין בטילים וכ"כ בח"מ ולא כב"ח שכתב דהוי ספק קדושין, והאומר נתקיים התנאי הוי כאומר קדשתיך ואסור בקרוביה ואם התנאי הוא עליו בקום ועשה ואמר שלא עשה והיא א"י להכחישו נראה לכ"ע הקדושין בטילים כמ"ש בר"ן בשם הרמב"ן אף הר"ן מודה בזה מאחר שהוא בקום ועשה ואמר שלא עשה מ"ה בתנאי שאראך לא חיישי' שהראה לה כמ"ש לעיל, ואפילו אם היא אומרת ברי נתקיים התנאי והקדושין חלין והוי הכחשה ברי וברי פסק הרמב"ן המע"ה וכאן היא באתה להוצי' ממנו שתהא אשתו ויש לה עליו כמה חיובים אינה נאמנת בלא ראיה מ"מ היא אסורה בקרוביו דהיא אומרת קדשתני ואם התנאי שב וא"ת ואמר שעבר בפועל בזה יש לומר לכ"ע אינה נאמן אפילו אם השני א"י ל"ח שעבר בפועל, גם מ"ש כאן בתנאי שב ואל תעשה כ"א נאמן אם אין כנגדו מכחישו משמע אם התנאי הוא בקום ועשה והשני אמר שעבר בפועל יכול להכחישו ושם בר"ן משמע כל כה"ג א"י להכחישו דל"ח שעברו בפועל וכן בח"ה סי' רמ"א פסק בתנאי שב ואל תעשה צריך הנותן להבי' ראיה שעבר המקבל אבל לא מהני הכחשתו בלא עדים והמקבל מוצי' ממנו ש"מ דאינו נאמן לומר שעבר בקום ועשה, ועיין בד"מ העתיק סס"ז תשובת רשב"א סי' תתקי"ט וסי' תתקע"ז ללמוד משם דיני תנאי לקדושין:

א

המקדש כו' בין כו'. עסי' כ"ד וכן אם כו':

ב

כל כו' הזכיר כו' כל כו' וי"א כו' י"א כו'. עמ"ש בח"מ ס"ס רמ"א:

ג

וי"א כו'. עמש"ש ועבה"ג סק"ב:

ד

י"א כו' ערשב"ם בב"ב קל"ז ב' ד"ה ואם לאו כו' וכ"כ הרא"ם שם בשם הר"ש הזקן אבל הוא חלק עליהם וס"ל דבכל מקום בעינן כס' ראשונה ע"ש:

ה

וי"א עוד כו'. ודעת הרמב"ם וש"ע דאביי ורבא פליגי עליה דר"א בר אהבה. וראיה ממ"ש רבא בב"ב קל"ז ב' הילך אתרוג ע"מ שתחזירהו לי כו' ועתוס' שם ד"ה לא כו' וכ"כ הרא"ש שם ועיין רש"י בגיטין שם ד"ה בדבר א' כו' אבל דעת הטור והרב כפיר' תוספת שם ד"ה דתנאי ומעשה כו' וכ"פ הרא"ש שם סס"ט בשם ר"ח סוגיא דשמעתין כו':

ו

התנה כו'. גיטין פ"ד א' וכרבא:

ז

אבל התנה כו'. שם:

ח

אבל אם כולי רמב"ם וכמש"ש פלוני נמי אפשר כו' וערש"י. שם ד"ה אמר לך כו':

ט

דכל כו'. שם:

י

וי"א כו'. כמ"ש בכתובות פ"ד א' אלא הלכה כו' ואף שקי"ל דלא כרב היינו משום דקי"ל דאף בדאורייתא בדבר שבממון תנאו קיים כנ"ל מ"מ נשמע בדבר שאינו של ממון ויש ש"פ דבדרבנן אף בשל ממון תנאו בטל וכמש"ש נ"ו א' וכ"ש לדידן דקי"ל כר"מ שם דכל הפוחת לבתולה כו' ועהגמ"ר שם:

יא

אף ע"פ כו'. כמש"ש ט' א' והלכתא כר"א:

יב

מקודשת ואינה מקודשת כו'. כמש"ש נ"ט ב' לשמואל במעכשיו ולאחר ל' משום דהנאה הוי

יג

לא א"ל כו'. כמ"ש בספ"ז דגטין הכל מודים כו' ע"מ כו' לא נחלקו אלא באם כו' וכאן לא שייך זמנו של שטר:

יד

האומר כו'. עד שלא תפול לפני יבם. לשון הרמב"ם וכבר השיגו עליו שלא ביאר הדברים שיש בהן כמה חילוקים אבל כ' כדרכו לשון גמ' לבד וכאוקימתא קמא וכגירס' שלנו רישא בחד טעמא ומציעתא וסיפא בחד טעמא וע"כ רישא ע"מ שיאמר אין מדהוצרך לומר מציעתא בטעמא אחרינא וכן הסכים הרשב"א והביא ראיה מהתוספתא וכמ"ש למטה וז"ש רצה כו' לא רצה כו' הלא במתני' ואמר או ששתק או שמת כו' הוא הנ"ל דמציעתא א"א לאוקמיה בכך וכקושית הגמ' מאי ע"מ כו' אימא מציעתא כו' ואמר ע"מ שלא ימחה שמע כו' לא מיחה מפ' מ"ש רישא בחד טעמא דלא כפירש"י משום דיכול עוד אלא דלשון רצה מ' שאמר אין וה"ה דע"מ שישתוק נמי א"א לאוקמי רישא אלא דע"מ שישתוק ק' גם סיפא לדינא וז"ש מת הבן ואח"כ שמע דוקא אח"כ ואמר אי שמת כו' מת הבן כו' הוא מציעתא וסיפא בחד טעמא כנ"ל:

טו

ויש מי שאומר שדינו כו'. כגירסת הספרי' רישא ומציעתא בחד טעמא וסיפא בחד טעמא וער"נ והוא פלוגתא דתנאי כתובות ע"ג ב' אליבא דרבה:

טז

אמר ע"מ כו'. תוספתא ע"מ שירצה פלוני אע"פ שאמר איני רוצה מקודשת שמא נתרצה לאחר שעה עד שיאמר רוצה אני ואם אמר רוצה אני מקודשת וא"ל אינה מקודשת ע"מ שירצה אבא שאמר האב איני רוצה מקודשת שמא יתרצה האב לשעה אחרת וז"ש ולכן כו' וכנ"ל שמא כו':

יז

והאומר ע"מ כו'. גמ' שם אלא ע"מ שישתוק אימא סיפא כו':

יח

מיהו אם כו'. כמש"ש מ"ה ב' שמא יבא אביה וימחה ריב"ש:

יט

ואם מיחה. כנ"ל דע"מ שישתוק פי' בשעת שמיעה לבד וכמ"ש הר"ן דא"א לעולם דהא א"א שלא יפסוק כלל מלמחות וז"ש אימא סיפא מלמדין כו' הא בלא"ה שפיר ולא חיישינן שמא יתרצה אחר כך וא"ל דא"כ בתחלה באוקימתא ע"מ שיאמר הן ג"כ קשה מאי מלמדין כו' אה"נ אלא דגם מציעתא קשה הר"ן והרשב"א:

כ

ע"מ שלא ימחה כו' ואפילו כו'. דלהכי לא אוקמי רישא ג"כ בשלא ימחה דא"א רצה האב מקודשת ומאי רצה שאמר אין דאפ"ה יכול לחזור ולמחות הרא"ש וכ"כ הרשב"א והר"ן וש"פ אלא שכתב הרא"ש ואפילו את"ל כו' ע"ש וכ"כ הטור והג"ה וי"א כו' אבל דעת כה"פ כמ"ש בש"ע והכלל כ' הר"ן דכל שלא קבע זמן יכול לעשותו לעולם בין בקום עשה בין בשב ואל תעשה יכול לעשות המעשה בקום עשם לקיים התנאי ובשב ואל תעשה לבטל התנאי לעולם אפילו עשה בהיפך בתחלה או בסוף חוץ מע"מ שישתוק דבשעת שמיעה מ' דא"א שלא ישתוק לעולם כנ"ל:

כא

מת הבן כו'. מתני' ואסיפא ע"מ שלא ימחה קאי:

כב

ואם יש כו'. כמ"ש בתוס' והביאו הרא"ש האומר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאדבר עליך לשלטון ואעשה עמך כפועל ונתן לה ש"פ מקודשת מיד דר"מ וחכ"א אם נתקיים התנאי וכו' ופירש הרא"ש נתקיים בעדים כו' ועבה"ג:

כג

אם ידוע כו'. טור ולמד מהנ"ל סי"ב אבל הר"ן כ' דכל שבידו חזקה שהוא שלו וא"צ לעדים כאן:

כד

אפילו הוא כו'. רא"ש וכמ"ש בסט"ו:

כה

ע"מ כו'. תוספתא הביאה הרא"ש שם ושם וא"ל אינה מקודשת והרמב"ם כתב דמ"מ ספק מקודשת כנ"ל:

כו

וי"א דאפילו כו'. כן פירש מ"ש בעיסקא וכמ"ש בפ"ט דב"מ רווחא לקרנא משתעבד ועדיין אינו שלו עד הזמן:

כז

הראה כו'. כמ"ש בפ"ד דפסחים דבע"ח מכאן ולהבא גובה:

כח

לא ה"ל כו'. כמ"ש בס"י דכל שאמר להבא ולא קצב זמן יכול לעשות לעולם טור ב' הרמ"ה ומשא"כ ביש לי דמ' עכשיו וכמו שאני רשע שמא הרהר כו' אבל שמא יעשה אח"כ לא:

כט

ולא חיישינן כו'. עב"ש:

ל

א"ל ע"מ כו'. כמש"ש בגמרא תנא לא נתכוונה כו':

לא

אם יש עדים כו'. כנ"ל:

לב

מקודשת מספק כו'. הרמב"ם וכנ"ל אבל הרא"ש חולק בזה דא"א שיש לו ולא היה ידוע:

לג

אבל יש כו'. כמ"ש בנדרים מ"ו ב' ה"ד דשרי כו' וער"ן ריש מ"ז א' דהא אמרינן בגמרא ה"ד דשרי דמקבל בעסקא כו':

לד

שאינו מעלה כו'. עח"מ:

לה

ובור כו'. עבה"ג ועבא"ח סימן שנ"ח ס"ד:

לו

בית כור כו'. מדאיבעיא להו בנקעים שם ש"מ שצריך להיות במקום אחד:

לז

וסלעים כו'. כמש"ש דא"ל אנא כו' כ"ש שאין מפסיקין:

לח

גדולה. צ"ל גדלת וכ"ה ברמב"ם וז"ש או אופה וכאב"א שם א':

לט

אא"כ אמרה כו'. כמש"ש נ' א' דטעמא משום דברים שלב כו':

מ

ע"מ שאני כו'. כגי' הרי"ף ורא"ש דר"מ רי"א כו':

מא

וי"א כו'. דר"מ ור"י ה' כר"י הרא"ש שם וליתא דה"מ בלא מחלוקת אמוראי אבל במקום מחלוקת אמוראי אזלינן בתרייהו כמ"ש בכמה מקומות ופשוט הוא דהא אינהו מכריעי בהרב' מקומות כדברי היחיד וכן אם פליגי זה אומר ה' כיחיד וזה אומר כרבים ומסתמא לא אמרינן דלא שמעי להו הברייתא ועוד הביא הר"ף ראיה ממש"ש והנ"מ דאמר תנינא אבל נ' פירש דאם כר"י הל"ל להיפך ספרא ספרי והלכתא דלא כהרא"ש ע"ש:

מב

ואפי' בהלכות כו'. עתוס' בשבת קי"ד א' ד"ה ואפי' כר"י מפרש כו':

מג

מספק כו' מספק כו'. הרמב"ם והרא"ש כמ"ש שמא כו' וכ"כ הר"ן:

מד

המקדש כו'. ממ"ש בכתובות ע"ג א' לא תימא כו' אחולי אחליה והיינו בלב ומסקנא שם משום ה"ט ועתוס' שם ד"ה לא תימא ורבינו יצחק פירש כו'. ועתוס' שם ע"ד א' ד"ה דברי הכל כו' קיי"ל כרב וז"ש לפיכך כו' ואע"ג דשם ע"ג ב' אמר רבה מחלוקת כו' ופירש הרי"ף דהיינו לאחר זמן אבל לאלתר לא. כ' הרי"ף שאין הלכה כמותו דקיי"ל כעולא דאמר המקדש כו' ובעל דמ' אף לאלתר וכמ"ש בנדה כ"ב א' נמנו וגמרו כו' ועתוס' שם. ליקוט: שם ע"ג א' אמר אביי כו' ופי' רש"י דמ"ש כיון שכנסה סתם היינו ג"כ בחופה וביאה אלא דלס"ד ה"א הטעם כיון שלא הזכיר בשעת כניסה התנאי מחל התנאי לגמרי ואף כתובה יש לה אלא טעמא כולי דלא מחל התנאי אבל הביאה היא לשם קדושין גמורים שאין אדם כו' אבל כתובה אין לה וזהו החילוק בין ס"ד משום מחילה למסקנא משום אין כו' אבל תוספת שם בד"ה לא כו' פירש בשם ר"י דס"ד משום מחילה וא"כ אף בכניסה לחופה לבד אלא משום אין כו' ודוקא בבעל אבל כתובה אפילו לס"ד אין לה דהא מתני' היא כנסה כו' עתוס' שם וכן פירש הרמב"ם וכמ"ש למטה ובעל סתם או כנס כו' דמסקנא דלא כאביי אלא משום מחילה כמ"ש הר"ן ועתוס' ע"ד א' ד"ה דברי כו' ועתוס' סד"ה הנ"ל לא. וא"ת והיכי ס"ד כולי מצינו למימר כו' אבל הרמב"ם לא רצה בזה וגם ס"ל דחופה אינו קונה כמש"ל סימן כ"ו וע"כ צ"ל דמחילה לעולם מהני אבל הרשב"א חולק עליו והביאו המ"מ והר"ן וכ' דמחילה לא מהני אלא בתנאי של ממון שי"ל הריני כאלו התקבלתי ופירש דברי אביי כפיר' רש"י דאף לס"ד מיירי בבעל ול"ת טעמא דרב כו' כיון שלא הזכיר מחלי' ובעל לשם קדושין גמורים ואף כתובה יש לה אלא כו' ואף לס"ד משום דבעילה הוא קדושין אחרים וחולק על הרמב"ם בג' דברים א' דמחילה לא מהני ב' דכנס' לא מהני ג' דאף הבעילה צריך להיות בפני עדים כיון שהוא לשם קדושין וכ"כ הרא"ש שם דדוקא בפני עדים אבל להרמב"ם א"צ ועמ"מ והקשה הר"ן על מ"ש רש"י בד"ה אלא כו' אבל כו' הא בלא"ה אין לה כתובה כיון שהוא בועל לשם קדושין וקיי"ל בפ"ק דקדושין דביאה אירוסין עושה וארוסה א"ל כתובה ואפילו אין דעתו כלל על התנאי ותי' דמ"ש אין אדם כו'. ר"ל אחולי אחליה לתנאי ומקודשת משעה ראשונה אבל לענין ממונא בתנאה קאי כו' ומכאן יצא להרמב"ם שכתב שיכול למחול וא"ל מנלן להו דלמא הטעם שבועל לשם קדושין י"ל שמסקנת הסוגיא מוכיח דמשום מחילה וכ' אבל הרשב"א פירש דא"י למחול ופירש הסוגיא כנ"ל ולדידיה נשאר הקושיא ל"ל למימר דהתנאי לא מחל הא בלא"ה אין לה כתיבה כנ"ל ואפשר לומר ה"מ בבית חמיו אבל הכניסה לביתו ובעל הקדושין והנשואין באין כאחת ע"כ מ"ש דקי"ל דביאה ארוסין עושה אע"ג דלא אפשיטא שם מ"מ אביי שם ס"ל דאירוסין וגם כתב הרמב"ן ור"נ ורא"ש שס ד"ה כאביי ורבא כו' ומ"ש דארוסה א"ל כתובה דגמרא מספקא בב"מ י"ז ב' אליבא דאביי אי י"ל כתובה וס"ל להגאוני' דמסקנא שם דא"ל כתובה דלא כתוס' שם וכמש"ל סימן נ"ה ע"ש אבל שאר דבריו תמוהין מ"ש דרש"י מפרש אף לטעם אין אדם כו' הוא ג"כ משום מחילה לא עיין ברש"י שכ' ובעל לשם קדושין ואף לפיר' תוס' ורמב"ם דס"ד משום מחילה ע"כ לטעם אין אדם כו' לאו משום מחילה כמו שהוכיח תוספת בד"ה אלא כו' וכ"ש לפירש"י שי"ל כפיר' הרשב"א ואף שרש"י כ' בד"ה אלא ובעל לשם קדושין מ' הא לס"ד לא אינו מוכרח. ומ"מ למסקנא ודאי משום קדושין וכן מ"ש דמכאן הוכיח הרמב"ם כו' וליתא כנ"ל ומ"ש דחזיין דמסקנא משום מחילה ההוא פליג על אביי וכמ"ש תוס' ד"ה דברי הנ"ל וכן פירש בעצמו הסוגיא שם דאביי ורבא פליגי בהכי וקושיתו מעיקרא ליתא דאף דביאה אירוסין עושה מ"מ ביאה שניה שאחר הקדושין עושה נשואין וכ"כ בעצמו בפ"ק דקדושין וכמ"ש בסימן ל"ג ס"ח בהג"ה וסי' נ"ה ס"א ועוד דכולה סוגיא דש"ס דארוסה י"ל כתובה כמ"ש בכמה מקומות אלא דגמ' דחי בב"מ שם בדכתב לה ה"נ בדכתב לה וכ"ש כאן שכנסה תחלה לשם נישואין אבל דברי הרמב"ם מוכרחים כנ"ל:

מה

בינו לבינה. דלא כראב"ד שכ' בפני עדים דהא אפילו בסתמא אמרי' אחליה בלבו:

מו

ואם קידשה כו'. כמש"ש זה היה מעשה כו' ועמ"ש בסי' ל"א ס"ט:

מז

א"ל כו' אין כופין כו'. כמ"ש בגיטין פ"ד ב' לא תיכול כו'. ובירושלמי הביא הר"ן פ"ג דקדושין הגיע זמן הוא אומר נתתי והיא אומרת לא נטלתי א"ר בון מכיון שמבקש להוציא סמפון מידה ר"ל שטר התנאי עליו להביא ראיה הגע עצמך דלא הוה סמפון אלא ספק ר"ל שהתנאי היה ע"פ א"ר יוסי מכיון שמבקש לאוסרה עליו להביא ראיה הגע עצמך שכנסה בתוך סמפון ר"ל בתוך הזמן של תנאי אתא עובדא קמיה דרבי אבהו ואמר ליה זיל הב לה וא"ל רבי אשה לא קניתי ואת אמר לי זיל הב ר"ל דכ"ז שלא קיימתי התנאי אינה מקודשת ובידי לחזור ולמה תחייבני להשלים תנאי א"ר אבהו מימי לא שחק לי אדם אלא זה ר"ל שהודה לדברי ר"נ ע"ש:

מח

ומ"מ בעל נפש כו'. אבל מן הדין מותרת כמ"ש בגיטין פ"ג א"ה כל תנאי כו'.

מט

ואם אמר כו'. כמ"ש בפ"ה דכתובות:

נ

כותבין עליו כולי. כמש"ש ס"ד א':

נא

ואם מת כו'. כנ"ל דאין חוששין שמא קיים התנאי ועמ"ש בס"ס זה:

נב

וכ"ז בשלא כו'. כנ"ל סל"ה והירושלמי הנ"ל התם בתוך הזמן ועבר"ן שם סיום הירושלמי הנ"ל:

נג

מי שהלך כו' דכל כו'. כנ"ל סכ"ה:

נד

או להוסיף כו'. כמ"ש בגטין פ"ב פ"ג בעי אביי כו' בעי רב אשי אף לשמעון כו':

נה

בקדושין כו' כנ"ל. אבל כו' משא"כ בגרושין אף לטובת האשה יכול לבטל כיון שמגרשה בע"כ וא"צ דעתה משא"כ בקדושין וז"ש בקדושין מ' א' במתני' ע"מ שאתן כו' ובגיטין ע"ד א' ע"מ שתתן. הרא"ש שם וז"ש כאן בקדושין כו':

נו

האומר כו'. גיטין פ"ב ב' ואע"ג דר' אבא פשטה מ"מ אביי אמר אם איתא כו' ש"מ שהוא ספק ר"נ וטור פ' כר' אבא:

נז

אבל כו'. כמש"ש א' דתנאה הוי לכ"ע:

נח

י"א דכל כו'. כמ"ש בירושלמי הנ"ל וערש"י בכתובות י"ט ב' ד"ה תנאי היה כו' ועמ"ש בח"מ סימן רמ"א ס"ז וע"ל סי"ב אם יש עדים כו' ועב"ש:

א

ואם לאו אינה מקודשת. ואף על פי שמחמת אונס לא קיים תנאו. אפ"ה אינה מקודשת דאונסה כמאן דלא עבד וכר' יוחנן בירו' (הביאו הר"ן בקידושין פרק האומר דף תרמ"ח ע"ב והטעם מבואר שם בהר"ן לחלק בין גירושין לקדושין דאונס שייך כשאדם מחייב את עצמו דבר א' ואם אירעו אונס יכול לומר אדעת' דהכי לא נתחייבתי אבל כאן הא תלי בדעת חבירו ואם אירע אונס לא' ע"ד משל לאיש תאמר האשה מה לי לאונסך אני לא נתחייבתי להיות אשתך רק ע"ד שיקוים התנאי וכל זמן שלא נתקיים התנאי אף שמחמת אונס לא נתקיים אינה מתרצה בקדושין וכן להיפך אם לא קיימה האשה תנאי שלה מחמת אונס:

ב

הוי תנאי כאלו הזכיר הן קודם ללאו. דין זה הוא גמרא ערוכה בגיטין דף ע"ה אתקין שמואל בגיטא דש"מ אם לא מתי לא יהא גט אם מתי יהא גט ואם לא מתי לא יהא גט ולא היה צריך לכתוב דין זה בשם הר"ן ובאמת המעיין בר"ן (פרק מי שאחזו דף תק"ץ ע"ב) יראה מלשונו כי יש להוציא דין אחר מדבריו כי הוא כתב שם בזה הלשון ונ"ל דמאי דבעינן הן קודם ללאו היינו שלא יהא מסיים דבריו בהן דבגמר דבריו אדם מתפיס ונמצא מעשה קיים ותנאי בטל הלכך אף על גב דמקדימין לאו להן כי היכא דלא לקדים פורענותא לנפשיה כיון שגומר דבריו בלאו סגי עכ"ל נמצא אתה למד מדבריו כי אם הקדים לאו להן ואח"כ הן ללאו ואחר כך לאו להן אינה מקודשת מאחר דסיים דבריו בהן ואין קפידא על שמתחיל דבריו בלאו רק שלא יסיים בהן:

ג

רק אמר סתם שמתנה כתנאי בני גד ובני ראובן. ראיתי בהג"ה במיימון לא החליט הדבר רק כתב בזה הל' אמר ר"י כי שמא אם אדם אומר סתם שיהא תנאי זה כתנאי בגו"ר יכול להיות שמועיל בלא כפילת תנאי מלשון זה משמע שהיה מסתפק בדבר ועכ"פ צ"ל תנאי קודם למעשה דאם אמר הרי את מקודשת אם תתן לי מאתי' זוז כתנאי בגו"ר לא מהני דהא חזינן שלא התנה כתנאי בגו"ר שהם הקדימו התנאי למעשה רק לכפול דבריו אפשר דא"צ כשאומר כתנאי בגו"ר:

ד

ולא היכא דאתי מנייהו קולא. כלומר דאף דאין כאן כל הד' דברים הוי ספק קידושין וספק גירושין ואם קדשה אחר צריכה גט משניהם וע' בדברי הרא"ש פ' יש נוחלין בסעי' מ"ח:

ה

אם הכל הוא בדבר א'. בטור כתב אם הדינר שאני מקדשך בו שלי תהיה מקודשת ואם לאו לא תהיה מקודשת זה נקרא תנאי ומעשה בדבר א' כי התנאי סותר המעשה דאין הקדושין חלין רק אחר שיתקיים התנאי ואז הקדושין שלו ולא נתן לה כלום הא אם אמר ע"מ שתחזיר לי הדינר תהיה מקודשת וק"ל ע"מ הוי כמעכשיו ומכ"ש אם אמר בפי' מעכשיו תהיה מקודשת אם תחזיר לי הקדושין אז לא נקרא תנאי ומעשה בדבר א' וכן כתב התו' בגיטין דף ע"ה ובב"ב דף קל"ז ומיהו בקדושין בלאו הכי מתנה ע"מ להחזיר לא הוי נתינה כמבואר ריש סי' כ"ט ועמ"ש שם ומיהו בקדושי שטר משמע בסוף סי' ל"ב דאם אמר ע"מ שתחזיר לי הנייר דהוי מקודשת וכן בגיטין מבואר לקמן סי' קמ"ג דע"מ שתתן לי הנייר הוי תנאי ולא מקרי תנאי ומעשה בדבר א' מטעם שכתבתי דע"מ הוי כמעכשיו ואין תנאי זה סותר המעשה ומ"מ צריך לפרש מה שפסק כאן בקידושין דיש לחוש לחומר' אם התנאי ומעשה הוי בדבר אחד היינו בקידושי שטר אבל בקידושי כסף כבר פסק לעיל דאפילו ע"מ לא מהני מטעם דדומה לחליפין וגם צריך לדקדק דבגט אם אמר הרי זה גיטך והנייר שלי אינו גט כלל א"כ ה"ה אם אמר בגט וקידושי שטר אם תחזיר לי הנייר תהיה מקודשת או מגורשת דלאו מידי יהיב לה ולמה פסק כאן דלחומר' מקרי תנאי וכי עדיף ל' תנאי מאלו אמר סתם בלא שום תנאי בתורה דלא מהני כלל:

ו

התנה עמה שתאכל חזיר. ואין כאן מתנה על מ"ש בתורה דלא תאכל ולא תתקדש:

ז

אבל התנה עמה שתבעל לאסור לה. אבל אם תבעל למותר לה אף שיש כאן קצת איסור זנות פנויה מ"מ אין זה דבר שא"א שהרבה פרוצים תמצ' לעבור על איסור פנויה, ועכ"פ צריך שיאמר בזה הל' אם תבעלי לפלוני אז תהיה מקודשת לי אבל אם אמר בל' ע"מ שהוא כמעכשיו א"כ למפרע תהיה א"א וע' לקמן סי' קמ"ג סעיף י"ח וא"כ הוא ג"כ דבר שא"א שאין בידה שפלוני יעבור על א"א ומיהו אפשר לה לעבור שלא תגיד לו שבביאה זו תהיה מקודשת למפרע ולפ"ז גם לאבא אפשר שתבעל לו אם אינו יודע שבביאה זו נעשית כלתו למפרע ואין הפרש בין שתבעל לאבא או לפלוני בקידושין והרמב"ם (פ"ז מה"א דין י"א) דקדק בלשונו וכתב שתבעל לאביה ולאחיה או לבנה ועיין בב"ח בקונטרס אחרון שכתב ע"מ שתבעל לפלוני אפשר לקיים התנאי לאחר מיתת הבעל:

ח

דכל מאי דתקון רבנן. דל' זה משמע דאיסור דרבנן בדבר שאינו ממון הוי כשל תורה ואסור להתנות אבל בהגהת מרדכי כתב בדבר תקנה דרבנן אפילו בממון תנאו בטל דחכמים עשו חיזוק לדבריהם יותר משל תורה:

ט

רצה האב מקודשת. כלומר שאמר הן דע"מ שירצה פירושו שנדע שהוא רוצה וצריך שיגלה רצונו וזה הוא דעת הרמב"ם דע"מ שירצה כאלו אמר ע"מ שיאמר הן וכמו שיתבאר בסמוך סעיף י':

י

לא רצה או ששתק או שמת. ולא בחדא מחת' מחתינהו דבמת האב בטלי הקידושין מיד דא"א שיאמר עוד הן אבל בלא רצה שאמר לא או שתק אינם יוצאים מידי ספק קידושין כל זמן שהאב חי דאולי יאמר האב הן אחר שאמר בתחלה לא או שתק כמ"ש בסמוך ס"י:

יא

לא מיחה או שמת. גם כאן לאו בחד' מחת' נינהו דבמת מקודשת ודאי ובלא מיחה כל ימי חיי האב הוא בספק שמא ימחה ואפילו נתרצה פעם אחד אם אח"כ מוחה נתבטלו הקידושין כמ"ש בסעיף שאחר זה ועל כן השיגו הראב"ד במ"ש מת הבן ואח"כ שמע האב דאילו שמע קודם שמת הבן מלמדין אותו בכך ומדברי המ"מ נתיישב זה דע"מ שלא ימחה דקאמר הרמב"ם כולל ג"כ ע"מ שישתוק ובשתיקה מיד נתקיים התנאי ע"כ כתב שמע אחר שמת וכמו שאכתוב בסעיף י"א:

יב

מלמדין את האב שיאמר איני רוצה. אבל בסעיף שלפני זה בע"מ שירצה אם מת הבן אינו מועיל ללמד האב דאף דלא יאמר הן כשמת בנו מ"מ יש לחוש דאיך תנשא לשוק דאולי יאמר לאחר זמן הן כדי לקלקלה ע"כ אין לה תקנה בלא חליצה כל זמן חיי האב וה"ה דמתייבמת ממ"נ וכ"כ הטור בשם הרמ"א ועיין בב"ח על דברי הרמ"ה דהקשה איך חולצת הא אתי מינה חורב':

יג

שדינו כאומר ע"מ שישתוק. הוא דעת הרא"ש והטור ודין על מנת שישתוק יתבאר בסמוך בסעיף שאחר זה:

יד

כל שחזר ואמר הן. דכל תנאי התלוי בקום ועשה ולא קבע לו זמן הוא לעולם ואפילו אמר בתחלה לא ואף הטור מודה דמהני הן אחר לא אף על גב דפליג בלא אחר הן בתנאי דלא ימחה כל אימת דמתקיים תנאו חלו קדושין למפרע וכן בע"מ שישתוק אף על פי שתנאי זה עניינו שב ואל תעשה כיון שהוציאוהו בלשון מעשה דאמר על מנת שישתוק דינו כתנאי שהוא בקום ועשה דכיון שנתקיים התנאי פעם אחד די ומיהו בזה יש הפרש בין תנאי הן לתנאי שתיקה דתנאי הן לעולם משמע כל זמן שיאמר הן אבל תנאי שתיקה שישתוק בשעת שמיעה משמע שלא ימחה דא"א לפרש על מנת שישתוק פעם אחת כל ימיו וכי לעולם לא ישתוק:

טו

מיהו אם לא היה בביתו. דברים אלו הוציא הרב מתשובת הריב"ש ושם מיירי מאב דשומע מקידושי בתו במקום אחר וע"ז אמרו בגמר' עד שיבא אביה וימחה שאין צריך למחות ולגלות דעתו שלא במקומו אבל נ"ד הוא תנאי ע"מ שישתוק ולא אמר ע"מ שישתוק בפני כי מיד כששמע ושתק נתקיים התנאי ואין הבן ברשות האב שנאמר דמה היה לו למחות שלא בפניו אטו אם יאמר ע"מ כשישמע פ' הדר במקום פ' וישתוק וכי נאמר שעלה ע"ד שפלוני הדר במקום אחר יבא כאן ויאמר לא יפה עשית ודאי כוונתו היה ע"מ שישתוק שם שיגידו לו ולא יאמר בפני הבריות לא יפה עשה פלוני שקידש את פלונית:

טז

ואם מיחה בשעת שמיעה. כבר כתב הטעם דכל האומר ע"מ שישתוק כאלו קבע זמן לשתיקתו ואמר בהדי' ע"מ שישתוק מיד כשישמע ואם לא ישתוק אלא ימחה מיד נתבטלו הקידושין ושוב לא יועיל ריצוי כי כבר עבר זמן:

יז

מת האב עד שלא שמע. ואם מת הבן מבקשין האב שימחה מיד כשישמע ולא ישתוק:

יח

על מנת שלא ימחה כל זמן שמיחה. דהא תנאי זה הוא בשב ואל תעשה וכל זמן שנעשה המעשה נתבטל הענין וה"ז כאומר לאשה ה"ז גיטך על מנת שלא תשתי יין שהכוונה שלא תשתה יין לעולם:

יט

מלמדין את האב שימחה אף אם כבר אמר הן. ולדעת הטור דלא מהני מחאה אחר אמירת הן אם אמר הן ואח"ז מיחה חולצת או מתייבמת ממ"נ אבל בלא חליצה לא מפטרה דילמ' קי"ל כהטור דאין מועיל מחאה אחר הן וכאן כפל ושינה שכתב מת הבן סתם ולעיל בסעיף ט' כתב ג"כ דין זה מת הבן ואח"כ שמע האב משום דלעיל העתיק ל' הרמב"ם והרמב"ם כשכתב על מנת שלא ימחה כוונתו ג"כ אם אמר על מנת שישתוק וכמו שכתב המ"מ ובע"מ שישתוק אם שתק בשעת שמיעה לא יועיל שוב מחאה ע"כ כתב מת הבן ואח"כ שמע האב אבל כאן מיירי בע"מ שלא ימחה לחוד ע"כ כתב מת הבן סתם כלומר אפי' מת הבן אחר ששמע האב ג"כ מועיל מחאת האב אף על פי שנתרצה כבר פעם אחד וכמו שנתבאר הדין בעל מנת שלא ימחה:

כ

או שאדבר עליך לשלטון. ואם היא אומרת לדברים הללו ולמלאכה זו לא הייתי חפיצה מדברי התוס' שהביא הרא"ש והטור דגרסינן התם אם דבר עליה לשלטון כדרך המדברים דמשמע שדברים ידועים הם מה שיש לו לדבר עליה ואם שינה ודיבר דברים אחרים אינה מקודשת אבל אם אינם דברים ידועים אינה יכולה לומר לא הייתי צריכה לדברים אלו דהא מכל מקום קיים הוא תנאו ולא ידעתי מה שכתב הב"י אפשר דיכולה היא שתאמר לדברים הללו לא הייתי חפיצה ומה לו ולה מה שהיא חפיצה הא הוא התנה סתם שידבר לשלטון ואם אמר לה על מנת שיש לי דבר פלוני התאמר לו לדבר זה איני צריכה וסברתי שיש לך דבר הצריך לי ואפשר לומר דמשמעות דבריו היה בשעת התנאי שיעשה לה טובה לעשות לה מלאכה ולדבר עליה לשלטון כשהי' תברר שלא עשה לה טובה א"כ לא קיים תנאו ומ"מ פשט דברי הרא"ש אינם לחלוק על דברי התוס' הביאם הטור ס"ק י"א דפירשו שכיון שדיבר עליה לשלטון ועשה עמה כפועל מקודשת ואינה יכולה לומר למלאכה זו לא הייתי חפץ ולדברים הללו לא חפצתי רק לפרש פי' אחר שמיירי שדברים ידועים הם אבל אם אינם דברים ידועים גם הרא"ש מסכים לדעת התוס':

כא

אם יש עדים שעשה עמה כפועל. ואם היא מודה שעשה הודאתה כעדים דמי ואם היא מכחישתו בודאי אינו נאמן לגבי דידה ואם היא אומרת איני יודע על זה פסק כאן דהוי מקודשת מספק ובסוף הסי' כתב הרב בהג"ה די"א דלעולם נאמן כל שאין כנגדו מכחישו:

כב

אם ידוע בעדים שיש לו מנה. היינו כשאין אנו רואין מנה בידו אבל אם אנו רואין מנה בידו אנן סהדי דיש לו דכל שבידו חזקה שהם שלו וכ"כ הר"ן ועמ"ש הב"י בשם הרמ"ה באומר יש לי מנה במקום פלוני ושניהם מודים שלא היה לו ונראה דה"ה הכא לא מהני שניהם מודים שאין לו:

כג

שיש לו מנה ביד פלוני. ואם אותו פלוני מודה לפנינו נראה דהודאתו הוה כעדים ומיהו י"ל דאין האשה סומכת רק על עדים אבל על הודאתו יש לחוש לקנוני':

כד

עד שיראנה מנה שלו. אפילו יש עדים שיכול להראות לה לא הוי קדושין דלא ניח' לה לסמוך אסהדי עד שתראה בעצמה כפי תנאו וכמ"ש הטור בשם הרמ"ה:

כה

מאחר שעדיין לא חלקו. לשון הר"ן אינו כן וזה לשונו דכיון שלא הגיע זמן העסק ורווח' לקרנ' משתעבד לא חשיבי כשלו משמע שאם הגיע זמן החלוקה אף שעדיין לא חלקו הרי הריוח שלו מאחר שבידו לחלוק וליטול חלק ריוח שלו:

כו

והיא משועבדת לב"ח. ל' ר' ירוחם בשם הרמ"ה כיון דלא אקני ליה מעכשיו מקודשת ודאי משמע הא אם אקני ליה מעכשיו אינה מקודשת ודאי:

כז

והרויח אח"כ. ר' ירוחם כתב בשם הרא"ש דחולק וצריך שיהיה לו בשעת קידושין אפילו באומר סתם ע"מ שאראך דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותך ועיין בב"ח ואם אמר ע"מ שאראך מנה שיש לי גם הרמ"ה מודה דלא הוי קידושין אא"כ הראה לה ממעות שיש לו בשעת קידושין וזה כוונת הרב כאן באומר לה ע"מ שיש לי כלומר שאראך מנה שיש לי כ"ע מודו:

כח

בתר הכי למיהוי ספק קידושין. ל' הרמ"ה הוא זה לחלק בין האומר ע"מ שיש לי ר' זוז בין אומר ע"מ שאתן לך או אראה לך ר' זוז דבע"מ שיש לי אם אין ידוע בעדים שיש לו מקודשת מספק דאולי יש לו אבל בע"מ שאתן או שאראה אם נתן או שהראה בעדים מקודשת ואם אין כאן עדים אין כאן קידושין ספק לחוש דילמא יראה לה בצינעא דצריך לקיים תנאו בעדים וכבר כתבתי סי' זה ס"ק כ' בעשה עמך כפועל דאם היא מודה הוי כעדים ואם היא מכחשת אותו לאו כל כמיני' לומר שקיים תנאו לאסר' ובאומרת איני יודע הוי ספק ותנאי זה דאעשה עמך כפועל ג"כ מחוסר מעשה ואפ"ה חיישינן דילמא קיים תנאו בלא עדים וא"כ קשה על הרב איך העתיק כאן דברי הרמ"ה שסותר ההיא דלעיל ואפשר לפרש דברי הטור באופן אחר והוא כי מאחר שהרמ"ה סובר דאם אשכח מציאה או נתן לה מתנה מהני א"כ לעולם לא תצא מספק קידושין דכל פעם שתתבע אותו הראיני לי ישיב לה הלא לא אמרתי שיש לי רק שאראה לך ואולי אמצא עוד מציאה או מתנה וכעין שהקשה הרא"ש דמה גבול יש לו וע"ז כ' ומיהו לא חיישינן דילמא אחזי לה בתר הכי למיהוי ספק קידושין לעולם אלא מיד שתאמר הראה לי ואינו מראה לה בטל תנאו ומיהו קשה דהא לקמן סעיף ל"ו בע"מ שאתן אם אומר שעדיין רוצה לקיים תנאו אפ"ה בעל נפש לא ישאנה וא"כ ה"ה בע"מ שאראה לך ג"כ יש לחוש לספק קדושין דאולי יראה לה:

כט

כמו בע"מ שאראך מנה. וכלומר לדעת הרמ"ה אף שלא היו לו בשעת קידושין אם יביא לה ממה שמצא אח"כ מהני וממיל' אם אמר ע"מ שאביא לך מנה שיש לי כ"ע מודו שצריך שיביא לה ממה שהיה לו בשעת הקידושין וכמ"ש הרב לפני זה:

ל

מקודשת ויראנה. ואינו יוצא במה שיביא עדים שיש לו וכמו שנתבאר לעיל סעיף י"ח בשם הרמ"ה דלא ניחא לה לסמוך אסהדי עד שתראה בעצמה:

לא

או שלקח באריסות. אפי' באריסות בתי אבות דמ"מ אינו שלו ואי מפסיד נמי יכול בעל הקרקע לסלוקיה הר"ן:

לב

שאינו מעלה מס. נראה דמיירי דיש כמה שדות שאין מעלין מהן מס ע"כ אם קרקע שלו משונה משל אחרים שנותן מקרקע שלו חלק ממאה עד"מ מס צריך שיהי' לו בית כור ועוד חלק ממאה לצורך המס אבל אם כל אנשי המקום נותנין מס משדות שלהם א"כ כשאמר ע"מ שיש לי בית כור עפר כדרך העולם משמע:

לג

עמוקים עשרה. ושיעור רחבן לא נתפרש ועיין בר"ן וכן אם אינם עמוקי' י' ורחבן י' טפחים או ד' אמות עיין שם ושיעור סלעים כמו במכר ועיין שם:

לד

כגון שהיה מכוסה. שאלו ראת' אותו וקבלתו סברה וקבלה וכתב הרשב"א סי' אלף קפ"ו בא' שנתן לאשה כוס וא"ל הרי את מקודשת לי בטבעת זו אם היו פניה מכוסות שורת הדין אינה מוקדש' דטעות הוא אבל אם ראתה הרי ידעה שאין זה טבעת וסברה וקבלה לשם קידושין והאריך בזה וסיים ומ"מ נכון לחזור ולקדש וכו' שאין אתנו ראיה מוכרחת שהי' מקודשת ודאית עכ"ל ואם אמר לה התקדשי לי בדינר של כסף ונמצ' זהב או במנ' ונמצא מאתים עיין בב"ח:

לה

ל"ש אמרה לשליח לקבלו בתנאי. כלו' אף על גב דאיכא למימר דמראה מקום היא לו אף אם לא יתן אלא כסף קבל' ומכ"ש של זהב וכדעת ר"ש בגמרא קמ"ל דקפידא ואיכא דניחא לה בכספא מבדהבא:

לו

אמרה בפי' בשעת הקידושין. כלומר שהשיב' לו אף אם לא יהיה כך כמו שאמרת אני מרוצה והוא שתק ולא השיב לה לא כי אלא דוקא על תנאי כך אני מקדש נמצא הסכים לדבריה:

לז

וכן אם היא הטעתו. אינן קידושין אלא א"כ אמר וכו' כצ"ל:

לח

אבל אם כנסה סתם. כלומר אם קדשה סתם בלא שום תנאי ואמר סבור הייתי וכו' וכן אם היא אמרה סבורה הייתי וכו' וכן הוא ברמב"ם סוף פ"ח:

לט

בדקדוק יפה. נראה דמכ"ש שצריך לתרגם את התורה בתרגומו של אונקלוס:

מ

צ"ל יודע המשנה. לא נתפרש אם צריך כל המשניות מהש"ס או די במשנה אחת או ג' משניות כדעת הטור בע"מ שאני יודע לקרות:

מא

מדרשי התלמוד. כלומר הדרשות שדורש בתלמוד מפסוקי התורה והיינו נמי ספרי וספרא הנקראים בגמרא מדרש תורה וגם פה לא נתפרש אם צריך לידע כולן או מקצתן:

מב

ותוספת' של ר' חייא. וה"ה תוספתא של ר' אושעיא:

מג

דבר התלוי בסברא בכל מקום. נראה דהכ' ג"כ בא' מן המקומו' סגי כמו בע"מ שאני תלמיד ואפשר דמי שיודע להשיב דבר התלוי בסבר' במקום א' יודע להשיב בכל המקומות:

מד

הרהר תשובה בלבו. אעפ"י שאנו רואין הגזילה עדיין בידו ולא מקרי בעל תשובה עד שישליך השרץ מידו מ"מ כיון שהסכים בדעתו להשיב נקרא ג"כ צדיק ומידי ספק קידושין לא נפקי:

מה

והרי היא מקודש'. מפשט לשון זה משמע דהוי מקודש' גמור' מדאוריית' אבל רשב"ם פי' בגמרא דף ק"ל מקודשת ואינה מקודשת וחומרא דרבנן הי' משום לעז להצריכה גט וכן משמע לקמן סי' מ"ט שכתב אין חזרתו כלום וצריכה גט משמע לחומר' צריכ' גט אבל קידושין גמורין לא הוי אבל הר"ן בתשובה השיג עליו עיין שם והעתיק הב"י דברי הר"ן סוף סימן קל"ד:

מו

בינו לבינה. הראב"ד ס"ל דצריך לבטל התנאי בעדים והרשב"א סובר דאין מחילת התנאי מועיל אלא בדבר שבממון כגון בע"מ שתתן לי ר' זוז שיכול לומר הריני כאלו התקבלתי אבל בע"מ שאין עליך נדרים והיו עליה נדרים נתבטלו הקידושין מיד ואיך תועיל מחילה ובתו' בד"ה לא תימא בכתובו' דף ע"ג הקשו קושיא זו ועיין בב"י מ"ש בשם הר"ן ליישב דברי הרמב"ם בזה ומ"מ כתב הר"ן אם אמרה שבשעת התנאי בלבה היה להתקדש אף שלא יתקיים התנאי מאחר דדברי' שבלב אינם דברים באם לא נתקיים התנאי אינה יכולה למחול שלא היה תנאי זה להנאתה שלא היתה מקפדת אלא תנאי גרידא היה עוד כתב הר"ן אם הקפיד פעם א' נתבטלו הקידושין מיד ואינו מועיל מחילה אח"כ:

מז

שלא בפני עדים. בב"ח כתב שאם יש ביניהם הכחשה שהאיש אומר שנמחל התנאי והיא אומרת לא נמחל או איפכא שורת הדין דאינו בטל כל שאין עדים על הבטול ולמעשה הוי ספק מקודשת ולא ידעתי אם הוא טוען ברי לא קדשתיך או לא קדשתני למה לא יהיה הדין דהוא מותר בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו דכל שהא' מכחיש חבירו המע"ה:

מח

ובעל סתם או כנס סתם. עיין בקונטרס אחרון אם בעל קודם כניסה והנה פשט הלשון בכאן דלא זו אף זו קתני ל"מ כנס ובעל דאין עושה בעילתו בעילת זנות ובודאי בעל לשם קידושין אלא אפי' כנס ועדיין לא בעל דיש חולקין בזה אמרי' דאחולי אחלי' לתנאי' וכדר' אלעזר דפליג על אביי (בפ' המדיר דף ע"ג ע"א פליגי בטעמא דרב דאמר אי קידשה על תנאי וכנסה סתם דצריכה הימנו גט אי בעי לפוטרה אביי סבר טעמא דרב משום דאין אדם עושה בב"ז ובעל לשם קידושין ור' אלעזר סבר טעמא דרב משום דאחולי אחלי' לתנאו) ומשמע דאף דאין כאן עידי יחוד חלו קידושי האחרונים אבל הרא"ש בפ' המדיר לא כ"כ וכן הטור סי' ל"ט:

מט

צריכה גט משניהם. שאף שבעל יש לחוש שמא על סמך תנאו בעל והוא סבר שיתקיים התנאי ולא תהיה ביאתו בזנות וכ"כ המ"מ וכ"כ הרא"ש וכ"כ רבינו בסי' שאח"ז ומשמע שאם קודם שבעל נתיחד עמה בפי' על תנאי הראשון אינה צריכה גט ועיין בשלטי הגבורים ועי' הגהת אשר"י פ' המדיר:

נ

בעל נפש וכו' לקלקלה על השני. הב"י כ' דדמי לע"מ שיאמר אבא הן ולעולם הוי ספק עד שימות ובב"ח חילק ביניהם ולדעתו אינו רק לעז בעלמא:

נא

לכופו כל י"ב חודש. לקמן מבואר דגם לאיש נותנין זמן י"ב חודש אם נושא בתולה:

נב

בחיי המקדש. משמע אבל לאחר מיתתו אינה יכולה לומר הנני מוחלת למפרע והריני כאלו התקבלתי כדי שתוציא כתובה אם כתב לה או כדי שתתיב' ועיין בטור מ"ש בשם הר"מ הנרבוני במקדש על תנאי ובעל חייב ליתן לה כתובה ממ"נ אם מחלה הרי נשואיה גמורין ואם לא מחלה באותה שעה הרי עדיין יכולה למחול וכשתמחול איגלא מילתא דנשואין גמורין הוי וכתובה יש לה ולכאורה משמע דאף אם מת אחר הכניסה יכולה לומר מחלתי בשעת הכניסה ואם לא מחלתי אז אני מוחל עכשיו ומיהו יש לפרש באומרת כן בעודה תחתיו:

נג

דמסתמא בשעת כניסת' לחופ'. אף על גב דלענין קידושין איכא פלוגת' בכנס' סתם ועכ"פ אינה רק ספק מקודשת מ"מ לענין כתובה אמרינן מסתמא אחליה ליה כדי שתהיה אשתו גמורה:

נד

ואפילו נתאכלו המעות. דין זה אינו תלוי בהרחבת תנאי הראשון ואפי' בלא תנאי כלל אם אמר לאשה הרי את מקודש' לי לאחר שלשי' ונתאכלו המעות בתוך שלשי' אפ"ה מקודש' לאחר שלשי' וכדאית' לקמן סי' מ':

נה

יכול לבטלו. כבר כתבתי בסעיף ל"ה שהרשב"א חולק על זה מאחר שהיו עליה נדרים או מומין א"כ נתבטלו הקידושין מיד ומה תועיל מחילה והתוס' והר"ן תירצו קושיא זו:

נו

אינה מקודשת אם לא יתן. ואם כנסה תוך זמן התנאי כתב הר"ן בשם הירושלמי דבא מעשה לפני ר' אבהו ופסק דמסתמ' בשעת כניסה בטלו התנאי כדי שלא תהא בב"ז ומ"מ נעשו הדמים מלוה עליו ואם נאמן לומר פרעתי ע"ש:

נז

אם חולקין אם נתקיים התנאי. ל"ד חולקים אלא הא' אומר איני יודע אם נתקיים התנאי אבל כל שטוען ברי שלא נתקיים התנאי הוי כאומר לא קידשתני וכבר כתבתי בסעי' ל"ה דעת הב"ח:

נח

אלא צריך עדים. מלשון הר"ן משמע דאם אין עדים אינ' מקודשת כלל דמדמה לה לאומר מנה הלויתיך והלה אומר איני יודע דהמע"ה ולעיל סעיף י"ב פסק דאם אין עדים מקודשת מספק והם דברי הרא"ש פ' האומר, בד"מ העתיק פה סוף תשובת הרשב"א סימן תתקי"ט וסי' תתקע"ז ללמוד מהם דיני תנאי לקידושין גם הב"י העתיק תשובה אחת לעיל בסי' זה כענין שנכתב אם תמאן האשה שפירש מיאון אחר התראה דוק ועיין שם:

א

סעיף ב' כל תנאי וכו' ואלו הן שיהיה כפול וכו' נ"ב הנה דעת הרמב"ם דבמעכשיו א"צ ת"כ ודיני תנאי והקשו עליו האחרונים ממ"ש בש"ס יבמות דקאמר שם דכ"ע יש תנאי דחליצה רק דפליגי אם בעי' ת"כ והרי בחליצה ודאי חל מעכשיו דלחול אחר זמן לא שייך בחליצה ולמה בעי' ת"כ וכן הקשו מאם מתי יהא גט דהוי נמי במעכשיו דאין גט לאחר מיתה ייע"ש ולפענ"ד נראה ליישב בעזה"י די"ל הטעם דבמעכשיו לא בעי' ת"כ היינו דהתוס' כתבו בפ"ה דכתובות דהטעם דבעי' דומיא דב"ג וב"ר דבלא"ה הוי פטומי מילי ולכאורה קשה הרי עכ"פ הוי אומדנא דמוכח שרצונו בכך והיכי דהוי אומדנא לא בעי' דיני תנאי וכמ"ש הרא"ש ר"פ יש נוחלין אך י"ל כיון דהמעש' הוי על אחר זמן נהי דהשתא רוצה בכך אולי אח"כ ישתנה דעתו וירצה לחול בלי תנאי ולכך אם כפל התנאי חזי' דהתנה דוקא כן אבל אם לא כפל ובא רק מכח אומדנא בזה אמרי' דעל להבא ליכא אומדנא דאולי אח"כ ישתנה דעתו וימחול התנאי א"כ תינח היכי שרוצה שיחול המעשה אח"כ אבל אם אומר מעכשיו שרוצה שהמעשה יחול עתה ועתה הוי עכ"פ אומדנא דעתה רוצה דוקא באופן זה לכך לא בעי' ד"ת דמהני מכח אומדנא א"כ תינח היכי דהוי דבר הרשות אבל בחליצה כיון דהוי מצוה אם אינו רוצה לייבם וא"כ אם מתנה תנאי בחליצה הוי כעין לבטל המצוה לכך ס"ל דלא התנה וכפל ליכא אומדנא דדוקא קאמר כיון דהוי לבטל המצוה ואדרבא הוי אומדנא שאינו מכוין רק לפטומי מילי לכך דומה לשאר מעשה דהוי על להבא דליכא אומדנא ובעי' דיני תנאי וא"ש ודוק ולכך גם מאם מתי לא קשיא כיון דבאמת היבום הוי טובת המת כמ"ש התוה"ק יקום על שם אחיו המת ולא ימחה שמו בישראל וא"כ אם מגרשה שלא תזקק ליבם הוי נגד טובתו וליכא אומדנא ומסתבר יותר דהוי פטומי מילי להניח דעת אשתו לכך בעי' ת"כ וא"ש שיטת הרמב"ם בעזה"י ודוק והנה מ"ש לעיל לדמות אם מתי יהי' גט לדין תנאי חליצה ולכאורה אין לו דמיון דבשלמא בחליצה אם נימא דאין תנאי כיון דלא כפל אז יהי' חליצה לגמרי והוי קיום מצוה וליכא אומדנא אבל באם מתי הרי אם לא יועיל התנאי בלי כפל יהי' גט לגמרי וסוף סוף לא יהי' טובתו אך א"ש דברינו בעזה"י דהכונה שמוכח שמחמת ששנא לה מגרשה וכיון דשנאה מה שמוכח שדעתו שאם לא ימות לא יהי' גט כיון דלא כפל הוי רק פטומי מילי והוי גט בכל ענין דאם הוי הכונה רק אם ימות א"כ הי' הכונה רק לטובתה ואיך יעזוב טובה שלו ויבקש טובתה דהרי אם ימות בלי גט יהי' לו יותר טובה דאולי יהי' מייבם ובודאי דנפשי' עדיפא לי' ובע"כ מכח שנאתה עושה כן ולכך הוי פטומי מילי וליכא אומדנא רק הוי אומדנא להיפוך לכך בעי' דיני תנאי וא"ש בעזה"י ודוק היטב. והנה בדין אם בתנאי דלשעבר בעי' דיני תנאי עי' במשלמ"ל ובאבני מלואים סי' יו"ד וע' במהדורא ו' שלי סי' ס"ג בתשו' ל"ק טרנפאל קנה מקומה בהל' גיטין סי' קמ"ג ייע"ש בעזה"י ודוק:

ב

באותו סעיף בהג"ה הזכיר לאו קודם להן וכו' נ"ב הנה בדין לאו קודם להן עי' בתוס' גיטין ובקדושין וע' בט"ז בהקדמה ומה שהקשה על זה וע' בחבורי לתורה בעזה"י פ' נצבים שנת תר"ה מ"ש בישוב דבריהם חוץ ממ"ש בחבורי לה"ל קדושין ייע"ש בעזה"י ודוק:

ג

סעיף ד' י"א דלא בעי וכו' ארבעה דברים וכו' נ"ב קשה ליה מ"ט לא הביאו דעת הרא"ש פ' י"נ אות מ"ח שהעלה מן הירושלמי דאף לר"מ דס"ל דבעי' ת"כ מ"מ בעריות מחמיר וס"ל דחולץ אף בלי ת"כ דחומר הוא בעריות ייע"ש ודוק:

ד

סעיף ה' בהג"ה דכל המתנה עמש"ב וכו' תנאו בטל וכו' נ"ב עיין בחבורי ליו"ד מהדורא ג' בתשובתי ל"ק טולטשין ביו"ד סימן ק"ס הל' ריבית מ"ש שם ליישב החילוק בין זה ובין ע"מ שתאכל בשר ייע"ש ודו"ק בעזה"י בטעם נכון ודוק:

ה

סעיף לד המקדש את האשה וכו' אע"פ שחזרו בתוך כדי דיבור וכו' נ"ב הנה דעת הב"י דאף בהני דתכ"ד לאו כד"ד מ"מ היכי דהוי דיבור אחד עדיף וכבר הארכתי בזה בעזה"י בכמה דוכתא וכעת נראה ראי' מוכרחת דלא כוותי' מן הש"ס בשבועות (ד' ל"ב ע"ב) דקאמר אלא לר"י רישא תכ"ד וסיפא תכ"ד תרתי למ"ל ומהו פריך דלמא רישא מיירי שהי' דיבור אחד ממש שתיכף אחר דבור הראשון כפר השני ולא הוי הפסק כלל ובסיפא קמ"ל אף שהי' הפסק רק שהי' תכ"ד נמי מהני ובע"כ דאין לחלק רק אם לאו כד"ד אף דהוי דיבור אחד נמי לא הוי כד"ד ואם בדיבור אחד הוי כדיבור גם בזה הוי כדיבור ודו"ק אך עדיין לא הונח לי הסוגיא דהרי יש תכ"ד קטן ויש תנ"ד גדול א"כ דלמא רישא מיירי תכ"ד קטן וסיפא תכ"ד גדול וצע"ג ובהיותי בזה עלה בלבי ליישב קושיות התוס' שם בשם הר"י מאורלייניש דגם מרישא מוכח דהודאה וכפירה הוי אחד דאל"כ הרי כבר כפר הראשון ייע"ש ולפענ"ד א"ש דמצינו בכמה דוכתא דמה דהוי אחד צורך דבר אחר נחשב כמותו והנה מה דהוי ס"ד דבהודאה וכפירה לא הוי כדיבור היינו מכח דהמה ענינים נפרדים ואין להם דמיון וא"כ תינח בהודאת השני דאין בו שייכות לכפירה אבל בהודאת הראשון הוא שייך לכפירה דהרי אם יועיל הודאתו יתחייב השני בכפירתו ויהי' נחשב כפירה ואם לא יועיל הודאתו לא נחשב הכפירה של השני לכפירה א"כ הוי הודאת הראשון לצרף כפירת השני לכפירה ראשונה לכך הוי מעין כפירה אחת לכך בזה הוי הודאה תכ"ד דהוי צורך כפירה להיות כפירה וכפירה אבל בהודאת השני דלא הוי צורך כפירה הוי ס"ד דלא הוי כדיבור דמי לכך קמ"ל וזה הדבר נכון הוא בעזה"י ודו"ק היטב ועיין בח"מ מ"ש בדין זה ועיין במהדורא ח' שלי סימן פ"ה בתשובה שלי קנה מקומה בהל' קדושין סימן כ"ז מ"ש להשיג עליו באריכות בעזה"י ודוק:

ו

סעיף לו ואם מת קודם שיתקיים התנאי וכו' נ"ב עי' בבית מאיר מה שהקשה וע' מ"ש ליישב זה בחיבורי משפט צדק לחו"מ מהדורא ג' סי' ש"ל בתשובה ל"ק זבאריז קנה מקומו בחו"מ סימן רמ"א וע' שם חידוש דין היוצא משם השייך לכאן ייע"ש בעזה"י ודוק:

א

על תנאי. עבה"ט מה שתמה על הכנה"ג. גם בס' שעה"מ פ"ח מהל' גירושין דין ט' תמה עליו בזה ע"ש באורך. ועיין בספר בית מאיר בענין תנאי שיגרשנה לזמן ידוע וכתב דמדברי הרשב"א בחי' בגיטין דף פ"ד מבואר דהוא ככל תנאי שאם נתקיים התנאי נתקיימו הקדושין ואם לאו בטלים. אך אילו הייתי כדאי להרהר אחר הוראתו היה נראה לי אחרי דקי"ל האיש אינו מוציא אלא לרצונו הרי הוא כתנאי דע"מ שאין ליך עלי עונה דלכ"ע חשוב מתנה עמ"ש בתורה דהתנאי בטל והמעשה קיים כו' ה"ה בזה מכיון שמקבלת הקדושין הרי היא אשתו והברירה בידו אם לגרש או לאו כדכתיב וכתב לה מדעתו וכי אתנה ע"מ שיגרש' הו"ל עוקר ומתנה עמ"ש בתורה כו' ע"ש:

ב

אינה מקודשת. עבה"ט שכתב אפילו נאנס כו' וע' בס' בית מאיר מזה. וע' עוד בב"ש שכתב לפ"ז בגט אחר תקנת ר"ג דאין מגרשין בע"כ והיא התנה תנאי לטובתה אין הגט חל עד שנתקיים התנאי כו' וכ"כ עוד בסי' קמ"ד סק"א והובא בבה"ט שם ועמ"ש שם בשם ספר יד המלך פ"ד מהל' יבום וחליצה שהשיג עליו ע"ש:

ג

צריך להיות בו ד' דברים. עיין במשנה למלך פ"ו מה"א שהאריך בדינים אלו. וגם בס' שער המלך שם ובספר יד המלך שם האריכו מאד בזה:

ד

ושיהיה התנאי קודם למעשה. עיין בח"מ סימן רנ"ג סי"ב בש"ך ס"ק ט"ז והובא בבה"ט שם ס"ק כ"ה. ועמש"ל בסוף הספר בביאור סדרי גיטין בסג"ר אות רל"ג מענין זה:

ה

קודם למעשה עבה"ט ומ"ש בשם ט"ז וה"ה בעלמא מי שנותן מתנה כו' עיין בס' בית מאיר שהשיג על הט"ז בזה דדוקא להרמב"ם הוא כן משום דיש לחלק בין חזרה לתנאי מטעם דאין התנאי כהוגן דהמעשה קודם לתנאי אבל להטור אם הלשון כתיקונו פשיטא דבמתנה תכ"ד יוכל להטיל תנאי דמ"ש מחזרה דמבואר בח"מ סימן קצ"ה ס"ז דתכ"ד יכול לחזור בכל קנינים ואפילו בקנין משיכה והגבהה מכ"ש דיכול להטיל תנאי תכ"ד ומדברי הט"ז שם מבואר שסובר דאפילו חזרה לא מהני מתנה לאחר נתינה אפילו תכ"ד וזה בודאי אינו כמבואר בח"מ שם ע"ש עוד ועיין בתשובת חמדת שלמה חלק ח"מ סימן י"א מ"ש בזה ועמש"ל סי' כ"ז ס"ק י"ב. ומ"ש הבה"ט וכל התנאים שמתנה עם השליח כו' עיין בס' בית מאיר מזה:

ו

דכל המתנה עמ"ש בתורה כתב בספר מעין גנים וז"ל עיין במל"מ שהביא בשם מהר"א ששון שכתב אם מתנה ג"כ על דבר אחר ולא הוי מתנה עמ"ש בתורה כיון דמועיל התנאי לאותו דבר מהני ג"כ אף עמ"ש בתורה ע"ש ועיין בפ"י טעם הדבר עכ"ל וחפשתי למצוא המקום במל"מ וראיתי בפ"ו מה"א סוף דין י"א שכתב אדרבא להיפך בשם מהר"א ששון סי' ס"ד דבתנאי לא אמרי' מגו דחייל אהא חייל נמי אהא וכדמות ראיה מהא דאמרי' האומר לאשה כו' ואם איתא דדמיא לשבועה דחייל בכולל א"כ גם בתנאי נאמר כן דמגו דחייל על שאר וכסות חייל נמי על העונה ע"כ רק דהמל"מ כתב עליו דאין מכאן הוכרח דשאני הכא שהזכיר האיסור בפירוש ומפני זה לא אמרי' מגו וכמ"ש התוס' שבועות דף נ"ד בשם ריצב"א דמשמע מדבריהם דלא אמרי' מגו דחייל אהיתר חייל נמי אאיסור אלא דוקא בסתם אבל במפרש האיסור לא וא"כ היכא דקאמר ע"מ שאין ליך עלי שאר כסות ועונה שהזכיר האיסור בפירו' לא אמרי' מגו דחייל אשאר וכסות חייל נמי אעונה עכ"ד אבל גם לאידך גיסא אין ראי' דאפשר דה"ה בסתם כגון שאמר ע"מ שאין לך עלי חיובי הבעל לאשתו ג"כ לא אמרי' מגו דחייל אהא חייל נמי אהא וכדעת מהר"א ששון הנ"ל

ז

שאתן ליך מנה. עבה"ט ומ"ש נתן לה המנה ולא רצתה לקבלה כו' ועיין בזה בספר מחנה אפרים הלכות זכיה ומתנה סימן כ"א ובס' שעה"מ פ"ז מה"א דין יו"ד:

ח

שכל האומר ע"מ כו' עיין לקמן סי' קמ"ג ס"ב ברמ"א ובסי' קמ"ד ס"ד בש"ע די"א דעל מנת לאו כמעכשיו דמי ועב"ש שם סק"ז שתמה למה לא הובא דיעה זו בשום מקום בש"ע רק התם ע"ש:

ט

שירצה אבי. עבה"ט ומה שתמה על הכ"מ כבר תמה בזה הלח"מ שם בפ"ז מה"א דין א' וכתב לתרץ ועיין בשעה"מ שם שהאריך בזה:

י

אע"פ שאמר בתחילה. עב"ש סק"כ מ"ש ואם לא אמר הן בשעת שמיעה אם מת הבן כו' עד וכן הקשה ב"ח. ע"ש. והנה הב"א מכח קושיא זו כתב באמת דמ"ש הרמ"ה חולצת היינו מעיקר דינא דאורייתא והיינו לומר דאינה ניתרת לשוק בלא חליצה או יבום אבל לעולם דמדרבנן אינה חולצת משום דחיישי' שמא ימות האב קודם שיאמר הן דהשתא לא הוי' חליצה ושריא לכהן דאיכא למגזר שמא יאמרו חליצ' שרי' לכהן וכמו שאמרו ר"פ האשה רבה ונתבאר בס"ס קנ"ו. וע' בהגהת מל"מ פ"ו מה"ג סוף דין ג' שכ' שמדברי מר"ן ומור"ם משמע דאזלי ג"כ בשיט' הב"ח מדלא חשו לסיים דברי הרמ"ה דחולצת או מתייבמת אלמא דס"ל דלפי האמת אינה חולצת משום גזירה דרבנן ושוב כתב דהעיקר דלא כהב"ח דגבי תנאי לא אמרינן חששא זו וראיה לזה מלעיל סימן ו' סס"א ע"ש עוד (ועב"ש בסי' מ' סק"ח ודו"ק) ועיין בשעה"מ פ"ז מה"א דין י"ב שהביא גם כן קושיית הב"ח הנזכר וכתב לתרץ דדוקא התם חששו משום דסמי בידן לברר הדבר ולהביא עדים ממ"ה מה שאין כן הכא דאם ניחוש לזה צריכה להתעגן כל ימיה עד שימות האב ומשום עיגונא הקילו ע"ש:

יא

או דבר עליה לשלטון. כ' בר"י ואם דיבר ולא הועיל בדבריו ונתן פרוטה יש להסתפק בדעת הרמב"ם פ"ה דאישות אי מקודשת או לאו מהרי"ב בהגהותיו כ"י:

יב

ע"מ שיש לי לנ"ע א"מ עח"מ ס"ק כ"ז שכ' כלומר שאמר שאראך מנה שיש לי. ועיין בס' ברכי יוסף שכ' ויש להסתפק מי שאמר ע"מ שאראך מנה שיש לי ובו בפרק כל שומע הבין שכוונתו שירויח ויהיה לו ובעיר הקרובה אליו ביום ההוא בבוקר נפלה לו ירושה והגיע לחלק ירושתו מנה והראה לה אח"כ המנה הזה שבא אליו בירושה מי אמרי' כיון שלא היה בידו בעת הקדושין והוא לא ידע אינה מקודשת או דילמא כיון דבעת ההיא כבר לפי האמת היה לו מנה שלו מהירושה אף דבעת ההיא הוא לא ידע מקודשת ולפום ריהטא אפשר להביא ראיה מדין מקדש את האשה ע"מ שאין עליה נדרים והיו עליה נדרים והלכה אצל חכם והתיר' קודם דידע הבעל דדינא הוא דמקודשת כדלקמן סי' ט"ל וס"ב אע"ג דאם ידע הבעל קודם אינה מקודשת אף דיש התרה כיון דבעת ידיעתו מסתפק שמא אין לה התרה כמ"ש התוספות בכתובות דף ע"ד ונשמעינה מן הדא דבעת הקדושין עדיין לא נודע אם יתיר לה חכם כל שהתיר לה קודם ידיעתו מקודשת וה"ה הכא כיון שבע' הקדושין היה לו מנה שנפל לו בירושה אף שהוא לא ידע מקודשת: וכתב עוד שם יש להסתפק אם היה לו בשע' קדושין מנה חסר פרוטה מי נימא דודאי לא קפדה אפרוטה דחסורי מחסרא כי אין דרך העולם להקפיד בכך ומקודשת או דילמא כל שחסר המנה אפילו פרוטה אינה מקודשת ולכאורה נראה דכיון דלענין גזל ונודר צדקה וחוב אף שאין בני אדם מקפיד' חיובא רמיא עליו לשלם המנה אם גזל או נדר או חייב עד סוף פרוטה אחרונה ה"ה הכא דאינה מקודשת וצריך להתיישב בדבר עכ"ד ועמש"ל סי' ל"א סק"ג:

יג

באריסות א"מ. כתב בהגהת יד אפרים וז"ל ומשכנתא אע"ג דאכול לפירי או קרקע שניתן לו במתנה ע"מ להחזיר לא מהני כ"כ הריטב"א. ונראה דה"ה במנה דלעיל סי"ח נמי לא מהני מה שיש לו במתנה ע"מ להחזיר וקרקע משועבד' לב"ח מקודשת דמסתמא יסלק ליה בזוזי כ"ה בריטב"א. והרמ"א שהביא סי"ח בהגה (במנה משועבדת) ג"כ אין לומר דדוקא במנה קאמר הכי עכ"ל:

יד

ע"מ שאני עשיר כו' (עיין בתשובת חתם סופר סי' ע"ב כתב דמה שצידד הרב השואל לבטל הקדושין כי היא אמר שהוא עשיר ונמצ' עני אמר שהוא למדן גדול ונמצא אפילו צורתא דשמעת' אינו יודע. לכאורה לפמ"ש תוס' וקיי"ל הכי בח"מ סי' ר"ז דכמה ענינים איכא דאזלי' בתר דברים שבלב וגילוי דעתא בעלמ' ולכאורה נ"ל דקדושי אשה א' מהם כדמשמע מלישנא דמתני' קדושין ס"ב המקדש את האשה ואמר כסבור הייתי שהי' כהנת כו' משמע דוקא שלא אמרה וגלתה דעתה בשום פעם לומר שהיא כהנת או עשירה הא הטעתו אפילו לא אמרה כן בשעת קדושין ע"מ שהיא כך אינה מקודשת דג"ד בזה מהני אלא לכאורה ממתני' מ"ח ע"מ שאני עשיר כו' יש לדייק איפכא דוקא שאמר בשעת קדושין אבל ג"ד לא מהני דהוה דברים שבלב וא"כ סתרי דיוקי אהדדי ומריש הו"א לחלק בין האיש המקדש לאשה המתקדשת דאיתתא בכ"ד ניחא לה כו' אך הרמב"ם ספ"ח מה"א כתב וכן היא שאמרה סבור הייתי שהוא כהן כו' מבואר דבא להורות לאפוקי מהנ"ל אלא בין איש ובין אשה שוים דוקא שלא הטעו זא"ז הא הטעו אע"ג דלא אמרו דבר בשעת קדושין אזלי' בתר אומדנא וצ"ל לפ"ז מתני' דקתני ע"מ שאני כהן ה"ה באינו אומר ע"מ כל שגילה דעתו מקודם לכן ונמצא בהיפוך אינה מקודשת אלא דנקיט ע"מ משים סיפא דמתני' אע"פ שאמרה בלבי היה להתקדש לו א"מ וזה דוקא באומר ע"מ בשעת קדושין אבל אי ליכא רק נ"ד אתי דברים שבלב דידה ומבטל אינך דברים שבלב כו' וא"כ דיוקא דאידך מתני' דוקא דאי הטעתו בג"ד בעלמא אינה מקודשת וה"ה אם הוא הטעה אותה וכמבואר מרמב"ם הנ"ל ולפ"ז בנ"ד דלפי ראות עיני המורים יובן דמסתמא לא תתרצה האשה להתארס עם איש מארץ רחוקה אי לאו שהטעה אותה שהוא עשיר ולמדן וכמו שגילה דעתו וכיון שהטעה אותה בטלו הקדושין אמנם לא מפני שאנו מדמין נעשה מעשה ובפרט דבתשב"ץ ח"א ר"ס ק"ל מצאתי בהדיא נגד זה ועוד כי בנ"ד אפילו לו יהי שהתנה בפירוש ע"מ שאני עשיר ולמדן מי הגיד לו לזה השואל שאינו עשיר ולמדן באמת וגדולה מזו מבואר בגמרא ובש"ע סי"ד דקדושי ספק לעולם הוה וא"כ ה"נ לעולם קדושי ספק הוה דיש מתרושש והון רב ומאן לימא שאינו מוחזק לעשיר בעירו עד שמכבדים אותו מפני עשרו וכן לענין למדנותו ע"כ אין להקל מטעם זה כלל עכ"ד ע"ש:

טו

ע"מ שאני עשיר כו' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב עיין בתשובת מגן גבורים סי' י"ד שכתב דבע"מ שאיני עני י"ל דלא בעי שיעור כ"כ עכ"ל:

טז

וביטל התנאי עב"ש ס"ק נ"ז שכתב מיהו בתנאי ממון י"ל אפילו אם הקפיד כששמע מהני מה שמוחל אח"כ כו' ועיין בספר קצות החשן סי' ורמ"ג סק"ב שכתב דדברי הב"ש אינו מוכרח כו' ע"ש:

יז

בינו לבינה. עבה"ט ועי' בס' בית מאיר שכתב די"ל להכי מקפיד לכתוב בינו לבינה משום דמיירי בתנאים דיש צד הקפידה לטובתה וא"י לבטל מבלעדה כמבואר בב"י אולם בתנאי שהוא כולו לטובתו כגון מומין לפום ריהט' צ"ע מה אירי' דבטלו בפנויה אפילו בינו לבין עצמו נמי כו' ע"ש עוד ועמ"ש במ"ת לח"מ סימן רמ"א ס"ב):

יח

ובעל סתם עי' בתשובה נו"ב ס"ס נ"ד שכתב דנ"ל דבר חדש להלכה ולא למעשה דעד כאן לא אמרי' קידש ע"ת ובעל סתם דאמרי' מחל לתנאי אלא היכא שאין שום הפסד להבעל בזה כי הכא דכתובה לית לה כמבואר במשנה פרק המדיר ובתוס' דף ע"ג ד"ה לא תימא (עב"ש סי' קנ"ט) וא"כ מה הפסד יש לו אם מכוין לקדושין גמורי' אבל היכא שיש לו הפסד לא אמרי' כן (ועי' בתשו' שיבת ציון סי' צ' מ"ש בזה וא"כ אם האשה התנית איזה תנאי ואח"כ נבעלה סתם לא אמרי' חזקה אין האשה עוב"ב זנות ומסתמא אחילתה לתנאי היכא דאית לה הפסד ואולי מחשב בכל הנשים הפסד שהרי נאסרות על כל אדם משא"כ באיש שאינו נאסר רק בקרובותי' והברירה בידו ליקח שאר נשים ואף דמצינו בסוף סעיף ל"ו גבי תנאי דידה שאם כנסה סתם מסתמא מחלה לתנאי נראה דזה קאי אסוף הסעיף באומר הבעל שעדיין רוצה לקיים התנאי וליתן מאתים זוז אלא שאומר שיעשה אחר זמן שבזה בלא"ה אסורה לכל אדם רק שכותבין עליו אגרת מרד ועיקר אגרת מרד שמתחייב במזונות והרי גם ע"י מחילת התנאי היא אשתו ויש לה מזונות וא"כ אינה מפסדת ואף דמפסדת לענין שאם לא מחלה אם ימות קודם שיתן אינה זקוקה לחלוץ אולי מיירי באין לו אחים או ביש לו בנים או אולי מסתמא אינה חוששת שימות בלי זרע ומוטב לה למחול התנאי שיהיה לה כתובה וגם מה הפסד יהיה לה אם תהיה זקוקה הלא יחלוץ לה או ייבם ושם לא היה עיקר התנאי שלה בשביל להפקיע מזיקת החולץ אבל היכא שיש לה הפסד מסתמא לא מחלה התנאי עכ"ד ע"ש ומדברי הב"ש ס"ק ס"ז לא משמע כן וצ"ע:

יט

אבל אם אמר כו' ה"ז מקודשת עיין בשעה"מ פ"ח מהל' גירושין סוף דין י"ב מה שתמה על זה:

כ

התנאי או לא. עבה"ט מ"ש ואם התנאי שב ואל תעשה כו' עד ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עברו בפועל נמי אינם נאמנים כו' ובב"ש ס"ק ס"ט כתב בזה וז"ל ואם שניהם אומרים לא נתקיים אלא עבר התנאי ועשו מעשה אין מבואר אם נאמנים ונראה דאינם נאמנים דלא חיישי' דעברו התנאי בקום ועשה וראיה לזה מהא דקי"ל כשמגר' מתנה תנאי כו' עכ"ל וע"ש עוד בסק"ע ועיין בס' שעה"מ פ"ז מה"א דין י' שהרבה לתמוה עליו שהרי מדברי הר"ן פ' האומר (כפי מה שהגיה שם הרב תומת ישרים) ומדברי הרשב"א בחידושיו שם מבואר להדיא דיש חילוק בין קידושין לגירושין ובקדושין היא נאמנת לומר שביטלו בידים ואפילו במכחישתו ומכ"ש בשניהם מודים וכן מבואר ג"כ דעת הרמ"א ז"ל שכתב אבל תנאי שהוא בשב וא"ת כל א' מהם נאמן אם אין שכנגדו מכחישו משמע מדבריו דבמכחישין זא"ז אעילו בתנאי דשב וא"ת יכול להכחישו והרב ב"ש בסק"ע תמה עליו שמדברי הר"ן ז"ל שם משמע דכל כה"ג אינה יכולה להכחישו דלא חיישי' שעבר בפועל וע"ש ובאמת ז"א שלא כ"כ הר"ן ז"ל אלא דוקא בגירושין אבל בקדושין היא נאמנת ומה שהביא הב"ש שם ראיה מת"ה סי' רמ"א דפסק בתנאי שב וא"ת צריך הנותן להביא ראיה כו' אין זו ראיה דדוקא בקידושין היא נאמנת משום דאיכא מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני אבל במתנה ליכא מגו לכן אינו נאמן ועל הנותן להביא ראיה עכ"ד ע"ש באורך: ולע"ד אפשר להליץ בעד מרן הב"ש ולומר שדבריו נכונים לדינא לפי מ"ש בשעה"מ שם בטעם הדבר למה בקדושין היא נאמנת לומר שבטל התנאי בידים דאין לומר משום דהמוציא מחבירו ע"ה והילכך כיון שהוא בא לאסור אותה על העול' היא נאמנת דא"כ בגירושין יהא הוא נאמן לומר שבטלה בידם דהיא הויא מוציא מחבירו שהיא באה להוציא עצמה מרשות הבעל רק הטעם הוא דבקדושין היא נאמנת מטעם מיגו דאי בעיא אמרה גרשתני כו' יעו"ש וא"כ הרי אנן קי"ל דגם בגרשתני אינה נאמנת רק לחומרא כמ"ש הרמ"א בסי' י"ז ס"ב בהגה ועב"ש שם סק"ד מעתה ליכא מיגו וא"כ לדידן דמי קדושין לגרושין. אמנם כל זה לפי טעמו של השעה"מ הנ"ל במה שמחלק בין קדושין לגרושין. אך באמת ז"א וא"א לאומרו כלל בדעת הר"ן דלכן בקדושין נאמנת משום מיגו דגרשתני דהרי דעת הר"ן מפ"ב דכתובות דהאשה שאמר' גרשתני אינה נאמנת להנשא לאחר (והוא הי"א דלעיל סי' י"ז ס"ב בהגה) וא"כ לא שייך מגו דגרשתני. ועב"ש בסי' מ"ז סק"ט אלא ע"כ דאיכא טעמא אחרינא לחלק בין קדושין לגירושין והיינו משום דבגיטין אנן סהדי שלא עברה בפועל מתוך חומר כו' וכמ"ש הרשב"א בחי' בגיטין דף פ"ג ע"ש וא"כ דברי הב"ש הנ"ל צ"ע ועיין בספר בית מאיר מענין זה:

א

סי' ל"ח ס"ב התנאי קודם. נ"ב אמר הר"ז גיטך אם לא באתי תיב"ח יהא גט. י"ל כיון דסיים יהי' גט מקרי תנאי קודם למעשה תשו' הראנ"ח ח"ב סי' י"ח:

ב

ב"ש אות ב' אפילו לא נפל התנאי. נ"ב ואם השליח אמר לה כפי שאמר לו הבעל בלי כפל י"ל דהשליחות בטל דלדברי השליח התנאי בטל והמעשה קיים והמשלח רצה דוקא בתנאי מהרי"ק שרש פ"ז ענף א'. וע' תשובת מהרח"ש סי' כ"ז ובתשובת אורים גדולים לימוד קנ"ד:

ג

שם אות ג' גם משמע מהר"ן. נ"ב ע' תשובת מהריב"ל ס"א סי' כ"ה ובאורי' גדולי' לימוד קמ"ו קמ"ז ק"ן:

ד

שם אות כ' דחולצת. נ"ב ע' מ"ל הל' גרושין די"ל לדעת רשב"א הובא בב"ש סי' מ' סק"ח לא מהני הכא לחליצה:

ה

סי"ח שיש לו בעסקא. נ"ב לשון הרמב"ם לקח המעות בהלואה והראה אינ' מקודשת וע' מוהריק"ש ותשובת קול אלי' חתה"ע סי' א':

ו

סכ"ז שאני תלמיד. נ"ב ע' ס' תשובה מאהבה חא"ח סי' רנ"ו:

ז

סי' ל' מפני עשרו. נ"ב בתשו' מגן גבורים סי' י"ד כתב די"ל דבע"מ שאיני עני א"צ שיעור כ"כ:

ח

סי' ל"א ע"מ שאני צדיק. נ"ב ואם אמר ע"מ שאני צדיק גמור. ע' תשובת קול אלי' סי' ב':

ט

שם שמא הרהר. נ"ב ע' תשובת הר"ם פאדווה סי' ל"ז:

י

שם תשובה בלבו. נ"ב ע' תשובת הר"י מינץ שכתב דהוי רק חומרא בעלמא לחוש להקדושין ע"ש סי' י"ב:

יא

ב"ש אות נ"ז מהני מה שמוחל. נ"ב ע' קצות החשן סי' רמ"ג ס"ז:

יב

סל"ט שתהי' מותרת לפלוני. נ"ב ע' בית מאיר בתשו' סי' ו':

יג

ב"ש אות ע' וכן בח"ה סי' רמ"א. נ"ב עיין תשו' שבות יעקב ח"ג סי' קע"א:

א

ואם לאו כו' פי' אפי' אם לא נתקיים מחמת אונה כ"כ ב"י בשם הר"ן:

ב

התנאי קודם למעשה הרמב"ם כתב וז"ל אם אמר לה ה"א מקודשת לי בזה נתן לידה והשלים ואמר אם תתן לי מנה ה"א מוקדשת לי ואם לא תתני לי לא תהיה מקודשת הרי בטל התנאי מפני שהקדים המעשה אע"פ שהיה הכל תכ"ד עכ"ל הרי שהוא מפרש דהמעשה שזכרה המשנ דהיינו מה שהוא עושה ממש כגון מעשה הקידושין צריך שיתנה התנאי קודם שיתן לה הקידושין ובלשון התנאי אין חילוק ולא אתי כאן לאשמועינן אלא שלא יתן הקידושין תחלה ואח"כ יתנה התנאי והקשה הטור ע"ז דזה מלתא דפשיטא היא דאם נתן ואח"כ התנה דין אחר המעשה כלום ואפי' בלא תנאי בני גד ולגבי קידושין לא אמרי' תכ"ד כדיבור דמי והב"י מתרץ דקמ"ל אע"ג דהגמר דברי הקידושין הוא התנאי שהרי הוא אומר הרי את מקודשת לי בזה על תנאי כו"כ אע"פ שנתן לה הקידושין קודם זכירת התנאי מ"מ כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק ראש דבריו אסיפא סמוך וה"א דלא חלו הקידושין אלא על אותו התנאי אי לאו דגמרינן אלא מתנאי בני גד כו' שיהיה התנאי קודם למעשה עכ"ל ובסמוך יתבאר דליתא להאי תירוצא וכתב בפרישה וז"ל משמע דהרמב"ם ס"ל דתרתי בעינן נתינו ג"כ אמירה בשעת הנתינה והיינו שאמר ה"א מ"ל בשעה שנתן הדינר בידה אז אינו מועיל התנאי אבל אם נתן הדינר בידה ולא אמר ה"א מ"ל הרי זו מקודשת דזה מקרי תנאי קודם מעשה הואיל שנתן הדינר קודם שאמר שום דבר ובתורת פקדון נתן לה ולא בתורת קידושין ואם אח"כ אמר לה אם תתני לי כך ה"א מ"ל זה חשוב תנאי וצריך לקיימו ומ"ה מקשה הטור פשיטא כו' דאם איתא דהרמב"ם ס"ל דאפי' אם כבר נתן בידה ואח"כ אמר אם תתן לי ה"א מ"ל דאינו תנאי מה מקשה הטור דלמא מתני' קמ"ל דאפי' בכה"ג אינו תנאי א"ו גם הרמב"ם מודה בזה דהוי תנאי עכ"ל ומו"ח ז"ל כתב ג"כ דפשוט היא בשתק תחלה ונתן לה ואמר אח"כ התנאי דהוי תנאי גמור וטרח לפרש דברי הטור בקושייתו בדוחק ותמהתי איך לא דקו הנהו גאונים בזה דהא בהיה לו פקדון בידה לא מהני אם אמר לה ה"א מ"ל אא"כ אמרה הן וכאן לא אמרה הוא כלום שלא נזכר מזה כלום ברמב"ם וא"כ האיך הוכיחו מלשון רמב"ם שהזכיר המקדש אמירה תחלה ה"א מ"ל הא יש הכרח בזה בלא מצד תנאי קודם למעשה אלא (מצד) דאל"כ אין כאן קידושין כלל דהוה אחר מתן מעות והיא לא אמרה הן וא"כ שאין הוכחה מדברי רמב"ם אין לנו לומר מסברא אפי' אם אומרת הן אחר ששתק ונתן ואח"כ התנה דמהני לקיים התנאי כיון דהקידושין לא חלין עד עכשיו דהא מ"מ אין כאן נתינה ממש אלא להחזיק מה שיש כבר בידה ומהני לדין קידושין כאלו נותן עתה אבל לא מהני לענין שנאמר דהוה תנאי קודם למעשה דלא מהני הן שלה אלא להחזיק הנתינה דמעיקרא והוה מעשה קודם לתנאי כמו באומר תחלה ה"א מ"ל ונתן ואז ל"צ שתאמר הן וחד מינייהו נקט הרמב"ם ובמ"ש הטור על הרמב"ם ולא נהירא דמלתא דפשיטא הוא אם נתן בידה בלא תנאי שהיא מקודשת בלא תנאי עכ"ל משמע מזה הנותן מתנה לחבירו ואומר הנני נותן לך מתנה זו ונותנה לו ואח"כ אומר איזה תנאי במתנה לא מהני אפי' אם [הוא] תכ"ד אין בתנאי זה כלום כיון שקודם לזה זכה בסתם מ"ה מקשה דא"צ ללמוד כאן מתנאי בני גד כיון דבלא"ה אין כאן תנאי ולהרמב"ם אי לאו תנאי בטל התנאי והמתנה קיימ' ואין חילוק בין הרמב"ם להטור בזה הסברא רק בהוה אמינא דהיינו אי לאו תנאי כ"ג דלרמב"ם בלאו תנאי ב"ג ה"א דמהני אם הוא תוך כ"ד ולהטור בלא"ה לא מהני כיון שכבר נתן לה סתם נ"ל ראיה לדברי הטור ממה דאמרי' בפ"ק דב"מ דף י' המגביה מציאה לחברו ואמר אני זכיתי בה תחלה דאמרי' שם תחלה דסיפא למה לי פירש"י דאפי' לא אמר תחלה בפי' מסתמא תחלה קאמר דמי מצי למימר אני זוכה בה עכשיו והלא אינו בידו עכ"ל ואי ס"ד דתכ"ד מהני אפי' אחר הנתינה לא היה כאן מקשה כלום דודאי היינו אומרים שרוצה לזכות אחר הנתינה דהיינו תוך כ"ד ולכך מוכרח לומר התנאי זכיתי בה תחלה א"ו דגם זה הוא פשוט דלא מהני אפי' תכ"ד כיון שכבר מסורה בידו וה"נ כך הוא וזו ראיה שאין עליה תשובה לפע"ד ועיין מ"ש בסי' מ"ז ומ"ח ובמה שזכרנו נסתלקו דברי ב"י במ"ש לתרץ קושיות הטור במה שהעתקתי בסמוך מטעם כיון דדברים אחרים הם בלי הפסק כו' דהא לאו מלתא הוא כיון שנמסרו הקידושין בידם קודם אמירת התנאי לא מהני תו התנאי אפילו תכ"ר כמו שהבאתי ראיה ברורה מגמרא הנ"ל וא"ל בזה לתנאי בני גד נמצא (לא) יש חילוק בין הרמב"ם להטור בזה אלא דלהרמב"ם אין חילוק לענין לשון התנאי אלא לענין אם קדם המעשה ממש להתנאי ולהטור החילוק בלשון התנאי ושיט' הטור ברורה בפי' תנאי קודם למעש דהיינו בתנאי עצמו יש חילוק דצ"ל באם אומר אם תתן לי מנה דזהו תנאי ואח"כ אמר ה"א מ"ל דזהו מעשה לאפוקי להיפך ה"א מ"ל אם תתן לי מנה אבל בנתינה עצמה לא תלי מידי כ"ז נ"ל ברור ונכון במשא ובמתן זה בס"ד ומשמעות רוב הפוסקים שמביא ב"י לענין הלכה כהטור:

ג

דבר שאפשר לקיימו בטור כתב בזה ע"י שליח ותמה ב"י דהרי בקידושין א"צ הך מלתא דהא בביאה א"א ע"י שליח ואפ"ה מהני ביה תנאי וילפינן מיניה קדושי כסף ושטר מחמת דאיתקש הוויות להדדי וא"כ למה כתב הטור כאן בקידושין וכבר העידו מו"ח ז"ל ובפרישה שבקצת ספרים מדוייקים של הטור לא איתא להנהו תרי תיבות ע"י שליח ונכון הוא:

ד

דאתי מינייהו חומרא דא"כ אין לחייב ממון מחמת התנאי כל דלא יש שם ד' צדדים אלו דבממון אזלי' לקולא שלא להוציא מן המוחזק:

ה

הכל בדבר א' לאפוקי כגון אם יהיה דינר זה שלי אני מקדשך בו ואם לא יהיה שלי לא תהיה מקודשת ואינו דומה לתנאי ב"ג שהיא התנאי שילכו לא"י והמעשה שנתן להם ארץ גלעד לאחוזה ממילא אינם בדבר א' ומ"ש אם לא יהיה שלי פי' אלא בשאלה הוא בידו דאל"כ ה"ל גזל ואינה מקודשת:

ו

שתאכל בשר חזיר ולא הוי זה מתנה על מה שכתב בתורה דהא לא אמר לה לא סגי בלאו הכי וא"כ לא תאכל ולא תתקדש משא"כ בסמוך בסעיף ה' שלא יתחייב ודאי קא עקר שהרי מסר לה קידושין והרי היא אשתו להתחייב בה וכי אתנו ע"מ שלא יתחייב ה"ל עיקר:

ז

שאר וכסות כו' לא הוה מתנה על מ"ש בתורה כיון שדבר שבממון הוא ונותן למחילה משא"כ בעונד צערא דגופא היא לא ניתן למחילה בסעיף ד' ע"מ שתבעל לאסור לה כו' בטור כ' ע"מ שתבעלי לאבא כו' וכתב בפרישה היה לאחר דהא הטעם משום שאסור לה משום ערוה וא"כ ה"ה לאחר דעלמא שאסורה עליו משום א"א והטור נקט לאבא משום דבגמ' פ' המגרש לענין גט (קאמר שם לאבא) ושם יש איסור דוקא לאבא אבל לאחר היא מותרת לאחר הגט מ"ה גם כאן נקט לאב' ומו"ח חלק עליו ואמר דכאן נמי דוקא לאבא דאלו לאחר יש היתר אחר שימות הוא משא"כ באב' דאסור לעולם בה. והאמת כדברי הפרישה דהא אי' בפ' המגרש לענין נותן גט ומשייר דמבעי' לן התם חוץ מבעל אחותה מהו מי נימא השתא היא לא חזי' א"ד זמנין דמתה אחותה וחזיה ליה ולא אפשט' נמצא דיאן סברא זו דמיתה מוכרחת וא"כ האיך נימא כאן בפשיטות דהוי דבר שאפשר מצד שמא ימות הוא ודברי הפרישה עיקר:

ח

ע"מ שירצה אבי פירושו שיאמר בפי' אין מ"ה אם רצה דהיינו שאמר בפי' אין לא רצה דהיינו שמיחה:

ט

ולכן לעולם הוי ספק עד שימות האב בטור כתב ואם מת הבן אפי' אמר האב איני רוצה או חולצת או מתייבמת הטעם דמותר לישא אי אומר הן הרי אשת אחיו ושפיר מייבם ואי לא יאמר הן הרי היא כזרה דעלמא דאין בה קדושין מן הראשון. הקשה מו"ח ז"ל אמאי חולצת ליחוש שמא ימות האב ולא יאמר הן דהשתא החליצה לא הוי חליצה ושרי' לכהן ואיכא דלא ידע ואימא חליצה שרי' לכהן ובזה איתא לקמן ס"ס קנ"ו בדין הלכה עם בעלה למ"ה ע"ש ומשום קושיא וכ' דבאמת אינה חולצות מדרבנן וכאן לא אמר אלא מדין תורה ואני אומר דאין כאן קושי' כל עיקר לפי מ"ש בתשו' בתר' ס"ס קנ"ז וכאן בלאו הכי לק"מ דתנאי שהיא בקידושין הוא גלוי לכל ושפיר ידעו שלא נתקיים התנאי ומשום דמתחלה היה ספק ע"כ היו שם חליצה וכן מצינו ברש"י ביבמות ד' צ"ה ד"ה לעולם אסיפא כו' ואי משום אחות אשתו תנאי הוה ליה בקידושי ראשון ולא נתקיים כו' אלמא דכשרואין העולם שיש איזה שינוי ויש איסור להם חושבין שתנאי היה בקידושין א"כ כ"ש כאן שבאמת היה התנאי בעדים ושומעים דלא אמר האב הן ולא נתקיים התנאי לבסוף ואין כאן חורב' כלל:

י

וי"א דאם אמר הן פעם אחת כו' ק' דהך י"א הוא הטור מ"ש ממ"ש בע"מ שיאמר הן דאפי' אמר אני רוצה מהני אח"כ אמירת הן וזה ג"כ דברי הטור בשם הרמ"ה ונראה דודאי מצד הסברא כל שאומר פעם אחת הן תו לא מצי למחות כהך י"א אלא דלעל באומר ע"מ שיאמר הן יש קושיא למה הוצרך להתנות על תנאי יתר דהא סגי באם לא ימחה או ישתוק ולמה לו שיאמר בפי' הן מה ירויח בזה א"ו דנתכוין כל זמן שיאמר הן יהיה הקדושין אפילו אם קודם לזה יאמ לא לאפוקי אם היה אומר ע"מ שישתוק ואמר לא תו לא מהני שתיקה או הן כיון דמחא כבר כששמע מה הוה ספק לעולם אם חזר ואמר הן ורש"ל תירץ דע"מ שלא ימחה הוי התנאי בשב ואל תעשה והאב עביד מעשה שאומר הן בזה מקיים התנאי אבל בע"מ שיאמר הן הוי התנאי במעשה שיאמר הן אפילו עביד מעשה דאמר תחלה לא יכול לבטל מעשה הראשון עכ"ל ונר' עיקר כתרוצו דכן מצינו בסי' זה לקמן בשם הרמ"ה בטור דלהכי אמר ע"מ שאראך ולא אמר ע"מ שיש לי כולי ה"נ יש לדקדק כן כמו שכתבתי:

יא

ע"מ שאדבר עליך רש"ל כ' דתנ' קמ"ל בזה שצריך דוק' לפרוט אבל בשכר דבור לחוד לא מוקדש' דישנ' לשכירות מתחלה ועד סוף וה"ל מלוה והרא"ש בשם התו' הקשו מאי קמ"ל מתני' ותירצו דאם דיבר עליה לשלטון מקודשת ואינה יכולה לומר לדברים הללו לא חפצתי וכן במלאכה. והטור הביא זה וכ' אח"כ ובתוספתא קתני אם דיבר עליה כדרך המדברים מקודשת משמע שהדברים ידועים שיש לו לדבר עליה עכ"ל וכונתו דהתוספתא לא ס"ל כדברי התוספות דהא בעי' דברים ידועים דוקא וא"כ לא שייך לומר אינה יכולה לומר לדברים אלו לא חפצתי דהא ודאי יכולה לומר כן ואם אין דברים ידועים ג"כ אין קידושין כלל מדאצטריך לאוקמי בדברים ידועים. והב"י הקשו על התוספו' שהקשו מאי קמ"ל מתני' דהא שפיר קמ"ל דיש לשכירות מתחלה ועד סוף כמ"ש רש"י ונר' דלק"מ דרש"י בא לתרץ קושי' פשיט' דמקודשת בפרוטה וע"ז משנה דקמ"ל דוק' דבשכ' הדיבור לחוד לא מיקדשא והתוספות בא לתרץ במ"ש מתני' דאם יקיים התנאי מקודשת דזה פשיטא ואם בא להשמיענו דין דישנה לשכירות מתחלה כו' ה"ל להשמיענו בקיצור דהמקדש בשכר דיבור אינה מקודשת אלא דבא להשמיענו דזה הוי קיום התנאי ולא תוכל לומר דבר זה לא חפצתי:
דברי המגיה ובזה נסתלקו דברי הח"מ והב"ש שכתבו דאין דברי ב"י מוכרחים דבאינן ידועים הדברים מקודשת אע"פ שאין צריכה להם ע"ש אבל לפי דברי הטורי זהב דא"כ נוקמי המתני' בשאין ידועים ומה דוחק' לאוקמי בידועים דברי ב"י מוכרחים דבאי' ידועים אינה מקודשת שיכולה לומר בדברים אלו חפצתי עכד"ה):

יב

אם ידוע בעדים שיש לו פירוש עדים מעידים שראו אצלו מנה ממילא אנו אומרים חזקה שהוא שלו כיון שהם בידו כ"כ הר"ן הביאו ב"י אלא שהוא הבין דברי הטור שצ"ל עדים שיודעים בודאי שהמנה שלו ומחמת זה כ' ב"י שיש מחלוקת בין הטור להר"ן ולא דק כ"כ מו"ח ז"ל:

יג

לא היו לו בשעת קידושין כו' כ"כ הטור בשם הרמ"ה דבאו' ע"מ שיש לו משמע בשעת קידושין וע"מ שאראך היינו נמי להבא ואע"ג דאשכח מציאה או שניתן לו במתנה אח"כ ומראה לה הוי קידושין ומיהו לא חיישי' דלמא אחזי לה בתר הכי למהוי ספק קידושין עכ"ל וקשה אמאי לא ניחוש לחומרא דלמא ימצא מציאה ומשום קושיא זו דחק ב"י תחלה לומר דהאי ומיהו לאו דברי הרמ"ה הוא אלא דברי הטור וחולק על הרמ"ה וס"ל כמ"ש רבינו ירוחם בשם הרא"ש שכ' על הרמ"ה בזה ולא נהיר' דאפי' ע"מ שאראך צריך שיראנו בשעת קידושין דאל"כ מה גבול יש לו לעולם יאמר עדיין יש לי זמן להראותה ולזה כ' נמי הטור האי ומיהו כו' אלא שלשון ומיהו הוא דחוק דמשמע דאינו חולק ואני תמה דהא א"א לומר כלל כן דא"כ למה כ' דלא חיישי' דלמא אחזי כו' הא אפילו אם ודאי מראה לה אין כאן קידושין כיון שלא היה לו בשעת קידושין מיד כ' ב"י דהטור ס"ל כרבינן ירוחם בשם הרמ"ה דבאראך לא חיישי' שמא הראה דכי חיישי' הכי בתנאי דע"מ שיש לו דלאו מחוסר מעשה ואפשר שיש לו ולא ידע ביה אבל לגבי תנאי דאראך אם איתא דמקיים תנאי בסהדי הוי מקיים ליה כי ליכא סהדי לא חיישי' עכ"ל ולזה נתכוין הטור בהאי ומיהו כולי ולע"ד גם פי' זה אינו דא"כ למה אמר דלמא אחזי לה בתר הכי למה זכר בתר הכי אדרב' היה לו לומר שמא הראה לה כבר ורש"ל כ' בזה ול"נ דס"ל דודאי כ"ז שמראה לה הוי קידושין למפרע אפילו מצא מציאה רק כ"ז שהיא מבקשת שיקיים תנאו צריך לקיים ואם אין לו חיישי' דלמ' אחזי לה דא"כ אין לה גבול אלא זה הגבול יש לו כ"ז שהי' תובעת דכן הבטיח לה עכ"ל גם פי' זה אינו עיקר דלמה אמר לא חיישי' כולי האי אפילו אם בודאי יראה לה אח"כ לא מהני כיון שלא הראה בשעת התביעה ולעד"נ דכיון דאזלי' בתר דעת האשה דהרי אמרו לא נתכוונה אלא להראות משלו ונוסף ע"ז כ' הטור בשם הרמ"ה דאפילו אם הראה בפני עדים לא מהני אלא היא נתכוונה להראות לה דוק' א"כ כ"ש שיש לנו לומר שבודאי נתכונה שלא תתעגן כל ימיה ותמיד קשורה בו מחמת שמא עדיין יראנה אלא הדבר ברור שמ"ש הרמ"ה דהאי לישנ' דאראך משמע נמי להבב' אין פירושו שאם יראה לו מציאה והוא אין לו בשעה ההיא דתהוי מקודשת למפרע, אלא נתכונה שאם יש לו באותו שעה רק שמחוסר הראה לה אז אמרי' דכשיראה לה תהא מקודשת למפרע ובזה ודאי תלוי בתביעתה שיראנה צריך לקיים כן ותוך הזמן אין לה לקבל קידושין מאחר דחיישי' שמא יבוא מעצמו ויראנה אבל באם אין לו בשעת קידושין אז אמרי' דאם ימצא מציא אח"כ ויראנה אז תהיה מקודשת מאותה שעה ואילך לא למפרע ואע"ג דע"מ כאומר מעכשיו מ"מ כיון דאין לו אין כאן קידושין דדוקא אם יש לו ולא מחוסר אלא ראיה לה אז כיון דבידו תמי' להראותו היא מקודשת למפרע ממילא קודם לזה הוה ספק אבל זה שאין בידו שימצ' מציאה ה"ל כאו' אם אמצ' מציאה אראה לך ואז יהיה הקידושין חלין אבל לא למפרע ולא מהני לשון ע"מ או מעכשיו דקאמר דהרי סותר זה באומרו אח"כ אם אמצ' מציאה וזה אינו בידו אלא שאם ימצ' מציאה ויראה לה תהיה אז מקודשת לו מאותו שעה ואילך דוק' ודוגמ' לזה אית' בב"י בסי' מ' בשם תשובה רשב"א וז"ל ולא עוד אלא אפילו א"ל מעכשיו ולאחר שאגרשך צ"ל כן שהרי א"א להם לחול מעכשיו כו' וה"נ א"א מעכשיו ונמצ' שתוך אותו זמן היא אינה קשורה בו ותוכל להתקדש לאחר וע"ז אמר הרמ"ה דלא חיישי' דלמ' מחזי לה בתר הכי כיון שעתה אין לו והאי רמיהו הוא לשון רמ"ה עצמו ומתורץ ג"כ קושיות ר' ירוחם בשם הרא"ש דמה גבול יש לו דא"צ כאן גבול דהי' אינה קשורה בו כלל דאם תתבענו פשיטא שהיא פטורה ממנו כיון שאיןלו ואז אפילו אם אח"כ ימצ' ויראה לה לא מהני ואפילו לא תתבענו אין עליה התקשרות להמתין עליו כיון שאין לו עתה רק שאם לא תתבענו הוא ימצ' מציאה ויראה לה יהיו הקידושין מאותה שעה ואילך כנ"ל דעת הרמ"ה וע' מ"ש בסעיף ל"ו:

יד

ונמצ' עשיר זימנין דניח' לה בעני יותר דהו' כפוף תחתה ובשבח יוחסין לא ניחא לה דמתגאה עליה:

טו

ושמע הבעל ושתק פי' אחר שאמר הוא התנאי ואמרה אפי' לא יהיה כך אני מרוצה להתקדש ושתק ע"ז ודאי הסכים לדבריה:

טז

בהלכות החג בגמ' אמרי' אפי' יודע בהלכות כלה ופי' רמב"ם כלה לשון דרשה דהיינו שרגילין לדרוש באלול ובאדר סמוך לחג ומלמדין אותם ברבים בדברי הקלים שיהיו הכל בקיאים בהם:

יז

אעפ"י שחזרו כו' דקי"ל במקדש לא הוי תוך כ"ד לחומרא כדאית' פ' יש נוחלי' ד' קכ"ט ונתבאר לעיל ס"ס י"ז וביטול התנאי דהתנאי היה לטובתו של בעל כגון שאין עליה מומין ע"כ סגי בביטולו לחוד וכן אם התנאי לטובת האשה סגי בביטול האשה לחוד ובשניהם אם המבטל מודה בביטול סגי כנ"ל פשוט:

יח

ובעל סתם כו' ברמב"ם כתב לפיכך המקדש על תנאי וכנס אח"כ סתם או בעל סתם צריכה גט והקשה ב"י בסי' ל"ט דכתב הטור ואם קידש ובעל סתם כו' ולא זכר שם כנס בדרישה הוסיף להקשות דאם כנס מהני כ"ש בעל דהא בעל הוא היא הכניסה דאי בלא כניסה הוה בעילת זנות ואנו קיימי' עכשיו הטעם דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ומכח זה האריך מאד ליישב ולע"ד דאין כאן קושיא כלל דבאשר"י בשם הרי"ף מבואר דהיכי דמוזכר כנסה היינו לאחר זמן והיכא למוזכר ובעל היינו לאלתר ונ"ל הטעם לזה דסתם כניסה אינה לאלתר אלא מוכנת עצמה בין קידושין לחופה כדתנן בפ' נערה נותנין זמן לבתולה כו' ופסק הרי"ף דלהלכה קי"ל אפילו בבעל לאלתר אחר הקידושין צריכה גט דמסתמא אחליה לתנאה משום דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות א"כ משמע דבכנס לאלתר לא אמרי' אחלי לתנאה דאין שייך כאן טעם זה אלא דבכנס לאחר זמן אמרי' כן מדלא חזר להזכיר התנאי בשעת הכניסה כיון שיש הפסק רב ביניהם וא"כ שפיר כתב הטור כאן בשם הרמב"ם וכנס אח"כ סתם היינו אחר זמן דכן הוא סתם כנס ומ"ש אח"כ או בעל סתם פירושו לאלתר כמ"ש בסי' ל"ט ולא הוי בעילת זנות דזה ה"ל ככניסה לחופה ובסי' ל"ט בעל לחוד היינו משום דשם לא קמ"ל אלא דהקידושין סמוכים לבעילה ואפ"ה אחלי' לתנאי וכ"ש בכניסה שהוא אחר זמן ואפי' בלא בעל כמ"ש הר"ן:

יט

ומ"מ בעל נפש לא ישאנה כו' הקשה ב"י למה לא כתב כאן דמן הדין הקידושין לעולם ספק כמ"ש בסי' זה ע"מ שיאמר אבא הן דהא להא דמיין ונ"ל דלא דמיין דהא לעל אמרי' דהן של אבא מהני אחר שאמר לא אלא משום דיש קושיא למה אמר הן הוא לשון יתור דה"ל לומר ע"מ שישתוק או לא ימחה כאן אין שייכא קושיא זו ע"כ נשאר הדבר על הסברא וכיון שאמר פעם אחת לא ולא עוד אלא שאמר בפירוש שאינו רוצה לקיים התנאי לעולם א"כ מצד הדין אפילו ספק אין כאן ומותרת לכל אדם אלא דבעל נפש לא ישאנה דשמא יהיה עכ"פ לעז כיון דהוא יאמר שרוצה לקיים תנאו ורבים יטעו לומר שיכול עדיין לומר לקיים תנאו וע"כ כ' כאן לקלקל על השני כלומר קלקול בעלמ' אעפ"י שאין איסור באמת ומ"ש כאן כל י"ב חדש נראה פשוט דלאו בכל תנאי (קאמר) דכבר זכרנו לעיל גבי ע"מ שאראך פירוש דפירושו דכשתתבענו היא והיינו מיד דשם עיקר כוונת' שתהא בטוחה בודאי שיש לו מעות ואינה מבקשת שיתן לה זה צריך תיכף מה שאין כן בתנאי שיתן לה דכאן:

כ

נתרצו שניהם להאיך הזמן ק"ל מ"ש מהא דאיתא בי"ד סי' רכ"ח סעיף ל"ט הנשבע לפרוע לחברו לזמן פלוני יכול להתירו שיאמר כאלו התקבלתי אבל להאריכו ושיעמוד בחיובו לאו כל כמיניה אא"כ התנו שיוכל להאריכו וכ' שם ב"י תיקון לזה שלא יעבור על השבועה דיאמר לו הריני כאלו התקבלתי ע"מ שתשבע לפרוע לי לזמן פלוני והוא ישבע לו אלמא דיש לפנינו שני דרכים או שהשבועה הראשונה רובצת עליו ועובר עליה בכל שעה כל שאינו (אומר) הריני כו' ולא מהני מה שיתן לזמן השני או שיאמר הריני כו' ואז נמחלה השבועה ראשונה לגמרי וא"כ ה"נ ממ"נ קשה אי תאמר בהרחבת זמן לחוד בלא הריני כו' לא נתבטל הקישור לגמרי והוא חייב עדיין לקיימו ויש לנו לומר שמה שאינו מקיים התנאי לזמן המוגבל עובר על התקשרות שלו והקידושין בטלים כדין עובר על תנאי ומה יועיל כשמקיימו לזמן שני ואם תקבל קידושין מאחר תהיה מקודשת לו וא"ת כאן דבאומר' הריני כו' א"כ בטלו הקידושין הראשונים לגמרי כמו שצריך שם שבועה אחרת א"כ נצריך קדושין אחרים וק"ו הוא דמה התם בשבועה שאם עבר במזיד ולא פרע באותו יום עדיי השבועה רובצת עליו ועובר עליה בכל יום כמבואר בח"מ סי' ע"ג ואפ"ה אמרי' באומר הריני כו' נסתלק מעשר ראשון ק"ו כאן שאם עובר על תנאו במזיד בטלו הקידושין ק"ו באומר הריני כו' וע"כ צריך אתה לומר כאן דכשאומרת הריני כאלו התקבלתי כונתה דוקא בתנאי כשתתן לי בזמן אחר אז דוקא הוה כאלו התקבלתי וע"כ הקידושין הראשונים תלוים בקיום זמן האחרון וע"כ ל"צ קידושין אחרים א"כ למה כתב ב"י שם בי"ד דבאומר הריני כו' צריך שבועה אחרת וצ"ע: