שולחן ערוך, אבן העזר ל״ז: כל דיני קדושי קטנה ובו כז סעיפים: – עם 11 מפרשים

א

כל דיני קדושי קטנה ובו כז סעיפים:
האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן כשהיא נערה רשותה בידו וקידושיה לאביה וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובכתובתה אם נתאלמנה או נתגרשה מן האירוסין הוא זכאי בכל עד שתבגר לפיכך מקבל האב קידושי בתו מיום שתלד עד שתבגר ואפילו היתה חרשת או שוטה וקידשה האב הרי היא אשת איש גמורה ואם היתה בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה מדעת אביה פחות מכאן אם מסרה אביה לקידושי ביאה אינה מקודשת: הגה י"א דאין קדושין תופסין בנפל ואם קבל אביו בו קידושין והמקדש קידש אח"כ אחות צריכה גט: (א"ז)

ב

בגרה הבת אין לאביה בה רשות והרי היא כשאר כל הנשים שאין מתקדשות אלא לדעתן: (ואם נשים יכולות להעיד שהיא בוגרות ע"ל סי' קס"ד סעיף י"א וסי' קנ"ה סעיף ט"ו):

ג

וכן אם השיאה אביה ונתאלמנה או נתגרשה בחיי אביה הרי היא ברשות עצמה ואע"פ שעדיין היא קטנה כיון שנשאת אין לאביה בה רשות לעולם אבל אם קדשה ונתאלמנה או נתגרשה כמה פעמים קודם שתבגר חוזרת לרשות אביה:

ד

נתקדשה קודם שתבגר שלא לדעת אביה אינה מקודשת:

ה

קדשה אביה בבקר וקידשה עצמה בערב ושניהם ביום שנשלם בו ששה חדשים של ימי נערות ובדקוה ומצאוה בוגרת מחזיקים אותה בחזקת בוגרת וקידושי האב אינו כלום ויש מי שאומר דאפילו אינה מכחישתו לומר שבאו הסימנים בבקר ויש מי שאומר דדוקא מכחישתו אבל באינה מכחישתו צריכה גט משניהם:

ו

אם בתוך הו' חדשים של נערות קדשה אביה שלא לדעתה והיא קדשה עצמה שלא לדעת אביה ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכה גט משניהם:

ז

כשם שיכול האב לקדשה בעצמו כך יכול לקדשה על ידי שלוחו או ע"י עצמה שיאמר לה צאי וקבלי קידושיך: הגה וצ"ל לה כן בפני עדים דהרי שליח קבלה צריך עדים (פסקי מהרא"י סי' נ') כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה סעיף ג' ואם גלוי לכל שמכינה לחופה ולקבל קידושיה כאומר לה בפני עדים דמי (ריב"ש סי' תע"ט) ואין חילוק בין נערה לקטנה (הר"ן פ"ק דקדושין) וכן עיקר אבל יש חולקים ואומרים דאין בת קטנה יכולה לקבל קידושיה אלא האב בעצמו צריך לקבלם (הרי"ף והמרדכי בשם הר"מ) וכדי להוציא נפשו מפלוגתא יחזיק האב יד הקטנה בשעה שמקבלת הקידושין או יעמוד אצלה כשתקבלן דהוי כאלו קבלן בעצמו (כל בו ובת"ה סי' מ"ג) והכי עדיף טפי משקבלה בעצמו דהרי י"א דאסור לקדש בתו קטנה (שם בת"ה) כמו שיתבאר בסמוך וכשמקדש הקטנה אומר לה הרי את מקודשת לי (הר"ן פ"ק דקדושין) ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קידושין דהרי היא במקום אביה עומדת אע"ג שנותן לה הקידושין (ריב"ש סי' תע"ט) ואם מקדשה בשטר כותב בשטר בתך מקודשת לי ובשעה שנותן לה אומר לה הרי את מקודשת לי (שם בהר"ן) ואם שינה בדברים אלו אפ"ה הויא מקודשת (שם) וכששולחים הבנות הקטנות למקום אחר ואין האב אצלן כשמקבלין לקדושיהן הואיל והכינה להכניסה לחופה ולקידושין הוי כאלו מחזיק בידה בשעת קבלה דמיא (פסקי מהרא"י סי' ל"ג):

ח

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנה עד שתגדיל ותאמר בפלוני אני רוצה: הגה וי"א דנוהגין בזמן הזה לקדש בנותינו הקטנות משום שאנו בגלות ואין לנו תמיד סיפוק כדי צורכי נדוניא גם אנו מתי מעט ואין מוצאין תמיד זיווג הגון (תוס' ריש האיש מקדש) וכן נוהגין:

ט

האב שנתן רשות לשלוחו לקדש בתו והלך הוא וקדשה לאחר ושלוחו קדשה לאחר איזה מהם שקדם הוו קידושין ואם אינו ידוע איזה קודם אסורה לשניהם וצריכה גט משניהם:

י

אי שוי שליח אחרינא ולא בטליה לשליח ראשון בפירוש ואזל כל חד מנייהו וקידש בעיא גט מתרוייהו:

יא

קטנה או נערה שקידשה עצמה בלא דעת אביה או נשאת אינו כלום ואפי' מיאון אינה צריכה ואפי' שדכה אביה תחילה ואפי' נתרצה האב בפירוש אחר הקדושין וי"א שאם נתרצה האב כששמע הוי קדושין משעת שמיעה אפי' אם לא שידך ואפי' אם לא נתרצה מיד כששמע אלא שתק ולא מיחה ואח"כ נתרצה הוכיח סופו על תחילתו והוו קידושין משעת שמיעה אפילו נתאכלו המעות קודם שמיעה: הגה וי"א דאם נתאכלו המעות קודם לא הוי קידושין (מרדכי פרק האיש מקדש בשם רשב"ם וראבי"ה וראב"ן) בד"א כשלא מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה אבל אם מיחתה היא או אביה קודם שנתרצה לא הוו קדושין אפילו נתרצה האב אח"כ: הגה וי"א דאם שמע האב ושתק ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה (שם) ואם לא שמע האב או שהלך למדינת הים ונתגדלה הבת ושתקה ולא מיחתה גדלו הקידושין עמה וצריכה גט (ריב"ש סי' תע"ט) וי"א דבעינן שבעל אחר שנתגדלה (רשב"א סי' אלף רי"ט) ויש להחמיר כסברא הראשונה:

יב

קטנה שקידשה עצמה למי שגילה האב דעתו שהיה חפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה:

יג

נתקדשה לדעת אביה ונשאת שלא לדעתו בין שאביה כאן בין שהלך למדינת הים אינם נשואין ואם מתה אינו יורשה ואינו מטמא לה וי"א דה"ה אם מת האב קודם שנשאת ונשאת (כן משמע במרדכי פ"ב דקידושין בשם מקצת רבותינו):

יד

קטנה שהלך אביה למדינת הים והשיאוה אחיה ואמה הוו קידושין וצריכה מיאון וכי אתי אביה לא בעיא קידושין אחרים וי"א שאינן קדושין ואפי' מיאון אינה צריכה ומ"מ אין לאוסרה עליו משום דתחשב כפנויה ועומדת אצלו בזנות כיון שדרך קידושין ונשואין היא אצלו: הגה ואפי' בא האב ומיחה אין לאוסרה עליו ואין ביאתו ביאת זנות ויכול לעכבה אצלו עד שתגדיל ויגמרו קידושיה אלא שאם קדשה האב לאחר קודם שתגדיל צריכה גט מתרווייהו (ריב"ש סי' קצ"ג) ושם כתוב דצריכה גט מהשני והרב פסק דצריכה מתרווייהו ויש להחמיר כסברא הראשונה ויש מחמירים עוד לומר דכל שאביה במדינת הים אפילו קדשה קטנה עצמה חיישינן שמא אם שמע האב הוי מתרצה והוי ספק מקודשת (מרדכי פ' האיש מקדש) מעשה בא' שגירש אשתו ופסק עמה שהיא תטפל בבנותיו לזונן ולהגדילן ולהשיאן וכן עשתה ובא האב ומיחה בנשואי בנותיו הקטנות ופסקו דאם צוה להשיאן ולהגדילן מה שעשתה עשוי ואינו יכול למחות ובלבד שציוה כן לפני עדים כי שליח קבלה צריך עדים כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה ס"ג אבל אם אמר שיהא כח בידה להשיאן כשיגדלו והיא השיאן בקטנותן אין במעשיה כלום ויוכל למחות דהרי שינתה ממה שציוה לה (ריב"ש סי' תצ"ג):

טו

המקדש בתו סתם או שאמר לו אחת מבנותיך מקודשת לי אין הבוגרת בכלל אפילו נתנה לו רשות לקבל קידושיה ושיהיה הכסף שלו ודוק' דשויתיה שליח לקבל קידושין סתם ולא אמרה מפלוני אבל אמרה מפלוני גם היא ספק מקודשת ושאר הבוגרות אינם בכלל:

טז

מי שיש לו שתי בנות אפילו שתיהם קטנות ושידך אחת מהן לאחד ואחר זמן קבל ממנו קידושין ואמר בתך סתם מקודשת לי אפילו היו עסוקים בה אסורות לו וצריכות גט ממנו: הגה ואפילו חזר תוך כדי דיבור ופירש בתך פלונית אינו מועיל (מרדכי ריש קידושין בשם ראבי"ה) וכל כה"ג דהוו קידושין שלא נמסרו לביאה כופין אותו לגרש (רשב"א רל"ו) המקדש את בתו סתם אין הבוגרת בכלל:

יז

מי שיש לו ב' כיתי בנות מב' נשים וכלן ברשות שלו לקדשן ואמר למקדש בשעת הקדושין קידשתי לך את בתי הגדולה ואיני יודע אם גדולה שבגדולות או גדולה שבקטנות אם קטנה שבגדולות שהיא גדולה מן הגדולה שבקטנות כלן מותרות חוץ מן הגדולה שבגדולות:

יח

וכן אם אמר לו קידשתי את בתי הקטנה ואיני יודע אם קטנה שבקטנות אם קטנה שבגדולות אם גדולה שבקטנות שהיא קטנה מן הקטנה שבגדולות כולן מותרות חוץ מן הקטנה שבקטנות:

יט

מי שיש לו ה' בנים ועשו כולם את אביהם שליח לקדש להם ואמר אבי הבנים למי שיש לו ה' בנות אחת מבנותיך מקודשת לאחד מבני וקיבל האב הקדושין כל אחת צריכה גט מכל האחים מת אחד מהם כל אחת צריכה ארבעה גיטין וחליצה מאחד מהם:

כ

האב שאמר קידשתי את בתי ואיני יודע למי אסורה לכל העולם עד שיאמר נודע לי למי קידשתי אפילו לא נודע לו עד שבגרה וי"א דאם החתן עמד לפניו תחילה ולא הכירו ואח"כ אמר שמכירו אינו נאמן (ב"י בשם התוספות):

כא

בא א' ואמר (בפני האב) (הר"ן ורבי' ירוחם) אני קדשתיה נאמן ומותרת לו כיון שהאב אומר איני יודע וכשכונסה אינו צריך לקדשה אבל אם האב מכחישו יש מי שאומר שאינו נאמן אפי' להצריכה גט:

כב

באו שנים וכל א' אומר אני קדשתיה שניהם נותנין גט ואם רצו א' נותן גט וא' כונס וצריך קדושין כשכונסה מאחר שנתגרשה כבר מאחר (הר"ן והרשב"א):

כג

בא אחד וכנסה ואח"כ בא אחר ואמר אני קדשתיה אינו נאמן לאוסרה עליו וי"א דאפי' לא כנסה ממש אלא כיון שהתירוה ליכנס ככנסה דמי:

כד

האשה שאמרה קדשתי את עצמי ואיני יודעת למי ובא אחד ואמר אני קדשתיה נאמן ליתן לה גט להתירה לעלמא אבל לא לכונסה ואם כנסה אין מוציאין מידו ואם יש עד א' שהוא קדשה מותר לכנסה לכתחילה (ר"ן פ' האומר):

כה

האב שאמר על בתו בעודה קטנה או נערה קדשתיה וגרשתיה נאמן לפוסלה מן הכהונה ודוקא שאמר גרשתיה תוך כדי דיבור לקדשתיה אבל היכא שהוחזקה אשת איש על פיו אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה:

כו

אם אחר שבגרה אמר קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה אינו נאמן:

כז

אב שאמר שקידש בתו ואח"כ קדשה לאחר ואמר קדושי ראשון היו בפסולי עדות דאורייתא ואינם כלום נאמן (ול"נ דוקא תוך כדי דיבור נאמן וכמו שנתבאר בסמוך סעיף כ"ה):

א

במציאתה. כתב ב"י אעפ"י שמציאתה ומעשה ידיה אינם ענין לקדושין כתבם רבינו משום דבחדא מחתא מחתינהו. ובה"י כתב טעם אחר ע"ש. וב"ח כ' על דקדוקי הב"י דמש"ה הביא כאן דזכאי במציאתה דלפי שאמר כסף קדושיה שלו. דמשמע דאפי' הם מאה מנה הכל של אב ולא אמרינן דלא זכה האב אלא במה שראוי להתקדש בו דהיינו פרוטה אבל היתר מפרוטה הוי מתנה בעלמא ויהי' שלה מש"ה אמר וכן זכאי במציאתה וכו' ע"ש לכאורה יש ללמוד מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה. אבל באמת אינו מוכח דלא כתב הב"ח דהוי לאביה אלא המותרת על כסף קידושין. הואיל ובא מתחלה ע"י קידושין. והתורה זיכה לאב בכסף קידושין ולא חילק אם הרבה או בפרוטה לעולם הוי לאביה. משא"כ במתנה דעלמא אפשר דהוי כמו ירושה שמפורש במתני' בהדיא דאינו אוכל פירות בחייה אלא יעשו לה סגולה ולא הוי לאביה. ואין להביא ראיה מתוס' דכתובות דף מ"ו ע"ב ד"ה זכאי במציאתה וכו' שכתב שם דאין למילף מציאה מכסף קידושין וכו' משום מציאה מטריח את עצמה להגביה וכו' ע"ש. א"כ משמע מתנה שפיר יש למילף מכסף קידושין. דהא אינו דא"כ קשה נמי נילף ירושה מכסף קידושין דהוי לאביה דנמי אינה מטריח כמו מתנה ע"ש ובמהרש"א. וכן הח"מ מסופק במתנה. אבל הב"ש כתב בפשיטות דהוי לאביה ע"ש. ולא דק כמו שכתבתי. ועוד לדבריו הוי מתנה לאביה מדאורייתא כמו כסף קידושין א"כ קשה קושית התו' שם ונילף מציאה מתרווייהו וכו' וא"ל תירץ תוספת שם דמה להנך שהאב נפסד על ידיהן וכו' איכא למימר מתנה יוכיח ע"ש ודו"ק. גם י"ל לפי מ"ש תוס' שם לבסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו וכו' א"כ גם מתנה אין למילף וא"ל כסברת המהרש"א דלענין חדא מחדא לא פרכינן הך פירכא והביא ראיה מפ"ק דקדושין ע"ש. אינו ראיה היא דשם רצה למילף מעשה ידיה מכסף קדושין אינו יוכל לומר הך פירכא שכן האב נפסד דבמעשה ידיה נמי מפסיד כסברת תוס' כאן. אבל לעולם אי ילפינן מציאתה מכסף קדושין שפיר פרכינן מה לכסף קדושין שכן האב נפסד וא"כ לא מצי למילף מתנה מכסף קדושין ובאמת יוכל לומר הך פירכא דהאב נפסד לעיל דלא כמהרש"א ודו"ק:

ב

בנפל. עיין בנדה דף כ"ג ע"א. ועיין מ"ש הב"ש. ולי נמי קשה לפי מה שפירש"י מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה ע"ש. הא עדיין יש למיבעי אם קידש אמו אח"כ דהא קי"ל חמותו אסורה אפילו לאחר מיתת אשתו. הח"מ כתב דהוי ס"ק. והב"ש כתב דאין קדושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קדושין גמורים הם ע"ש:

ג

בערב. עיין בקדושין דף ע"ט ע"א. והקש' תוס' שם וא"ת נפלגו בקדשה אביה גרידא וכו' וי"ל דבהאי מודה שמואל וכו' ע"ש. וכתב המהרש"א אבל הא ל"ק להו נפלגו בקדשה היא עצמה גרידא די"ל דבקדשה היא עצמה ליכא נ"מ מידי ע"ש. לכאורה תמוה הוא הא אכתי נ"מ לרב בעי גט ודאי ולשמואל בעי גט מספק ונ"מ אי פשטה ידה וקבלה קידושין מאחר. וכבר נתקשה בזה המחבר בית יהודא ע"ש. וצ"ל לפי תירץ תוס' דמודה שמואל מכח חזקת פנויה. א"כ ה"נ אמרינן איפכא דחזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא השתא בוגרת וכו' וא"כ אפילו לרב הוי ספק גט. וא"ל א"כ דהחזקה מרע הסברא א"כ לא יהא צריכה גט כלל כמו בקדשה אביה לחוד כסברת תוס'. י"ל דאי' בקדושין דף מ"ד ע"ב דס"ל רב ושמואל קטנה או נערה שנתקדשה שלא לדעת אביה צריכה גט מספק א"כ לכ"ע צריכה גט מספק ולפי מ"ש לעיל סי' ל"ו סעי' י"א מי שקיבל קדושין לבתו בוגרת כו' שצריכה גט מספק דשמא נתרצית לקדושי אביה ע"ש לא מקשה תוס' מידי דלכ"ע צריכה גט. א"כ נשמע מהדין בין שקדשה אביה לחוד או קדשה היא לבדה הוי ס"ק וצריכה גט דשמא נתרצית אביה או נתרצית היא וק"ל. אבל בקידש אביה לחוד והיא מכחשתו דאז אנו רואין דהיא לא נתרצית בקדושי אביה אז לא צריכה גט וכ"כ ב"ח ח"מ עיין שם:

ד

מכחישתו. ז"ד הרא"ש ואף דהיא מודה ואומרת בברור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינה דאסרה נפשה אבעלה. ומיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי ח"מ. ואני אומר דמשמע מגמרא זו דאפי' טוענת ברי לא מהני דאל"כ לאוקמי הני תנאי כרב ומה דתנו חוששין לקדושי שניהם איירי שהיא טוענת ברי שלא היתה בוגרת ולמה אוקמי כולו כשמואל ע"ש דף ע"ט ע"ב ודו"ק:

ה

מכחישתו וכו'. זהו דעת הרמ"ה. עיין בב"י שלפי פירוש שלו בדברי הרמ"א קשה להולמו הגמרא שם דאוקמי שם כולו כשמואל ומכחישתו מודה שמואל. גם קשה דה"ל לאוקמי כרב דלדברי הרמ"ה רב מודה באין מכחישתו. אבל לפי מה שפירש הב"ח דברי הרמ"ה מיושב הכל ע"ש ודו"ק. ועיין הרש"ך ח"א דף ע"ט ע"ב. והרח"ש בתשובה סי' מ"א. ומקור ברוך סי' ל"ו:

ו

משניהם. וה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדשה לבדה הוי ס"ק ח"מ וב"ש כתב דאם היא נתקדשה לבדה לא חיישינן כלל ע"ש. ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו בין אם אין מכחישחו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין. דאל"כ לא מקשה הגמ' מידי אלימא בתוך ששה בהא לימא רב וכו' השתא הא דבגרה דילמא איירי במכחישתו אלא ודאי תוך ששה אין חילוק. כתב הח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשעת הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו'. וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד. ואם הביא' סימני בוגרת תוך ו"ח הוי בוגרת. אבל הרמב"ם בפ"ב מה"א לא הזכיר שום סימן בבגרות ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח. ועיין ברמב"ם פ"ג מה"א דין י"ד. ובמגיד משנה שם עכ"ל. הנה מ"ש הח"מ אם נמצאו לה אחר הקדושין סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת. היינו דוקא אם ידוע דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה ע"י אביה ואחר זמן רב נמצא לה סימני בוגרת אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת כ"ה ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרי' מסתמ' היה בה אותם סימנים כשהיתה יב"ש וכשמלא לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אע"ג שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים אבל כשלא היה נראה בה סימני נערות אפילו היתה בעת הקדושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה סימני בוגרת חיישינן שמא השתא בגרה עיין ב"ש. ואני תמה על הרשב"ץ דמסוגיא דפרק יו"ד יוחסין נראה הפך דבריו דגרסינן התם דף ע"ט ע"א אלא לאחר ו' בהא נימא שמואל וכו' הרי מבואר שכל שנבדקה אחר זמן נערותיה אפי' לשמואל ודאי בוגרת וכ"ש לרב והרשב"ץ כתב שצריך שיעידו שראו לה קודם הקדושין ביותר מו"ח סימני נערות הפך מ"ש בגמרא. ועוד שכתב ואע"ג דהשתא חזינן לה בוגרת אמרינן השתא היא דבגרה כדאי' בפרק עשרה יוחסין. ונסתייע מפרק עשרה יוחסין והוא הפך דבריו. עיין הראנ"ח ח"א סי' ח'. וכנה"ג דף ס"ו ע"ב. כתב הב"ש ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלום הו"ח תקרא בוגרת קשה ליישב הסוגיא פלוגתא דרב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ע"ש. יש ליישב דהרמב"ם כ"כ לפי מה דקי"ל כרב. ועוד תוס' שם ע"ב הביא בשם ר"י דרגילות הן לבא בבקר ע"ש בד"ה מי איכא למימר וכו':

ז

מפלוגתא. ואם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפילו אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני ב"ש:

ח

בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה עיין ח"מ:

ט

מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אינו עומד אצלה ב"ש דלא כח"מ ועיין מ"ש הב"ש וכשהוא מקבל קידושין בשביל בתו. אז אם היא קטנה או נערה צריך לומר לו בתך מקודשת לי ולא הרי את. דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה. אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת כמדבר עם המשלח כמו דמהני אם יאמר לקטנה כשהוא מקבל הקדושין בתך מקודשת לי. ובין אם יאמר הרי בתך מקודשת לי. ואם מקדש בשטר והאב מקבל השטר. אז בבוגרת צריך לכתוב דוקא את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט. ואם כותב בתך לא מהני. ובקטנה צריך לכתוב דוקא בתך ולא את. ובכל אלו יש קפידא כמ"ש הר"ן ב"ש ע"ש:

י

בתו. והא דאיתא בסנהדרין והבאתי לעיל סי' א' דקודם פירקן מצוה להשיאן. כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה. ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר וכו' היינו אורחא דמילתא מסתמא בקטנות לא שכיח שתאמר בפלוני אני רוצה. ומ"ש מצוה ובש"ס איתא אסור עיין ח"מ וב"ש:

יא

משניהם. או א' יגרש וא' כונס:

יב

מתרווייהו. דמספקא לן אם ביטל שליח קמא ובתרא עיקר או לא ביטל כ"כ הטור בשם הרמ"ה. וקשה בסי' קמ"א סעי' מ"ד פסק בשליחות הגט אם שווי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ע"ש. ונראה דקדושין לא דמי לגירושין דבשלמא בגירושין הפועל אחד כלומר לקבל הגט מבעלה או ליתן הגט לאשתו ממילא כוונת המשלח הוא שיעשה המעשה ע"י מי שיקדים לעשותו. אבל גבי קידושין שהפועל אינו א' דאפשר שזה יקבל קדושין מראובן וזה משמעון וזה אי אפשר מש"ה אמרינן ביטל הב' את הא'. ולפ"ז אם ראובן עשה שליח לקדש לו אשה ידוע ואח"כ עשה שליח אחר לקדש האשה ההיא ג"כ כל שקדם וקידש הרי היא א"א מאותו שעה ואם קדשה אחר אין קדושין תופסין בה וכן הדין באשה שעשתה ב' שלוחים זא"ז לקבל קדושיה מאיש ידוע ועיין ח"מ וב"ש:

יג

נערה. עיין תוס' קדושין דף מ"ד ע"ב ד"ה קטנה שנתקדשה ובהרא"ש:

יד

או נשאת. כ"כ הרא"ש ע"ש ה"ג. קטנה שקדשה עצמה או השיאה עצמה בחיי אביה אין קדושיה קדושין ואין נשואיה נשואין ע"ש. א"כ ה"נ שקדשה עצמה בלא דעת אביה. או נשאת ג"כ. דהקדושין והנשואין תרווייהו הוי שלא לדעת אביה אפ"ה אינו כלום דלא חיישינן שמא נתרצה האב. אבל באמת צ"ע לדינא. דהא דפסקינן כעולא ולא חיישינן לדרב ושמואל היינו בנתקדשה לחוד אבל בנתקדשה ונשאת מבואר בהדיא בגמרא דף מ"ה ע"ב דפליגי בזה רב הונא ור"י וכו' ואסיק רבא דטעמא דרב הונא הואיל ונעשו בה מעשה יתומה בחיי האב ע"ש ברש"י דכתב דכולי האי לא שתק ובודאי נתרצה. וכ"כ בתשובת הרשב"א סי' אלף רי"ט דלא נדחו הא דרב ושמואל אלא בנתקדשה לבד. אבל בנתקדשה שלא לדעת אביה וניסת שלא לדעת אביה ודאי חיישינן שמא נתרצה האב וצריכה גט ומיאון אפילו לא שדכה האב ע"ש. והב"ח כתב נ"ל להביא ראיה דאפילו השיאה ג"כ אינו כלום דפרכינן אדעולא מדתנן וכולם אם מתו או מיאנו וכו' דקדשה מאן אלימא דקדשה אביה במיאון סגי לה גט מעלי' בעיא. אלא לאו דקדשה איהי אנפשה וקתני בעי מיאון. ולא קא משני דמתני' איירי בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה ודעולא בנתקדשה ולא נשאת אלא ודאי אין חילוק עכ"ל ולא דק לפי מה שפירש תוס' שם ד"ה אלא דקדשה נפשה כו' גט ומיאון בעי וכו' ע"ש א"כ ה"נ אי איירי בנשאת ג"כ שלא לדעת אביה אז צריכה גט ומיאון כסברת הרשב"א וא"כ קשה נמי גט ומיאון בעי כסברת התוס'. ותמה אנכי שהב"ח בעצמו כתב וז"ל דמתני' בדנשאת הלכך חיישינן שמא נתרצה האב ובעי גט ומיאון ע"ש והאיך נעלם מעיניו דברי תוס' אלו. ועוד לדבריו קשה נמי למרדכי דפי' הא דעול' ורב ושמואל איירי דוקא דאיתיה לאב בעיר אבל ליתיה לאב חיישינן שמא יתרצ' האב עיין בב"י א"כ קשה נמי מאי מקשה אדעולא דילמא מתני' איירי בדליתי' לאב. אלא ודאי דאז בעי גט ומיאון א"כ הדרא סברת התוס' לדוכתי' ודו"ק. ואין להביא ראיה מאידך מקשן שהקשה אין מוכרה לקרובים וכו' האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה אלא ודאי אין חילוק. עיין תוס' שם ד"ה אלא לאו דקדשה איהי נפשה אלמנה וכו' שכתב בדשידך הוי כמו שקידשה אביה ע"ש א"כ ה"נ י"ל בנתקדשה ונשאת שלא לדעת אביה דהוי כמו שקידשה אביה ודו"ק ועיין דף מ"ו ע"א ברש"י ד"ה הואיל ונעשה בה מעשה יתומה בחיי אב וכו'. ועיין מהרש"א מ"ש בשם ת"י. ולפי דברי המרדכי הנ"ל קשה מאי מקשה האי אלמנה היכי דמי וכו' דילמא איירי דליתא לאב ועיין כנה"ג דף ס"ז ע"א ועיין ב"ש:

טו

אביה. הקשה הב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהי' חפץ לקדשה לו ומבואר בסמוך סעי' י"ב דחוששין שמא נתרצה ע"ש. וח"מ וב"ש מתרצים:

טז

היא וכו'. ולדעת התוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידש האב בעצמו עיין ב"י וב"ש:

יז

מיחה וכו'. כ"כ המרדכי. ונראה דכל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' ד"ה בין היא וכו' דף מ"ו ע"א דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל. ואפשר ראיה זו יוכל לדחות דנוכל לתרץ קושית התוס' שתירץ כמו שתירץ מהרש"א ע"ש. אבל זה קשה לדבריו דמודה עולא ורבינא בזה דאם שמע האב ושתק וכו' א"כ במאי איירי הפלוגת' רב ושמואל ועולא ורבינא דאמר לא ס"ל להא דרב ושמואל ע"כ בלא שמע האב א"כ לפ"ז לא אזלי שם הגמר' שפיר עיין ודו"ק. ועיין ב"ש. נאמן האב לומר שלא שמע. וכן ע"א נאמן להעיד שלא שמע האב הראנ"ח ח"א סי' א':

יח

נתרצה. עיין ב"ח ח"מ בה"י ב"ש. קדשה עצמה שלא לדעת אביה למי שגילה האב שהיה רוצה לקדשה וכששמע אביה שתק ולא אמר כלום ואחר יום נתרצה אביה. והיא אחר יום מחתה בקדושין אפשר להקל מטעם ס"ס מקור ברוך סימן י"ו:

יט

לה. וה"ה דאין לה כתובה מן הנשואין מיני' ואין חייב בקבורתה ב"ח בשם הריטב"א ועיין בה"י מ"ש על הב"ח:

כ

שנשאת כו'. ומסקנת המרדכי דהוי קדושין מעלייתא מאחר דאב מת ואין חשש שמא ימחה ב"ש:

כא

ואמה. ל"ד אחיה ואמה אלא אפילו אחרים מהר"י ווייל סי' קי"ב. ח"ה סי' א"ח:

כב

אחרים. אפילו אם בא האב כשהיא עדיין בקטנותה א"צ קדושין אחרים ב"ש:

כג

כפנויה וכו'. ותוס' כתבו דאסורה לזה שמא יקדש אביה לאחר וכ"פ הר"ן וריב"ש. מיהו אם ידע אביה דהיא מקודשת לא חיישינן שמא יקדש אותה דלא יכשל אותה והא דכתב בסי' א' קודם י"ג לא ישא דהוי כזנות כתב בט"ז שם איירי דאביה כאן. וכאן דאין אביה כאן תקנו חז"ל נשואין דלא תהוי הפקר ב"ש. כתב מהר"ש מכאן דקטנה שנשאת באונס שלא מדעת אביה דאין הבעילות בעילות זנות כיון דדרך קדושין ונישואין היא אצלו וכ"כ הרדב"ז ח"א סי' נ"ז. אבל מהר"י בי רב כתב דוקא בשנישאת שלא בפני אביה אבל אם נשאת בפני אביה ובעל כרחו הוי בעילת זנות עיין כנה"ג דף ס"ז ע"ב:

כד

ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל ב"ש ע"ש:

כה

מתרווייהו. תמו' למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר ח"מ ב"ש:

כו

גט. ואז מותרת לכל אדם. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו ואפי' אם הא' יתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות אסורה לבעל ולבועל ח"מ ב"ש:

כז

כשכנסה כו'. עיין ברמב"ם פ"ט מה"א. ובהרב המגיד שם וב"ש:

כח

עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אעפ"י שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל רי"ו ח"מ ב"ש:

א

ל' הרמב"ם בפ"ט מה' אישות ממשנה קידושין דמ"א ע"א וכפי' רש"י שם

ב

ממשנה כתובות דמ"ו ע"ב

ג

כן משמע בכמה דוכתי ובירושלמי פ"ז דקידושין אה' אם ילדה אשתך נקבה וכו' משנה שם דס"ב ע"ב

ד

ממשנה יבמות דקי"ב

ה

ממשנה נדה דמ"ד ע"א

ו

ג"ז שם ומבואר בכמה דוכתי ומה' בקידושין דע"ט ע"א

ז

ג"ז שם ממשנה כתובות דמ"ג ע"ב

ח

מהא כ' דרבינא לא ס"ל להא דרב ושמואל וכו' קידושין דע"ו ע"א ועיין לקמן סעיף י"א

ט

כמימרא דרב וכדמוקי לה בגמרא שם דע"ט ע"א

י

הרא"ש שם ממסקנת הגמ' שם וכרב

יא

טור בשם הרמ"ה וכמ"ש טעמו לפי פי' שם

יב

פשט בגמרא שם

יג

משנה שם ד' מ"א ע"א

יד

הרמב"ם בפ"ג מימרא דרבא אמר רב נחמן וכו' שם דף י"ט ע"א וכ"כ הרשב"א בתשובה סימן אלף רי"ט וכ"כ בסה"ד בשם תשו' מהר"מ ושכן עשה בבתו

טו

מימר' דרב יהודה אמר רב ומסייע ליה ממתני' שם דף מ"א ע"א

טז

משנה שם דף מ"ח ע"ב

יז

טור בשם הרמב"ם וכ"כ ר' ירוחם בשמו

יח

כעולא וכרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל שם דף מ"ו ע"א

יט

הרי"ף שם ובש' רבוותא קמאי כגון רב אחא משבת' ובה"ג ורבינו האי בתשובותיו וכ"כ הרמב"ם בפ"ג

כ

טור בשם אביו הרא"ש והרבה מן הגדולים דסברי דלא פליגי הנך אמוראי אלא בחיישינן אם נתרצה האב אבל אי ברי לן דנתרצ' מיד כששמע לכ"ע הוי קדושין ושכן משמע כולה סוגיא שם

כא

שם בש' ברמ"ה

כב

מהא דרב ושמואל קדושין דף נ"ט ע"א

כג

שם וכתב הב"י שה' מדברי הרמ"ה ומלתא דסברא היא ובב"ח כתב שלמדו כך מעובדא דהנהו בי תרי דהוו שתו חמרא תותי ציפי וכו' דף מ"ה ע"א וכדלעיל בסי' ל"ה וציינתיו שם וא"כ ה"ה בקטנה

כד

מימרא דרב הונא שם ע"ב

כה

כמימרא דרב אסי דהא חש לה רב להא דרב אסי וכו' שם

כו

מימר' דרב שמואל בר רב יצחק שם

כז

טור בשם השאלתות

כח

שם בשם התוספת מדברי אביו הרא"ש בפסקיו שם

כט

משנה קידושין דף ס"ד ע"ב וכדמפרש בגמ' שם

ל

טור בשם הרמ"ה וכ' הר"ן שכן משמע מדברי רש"י במה שפירש"י אהא דשויתיה שליח שעשאתו שליח לקדשה לכל הבא

לא

ה"ה שם בפ"ט שכן העלו בב"ד של רבינו הלכה למעשה ושכ"כ הרמב"ן והרשב"א להחמיר וכ"כ הר"ן בפ"ב דקידושין ושכ"כ רב סעדי' גאון בתשובה וש"פ

לב

שם במשנה

לג

שם במשנה וכר' יוסי

לד

ג"ז שם במשנה וכר' יוסי

לה

ברייתא שם דנ"ב ע"א

לו

משנה וגמרא שם דס"ג ע"ב

לז

הרמב"ם שם בפ"ט ומהטעם שכ' ה"ה שם שאפילו אחד נאמן להתירא לעצמו כ"ש האב נאמן ואפילו אחר שבגרה

לח

שם במשנה

לט

כדאמר רב אסי שם דתניא כוותיה ומפר' בגמרא משום דמרתת לשקר שמא האב יכחישו ויאמר לא את' קדשתיה וכת' הר"ן אע"ג שאין בדבר שבערוה פחות משנים התם הוא להוציאה מחזקתה אבל זה מעמידה בחזקתה אלא שאמר שנתקדש' לו

מ

הרמב"ם שם

מא

טור

מב

שם במשנ'

מג

ברייתא שם

מד

הר"ן בשם הרשב"א כדאמרינן בשבויה כתובות דכ"ב ע"א

מה

שם בבריי'

מו

שם ומפר' שם מפני שהי' מחפה עליו ופירש"י מתרצה בו ותכחיש את כל הבא לומר עוד אני הוא

מז

ה"ה שם בפ' ג' בשם הרשב"א וכ"כ הר"ן בשמו מטעם שמן הספק אתה בא לאוסרה ולהוציאה מתחתיו אל תוציאנה

מח

משנה שם דס"ד ע"א

מט

הר"ן שם וכ"כ רי"ו

נ

שם במשנה

נא

הרשב"א בתשו' שאלה מעובדא דההיא איתתא וכו' כתובות דף כ"ב ע"א

א

האב מקדש ע' ספר גט פשוט סימן ק"ך ט' ס"ק ך"ב מדין זכות אב המומר בקדושי בתו הקטנה ואם קיבל קדושיה ביהדות ונתמרמר אם יוכל לקבל גיטה:

ב

ואם היתה בת ג' ויום אחד ואם מסרה בלילה השייך לאותו יום אחד ע' בש"ך חה"מ ריש סימן ל"ה הג"ה י"א וכו' בנפל ע' ב"ש ומה שכתוב ואפשר רש"י ס"ל אי אפשר דא"כ מתי קיבל הקדו' וע' סימן מ' ועיקרן של דברים ע' בחדושי רמב"ן ור"ן וח"ר:

ג

בגרה הבת ואם קיבל האב קדושיה והיתה יותר על י"ב ובתר עשרים נתגלה שהיא איילונית גמורה ה"ז ס' מקוד' כמבואר סי' קנ"ה סעי' י"ב וכן בסריס שקידש:

ד

ע' ב"י תי' סברת הרמ"ה במה שפי' דלית הלכתא כותי' דרב באינה מכחישתו ע"ש שפירש קושית הגמ' כי עביד בהכחישתו עביד שהיה ידוע להם ובזה מסיק דסובר דלא פליגו אלא במכחשתו ובזה איפסק כרבי אבל באינה מכחשתו מודה רב לשמואל ותימא דא"כ מה מתורץ מקודם הברייתות אידי ואידי כשמואל וחדא במכחשתו וחדא בא"מ הא א"כ אדרבה תרווייהו כרב דאלו לשמואל אפי' במכחשתו חיישי' והב"ח תי' ע"פ גירסות תו' דלא נפשט מעובדא דא ע"ש וכ' וכיון דאיפס' כרב ש"מ דפליגי אבל לא ידעינן אי במכחשתו דוקא ובא"מ מודה רב לשמואל או איפכא בא"מ ובמכחשתו מודה שמואל לרב ומס' אזלינן לחומרא וגם זה אינו מספיק דהא מדתי' אידי ואידי כשמואל מוכרח דפלוגתם דוק' באינה מכחשתו וכנ"ל וגם מצד עצמותו מיד דתפסינן דרו"ש פליגי ולא מר אמר וכו' וזה חזינן מהמסקנה והלכתא ממילא ש"מ דבא"מ פליגי כי היכי דלא תיקשי הבריי' שאמרה הרי בוגרת לפנינו עליה דשמואל וש"מ דמודה במכחישתו ומוקים לה בהכי ולרב לא חיישינן עם הבריי' דקתני חוששין פליגו עליי' דרב תנא ופליג וה"ט דגמ' דמוקי' אידי ואידי כשמואל לגירסת הרמ"ה להב"ח ולא מוקי אידי ואידי כרב דהלכתא כותיה וכאן במכחשיתו דא"כ תיקשו עלי' בריי' דהרי היא בוגרת לפנינו וצ"ע:

ה

הג"ה ואין חילק בין נערה לקטנה ר"ן ובהר"ן מבואר דדוקא קדו' כסף מסכים שיש ללמוד מן מימר' דר"י בר יודא אבל קדו' שטר כי אבל בשטר לא למדנו ומדמה כסף דקטנה לנתינות כלב המוטל עליה דזה אף לשטתו שהניח בס' אם שייך דין ערבות אם אמרו תן לכלב דעלמא ואתקדש בסוגיא דתנם ע"ג סלע מכל מקום בכלב דידה פשיטא לי' דמקוד' בלא ערבו' וה"ה בקדו' כסף דקטנה אף דא"א ללמדו מערבות כדמפ' מ"מ חשוב לו הנאה מה שהקנה מקבלת ואף זוכה הוא מה שמגיע לידה וזה נמי פשיטא ליה שהקטנה זוכה ע"י דעת אחרת מקנה והריטב"א אף שבזה סובר כהרמב"ן דאף בכלב דעלמא או אפי' בזרוק לים שייך ערבו' ודין דצאי מתפרש לו יותר בקל אף בקטנה מ"מ פליג ופי' נמי מימרא דרבא אמר ר"נ כתב לו על הנייר בין ע"י עצמה דוקא בנערה ולא בקטנה ומשום דבשטר א"א ומסיי' א"ו דהא דאמרינן והיא שלא בגרה היינו דהוי' נערה ואתא לאשמעינן כר"י דאמר נערה אביה ולא היא הא קטנה אינה מקבלת שטר קדו' כלל וכן עיקר עכ"ל ובזה מה שתמה הב"ש סס"ק ח' על הרא"מ וחשב לדוחק למוקי' מימרא זו בנערה חזינן שהריטב"א והר"ן כותי' ס"ל ואולם הראב"ד הביאו הרא"ש גבי מימר' זו והרמב"ן הביאו הר"ן הן הן שהסכימו דאין חילוק וכתבו בחדא לישנא דלאו מותרת שליחות הוא דקטן וקטנה לאו בני' שליחות אלא דהוי לי' כמו שאמר תן לכלב שלי או תן ע"ג סלע שלי ותתקדש בתי לך וכיון שאמר לבתו קבלי קדושיך הוי לי' כמי שאמר מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי והתקדש בו זה ל' הראב"ד ול' הרמב"ן הכי דנהי דל"ד שליחות הוי לי' כאלו אמר האב כל המקדש בתי מקודשת לו כאלו נתן לי ממון שהכי אמרו שיקבלם לי מקודשת וכן נמי תנהו לכלב שלי מקודשת ומי יתן וזכיתי להבין הראי' מכלב שלי שאין לו שייכו' אלא בכסף או בתורת ערבו' ואו בכלב שלה ומצד ההנאת שנהנה המוטל עליה ולא גרע מרקוד לפני אבל בק"ש מה"ת ומה ענין לו וכן ראיו' הרמב"ן ממה שאמרו שיקבלם לי מקוד' והיינו ממה דאיתא תנם לאבא לאביך שיקבלם לי ושם ודאי אף בק"ש והיינו בתורת שליחו' ומה ענין לקטנה ואמת שכל זה נכלל בהשגת הרא"ש אבל הב"ש מביא הראב"ד ורמב"ן ומסיי' לכן אפילו בשטר מהני נראה שהבין דבריהם ותמהני שלא ביארם בלי ספק שכרו הי' הרבה מאוד והנה הרא"ש ביאר דעתו שמתורת שליחו' נגעו בה ומהני כיון של זכותה קאי ובסוגי' דאמר רבא אר"נ כותב אדם מבאר טעמו דמיעוטא דקטן לא מצינן אלא בגט ותרומ' דהוא לזכו' לאחר וכו' ע"ש וק' ממ"נ אם זה סברה מוכרחת וידועה מה הוצרך ר"י בר יהוד' ללמד מיעוד ואם אינה מוכרחה איך נלמדה מיעוד משם אין ללמוד אלא במקום הנאת האב ע"י הנאת הבת כמו ביעוד דנהנה הבת והאב הוי כאומר רקוד לפני וזה ממש קושי' הר"ן וצ"ל באמת זו סברה חיצונה דשליחו' מצי עבדה לזכותה ומדריב"י אך למדינן דצאי חשיב כמינה שליח להדי' אבל לשונו שכ' אצל מימר' דצאי לא משמע הכי דז"ל אלא קמ"ל ר"נ דאותו כח וזכו' שזיכתה לו תורה בקדושי בתו יכול הוא ליתנו להתקדש את עצמה מדעתה כנראה דר"ל דאף שסברה חיצונה היא לטובתה נעשה שליח מ"מ הוצרך ללמוד מדר"י ב"י דכחו יוכל ליתן ולפ"ר זה צ"ע דאם נעשית שליח במקומו הא אפילו לא יוכל ליתן כחו מ"מ מתקדשה מכחו' שהיא במקומו וקבלתה היינו קבלתו ואולי סובר דבאומר צאי יש לה עדיפו' משליח לענין ששוב אינו יכול לחזור ולבטל (וע' בח"מ סי' קך"ב בדין ביטול שליחו' מורשה כיון דמיעוד נלמד ושם אחר שמכרה א"א לו לבטל שלא יקדשנה האדון מדעתה זולת אם יקדשה לאחר לר"י ב"י דף י"ט בקדושין דומי' דהכי באומ' צאי אינו יכול לבטל וזה חשוב נתינו' כחו שהוצרך ללמדו מיעוד אבל במה שלית לה יד להתקדש זה סברה חיצונה שבתורת שליחות יש לה זכות יתר על קטנה יתומה. ובזה אין חלוק בין ק"כ לק"ש. וא"כ דתרוייהו צריכין החמיר התה"ד שלא יועיל גלוי דעת דבנתינות כח צריך דברים ברורים (אך לגבי נקופי לומר שלחדוש זה כיון הרא"ש ז"ל ולא יפרשנו וגם אינו במשמעות מימרא דרבא וצ"ע) והב"ש ס"ק ז' כ' מיהו לטעם שכ' דנעשית שלוחו צ"ל בפני עדים משמע דאלו מטעם נתינות כח א"צ עדים ולע"ד ל"מ להנ"ל דהוצרך לתרוייהו דאין נפקותא זו אלא אפי' להפשוט דתרי מילי נינהו וממש סותרים זא"ז מ"מ אף לטעם נתינות כח צ"ע ויהי' איך שיהיה הבט וראה כמה מהדוחק אף בדברי הרא"ש לכן לע"ד אף דמהרמ' משמע נמי דאין חלוק מ"מ ע"י שטר אינו קידושי ס' ע"פ הר"ן וריטב"א אבל בק"כ לע"ד ליכא מאן דפליג אהר"מ הא בעצמו עשה מעשה בבתו והרי"ף אף אי לא גרס מימרא זו כדמשמע מהר"ן דף רי"א ע"ב שכ' גרסינן בגמ' מ"מ מוכח דף רך"ה מדכ' ואנן מסתברא לן דל"ש הא דאביי כו' אלא הכי קאמרו לא חיישינן שמא לדעת אביה נתקדשה ש"מ מיהו דלדעת אביה שפיר מתקדשת ושם איירי בקטנה ולכן הם קדושין בלא ספק:

ו

ואפי' נתרצה אחר הקדו' זה ל' הרמ' ורוב המפרשים מסכימים דה"נ דע' הרי"ף וכ' בס' ע"פ אינו מובן לי אי מחלקינן בין רצוי דמעיקרא לבין רצוי דבסוף א"כ מנ"ל דהא דקאמרינן מר לא ס"ל להא דרו"ש היינו משום דסובר דאפילו נתרצה האב לבסוף לא מהני דלמא בחיישינן הוא דפליג כו' דהשתא אין לומר דס"ל לרי"ף דאי בנתרצה האב חוששין לקדו' הי' לן לחוש שמא נתרצה דהא בנתרצה מעיקרא דהו' קדו' ואפ"ה ס"ל דלא חיישינן לה וכ' דלהרמ' ל"ק כ"א להרי"ף דמוכח שסובר אליבא דרו"ש אף רצוי לבסוף מהני וע"ש. ונראה ליישב דסובר דנהי דמוכח מקושיא ודלמ' וכו' ומדתי' דרו"ש ורבינא פליגי בהחשש דשמא נתרצה מעיקרא מ"מ מוכח דרבינא בהגוף דין של רצוי לבסוף נמי פליג דהא רבינא מדאמר סתמא דלא ס"ל דרו"ש משמע דסובר כעולא דאפי' מיאון א"צ וסובר דנהי די"ל דעולא ורבינא סוברים דל"א שמא נתרצה כבר היינו משום דבחזקת פנויה היא מ"מ יש לחוש לשמא יתרצה דהוי כמו שמא יקדש דבע"מ אלו הי' מכח זה איסור למפרע דהיינו חוששין כדאי' בתו' בפלוגתא דקטנה שהלך אביה למדה"י וה"ה אם יתרצה ותהא מקוד' למפרע א"ו דסברי דרצוי אחר הקדו' נמי לא מהני וכ"ת דאף דיש לחוש שמא יתרצה מ"מ הותרת לינשא דנשאת אין מיאון גדול מזה והא רב עצמו סובר דהיא יכולה לעכב לנ"מ דשוב רצוי האב לא מהני זה אינו דתינח נשאת אבל כל זמן שלא נשאת הא מועיל רצוי האב דמקודשת למפרע ומעולא משמע דאפילו מיאון א"צ והמקד' מותר בקרובותיה מיד בלא מיאון דידה אלא ש"מ שטו' הרי"ף וגם זה מוכח דרב פליג וסובר דאף רצוי בסוף מהני מדקאמר בין היא יכולה לעכב וכדפי' הר"ן דזה ל"ש אלא אם רצוי בסוף מהני ובזה מיושב כל מה שמדקדק הע"פ ע"ש גם יש ליישב בזה ל' רש"י ז"ל שפי' בלישנא קמא דמתמי' על עולא אפי' בשדוך אמר עולא אפי' מיאון א"צ ומתמיה כמדומה לי הפ"י ז"ל מה התימ' על מיאון לחוד הא המיאון אינו אלא מלתא דגט ואם גט א"צ אף מיאון ל"צ ולהנ"ל ניחא דלל' א' אף עולא מודה דרצוי לבסוף מהני ומתמי' שפיר אף בשדיך לא חיישת שמא יתרצה ותיבעי מיאון עכ"פ שאף אם יתרצה תהא עכובה קודם ולא יועיל רצוי האב והנה להרא"ש דהיינו הי"א שבש"ע דרצוי בסוף מהני ומ"מ משמע דכ"ז שלא שמענו דנתרצה אפי' מיאון א"צ והקדו' בטלין ומותר בקרובות ע"כ דסוברים דלרבינא וא"ד דעולא אף לשמא יתרצה ל"ח ומשום דהחכמים ירדו לסוף דעתו דאפי' בשדיך לעולם לא יתרצה וכעין זה מוזכר בח"ר כ' ודאי מקפיד קפיד וחזקה שלא יתרצה לעולם. אך הוא דוחק וא"כ יש ליישב נמי שיטת רש"י דפי' לישנא דא"ד דעולא אפי' בדשדיך ומטעם הרי"ף דשמא נתרצה מעיקרא ל"ח אלא א"כ שמע כדפי' בדברי רבינא לא סביר ולשמא יתרצה לבסוף ליכא למיחש דלא מהני ולא ניחא ליה לפרש לישנא דא"ד דוקא בלא שדיך משום דא"כ מה מקשה טפי לעולא מלרו"ש דדלמא בלא שדיך ה"ט דאפילו מיאון א"צ משום דליכא למיחש לשמא יתרצה דירדו לסוף דעתו שלא יתרצה משא"כ בשדיך סובר דאף דלשמא נתרצה ליכא למיחש להצריכה גט ומשום דבחזק' פנויה קיימא מ"מ יש לחוש שמא יתרצה ומצריך מיאון ודוק בתו' ד"ה אלא ובהמרש"א ז"ל ודברים קצרים ואבארם כדלע"ד דר"ל דודאי לשמואל י"ל דבדלא שדיך אף דלית חשש שמא נתרצה מ"מ י"ל דמיאון צריך אף דא"צ גט וליכא למגזר שמא יאמרו מ"מ חכמים תיקנו מיאון כמו שתיקנו לנשואי יתומה משא"כ לעולא שפיר מקשה דאמר אף לפי' ר"י דבלא שדיך אפי' מיאון א"צ ש"מ דסובר דלא תיקנו מיאון אלא ביתומה וא"כ ל"ל אליבי' דבשדיך ס"ל מיאון לחודי' דממ"נ אי חייש בשדיך לנתרצה גט נמי תיבעי ואי ל"ח מיאון נמי לא ומה שהתוס' כתבו ול"פ היינו דכן י"ל אבל להקשו' נמי א"א די"ל פליגו בלא שדיך דלשמואל מיאון בעי וק"ל ובהנ"ל אין מקום לע"ד לדברי התו' ומוכרח רש"י ז"ל לבא לפירושו וע"ד הרי"ף ז"ל ודוק ומיושב נמי בזה מה שלפ"ר יש לתמו' על שיטת הגאונים סעיף י"ד דמיאון לא נתקן בחיי אב כלל דא"כ רו"ש דאמרו צריכה מיאון שמא יאמרו ק' בשלמא אם שייך מיאון אפילו בלא רצוי אב כמו לדידן שפסקינן כעולא היכי שהשיאוה אמה ואחיה שפיר מדיראו שמצריכים מיאון ועבדינן בה מעשי קטנה המתקדש' בלא אב יכריחו עצמם שלא בודאי נתרצה אב משא"כ אם ל"ש מיאון גבה מה מקום למיאון זה אבל להנ"ל י"ל שע"י מיאון זה יכריחו דעדיין י"ל דלא נתרצה והמיאון אינו אלא לעיכב דידה מהחשש דשמא יתרצה משא"כ לדידן שפסקינן כרבינא דרצוי לבסוף ל"מ אי דנמי ליכא למיחש לי' שפיר פסקו דל"ש מיאון ולפ"ר להנ"ל יש להקשו' על הרשב"א ז"ל בתשו' והיא בב"ש סי' מ' ס"ק ח"י וגם במ"ל פ"ו מה"ג הל' ג' בקידש ע"ה לא מהני הגרושין תוך הזמן אף די"ל ממ"נ ע"ש דא"כ מה מקש' אי גט למה מיאון דהא לרב כע"מ דברצוי דבסוף חלים קדו' למפרע ומתלי תלוי על רצון האב א"כ הגט לחודי' אינו מועיל מהחשש שמא עדיין לא נתרצה ושמא יתרצה שאז הגט אינו מתיר והמיאון מתיר מטעם דהוי עיכוב דידה קודם רצוי אב דמהני אף לרב כדאמר בין הוא בין אביה יכולין לעכב וא"ל דמ"מ ק' מה טיבו דמיאון תלך ותנשא ממ"נ אם נתרצה הותרה בגט ואם לא נתרצה מה בכך דיתרצה הא כיון שנשאת אין לך עיכוב דידה גדול מזה וכ"ת דהמיאון יפעל היתר המקד' לקרוביה מיד זה אינו דהא כבר אסור בקרוביה מהצרכת הגט דשמא נתרצה דליתא דודאי צ"ג ומיאון בשעה חדא דהיינו בשע' שמקבלת הגט תאמר נמי אי אפשי בפלוני בעלי דאל"ה אלא שתנשא אחר הגט לחודי' ע"י ממ"נ כנ"ל איכא למי חש דלמא בשע' הגט עדיין לא שמע או לא נתרצה ובין הגט לנשואין התרצה נמצא הגט לא הועיל דבזמנו עדיין לא נגמרו הקדו' ונשואיה דהיינו עיכובה בתר רצוי האב נמי לא מהני אלא ש"מ כהרמ' דיוכל לגרש קודם חלות הקדו' ע"י ממ"נ ע"ש וע' נמי סי' קמ"ה מבואר בשם הרא"ש דבגירש מהיום אם מתי יש לחוש שמא בעל לשם קדו' וכן מבואר שם בהסוגי' בפירש"י וכבר מבואר סי' מ' דהאומר ה"א מקוד' לכשאגרש לא אמ' כלום ולע"ד דין קדו' וגרושין שוים וע' מ"ל הנ"ל ואולם ע' סי' מ' הנ"ל במה שכתבתי ודוק תו לסעיף זה דין זה נאמר ע"פ מסקנת הרי"ף החולק על הגאוני' הפוסקים כרו"ש ואף שסייעתא דידי ללא צורך אמינא ראי' לע"ד ואפשר נמי דהוי סיועה אפי' לפסק הרי"ף כאשר סיפק הר"ן בדעתי דאפי' רצוי בפי' אף בשעת קדו' אינו מועיל מדאי' קדושין ס"ד ע"ב פשיטא בוגרת מה עבידתי' ופירש"י מה עבידה דאב בבתו בוגרו' וק' הא רבינא אמר אפילו למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ופירש"י משום דאב בקדושי בתו בכ"ד ניח' לה א"כ פשיטא דלרו"ש אב שקדש בתו שלא מדעתה דודאי חיישו לשמא נתרצ' הבת דהא בכ"ד ניחא לה וכן איתא ס"ס ל"ה וא"כ הא טובא קמ"ל דאין הבוגרו' בכלל ובודאי לא קבל עבורה משא"כ אלו היתה בכלל הספק היתה צ"ג מחשש דשמא נתרצה וכ"ת דליהוי ס"ס תינח היכי דלא נתרצה בפי' אבל בנתרצ' בפי' הא ודאי אסור' לר"ש דודאי ס"ל דרצוי אחר מעשה נמי מהני כדהוכחתי לעיל אלא ש"מ דלית הלכתא כרו"ש והקושי' קאי אליבא דהלכתא ולהי"א דרצוי אחר מעשה בפי' מהני עדיין ק' ואפילו לשטת הרמ' דבשע' מעשה ודאי מהני רצוי ק"ק דילמא הנ"מ בנתרצה בשע' מעשה וצ"ע על דין דס"ס ל"ה ואולי דמ"מ מקשה פשיטא לאו דעתי' עלי' דבוגרת כיון דלאו בדידי' לחוד תלה וי"א שאם כ' הב"ש ואפש' הטע' וכו' וצ"ע דממ"נ היה השמיעה נמי בעדים תהא מקוד' משע' קדו' שהי' ודאי בעדי' ואם לאו מה בכך שהרצוי בעדים דתהא מקוד' משעת שמיעה ובס' ע"פ הקשה באמת הכי איך אפשר דתהא מקוד' למפרע משעת קדו' נהי דהי' הרצוי לפני עדים מ"מ הכא לא אמר כלום לא קוד' הקדו' ולא אחר זמן כששמע ואיך יהיו הקדו' חלים למפרע כאלו אמר לה צאי הא אם אמר צאי נמי צריך עדים ולדידי זה ל"ק דאם אמר צאי צריך עדים לכתחלה לקדו' גמורים ואם לא אמר בפני עדים ואח"כ יש עדים על הרצוי אז ע"י הרצוי הוה למפרע כאלו אמר לה בפני עדים צאי בשעת קדו' ואם לא אמר בפני עדים צאי ואף על הרצוי שבסוף ליכא עדים אלא שאומרת שאמר לה האב צאי והאב אינו לפנינו ונתקדשה שלא בפניו אינה מקוד' כלל אבל לע"ד טעם הרמ"ה דסובר דע"י הרצוי אמרינן הוכיח סופו על תחילתו דהיינו השתיקה בשעת שמיעה שהיה ברצוי ורצוי דידי' חשבינן לאמירה צאי משעה זו ומאז חלין הקדו' ולא למפרע משע' קדו' דהא א"א שנתרצה אז מדלא ידע ולפ"ז באמת ע"כ מיירי שהשמיע' היה ג"כ בעדים שהרי בשעה זו חלים הקדו' ומה שהב"י העתיק דברי הרמ"ה ולא סברת הרא"ש ור"ן ובאמת זה ק' נמי על הטור אבל אפשר דמסתביר ליה טעמו כי על סברת הר"ן מטעם זכות הוא לו וכן להרא"ש דחשוב למפרע כאלו אמר צאי ע"כ נמי לבא לטע' זכות שלהכי דנינן כאלו אמר צאי ק"ק שהר"ן מבאר הזכות משום המצוה שעליו להשיאה ובסי' א' מבואר דבקטנותה אפי' איסור יש להשיאה ואף דאפשר שבקדו' בלא נשואין ומדעת ליכא איסור מ"מ מה מצוה מוטלת עליו ולהרמ"ה ניחא וק"ל:

ז

אבל אם מיחתה ע' ב"ש כתב תחילה דע' תו' דאפילו אחר רצוי אב מהני עכובה ואח"כ מביא תי' הב"י לשטת הרמ' דרצוי אחר מעשה לא מהני אלא בשעת קדו' ומ"מ יכולה לעכב וס"ל כדעת תו' כנראה משום דעת תו' ממש להרמ' בזה שאפי' ידענו שנתרצה בשע' קדו' יכולה לעכב והב"י כ' וקרוב לפי' זה כתבו תו' כנראה מדעתו דלתו' דוק' כשנתרצה אחר קדו' מהני מחאתה אפילו אחר רצוי אבל נתרצה בש"ק אז לא מהני מחאתה ולע"ד לא די שא"א לפרש לשון תוספ' ע"ד הרמ' מדכתבו אבל בנתקדשה שלא לדע' ואח"כ נתרצה וכו' ע"ש משמע דברצוי בש"ק לא עלה בדעתם שתהני מחאתה ומשום דאז אין צריכים לדון על קדו' אלו מדין זכין אלא שתיקה זו דנינן כאלו אמר צאי דמקודש' גמורה היא אלא שיותר תמוה לי איך אפשר דרב עצמו סובר דאפילו נתקדשה בפניו ושותק שיכולה לעכב וכפי' הב"י להרמ' א"כ איך אמר קטנה שנתקדשה צ"ג וצ"מ הא ודאי ק' אם מיאון למה גט דהא אפילו נתרצה מיד כששמע מהני המיאון דבתר הכי מק"ו דמהני אליבי' אפילו נתקדשה בפניו ונתרצה דבשלמא לרש"י ותוספת דביאר לשון רש"י הכי יכולה לעכב הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה הא וכו' ואין הכונה שידענו ששמע או שהיה בפניו ולא נתרצה בפי' דהיינו שמיחה דא"כ היא למה לי וגם לא אפשר לפרש הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה ר"ל אלא שראה ושתק דהא כגון זה חייש רב לשמא נתרצה ומכיון שנתרצה הא לא מהני מחאתה לשיטתי' וע"כ דהכי פירושו הואיל ובשעת קבלה לא נתרצה ר"ל דאיירי בנתקדשה והאב היה בעיר אחרת באופן דבשעת קבלה ודאי לא נתרצה דהא לא ידע והיא מעכבת נמי בטרם דיש לחוש ששמע מהני מחאתה שאפילו ישמע ויתרצה לא ליהוו קדו' והתו' ק' להו בתחילה על עיכב האב דמהני ואמאי נוחש הא ודאי א"א שמיד ברגע ששמע מיחה וליחוש שמא נתרצה ואח"כ נתחרט ומשני דאף רב לא חייש אלא כ"ז ששותק וה"ה כ"ז שלא בא דחיישינן שמא שמע ונתרצה אבל בשבא ומיחה לא חיישינן שמא נתרצה ומשום דהוכיח סופו ע"ת או כדהביא הרשב"א בשמם דבידעינן ששתק פעם אחר השמיע' חיישינן שמא נתרצה אבל מה שיכול לעכב בדידעינן שצווח מיד בשעת השמיע' ושו' ק' להו דמה יועיל עוכב הבת אחרי רצוי האב ומעיקרא לא ניחא להו בפירש"י דלא מסתבר להו דאיירי בשמחתה טרם דלית למיחש ששמע ודחקו דמחאתה מועיל אפילו אחר רצוי האב אם לא היה בש"ק ומה דמצריך רב גט ומיאון ולא סגי במיאון לחוד היינו בנתקדשה בפניו ושתק (וזה דלא כדעת הריב"ש שהבי' הב"ש ס"ק י"ז אלא ע"ד המהרי"ק וצ"ע) דאז איכא למיחש לרצוי בשע' מעש' דתו לא מהני מיאונה משא"כ הכא איירי בנתקדשה שלא בפניו דליכא למיחש אלא לנתרצה אח"כ לזה מודה רב דמיאונה דהיינו עכובה דמהני ולבסוף חזרו בהם וכתבו דלפרש"י לק"מ משום דלפירש"י לעיל איירי בין בפניו ובין שלא בפניו ואפ"ה מיאון לחוד לא מהני משום שמא נתרצה כבר והכא איירי בנתקדשה שלא בפניו ומעכבת טרם שאפשר ששמע שאז מועיל שלא יהנה רצוי האב כשישמע ובל"ז להרשב"א בדעת התו' ע"כ איירי הכא שלא בפניו דאי בפניו מה חידש שהאב יכול לעכוב בשעת מעשה ואי לאחר שראה ושתק הא לדידי' אליבא דתו' אינו יכול לעכב אלא בצווח מעיקר' ע"ש ואולם לפי' הב"י בהרמ' דאפילו בנתרצה בשע' מעשה מהני מיאונה ודאי ק' אם מיאון למה גט וא"ל דהכי פירושו דרב דחיישינן שמא נתרצה ר"ל שמא אמר לה צאי והיינו דוקא בנתקדשה שלא בפניו דחייש להכי דזה דרך העולם כשהולך מביתו נותן רשות להתקדש ולכן אפילו מיאון דהיינו עיכוב דידה לא מהני והכא איירי בפניו ושתק דליכא למיחש לצאי דמה"ת הא בידו לקדשה אך לרצוי יש חשש ולזה מהני עיכובה ומה שפי' שאפילו שלא בפניו היא יכולה לעכב היינו משו' דאינו פו' כרב אלא כרבינא דז"א חדא דאין במשמע שמא נתרצה אמירות צאי ותו דא"כ קשה מדאמר רבינא על העובדא דאב שקידש אשה לבנו אפי' למ"ד חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה הבן ל"א ולהנ"ל ע"כ הפי' אפילו למ"ד היינו רו"ש דאמרו חיישינן שמא נתרצה האב ואמר צאי דהיינו דשויה שלוחו מ"מ בבן ל"ח להכי א"כ מה מקשה תו ודילמא שליח שוי' וצ"ע כי לע"ד אין הבדל בין מיאון דהיינו אי אפשי בפלוני בעלי לבין עיכובה תו לריש סעי' זה או נשאת וכו' ע' ב"ש ובאמת גם בהטור וגם בה"ג שמביאו הרא"ש כ' או נשאת ותו מתמיה על הב"י שכ' שהי' לרא"ש גירסא אחרת מנ"ל וכנראה מהב"י שכ' שהי' להרא"ש אך הגירסה דפלוגתא דנתקדשא לדע' ונשאת שלא לדע' ואביה כאן ולא הפלוגתא של נתקדשה ונשאת שלא לדעת היינו משום דק' לו לגירסתינו איך מסיים ולכך לא הביא הרי"ף הנהו ב' פלוגתא דר"ה ור"י וביאר היש"ש דהוא מכיון שכ' דאפי' מ"ד אוכלת מודה דאינו יורשה א"כ באכילת תרומה אין נ"מ לדידן ומה שהביא פלוגתא דרב ור"א ביאר טעמו וע"ש וזה אין הדע' סובל דהא הרא"ש ביאר טעם דמ"ד אוכלת אף שמודה דאינו יורשה היינו משום דעכ"פ מדאורייתא אוכלת והא תינח בפלוגתא דנתקדשה לדעת ונשאת שלא לדע' ואביה כאן י"ל על תכונה זו משא"כ בפלוגת' דנתקדשה ונשאת שלא לדעת ומ"מ אומר אוכלת ע"כ מוכח דמדאוריי' אוכלת והוי קדושי ונשואי ודאים כמבואר בריב"ש א"כ פשיט' דנמי יורשה ונ"מ טובא משא"כ בהעתקת הב"י גירסת הרא"ש אינו מסיים אלא ולכך לא כ' הרי"ף ההיא פלוגתא דר"ה ור"י והוכיח מזה דלא הוה לי' כלל הפלוגתא דשניהם שלא לדע' דאל"כ ק' לו מה יענה על שלא הביא הפלוגתא אחרונה ואפשר דבפי' הי' להב"י גירס' זו שהעתיק בשם הרא"ש ומה"ט לא הביא פלוגת' זו ואולם לגירסתינו דברי הרא"ש צ"ע והנלע"ד דאין כונתו על פלוגתא האחרונה שלא הביאה הרי"ף הוא מטעם היש"ש אלא דלאו בחדא מחתא מחתינהו ואך על פלוגתא של נתקדשה לדע' ונשאת כו' נתן הטעם כביש"ש משא"כ בהפלוגתא האחרונה טעמו משום דכבר הביא בשם הרי"ף דאפי' נתרצ' בפי' לא מהני לנתקדשה שלא לדעת וסובר הפי' אפילו ידוע שנתרצה בש"ק אם לא היה גלוי דעת קודם ולכן סובר הרי"ף דפלוגתא האחרונה לא אזלה אלא לרו"ש אבל לפסק דיד' לא אזלה כלל דמה בכך שנשאת ונעשה לה מעשי יתומ' ומוכח דשתיקתו רצוי הא אפי' ידעינן דנתרצה בש"ק הם בטלים ולכן כ' ולכך לא הביא הנהו ב' פלוגתת ר"ל הפלוגתא א' דטעמא דמ"ד אוכלת מהשת' אתנוחי איתנחא לי' ודאי אף להרי"ף אזלה כיון דנתקדשה לדעת והוי גלוי דעת דניח' לי' קודם הנשואין מ"מ לא הביאה מטעם היש"ש והפלוגתא ב' מדאזיל לשיטתי' ואפי' לגירסת הב"י דלא מסים הנהו ב' פלוגתא נמי ניחא וא"צ דלא היה להרא"ש פלוגתא זו ויותר ניחא דעל פלוגתא זו לא הוצרך לטעם משא"כ על הפלוגתא שהביא ביאר הטעם ומזה משמע דאף דהרא"ש התמיה על פסק הרי"ף מ"מ מודה לדינא דאל"כ הי' להרא"ש עכ"פ להביא הפלוגתא ב' וזה נמי דע' ה"ג שברא"ש שכ' נמי או נשאת דהיינו ר"ל נתקדשה ונשאת שוב ראיתי שכבר מבוארים הדברים בהר"ן דהיינו טעמא דהרי"ף משא"כ הרמ' יען דמחלק בין רצוי בש"ק דמהני מביא נמי פלוגתא זו בה"ת וא"כ על הטור וה"ג לק"מ וכן מבואר ברמזי הטור דפ' ממש כהרי"ף אלא דעל הש"ע יפה תמה כיון דפו' כהרמ' דוקא רצוי א"ק לא מהני וגם מביא הי"א דאפי' אחר הקדו' מהני רצוי בפי' אלא דלא חיישינן שמא נתרצה הי' לו להביא בתרוויי' שלא לדע' דחיישינן וכהרשב"א בתשו' שמביא הב"ש בשמו לשטה זו דהיינו דע' רש"י כ' דבכגון זה כע"מ לדרו"ש דחוששין עכ"פ שמא נתרצה וכן ק' נמי על הטור להעתקתו שיטת הרמ"ה וצ"ע שוב עיינתי בה"ת וראיתי הכ"מ שם לא כתב כהכא שפי' להרמ' גרסת הרא"ש אלא כתב שפו' כר' ירמי' דלא אמרינן מדשתק כולי האי וכו' אלא מירתח רתח וא"כ י"ל דלא ס"ל כתשו' הרשב"א דבתרווייהו שלא לדע' ודאי חיישינן אלא דאף בזה לא חיישינן שמא נתרצה וכן משמעות הטור שאינו מבי' זה הדין אליבא דהרמ"ה וכן מוכח מהרמ' שהרי פסק דוקא רצוי דא"ק הוא דלא מהני אבל בש"ק מהני אלא דלא חיישינן שמא נתרצה ולמה לא ביאר ההוא חלוקה דבתרווייהו שלא לדע' ודאי חיישינן אלא ש"מ דסובר כיון שהלכה כר"י שוב לא מחלקינן ואפילו בתרוויי' שלא לדע' ל"ח ובזה מסולק תמיהות הב"ש מן המחבר וז"ל ואולם בעניותינו צריכי' אנו לחוש לתשובת הרשב"א:

ח

קטנ' ע' ח"מ ובס"ק י"ז כ' על הגהות הב"ח וא"צ וכו' דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקדו' לידו ולמה שהוציא הכא מסוגית הגמרא ק' מה אירי' שטרח ת"ל דאף דגלה דעתו מ"מ אינו חפץ אלא שיקבל הוא הכסף קדו' ובס"ק כ"ב כ' עיי' סי' ל"ה סעיף ד' ה' וכלומר וכו' כנראה רוצה לתי' מה דשם הם קדושין ודאי' והכא אך חיישינן וכ' דהכא שהועתק מעובדא דגמר' איירי שחזר האב מגלוי דעתו ע"י אשתו להכי אך חיישינן וזה רחוק מכונת הש"ע וביותר ק' מסי' ל"ה על דין דסעיף י"א שהרי בסימ' ל"ה לא נזכר שגלה דעתו לקדשה אלא שאמר לאדם לשדכה לו ומ"מ מקוד' מטעם זכו' ומכ"ש בסעיף י"א שגלה האב דעתו ושדכה הוא לפיכך היה נראה שהגהות הב"ת צודקת ודלא איירי בסעיף י"א אלא בהמקדש שדכה באביה אבל אלו האב שלח לשדך זה לבתו גלה דעתו שזכי' גמורה לו ומקודשת כאלו אמר לה צאי ובזה מתורץ נמי הכא דלא שלח ולא שדך עם המקדש אלא שגלה דעתו בינו לבין עצמו שחפץ לקדשה לו דומיא דעובדא דגמרא שהי' נושא ונותן עם אשתו אבל אם לא שלח שדכן ולכן אינו אלא קדושי ספק אלא בב"ש ס"ק ט"ז כ' דאשתמיט מהב"ח מה שכ' הריב"ש סימן קצ"ג והמע' שם יראה שהעובד' הי' ממש כהבנת הב"ח ששדכו בהאב ע"ז כ' וכן א"ל כי מה שהודה לאותו שדכן קודם הקדו' שילך לנשואין אם יעשו לו ויתנו לו כמו שנתרצה דהא אפי' בשדכה קי"ל כעולא וההיא הודאה לא עדיפא משדכה שהרי לא הודה בקדו' ונשואין שיעשו בלתו אלא דניחא לו בחתון ולעולם שיהא שם ויקדש את בתו אם יתנו לו המעות ההם וילך שם עכ"ל:

ט

לפ"ז אפשר אין סתירה להגהות הב"ח אם רצונינו לקיים בדיוק לשון הש"ע סימן ל"ה סעיף ד' שהועתק מן הרא"ש ולא נזכר שגלה דעתו לקדשה אלא לשדכו עם דין דסעיף י"א וצ"ע ובב"ש האריך ובעניותי דבריו אינם מובנים לי ובפרט מה שכ' אבל א"ל אף החולקים שם א"י מאן נינהו גם מה שכ' דהא איתא בר"ן דאין ס"ק א' הא דברי הר"ן אמורים על דין דסעיף י"א ע"ש גם מה שכ' וליש חולקים שהביא בהג"ה ס"ז דהיינו דעת הרא"מ וכבר רומז לזה בס"ק י"ז א"י למה כפל ושלש וכבר מבואר בב"י שמזה הביאו ראיה לסתור מדעכ"פ רו"ש אמרו חיישינן שמא נתרצה ומכ"ש דצאי מהני וכבר כתבתי שכל הסוגיא וגם הרי"ף ל"ש אליביה אלא שמבאר הסוגיא בנערה דוק' ואז שייך נמי דין דגלוי דעת ודו"ק:

י

והשיאוה אחיה אף שפסקינן סעיף י"א כעולא דאפילו מיאון אינה צריכה והיינו כדביארו הפוסקים בין הוא בעיר ונתקדשה בלא ידיעתו ובין הוא בעיר אחרת מ"מ דוקא בשלא הלך למדה"י אבל בהלך למדה"י ס"ל דתקנו חכמים לה נשואין למיאון כמו ביתומה וע' ריב"ש סי' י"ד ולפ"ר יש ראיה לשיטה זו ממה דת"ר במס' כתו' ל"ה ע"ב המאנת אין לה לא קנס ולא פתוי והקשו התו' אמאי נקיט פתוי הא במסקנה איירי בנערה ויתומה נערה דקנסה לעצמה יכולה למחול ומפותה דמדעתה הא מחלה ולשיטה זו י"ל דאיירי במאנה שהלך אביה למדה"י וקנסה לאביה בתר מיאונה כמו מעשה ידיה דזה ודאי אין סברה שהחכמים תקנו נשואין להפקיעה בזה זכות שזכתה לו התור' שלא מדעתו וק"ל ומ"מ אין לאוסרה ע' קושיות הט"ז ותירוצו בב"ש והוא תמוה דהא סי' א' כ' הש"ע שלא ישיא אשה לקטן דחשוב כביאת זנות והרי הרא"ש למד הכא שאינו ביאת זנות אף לדעתו שלא תקנו לה נשואין מנשואי קטן דלא הוי ביאת זנות אף דבשום אופן לא תיקנו לו נשואין וק' על הש"ע איך העתיק פה דעת הרא"ש ומה תי' אבל כאן תקנו נשואין הא לי"א אלו לא תקנו אבל לע"ד י"ל דאף דחייש סי' א' לדעת הרמ' לכתחילה מ"מ הכא כיון לדעה א' אף מצוה בנשואיה כמו יתומה. והי"א שמחמירן שאין בנשואיה מצוה הלא פליגי באמת דאף בנשואי קטן אין ביאת זנות א"כ לכ"ע שרי. ובל"ז בסי' א' חייש לכתחילה להרמ' וכן מביא דעת הרא"ש דבודאי אף בקטן שנשא ליכא למ"ד דמפרישן וכ"ז לשיטת הב"י סי' א' וע"ש:

יא

סט"ז אפילו כו' כ' ב"ש בא"ד מיהו לכאורה נראה דמוכח להיפך ולע"ד לא מוכח מידי שהרי הטור לא העתיק כלל שהיה מקודשת לקטן:

יב

הג"ה ופירש בתך פלונית כ' הח"מ נראה וכו' אמרינן סי' ל"ה סעיף ט' כו' וע' לעיל כי לע"ד אינו דומה והכא אינו נאמן שטעה במידי דלא עבידי אינשא למטעי ולטובת עצמו להתירה לו והכא ל"ש הואיל ובידו לגרשה וק"ל:

יג

וכולן כו' כ' הב"ש וק' כו' וי"ל תירוצי אפשר ואינו מוכרח שהרי מעולם לא זכרו הרא"ש וטור ההוא חידוש דבוגרת אלא בששדך שם נראה להטור כיון דהטעם משום דמסתמא לא יעבור על שארית ישראל וכו' שדוחה טעם המצוה דרמי' עליה כן מסתביר נמי אפי' בבוגרת שעשאתו שליח אבל בדין זה שאמר בתך גדולה מקודשת לי לא נזכר מעולם שנעשה שליח וי"ל דכונת הטור נמי בשאף הגדולה היא ברשותו אך מדקדק שהתנו שאין לו בנות כ"א מאשה אחת ות"ל שפסקינן כר"י ואפי' בב' כתות נמי הכי דינא מזה אפשר לדקדק אפילו כשהוא בוגרת ועשאתו שליח וכדכ' אבל לע"ד אפשר דהרא"ש מלתא פסיקא נקט ותו אפשר דל"ש לא מחות לספיקא אלא בהאב ולא בהמקדש לכן התנו הכי באופן שאין דינו מוכרח ומה שייחס דין זה לר"ת לדעתם אינם אלא דברי הרא"ש שכ' ונראה מדעתו וכן משמעות כל המפסיקים אלא שאין נפקותא בזה אלו ואלו דברי אלקים חיים:

יד

וי"א ע' ח"מ וב"ש ולע"ד נ"מ לאמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שאינו נאמן והיא אסורה לכ"ע:

טו

נאמן ע' ב"ש וצ"ע קצת שהר"ן סותר בזה מה שהבאתי בשמו סי' ל"ה סעיף י"א דבדבר שבערוה אפילו לא אתחזיק אין ע"א נאמן ואפשר לדחוק ולחלק:

טז

ע' ח"מ מה שמשיג על הב"ח וא"י הא כהב"ח מבואר בהר"ן דלהכי א"נ אכ"ד משום דלגרושין לא הימני' וזולת טעם זה ודאי ק' למה א"נ ודברי הר"ן מוכרחים דא"ל אף אכ"ד נאמן דא"כ למה נאמר כלל קדשתי דאלא ממאן נתקדשה. ואי לאשמעינן דבידו לקדשה זה כבר נשנה ומה שהקשה דא"כ תכ"ד מדוע נאמן ור"ל לאוסרה לכהן ואי משום מגו דאי בעי שתק מגו זה שייך אף לאכ"ד ויהא נאמן לאוסרה לע"ד יש ליישב דתכ"ד כיון שמוכרח להאמינו בגרשתיה להתירה לעלמא במגו דאי בעי שתק מלומר קדשתיה ואלו היתה רוצה להנשא לכהן בחיי המקדש ע"כ אסורה ממ"נ אם נאמן הרי אסורה מכח גרושה ואם לאו א"א היא לכן אף אחרי מותו נשארת אסורה לכהונה משא"כ אכ"ד בחיי המקדש פשיטא א"נ כלל ואסורה לכ"ע דמגו למפרע לא אמרינן להכי אחרי מותו מותרת לכהן דלהאב לית ליה כלל מגו דאי שתק מגרשתיה כבר היתה מותרת לכ"ע ואף לכהן משא"כ אלו הי' נאמן על הגרושין מצד עצמם כעל הקדו' פשיטא שהיא נאמן אף אכ"ד בעודה קטנה הן להתירה לכ"ע והן לאוסרה לכהונה לעולם:

א

וקידושיה לאביה. ילפינן מקר' ויצאה חנם ובמציאה אמרינן הטעם אי בעי מסר אותה למנוול ומשמע קידושיה לאביה כל מה שמקד' אותה אף על גב בפרוטה יכול לקדש והמותר הוי מתנה מ"מ זוכה אביה יש למילף מזה מי שנותן מתנה לבתולה זוכה אביה וכ"מ בתו' פר"ש דף מ"ו שכתב אין למילף מציאה דשייך לאביה מן כסף קידושין משום מציאה מטריח את עצמה להגביה א"כ מתנה שפיר יש למילף, אף על גב דכתבו שם בסוף כסף קידושין שאני משום דיש לו פסיד' דיוצאת מרשותו א"כ גם מתנה אין למילף דהא בל"ז צריך ישוב בתוס' למה לא כתבו בתחילת דבריהם למילף מציאה מן קדושין שאני קדושין דיוצאת מרשותו אע"כ פרכ' זו לא כתבו אלא בסוף דבריהם לענין מה הצד אז פרכינן כל דהו וכן ראיתי בחדושי מהרש"א, וכ"ז איירי כשהיא אינה סמוכה על שלחנו כמ"ש בתוס' שם דף מ"ו וע' בח"ה סי' ע"ח:

ב

קידש אח"כ. עיין פ"ג דנדה מבעי' שם בהמה במעי אשה מקבל אביה קדושין מהו נ"מ לאתסורי אחותו וקאמר עד כאן הביאה לר"ז לידי גיחוך מי קא חי ולכאורה ק' מנ"ל משום גיחוך קאמר דלמא שפיר מבעי' ליה לענין אם אביה קיבל קידושיה וגם קידש אחותה ומבעי' ליה אם תופסין קידושי אחותה ובתו' שם מבואר אף ע"ג שאינו חי היינו שאינו בר קיימ' אבל חי איזה ימים א"כ מבעי' ליה אם קידש אחותו בעוד שהי' חי, ומזה נראה כל כה"ג כיון דא"י לחיות אף על גב שחי לפי שעה לא הוי ולד ובודאי תופס הקדושין מה שהוא מקדש אחותה בעודה הנפל חי ולא כח"מ שכתב דהוי ס"ק מיהו דוק' בנפל ודאי כמ"ש בסימן קנ"ו, ורש"י פי' שם מי קא חי ואחותה אינה אסורה אלא בחייה וק' למה לא מוקמינן הבעי' שקידש אחותה בעוד שהיה אותו ולד חי ואפשר רש"י ס"ל דאינו חי כלל, (שוב ראיתי הראיה מתו' יש לדחות אלא יש להביא ראיה המקשן דמנ"ל להביא ראיה דאינו חי אפילו שעה אחת מדר"י אמר רב דלמ' יכול לחיות שעה אחת אלא כיון שאינו דבר המתקיים אין אמו טמאה אבל לענין קידושין שפיר מבעי' ליה אם באותו שעה קידש אותו ולד ואחותו אלא ודאי דאין קידושין תופסין כלל באותו ולד וקדושי אחותו קידושין גמורים הם לפ"ז שפיר ק' על רש"י למה אינו מפרש הסוגי' בכה"ג):

ג

קדשה אביה בבקר וכו'. לרבות' נקט דקידשה אביה והיא ג"כ קדשה לעצמה והיא ממ"נ א"א מ"מ בטלו קידושי אביה ומכ"ש אם לא קדשה לעצמה דבטלו קידושי אביה דאוקמינן אותה בחזקת פנויה כ"כ תוס' ונראה אם לא קדשה אביה רק היא בעצמה אינה אלא ס"ק משום חזקת פנויה שלה מרע הסברא מדהיא תשת' /מדהשתא/ בוגרת אמרינן בצפר' היתה ג"כ בוגרת, וכתב בח"מ אם היא מודה לאביה דלא היתה בוגרת אפשר דאינה נאמנת:

ד

ויש מי שאומר. היינו הרמ"ה ס"ל דוק' במכחישתו איירי וכתב ב"ח וח"מ אפילו קדשה אביה לבדו ואינה מכחישתו צריכה גט אף על גב דהיא בחזקת פנויה, כתב הרמב"ם פ"ג דין י"ד דכל שהיא ספק בוגרת בין קדשה אביה לבדו בין שקדשה היא עצמה ה"ז מקודשת וי"ל הרמב"ם איירי בספק אם היא יב"ש ו' חדשים ולספק זה לא מהני חזקת פנויה כמו בכל ספק קדושין:

ה

הוי ספק וצריכה גט. ונראה אם קדשה אביה לבדו תופסין קידושין וחזקת פנויה לבד לא מהני אלא בסוף ו"ח דאיכא תרתי לטיבותא חזקת פנויה ומדהי' השתא בוגרת מיהו אינו אלא ספק קידושין כיון חזקת פנויה סותר כ"כ בח"מ, ואם היא קדשה בעצמה ולא אביה נראה לכ"ע דלא חיישינן כיון דאית לה חזקת נערות וחזקת פנויה כמ"ש ברש"י תוך ו"ח אית לה חזקת נערות וחזקת פנויה, ובח"מ כתב אם היא נתקדש' לבדה ג"כ הוי ס"ק, ומשמע תוך ו"ח אין חילוק בין אם היא מכחישתו ובין אין מכחישתו לעולם חיישינן לחומרא וצריכה שני גיטין, כתב בח"מ אם נתקדשה לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקדושין זמן רב סימני בוגרת ודאי בשע' הקדושין היתה בוגרת אפילו אם הבדיקה היתה זמן רב אחר קדושי אביה כיון שהקדושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אפילו אין לה סימני בוגרת אמרינן דהיא בוגרת ולא נאמרו ס"ב אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו' וכ"ז לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בגרות לחוד ואם הביאה ס"ב תוך ו"ח הוי בוגרת אבל הרמב"ם לא הזכיר שום סימן בבוגרת משמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו"ח ע"כ וז"ל הרמב"ם רפ"ב ה"א הבת מיום לידתה עד שתהיה בת יב"ש גמורות היא קטנה אפי' הביאה שערות אבל אם הביאה ב' שערות למטה והיא מבת יב"ש ויום אחד נקראת נערה ומאחר שתביא סימן התחתון תקרא נערה עד ו"ח גמורים ומתחלת יום תשלום ו"ח ומעל' תקרא בוגרת ואין בין נערות לבוגרו' אלא ו"ח בלבד ע"כ הנה מ"ש בח"מ אפשר לאחר ו' וכו' כן ס"ל להרמב"ם אחר ו' היא בוגרת בלא ס"ב כמ"ש ומ"ש אם נמצאו לה אחר הקדושין ס"ב אמרינן בעת הקדושין היתה בוגרת היינו דוקא אם ידעו דהיה לה סימני נערות כשהיתה יב"ש ולאחר ו' נתקדשה על ידי אביה ואחר זמן רב נמצא לה ס"ב אמרינן בעת הקדושין ג"כ היתה בוגרת וכן הוא ברשב"ץ שהביא הב"י ונשמע מדבריו כשנראה בה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר יב"ש אמרינן מסתמא היה בה אות' סימנים כשהיתה יב"ש וכן הוא בח"ה סימן ל"ה והב"י סימן מ"ג כתב דהרשב"א חולק על זה, וכשימלאו לה ו"ח אחר יב"ש הרי היא בוגרת ודאי אף על גב שלא עבר רק ב"ח אחר ראיות הסימנים, וסומכים על נשים שאמרו שהיה בה ס"נ ג' ד' חדשים אחר יב"ש והיא היום יב"ש ו"ח ואמרינן מסתמא היו אותם (סימ') מיד כשהיתה יב"ש אבל כשלא היה נראה בה ס"נ אפילו היתה בעת קידושין יב"ש ו"ח ועכשיו נראה בה ס"ב חיישינן שמא השתא בגרה, גם משמע מדבריו דס"ל כרמב"ם אחר ו"ח מיום דהיו לה ס"נ היא בוגרת אפילו אין לה ס"ב ועיין תשו' מהר"מ מלובלין סימן קל"ט ק"מ, ומ"ש תוך ו"ח מהני ס"ב כתב ברי"ו דפליגי בזה הרי"ף ורש"י ותוס' וברמב"ם משמע נמי תוך ו"ח אינה נעשה בוגרת ומ"ש הרמב"ם מתחלת יום תשלו' הו"ח תקרא בוגרת קשה לישב הסוגיא פלוגתא רב ושמואל ביום שנשלם הו"ח ויש בה ס"ב מאי פליגי ת"ל מיד בהתחלת אותו יום היא בוגרת כמ"ש הרמב"ם ששה חדשים גמורים וכו' נשמע ד' חדשים ואיזה ימים לא מהני ולא כח"מ שכתב ו"ח של נערות סגי בד"ח ושני ימים ושיפורא גרם ליתא וקו' של ח"מ שהקשה בסימן ד' יש ליישב בע"א וסימני בוגרות עיין בש"ס נידה דף מ"ז ופסקו שם כדברי כולם להחמיר וכתב הרי"ף שאם הביאה א' מכל הסימנים וקדשה עצמה בחיי אביה קדושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ע"כ:

ו

כך יכול לקדשה על ידי שלוחו. כבר כתבתי רסל"ה בשם חדושי מהרי"ט מצוה בו יותר מבשלוחו וכ"כ בח"מ:

ז

או ע"י עצמה. לדעת הראב"ד ורמב"ן הטעם הוא כאלו אמר תנו לכלב שלי ואקדש לך כן מהני בבתו וכיון שאמר לה קבלי קידושיך הוי כאלו אמר מי שיתן לך מעלה אני עליו כאלו נתן לי לכן אפילו בשטר מהני דאלו מטעם דהוי כאלו אמר תן מנה לפלוני אתי' מדין ערב אז דוקא כשנהנה הפלו' משא"כ בשטר לכן כתב הטעם כאלו נתן לי ועיין בהר"ן ולפ"ז ה"ה בקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב, אבל הרא"ש כתב דהוי מתורת שליחות וכל מה שהוא לטובתה נעשית שליח ולפ"ז קטנה דעלמא לא מהני, לפ"ז אפילו גילוי דעת דהיא תהיה שלוחו מהני כמ"ש בסימן ל"ה, אלא בפסקי מהר"י סימן נ' כתב לדברי הרא"ש פ"ק דקדושין בסוגי' אומר אדם לבתו הקטנה וכו' כתב שם זכות שלו מזכה לה א"כ צריך לזכות לה בפירוש ולא מהני גילוי דעתו מיהו לטעם שכתב דנעשית שלוחו צ"ל כן לפני עדים ויש לחוש לחומרא לשני טעמים הללו, וברמב"ם פ"ג דין י"ד משמע להדיא כן ונ"מ לרמב"ם והרא"ש נעשה קטן שליח לכל דבר שהוא טובתו ולראב"ד והרמב"ן לא נעשה וכן הוא לדע' רא"מ שהביא בסמוך בהג"ה:

ח

אבל יש חולקים וכו'. הנה הפוסקים מדייקים דהרי"ף ס"ל דא"י לקבל קידושין מדהשמיט מימרא זו אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושך והנה בגירסא שלנו איתא מימר' זו בהרי"ף ואף לגירסא שלהם מ"מ מוכח דיכול לקבל קדושין דהא הבי' מימרא א"ר אר"נ בתך מקודשת לי וכו' בין ע"י עצמה והוא שכתב מדעתו דא"א לפרש אלא שאמר לה קבל קידושך כמ"ש בהרא"ש והראב"ד ורמב"ן והר"ן, והרא"מ דס"ל דא"י לקבל קדושין צ"ע איך מישב סוגי' זו אף על גב מ"ש רבא דף י"ט מדר' יוסי נלמד דאומר צאי וקבל קידושך ס"ל דוקא לר"י קאמר ולא רבנן מ"מ איך דוחה מימר' דרבא ור"מ שם דפסקו בסתם דיכולה לקבל קדושין ודוחק לומר הסוגי' איירי שעומד שם, ואפשר דס"ל דסוגי' איירי שם בנערה והא דאמר שם והוא שלא בגרה ולא אמר והוא שלא היתה קטנה אפשר איידי דסיפא נקיט ודוחק:

ט

וכדי להוציא וכו'. נראה אם אומר למקדש תן לבתי קדושי כסף ותתקדש לך אז לכ"ע יכולה לקבל הקדושין אפי' אם אביה אינו שם דהוי כאומר תן לפלוני:

י

ואם אמר בתך מקודשת לי וכו'. ובכל זה אין חילוק בין אם האב עומד אצלה ובין אם אין עומד אצלה דהא לכל הפוסקים מימרא דרבא הנ"ל איירי כשאין האב עומד אצלה והיא באה בתורת שליחות ותני שם הרי בתך מקודשת לי וכן הוא בתשו' ריב"ש סימן תע"ט ולא כח"מ שדחק עצמו לפרש דברי הריב"ש בע"א וכשאב אצל הקדושין יאמר אף לכתחילה בתך מקודשת לי ועיין ת"ה סימן רי"ג וכשהוא מקבל קדושין בשביל בתו אז אם היא קטנה או נערה צ"ל לו בתך מקודשת לי ולא הרי את דהא הוא לאו שליח ואם היא בוגרת והוא שלוחה אז בכסף מהני בין אם יאמר את מקודשת דמדבר עם המשלח כמו דמהני א"י לקטנה כשהוא מקבל הקידושין בתך מקודשת לי ובין א"י הרי בתך מקודשת, ואם מקדש בשטר ואב מקבל השטר אז בבוגרת צריך לכתוב דוק' את מקודשת דמדבר עמה כמו בגט ואם כותב בתך לא מהני ובקטנה צריך לכתוב דוק' בתך ולא את ובכל אלו יש קפיד' כמ"ש בר"ן בשם הרמב"ן ובב"ה בשם הרשב"א מיהו בסימן קמ"א כ' בב"ה בענין קטנה המתגרשת ע"י אביה צוה מהר"ם מזרחי לכתוב ב' נוסחי גיטין כמ"ש בסדר גיטין סעיף צ"ו ומסיים שם כל זה לכתחילה אבל בדיעבד אם לא כתב אלא נוסח שאר גיטין מגורשת א"כ בקדושין ג"כ מקודשת בודאי:

יא

מצוה שלא יקדש. והא דאית' בסנהדרין והבאתי בסי' א', קודם פרקן מצוה להשיאן כתב ב"ח ופרישה היינו קטנה שיש לה דעת לומר בפלוני אני רוצה ומ"ש כאן עד שתגדיל ותאמר היינו אורח' דמלת' בסתמ' בקטנות לא שכיח שתאמר פלוני אני רוצה ומ"ש ומצוה ובש"ס כ' אסור כתב בח"מ היינו באומר לה צאי וקבלי קידושך ליכ' איסור ודוחק דהא לא הזכיר דאיירי שאומר לה צאי, אלא נראה דלית' הלכת' כרב דאמר אסור דהא מצינו כמה מעשים בש"ס דהיו מקדשין בקטנות וכ"כ המ' פ' אף על פי אלא מצוה הוא לצאת ממימר' דרב:

יב

וצריכה גט משניהם. או א' יגרש וא' כונס כמ"ש בסימן ל"ו:

יג

בעי' גט מתרוייהו. הטעם דמספק' לן אם ביטל שליח קמא ובתר' עיקר או לא ביטל כמ"ש בטור בשם הרמ"ה, וק' בסי' קמ"א סעיף מ"ד פסק בשליחות הגט אם שוי' כמה שלוחים לא בטלה שליח ואפשר התם השליחות הוא לקבל גט מבעלה בודאי לא איכפת לה מי מקבל מ"ה אמרינן בודאי לא בטלה השליח וכן ה"נ אם השליחות הוא לקדש איש ידוע ג"כ לא אמרינן דבטל השליחות אלא כאן איירי דעושה שליח לקבל לה קדושין סתם אז י"ל דביטל שליח קמא משום דהוא יודע דשליח בתרא מדקדק יותר ומ"ש מהרש"ל וב"ח ה"ה אם הבעל שויה שליח אחר שליח נמי הדין כן איירי נמי בכה"ג שעושה כמה שלוחים לקדש לו אשה סתם אבל אם עושה כמה שלוחים לקדש לו אשה אחת בזה אין קפיד' ולא ביטל שליח קמא, אלא ק' לפי סברתם למה לא אמרי' דכולם נעשים שלוחם לקדש כ"א אשה אחרת וי"ל דמ"מ יש ספק שמא כוונתו לקדש לו אשה אחת ומבטל שליח קמא, וכתב ב"ח אם הבתר' קידש הראשון א"צ גט מקדושי שליח קמא ממ"נ אם ביטל אותו הא ביטל ואם לא ביטל ותרווייהו שלוחים א"כ מעשה הקודם קיים אלא מיירי הראשון קידש ואח"כ הב' אז שפיר הספק שמא ביטל שליח קמא ומעשה הב' קיים ושמא לא ביטל ואז מעשה הא' קיים, אלא ח"מ מפקפק בזה וכ' די"ל אף אם קידש השני בראשון י"ל דלא עשה הב' לשליח אלא סבר שמא הראשון א"י לעשות שליחתו אבל אם יעשה שליחתו אף אם יעשה אחר מעשה הב' מ"מ מעשה הראשון קיים ויש לדחות סבר' שלו דא"כ אף אם הוא מקדש קודם השליח שעשה י"ל ג"כ סבר' זו ואפשר דס"ל מעשה שלו בעצמו בודאי ניח' לו ממעשה שליח, וכתב ב"ח אפילו לא קידש הב' אלא הראשון הוי ספק קידושין דשמא ביטל שליחתו:

יד

או נערה. יש מחלקים בנתרצה בין קטנה לנערה ועיין בש"ג:

טו

או נשאת. היינו קדושין ונשואין היה הכל בלא דעת אביה ובש"ס פליגי בזה ר"ה ור"י ולר"ה אוכלת בתרומה ש"מ דהוי קידושין ודאי וכ"כ הריב"ש סימן קנ"ג ובת' רשב"א סי' אלף רי"ט כ' בשם הרמב"ן בקידש ונשאת לכ"ע צריכה גט ומיאון בזה לא נדחה דברי רב ושמואל ותימ' על המחבר שפוסק בפשיטות דלא הוי קדושין גם מ"ש בספרו ב"י להרא"ש היה גירס' אחרת בש"ס לכאורה תמוה מנ"ל דהיה לו גירס' אחרת אלא נראה גירסתו ג"כ כגירס' שלנו בש"ס דאתמר נתקדשה לדעת ונשאת שלא לדעת ואביה כאן רב הונא אמר אינה אוכלת ור' ירמיה אמר אוכלת והלכת' כר"ה שהוא רבו של רבי ירמיה אלא כשהיה הקדושין ונשואין שלא לדעת אביה כאן בזה ס"ל ר"ה דאוכלת פסק עולא כר"י דהוא תלמיד דר"ה וצ"ע:

טז

ואפילו שדכה. אף על גב דכתב בסמוך אם גילה דעתו שחפץ לקדשה חיישינן שמא נתרצה וכן הק' ב"ח ומחמת קושי' זו הגירס' בטור ע"ש ואשתמיט מיניה מ"ש הריב"ש שם דאף שהסכים על השידוך מ"מ כוונתו שיקדש הוא בעצמו:

יז

ואפילו התרצה. משמע אפילו המעות בעין ולא נתאכלו לא מהני מאחר שלא היה גילוי דעת בעת הקדושין כמ"ש הרא"ש בשם הרי"ף ולא כמרדכי שכ' כשלא נתאכלו מודה הרי"ף וכתב הטור בשם הרי"ף אפילו נתקדשה בפני האב אינה מקודשת, ויש לספק בזה אם כוונתו אפילו ריצוי בפי' בעת הקדושין לא מהני כמה שהר"ן מסופק בזה, או ס"ל קדושין בפניו לא הוי ריצוי וכ"כ מהרי"ק שורש למ"ד אבל בת' ריב"ש סימן תע"ט כתב קידושין בפניו הוי ריצוי, וריצוי בשעת קידושין לפי מסקנת הר"ן מהני להרי"ף וכן הוא להדיא לדעת הרמב"ם לכן כתב המחבר אפילו נתרצה אחר הקדושין כלומר אבל בעת הקידושין מהני, מיהו לדעת הרא"מ שהביא בסמוך פשיט' בקטנה לא מהני דלא עדיף מאלו אמר צאי וקבלי קדושך, ומזה ג"כ מוכח להרי"ף יכולה קטנה לקבל קידושיה דא"כ מהיכ' תיתי לומר דריצוי מהני להרי"ף בעת הקידושין ואין סבר' לחלק לצאי וקבלי לרצוי בעת הקדושין:

יח

שאם נתרצה וכו'. והא דמהני ריצוי אחר מתן מעות כתב הר"ן משום כל אדם רוצה להשיא את בתו ומצוה רמי' עליו וזכין לאדם שלא בפניו ואם לא נתרצה לא הוי קידושין לפי שאין זכות גמור גם הרא"ש כתב הטעם דהוי למפרע כאלו אמר צאי וקבל קידושך לפ"ז הוי קידושין למפרע ואפילו נתאכלו המעות וא"י למה סתם המחבר כדעת הרמ"ה דכתב דקדושי' חלין משעת השמיע' ואפשר הטעם משום שליח קבלה צריך להיות בעדים וכאן איירי דריצוי היה לפני עדים ולדעת הרמ"ה דס"ל דחלין הקדושין משעת השמיעה אפילו נתאכלו המעות טעמו מאחר דנתן לתורת קדושין חלין הקדושין משעת ריצוי כמה דקי"ל המקדש לאחר ל' יום כ"כ בתשובת מהרי"ק סי' ל' ואישתמטא לב"ח ועיין סי' כ"ח מה שכתב בשם הריטב"א כשמקדש בגזל ואחר כך קנה מנגזל אם הקדושין חלין ואפשר שם גרע טפי מאחר שהיה גזל ונראה דנפקא מינה בין טעם הרא"ש לטעם דהר"ן כי להרא"ש הטעם כאלו אמר צאי וקבל קידושך א"כ אם אמרה בעת קדושין דאין כוונתה לעשות שליחות לא הוי קדושין כמ"ש במרדכי בשם ר"י ולטעם הר"ן אף בכה"ג מהני מאחר למפרע נתברר שהוא זכות שלו:

יט

נתרצה. אבל בלא ריצוי אין חשש מיהו לכמה פוסקים בנערה קי"ל כרב ושמואל וצריכה גט ומ"ש ב"ח דצריכה מיאון ל"ד כי בנערה לא שייך מיאון אף על גב דיש לחוש שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה ומהאי טעמא ס"ל לרב ושמואל בקטנה דצריכה מיאון עיין בהרא"ש ור"ן תרצו במקום דאין תקנה אין לחוש מיהו צריכה הכרזה בנערה כ"כ הרא"ש בדרך ואפשר ורי"ו פסק כן:

כ

אבל אם מיחתה. הנה לדעת תוס' אפילו אחר ריצוי האב יכולה היא לעכב מאחר דמעיקרא לא קידשה האב בעצמו, והרמב"ם כתב ריצוי אחר הקדושין לא מהני וכתב דיכול' לעכב ולכאורה קשה מאחר דריצוי לא מהני למה לי העיכוב שלה ת"ל בלא עיכוב נמי לא הוי קידושין ותירץ הב"י דה"ק ריצוי אחר הקדושין לא מהני אבל ריצוי בעת הקדושין מהני ואם היה ריצוי אביה יכולה היא לעכב אח"כ וס"ל כדע' תו' וב"ח פירש דברי הרמב"ם אם הרצה האב אף על גב דלא מהני ריצוי מ"מ אם זה רוצה לקדשה אחר ריצוי האב אז בלא עיכוב היא או אביה הוי קידושין מעלייתא ובכה"ג צריך מחאה בפירוש אביה או היא לפ"ז ס"ל הרמב"ם כרמ"ה כמ"ש בסעיף י"ב ואפשר בכה"ג שכבר גילה דעתו לא מהני מחאה שלו אא"כ מיחה מיד בעת הקדושין:

כא

וי"א דאם שמע ושתק. כ"כ המרדכי ונראה כל הפוסקים חולקים ע"ז כמ"ש בתוס' בסוגיא זו ד"ה בין היא דסוגיא איירי בשמע ושתק וע"ז קאי המסקנא דלא קי"ל כרב ושמואל וכן הוא בר"ן ובטור בשם הרמ"ה וכן בתשו' ריב"ש סימן תע"ט משמע להדיא כן ומ"ש בסימן י"ג וסימן קצ"ג לא כתב אלא בדרך את"ל ע"ש, וכן הוא בתשו' מהרי"ק:

כב

ושתקה. אף לדעת הפוסקים דלא מהני שתק האב משום שמא מחמת כעס שותק משא"כ בשתק' היא כ"כ בתשו' מהרי"ק ומה שנרשם על דין זה ריב"ש טעו' היא אלא מהרי"ק כ"כ וע"ש שכתב כשם אם נתרצה האב חלין הקדושין כן חלין הקדושין כשגדלה:

כג

דבעינן שבעל. מ"ש דין זה בשם תשו' רשב"א יש לדחות אלא בת"ה סימן ר"ח משמע דוקא כשבעל אף על גב קטנה שנתקדשה ע"י אמה ואחיה גדלה הקדושין אף שלא בעל כמ"ש בהרי"ף פ' ב"ש שאני הכא דלא הוי שם קדושין כלל כשאב כאן לא הוי קדושין אפילו מדרבנן משא"כ שם דהוי קדושין מדרבנן וכתב בתשו' רשב"א דאין איסור מה שהיה אצלו ותהי' אצלו עד שתתגדל ואז יקדש בביאה ואף אם בעל סתם מסתמא מקדש בביאה אף על גב דכאן אין ביאת זנות מ"מ אחר שתתגדל ואפשר לו לקדש אותה מסתמא מקדש אותה בביאה ואם לא יתכוון לקדושין אז הוי כביאת זנות גם מסתמא הוא מקדש בביאה כדי שאל יתפס בה קדושין של אחר ולענין אם צריך עידי יחוד כתבתי לעיל סימן י':

כד

חיישינן שמא נתרצה. עיין סימן ל"ה אם הבן גילה דעתו כ' שם בשם יש מי שאומר דהוי שליח וכאן כתב בסתם חיישינן שמא התרצה משום שם אף על גב דהוי ריצוי לקדושין מ"מ י"ל דלא מינה אותו לשליח ולהרא"ש דס"ל הריצוי מהני משום דהוי למפרע כאלו א"ל צאי וקבל קדושין כמ"ש לעיל וצאי וקבל הוי כשליח צ"ל שם לא גילה דעתו לקדשה וכאן גילה דעתו לקדשה לזה גם י"ל כאן אביה כאן בעת הקדושין חיישינן שמא התרצה למעשיה ושם כתבתי לדע' הרא"ש והרמ"ה נעשה שלוחו בודאי וכאן כתבו חיישינן שמא נתרצה משום דאין דרך לעשות בתו לשליח כמ"ש בר"ן אבל אין לומר אף החולקים שם ס"ל דיש חשש ויש ספק קידושין דהא איתא בר"ן דאין ספק קידושין כלל וליש חולקים שהביא בהג"ה ס"ז לא מהני גילוי דעת של אביה ובטור מסיים בשם הרמ"ה ה"ז מקודשת כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני עיין ב"ח וח"מ:

כה

אינו יורשה. הטעם מבואר בש"ס שמא יבא האב וימחה (ואסורה לאחר בלא גט או מיאון בקטנה) דאפילו אם מוחזק בנכסים לא מהני דנכסים בחזקת יורשי האשה קיימי אף על גב תו' כתבו דנ"מ בחזקתה קיימא ל"ד ה"ה נצ"ב בחזקתה הם וכן משמע מהרא"ש וטור וע' ב"ח דדינם כארוס' ואין קובר' ולית לה כתובה ממנו ומ"ש שהלך למ"י אפילו אם נשאת ע"י אמה ואחיה לא מהני כיון שנתקדשה ע"י אביה ומ"ש שאביה כאן היינו שהוא בעיר ולא אצל החופה שם בריב"ש:

כו

ואינו מטמא לה האב. אף על גב אם נושא קטנה מטמא לה שם תקנו חז"ל דיורש אותה אז אין קרובים מתעסקים עמה והוית כמת מצוה דקרי ולא עני כ"כ תו' ביבמות דף פ"ט והר"ן:

כז

ה"ה אם מת האב קודם הנישואין. הטעם מבואר שם הואיל קידושין דאורייתא הם ונישואין אינם מדאורייתא הוי כביא' זנות וגרע טפי מקידש אמה ואחיה אותה מיהו שם משמע דמסקנת המרדכי דהוי נשואין מעליית' כדע' ר"ת מאחר דאב מת ואין חשש שיבוא וימחה:

כח

אחיה ואמה וכו'. הוי קידושין, כמו בקידש ונשא' ע"י אמה אחר מות אביה כמ"ש בסימן מ"ג וסימן קנ"ה ושם איתא דיורשה ומטמא לה ועיין שם לדעת הפוסקים דא"צ דעת אמה ואחיה ואם נשאת מדעת עצמה הוי נישואין וכן ה"נ כשאביה במ"י כן משמע בתו' וכ"פ בת"ה סימן ר"ח:

כט

לא בעיא קידושין אחרים. עיין בהרא"ש בשם ה"ג כ' וכי גדלה גדלה הקדושין עמה ואם אתי אביה א"צ קידושין משמע דוקא אם אתי אחר שגדלה אבל אם בא בקטנותה צריכה קידושין אחרים כי היכא דלהוי א"א גמורה מיהו מדתליא מלתא בדאתי אביה ש"מ דהיא ברשות אביה ומ"מ א"צ קידושין אחרים:

ל

ומ"מ אין לאוסרה וכו'. עיין בתוס' כתבו דאסורא לזה שמא יקדש' אביה לאחר אף על גב במת אביה מותרת להנשא ולא חיישינן שמא קידש כבר אותה מ"מ כל זמן שאביה חי חיישינן שמא יקדש אותה וכ"פ הר"ן וריב"ש בתשו' סימן קנ"ג מיהו אם ידע אביה דהיא מקודש' לא חיישינן שמא יקדש אותה דאל יכשל אותה שם בריב"ש והא דכתב בסימן א' קודם י"ג לא ישאנה דהוי כזנות כ' בט"ז שם איירי דאביה כאן וכאן דאין אביה כאן תקנו חכמנו ז"ל נישואין דלא תהוי הפקר:

לא

ואפילו בא האב כו'. אף על גב הריב"ש כ"כ בקידש אמה ואביה במ"י מ"מ כיון דכ"כ לדעת הפוסקים דלא תקנו חז"ל נישואין א"כ גם כשאב כאן נמי הדין כן:

לב

עד שתגדיל ויגמרו. היינו בבעל אחר שתגדיל אבל אם לא בעל י"ל לכ"ע לא אמרינן בזה דגדלה הקדושין עמה מאחר שמיחה האב כן הוא בריב"ש סימן קכ"ג אף לדעת ה"ג שתקנו חז"ל נישואין מ"מ בערעור האב עקר הקדושין:

לג

צריכה גט מתרוייהו. לכאורה תמוה למה צריכה גט מראשון כיון דאב כבר קדשה לאחר וכן הק' בח"מ:

לד

במ"ה אפילו קדשה וכו'. ס"ל הא דרבינ' לא חייש שמא התרצה האב היינו כשאביה כאן אבל אם הוא במ"י חיישינן ולי"א שהבי' בהג"ה ס"ז לית' דין זה:

לה

ולהגדילן ולהשיאן. אמרינן דלאו קפיד' הוא להשיאן דוק' אחר שגדלה אלא תרי מילי הוא אף על גב באומר לשליח טול חפץ ותן גט קפיד' הוא שאל יגרש עד שתתן לו החפץ שליח שאני ע"ש בריב"ש:

לו

כמש"ל. ע"ש שכתב לחומר' חיישינן אפילו בלא עדים אלא עדים בעינן לענין שיהיה קידושין ודאי:

לז

ויכול למחות. באמת נראה אפילו בלא מחאתו בטלו מעשיה כיון ששינתה כמו דקי"ל בכל שיש בו קפיד' וכ"כ בח"מ:

לח

בתו סתם. היינו שאמר בתך מקודשת לי לאפוקי דעת ר"ת שכתב אם אמר בתך משמע הגדולה קאמר והוי קדושין המסורים לביאה ואנן קי"ל אין הבוגרת בכלל אפילו אם נתנה היא לו רשות לקדושיה אמרינן לא שביק אינש מצוה דרמי' עליו לקדש הבנות אשר הן ברשותו ועביד מצוה דלא רמיא עליו היינו הבוגרת דאינה ברשותו ומכ"ש כשאומר אחת מבנותיך מקודשת לי:

לט

גם היא ספק מקודשת. עיין בח"ה סימן קפ"ג אם עשה שליח לקנות לו קרקע ידוע וקנה אמרינן מסתמ' קנה אותה להמשלח צ"ל שאני הכא די"ל דלא קידש אלא הבנות שהן ברשותו דמצוה רמי' עליו לכן כולן בספק ואפשר אפילו לא אמרה שהכסף יהיה שלו מ"מ היא נמי בכלל כיון דעשתה אותו לשליח לקדשה לפלוני:

מ

אפילו היו עסוקים בה. משמע אפילו אם קידש בעת שהיו עסוקין באותו ענין ובד"מ כתב דין זה בשם המ' ריש קידושין ויש לדחות כי יש לפ' מ"ש המ' שם ונראה להר"מ כו' לא קאי על עסוקין בה אלא קאי על תחילת הדין שכתב שם ועיקר חידושו דלא מהני מה שמפ' אח"כ וכ"פ הראב"י והר"ן עסוקים באותו ענין מהני ואם אמר דכוונתו על הבוגרת דעשאה אותו לשליח אינו נאמן כ"כ בפרישה ולא כב"ח ואם אמר המקדש דמקדש אותה על דעת אביה אז נאמן אביה לומר לזו כוונתי והיינו פי' השאלתות שהבי' הטור כ"כ בד"מ ואם כבר קידש א' מבנותיו לקטן ואח"כ בא אחד ואמר בתך מקודשת לי אמרינן גם זו בכלל כיון המקדש הוא קטן כן נשמע מפי' הב"י וכ"מ בד"מ מיהו לכאורה נראה דמוכח להיפוך כי התשו' שהבי' הטור בשם הרא"ש לכאורה ק' דאין שייכות לדינים שבכאן וכן הק' הב"י אלא נראה דהבי' הטור תשו' זו משום דנשמע משם אפילו אם אחת מקודשת לקטן ובא אחד ואמר בתך מקודשת לי המקודשת אינה בכלל לכן כתב שם דהפנויה אינה מקודשת משום דלא אמר לי נשמע אם היה אמר מקודשת לי היתה הפנויה מקודשת בודאי כי אותה המקודשת לקטן אינה בכלל ואם שידך הבוגרת ושויתה אותו לשליח ולא אמרה לפלוני אז הבוגרת בכלל ואם בעת הקדושין היו יודעים איזה קידש ואחר כך נשכח מהם ויודעים שהיו עוסקים בפלונית אמרינן בודאי לזו קידש ועיין במגיד מ"ש בפי' התוספת:

מא

ופי' וכו'. כתב בח"מ אם אמר שטעה ודעתו היה לפ' פלוני דמי' למ"ש בסימן ל"ה ס"ט:

מב

וכולן ברשות שלו. לאפוקי אם אחת בוגרת אינה בכלל אפילו אם שויתיה שליח כ"כ הב"י לדעת הטור וק' דהא הטור כתב קודם לזה בשם ר"ת אם אמר בתך הגדולה מקודשת לי אמרינן דדעתו הוא על הגדולה אפילו אם היא בוגרת ואין לחלק בין אם אמר המקדש בתך הגדולה מקודשת לי לבין אם אמר האב כן דהא מ"מ דעת אביה נמי בעינן וכוונתו היה על בתו דרמי' עליו וי"ל דוק' אם יש לו בנות מאשה אחת אז אם אמר גדולה אמרינן הגדולה שבכולם קאמר אפי' אם היא בוגרת דאין שם גדולה אלא על הגדולה שבכולן ואמצעית בשמה קרי לה כמ"ש בש"ס אבל אם יש לו ב' כתות בנות אז שם הגדולה חל אף על זו שאחר הבוגרת נקראת גדולה נגד כת השניה אז אמרי' שאין הבוגרת בכלל וכן מדויק בטור שכ' בשם ר"ת ואין לו בנות אלא מאשה אחת ובדין זה כ' מי שיש לו ב' כיתות בנות ועב"ח ודרישה ולהלכת' נר' כיון דלא מצינו שום חולק על ר"ת בזה כשאמר גדולה ואין לו אלא כת א' דהבוגרת מקודשת אף על גב בשדיך חולקים על ר"ת רוב הפוסקים וס"ל אם מקדש אח"כ סתם כולן בכלל היינו שאמר אח"כ סתם אבל אם אמר גדולה הוי כאלו אמר בפי' הגדולה שבכולן אף על גב דקי"ל אפילו בב' כיתות גדולה שבכולן קאמר ומ"מ דוק' כשהיא אינה בוגרת שאני ב' כיתות דשניה נמי קרויה גדולה כמ"ש אלא משום דלא נחית אינש לספיק' כמ"ש בש"ס א"כ אם היא בוגרת י"ל דלא נחית לספיק' משום דהבוגר' אינה בכלל בנותיו דהיא לא רמיא עליו אבל בכת א' לא נקרא גדולה אלא הגדולה שבכולן לכן הבוגרת מקודש' ואם הבוגר' שויתיה אותו לשליח לקדשה לפלו' ואמר הגדולה תהיה מקודש' אז אמרינן הבוגרת קידש כיון דקי"ל בעלמא אם שויתיה לשליח לקדשה לפלו' היא בכלל כמ"ש בסט"ו לכן אם אמר הגדולה היא מקודשת לכ"ע כ"כ בח"מ ואם כולן בוגר' אז הגדולה שבכולן קידש ועיין בי"ד סי' ר"ך:

מג

עד שיאמר וכו'. כתבו תו' בסוגיא זו הא דנאמן לומר אחר כ"ד קדשתי משום דאינו סותר דבריו הראשונים אלא מפרש דבריו:

מד

ואח"כ אמר שמכירו. אפילו לא אמר בהדיא שאינו מכירו אינו נאמן היינו אחר כ"ד אז אינו נאמן אבל תכ"ד הוי כאלו היה מסיים דבריו וכתב בח"מ דוקא כשבאו שנים והאב אומר שמכירו לא' אינו נאמן אבל אם ליכא אלא א' האומר קדשתי מה בכך דאביה אינו נאמן דהא איתא בסמוך האומר אני קדשתי נאמן אפי' אם אביה אינו מכירו מיהו י"ל דאיירי החתן עומד לפניו ולא אמר אני קדשתי אז אינו נאמן לומר אח"כ אני קדשתי אלא דלא תימא דאב נאמן לומר אני מכירו קמ"ל:

מה

נאמן. אף על גב בדבר שבערוה בעינן שנים היינו להוציא מחזקת' אבל כאן מעמידה בחזקתה ואומר הוא המקדש הר"ן:

מו

שניהם נותנים גט. ואז מותרת לכל אדם בש"ס איתא אליב' דרב אסי דקי"ל כוותיה כשבא א' ואמר אני קדשתי נאמן לכנוס משום דלא חציף אינש לומר בפני האב אני קדשתי דמרתת דלמא מכחיש ליה אביה ואם באו שנים וכ"א אומר אני קדשתי ע"כ א' מהם אינו מרתת מ"ה שניהם נותנים גט לכאורה קשה כיון דא' מהם בודאי אינו מרתת למה לא חיישינן שמא שניהם אינן מרתתי' ואלו שנים שקרנים הם ולא קדשו אותה ואחר קידש אותה א"כ למה היא מותרת לכל אדם אחר דשניהם אלו נותנים לה גט וצ"ל כששניהם נותנים גט אמרינן אין אדם חוטא ולא לו כיון שאינו כונס למה ליה לשקר אלא בוודאי אחד מהם יודע דהשני הוא קידש אותה אז לא תבוא לידי חטא כי השני נמי מגרש אלא כשבא א' לבדו אז אמרינן מסתמ' דמרתת והוא אומר קדשתי בוודאי הוא המקדש ומותר לישא אותה:

מז

וצריך קידושין. משום דחיישינן שמא המגרש הוא המקדש ועיין בסוגיא לשיטות רש"י ותו' מוכח להאי תירוץ אירתותי מרתת א"צ הכונס לקדשה משום דאמרינן האי דמגרש הוא מרתת והשני הוא קידש אותה ולהפוסקים אלו דס"ל דצריך לקדשה קשה לישב הסוגי' ארתותי מרתת ואם כנס זה קודם שגירש השני אסורה לו משום דהוי ביאת זנות ואסורה ג"כ לשני דשמא הוא ביאת זנות ואסורה לבעל ולבועל:

מח

א"נ. אם לא ע"פ ב' עדים אז יכול לאוסרה אפילו אם האב מכחיש אותם לא מהני הכחשתו נגד ב' עדים ואסורה לשניהם רי"ו:

מט

אבל לא לכונסה. משום אפי' אם הוא משקר י"ל דהיא מחפה עליו ואינה מכחיש' אותו וכתב המגיד דאסורה לו אפילו אחר שנתן לה הגט דאל"כ יש לחוש לקנוני' מיהו אם שנים באים וכ"א אומר אני קדשתי אם רצו א' נותן גט וא' כונס כמ"ש לעיל ולא חיישינן דהיא מחפה עליו מטעם הנ"ל:

נ

ואם יש ע"א. כתב בח"מ אם שנים באים וכ"א אומר אני קדשתי לא מהני ע"א והא דמהני כאן ע"א משום כאן אין שום אדם מכחישו ואין מוכרח ויותר מסתבר כיון דהיא לא אתחזק בא"א מהני ע"א כמ"ש בי"ד סי' קכ"ז וכ"כ בחדושי מהרי"ט:

נא

תוך כדי דיבור וכו'. משום כשאמר קדשתי ואח"כ אמר גרשתי אינו מפ' דבריו אלא אומר מלתא אחריתי ואינו נאמן אלא מחמת מיגו מ"ה אינו נאמן אלא תכ"ד דאז שייך לומר מיגו דלא אמר כלום אבל אחר כ"ד לא אמרינן מיגו דלא היה אומר כלום משום דהוה מיגו למפרע ומגו למפרע לא אמרי' כמ"ש בהרא"ש פ' שני דייני ול"ד להא דקי"ל בקדושין תכ"ד לאו כדיבור הוא דשם לא איירי לענין מיגו אלא כשהוא מקדש ועושה מעשה בפני עדים ואח"כ רוצה לחזור אפי' תכ"ד א"י לחזור אף על גב בעלמא תכ"ד יכול לחזור מ"מ בקדושין א"י לחזור אבל בכה"ג כשאומר דבר שסותר לדבריו הראשונים נאמן הוא במיגו אם הוא תכ"ד וכן מוכח לקמן סי' מ"ז כשהיא אומרת נתקדשתי ותכ"ד אומרת פנויה אני ועיין סי' ו' דאינו נאמן לומר דהיתה שבויה משום דוקא לנשואין הימניה רחמנ' לאב ולא לשבויה ש"ס ודברי ב"ח בק"א תמוהים ועיין סימן י"ג:

נב

ול"נ דוקא תכ"ד. וכמ"ש בסעיף כ"ה דס"ל כשם שאינו נאמן לומר אחר כ"ד דהיא מגורשת כך אינו נאמן לומר שום דבר הסותר דבריו הראשונים כמ"ש בשם תו' דאינו נאמן אלא לפרש דבריו אבל מה שאינו פי' לדבריו אינו נאמן אלא תכ"ד ובלבוש כתב דנאמן אפילו אחר כ"ד והביא ראיה מסעי' כ' דאם אמר קדשתי ואח"כ אמר נודע לי נאמן ולמ"ש ל"ד לשם דשם אינו סותר דבריו וט"ז כ' דכאן נאמן אפילו אחר כ"ד משום דהוי כאמתלא למ"ש קדשתי אותה היינו שהיה הקדושין לפני פסולי עדים אף על גב באמתלא בעינן שהיה מקום אמתלא מיד תירץ הרשב"א בתשו' היינו דוקא אם יצא הקול ממקום אחר אז בעינן אמתלא מיד אבל כאן הקול הוא מחמתו מהני אמתלא אפילו אח"כ אבל קדשתי וגרשתי לא הוי אמתלא דהא מעשה קדושין קיימים אלא אומר גרשתי מיהו לדעת רמ"א צ"ל כמ"ש:

א

האב כו'. רפ"ב מ"א א' וערש"י שם ד"ה כשהיא נערה כו' וכמ"שש במתניתין ס"ד א':

ב

שלא לדעתה. ע' א' ועס"ז:

ג

וקידושיה כו'. שם ג' ב'. וכתובות מ"ו ב':

ד

אם נתאלמנה כו'. כתובו' מ"ג ב':

ה

עד שתבגר. כמ"ש בס"ב

ו

מיום שתלד. ירושלמי פ"ג אמתני' אם ילדה כו' הא בת יום א' מתקדשת בכסף והביאו הרא"ש ור"ל לאפוקי בביאה ב"י:

ז

י"א דאין כו'. נדה כ"ג א' ודלא כפרש"י שם ד"ה לחומרא דמ"מ נ"מ בשאר קרובו':

ח

בגרה כו'. מ' שם ע"ז א':

ט

וה"ה כו'. קידושין. ט' א' ע"ט א':

י

וכן אם כו'. מתניתין יבמות ק"ט א' וכתובות מ"ג ב' וקדושין י"ח ב':

יא

אבל כו'. כתובות שם וקדושין י"ח א' דתניא מוכר כו' וערש"י:

יב

וי"מ שאומר דדוקא כו'. כגירסת תוספת שם ד"ה ואי. ואית ספרים כו' ול"ג שם לא אידי ואידי כשמואל כו' אלא לאו כאן במכחשתו כו' ואידי ואידי כרב ומה שהקשה תוס' ול"נ דהא כו' י"ל דגמ' אמר כן לס"ד דפליגי רב ושמואל:

יג

אם כו'. ערש"י שם א' ד"ה בהא כו':

יד

או ע"י עצמה כו'. מ' אף בשטר וכדברי הרמב"ן והרשב"א שכ' מש"ש ט' א' וא"ר כו' בתך מקודשת כו' בין ע"י עצמה כו' כ' דמיירי בין בנערה בין בקטנה נערה משום שליחות וקטנה לאו משום שליחות אלא בא"ל צאי וקבלי כו' דדומה כאומר תני כו' אבל הר"ן חלק עליהם וכ' דצאי וקבלי לא מהני אלא בכסף ולא בשטר דלאו מתורת הנאה הוא כו' ע"ש אבל לטעם של תוס' ורא"ש די"ל יד לקבל לעצמה ניחא אלא דרמב"ן כ' משום תנם כו' כנ"ל דטעם של תוס' קשה לכאורה דהא הקדושין חוזרים לאביה ועי' רשב"א שם שתי':

טו

ואם גלוי וכו'. דה"ה עושה ע"ד אבי' וכמ"ש ביבמות קי"ד בקטן העושה כו' דהוי כמאכילו בידים וערש"י שם ד"ה בעושה כו':

טז

ואין חילוק כו'. כמ"ש בקדושין י"ט א' ואף שאמר לר"י ב"ר יהודה ה"ה אף לרבנן דבזה הס' ל"פ הרא"ש שם וש"פ:

יז

אבל י"ח כו'. דס"ל דדוקא לר"י ב"ר יהודא וע' במרדכי שם שהסכים לס' ראשונה והוכיח ממ"ש בפ"ב דאם נתרצה בודאי האב קידושיה קדושין כ"ש בכה"ג וכ"ד כל הפוסקים:

יח

וכדי כו'. דהוי כו' כנ"ל.

יט

דהרי י"א כו'. כמש"ש מ"א א' וכ' מהר"מ דלקבל קידושיה בעצמה ליכא איסורא:

כ

וכשמקדש כו'. כ"כ הרמב"ן והרשב"א וש"פ אע"ג דאמרי' ט' א' בתך מקודשת לי כו' בין ע"י עצמה לרבותא נקטה אבל באת ג"כ מקודשת כמש"ש י"ט ב' וז"ש ואם אמר כו'. וז"ל הרשב"א דמש"ש ט' א' בתך מקודשת לי ל"ד דכ"ש אם כותב הרי את כמש"ש י"ט ב' כו' אלא לרבותא נקטה ועוד משום רישא בין ע"י אביה דשם אם כ' הרי את אינה מקודשת וכן בסיפא הרי את מקודשת כו' בין כו' דוקא את אבל בתך בין ע"י עצמה בין ע"י אביה אינה מקודשת כמו בגט בכותב ע"י שליח צריך לכתוב הרי את מגורשת ונראה מדבריהם דבבתו קטנה או נערה ה"ה באמירת הקדושין אם אמר בתך אפילו בקבלת עצמה וכן בקידושי כסף דהא ראייתם ממש"ש י"ט ב' בקדושי כסף ה"א אבל הר"ן חלק עליהם וכ' כמו בסיפא בבגרה בין ע"י עצמה בין ע"י אביה צריך לכתוב הרי את ובאמיר' ע"י עצמה צ"ל הרי את ולאביה צ"ל בהך כמו בשליח הגרושין ה"נ בקטנה ונערה ע"י עצמה בשטר כותב בתך ובאמירה אומר הרי את וכן בקדושי כסף הכלל דהר"ן מחולק עם הרמב"ן ורשב"א כ"ז שלא בגרה ע"י עצמה דלדידהו בכ"ע מהני ולהר"ן בשטר צ"ל בתך ובאמירה וכן בכסף צ"ל את:

כא

ואם מקדשה בשטר. דלא כהר"ן שחלק על הרמב"ן ואמר דוקא בכסף י"ל לבתו קטנה צאי כו' וכמו שפירש הראב"ד דהוי כאומר תנם ע"ג סלע או לכלב משא"כ בשטר אבל תוספת שם והרא"ש שם כ' משום יד דבדעת אחרת מקנה יש לה יד וע' תוספת שם סד"ה אומר כו' ועוד הבי' הרא"ש ממ"ש בסוכה מ"ו ב' לא ליקני כו':

כב

כותב בשטר כו'. הר"ן חוכך בזה ופליג על הרמב"ן דס"ל דאף בשטר כותב את מקודשת וחילק עליו וכתב וכמו בנותן גט לשליח שכותב בגט על שם האשה וכשנותן מדבר עם השליח הכי נמי צריך לכתוב בתך ועיין שם שהאריך ופירש הרב בדיעבד כהרמב"ן שגם הר"ן אינו אלא מסתפק:
כב) וכששולחים כו'. כנ"ל ואם גלוי כו' ולא גרע מאם נתרצה קודם קדושין דלכ"ע הוי קדושין:

כג

וי"א כו'. תוספת שם ד"ה אסור כו' ועכשיו כו'

כד

אי שוי כו'. ע' סימן מ' ס"ב בהג"ה אבל אם כו' וי"ח ועמ"שש:

כה

או נשאת. כ"ה דעת הרמב"ם ספ"ח מה' תרומות שפ' כעולא שם מ"ה ב' דר"ה כחומץ כו' אבל הריב"ש כ' שר"ת פ' כרב הונא דבזה הוא קדושי ודאי ואוכלת בתרומה דרבא מפרש טעמיה ש"מ כוותיה ס"ל וכ"כ הרשב"א:

כו

ואפילו כו'. כרבינא וכעולא דרבינא הוא בתראה וכן הסוגיא שם י"ח פ' כוותייהי דאמרי' כ"ש אין כו'. הרי"ף ורא"ש וש"פ:

כז

ואפילו שדכה. ערש"י מ"ד ב' ד"ה א"ד כו' ותוס' מ"ה ב' ד"ה בפירוש כו':

כח

ואפי' נתרצה כו'. הרי"ף והרמב"ם ומפ' מש"ש בפירוש אמר מר כו' משום דריצוי שלו אחר הקדושין אינן כלום והכריחם לזה ממש"ש מ"ו א"ל אביי כו' ואי כפירש"י ל"ל קדושין אחרים. ריב"ש:

כט

וי"א כו'. כפירש"י שם דלא חיישינן לשמא וכ"כ הרא"ש וש"פ:

ל

אפילו אם כו'. ממ"ש בפירוש כו' ורב ושמואל איירי בלא שידכו כמ"שש.

לא

ואפי' אם לא כו'. ממש"ש נתקדשה שלא לדעת כו' ואפי' כאן דאוכלת לר"ה הואיל ונעשו כו' וערש"י שם ד"ה הואיל כו' או שתיקתו הודאה כו' ואע"ג שבשעת קדושין ואח"כ עד שעת נשואין לא היתה שתיקתו הודאה ומסתמא שמע בין קידושין לנשואין כיון שהוא כאן וסתם זמן לבתולה י"ב חודש כ"כ ריב"ש:

לב

אפילו נתאכלו כו'. כמ"ש רפ"ג וראיה ממה דפריך שם מ"ו א' אם מאן ימאן כו' והתם האי ביאה ליתנהו בעולם שם:

לג

וי"א כו'. כמ"ש ביבמות ק"י א' דוק' דבעל אבל בלא"ה לא מהני הבעילות הראשונות אע"ג דנתרצה עכשיו. מרדכי שם:

לד

וי"א דאם כולי. מרדכי שם וטעמו ממ"שש עד שיבא אביה וימחה כו' ובריב"ש מסתפק בזה ע"ש:

לה

ואם לא כו'. מהרי"ק וכמו שמהני ריצוי האב ה"נ מהני ריצוי דידה לאחר שנתגדלה ויצאה לרשותה ולדברי הטו"שע אפי' נתאכלו המעות וע' במהרי"ק שהאריך בזה:

לו

וי"א דבעינן כו'. כ"כ הריב"ש וכמ"ש ביבמות שם דוקא שבעל וע"ש:

לז

קטנה כו'. ע"ל סי' ל"ה ס"ד:

לח

וי"א כו'. וכ"כ במרדכי ב' ר' אפרים וכ' כיון דהוי קדושין מן התורה צריכה נמי נשואין כן אבל ר"ת חלק עליו שם ע"ש:

לט

קטנה כו'. התוס' שם סד"ה בפירוש והביא ר"ת ראיה מהנ"ל כו':

מ

וי"א כו'. כ"כ הר"ן והרא"ש ב' תוס' והביאו ראיה ממה דפריך שם מ"ד ב' מתיב כו' מתיב כו' ולא אוקמוה כה"ג וע"ש ושם שתי':

מא

ומ"מ אין כו'. וכמו שתקנו נשואין לקטן ואמרינן בפ' הנשרפין שמצוה להשיאן סמוך לפרקן ועריב"ש:

מב

ואפילו בא כו'. כיון שדרך קדושין וכמו בקטן כנ"ל שם:

מג

צריכה גט מתרווייהו. עח"מ וב"ש:

מד

ויש מחמירין כו'. במרדכי שם דהא דרב ושמואל ועולא דפליגי דוקא שאביה כאן אבל במ"ה לכ"ע חיישינן שמא יתרצה וה"ל קדושין למפרע כ"כ ר"ת אבל כ' שכל הגאונים חולקים עליו:

מה

מעשה כו'. ופי' דאם כולי כמ"ש רפ"ב האב מקדש כו' וכמ"ש בש"ע ע"ז:

מו

ובלבד כו'. כמש"ש בהג"ה:

מז

אבל כו' דהרי כו'. כנ"ל סימן ל"ו ס"ג ועריב"ש סימן קצ"ג:

מח

אפילו כו' ושיהיה כו'. גמ' שם ואע"ג דאיתמר לרבא ה"ה לאביי דל"פ בזה.

מט

ודוקא כו'. במ"ש רש"י כ"א ב' ד"ה דשויתיה כו' וטעמא דמפלוני כיון דרמאי הוא כמ"ש ברפ"ב שארית ישראל כו' כמש"ש מ"ה ב' ועח"מ סימן קפ"ג ס"ב בהג"ה:

נ

מי הוי'. ע' תוס' י"ב א' ד"ה והלכתא כו' והביאו ראיה ממ"ש בתוספתא ב' אחין שקדשו ב' אחיות זה א"י איזה מהן קידש וזה א"י איזה מהן קידש שתיהן אסורות מן הספק אם היו עסוקין בגדולה לגדול ובקטנה לקטן אומר אני גדולה לא נתקדשה אלא לגדול וקטנה לא נתקדשה אלא לקטן וכן סמכינן אשדוכין כאן וראיה דסמכינן אאומדן דעת מקודשת בגזל דידה וע' בהג"מ שהאריך בראיות בשם ר' שמחה אבל הרשב"א ומ"מ והר"ן דחו הראיה מהתוספתא דל"ד לשם דשם בשעת קדושין ידעו משא"כ כאן דדברים שבלב אינן דברים ועהג"מ:

נא

אפי' היו עסוקים כו'. מרדכי ב' הש"ג דלא כראבי"ה ור"ן דמתירין בכה"ג דקי"ל כר' יוסי דאין צריך לפרש ובזה דחה הר"ן ראייה הנ"ל מהתוס' ג"כ דשם עסוקים כו':

נב

ואפילו חזר כו'. דקי"ל דלענין קדושין תכ"ד כו' כמ"ש בסוף נדרים ובפ"ח דב"ב:

נג

וכל כה"ג כו'. כמ"ש ביבמות ק"ה או השתא איפסלי מינך חלוץ כו' שם:

נד

עד שיאמר כו' ואפי' כו'. רמב"ם דלא גרע מאחר שנאמן כמ"ש בס"כא. מ"מ:

נה

וי"א כו'. רי"ו בשם תוספת:

נו

בפני האב. רש"י שם ד"ה אף נאמן כו':

נז

כיון שהאב כו'. אע"ג דנוגע הוא ועדותו אינו כלום כאן אינו אלא מברר דבריו של אביו וכמ"ש בירושלמי מתני' פליגא עליה המביא גט ממ"ה ואמר בפ"נ ובפ"נ לא ישא את אשתו ומשני תמן הוחזקה אשת איש ברם הכא לא הוחזקה אלא בפני שנים לכשיבאו שנים ויאמרו פלוני קידש כלומר אין זה אלא כשמברר דיבורו של אב כו'. ר"ן וז"ל בטוש"ע אבל אם אב כו' וזש"ש אירתותי מירתת משום דהאב נאמן להכחישו וכמ"ש רש"י שם ד"ה אף כו' וד"ה אירתותי כו':

נח

ואם יש ע"א כו' כמש"ש אין אדם חוטא כו':

נט

ודוקא כו'. עמ"ש בח"מ סי' פ"ב בדיני מגו.

ס

ול"נ כו'. כ"כ הב"י שהר"ן הנ"ל בסכ"ה חולק על הרשב"א כאן:

א

וכן הוא זכאי במציאת' וכו'. ואם נתנו לה מתנ' יש להסתפק אם דומה לכסף קידושין או דוקא קידושין לאביה משום דאי בעי מסר לה למנוול אבל כל שזיכו לה אחרים מתנה אין לאביה כלום ולא דמי למציא' מידי דהוי אאשה שג"כ במתנ' הקרן לעצמה רק שהבעל אוכל פירות כמ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין בשם הירושלמי ואף על פי שמציאת האשה לבעלה:

ב

דאין קדושין תופסין בנפל. והא דאמרי' בירושלמי דבת יום אחד מתקדש' היינו בידוע שכלו לו חדשיו או בשהה שלשים יום אחר הקידושין דאגלאי מילתא למפרע דלאו נפל הוא ונראה דאף בנפל ספק קידושין הוי ואם קידש אחותו ואח"כ קידש בת אחותו שניהם צריכין גט מספק ועיין לקמן סוף סי' מ' דגם בהוכר העובר מקודשת לדעת הרמב"ם:

ג

וקידש' עצמה בערב. לרבות' קתני אף שהיא עתה ודאי א"א אפ"ה לא חיישינן לקידושי אב ולומר השת' בגרה וממיל' חלו קידושי אב אלא לעולם תלינן להקל ולומר שהית' בוגרת גם בבוקר וקידושי האב לא חלו כך כתבו התו' בד"ה קדשה אביך בדרך:

ד

דאפי' אינה מכחישתו. אפשר לומר אף דהיא מודה ואומרת בבירור שלא היתה בוגרת בשעה שקדשה אביה אמרי' לאו כל כמינ' דאסר' נפש' אבעלה מיהו אפשר לפרש דאינה מכחישתו היינו שגם היא אינה טוענת ברי:

ה

אבל באינה מכחישתו צריכ' גט משניהם. (בקידושין דף ע"ט ע"א פליגי רב ושמואל בקידשה אביה בדרך והיא קידש' עצמה בעיר והרי היא בוגרת שבדקנוה לדעת אם יצא' מרשות אביה להיות קידושיה קידושין ומצאנוה בוגרת בו ביום רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו וקידושיה קידושין ולא של אביה ושמואל אמר חיישינן לקידושי שניהם שמא כשקדשה האב נערה היתה וקדמו קידושיו עכ"ה) והנה אפשר לומר דלאו דוק' משניהם דה"ה קידש' אביה לבדה ג"כ צריכ' גט דכל שאינה מכחישתו מודה רב דחיישינן ולא מוקמינן לה אחזקת פנויה והתו' שכתבו שם בד"ה קידש' בדרך דמודה שמואל בקידש' אביה לבד דאינה מקודשת דאמרי' העמד אשה אחזקת פנויה כמה שהיתה קודם קידושה והרי היא בוגרת לפנינו ואין קידושי האב קידושין עכ"ל התו' מיירי במכחישתו מכ"ש אם היא מודה בבירור דודאי נאמנ' לאסור עצמה אם לא קידש' עצמה אחר קידושי אב:

ו

ונמצאו לה סימנים הוי ספק וצריכ' גט משניהם. גם כאן משניהם הוא לאו דוקא דה"ה אם קדשה אביה לבדו או היא נתקדש' לבדה לעולם הוי ספק קידושין ואין מועיל טענת ברי שלה לנגד אחרים עד שיעידו עדים שהיתה עדיין נערה אחר הקידושין או שהיתה בוגרת קודם הקידושין ומ"ש ונמצאו לה סימנים היינו סימני בוגרת ומאחר שהו' בתוך הששה חדשים יש להסתפק אם היו סימני בוגרת בשעת הקידושין או נימא השתא היא דבגרה ע"כ הוי ספק ואם נתקדש' לאחר ו' ע"י אביה ונמצאו לה אחר הקידושין זמן רב סימני בוגרת ודאי גם בשעת קידושין היתה בוגרת ואין חוששין לקידושי אביה אף שהבדיקה היתה זמן רב אחר קידושי אביה מאחר שהקידושין היו לאחר ו' ואפשר לאחר ו' אף שאין לה סימני בוגרת סמכינן אדשמואל דאמר אין בין נערות לבוגרת ובודאי בוגרת היא אף שאין לה סימני בוגרת ולא נאמרו סימני בוגרת אלא לעשות אותה בוגרת תוך ו' וע' בהשגת הראב"ד פ"א מה"א וכל זה לדעת המפרשים דסימני נערות לחוד וסימני בוגרת לחוד ואם הביאה סימני בוגרת תוך ששה הוי בוגרת אבל הרמב"ם לא הזכיר שום סי' בבוגרת ומשמע לדעתו אינה בוגרת לעולם קודם ו' חדשים ומ"ש היתה הבת ספק בוגרת היינו ספק אם עברו ו' חדשים אחר הנערות או לא ומ"ש בגמ' אלימא בתוך י' וכו' השתא היא דבוגרת אינו מחוור לדעת הרמב"ם וכמ"ש המ"מ וסימני בוגרת מבוארין בגמר' בנידה דף מ"ז בברייתא פליגי תנאי בסימן בוגרת ורש"י פי' דאף שם במשנה פליגי בסי' בגרות והתו' דחו דבריו ופסקו שם בגמ' כדברי כולן להחמיר וכתב הרי"ף שאם הביאה א' מכל הסימנים הללו וקדשה עצמה בחיי אביה קידושיה קידושין וצריכה גט ואין אביה מפר נדריה ואם קדשה אביה שלא לדעתה צריכה גט ומן התימה שלא הוזכר דין זה כאן ולא נמנו כאן סימני בוגרת כלל:
מדברי הרשב"ץ בתשו' שהביא הב"י משמע כשראו לה סימני נערות ג' או ד' חדשים אחר י"ב שנים אמרינן מסתמ' היו בה השערות משעה שנעשית גדולה בת י"ב שנה וכשימלאו לה ו' חדשים אחר י"ב שנה הרי היא בוגרות ודאית ואין לאביה רשות בה אף על פי שלא עבר רק ב' חדשים אחר ראיית השערות אמרינן מסתמ' היו בה השערות מיד תחלת ו' חדשים אחר י"ב וע' בח"ה סי' ל"ה פסק ג"כ כזה לענין עדות:

ז

כך יכול לקדשה ע"י שלוחו. נראה דמ"מ איכא בו יותר משלוחו דהא הוא מצוה דרמי עליו וכמו שנתבאר למעלה סימן ל"ה ובב"ח לא כ"כ ולא ידעתי הפרש בין מצוה זו לשאר מצות:

ח

או ע"י עצמה. לדברי המפרשי' הטעם דהוי כאלו אמר לה כל מי שיתן לך מנה מעלה אני עליו כאלו נתנו לי והתקדשי בו ולפ"ז ה"ה לקטנה דעלמא נמי דלא גרעה מכלב אבל הרא"ש כתב אף על גב דאין שליחות לקטן לטובתה ולזכותה נעשית שליח עיין עליו ולפ"ז דוקא ע"י עצמה ולא ע"י קטנה דעלמא וע' בדברי הרא"ש שכתב שאינו דומה לערב ויש חילוק בין קדושי כסף לקידושי שטר ובין דיבר עם המקדש או לא דיבר עמו וע' בר"ן פ"ק דקידושין:

ט

וצריך לו' לה. כבר נתבאר לעיל דבדיעבד אף בלא עדים יש להחמיר וע' בפסקי מהרא"י סימן מ"ט וסימן ל"ג:

י

דהרי י"א דאסור לקדש בתו. אבל כשהיא עצמה מקבלת אין מחויב האב למחות אם היא חפיצה וקצת קשה מהא דאמרינן סוף קדושין רב אחא בר אבא איקלע לבי רב חסדא מתניה שקליה לבת ברתיה אותביה בכנפיה א"ל לא סבר לה מר דמקדשא אין אדוני יודע שהיא מקודשת ויש לו להתרחק מא"א אמר ליה עברת לך אדרב דאמר רב יהודה אמר רב וכו' אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה עכ"ה ולמה לא דן אותו לזכות שהיא בעצמה קבלה הקידושין ואפשר דהיתה קטנה כ"כ שלא היה לה דעת לזה:

יא

אומר לה הרי את. היינו כשאין האב אצל הקידושין דאיך יאמר לה בתך אבל כשהאב אצל הקידושין יאמר לו בתך מקודשת לכתחלה ומיהו אם אומר הרי את אין קפיד' וכן הוא בת"ה סימן רי"ג וע' בריב"ש סימן תע"ט שכתב ומיהו לישנ' דהרי בתך לכ"ע מהני אף ע"י עצמה וכ"ש בנדון זה וכו' משמע אף כשאין האב אצל הקדושין יאמר לה הרי בתך ומיהו נראה דכוונת הריב"ש שיאמר לאב הרי בתך מקודשת לי בכסף שאתן לה ונותן לה הכסף מדעת אביה אבל שיאמר לבת הרי בתך מקודשת אין זה ל' כלל:

יב

ואם שינה בדברים וכו' מקודשת. מפשט הל' משמע דמקודשת ודאי וע"ש:

יג

הואיל והכינ' להכניסה. מ"מ כתב שם דודאי שפיר טפי לעשות כהלכתו להדי' אכן י"ל דאין קפיד' כולי האי וכו' ע"ש:

יד

מצוה שלא יקדש בתו כשהיא קטנ'. כלומר אף על גב דבגמרא אמרו אסור לקדש בתו אפשר באומר לה צאי וקבלי קידושיך ליכ' איסור' ומ"מ מצוה להמתין עד שתגדיל:

טו

וצריכה גט משניהם. ואם רצו א' נותן גט וא' כונס כדלעיל סימן ל"ו סעיף ז':

טז

אי שוי שליח אחרינ'. ע' בב"ח דדין זה שייך ג"כ גבי בעל ואשה דשוו שליח אחרינ' וכתב עוד דאם של בתרא קדמו א"צ גט אלא מבתרא ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קדושין של קמא אינן קידושין ואי לא בטל' לקמא אלא לא סמך דעתיה קסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא בטליה הרי כיון דשל בתרא קדמו הרי קמא לא משכח ושל בתרא קדושין ושל קמא לא הוי קדושין נ"ל עכ"ל ואין דבריו מוכרחים דאפשר דלא בטיל לקמא אלא סבר אולי לא משכח כלל אבל אי משכח אף לבסוף לא בטליה לקמא:

יז

ואפילו שדכה אביה תחלה. הקשה בב"ח הא כיון דשדכה גילה דעתו שהיה חפץ לקדשה לו ובהא מבואר בסמוך דהוי קדושין ומכח קושיא זו הגיה ואפילו שדכה באביה והיינו כפרש"י שהמקדש שלח לאביה לקדשה לו ע"ש ואין צורך דאף דנתרצ' בשדוכין לא נתרצה בקידושין של עכשיו דאולי לא נתרצה עד שיתן כסף הקידושין לידו דוקא באשה התורה זכתה לו ואין רצונו שתקבל היא הקדושין בלא רשותו עד שיגלה דעתו דניחא ליה בקבלתה:

יח

בפי' אחר הקדושין. זה הוא דעת הרמב"ם והרי"ף לקצת מפרשים אבל הר"ן מסתפק בדעת הרי"ף דאפש' לומר דאף דנתרצה בשעת הקדושין ג"כ אינה מקודשת וע' במהרי"ק שחילק דאם נתקדשה בפניו ושתק ואחר כך נתרצה דהוי קדושין:

יט

אפי' נתאכלו המעות קודם שמיעה. אף על גב דאין הקדושין בעין ועל מה יחולו מ"מ בההיא הנאה שנעשה רצונו מתקדשת ודומה להנאת מחילת מלוה כך הוא דעת הרמ"ה בעל סברא זו וע' בתשו' מהרי"ק שורש ל"ב דף כ"ג שמיישב גם כן דעת הרמ"ה ומביא כמה ראיות לדבריו דמצינו כיוצא בזה שהקדושין חלין אף לאחר שנתאכלו ע"ש:

כ

ולא מיחה מיד הוי כאלו נתרצה. זה הוא דעת המרדכי שם בהג"ה בשם ריב"ש ע"ש שמחמיר אפילו היכא דאנן סהדי שיתרצה האב אף על גב דעדיין לא בא האב מודה רבינ' דצריכא גט ומיאון ולקמן סעיף י"ד הביא הרב דבריו והעתקתי שם לשונו:

כא

גדלו הקדושין עמה. ע' בתק' מהרי"ק שורש ל"ב שהאריך בדין זה ובדין יתומה שגדלו קידושין בהד' אי מקודשת מדאוריית' או מדרבנן ולא ראיתי בדברי הרשב"א בתשוב' חולק על זה רק שכ' מלתא דפסיק' אם בעל בודאי חשבינן לה מקודשת מדאוריית' ובלא בעל לא מיירי:

כב

למי שגילה האב דעתו. ע' לעיל סי' ל"ה סעיף ד' וה' וכלומר אף על פי שחזר האב מגלוי דעת ושדכה עם אחר אפ"ה יש לחוש היכא דאיכא למימר דהחזרה לא היתה ברצון וכמו שאכתוב אחר זה:

כג

חיישינן שמא נתרצה. בטור מסיים בדברי הרמ"ה והוו קדושין כל זמן שלא שדכה עם אחר וטרח לחזור לשדכה לשני וב"י כתב ע"ז אינו נוח לי וע"כ השמיט דברים אלו כאן ובאמת הוא גמרא ערוכה בקדושין (דף מ"ה ע"ב) בההוא דאמר לתת בתו לקרובו והיא אמרה לתת לקרובה ונתרצה הוא לקרובה ועשו סעודה לחיבת חיתון וזימנו את קרוביהם אדאכלי ושתו אתא קרובו [דהיינו אותו שהיה בדעת האב ליתן לו את בתו] באיגרא וקדש' בסת' ועדיין לא קיבל האב קדושין מקרוב של אשתו אמר אביי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא חיישינן בהא שמא נתרצה האב לקידושי של קרובו דבודאי לא הדר מדבורי' שכבר נתרצה לקרובה רבא אמר חזקה אין אדם טורח בסעודה ומפסיד' דודאי לא נתרצה לקידושי קרובו דכיון דטרח האי אבי הבת לעשות סעודה אינה מפסידה מאי בינייהו איכ' בינייהו דלא טרח דאז אפשר לחוש לקידושין של קרובו דאמרינן אולי חזר בו האב ומאחר דגילה דעתו לקדשה לקרובו חוששין לקידושין אבל היכ' דטרח בסעודה ושידכה לשני אז בודאי חזר בו מרצונו הראשון ואינה מקודשת לשני/ לראשון /והן הן דברי הרמ"ה ממש ולא כמ"ש הב"ח דראש דברי הרמ"ה נלמדי' ממקום אחר מהנהו בי תרי דשתו חמרא וכו':

כד

אינו יורשה ואינו מטמא לה. וה"ה דאין לה כתובה דמן הנשואין מיניה ואינו חייב בקבורתה כ"כ הב"ח בשם הריטב"א:

כה

דה"ה אם מת האב. עיין שם שרבינו תם תמה על דבריהם והאריך להוכיח דאין האחים יכולין למחות ואין אדם מוריש זכות בתו לבניו ולגבייהו לא אמרי' אוקי ממונא בחזקת מריה:

כו

והשיאוה אחיה ואמה. כלומר קידשה והשיאוה הוו קידושין וצריכה מיאון דכשם דתקנו רבנן קידושין ביתומה ה"ה בהלך אביה למד"ה:

כז

ומ"מ אין לאוסרה עליו. אבל יש מחמירין לאסור מטעם אחר דילמ' יקבל אביה קידושין במד"ה וא"כ הוי א"א וכתב הר"ן דראוי להחמיר:

כח

צריכה גט מתרוייהו. לא ידעתי למה צריכה גט מהראשון הא אפילו לסבר' ראשונה אינה מקודשת רק למיאון ואפילו למאן דחייש שמא נתרצה האב היינו באינו כאן אבל אם בא ומיחה וקידשה לאחר ודאי דקמא לא הוו קידושין רק למיאון לדעת ה"ג בעל סברא ראשונה:

כט

ויש להחמיר כסבר' הראשונה. כלו' דאם נתקדש' דצריכה מיאון וכבר כתבתי דיש להחמיר ג"כ כסבר' האחרונ' דלכתחלה אין לקדשה דאולי יקבל אביה קידושין במד"ה וכמו שכתב הר"ן:

ל

והוי ספק מקודשת. כלו' וצריכה גט ולא סגי לה במיאון וזה לשונו שם במרדכי ועתה לפי דרכינו יועילו קידושין אלו שלא תצא ממנו אלא בגט ומיאון או שיבא אביה בימי קטנות וימחה מיד שישמע וכו':

לא

דאם צוה להשיאן ולהגדילן. אעפ"י שהזכיר בציוויו לגדלן ולהשיאן אין הכונ' להשיאן אחר שיגדלו דוקא אלא שני דברים הן לגדלן לחוד ולהשיאן לחוד עיין שם בגוף התשובה:

לב

כמו שנתבאר לעיל סי' ל"ה. כבר כתב הרב בעצמו לעיל שם דגם בשליחות האשה בלא עדים יש להחמיר וחוששין לקדושין רק דאם היו עדים הוו קידושין גמורין:

לג

אין במעשיה כלום. ויכול למחות אף שלא מיחה אין כאן קידושין מאחר שעברה על דבריו והוי קפידא דומיא דאומר לשליח קדש לי אשה במקום פלוני והלך וקדשה במקום אחר דהוי קפידא (וכמו שנתבאר לעיל סי' ל"ו סעיף ג'):

לד

ושאר הבוגרו' אינם בכלל. כלומר אפילו נתנו לו רשות לקבל כסף הקידושין ושיהיה שלו וכנ"ל:

לה

ואחר זמן קבל ממנו. מלשון זה משמע דוקא לאחר זמן הא אם תכף אחר השידוכין קיבל הקדושין מסתמ' לזו ששידך קידש וכן פסק במרדכי בשם ראבי"ה דכשם שעסוקין באותו ענין מהני אף שנתן בשתיקה דקי"ל כר' יוסי ה"ה ה"נ מהני ודמסתמא לאותו ששידך לה קידש אך אחר זה משמע אפילו היו עסוקים בה מדברין מעסק קידושי פלונית ואח"כ נתן קידושין סתם לא מהני לאפוקי לאחריני מידי ספק וכמו שפסק המרדכי בשם מהר"ם:

לו

ופי' בתך פלונית אינו מועיל. נראה דמיירי שמפרש שכוונתו היה לפלונית אבל לא טעה בלשונו אבל אם היה בדעתו לומר בפי' פלונית רק שטעה בלשונו אמרינן לעיל סי' ל"ה סעיף ט' דאם השליח טעה ואומר לי הקדש בטעו' לא הוה הקדש ונאמן השליח לומר שטעה ולמה לא יהיה המשדך נאמן לומר שטעה:

לז

וכולן ברשות שלו לקדשן. כלומר לאפוקי בוגרת דאינה בכלל הספק אפילו שוותיה שליח ומיהו אם עשתה שליח לקבל קדושין מפלוני נתבאר לעיל סעיף ט"ו דגם היא בכלל וא"כ אם היא הגדולה שבגדולות היא לבדה מקודשת כמו אם היו כולן בוגרת ונתנו לו רשות וע' בב"ח:

לח

ולא הכירו. לכאורה משמע דוקא שאמר בהדיא שאינו מכירו אבל ל' הב"י בשם התו' שאם היה החתן עומד לפניו ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כדי דבור משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולפיכך לא פי' מיד עכ"ל מיירי דבאו שנים אבל אם זה שעומד לפניו לבדו אומר אני הוא מה בכך הוא א"נ דהא בא' נאמן לומר אני הוא אף שאין האב מכירו:

לט

שניהם נותנין גט. ואם קדם א' מהם וכנס מוציאין מידו המ"מ בשם הירו' ונראה אפילו הא' נתן אח"כ גט מוציאין מזה דהא כנסה באיסור ואסורה לבועל ונ' דגם להשני אסורה מספק דכשם שאסורה לבועל כך אסורה לבעל:

מ

אינו נאמן לאוסרה עליו. אבל אם הביא שני עדים שהוא קדשה אף ע"פ שהאב מכחיש את העדים אין נאמנות של אב מועיל נגד עדים ואסורה לבועל ולבעל כ"כ ר' ירוחם ופשוט הוא:

מא

אבל לא לכונסה. כלומר אפי' אחר שנתן לה גט והיא מותרת לכל אדם אפ"ה אסורה לזה דיש לחוש לקנוניא המ"מ:

מב

ואם יש ע"א. אפשר דע"א לא מהני בדין המוזכר למעלה סעיף כ"ב כשבאו שנים וכ"א אומר אני קדשתיה דאף דיש לא' עד המסייע לו אינו נאמן בדבר שבערוה וכאן ע"א נאמן משום דאין שום אדם מכחישו תדע דכאן אם כנסה אין מוציאין מידו ולעיל ס"ק ל"ח כתבתי בשם הירושלמי אף אם כנס מוציאין מידו:

מג

אינו נאמן לומר לאחר זמן גרשתיה. לכאורה משמע דלאו דוקא גרשתיה אינו נאמן לפוסלה לכהונה דה"ה באומר קידושי תנאי היו או פסולי עדות היו עידי הקדושין וכיוצא בדברים אלו ג"כ אינו נאמן להחזיקה בפנויה כל שהוחזקה א"א על פיו ואינו נאמן להתירה לעלמא רק כמשמעות פשט הכתוב בתי נתתי לאיש הזה לאיש אסרה הזה התירה (פרש"י לאיש אסרה על הכל שאין אנו יודעין למי וכי אמר הזה התירה לזה) ועוד יתבאר בסמוך:

מד

קדשתיה וגרשתיה כשהיתה קטנה. נראה דמכ"ש אם אמר קדשתיה בלבד כשהיתה קטנה דאין נאמן לאוסרה על כל העולם מאחר שעכשיו היא גדולה:

מה

ול"נ דוקא תוך כ"ד נאמן. וכבר כתבתי בסמוך סעיף כ"ה דלאו דוקא לומר גרשתיה אינו נאמן לאחר כ"ד להחזיקה בגרוש' לאוסר' לכהן דה"ה כל דבר המבטל הקדושין ומחזיקה בפנויה אינו נאמן לאחר כ"ד אבל בב"ח בקונטרס אחרון חילק ביניהם דדוקא לענין גירוש לא הימניה רחמנ' אבל בכל מה שיאמר בקדושי ביתו נאמן אף לאחר כ"ד ובאמת לא ידעתי אם אין לאב נאמנות בגירושין למה נאמן אף תוך כדי דבור ואם הטעם מכח מיגו דאי בעי שתק והוה אסורה על כל העולם מיגו זה שייך נמי אף לאחר כ"ד:

א

סעיף א' בהג"ה י"א דאין קדושין תופסין בנפל וכו' נ"ב עיין במהדורא ו' שלי סימן קס"ג בתשובה ל"ק האליווינסק במדינת רוסיא קנה מקומה בהל' יבום סי' ק"ג ייע"ש מ"ש בזה השייך לכאן ודוק:

ב

סעיף ז' בהג"ה ואם אמר בתך מקודשת לי הוי קדושין דהרי היא במקום אביה עומדת וכו' נ"ב עיין בח"מ וב"ש ומדעת הב"ש מוכח דאפשר לדבר עם השליח כמו עם המשלח ולהח"מ לא הוי כן וע' בחיבורי על התורה פ' וירא שנת תקצ"ז בפסוק ותכחש שרה על המדרש ילמדנו שם שאמר מכאן שהנשים פסולות לעדות שם הארכתי בזה בעזה"י והבאתי סמיכת לזה מילקוט יתרו בפסוק ויאמר למשה אני חותנך יתרו בא אליך דפליגי שם ר"א ור"י אם שליח שלח או כתב שלח כתבנו שם דפליגי בפלוגתת הח"מ וב"ש הנ"ל אם אפשר לדבר עם השליח כאלו הי' הוא המשלח ייע"ש בטוב טעם בעזה"י ודו"ק:

ג

סעיף יז מי שיש לו שתי כיתי בנות וכו' נ"ב הנה טעם דין זה מפורש בש"ס ובב"י ובב"ש מכח דקיי"ל כר' יוסי דלא מחית אינש נפשי' לספקא והנה בהיותי בזה בעזה"י אהי' שואל כענין ואכתוב כאן מה שנלפע"ד בדברי הרמב"ם הל' מעשה הקרבנות (פ' ט"ו) הל' ח' היתה לו בהמה מעוברת ואמר אם תלד זכר הרי היא עולה ואם נקבה שלמים וכו' ילדה ב' זכרים האחד עולה והשני ימכור לצרכי עולה ודמי' חולין וכו' ילדה טומטום ואנדרוגנוס אינן קדשים והרי הם חולין כמו שבארנו עכ"ל וע' בלח"מ מה שהקשה על זה ייע"ש ולפענ"ד אין כוונת הרמב"ם כמו שהבינו הם רק הכוונה דילדה טומטום ואנדרוגנוס שניהם תחלה טומטום ואח"כ אנדרוגנוס והנה כיון דקיי"ל לא מחית אינש נפשי' לספקא וא"כ נהי שהי' אומר אם זכר עולה אם נקבה שלמים מ"מ על טומטום לא הוי דעתו להקדישו דלא מחית נפשי' לספקא לכך הראשון אינו קדוש והשני דהוי אנדרוגנוס כיון דאף אם היו ראוי לקרבן כיון דהוא השני הי' נמי מעותיו חולין רק הי' נמכר לצרכי עולה אבל כיון דהוא אנדרוגנוס א"כ הוא עצמו אינו ראוי לקרבן והדמים הוי תמיד השני חולין ולכך כתב כמו שביארנו היינו לעיל מ"ש דדמי השני הוי חולין והדין אם ילדה רק טומטם או בזה סמך על מ"ש בהל' אסורי מזבח וכאן קמ"ל דין חדש דבילדה שנים טומטום ואדרוגנוס אז אינן קדושים כלל וקמ"ל הרמב"ם דין חדש לפענ"ד ואם כי אפשר שאין זה כוונת הרמב"ם עכ"פ לדינא נראה נכון כמ"ש ודו"ק והנה בהיותי בזה דרך אגב אזכור מה שקשה לי על דברי הרמב"ם בפט"ז ממעה"ק הנודר סתם מביא מן הגדולים שבאותו מין וכו' כיצד נדר עולה מן הבקר מביא שור אמר הרי עולה סתם וכו' מביא פרדה אחת וכו' והדבר תמוה למה באמר מן הבקר אף דיש בכלל זה פרה וכדומה מ"מ מחויב להביא הגדול ולמה בנדר סתם די אפילו בעוף יבא נמי מן הגדולים והנה נראה שהלח"מ הרגיש בזה ומתרץ דבאותו מין מחויב להביא מן המובחר אבל הדבר תמוה דהרי אח"כ כתב הרמב"ם מי שנדר שור וכו' יביא בינוני וכו' א"כ אינו מחויב להביא המובחר שבאותו מין וא"כ מ"ש דבנודר מן הבקר יביא שור הגדול שבאותו מין ובמין עצמו יביא בינוני וצע"ג וחזרתי על כל הצדדים ליישב ולא מצאתי מענה ודוק:

ד

סעיף כב בא אחד ואמר אני קדשתי וכו' נ"ב עי' מ"ש בזה במהדורא ו' שלי דף ס"ב בתשו' ל"ק באר קנה מקומה בהל' גיטין סי' קכ"ט אם זה הוי מן התורה או דרבנן ייע"ש גם עיי"ש מה שהקשיתי על הר"ן בזה ודו"ק:

ה

סעיף כד ואם כנסה אין מוציאין מידו וכו'. נ"ב עי' בח"מ ובב"ש שכתבו בשם הה"מ שאחר שנתן גט אין רשאי לכונסה ולפענ"ד אין זה מוכרח די"ל כיון דעיקר הטעם דנאמן ליתן גט מכח אין אדם חוטא ולא לו א"כ ה"נ נהי דמסכמת עתה להנשא לו פן אח"כ תחזור בה וכמ"ש בפ"ג דקדושין נהי דבידו לשחררה אין בידו לקדשה כן ה"נ יש לו לחשוש שמא אחר הגט תחזור בו ותנשא לאחר לכך אינו עשוי ליתן גט אם אינו אמת וזה יהי' שיטת המהרי"ט בפ"ק דקדושין גבי יהודית דביתהי דר"ח דאמרה אמר לי אם קיבל בך אביך קדושין כדי הוי זוטרית אמר לה לאו כל כמינך דאסרת לך עלויאי והקשה המהרי"ט הרי שויא נפשי' חד"א ותירץ דהוי כעיני' נתנה באחר ותמהו האחרונים עליו דהרי כאן לא ידעה למי קדשה א"כ אסורה לכל ולא שייך ענ"ב וכו' והן אמת שקושיא זו אין לה התחלה כלל דכאן ניכר דבשביל צער לידה אמרה כן ומהרי"ט הוי הכוונה רק לדמיון כמו דהתם מותרת מכח אומדנא דבשביל ענ"ב אומרת כן ה"נ שם הוי אומדנא דמכח צער לידה אומרת כן לכך מותרת ומיהו אף לפי הבנתם בכוונתו נמי א"ש דהרי יש לחוש דעיני' נתנה באחר ותעשה עמו קנוניא שיבוא ויאמר אני קדשתי' ונאמן ליתן גט ויתן גט וא"כ יכניס אותה וס"ל להמהרי"ט דלא כדעת הה"מ רק כמ"ש דמותר אח"כ לכונסה וא"ש ואף לפי דברי המגיד י"ל דענ"ב ויכנסה בשתיקה ויאמר תחלה אני קדשתי' ואח"כ יכנסה בשתיקה ואם כנסה אין מוציאין מידו וא"ש מיהו בעיקר קושיות מהר"ט תמוה לי מה הקשה הרי שויא נפשי' חד"א לא שייך רק באם אומר שיודע האיסור בעצמו אבל אם ע"א מעיד ומכ"ש אשה א"כ אין ע"א נאמן בזה וא"כ ל"מ לפי לשון הש"ס בקדושין דלא אמרה דהאם מהימן לה ודאי דלא שייך חד"א כיון דהיא אינה אומרת שמאמינה לה ודאי אין ע"א ומכ"ש אשה נאמנות לאוסרה על בעלה רק אף אם אומרת שמאמינה להאם מ"מ נראה דלא שייך שוי' נפשי' חד"א רק אם יודע בבירור האיסור לפי דבריו אבל מה שאומר שמאמין להעד לא שייך לומר בזה שוי' נפשי' חד"א ותדע שהרי בסי' קע"ז (סעיף ט') כ' הרמ"א בהג"ה שבזה"ז דהוי חרגמ"ה אינו נאמן לומר שמאמינה או שמאמין להעד וכו' ומ"ט לא נאמר שוי' נפשי' חד"א בע"כ דבזה לא שייך חד"א וז"ב ונכון לפענ"ד בעזה"י ודוק היטב:

א

מקדש את בתו. עיין במל"מ פ"ג מה"א דין י"א שנסתפק במי שקידש בתו קטנה פחותה מבת ג' שנים ויום א' בכסף או בשטר דקי"ל דהיא אשת איש גמורה. אם הכניסה אביה לחופה אי חופתה חופה וחשובה כנשואה או דילמא חופה דפחותה מבת שלשה לא חשיבה חופה והויא ארוסה ונ"מ ליורשה וליטמ' לה ולדון לבועלה בחנק אם בא עליה אחר ג"ש ויום א'. והאריך בזה והעלה דרש"י והתוספת והריטב"א אית להו דפחותה מבת ג"ש לית לה חופה וכן הוא דעת רבינו הרמב"ם וקצת גאונים (שהובא דעתם בש"ע לקמן סי' ס"א בענין חופת נדה ופחותה מבת ג"ש גרע מנדה) דע"כ אית להו דפחותה מבת ג' אין לה חופה ולא מצינו מי שיחלוק בפירוש בדין זה זולתי הרשב"א ז"ל דס"ל דפחותה מבת ג"ש אית לה חופה ואיהו ע"כ סובר כהרא"ש ודעימי' (הוא דעת הי"א שם) אמנם הרא"ש וסייעתו לא נתבאר מה דעתם בפחותה מבת ג' דאפשר אף דס"ל דחופת נדה הויא חופה מ"מ ס"ל דלית חופה לפחותה מבת ג' ע"ש באורך. ועיין בשעה"מ פ"י מהל' אישות בקו' חופת חתנים סעיף ז' שהאריך ג"כ בזה ומסיק דלכ"ע דינא יתיב דחופה דפחותה מבת ג' שנים לא חשיבא חופה כלל ואין מי שיחלוק על זה ושלא כדברי המל"מ הנ"ל ע"ש:

ב

במציאתה עח"מ וב"ש ועיין בספר קצות החשן סי' קע"ו סעיף י"ב:
(ב) תופסין בנפל. עבה"ט ועיין בתשובת שבו"י ח"ג סימן קי"ח מ"ש בזה:

ג

דדוקא מכחישתו. עבה"ט ועיין בספר שעה"מ פ"ד מה"א דין י"ד:

ד

לקדש בנותינו הקטנות. עיין בשאילת יעב"ץ ח"א סי' י"ד מ"ש בזה:

ה

קטנה או נערה. עיין בזה בתשו' מהר"ם אלשקר סימן י"ד:

ו

גדלו הקדושין עמה. עח"מ ס"ק כ"א ועיין בשו"ת הגאון מהר"ש זלמן זצ"ל מלאדי מ"ש בזה:

ז

וי"א דה"ה כו' עמ"ש לקמן ס"ס נ"ו:

ח

והשיאוה אחיה ואמה. עיין בתשובת הרדב"ז ח"א סי' מ"ה שנשאל ראובן ששדך בתו קטנה והלך למדה"י ובאים אמה ואחיה להשיאה אם יברכו הברכות והשיב לדעת השאלתות ודאי לא תבעי לך דכיון דהוי קדושין פשיטא שאין הברכות לבטלה אלא אפילו לדעת האומרים שאינן קדושין בלל מסתבר' לי דמותר לברך לכתחלה ואין הברכות לבטלה מכמה טעמים ע"ש:

ט

גם היא ספק. עיין במל"מ פ"ז מה"א סוף דין ך' ומ"ש הרב המגיה שם הובא קצת לעיל סי' ל"ה ס"ז:
(ט) קדשתי לך בתי הגדולה כו' בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר זצ"ל נ"ב בתוי"ט כתב דאם אמר קדשתי לך בת אחת מבנותי ונשכח ממני איזו אין המקדש נאמן לומר זהו שקדשתי ואינו דומה לדלקמן סכ"ב עכ"ל (שם בתוי"ט כתב הטעם דבשלמ' בדין דסכ"ב אינו מוציאה מחזקתה אבל כאן שמוציא האחרות מספק אין ע"א נאמן. ושם בתוס' רע"ק אות מ"א הביא ראיה לזה מדברי הר"ן בגיטין דאף בכה"ג דהוי לברר אין ע"א נאמן ע"ש. ולכאורה זה הדין מבואר בירוש' שהביא רבינו בסכ"ב שם שיובא לקמן וי"ל משום דהיה אפשר לחלק דשאני התם שהאב מסופק ג"כ למי וע' בפי' הפ"מ בירושלמי פ"ב דיבמות הלכה י"א ודו"ק):

י

אחת מבנותיך עמ"ש לעיל סימן ל"ה סק"ז:

יא

האב שאמר. עיין במל"מ פ"ט מה"א דין ט"ו שהביא הרב המגיה משם הרשד"ם ס"ס ט' שכ' דאבי הבת שאומר שהנער היה גדול כשקדש את בתו נאמן לאסור את בתו אפי' אם יש עדים שיאמרו שהיה קטן באותו פרק והביא ראיה מתשובת הרשב"א שהובא בי"ד סי' א' בטבח שאמר שלא שחט את הבהמה כו' יעו"ש. וע' בשעה"מ שם שהביא דהרב מ"צ ח"א סי' ס"ה תמה על הרשד"ם הנ"ל דהא כל עיקר דין שויא אנחד"א מדין נדרי איסור נגעו בה א"כ בההיא דטבח שפיר כתב הרשב"א דלדידי' אסורה משום דכל שאמר שלא שחטה הגם שיש עדים ששחטה הרי אסרה על עצמו כאילו לא שחטה משא"כ בנדון הרשד"ם דאחר שיש עדים שהיה קטן ואינם קידושין איך יכול הוא לעשותו קדושין מה שאינו לפי העדים והכא לא שייך כלל דין נדרי איסור. והוא ז"ל כתב עליו שדבריו תמוהים ואשתמט מיניה תשובת הרשב"א שהביא הב"י בסי' מ"ה (צ"ל מ"ח) במי שטוען שקידש את האשה ובשעת נתינה א"ל התקדשי לי בזה אע"פ שעדים מכחישים אותו ואומרים שנתנו לה בתורת פקדון כו' הרי דאע"ג דה"נ לא שייך טעמא דנדרי איסור אפ"ה כ' דאמרי' שויא אנח"דא אפילו כנגד עדים וצ"ע עכ"ד והבאתי קצת מדבריו אלה ג"כ בפ"ת ליו"ד סי' א' ס"ק ט"ו ע"ש. וע' בנ"צ הארכתי בענין זה וכתבתי שם דמה שתמה השעה"מ על הרב מ"צ מדברי הרשב"א זה לק"מ אך בלא"ה דברי המ"צ אינם נכונים במה שסובר דטעמא דשויא אנחד"א הוא מדין נדרי איסור שזה אינו אמת ועיקר טעמא הוא משום דאדם נאמן על עצמו יותר מק' עדים וכמ"ש ג"כ בנו"ב תניינא חאה"ע ס"ס מ"ג הבאתיו בפ"ת ליו"ד שם ובנדון הרשד"ם הנ"ל כיון שהתורה האמינה לאב בעד בתו הרי הוא כמעיד על עצמו ועמש"ל סי' מ"ח סק"ב:

יב

וי"א דאם החתן כו' עח"מ שכ' ומיירי שבאו שנים כו' וע' ב"ש ועיין בספר בית מאיר שכ' דנ"מ עוד באם אמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שאינו נאמן והיא אסורה לכ"ע:
(יב) ואני קדשתיה נאמן. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב בירושלמי דאם אמר קדשתי אחת מבנותי ובא א' ואמר אני קדשתי פלונית בתך א"נ לכונסה (שם איתא לא כל הימינו) ובק"ע כתב להגיה ובחי' מהרי"ט נקט לעיקר כנוסחא הנ"ל עכ"ל:

יג

וי"א דאם החתן כו' עח"מ שכ' ומיירי שבאו שנים כו' וע' ב"ש ועיין בספר בית מאיר שכ' דנ"מ עוד באם אמר אחר מיתת פלוני שעמד לפניו שאינו נאמן והיא אסורה לכ"ע:
(יב) ואני קדשתיה נאמן. בגליון ש"ע דהגאון רע"ק איגר ז"ל נ"ב בירושלמי דאם אמר קדשתי אחת מבנותי ובא א' ואמר אני קדשתי פלונית בתך א"נ לכונסה (שם איתא לא כל הימינו) ובק"ע כתב להגיה ובחי' מהרי"ט נקט לעיקר כנוסחא הנ"ל עכ"ל:

יד

לאוסרה עליו. עבה"ט שכ' אבל אם הביא שני עדים כו' עד ואסורה לבעל ולבועל. ועיין בס' יד המלך פ"ב מהל' סוטה שתמה על זה חדא דאף אם נדון את הבת כמזידה הלא כל הדינים של נאמנות האב מיירי בקטנה עדיין דבגדולה שוב אין האב נאמן עליה לדעת רוב הפוסקים וא"כ הרי דעת רש"י ותו' וראב"ד דזנות דקטנה אינה נאסרת דפתוי קטנה אונס הוא (לקמן סי' קע"ח ס"ג) ועוד דאף אם נדחוק לו' דמיירי באב שאמר על בתו קטנה שקידשה לפלוני ואח"כ כשנעשית גדולה באו עדים והכחישו להאב והעידו שקידשה לאחר דנאסרה בביאות אשר בגדולתה למה נאסרה הרי אנוסה גמורה היא אכתי קשה שהאמינה לאב ומאי הוי לה לאיעבד הלא קודם שהעידי העדים להכחיש את האב היה האב נאמן עליה מדאורייתא וכתב שראה ברבינו ירוחם שממנו העתיק הח"מ דין זה ולא נזכר שם כלל לשון זה ואסורה לבעל ולבועל רק כתב שם ותצא מזה ומזה ואין זה ענין כלל לדינא דאסורה לבעל ולבועל דהתם אסורה מדאורייתא אבל הכא כל תצא מזה ומזה אינו אלא מדרבנן וכמו באשה שהלך בעלה למד"ה וניסת ע"פ עד א' ובא בעלה כו' ע"ש עוד וע"ל ס"ס י"ז ומ"ש שם:

טו

דוקא תוך כ"ד עב"ש שכתב וט"ז כ' דכאן נאמן אפי' אחר כ"ד משום דהוי כאמתלא כו' ועמ"ש לקמן סי' מ"ז ק"ב בענין זה אי מועיל כאן אמתלא ע"ש:

א

סי' ל"ז ב"ש אות א' וכן ראיתי במהרש"א. נ"ב וק' לי דא"כ ירושת בת שנפלה לה מבית אם אמה יזכה בהם אבי' מדדמי ממש לקדושין ומתנה דלא טרחו בהו. וצ"ע:

ב

ח"מ אות א' ואם נתנו לה. נ"ב ע' קצות החשן סי' קע"ו סי"ב:

ג

ב"ש אות י"ח ואשתמיטת' לב"ח. נ"ב ע' תשו' רש"ך ח"א סי' ו':

ד

סי' י"ג הגה וי"א דה"ה. נ"ב ע' לקמן סי' נ"ז ס"ג:

ה

סי' י"ז את בתי הגדולה. נ"ב אם אמר קדשתי לך בתי וא"י לי איזה מהן. אין המקדש נאמן לומר זאת קדשתי ואינו דומ' לדלקמן סכ"א תי"ט:

ו

ב"ש אות מ"ב אבל אם יש לו ב' כיתות. נ"ב וכ"כ מוהר"ם די בוטין בתשו' סי' ס"א:

ז

סכ"א אני קדשתה. נ"ב ואם אמר א' מבנותי קדשתי וא"י למי כתב המהרי"ט ע"פ הירושלמי דא"נ דהוא חושב דזאת היא הפנויי' מש"ה אמר שהוא קידש אותה:

א

דאפי' אינה מכחישתו בטור הביא ב' דיעות דהרא"ש הוא דיע' א' והרמ"ה הוא דיעה ב' וצריך לבאר דעת הרמ"ה דס"ל דוקא במכחישתו אמרי' דקידושיה קידושין דהא קי"ל כרב ומסקינן דפליגי וע"כ כתב ב"י דהוי קים להו דרב יוסף עבד עובד' במכחישתו. ולא ידענא מי הכניסו בכך דהגמ' לא בעי אלא להוכריח שיש פלוגתא בין רב לשמואל דאי ס"ד דשמואל ס"ל כרב למה כעס על רבי יוסף דעבי' כרב אלא ודאי דיש פלוגתא ורב יוסף עבי' כרב ע"כ כעס שמואל עליו וכיון דלא הכרחנו לומר דיש פלוגת' אלא מדכעס א"כ יש לפנינו א' משני דרכים או שנאמר דפליגי במכחיש ובאינו מכחיש מודה רב דיש ספק וא"כ אין לנו להלה להקל כרב אלא במכחיש אבל באינו מכחיש לד"ה יש ספק או שנאמר דפליגי באינו מכחיש ובמכחיש לכ"ע לקול' וא"כ להלכה יש להקל בכל ענין דהיינו במכחיש לכ"ע ובאינו מכחיש כרב להקל וכן י"ל דפליגי בתרווייהו וא"כ קי"ל להקל בשניהם כרב וכיון שיש פנים להחמיר ולהקל אין שומעים אלא להחמיר וזה דעת הרמ"ה ותמיה על הרא"ש שתפס הדרך שהוא להקל וראיתי דחוקים בדברי הרמ"ה שלא לצורך ובלא דקדוק:

ב

והיא קדשה עצמה ספק זה הוא שייך בקדושי אב לבד וכן בקדושיה לבד אלא דקמ"ל דאפי' משניהם צריכה גט ולא אמרינן ממ"נ חד מנייהו לאו כלום:

ג

או ע"י עצמה אע"ג דאין שליח לקטן ולקטנה ה"מ לזכות לאחר ע"י שליחותן אבל כאן שהיא זוכה לעצמה מהני' במקו' אביה היא עומדת פי' כיון שגם האב עומד שם לפ"ז ואם אומר לאב הרי את מקודשת לי ג"כ הוה קדושין דהו' במקום בתו כנ"ל:

ד

כאלו החזיק ביד' אבל כבר נתבאר שיותר טוב שיעמוד אצלה בשעה שתתקבל הקידושין:

ה

בפלוני אני רוצה וכתב הר"ן אע"ג דטב למיתב טן דו וניח' לה בכל דהו היינו בגדולה דכיון דשוויה שליח סבר' וקבל' ולא חיישי' לאחילופי אבל קטנה מדעתה יש לחוש לכשתגדיל לא תתרצה בו:

ו

גט מתרוייהו כתב מו"ח ז"ל נראה דהיינו אם של קמא קדמו אבל אם של בתר' קדמו א"צ גט אלא מבתר' ממ"נ אי של בתר' בטליה לקמא הרי קידושי קמא אינן קידושין ואי לא בטליה לקמא אלא לא סמך דעתי' דסבר קמא לא משכח אבל אי משכח לא הרי כיון דשל בתר' קדמו הרי קמא לא אשכח ושל בתר' קידושין ושל קמא לא הוי קידושין עכ"ל ולא נהיר' לי דמי הגיד לנו דבאותו צד דלא בטליה לקמא הו' דעתו דאי לא משכה קמא דלמא נימ' דדעתו הוי דשליח קמא ניח' למשלח טפי דהוא ודאי יעשה הטוב בעיניו יותר מן השני אלא דאם לא יקבל הראשון כלל שום קידושין אז עכפ יקבל לו השני ונמצא אם יקבלו שניהן ניחא ליה בההוא קמא ע"כ בכל גוונ' צריכה גט משניהם כנלע"ד פשוט וכתב רש"ל דה"ל לבעל לשויא שליח בתר שליח דדינ' הכי:

ז

ואפילו שידכה אביה תחלה לכאורה משמע שאביה היה המשדך והעמיד איזה שדכן ע"ז וקשה דא"כ מ"ש מסעיף י"ב דאם גילה האב דעתו שהיה חפץ לקדש' דחיישינן וצ"ל דהך שדכה לכאן אין פי' שאמר בפי' שרוצה להתחתן עמו אלא ספור דברים היו בין הבעל ובניהם ולא שום הסכמה כנלע"ד:

ח

ואפי' אם נתרצה האב כו' דבעינן שנתרצה בשעת הקידושין ועיין מ"ש בסימן ל"ו סעיף י' מזה דבזה פליגי גם נרשב"א והריב"ש דלשם פלוגת' דכאן גם בב"י מבי' דהרשב"א ס"ל כאן כהרי"ף שהוא דיע' קמיית' דכאן ע"ש מ"ש בשם ריב"ש דכל מה שהוקשו על הרי"ף בזה תירץ הרשב"א וא"כ עולה יפה מה שפירשתי בסי' ל"ו סעיף י' במחלוקת הרשב"א והרא"ש דשם שהיא תלויי' במה דפליגי כאן אם מהני הרצוי אח"כ:

ט

אינם נשואין דשמא ימחה אבי ונמצאה למפרע פנויה ולענין ממון אוקי ממון בחזקת מריה ואפי' הוא מוחזק בנכסים מ"מ קיימים בחזקת יורשי האב וי"א דה"ה מת כו' שקדושיה דאוריית' ונשואים דרבנן דליכא אב לממסר' לחופה וכתב שם דמעשה היה בא' שמת האב קודם הנישואין ורצ' הארוס לכונס' באם מתה שירשנ' כי היתה חולני' ואחיה ואמ' רצו לעכב ומנעוהו מקצת רבותינו כו' דלא ירש אות' אפי' אם ישאנה בקטנות' והך חולנית ע"כ מיירי דראוי' לביאה דאל"כ הא אין הבעל יורש' כמ"ש ב"י ר"ס צ' בשם תשובת הרא"ש:

י

הוי קידושין דהו' כאלו מת אביה דתקנו רבנן קדושין לקטנה וי"א ס"ל דלא תקנו אלא דוקא במת האב:

יא

אין ביאתו ביאת זנות ואע"ג דבסי' א' כ' הטור דקודם י"ג שנה לא ישיאום דהוי כזנות שם מיירי דהאב אצלה לא ישיאנ' בקטנותה אבל כאן דאינו אצלה תקנו נישואין דלא תהוי כהפקר כנ"ל וכבר כתב רמ"א בסעיף ח' מנהג זמן הזה:

יב

אלא שאם קדשה אב פי' שידוע שקדשה אבל מסתמא לא חיישינן שמא קדשה דמוקמינן לה בחזקת פנויה דאל"כ כל קטנה שמת אביה במ"ר תהיה אסורה להנשא לעולם שמא קדשה אביה לאיזה אדם אלא ע"כ דלא חיישינן לזה כתב התוספות בפ"ב בשם ר"ת שהשיב לרבינו מנחם:

יג

מה שעשתה עשוי נר' פשוט דכ"ז שלא עשתה כלום יכול למחות להבא שלא תקדשנה בקטנות' דהא איתא לעיל שהמשלח יכול לבטל השליח ששלח לקדש וה"ה נמי כאן שמבטל מה שצוה לה:

יד

אין הבוגרת בכלל דלא שביק אינש מצוה דרמי' עליה דהיינו להשיאה אותה דכתיב ותנו בנותיכם לאנשים ועביד מצוה דלא רמי' עליה דהיינו הבוגרת וכשאמרה מפלוני יש קצת סבר' דעליה קאמר וקי"ל קידושין שלא נמסרו לביאה דהיינו שאסר בכל אחת מהם שמא קידש אחותה אפילו (הכי) הוי קידושין וכולן צריכות גט:

טו

ושיהיה הכסף שלו וכ"ש דאם אין הכסף שלו דודאי לא שביק מלקדש הקטנה שהכסף שלו ומקדש את הבוגרת שאינו שלו וסיים הטור והוי קידושה הקטנה ודאי פי' שאם אין לו אלא בת קטנה אחת ודאי היא שנתקדשה אבל אם יש לו ב' קטנות הדין הוא כמ"ש בסעיף שאח"ז:

טז

ואפילו חזר תוך כ"ד דקי"ל בפ' י"ג דף קכ"ט בד' דברים דתוך כ"ד לא הוי כדבור וזו אחת מהם כמו שזכרתי בסי' כ"ט ועמ"ש בסעיף כ' מזה בטור כתב בשם שאלתות ראובן היה לו ד' בנות ונתן לו שמעון קידושין סתם על אחת מבנותיו ולא פירש למי היה נוטל לבתו הגדולה אינה ברשותו ואינה מקודשת ואותן שהן קטנות שהם ברשותו לקדשן נאמן לומר לזו נתכוונתי ועליה קבלתי קדושין ואם אינו יודע ששכח כולן צריכות גט עכ"ל והקשה ב"י דאמאי יהיה נאמן באמר נתכונתי לזו (הא קי"ל קידושין שאינן נמסרין לביאה הוה קידושין) וכולן צריכות גט ותו דאמאי לא יהיה המקדש (ג"כ) נאמן לומר שכיון לזו (כמו האב) ולפיכך לא הביא זה כאן להלכה. ולעד"נ שהלכה ברורה היא דהא יש לדקדק במ"ש ולא פי' למי היה נוטל ולמה לא אמר למי היה נותן ותו דהאי לישנ' יתיר' היא ולא היה לו לומר הך ולא פירש כלל אלא דמיירי כאן שהמקדש נתן הברירה לאב שאיזה שנתכוין הוא בשעת קידושיןיתן לו נמצא דהוי כאלו פירש בתך פלונית והשאר שלא נתכוין עליהם אוו פעם אינם בכלל כלל בזה נאמן האב על איזה נתכוין דהמקדש האמינו תחלה וע"כ אם שכח אח"כ צריכות כולן גט דהברירה שנתן לו היינו בשעת קידושין לא אח"כ. שוב ראיתי בד"מ שכתב ג"כ דכאן מיירי שתול' בדעת האב ולא זכר שם דהיינו מה שבדעתו דוקא בשעת הקידושין דאז הוי דוקא נמסר לביאה וכ"נ עיקר עוד בטור שאלה לאו"א ז"ל ראובן היה לו ב' בנות קטנות רחל ולאה וקידש רחל לבן אחיו ושידך לאה עם כהן אחד ושוב לא נשא הכהן חן בעיניו והסכים בדעתו לקדש לאה לאחר לפוסלה על הכהן ובאו אחי ראובן והוציא מטבע ואמר לראובן הילך קידושיך לבתך ולא פי' איזהו מבנותיו ולא למי קדשה ולא דיבר מענין קדושין כלום בפני עדים קודם המעשה אך אחר שפירשו משם שאלו א' מהעדים למי קידשת והשיב לעצמי קדשתיה והשיב שאין כאן בית מיחוש וא"צ גט עכ"ל והטעם משום דלא אמר ליה כמ"ש ב"י אלא שהקשה ב"י דתשובה זו אין לה מקום בסי' זה כו' ותו דפשיטא שלא נתכוין אלא לזו הפנויה כו' ועוד דבתשובת הרא"ש שבידנו נזכר שאותו בן אחיו שקידש לו רחל היה קטן וא"כ אין הקידושין כלום וממילא צריכות תרווייהו גט אלו לא היה אומר לי כו' ולענ"ד נ' דקמ"ל עיקר הרבות' בדרך זה דהא דכאן אצל לי דאע"ג דלא נודע איזה בת וגם לאיזה איש מ"מ הוי ידי' מוכיחות דאותה המשודכת לכהן ולא מצא חן בעיניו הסכים בדעתו דכל מי שיבא לקדשה יתרצה לו ועשה זה לפוסלה על הכהן זה ע"ד שמצינו בפ' מרובה מעשה באשה אחת שהיה בנה מיצר לה ונשבע' שכל שיבא אלי איני' מחזירתו וקפצו בני אדם שאינם מהוגני' ואמרו חכמי' לא נתכוונ' אלא להגון לה ה"נ נעשה בענין זה שאמר בדעתו שיתננ' לאחר לקדש' דהיינו מי שיבא ויהי' הגון לו ועשה זה לפוסל' מהכהן וא"כ ה"א דשפיר יש קדושין דהא יש כאן בירור מי המתקדש' דהיינו הבת הפנוי' דוקא ויש ג"כ בירור מי המקדש דהא אמר כל הגון לו שיב' יקדשנ' לו וזה אחיו ודאי הגו לו ונמצ' דהוי כאלו אמר בפי' שיקדש' לאחיו ממיל' א"צ לומר לי דעדיף זה ממי שמדבר תחל' על עסקי קידושין קמ"ל דזה אינו כיון שלא אמר ראובן בפי' בפני עדי' תחל' ובאמ' אם היה בן אחיו קטן כמוזכר בתשובת הרא"ש ואין לו קידושין מ"מ מועיל דבר זה דודאי לא נתכוין לרחל כיון שכבר קיבל קדושין מבן אחיו לא גרע משידכ' לבוגרת הנזכר בסעי ט"ו והטור לא העתיק זה (אלא) לפי שפרשנו דהרבותא היא דה"א דהוי כמזכיר בפי' לאה אפי' בזה שכבר נתקדש' רחל קידושין גמורין ממילא לא נתכוין אח"כ אלא ללאה עם כ"ז אין כאן קידושין כלל כיון שלא אמר לי כנ"ל נכון מאד בס"ד וראיתי דחוקים רבים בזה ומה שזכרנו הוא מתוקן ומקובל ת"ל:

יז

וכולן ברושת שלו לקדשן פי' ב"י היינו שכולן קטנות או שכולן בוגרת ונתנו לו רשות לקדשן דאלו בוגרת במקום קטנות כבר נתבאר דאפי' שויתי' שליח אינה בכלל עכ"ל פי' משום דלא שביק מצוה דרמיא עלויה כדלעיל:

יח

מן הגדולה שבגדולות דלא מחית אינש נפשיה לספיקא להזכיר שם גדולה אם לא גדולה שבכולן שבאם ישתכח הדבר שלא יהא בספק:

יט

ואח"כ אמר שמכירו כו' כ' ב"י בשם רבינו ירוחם בשם התו' בזה ואמר קדשתי בתי ושתק ואחר שעה אמר לאיש הזה אינו נאמן דכיון דלא אמר מיד תוך כ"ד משמע ודאי שאינו מכיר חתנו ולכך לא פי' מיד עכ"ל משמע דתוך כ"ד מהני וק' ממ"ש רמ"א סעיף ט"ז אפי' חזר תוך כ"ד ואמר בתך פלוני' אינו מועיל דגבי קידושין לא אמרי' כדיבור דמיא ונר' דלעיל סיים דיבורו תחלה שאמר בתך מקודשת לי אלא שאח"כ בא לפרש ובזה לא מהני וכן אם בא לסמוך דבריו הראשוניםכההיא דפ' י"ג דף קכ"ג אבל כאן שאמר קדשתי בתי אין כאן סיום עדיין אלא הסיום הוא במ"ש לאיש הזה ע"כ מהני אם הוא תוך כ"ד דהוי הכל דבור אח' וא"כ ה"ה לעיל מקודשת לי בתך תוך כ"ד סיים פלונית ה"נ דמהני כנלע"ד ועיין בסי' מ"ט מה שכתבתי שם:

כ

אבל לא לכונסה דשאני גבה דידה דחיישי' שיודע הוא שתהא מתתפתה ותתרצה בו ותכחיש את כל הבא עוד לומר אני הוא:

כא

תוך כ"ד דגם בזה מועיל תוך כ"ד דאכתי לא סיים דבריו ואין כאן פי' דבריו ולא חזרה מדבריו אלא סיום דבריו וכמו שכתבתי בסמוך:

כב

ול"נ דוקא תכ"ד כמו שיתבאר בסמוך סעיף כ"ו נר' שצ"ל כמו שנתבאר סעיף כ"ה והיינו דשם כתב גרשתיה צ"ל דוקא תכ"ד דבקדשתיה וכאן לענין פסולי עדות אמרי' דנאמן ומשמע אפי' אחר כ"ד וכ"כ ב"י בהדיא דפליגי מ"ה כתב רמ"א כאן דגם בזה דוקא תכ"ד וא"כ רמ"א פליג על הפסק הש"ע (שכתב) ואח"כ קדשה לאחר דהיינו אפי' לאחר כ"ד וקשה באמת על הש"ע שפסק בתרווייהו דסותרים זה את זה ועל רמ"א תימא דאמר כאן דמהני משום תכ"ד והא בזה כיון דלא מהני אחר כ"ד ע"כ לומר דסותר דבריו הראשונים וא"כ גם תכ"ד לא מהני כיון דבקידושין לא הוי (תכ"ד) כדיבור כמו שזכרנו בסעיף כ' וכאן לא שייך לתרוצי כמו שתרצנו באמירת קדשתיה וגרשתי' דהוי סיום דבריו דהא כאן עביד מעשה נגד דבריו שאמר קדשתיה אלא דעכשיו הוא חוזר מדבריו וזה לא מהני בקידושין אפי' תוך כ"ד ע"כ נ"ל דבאמת אין כאן פלוגתא דגם סעיף זה שהיא מתשובת רשב"א בב"י ס"ל דבקדשתי' וגרשתיה לא מהני אלא תכ"ד אלא דכאן שאני דהכא כ' הרשב"א וצ"ל ואמר קידושין ראשונים בפסולי עדות היו נאמן משום דהפה שאסר הוא שהתיר וראיה מכתובות ההיא איתתא וכו' וא"ת הרי בסוף גיטין אמרו כיון דבעידנ' דהוי קל לא הוה אמתל' לאו כל כמינך דמחזקת לאמתלא י"ל דהתם יצא קול מעלמא ולא הוציא הקול עכ"ל והתם בגיטין דף פ"ט הוא ענין שהיה קול על האשה שנתקדשה ואח"כ אמר אביה שהיה קידושין על תנאי ולא נתקיים התנאי ורצה לבטל הקול של קידושין וע"ז אמרו שם דלא הוי אמתלא לבטל הקול כיון דלא היתה האמתלא בשעת יציאת הקול והנה הרשב"א פסק שם לענין פסולי עדות דהוה אמתלא על מה שאמר תחלה קדשתיה ומבואר בסי' ו' דכל שיש ריעותא בקדוש (מכח האמתל') הוי אמתל' ואמר דמהני אמתלא אע"ג דלא היתה האמתל' בשעת יציאת הקול והיינו מטעם דבגיטין יצא הקול בלא אמירתו משא"כ כאן דהקול הוא מחמתו בזדה מהני האמתל' אפי' אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ וא"כ אין זה ענין לההיא דקדשתי' וגרשתי' דבזה לא הוה גרשתיה אמתל' על מאמר קדשתיה אלא מעשה שנעשה אח"כ משא"כ לענין פסולי עדות ששם הוה אמתל' על מאמר קדשתיה שאמת הוא אלא שהיו פסולי עדות מ"ה בההוא דקדשתי וגרשתי בעינן תוך כ"ד דוקא כיון דלא היה אמתל' על מאמר ראשון אלא סיום דבריו הראשונים מהני תוךכ"ד כיון דלאו חזרה היא אבל בהך דפסילי עדות דהוי אמתל' ומהני כאן אפי' לאח"ז כיוןדהוא הוציא הקול נמצא דשפיר פסק הש"ע בתרווייהו ודברי רמ"א כאן הם שלא בדקדוק ובד"מ ראיתי שלא הביא שם רק דברי ב"י שכתב שם שיש פלוגתא בין הנך תרתי והאמת כאשר נתבאר בס"ד וראיתי דברים בזה שלא הרגישו לחלק בזה דיש חילוק בין אמתל' ובין הך דקדשתיה וגרשתי' ולא מיושב על הקושי' הנ"ל למעיין בדבריהם וא"ל לפי מה שפרשתי יהיה נאמן כשאומר גרשתי אחר קדשתיה אחד כ"ד במגו דאי בעי אמר הקידושין היו בפסולי עדות הא לאו קושיא הוא דכל הוחזקה בא"א אפי' על פיו לא אתי מגו אח"כ ומרע להחזקה דהוה כמנו במקום עדים ובהרבה דוכתי בח"מ דלא אמרי' מגו במקום חזקה אלימתא ובלבוש כתב טעם לנאמנות בפסולי עדות מכח מגו דאי בעי אמר קדשתי לזה כיון דלא אמר תחלה רק קדשתי סתם ואין זה נכון דא"כ מה מקשה הרשב"א מההוא דסוף גיטין דהא שם ליכא מגו אלא פשוט דמיירי כאן אפי' באומר תחלה קדשתיה לפלוני אלא דהאמתלא שוברות מ"ש תחלה וע"ז מביא ראיה שם מכתובות ההיא איתתא כו' נראה שרומז על מ"ש בפ"ב דכתובות מעשה באשה שקפצו עליה ב"א שאינם מהוגנים ואמרה מקודשת אני לימים עמדה וקדשה עצמה דנאמנת לומר שתחלה לא אמרה כן אלא מפני בני אדם שאינם מהוגנים והיינו אמתלא כדאיתא שם ושם ודאי לא היו תוךכ"ד א"ו מפני האמת לא נאמנת כמו שזכרנו לא מחמת מגו וה"נ בהך שאמרה פסולי עדות היו דמהני מטעם אמתלא ואפי' אחר זמן אמרינן בזה הפה שאסר הוא שהתיר וכדברי הרשב"א מאחר שהוא הוציא הקול: